חברים יקרים!

באי־כוחם באספה אשר היתה בימים האחרונים של פסח בביתניה, אל נכון מסרו לכם כבר דין־וחשבון מכל מהלך האספה. ובזה רק נזכיר את עיקר הדברים אשר החליטו שם.

כאשר ידעתם, נקראה האספה בעיקר לדון בשביתת סג’רה. את השביתה הפרו, בסוף אדר, אכרי סג’רה, ומאז נעשתה כל עבודת “אגודת נטעים” על ידם. העבודה איפוא לא שבתה עוד, ובמצב כזה המשכנו את השביתה עוד כחמשה שבועות, ואולם להמשיכה הלאה אי־אפשר לנו. הוצאות השביתה עלו לשלושת אלפים פרנק בערך, ולקופת השביתה נכנסו עד עכשיו, באופנים שונים, כאלפים וחמש מאות פרנק (החשבון המדויק יבוא בחוזר הבא), ונמצא כבר עכשיו גרעון בקופת השביתה כחמש מאות פרנק בערך. בין השובתים נמנו כעשרים כורדים, עברים, אשר לא רצו עוד לצאת מסג’רה ולעבוד במקומות אחרים, והם תובעים שכרם במילואו כל זמן שהשביתה נמשכת. שכרם זה בלבד עולה לכאלף פרנק בחודש. את הסכום הזה אמנם אולי אפשר היה לאסוף מדי חודש בחדשו מאת חברינו, ואולם אספתנו מצאה, כי אם נוסיף לשלם לכורדים את משכורתם ולא יעבדו כלל, תתפתח על־ידי זה אצלם הנטיה לקבלת חלוקה, והקלקול יהיה גדול מאוד. ובעונה זו הרי “אגודת נטעים” כאילו עזבה את סג’רה ומסרה אותה לאכרים שהם יעבדוה, ומי יודע כמה זמן יכול להימשך מצב זה. ולכן החליטה האספה לחתום לעת־עתה את השביתה בסג’רה, ורק לאסור על הפועלים העברים ללכת לעבוד שם עד אשר תסכים “האגודה” לדרישתינו. כל פועל אשר ילך לעבוד בסג’רה בטרם נסיר את החרם ממנה, יחשב לבוגד ברעיון העבודה העברית, רעיון תחיתנו בארצנו. השביתה בכן נפסקה עכשיו; ואולם את הגרעון בקופת השביתה צריך לשלם, ועל כן החליטה האספה, כי כל חבר יכניס תיכף עוד שכר יום עבודה לקופת השביתה. אין חבר יכול להתפטר מזה אשר הטילה האספה, אם לא שיעיד בזה על עצמו כי רחוק הנהו מהשתתף במלחמת העבודה העברית.

מצב העבודה בגליל הוא כעת לא רע. כמעט שאין עכשיו בגליל אף פועל אחד בלי עבודה, ולהיפך: מורגש שיהיה מחסור בפועלים, כאשר יתחיל הקציר, בעוד כשבועיים. ועל כן כתבנו לועד הפועלים ביהודה כי ישלח הנה כעשרה פועלים בשביל עבודות שונות, כי על־ידי זה שקבלנו ואנו יכולים לקבל עבודות שונות בקבלנות, אשר אין מן ההכרח להגביל את מספר העובדים בהן, יש לנו האפשרות להתאים את ההצעה אל הדרישה: כל פועל המבקש עבודה יכול לבוא ולעבוד בעבודה שבקבלנות עד שימצא מקום עבודה כחפצו. אכן סובלים אנחנו מאוד מזה, שאין מספר מסוים של פועלים אשר ירצו להתמחות בעבודות אלו: סלילת דרכים, חפירת תעלות, סיקול שדות וכדומה, ולהחזיק בעבודות אלו שנים אחדות. כל אחד רוצה דוקא לעבוד בפלחות או בנטיעות, כאילו היתה האפשרות לכל מי שקנה לו איזו ידיעה בעבודות אלו להיות תיכף לפלח או לנטוע ברשות עצמו. מעין בולמוס אוחז את פועלינו לפלחות, ופלחות כל הגיגם, והן האפשרות להתאכר ע“י יק”א, כמעט שאיננה עכשיו למי שאין לו כסף משלו. והאפשרות לבוא אל הנחלה ע“י המשרד הא”י, ישנה לכל עובד חרוץ, בין שהוא בעל מקצוע מיוחד או לא. לחברים בקבוצות — רואים אנו — מתקבל כל עובד חרוץ וישר גם אם אין לו כל ידיעה במקצוע מיוחד, כי כל עובד חרוץ עבודתו פוריה גם בטרם שהתמחה בה, ולהתמחותו בה דרושה עת מעטה מאוד. ומלבד בקבוצות הן אין לעת עתה האפשרות להשיג עבודה חפשית במקצוע הפלחות או הנטיעות. ואם נוכל לגשת בקרוב ליסוד מושבי עובדים, אז ההתחלה אל נכון תיעשה בצורה כזו אשר לא תדרוש דוקא עובדים מומחים, כי ההתמחות תבוא עם העבודה. מובן, שעבודת האדמה היא עיקר ומרכז כל העבודות, אך אין לזלזל בשום עבודה אחרת, ומה גם העבודות המנויות לעיל אשר אי אפשר לעבודת האדמה בלעדיהן. והן רוצים אנו לרכז את כל העבודה בידינו אנו, והננו מוחים בכל תוקף כשמוסרים את אלו העבודות לידי נכרים, ואיך תיעשינה העבודות האלו אם אנחנו לא נעשה אותן? — גדול מאוד הצורך, שמספר מפועלינו יתמחו ויתעסקו בעבודות אלו זמן ארוך יותר (והן עבודות אלו גם מכניסות שכר טוב!), ועל־ידי זה נוכל לכבוש את המקצועות האלו, אשר אפשר כבר עכשיו להעסיק בהן עשרות עובדים בקביעות.

ודבר זה, מלבד חשיבותו כשהוא לעצמו, הרי חשיבות יתירה יש בזה, כי נוכל על־ידי כך להרבות את מספר העובדים העברים גם במקצועות העיקריים, בהיות לנו בשבילם עודף של פועלים בכל עת צורך. כי כל קושי המצב בגליל הוא בזה שאין כאן עודף של פועלים, ועודף זה הוא הכרחי בשביל לבסס את העברים בעבודה ואת העבודה בעברים. בכל הארצות נמצא עודף זה בצורה של פועלים מחוסרי עבודה. אין עיר באירופה או באמריקה אשר לא תראו בה את המחזה המדכא הזה: בוקר־בוקר יתרוצצו ברחובות המוני אנשים ונשים מזי רעב וקפואי קור, ויתדפקו על דלתות בתי העבודה גם בלי תקוה להשיגה. ואחרי כתתם את רגליהם הרבה שעות רצופות יבואו ויתישבו אלה על ספסלי הגנים וקרנות הרחובות. ישבו נואשים ומדוכאים כאילו לא נתן להם אלהים את הזכות להחיות את נפשם זו חלק להם… באופן כזה יחזיק כל העולם הגדול צבא מילואים ענקי של פועלים מוכנים להיבלע בעבודה בשעת הצורך בהם, ולהיות מודחים ממנה אחרי מלאם את חובתם… לדאבון לבנו וחרפתנו הגענו כבר למצב כזה ביהודה אחותנו, ואולי עוד בצורה מנובלה יותר מאשר בערי אירופה או אמריקה. כי פה ביהודה העברית יש כבר אפשרות של עבודה בשביל אלפים עובדים, והיא מרכזת ומבססת בתוכה מושבים של נכרים. ורק אחוז קטן מאוד, לא יותר אולי מן 10 – 15 אחוזים מן העבודה הזאת נמסר ליהודים, בעת שמסתובבים מאות פועלים עברים ומבקשים את העבודה בצורה לא פחות קשה מאשר זו שראינו בערי אירופה ואמריקה, אשר שם באמת רבה “הצעת הידים” על הצעת העבודה.

אכן, בזריזות הנמלה חופר ישובנו ביהודה את הקבר האחרון לעם הגולה והארץ הנדחה!… שוקעת יהודה וצוללת בקברה אשר היא כורה לעצמה… ומי יודע אם עוד תאבה שמוע ולשוב בעוד מועד… את הגליל אנחנו יכולים וצריכים להציל ולבסס לנו בכל אופן, ורק בידי העברים נבנה הגליל בשביל העברים. וכל העבודות מן הכי פעוטות עד הכי חשובות תיעשינה אך ורק ע"י עברים. ועלינו לעשות את כל העבודות האלו לא רק למען קיים את מצות כיבוש העבודה, כי אם יען אשר עבודתנו היא, וכבר הגיע הזמן שנזכה לעשות את מלאכתנו בידי עצמנו, כי באופן אחר לא יצמחו לנו ידים לעולם, ולעולם לא נזכה לחיות חיי עם עובד בארצו.

באספה התברר ענין מושב־הפועלים בפוריה: בעלי פוריה הקצו חלקה מאדמתם בשביל מושב־פועלים, וגם בחרו כבר בפועלים אחדים מפוריה וימסרו להם את החלקות לעבדן כמועמדים לזכות בחלקות אלו, אחרי חמש שנים, כפרס על עבודתם הטובה בפוריה. האספה הביעה את התנגדותה לענין “הפרסים” כשהוא לעצמו, כי ההתחרות להשגי פרס, בצורה של בית וגן במושב פועלים, היא לא פחות נמבזה ואי־מוסרית מאשר ההתחרות לשם פרס ב“משחק הקלפים” “הרצת הסוסים” וכל הדומה לזה. ולמושב־הפועלים בפוריה, אם גם לא בתור פרסים, התנגדה האספה, יען כי הוא נוסד ע“י אנשים פרטיים, בעלי פוריה, ולא יעבירו חלקת אדמה בפוריה לרשות הקה”ק וייסד שם מושב פועלים, אשר לא יהיה תלוי בדעת אנשים פרטיים.

באספה התברר שוב ענין פ., אשר אים לפני חדשים אחדים על מנהל חות סג’רה במעשי אלמות, אם לא יעבוד בסג’רה בפועלים עברים, ואשר על שום זה שלח הועד המרכזי אותו מהגליל. עכשיו הודיע הנאשם בפני האספה, כי אחרי ראותו שהסתדרות הפועלים והשומרים מתנגדים לכל מעשי אלמות ואיומים, לא ישוב לעשות כמעשים ההם וישמע מעכשיו לכל דרישות ההסתדרות, על כן הרשתה לו האספה כי ישוב לגליל ויעבוד בכל מקום הטוב בעיניו.

בסוף דברינו נזכיר לחברינו את חובתם לעשות מצדם את כל האפשר כדי להכניס פועלות עבריות במקומותיהם. הפועלות נמצאות במצב מיוחד, ואף למקומות העבודה העברית קשה להן לחדור, אם כי ברוב מקצועות העבודה אין הן נופלות מן הפועלים. ביהודה מסתובבות עכשיו עשרות פועלות בלי עבודה, וגם בגליל מבקשות כעת פועלות אחדות עבודה. על חברינו לזכור מה מעטות עדיין העובדות העבריות בגליל, ועל כן מקום אשר יוכלו חברינו להכריע את הכף שתתקבל פועלת גם במקום פועל, צריכים הם לעשות את זה; כי לפועל נמציא עבודה בכל מקום, והפועלת, אם לא באותם המקומות הבודדים, אינה מוצאת עבודה כלל.

בשם הסתדרות פועלי הגליל החקלאים

אייר, תרע"ד (1914)