אודיסה כמרכז הספרות החדשה, שהשפעתו על יצירתנו גדולה הרבה יותר גם מכפי שנאמניה התאמצו להבליטה, היתה העיר שהניחה יסוד לחינוכי והכשירה אותי לראות במלאכת הספרות משהו יותר מספרות. אמנם שהיתי גם במחיצתה של חבורת וארשה, ולא־מעט למדתי, כסופר, גם מפרץ, מפרישמן, מנומברג; אבל רבותי הקרובים, ידידי הקרובים היו אנשי אודיסה. כשנגשתי לכינוס דברי, אמרתי להקדיש את הספר הראשון למנדלי, אחד־העם, ביאליק, שאני רואה אותם קשורים קשר של תוכן וצורה, אך משום שספר אחד היה צר מהכיל את השלושה, נתייחד כל הכרך לביאליק, היקר לי והקרוב לנפשי ביותר (‘שירת ביאליק’, שיצא על־ידי מוסד ביאליק בסידרה זו), וגם הוא היה צר מהכיל את החומר כולו. ברם, גם בספר זה, שהיקפו רחב יותר, לא הוכנסו אלא בני החבורה שהטביעה ביותר את חותמה על האסכולה, – זו שבה בא לידי גילוי מה שאני קורא ‘נוסח אודיסה’; וקבעתי את מקומם של כמה מאישיה הבולטים לספרים הבאים.
הקסם של העיר הדרומית הזאת, היה לא בכשרונותיהם הגדולים בלבד, ב’רבנן דאודיסה', שהיו מטבעם מחמירים וסמיכתם היתה מעין רשות־כניסה לספרות, – כי אם גם בזה, שבאורח־פלא נתרכזה בעיר מעוטת תורה ונטולת מסורת – חבורה של סופרים מובהקים, שהיו ציונים נאמנים, ולא ציונים בלבד. מוקפים אוכלוסיה לבנטינית ברוּבה, היו בתיהם כנאוֹת ירק של תרבות עברית בתוך מדבר זה של חיים קלים והשגות קלות. הם החזיקו מעמד כאן רק בזכות יחידים מתושבי העיר, ובעיקר – בזכות הצעירים שנמשכו לאורם מכל קצווי המדינה. גם אלה שבאו לשם השכלה לעיר האוניברסיטה, הטילו לתוך הסביבה, שאפילו מתבוללת לא היתה, מרעננות העיירה, ממשאות נפשה של הספרות העברית ומן ההערצה ליוצריה. ברחובות שעלה בהם צלצול ‘הרוסית האודיסאית’, יש ונשמעים גם קולם של דוברי עברית ראשונים. כאן עוד לפני בואו של ביאליק התהלכו טשרניחובסקי וקלוזנר, נערים עברים נלהבים, שמשכו אחריהם את הנוער לחוג ‘נס ציונה’ – שיצרו באודיסה אווירה ‘לא־אודיסאית’. בכל זאת היו האנשים בודדים כאן מאוד, ויתכן, שדווקא בדידות זו קירבה אותם, עשתה אותם משפחה אחת, – אנשים שעשו בלב אחד, בדעה אחת. אחדות זו היא שפסקה צביון ואופי למפעלים ספרותיים כ’פרדס’, ‘השלוח’, ‘מוריה’, אכסניות של ספרות, שחינכו בחומרתן, – אפילו בצמצומן.
לא תמיד היתה דעתנו נוחה משמרנות קפדנית זו, אבל את מרותה של החבורה קיבלנו גם כשחלקנו עליה.
חבורה זו לא היתה לנו אסכולה ספרותית בלבד. גם לא תמיד שימשה לנו דוגמא בדברים שבכתב. חינוכנו היה אחר, ובהרכב עולמנו וסגנוננו נשתלבו גם יסודות ה’אַנטיפּוֹדים' של אודיסה, אלה שהיה בהם פחות מן המוצק ויותר מן הלבלוב. פרישמן, ברדיצ’בסקי, פייארברג, העמיקו בנו את הזיקה המוסיקלית אל הדברים. בזה היו מודרניים יותר, מרחיבים יותר, וממילא – קרובים לנו קירבת נפש וקירבת יצירה. בין הערבה הדרומית ובין יערי פולין עברה דרך נעורינו, ולא שכחנו את הטוב שבא לנו מזה ומזה. ייתכן שדווקא מזה שהעניקו לנו ‘הרחוקים’ נתברך מעיננו ביותר. וכלום רק כת אחת אומרת שירה? ברם, כל ימי ראיתי כמחנכי הטובים ביותר את אלה, שלהם הוקדשו רוב פרקי הספר הזה. אלה שנלחמו באמת הבניין שבידם –שבהם הודגמה יצירת ישראל החדשה בסגולותיה היקרות ביותר.
ירושלים, טבת תשי"א י.פ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.