(הרצאה)

א.

שלוש שנים עברו על הסתדרותנו בצורתה, היותר או פחות קבועה, של עכשיו. נסיונות לסדר ולארגן את העובדים בגליל נעשו גם קודם. פעלו ונבלו: “החורש”, “העבודה”. והנה מפרפרים, כושלים ומתעודדים גם אנחנו זה כשלוש שנים, ועד היום רופף מצבנו. כעורים נגשש קיר ועוד לא משנו ממקומנו. צנועה ומסתפקת במועט היתה האספה הראשונה להסתדרותנו בפסח תרע“א בדגניה: דנו שם על דבר מצב העבודה ובחרו ב”ועד הפועלים" שיהיה, בשעת הצורך, לפועלים לפה. לפה — ולא למנהיג, כי על פי דעות (קדומות או מתקדמות, זה לא מעניננו) השוררות אצל הרבה מן הפועלים בארץ־ישראל, לא יאה לאנשים חפשים להיות מנהיגים או נשמעים להנהגה. ובכן אמרה האספה הראשונה ההיא לועד שבחרה: היא לפה ותו לא. לא הטילו שוּם חובות על הפועל היחיד, לא דרגוּ למצוא שום קשר קיים בין יחיד וקיבוץ הפועלים, ואף לא בין הקיבוצים הקטנים וציבור הפועלים בכללו. איש איש הישר בעיניו יעשה, מבלי התחשב כלל שמא תהיינה תוצאות מעשיו רעות לחבריו ולכלל. וכשם שלא שאפו לנצורות כך גם לא פעלו כל גדולות. היו גם מפריעים צדדיים אחרי מקרה מרחביה הראשון. ענין האספה בדגניה נשכח מלב, ובתוהו־ובוהו שבחיינו שקעו כל הרעיונות והתקות אשר הגוּ באספה ההיא, ועוד מעט וידעך הכל.

בחורף תרע"ב באה האספה השניה בכנרת. האספה ההיא, בהיפך לזו שקדמה לה, התהלכה בגדולות: קראה בשם — “הסתדרות פועלי הגליל”, התקינה תקנות, חקקה חוּקים, הביעה יחסיה להסתדרויות אחרות, דרשה משמעת חזקה מצד החברים להסתדרות, דרשה אחריות מרוּבה מצד הועד שיבחר, התווכחו והתנגחו בשאלות שונות. אך הפחד “למכור את חופשת החברים להנהגה” ליוה גם את האספה הזאת: התקשו בשאלת המשמעת למעשה, וסוף סוף השאירו את השאלה הזאת פתוחה בעיקרה. על הועד הטילו חובות הרבה וזכויות רק מעט מאוד, ועל החברים, להיפך, כמעט שלא הטילו כל חובות, ואף לא החוב להישמע לדרישות הכי מצערות של קיבוצו; ואולם זכויותיהם נשארו למעשה בלתי־מוגבלות לכל: גם הזכות לדרוש מן ההסתדרות את הכל, בעת שהחבר אף לא מתענין בהסתדרות כל עוד שאין לו דרישות ממנה, ומתיחס אליה באדישות וגם בביטול גמור.

פעולות ההסתדרות גם אחרי אספת כנרת לא השאירו שום רושם בחיינו, הכל היה מקרי וללא תועלת. והנה באה האספה המכריעה בסג’רה, בפסח תרע“ב. האספה הזאת היתה צריכה, על־פי החלטת האספה בכנרת, לבסס את ההסתדרות ולהכריע בכל השאלות אשר התקשו בהן באספת כנרת, ובעיקר בשאלת המשמעת. ואולם האספה הזאת עלתה על אספת כנרת ברכותה ורפיון רוחה. כי רוך, טשטוּש ומזמוז בצבצו מכל ישיבותיה. וכזאת נשארה הסתדרותנו לא עובדת ולא פועלת, כי אם נפעלת היא ונגררת אל כל אשר ימשכה כל פועל, אשר בכל ימות השנה אין לו שום קשר להסתדרות: מס איננו משלם, לאספות איננו בא, כל שאלות הישוּב אינן מעסיקות אותו, נהנה הוא מכל החופש הארץ־ישראלי, זה החופש המיוּחד במינו ושקשה למצוא בעולם הגדול דוגמתו, חופש שהוא פריקת עול כל חברה ושחוק לכל קודש. ושחוק בנידון שלנו — גם להסתדרות זו של הפועלים, אשר אין פועל זה מוצא כל חפץ בה כל עוד לא הסתכסך את נותן עבודתו. אך הנה עזר אלוהי המלחמה והפיל ענין מלהיב במקום פלוני ואלמוני… ותיכף ומיד מבהילים את הועד המרכזי לאותו המקום ושמים דבר בפי הועד הזה לאמור: כזאת תשמור לדבר ולדרוש מאת נותן העבודה שלנו, כי ככה חפצנו. וינסה נא הועד המרכזי וחברים בודדים לבאר את המצב, ולהסביר להם ל”דורשים" שפעמים את צל ההרים הם רואים כהרים, או כי שאלה זו או אחרת איננה שייכת כוּלה למקומם, וצריך להתחשב עם מקומות עבודה אחרים ואת הישוב ומגמותינו בכלל… לביאורים כאלה ודומים להם לא יהיה שומע מצד הרוב. התשובה עליהם הוא ביטול ורמזים על אוטוקרטיות וביורוקרטיות שנחשדו בהן המבארים, כי איך זה יעיזו להתנגד לדעת הרוב של אותה האספה המקומית? וכי לא לממשלת הרוב, לממשלת העם ישא נפשו כל חסיד־הפרוגרס, כל אדוק בדת־רצון־העם?!

וככה יאולץ פעמים רבות הועד של כל הפועלים בגליל להיות לפה לדרישות גם בלתי־צודקות של מספר אנשים לא מאורגנים, שלחק גדול מהם אין כל חינוך חברתי וכל השגה ישובית. ויש אשר יעשו מעשים באיזה מקום ואת פי המרכז גם לא שאלו, ורק אחרי היעשות המעשים יבואו באי־כוח ההסתדרות לכפר על החטאים על ידי שאֵתם אותם על שכם כל הפועלים והיגרר אחריהם, וככה הולך ותם כוחנו לריק בסכסוכים פעוטים. ואחרת גם לא נשיג, כל עוד תטבול הסתדרותנו באותו ה“רוך” הצף על פניה עכשיו, וכל עוד באי־כוח ההסתדרות יתבישו ללכת לפני העם ולהנהיג אותו, ורק ישמשו את פזוּרי ההמון.

ההסתדרות במצבה של עכשיו, לא רק שאיננה מביאה כל תועלת ממשית לפועלים ולישוב, כי אם רב מאוד הנזק היוצא מקיומה. כי הן תודו, שברגש חברתי ומשמעת חפשית לציבור מחוננים דוקא הטובים שבנו, אשר גם בלי כל הגבלות ותקנות יודעים את גבולי חירותם בחברה. ועל חשבון חירותם של האנשים האלה ולמרות רוּחם פושטים את ידיהם… האנשים הפחות מפוּתחים, שלשרירות לבם יש שיקראו צדק. ופעמים רבות היינו עדים לחזיון מוזר, נלעג ועלוב גם יחד: פורץ סכסוך באיזה מקום, וכל פועלי המקום מלבד מיעוט קטן הם בלבם נגד כל צדם, ויחד עם זה גועשים ומחרישים את הד הלב.

מאמין אני, שלא תגידו שאני מטיל את אשמת כל הקלקולים בישוּב והסכסוכים שבמקומות העבודה אך ורק על הפועלים והסתדרותם. זאת בשוּם אופן לא. אולם לא בזה אנו דנים עכשיו, כי אם בשאלה אם ההסתדרות שלנו כמו שהיא עכשיו מועילה לנו או מזיקה. ולדעתי, רב בכל אופן הנזק מן התועלת שהיא מביאה. בלי חשוב כבר את הפסד הכוחות לבטלה שאנו מוציאים בעבודתנו ללא תועלת.

ב.

והן אותם הכוחות שהסתדרותנו מנדפת עכשיו לרוח, מעין “קנה ומכור שיֵכנוּך סוחר”, אותם הכוחות עצמם, לוא בחסכון ובשיטה מסוּימת, היו מספיקים להנחיל את פרי יגיע־כפיו — לעובד, ולבצר עֶמדה נכונה לפועל בפרט ולעבודתנו בכלל. ופועלים הן לא יחדלו מקרב ארצנו, גם לדעת אלה השואפים לעבור ממצב הפועל למצב העובד העומד ברשוּת עצמו. הרי כל מה שאפשר בארצות אחרות, יוכל להיעשות גם בארץ־ישראל, ולכל מה שמסוגלים בני עמים אחרים מסוגלים גם בני עמנו. ואם בארצות אחרות יכולות הסתדרויות העובדים לקבל כל מיני עבודות על אחריותן בלי כל תיווּך של אנשי בינים, מדוּע לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו? ולמה נרתעים ככה גם הטובים שבנו לזכר הרעיון הזה: שהסתדרותנו תקבל על עצמה עבודות גדולות במקצועות שונים, ממש באותה הצוּרה ואפשר גם באותם התנאים שעושים זאת חברות אחרות וגם אנשים פרטיים, גם בארץ־ישראל?

ניקח לדוגמה את “אגודת נטעים”. אגוּדה זו למשל עושה חוזה את קבוצת יהודים באפריקה, ברוּסיה או באמריקה לנטוע בשבילם פרדס או יער, זיתים או שקדים. לוקחת לה אגוּדה זו איש אחד — רק איש אחד! — ואפילו לא מחבריה ושולחת אותו לאותו המקום אשר קנתה או קנו אותם היהודים. והאיש האחד ההוא בא לאותו המקום ואוסף לו פועלים מכל הבא ביד, בלי בחירה, מפקיד עליהם, כשהוא מוצא לנחוּץ, משגיחים. והמכונה עובדת ומגדלת עצים מכל המינים. ומדוע איפוא לא יוכל ועד כל הפועלים לקבל, כאותה האגוּדה, לנטוע את יערות סג’רה בשביל אחינו שבאפריקה או את פרדסי חדרה בשביל אחינו שברוּסיה ובשאר ארצות הגולה? הן הידים העובדות העיקריות ידינו הם גם אצל האגוּדה, הקול המפקד על העבודה וגם הקול הקורא “יללה” — קולנו הוא גם אצל האגוּדה. וגם המוח החושב שם הן מוח עברי הוא, ומדוע לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו? ובאמת יכול נוכל! ואין כל קושי בדבר זה אם רק נאחז בשיטה הנכונה.

ההסתדרות ע“י באי־כוחה מקבלת את העבודה מאת האנשים והחברות השונות והיא מסדרת את העבודה למקומותיה; ממנה בכל מקום איש או שנים לנהל את העבודה שם והמנהל הזה מקבל פועלים, שוב ע”י הועד המרכזי, וקוצב את שכרם היומי או החדשי לפי ראות עיניו הוא. שם באותו המקום, המנהל הוא המפקד ואין למרות פיו, ואם יש לאחד או לאחדים תלוּנה עליו יגישו אותה לפני הועד המרכזי והוא ידוּן. כל פועל העובד במקום כזה ירשם לזכרון בספרי המקום, ואחרי שנים אחדות כשתגמר העבודה ותכניס ריוח להסתדרות, ינוכו מן הרווחים האלה אחוּזים לקופת ההסתדרות וכדומה, והשאר יחוּלק בין כל אלה שעבדו במשך הזמן באותו המקום, חלק כחלק לפי זמן עבודתו של כל אחד. ומי יודע אם בדרך שכזו לא נוכל להגיע גם לאותו היום שלא נשלם כלל משכורת לעובדים ואך נספק את כל צרכיהם השוים על חשבון העבודה, כי נותן העבודה היחידי יהיה אז העם, ע“י מוסדותיו: הקה”ק וכדומה, ומנצחים על העבודה יהיו העובדים בעצמם. הפרטים מרוּבים, אבל הם גם מובנים, ולא זה המקום להאריך בהם.

עכשיו צריכים אנו רק לברר לעצמנו כמה קל הדבר הזה ומה רבה התועלת שתצא לנו מזה בכל המוּבנים: ראשית כל, ניפטר על־ידי זאת מן השאלה הארורה, שאלת עבודה זרה, אשר מסכסכים אותנו בה בעלי הפוליטיקה שלנו. שנית, אי־אפשר שעבודתנו זו לא תשאיר חותמה על כל הישוב לעשות אותו ליותר עובד עבודה עצמית ועבודה עברית, כי גם כל החברות, האגוּדות, לא ימצאו יותר תואנה להפיץ את כזביהן על העבודה העברית. שלישית — והוא כל כך חשוּב עד שרק בשביל זה כדאי הנסיון — הרי נפנה מקום בשביל עוד עשרות או מאות ואחרי כן גם אלפי ורבואות צעירים וצעירות, שיכנסו לארץ וילמדוּ אצלנו לעבודה ויעבדוה. רביעית, הרי “שאלת האשה” במובנה הקיים אצלנו: עבודה לנשים, תעבור לגמרי מן הארץ. כי הן בכל המקצועות וגם במקצוע הפלחה, חוּץ מהעבודה בבהמות המוזרה קצת לאשה, לרוב העבודות מסוגלה האשה ומכניסה בהן לא פחות מן האיש. חמישית, נעביר את רוע הניצול, השעבוד והזדון מארצנו. ואם ראשיתנו בזאת תהי מצערה, מי בכם יאמר שלא תשגה מאד? ששית, נלמד את אחינו העובדים סדר, תכנית ומשמעת בעבודה עצמית. ומי יבוא וימנה כעת את כל התוצאות החיובית שיהיו לנו, העובדים, בפרט ולעם ולארץ בכלל?

ויש בינינו שיאמרו או אמרו כי לא נוכל לגשם את הרעיון הזה, באשר לא יאמינו שהפועלים יקבלו עליהם את מרוּת ההסתדרות ולא ימעלו בעבודתם. ואולם כל החושש לזאת מעיד רק על עצמו בזה שאין לו כל השגה בעניני ההסתדרות. כי שאלה זו הן מוצעת לפני אספת כל הפועלים לדון בה, לדחותה או לקבלה, ואם נתקבלה באספה, אז כבר יצאה מרוּשתם של הפועלים היחידים ונכנסה לגמרי לרשוּת באי־כוח ההסתדרות להגשים אותה בחיים גם ביד חזקה. כי סוף סוף הן עובדים עכשיו כל פועלינו תחת ידי פקידים ומשגיחים מן החוץ, ונכנעים להם אם ברצון או שלא ברצון. ואם יש בהמון העובדים כאלה, אשר אי־אפשר להם להיות פורים בעבודתם אם לא עומדים על גבם, הרי נשארים לעת־עתה בארץ־ישראל די מקומות כאלה, ונשלח לשם את הנכנעים רק לשוט ולא למשטר עצמי.

ג.

אולם, כדי שתוכל הסתדרותנו להתחיל תיכף בעבודות כאלה ובעבודות ממשיות בכלל, עלינו לבסס אותה על יסודות מוצקים וברוּרים.

קודם כל, תחדל, הסתדרותנו מהיות כחורבה פרוצה שנכנסים ויוצאים בה, או גם לא נכנסים ולא יוצאים כי אם מסיחים את הדעת ממנה, ורק לפעמים, כשגל אשפה מטריד באיזה מקום, מתעוררים להשליך את האשפה שם, לתוך החרבה… ההסתדרות צריכה לדקדק בקבלת חברים, ורק לחבריה צריכה ההסתדרות לדאוג. לפועלים שהם יותר משלושה חדשים בארץ ואין הם נמנים על ההסתדרות, די שזו לא תילחם בהם, אולם לקוות לעזר מן ההסתדרות אין לפועלים כאלה כל זכות. ההסתדרות איננה חברת צדקה המקבצת מזה ונותנת לזה. כל רכוּשה הם חבריה, ואין לה כל רשוּת לפזר את כוחה לבלתי־חברים, כי על־ידי זה היא מחריבה את עצמה: ע“י טשטוּש ההבדלים שבין אנשי חברה לאנשי הפקר. אולם יחד עם זה לא כל מי שחפץ להיות חבר — יבוא ויהיה. קודם כל צריך גיל קבוע, נאמר בן או בת שש־עשרה ומעלה. ואז דרוש זמן ידוע בעבודה, שלושה חדשים למשל, ויחס ישר לעבודה: לרשלנים מפורסמים, לממרים שקנו להם שם ולכיוצא בהם לא צריך לתת מקום בהסתדרות. בצוּרה חיובית אפשר להגדיר: ש”חברים להסתדרות יהיו כל איש ואשה, מבני שש־עשרה ומעלה, העובדים כבר בארץ לא פחות משלושה חדשים, ואשר יחסם לעבודה הוא ישר ורציני“. ומובן שרק כאלה המתחייבים להישמע לכל דרישות נבחרי ההסתדרות, וגם לעבור ממקום למקום ולהחליף עבודה בעבודה. ולכך אין מקום בהסתדרותנו לא לאכרים ואריסים ובניהם, גם לאלה שאינם חוטאים אף במשהו של עבודה זרה, מפני שהם לא יקיימו את התנאי הזה. וכן אין מקום בהסתדרות הפועלים לשומרים פרטים, מפני שהם צריכים להישמע להסתדרות “השומר”, ואי־אפשר בשום אופן שיוכלו להישמע בזמן אחד גם ל”השומר“: ללכת למשל לשמור במסחה, וגם להסתדרותנו: לבוא למשל לעבוד בראש־פינה. שתי הסתדרויות אלה יתאחדו אך ורק בתוך הסתדרויות ויעבדו בהתאמה גמורה בכל עניני ישובנו”.

לכל החברים בהסתדרותנו, איש או אשה, צעיר או זקן, תימנים, אשכנזים, ספרדים, כורדים ועוד, יש חוּקה אחת ומשפט אחד. שויון גמור לכל: צעיר וזקן, איש ואשה אחרי שנמנו שנה רצופה על ההסתדרות ומלאו את כל חובותיהם לה, יכולים הם לבחור ולהיבחר ולהשתתף בכל המפעלים שתכונן ההסתדרות, כמו מושבי־עובדים ומושבי־פועלים ועוד דברים שירָאו באופק עבודת נוכל מה שנוסיף להרחיב את אָפקנו זה. יוכל היות שלרבים מאתנו יהיה מוזר הדבר הזה, שלצעיר וצעירה בני שבע־עשרה אחרי הימנותם שנה על ההסתדרות, תהיה אותה הזכות להיבחר ולקבל חלקת אדמה ובית במושב עובדים כמו לאיש בן שלושים; ואולם מוזר הוא כל דבר רק עד שמתרגלים אליו. אכן יכולה המחשבה להקדים את ההרגל והנסיון, ולראות את הדברים כמו שהם באמת ולא בעד צעיף ההרגל.

על דבר השויון הגמוּר שבין האיש והאשה אולי אין גם צורך לדבר עתה באספת עברים בארץ העברים. כי הן עוד לפני אלפים שנים, תיכף אחרי גלוֹתנו את חרפת העבדוּת מעלינו, והתכוננו לרשת את הארץ הזאת, אז, כבר שמענו את קול אלוהי האמת והשויון לאמר: “כן בנות צלפחד דוברות! נתון תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחיהן!”… ואם אמנם קלקלו הדורות, והקידמה האנושית, גם בערשה האירופי, הכריזה ש“אין אשה אלא להיקשט לשעשועים!”, הרי אחיותינו עכשיו, ע"י עצם עזבן את ערש החרפה ההיא והעפילן לעלות לארצנו, כבר קרעו את כל אותם חבלי הבוז והשקר, ותתיצבנה בגובה אחד אתנו במערכת מלחמתנו לעמנו ולארצנו. וכל מי שיבוא עכשיו לעשוק מאחיותינו שויונן — רק יעיד על עצמו שעודנו עבד כפות לתורת העבדים, ואין הוא עצמו ראוי לשויון בני החורין.

* * *

על דבר זכוּת השויון לכל בני הקהילות השונות בתוכנו, אין אולי גם כן צורך להכביר מלים. כי אם אפשר עוד להטיל ספק אם בצלם אלוהים נברא האדם בכללו, הרי ברוּר כיום שבצלם האדם נברא כל האדם לכל משפחות הגויים ולכל ארצות התבל. לכן, אם כדי למלאות איזה תפקיד בחברה צריך האדם להזדיין במידה ידוּעה של התפתחוּת רוּחנית ועוד מעלות, כי עתה בבואנו למסור אותו התפקיד לאיזה אדם, עלינו לבדוק אך ורק אם הנהו מזוּין בכל הדרוש, אולם מה ענין המין, הקהילה או הגיל לכאן?! כלל גדול הוא: שהאמירת פרטים מפותחים מקרב ההמון, מעוררת קנאה בלב יתר הפרטים בתוך ההמון הזה להרבות חכמה והתקדמות. ולתת לאיש ואיש כפעלו הוא — היא להביא ברכה לעולם; אולם להבדיל בין המון אנשים בכללו להמון אחר, זאת תוליד תמיד קנאה ושנאה כללית, שרק קללה בה מדור ועד דור. כי הצדק דורש: מצד אחד, גם הרבה צדיקים הנמנים על איזו קהילה בל יזַכו קהילה זו בתור שכזו בזכוּיות עודפות על פני יתר הקהילות; ומצד שני — בל יספה גם צדיק אחד בעוון קהילתו!

בכל זאת אפשר שימצאו כאן מערערים בנוגע לגילם של חברי ההסתדרות היכולים להיבחר ולהינות מעוד זכוּיות, כי הן גם ההסתדרות הציונית מבדילה בין בני שמונה־עשרה לבחור ובני עשרים וארבע להיבחר. אכן גם הבדלה זו לא נכונה היא. והאגדה העברית מסיחה, שיכול אדם בן שמונה־עשרה שנה להיות כבן שבעים שנה לתורה, לחכמה והבנה ציבורית עד כדי עלות למעלה נשיא־בית־דין… אמנם בודדים הם אנשים כאלה המתבגרים בשנות עלומיהם; ואולם ההגבלות על הכלל כולו למה הן? הן אדם שאיננו מזוּין בכל הדרוש למילוּי תפקיד ידוע, הוא ממילא לא יבחר לשם תפקיד זה!

יכולים וצריכים להגביל את ההסתדרות מחוּצה לה: שכל מי אשר לא הגיע עדיין לגיל העבודה הקבועה — שנת השש־עשרה — אם גם עובד הוא בקביעות, אין לו מקום בהסתדרותנו, מפני שעבודה תמידית לרכים בשנים חטא היא לנפש וגוּף הרך העובד, ולרוּח וחומר הציבור. צריך גם לתת זמן, למצער שנה, לכל חבר חדש, שיתחנך בעבודה בכלל, וברוח עבודתנו אנו בפרט, ורק אז, אפשר לחשוב, שעמד כל חבר על כל העיקרים, והרי הוא חבר שוה בכל חובותיו וזכוּיותיו לכל יתר החברים. הגבלה זו היא גם נחוצה לגדור את שדה ההסתדרות שלא תהיה הפקר. ליותר הגבלות אין כל מקום.

ד.

אחרי שעמדה הסתדרותנו על יסודה — חבריה — צריכים אנו לבסס באר היטב את מוסדותיה. והשנַיִם הכי עיקריים הם: ראשונה, המוסד לכינוס קוי האור של רעיונות היצירה — אספות ההסתדרות; והמוסד השני הוא הועד הנבחר, שבכוח היצירה אשר מסרה לו האספה הוא מגשים בחיים את כל אשר החלט שם. האספות צריכות להיות קבוּעות: אחת לשנה, ואספות צירים אך לא אספות כלליות. לאספה כללית יש מקום במקומות בודדים, קטנים, אשר האספה הכללית אינה יכולה לקבל צוּרה המונית, שם היא יכולה להתרומם עד אותו הגובה, הדרוש כדי להכיר את ערך השאלות המוצעות ולבחור מתוכה את החברים המוכשרים יותר להתעמק בפתרון השאלות ההן. ואולם בהסתדרות המקיפה הרבה מקומות ומונה מאות חברים, שם אספה כללית איננה צודקת, להחלטותיה אין כוח משפטי, ובכלל מרובה בה הפרוץ על העומד. צודקת איננה, באשר רוב החלטותיה אינן פרי המחשבה הצרופה ומרוכזה. וכוח משפטי אין להחלטות של אספה כללית, מפני שבאמת היא איננה כללית, כי לא כל החברים משתתפים בה, ואלה שאינם משתתפים גם לא שלחו את באי־כוחם לאספה. ויוכל היות שבאספה כללית של מאתים חברים, למשל, תתקבל איזו החלטה ברוב של יותר ממאה קולות על מיעוט של פחות ממאה קולות, ובאותו זמן נמצאים מחוּץ לאספה עוד עשרת רבות של חברים, אשר לו היו שם אפשר שהיו מכריעים את הכף להיפך. ולאותם החברים הן לא היה כל ציר באספה, ואת ידי המשתתפים לא מלאו להחליט החלטות על חשבונם… ושמרובה שם הפרוץ על העומד הן עדים אנחנו כולנו, כי למי מאתנו לא קרה עדיין להתפרץ בצחוק נכלם בשמעו, אחרי התקבל החלטות באספות כלליות, שאלות מעברים שונים לאמור: “מה היתה ההצעה?…” אשר לזאת צריכות האספות הכלליות להיבטל אצלנו, כשם שאין להם כבר מקום בכל העולם הגדול, ואספת הצירים אחת לשנה היא היוצרת ומושלת בכל.

כל החלטה חשובה איננה מתקבלת אם לא ברוב של שני שלישים מהצירים. וכל החלטה כזו היא חובה על כל חבר, אשר יוּצא מן ההסתדרות אם לא ישמע לה. כל החלטה כזו אינה יכולה להיבטל אם לא באספה מן המנין — השנתית — וברוב של שלושה רבעים מן הצירים, ובמספר עולה על המנין שקבלוה.

מזוּין בהחלטות כאלה יוצא לעבודתו הועד הפועל בן חמישה חברים, שבהם אחד מקבל את שכרו מאת ההסתדרות, שיקדיש את כל זמנו לעבודתה. הועד הזה נבחר ונפשר רק באספות מן המנין, בבחירות סגוּרות וברוב מוחלט, ולא כולו בחטיבה אחת כי אם אחד אחד. בין אספה לאספה, כלומר כל השנה, הרי הועד הזה הנהו מושל בלתי מוגבל בתוך גבוּלות ההחלטות שנתקבלו באספות.

לבירור שאלות מקריות יכול הועד להזמין באי־כוח מן הסניפים, ולרצונו גם לתת להם זכוּת החלטה; כן יכול הועד, על פי החלטת רובו, להזמין אנשים פרטיים למועצותיו, אך לא לתת להם זכוּת החלטה.

על־פי דרישת רוב החברים נקראות גם אספות צירים שלא מן המנין, המתנהלות על־פי תקנות האספות השנתיות. אספות אלה יכולות רק לחדש אך לא לבטל שום החלטה שנתקבלה באספה שנתית, ולהיפך: יכולה אספה שנתית לבטל את כל החלטות האספות שלא מן המנין ברוב של שני שלישים. כי כל בקבוע הוא תוצאת המחשבה המתונה המתקיימת, וכל המקרי הוא פרי המחשבה הפזיזה העוברת.

כל החברים בכל מקום מאורגנים בסניף מקומי. תקנות החברים להסתדרות בכללה, הן הן התקנות לקבלת חברים אל הסניפים, לועדי הסניפים יכולים להיבחר רק חברים שהם שנה רצופה בהסתדרות הפועלים שבגליל או ביהודה. צירים לאספות יכולים לבחור ולהיבחר רק חברים כאלה. בציר בוחרים כל חמישה חברים כאלה, ומקום שאין שם עדיין אף חמישה חברים כאלה, שולח את בא־כוחו לאספה שישתתף בויכוּחים אך לא בהחלטות.

כל חבר להסתדרות משלם לועד סניפו פרנק אחד לחודש מס, ומקבל על זה שובר מקונטרסו המיוּחד. והמס הזה הוא החוב הראשון שעל ידו קונה לו החבר את זכוּיותיו העיקריות להשתתף באספות ההסתדרות. עד 25% ממס ההסתדרות, שכל ועד מקומי גובה מאת חבריו, יכול הוא להוציא להוצאות מקומיות, ו – 75% מן המס הזה שייכים לועד המרכזי להוצאותיו הוא. כל שאלה מקומית נחתכת ע"י חברי המקום, אולם כל שאלה ששרשיה מתפשטים גם מחוץ לאותו המקום, אין שוּם סניף יכול להחליט בה בלי הסכמת הועד המרכזי.

בזכוּיות וחובות הועד המרכזי נכנסים כל עניני הישוּב בכלל ועניני העובדים בפרט: קבלת וסידור עבודה על אחריות ההסתדרות, כאשר התבאר למעלה; סידור מושבי־עובדים ומושבי־פועלים; בקורת על העבודה והיחס אליה בכל מקום; וכן גם בקורת על היחס שבין הפועלים ונותני העבודה בחוות ומושבות; סדוּר חוות לימוּד, והשגחה עליונה על חוות הלימוד הקיימות להיטיב את מצבן וסדריהן; סידור והנהלת קופות־חולים וקופות־מלוה; לעורר ולעזור לסידור מטבחי פועלים, ובכלל לחנך את כל ציבור העובדים לחיי סדר, משמעת והנהלת עצמית.

הגיעה כבר השעה שנחדל מאבד את כוחנו לדברים של מה בכך, וניקח את גורלנו בידינו; אבל צריכות אז ידינו להיות אמוּנות וחזקות, ורוּחנו — עזה ושוטפת, אשר כל מכשול לא יעמוד נגדה. להוסיף להיגרר והידלדל כאשר עד כה, גרוּע מלחדול להיות לגמרי. כל הנרפה ומטושטש חוטא בקיומו לעצמו ולכל עולמות־יה. רק בסדר נמרץ, במשמעת חזקה ובמעוף מרקיע, תהי הסתדרותנו לגאולה לעובדים ולעבודה, ולברכה לעם ולארץ.

אדר, תרע"ד (1924).

בראשית שנת תרע“ד נכנסה “אגודת נטעים” הידועה לחות סג’רה אשר בגליל ותתחיל לסדר שם את עבודתה, עבודה זרה מצויצת בתערובת עברית, אשר החזיקה בה ביהודה. הישוב העברי בגליל מחה נגד הכנסת רקבון זה לגליל. מחו “מושבות וחוות הגליל המאוחדות”. מחו הסתדרויות “השומר” והפועלים. ואלה האחרונים לא הסתפקו במחאות גדודה, ובמשך חמשה חדשים המשיכו במשא־ומתן את פקידות החוה. ויתרו כמעט על כל הדרישות הכלכליות, גם אלה אשר בכל חוות הגליל הן מהכי אלמנטריות. הסבירו ודרשו רק אחת והיא: כי חות סג’רה תסודר על העבודה והשמירה העברית ככל חוות הגליל. ואולם “אגודת נטעים” סובבה אותנו בכחש ותבז לנו ולרעיוננו, רעיון תחית העברים על־ידי העבודה, עד אשר נוכחנו כח לא לנו ול”אגודת נטעים" להתאחד בעבודה בסג’רה, כי אלה עיניהם ולבם רק אל גאותם ובצעם גם אם יחצבוהו מקבר אשר יכרו לעם. ואיך יתאחדו הבונים את המחריבים?

כה החלה שביתת סג’רה הידועה עכשיו בכל הארץ. כל הישוב בגליל קבל אז בהסכמה את השביתה הזאת, וכאילו נשבע אז לבלי הפר אותה. כל הארץ נפנפה לנו בדגל התחיה, דגל העבודה, ותעודד אותנו בעזרתה.

אך הנה באו וישסו במושבה את פקידי יק"א, ואלה באו לסג’רה, חרפו וגדפו את האכרים ויאימו עליהם לאמור: אם לא יפרצו תיכף את שביתת הפועלים ולא יזדרזו לעבודה אצל “אגודת נטעים” במקום הפועלים, כי עתה יקחו מאת המושבה את התמיכה להוצאות המושבה ואת ההלואה המשותפת. וכאשר ניסו שנים מן האכרים לבאר לפקידים, כי אין המושבה שובתת; יש לכל אכר עבודה בשדהו, ולמה ילכו לפרוץ את שביתת הפועלים הדורשים כי בסג’רה יעבדו עברים, והמושבה המוקפת שונאים ומתנקמים לא תהיה מחוסרת הגנה? — לא אבו הפקידים שמוע, רקעו ברגליהם, גרשו את אלה מפניהם ויאימו כי יגרשו אותם לגמרי מן המושבה. אז נבהלה המושבה, התאספה והחליטה להיכנע לדרישת הפקידים ולצאת לפרוץ את השביתה, למרות הכירם את עוונם ואסונם בזה. החליטו — וכמו ברעבון זאבים התנפלו על העבודה אצל “אגודת נטעים” בסג’רה: אלה במחרשות אלה במזמרות ואלה במעדריהם, ואבות גם הכו את בניהם ובנותיהם אשר לא אבו השתתף בפריצת השביתה.

הראו פקידי יק"א את צפרניהם עד כדי עשות נבלה כזאת, להתערב בתוך עניניהן הפנימיים של המושבות, ועל ידי איומים להכריח מושבה לחטוא נגד הכרתה ועניניה, ונגד כל עניני הישוב העברי בארץ.

כחודש ימים אחרי פרוץ השביתה עוד המשכנו אותה. נסינו את כל האמצעים השונים: קראנו לאספות את הסתדרות המושבות בגליל ואת סג’רה. ואוּלם הכל ללא הועיל. מושבת סג’רה טעמה טעם חטא וינעם לה, ולא תרצה עוד לשוב מחטאה. כל עבודות “אגודות נטעים” בסג’רה נעשות על ידי בני סג’רה — המושבה, בהשתתפות בני סג’רה — הכפר ויתר הכפרים שמסביב.

מוכרחים אנחנו להסתלק עכשיו מסג’רה ומן השביתה אחרי אשר פרצו אותה. שונה היא שביתתנו זו משביתה בכלל, ואין אנחנו מרשים לעצמנו להשתמש נגד פורצי שביתתנו באותם האמצעים אשר משתמשים בשאר ארצות. פרצו את השביתה בסג’רה, והרי אנחנו עוזבים את סג’רה עכשיו עד עת מועד; ואולם בהרבה עוז ועצמה התאזרנו עכשיו, וגדולה מאד התועלת אשר הביאה לנו השביתה הזאת –

אייר, תרע"ד (1914 )

חברים יקרים!

באי־כוחם באספה אשר היתה בימים האחרונים של פסח בביתניה, אל נכון מסרו לכם כבר דין־וחשבון מכל מהלך האספה. ובזה רק נזכיר את עיקר הדברים אשר החליטו שם.

כאשר ידעתם, נקראה האספה בעיקר לדון בשביתת סג’רה. את השביתה הפרו, בסוף אדר, אכרי סג’רה, ומאז נעשתה כל עבודת “אגודת נטעים” על ידם. העבודה איפוא לא שבתה עוד, ובמצב כזה המשכנו את השביתה עוד כחמשה שבועות, ואולם להמשיכה הלאה אי־אפשר לנו. הוצאות השביתה עלו לשלושת אלפים פרנק בערך, ולקופת השביתה נכנסו עד עכשיו, באופנים שונים, כאלפים וחמש מאות פרנק (החשבון המדויק יבוא בחוזר הבא), ונמצא כבר עכשיו גרעון בקופת השביתה כחמש מאות פרנק בערך. בין השובתים נמנו כעשרים כורדים, עברים, אשר לא רצו עוד לצאת מסג’רה ולעבוד במקומות אחרים, והם תובעים שכרם במילואו כל זמן שהשביתה נמשכת. שכרם זה בלבד עולה לכאלף פרנק בחודש. את הסכום הזה אמנם אולי אפשר היה לאסוף מדי חודש בחדשו מאת חברינו, ואולם אספתנו מצאה, כי אם נוסיף לשלם לכורדים את משכורתם ולא יעבדו כלל, תתפתח על־ידי זה אצלם הנטיה לקבלת חלוקה, והקלקול יהיה גדול מאוד. ובעונה זו הרי “אגודת נטעים” כאילו עזבה את סג’רה ומסרה אותה לאכרים שהם יעבדוה, ומי יודע כמה זמן יכול להימשך מצב זה. ולכן החליטה האספה לחתום לעת־עתה את השביתה בסג’רה, ורק לאסור על הפועלים העברים ללכת לעבוד שם עד אשר תסכים “האגודה” לדרישתינו. כל פועל אשר ילך לעבוד בסג’רה בטרם נסיר את החרם ממנה, יחשב לבוגד ברעיון העבודה העברית, רעיון תחיתנו בארצנו. השביתה בכן נפסקה עכשיו; ואולם את הגרעון בקופת השביתה צריך לשלם, ועל כן החליטה האספה, כי כל חבר יכניס תיכף עוד שכר יום עבודה לקופת השביתה. אין חבר יכול להתפטר מזה אשר הטילה האספה, אם לא שיעיד בזה על עצמו כי רחוק הנהו מהשתתף במלחמת העבודה העברית.

מצב העבודה בגליל הוא כעת לא רע. כמעט שאין עכשיו בגליל אף פועל אחד בלי עבודה, ולהיפך: מורגש שיהיה מחסור בפועלים, כאשר יתחיל הקציר, בעוד כשבועיים. ועל כן כתבנו לועד הפועלים ביהודה כי ישלח הנה כעשרה פועלים בשביל עבודות שונות, כי על־ידי זה שקבלנו ואנו יכולים לקבל עבודות שונות בקבלנות, אשר אין מן ההכרח להגביל את מספר העובדים בהן, יש לנו האפשרות להתאים את ההצעה אל הדרישה: כל פועל המבקש עבודה יכול לבוא ולעבוד בעבודה שבקבלנות עד שימצא מקום עבודה כחפצו. אכן סובלים אנחנו מאוד מזה, שאין מספר מסוים של פועלים אשר ירצו להתמחות בעבודות אלו: סלילת דרכים, חפירת תעלות, סיקול שדות וכדומה, ולהחזיק בעבודות אלו שנים אחדות. כל אחד רוצה דוקא לעבוד בפלחות או בנטיעות, כאילו היתה האפשרות לכל מי שקנה לו איזו ידיעה בעבודות אלו להיות תיכף לפלח או לנטוע ברשות עצמו. מעין בולמוס אוחז את פועלינו לפלחות, ופלחות כל הגיגם, והן האפשרות להתאכר ע“י יק”א, כמעט שאיננה עכשיו למי שאין לו כסף משלו. והאפשרות לבוא אל הנחלה ע“י המשרד הא”י, ישנה לכל עובד חרוץ, בין שהוא בעל מקצוע מיוחד או לא. לחברים בקבוצות — רואים אנו — מתקבל כל עובד חרוץ וישר גם אם אין לו כל ידיעה במקצוע מיוחד, כי כל עובד חרוץ עבודתו פוריה גם בטרם שהתמחה בה, ולהתמחותו בה דרושה עת מעטה מאוד. ומלבד בקבוצות הן אין לעת עתה האפשרות להשיג עבודה חפשית במקצוע הפלחות או הנטיעות. ואם נוכל לגשת בקרוב ליסוד מושבי עובדים, אז ההתחלה אל נכון תיעשה בצורה כזו אשר לא תדרוש דוקא עובדים מומחים, כי ההתמחות תבוא עם העבודה. מובן, שעבודת האדמה היא עיקר ומרכז כל העבודות, אך אין לזלזל בשום עבודה אחרת, ומה גם העבודות המנויות לעיל אשר אי אפשר לעבודת האדמה בלעדיהן. והן רוצים אנו לרכז את כל העבודה בידינו אנו, והננו מוחים בכל תוקף כשמוסרים את אלו העבודות לידי נכרים, ואיך תיעשינה העבודות האלו אם אנחנו לא נעשה אותן? — גדול מאוד הצורך, שמספר מפועלינו יתמחו ויתעסקו בעבודות אלו זמן ארוך יותר (והן עבודות אלו גם מכניסות שכר טוב!), ועל־ידי זה נוכל לכבוש את המקצועות האלו, אשר אפשר כבר עכשיו להעסיק בהן עשרות עובדים בקביעות.

ודבר זה, מלבד חשיבותו כשהוא לעצמו, הרי חשיבות יתירה יש בזה, כי נוכל על־ידי כך להרבות את מספר העובדים העברים גם במקצועות העיקריים, בהיות לנו בשבילם עודף של פועלים בכל עת צורך. כי כל קושי המצב בגליל הוא בזה שאין כאן עודף של פועלים, ועודף זה הוא הכרחי בשביל לבסס את העברים בעבודה ואת העבודה בעברים. בכל הארצות נמצא עודף זה בצורה של פועלים מחוסרי עבודה. אין עיר באירופה או באמריקה אשר לא תראו בה את המחזה המדכא הזה: בוקר־בוקר יתרוצצו ברחובות המוני אנשים ונשים מזי רעב וקפואי קור, ויתדפקו על דלתות בתי העבודה גם בלי תקוה להשיגה. ואחרי כתתם את רגליהם הרבה שעות רצופות יבואו ויתישבו אלה על ספסלי הגנים וקרנות הרחובות. ישבו נואשים ומדוכאים כאילו לא נתן להם אלהים את הזכות להחיות את נפשם זו חלק להם… באופן כזה יחזיק כל העולם הגדול צבא מילואים ענקי של פועלים מוכנים להיבלע בעבודה בשעת הצורך בהם, ולהיות מודחים ממנה אחרי מלאם את חובתם… לדאבון לבנו וחרפתנו הגענו כבר למצב כזה ביהודה אחותנו, ואולי עוד בצורה מנובלה יותר מאשר בערי אירופה או אמריקה. כי פה ביהודה העברית יש כבר אפשרות של עבודה בשביל אלפים עובדים, והיא מרכזת ומבססת בתוכה מושבים של נכרים. ורק אחוז קטן מאוד, לא יותר אולי מן 10 – 15 אחוזים מן העבודה הזאת נמסר ליהודים, בעת שמסתובבים מאות פועלים עברים ומבקשים את העבודה בצורה לא פחות קשה מאשר זו שראינו בערי אירופה ואמריקה, אשר שם באמת רבה “הצעת הידים” על הצעת העבודה.

אכן, בזריזות הנמלה חופר ישובנו ביהודה את הקבר האחרון לעם הגולה והארץ הנדחה!… שוקעת יהודה וצוללת בקברה אשר היא כורה לעצמה… ומי יודע אם עוד תאבה שמוע ולשוב בעוד מועד… את הגליל אנחנו יכולים וצריכים להציל ולבסס לנו בכל אופן, ורק בידי העברים נבנה הגליל בשביל העברים. וכל העבודות מן הכי פעוטות עד הכי חשובות תיעשינה אך ורק ע"י עברים. ועלינו לעשות את כל העבודות האלו לא רק למען קיים את מצות כיבוש העבודה, כי אם יען אשר עבודתנו היא, וכבר הגיע הזמן שנזכה לעשות את מלאכתנו בידי עצמנו, כי באופן אחר לא יצמחו לנו ידים לעולם, ולעולם לא נזכה לחיות חיי עם עובד בארצו.

באספה התברר ענין מושב־הפועלים בפוריה: בעלי פוריה הקצו חלקה מאדמתם בשביל מושב־פועלים, וגם בחרו כבר בפועלים אחדים מפוריה וימסרו להם את החלקות לעבדן כמועמדים לזכות בחלקות אלו, אחרי חמש שנים, כפרס על עבודתם הטובה בפוריה. האספה הביעה את התנגדותה לענין “הפרסים” כשהוא לעצמו, כי ההתחרות להשגי פרס, בצורה של בית וגן במושב פועלים, היא לא פחות נמבזה ואי־מוסרית מאשר ההתחרות לשם פרס ב“משחק הקלפים” “הרצת הסוסים” וכל הדומה לזה. ולמושב־הפועלים בפוריה, אם גם לא בתור פרסים, התנגדה האספה, יען כי הוא נוסד ע“י אנשים פרטיים, בעלי פוריה, ולא יעבירו חלקת אדמה בפוריה לרשות הקה”ק וייסד שם מושב פועלים, אשר לא יהיה תלוי בדעת אנשים פרטיים.

באספה התברר שוב ענין פ., אשר אים לפני חדשים אחדים על מנהל חות סג’רה במעשי אלמות, אם לא יעבוד בסג’רה בפועלים עברים, ואשר על שום זה שלח הועד המרכזי אותו מהגליל. עכשיו הודיע הנאשם בפני האספה, כי אחרי ראותו שהסתדרות הפועלים והשומרים מתנגדים לכל מעשי אלמות ואיומים, לא ישוב לעשות כמעשים ההם וישמע מעכשיו לכל דרישות ההסתדרות, על כן הרשתה לו האספה כי ישוב לגליל ויעבוד בכל מקום הטוב בעיניו.

בסוף דברינו נזכיר לחברינו את חובתם לעשות מצדם את כל האפשר כדי להכניס פועלות עבריות במקומותיהם. הפועלות נמצאות במצב מיוחד, ואף למקומות העבודה העברית קשה להן לחדור, אם כי ברוב מקצועות העבודה אין הן נופלות מן הפועלים. ביהודה מסתובבות עכשיו עשרות פועלות בלי עבודה, וגם בגליל מבקשות כעת פועלות אחדות עבודה. על חברינו לזכור מה מעטות עדיין העובדות העבריות בגליל, ועל כן מקום אשר יוכלו חברינו להכריע את הכף שתתקבל פועלת גם במקום פועל, צריכים הם לעשות את זה; כי לפועל נמציא עבודה בכל מקום, והפועלת, אם לא באותם המקומות הבודדים, אינה מוצאת עבודה כלל.

בשם הסתדרות פועלי הגליל החקלאים

אייר, תרע"ד (1914)

לחברים —

לפני שבוע ימים שלחנו לכם חוזר קצר מס' 3, מוקדש לענין יסוד מושב־העובדים בתל־עדשים. אתם צריכים לדון על הענין הזה מכל צדדיו ולהשמיע לנו את דעותיכם והצעותיכם, כי באספת הועד המרכזי נצטרך לעבד את כל החומר בצורה של תכנית מסוימה להתחלת הסידור של המושב הזה. תכלית המושב ברורה לכולנו: העובדים בו צריכים לעמוד ברשות עצמם על אדמת הלאום, לא להיות זקוקים לעבודה אצל אחרים ולא לעבודת אחרים אצלם. עבודתם צריכה להגיע למדרגה הכי אינטנסיבית, עד ששטח קטן של אדמה יספק את כל צרכי המשפחה המעבדת אותו. הדרכים המובילים למטרה הזאת צריכים עיון רב, באשר אין לפנינו עדיין נסיונות מוחלטים בשדה זה, והרבה יחוור עם העבודה. העיקר הוא עכשיו, שכל מעשינו בסידור המושב יהיו מכוּונים למטרתו, ושלגרעין אשר ניטע עכשיו נמציא את כל התנאים הדרושים לגידול והתפתחות העץ, אשר לפריו נישא עינינו.

בעונה זו עצמה שאנחנו דנים ביסוד מושב־העובדים בתל־עדשים, עומד אצלנו על הפרק גם סידור מושב־פועלים על אדמת הקרן הקימת על יד “פוריה”, ועוד מושב־פועלים על אדמת השלחין של הקרן הקימת בכנרת.

המושב ליד פוריה בא למלא את מקום המושב לפועלים אשר אמרו בעלי פוריה לסדר בפוריה עצמה, כפי שנזכר בחוזר מס' 2. במושב זה יהיו אולי מחמשה עד עשרה בתים לפועלים בעלי־משפחה אשר ישארו קבועים שם. לכל אחד מהם ינתן כחמשה דונם אדמה על יד הבית. — ומלבד הבתים האלו יבנה אולי עוד בית־פועלים כללי ומטבח בשביל חמשה עשר פועלים בערך. — לגרי המושב הזה תהיה עבודה: 1) בפוריה; 2) בנטיעות מושבת כנרת שאצל אדמת פוריה; 3) בנטיעות הקרן הקימת הנמצאות גם כן שם; ולא רחוק מן המושב יהיו גם נטיעות המושבות יבנאל ובית־גן. — המושב הזה מכוון להיות מושב־פועלים, שעיקר עבודתם תהיה במקומות הנזכרים ולא תסופק (בכל אופן לא בקרוב) מחלקת אדמתם. ויוכל להיות שאחדים מחברינו יתנגדו למושב זה יען כי הם מתנגדים בכלל למושבי־פועלים (המושגים “מושב פועלים” בהבדל ל“מושב עובדים” ברורים למדי לכל חברינו), אשר תושביהם יהיו תלויים בעבודה אצל אחרים. ואמנם גם בשעה שהחלטנו להתעסק בסידור מושבי־פועלים הדגשנו את אי־רצוננו במצב המחייב את העבודה אצל אחרים; ואולם אם אין אנחנו יכולים עדיין לשנות את המציאות, אין אנחנו רשאים בכל זאת לבטל את המציאות לגמרי, ואין אנחנו בני חורין לבלי לעשות את כל האפשר להקלת המצב.

שואפים אנו לשחרר שחרור גמוּר את כל העבודה והעובדים, וכשם שלא נמנע משחרר טיפה קטנה מהעבודה למספר פחוּת של עובדים גם בטרם בא השחרור הכללי, כך גם לא נמנע מלתת שחרור חלקי לעובד בזמן שאת השחרור הגמור לא נוכל לתת לו עדיין.

צריך לחדור לתוך המצב וללחום בו, אלך לא להעלים עין ממנו. והמצב בארצנו הוא כזה, שעוד הרבה עשרות בשנים יהיה בה מעמד של פועלים עובדים אצל אחרים. אם יהיה זה מעמד פועלים קבוע או מעמד פועלים עובר למעמד עובדים ברשות עצמם, כל זה אינו מעניננו עכשיו והכל אחת היא. פועלים עברים אצל אחרים ישנם ויהיו, בין אם נסכים ובין אם לא נסכים, ומושבים לפועלים אלה יקלו להם בהרבה את חייהם. יחזירו להם את חיי המשפחה, אשר היא היא היוצרת עם ובונה ארץ. למושב הפועלים שאנו דנים בו נשקף עתיד יפה ובטוח, באשר העבודה שם תושג ממקומות עבודה שונים, והעבודה תהיה רבה תמיד.

מושב־הפועלים בכנרת צריך להיכון שיתפתח למושב־עובדים בעתיד. עקרי התכנית, לפי שהם מצוירים במכתב המשרד הארץ־ישראלי אלינו, יהיו בקירוב באופן זה: כל אחד ואחד מעבד מחמשה עד שמונה דונמים בהשקאה, גם יוכל לקבל שטח מסוים מאדמת המזרע. במשך הזמן יהיה אפשר להוסיף איזה שטח מאדמת הטרשין לנטיעות. — אפשר וצריך שחלק גדול מהתושבים במושב זה יהיה מהתימנים גרי כנרת, וכדאי היה שימצאו בו גם אחדים מבין הספרדים בני טבריה. זה יכול להיות נסיון מוצלח לחנך את בני הקהילות האלה לעבודה עצמית בתור חקלאים ולאחד אותם לקהילה העברית האחת, שלא יהיה מורגש עוד אותו החיץ של המסורה הקהילתית, המבדיל עדיין גם בין העובדים בני הקהילות השונות. כי כל עוד ישארו בני הקהילות בשכונות מיוחדות, יתנכרו זה לזה גם אם יבואו לעבוד בין ה“אשכנזים” כפועלים יומיים או גם חדשיים, שביתם היא טבריה או שכונה תימנית מיוחדה.

מרבים אנחנו לדבר ע“ד “חנוך האלמנטים המקומיים”, ויש שאנחנו גם מתמרמרים ומבקרים על שלא פעלנו כלום בשטח זה. אולם אין אנו יכולים בנידון זה להסתפק בדיבור גרידה. ב”אירגון“, “הרצאות” ו”הטפות" לא נפעל כלום. אנו להתבוללות עצמית צריכים, ואת זה נשיג רק ע"י בתי־ספר משותפים לקטנים ועבודה וחיים משותפים לגדולים. הדרך היא ארוכה ואטית, אך גם יחידה היא. כי הקשר של אחינו ילידי הארץ, והמזרח בכלל, אל העם והארץ, הקשר הזה, כמו אצל הזקנים שלנו, הנהו רק מסורתי: חיבה לארץ באשר היא הארץ הקדושה, ארץ קברי האבות… הקשר התחיתי הממשי לקרקע הארץ ועתיד העם זר להם לגמרי, וזר ישאר להם, ולכל הדומים להם במובן זה, כל עוד לא יכירו בגוף ונפש את עבודת הקרקע והחיים בעבודה לשם העבודה. עדיין לא התפתחה בהם ההכרה כי עבודתנו, העבודה ממש, באה עכשיו בעיקר לשם בנין עצמנו בארץ. ושעל כן צריך כל עובד לראות את עצמו בעבודתו כאילו הוא בונה את חומת בית ישראל, כאילו הוא מפיח את רוח החיים בעצמות העם, בעצמותיו היבשות. הכרה זו אמנם איננה עדיין חזקה למדי גם אצל הרבה מאתנו; ואולם לאחינו בני המזרח כמעט שהיא זרה לגמרי, ורק על־ידי קשר קיים אל הקרקע במושבים בצורה הנזכרה יוכלו לבוא להכרה זו.

ויהתלו להם אחרים על “הפועל החלוצי”, “הפועל בעל הכרה”, כאוות נפשם. הבונים ויוצרי הערכין החדשים הנם ויהיו רק “בעלי ההכרה” ולא העובדים רק על מנת לקבל שכר יומם או רווחים… ומה מתמיה הוא לראות אנשים מישראל מעמידים את הישוב בארצנו רק על מיקח וממכר, ומודדים את הכל ב“טבין ותקילין”, בלי הבדל באיזה אופן יושגו “המזומנים” האלה.

בין עברים בארץ העברים מתנהלת עכשיו מלחמה בעד ונגד העבודה העברית. התנגחות והפצת שמועות כוזבות שלא מענין השאלות: תאמר, העם העברי זקוק לסם של חיים בצורה של עבודה עצמית, ויאמרו לך הם, שהעברי לא נוצר לעבודה ואינו מסוגל לעבוד. תסביר, שהארץ העברית לא תיגאל לעברים אלא בעבודת העברים — ויענוך, כי שני בשליקים הם פחות משני פרנקים. תקשה, איך תצויר תחיתנו בארץ בלי התרבות וביצור העובד העברי בכל ענפי העבודה — וינצחו אותך בהוכחות שאין די עובדים עברים בארץ, ושלוא כבר חפצו לעבוד בעברים לא יספיקו להם הפועלים… מה שמוזר ומכאיב בדבר עוד יותר הוא לשמוע אנשים מדברים ע"ד העבודה העברית כעל “סחורתם” של הפועלים העברים, ובאים ועומדים אתנו על המיקח: בעד איזו תנאים נמכור “עבודה עברית” ובאיזה תנאי לא נשתווה; לכמה אחוזים תערובת זרה נסכים ולכמה אחוזים לא נסכים… וגם אצל הרבה מאתנו מתבטאה “המלחמה על העבודה העברית” בצורה לא נכונה זו. ואין האנשם רואים כלל, כי המלחמה על הגשמת איזה רעיון אינה יכולה עדיין לשעבד את הרעיון ולעשותו לקנין הלוחמים, שימכרו ממנו במידה ובמשקל ובמספר אחוזים. רעיון העבודה העברית נובע מתוך שאיפת האומה העברית להחיות את עצמה בעבודתה בארצה, ואינו יכול להיות לקנין פרטי גם של לוחמיו. אלה לא ימנעו מלהפיץ את הרעיון הזה, ילחמו אם ירצו אחרים להעביר אותם עליו. אך לא אתם צריך לעמוד על המיקח, ולא מהם יכולים לבקש הסכמה לזלזל ברעיון זה.

והמלחמה הולכת ומתחדדת יותר ויותר. האמצעים אשר אחדים ישתמשו בהם במלחמה זו, יש שהם כבר מגונים יותר מדי. שוב מפני שהמשתמשים בהם יודעים את השקר והגנאי שבדבר ובכל זאת ישתמשו בהם. תועלת בודאי לא תצא כבר ממלחמה זו, וצריכים אולי אנחנו, כל אלה שאין להם פניות פרטיות בענין זה, להתעכב ולחשוב את דרכנו הלאה. אולי צריכים אנו עכשיו לחדול לגמרי מטפל במקומות שהדברים יגעים בהם. לא לדרוש מהם כלום ואף לא לבקר אותם, ונתרכז רק בבנין המחודש והמתוקן. והמתוקן ומחודש כשיקום על כנו אולי יעזור לרפאות את המקולקל גם בלי תרועת מלחמה.

מצב העבודה בגליל הוא כאשר חזינו מראש: הדרישה לפועלים היא גדולה. כעשרה פועלים נכנסו אחד אחד מיהודה וכולם עובדים. נאלצנו גם לקחת כמעט את כל הפועלים מן העבודות שבקבלנות ולשלוח אותם לעבוד בחוות ואצל אכרים. אך הדרישה טרם נמלאה, ולכן פנינו שוב בטלגרמה ובמכתב לועד פועלי יהודה כי ישלחו לנו חמשה־עשר פועלים וחמש פועלות. ואולי הפעם ימלא הועד את דרישתנו זו ביתר תשומת לב מאשר מילא אותה אחרי הפסח. העבודה באלו מקומות בגלילנו, ואף בגליל העליון, סובלת לעת־עתה מאוד מחוסר פועלים.

בשם הסתדרות פועלי הגליל החקלאים

אייר, תרעד, ( 1914)

(קטעים מתוך דין־וחשבון בועידת פועלי הגליל בכנרת, תרע"ה)

— — —אף יום שלוה לא ידענו השנה. ממלחמה למלחמה נמשכנו, נרדפנו מסבל אל סבל. עוד ביום שהכנסנו את צוארנו בעול זה של עבודתנו, כבר רבצה עלינו שביתת סג’רה בכל קשיותה. נמצאו אז כארבעים שובתים ומהם כחצים כורדים, שצריך היה להספיק להם את כל משכורתם. גבולות השביתה התרחבו אז, ובכל הארץ, וגם מחוצה לה, התלקחה המלחמה על רעיון העבודה העברית. שביתת סג’רה לא היתה עוד קנינה הפרטי של הסתדרותנו, כי אם כשליחי־ציבור לכל העברים הצעירים היינו בזה. והכרה זו ערה היתה בנו ותעירנו על האחריות הגדולה שהוטלה עלינו.

תיכף אחרי אספת פוריה נקראנו ע“י הד”ר רופין ליפו, וימים אחדים ארך המשא־ומתן בינינו ובין באי־כוח “אגודת נטעים”. התוצאות ידועות לכם. “אגודת נטעים” עמדה על המקח, חפצה לקנות עבודה עברית באחוזים של עבודה נכרית. לידי הסכמה לא באנו, והשביתה נמשכה עד סוף ניסן תרע"ד. ואז, באספה בביתניה פרשנו מסג’רה בדמע ושברון לב וגם בקללת שפתים. קללנו את חות סג’רה, החרמנוה. וכי מה נשאר לעמלים ולמרי־הנפש אם לא לקלל? — הנוכל לערוך מלחמה את אלה אשר לא אל עצמם וכיסם נוגעת המלחמה? את חיל אחרים, אשר נמסר לידיהם, יתנו אלה אל פני המלחמה. כיסם הם לא חבר. כוסם נשארת רוויה. שולחנם מלא ומטתם רפודה. מה מפסידים אלה במלחמה, אשר לא יתעקשו לנצח? “תחרב לעיניהם כל הארץ ואף על שערה מקפריזיהם לא יוותרו”… ואנחנו מה? עמלים על לחם צר וכתונת בלה, מצע קש ונעל קרועה. כמה בוז וחרפות שבענו בסג’רה במשך השבועות האחדים שעבדנו שם תחת הנהלת “אגודת נטעים”! כמה חללו את קדשנו לעינינו עד כי נדחפנו למלחמה. ובכמה קושי וסבל גופני ורוחני עלתה לנו המלחמה ההיא במשך שלושה החדשים. ומה גדל הכאב בהאלצנו להפרד מאדמת סג’רה אשר רוותה מדם אחינו, ומקברות הרוגינו שם! — — —

— — —כי הן לא יחדלו סכסוכים בין נותני עבודה ומקבליה גם בארץ־ישראל. והאם ביתניה, המתנהלת ע“י מי שהיה זה לא כבר פועל וחבר למפלגה “סוציאליסטית”, האין ביתניה זו מתבלת את עבודתנו בתערובת זרה וגם מעניקה לנו צרות וסכסוכים ביד נדיבה? והכי חות מגדל, אשר בהיוסדה רק לפני כחמש שנים התגלגל בין רוכסי הריה הד השבועה הגדולה ל”עבודה הטהורה" ול“אחוה הנעימה”, ועל גלי מימיה רחף חלום השלום והאימון, האין מגדל זו כעת קן הבגידה, החשדים והקפריזים? ושרונה או רמה, שעבודתה כבר עברית טהורה, האם נקיה היא מסכסוכים?

ביתניה, מגדל ושרונה, וביחוד שתים הראשונות, כמה קושי ומרירות מכניסות הן בחיינו! ביתניה במזל רע נוסדה. מנהל ביתניה לא לבטלה יצק מים עד ידי פקיד מגדל ולמד לנהוג בקפריזים. לפקיד ביתניה חסר גם “העבר” של פקיד מגדל וחסד נעוריו למגדל. ואולם אין הוא נופל מפקיד מגדל בהבנת העבודה וכשרון ההנהלה, ומכאן היסוד לקפריזים, חשדים והתרגזות. כן הוא המלמד, אשר חסרה לו. ידיעה וכשרון ההוראה, הוא תמיד נרגז ומתקצף ומכה את תלמידיו. וכן הוא הפקיד אשר חסרה לו הבנה בעבודה וכשרון הסידור והוא תמיד נרגז על פועליו, חושד ומסתכסך בהם. והן הפועלים העיקריים בביתניה, הפועלים “נותני־הטון”, היו מן המעולים שבפועלי הגליל, הן בתור פועלים מנוסים וחרוצים, מסורים לעבודה ולביתניה והן בתור אנשים מתונים שקשה להסתכסך אתם. וגם אנשים אלה נלאו נשוא את תהפוכות הפקיד, והיו מוכרחים לעזוב סוף־סוף את ביתניה אשר כה התחבבה עליהם בעבודתם בה. מיום היוסדה של ביתניה לא חדלו הסכסוכים בה, ומאז התחיל המשבר¹ הפתיענו פקידה בחדשות לבקרים. בהתחלת המשבר הנוכחי המציא המצאה נפלאה איך להעשיר את הברון, אדון ביתניה, והוא: לקבל פועלים לעבוד רק בעד אוכל וסכום מוגבל (שליש פרנק ליום ). אולם פקידות יק“א הגבוהה לא חפצה לקבל בשביל הברון את נדבת לבו של פקיד ביתניה אשר נדב על חשבון שכר הפועלים, והוא היה מוכרח להסתלק מהמצאתו ולהקציב לפועלים ההם את שכרם הרגיל. ולא עבר הרבה זמן ופקיד ביתניה — בלי הודעה מוקדמת אף ליום — פיטר פתאום כעשרים משלושים הפועלים אשר עבדו שם, למרות זאת ששררה אז הסכמה בכל חוות הגליל לא לפטר פועלים בזמן המשבר. אנחנו פנינו ישר לפקידות יק”א הגבוהה, ואולם הפקיד הגבוה היה אז מבוהל ונדחף לצאת את הארץ, ולא היה לו זמן לברר מדוע הציע לפניו פקיד ביתניה את פיטורי הפועלים. ואך הפקידות הבטיחה להשאיר את כל הפועלים בביתניה עד עבור המשבר ולהעסיק. אותם בעבודות קבלניות. ואמנם נשארו הפועלים הפטורים לעבוד בביתניה בקבלנות בהנהלתו של מהנדס יק"א מר ק. ולפקיד ביתניה נשארו רק פועלים בודדים. ואולם השלווה לא שבה לשם. לפקיד ביתניה כדאי להתעקש גם על כדור חינין בשביל הצעירה המבשלת במטבח הפועלים שם. ומי ימנה את כל הקטנוּיוֹת אשר הוא נכון ליהרג עליהן?

היחס היה מתוח כל הזמן. הרבה מפועלי ביתניה דרשו בכל פעם הסכמה מצדנו שיעזבוה, עד שלבסוף חפץ פקיד ביתניה דרשו בכל פעם הסכמה מצדנו שיעזבוה, עד שלבסוף חפץ פקיד ביתניה למסור קבלנות לפועלי יק“א שם, וכאשר הם לא הסכימו למחיר שהקציב להם, לקח מהם את כלי העבודה, שלא יוכלו לעבוד גם בקבלנות אשר נמסרה להם מטעם יק”א. וכאשר השיגו הפועלים כלי עבודה אצלנו, מסר הפקיד את העבודה לערבים, אחרי שהציעו אותה לספרדים והם חזרו ולא הסכימו למחיר. בזה הגדיש כבר את הסאה, ופועלים אחדים מהקבועים בביתניה הגישו את התפטרותם. וגם רוב הקבלנים עזבו תיכף את ביתניה, חוּץ מאחדים שעבדו עוד מספר שבועות וגמרו את הקבלנות שנמסרה להם ע"י מר ק. עכשיו נשארו בביתניה כשלושה פועלים מהקבועים ושנים מהקבלנים. יוכל היות כי כעת, בזמן המורטוריום², היו צריכים פועלי ביתניה להוסיף שאת ולדום; ואולם אל תדונו אותם לחובה. קשה היתה עליהם הפרידה מביתניה, וגם לא קל ביותר הוא לעזוב עבודה ומקום קבועים ולנוע אל העבודות הציבוריות. אך לא יכלו עוד להישאר ביחס כזה בביתניה. אכן לא ביישה ביתניה, אחות מגדל הצעירה, את אחותה הבכירה ממנה. יוצאת ביתניה בעקבות מגדל ולומדת את דרכיה. ובקטנוּת המוח ובצרוּת הלב עוברת ביתניה את מגדל. אכן כמגדל משביעה היא את פועליה מרירות ופולטת אותם כפעם בפעם, וביחוד כמעט מדי שנה בשנה לתקופת הקציר והגורן.

פקיד מגדל מתגנדר בעברו ומכריז עליו בכל פעם. וכאותו “השליאכטיץ” הפלוני שגם בירידתו אינו חדל מלקרוא: “הרם כובעך, זשיד!”, אין גם פקיד מגדל חדל מלדרוש שיעריצוהו ויקבלו בתודה את כל קפריזיו, קפריזי פאן פולני. וגם לאחרונה, לפני שבועות אחדים, העיז אותו הפקיד להכות פועל — “ספרדי” אמנם — לעיני כל הפועלים. וכשהפועלים הביעו רגשי תיעוב למעשים כאלה, התקצף הפקיד וכעס כדרכו: “הן אני הנני עסקן ציוני זה עשרים שנה — ועליכם להבין שגם אם אני מכה איש בלחיו יודע אני מה אני עושה! איך אתם מעיזים לדרוש שאבטיח לכם כי לא אוסיף לעשות כה?! האני לפניכם אצטדק?! אני יודע מה אני עושה, ואעשה!”.

בימים הראשונים במגדל תקפו שגעון הרכוּת, ויהי טוב בלי גבול גם כן באופן קפריזי, ואחרי עבור זמן קצר נהפך עליו לבו וישנה את המידה לצד שני. מה לא יעשה אדם שהכל בו קפריזים וספורט? וכמעט מדי שנה בשנה כשהסאה נגדשה עוזבים רוב הפועלים את מגדל, וגם השנה עזבוה. אנחנו לא נתנו הפעם לפועלים לעזוב את מגדל עקב היות מורטוריום בארץ; ואולם הרבה פועלים עזבו בכל זאת.

גם את שרונה עזבו כמעט כל הפועלים. שם יש משגיח מפורסם בתעתועיו, העושה את שרונה גיהנום לפועל העברי. בשרונה אין כמעט יום בלי פגע רע. ונוסף על זאת חסרה כל הזמן גם הקביעות ברוח הפועלים שם, וכלל לא חסרו סכסוכים בין הפועלים בינם לבין עצמם. חסרו אנשים מבוגרים בשרונה, שיטביעו איזה חותם משותף לציבור הפועלים שם. אולי גורם לזה גם חידוש המקום וחוסר הקביעות שבו. אמנם פועלי שרונה היו מסבירים, כי מחמת קושי מצבם, היותם מושפלים ומדוכאים, על כן רוחם נרגזה תמיד והם שופכים חמתם איש על אחיו. במשך כל החורף בקשו רבים מפועלי שרונה כי נרשה להם לעזבה, ואנחנו היינו מסבירים להם כי כעת במשבר, שמצב העבודה הוא דחוק, עליהם לא לעשות מהמשגיח ענין לעזיבת המקום; ואולם לבסוף עזבו רוב הפועלים את שרונה.

יחידה היא פוריה — בין החוות הפרטיות — אשר הכלב הב כשורה בשנה האחרונה. כחצי מפועלי פוריה עובדים שם שנים אחדות. התחבבו על המקום והמקום התחבב עליהם. הספיקו כבר לרכוש להם את ידיעת מקצועם ולסגל לעצמם קביעות היחסים ומתינות המחשבה, והם מוסיפים לכל קיבוץ הפועלים בפוריה ריח שדה מעובד, רעננות עץ שתול. וזה גורם חשוב לשלוה בפוריה. אולם הסיבה העיקרית היא שפקיד פוריה, אמנם אין לו תביעות לא על עסקנות לאומית במשך עשרים שנה ולא על כרטיס חבר באגודה סוציאליסטית, אבל יש לו תחת זאת ידיעה במקצועו וכשרון ההנהלה, ועל־ידי זה עצביו שקטים, כי מה שיודעים יותר, מתרגזים פחות. יודע הוא להעריך את ידיעת העבודה של פועליו וסומך עליהם, ומתחשב את המעולים שבהם כאת חבריו ביצירה ושכלול פוריה. על־ידי זה הוא גם מוותר לפעמים משלו, כשקורה איזה סכסוך קל בינו ובין הפועלים. פקיד פוריה, למרות זה שאינו מתגנדר ברדיקליות כפקידי מגדל וביתניה, הרי הוא מתיחס לבאי־כוח הפועלים בהכרה וכבוד, ובכל ענין הוא פונה דוקא לועד הפועלים בפוריה או לועד המרכזי. ומובן שבזה הוא משתכר תמיד. ואולם הבנת העסקן ממגדל ו“הסוציאליסט” מביתניה הגיעה רק עד כדי לבזות את באי־כוח הפועלים ולהתפאר ולהתברך במלחמתם, כביכול, בהסתדרות. הסיבה גם מובנה: פקידי מגדל וביתניה לא השקיעו בחוותיהם כלום מנשמתם, הם רק כאבני נגף להתפתחות חוותיהם, ולמה תהיינה מגדל וביתניה יקרות בעיניהם מקפריזיהם? ואולם פקיד פוריה השקיע בהפרחת פוריה הרבה מוח וכוח, ולכן יָקרה בעיניו עד שנכון הוא גם לוותר על גאוותו הפרטית, אם עומדת העבודה בפוריה לסבול מאיזה סכסוך. מופת לדוגמה יכולה לשמש המלחמה האחרונה בגזם ובילק: בפוריה הגינו על שטח של אלפים דונם נטעים, עבדו שם ממאה וחמשים עד מאתים פועלים שכוּרים, לחמו בצלצלי הארבה והצילו את כל המטעים. וכל המלחמה התנהלה בעקשנות אך בשלוה, והפקידות שלמה לפועלים בעד השעות העודפות על הקבועות. ואולם במגדל עבדו הפועלים כל הימים בחול ובשבת, מבלי לקבל שכר עודף על שכרם הקבוע. “שלישו” של הפקיד — הרוכב ק., הכה פועל תימני במגלב, וכאשר הפועלים דרשו מהפקיד שיחדל מתעתועיו, לא חפץ להסכים אף לזה ונתן לפועלים לעזוב את מגדל, ולגָזם — להחריב את המטעים במגדל.

ועוד אחת מגבורות הפקיד ממגדל צריך להזכיר כאן, והיא הורדת האחוזים. בתחילת החורף הודיע לפועליו, כי הוריד להם עשרים אחוז משכרם, ואם יהיה צורך בדבר יוריד עוד, למרות זאת שהוא נותן כעת לפועלים רק את הספקתם ההכרחית ואת כל שכרם יצטרך לשלם רק לאחר המורטוריום. וגם את מעשהו המהולל הזה עשה פקיד מגדל כדרכו: הודיע כי את זאת עשה, ודרש מהפועלים שיחתמו על החשבונות אשר הוא מגיש להם, ומי שאינו מסכים הרי השער פתוח לפניו. אנחנו הגשנו אז את הדרכים לועד מושבות הגליל ולמשרד הא"י. ועוד נצטרך להישפט על זאת המורטוריום. לעת־עתה מחשב פקיד מגדל לפועלים שם רק שמונים אחוז משכרם הקודם, ומתפאר בכל הזדמנות לפני הפועלים כי לא ישלם להם את מותר שכרם. אמנם את זה יחרוץ המשפט אחרי כן.

משפטנו על החוות לא יצדק אם לא נודה כי גם הפועלים לא תמיד הם צודקים בריבם את הפקידים. פעמים רבות מגדילים הפועלים את ערך הענין ורואים צל הרים כהרים. יש אשר סכסוך כללי מתפתח על ידי הגנת הציבור על מעשי שטות של פועל פוחז. ויש שיוצאת שגיאה (הן עלול האדם —כפקיד כפועל — לשגות) והפועלים, תחת לראות זאת כשגיאה ותחת להודות על האמת ולפתוח בשלום, — הם מנפחים ומלבים את התבערה, מרמים את עצמם ומטכסים דוקא לטהר את השרץ או לרחוץ בנקיון כפים ולגולל את כל האשמה על הפקיד או המשגיח. וככה מסכסוך פעוט, אשר ביחס נכון אפשר היה לסלק אותו הצדה לגמרי, מדורה מתלקחת שמבהילים לשם את הועד המרכזי, וגם לו קשה כבר למצוא ידים לצאת מן הענין לא תמיד הצדק המוחלט את הפועלים ןלא תמיד — אם כי על פי רוב — הפקיד או המשגיח הוא הראשון הדוחף לריב. ואולם מאיזה מקום שלא תבוא הדחיפה הראשונה ואת מי שלא יהיה הצדק המוחלט, הנה הצדק היחסי הוא תמיד את הפועלים, כי תוצאות כל סכסוך מתבטאת בצורה של הגנה על עצמם מצד הפועלים, וחפץ מצד הפקיד לענוש או לקנוס בפיטורים או בכסף או להעביר את הפועלים על פרינציפיהם. וכאן תמיד הצדק את הרבים ואת הנתון למצב ולא את השולט במצב. ואין לכם עיוות משפט גדול יותר מזה, שיעשה השליט במצב דין בנתוּנים למצב אשר הוא שולט בו. איך שהוא, הסכסוכים הפעוטים את הגדולים, כמה כוחות מוציאים הם מאתנו לבטלה! כמה אבק מחניק מרביצים הם על עבודתנו! וכמה קטנוּת המוח וצרוּת הלב מכניסים הם לחיינוּ!… הגיע הזמן שנטכס עצה איך להינצל או לכל הפחות להמעיט בסכסוכים קטנים את גדולים. ואם סדרי חיינו ועבודתנו כעת מכריחים את הסכסוך, נחוץ לברוא מוסד שיגביל את הסכסוכים. מוסד כזה יכול להיות ועד קבוע נבחר מצד הסתדרות הפועלים ומצד נותני העבודה, או נאמר באי־כוח הפועלים ובאי־כוח נותני העבודה ואחד מכריע, ולפני הועד הזה יבואו כל המריבות והסכסוכים, ושני הצדדים יהיו מחויבים לציית למשפט הועד הזה, כל עוד שאין נוגעים בשאלות פרינציפיוניות.

אכן אפשר למצוא עצה איך להינצל מסכסוכים פנימיים בתוך הסתדרותנו, כי גם אלה לא חסרו אף פעם וביחוד הכאיבו בנו בשנה האחרונה, שנת המשבר, אשר מצד אחד הקשתה את העבודה ומצד השני דרשה מאתנו התרכזוּת והתאמצוּת להחזיק מעמד, ולהביא את הסתדרותנו ועבודתנו לאותה המדרגה והסדר, אשר רוב חברינו בודאי אף לא שערו אותו בתחלת המשבר, וחלק הגון מחברינו לא יקיף אותו גם כעת. בהיכנסו לעבודה מצאנו עזוּבה נוראה בכל הסניפים, וכלל לא היתה לנו צורה של הסתדרות. וטוב עשתה אספת פוריה שהקציבה משכורת למזכירות תמידית, אשר תוכל להקדיש את כל זמנה לעניני ההסתדרות. אנחנו השתמשנו בזה תיכף, ורק הודות לזה שאיש קבוע התמסר לכל עבודותינו וריכז אותן בידו, עלה בידינו בבת אחת: לנהל ולסגור את שביתת סג’רה, לקבל ולסדר עבודות קבלניות, לסדר את הסניפים על חברים קבועים שאפשר יהיה לבקר את שייכותם ויחסם להסתדרות, ולסדר את האינפורמציה באופן שידענו כמעט כל יום את המעשה בכל הגליל, וגם להודיע לסניפים, ע“י מכתבים וחוזרים קבועים, מכל זה ומכל המתרחש אצלנו. זרם חיים התעורר אז בכל הסניפים, הקשר ביניהם ובין במרכז היה חזק ואינטימי. הכנסנו אז לגליל הרבה פועלים מיהודה ופועלים חדשים מהאניות שעברו את חיפה. ערכנו אז ספירה של הפועלים והתושבים בכל הגליל. החלינו לסדר יחד עם המשרד הא”י את יסוד מושב־העובדים בתל־עדשים ושני מושבי־פועלים — אחד בכנרת ואחד בפוריה. היקף עבודתנו התרחב מיום ליום וכבר היתה הסתדרותנו ראויה להיקרא בשם זה, כי כבר יצרה לעצמה שיטה וסדר בעבודה ועבודה בסדר. השתתפנו בועדת הבקורת שבאה, בתחילת הקיץ תרע“ד, לבקר את מוסדותינו וישובינו. עזרנו לא מעט לחברינו הפועלים ב”אגודת ההתישבות" (במרחביה) להשתחרר מעול הפקיד. השתתפנו בועד המאוחד להסתדרות הפועלים שיסד את “משרד העבודה”, אשר היה צריך לרכז בידו את כל העבודה והעובדים בארץ, לולא בא המורטוריום אשר בטל הרבה מתכניותנו, ביחוד סידור מושבי עובדים שהיה קרוב להתגשם, והפסיק את עבודתנו באמצע.

דרך אגב לא מיותר יהיה להזכיר, כי עם התחלת המורטוריום נפסקו גם המכתבים החוזרים אל הסניפים והקשר האינטימי שבין המרכז והחברים נחלש. המכתבים החוזרים נפסקו אמנם לא על־ידי המורטוריום, אלא בעיקר על־ידי זה שרוב חברי הועד המרכזי לא רצו אותם והתנגדו בכלל לכתיבת מכתבים חוזרים תכופים; ואולם דוקא משהתחיל המשבר היה צורך גדול לחזק את הקשר האינטימי את החברים ולברר מדי פעם בפעם את אשר התרחש ובא עלינו. אפשר להאמין כי לוּ המשיך הועד המרכזי או המזכירות לבוא בכתוּבים את החברים ולהאיר בכתב על כל המתהוה ( כי בפה אמנם בררו חברי המזכירות מפעם לפעם את השאלות העומדות על הפרק), אזי היינו ניצולים אולי מהרבה סכסוכים ובלבולים פנימיים, אשר הסבו לנו אחדים מהגבורים לעכור המים למען צוד דגי רקק בהם.

מיהודה היו העתונים מביאים אז ידיעות על־דבר ועדים להקלת המשבר ועל־דבר חלוקת ימי העבודה המעטים לפועלים. ויתאוו גם חכמי הכלכלה בגליל לסדר שכזה ובלי הרף הטיפו לחלוקת עבודה שכזו; אולם אנחנו (הועד הפועל) ידענו שעל־ידי חלוקת העבודה בגליל, שכל פועל יעבוד רק שלושה־ארבעה ימים בשבוע, תבוא לגליל רק דימורליזציה, אשר תחריב את כל עבודתנו. לכן בחרנו לרכז את כל הפועלים מחוסרי העבודה מסביב ל“העבודות הציבוריות”, ואת העבודות הציבוריות עצמן הרחבנו וסידרנו באופן שכל פועל הרוצה לעבוד, יכול לעבוד בקביעות ולהשתכר משנים עד שלשה פרנק ליום. אולם מצאו שאין אנחנו עומדים על הגובה שהמצב דורש. כאשר נודענו אחרי כן מ“האחדות” מס' 7 – 6, התאספו לאספה במרחביה ולשיחת חברים בתל־עדשים, ושוב לישיבה מצומצמת במרחביה ולאספה משותפת בתל־עדשים, יחד את החברים מירושלים, ושם דנו על־דבר ההסתדרות, והחליטו לקרוא לאספה את ההסתדרות ואת המפלגות וליצור שם מוסד מיוחד, שיסדר וינהל את כל העבודה בזמן המשבר, כלומר לא פחות ולא יותר מאשר להמית את ההסתדרות בטמיעה במפלגות ולהמליך את המפלגות על הגליל. באותן האספות והשיחות (כאשר תמצאו מפורש ב“האחדות” גליון הנ"ל) לא שכחו כמובן גם את המלחמה בכנפים של רוח, להחליט להתנגד בכל עוז נגד הורדת המחירים ופיטורי פועלים. וזכרו גם למסור את הדבר לועד הגלילי של המפלגה, כי יעשה חקירות ודרישות בנוגע לתלונות השונות שהיו מצד חברים על הועד המרכזי. הצו ניתן בעמק יזרעאל, והרצים יצאו מבוֹהלים ודחוּפים בדבר המפלגה… ופתשגן הכתבים וההחלטות נשלח לא גלוי כי אם בסתר לכל החברים בדעה, ויעשו את הגליל כמרקחה. ויבז בעיניהם לשלוח לשון בועד המרכזי או בועד הפועל לבדו, ויבקשו להראות ולראות ש“לחברי הקבוצות יש סוג של אינטרסים מיוחדים ולפועלי החוות והמושבות יש ענינים לעצמם”, ומכיון שככה צריך לעורר “שאיפה ליצור פלוגה מיוחדת לפועלי המושבות והחוות”, כלומר שוּב לערער את ההסתדרות בגליל ואז תפרוש המפלגה את כנפיה… אנחנו ראינו לנו אז חובה לצאת במכתב חוזר לסניפים, לגלות את פני הלוט המפלגתי. והשתקנו את התעמולה המהרסת, ולא יספנו לשעות עוד ולהשיב על הדיבות והתלונות, כי אם השקענו את כל מרצנו בעבודתנו ההסתדרותית ובהקלת המשבר.

ואמנם עבודתנו היתה והנה פוריה ומוצלחה במלוא המובן (אין בזה משום התפארות, אלא הנותן מתנה לחברו והממלאים חובתם לציבור צריכים להודיעם…). להקיף כל רוחב העבודה שעשינו וגם להעמיק בזה יכול אולי רק מי שהיה קרוב, ראה בעיניו וחדר לכל התנועה אשר החיינו בזה במשך השנה האחרונה. אכן גם המספרים היבשים של חשבונות עבודותינו והמאזן, המודבקים כאן על הקיר, מדברים בשפה ברורה ומראים על רוחב העבודה… או שערו־נא כמה מסירות, מרץ וסדר נחוץ היה להשקיע כדי שנהיה עוד עכשיו — אחרי שנת מורטוריום וצרות מכל הצדדים — שולטים במצב העבודה עד כי לא תחסר עבודה אף לפועל אחד בגליל. ולא רק לפועלים יצרנו מצב בטוח, כי אם בכל הישוב שבסביבותינו נפחנו רוח חיים, על־ידי זה שפתחנו לו אפשרוּת של עבודה רחבה, כאילו לא היה מורטוריום. בסביבת כנרת משמשים אנחנו כעין בנק לאשראי, בעבודה. כל פתקה על חוב לפועלים וכל שטר מאחד לשני על כספים לאחר המורטוריום, דברים שאין להם עכשיו כל ערך בשוק, מקבלים אצלנו את מלוא ערכם ועוברים על ידינו מיד ליד.

הנה דוגמאות אחדות: אכר עבד בבהמותיו אצל פקידות ביתניה וקבל ממנה פתקה לאחר המורטוריום ולאכר דרוש פועל ואיין לו במה לשלם — באים אנחנו ומיעצים לפועל כי יקבל בשכרו את פתקת הפקידות מביתניה; ואנחנו מקבלים מאת הפועל את הפתקה ההיא במלוא ערכה, ונותנים לו במקומה אוכל במטבח ופתקאות לטבריה לנעלים ולבגדים ולכל מה שיש לו צורך, וגם כסף מזומן שיש לנו. החוב מביתניה עבר באופן כזה מידי האכר לפועל ומידי הפועל אלינו. ואולם אנחנו איננו משאירים אותו אצלנו, כי לביתניה יש ירקות ולמטבחי הפועלים יש צורך בהם. מעבירים אנחנו גם את החוב של מטבחי הפועלים לביתניה אלינו ומסלקים את החוב הזה על־ידי הפתקה ההיא. או מחוות המשרד הא“י מגיע כסף לאכרים ולפועלים, או מאכרים לחוות ולפועלים, או מפועלים לחוות ולאכרים וכסף לשלם אין להם — אז נותנים אחד לשני פתקאות, אשר לולא אנחנו לא היה להם כל ערך כעת, אולם אנחנו מקבלים כל פתקה כאילו היא כסף ומסלקים בחשבונות האחד לשני, והכל בא על מקומו בשלום. אנחנו גם נותנים אשראי בעבודה לחוות ולאכרים. כה נתנו לפוריה על 5000 גרוש בערך, ולשרונה על 2500 גרוש בערך. לפועלים ולטבחים שלמנו הכל. ואת החוב לאחר המורטוריום מהחוות הנ”ל נמסור לחנות הבגדים בטבריה לחשבון חובנו (גם כן לאחר המורטוריום) בעד הלבשה לפועלים. וגם לאכרים נתנו עבודת פועלים בהקפה שישלמו לנו מהגורן, או יש גם לאחר המורטוריום, ולפועלים הננו נותנים את כל שכרם על ידי אופנים שונים.

כל המכונה הגדולה הזאת מסודרה על הצד היותר טוב. הכל ממלא את תפקידו בדיוק וסדר כגלגלים בשעון. לפעמים רק נפרע הסדר ע"י הפועלים, אשר רובם אינם יודעים ואינם רוצים להעריך את כל קושי המצב, ולכן יש שיבעטו בעבודות אשר בעמל רב נמציאן. כה היה באמצע החורף שעבר, כשהתרכזו בכנרת כחמישים פועלים ואנחנו גמרנו אז בנין הבתים וקבלנו להוציא יבלית על חשבון המשרד הארץ־ישראלי, באדמת דגניה. יכולנו שם להשיג כשש מאות ימי עבודה; ואולם פועלים אחדים מאלה שדרכם להטיף רעל ומשטמה, סכסכו אז את הפועלים והטיפו שלא ילכו לעבוד את העבודה ההיא. יכולנו אמנם להשתמש בכוחנו לצוות על הפועלים שיעשו את העבודה; אולם בזה היינו בודאי רק נותנים חרב בידי המסכסכים להגדיל את אש השנאה. מה איכפת לאנשים ההם שש מאות ימי עבודה פחות או יותר, הן לדאוג לעבודה לא הם צריכים! ולדבר גבוהה ולבוא בדרישות הן כה קל!… מקרה שני כזה היה גם אחרי הפסח; כשהתחילה המלחמה בביצי הארבה, מסרנו עבודה זו ועוד עבודות שדה בדגניה למספר פועלים ופועלות. בכל בוקר היתה עגלה מדגניה באה למטבח בכנרת ולוקחת את הפועלים, ובכל ערב היתה עגלה מעבירה אותם בחזרה את הירדן. כה עבדו שם הפועלים שבועות מספר, עד שנזכרו “העומדים על המשמר” מבין הפועלים בכנרת, כי יש לפניהם עבודה חשובה להפיץ רעל, ויזדרזו לעשות את מלאכתם בסתר מאתנו. ובבוקר אחד, כשבאה העגלה מדגניה אל המטבח, שבה בלי פועלים. וכי למי מהמפריעים כאב הראש, אם קשה היה לנו אחרי זה להשיג עבודה, ביחוּד בשביל הצעירות אשר לא הלכו עוד לדגניה?

האפשרות החמרית לנהל את כל העבודה הזאת, משיגים אנו בעיקר מאת המשרד הא"י. אמנם קבלנו גם הלואה של אלף ושמונה מאות פרנק בערך מאת “הפונד האמריקני”, וסכום של אלף וחמש מאות פרנק בערך אספנו מאת חברינו בתבואה לקוּפת העזרה ההדדית. קוּפה זו יסדנו בתחילת החורף באספתנו את באי־כוח הסניפים בדגניה. האספה ההיא חשבה, שקופת העזרה תשמש לתמיכת פועלים מחוסרי עבודה, ואולם בידנו עלה להמציא עבודה לכל הפועלים, ולכן לא זקפנו עד עכשיו כל הוצאה על חשבון קופת העזרה. היא משמשת לנו רק כעין קרן יסודית לאשראי חקלאי בעבודה. אמנם מספר קטן של פועלים נכנסו בדפיציטים מסיבות שונות, ויש מהם אשר אין לקוות כי ישלמו אותם, פשוט יען כי עברו לשומרון או ליהודה, ואת הדפיציטים האלה צריך לכסות מקוּפת העזרה ולא מקוּפת ההסתדרות, שהיא הנתבעת על־ידי החשבונות אשר הפועלים התחייבו להם.

חלק מקופת העזרה, עד שלוש מאות פקנק לעת־עתה, עלינו להקדיש לקוּפת החולים. לסדר קופת־חולים בגליל ניסו כבר פעמים רבות באי הצלחה. נאסף לפני שנתים בערך סכום קטן לתכלית זו, ואולם הוצא יותר ממה שנאסף, והענין השתתק. עד השנה האחרונה לא היה הצורך בקופת חולים כללית מורגש ביותר, יען כי כמעט כל הפועלים היו קבועים בחוות. ואולם מספר הפועלים שאין להם עבודה ומקום קבועים התרבה בשנה זו, וכשאחד מהם חולה אין דואג לו מלבדנו. כן באים באחרונה הרבה פועלים מיהודה להתרפא בחמי טבריה, או סתם באים וננחלים טרם שהספיקו להסתדר. לאלה אנו מחויבים לעזור, כי מי, אם לא אנחנו? במשך השנה הזאת עד ר“ח תמוז הוצאנו למטרה זו סכום גרושים, כאשר תמצאו בחשבונות המודבקים על הקיר, והננו מוסיפים להוציא עוד. ואם אי־אפשר עכשיו לסדר הכנסה מיוחדת לקופת חולים, אפשר לכסות את הוצאותיה מקופת העזרה. מלבד קופת החולים הכללית, מורגש צורך גדול לסדר קופות־חולים בכל מקום ומקום. יש שהפועלים חולים זמן לא קצר, לעבוד אינם יכולים, בעת שהוצאותיהם גדולות, וכה הם שוקעים בדפיציטים מעיקים, מבלי יכולת לצאת מהם; בעת שכלל לא יעיק על קבוץ הפועלים בכל מקום להספיק לחוליו את מזונותיהם מהמטבח ע”ח המטבח, ומלבד זה לנכות מכל אחד על־ידי חשבון המטבח בישליק אחד לחודש לקופת החולים המקומית, אשר תעזור לחולים ברופאים ורפוּאות, ובשעת הצורך באיש מיוחד שישמש את החולה איזה זמן. סדר כזה שורר במטבח הפועלים בעבודה הציבורית בכנרת. והרבה מאוד תועלת מביא זה לחולים פה. על כל המקומות לקחת את מטבחנו בכנרת לדוגמה בזה. כל המתענינים בשאלה זו יוכלו להיודע על כל הפרטום אצל ועד המטבח בכנרת.

גם בקופת־מלוה יש שמורגש צורך בזמן האחרון, ואנחנו גם נתנו הלואות. ואמנם השנה, שהוצאותיה גדולות מאוד, אינה מתאימה לאוסף כסף למטרה זו, ומכיון שלמלוות דרושה בעיקר קרן יסודית למחזור, כדאי שאספה זו תקציב מקופת העזרה עד מאתים פרנק למטרה זו.

אגב התעסקנו בקופות נזכיר את קופת השביתה. בזמן שביתת סג’רה ורק לשמה של שביתה זו, נוסדה הקופה הזאת, וכפי שתראו בחשבון השביתה המודבק בזה על הקיר, חייבת הקופה הזאת כתשע מאות פרנק. החוב צריך להיפרע, ואולי נשלם גם אותו במותר הכסף של קופת העזרה. מקור אחר אין. ועוד קופה אחת, קופת ההתעתמנות, יסדנו החורף בזמן שיסדנו את קופת העזרה. חשבו אז שההתעתמנות תעלה 20 פרנק לרווק ו – 25 פרנק למשפחה, ודאגנו לפועלים אשר אין ידם משגת לסכום כזה. ולזאת החלטנו כי היותר אמידים שבנו יוסיפו חמשה פרנק כל אחד, והיה הכסף הזה לעַתֵמן את הפועלים שאין ידם משגת. ואולם מצד אחד עלתה ההתעמנות בטבריה בשלושים וחמשה וארבעים פרנק למשפחה, ולקבל עוד חמשה פרנק היה כבר קשה; ומהצד השני, אנחנו הלכנו לשיטתנו שלא לתת תמיכה בשום צורה, אם רק יש איזו דדרך להימנע מזה. מצאנו גם אפשרות להפחית את הוצאות ההתעמנות עד שמונה־עשר פרנק לאיש, בערך. ואת הסכום הזה זקפנו על חשבונו של כל פועל ופועל, והרוב היותר גדול מהם כבר סלק את זה בעבודה. בקופת ההתעמנות לא השתמשנו איפוא; אולם חברי “הקואופרציה” במרחביה הכניסו לקופה זו על־ידי חשבונם אצלנו יותר משש מאות גרוש. יתר החברים ממרחביה נתנו לנו שטרות שונים על – – – גרוש. וחברינו מביתניה נתנו ע"יחנקין – – – גרוש. ועל האספה להחליט על־דבר הכספים האלה. מכיון שרוב הסניפים לא נתנו לקופה זו, הן אין הגיון כי נקבל מחלק של חברינו, ואולי צריכים אנו להשיב את הכספים האלה לחשבון נותניהם. את קופת העזרה באותה ששמה לה קודם, אולי אין צורך לחדש. אם רק יכניסו חברינו על־ידי תבואה או כסף את כל חובותיהם במס ההסתדרות, תהיה קופתנו עשירה למדי לנהל את עסקינו ברוחה.

ואולם יש אולי צורך שנכין לנו מחסני תבואה לשנה הבאה. המלחמה, שהקיפה את כל העולם, בודאי תימשך עוד הרבה מאוד זמן, וארצנו תישאר סגורה בפני אניות מסחר גם בשנה הבאה. הארבה טרם עזב את ארצנו, ומי יודע אם לא ישבתו החריש והקציר בשנה הבאה, ועלינו להיות מוכנים לזאת. הדרך הכי טובה היא, כי כל פועל ישיג כמוּת של תבואה כפי יכלתו, ויכניס אותה למחסנים בהשגחת הועד המרכזי. כמוּת התבואה אינה צריכה להיות שווה לכל הפועלים, אלא כל אחד כמה שהוא משיג, ורק הגבלה מינימלית תהיה. מחיר התבואה בזמן שהיא נכנסה למחסן, ירשם בתור חוב מהועד המרכזי לחשבון המכניס אותה. את המחסנים האלה מוּתר יהיה לפתוח רק אם יהיה רעב בארץ, או כשהקציר של השנה הבאה כבר יהיה בטוח, שאז יושב לכל אחד חלקו שהכניס, בתבואה או בכסף.

קופת ההסתדרות או מס ההסתדרות עדיין מתאסף בהרבה מקומות בקושי. אצל הקבוצות בכנרת, בדגניה, למשל, הענין מסתדר בנקל: כל פעם שהננו מסדרים חשבונות את הקבוצות הננו מכניסים לחשבון גם את המס. ואולם ברוב החוות, ובעיקר במושבות, מזניחים את אוסף המס, ואחרי עבור חדשים שוב אין החובות נגבים. צריך בכל החוות לסדר את גביית המס על־ידי המטבח, כאשר נהגו בביתניה. הן כשהאוכל עולה לשלושים פרנק או ארבעים, כלל לא מכביד על הפועל אם יעלה עוד בישליק אחד, ובין שהפועל יוצא בריוח או בגרעון יכול המטבח להוציא על חשבונו את הבישליק ולהכניס את זה בעדו להסתדרות. סוף סוף הסתדרות פעילה כהסתדרותנו, אי־אפשר לה בלי מקור להוצאותיה. ומקור אחר מלבד המס אין. אמנם עד עכשיו גם כשחסרו אמצעים בקופתנו לא סבלה עבודתנו, כי הן קבוצה דגניה וגם כנרת קרובה לידינו, וכל שחסר לנו השגנו אצלן, ביחוד בדגניה. גם בכסף וגם בכלי עבודה וגם באנשים מצאנו עזר בדגניה בכל עת צורך, ויותר מדי נצלנו אותה. לולא נשענו על דגניה היינו נשארים פעמים רבות באמצע הדרך. דגניה נותנת לנו הרבה יותר מהמגיע על חלקה, בעת שחברינו מהרבה מקומות, ביחוד מהמושבות, אינם ממלאים את חובתן בשלמות. הסתדרותנו צריכה לדרוש מכל חבריה יחס נכון ועקבי, ומסירת שלמה ומשמעת רצינית.

הגיע הזמן שהסתדרותנו לא תהיה הפקר, אשר כל מי אשר יש לו צורך היום הוא חבר בה ואין בודקים לזכויותיו כלל; ומחר, אם רצוי לו הנהו מתנער מההסתדרות ואומר: אם את זה וזה אתם דורשים אין אני חברכם. ביחס מגונה כזה אנחנו נתקלים יום יום. אצלנו יקרה הרבה פעמים, שפועלים או השומר עוזבים איזה מקום, ויבוא פועל או מי שהיה שומר ויקבל את השמירה שם. וכאשר באי־כוח הועד המרכזי יבארו לו כי עליו להימנע מזה, אז יחרף ויגדף את כל מערכות הפועלים והשומרים ולא ישוב ממעשהו. וכעבור זמן הוא עוזב את אותו המקום ונכנס לבין הפועלים במקום אחר, ואלה בוחרים בו בתור חבר לועד מקומם; והרי הוא כבר עומד ודורש ברבים ומבקר את הועד המרכזי. בבקורת על הועד המרכזי וההסתדרות ועל הישוב בכלל, הן התמחו אצלנו כל הנערים וכל ארוכי האזנים והלשון. אצלנו יכולים להיות מקרים, שועד הפועלים או באי־כוח הועד המרכזי בכבודו ובעצמו ידרוש מפועל כי ימלא אחרי תקנות ההסתדרות, כמו, למשל, שלא להתפטר ממקום עבודתו עד שהוא מודיע לנותן העבודה שבועיים קודם, — תקנה שגם כל נותני העבודה בגליל קבלוה ומדקדקים בה — ואז יענה לכם הפועל, בפני כל עם ועדה, לאמר: “בהסתדרות כזו שמעבירה אותי כל דעתי אין אני רוצה. אני עוזב את הסתדרותכם ולא אשמע לככם”. ומובן מאליו, שזה לא יפריע כלל לאותו הפועל שיבָחר מחר לאיזה ועד, או בתור ציר לאספה, והוא עצמו לא יתפטר מזה. אצלנו יכולים לבוא פועלים מיהודה או משומרון, בזמן שליהודה ולשומרון קוראים פועלים מהגליל, ובגליל מעט העבודה הוא כה דחוק עד שהיינו מוכרחים להחליט להשיב את כל הפועלים שיבואו מיהודה ומשומרון. וכאשר הננו מבארים את זה בהסברה מספיקה לבאים מיהודה או משומרון, אז כל אחד מהם מבקש להיות יוצא מן הכלל (זה האופי הארץ־ישראלי, שכל אחד משיג את הכלל כקרן זוית ברשות היחיד שלו), וכשתנסו להסביר לו שהזכות ליציאה מן הכלל לוקח כל פרט לעצמו וממילא ישאר הכלל כמו שהוא, אזי יפחידוכם בסג’רה, כי ילכו לעבוד שם, או סתם ילכו בלי הסכמתנו לחפש עבודה בכל המקומות. ויש גם שיקבלו עבודה אצל פקידים, אשר רק אתמול שאלנו אנחנו לעבודה אצלם ואמרו שאין. הפקידים ההם שמחים כמובן לקראת פועלים כאלה שאינם באים בהסכמת הועד ולקראת יחס שכזה מצד פועלים, כי זה הן נותן להם את האפשרות ללחום בהסתדרות…ואם תחשבו כי בצאת אחרי כן סכסוך בין הפקיד ובין הפועלים ההם, אשר קבלו אצלו עבודה בניגוד לנו, מתביישים הפועלים לבוא אלינו בדרישות שנריב ריבם ולהשתמש בכל האמצעים הכי חריפים? אם כזאת לחשבו אינכם אלא טועים. הראיתם שאצלנו יתבייש אדם לירוק בפני הציבור ותיכף לדרוש מציבור זה כי ישמש לו סיר רחצו? — אם ניתן למצב כזה להימשך, אזי רק הבל וריק נעמול. אין להסתדרות הפועלים מהרסים יותר מסוכנים מהפועלים עצמם. ואם אולי מוקדם עדיין להכניס לא“י את ה”פּיוּר יוניאון וואירק", ז. א. שחברי הסתדרותנו אינם עובדים במקום אחד את פועלים שאינם חברים בה, הנה אפשר ונחוץ שההסתדרות תדע מי הם חבריה, הממלאים את כל חובותיהם בקביעות, ורק לאלה תדאג, אם אמנם לא תילחם לעת־עתה בבלתי חברים. שורה של תקנות כבר התקינו אצלנו, והפועלים צוחקים להן. אל נא נצחק גם אנחנו לעצמנו ונשים לב לכל התקנות הקיימות, ולתקן גם חדשות אשר יגדרו את פרצי ההסתדרות.

האספה צריכה למלאות את ידי הועד המרכזי אשר יבחר, כי ידרוש בכל תוקף את מילוי החובות מצד החברים, ושישתמש הועד בכוחו להוציא חבר ממרה מן ההסתדרות ולהרחיק פועל מזיק מן העבודה. האספה הזאת צריכה להודיע גלוי לכל הפועלים, כי הועד המרכזי שהיא בוחרת צריך לתת דין־וחשבון על מעשיו רק לפני האספה ולא לפני כל פועל וסניף. אין ההסתדרות לא משחק ילדים ולא משפחת ריקים, אשר כל אחד יחרץ לשון על באי־כוחה! האספה הזאת צריכה גם לחזק את ידי הועד שיבָחר, כי ישתמש בכוחו הנתון לו ואל יעבור על מידותיו יותר מן המידה. אם מוּתר לועד לוותר על הרבה דברים בשנות שלום, הנה חטא היא הרכוּת מצדו בשנה זו. אנחנו מוקפים להבות מלחמה מדינית וכלכלית. מצבנו מתקשה מיום ליום, ובזמן כזה אין להרשות שאיש הנאחז בציבור, הישר בעיניו הוא יעשה. כל הפרטים צריכים כעת להיות נתונים לכלל. והכלל צריך להיות מונהג על־ידי נבחריו (יבחר לו הכלל את הנבחרים שבו), אשר ידאגו לכל צרכי הפרטים עד כמה שהם כללים, ולא יתנו לפרוץ פרצים בסדרים הנחוצים כעת לקיום הכלל. המצב הולך וקשה, בתחילת המשבר לא פללנו כי נבוא עד מצב חמוּר כנוכחי. וכעת קשה גם לשער לאיזה מצב מדוכא נגיע במשך השנה הבאה. להקל ולהמתיק את מרירות המצב יכול רק השלטון הבלתי־מוגבל של הציבור. והן על היחיד השלם אין שלטון הציבור מעיק כלל… קושי המצב יכול להתבטא בחוסר מזון ובחוסר עבודה. נגד חוסר מזון ישנה תרופה כעת, בזמן הגורן, להכין מחסני תבואה. אמנם יש לחשוב כי לחוסר מזון אין לדאוג כל כך כאשר לחוסר עבודה. כי אם רק לא יהיה ארבה בארץ מחשון עד אדר — ונראה שלא יהיה — אזי לא תחסר תבואה גם בשנה הבאה; ואולם מחסור בעבודה מורגש כבר כעת. כיום סמוּכים בגליל על העבודה הצבורית כשמונים פועלים ופועלות. ובמשך החודש הבא יתרבו עד יותר ממאה. נשקפת כעת גם סכנה לפועלי חוות פרטיות להקטין את העבודה במידה ניכרת. וגם אם יעלה בידנו למנוע את החוות ההן מהקטין את העבודה, ולא ניתן להיכנס לגליל לפועלים מיהודה ושומרון (אגב, יהודה ושומרון צריכים לדאוג לפועליהם במשך כל ימות המשבר, כי אם לא יעשו זאת וישלחו את הפועלים לגליל, אז יכרע הגליל במשך זמן קצר מאוד ולא תהיה לו עוד תקומה עד עבור המורטוריום — אז יקיפו הרעב והשואה את כל שדרות הפועלים מדן ועד באר־שבע, על פת לחם יפשעו ועל כף תבשיל יתנבלו) — יגיע בסוף הקיץ מספר מחוסרי העבודה הקבועה בגליל עד מאה וחמשים. את כל אלה יצטרכו להעסיק בעבודה הציבורית והיא, הן ידעתם, איננה אלא אצל המשרד הא"י, כלומר על אדמת המשרד בעמק הירדן ועמק יזרעאל. הרוב הכי גדול של הפועלים ירוכז בכנרת. אשר בה נכפל כמעט מספר הפועלים במשך השבועות האחרונים. הצפיפות והדוחק עוברים כבר כל גבול. ולכנרת זו יכנסו במשך השבועות הבאים עוד כעשרים פועל. ובשביל מספר גדול זה יצטרכו להספיק דירה ועבודה במשך זמן לא מועט. המצאת העבודות, סידורן והנהלתן ידרשו מאת הועד שיבחר מרץ ומסירות רבה; ואולם כל מרץ ומסירות לא יצליחו, אם גם להבא ירצה ויצטרך הועד להטות אוזן לכל תלונה וקפריז או סתם הטפה להמרות את פי הועד. המשמעת נחוּצה בכל זמן, ועכשיו במצב המשבר היא הכרחית. סוף סוף רוב ציבור הפועלים פה צייתני הוא, ומסוגל להבין מה טובתו דורשת ממנו: סדר ומשמעת.

(לועד המרכזי של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה)

בישיבותינו האחרונות הטלתם עלי את התפקיד לעיין במצב העבודה של חברותינו הפועלות, ולעבד ולהמציא לכם תכנית־הצעה לתיקון ושיפור המצב; והנה בזה רוצה אני לשרטט לפניכם, בקוים כלליים, תכנית כזאת בעקבות המטרות הצריכות, לדעתי, להיות מוצגות לפנינו בגשתנו לתיקון המצב הזה.

שאיפתנו הלא היא להיות אנשים עובדים עבודה עצמית פוריה על אדמת הלאום. ועבודתנו צריכה תמיד להיות מכוונה על־פי השאיפה הזאת. מטרתנו לא תושג, אם תחת לצעוד בדרך אליה נאחז בדרכים הפונות אל ההיפך ממנה. הלא כזאת היא, עד עכשיו, עבודתם של רוב פועלינו כאן. תחת להתחנך לעבודה עצמית ולהשתלם במקצועות המשק היסודי, נתמזמז על עבודה המנוונת את “צלם־העובד” בנו… ומציגתנו ככלים שחוקים, אשר לא יוצלחו למאום, וסופם להיות מוּשלכים אל גלי האשפה, בעת שיובאו “כלים” יותר חדשים, ואשר גם סופם יהיה כסוף הקודמים… ואכן עבודתן של פועלותינו, כולן כמעט, נמצאת במצב גרוע כמה וכמה מונים גם ממצב עבודתם של הפועלים.

בשביל צר קודר, זרוע קוצים ונאבד כפעם בפעם בין חולות מדבר, ילוו עקבותיה של הפועלת את דרכו של הפועל העברי כאן. עדיין רובן הכי גדול של פועלותינו נמצאות מחוץ לכל מקצוע חקלאי. עבודתן מקרית, ושכרן, בדרך כלל, מספיק לפחות מלחם יבש. אל כל מקום אשר הן פונות לבקש עבודה, ואף ברוב המקומות של מוסדותינו הישוביים, נפגשות הן בהערכה מעליבה, המעוררת בהן את ההרגשה הקובעת נפש כי מיותרות הן בארץ זו…

יחידות הן הפועלות אשר שחקה להן השעה לרכוש ידיעות מקצועיות בחות־הלימוד של כנרת, ונסיון בעבודתן בגליל אחרי כן. ואם אמנם גם להן לא הושם לב עד עכשיו לבססן על עבודתן המקצועית, בכל־זאת הרי יכול להיות להן, למצער, מתוקף ההכרה ביכילתן וערך עבודתן שהיא מקצועית, חיה וחשובה לעצמה. שלא כאותן “העבודות הבלתי משתלמות” (לפי “המונח” של נותני העבודה ועסקני ישובנו), העבודות “מחוסרות הערך”, כמפל שולחן ונסורת עצים, אשר על פועלותינו לשוטט אחריהן, ושלא תמיד הן נמצאות להן בדרך של כבוד, בלי הערה מצד נותן העבודה, כי עבודה זו אינה נחוצה כלל ורק מתוך רחמים היא ניתנת לפועלות העבריה.

סוף סוף עלינו לאמץ את כל כוחותינו, כדי ליצור עמדה לפועלותינו בעבודתן. ועכשיו הגיעה השעה המתאימה לכל זה. — במשך שתי השנים האחרונות, עם עברן של חלק מן הפועלות והפועלים מגליל ליהודה, התחיל כאן הטיפול בירקות. והמקצוע הזה התרחב פה במדה בלתי־משוערת מראש. נמצא להן לפועלות מקצוע חי ומכניס שכר, ונותן תוקף והכרת ערך עצמי להן; ואוּלם גם בזה שררה המקריות ביחס לפועלת. היחס מצד עסקני הישוב וגם מצד הסתדרותנו לעבודתן העצמית של הפועלות היה אמנם של חיבה ותשומת לב; ואולם גם של הערכה קדומה ופקפוק ביכלתן והצלחתן. יחס אשר אינו מעודד כי אם, להיפך, מעורר חששות, מרפה את הידים, מדכא ומשפיל את הרוח. — הפועלות נבדלו וקופחו מהתחלה ועד הסוף. ולדוגמה: בסידור קבוצות של פועלים היה כבר מקובל בשנים האחרונות, להלוות להם בתקציבים לא פחות מן 55 פרנק לחודש לפועל על חשבון היבול. ואוּלם לקבוצות הפועלות לא הסכימו בשום אופן להלוות יותר מן 40 פרנק לחודש לפועלת על חשבון היבול, ולא רצו לשים לב לעובדה, כי תקציב כזה גם לפועלת אינו יכול להספיק למזון יותר טוב מעלי־צנון. ואמנם היחס הזה השפיע לרע על הפועלות, עורר גם בהן עצמן ספקות ביכלתן ותועלתן העצמית, והוסיף מידה גדושה מאוד של קושי ועלבון בחייהן הבלתי־נוחים כלל וכלל גם בלי זה.

אכן, למרות כל זה, הן כולנו, וביחוד אלה מאתנו אשר עבדו יחד עם פועלות במקצועות המשק הביתי¹, עדים כיום לכשרונה של הפועלת העברית ופוריות עבודתה במקצועות אלה, למרצה וחריצותה הרבה, ומסירותה ונאמנותה לעבודה, העולה עכשיו, בדרך כלל, גם על זו של חברה הפועל. אולי יען כי הפועל הקדים בשנים רבות את הפועלת כאן, וקשי חייו, לעגם ורעלם הספיקו כבר להרוס בנפשו כמה אמונות ותקוות גדולות; בעת שהפועלת עדיין מאמינה ומצפה, בתום ילדותי, לשמוע את לב כל בני אמותנו דופק בתקוה ושאיפה מאוחדת לגאולה שלמה וחיי אחוה ויצירה רוחניים…

כבר הגיעה השעה, גם משום הנחיצות וגם מפאת היכולת, להרחיב ולישר את דרך העבודה לפני פועלותינו, על ידי זה שנסדר את אלה מהן, אשר כבר רכשו להן אלו ידיעות בזה, בעבודה מקצועית חיה ועצמית. ועל־ידי תיתנו את האפשרות לאלה מהן אשר עבודתן, או יותר נכון: חוסר עבודתן, הוגבלה עד עכשיו בגדר של “הענפים היבשים”² וכדומה, כי תרכשנה להן ידיעה ונסיון שיטתיים במקצועות המשק הביתי וכלכלת הבית.

בסידור העבודה לפועלות מעכשיו צריכים אנחנו בכן לשים לב:

1) כי עבודתן תהיה עצמית ומקצועית, המכשירה אותן לחיי עבודה עצמית קבועה

בעתיד הקרוב, כשנבוא לסדר את עובדינו על הקרקע;

2) מכיון שלרוב הפועלות כאן לא היתה עד עכשיו האפשרות לרכוש אלו ידיעות בעבודה

מקצועית, ואין הן יכולות עדיין להתחיל בעבודה כזו, לכן נחוץ מאוד לסדר את אלה הבלתי־מנוסות במקום מיוחד, בהוראתו והנהלתו של מומחה בענפי המשק הביתי. במקום זה הן לא רק תמצאנה עבודה מקצועית פוריה, כי אם גם תקנינה ידיעה שיטתית, בעיון ובמעשה, במקצועות המשק הביתי וכלכלת הבית.

אני מאמין, כי לשנה הבאה צריך ואפשר באופן כזה לסדר את כל הפועלות. צורת העבודה תצטרך להיות של “קבוצות” זמניות בנות שש עד חמש־עשרה חברות. בכל קבוצה תהיינה אחדות מנוסות, פחות או יותר, בעבודה. ולעזרת כל הקבוצות האלה, בהוראות ועצות, סידור העבודה בתחילתה וכדומה, יצטרך לעמוד מומחה שיבקר אותן מזמנים לזמנים קבועים, וגם יענה להן בהידרשו במקרים שונים. קבוצות כאלה אפשר לסדר: בבן־שמן, ברחובות, בנחלת־יהודה, בירושלים. וגם ביפו יש לשכור אדמת פרדסים טובה לגידולי ירקות, אם יהיה עוד צורך בזה. וכן יש אפשרות להשיג אדמה למטרה זו ביתר מושבות יהודה. מחסור באדמה מתאימה, בכל המובנים, אין. דרוש רק לגשת לסידור הדבר במרץ, להשיג את התקציבים הדרושים מאת המשרד הא"י ולהתחיל לעבוד.

דרוש יהיה להעמיד את עצם העבודה במרכז הענינים והיחסים של כל קבוצה וקבוצה לחוד, ובעיקר תכנן של כל הקבוצות יחד. רק באופן כזה אפשר יהיה למספר של פועלות, שונות זו מזו באפין, השקפות חייהן ונטיות רוחן, לעבוד ולחיות יחד, לראות ברכה בעבודתן, ולמצוא נועם של אחוה בחייהן המשותפים של עבודה זו. כל אחת מהפועלות תצטרך לזכור (מה שצריכים כל חברי קבוצות לזכור), כי הדרישה היחידה שמותר ואפשר לכל אחת לדרוש מחברתה וחברותיה, היא: יחס נכון לעבודה וסבלנות לאדם.

סוף סוף תהיינה קבוצות אלו זמניות, אשר העבודה, ולא צורת החיים, היא עיקר המטרה וכל המטרה בהן. ומשונה יהיה וגם מזיק, אם תראינה החברות לעצמן זכות לדרוש מחברותיהן — כנהוג — התאמה בכל ארחות חייהן עד למצבי רוח ויחסים מפלגתיים.

לשם יצירת נקודה מרכזית לכל הקבוצות ההן, שמשם תשיגנה כולן את הידיעות והעזרה המקצועית הנוחה, ומקום מרכזי לרכישת הידיעות, הנסיונות והתורה המקצועית — נהלתי משא־ומתן את המנהל של מקוה־ישראל, ובאנו לידי הסכמה גמורה, כי יחכיר לנו מאה דונם אדמה טובה במחיר שלושה פרנק הדונם לשנה. הוא גם משכיר לנו חדרים מספיקים בשביל עשרים צעירות בשכר של חצי לירה לשנה בעד חדר. וכן יתן לנו את רהיטי הבית הנחוצים; וגם מקום להחזקת פרות ועופות, או אפשר כי ימסור לנו בקבלנות את העבודה וכל הטיפול בפרות, החלב והמחלבה של מקוה־ישראל. הוא גם מוסר לרשותנו מניע מיוחד ובאר להשקאת הירקות. — באנו כבר לידי הסכמה גמורה בנוגע לכל הפרטים. וגם הסכמת הפרופיסור לוי, בא־כוח אליאנס בועד־הצירים הציוני, הושגה. חסרה רק הסכמת המשרד הא“י לתכניות ותקצבי העבודה והלימודים. את התכנית והתקציבים האלה אני מוסר בזה לכם בשביל להגישם אל המשרד הא”י, ואם תבוא הסכמתו נוכל לחתום על החוזה את מנהל מקוה ישראל ולגשת תיכף לעבודה. הענין אינו סובל דיחוי מכמה וכמה סיבות, מקצועיות וכדומה.

והנה נוסף לתכניות ותקציבים שאני מגיש לכם בזה, אולי לא מותר יהיה כי אציין לפניכם את הקוים לסידור הדבר והנהלתו:

צורת העבודה במקוה־ישראל תהיה כזו של יתר הקבוצות אשר צינתי למעלה; ואולם למקוה־ישראל תתקבלנה פועלות אשר אין להן עדיין כל ידיעה ונסיון בעבודות המשק הביתי, יען כי כאן תהי הדרכת והוראת מומחה, מה שיחסר במידה ידועה במקומות אחרים.

קבלת הפועלות למקום זה וגם הפיטורים (אם יצטרכו להיות כאלה) הם לגמרי ברשותו של ועד הצעירות, או בשיתוף את הועד המרכזי שלנו.

המקצוע העיקרי אשר תטפלנה בו הפועלות יהיה גידול ירקות; ואולם גם במחלבה, גידול עופות וטיפול בדבורים תתעסקנה ותשתלמנה.

התקציב לסידור המשק: לעופות בערך עשרים; לכוורות שתים או שלוש; ואולי גם בהמת עבודה (אם החשבון יראה כי כדאי יותר לקנות מאשר לשכור בהמה מדי פעם בפעם ) — יידרש בבת אחת, למשך זמן קיומו של המוסד, על־פי התנאים המקובלים בחוות המשרד הא“י. יוכל להיות שאפשר יהיה עכשיו להשיג את כל הנ”ל באחת החוות של המשרד הא"י, על־ידי העברת חשבונות גרידה.

התקציב לעבודה יידרש רק בתור הלוואה: להספקת הכלכלה לעובדות, עד עונת

היבולים; לזבל, לחרישה, לזרעים, להספקת בעלי־החיים וכדומה.

שעות העבודה הגופנית בכל המקצועות והבית תהיינה שמונה ליום, עבודה נקיה, ומחולקת באופן כזה: ארבע שעות עבודה בבוקר, הכי נוחות לעבודה לפי מצב האויר (בקיץ — מראשית אור הבוקר; ובחורף — אחרי עבור הטל הכבד והקור המקפיא); וארבע שעות עבודה תהיינה אחר הצהרים, גם הן הכי נוחות לעבודה לפי מצב האויר (בקיץ — השעות הקרובות ביותר לערב, ובחורף להיפך).

השכר המינמלי לכל העובדות במשק זה צריך להיות די גדול שיספיק למזון רציונלי ויתר הצרכים ההכרחיים (לפי הטבלה, אשר אני מצרף כאן לתקציב, ע“ד המחירים לצרכי אוכל, הלבשה והנעלה השוררים כעת ביפו, וע”ד הצרכים לכלכלה רציונלית בשביל עובדות — דרוש יהיה לכל פועלת כארבע לירות מצריות וחצי לחודש), ואת השכר הזה צריכות הפועלות לקבל לפי התקציב, כנהוג בכל הקבוצות, אף אם לא יהיה ריוח בעבודה.

הריוח אשר ישאר כל שנה, אחרי שילום כל ההוצאות, מתחלק במידה שוה לפועלות.

לעונות השנה אשר העבודה בשדה אינה מרובה, כגון בחדשים תמוז ואב, ובעונות הגשמים המרובים, הייתי מציע שהפועלות תעבודנה בשדה רק כחמש או שש שעות, לפי הצורך, ואת יתר שעות העבודה תקדישנה ללימוד מלאכות־בית, כגון תפירה, אריגה, סריגה וכדומה, ותעסוקנה בעבודות אלו בתוך המוסד עצמו, כדי שמספר הפועלות יהיה קבוע במשך כל עונות השנה.

הזמן שתצטרך כל פועלת לעבוד וללמוד במוסד זה אני קובע לשנתים. במשך שתי שנים תוכל כל אחת לרכוש לעצמה ידיעה ונסיון מספיקים, במדה שתוכל לסדר ולעבוד עבודה עצמית פוריה בכל ענפי המשק הביתי. והיותר מסוגלות מהן תכשרנה, בלי כל ספק, במשך השנתים, גם לסידור והנהלת עבודות כאלה בפועלות חדשות אשר תבאנה לארצנו, או תצאנה מן הערים כאן.

הבקורת הראשית על כל עניני המוסד הזה וכן על כל העבודות האחרות, אשר תסודרנה לשנה הבאה, צריכה להיות למשרד הא"י ולועד המרכזי של הסתדרותנו.

תכנית הלימודים העיוניים: א) שעות הלימודים במחלקה תהיינה שתים ליום (חוץ מחגים) מחוץ לשעות העבודה הקבועות. בתקופת הקיץ, תוקדשנה למחלקה שתי השעות בצהרים, תיכף אחרי ארבע השעות של עבודת הבוקר; ובתקופת החורף — עם הערב, סמוך לאחר שעות העבודה שלאחרי הצהרים, או לפנות בוקר לפני שעות העבודה של הבוקר.

תקופת הלימודים תהיינה שתים בשנה: 1) תקוּפת החורף: מר“ח חשון עד סוף אדר; ותקוּפת הקיץ: מר”ח אייר עד סוף אלול, בערך 250 שעות לימודים בכל תקופה.

שנות הלימודים במחלקה והעבודה במשק לכל פועלות תהיינה שתים. במשך שתי השנים האלה צריכה הפועלת לרכוש לה ידיעות עיוניות מספיקות ודי נסיון בעבודת המשק הביתי, במידה כזו שתוכל להתקיים על עבודתה העצמית, וגם תהי מוכשרה להורות את העבודה לפועלות חדשות.

– – – בתקציב ללימודים שאני מצרף כאן, נכללות: כל המשכורת של המנהל והמורה העיקרי במוסד זה; משכורתה של המורה ללימודים כלליים; הוצאות נסיעה ושכר־ביטולם בעבודה של שני המורים מבן־שמן; הוצאות לחמרים וספרי לימוד שונים וכדומה (הכל יחד מגיע לשלוש מאות וחמשים לירות מצריות לשנה). תקציב זה ללימודים צריך להיות נפרד לגמרי מהתקציבים לסידור המוסד ולעבודה, כי התקציב ללימודים צריך להיחשב מהתחלה כהוצאה ולא כהלואה. ומאמין אני כי התקציב הזה יושג על נקלה מאת המשרד הא"י או “ועד הצירים הציוני”.

סוף סיון, תרע"ח

(הרצאה במועצה החקלאית של “הפועל הצעיר” בכנרת, שבועות תרע"ט).

המשבר וגורמיו

הרצאתי זו מכוונת להעיר את תשומת לבם של העובדים במקצועות החקלאות השונים בארץ כיום אל מצבם בהוה, על פי הערכים הכלכליים אשר יהיו לתוצרת החקלאות, ביחס לערכים הכלכליים של כל החמרים ותוצרות אחרים. מסופקני, אם נצליח לגלות פה במקום את התקנה הנדרשת למצב הנוכחי; ואולם מעצם יהיו לתוצרת החקלאות, ביחס לערכים הכלכליים של כל החמרים ותוצרות אחרים. מסופקני, אם נצליח לגלות פה במקום את התקנה הנדרשת למצב הנוכחי; ואולם מעצם הארת המצב יכולה להתחוור הדרך, במחשבה למצער, להטבת המצב בעתיד והקלתו בהוה.

לפני פרוץ המלחמה, וביחוד במשך שלוש השנים שלפניה, אפשר היה להכיר בדרכי עבודתנו החקלאית כאן סימני התבצרות והתבססות, למרות כל הקושי שנפגש מצד המשטר התורכי. המסים הרשמיים אמנם היו גבוהים מאד, והמסים הבלתי־רשמיים (הבקשישים) הכבידו עוד יותר; ואולם הארץ היתה פתוחה בשביל להוציא החוצה את כל אשר אינו נצרך בתוך הארץ, ולהכניס מחוץ־לארץ את כל הצרכים אשר אינם נוצרים בארץ.

בתוך הארץ כבר עמדה אז רכבת לשירותנו, והעבירה כל הנדרש ממקום למקום; את ירקות האביב (כי אז כבר התחלנו בעמק הירדן לפתח את גידול הירקות בשביל השוק) העבירה הרכבת לדמשק ולחיפה, וקבלו מהם הכנסה טובה. את הירקות האפילים הביאו מדמשק. המחירים לכל דבר היו כמעט שוים בכל הארץ, רק בהבדל שכר ההובלה ברכבת מן המקור אל מקומות הדרישה.

בשנת המלחמה הראשונה נטרף המצב בעיקר ע“י בהלות ההתעתמנות,¹, ה”סוּחרה“² וה”פרר“³, אשר בלעו הרבה כספים וזמן ולא נשארו די כספים וזמן לעבודה; ואולם מצבם החמרי של החקלאים (מלבד בעלי הנטיעות) הוטב משנה לשנה. הארץ נסגרה, שום סחורה לא הוצאה החוצה ולא הוכנסה מן החוץ. המחירים על כל הסחורות הבאות מחוץ־לארץ אמנם עלו, אך לעומת זה עלו גם המחירים על כל התוצרת החקלאית הפנימית, כי רבתה עליה הדרישה גם מצד אותם מהתושבים, אשר בשנים כתיקונן רגילים היו אצל חמרי המזון המובאים מחוץ, ובהיסגר הארץ נאלצו לקנות את המקומיים. גדלה מאד הדרישה לחמרי מזון גם מצד הצבא התורכי והגרמני, עד אשר אחרי כל ה”עושר"ים הכפולים ומשולשים, אשר הרימה הממשלה התורכית בשביל הצבא, עוד הכניס עובד האדמה שכר די גבוה מעמלו.

בשנים ההן התלמדנו גם להסתפק במועט, מתוך תקוה לימים קרובים אשר ימלאו לנו את החסר. הרבינו את הגונים במשק החקלאי על־ידי פיתוחם של גידול הירקות וטיפול בדבורים, לרגל הדרישה אשר רבתה על תוצרת הענפים האלה מצד כל התושבים, ובעיקר מצד הצבא. פיתוח הענפים הנזכרים, וביחוד גידול הירקות, נתן את האפשרות בשנות המלחמה האחרונות לפועלים ולפועלות להסתדר במידה ידוּעה על עבודה עצמית פוריה, כי הרי סידוּר קבוצה לגידול ירקות אינו דורש אמצעים מרובים, וההכנסה מן העבודה היתה בטוחה, מרובה ותכוּפה. לכל עלה ולכל שורש של ירק נמצא הקונה אשר שילם מחיר טוב.

עם פתיחת הארץ התחיל המצב להשתנות: ראשית כל מהרו כולם להשליך אחרי גוום את מידם ההסתפקות במועט וההשתמשות בתוצרה העצמית. נשאו את המידה הזאת בסבלנות רבה, ואולי גם בהכרת ערכה, עד החוף אשר ממנו קיווּ להשיג את הכל בבת אחת; וכאשר רק הגיעו אל החוף, התפרקו כולם את משא סבלנותם והשליכו את כל יהבם אל החוף רב־ההבטחות הזה, מבלי בחון אם באמת כבר הושג הכל. גדלו מאד הצרכים וכנגדם הלך ופחת השפע, וממשיך להתנדף המרץ ומתפקעת הסבלנות.

מראשית הכיבוש התאמצה הממשלה להיטיב את המצב הכלכלי בארץ על־ידי זה, שהכניסה חמרי מזון ומכרה אותם במיחירים קטנים קצובים לכל הארץ. זה גרם לכך שגם מקורות הדגן, אשר הטמינו הפלחים מעבר לירדן במשך השנים האחרונות, נפתחו סוף סוף, ומחי כל הדגנים ירד במידה כזו שאין למגדלי הדגן בגליל כל אפשרות למכור את דגנם מגורן תרע"ח, כי להם עצמם עלה דגן זה יותר ביוקר מן המחיר אשר אפשר לקבל כיום בעדו; ובכלל אין מחיר לדגנם, כי אין קונה באין אמצעי הובלה. ובינתים צריך לשלם מסים לממשלה והוצאות למושבה, ובעלי החובות דוחקים… והתעוררה פתאום שאלה מחרידה: “ומה יהיה לשנה הבאה אם לא ישתנה המצב?” “לזרוע בתנאים כאלה הלא אי־אפשר; ולא לזרוע גם כן אי־אפשר!” ומה לעשות?… והכבידו הדאגות ורפו הידים. ומגדלי הירקות מובילים עגלות טעונות ירק לשוק העירוני, אם בטבריה או גם ביפו ובירושלים, ואין קונה, או שמקבלים מחיר אשר אינו מכסה אפילו את הוצאות ההובלה… הפסד וכאב לב…

ואכן נמצאת החקלאות בארצנו כיום במצב של משבר קשה עד מאוד, וישנה ההרגשה כאילו נשמט הקרקע מתחת לרגליהם של העובדים החקלאים מגדלי הדגן והירק (במצב הנוטעים איני בקי). ואף מצבם של מגדלי הבהמה והעוף שלנו, למרות זה שמספרם מעט מאוד, אינו מזהיר ביותר, ובכל אופן אינו מבטיח הרבה, אם לא יוקלו מהר התנאים המיוחדים, הזמניים, השוררים כעת בארץ ומעיקים על החקלאים כמה מונים יותר מאשר על כל יתר חלקי התושבים. מצד אחד אין כמעט דורש לפרי עמלם, ומצד שני עלו מאוד המחירים על כל הצרכים, אשר אינם נוצרים במשק החקלאי.

המשבר, על כן, קשה הנהו עד מאוד. ולצאת ממנו בדרך הכבושה לא נוכל עכשיו; כי אין לקוות שבמשך החדשים הבאים או גם השנה הבאה יחולו שינויים ניכרים במצב. החרושת העולמית טרם תגדל, עדיין ירגשו גויים ולאומים ואינם נפנים ליצירה. המחירים על כל החמרים הנכנסים לארץ לא ירדו; ואולם המחירים על תוצרת החקלאות בארצנו, כנראה, לא יעלו, מפני שמוצא מספיק לשוק העולם, כנראה, לא ינתן להם בזמן הקרוב. מהי על כן הדרך לפני עובדינו החקלאים?

דרך להקלת המצב

הדברים הבאים אינם מכוּונים להקיף את שאלות עתידו של ישובנו החקלאי בכללו. רק על המצב כיום והמעשה למחר נתעכב כאן. והנה הנקל לראות כי רק מתוך “מצבי־שוק” באנו למשבר הנוכחי, ומובן מאליו כי להינצל מן המשבר הזה נוכל עכשיו רק על־ידי כך שנמלט את מעשינו ממצבי השוק. הצעד הראשון צריך להיות: לגוון את המשק, למצער במדרגה כזו, שכל צרכינו היכולים להיוצר בתוך המשק החקלאי בארצנו ימצאו לנו מתוכו: הפולחים בגליל, שומרון ולכל מקומותיהם צריכים לשנה הבאה להקטין את שטח הדגנים ולהגדיל את שטחי המספוא, כדי לספק לבקר וצאן את המזון הדרוש ליצירת חלב ובשר בחדשי החורב. גידול העופות צריך לתפוש את מקומו עד כדי לספק את כל הבצים והעופות הדרושים לבית. ומגינת הירקות צריכים סוף סוף לבער את כל הקוצים ולגדל את כל הירקות הנצרכים לבית. וגם לכורת הדבורים הגיעה השעה להתאזרח בכל חצר של חקלאים. כל הענפים האלה לא רק יקטינו את הצרכים מהשוק, אלא אולי גם יתנו עודפים קטנים מתוצרות של בעלי החיים, אשר לעת־עתה טרם ירד מחירן בשוק במידה שירדו המחירים לפי האדמה, אף כי אין כל ערבון לדבר שהמחירים של תוצרות בעלי החיים לא ירדו ממש באותה המידה כמו פרי האדמה, אם רק תיכפל ההצעה, כי חוגי הדרושים לתוצרות אלה מוגבלים עדיין בערי ארצנו, שמעטים בהן האוכלוסין בערך.

מובן מאליו כי מתוך סדר־עבודה כזה — הרחבת המשק הביתי, יוכרחו פולחינו (אם רק ירצו להצליח בעבודתם) להכנס בראשם ורובם לתוך עצם העבודה הזאת, ודבר זה יכריח אותם לצמצם בשנה הבאה את שטחי השדה אשר יזרעו, ולא יוכל עוד אכר בגליל לחרוש שלוש מאות דונם אדמה. ואולם הכרח זה רק טובה להם, כי הלא אין כל בטחון שהדגן בשנה הבאה ישלם בעד העבודה השכורה, אף הזרה. ולקבוצות הפולחים שלנו בודאי שאין דרך אחרת לשנה הבאה מאשר לצמצם את גידולי הדגן, ולהרחיב על חשבון זה את כל יתר ענפי המשק עד כדי סיפוק כל צרכי מטבחם מפרי עבודתם. ובמקום שישנן עכשיו קבוצות לגידול דגן לחוד וקבוצות (של פועלות בעיקר) לגידול ירקות לחוד ( כי חלב חסר עדיין גם ברוב המשקים של הקבוצות המסודרות; וביצים במידה מספיקה אין עדיין שום משק בארצנו יוצר לאוכלוסין), כדאי יהיה לשני הצדדים לסדר לשנה הבאה קבוצות מעורבות לשם גיוון משקן בכל המובנים, עד שגם חמאה, ביצים ובשר לא תקנינה הקבוצות מן השוק. במצב כזה תהיינה עוד בשנה הבאה: א) קבוצות אשר מקצוען העיקרי הוא גידול הדגן, ואת כל יתר ענפי החקלאות הן מרחיבות רק עד כדי סיפוק צרכי שולחנן: וב) קבוצות אשר מקצוען העיקרי יהיה גידול ירקות, ורק כדי סיפוק צרכי שולחנן תטפלנה ביתר ענפי המשק. כי אין לחשוב אשר בבת אחת נוכל להפוך את כל משקינו ממצב של יוצרי עודפים לשוק מפרי האדמה, ליוצרי עודפים לשוק מתוצרת בעלי החיים.

ועוד דבר: במשך השבועות האחרוֹנים התחילה הממשלה הצבאית לקנות ירקות על־ידי סרסורים בשביל הצבא. הסרסורים קונים בסביבת יפו ולוד הרבה מאוד ירקות וכנראה מרויחים ריוח טוב, ומדוע לא יוכל מוסד של העובדים למצוא בעצמו את הדרך לאותו המשרד הצבאי הקונה את הירקות? ולוא היה מוסד המתמסר לדבר, אולי היה גם משיג רשיונות להעברת ירקות ברכבת. ומוסד אשר אלה צריכות להיות חובותיו ישנו לציבור העובדים — הלא זה מוסד “המשביר”. קשה להבין מדוע מוסד זה ממשיך באופן אינרצי את פעולותיו מזמן המשבר, למרות מה שכיום אין הצורך בפעולות אלה גדול ביותר; מדוע אין מוסד זה לוקח על עצמו את התפקיד החשוב מאד, בדרך תפארה זו, לדאוג לשוק בשביל תוצרת העובדים; מה שהיה יכול בהתאמצות לא רבה ביותר, להשיג במידה לא מעטה. האין תפקיד אשר כזה הולם כיום את “המשביר” יותר מאשר התפקיד להתחרות את חנוני ומחלבות תל־אביב במכירת חמרי מזון וסחורות מצרים לבני העיר, היכולים להשיג את זה גם בלעדיו? — המשבר אשר בא עכשיו לעבודתנו החקלאית הוא קשה מאוד; ואולם אין מן הנמנע להקילו בהרבה, על ידי כיוון נכון של עצם עבודתנו החקלאית וסידור נכון של הצדדים המסחריים, ההכרחיים כיום בעבודתנו החקלאית. והכיווּן הזה והסידורים האלה מוכרחים להיעשות כעת בלי דחיה יתרה. המצב אינו מרשה להתרשל בדבר.

משק ביתי לעולים החדשים

והכיווּן הזה והסידורים האלה צריכים להיות מופנים גם לצד עבודתם של העולים החדשים, אשר נכנסו ואשר יכנסו עוד עד התחלת העבודה בשנת תר"פ. מובן אמנם כי העבודה העיקרת של העולים החדשים תהי עכשיו בהכרח עבודת ההכשרה להתישבות, היכולה להעסיק מספרים בלתי מוגבלים של עובדים, אשר טרם התמחו במקצועות חקלאים מיוחדים; ואולם להגביל את העולים החדשים אך ורק לעבודת ההכשרה לא יתכן מכמה טעמים: א) באופן זה לא יקנו להם אף את ראשית הידיעה בעבודה חקלאית מקצועית. ב) עבודת ההכשרה ברובה היא חד־גונית, ומן הצורך הוא להוסיף עליה עבודה מקצועית, מעוררת תשומת לב והתענינות ועל־ידי זה יהיה יחסו הכללי של העובד ער ומעודד לכל עבודתו. ג) אם העובדים בהכשרת הארץ יזקקו בצרכי שולחנם אל השוק, תעלה כלכלתם ביוקר גדול, או שלא יוכלו להשיג מזון טוב ומבריא, הנחוץ להם מאוד כדי שיוכלו לשמור על בריאותם ולהיות פוריים בעבודתם, באותם התנאים הקשים אשר ימצאו בהם בהכרח, כגון לגור באהלים ולהימצא במקומות אשר טרם הוכשרו.

נצטרך על כן לסדר את העולים החדשים, אשר יעבדו בעבודות ההכשרה, לקבוצות קבוצות. ועם כל קבוצה יעבוד גם אחד מן העובדים המנוסים, ועובדות אחדות המנוסות במקצועות המשק הביתי⁴.

בכל מקום הדורש הכשרה נמצא גם קרקע לגידול ירקות ומספוא. אהלי הקבוצות המכשירות יתקעו בקרקע הזה, ויהיו גם אהלים בשביל פרות חלב, כפי הצורך לשולחן הקבוצה, עופות, וזוג של בהמות עבודה. ליד האהלים — גינת ירק כצורך לשולחן. — עיקר העבודה תהי בהכשרה; ואולם על פי התור יעבדו העולים החדשים גם במשק הביתי שלהם בהוראות המנוסים או המנוסות. — ובדרך זו אולי גם נתקרב באיזו מידה להצלתנו מסבך השאלות בדבר היחסים בין משכורות ועבודה: לקבוצות המכשירות אולי יהיה כדאי לא לעבוד בעד משכורת, כי אם לקבל את עבודת ההכשרה בקבלנות על־פי הערכת בעלי מקצוע, ובאופן כזה יסדרו גם את עבודתם המקצועית־ חקלאית על חשבון עצמם. וגם כאן תלויה ההצלחה בכיווּן נכון וסידור מתאים, ובעיקר ברצון טוב שלא להיכשל בסדרי עבודה בלתי רציונליים, הפורשים בצה לרגלי כל אחד הנגרף לשם. לוא רק נצלנו משאלת המשכורת, היינו מתקרבים הרבה מאוד לפדות נפשנו.

להזדיין בסבלנות לכל קושי

לא למותר יהי אולי להזכיר עוד, כי לעבור את המשבר הנוכחי ולהתקדם בעבודתנו הישובית־חקלאית לא נוכל גם בכיווּן וסידור הכי טוב, אם לא נשוב עכשיו להזדין בסבלנות לכל קושי, כזו שהצטיינו בה בשנות המשבר של המלחמה. המלחמה אולי עברה כבר מארצנו, ואולם המשבר עדיין שורר בשבילנו כאן ובכל העולם במלוא תקפו, ועד שיעבור זעם אנו צריכים להיות מוכנים להתאבק והתגבר על המציאות הקשה והמעיקה ביותר, כי לנצח את המציאות אפשר אך ורק מתוך צחוק לכל קושיותה.

להכות שרשים באדמה נצליח רק אם כל אחד מאתנו ישים את כל מעיניו אך ורק בה, ולא יקוה ולא ידרוש מאום מאיש וממוסד מבלעדי פועל כפיו הוא עצמו באדמתו. אשרי האדם אשר השיג את היכולת לקבל מן האדמה רב שפע וחיי אושר מרווחים; ואולם שפעת נגוהות גם לאדם אשר רק לחם לאכול ובגד ללבוש ישיג מן האדמה, ואך באדמה מבטחו.