לחברים —

לפני שבוע ימים שלחנו לכם חוזר קצר מס' 3, מוקדש לענין יסוד מושב־העובדים בתל־עדשים. אתם צריכים לדון על הענין הזה מכל צדדיו ולהשמיע לנו את דעותיכם והצעותיכם, כי באספת הועד המרכזי נצטרך לעבד את כל החומר בצורה של תכנית מסוימה להתחלת הסידור של המושב הזה. תכלית המושב ברורה לכולנו: העובדים בו צריכים לעמוד ברשות עצמם על אדמת הלאום, לא להיות זקוקים לעבודה אצל אחרים ולא לעבודת אחרים אצלם. עבודתם צריכה להגיע למדרגה הכי אינטנסיבית, עד ששטח קטן של אדמה יספק את כל צרכי המשפחה המעבדת אותו. הדרכים המובילים למטרה הזאת צריכים עיון רב, באשר אין לפנינו עדיין נסיונות מוחלטים בשדה זה, והרבה יחוור עם העבודה. העיקר הוא עכשיו, שכל מעשינו בסידור המושב יהיו מכוּונים למטרתו, ושלגרעין אשר ניטע עכשיו נמציא את כל התנאים הדרושים לגידול והתפתחות העץ, אשר לפריו נישא עינינו.

בעונה זו עצמה שאנחנו דנים ביסוד מושב־העובדים בתל־עדשים, עומד אצלנו על הפרק גם סידור מושב־פועלים על אדמת הקרן הקימת על יד “פוריה”, ועוד מושב־פועלים על אדמת השלחין של הקרן הקימת בכנרת.

המושב ליד פוריה בא למלא את מקום המושב לפועלים אשר אמרו בעלי פוריה לסדר בפוריה עצמה, כפי שנזכר בחוזר מס' 2. במושב זה יהיו אולי מחמשה עד עשרה בתים לפועלים בעלי־משפחה אשר ישארו קבועים שם. לכל אחד מהם ינתן כחמשה דונם אדמה על יד הבית. — ומלבד הבתים האלו יבנה אולי עוד בית־פועלים כללי ומטבח בשביל חמשה עשר פועלים בערך. — לגרי המושב הזה תהיה עבודה: 1) בפוריה; 2) בנטיעות מושבת כנרת שאצל אדמת פוריה; 3) בנטיעות הקרן הקימת הנמצאות גם כן שם; ולא רחוק מן המושב יהיו גם נטיעות המושבות יבנאל ובית־גן. — המושב הזה מכוון להיות מושב־פועלים, שעיקר עבודתם תהיה במקומות הנזכרים ולא תסופק (בכל אופן לא בקרוב) מחלקת אדמתם. ויוכל להיות שאחדים מחברינו יתנגדו למושב זה יען כי הם מתנגדים בכלל למושבי־פועלים (המושגים “מושב פועלים” בהבדל ל“מושב עובדים” ברורים למדי לכל חברינו), אשר תושביהם יהיו תלויים בעבודה אצל אחרים. ואמנם גם בשעה שהחלטנו להתעסק בסידור מושבי־פועלים הדגשנו את אי־רצוננו במצב המחייב את העבודה אצל אחרים; ואולם אם אין אנחנו יכולים עדיין לשנות את המציאות, אין אנחנו רשאים בכל זאת לבטל את המציאות לגמרי, ואין אנחנו בני חורין לבלי לעשות את כל האפשר להקלת המצב.

שואפים אנו לשחרר שחרור גמוּר את כל העבודה והעובדים, וכשם שלא נמנע משחרר טיפה קטנה מהעבודה למספר פחוּת של עובדים גם בטרם בא השחרור הכללי, כך גם לא נמנע מלתת שחרור חלקי לעובד בזמן שאת השחרור הגמור לא נוכל לתת לו עדיין.

צריך לחדור לתוך המצב וללחום בו, אלך לא להעלים עין ממנו. והמצב בארצנו הוא כזה, שעוד הרבה עשרות בשנים יהיה בה מעמד של פועלים עובדים אצל אחרים. אם יהיה זה מעמד פועלים קבוע או מעמד פועלים עובר למעמד עובדים ברשות עצמם, כל זה אינו מעניננו עכשיו והכל אחת היא. פועלים עברים אצל אחרים ישנם ויהיו, בין אם נסכים ובין אם לא נסכים, ומושבים לפועלים אלה יקלו להם בהרבה את חייהם. יחזירו להם את חיי המשפחה, אשר היא היא היוצרת עם ובונה ארץ. למושב הפועלים שאנו דנים בו נשקף עתיד יפה ובטוח, באשר העבודה שם תושג ממקומות עבודה שונים, והעבודה תהיה רבה תמיד.

מושב־הפועלים בכנרת צריך להיכון שיתפתח למושב־עובדים בעתיד. עקרי התכנית, לפי שהם מצוירים במכתב המשרד הארץ־ישראלי אלינו, יהיו בקירוב באופן זה: כל אחד ואחד מעבד מחמשה עד שמונה דונמים בהשקאה, גם יוכל לקבל שטח מסוים מאדמת המזרע. במשך הזמן יהיה אפשר להוסיף איזה שטח מאדמת הטרשין לנטיעות. — אפשר וצריך שחלק גדול מהתושבים במושב זה יהיה מהתימנים גרי כנרת, וכדאי היה שימצאו בו גם אחדים מבין הספרדים בני טבריה. זה יכול להיות נסיון מוצלח לחנך את בני הקהילות האלה לעבודה עצמית בתור חקלאים ולאחד אותם לקהילה העברית האחת, שלא יהיה מורגש עוד אותו החיץ של המסורה הקהילתית, המבדיל עדיין גם בין העובדים בני הקהילות השונות. כי כל עוד ישארו בני הקהילות בשכונות מיוחדות, יתנכרו זה לזה גם אם יבואו לעבוד בין ה“אשכנזים” כפועלים יומיים או גם חדשיים, שביתם היא טבריה או שכונה תימנית מיוחדה.

מרבים אנחנו לדבר ע“ד “חנוך האלמנטים המקומיים”, ויש שאנחנו גם מתמרמרים ומבקרים על שלא פעלנו כלום בשטח זה. אולם אין אנו יכולים בנידון זה להסתפק בדיבור גרידה. ב”אירגון“, “הרצאות” ו”הטפות" לא נפעל כלום. אנו להתבוללות עצמית צריכים, ואת זה נשיג רק ע"י בתי־ספר משותפים לקטנים ועבודה וחיים משותפים לגדולים. הדרך היא ארוכה ואטית, אך גם יחידה היא. כי הקשר של אחינו ילידי הארץ, והמזרח בכלל, אל העם והארץ, הקשר הזה, כמו אצל הזקנים שלנו, הנהו רק מסורתי: חיבה לארץ באשר היא הארץ הקדושה, ארץ קברי האבות… הקשר התחיתי הממשי לקרקע הארץ ועתיד העם זר להם לגמרי, וזר ישאר להם, ולכל הדומים להם במובן זה, כל עוד לא יכירו בגוף ונפש את עבודת הקרקע והחיים בעבודה לשם העבודה. עדיין לא התפתחה בהם ההכרה כי עבודתנו, העבודה ממש, באה עכשיו בעיקר לשם בנין עצמנו בארץ. ושעל כן צריך כל עובד לראות את עצמו בעבודתו כאילו הוא בונה את חומת בית ישראל, כאילו הוא מפיח את רוח החיים בעצמות העם, בעצמותיו היבשות. הכרה זו אמנם איננה עדיין חזקה למדי גם אצל הרבה מאתנו; ואולם לאחינו בני המזרח כמעט שהיא זרה לגמרי, ורק על־ידי קשר קיים אל הקרקע במושבים בצורה הנזכרה יוכלו לבוא להכרה זו.

ויהתלו להם אחרים על “הפועל החלוצי”, “הפועל בעל הכרה”, כאוות נפשם. הבונים ויוצרי הערכין החדשים הנם ויהיו רק “בעלי ההכרה” ולא העובדים רק על מנת לקבל שכר יומם או רווחים… ומה מתמיה הוא לראות אנשים מישראל מעמידים את הישוב בארצנו רק על מיקח וממכר, ומודדים את הכל ב“טבין ותקילין”, בלי הבדל באיזה אופן יושגו “המזומנים” האלה.

בין עברים בארץ העברים מתנהלת עכשיו מלחמה בעד ונגד העבודה העברית. התנגחות והפצת שמועות כוזבות שלא מענין השאלות: תאמר, העם העברי זקוק לסם של חיים בצורה של עבודה עצמית, ויאמרו לך הם, שהעברי לא נוצר לעבודה ואינו מסוגל לעבוד. תסביר, שהארץ העברית לא תיגאל לעברים אלא בעבודת העברים — ויענוך, כי שני בשליקים הם פחות משני פרנקים. תקשה, איך תצויר תחיתנו בארץ בלי התרבות וביצור העובד העברי בכל ענפי העבודה — וינצחו אותך בהוכחות שאין די עובדים עברים בארץ, ושלוא כבר חפצו לעבוד בעברים לא יספיקו להם הפועלים… מה שמוזר ומכאיב בדבר עוד יותר הוא לשמוע אנשים מדברים ע"ד העבודה העברית כעל “סחורתם” של הפועלים העברים, ובאים ועומדים אתנו על המיקח: בעד איזו תנאים נמכור “עבודה עברית” ובאיזה תנאי לא נשתווה; לכמה אחוזים תערובת זרה נסכים ולכמה אחוזים לא נסכים… וגם אצל הרבה מאתנו מתבטאה “המלחמה על העבודה העברית” בצורה לא נכונה זו. ואין האנשם רואים כלל, כי המלחמה על הגשמת איזה רעיון אינה יכולה עדיין לשעבד את הרעיון ולעשותו לקנין הלוחמים, שימכרו ממנו במידה ובמשקל ובמספר אחוזים. רעיון העבודה העברית נובע מתוך שאיפת האומה העברית להחיות את עצמה בעבודתה בארצה, ואינו יכול להיות לקנין פרטי גם של לוחמיו. אלה לא ימנעו מלהפיץ את הרעיון הזה, ילחמו אם ירצו אחרים להעביר אותם עליו. אך לא אתם צריך לעמוד על המיקח, ולא מהם יכולים לבקש הסכמה לזלזל ברעיון זה.

והמלחמה הולכת ומתחדדת יותר ויותר. האמצעים אשר אחדים ישתמשו בהם במלחמה זו, יש שהם כבר מגונים יותר מדי. שוב מפני שהמשתמשים בהם יודעים את השקר והגנאי שבדבר ובכל זאת ישתמשו בהם. תועלת בודאי לא תצא כבר ממלחמה זו, וצריכים אולי אנחנו, כל אלה שאין להם פניות פרטיות בענין זה, להתעכב ולחשוב את דרכנו הלאה. אולי צריכים אנו עכשיו לחדול לגמרי מטפל במקומות שהדברים יגעים בהם. לא לדרוש מהם כלום ואף לא לבקר אותם, ונתרכז רק בבנין המחודש והמתוקן. והמתוקן ומחודש כשיקום על כנו אולי יעזור לרפאות את המקולקל גם בלי תרועת מלחמה.

מצב העבודה בגליל הוא כאשר חזינו מראש: הדרישה לפועלים היא גדולה. כעשרה פועלים נכנסו אחד אחד מיהודה וכולם עובדים. נאלצנו גם לקחת כמעט את כל הפועלים מן העבודות שבקבלנות ולשלוח אותם לעבוד בחוות ואצל אכרים. אך הדרישה טרם נמלאה, ולכן פנינו שוב בטלגרמה ובמכתב לועד פועלי יהודה כי ישלחו לנו חמשה־עשר פועלים וחמש פועלות. ואולי הפעם ימלא הועד את דרישתנו זו ביתר תשומת לב מאשר מילא אותה אחרי הפסח. העבודה באלו מקומות בגלילנו, ואף בגליל העליון, סובלת לעת־עתה מאוד מחוסר פועלים.

בשם הסתדרות פועלי הגליל החקלאים

אייר, תרעד, ( 1914)