(קטעים מתוך דין־וחשבון בועידת פועלי הגליל בכנרת, תרע"ה)

— — —אף יום שלוה לא ידענו השנה. ממלחמה למלחמה נמשכנו, נרדפנו מסבל אל סבל. עוד ביום שהכנסנו את צוארנו בעול זה של עבודתנו, כבר רבצה עלינו שביתת סג’רה בכל קשיותה. נמצאו אז כארבעים שובתים ומהם כחצים כורדים, שצריך היה להספיק להם את כל משכורתם. גבולות השביתה התרחבו אז, ובכל הארץ, וגם מחוצה לה, התלקחה המלחמה על רעיון העבודה העברית. שביתת סג’רה לא היתה עוד קנינה הפרטי של הסתדרותנו, כי אם כשליחי־ציבור לכל העברים הצעירים היינו בזה. והכרה זו ערה היתה בנו ותעירנו על האחריות הגדולה שהוטלה עלינו.

תיכף אחרי אספת פוריה נקראנו ע“י הד”ר רופין ליפו, וימים אחדים ארך המשא־ומתן בינינו ובין באי־כוח “אגודת נטעים”. התוצאות ידועות לכם. “אגודת נטעים” עמדה על המקח, חפצה לקנות עבודה עברית באחוזים של עבודה נכרית. לידי הסכמה לא באנו, והשביתה נמשכה עד סוף ניסן תרע"ד. ואז, באספה בביתניה פרשנו מסג’רה בדמע ושברון לב וגם בקללת שפתים. קללנו את חות סג’רה, החרמנוה. וכי מה נשאר לעמלים ולמרי־הנפש אם לא לקלל? — הנוכל לערוך מלחמה את אלה אשר לא אל עצמם וכיסם נוגעת המלחמה? את חיל אחרים, אשר נמסר לידיהם, יתנו אלה אל פני המלחמה. כיסם הם לא חבר. כוסם נשארת רוויה. שולחנם מלא ומטתם רפודה. מה מפסידים אלה במלחמה, אשר לא יתעקשו לנצח? “תחרב לעיניהם כל הארץ ואף על שערה מקפריזיהם לא יוותרו”… ואנחנו מה? עמלים על לחם צר וכתונת בלה, מצע קש ונעל קרועה. כמה בוז וחרפות שבענו בסג’רה במשך השבועות האחדים שעבדנו שם תחת הנהלת “אגודת נטעים”! כמה חללו את קדשנו לעינינו עד כי נדחפנו למלחמה. ובכמה קושי וסבל גופני ורוחני עלתה לנו המלחמה ההיא במשך שלושה החדשים. ומה גדל הכאב בהאלצנו להפרד מאדמת סג’רה אשר רוותה מדם אחינו, ומקברות הרוגינו שם! — — —

— — —כי הן לא יחדלו סכסוכים בין נותני עבודה ומקבליה גם בארץ־ישראל. והאם ביתניה, המתנהלת ע“י מי שהיה זה לא כבר פועל וחבר למפלגה “סוציאליסטית”, האין ביתניה זו מתבלת את עבודתנו בתערובת זרה וגם מעניקה לנו צרות וסכסוכים ביד נדיבה? והכי חות מגדל, אשר בהיוסדה רק לפני כחמש שנים התגלגל בין רוכסי הריה הד השבועה הגדולה ל”עבודה הטהורה" ול“אחוה הנעימה”, ועל גלי מימיה רחף חלום השלום והאימון, האין מגדל זו כעת קן הבגידה, החשדים והקפריזים? ושרונה או רמה, שעבודתה כבר עברית טהורה, האם נקיה היא מסכסוכים?

ביתניה, מגדל ושרונה, וביחוד שתים הראשונות, כמה קושי ומרירות מכניסות הן בחיינו! ביתניה במזל רע נוסדה. מנהל ביתניה לא לבטלה יצק מים עד ידי פקיד מגדל ולמד לנהוג בקפריזים. לפקיד ביתניה חסר גם “העבר” של פקיד מגדל וחסד נעוריו למגדל. ואולם אין הוא נופל מפקיד מגדל בהבנת העבודה וכשרון ההנהלה, ומכאן היסוד לקפריזים, חשדים והתרגזות. כן הוא המלמד, אשר חסרה לו. ידיעה וכשרון ההוראה, הוא תמיד נרגז ומתקצף ומכה את תלמידיו. וכן הוא הפקיד אשר חסרה לו הבנה בעבודה וכשרון הסידור והוא תמיד נרגז על פועליו, חושד ומסתכסך בהם. והן הפועלים העיקריים בביתניה, הפועלים “נותני־הטון”, היו מן המעולים שבפועלי הגליל, הן בתור פועלים מנוסים וחרוצים, מסורים לעבודה ולביתניה והן בתור אנשים מתונים שקשה להסתכסך אתם. וגם אנשים אלה נלאו נשוא את תהפוכות הפקיד, והיו מוכרחים לעזוב סוף־סוף את ביתניה אשר כה התחבבה עליהם בעבודתם בה. מיום היוסדה של ביתניה לא חדלו הסכסוכים בה, ומאז התחיל המשבר¹ הפתיענו פקידה בחדשות לבקרים. בהתחלת המשבר הנוכחי המציא המצאה נפלאה איך להעשיר את הברון, אדון ביתניה, והוא: לקבל פועלים לעבוד רק בעד אוכל וסכום מוגבל (שליש פרנק ליום ). אולם פקידות יק“א הגבוהה לא חפצה לקבל בשביל הברון את נדבת לבו של פקיד ביתניה אשר נדב על חשבון שכר הפועלים, והוא היה מוכרח להסתלק מהמצאתו ולהקציב לפועלים ההם את שכרם הרגיל. ולא עבר הרבה זמן ופקיד ביתניה — בלי הודעה מוקדמת אף ליום — פיטר פתאום כעשרים משלושים הפועלים אשר עבדו שם, למרות זאת ששררה אז הסכמה בכל חוות הגליל לא לפטר פועלים בזמן המשבר. אנחנו פנינו ישר לפקידות יק”א הגבוהה, ואולם הפקיד הגבוה היה אז מבוהל ונדחף לצאת את הארץ, ולא היה לו זמן לברר מדוע הציע לפניו פקיד ביתניה את פיטורי הפועלים. ואך הפקידות הבטיחה להשאיר את כל הפועלים בביתניה עד עבור המשבר ולהעסיק. אותם בעבודות קבלניות. ואמנם נשארו הפועלים הפטורים לעבוד בביתניה בקבלנות בהנהלתו של מהנדס יק"א מר ק. ולפקיד ביתניה נשארו רק פועלים בודדים. ואולם השלווה לא שבה לשם. לפקיד ביתניה כדאי להתעקש גם על כדור חינין בשביל הצעירה המבשלת במטבח הפועלים שם. ומי ימנה את כל הקטנוּיוֹת אשר הוא נכון ליהרג עליהן?

היחס היה מתוח כל הזמן. הרבה מפועלי ביתניה דרשו בכל פעם הסכמה מצדנו שיעזבוה, עד שלבסוף חפץ פקיד ביתניה דרשו בכל פעם הסכמה מצדנו שיעזבוה, עד שלבסוף חפץ פקיד ביתניה למסור קבלנות לפועלי יק“א שם, וכאשר הם לא הסכימו למחיר שהקציב להם, לקח מהם את כלי העבודה, שלא יוכלו לעבוד גם בקבלנות אשר נמסרה להם מטעם יק”א. וכאשר השיגו הפועלים כלי עבודה אצלנו, מסר הפקיד את העבודה לערבים, אחרי שהציעו אותה לספרדים והם חזרו ולא הסכימו למחיר. בזה הגדיש כבר את הסאה, ופועלים אחדים מהקבועים בביתניה הגישו את התפטרותם. וגם רוב הקבלנים עזבו תיכף את ביתניה, חוּץ מאחדים שעבדו עוד מספר שבועות וגמרו את הקבלנות שנמסרה להם ע"י מר ק. עכשיו נשארו בביתניה כשלושה פועלים מהקבועים ושנים מהקבלנים. יוכל היות כי כעת, בזמן המורטוריום², היו צריכים פועלי ביתניה להוסיף שאת ולדום; ואולם אל תדונו אותם לחובה. קשה היתה עליהם הפרידה מביתניה, וגם לא קל ביותר הוא לעזוב עבודה ומקום קבועים ולנוע אל העבודות הציבוריות. אך לא יכלו עוד להישאר ביחס כזה בביתניה. אכן לא ביישה ביתניה, אחות מגדל הצעירה, את אחותה הבכירה ממנה. יוצאת ביתניה בעקבות מגדל ולומדת את דרכיה. ובקטנוּת המוח ובצרוּת הלב עוברת ביתניה את מגדל. אכן כמגדל משביעה היא את פועליה מרירות ופולטת אותם כפעם בפעם, וביחוד כמעט מדי שנה בשנה לתקופת הקציר והגורן.

פקיד מגדל מתגנדר בעברו ומכריז עליו בכל פעם. וכאותו “השליאכטיץ” הפלוני שגם בירידתו אינו חדל מלקרוא: “הרם כובעך, זשיד!”, אין גם פקיד מגדל חדל מלדרוש שיעריצוהו ויקבלו בתודה את כל קפריזיו, קפריזי פאן פולני. וגם לאחרונה, לפני שבועות אחדים, העיז אותו הפקיד להכות פועל — “ספרדי” אמנם — לעיני כל הפועלים. וכשהפועלים הביעו רגשי תיעוב למעשים כאלה, התקצף הפקיד וכעס כדרכו: “הן אני הנני עסקן ציוני זה עשרים שנה — ועליכם להבין שגם אם אני מכה איש בלחיו יודע אני מה אני עושה! איך אתם מעיזים לדרוש שאבטיח לכם כי לא אוסיף לעשות כה?! האני לפניכם אצטדק?! אני יודע מה אני עושה, ואעשה!”.

בימים הראשונים במגדל תקפו שגעון הרכוּת, ויהי טוב בלי גבול גם כן באופן קפריזי, ואחרי עבור זמן קצר נהפך עליו לבו וישנה את המידה לצד שני. מה לא יעשה אדם שהכל בו קפריזים וספורט? וכמעט מדי שנה בשנה כשהסאה נגדשה עוזבים רוב הפועלים את מגדל, וגם השנה עזבוה. אנחנו לא נתנו הפעם לפועלים לעזוב את מגדל עקב היות מורטוריום בארץ; ואולם הרבה פועלים עזבו בכל זאת.

גם את שרונה עזבו כמעט כל הפועלים. שם יש משגיח מפורסם בתעתועיו, העושה את שרונה גיהנום לפועל העברי. בשרונה אין כמעט יום בלי פגע רע. ונוסף על זאת חסרה כל הזמן גם הקביעות ברוח הפועלים שם, וכלל לא חסרו סכסוכים בין הפועלים בינם לבין עצמם. חסרו אנשים מבוגרים בשרונה, שיטביעו איזה חותם משותף לציבור הפועלים שם. אולי גורם לזה גם חידוש המקום וחוסר הקביעות שבו. אמנם פועלי שרונה היו מסבירים, כי מחמת קושי מצבם, היותם מושפלים ומדוכאים, על כן רוחם נרגזה תמיד והם שופכים חמתם איש על אחיו. במשך כל החורף בקשו רבים מפועלי שרונה כי נרשה להם לעזבה, ואנחנו היינו מסבירים להם כי כעת במשבר, שמצב העבודה הוא דחוק, עליהם לא לעשות מהמשגיח ענין לעזיבת המקום; ואולם לבסוף עזבו רוב הפועלים את שרונה.

יחידה היא פוריה — בין החוות הפרטיות — אשר הכלב הב כשורה בשנה האחרונה. כחצי מפועלי פוריה עובדים שם שנים אחדות. התחבבו על המקום והמקום התחבב עליהם. הספיקו כבר לרכוש להם את ידיעת מקצועם ולסגל לעצמם קביעות היחסים ומתינות המחשבה, והם מוסיפים לכל קיבוץ הפועלים בפוריה ריח שדה מעובד, רעננות עץ שתול. וזה גורם חשוב לשלוה בפוריה. אולם הסיבה העיקרית היא שפקיד פוריה, אמנם אין לו תביעות לא על עסקנות לאומית במשך עשרים שנה ולא על כרטיס חבר באגודה סוציאליסטית, אבל יש לו תחת זאת ידיעה במקצועו וכשרון ההנהלה, ועל־ידי זה עצביו שקטים, כי מה שיודעים יותר, מתרגזים פחות. יודע הוא להעריך את ידיעת העבודה של פועליו וסומך עליהם, ומתחשב את המעולים שבהם כאת חבריו ביצירה ושכלול פוריה. על־ידי זה הוא גם מוותר לפעמים משלו, כשקורה איזה סכסוך קל בינו ובין הפועלים. פקיד פוריה, למרות זה שאינו מתגנדר ברדיקליות כפקידי מגדל וביתניה, הרי הוא מתיחס לבאי־כוח הפועלים בהכרה וכבוד, ובכל ענין הוא פונה דוקא לועד הפועלים בפוריה או לועד המרכזי. ומובן שבזה הוא משתכר תמיד. ואולם הבנת העסקן ממגדל ו“הסוציאליסט” מביתניה הגיעה רק עד כדי לבזות את באי־כוח הפועלים ולהתפאר ולהתברך במלחמתם, כביכול, בהסתדרות. הסיבה גם מובנה: פקידי מגדל וביתניה לא השקיעו בחוותיהם כלום מנשמתם, הם רק כאבני נגף להתפתחות חוותיהם, ולמה תהיינה מגדל וביתניה יקרות בעיניהם מקפריזיהם? ואולם פקיד פוריה השקיע בהפרחת פוריה הרבה מוח וכוח, ולכן יָקרה בעיניו עד שנכון הוא גם לוותר על גאוותו הפרטית, אם עומדת העבודה בפוריה לסבול מאיזה סכסוך. מופת לדוגמה יכולה לשמש המלחמה האחרונה בגזם ובילק: בפוריה הגינו על שטח של אלפים דונם נטעים, עבדו שם ממאה וחמשים עד מאתים פועלים שכוּרים, לחמו בצלצלי הארבה והצילו את כל המטעים. וכל המלחמה התנהלה בעקשנות אך בשלוה, והפקידות שלמה לפועלים בעד השעות העודפות על הקבועות. ואולם במגדל עבדו הפועלים כל הימים בחול ובשבת, מבלי לקבל שכר עודף על שכרם הקבוע. “שלישו” של הפקיד — הרוכב ק., הכה פועל תימני במגלב, וכאשר הפועלים דרשו מהפקיד שיחדל מתעתועיו, לא חפץ להסכים אף לזה ונתן לפועלים לעזוב את מגדל, ולגָזם — להחריב את המטעים במגדל.

ועוד אחת מגבורות הפקיד ממגדל צריך להזכיר כאן, והיא הורדת האחוזים. בתחילת החורף הודיע לפועליו, כי הוריד להם עשרים אחוז משכרם, ואם יהיה צורך בדבר יוריד עוד, למרות זאת שהוא נותן כעת לפועלים רק את הספקתם ההכרחית ואת כל שכרם יצטרך לשלם רק לאחר המורטוריום. וגם את מעשהו המהולל הזה עשה פקיד מגדל כדרכו: הודיע כי את זאת עשה, ודרש מהפועלים שיחתמו על החשבונות אשר הוא מגיש להם, ומי שאינו מסכים הרי השער פתוח לפניו. אנחנו הגשנו אז את הדרכים לועד מושבות הגליל ולמשרד הא"י. ועוד נצטרך להישפט על זאת המורטוריום. לעת־עתה מחשב פקיד מגדל לפועלים שם רק שמונים אחוז משכרם הקודם, ומתפאר בכל הזדמנות לפני הפועלים כי לא ישלם להם את מותר שכרם. אמנם את זה יחרוץ המשפט אחרי כן.

משפטנו על החוות לא יצדק אם לא נודה כי גם הפועלים לא תמיד הם צודקים בריבם את הפקידים. פעמים רבות מגדילים הפועלים את ערך הענין ורואים צל הרים כהרים. יש אשר סכסוך כללי מתפתח על ידי הגנת הציבור על מעשי שטות של פועל פוחז. ויש שיוצאת שגיאה (הן עלול האדם —כפקיד כפועל — לשגות) והפועלים, תחת לראות זאת כשגיאה ותחת להודות על האמת ולפתוח בשלום, — הם מנפחים ומלבים את התבערה, מרמים את עצמם ומטכסים דוקא לטהר את השרץ או לרחוץ בנקיון כפים ולגולל את כל האשמה על הפקיד או המשגיח. וככה מסכסוך פעוט, אשר ביחס נכון אפשר היה לסלק אותו הצדה לגמרי, מדורה מתלקחת שמבהילים לשם את הועד המרכזי, וגם לו קשה כבר למצוא ידים לצאת מן הענין לא תמיד הצדק המוחלט את הפועלים ןלא תמיד — אם כי על פי רוב — הפקיד או המשגיח הוא הראשון הדוחף לריב. ואולם מאיזה מקום שלא תבוא הדחיפה הראשונה ואת מי שלא יהיה הצדק המוחלט, הנה הצדק היחסי הוא תמיד את הפועלים, כי תוצאות כל סכסוך מתבטאת בצורה של הגנה על עצמם מצד הפועלים, וחפץ מצד הפקיד לענוש או לקנוס בפיטורים או בכסף או להעביר את הפועלים על פרינציפיהם. וכאן תמיד הצדק את הרבים ואת הנתון למצב ולא את השולט במצב. ואין לכם עיוות משפט גדול יותר מזה, שיעשה השליט במצב דין בנתוּנים למצב אשר הוא שולט בו. איך שהוא, הסכסוכים הפעוטים את הגדולים, כמה כוחות מוציאים הם מאתנו לבטלה! כמה אבק מחניק מרביצים הם על עבודתנו! וכמה קטנוּת המוח וצרוּת הלב מכניסים הם לחיינוּ!… הגיע הזמן שנטכס עצה איך להינצל או לכל הפחות להמעיט בסכסוכים קטנים את גדולים. ואם סדרי חיינו ועבודתנו כעת מכריחים את הסכסוך, נחוץ לברוא מוסד שיגביל את הסכסוכים. מוסד כזה יכול להיות ועד קבוע נבחר מצד הסתדרות הפועלים ומצד נותני העבודה, או נאמר באי־כוח הפועלים ובאי־כוח נותני העבודה ואחד מכריע, ולפני הועד הזה יבואו כל המריבות והסכסוכים, ושני הצדדים יהיו מחויבים לציית למשפט הועד הזה, כל עוד שאין נוגעים בשאלות פרינציפיוניות.

אכן אפשר למצוא עצה איך להינצל מסכסוכים פנימיים בתוך הסתדרותנו, כי גם אלה לא חסרו אף פעם וביחוד הכאיבו בנו בשנה האחרונה, שנת המשבר, אשר מצד אחד הקשתה את העבודה ומצד השני דרשה מאתנו התרכזוּת והתאמצוּת להחזיק מעמד, ולהביא את הסתדרותנו ועבודתנו לאותה המדרגה והסדר, אשר רוב חברינו בודאי אף לא שערו אותו בתחלת המשבר, וחלק הגון מחברינו לא יקיף אותו גם כעת. בהיכנסו לעבודה מצאנו עזוּבה נוראה בכל הסניפים, וכלל לא היתה לנו צורה של הסתדרות. וטוב עשתה אספת פוריה שהקציבה משכורת למזכירות תמידית, אשר תוכל להקדיש את כל זמנה לעניני ההסתדרות. אנחנו השתמשנו בזה תיכף, ורק הודות לזה שאיש קבוע התמסר לכל עבודותינו וריכז אותן בידו, עלה בידינו בבת אחת: לנהל ולסגור את שביתת סג’רה, לקבל ולסדר עבודות קבלניות, לסדר את הסניפים על חברים קבועים שאפשר יהיה לבקר את שייכותם ויחסם להסתדרות, ולסדר את האינפורמציה באופן שידענו כמעט כל יום את המעשה בכל הגליל, וגם להודיע לסניפים, ע“י מכתבים וחוזרים קבועים, מכל זה ומכל המתרחש אצלנו. זרם חיים התעורר אז בכל הסניפים, הקשר ביניהם ובין במרכז היה חזק ואינטימי. הכנסנו אז לגליל הרבה פועלים מיהודה ופועלים חדשים מהאניות שעברו את חיפה. ערכנו אז ספירה של הפועלים והתושבים בכל הגליל. החלינו לסדר יחד עם המשרד הא”י את יסוד מושב־העובדים בתל־עדשים ושני מושבי־פועלים — אחד בכנרת ואחד בפוריה. היקף עבודתנו התרחב מיום ליום וכבר היתה הסתדרותנו ראויה להיקרא בשם זה, כי כבר יצרה לעצמה שיטה וסדר בעבודה ועבודה בסדר. השתתפנו בועדת הבקורת שבאה, בתחילת הקיץ תרע“ד, לבקר את מוסדותינו וישובינו. עזרנו לא מעט לחברינו הפועלים ב”אגודת ההתישבות" (במרחביה) להשתחרר מעול הפקיד. השתתפנו בועד המאוחד להסתדרות הפועלים שיסד את “משרד העבודה”, אשר היה צריך לרכז בידו את כל העבודה והעובדים בארץ, לולא בא המורטוריום אשר בטל הרבה מתכניותנו, ביחוד סידור מושבי עובדים שהיה קרוב להתגשם, והפסיק את עבודתנו באמצע.

דרך אגב לא מיותר יהיה להזכיר, כי עם התחלת המורטוריום נפסקו גם המכתבים החוזרים אל הסניפים והקשר האינטימי שבין המרכז והחברים נחלש. המכתבים החוזרים נפסקו אמנם לא על־ידי המורטוריום, אלא בעיקר על־ידי זה שרוב חברי הועד המרכזי לא רצו אותם והתנגדו בכלל לכתיבת מכתבים חוזרים תכופים; ואולם דוקא משהתחיל המשבר היה צורך גדול לחזק את הקשר האינטימי את החברים ולברר מדי פעם בפעם את אשר התרחש ובא עלינו. אפשר להאמין כי לוּ המשיך הועד המרכזי או המזכירות לבוא בכתוּבים את החברים ולהאיר בכתב על כל המתהוה ( כי בפה אמנם בררו חברי המזכירות מפעם לפעם את השאלות העומדות על הפרק), אזי היינו ניצולים אולי מהרבה סכסוכים ובלבולים פנימיים, אשר הסבו לנו אחדים מהגבורים לעכור המים למען צוד דגי רקק בהם.

מיהודה היו העתונים מביאים אז ידיעות על־דבר ועדים להקלת המשבר ועל־דבר חלוקת ימי העבודה המעטים לפועלים. ויתאוו גם חכמי הכלכלה בגליל לסדר שכזה ובלי הרף הטיפו לחלוקת עבודה שכזו; אולם אנחנו (הועד הפועל) ידענו שעל־ידי חלוקת העבודה בגליל, שכל פועל יעבוד רק שלושה־ארבעה ימים בשבוע, תבוא לגליל רק דימורליזציה, אשר תחריב את כל עבודתנו. לכן בחרנו לרכז את כל הפועלים מחוסרי העבודה מסביב ל“העבודות הציבוריות”, ואת העבודות הציבוריות עצמן הרחבנו וסידרנו באופן שכל פועל הרוצה לעבוד, יכול לעבוד בקביעות ולהשתכר משנים עד שלשה פרנק ליום. אולם מצאו שאין אנחנו עומדים על הגובה שהמצב דורש. כאשר נודענו אחרי כן מ“האחדות” מס' 7 – 6, התאספו לאספה במרחביה ולשיחת חברים בתל־עדשים, ושוב לישיבה מצומצמת במרחביה ולאספה משותפת בתל־עדשים, יחד את החברים מירושלים, ושם דנו על־דבר ההסתדרות, והחליטו לקרוא לאספה את ההסתדרות ואת המפלגות וליצור שם מוסד מיוחד, שיסדר וינהל את כל העבודה בזמן המשבר, כלומר לא פחות ולא יותר מאשר להמית את ההסתדרות בטמיעה במפלגות ולהמליך את המפלגות על הגליל. באותן האספות והשיחות (כאשר תמצאו מפורש ב“האחדות” גליון הנ"ל) לא שכחו כמובן גם את המלחמה בכנפים של רוח, להחליט להתנגד בכל עוז נגד הורדת המחירים ופיטורי פועלים. וזכרו גם למסור את הדבר לועד הגלילי של המפלגה, כי יעשה חקירות ודרישות בנוגע לתלונות השונות שהיו מצד חברים על הועד המרכזי. הצו ניתן בעמק יזרעאל, והרצים יצאו מבוֹהלים ודחוּפים בדבר המפלגה… ופתשגן הכתבים וההחלטות נשלח לא גלוי כי אם בסתר לכל החברים בדעה, ויעשו את הגליל כמרקחה. ויבז בעיניהם לשלוח לשון בועד המרכזי או בועד הפועל לבדו, ויבקשו להראות ולראות ש“לחברי הקבוצות יש סוג של אינטרסים מיוחדים ולפועלי החוות והמושבות יש ענינים לעצמם”, ומכיון שככה צריך לעורר “שאיפה ליצור פלוגה מיוחדת לפועלי המושבות והחוות”, כלומר שוּב לערער את ההסתדרות בגליל ואז תפרוש המפלגה את כנפיה… אנחנו ראינו לנו אז חובה לצאת במכתב חוזר לסניפים, לגלות את פני הלוט המפלגתי. והשתקנו את התעמולה המהרסת, ולא יספנו לשעות עוד ולהשיב על הדיבות והתלונות, כי אם השקענו את כל מרצנו בעבודתנו ההסתדרותית ובהקלת המשבר.

ואמנם עבודתנו היתה והנה פוריה ומוצלחה במלוא המובן (אין בזה משום התפארות, אלא הנותן מתנה לחברו והממלאים חובתם לציבור צריכים להודיעם…). להקיף כל רוחב העבודה שעשינו וגם להעמיק בזה יכול אולי רק מי שהיה קרוב, ראה בעיניו וחדר לכל התנועה אשר החיינו בזה במשך השנה האחרונה. אכן גם המספרים היבשים של חשבונות עבודותינו והמאזן, המודבקים כאן על הקיר, מדברים בשפה ברורה ומראים על רוחב העבודה… או שערו־נא כמה מסירות, מרץ וסדר נחוץ היה להשקיע כדי שנהיה עוד עכשיו — אחרי שנת מורטוריום וצרות מכל הצדדים — שולטים במצב העבודה עד כי לא תחסר עבודה אף לפועל אחד בגליל. ולא רק לפועלים יצרנו מצב בטוח, כי אם בכל הישוב שבסביבותינו נפחנו רוח חיים, על־ידי זה שפתחנו לו אפשרוּת של עבודה רחבה, כאילו לא היה מורטוריום. בסביבת כנרת משמשים אנחנו כעין בנק לאשראי, בעבודה. כל פתקה על חוב לפועלים וכל שטר מאחד לשני על כספים לאחר המורטוריום, דברים שאין להם עכשיו כל ערך בשוק, מקבלים אצלנו את מלוא ערכם ועוברים על ידינו מיד ליד.

הנה דוגמאות אחדות: אכר עבד בבהמותיו אצל פקידות ביתניה וקבל ממנה פתקה לאחר המורטוריום ולאכר דרוש פועל ואיין לו במה לשלם — באים אנחנו ומיעצים לפועל כי יקבל בשכרו את פתקת הפקידות מביתניה; ואנחנו מקבלים מאת הפועל את הפתקה ההיא במלוא ערכה, ונותנים לו במקומה אוכל במטבח ופתקאות לטבריה לנעלים ולבגדים ולכל מה שיש לו צורך, וגם כסף מזומן שיש לנו. החוב מביתניה עבר באופן כזה מידי האכר לפועל ומידי הפועל אלינו. ואולם אנחנו איננו משאירים אותו אצלנו, כי לביתניה יש ירקות ולמטבחי הפועלים יש צורך בהם. מעבירים אנחנו גם את החוב של מטבחי הפועלים לביתניה אלינו ומסלקים את החוב הזה על־ידי הפתקה ההיא. או מחוות המשרד הא“י מגיע כסף לאכרים ולפועלים, או מאכרים לחוות ולפועלים, או מפועלים לחוות ולאכרים וכסף לשלם אין להם — אז נותנים אחד לשני פתקאות, אשר לולא אנחנו לא היה להם כל ערך כעת, אולם אנחנו מקבלים כל פתקה כאילו היא כסף ומסלקים בחשבונות האחד לשני, והכל בא על מקומו בשלום. אנחנו גם נותנים אשראי בעבודה לחוות ולאכרים. כה נתנו לפוריה על 5000 גרוש בערך, ולשרונה על 2500 גרוש בערך. לפועלים ולטבחים שלמנו הכל. ואת החוב לאחר המורטוריום מהחוות הנ”ל נמסור לחנות הבגדים בטבריה לחשבון חובנו (גם כן לאחר המורטוריום) בעד הלבשה לפועלים. וגם לאכרים נתנו עבודת פועלים בהקפה שישלמו לנו מהגורן, או יש גם לאחר המורטוריום, ולפועלים הננו נותנים את כל שכרם על ידי אופנים שונים.

כל המכונה הגדולה הזאת מסודרה על הצד היותר טוב. הכל ממלא את תפקידו בדיוק וסדר כגלגלים בשעון. לפעמים רק נפרע הסדר ע"י הפועלים, אשר רובם אינם יודעים ואינם רוצים להעריך את כל קושי המצב, ולכן יש שיבעטו בעבודות אשר בעמל רב נמציאן. כה היה באמצע החורף שעבר, כשהתרכזו בכנרת כחמישים פועלים ואנחנו גמרנו אז בנין הבתים וקבלנו להוציא יבלית על חשבון המשרד הארץ־ישראלי, באדמת דגניה. יכולנו שם להשיג כשש מאות ימי עבודה; ואולם פועלים אחדים מאלה שדרכם להטיף רעל ומשטמה, סכסכו אז את הפועלים והטיפו שלא ילכו לעבוד את העבודה ההיא. יכולנו אמנם להשתמש בכוחנו לצוות על הפועלים שיעשו את העבודה; אולם בזה היינו בודאי רק נותנים חרב בידי המסכסכים להגדיל את אש השנאה. מה איכפת לאנשים ההם שש מאות ימי עבודה פחות או יותר, הן לדאוג לעבודה לא הם צריכים! ולדבר גבוהה ולבוא בדרישות הן כה קל!… מקרה שני כזה היה גם אחרי הפסח; כשהתחילה המלחמה בביצי הארבה, מסרנו עבודה זו ועוד עבודות שדה בדגניה למספר פועלים ופועלות. בכל בוקר היתה עגלה מדגניה באה למטבח בכנרת ולוקחת את הפועלים, ובכל ערב היתה עגלה מעבירה אותם בחזרה את הירדן. כה עבדו שם הפועלים שבועות מספר, עד שנזכרו “העומדים על המשמר” מבין הפועלים בכנרת, כי יש לפניהם עבודה חשובה להפיץ רעל, ויזדרזו לעשות את מלאכתם בסתר מאתנו. ובבוקר אחד, כשבאה העגלה מדגניה אל המטבח, שבה בלי פועלים. וכי למי מהמפריעים כאב הראש, אם קשה היה לנו אחרי זה להשיג עבודה, ביחוּד בשביל הצעירות אשר לא הלכו עוד לדגניה?

האפשרות החמרית לנהל את כל העבודה הזאת, משיגים אנו בעיקר מאת המשרד הא"י. אמנם קבלנו גם הלואה של אלף ושמונה מאות פרנק בערך מאת “הפונד האמריקני”, וסכום של אלף וחמש מאות פרנק בערך אספנו מאת חברינו בתבואה לקוּפת העזרה ההדדית. קוּפה זו יסדנו בתחילת החורף באספתנו את באי־כוח הסניפים בדגניה. האספה ההיא חשבה, שקופת העזרה תשמש לתמיכת פועלים מחוסרי עבודה, ואולם בידנו עלה להמציא עבודה לכל הפועלים, ולכן לא זקפנו עד עכשיו כל הוצאה על חשבון קופת העזרה. היא משמשת לנו רק כעין קרן יסודית לאשראי חקלאי בעבודה. אמנם מספר קטן של פועלים נכנסו בדפיציטים מסיבות שונות, ויש מהם אשר אין לקוות כי ישלמו אותם, פשוט יען כי עברו לשומרון או ליהודה, ואת הדפיציטים האלה צריך לכסות מקוּפת העזרה ולא מקוּפת ההסתדרות, שהיא הנתבעת על־ידי החשבונות אשר הפועלים התחייבו להם.

חלק מקופת העזרה, עד שלוש מאות פקנק לעת־עתה, עלינו להקדיש לקוּפת החולים. לסדר קופת־חולים בגליל ניסו כבר פעמים רבות באי הצלחה. נאסף לפני שנתים בערך סכום קטן לתכלית זו, ואולם הוצא יותר ממה שנאסף, והענין השתתק. עד השנה האחרונה לא היה הצורך בקופת חולים כללית מורגש ביותר, יען כי כמעט כל הפועלים היו קבועים בחוות. ואולם מספר הפועלים שאין להם עבודה ומקום קבועים התרבה בשנה זו, וכשאחד מהם חולה אין דואג לו מלבדנו. כן באים באחרונה הרבה פועלים מיהודה להתרפא בחמי טבריה, או סתם באים וננחלים טרם שהספיקו להסתדר. לאלה אנו מחויבים לעזור, כי מי, אם לא אנחנו? במשך השנה הזאת עד ר“ח תמוז הוצאנו למטרה זו סכום גרושים, כאשר תמצאו בחשבונות המודבקים על הקיר, והננו מוסיפים להוציא עוד. ואם אי־אפשר עכשיו לסדר הכנסה מיוחדת לקופת חולים, אפשר לכסות את הוצאותיה מקופת העזרה. מלבד קופת החולים הכללית, מורגש צורך גדול לסדר קופות־חולים בכל מקום ומקום. יש שהפועלים חולים זמן לא קצר, לעבוד אינם יכולים, בעת שהוצאותיהם גדולות, וכה הם שוקעים בדפיציטים מעיקים, מבלי יכולת לצאת מהם; בעת שכלל לא יעיק על קבוץ הפועלים בכל מקום להספיק לחוליו את מזונותיהם מהמטבח ע”ח המטבח, ומלבד זה לנכות מכל אחד על־ידי חשבון המטבח בישליק אחד לחודש לקופת החולים המקומית, אשר תעזור לחולים ברופאים ורפוּאות, ובשעת הצורך באיש מיוחד שישמש את החולה איזה זמן. סדר כזה שורר במטבח הפועלים בעבודה הציבורית בכנרת. והרבה מאוד תועלת מביא זה לחולים פה. על כל המקומות לקחת את מטבחנו בכנרת לדוגמה בזה. כל המתענינים בשאלה זו יוכלו להיודע על כל הפרטום אצל ועד המטבח בכנרת.

גם בקופת־מלוה יש שמורגש צורך בזמן האחרון, ואנחנו גם נתנו הלואות. ואמנם השנה, שהוצאותיה גדולות מאוד, אינה מתאימה לאוסף כסף למטרה זו, ומכיון שלמלוות דרושה בעיקר קרן יסודית למחזור, כדאי שאספה זו תקציב מקופת העזרה עד מאתים פרנק למטרה זו.

אגב התעסקנו בקופות נזכיר את קופת השביתה. בזמן שביתת סג’רה ורק לשמה של שביתה זו, נוסדה הקופה הזאת, וכפי שתראו בחשבון השביתה המודבק בזה על הקיר, חייבת הקופה הזאת כתשע מאות פרנק. החוב צריך להיפרע, ואולי נשלם גם אותו במותר הכסף של קופת העזרה. מקור אחר אין. ועוד קופה אחת, קופת ההתעתמנות, יסדנו החורף בזמן שיסדנו את קופת העזרה. חשבו אז שההתעתמנות תעלה 20 פרנק לרווק ו – 25 פרנק למשפחה, ודאגנו לפועלים אשר אין ידם משגת לסכום כזה. ולזאת החלטנו כי היותר אמידים שבנו יוסיפו חמשה פרנק כל אחד, והיה הכסף הזה לעַתֵמן את הפועלים שאין ידם משגת. ואולם מצד אחד עלתה ההתעמנות בטבריה בשלושים וחמשה וארבעים פרנק למשפחה, ולקבל עוד חמשה פרנק היה כבר קשה; ומהצד השני, אנחנו הלכנו לשיטתנו שלא לתת תמיכה בשום צורה, אם רק יש איזו דדרך להימנע מזה. מצאנו גם אפשרות להפחית את הוצאות ההתעמנות עד שמונה־עשר פרנק לאיש, בערך. ואת הסכום הזה זקפנו על חשבונו של כל פועל ופועל, והרוב היותר גדול מהם כבר סלק את זה בעבודה. בקופת ההתעמנות לא השתמשנו איפוא; אולם חברי “הקואופרציה” במרחביה הכניסו לקופה זו על־ידי חשבונם אצלנו יותר משש מאות גרוש. יתר החברים ממרחביה נתנו לנו שטרות שונים על – – – גרוש. וחברינו מביתניה נתנו ע"יחנקין – – – גרוש. ועל האספה להחליט על־דבר הכספים האלה. מכיון שרוב הסניפים לא נתנו לקופה זו, הן אין הגיון כי נקבל מחלק של חברינו, ואולי צריכים אנו להשיב את הכספים האלה לחשבון נותניהם. את קופת העזרה באותה ששמה לה קודם, אולי אין צורך לחדש. אם רק יכניסו חברינו על־ידי תבואה או כסף את כל חובותיהם במס ההסתדרות, תהיה קופתנו עשירה למדי לנהל את עסקינו ברוחה.

ואולם יש אולי צורך שנכין לנו מחסני תבואה לשנה הבאה. המלחמה, שהקיפה את כל העולם, בודאי תימשך עוד הרבה מאוד זמן, וארצנו תישאר סגורה בפני אניות מסחר גם בשנה הבאה. הארבה טרם עזב את ארצנו, ומי יודע אם לא ישבתו החריש והקציר בשנה הבאה, ועלינו להיות מוכנים לזאת. הדרך הכי טובה היא, כי כל פועל ישיג כמוּת של תבואה כפי יכלתו, ויכניס אותה למחסנים בהשגחת הועד המרכזי. כמוּת התבואה אינה צריכה להיות שווה לכל הפועלים, אלא כל אחד כמה שהוא משיג, ורק הגבלה מינימלית תהיה. מחיר התבואה בזמן שהיא נכנסה למחסן, ירשם בתור חוב מהועד המרכזי לחשבון המכניס אותה. את המחסנים האלה מוּתר יהיה לפתוח רק אם יהיה רעב בארץ, או כשהקציר של השנה הבאה כבר יהיה בטוח, שאז יושב לכל אחד חלקו שהכניס, בתבואה או בכסף.

קופת ההסתדרות או מס ההסתדרות עדיין מתאסף בהרבה מקומות בקושי. אצל הקבוצות בכנרת, בדגניה, למשל, הענין מסתדר בנקל: כל פעם שהננו מסדרים חשבונות את הקבוצות הננו מכניסים לחשבון גם את המס. ואולם ברוב החוות, ובעיקר במושבות, מזניחים את אוסף המס, ואחרי עבור חדשים שוב אין החובות נגבים. צריך בכל החוות לסדר את גביית המס על־ידי המטבח, כאשר נהגו בביתניה. הן כשהאוכל עולה לשלושים פרנק או ארבעים, כלל לא מכביד על הפועל אם יעלה עוד בישליק אחד, ובין שהפועל יוצא בריוח או בגרעון יכול המטבח להוציא על חשבונו את הבישליק ולהכניס את זה בעדו להסתדרות. סוף סוף הסתדרות פעילה כהסתדרותנו, אי־אפשר לה בלי מקור להוצאותיה. ומקור אחר מלבד המס אין. אמנם עד עכשיו גם כשחסרו אמצעים בקופתנו לא סבלה עבודתנו, כי הן קבוצה דגניה וגם כנרת קרובה לידינו, וכל שחסר לנו השגנו אצלן, ביחוד בדגניה. גם בכסף וגם בכלי עבודה וגם באנשים מצאנו עזר בדגניה בכל עת צורך, ויותר מדי נצלנו אותה. לולא נשענו על דגניה היינו נשארים פעמים רבות באמצע הדרך. דגניה נותנת לנו הרבה יותר מהמגיע על חלקה, בעת שחברינו מהרבה מקומות, ביחוד מהמושבות, אינם ממלאים את חובתן בשלמות. הסתדרותנו צריכה לדרוש מכל חבריה יחס נכון ועקבי, ומסירת שלמה ומשמעת רצינית.

הגיע הזמן שהסתדרותנו לא תהיה הפקר, אשר כל מי אשר יש לו צורך היום הוא חבר בה ואין בודקים לזכויותיו כלל; ומחר, אם רצוי לו הנהו מתנער מההסתדרות ואומר: אם את זה וזה אתם דורשים אין אני חברכם. ביחס מגונה כזה אנחנו נתקלים יום יום. אצלנו יקרה הרבה פעמים, שפועלים או השומר עוזבים איזה מקום, ויבוא פועל או מי שהיה שומר ויקבל את השמירה שם. וכאשר באי־כוח הועד המרכזי יבארו לו כי עליו להימנע מזה, אז יחרף ויגדף את כל מערכות הפועלים והשומרים ולא ישוב ממעשהו. וכעבור זמן הוא עוזב את אותו המקום ונכנס לבין הפועלים במקום אחר, ואלה בוחרים בו בתור חבר לועד מקומם; והרי הוא כבר עומד ודורש ברבים ומבקר את הועד המרכזי. בבקורת על הועד המרכזי וההסתדרות ועל הישוב בכלל, הן התמחו אצלנו כל הנערים וכל ארוכי האזנים והלשון. אצלנו יכולים להיות מקרים, שועד הפועלים או באי־כוח הועד המרכזי בכבודו ובעצמו ידרוש מפועל כי ימלא אחרי תקנות ההסתדרות, כמו, למשל, שלא להתפטר ממקום עבודתו עד שהוא מודיע לנותן העבודה שבועיים קודם, — תקנה שגם כל נותני העבודה בגליל קבלוה ומדקדקים בה — ואז יענה לכם הפועל, בפני כל עם ועדה, לאמר: “בהסתדרות כזו שמעבירה אותי כל דעתי אין אני רוצה. אני עוזב את הסתדרותכם ולא אשמע לככם”. ומובן מאליו, שזה לא יפריע כלל לאותו הפועל שיבָחר מחר לאיזה ועד, או בתור ציר לאספה, והוא עצמו לא יתפטר מזה. אצלנו יכולים לבוא פועלים מיהודה או משומרון, בזמן שליהודה ולשומרון קוראים פועלים מהגליל, ובגליל מעט העבודה הוא כה דחוק עד שהיינו מוכרחים להחליט להשיב את כל הפועלים שיבואו מיהודה ומשומרון. וכאשר הננו מבארים את זה בהסברה מספיקה לבאים מיהודה או משומרון, אז כל אחד מהם מבקש להיות יוצא מן הכלל (זה האופי הארץ־ישראלי, שכל אחד משיג את הכלל כקרן זוית ברשות היחיד שלו), וכשתנסו להסביר לו שהזכות ליציאה מן הכלל לוקח כל פרט לעצמו וממילא ישאר הכלל כמו שהוא, אזי יפחידוכם בסג’רה, כי ילכו לעבוד שם, או סתם ילכו בלי הסכמתנו לחפש עבודה בכל המקומות. ויש גם שיקבלו עבודה אצל פקידים, אשר רק אתמול שאלנו אנחנו לעבודה אצלם ואמרו שאין. הפקידים ההם שמחים כמובן לקראת פועלים כאלה שאינם באים בהסכמת הועד ולקראת יחס שכזה מצד פועלים, כי זה הן נותן להם את האפשרות ללחום בהסתדרות…ואם תחשבו כי בצאת אחרי כן סכסוך בין הפקיד ובין הפועלים ההם, אשר קבלו אצלו עבודה בניגוד לנו, מתביישים הפועלים לבוא אלינו בדרישות שנריב ריבם ולהשתמש בכל האמצעים הכי חריפים? אם כזאת לחשבו אינכם אלא טועים. הראיתם שאצלנו יתבייש אדם לירוק בפני הציבור ותיכף לדרוש מציבור זה כי ישמש לו סיר רחצו? — אם ניתן למצב כזה להימשך, אזי רק הבל וריק נעמול. אין להסתדרות הפועלים מהרסים יותר מסוכנים מהפועלים עצמם. ואם אולי מוקדם עדיין להכניס לא“י את ה”פּיוּר יוניאון וואירק", ז. א. שחברי הסתדרותנו אינם עובדים במקום אחד את פועלים שאינם חברים בה, הנה אפשר ונחוץ שההסתדרות תדע מי הם חבריה, הממלאים את כל חובותיהם בקביעות, ורק לאלה תדאג, אם אמנם לא תילחם לעת־עתה בבלתי חברים. שורה של תקנות כבר התקינו אצלנו, והפועלים צוחקים להן. אל נא נצחק גם אנחנו לעצמנו ונשים לב לכל התקנות הקיימות, ולתקן גם חדשות אשר יגדרו את פרצי ההסתדרות.

האספה צריכה למלאות את ידי הועד המרכזי אשר יבחר, כי ידרוש בכל תוקף את מילוי החובות מצד החברים, ושישתמש הועד בכוחו להוציא חבר ממרה מן ההסתדרות ולהרחיק פועל מזיק מן העבודה. האספה הזאת צריכה להודיע גלוי לכל הפועלים, כי הועד המרכזי שהיא בוחרת צריך לתת דין־וחשבון על מעשיו רק לפני האספה ולא לפני כל פועל וסניף. אין ההסתדרות לא משחק ילדים ולא משפחת ריקים, אשר כל אחד יחרץ לשון על באי־כוחה! האספה הזאת צריכה גם לחזק את ידי הועד שיבָחר, כי ישתמש בכוחו הנתון לו ואל יעבור על מידותיו יותר מן המידה. אם מוּתר לועד לוותר על הרבה דברים בשנות שלום, הנה חטא היא הרכוּת מצדו בשנה זו. אנחנו מוקפים להבות מלחמה מדינית וכלכלית. מצבנו מתקשה מיום ליום, ובזמן כזה אין להרשות שאיש הנאחז בציבור, הישר בעיניו הוא יעשה. כל הפרטים צריכים כעת להיות נתונים לכלל. והכלל צריך להיות מונהג על־ידי נבחריו (יבחר לו הכלל את הנבחרים שבו), אשר ידאגו לכל צרכי הפרטים עד כמה שהם כללים, ולא יתנו לפרוץ פרצים בסדרים הנחוצים כעת לקיום הכלל. המצב הולך וקשה, בתחילת המשבר לא פללנו כי נבוא עד מצב חמוּר כנוכחי. וכעת קשה גם לשער לאיזה מצב מדוכא נגיע במשך השנה הבאה. להקל ולהמתיק את מרירות המצב יכול רק השלטון הבלתי־מוגבל של הציבור. והן על היחיד השלם אין שלטון הציבור מעיק כלל… קושי המצב יכול להתבטא בחוסר מזון ובחוסר עבודה. נגד חוסר מזון ישנה תרופה כעת, בזמן הגורן, להכין מחסני תבואה. אמנם יש לחשוב כי לחוסר מזון אין לדאוג כל כך כאשר לחוסר עבודה. כי אם רק לא יהיה ארבה בארץ מחשון עד אדר — ונראה שלא יהיה — אזי לא תחסר תבואה גם בשנה הבאה; ואולם מחסור בעבודה מורגש כבר כעת. כיום סמוּכים בגליל על העבודה הצבורית כשמונים פועלים ופועלות. ובמשך החודש הבא יתרבו עד יותר ממאה. נשקפת כעת גם סכנה לפועלי חוות פרטיות להקטין את העבודה במידה ניכרת. וגם אם יעלה בידנו למנוע את החוות ההן מהקטין את העבודה, ולא ניתן להיכנס לגליל לפועלים מיהודה ושומרון (אגב, יהודה ושומרון צריכים לדאוג לפועליהם במשך כל ימות המשבר, כי אם לא יעשו זאת וישלחו את הפועלים לגליל, אז יכרע הגליל במשך זמן קצר מאוד ולא תהיה לו עוד תקומה עד עבור המורטוריום — אז יקיפו הרעב והשואה את כל שדרות הפועלים מדן ועד באר־שבע, על פת לחם יפשעו ועל כף תבשיל יתנבלו) — יגיע בסוף הקיץ מספר מחוסרי העבודה הקבועה בגליל עד מאה וחמשים. את כל אלה יצטרכו להעסיק בעבודה הציבורית והיא, הן ידעתם, איננה אלא אצל המשרד הא"י, כלומר על אדמת המשרד בעמק הירדן ועמק יזרעאל. הרוב הכי גדול של הפועלים ירוכז בכנרת. אשר בה נכפל כמעט מספר הפועלים במשך השבועות האחרונים. הצפיפות והדוחק עוברים כבר כל גבול. ולכנרת זו יכנסו במשך השבועות הבאים עוד כעשרים פועל. ובשביל מספר גדול זה יצטרכו להספיק דירה ועבודה במשך זמן לא מועט. המצאת העבודות, סידורן והנהלתן ידרשו מאת הועד שיבחר מרץ ומסירות רבה; ואולם כל מרץ ומסירות לא יצליחו, אם גם להבא ירצה ויצטרך הועד להטות אוזן לכל תלונה וקפריז או סתם הטפה להמרות את פי הועד. המשמעת נחוּצה בכל זמן, ועכשיו במצב המשבר היא הכרחית. סוף סוף רוב ציבור הפועלים פה צייתני הוא, ומסוגל להבין מה טובתו דורשת ממנו: סדר ומשמעת.