אודיסה כמרכז הספרות החדשה, שהשפעתו על יצירתנו גדולה הרבה יותר גם מכפי שנאמניה התאמצו להבליטה, היתה העיר שהניחה יסוד לחינוכי והכשירה אותי לראות במלאכת הספרות משהו יותר מספרות. אמנם שהיתי גם במחיצתה של חבורת וארשה, ולא־מעט למדתי, כסופר, גם מפרץ, מפרישמן, מנומברג; אבל רבותי הקרובים, ידידי הקרובים היו אנשי אודיסה. כשנגשתי לכינוס דברי, אמרתי להקדיש את הספר הראשון למנדלי, אחד־העם, ביאליק, שאני רואה אותם קשורים קשר של תוכן וצורה, אך משום שספר אחד היה צר מהכיל את השלושה, נתייחד כל הכרך לביאליק, היקר לי והקרוב לנפשי ביותר (‘שירת ביאליק’, שיצא על־ידי מוסד ביאליק בסידרה זו), וגם הוא היה צר מהכיל את החומר כולו. ברם, גם בספר זה, שהיקפו רחב יותר, לא הוכנסו אלא בני החבורה שהטביעה ביותר את חותמה על האסכולה, ­– זו שבה בא לידי גילוי מה שאני קורא ‘נוסח אודיסה’; וקבעתי את מקומם של כמה מאישיה הבולטים לספרים הבאים.

הקסם של העיר הדרומית הזאת, היה לא בכשרונותיהם הגדולים בלבד, ב’רבנן דאודיסה', שהיו מטבעם מחמירים וסמיכתם היתה מעין רשות־כניסה לספרות,­ – כי אם גם בזה, שבאורח־פלא נתרכזה בעיר מעוטת תורה ונטולת מסורת­ – חבורה של סופרים מובהקים, שהיו ציונים נאמנים, ולא ציונים בלבד. מוקפים אוכלוסיה לבנטינית ברוּבה, היו בתיהם כנאוֹת ירק של תרבות עברית בתוך מדבר זה של חיים קלים והשגות קלות. הם החזיקו מעמד כאן רק בזכות יחידים מתושבי העיר, ובעיקר­ – בזכות הצעירים שנמשכו לאורם מכל קצווי המדינה. גם אלה שבאו לשם השכלה לעיר האוניברסיטה, הטילו לתוך הסביבה, שאפילו מתבוללת לא היתה, מרעננות העיירה, ממשאות נפשה של הספרות העברית ומן ההערצה ליוצריה. ברחובות שעלה בהם צלצול ‘הרוסית האודיסאית’, יש ונשמעים גם קולם של דוברי עברית ראשונים. כאן עוד לפני בואו של ביאליק התהלכו טשרניחובסקי וקלוזנר, נערים עברים נלהבים, שמשכו אחריהם את הנוער לחוג ‘נס ציונה’­ – שיצרו באודיסה אווירה ‘לא־אודיסאית’. בכל זאת היו האנשים בודדים כאן מאוד, ויתכן, שדווקא בדידות זו קירבה אותם, עשתה אותם משפחה אחת, ­– אנשים שעשו בלב אחד, בדעה אחת. אחדות זו היא שפסקה צביון ואופי למפעלים ספרותיים כ’פרדס’, ‘השלוח’, ‘מוריה’, אכסניות של ספרות, שחינכו בחומרתן, ­– אפילו בצמצומן.

לא תמיד היתה דעתנו נוחה משמרנות קפדנית זו, אבל את מרותה של החבורה קיבלנו גם כשחלקנו עליה.

חבורה זו לא היתה לנו אסכולה ספרותית בלבד. גם לא תמיד שימשה לנו דוגמא בדברים שבכתב. חינוכנו היה אחר, ובהרכב עולמנו וסגנוננו נשתלבו גם יסודות ה’אַנטיפּוֹדים' של אודיסה, אלה שהיה בהם פחות מן המוצק ויותר מן הלבלוב. פרישמן, ברדיצ’בסקי, פייארברג, העמיקו בנו את הזיקה המוסיקלית אל הדברים. בזה היו מודרניים יותר, מרחיבים יותר, וממילא ­– קרובים לנו קירבת נפש וקירבת יצירה. בין הערבה הדרומית ובין יערי פולין עברה דרך נעורינו, ולא שכחנו את הטוב שבא לנו מזה ומזה. ייתכן שדווקא מזה שהעניקו לנו ‘הרחוקים’ נתברך מעיננו ביותר. וכלום רק כת אחת אומרת שירה? ברם, כל ימי ראיתי כמחנכי הטובים ביותר את אלה, שלהם הוקדשו רוב פרקי הספר הזה. אלה שנלחמו באמת הבניין שבידם­ –שבהם הודגמה יצירת ישראל החדשה בסגולותיה היקרות ביותר.

ירושלים, טבת תשי"א י.פ.

על הרושם הראשון, שעשתה עלי דמותו של מנדלי, פירסמתי ב’הצפירה' ליובל השבעים וחמש קטעי זכרונות (‘ערב אחד עם מנדלי’). כהמשך להם בא, לאחר פטירת האמן, המאמר ' לאור השקיעה' (‘השלח’) ופרשת זכרונות זו נסתיימה במאמר ‘ימיו האחרונים’, שנדפס ביום הזכרון העשירי (ב’הפועל הצעיר'). כל שלושת המאמרים חוברו כאן (וקודם בספרי ‘סופרים בחייהם’) לדבר אחד. עובדה זו, שכמעט כל דברי ההערכה הראשונים על מנדלי נכתבו בצורת זכרונות, מראה עד כמה נתרשמתי מן הדמות המונומנטאלית כשהיא לעצמה. ואמנם בזקן הנפלא נתגלם דיוקן בעל צביון יהודי כביר, אמן וחריף ותלמיד חכם כאחד. מעין סמל ודוגמה לכנסת־ישראל. והעין לא שבעה לראותו, ללמוד על פיו מהות ישראלית מהי.

חוץ מרשימות קטנות במקומות שונים כתבתי בשביל מחברת של האנטולוגיה ‘דור דור וסופריו’ הקדמה מרוכזת, שבה הובלטו ראשי קוויה של יצירה מקורית זו, שהפרתה כל כך את האפּיקה העברית מבחינת הסגנון והתוכן; ובתור פתיחה לחיבור מקיף יותר­ – את המאמר על טיבה המיוחד של אמנות זו, שנתפרסם ב’מחברות לספרות‘. רק לאחר שעמדתי על יסודי אופיו של האמן, נעניתי להוצאת ‘דביר’ וכתבתי את המבוא לכתביו, המכוּון בעיקר ליצירות היסוד, שתורגמו לעברית, אף שעמדתי גם על חיבוריו הראשונים, ה’פריהיסטוריים’ של מנדלי (‘משפט שלום’ ו’עין משפט'), שלא נאספו אל ‘שלושת הכרכים’. אל שני המאמרים הוספתי כאן את המאמר 'הקיטרוג על מנדלי’­ – סקירה על כמה נסיונות, שנעשו על־ידי מבקרים אחדים לערער את ‘מעמדו’ של האמן הגדול וכמה פרקי זכרונות.

לפי אופיין המיוחד של מסות אלה לא היה מקום לציין שינויי נוסחאות, וכל מה שהובא מדברי מנדלי, הובא לפי ניסוח אחרון של ‘שלושת הכרכים’.

פתיחה

לבני דורי לא היה עוד מנדלי בחינת סופר בלבד­ – אחד שניתן להגדירו כמספר גדול, כאמן גדול, ואפילו כגדול שבגדולים. עודנו ילדים כמעט, הכרנו בו את המפנה הגדול ביצירת ישראל ­– את זה שהכשיר את בואם של אחד־העם, של ביאליק, של טשרניחובסקי­ – את בואם של כל אלה שבאו אחריו; הכרנו שזהו הישג התקופה, רמת יכלתה, רמת תרבותה. אנחנו לא ראינוהו בדרגות רפיונו ­– בהאבקו ימים רבים לעצמו, לאמנות עברית, שטרם הוטבעו דפוסיה, לפרוזה עברית, שכמעט לא היתה במציאות עד בואו. לפנינו כבר היה מונח ‘בסתר רעם’, שבו נתגלם בבת אחת הכיבוש הגדול, הפלא הגדול; הסיפור שבו פתח מנדלי את תקופת יצירתו העברית­ – תקופה שבה הובא לידי ניסוח אחרון, לידי שיכלול אחרון גם מה שנוסח ושוכלל ניסוח אחר ניסוח ושיכלול אחר שיכלול בגילגולי יצירתו הקודמים, בלשון יצירתו הקודמת. לשון אידיש זו, שהקסימה אותנו קודם בשפע חיוּתה, נראתה דלה, מצומצמת, אפילו קרתנית קמעה, לעומת האיתנות הקלסית של ניבו העברי, שקלט עושר של דורות, יציבות של דורות ­– שקלט גם את יסודותיה העממיים, ואפילו הפּלסטיים של לשון זו, שאותה טיפח, בה נאחז בטרם גילה את סוד מחצביה של העברית הגדולה. ברם, כל כמה שאנחנו, צעירי הדור, באנו ‘אל המוכן’, הרגשנו שעברית זו היא פרי ידיעה כבירה, פרי הבחנה כבירה­ – פרי גאונות לשונית, שספרותנו החדשה לא ידעה דוגמתה. כל כמה שהיה שלם גם קודם, נדמה היה, שכל מה שהוּשג לא היה אלא מעין הכנה, מעין הכשרה למאמץ האחרון, לתקופת העברית, שבה קידם את גידולה של יצירת האומה בעשרה דורות. הלשון, שנתחדשה על ידו, חידשה עמה גם את היצירה עצמה, העמיקה אותה עומק נוסף, שלימות נוספת. אולי המאמץ עצמו לחשוף גנזי דורות ולהעלותם מתחת המפולת, אימן את ידו לביטוי מוצק זה. בימים ההם לא היו לפנינו אלא ‘בסתר רעם’ וסיפוריו הקטנים שנתפרסמו ב’פרדס' של רבניצקי, ב’לוח אחיאסף‘, ב’כוורת’. סיפורים אלה, בצירוף ‘פירוריו’ של אחד־העם, הם שעקרו אותנו בתנופת־יד אדירה מלשון־לא־לשון זו, שבה היתה עדיין שוקעת הספרות העברית ימים רבים. הם היו ספר־הלימוד שלנו לפּרוזה עברית, והם שיצרו את השגתנו על רמת הביטוי העברי של זמננו. זוכר אני, כשהתחילו מגיעות לידינו חוברות ‘השלח’, היינו מחפשים בהן, חוץ מדברי אחד־העם, משירי ביאליק, קודם כל את פרקי ‘בעמק הבא’, שהיינו משננים אותם על פה כשירים, אף שקראנו אותם קודם באידיש במאספיו של שלום עליכם. בעברית הושלמו, וכאילו רק עתה הוצקו יציקה של סיום, יציקה אחרונה.

וזוכר אני, באותן החוברות של ‘השלח’ משכה אותנו גם הפּרוזה הענוגה של ‘לאן?’, שמתוכה בכה דמנו הצעיר. ואפשר שפייארברג בלבלוב צערו היה לנו קרוב יותר. אבל כל כמה שליבּב אותנו ברפיונו, בצליליו הטהורים, הרגשנו שאין זה אלא ניב המעבר; ואנחנו נשאנו את נפשנו לשרשי עולם, לממשות עזה, ודאית. ביצירת מנדלי, שסיפר על העבר הכרנו את אמנות העתיד, את משענת העתיד. בו נתגלה בראשונה פרוזאיקן עברי זה, שאליו צמאנו­ – כוח מגלם, שניב־השרירים ניבו; פרוזאיקן, שכמוהו לא קם מימי הרמב"ם. מימי ‘משנה תורה’ לא נכתבה עברית צלולה, מלאה, מרוכזת כזו. זה היה הדפוס העברי שנתחדש, האותיות העבריות שניתנה להן בליטה לאחר טשטוש ושפל־ניב של דורות. לאחר תקופות מגמגמות ומלהגות ממושכות ניתן לנו קלסיקן עברי, דוגמה של ביטוי לשוני, שכל היסודות משמשים בו זה את זה, מחזקים בו זה את זה. העצמיות היהודית ניכרה כאן מתוך אומץ לביטוי,­ – מתוך ביטול התחומים בין שירה לפרוזה, בין לשון תורה ולשון חכמים, מתוך יכולת לזווג דמיון למציאות, רחמים לתוכחה, הגיון להלך־נפש, ולעשותם חטיבה אחת,­ – ביטוי עברי רוה, רב־גוונים ורב־קולות, שאינו נרתע מפני ניגודים חיצוניים. סגנון זה נבלע באברינו, משום שהיה מסורת וחידוש, המשך ומהפכה כאחד.

כלום לא היו ימים, שהרהרנו אחריו, שיראנו את השתלטותו­ – שהתגעגענו על מסורת אחרת, על ניב אחר, שהוא פחות שלם, פחות ממצה, אך קל יותר, שקוף יותר? אבל במרוצת הימים עמקה ההכרה, שטרם נגלה האמן כולו לדורו, טרם עמדנו על כל קסמיו, על כל העושר השמור באוצרותיו; עמקה ההכרה במשורר, שטרם ידענוהו, ברננה המתהלכת בין דפיו הרחבים, שטרם שמענוה.

כל מגע חדש עם יצירה מוֹנוּמנטלית זו, הרעיש אותנו בכוח חדש, וגדלה הכרת חובתנו לשירה זו, שקטני־השגה הלעיזו עליה ­– חובתנו להפיל עליה אור חדש ולקרבה לדור, שטרם בא עד חקר טבעה, טרם הקשיב לבו למעיין גדול זה, שמתוכו שוקקים מוצאי תרבותנו החדשה.

פרק ראשון: הדמות

א

הקו הפינומנַלי בו­ – ביצירתו, באישיותו ואפילו בגופו, היה הגידול שלא פסק עד ימיו האחרונים. כפלא יסופר לדורות הבאים על רוב יצירותיו הגדולות, שצמחו מתוך עצמן, שגידלו אברים חדשים לאחר שיצאו כבר לאויר העולם, והיו לאשר היו לאחר שיוצרן גדל עמן, הוסיף כוח והוסיף הבחנה בלשון, בצבע, בבנין. אמנם הארדיכלות למראית עין נשארה פה ושם פגומה. אבל למראית עין בלבד. מנדלי ידע להרכיב בתוך יצירה חדשה מה שהוכשר להצטרף לה­ – כאותם בתי כנסיות, שבוניהם הקימו אגף לצד אגף וקומה על קומה, ורק לאחר ששלמה כל המלאכה, היה ברור, שסוף בנין במחשבה תחילה, בכוח תחילה. זאת המתינות במלאכה, בבנין, שהיא בניגוד לתכונתו, היהודית ביסודה, היא קו פינומנלי שני באישיותו. רק בכוחה הצליח להביא לידי שלמות את יצירתו הגדולה, שהיא פרי התבוננות ממושכה ופרי שכלול וליטוש, שהפרוזה העברית לא ידעה דוגמתם עד בואו. מבחינה זו הוא האמן המובהק הראשון, ­– הראשון בשושלת המספרים העברים שקמו עמו וקמו אחריו. הראשון, שלא סמך על נסים בלבד, על רוח הקודש בלבד, כי אם התמיד לעבוד, לחצוב, נאבק עם הגולם ביד מבחנת, בעין מבחנת, ויצק את הדוגמה הראשונה. לא קדם לו בפּרוזה אלא אחד גדול ­– אברהם מאפו, אבל יצירתו שהיתה מעשה־נס בפני עצמה, לא היתה עשויה לשמש דוגמה. בכל החן הפלאי שהוצק בה ובכל השפעתה המבורכה, לא היתה כיצירת מנדלי ­– ראשית. היא כינסה את פזורי המליצה של דור המאספים, הטילה בהם שלהבת של שירה, ועמה נתלבלב לב דורות, אבל לא הפכה מסורת. ואם בימינו החלו לצאת בעקבותיה ­– הרי זה יותר פרי הארץ, פרי חיינו החדשים, ומעט מאוד­ – פרי השפעתו הישרה; בעוד שמנדלי, שמפני איזו אי־הבנה (מעין אותה אי־הבנה שנפלה לפני חמישים שנה בתפיסת יל"ג) לא קרב הדור אליו, עומד בלי ספק לפני תחיה חדשה, וכל פרוזאיקן עברי, שאינו סומך עליו, תלוי ברפיון­ – חסר את המשענת הנאמנה ביותר. בכת תלמידיו המפוארים אתה מוצא את כל המספרים, שעליהם גאות ספרותנו הצעירה; ואפילו אלה, שהמשיכו את הקו של ברדיצ’בסקי (גנסין, למשל) ­– השקיעו בבנינם מן השיש הטוב שבמחצבי מנדלי.

ואולם מופלא הדבר, שעם שכלול יצירתו כאילו שוכללה גם דמותו החיצונית, וקנתה מתקופה לתקופה יופי נוסף, שלמות נוספת. ומי שמסתכל בתמונות מנדלי הצעיר, כאילו מרגיש, שעם כל סימניו של תלמיד חכם העמל בתורה יש בהן עדיין משהו מן היסוד ה’גלמי', משהו שטעון תיקון, ‘ליטוש’ – כיצירתו. רק בראשית המאה, ביחוד בצילומיו משווייץ, שאליה נמלט לאחר הפרעות של אוקטובר 1905, מתחילה להסתמן הדמות הקלסית של הזקן רב־התפארת, שהשכיחה את כל התמונות שקדמו לה. בדמות זו יחיה בזכרוננו, וגם יעבור אל הדורות הבאים­ – כאילן רחב־צמרת, שהגיע לגמר גידולו­ – שהביא את עצמו, כמו את יצירתו, לשלמות הגמורה, להרמוניה הנכספת.

ב

ואמנם מי שהיה במחיצתו או ראה אותו בדרך־מקרה בשנות חייו האחרונות, היה משתומם למנוחה הגדולה שאיש־השיבה הזקוף היה שופע על סביביו. זכה ושאננה, צוננת משהו, הביטה עין העולם על הישיש ההדור, אשר השלים, בטרם ילך, את אשר הוטל עליו. וזך ושאנן הביט גם הוא, שבע־ימים ושבע־מראות, על מישור העולם הרחב שנתגלה לפניו. המלאכה כלתה. הכל בא. לא נפל דבר מכל מה שלבו חזה. לא רבים זכו לכך ­– לקיים כל מה שהתחילו, כל מה שהבטיחו. להביא את המלאכה, הלוך ושכלל אותה, למרום שיעור שלימותה.

וישבות מכל מלאכתו… רושם בּיבּלי כזה השאירה אחריה דמותו, לפי עוצם שרטוטיה, באור הערב שהיה לופף אותה מאז הכרנוהו. הקומה היתה זקופה. שמונים שנות חיים לא כפפוה. במלוא־קומתו ובמלוא כוחו עמד לפנינו זקן פלאי זה, שידע לשאת את סבל חייו הארוכים ולהביא אותם בלי פגם אל החוף.

זאת היתה קורת־רוחו של אמן שעמד במערכה מאז הבוקר, שלא נהג מעולם קלות בשליחותו, וכל מה שעשה, עשה באמונה. בזה נעשה דוגמה. דוגמה אולי יחידה. מעטים היו לנו כמוהו. מעטים בינינו עד היום, היודעים להחמיר כה על עצמם, לטפח את מה שניתן להם עד קצה גבול יכלתם, ולא להניח פרצה כלשהי. בזה היה מופת לדורו­ – שניצל מן הבהילות, מן הפיזור, האוכל כמעט את כולנו. בדורו­ – לפני אחד־העם ולפני ביאליק, שאותם חינך ושמורא שלימותו היה עליהם ­– היה היחידי אשר ידע לשמור, לעצור, להחזיק עד אחרית ימיו את אמת־הבנין בידו. מכל נחשול חוזר שעמד עליו, היה יוצר מזוקק יותר. מאושש יותר; ובימים שאחרים כבר כורעים תחת משא ימיהם, הוא הולך ומוסיף רעננות. כמישתו נושרת, וסדנו מתכשר כל פעם ללבלוב חדש.

איתנות זו, שימים לא זעזעוה, הביאה לידי התפעלות. התפעלנו מגידול זה שאינו פוסק, מבריות־רוח ומבריות־גוף זו המוסיפה חן וצלילות ככל אשר יערוב יומה. האם לא זהו גמול השלם, גמול המאמצים המתמידים בקצה הדרך, שההדורים מתיישרים מאליהם, שהברכה יורדת מאליה? הוא הוכיח, שכל שתעמק החרדה לטפוחו של אילן, כן יכבד פרי סתווֹ.

שום השקעה של כוחות לא אבדה כאן לבטלה. כל משבר־יצירה נוסף הביא עמו שלימות נוספת. ואמנם זה היה הפלא­ – שעם השקיעה רב הבטחון, רבה הצלילות משהיו. היבול הובא כולו אל הגורן. הוא לא ‘תנא ושייר’. את כל תוסס וחסר־דמות הביא לידי בליטה מלאה, לידי השלמה שאין אחריה כלום.

ג

כל טשטוש, כל הליכה בעקיפין שנאה נפשו. הילוכו היה מתון­ – צעד־צעד. וזה היה סוד גבורתו. הוא לא קפץ מעל עצמו, לא כרכר מסביב לעצמו, ­– לא היה להוט אחרי כיבושי־רגע. היתה זאת דרך הבונה,­ – זה שאינו מאמין במופתים, כי אם עושה בחמר ובלבנים, ­– טורח בגילוי החומר לא פחות משהוא טורח בבנינו. מונים אותו במיעוט כושר ארדיכלי, באשר סיפורו נוטה לצדדין, וכמו בכל אפיקה גדולה ­– כל נקודה מרכזו. אכן הוא לא הוציא אף רגע את האנך מידו. עם כל פסיעה שפסע, בדק את החומר, עד כמה הוכשר לבנין־עולם, בחן את הקרקע שמתחתיו ­– עד כמה גדול כוחה לשאת את כובד הנדבך. מגעו במכחול היה זהיר ולופת, לוטף וגברי. בניגוד לפרץ, שעשה שליחות גדולה אחרת­ – לא סמך הוא על הנס. לא בנה פלטרין בין־לילה. והוא שלימד אותנו מראשית דרכו, כי הביקורת קודמת לנס, כי הביקורת היא המכשירה את ביאת הנס. בזה הקדים את אחד־העם, הקדים את ביאליק ­– בזה שביקורת ובדיקה הן תריס לכל יצירה גדולה, היה רבּן ומופת לשניהם.

זה היה כוחו, שידע תמיד לצרף הלכה לאגדה, ששר ולימד כאחד; לפיכך לא היה חושש להביא יסודות מתנגדים במגע אמיץ, שחיזק את שניהם. ככה יצר אמנות חמורה זו, שדורנו המעודן נאנח לפעמים תחת ידה הקשה, ­­– אמנות יהודית לפי מיצוּי דינה, לפי הרכב יסודותיה. אמנות פוגעת, תובעת, מחייבת, ועם זה­ – מקרבת, מייצבת, מבצרת. למראית־עין אכזרית, מתנכרת לשירה, לכוח־הדם, היא חותרת ללב האדם, ללב העולם,­ – ושירה תמיד עמה. כן, אין זאת השירה המופגנת, האמנות העליזה של אסכולת פרץ שש“י עולמות נוצצים ונובלים חליפות מכל היתז־רסיסיה. כאן לא נתכוונו אלא לבצר מקום לעולם אחד, למציאות אחת. כאן עשו סייג ליצירה שאינה מתמוטטת מכל רוח מצוּיה. ועל הנגינה אין מכריזים­ – היא כאן מקופלת בשבע קליפות, מנצנצת ביישנית, הססנית, ושוב מסתתרת, אבל מחלחלת בכל רגב, מלבלבת מאחורי כל עירום ­– סוככת על כל עירום. פרץ המשיך עלינו את חוּמוֹ, הטיל גל של סממנים דולקים ב’חומר העכור', קידש אותו בשריפה, בעוד שמנדלי נעץ בו את צפרניו, פרפר עמו ארוכות, ולא השמיט אותו מידו עד אם נשמע לו. מידת־הרחמים לא ביטלה כאן, כמו בשירה מיסודה של החסידות, את מידת־הדין. העולם ניתן כאן על הסדן. רק תחת הפטיש קיבל צורה של קיימא. זה הקו המתלכד של לימוד־זכות ולימוד־חובה היה לא קו האמן הגדול בלבד,­ – זה היה קו האדם הגדול, הראייה הגדולה. תפקידו, תפקיד משורר, היה לא להכריע לזכות או לחובה, כי אם לראות ולהראות. וזאת גדולתו, שהוא היה הרואה הראשון בשירתנו. היה עין רואה ולב רואה כאחד. בזה נבדל מיל”ג, מלילינבלום, מסמולנסקין, שיותר משבא ללמד, בא ללמוד ­– שכל חייו חתר להכיר, יגע וחפר במכרות ההויה הישראלית. ‘שקר חן מקראות ודבר שפתים, והבל יפי החרוזים, אם מזמור שיר אין יסודו בהררי הדעת’ פסק את פסוקו מאז. ובטרם יהיה בעצמו למה שהיה, הוא מגדיר וחוזר ומגדיר את תעודת הספרות: ‘כי הדר הספרות הוא’ אך ‘רעיון לב האדם, ההולך ומשתלם בה (שימו לב אל הצירוף ‘רעיון לב’!) – אך הכרת הטבע והחיים שיתגלו בקרבו הם ישפכו עליה רוח חן ויתנו לה הכוח לקחת נפשות’. בעצם אהבתו אל הדברים עצמם היה החידוש, היתה המהפכה הגדולה. תשוקתו שהלכה ועזה ל’הכרת הטבע והחיים' הטתה את נוף השירה גם על הסאטירה. היא שעקרה את העוקץ גם בתקופתו הראשונה, כשנראה נעוּץ בו כולו. הסאטירה היתה מסורת־אסכולה בשירת ההשכלה, ודרך תפיסתה, כל כמה שהיתה גם בדמו (ו’סוסתי' תוכיח) ­– מהותו הנפשית, מהותו האמנותית לא היתה. אהבה עמוקה זו לחטיבה היהודית ­– גם כשהוא מתכון לכאורה להוקיע את מומיה, מבטלת את תפיסת המציאות הישראלית, האופי הישראלי שמייחס לו ברנר. ובזאת הובלטה הבגרות שביצירתו המאוחרת, שעם כל דרגה של עליה, הלך ופחת היסוד הסאטירי, ולא ביצירותיו החדשות בלבד, כי אם גם במהדורותיהן המחודשות של יצירותיו הראשונות. לא קם עוד אמן השכלול כמוהו. דומה, שלמראה פגימות עצמו, נוסף לו כוח משנה. ברם, שכלול יצירה היה לו, חוץ משיפורי סגנון, מתיקוני נוסחאות, בעיקר: טשטוש היסוד האליגורי־סאטירי­ – העברת צבעי מכחולו הרוה על המראות עצמם, למען יחיו את חיי עצמם, בלי זיקה ל’משל ונמשל‘. לא זה שביטל את המוסר שבהם,­ – פעמים גם העמיק תוכחה, אבל הטעים וחזר והטעים ש’אינם מעניינו’.

כה הלך וגדל בו האפיקן, עד שנראה, כי כל מה שנאבק לא נאבק אלא להשיג את סוד האפיקה, שיהדות הגולה, האליגורית ביסודה, לא ידעתה. מכאן ההומור שהלך ונשתלט יותר ביצירתו­ – הומור שפירושו ראייה משוחררת, תפיסה שאינה תלויה בדבר, חיבת־העין הלופפת את העולם. אפילו בפרקי ‘בסתר רעם’, ששם המכוּון מדעת הוא לכאורה העוקץ, הריהו כמעט בטל בשפעת הצבעים, בחיטוב האברים. ביצירות שנכתבו מלכתחילה לשם מוסר־השכל (כמו ‘דאס קליינע מענשעלי’) הריהו מקץ ימים, עם הוצאת המהדורות המתוקנות, עם שכלול הצורה, מבליע אותו בעושר הביטוי, בעצמה הפלסטית. כה נעשית יצירתו מדרגה לדרגה אמנות, הרוצה לפעול במראה־עינים; שאינה מסתפקת בעוקץ, בכוונת מכוון, כי אם תובעת מעצמה דברים בולטים, מפורשים, ולא רמזים בעלמא.

מי שאמר עליו, שהיה בעיקרו פסל, יפה אמר, אף שלא הגדיר את עצם מהותו. מנדלי היה פורטרטיסטן, המבקש בכל צורה את המבדיל אותה מאחרת. בעצמת ביטויו היה מזיקת הפלסטיקן,­ – כשם שהיה גם בביאליק­ – אף שהלהיטות אחרי צבעים חריפים, אחרי בליטה יתירה של היסוד היהודי יש והפכה אצלם את הבליטה להעויה. אכן מנדלי היה צייר והיה פייטן. לגבי פרץ, שידע להרעיב, להדליק, לעורר צמאון, היה הוא המשלח מעיינים במציאות היהודית. מנדלי השביע, השקה את האדמה היבשה. מכל דף של פרוזה שלו עלה ריח עשב ולחלוחית עפר. כמעט כל מה שהתחיל מלבלב בספרותנו בימים ההם ­– היה שרוי באורו. שפע החומר הוא שנשא רויה עמו. קסם היה לחומר זה (ואפילו אם נראה לפעמים גלמי, מוסע במכוּון מתוך נדבכי ההוי המושקעים בעפר). לאחר דורות של הפשטה, של אליגוריה מצומקת ­– הוא שלימדנו לקדש לא את האמנות כשהיא לעצמה, כי אם גם את החומר כשהוא לעצמו. וגם בזה נבדל מאחרים, שאצלו אמנות וחומר לאמנות הם היינו הך. הוא עצמו לא תמיד הבחין בין שניהם.

ד

פרישמן הגדיר את יצירת מנדלי קודם כל כאמנות יהודית­ – כאמנות עצמית, שאינה יוצאת בלבוש זר, שאינה דומה לזו של אמנות העולם. ויפה הגדיר. ואולם בהגדרה זו יש יותר מדי משום הכללה, והיא לא תמיד ממצה. באמנות יהודית אנו כוללים גם זה שהוא נלחם במסורת ואותה שעה נשען עליה ­– זה שבו מתחיל קו ההתפתחות החדש.

מנדלי הניח את יסודותיו של סגנון יהודי, ולא של הסגנון היהודי, כפי שהיה קיים לפניו. בו נגמר תוהו ובוהו זה של דורות נטולי ממשות, שרבים טועים לראות בו את סגנונה של האומה. בו נגמרת תקופה של גמגום, של ספק־צורה וספק־ביטוי, תקופה של ‘במקום סגנון’ ו’במקום ביטוי', שנוצרו מתוך לבטים של ‘במקום חיים’. ודאי ששיקע הרבה מן העצמיות היהודית ­– מן המקופל בהויה היהודית הפנימית. ודאי שלא טשטש עצמיות זו (הוא הוא שנתן לה חיזוק) והיה זהיר שלא לטשטש גם את קמטיה. באיזו מידה גם הבליט ביותר את סגולותיה, ברכזו את קויהן המפוזרים לדמות בולטת אחת. ברם, נזהר היה מלסגנן לבוש של תקופה מסוימת, של נוסח מסוים, כי אם יצק כל מה שהעלה ממחצבי ישראל יציקה חדשה. בדלותו את החיות המתמשכת מפירורי סגנון נפרדים, מחלקי ניגון בודדים, ליכד את המאחד אותם בכוח־לשון גאוני, אכן גם שינה ביסודו את הקצב כולו, הכניס ריתמוס אחר, ­– רחב יותר, אפּי יותר. כך יצר מצירופי הסגנון המסורתי סגנון יהודי חדש ­– משהו שממנו יצמח סגנון היצירה העתידה לבוא. במידה שזוהי אמנות יהודית, לפי אַטוֹמיה היסודיים, בה במידה היא מתנגדת למסורת המתנכרת לביטוי הישר, המבלעת את המציאות ומצמצמתה­ – יוצרת קו עקום, הנוטה הצדה. בסגנונו נתבצרה המהות היהודית הנצחית ביחד עם משהו המתקומם לה מתוכה, החותר אל צירופי אמנות וצירופי תרבות חדשים, ­– יהודיים ונגד־יהודיים כאחד.

מצד זה קרובה אולי יצירת פרץ יותר אל המסורת. פרץ נאחז כולו בניגון היהודי, נמשך אחריו, סיגנן וסילסל אותו. לו יקר הקצב העממי, שצלתו קודמת לחמתו; מה שנבלע בביטוי חשוב לו מן הביטוי עצמו. ואולם סגנון יוצא־דופן זה המסתפק בראשי־פרקים וראשי־קוים ויוצא בקוצר־רוח ובקוצר־נשימה, כל כמה שהוא יקר לנו כקול יהודי, הריהו משאיר את ההויה ברפיון, ממעט את דמותה ומצמצם את תחומיה. מנדלי עומד בניגוד לקצב דור, שהוא ‘חוטף ועושה’, כי אם מתכשר לבנות מתוך שמחת סבלנות. על מנדלי אינם חביבים כל עיקר דילוגי־לשון וסלסולי־גמגום אלה, שדורי־דורות יצאו בהם ידי חובה של ביטוי. בחריפות זו להבליע עיקר בשאינו עיקר ומין בשאינו מינו ­– הוא רואה התחכמות, השתמטות, רישול ומאמץ בלתי־פורה כאחד. חשודה עליו קפיצת־דרך ספּציפית־יהודית זו בדיבור ובמעשה, המתגדרת בכל מיני צירופים אוריריים, ובלבד שלא להציג את כף הרגל על הקרקע ממש. פעמים הוא נושא בכבדות, נושם בכבדות­ – כן, לא על נקלה לימד את עצמו לתת את שכמו בסבל הבניה. אבל הוא אוהב לשאת, שמח לשאת. את כולנו לימד מלאכה גדולה זו­ – לשאת, לחוש את משאו הכבד והמתוק של העולם.

האפּיקה היהודית, המדוכאה מימי עולם, נחלה בו את נצחונה הגדול הראשון. ביצירתו למדה לדבר מתונות, קצובות­ – לדבוק בעולם עצמו, ללא מחיצה, ללא פריקת־עול. הוא הראשון שלא הלך מסביב לסלע, כי אם חצב בו מעבר אל המרחב. הוא הראשון שלא הסתפק בראשי־תיבות, שהתיז לא את הזין בלבד, כי אם את כל כ"ב האותיות הקדושות­ – ולא נתן להבליע בהן אף הברה אחת.

הריאליזם, המתקוממים לו המפולפלים, לא דילדל אותו, משום שלא היה לו הלכה חלודה, משנת־יופי מלומדה, כי אם תפיסת־חיים וגזירת יצירה. באמנות אמת זו, שבה נתקדשה השירה כמציאות, נתגשמה הרוח החדשה החותרת להגשמה. מתוכה עלתה ראשונה התביעה לשינוי חיים ולשינויי ערכיהם. בה התחיל המאבק הגדול של דורנו לבניינו של עולם, לגופו של עולם. היא שנשאה עמה איבה להזיה הממושכת, לאונאה העצמית הממושכת שחיים מדולדלים כפו עלינו­ –נשאה איבה לכל מופרז ולכל מחוק בחיים וביצירה. טיפחה בנו את יצר הקרוב, את הנראה והמוחש מימיננו ומשמאלנו, לימדה אותנו מוֹד ושקול וראות נכוחות. באמנות זו נפסקת הויה נפסדת של דורות, עצלות ביטוי ורפיון ביטוי של דורות.

בה מתחילה המסורת החדשה.

פרק שני: ילדות

א

שלום יעקב אברמוביץ (לפי שם משפחת אביו: ברוידא), נולד בערך בשנת תקצ"ו (1836) בעיר הקטנה קאפוּלי, מחוז סלוצק, אשר בפלך מינסק. תאריך זה אינו אלא משוער, לפי שגם מנדלי עצמו לא קבע אותו אלא ‘כמקובל במשפחתו’. הקרובים לו ביותר­ – ביניהם גם בנו מיכאל ­– הוסיפו על שנותיו, ואין ספק בדבר שיש להקדים את שנת הולדתו בכמה שנים. ברם, לקבוע את יום הולדתו לא עלה עד עתה גם לאנשי המחקר, הואיל ואביו, אף שהיה מעין ‘רב מטעם’ במקומו, לא כתב אותו בפנקס הנולדים­ – לא הקפידו אז בכלל על דברים כאלה.

אביו זה, ר' חיים משה, אדם ישר וירא־שמים, תלמיד־חכם ובעל מידות טובות, היה אהוב ומכובד על בני עירו. את מחיתו מצא מחכירת מכס הבשר במקומו, וכשנפנה מעסקיו היה עוסק בצרכי ציבור, דורש דרשות ברבים וקורא לפני בחורי העיירה שיעור בתלמוד ובפוסקים. ר' חיים משה היה בקי בש“ס ובספרות הרבנית. ומה שהבדיל אותו מלמדנים אחרים­ – שהיה גם בעל־תנ”ך, בקי בהויות העולם, וכל הדבר הקשה היו בני העיר מביאים אליו. אמו, שרה־נסי, אשה עדינה, חיורת־פנים וענות־לב, היתה גם היא מלומדת על פי דרכה ­– יודעת כל מיני תחינות, בקיאה גדולה בספרי־העם ‘צאינה וראינה’, ‘מנורת המאור’ ו’קב הישר' וקוראת לפני הנשים בבית־הכנסת תפלות ומזמורים ברגש ובנעימה.

שלום־יעקב היה ילד בלתי רגיל­ – טוב־שכל וחריף־תפיסה. בשנה אחת למד את הקריאה ונכנס ללימוד החומש, וכל אשר למד, נתרשם מיד בזכרונו ונשא פרי. חוץ מזה, היה הילד מהיר־התרשמות וכל מה שראו עיניו וששמעו אזניו בסביבתו, כל תנועה אופיינית ואופן דיבור משונה, ידע לחקות חיקוי־אמן. כל באי בית אביו הבדילו לטובה את הילד הפיקח מבני גילו, ובפרט אביו, שהכיר בבנו הקטן שלגדולות נוצר ושקד על חינוכו ככל אשר מצאה ידו. לא חס על כל עמל ובזבוז ממון ומצא לנער מלמדים טובים, שהורוהו לא רק גמרא ופוסקים, כי אם גם את כתבי־הקודש עם ‘מצודות’, ובמידה ידועה­ – אפילו דיקדוק, מה שהיה חידוש גמור בימים ההם.

מזלו של הנער גרם לו, שנפל בחלקו מלמד אחד (יוסי הראובני­ – ב’בימים ההם' ליפא הראובני), שהיה בו גם כן מניצוצו של אמן. זה היה טיפוס מיוחד במינו,­ – פייטן וצייר, בעל כתב נאה להפליא, שידע כל מלאכת מחשבת והיה חביב על תלמידיו ביותר. אין ספק, שמלמד־אמן זה טיפח בתלמידו בראשונה את חוש היופי והשאיפה לשלמות בכל מלאכה, ואפשר שממנו למד עוד בהיותו ילד ‘ללטוש וללטוש’ עד שיוציא מתחת ידו דבר מתוקן.

קבלת תורה זו מפי ליפא הראובני גילתה לפני הנער את המאור והשירה שבתורת ישראל. ואולם ההתלהבות הגדולה וההתמסרות הגדולה לתורה לשמה באו כשהתחיל בשנה האחת עשרה לחייו ללמוד אצל אביו, שהיה נוהג ללמד בעצמו את בניו הגדולים. הנער החביב עליו היה כבר בעיניו בחינת גדול, מעתה אין לימוד התורה חובה בעיניו, כי אם מעין פולחן מאהבה, שעת אכסטזה דתית־פייטנית. כשהוא משכים קודם שעלה עמוד השחר ומהלך עם אבא ללמוד תורה, הוא מרגיש בסוד הלילה, בשירת הלילה. ‘הלילה שירה עמו’, חוט של יופי מסתורי נמשך עליו. אותה שעה הוא מרגיש את שירת התורה, ‘רוחו הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועי־קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת רוח ובנעימה’ (בימים ההם').

לא מצאנו בספרותנו החדשה עד מנדלי שירה נשגבה כזו שמקורה לימוד התורה.

וכלום אין פייארברג, ואפילו ביאליק, מבחינה זו תלמידיו וממשיכיו?

ב

מופלאה היתה ילדות זו. מופלאה בזה, שהיתה כאילו מכוונת מראש לתכלית חייו­ – לעיצוב האדם, לעיצוב היהודי שיכשר לשליחותו ­– שיקלוט בבית־אבא, בהוי הסביבה את כל החמרים, שיצטרפו אחר כך לאט־לאט בהשגתו העמוקה להויה יהודית מלאה, להויה שצלתה וחמתה יונקות זו מזו ולא תיפרדנה זו מזו. מבחינה זו היתה זאת ילדות גדולה, שלא זכו לשכמותה אלא מעטים ממשוררי ישראל. אביו שהיה תלמיד חכם ואדם רחב־דעה, שידע להרכיב במסורת עצמה את נצנוץ האור החדש; אמו שהיתה, על פי דרכה, אשה מצוינת במינה, מדריכה לא רק בקריאת התחינות והטייטש־חומש וספרי־המוסר לפני שכנותיה, כי אם באור לבה, בענווּת לבה, ­– חינכו את הנער המחונן לתורה ולמעשים טובים, הכשירוהו להיות פה ומליץ, קטיגור וסניגור לאחיו, שרב את ריבם ודן את דינם כאחד.

למראית־עין ביטל מנדלי את חשיבות חייו הפרטיים ובפתיחתו ל’בימים ההם' הוא מעמיד פנים לפני חבריו, הבאים עליו בטענה, שהוא ‘מתרשל בכתיבת קורות ימי חייו לזכרון בספר’, בהטעימו: ‘תינח חיי העם בכלל, אבל חיי הפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע שיהיו ראויים לכותבם בפני עצמם. מה שאירע לי אירע לאלפי בני־אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים’. ולא הרגיש (או עשה את עצמו כלא מרגיש) שדוקא טיפוסיות זו שבחייו היא היא שעשתה אותו לציירה הגאוני הראשון של כנסת ישראל.

ג

לא, לא היתה זאת ילדות קודרת בשום פנים. עד שלא נתייתם הנער מאביו (והוא אז בן שלוש עשרה), היתה הארץ משחקת לפניו בכל מתק צבעיה. לבית זה שבו גדל, בית של למדן, של אדם מכובד ואהוב על הבריות, היו מימינו ומשמאלו שכנים טובים, שאותם זכר האמן הזקן בלב מלא הודיה ולהם הקדיש אולי את הפרקים הפייטניים ביותר שבשירת חייו ‘בימים ההם’.

שני אלה היו יהודים בעלי־מלאכה, ולא בעלי־מלאכה גסים, פחותי־דרגה, כי אם, בדרך נס, בעלי־בתים, בני אבות, שיש בהם גם ריח תורה. אייזיק נפחא והירצל הנגר היו המלאכים הטובים, שהזמין הגורל בילדותו למי שהיה מזומן מקץ ימים מעטים ליתמות עגומה ולחיי נדודים קשים. באייזיק נתגלמה שמחת המלאכה, ההומור הטוב שבא עם עמל כפים. המלאכה כאן אינה זו של המשכילים, מלאכה של חובה, שהטיפו לה מבחינת המוסר והכלכלה, כי אם המלאכה כמקור אושר,­ – המלאכה במושגנו אנו, זו ששירה עמה. מה נפלאה החוויה של שלמה’לי, הנחבא אל בית מלאכתו של אייזיק ביום המעונן של סתיו, עת ‘רוח לח וקר נושב, השמים מתקדרים, מתעטפים בעבים כבשמלה בלה ומטולאה ופניהם זועפים וזורקים מרה שחורה’… אותה שעה נמלט הנער מפני יגונו של עולם לבי־נפחא, יושב ומסתכל­ – ‘נושם המפוח, מתלהט בים הפחמים, הברזל מתלבן וניצוצות ניתזים’, והנער ‘אסור בחבלי קסם, רוחו טס לעולמות מופלאים… הוא כאן, בבי נפחא, ונשמתו שם בערבות־עדן ובמשכנות־שלום’…

אייזיק זה הוא חקרן, ורק שקול פטישו מחריש את חקרנותו. הקסם הוא בבית מלאכתו יותר מאשר בויכוחיו עם חברו, החקרן כמותו. אחר הוא הירצל הנגר, יהודי שגן של ירקות ועצי פרי ליד ביתו ‘מטע ידיו להתפאר’, ובחצרו פרות חולבות, צמד בקר וסוס לכל עבודה בשדה, שהוא נחלת אבותיו, ומשהו לגמרי לא־יהודי­ – הוא מגדל כלב בתוך ביתו והוא ‘כלב ישראל היחידי בכל העיר’. מלבד כל המעלות הטובות האלה, הירצל יודע גם לנגן בכינור מאין כמוהו, ואפילו מלאכת נגר, שהוא עוסק בה, אינה לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, היה לו בה­ – ‘בעשיית החומר לכלי’. לפיכך הוא טורח לפאר מעשי ידיו בצעצועים ובפיתוחים נאים, מה שלא היו דורשים ממנו, וכל זה­ – רק ‘כדי להוציא מתחת ידו כלי יפה ומתוקן’. כמו את הירצל ליבבה את מי שהיה בעצמו אמן מלידה המלאכה כאמנות ­– לא כמעשה מוכני, כי אם כדבר, שעושהו משקיע בו את לבו ונפשו. מוזר הוא נגר זה לסביבתו, והיא אינה רואה בו אלא יהודי משונה, שבשגעון ינהג, אבל הנער מכיר בו את חברו ואיש בריתו, ולאחר זמן לא היסס לציין אותו כראשון ל’פייטנים אנשי הרוח' שנזדמנו לו בחיים, פייטן שלא מדעת; כאדם ‘שרוח אמן מקשקש בו, מבקש לצאת מחדרי לבו, שהוא כלוא שם, לפועל כפיו­ – לעשות מלאכת חרש ויוצר’.

הירצל זה היה לנער המשורר ‘כטל המתבקש לעולם’. בו הכיר אדם קרוב לו, אחד ‘שאין דוגמתו בכל היהודים הנאנחים והנאנקים שצר לו המקום ביניהם’. ולכן דבק בו לאהבה אותו. והוא שרמז לו על מה שהַיה תוסס בלבו ומושכו, ‘שלא לדעת מה הוא ומה כונתו ולאן הוא מושכו’. ממנו למד לא רק להיות שוקד על עבודתו בגן ירק, ששתל בירכתי ביתם, להיות רובץ בין התלמים, ולעדור ולנכש בצנון ובגזר ובבצלים, להתעסק בגידול יונים ולהדגיר תרנגלות וברבורות, כי אם­ – לימד אותו להיות ילד עם ילדים, שלא ליהפך (מה שעורר בו זועה) 'תינוק של ישראל שמקצרים ימי ילדותו ועושים אותו ליהודי קטן קודם זמנו’­ – מיצר ודואג, מעקם ומתחכם כרוב בני גילו.

אייזיק הנפח והירצל הנגר היו היהודים האחרים, שראה מנדלי בראשונה. זה בדברי חקרנותו התמימים, ‘שהיו ערבים עליו כמדרשי אגדה הבאים בגמרא לאַחר דברי הלכה חמורה’; וזה בדבריו המקוטעים ובכל הליכותיו שרמזו לצד אחר, שלא היו דומות ליהודים ‘שמטילים אימה וזורקים מרה בדברי כבושין, במוסר ותוכחות’. הם היו בעצמם תינוקות בכל דרכיהם, ושניהם השפיעו מרוחם על הנער ‘להיות לו חיי ילדות ארוכים’.

ד

ילדות זו היתה ארוכה, משום שהיתה ילדותו של משורר ונמשכה עד ימי זקנה ושיבה. אבל אותם הימים, נטולי הדאגות, נטולי זעפם של החיים, ימים ששירת התורה ושירת היער היו מרעיפים אל לבו שלוה, נפסקו מהר, מהר. ‘שלו ישבתי בקני­ – מספר מנדלי ב’רשימות לתולדותי’­ – עד מלאת לי שלוש־עשרה שנה’. ואומר: ‘עם קני אגוע ובעיר מולדתי אחיה כל הימים’. אבל פגעים מפגעים רעים באו על העיר. פרנסת יושביה, שהיתה על מיני צעיפים לנשים, שהיו להם מהלכים בכל החבל, לקתה ובני־ קאפּולי, שלא ידעו עושר גם בימי הטובה, ידעו עתה את העוני בכל מוראי נולותו. אבא ירד מנכסיו, ולא באו ימים מעטים ונפל למטה שלא ירד עוד מעליה.

זיוו של בוקר התחיל שוקע.

פרק שלישי: יתמות ונדודים

א

ביתו של חיים משה, בית יהודי טיפוסי, העומד למראית עין על תילו, ושרוח מצויה אחת דיה כדי שיתערער כולו, עצבות כבדה ירדה לחדריו עוד בחייו של בעל־הבית. שעה ששלום־יעקב היה עדיין מפליג עם חברו לעיבורה של העיר ומהלך לו שאנן ומדושן־אושר בשדה וביער, היה כבר תלוי בחלל־הבית אֵד כבד, אנחות של אחות דוויה, שנתגרשה מבעלה, שהיה חשוד על השכלה ועולמה חשך בעדה; של אב חולה שירד מנכסיו וראה עולמו נחרב והולך. לא כל שכן – במות האב ובהשבר פתאם מטה לחמה של המשפחה. בבת אחת ניטל בטחונו של הנער, שזה עתה היה העולם כבי־הילולא לפניו. בן שלוש עשרה שנה נעשה יתום ואור ילדותו לקה בבת אחת. מר מאד היה לו להיות סמוך על שולחן אמו האלמנה, שהוטל עליה לפרנס את הילדים הקטנים ממנו, ולא היתה לפניו דרך הצלה אחרת בלתי אם ללכת לאחת הישיבות ולהיות ‘בחור עני’, שיהודים­ – על הרוב גם הם עניים מרודים­ – חולקים עמו, מאהבת התורה, את סעודתם הדלה. בלא שמחה הוא שם את פעמיו לעיירה הקטנה הסמוכה טימקוביץ, אף שאינה מקום תורה. עצת אמו היתה זאת­ – שילך לעיירה, שיושביה מכירים אותו, את בנו של ר' חיים־משה, בתקוה ששם יקרבוהו.

מר כלענה היה הלחם, אשר האכילו את היתום יהודי טימקוביץ. ואולי מר מזה היה השממון שמלאה את נפשו ישיבת ימים שלמים בבית־מדרש ריק. לימוד הגמרא, שהיה כה מתוק ושקוי שירה בחברת אבא, כאן ניטל טעמו, נמר ריחו. ‘הגמרא פתוחה לפניו על העמוד והוא מתנענע ולומד’ ולבו אין עמו. העולם נתרוקן משמחה,­ – וגם משמחת התורה. יבשה כל לחלוחית של יופי גם בטבע, שהיה תמיד נחמתו ביגונו. דעכו צבעי שדה ויער וסר חנם של בהמה ועוף, שהטילו קודם גלי שעשועים בנפשו. לב הנער התעטף בהויה שוממה זו וצמא לשפע עליון שיחזיר לעולם, שהוטל כפגר מת לפניו, את נשמתו החיה. ושפע עליון זה בא לו מן התפילה. קאפּולי, עיר מולדתו, היתה עיר של ‘מתנגדים אדוקים’. שם היתה התורה עיקר, והתפילה­ – טפל. בטימקוביץ הכיר את האור והשמחה שבתפילת חסידים והיא שהלהיבה גם את רוחו. העולם שנתדלדל כל כך מבחוץ נתחדש עליו מבפנים, ובצר לו מאד כבש את פניו בחיק אלהים, שנראה לו עתה קרוב ‘רחמן וידיד נפש’. לפי טבעו וחינוכו מתנגד, גילה כפייטן את השירה שבחסידות, שבני עירו צררוה כל כך. התפילה, שעד עתה היתה לו עבודה שבפה, עכשיו היתה לו עבודה שבלב. אמנם חסיד לא נעשה. לטבעו זרו כל ימיו הזיות שבבטלנות, ובהן גם נלחם תמיד בשירתו. אך כאשר רפתה רוח הנער, הלך שבי אחר השפע הנפשי שבחסידות. ליבּבתהו יכלתה לבטל את הקטנות, את החולין, לשרוף באש האהבה לאלהים את העכור שבחומר. גם מי שמתנגד לחסידות, יש לו שעה שהוא נאות לאורה, נאות לחומה. והרי מנדלי היה פייטן, והדברים ש’אינם מעניינו‘, יקרו לו לפעמים גם ממה ש’היה מעניינו’.

ואף על פי כן היתה הישיבה בעיירה עלובה זו קשה לו מאד. נפש הנער להטה מגעגועים על קרבת אחים ואחיות קטנים ועל עיר המולדת בכלל. כאן, בנכר, נראתה לו קאפולי מעולפת זוהר כולה­ – בתיה ושווקיה, מגרשיה וגניה, אפילו 'פרגמטוטיה ותגריה וחנווניה’­ – נשאו כן לפניו כשעלה זכרם לפניו; קל וחומר אייזיק הנפח והירצל הנגר, אלה שהרנינו את ימי ילדותו, והטוב שבחבריו בן־ציון, שעמו היה יוצא אחר הלימוד את מיצר העיר ומטייל בערבה ובאגמים ומתענג על ‘מרעה עדרים’. מבלתי יכולת לשאת את הגעגועים, הוא קופץ פעם בפעם ממקומו, יוצא מבית־המדרש על מנת לחזור לעיר מולדתו. אך מדי לכתו בדרך הוא זוכר את העוני בבית, זוכר את אמו העלובה, אשר בנפשה תביא לחמה, ובדמעות רותחות הוא חוזר למקומו בבית המדרש.

ב

אך פעם, בימי סליחות, גבר בו כוח הדמיון, שהעלה לפניו בלהטיו את האור והשמחה של ‘אותם החגים מלשעבר כשהיה שרוי בשלוה בבית אבא’. לא יכול עוד להתגבר על המון לבו, וכנישא על כנפי נשרים רץ, מלא רחשי אושר, הביתה. אכן נסיון קשה נתנסה היתום, בראותו את בית־אבא, שפנה זיוו ובהרגישו עד מה יכביד על אמו האומללה. בבת אחת בטלו כל חלומותיו על החיים בקאפּולי, אהה! האור שבילדות לא חזר. גלמוד ובודד כפלים ראה את עצמו בבית, שטעם בו לשעבר מתיקות של חיים וחוסר־דאגה. עכשיו גלה כבוד וגלתה השמחה מבית זה. הדלות, שנתגלתה לפניו בכל אכזריותה, הכאיבה כאן יותר מאשר בנכר, והכאיבה שבעתים ההתנכרות מצד אלה, שקודם, בימי השלוה, האירו לו פנים ועכשיו ראוהו כזר, וכשהיו מקרבים אותו לא עשו זאת, אלא ‘משום מצוה לרחם על יתום’. והוא, בנו של חיים משה, היה גא. בזיונות קטנים אלה שנצטרפו להרגשה של עמידה מושפלת זו, הכלולה ביתמות, בעוני, בהכרה שכבוד בית אביו ירד לאין תקנה, עינו את נפש הנער ושוב הגלוהו מעיר מולדתו לעולם הקר והרחוק של ישיבות, של שפל־חיים זה, שבן־טובים לא ישלים עמו על נקלה.

כל כמה שהיה עוד נער ורך, שאל את עצמו: מה יהא בסופו? וכיוון שהיתה ‘תכלית’ אחת בימים ההם: להיות יהודי תלמיד־חכם, הוא גולה ונודד שוב למקום תורה. הפעם הוא הולך לישיבה המפורסמת שבעיר סלוצק. שם מכירים בכשרונותיו, מעלים אותו לכתה הגדולה, שראש־הישיבה החריף ר' מיכל מ"ס מרביץ בה תורה. מן הישיבה הוא עובר ל’בית־המדרש של הגביר‘, שהרב המפורסם ר’ אברהם’ל קורא בה את שעוריו לבחירי התלמידים. אבל גם פה לא מצאה נפשו את אשר ביקשה. החיים שמעביר לפנינו מנדלי (בפרקי ‘בימים ההם’ חלק ב'), הטיפוסים של בחורי הישיבה, שהיו חבריו הקרובים, מזעזעים בריקנותם, בחולין שבהם. נפש כולם מרוכזת לא בתורה, שהם משתמטים ממנה בכל מיני ערמומיות, כי אם בטובת־הנאה ­– בלהיטות אחרי ימים טובים בבתי עשירים, אחרי אכילה גסה וכדומה. כל כמה שהנער, שנפשו יצאה לדברים שבקדושה, מתגבר על יצריו ורוצה ללמוד תורה לשמה, כל כמה שחפץ להתקרב אל הבחורים מתוך געגועים טהורים על חיים של חיבה וידידות ­– בולעת אותו הביצה של הישיבה מעט־מעט לתוכה ‘עד בלבול דעתו וביטול תשוקתו לתלמוד תורה’. למגינת לבו הוא רואה שהוא הולך ומתדמה לחבריו, שהוא הולך ומתרחק מן האור, שאליו נמשך, ולא די שהוא מתרשל בלימודו אלא מתבהם והולך כשאר בחורי הישיבה, שוקע בתאות אכילה, בבטלה לתיאבון ­– בחיים ללא טהרה, ללא קדושה.

תיאור זה של חיי הישיבה בסלוצק (בפרקים האחרונים של ‘בימים ההם’), בו הוא מראה גם את עצמו בשקיעתו המוסרית, הם לא רק מיוחדים באמתם הציורית, כי אם נקראים כוידוי־לב מאוחר, שמשורר מתודה על חטאת נעורים, בכאבו על רוח האדם היורדת למטה, באין משענת, בהיות יד העניות המנוולת על העליונה.

נרדף מאכזבות, מאי־מנוחה, הוא עוזב את סלוצק, ששהה בה כשנתים ימים, נודד בערי ליטא ממקום למקום, מישיבה לישיבה, ואינו מוצא לו מנוח. גם ווילנא, שאליה בא בדבר קרובו העשיר נחום חיים ברוידא ‘אשר הבטיחהו להיות כאב לו וכל מחסורו עליו’, לא היתה לו אלא חניה קצרה. זה היה הנסיון האחרון להתמכר בלב ונפש לתורה. בבית מדרשו של הגאון התמיד בלימודיו ‘ועל משמרתו למד כל הלילות’. אבל אירע לו מה שאירע לאחר זמן לביאליק: רוחו הסוערת עקרתו משם ושוב הוא חוזר לעיר מולדתו מאוכזב ומיואש בלי לדעת מה יהא עליו.

ג

בינתים קרה דבר, אשר גרם לשינוי גדול בחיי נפשו של העלם. אמו נישאה לחוכר הטחנה במלניקי כפר סמוך לקאפולי. אמו ובניה הצעירים באו לשבת בבית־השדה אשר עם הטחנה, ושלום יעקב נשאר בודד וגלמוד בלי כל מקור למחיה בעיר. אותה שעה הגיע, לפי דברי עצמו, לקצה גבול היאוש. 'קצתי בחיי מכאב לב’­ – רשם אחר כך ב’רשימות לתולדותי’­ – ‘ימי חיי עוד מעטים וצרותי רבות עד מאד’. בימי משבר אלה אירע לו מעין נס. אביו חורגו קרא לו לבוא אל ביתו ולשבת עמו. מובן, ששלום יעקב נענה להזמנה בשמחה, וכדי שלא לאכול לחם חסד היה מלמד את הבנים הקטנים מספר שעות ביום.

לאחר שנות נדודים קשים היה לו נוה שאנן זה, המוקף שדה ויער, פינת ההצלה, ששם טעם שוב טעם ילדות. היה זה מקום־יערים נשכח מני רגל ­– ‘שם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים בלילה לטרף, ואף הדוב ירבץ בם לפעמים. אוז־הבר וכל עוף המים מתוך הגומא בביצה יצוחו ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי היער, שטוף ועבור עד בית הריחים ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלנה האזנים’. בצבעים רומנטיים אלה תיאר מקץ ימים רבים את המקום הבודד והנעזב, בו נתחדש עליו העולם. שם ‘הופיעה לו בת שירתו, אהובת נפשו בילדותו, אשר עזבתו כל ימי שבתו בבתי הישיבות עם הבחורים הדלים וראות פניה לא פלל. בת־השירה היתה לו רוח העולם הטובה, זו ש’פיתתה אותו בעצמת כשפיה ללכת אחריה ותכרות לו ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה ותלמדהו לדעת את לשונם ולהתבונן דרך חייהם’.

בפינת חמדה זו לא רק חלה ההתחלה. כאן רמז ברור לסוד שירתו של מנדלי ­­– למקורה הראשון. ‘זאת הפעם הראשונה­­ – יספר לנו ­– אחזה בעט ידי לשפוך את נפשי ובמגלת ספר הנה באתי ושרתי להם שירה חדשה “הללויה”’. תוכן שירתו הראשונה היה ברכת הודיה לעושר אלהים, מן ‘ברכי נפשי’, או כדבריו ‘אך החילותי לדבר שיר וראשית פרי עטי קודש הלולים לד’ '. אותה שעה נתגלתה גם השניות הטבועה ברוחו. יחד עם הימנוני התום לשדה, ליער ולמים ‘בא השטן, הוא מלאך ההתולים, הרודה עתה בי בדמות מנדלי מוכר ספרים ויפתני להתל בבני־אדם ולבלע פני הלוט והמסכה הנסוכה עליהם’. המכוּון למין סאטירה דרמטית בחרוזים שכתב אז על דרך ‘לישרים תהלה’ לרמח"ל. כעין התנצלות מדבריו אלה, שנכתבו כבר בימי הבגרות.

הלגלוג נרמז בהם כ’התולי השטן' לעמת ההומור הגדול המפעם את שירתו המאוחרת.

אכן הימים שישב בכפר היטיבו לרוחו. כאן נצנץ אור כשרונו בראשונה, כאן הוטבעו בנפשו מראות־הנוף השאננים, שבהם ראה עד זקנה ושיבה מפלט והצלה מכל מבוכה בחיים. נראה, שכאן גם שקד ביותר על התנ"ך ועל ספרי השכלה (שהרי לא יצויר, כי הספר ‘לישרים תהלה’ היה היחידי שנדמן לו בימים ההם). במשעולי יער אלה, שתעה בהם ארוכות, הקשיב לנשמת העולם ונענה לה בשירה ותפילה. אמנם השירים היו, לפי עדות עצמו, עדיין בוסר כ’תפוחי־יער', אבל אלה היו נבטים ראשונים. עברו עוד ימים רבים עד שהשיג את השלימות בדברי שירה. גידולו היה בכלל מתון־מתון. אך בפינת ארץ מלבלבת זו נתלבלב גם לבו בראשונה, ומדי דברו בה המה תמיד לבבו מגעגועים והודיה.

לא ארכו ימי השלוה גם על מי המנוחות של הכפר מלניקי. ‘כפי הנראה­ – כותב מנדלי ב’רשימות לתולדותי’­ – בשמים נגזר עלי להיות סופר לעמי­ – וד’ חפץ, כי אלמד דרכי עמי מקצה ואתבונן אל מעשיהם'. במאוחר החזיק טובה לגורלו, כי נשא עול וידע מרי נדודים בנעוריו. הבין, כי זאת היתה מתנת העוני למשורר, כי ‘יהיה אומלל האומללים ויהודי היהודים’, למען דעת מנת גורלו של עמו; הכיר, כי רק זה ראוי לעטרת משורר יהודי, אם ירד אל אחיו המרודים בשפל המדרגה לחיות אתם חיי צער ולחוש את מכאוביהם.

ד

בימים ההם, כשהיה מהלך יחידי במשעולי היער, עשה את חשבון נפשו וחשבון חייו ובא לכלל מסקנה, כי אין זאת דרכו בחיים וכי לא טוב לו להאריך שבת כאן, להיות מלמד בכפר. יום אחד קם וחזר שוב לאותה קאפולי, שהכזיבה כבר פעמים רבות, ואף על פי כן היה לה עדיין כוח משיכה. בעיר הוא שוב שוקד על תלמודו. הספרים, שהעסיקוהו באותו פרק־זמן, היו בעיקר ספרי מחקר: ‘מורה נבוכים’, ‘הכוזרי’, ‘חובות הלבבות’ וספרי היסטוריה מעין ‘סדר הדורות’, ‘צמח דוד’ ו’שלשלת הקבלה'. המוח שבגר ביקש מענה על שאלות רבות שהציקוהו, אבל מבוכת נפשו הלכה וגדלה מיום ליום והשאלה הגדולה: ‘מה יהא עלי’ היתה מנקרת במוחו ולא נתנה דמי לו.

לאחר כל הנסיונות המרים שנתנסה בערי ליטא המדולדלות, שוב לא היתה עוד מחשבתו מכוונת אליהן, כי אם לאיזו מרחקים נעלמים, ששם העולם אחר ושם ימצא תיקון לחייו.

והנה דווקא בימים ההם חזר לקאפולי ממקומות רחוקים שבדרום אחד מתושביה, אברהם’ל החיגר, ופיו מלא סיפורי אגדה על מה שראו עיניו בווֹהלין, בפלך חרסון, ששם האדמה דשנה יותר והשפע מצוי והזול גדול­ – מדינה מבורכת בטל שמים ומשמני ארץ, שענייה נהנים מן החיים יותר משנהנים בליטא גביריה. יושבי קאפולי שפרנסתם לקתה בשנים האחרונות נתלהבו לנסים והנפלאות, ששמעו מפי האיש, וכמה מהם נזדרזו ללכת לארץ הפלאות. אברהם’ל נתן את עיניו באשה אחת, דודתו של שלום־יעקב, שבעלה ברח מפני נושיו ולא נודע מקומו איהו. סיפר לה, שראה אותו באחד המקומות שבדרום, ודיבר על לבה שתסע עמו ועם תינוקה לבקש את בעלה. הזמין גם את שלום־יעקב שנתלהב לסיפוריו, שיצטרף אליהם בנסיעה, בהבטיחו לו שבמקומות ההם בחור בן־תורה ובן־טובים כמוהו לא יסולא בפז, והוא מזומן שם לשידוך טוב ולחיים של עושר וכבוד.

שלום־יעקב, שהיה אובד עצות ולא ידע לאן יפנה, שמח להזדמנות זו, שיוכל להעקר מקאפּולי שוממה זו ולנסות את מזלו בארצות האגדה ההן; ומיד אחר הפסח ישב תחת כילת העגלה של אברהם’ל, הוא ודודתו העגונה עם תינוקה, והפליגו למרחקים.

מתחילה פרשת הנדודים הגדולה והמרה ביותר בחיי העלם. אברהם’ל לא נתכוון כל עיקר לטובתם של העגונה ובן אחותה, כי אם לעשות סחורה בשניהם. העגונה שימשה לו אמצעי לעורר רחמי נדיבים ולאסוף כסף לטובתה, והבחור המושלם­ – עסק של שידוך עם בתו של אחד הגבירים בווֹהלין, שיכניס לו דמי שדכנות. ברם אם העגונה לא יכלה להתנגד לו, עמד הבחור במרדו כאשר חפץ ‘בעל־הטובה’ שלו לשדכו בלוצק עם בתולה בת אמידים, כדי לעשות עסק בו, התעקש ולא הסכים לשידוך. מאז נתן את דעתו לעזוב את השנורר מקאפולי וביקש הזדמנות להמלט ממנו.

הזדמנות זו לא אחרה לבוא. בליל סער וגשם אבדה לסוסו של אברהם’ל פרסת־הברזל שלרגלו. שלום־יעקב נשלח לחפשה בטיט הדרכים. עד שהוא מחטט ברפש לחנם, באה עגלת־נוסעים, ואחד מקרוביו, בחור שהיה משורר־עוזר לחזן שבעיר, הכיר את שלום־יעקב. החזן עם משורריו חלצו את העלם האומלל מידי ‘מיטיבו’ ולקחו אותו עמהם לקמניץ־פודולסק.

זה היה הנס הגדול, שאירע למנדלי בחייו. יד ההשגחה הובילתהו למקום, ששם התחילה תקופת ההכשרה לשליחות חייו.

פרק רביעי: חניות ראשונות

א

מקומות מושבו ופעולתו מועתקים מעכשיו לכל ימי חייו דרומה. החניות הגדולות הן: קמניץ־פודולסק, ברדיצ’ב, ז’יטומיר, אודיסה. כל אחת מן הערים האלה, שישב בהן ישיבת קבע, קובעת תקופה בחייו, תקופה ביצירתו. מליטא נעקר לכל ימי חייו.

עובדה זו, שמנדלי הלך כל ימיו הלוך ונסוע דרומה, אינה ביוגרפית בלבד. אין ספק, שהדרום הטביע את חותמו עליו, על סגנונו, על כל צביון יצירתו, אולי על עצם אָפיו. מ’שני המנדלים' היה האחד דרומי ביותר לפי חום הקליטה, לפי הנטיה האפּית, שנאבקה תמיד עם נטיה שכלתנית יותר, סאטירית יותר, שאפשר ליחס (לפחות, לפי המקובל) אל מוצאו הליטאי. ולבסוף ניצח ה’דרום'. מובן, שאין זאת אלא הגדרה יחסית. מנדלי המחמיר היה תמיד גם ילד גדול. ומאדמת ליטא הרי צמח מאפּו, צמח מיכ"ל, ובימינו­ – כת משוררים ומספּרים גדולים שליטא מכורתם. אף־על־פי־כן, ברור, שהמשורר מושפע הרבה מן האקלים החדש. בפרט, כשנפשו נקשרת במולדתו החדשה, כשהיא נשתלת באדמה חביבה עליה ­– במקום שבו החלה לצמוח.

גם בקמניץ־פודולסק הוליכוהו רגליו בדרך הרגילה לבית־המדרש. את מקומו מצא ב’קלויז של באשה האדומה‘. שם ישב ולמד. שם היתה גם האכסניה שלו. הכל כדאשתקד. שוב הוא יושב יום ולילה ועוסק בתורה. כאן בגר עד כדי להשיג, שהוא מחוסר השכלה, מחוסר דעת. אבל מה יעשה, ומורים לא היו לו. ולא היו לו גם ספרים, שירווּ את צמאונו לדעת. מקרה אחד הוציאהו למרחב. לבית המדרש, שבו למד, היה נכנס יהודי בא בימים, והוא אדם בעל נפש פייטנית, מקובל ונמשך אחרי דברי אגדה­ – זה ששימש לאחר זמן דוגמה לר’ אברהם המקובל בסיפור ‘בעמק הבכא’. יהודי זה, שתהה על קנקנו של הבחור הליטאי וראה, כי ברכה בו (יתכן, שראה גם את מליצותיו שהביא ממלניקי), קירב אותו ולא לבד שדאג למזונותיו, כי אם גם לתכליתו. אין זאת כי אם גם הוא הכיר, שהעלם לא נוצר להתנוון בד' אמות של בית־המדרש, ויום אחד הוא מכוון אותו אל הסופר א. ב. גוטלובר, שישב אז בקמניץ־פודולסק והיה מורה מטעם הממשלה בבית הספר, כדי לקחת דברים עמו ולשאול עצה מפיו בדבר לימודי־חול. הבחור הביישן מביא לו את נסיונותיו הספרותיים, ואף כי כל השירים והמחזות האלה היו עדיין פרי בוסר, קירב אותו המשורר בהכירו רוח יתרה בבחור־ישיבה זה. גוטלובר מדריך אותו, מספק לו ספרי־השכלה, והוא גם שהכניס אותו תחת כנפי הספרות. בתו של גוטלובר מלמדת אותו ראשית לימודי הלשון הרוסית והגרמנית והחשבון, ואמברמוביץ, שאינו עושה שום דבר לחצאין, מתמכר ללימודים החדשים בכל לבו ונפשו. בקמניץ ישב אברמוביץ שנים אחדות. שם נבחן, קיבל תעודת מורה ומשׂרת מורה ניתנה לו באותו בית־הספר, שבו הורה גוטלובר. שם ישב ולמד, וקנה שלימות בלשונות ומדע־הטבע, ולאחר שגוטלובר שלח, בלי ידיעת אברמוביץ, ל’המגיד' את ‘מכתבו על דבר החינוך’ (שנכתב לכתחילה כמכתב פרטי אל אחיו), קנה את ראשית פירסומו כסופר. מאמר זה משך עליו את עיניהם של ראשי המשכילים ברוסיה ועצת ידידיו היתה, שילך לפּדואה באיטליה על מנת להכנס לבית־המדרש לרבנים, שבראשו עמד אז שד"ל. הדבר לא יצא אל הפועל ולאחר שנת הוראה עוזב מנדלי את קמניץ ובא לגור בברדיצ’ב. כאן היתה השעה משחקת לו. לאחר נשואין שלא הצליחו בקמניץ, מצא כאן את אשתו, שהיתה חברתו בכל ימי חייו. ברדיצ’ב היתה החניה הגדולה הראשונה בחייו. בבית חותנו הנוֹטאריון ישב בשלוה כעשר שנים, למד ועסק בעבודת הספרות וגם בעבודת הציבור. כאן גם פירסם את ספריו הראשונים.

ב

חיבורו הראשון בצורת ספר היה ‘משפט שלום’, שיצא בשנת 1860­– והוא קובץ מאמרים בעניני בקורת וחינוך בצירוף שירים שונים, מאמר בביאור המקרא ו’מכתב לרע’­ – מעין מחקר על האהבה. לא מחברת מעורבת־תוכן זו עשתה את אברמוביץ אחר־כך לאחד מבחירי סופרינו. אך רוח הבקורת הנמרצה והשקידה על תקנת החיים והחינוך כבר ניכרת גם בה.

אברמוביץ, שלא היה רק נאה דורש, הבין שמדברי מוסר בלבד לא תצמח ישועה לחינוך העברי, אם לא יהיו הכלים המכשירים לכך. לפיכך הוא מתמכר כולו במשך כמה שנים לחיבור הספר ‘תולדות הטבע’, ­– מדע, שהיה חביב עליו ביותר מיום בואו בברית ההשכלה, ולו הטיפו גם סופרי רוסיה הרדיקליים בימים ההם (ביחוד פּיסאריב).

קשה בימינו לשער את התועלת המרובה, שהביא ספר זה לקורא העברי של הימים ההם, בפתחו לפניו את שערי הטבע ובהעשירו אותו במושגים רבים כל כך מעולם אלוהים ויציריו הנפלאים. חיבור זה הוא שחידש בספרותנו החדשה כמה וכמה שמות של חיות ועופות. הוא היה גם היסוד לשירת הטבע, וקודם כל אולי למחבר עצמו.

אם להוציא את המחברת ‘עין משפט’ (תרכ"ז) שגם בה נכּרו סימני קידמה בלשון, שנעשתה ברורה יותר וברעיונות הצלולים על השאלות שעמדו אז ברומו של עולם היהודים­ – אפשר להגיד, שב’תולדות הטבע' נגמרה תקופתו הספרותית הראשונה.

בשנת תרכ“ג מוציא אברמוביץ חלק ראשון של ‘סיפור אהבים’ בשם 'למדו היטב’­ – נסיונו הראשון במקצוע הספרות היפה. אלה היו פרקיו הראשונים של הסיפור ‘האבות והבנים’, שנמצא ימים רבים תחת יד המחבר ושיצא רק בשנת תרכ”ח, לאחר שהסיפור נתפרסם בתרגום רוסי מכתב־היד. ניכר, שהמחבר לא היה בטוח בעצמו והיה מהסס זמן רב, עד שהחליט סוף־סוף להוציאו.

ואמנם­ – דעתו של המחבר לא יכלה להיות נוחה מיצירתו זו.

תקופה זו­ – ראשית שנות הששים של המאה שעברה­ – שעת מבוכה היא ביצירתו של אברמוביץ. אין ספק, שהשפיעה עליו השפעה גדולה הספרות הרוסית של הימים ההם, שהתנגדה לכל תעתועי רומנטיקה והטיפה להתקרבות אל העם וצרכיו הממשיים. השגה זו גמלה באברמוביץ הצעיר, אבל באותה שעה לא היה ביכלתו להעקר מן המליצה וליצור לעצמו סגנון עברי שיהיה הולם פּרוֹזה טבעית זו עליה חלם. על כרחו הוא נזקק מאז לאידיש. בשנת 1864 הוא מפרסם את סיפורו העממי הראשון בשם ‘האדם הקטן’, או ‘תולדות אברהם יצחק התקיף, נדפס בהשתדלות מנדלי מוכר ספרים’, בו מתחילה תקופת יצירתו האידית.

בטיפוסו של מנדלי נתגלם סגנון העם, לפי השגתו, לפי מסרתו. מנדלי­ – פירושו: נוסח. לא מליצה שהיא זרה להמונים, כי אם פשטות, בתוספת חריפות יהודית; תוכחה בצירוף חמימות לב, בצירוף הבנה. מנדלי העומד בין המשכיל ובין היהודי העממי, מנסח את תורת ההשכלה, נוטל ממנה את עוקצה ומקרבה לרבים. בדמות זו צר אברמוביץ את צורת עצמו­ – שׂם ריוח בינו ובין המשכיל, הבא מבחוץ ונזקק לביטוי מבחוץ.

סיפור זה מחיי קטן שעלה לגדולה, עשה רושם גדול בחריפותו הסטירית ובסגנונו העשיר, אם גם לא הגיע בו עוד לאותה שלמות שבה מצטיינות יצירותיו הבאות. סיפור זה הוא היחידי ביצירותיו הגדולות, שמחברו לא תרגם אותו לעברית. אחריו הוציא קונטרס בשם ‘טבעת המופת’, והוא ראשי פרקים של הסיפור הגדול ‘בעמק הבכא’, שנכתב בנוסחתו האחרונה רק מקץ עשרים וחמש שנה. גם ראשי פרקים של ‘ספר הקבצנים’ הוא מוציא בימים ההם (בשנת 1869) בצורת מחברת קטנה, שגם אותה שינה לאחר עשרים שנה תכלית שינוי ועשה ממנה אחת מיצירותיו היותר מצוינות. ככה אנחנו רואים את מנדלי גם בתקופה זו כשהוא מכשיר את עצמו לאט־לאט ועושה על הרוב נסיונות של יצירותיו הגדולות, העתידות לבוא רק לאחר זמן, כשיגיע לידי כוחות האמן המלאים. לא מצינו בשום סופר שבעולם דוגמה של גילגולי יצירה כחזיון קבוע כמו במנדלי. לאחר שפרסם מנדלי בשנה ההיא את המחזה ‘הטכסא’ שהיה סאטירה עוקצת על חיי הציבור ועל ‘אנשי הקהל’ של עיר מגוריו, הוא אנוס לעזוב את ברדיצ’ב ומשתקע בז’יטומיר.

ג

מה שמעסיק אותנו בקונטרס ‘משפט שלום’ וגם במחברת שהוציא לאחר שמונה שנים ‘עין משפט’, הוא מה שכאן כבר בא לידי גילוי משהו מעצם מהותו של מנדלי. ב’משפט שלום' חשובה לא הבקורת על ‘מינים ועוגב’ כשהיא לעצמה, שחוץ משם המאמר השנון ‘קלקול המינים’, הנותן כבר את אותותיו של חריף־הלשון, רוב ההערות נטולות ערך ממשי, כשם שנטולי ערך הם השירים ומחקרי־התנ"ך. חשובה כאן הזיקה לבקורת; אותה החשיבות שהמחבר הצעיר מייחס לה. כאן מתגלה באברמוביץ הצעיר משהו מיסודי תכונתו­ – התביעה לבקר, לבדוק; לראות את הדברים כמו־שהם, ולא כמו שהם מתגלים למראית־עין. כאן ההתחלה של מנדלי הרואה.

שלילת ספרו של צווייפל אינה מוחלטת, וסוף הבקורת שבח למחבר, ש’ידיעתו בלשה"ק רבה היא'. לא יתכן, שגם אז לא הכיר מנדלי בצווייפל את הקרוב לו בהרכבת הלשון, והוא אמנם מטעים כי 'לפניו נגלו תעלומות לשון תורה ולשון המשנה, אשר היא דברי חכמים’­ – הערה רבת־משמעות בפי מי שעתיד להיות המחדש והריפורמטור של הלשון העברית.

ברם, העיקר כאן מה שהמחבר מדגיש וחוזר ומדגיש את צורך הבקורת, את חובת הבקורת,­ – כי לא ‘למראה עיניהם ישפטו על דבר ולא למשמע אזניהם יוכיחו, כי אם יבקרו את כל דבר ודבר היטב’. הכל טעון בדיקה, ואף שמרובה עדיין התמימות (‘כולם חייבים בדקדוק, בהגיון ובמדות התלויות בלב’) ­– אופיינית למנדלי תביעת ההגיון ויקרה במיוחד הטעמת החובה על ‘מדות התלויות בלב’.

ודאי שעוד עב־ענן של מליצה עוטה את רוב הדברים, אבל ברוחו של מנדלי המאוחר הוא כאן שילוב התביעות החדשות בפסוקים ובאמרות קדמונים, שאינו זז מלהביאם כחיזוק לדבריו. ויש מנצנצות הגדרות של הבקורת, שעם כל תמימותן הן מעידות על בגרות מסויימת של תפיסה: ‘מלבד שתורה לנו איכות נפש המחבר ותכונותיו­ – תגלה לנו המוּזה מקום דברי המחבר כנים וישרים ובאיזה מקום לשונו תצמיד מרמה’. ההשגה המוסרית הגדולה נטועה ברוחו בולטת מזה, שהוא חולק על הנחת צווייפל ‘שגם היופי בכלל ועצם האסטהעטיק יסודם בהררי ההסכמה לבד ואין להם על מה שיסמוכו, כי ילידי הדמיון הם’. כאן הוא מסתמך על דעתו של מנדלסזון, כי ‘האסטהעטיק בכלל ועצם יסודו בהררי השלמות, ואך השכל לבד ישיג את השלמות’. אנו רואים, כי אברמוביץ עדיין עומד בתחומי ההפשטה הרציונליסטית־האידיאליסטית במושגי היופי. ואולם בקרוב נראהו בתחומים אחרים. ואף שמשהו מתורת מנדלסזון וזמנו מבצבץ עוד גם ב’עין משפט', נראה, כי הוא מתבצר והולך בהשגה הרוסית של בלינסקי והבאים אחריו­ – השגה שיסודה בנאמנות למציאות, בתפיסה העממית שאין יסוד חשוב ממנה בשירה. ברוח מנדלי הוא שלאחר שקלט במחשבה את יסודות המערב, שתל את עצמו, כמספר, בריאליזם הרוסי, שהיה לו לברכה; אף כי קורטוב של רומנטיקה ושכלתנות עוד יתן את אותותיו גם בתקופת בגרותו וגם זה יהיה לברכה למשורר, שמטבע יצירתו להרכיב יסודות מנוגדים זה בזה.

ב’משפט שלום' נודעת חשיבות ל’שני המכתבים על דבר החינוך' והם נסיונו הראשון של מנדלי בספרות, שנתפרסם בדפוס. בעצם תכנם אין עניין עוד בזמננו, אבל הם מגלים לנו את חן סגולותיו של מנדלי הצעיר כמחנך־אידיאַליסטן, כמבין לנפש הילד­ – מגלים משהו מיוצרם של טיפוסי הילדים הנפלאים בעתיד. הדפים האלה מראים שוב שלא נהג קלות בשום דבר. כמורה, התעמק במהות מלאכתו, בחובות מלאכתו, ואף שעיקרים רבים קלט בלי ספק מן החוץ, ניסח אותם ניסוח עברי, נימק אותם נימוק עברי – הראה שכל הטוב שבתורת החינוך כבר מרומז במקורות ישראל. וכשם שהוכיח, שתנאי ראשון להוראה היא ידיעת נפש הנער, שאינה דומה לנפש הבוגר, ושכל ילד הוא עולם בפני עצמו ומחובתו של המורה לנהוג בכל אחד מנהג בפני עצמו (‘כרצון וטבע נער ונער’), ­– כך הורה שכל מורה מחנך על פי דרכו, על פי טבע עמו ומסורתו. כתביעת הבקורת יש כבר גם בתביעה זו משהו מ’נוסח אודיסה', שאינו גורס דעות בלי שרשים בנפש האומה ובמסורתה.

אנו מכירים מתוך ‘מכתבים’ אלה את ההבנה הנפשית העמוקה שהוא מגלה בחובת המורה, ששׂוּמה עליו להכשיר את עצמו למלאכתו לא מבחינה דידקטית בלבד, כי אם גם להתקדש במידותיו ובהתנהגותו. לאחיו, הקוֹבל על העדר המשמעת מצד התלמידים, הוא משיב: ‘תלונתך היא רק עליך, אשר יחסר לך לב מבין בכל הידיעות הנצרכות אל העובדה הנכבדה והנעלה הזאת’. ואולם במיוחד הוא מדגיש את סגולות הנפש, שבלעדיהן לא יכשר אדם להוראה­ – את הלב הטוב, האהבה הגדולה, הסבלנות הגדולה, את המתינות והצלילות. אתה מכיר את מנדלי המשורר, הטוען לילדוּת המקופחת, את זה שרחמיו על ילדי ישראל, הגדלים ללא שמחה, ללא ילדות.

מנדלי כטירון למחשבה, כטירון לשירה, אינו חזיון מרהיב עין. אבל גם מתוך לבטיו אתה מכיר את סימנו המובהק של האמיתי, ­– שגם בשעה שהוא עדיין תועה בלא דרך, אינו חותר אלא לעצמו.

הספר ‘תולדות הטבע’ שחלקו הראשון יצא בשנת 1862 הוא תוצאה ישרה של תכנית מדעת ושלא מדעת שקבע לעצמו מראשית דרכו­ – תוצאה של תביעותיו מעצמו ומן הסופרים והספרות העברית בימים ההם, ‘שלשונם תיהלך בארץ ולא ישיתו בשמים פיהם; כי אך הכרת הטבע והחיים, שיתגלם בקרבה, אך בהם גדול כבודה, ואך הם הוד והדר ישווּ עליה’. את תביעותיו הגדולות מעצמו נכיר גם מתוך המונחים הרבים שחידש או שגילה בספרותנו הקדומה.

אין לשער את ההשפעה שהיתה לספר בן שלשת הכרכים הגדולים, שלא תורגם, כי אם ברובו נוסח והוסבר עברית, וקירב לא את הקוראים בלבד, כי אם, כאמור, גם את המחדש עצמו אל הטבע וצאצאיו. כל אות, כל תג בספר זה מוכיחים את זיקתו העמוקה מימי הילדות לרבגונותו של עולם החי­ – את רצונו להכירו מקרוב, לחיות עמו את חייו ושלא תהיה אהבתו מופשטת, כי אם ‘אהבה התלויה בדברים, הקשורה בהם קשר של ידיעה והכרה’.

השפעה זו על המחבר עצמו תורגש מיד בספורו ‘האבות והבנים’ שמנצנצים בו כבר שמותיהם של בעלי חיים ממש: לא סתם חיות ועופות, כי אם העורב, הלבני, החומי, הקוקיה ועוד. אפשר שבקריאת שמות קונקרטיים אלה היה כבר משהו מכיבוש הטבע הממשי הראשון בשירתנו החדשה.

ומיותר להטעים את השפעת הספר על יצירתו של מנדלי עצמו. ודאי, שרק מי שיכיר את העורב הלבני ואת החרפי ואת השרקרק מתוך הסתכלות לא־אמצעית בהם ובחייהם, יכשר להיות משוררם וציירם. אבל הספר ‘תולדות הטבע’ הביא את מנדלי למגע עם הטבע, לראייה ‘בחורין ובסדקין’ של עולם אלהים. והוא שהכשיר את האחרונים, בזכרם את חסד ספרו, לכיבושיהם הגדולים.

המעבר מ’משפט שלום' ל’עין משפט' מציין את הזיקה לספרות הרוסית, לבקורת הרוסית, שהלכה וגברה. ב’משפט שלום' משמעה של בקורת עדיין כולל ומופשט ביותר. בתקופת ההכשרה הראשונה מנדלי עדיין עומד, כשאר המשכילים, בחוג ההשפעה הגרמנית. משנת־יצירה זו היתה בעלת גוון מטפיסי. אפילו בלינסקי עמד, כידוע, ימים רבים בין אידיאליזם לריאליזם, ורק השירה עצמה, מפושקין וגוגול עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, יצרה בסיס למשנתה, סללה את הדרך לתפיסה העממית־הריאליסטית. הבקורת שנזקקו לה בזה אחר זה שלושה אישים גדולי־השגה ועוז־נפש, כבלינסקי, ואחריו דוֹבּרוֹליובּוב וצֶ’רנישבסקי, השליטה לדורות בספרות הרוסית את הזיקה למציאות כחובה ראשונה. לא תורה אסתטית היתה זאת, כי אם הכרת החובה לעם; היתה זאת התפיסה הגדולה, שמשמעה: אין אמנות בעלת ערך אלא זו שיונקת מן החיים ומעצבת את החיים כאחד­ – האמנות כקו האמת, ככוח מוסרי בחיי החברה, בתיקון החברה.

במושג הריאליזם היה כלול גם היסוד העממי, וגם כן: לא כקידוש כל מסורת, כל הזיה רומנטית, כי אם כהבעה צרופה של נשמת העם­ – ההויה שנתפסת על ידי המשורר דרך האספקלריה של הלשון העממית, השירה העממית. מציאות גדולה היא תמיד זו שיחיד ועַם מעורים בה, משותפים בה. כך השיג מנדלי, ואחריו שלום עליכם, ביאליק את העממיות: לא כסטיליזציה רומנטית, כי אם כהויה מזוקקת ומשוחררת מהיסוד העראי על ידי מצרף העם.

מדברי ההקדמה לקונטרס ‘עין משפט’, שנתפרסם קודם ב’המליץ' ושבמחברת ‘שם עליו הערות ונוספות רבות, מהן ישנות שנשמטו לראשונה בשגגה, ומהן חדשות, הבאות לבקר ולצרף הרעיונות ולחזקם בראיות והוכחות נאמנות’,­ – אתה מכיר כבר את דרכו של מנדלי לחזק כל מהדורה חדשה שבכתביו במה שנתעשרה רוחו, נתעשר כשרונו בפרק־זמן שבין מהדורה למהדורה. ‘גוף המאמר’, לפי דבריו, ‘לא נשתנה, ­– רק השתלם כגוף החי והתפתח יותר’. גם בניסוח זה כבר גלומה השקפת מנדלי על היצירה (אפילו זו שכבר נתפרסמה ברבים), שאינה בת צורה מוחלטת, כי אם חל בה חוק גידולו של ‘הגוף החי’, שהשתלמותו והתפתחותו אינן פוסקות.

גם בתוכן אתה מכיר צמיחה זו שאינה פוסקת. מה שמרומז ב’משפט שלום‘, נעשה כאן בולט. שוב הוא תובע בקורת הדברים ומטעים, ‘שכל דעה מקובלת מעכבת החקירה, ואם כן תעצור גם את ידיעת האדם ושלימותו’: תלה ידיעת האדם בשלימותו. והוא מסתייע בדברי הרמב"ם, שרוחו מרחפת על הקונטרס הזה, כי הכסילים ‘שיעשו לראיה אצלם על אמתת דבר מה בהיותו כתוב בספרים, והם לא ידעו שהמכזב ­– כמו שהוא מכזב בלשונו יכזב בקולמוסו…’ על האדם איפוא ‘לצאת מאפוטרופסות הקבלה, לפנות דרכו ממכשול הדמיון’. והרי כאן שוב משהו ממנדלי בראשית נביטתו: הפחד מ’מכשולי הדמיון’, מן ההזיה המסרסת את ההשגה ומסלפת את הראיה.

זאת ההתלהבות לרוח שאינה תלויה ולבקורת המקובל מחיה כאן את כל דף. רק הבקורת משחררת את רוח האדם. ‘במקום האבטוֹריטט ישתעבד השכל ואי אפשר לה לבקורת להתקיים’. ושוב הוא חוזר על תלונתו הישנה: ‘לא לבד שלא ירגישו בתוכנו הכרח הבקורת, כי עוד יזילוה ויחשבו את המבקר למגדף ולאיש נרגן ובעל חמה’. רואים אנו, כי לא קובנר בלבד עמד על הצורך של רביזיה בספרות. ההבדל בינו ובין קובנר הוא בזה, שמנדלי, שכל עצמיותו, כל דעותיו, צמחו מתוך מגע עם העם, כאב יותר משליגלג­ – ליגלג מתוך כאב, בעוד שקובנר שעמד מלכתחילה מבחוץ, ליגלג ולא כאב.

מה שיקר לנו ביותר ב’עין משפט' היא ההטעמה של רוח העממיות, שבלעדיה ניטלה מן המשורר ההבחנה הגדולה, ההשתתפות הגדולה. הוא מרגיש, כי המליצה החדשה לא תגיע לעולם אל נשמת העם. בצלילות מנדלאית ובאומץ לב המיוחד לו הוא מביע זאת באמרו: ‘מה להמון העם לתורת המשכילים הזרה, החדשה והחשודה בעיניהם, אם יש להם רב תורה ומוסר בספרי יראים קדושי עליון?’ במשפטים קצרים ועמוקים כלולה העממיות וכלול הריאליזם לפי השגתו: ‘כל ספרות אשר תצא ממקור חיי העם וקורותיו, הנה היא תשוב לפעול אחר כך על חייו, ובהיותה מסובבת תשוב להיות הסבה הפועלת. רצוני, בכל עם, שספרותו הולכת ומשתלמת כראוי בהשתלמות החיים בעלי־האברים, הנה יש קשר פנימי בינו ובין הסופר וכל אחד יפול בהכרח על רעהו… כשם שספרי המליץ ודברי מליצתו הם חוטר מגזע העם וצומחים מתכונתו ועצמותו הפנימית, באשר יגלו את רעיונותיו, הלך נפשו ודמיונותיו, גם הגיגו ותשוקותיו עם תקוותיו וכל מחשבותיו, כן ישׂגה העם מצדו וכנצר יפרח מדברי המליץ’. הרי תורה שלמה בהשפעת־הגומלין של אומה ומשורריה! וכמה הוא מעמיק והולך, בראותו את המשורר כמורה ומסביר באמרו, ‘כי הגיוני העם הבלתי ברורים ­– יתבררו ויתלבנו ויצרפו על ידי רוח המליץ והשגתו, אשר יציגם בהשכל ודעת בתמונות מתאימות עד שהם נעשים גלויים וידועים לכל…’

אתה רואה ברור את האמן, המברר לאחרים ומברר לעצמו את תפקיד הסופר ואת תפקיד הספרות. בהשגה גדולה כזו השיג כבר אז את חומרת היצירה ואת שליחותה הקדושה.

פרק חמישי: האבות והבנים

א

לאחר שעשה את חובתו להשכלה ממש, והגיש לדור מה שהיה חשוב ביותר באותה תקופה – ספר במדעי הטבע, ראה את עצמו פנוי ל’ספור־אהבים' זה, שקרא לו בשם המוזר ‘למדו היטב’, להודיעך כי גם בו לא נתכוון ל’פרחים' אלא ל’פרי', שכן הספר מוקדש כולו לתורת־ההשכלה ולראשי רעיונותיה. הספר יצא ראשונה בשנת 1862 ואין בו אלא כדי מחצית הסיפור. במהדורה המקוטעת הוא בוסר כולו. מקץ שש שנים יצא כולו בשם ‘האבות והבנים’. כמנהגו של מנדלי, שיפר במהדורה החדשה את יצירתו, וכמה דפים בו, – במיוחד תיאורי הטבע – הנם כבר בכלל שירה. אבל מכלל נסיון לא יצא גם הפעם. ואפילו בנוסח המחודש, שהטביע עליו המחבר בימי הבגרות הגמורה למען המהדורה העברית האחרונה של כתביו – (‘שלשת הכרכים’), הוא עומד בודד בין שאר יצירותיו – בסגנונו ובתכנו. חס מחברו על יציר נעוריו, על תום נעוריו, ולא שלח בו את ידו. יד הבגרות אינה אלא מבלעת את המליצה ומיישרת אותה עד כמה שכוחה מגיע. אמנם ספר־נעורים הוא – ספור ההשכלה. אתה מכיר מיד – ודוקא במקומות המשובחים, כגון קטעי הנוף, שקצב המקרא טבוע עליהם (‘התולדה, אשת החיל, תשלח ידיה בכישור ותטוה מרבבות חלקי הצמח הדקים פתילי דשא וציצי חן להלביש את האדמה’. או: ‘גם בחורף יהי נועם התולדה על נוה־שלום ההוא; גם אז לא גלה כבוד ממנו ויש שריד לחמודותיו’). כל כמה שסגנון מליצה זה נראה לנו זר ביצירת מנדלי, – מי שהתבונן היטב וחקר את התפתחות לשונו, ירגיש גם במליצה משהו מחריפות ניבו של מנדלי המאוחר, ולא עוד אלא שגם בסגנון האגדה ירהיב אותנו פעם בפעם חנו של פסוק תנ"כי ממולח ומחודד. גם כאן, כבכל תכונתו ומהותו, אתה מבחין בסגולות עצמותו, שיסודה חריפות בצדה של פשטות, מין טבעיות יצוקה בעצם המחודד שבניב.

ב

עם קריאת ‘האבות והבנים’ אי־אפשר שלא להכיר כמעט בכל פינה את עקבות השפעתו של מאפו, שהיה אז דוגמה יחידה לפרוזה ספורית עברית. אתה מכיר את חדות עטו למראות־טבע אידיליים, שלא פגה בו גם כי גילה את סוד הנוף בכל פשטות צבעיו. הנה קטעים מעטים: ‘האח, מה נחמד נוה־שאנן בתוך הגן ההוא, אשר ברחוב עין־גנים! העצים יפרחו ויחבקו איש את אחיו בענפיהם הרעננים; רוח קל כי יניעם, יזלו בּשׂמיהם. גם התפוח לפני חלון הבית עומד בהדרת קודש, לבוש בגד פרחיו היפה, אשר יכהן בו פאר בכל אביב, וריח לו כלבנון… כל העובר על הבית הזה וגנו הנחמד יעמוד ויתבונן בו, ישכח המון העיר ושאונה ועלז בה, ואך אחת ישאל מאת ה’ – שבתו בנוה שאנן כזה כל ימי חייו, לחזות בנועם התולדה ולבקר בהיכלה‘… או: ‘והנפש השומעת, תמלא נעימות קודש ותערוג להשתפך אל ים הבריאה הגדול ולחיות בחיי העולם’… אמנם תאורי ההוי כאן ממשיים יותר. היונים, התרנגולים, הפרות והעזים – הם בהמות ועופות שמנוחתם כבוד בכסלון העיר. ליד התיאורים המליציים (והם אינם מליציים בלבד) אתה נתקל בציור, המזכיר את בעל ‘בסתר רעם’ ו’בעמק הבכא’: ‘קמו פרות כסלון, התמודדו כמה פעמים וטלטלו השלג והכפור מעל עבי גביהן, גם העזים שכחו רבצן וכולם סובבים בעיר, בשווקים וברחובות, ללקוט מאשר ימצאו’… ניתן לומר, כי מראות־הנוף שב’האבות והבנים' (ובהם כמעט לא חל שנוי גם במהדורה המתוקנת האחרונה) הם הדפים השלמים ביותר שבספר זה וקסם בהם גם לקוראי זמננו. הנה תיאור העורבים בחורף: ‘נקהלו העורבים על גגות הבתים הגבוהים ויצפצפו ויהגו בגרונם, ואחר כן נעלו פתאם משם ברעש וצוחה ויעופו וינועו במעגלה על פני רקיע השמים, כמחולת המחנים, כאלו זבח משפחה להם, כאלו דודם או בן־דודם הכין זבח, הקדיש קרואיו ביום חתונתו וביום שמחת לבו’… (משהו דומה בציור זה אתה מוצא ב’יונים' של יעקב כהן, והרי קשה לשער שמישהו מדורנו יושפע מ’האבות והבנים'). מי שהכיר את מנדלי בסוף ימיו, יודע שהטבע לא היה לו ‘נושא’ לשירה, כי־אם מתנת החיים היקרה ביותר, ולא יפלא אם בספר זה, שרובו ככולו בוסר, הגיע בקטעי־נוף אלה למדרגה של משורר. השפעת מאפו, רמח"ל, ובמיוחד ארטר (שהשפיע הרבה גם על מאפו) ניכרת כמובן, קודם כל בסגנון, בקצב הסגנון. כאן לתום הביטוי נלוה איזה עוקץ לשוני, המגיע לפעמים לידי חריפות מפליאה, המזכירה את הפרוזה המחודדת לא של ארטר בלבד, כי אם גם של משוררי ספרד. עם השעבוד למליצה אתה נתקל בצירופי־ניב, שחידשו את לשון המקרא והטילו בה רעננות. הפסוק ניתן כצורתו, ועם זה נעקר מקרקעו ונשתל בהויה חדשה.

ג

ברם, משהו משלו, משהו שלא ניתן גם למאפו, אתה מבחין בוידויים הלבביים, בשיחות האינטימיות, שחירות ביטוי וחמימות ביטוי מודיעות על התחלה של פרוזה עברית חדשה גם בעודנה בתחומיה של מליצת־המקרא. בוידויו האחרון של אריה מפעמים לא רק רעיונות חדשים, כי אם עולה ריתמוס של לשון, אשר כפשע בינה ובין לשון הדיבור: ‘בני, הנני מת! והנני מת, בני, בלא עתי, ומחר אני עם אמך, אחיותיך ואחיך, אשר זה כשני ירחים התנפלתי בלב דוי על קבריהם! בני, הנני מת באין מוסר ותורת חיים, בעון אבות, אשר הכשילוני מנעורי בדרכי החינוך ויעותו בינת אדם וכשרונותי בקרבי; בעון אבותי, אשר לא למדוני להועיל ולהוציא כשרונות נפשי לפעלם, כמשפט האדם בארץ; בעונם נכשלתי בצוק העתים והייתי גבר לא יצלח בימי; בעונם לא ידעתי להלוך נגד החיים והנני מת עתה בנפש מרה – הנני מת, ומי יתן ועמי תמות בערות דור הולך, ודור בא ייטיב צעד כמוך! מי יתן ויתמו מחטיאי אדם ויהי שלום ואמת בימיך! מי יתן, אשר בנינו כנטיעים מגודלים ומחונכים בנעוריהם כמשפט ‘ונחה עליהם רוח דעת ויראת ה''. הפתוס של הספר הוא, כמובן – פתוס ההשכלה (‘תנו להמון העם ספרים מועילים ונחמדים, דברו אליהם מה טוב לאדם בחיים, הלא אז יקיצו משנתם, השכל יתנער מעפרו, התעתועים והחלומות כליל יחלופו’). ברם, ההשכלה מושגת כאן לא כהרס, כעקירה, כי אם כהתפתחות, כתיקון חיים, כצמיחה מקרקע ההוי היהודי, ממסורת דורות. מנדלי היה ונשאר אדם עממי כאמן וכאיש־המחשבה. מכאן איזו מתינות, המגיעה לפעמים עד לשמרנות, לגבי דת ומסורת. מכאן – אולי גם אמנות הביטוי, שאינה מסיחה דעת מן הרבים. מורגש כאן עוד לפני סמולנסקין – החשש מפני רדיקליות שבהפקר (‘בסוד מתחכמי כסלון, אשר בשם אשכנזים תכנם – אומר גבורו – הנה בסודם אַל תבוא נפשי’). ופה ושם אתה נתקל, יחד עם ההטפה להשכלה, שהמחבר נלהב לה, גם בדברי אזהרה מפניה. נפשו סולדת מפני השכלת־שוא, והוא מזהיר את האבות והבנים גם יחד: את האבות – שלא יתנכרו התנכרות קיצונית לדעת, כי ‘לפתח החסידות היתרה הכפירה רובצת’, ואת הבנים – שלא ירחיקו לכת ולא תיהפך להם ההשכלה לסם מות. פעמים אנו מדמים כאן לשמוע משהו מאזהרת סמולנסקין ב’שמחת חנף’ מפני המשכילים הפרועים מזה ומפני החשכים מזה, אף שהוא מכריע לזכות הבנים (‘עוד אחמול עליהם חמלה, כי המה פרי חטאת אבותם, פרי מוסר הבלים ופרעות סדרי החינוך…’) ולאבות הוא פונה בתוכחה מרה: ‘הבנים הפרועים בניכם, וכל נפתל ועקש אשר תמצאו בהם לכם המה – – אתם לבדכם הרביתם המכשולים, וכשלו בהם אבות ובנים יחדיו!’. גם העממיות לא היתה לו שיטה, כי אם תחושת חיים עזה שפיעמה בו כל חייו. בתוך עמו ישב ואת חייהם חי, וידע להבחין בחן הפנימי, בקדושה המוצנעת של ההוי היהודי, של אורח־החיים היהודי. בעצם התלהבותו להשכלה הוא שר הימנון נלהב לשבת (‘כל עמל יהודי בימי המעשה הוא אך לשבתו, אך לחגו ולמועדיו הטובים… אז ישיר שירת ‘לכה, דודי’ לשבת אהובתו; אז חלף רוח כהה ויעבר – זה כחו לאלוה’). ואפילו בחמדו לצון לו על מנהגם של יהודים להרים קול בבית־הכנסת, הוא אותה שעה גם מלמד זכות עליהם שהם ‘למודי ה'' ו’כי שיח וכי שיג להם מהלכות התלמוד וכל מעיניהם בה’…’ גם כאן כבר הקטיגור והסניגור באים בזה אחר זה.

ד

הפבּוּלה של ‘האבות והבנים’ היא מסובכת, כזו של ספורי סמולנסקין, ורחוקה מאד מהיות ריאַלית, רומן מסובך מאד עם הרבה מוסר־השכל והרבה נסים ונפלאות, שאינם כדרך הטבע, אבל בכל היצירה כולה מפעמת רוח רצינית מאד – רצון לחנך, ללמד, להאיר. אתה רואה ברור, שאין זה ‘משכיל’ מתרברב, שחטף פירור של רעיון מן ההפקר, מבחוץ, כי אם משורר, הכואב את מומי אחיו ומבקש דרך לרווחתם. ספור דידקטי, המנומר פה ושם מראות וצבעים. הריאַליזם כאן תמים מאד, והוא מתגלה קודם כל בניבי־העם, המתורגמים מן הלשון היהודית המדוברת כצורתם (‘להכות כפרות’, וכדומה). גם בתיאורי־הוי ומנהגי־עם המביאים אותו לפעמים לידי התפעלות תמימה (כגון הלביבות במרק, אשר יאכלן היהודי שלש פעמים בשנה ויטעם בהן טעם עדן ורגשות קודש). העממיות היא המביאה לידי אהבה, אבל אהבה זו אינה רומנטית עד כדי לכסות על הפגום. הריאליזם מתבטא בקו הכללי להביא את הספרות לידי מגע קרוב עם החיים, בהכרה שאין הספרות דבר שבשעשועים, כי־אם פעולה מחייבת ידיעות, הכשרה, השתלמות. נחום זה, החוזר על הפתחים עם ספר, שיש בו ‘חידושים ופירושים, שירים, משל ומליצה’, אבל אין בו שום רעיון ממשי לתקנת החיים, משמש למחבר דוגמה לסופר עברי של הימים ההם – לספרות, אשר ‘דבר אין לה עם העם ומהרהוריו ואיננה מתפעלת מחייו’. ספרות כזו ‘לא תוכל להיות פועלת, ואך למותר היא בארצות החיים’… כך טוען דוד, המשכיל למופת, שלמד בחוץ־לארץ, והוא המורה בבית־הספר, שהצבועים מתנגדים לו. בפיו שם המחבר את מיטב רעיונותיו – בעיקר על החינוך ועל תפקיד הספרות. הגבור השני, שמעון, תלמידו וחניכו (שוב כדוד ושמעון ב’שמחת חנף'), חיור ביותר, כרוב הנפשות העושות בספור. קווי אופי נאמנים טבע ברחל אחותו, שלקחה את לב דוד ושהוא זוכה בה אחר נסיונות רבים: היא מחוננת בחן טוב ובבינת נשים טבעית. בפיה שׂם את הפסוק, המנוסח כפתגם מנדלאי: ‘משען לחם – ראשית דעת’. חביבה דמותה עליו כבת־ישראל, ש’הטבע חלק לה נפש עדינה ודעת אדם ישרה, להרגיש טוב ורע גם כי לא היתה למודה מאד. בלבבה הבינה מה טוב כאיש מבין זאת בבינתו; כי הרגש, או הדעת, הלא היא ראשית בינה לא־ברורה, הצרורה עדנה כפרי בחביון הזרע; והבינה היא הרגש והדעת הברורה אשר התפתח גלוי לכל'… הרי האידיאל של האשה אשר למחבר: תום ושכל טוב, – אותה, ‘בינה יתרה שניתנה לאשה’, שהשיגו עוד הקדמונים כחכמת לב, כסגולת נשים יקרה ביותר. * בזמנו השפיע הספור הרבה (תורגם לרוסית על ידי ל. בינשטוק, ידידו של המחבר, בעודנו בכתובים). לאחר ‘אהבת ציון’ ודאי שלא היתה זאת יצירה למופת, אבל לא היה זה חבור לבטלה בשום פנים. יותר משהוא לקוח מן החיים, הוא קורא לחיים, לתיקון החיים. ראשי פרקים וראשי קווים בו של תכנית־יצירה, שנתגבשו לאחר זמן ביצירות האמן הגדולות.

פרק ששי: סוסתי

א

הספר שהרעיש את הדור בברק מחשבה גדולה ובכוח בטוי גדול, ספר שלפת את בעית קיומו של עם ישראל, בעית הגלות, וחרג מתחומי הבעיה המצומצמת לבעית הנצח של סדר העולם ומשטר העולם, – היה ‘סוסתי’, מין ויכוח בנוסח המדרש ובנוסח הזמן בין כנסת ישראל ובין אומות העולם, ויותר מזה – דין ודברים בינה לבין עצמה; ספר שנכתב כעין אליגוריה, כמין משל ונמשל ונהפך לשירה אפּית גדולה, מבחינה מסוימת אולי השירה הלאומית, הקינה הלאומית הכי גדולה בספרות ישראל החדשה. בסגנונה נראתה כממשיכה את האליגוריה של אֶרטר – את מסורת ההשכלה בכלל, בעוד שצרבת האכזבה מן ההשכלה כאן בכל פסוק והיא כולה מכוונת נגד מליצתה הכוזבת, נגד תורתה הכוזבת, – נגד כל מגמה של הצלת האומה שיסודה באשליה, בהונאת אחרים ובהונאת עצמה. גם יצירה זו נתגלגלה בכמה גלגולים ובכל גלגול נוספו לה פרשות חדשות (במהדורה ראשונה נכתבה בששה עשר פרקים והגיעה לבסוף לעשרים וארבעה) עד שהוצקה בעברית השלמה ביותר, הפלסטית ביותר, שהוכשר לה מנדלי בתקופת חייו ובתקופת יצירתו האחרונה (1909). זמן כתיבתו של טופס ראשון שלה באידיש (‘הסוסה או צער בעלי־חיים’) הוא ראשית שנות השבעים (הספר נדפס ראשונה בוורשה בשנת 1873), לאחר שבא המחבר לגור בז’יטומיר, והוא מעין המשך והשלמה של ה’טקסא‘, שהיתה השתערות ראשונה על משטר הנוכלים בקהלות ישראל. ואם הדרמה שלו עדיין כולה סאטירה סוציאלית בת מגמה פּוּבּליציסטית ותוכנה קטרוג על פרנסי העיר ברדיצ’ב ו’בעלי הטובה’ שלה, הרי ‘סוסתי’, גם בנוסח ראשון, יצירה בעלת היקף רחב ובעלת מגמה גדולה, נסיון לשיר ולקונן, לברר ולדבר משפטים: להעלות את בעית ישראל בכל עומק יגונה, בכל סבך סתירותיה על הפרק. היתה זאת בלי ספק תקופת הבגרות הראשונה של האמן והוגה־הדעות כאחד, ששניהם באו לידי גילוי בסאַטירה זו, שנעשתה במשך זמן קצר היצירה הפּופּולרית ביותר בחוגי המשכילים ובתוך ההמונים יחד. רעיונותיה, כביטוייה, נקלטו והביאו לידי התפעלות אסטניסים ודקי־התפיסה שבבקורת הרוסית, כא. ווֹלינסקי, שכתב עליה הערכה נלהבת, סופרים פולנים כיוּנושא שתרגמוה לועזית (בכלל נתפרסם מנדלי תחילה בספרות הכללית). היתה זאת הצורה היהודית המסורתית של ‘משל למלך’ ו’משל לבן מלך‘, שנתחדשה ונתעמקה על ידי הומור חדש ויסודות הווי חדשים, שהפכו מאליהם את האליגוריה לאפּוֹס מלבלב. קינה לירית גדולה על מה שעלה לישראל בשבתם בין הגויים, ואותה שעה גם קטרוג מר, שהעידו על ראייה גדולה, על רחמים גדולים. מבחינת הצורה היה זה גם ‘דרוש’ כמקובל, היה ויכוח עם הגויים כמקובל, וגם משהו חדש, רחב־מראה ורחב־נשימה, שלא היה דוגמתו – משהו שהעיד על הכרה מעומקת, על השגת עצמה הגדולה של האומה, שמצאה את סניגורה הגדול, אף שסניגור זה לא החניף לה – לא ראה אותה כולה זכאית כל עיקר. היתה זאת שירה שהתפרצה מלב הפייטן. לא כמנהגו אחר כך – להיות מתון בכתיבה, ללטוש, לנפות כל מלה, נסגר (לפי מה שסיפר לשלום־עליכם ולפי מה שהעיד גם בנו של מנדלי) לימים מספר בחדרו וכתב בהעלם אחד את כל ששה עשר הפרקים, שנכנסו למהדורה הראשונה של הספר, סימן להזדעזעות פנימית גדולה – מה שמורגש אמנם בכל קצב הספר המסוער. אף־על־פי־כן אין גם כאן ההתרגשות בלבד המכרעת. ‘סוסתי’, לפי צורתה ולפי תוככנה, היא פרי אותה התבוננות ממושכת, אותו להט צלול, המיוחדים למנדלי, המיוחדים לכל אמן גדול, שהוא שׁר ובונה, שׁר וחושב כאחד. ממלוא לבו קונן את הקינה הגדולה הזאת והיא כולה רצופה כאֵב וסחופה דמעות. בכל מרי הכרתו תפס המשורר את גורלנו, כטרגדיה יהודית וכחלק מבעית העולם. הבחין שבקיפוחו של עם ישראל באו במרוכז לידי גילוי הצביעות הכללית, האכזריות הכללית – זה השקר עם טמטום־הלב, הבאים לידי זועה בזיקת העולם אלינו, משום שאנחנו החלשים ביותר, נטולי־ההגנה ביותר. ויפה אמר אחד הפרשנים של ‘סוסתי’ (הד"ר ירמיהו פרנקל), שמנדלי הגיע ביצירה זו עד לסף פתרונה של הציונות, וקדם לו בהשגת הבעיה הזאת בכלל קלוזנר במאמרו ‘שני המנדלים’. אתה מוצא גם רמז ברור לכך: כשאשמדאי שואל את ישראל, המפרפר בידו, ‘להיכן אורידך מזה ואיזה מקום מנוחתך? הרי נמצאת תלוי באויר’ – הוא ‘הופך פניו כלפי מזרח ודמעות רותחות נושרות מעיניו’… לא חשוב, שמנדלי שׂם בפי אשמדאי כמענה את השגת עצמו (‘שחתך ישראל, שלא איש־מעשה אתה אלא בעל דמיון’) ומשהו אפילו מאחד־העם על הכשרת האומה ‘לכל מה שנצרך וטוב בחיים’, וביחוד ‘לעבודה משותפת לטובת הכלל’. חשובה כאן ההשגה, שכפשע בינה ובין הציונות – שכל פגם קטן בנו על כרחו נהפך לחטא שאין דומה לו, משום שאנחנו נטולי כוח, נטולי מולדת, וכלום לא ספר זה הוא שנטע בתוכנו ראשונה את הכרת האסון שאין לו תקנה בנכר. לא לחנם תרגם את ספרו של פינסקר כדבר משלו. גם מה שנטה הרבה מן המקור מעיד על כך, שבמגילת־פינסקר הכיר משהו קרוב לנפשו. ורק שבכל תפיסתו הנוקבת ועם כל מה שזיקתו אל ההשכלה היא ספקנית־אירונית כל־כך, לא הוכשר הדור ההוא לקפיצה נועזת – למסקנה אחרונה. אכן שעה שנכתב ספר זה היתה שעה גדולה למנדלי, שעה שבה עמקה מאד הכרת עצמה של האומה. רוח־הקודש מפעמת בכל הקצב המוגבר של הספר, בשפע מחשבותיו, בברק חריפותו, באותה התפתחות טבעית, לא־מאונסת, שבה מבורכת כל יצירה, הנובעת מן הלב ומן המוח כאחד. מנדלי עצמו הכיר בכך כשכתב ש’סוסתי’ ‘כתובה בקצב גבוה על דרך הקדמונים’, – רמז שכאן הפשט ענין לעצמו – כי לרבים לא תהיה אלא מעשיה נאה, ו’כל אחד ישיג את הכוונה לפי מדרגת המשיג‘. ברור, שלא נתכוון לחקות את ‘דרך הקדמונים’, אבל עצם הנושא היה מחייב קצב בעל מתח גבוה, כשם שהרקמה הגדולה תבעה בליטה, הוי, מציאות. האפּיקן הגדול תבע כבר גם כאן את תפקידו, וכך הפכה האליגוריה לשירה גדולה, וה’נמשל’ לא די שלא טושטש על ידי גודש אפּי זה, כי אם הוסיף כוח.

ב

המחבר הרנין וגיוון את יצירתו מלכתחילה בדמויות ובמראות. האמן הוא, שאת דעתו לא הניחה יצירה מעורטלת, שיסודה באליגוריה בלבד, כי־אם רקמת הסיפור כשהוא לעצמו, רקמת הצבעים כשהם לעצמם. עם מתיחות הרעיון, שאורו מפציע והולך עם כל פרק חדש, גם המתיחות הסיפורית אינה פוסקת. בכל ניכר האפּיקן היודע לטפח את המשל ואת הנמשל בלי שהאחד יסיג את גבול חברו. יש לראות כמוצלח מאד גם לגבי רעיון היצירה את הרקע הכללי שעליו נרקם הסיפור. זה הבחור ישראליק שנפשו חשקה בתורה עד לידי טירוף־הדעת הוא הדמות ההולמת את כל הויכוח. כאן המשכיל, בעודו עומד בתחום העם והוכשר עוד להבין לנפש העם. כאן פּתוֹס ההשכלה, שהבטיחה ריוח והצלה ליחיד מישראל, ועם זה – גם גילוי בקיעיה, ראשית אכזבותיה. ישראל, בן יחיד מפונק זה, הסמוך על שולחן אמו וכל מחסוריו עליה, אינו רוצה במנת־חיים עלובה זו של בן העיירה. ‘לא אהיה בטלן – הוא טוען – הרבה בטלנים יש בישראל חוץ ממני’. הוא מבקש משענת נאמנה – דבר של ממש, שישמש יסוד לקיומו. ‘עכשיו אין סומכים כמקודם על הנס, – טוען הוא – הבטחון מטבע, שנפסלה צורתו; עכשיו אין מן יורד מן השמים’. והוא שוקד על לימודיו ואומר להכשיר את עצמו לבית־מדרש למדעים. אבל כל כמה שהוא מוכן, כיהודי, ליתן את נפשו על תורתו, תורה זו אינה מכובדת עליו. ‘דברי הבאי אלה – הוא קובל – לימודם קשה עלי מאד’. ואיך ימסור את נפשו על דברים שהם קלים ומגוחכים בעיניו. אין לו גם הבטחון, שתורה תפלה זו תהיה נקלטת במוחו. ‘מי יודע, שמא אשכח דבר קטן בשעת הבחינה ואכשל בהכשפנית יאהא או בספרן־סבוראי על מליצות של פייטני אחד, ואקפח את העמל שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים’. וגרועים מאלה – ‘דברי הבאי והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה… ונתחייבתי עוד בשמור וזכור סיפורי־בדים ומעשיות נוראות, מעשיות בבריונים, חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים במכשפים ומלחשים’ – ‘אותם הפטפוטים והגזמותיהם ושגיונותיהם הם הם קרויים אצלם ‘דרישה במעשה הספרות’…’ מנדלי מראה לנו דרך אספקלריה של לגלוג כיצד יהודי תופס תורה זרה זו, שאינה תורה בעיניו ואינה נכנסת למוחו ואינה נכנסת ללבו, וסופה שהיא מביאה אותו לידי שעמום וטירוף הדעת. הרי כאן, עם כל ההגזמה, מחאה נגד השכלה מדומה זו, שאין בה דעת ואין בה כובד ראש. מכאן רק פסיעה אחת לכפירה בעצם ההשכלה כגורם להתקדמות, לעלית אדם, לביטול האיבה של האומות לישראל. מה שישראל בא בשעת טירופו לידי מגע עם הסוסה ועיניו נפקחות לראות את גורל עמו וכל מוראיו – היא תוצאה סמויה מן העין של האכזבה מלימודיו, – של ההכרה, שהויתו האמתית קשורה ב’סוסה' זו, בחייה ובצער חייה, ושכל זמן שהיא נתונה למשיסה, אין הצלה למי שיתברך להרחיב את תחומי חייו ולהציל את נפשו. הנה כבר אז, בעוד ההשכלה היא שמש הדור, – והיא גם שמש חייו – מנדלי מטיף לה, כצורך חיים, ובז לה כלתרבות מדומה. וזיקה כפולה זו היא גם לכנסת־ישראל, לסוסה מורעבת וכואבת זו, שלבו נקרע מרחמים על גורלה, ואותה שעה הוא כולו מתפלץ לה, למומיה, לזו שנתגלגלה ב’סוסה עולמית‘. ועוד דמות בולטת מחיה כאן את עולם הדמיון ושותלת אותו בלב מציאות יהודית, – היא דמות האֵם, אמו של ישראליק. באשה התמימה הזאת, שאהבת אם נפלאה שׂמה בפיה את הניב החיוני ביותר, לא נתכוון המחבר לשום סמל; אבל מאליה נסתמלה בה חביבות עממית, בינה עממית, ומעל לכל – אמהות יהודית, הרואה לגורל בנה ומה שלבה ניבא, לבה חושש, מקורו באיזו אינטואיציה נפלאה החורגת מתחומי הכרתה הממשית. ‘מה ברי ומה בר בטני – היא משדלת את בנה, שלא ילך בדרך המסוכנה שבחר – כמה תפלות ובקשות התפללתי לפני המקום ברוך־הוא, שאזכה לגדלך לתורה ולמעשים טובים ולהכניסך לחופה. הרי אתה יחידי, בבת עיני אתה, ורוצה אני בטובתך’. וכשהוא טוען שהוא רוצה לקנות דעת, ‘שאינו רוצה להיות יהודי נקלה ובזוי־עם, מוכן ככל היהודים לפורעניות, למכה ולחרפה, למשטינים ולמלשינים ולפגעים רעים – מוכן לחיי רוח ורחיפה באויר’, היא עונה לו בחכמתה: ‘אוי ישראל! – מה אעשה ונפשי בי בוכה, ומה יועילו דברי תנחומים ולבי בי צועק – ולב אם כשצועק לא קל להשתיקו כתינוק בדברי פיוס’. והמחבר, שלבו עם לב העם, מעיר: ‘לגלגו לכם, אתם ליצני הדור, לגלגו כרצונכם, אבל הזהרו ואל תלגלגו על לב אֵם, שהוא רואה את הנולד, מרגיש בו וצועק לא לחנם!’. פלגי לב אלה של אֵם כואבת המשקים את דפי הספר פה ושם, מראים שוב ששירה כאן קודמת לכל אליגוריה, קודמת לכל מגמה. * נפלא הוא מבחינה זו ב’סוסתי’ גם סנדר, דמות־לואי שכיחה של משרת, שכה עלתה בידי האמן. סנדר זה, במסירותו הפטריארכאלית לגברתו ובנה, שאנו מכירים אותה כל כך מספרות העולם, אינו מומתק כאן. משרת יהודי הוא המדבר משפטים עם הבחור, ‘שפרש מדברי תורה למינוּת’, אבל בהתפלצו להתנהגותו, שבשעת מחלתו היטח דברים, שאין הדעת סובלתם, הוא מדבר כאדם קרוב, שהוא רשאי להתמרמר, הואיל ועניני ישראל ומעשיו אינם לא לבד ‘לפי כבודה של משפחה מיוחסת בישראל’, אלא שהוא רואה בזה אף עלבון כבוד לעצמו, ‘כדרך המשרתים, שהם מתכבדים בכבוד בעליהם’. היתה זאת אמצאה נפלאה לשים את דברי הקינטור של החולה בפי סנדר. הואיל והם זרים ביותר בפיו, הם גם שנונים בטירופם ביותר. בהומור שאין דומה לו חוזר סנדר לתומו על נאומו של ישראל באזני התרנגול ובאזני הפרה בחצר, ועל פסוקיו העוקצים, שהוא זורק בהולכי בטל כר' צמפל ומשפחתו שבאו לשם ביקור, ובגבאי־הצדקה, ‘שממונם של ישראל בידו’, ר' יצחק אריה, תיש זה של הקהל ש’הרשות בידו לעשות הכל כרצונו'… נעלב עלבון אישי מהנהגתו המחפירה של בן בעלת־הבית, הוא מסיים במרירות: ‘בושני מדבריך, ונוח היה לנו שתפתח הארץ את פיה ותבלענו חיים באותה שעה’…

ג

פגישת ישראל עם הסוסה היא הרגע הנפלא ביותר, הלבבי ביותר בשירה זו. חכמת אמן בה אשר ידע לזמן את הפרט והכלל בישראל בדמות אדם ובהמה, להביא אותם לידי מגע ומשא, שאין בו ניד כלשהו שאינו צומח מאליו כדרך הטבע – שידע כאן בכלל להפוך בלהטיו יצורי דמיון לעולם של מציאות, בלי שנרגיש בפלאי המטמורפוזה אף רגע קל. כל דבר כאן צומח מתוך דבר, מאורע מתוך מאורע, וכל כמה שכל קטע גדוש במחשבה, אנו נמשכים בעיקר לא אחרי ה’נמשל‘, כי אם אחרי ה’משל’ – אחרי עולם רב־מראות ורב־דמויות, שקסמי עצמו עולים על אלה ש’מאחורי פרגודו‘. כל פינה כאן רוה ממשות, רוה הויה צבעונית והן מבליעות מאליהן כל הפשטה. בית האֵם, המחלה, שיחות שכנים ושכנות, יער ואחו, אפילו הטיסה באויר עם האשמדאי – הכל כמו למגע אשף הפך עולם של ממש שאינו מעורר פקפוק בהויתו. וכמה לחלוחית בעולם דוי זה, כמה חמימות עממית בעצם התיאור, בכל שיחה קלה, בכל פרט מסופר! באיזו פשטות קולחת האגדה על בן־המלך שנהפך לסוסה: ‘היה היה בן־המלך נתון בשלוה, ועושר גם כבוד היו לו, וכשמת שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי וממקום אחד למקום אחר, נרדף ונענה כל הימים, ושם ‘סוסה עולמית’ נאה לו באמת’… או – תיאור הסוסה. תהום היגון הנשקף מעיניה: – – – ‘ומיד שתי עינים הביטו לי הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. והעינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חנם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עינו מספרת צערו ומכאוביו, סופדת ומבקשת רחמים, בוקעת קרב וכליות וקורעת לבבות’… בטוי הצער הוא על הויה עלובה, על כבוד שהפך קלון, על יופי שהפך בלהה. כל פגישה חדשה של ישראל עם הסוסה היא פרשת־גלות, לא קוננוה משוררים בעומק כזה, במגע ישר כזה עם המציאות כמנדלי במגלה זו. ‘בוא וראה – אומרת הסוסה – על עורי חרות באותיות משונות כל מעשי שוד וחמס. רבים צררוני מנעורי, רבים קמו עלי, דשו את בשרי, הכוני, פצעוני וכמעט כלוני באש קנאתם. עורי המקורח וגבי המשורטט, שכלו פצע וחבורה ומכה טריה, הם ספר דברי הימים, מזכיר עוונות של דורות ראשונים. במגלת ספר זה כתוב עלי. אני רובצת לפניך עתה – הסתכל בעורי וקרא בו!’… ואולם קינה היא לא על צער של גלות בלבד, כי אם גם על כיעור של גלות; כאן יש והקינה תהיה לקטרוג, לכתב־אשמה, לתלונה מרה מאד. לכאֵב יש תנחומים, יש דרכי הקלה, אבל מה שנתנוול – איך תהיה לו גאולה? הנה שוב עולה אנחת הסוסה, ואולם אין זאת אנחה על כבוד שגלה ממנה, על שהיתה מרמס לנבלים. היא נאנחה ‘על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוא העומר שעורים היתה מאושרה ושמחה בחלקה. יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?’. לא, המשורר לא יבוז לאנחה על סעודה שאינה מספקת, אבל סוסה זו הרי היתה פעם בן־מלך, בן־אדם לתפארת היתה, וכמה נורא לראות ‘אדם שמבדילים אותו משאר הבריות ופוגעים בכבוד אנוש, נחלת שדי בו – והוא אינו נפגע; שמסגירים אותו כצפור בכלוב במקום צר ומשימים לו גבול: עד פה תבוא ולא תוסיף, והוא גדל כאבני השדה בתחום של ד’ אמותיו ודי לו!’… קינה היא שוב על עלבון החיים, על משהו שמי יודע אם יש לו עוד תקנה… כי יש ועולה על לב המרחם את היצור האומלל, ‘שמא יש לו עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית שאינה חוששת לכבודה ולא דעת לה להרגיש ברוע מעמדה וחרפתה, שאלמלי היה לה דעת מעט ורגש של כבוד כל־שהוא לא היתה יכולה לנוח על מקומה בשלום. דמיה הלא היו מרתיחים וכל אברי גופה מזדעזעים ולא היתה שוכחת אפילו שעה אחת, שלא טוב להיות סוסה עולמית’… זאת הנעימה, נעימת האימים הבוקעת מכל הספר: ‘להיות סוסה עולמית!’ והאם לא צדקו כל אלה שגילו ביצירה זו של ‘לא ציוני’ לא רק רגש זועה מצרת הגלות, כי אם גם אי־השלמה עמה? כל אימת שהסוסה נכנעת, משלימה עם עבדותה, באה ההזדעזעות האמיתית לגורלה; באה ההכרה באבדנה: ‘יודע אני אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל, היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה. מי שרוכב עליך, סוסתי, בו אַת נוהגת מנהג דרך־ארץ ביראה ופחד, מתרפסת וצוהלת לו אפילו כשהוא פושט את עורך מעליך’. לעומת זה כל סימן של התמרדות, של סירוב לקבל מרות, להשתעבד שעבוד גמור, נושא רווחה. בעצם ההתקוממות לגורלה יש כבר משום התחלה של גאולה. וכמה נאה בעממיותו ביטוי השמחה על בעיטת הסוסה ברודפיה! ‘מיד חזרתי בי, אומר בלבי: אַת בועטת, אַת כועסת, סימן טוב הוא לך, שלבך התחיל מרגיש ואַת חוששת, ואם כן, מזל טוב לך! יש תקוה לאחריתך, שתחכמי, וכשתחכמי יתיישב הכל, בעזרת השם!’. כאן נתגלתה ראשונה רוח ההתקוממות שבספרותנו החדשה. זה הקטרוג וזאת הסניגוריה שבאו לסירוגין (כמו בכל יצירת מנדלי) היו זרעי ההפראה, ההכרה הלאומית של המרד העברי כנגד גלות מכוערת. שירה זו, שנקלטה במדה שלא נקלטה שום שירה באותה תקופה (חוץ מ’אהבת ציון'), מילאה את חלל עולמנו חלחלה מפני המשעבדים וחלחלה – מפני עצמנו.

פרק שביעי: מסעות בנימין השלישי

א

תקופת ז’יטומיר הביאה לנו שתי יצירות גדולות: בתחילה את ‘סוסתי’, ובסופה, – את ספר ‘מסעות בנימין השלישי’. עיר זו היושבת בגנים נחתמה בלב מנדלי כנוף השלום, וב’בעמק הבכא' (חלק ג‘, פרק ד’) זכר לה את חן הריה ועמקיה, יעריה וגניה. זה היה נוף אשר היטיב לרוחו המסוערת והוא הלא כל ימיו היה מאוהב בירק דשא וצל אילנות. סטיריקן מר זה חמד דוקא את מראות האידיליה… בז’יטומיר הצליח לשכור בית בפרבר העיר, שעמד בתוך גן ירק ועצי פרי, ויקו כי פה, סמוך ליער וסמוך למים, הוא מזומן לחיים חדשים. ואמנם כאן כתב את ‘סוסתי’, יצירתו הקלאסית הראשונה, שנתפרסמה בעולם היהודי והיתה הביטוי העז ביותר בימים ההם לכאב האומה, למחאתה נגד מעניה ומציקיה. ואולם צרת הפרנסה בלעה את מיטב כוחותיו של האמן, שבגר ליצירה גדולה, והוא מבזבז כוחות וזמן לאין שיעור כדי למצוא את לחמו. לאחר שעמד במבחן וקיבל תעודת רב מטעם, הוא נפסל ע"י השלטון, כחשוד על מינות ציבורית; הוא משתדל ללא תוצאות להישג רשיון להוצאת עתון; הוא מתרגם ספרי חול וספרי קודש, מוציא לוח השנה לסוחרים. הוא מגלה גם כאן את כשרונו להסברה ולהפצת מדע בעם, אבל אין זה תפקידו של אמן גדול בפרוזה לכתוב חרוזים ולתרגם זמירות של שבת ‘באר היטב כדי שכל אדם מישראל יוכל להבין את יקר ערכן’… כיצד בא הוא, ששקל כל דבר ובחן אותו שבעתים לידי חרזנות זו – לא נבין לעולם. פלא הוא ויהי לפלא. לא משוללת עניין היא רק הפואימה בחרוזים ‘דאס יודל’, שהרבה כוח וידיעות משוקעים בה. כאן מין סקירה פילוסופית על תולדות ישראל משעת מתן תורה עד תקופת מנדלסזון. כמו ב’סוסתי' חתר גם כאן למהות הקיום היהודי, חד את חידת עמו וביקש את פתרונה (‘חידות אתה, עמי’…).

ב

רק בסוף ימי שבתו בז’יטומיר הצליח להתרכז לזמן קצר ולכתוב את החלק הראשון של אחת מיצירותיו המצויינות ביותר – את ‘מסעות בנימין השלישי’, שאמנם לא נשלם כולו לעולם, אבל הפרקים שניתנו בו הם מן המרוכז ומן השלם ביותר, שכתב מנדלי בחייו. מה שקיצר מנדלי בסיפור זה והפסיק אותו באמצע, בעוד שניתנה לו הזדמנות ב’מסעות' אלו להמשיך ולהראות את העולם היהודי בכל היקפו עם נדודיהם של בנימין וסנדרל, שני ‘התיירים הגדולים’, – מראה שביצירה זו, עם כל הגרוטסקאי שבה, גמל הריאליסטן, צייר המציאות, שלא היה לו עוד עניין להפליג, כמו ב’סוסתי‘, בדברים שבדמיון. לפיכך העביר את גבוריו בעיקר דרך בטלון, צלמונה וכסלון – עולם מלא זה, שבו נתרכזו חיים והוי, שרק אותם נתכוון לצייר. לא היו מעניינו סתם הרפתקאות ופנטסטיקה כמו ב’דון קישוט’, ששימש לו דוגמה לכל מבנה הסיפור. הנושא לא היה לו, כמו לסרוונטס, חיקוי הרומנים של האבירים, כדי להוקיע את דברי־ההבאי שבהם, אף שלכאורה דעתו של בנימין שלו נטרפה עליו מרוב השתקעות בספרים כ’צל עולם' וכיוצא בו. הנושא שלו היה הסכלות וההזיה, שבאו בעקב הבטלה וחוסר האחיזה במציאות. הנושא היה – חיים אלו, שאותם ראה, הכיר, שאותם האמין לרפא, בגלותו את בלהות התנוונותם. את יצרו של מספר אחר היתה מגרה בודאי האפשרות להראות את בנימין וסנדרל בהופיעם בארצות המזרח האכסוטיות (משהו מאפשרויות אלה הראה משה הלוי בביומו המוצלח של ‘מסעות בנימין השלישי’, ביצקו לתוך ההוי הריאליסטי מצבעונותה העליזה של פנטסטיקה מופלגת). אבל את מנדלי לא העסיק מה שמעבר לבטלון ולכסלון. אותן בלבד חפץ להראות בכל האימה הנלעגת שבהויתן, וזה עלה בידו במדה שאין למעלה הימנה: ‘קיצור מסעות בנימין השלישי’ הוא מיצירותיו המעולות של מנדלי. אכן היו גם גורמים אחרים, שמנדלי לא המשיך. ‘מסעות בנימין’ יצאו בשנת 1878 – בשלהי תקופת ההשכלה. תוך כדי הוקעת פראותה של כסלון, התחילה מנשבת רוח אחרת, ורוח אחרת היתה גם עם המחבר. וכל כמה שלא נתפס להתפייסותם הקיצונית של לילינבלום וחבריו ב’חיבת ציון‘, – משהו נשתנה גם בו ולא היתה עוד ליצירתו קשיות הקטיגור מתמול שלשום. גם לתיקוני־צורה ולתיקוני־סגנון לא היה ספר זה זקוק במהדורותיו החדשות כחיבוריו הקודמים, הואיל ונכתב גם אידיש בהגיעו לשיא בגרותו והתכשרותו בלשון זו, ואחר־כך עברית לאחר שסגנונו העברי החדש היה נכון בידו, – כעשר שנים לאחר ‘בסתר רעם’, משאימן את ידו גם למקור בפרוזה הגאונית שלו. ואמנם היה זה אחד הדברים השלמים ביותר בתוכן ובצורה ובבניין: משהו משוכלל כולו מבחינה סיפורית ומבחינה סגנונית, לא הוציא עוד כמוהו מתחת ידו. שלימות זו היא שהביאה את פרישמן וגם את ביאליק לידי התפעלות נפרזת במקצת מדי דברם בסיפור זה. בו גם בחר ביאליק כאחד מסיפורי המופת לבני הנעורים ביחד עם פרקי ‘הירשלי’ מתוך ‘בעמק הבכא’. מבחינה חינוכית, ואפילו שירית, פרקי ‘הירשלי’ עולים בלי ספק על גרוטסקה זו, אבל אינם מהווים חטיבה אפּית, משהו מוצק מצד הבניין, כמוהו. מעלותיו אלה הן שקבעו את מקומו של ‘מסעות בנימין’ ליד ‘ספר הקבצנים’ ו’בעמק הבכא’, יצירותיו הסיפוריות השלמות ביותר של מנדלי. אנו מדגישים את השלימות האמנותית של ‘מסעות בנימין’, את יחידותו אולי ביצירות מנדלי הגדולות כחטיבה ארדיכלית ללא־פגם. ביצירה זו חגג האפּיקן בראשונה את נצחונו – כאן נתגלה כמספּר גדול. אבל קסמה של יצירה זו הוא גם בחידוש שבנגינתה הפנימית; ואין ספק שקצב חדש זה היה הגורם לשכלולה הרב מצד הביטוי והצורה. והחידוש היה, שב’מסעות בנימין' בגר מנדלי להומור, – יותר נכון: לסאטירה שהומור בצדה, לשחוק ממש, והוא שחוק האמן. עלינו לדייק בהגדרה, שאינה פשוטה כאן. ודאי שהכוונה לכתחילה גם בספר זה הוא הליגלוג. היה זה הנושא המנדלאי המובהק, שבלעדיו לא הפליג בים שירתו: ההזיה היהודית, התרמיל היהודי, הבטלנות המבהילה, המרחיקה את בעליה גם מעמל פורה, גם ממחשבה פוריה. כל הפתיחה לספר זה, הנפלאה בניבה המסוגנן, מבליטה מיד את הסאטירה המרה, המכוּונת, כשם שהיא מובלטת בקביעת דמותה של העיר בטלון ששמה מעיד על מומה היסודי: בטלה מאונס ומרצון, פרי השגה בטלנית. היתה זאת ראייה של משכיל, שלא הבחינה או שנתעלמה, מאור הבית היהודי (שב’בעמק הבכא' נתגלה גם לו), מהמוני ישראל העמלים, שהיו גם בבטלון, ונתרכזה בנמושות, שאמנם הם שקבעו כאן את צביונה של ההויה היהודית כלפי חוץ. ואמנם הובלטה כאן מהותה של הויה עלובה זו בליצנות שאינה יודעת רחם. בנימין וחברו לא רק ללמד על עצמם יצאו, כי אם על קיבוץ שלם, מעוט־דמות ודל־כוח, קיבוץ שניטל ממנו חוש המציאות, שחלומות ודמיונות מוציאים אותו מן העולם ומביאים אותו לידי התנוונות. ואם ‘סוסתי’ היא קינה גדולה מלאה רחמים גדולים על עם נרדף שאחרים עושקים את זכויות חייו וסותמים את מעיינות קיומו, נראה כאילו האמן מתאכזר כאן לנעשק עצמו ומציגו לראוה בכל סכלותו, בכל חוסר כוחו לחיות ולתקן את חייו. אף־על־פי־כן, מי שקורא סיפור זה לתומו, בלי לפשפש הרבה במגמותיו (שאמנם אין להתעלם מהן בשום פנים), יבחין כאן בכל פינה לא רק את בעל־המוסר, כי אם קודם כל את ההומוריסטן – את בדיחות הדעת, את שמחת הליצנות. עצם הפתיחה, כל כמה שהיא מכוונת לעקוץ, עוקרת בניסוחה הקל והמבדח את מרי העוקץ: ‘יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם’… ‘ומבין לכל הליכותיהם’ – בטוי זה לא לחינם נזרק מקולמוס הכותב. אין התאכזרות במקום הבנה, במקום שהשׂחוֹק מלא – שחוק זה שבו יסופר על הנס שקרה לבנימין כשהוא תועה ביער, על סנדרל האשה ועל מה שעלה לו מידי הפלונית שלו, על הלינה בפונדק הכפרי, על פגישת אשת סנדרל עם בעלה על הגשר, שעה שכפשׂע בין התיירים ובין החזרתם לבטלון בחרפה ובבושת פנים, שהצלתם באה להם בזכות דברי־המוסר, שהתחיל משפיע עליהם ר' אייזיק־דוד, ‘חכם העיר בטלון’, בן לוויתה של אשת סנדרל, שעה שעוברי גשר נדחקים מבדילים בין הרודפים ובין הנרדפים… ודאי, שאין זה עוד שחוקו השופע סלחנות של בעל ‘טוביה החולב’. אף־על־פי־כן, מונולוג קטן זה של ר' אייזיק־דוד הוא כולו דוגמאי – בו מרומז וכלול הרבה ממה שפיתח אחר־כך שלום־עליכם בשפע נפשו המבורך. ‘בריות נאות! – פתח ואמר זה חכם העיר בטלון בתרעומות – מתגנבים לברוח מביתם, הם מתגנבים. מה ועל שום מה? כלום יודע אני? כל ענין מעניני העולם הלא יש לו פירוש, מילתא בטעמא, על פי דרך הטבע. היכי תמצא בריחה בעלמא, בריחה שלא מדעת, ונשים עלובות בלא שום טעם לעגן! – כלום יודע אני? אדרבה למאי? ובלאו הכי, אפילו אם לא אדקדק בכך, הרי חוזר אני ושואל: אדרבה ועוד הפעם אדרבה ואדרבה, אמור בעצמך, בנימין. אתה בעצמך אמור, מה לכם כאן. אף אתה, סנדרל, במשמע. אני רואה, רואה אותך עומד מאחוריו. זוגתך, סנדרל, עתידה להפרע ממך – – כדג עתידה היא לקרע אותך זוגתך’… וכו' וכו'. בכל הראייה כאן, על־אף המגמה, יש מחמדת הלצון. אין זאת סאטירה עוקצנית, כפי היינו רגילים כולנו, – ביחוד אלה שהם בעצמם מכניסים בה מגמה משלהם – לראותה, כי אם בראש וראשונה הבלטת הסיכלות, – ולא בלי מקצת הנאה… ‘ובעצם בני העיר בטלון רובם ככולם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי־לב ובעלי בטחון משונים’… בפתח דברו זה על יושבי בטלון כבר קבע את זיקתו אליהם: התאכזרות מדעת בצירוף סלחנות, ואפילו קורטוב חיבה, – שלא מדעת. ראייה כפולה כאן. בעל־המוסר בשלו ובעל ההומור בשלו, – ראייה מנדלאית…

ג

רמזנו לעיל על המכניסים לספר זה ‘מגמה משלהם’, והמכוּון הוא: מגמה כנגד הציונות. המתנגדים לנו נאחזו כאן בלעגו של מנדלי על השגותיו הבטלניות של בנימין, העולה כביכול לארץ־ישראל. ואין לך דבר, שהוא ההפך ממגמת הספר האמיתית, כהנחה זו. ולא נעמוד על ראיות, שכבר הובאו על־ידי אחרים – ראיות חשובות, ואין בהן, אף־על־פי־כן, כדי לשכנע. היינו, – שהסיפור נכתב לא רק בטרם היות ציונות מדינית בעולם כי אם גם לפני חיבת־ציון; כי לידי כתיבת הסיפור הביא את מנדלי מעשה בתייר אחד, שסיפר גוזמאות על בני־משה שמעבר לסמבטיון, ורבים באו לידי התפעלות והתלהבות מסיפורים משונים אלה וראו אותם כעובדות ממש. יחס נגד־ציוני יכול לפעפע ביצירת פייטן גם בנביטת רעיון, שהתחילה לפני הפעולה הציונית המאורגנת, ועשוי היה לבוא לידי גילוי גם אגב מקרה. ביצירה שירית אמיתית המגמה היא תמיד פנימית. לא מה שנראה לעין, כי־אם מה שמרומז בנראה. ומנדלי ב’סוסתי‘, יצירה שבה באה תפיסת גורלו של ישראל לידי ביטוי מחריד, מגלה בכל מראה וסמל, שקיומו של עמנו בנכר אין לו יסוד. והעיקר – אין לו גם תקנה. התיקונים בדת, שבהם ראו יל"ג וליליינבלום את הדרך לתיקונים בחיים, אינם מעניינו. שלא מדעת הוא חותר תחת כל הויה גלותית. אינו רואה גם במגמות מצד טובי אומות העולם אלא הונאת אחרים והונאת עצמם. במגמה היסודית של ה’מסעות’ אין מקום לטעות. היא מכוונת נגד הויה נלעגת, מדולדלת – נגד ‘עדת בני ישראל, הרצים שם מתחת בבהילות כעכברים אחרי אכילת סם המוות, במטותם ובמקלותם ובמשענותיהם בידיהם’… הכל כאן אכול מבחוץ ומבפנים. מנדלי אינו גורס כל השליה, כל כוונה שאינה כוונה, כל זמן שאינה מאומתת על ידי דברים של ממש. הסיפור נתפרסם עברית ב’פרדס' השלישי – מאסף שכשרותו הציונית היתה למעלה מכל ספק. לא די שהסיפור לא היה חשוד על כפירה, – היה בו באיזו מדה גם משהו, שהתאים לרוחו של אחד־העם, הרוח שהיתה מפעמת במאסף זה: הפחד מפני השוטים, מפני אלה שאין תקוה מהם לישובו של עולם, וממילא – גם לבניינה של ארץ־ישראל. אמנם ב’כתבים בלים' מהרהר אחד־העם עצמו חרטה על פחד זה, ואותו שוטה הבוטח בעצמו ורץ להכות את אויבו בלא לחקור תחילה אם יספיקו לו כוחותיו לכך, זה שהיה לו קודם סמל הבטלנות, נעשה לו במרוצת הזמן ל’אידיאל גדול בממלכת הרצון והמעשה', באשר ‘לחכמה התפארת וההוד, ולבטחון הגדולה והגבורה’… אבל יסוד תורתה של אודיסה וחכמיה לא היה ‘אהנייה ליה שטותיה’: הם תבעו בדיקה חמורה של החומר לבניין. הם לא סמכו על השוטים יותר מדי. ומנדלי לא על ביאליק בלבד השפיע, כי אם על כל החבורה, ועל אחד־העם בתוכה. ואם היה מי שהוא שראה בסיפור זה של מנדלי מכשיר טוב לציונות, היה זה בודאי אחד־העם. ‘ספר מושׂג כפי שקוראים אותו’ – אומר בצדק ש. ניגר.

ד

מנדלי, שיצא בעקבות סרוונטס, טבע ביצירתו כמה מקוי־היסוד של ‘דון־קישוט’. אין צורך לגלות בפרצופיהם של בנימין וסנדרל מדמות דיוקנם של דון־קישוט וסנחו פנשו, – המשפיע והמושפע, בעל הדמיון המרחף בעולמות העליונים והדבק בטבורוֹ אל הממשות וצרכיה. בנימין, כדון־קישוט, תקוע בספרים דמיוניים, המעבירים אותו על דעתו. כל זה וכיוצא בזה מקביל, אם מעט ואם הרבה, לדוגמה שעל פיה נכתב הסיפור העברי. ואולם מה שאינו מקביל ב’מסעות בנימין' רב לאין ערוך ממה שמקביל לספרו של סרוונטס. אנו נוכחים שוב, כי היוצר המקורי אינו מסוגל לחקות גם כשהוא מתכוון לכך… כל אימת שיש לנו עסק באנלוגיות שבספרות מסוג זה, עלינו קודם כל להתחקות על הקרקע שמתוכה יונקת אחת מן היצירות, הדומות בנושא. לפי זה בלבד הוכשרנו לדעת מראש, מה שנידון מלכתחילה להצלחה או לכשלון. מובן, שאין הדברים אמורים אלא ביוצרים, ששניהם בעלי שיעור קומה. לא נסכן את יצירת מנדלי, שחשיבותה הגדולה במקומה עומדת, על־ידי הקבלה ממצה עם חיבורו הגאוני של המשורר הספרדי. מנדלי גם לא נתכוון להתחרות עם הדוגמה, כי אם חפץ להראות, שמשהו בדומה לאנומליה שבה נלחם סרוונטס, יש למצוא גם בחיינו. יתכן, שראה – ולא בלי יסוד – בנגע הזה סכנה לקיומנו, הרבה יותר משראה זאת סרוונטס לגבי עמו. וכאן אנו עומדים בלב הבעיה: סרוונטס (כפי שעלה דון־קישוט במחשבתו תחילה) חפץ להראות את השפעתם הנפסדת של הרומנים האביריים על השטופים בקריאתם והציג לראוה את דון־קישוט, אדם תמים ונפלא כאחד, ורק שהוא חי כולו בעולם נטול־ממשות. ובדמיונו המבולבל נתחלפו הבדיות מתוך הרומנים במציאות ושוב אינו מבדיל ביניהן. אילו נצטמצם סרוונטס במגמה זו לא היה כותב אלא ספר מבדח, ובשום פנים – לא ספר שגיבוריו נעשו סמלי־נצח. דומה, שאת דון־קישוט האמיתי לא הכיר גם היוצר עצמו אלא תוך כדי ספּרו עליו. לפיכך התחיל בליצנות וסיים באפותיאוזה של הגבור הנלעג. ואמנם: כל כמה שהאבירים בתקופה הידועה היו מגוחכים, הרי צמחו מתוך צמאון למשהו, שהוא נעלה מכל ממשות. מהם הרי יצאו אוונטוריסטים מגלי־ארצות כקולומבוס, שדמיונו הנלהב, אמונתו בשליחותו, הם שעמדו לו. מה שמשיג הרפתקן באי־ידיעתו, פעמים שאין בכוחם של ‘שבעה משיבי טעם’ להשיגו. אך הצרה היא, שלמנדלי היה עסק עם אדם כבנימין. גבורו אינו מליץ, פייטן, שהוא כולו מלא להט צמאון לגדולות ונצורות שיביאו גאולה לעולם, כי אם בטלן ממש, אדם שאינו מתנכר למציאות, כי אם המציאות מתנכרת לו, אדם שאין בו כלום מן האש הגדולה, המכלה את בשרו של האביר מלאמאנשה. ברור, שכאן המגמה אינה יכולה לחרוג מתחומה המצומצם. כאן אין מקום גם להלך־נפש ולוא גם נלעג. סרוונטס הוכרח לחזור בו ממגמה ראשונה – על גיבורו נפל אור לא־צפוי שנמשך אחריו בלב משורר, המבחין ביצוריו, בעוד שמנדלי, הנאמן למציאות, לא יכול לגלות בבנימין דבר חוץ מסיכלותו. יצירתו של מנדלי נידונה איפוא מלכתחילה לקומיזם בלבד. בבנימין הוצג לפנינו אדם שאינו מן הישוב, ואין להטיל בקש וגבבא שלהבת של גדוּלה. ברם יש גם איזה יתרון לחומר דל זה, שממנו לש מנדלי את דמויותיו. לסרוונטס היה סוף־סוף עסק עם בן שכבה קטנה של אצילים ירודים, בעוד שמצודתו של מנדלי פרושה כאן על המציאות היהודית, על מה שראה אז כמציאות יהודית. ואף אם אין כאן עלילות גדולות, הובלטה בשטח מצומצם זה צורה קיבוצית של הויה יהודית בעלבונה, בעניותה המנוולת ומקטנת גם את הויתה הפנימית. לאחר זמן כשבגר מנדלי כמשורר, בגר כאדם, ועינו הוכשרה לראות את המציאות היהודית דרך אספקלריה רחבה יותר, – כתב את ‘בעמק הבכא’, גילה בעוני הממאיר של משפחה יהודית אור נפשי גדול, אור אהבה ומסירות שאין דומה להן. ב’מסעות' יד המשכיל עדיין מכוונת את עינו, אף שהראייה צלולה יותר והמכחול רוה יותר. אכן גם בספר זה, שהקומיזם הונח ביסודו, מנצנץ תוך כדי לגלוג אור הפייטן. וכדאי לציין מבחינה זו רק את הפרקים על החוטפים, שהם מעשה ידי אמן, ואת עמידתם העלובה של תיירינו כאנשי־צבא. יחד עם קצת ‘חוזק’, שאין מנדלי עשוי להתגבר עליו, כמה כאן רחמי־לב, תוגת־לב – כמה כאן שירה! ורסיסי שירה אלה, כל כמה שהם מעטים כאן, הם המשיבים את לבנו גם ביצירה ‘לא־שירית’ זו.

פרק שמיני: ספר הקבצנים

א

בשנת 1881, לאחר שדללו לגמרי מקורות פרנסתו וכל הנסיונות שניסה פעם בפעם לבצר לו מעמד למחית ביתו (משרת רב מטעם, הוצאת עיתון, מלאכת תרגום) עלו בתוהו, קיבל ברצון את הצעת חברת ‘מפיצי־השכלה’ להיות מנהל התלמוד־תורה באודיסה – בתנאים טובים בערך, מבחינת הפרנסה, שאפשרו לו קביעת עתים, לוא גם בצמצום, למלאכת סופרים. אודיסה היתה החניה האחרונה, והיתה גם הארוכה ביותר בחייו. לאחר יסורי־משפחה בקמניץ־פודולסק, לאחר מרירות שהשביעוהו ‘בעלי הטובה’ בברדיצ’ב, ולבטי הפרנסה הממושכים בז’יטומיר, מצא סוף־סוף באודיסה את המנוחה, שהיתה כל כך נחוצה לו, לאדם ולסופר. כאן בכרך־הים שבדרום היה שרוי בשמש ובירק עד יומו האחרון. במוסד, ששם הרביץ תורה לילדי ישראל לאחר הפסקה של עשרים שנה, הוקצה לו מעון מרוּוח, היה לו חדר מלא־אור לעבודה, חדר לספרים, – ספרי כל הדורות, שהיה שקוד עליהם לא פחות משהיה שקוד על יצירתו. מתמיד היה מטבעו, והעיון היה משוש־נפשו כל ימיו. תורה ויצירה היו לו תמיד היינו הך. ברם, מה שהעניקה לו אודיסה שכם אחד על כל הערים, שישב בהן קודם – היה חבר רעים שהיו כרוכים אחריו וידעו לא רק להעריך את האמן הגדול כי אם גם לעודדו ברגעי־שפל ולחזק את ידיו ליצירה. שקוד, כאמור, תמיד על דברי תורה, לא היה עט אל הנוצה והיה מזלף את יין יצירתו טיפין־טיפין. חוץ מביאליק, לא ידענו בתקופה זו עוד סופר שלא היה מפסיק כל ימיו ממשנתו בה בשעה שהיה נוח פעם בפעם להפסיק ממלאכת האמן. אכן בעצם לא הפסיק. רוחו, המתונה בטבעה, הבשילה את פריה לאט־לאט תוך כדי לימוד ותוך כדי הפסקה. הכנת חומר לבניין היתה תמיד שקולה בעיניו כבניין עצמו, והוא גם היה מעדיף לשוב ולשים על הסדן את הישן – ולהפכו חדש – מלנעוץ את הקנה בשרטונות חדשים מעיקרם. אכן תלמידים כשלום־עליכם, כביאליק, וידידים כאחד־העם, כרבניצקי, כבן־עמי, כמנשה מרגלית, לא די שהשפיעו על יצירתו לטובה, – הם תבעו אותה ממנו; היו עושים בערמה כדי להכריחו למלאכה ולהוציא מתחת ידו פעם בפעם דבר חדש. בפתיחה ל’בימים ההם' הוא עצמו מספר על כך. אבל מי יודע, אם לא שלום עליכם הוא שהכריחו לכתוב גם את פרקי ה’ווינשפינגרל‘; מי יודע אם לולא רבניצקי וביאליק, שזממו את הוצאת היובל בעברית, היה מסיים את ההרקה המופלאה לעברית של ‘סוסתי’, ‘ספר הקבצנים’ ו’בימים ההם’, שהיתה מלאכת ענקים לזקן, שהיה כבר בן שבעים וחמש בצאת האחרון משלושת הכרכים – לולא הם, מי יודע אם היה מביא לידי סיום (אמנם סיום חטוף ביותר) את הפואימה הגדולה, פאר יצירתו, ‘בעמק הבכא’. חבורה זו שבאודיסה נעשתה מעין משפחה, שחבריה נתקשרו לכל ימי חייהם, שמרו אמונים זה לזה, – קינאו וחרדו זה לזה. לא מצאנו משהו דומה לחזיון זה באכסניות של ספרות אחרות. מנדלי הכיר במה שחוננה אותו אודיסה ובהקדמה ל’ספר הקבצנים' באידיש הביע למנשה מרגלית, רע ילדותו, את כל רחשי התודה, שהגה לו ולמקום מגוריו החדש, שחידש את יצירתו וחידש את חייו.

ב

לשינוי המקום היה ערך מכריע גם בצביון יצירתו של האמן. הוטעמה כבר השפעת המקום על שירת מנדלי. ואודיסה, עיר השמש, בצירוף החבורה הקרובה לו, גרמו גם לצלילות נוספת בהבעה, בקליטת הנוף – באור הפנימי החופף על דפיו בתקופה זו, תקופת העליה והשגשוג, המתחילה עם השתקעו בעיר־הדרום היפה. הורגשה מאז בעיקר התגברות האפיקן. כל מהלך גידולו היה מכוון לצד זה. וראינו שגם ב’מסעות בנימין' עם כל המגמה הבולטת, גבר היסוד הסיפורי, אבל ב’ספר הקבצנים' הוא מתגלה כמשורר, כצייר־הנוף, כמספר להנאתו. אולי משום שבאודיסה, רחוק מבטלון ומכסלון ומקביציאל, צוחצחה עינו ביותר, אף חוננה ראייתו. לא אמרנו שכאן נתפייס עם ליקויי האומה, – עליהם התעורר תמיד בכל פינה שביצירתו, אבל מדת־הרחמים נצטרפה למדת־הדין. יותר מאשר ב’סוסתי' ולא כל־שכן ב’מסעות‘, הכיר עתה בשורש הליקויים האלה. רוח הפיוס שלאחר ההשכלה, שמקורה בהכרת הפגם שבגלות שאין לו תקנה, נחה בלי ספק גם עליו. ברם, דוקא ה’פריזיוו’ (1884), דרמה זו שבה מתחילה תקופת אודיסה, לא הצליחה. אולי משום שהדרמה לא היתה הצורה ההולמת את הצייר; גם משום (כפי שהסביר זאת יפה א. מוקדוני) שכאן חסר מנדלי, אספקלריה מאירה ומסננת זו של האפיקן. כאן רשות הדיבור ל’נפשות העושות‘, ואין יד מנדלי המרסנת, המגבשת. אכן, לא אשכח אותו סיפור עצוב, שנוסח במלואו באודיסה ושקראתי אותו בנערותי. זוכר אני, יום שלם נחבאתי אז באסם־התבואה שלנו וקראתיו מתוך שכרון, מתוך שכחת עולם גמורה. חיבור זה עם הציור שעל המעטפה, ש’סחבתי’ אותו ממגרת השולחן של אחי הגדול, היה לו כוח משיכה לא פחות משהיה לסיפורי ז’ול וורן והקפיטן מיין־ריד. אף הוא הכניסני ליערות־סתרים, ליערה העתיק של הויה יהודית, ששיערתיה גם קודם, אולם עתה הכרתיה. והיה זה שוב מקץ שנים מעטות, כשנתקבל גליון ‘הדור’ ובו פרקיו הראשונים של ‘פישקא החיגר’ (בגילגולו העברי: ‘ספר הקבצנים’). אולי משום שבגרתי יותר גמעתי כאן גמיעות גדולות כל־כך של הויה ושירה; אולי משום שצוד צדני הנוף במתק צבעיו, בצמצום צבעיו; ואולי משום שהניב העברי הרהיבני, חזקה אמונתי ביצירה עברית מקורית. היו בנוסח העברי קסמים נוספים, אף שאין ספק שבנקודות בודדות יתרון לגוף הספר. אבל בעברית, בעברית של מנדלי, היה קסם של בריאה חדשה שבאה לעולם. כאן הפליאה איזו הארה גאונית, שינקה ממעינות דורות ושסימלה התחלה – ריכוז ראשון של כוחות עם מפוזרים, שכונסו כאן יחד, שניקוו לצינור רחב אחד, שקלח מתונות, – מתוך בטחון שלא יחרב לעולם. משהו בדומה לזה לא הרגשנו אלא בשירת ביאליק. וכמה נפגם הטעם, נפגם חוש הבקורת, חוש הקליטה, אם נמצאו אנשים, – ולא פוליטיקאים – שמפני ‘אהבת ישראל’ (שלא נמצאה בו, כביכול) הם מתקוממים לו, מתנכרים למנדלי, לאמן שמתוכו מדברים לב האומה ושׂכל האומה, הכרת עצמה של האומה, – שאיש לא חידש, לא ביצר את הלשון העברית לדורות כמוהו.

ג

ב’ספר הקבצנים‘, כב’בעמק הבכא’ שבא עמו ואחריו, מתגלה בניין־אב בתכונת מנדלי, והוא: להרים בכל תקופה את המשא לפי כוח התנופה שניתן לו באותה שעה. אותו קונטרס קטן ודל שנתפרסם בשנת 1869 גדל ויהי מקץ עשרים שנה ליצירה רבת־היקף – כשרטוטים של תכנית שהפכו בניין. בידי ש. ניגר נשתמר נוסח שני משנת 1876, שאינו אלא אותו נוסח ראשון בצמצומו, אף שתוקן פה ושם תיקונים קטנים בלשון ובתוכן. נוסח זה לא ראה אור בדפוס. אולי הרגיש המחבר בחושו החד לכוחות עצמו, שטרם בגר לצורה המשוכללת הסופית והמתין עוד שתים־עשרה שנה עד שהוכשר להגיש לקורא יצירה, שגילתה את מנדלי במלוא כוחו כמספר עברי מקורי, ראשון בדורו – ולא בדורו בלבד. במהדורה זו הפך סיפור־המעשה המכוּוץ על פישקא והגיבנת – פרשת־קבצנים גדולה, מרוקמת על יריעה רחבה של מראות־שדה וציורי־כפר השלובים בתוך הסיפור, או – מה שנכון יותר – שהוא, הסיפור, שלוב בתוכם. אמנם חיי הקבצנים אינם כאן בשום פנים דבר טפל. למנדלי הם גופי־חיים – הקבצן משמש לו (ראינו זאת ב’מסעות') בכל פינת חיים שהוא פונה סמל לחייה של כנסת־ישראל (‘כל ישראל קבצן אחד’). והאמן נכנס כאן לפני ולפנים של הויה קבצנית זו, מגלה את נפש הכת העלובה לפרטיה ואת נושאיה לסוגיהם. והואיל ומטבעו של מנדלי לראות דבר ולחקור דבר בהעלם אחד, יש והסיפור נראה כמחקר מחיי־הקבצנים. אין ספק, שבספר נתגבשו רשמי נדודיו של אברהם’ל והעגונה, בערבה האוקראינית, אף שהוא מראה לנו את פישקא גם באודיסה. משום שהקבצנים בכרכים הם פרשה בפני עצמה. ברם נגינת הספר, כפי שהיא עולה מתוך מהדורה זו, ש’עובּדה כולה מחדש', ושנוספו לה פרקים (ז–יב) חדשים, היא נגינת־שדה, רשרוש־עשבים והמית־יער. ואף שהנושא העיקרי לא טושטש, פעמים נדמה שעיקר תכנה אינו אלא פגישת היהודי עם הטבע. כל הפתיחה הגדולה עם ציורי־הנוף הרחבים וההוי הכפרי, הפונדקאי, נוסכים מנועם שלותם גם על החיים העלובים, שעליהם יסופר בגוף הספר. אפילו אהבתו העגומה של פישקא נבלעת רובה באור, ברוחב שבעולם־אלהים הירוק. כאן יד האפיקן כולה על העליונה. נפלא הוא הפרק הראשון, המראה את האבלות היהודית בצדה של הכוסמת המלבלבת, החטה המוזהבת וגבעולי הקטניות הירקרקים… דוקא משום שחוט של הומור משוך על יהודי מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין הנלחם לשעה קלה של הנאה מזיו הטבע, מייהד את הנוף, מוציא את היהודי מרשות שאינה שלו לרשותו שלו. הפרקים שבהם יסופר על פגישת מנדלי ואלתר יקנה"ז, על חנייתם בשדה, על אבדת הסוסים, תעיית מנדלי ביער בלילה – כל זה אינו אלא הימנון יהודי לטבע, מין התקרבות חשאית, ביישנית לטבע, שגרוטסקה וקדושה משמשות בה בערבוביה. ואם אמנם גם פרקים אלו מתובלים פה ושם באותו פלפול חריף של רמזים ועוקצים כלפי מומי חיינו, אך הללו הולכים ונבלעים בשאננות־קיץ ובזמזומו של רמש־השדה; והם באמת ‘אינם מענינו’ של האמן, כפי שהוא מפסיק את עצמו פעם בפעם בשעה שהוא מפליג בדברים יותר מדי.

ד

בספר זה הושג, כבכל יצירה של בגרות גדולה, תואם של סגולות שונות ומנוגדות בתכונת המחבר. ולא הסאטירה וההומור בלבד, הרמה האפית בצדה של המגמה המכוונת – כאן נתלכדו שני יסודות בתכונת מנדלי, שבבואם במפורד הם על כרחם מצמצמים כל יצירה, והם: סגנון האמן, שכוחו ב’ליטוש‘, בדקות שבצורה, שבהשגה, וכנגדו: הניב העממי, סגנון הרבים, שביאליק הגדירו אחר כך בשם ‘נוסח’, הגדרה ההולמת יפה את מהותו של סגנון זה, שיש בו משהו מנוגד לניב האמן, המתגדר בחידושים שבצירופי עצמו, בעוד שה’נוסח’ חותר לשוב ולנסח מה ששמור באוצר לשונו ומושגיו של העם, ובכוחו של ניסוח אחרון זה לחדשו, כשהוא נעשה ביד מנסחת בחונה, לעשותו בסיס לביטוי העתיד. ודאי שגם ה’ניסוח' הוא בכלל אמנות. אף־על־פי־כן, באין אותה שמינית שבשמינית שבהתערבות אמן, יש סכנה של ווּלגריזציה, של הנמכת הביטוי. ‘אין בור מתמלא מחוליתו’, וכל שעבוד גמור לצורה מכביד את נשימת השירה – מחזיק אותה בד' אמות של השיגרה. וכל שיגרה לא די שאינה מעשרת – היא גם מדלדלת את השגור. ‘ניסוח’ טוב מבצר את הנוסח על־ידי שמוסיף לו תוספת של איכות. רק הרכב טוב של אמנות ונוסח מביא לעולם יוצר גדול. במנדלי, כמו בביאליק, המובהק שבתלמידיו, היה אולי הכוח המכריע בחוש העממי, בקצב העממי שבו חוננו שניהם – בכוח זה חיזקו, יצרו שניהם את הלשון העברית החדשה. למנדלי, כתלמיד האסכולה הרוסית, היה (כפי שראינו ב’עין משפט') הסגנון העממי יסוד כל אמת שביצירה: הישגו הראשון בסיפור היה ‘דאס קליינע מענשעלע’ שבלשונו, בדרך סיפורו, בטפוסיו – הוטבע נוסח עממי, הוטבעה השגה עממית. היה זה, לפי אמת־המדה של התקופה, בלי ספק ספור רב־ערך. אף־על־פי־כן לא היתה זאת יצירה גדולה ואין היא מצטרפת גם בניסוחה האחרון (האודיסאי משנת 1907) ל’סוסתי‘, ‘בנימין השלישי’, ‘ספר הקבצנים’, ‘בעמק הבכא’, ‘בימים ההם’, חמשת חומשי יצירתו של מנדלי, שדורות לא יזיזום ממקומם. המחבר גם לא ראה צורך לתרגם אותה לעברית ולהכניסה ל’שלושת הכרכים’, שהיו מעין קאנון של יצירתו. יתכן, שספור זה (שאינו פסול בעינינו כל־עיקר) לא הגיע באיכותו לנקובים למעלה משום שהיה רק עממי ושהיה סנטימנטלי ביותר – משום שהיסוד האישי בסגנונו, שהוא מידת האמן, עדיין רפה בו מאד. גם ‘ספר הקבצנים’ בנוסח ראשון שלו (שנכתב סמוך לסיפור זה) היה בצורתו, ברוח המפעמת אותו, דבר עממי כולו. בפישקא, בגיבנת העלובה, אפילו באלתר יקנה"ז, נתכוון לא להתגדר ב’צורות בולטות' כי אם לגלות בנמושות שבשכבה העממית נשמת אדם, חן אדם. – כדרכם של מספרי רוסיה הגדולים, ביחוד של העממיים, חפץ לעורר רחמים, לתנות גורלה של נערה עלובה שגלתה מעל שולחן אביה, להאיר דמותו של בעל־מום עלוב, נשמה אילמת שלבו, אף־על־פי־כן, יודע לאהוב, לסבול ולשמור אמונים. ורק בנוסח אחרון, – משבגר האמן ורחבו גם יריעותיו, נוספו לו פרקים, שמעטים דוגמתם ביצירת מנדלי לכוח התיאור, להומור, אפילו לשירה. פרקים חדשים אלה מהווים, לכאורה, דבר בפני עצמו, ואולם חיים־חנא והבתולה חסיה־גרונה הם מבני אותה המשפחה של ‘ממעטי דברים’, אף שאינם מעוררי רחמים כפישקא והגיבנת. כאן – בלבטי מנדלי המחפש את סוסו האבוד, בשירת היער הערבּי, בתיאורו המגוון של הפונדק, של חיה־טריינא הפונדקאית – אפוס של כפר, ההוי היהודי שלו, שכל תג בו חי, טיפוסי, לקוח מן המציאות, ובצירופו הסופי – נעלה לאין ערוך מן החולין שבעניין – שירה מקורית בתחומי ריאליזם מצומצם, המתרחב מתוכו ומתנגן מתוכו.

ה

ברם, עם כל מה שבתואר ריאליסטן נכלל הרבה ממהותו של מנדלי, זה שהכיר מראשית דרכו, כי אין לו לאמן אלא מה שעיניו רואות, – אין לקבל אותו ללא־שיור. ודאי שמנדלי הושפע הרבה מן הריאליזם הרוסי ומשהו יסודי משל סלטיקוב־שצ’דרין ומשל גוגול נותן סימנים בולטים בהשפעה זו. ודאי כל אלה שקדמו לו ושהלכו עמו, בכללם גם יל"ג וברודס, חניכיה המובהקים של האסכולה הרוסית, הם לעומתו אנשי רומנטיקה. הרי הוא היה הראשון, שלא די שהסתכל במציאות, אלא למד אותה, כלמוד חוקר את דיני הטבע. אף שרשמי נדודיו בימי בחרותו עם אברהם’ל החיגר ועם העגונה שמשו בלי ספק אחיזה ראשונה ל’ספר הקבצנים' – היה חוזר על מקומות חניותיהם של הקבצנים בברדיצ’ב, מתבונן ורואה וחוקר מפיהם כל פרט שבחייהם, שבהוי שלהם לסוגיהם ולסיעותיהם. לא הניח אף פינה ב’מקצוע' זה שלא בדק אותה בעין אמן ובעין סוציולוג כאחד. אף־על־פי־כן, מי שאינו רואה בו אלא ריאליסטן, לא עמד על טיבו, לא הכיר את עצם מהותו – ראה אותו על כל פנים ראייה מצמצמת. יותר משהיה ריאליסטן היה בכל דרכי ביטויו, בטיב קליטתו את העולם, בעיקר מהותו – בעל־אגדה. זאת היתה אולי סגולת כשרונו המקורית ביותר, היהודית ביותר – שהיה בעל־הלכה ובעל־אגדה כאחד. זהו בעצם סודם של ‘שני המנדלים’, והכריע כלפי פנים תמיד בעל־האגדה. מי שיודע, כי בכל אמן גדול נאבקים כוחות מתנגדים, לא יראה בזה משהו יוצא מגדר הרגיל. המופלא כאן הוא לא ההתרוצצות בין לימוד זכות ללימוד חובה, שאינה פוסקת בכל יצירתו, ולא זה שהיא כולה מתובלת בחריפות שבדרוש, משלו ומשל האגדה הקדומה, כי אם מה שאופן הראייה כולה, קצב התיאור כולו טבועים בחותמה של האגדה: מה שהוא מתאר ומסיק מסקנות בהעלם אחד, מה שההוי שהוא מוצג לשם עצמו בא תמיד גם ללמד על מדה קבועה, על קו קבוע באופיה של האומה. והתיאור – גם כשהוא מפורט ביותר, הוא נראה כמכווץ: כל כך הרבה מרוכז בכל תג שאין אנו מספיקים למצותו כולו. כל קטע הוא בחינת ‘משנה’, שאתה חייב לבדקה, להשלימה ב’גמרא' – תלי תלים של הלכות הובלעו בה. אין כמנדלי מומחה לפסוק את פסוקו על דרך הקדמונים ושלא יהיה בזה משום חיקוי, משום דבר שבסטיליזציה. כל כך הוא הכרחי במקומו, – מחוייב המסופר, מחוייב העניין. אין בפרוזה העברית משהו דומה לו בכוח הריכוז והעושר שבכל שרטוט. אתה יכול לעקור קטע קל, אפילו פסוק בודד ממקומו. ולא די שלא יהיה נפסד, כי אם יבליט הבלטה נוספת את המוצק שבו. כל זה – משום שמנדלי אינו מתרשם, כי אם צמא לדעת, צמא למלוֹא הבליטה. הוא יוצק צורות, דפוסים – הוא ראש טובעי מטבעותיה ומגדירי הגדרותיה של הפרוזה העברית. בהגדרה מצומצמת זו, בטביעת־עין מלאה זו ממילא כלולה, כמו באגדה, גם המסקנה.

ו

סתם מספר הוא בעל־אגדה. אם נבדוק לא את ‘ספר הקבצנים’ בלבד, כי אם גם את ‘בעמק הבכא’, נמצא שאין המספר, שהוחזק ריאליסטן, חושש כל עיקר למעשי נסים. אלתר, למשל, מציל את פישקא בבואו במקרה אל החורבה; את אלתר עצמו, הנאבק עם ‘הממזר האדום’ בגלל הסוסים הגנובים, מציל פעמון של נוסע הנשמע ברגע המאבק המכריע – קוים של רומנים הרפתקניים מובהקים. לא – הנאמנות למציאות אינה בניגוד למקרה, שכל משורר מכיר בחוקיותו. הנאמנות כאן בכשרון הראייה, בריכוז המפורד שבמציאות. יש דברים, שאינם בגדר הרגיל, ולמספר אמיתי, אם רוח שירה בו, הם מעשים בכל יום. אכן משורר היה ולא ריאליסטן, שעינו ולבו שבויים בכבלי השגה קטנה. אבל פחד הרומנטיקה עליו, והוא מבליט בכל הזדמנות את שנאתו למליצה, לכל צורה של הפלגה, של תיאורי הבאי, שאינם אלא חיקויים לדברים שבכתב. כשהוא עומד בתיאור החבורה המשתטחת בשדה, והשמש זורחת, והסוסים רועים באפר על ידם, הוא מוצא הזדמנות ללגלג על ‘בעל־לשון’, שהיה עושה מעמד זה פייטני ביותר ‘והיה מוסיף מדעתו גם נופך משלו כיד בנות־השיר הטובה עליו, כגון עדר צאן הרועה בשושנים, פרות רועות באחו ואיל תערוג על אפיקי מים, ואף אותנו היה חונן ונותן בפינו חלילים משלו, לחלל ולשיר שירת דודים לרעיות אהובות…’ מתוך הקפדה על האמת הוא מטביע במכוּון על המעמד חותם של חולין: אין כאן אלא יהודי מתפרקד בעשב ומבמבם לו שלא בכונה ‘כשירווח לו מעט מדאגת פרנסה’. ואולם פחד השירה המדומה אינו מעכב בידו לבוא לידי התפעלות ממראות נוף, שבכל ניסוחם המנדלאי, לא קדם לו באמנות התיאור שום מספר, ואפילו משורר, בספרותנו החדשה. קטעי־הנוף האלה – מראות ערב ובוקר וצהרים בשדה וביער, שפואימה סיפורית זו מנומרת בהם, מצויינים בזוהר צבעיהם ועם זה גם בפשטות, שאין אתה מוצא כדוגמתה אלא במשוררי העולם הגדולים. איזה זיו צונן יצוק עליהם, המעיד על שליטה במכחול, על עין למוּדה לראות, ועם זה הם כולם מחוממים מבפנים. מנדלי לא היה קר־רוח לפלאי הטבע כל עיקר. אתה מרגיש את ההתפעלות העצומה בכל שרטוט. ים של רגש מסתתר בכל תיאור, – תוכו יותר מברו. אותו מראה־נוף של צהרים בערבה, כשהרקיע כולו תכלת וחמה לוהטת ורוח לא נושבת, ותבואות ואילנות אינם מזדעזעים ובהמות ועופות כפופים מאהבה לשלטון החמה, ורק הילק והחרגול והצלצל נשארו לבדם ועושים הילולא וחינגא בחללו של עולם שנעזב – כלום לא הוא שלימדנו לראות, להבחין את הנשגב בפשוט – בנגלה, שאינו נגלה בלבד? וכלום אין להכיר מיד, שמשהו – גם מקצב האגדה, מצמצומה, מענוות צבעיה הוטל בתיאור שאת עקבותיו נכיר עוד בציורי הטבע של ביאליק, של טשרניחובסקי – של כולנו. ודאי שהבאים אחריו הוסיפו מן החריפות המודרנית, אבל כאן גילוי ראשון, דוגמה ראשונה. על כן יקר שבעתיים זה הצמצום, זאת ההתאפקות. כשאתה משוה ציורים קלסיים אלו לציורי גוגול למשל – אתה משתומם על מיעוט הרגשנות והנופך הריטורי של מנדלי לעומת צבעונותו הגדושה של המספר הרוסי הגדול, הגם שממנו למד לתפוס שרטוטי־יסוד בדמויותיה של אומה.

ז

ברם, לא תיאורי הטבע בלבד, המשקים הויה עגומה זו אור לא־צפוי, מושכים על יצירה זו חוט של חן רומנטי. כל סיפור־המעשה הזה על שני בעלי־מום עשוקים, נטולי נחת, שמצאו זה את זה בעולם שכולו כיעור והאהבה תלתה על חייהם פנס־פלאים, אינו אלא משהו אגדי, המצוי בספורי־עם – מעשה באב, שהפקיר את בתו ביד אשתו הגרושה, המתאכזרת לה, עד שנזדמן באורח־פלא עם עלוב זה על אם הדרך וסח לו לתומו על המוצאות את שניהם. כל תפיסת הדברים כאן אגדית־עממית – מעין פירוש על פזמון־העם, שהיתומה מזמרת בהתעטף עליה נפשה: אבא שחטני, אמא אכלתני… זה האיש אלתר, כל כמה שאינו אלא יהודי פשטן, פרוזאי לעומת מנדלי הכרוך אחרי דברי אגדה, אינו אכזר כל עיקר וכשנודע לו על גורלה של בתו האומללה, הוא קופץ ונשבע שלא ינוח עד שלא יציל אותה. אבל האחיזה במוטיב העממי היא יסודה של כל היצירה, סוד ניגונה הפנימי. יש והמספר מגיע עד גבול הסנטימנטליות המסוכן. אבל הקצב העממי ממשיך על הדברים טבעיות ואמת. הכל שרוי כאן באורם של רחמי אדם עמוקים, של יופי גנוז שבנשמה, הנמשכת בכיסופיה לשמש האושר, ולבלובה לא יחדל גם בתהום חשכה זו. ב’ספר הקבצנים' מורגשת הנעימה האנושית, המיוחדת למספּרי רוסיה הגדולים – אותה החתירה לגלות את נשמת האדם, אהבת האדם דוקא בעלובי החיים. ועם זה – כמה מן המקוריות היהודית כאן בסיגנון, בתיאור, בתפיסה.

פרק תשיעי: התקופה העברית

א

בימי אודיסה אלה, שהיו למנדלי ימי מנוחה ושפע כאחד, מתחילה התקופה העברית – תקופה שאין ערוך לחשיבותה בהתחדשות האמן. אותה שעה קם הפלא הגדול ביצירתו, שקדמה לו תקופה ארוכה כל כך של פיקפוקים בכוחה של הלשון העברית להיות מכשיר אמת לביטוי המציאות של זמננו. לאחר תקופה רבת־ימים, שבה עמל בלי ליאות לשכלולה של לשון־העם המדוברת, עמד וכתב עברית את סיפורו ‘בסתר רעם’, שפרקיו הראשונים נתפרסמו בעתון ‘היום’ ואחר כך נדפס כולו בירחון ‘בן־עמי’ (תרמ"ז). המאורע חל בדיוק עשרים שנה לאחר שפירסם בדפוס את ‘האבות והבנים’. עשרים שנה לא נזקק כמספר לעברית, בה החל, לה נתן כל כוחות נעוריו. אכן אין זאת כי אם היו כל הגיגיו בה גם בימים שפרש ממנה. אין זאת כי אם בסתר חדרו התכשר לה, כרה במחצביה ואסף חומר לשוני זה שבתקופת המליצה הדירה את עצמה הנאה ממנו, ושחסרונו הוביש את ליח הלשון, נטל ממנה את כוחותיה. אחרת לא נוכל לצייר לעצמנו הישג כביר זה בגיבוש הסגנון החדש, שבו נכתב ‘בסתר רעם’, ספורו העברי הראשון של מנדלי לאחר הפסקה ממושכה כזו. ברם, את חידת השנוי הזה אין לפתור על נקלה, וכל הפרוצס המורכב הזה אומר: דרשוני! נציין קודם כל את העובדה, כי ברשימות האבטוביוגרפיות שב’ספר־הזכרון‘, שנכתבו לפי כל הסימנים בשעה ש’בסתר רעם’ גם לא עלה לפניו במחשבה, אין אף זכר למהפכה העברית הקרובה. כל מעיניו עדיין ביצירות שכתב באידיש. על ‘פישקא החיגר’ בניסוחו החדש הוא מודיע באותן הרשימות: ‘יצרתיו אף עשיתיו ברוח חדשה ויעלה ראשונה לכל ספר, בהוצאה חדשה בקרב הימים’: סימן שעמד עדיין כולו בהתלהבותו לאידיש, לשון זו שעליה הוא מודיע כאן בדברו על נסיונו הראשון באידיש: ‘מהעת ההיא (מיום שכתב את ‘דאס קליינע מענשעלע’) חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם’… על כרחך אתה בא לכלל מסקנה, כי המהפכה העברית באה כגילוי־פתאום, כהארה גדולה בנפשו, שהחזירה אותו בבת אחת אל הלשון העברית, לאחר שמצא את המפתח לבתי גנזיה. אין ספק, שהשפיעה הסביבה העברית האודיסאית , השפיעה גם חיבת ציון, שבכל ספקנותו היא ממלאה מאז את רוב יצירותיו החדשות, ובחיוב יותר מבשלילה. כל החזיון המופלא הזה טעון מחקר מיוחד, ואולם גם כי נדע את הגורמים החיצוניים – עצם ההישג של חידוש לשון וגיבושה בנסיון ראשון, במאמץ ראשון, לא יצא לעולם מכלל פלא. ודאי שהיו גם חוליות־בינים, והיו נסיונות לכתוב בלשון משנה ‘צחה’, כמו במליצת המקרא ללא תערובת־כלשהי. גם מנדלי עצמו כתב ב’לוח הסוחרים' שהוציא בשנת 1879, לפי עדות עצמו, ‘מאמרים נכבדים כתובים בלשון המשנה’ – פרט חשוב מאד, הואיל והיא עובדה חותכת, המודיעה על שינוי בלשון שקדם ל’בסתר רעם‘. אבל כאן יש לנו עסק שוב עם מלאכה של סטיליזציה, משחק אמנותי נאה, שיכול להיות בו משום הכשרת הלשון, אבל לא משום מתן צורה למציאות . להארת הבעיה שאנו עומדים בה, יש עניין רב באותו קטע ממכתבו של מנדלי לרבניצקי, המראה כי לא היה במפנה זה קפיצת־פתאום; ואמנם אין חידוש ביצירה, שלא קדמה לו תקופה של התהוות – בין שהכיר בה בעליה בזמנה ובין שלא הכיר בה אלא לאחר זמן. מנדלי כותב לחברו: ‘סגנון זה של הסיפורים שלי בעברית – בריאה חדשה היא שנמלכתי בפמליא של מחשבות לבי ומוחי ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהיה מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ונשמתו תהא ישראלית והוא יהא ראוי שיחברו בו סיפורים עברים. דבר זה היה קשה מאד להעשות. ברוך המקום שהיה בעוזרי’. מכאן שהבעיה הזאת ‘לעשות סגנון עברי’ – העסיקה קודם יצירה את מנדלי. בהכרה מלאה חתר אל סגנון, ‘שיהיה מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ונשמתו תהא ישראלית’ – כאן מרומז כבר סוד הרכבו של סגנון זה: סגנון שיהיה בו מדיוקה של לשון מדוברת (‘שיהיה מדבר’) ומניגונה הנפשי של לשון ישראל (‘שנשמתו תהא ישראלית’). לתכלית זו לא מצא אמצעי טוב מזיווּגן של שתי לשונות, שבשתיהן משוקעת ‘נשמה ישראלית’, ולפיכך יכשרו להשלים זו את זו. ברם – למעשה, היה מנדלי ימים מעטים לפני המהפכה העברית עדיין כולו שבוי בקסמי המליצה. הרשימות האבטוביוגרפיות שב’ספר הזכרון’, המתיחסות אל ‘בימים ההם’ כאגרת האבטוביוגרפית של ביאליק אל ‘ספיח’, הן כשלעצמן פרק שירה נעלה ויש בהן קטעים העולים במדת־מה על חזרתם במקומות אחרים, הואיל ובהם טבוע כוחה של שירה שבאה לעולם שלא במתכוון – כל הדפים המצויינים האלה כתובים בסגנון תנ"כי שאין ערוך לחנו, אבל לא רק שאין בו אף סימן כלשהו לסגנון הסינתיטי החדש, כי אם רבות בו המליצות ממש (כמו – ביחס לשיפור הלשון היהודית: ‘ואבהל את תמרוקיה ואת מָנותֶיהָ הראויות לה’… או: ‘וישאני הרוח ויטלטלני טלטלה גבר במעלות החיים, נשוא והשלך ומלאך ד’ דוחה'…). על כרחך אתה בא לכלל דעה שבמפנה אל הסגנון החדש ובהישג שלימותו יש משום מעשה נס. משהו הבשיל בסתר ברוח האומה, שעמדה לפני המפנה הגדול ביותר בתולדותיה, ובא לידי גילוי בחידוש לשונה, בכושר לחיים שקנתה בבת אחת. היה זה סימן טוב לבאות – כיבוש ראשון של שר האומה בביצור תרבותה.

ב

תקופה זו של שיבה אל המקור היתה למנדלי מעין לידה חדשה. העברית חידשה את כוח יצירתו, הגבירה את תפיסת האמן שבנפשו. תקופה זו שארכה כשלושים שנה (1888־1918) היתה שיא חייו ושיא בגרותו. דבר לא נפגם ברוח איתנה זו. הפרק ‘מספר הזכרונות’, שפירסם כשנה לפני מותו, נכתב בעברית היותר נפלאה שהוכשר לה. טל נעורים לן בכל ניב, וחכמת הלשון, זאת אומרת, אותה יכולת להעלות בזמנן ובמקומן כל יקרות השפה הגנוזות – דומה, עוד עמקה כאן משהיתה. במקום החריפות הקודמת רבתה הפשטות, נוסף לה רוך מיוחד. יסוד לירי מובהק זה, שהיה תמיד מצוי ביצירתו, הגיע עכשיו לידי צלילות מיוחדת. אכן הרקת יצירותיו הגדולות לעברית מעסיקה אותו במשך שנים רבות, והוא מרוכז בה מתוך אותה התרוממות רוח שבעיסוקו במקור. כדי להשלים את הכרך השלישי, שהוא כמעט כולו מקור, הוא חוזר ומנסח גם את ‘האבות והבנים’, אבל לא בעברית החדשה שלו, כי אם ברוח הסגנון שבו נכתב תחילה. בעיבודו של סיפור תמים זה שאין בו משום שינוי בולט לא בתוכן ולא בצורה, שיכלל מנדלי בעיקר את סגנון המליצה, הראה שהוא אמן גדול גם בו. ואמנם ניתן להבחין זאת אפילו בסגנונו החדש. הפסוק הוא עדיין יסוד חזק בלשונו, ורק שהוא משולב כאן שילוב טבעי יותר, אורגני יותר, ואין אתה נתקל בו כבאלמנט זר. בקסם עטו קירב רחוקים. יצק יציקה אחת מטבעות ביטוי של דורות ותקופות שונים על ידי אותה תחושת־לשון ותחושת ריתמוס, שעמדו לו כדי להבחין בחיות שנשתמרה בזכרי לשון, שהיו שגורים בפי העם (בתפילות, במגילות, – אפילו בפרקי ההפטרה). לפיכך אין אתה מרגיש בפסוק מעין ‘פצו עליה פיהם כל אויביה’ (‘בסתר רעם’) במשמע: הוציאו עליה שם רע, כשהוא בא מיד אחרי משפט שהוא מנוסח בלשון מאוחרת (ואף בו משולבים בטויים מקראיים כעין ‘והיו לאבני נגף ולצורי מכשול וכשלו בם רבים’). כאמן הרגיש בסכנת הניסוח המצטמצם ברובד לשוני מסויים. לפיכך אינו נרתע לעולם מפני ‘כלאיים’ שבסגנון, המוסיפים חיוניות לביטוי. הטמיעה המילולית החיצונית היא שהביאה כאן לידי אחדות פנימית זו, שהרחיבה את נשימת הלשון ויצרה את הסגנון הגדול, לפי ביאליק, – את ‘שפת עבר הגדולה והמאוחדת’. מה שכמה מתלמידיו התרכזו בלשון המשנה והאגדה בלבד לא היה לטובת התפתחותה של הפרוזה העברית. צימצום זה נטל הרבה מלחלוחיתה. תואם־ניב זה, שאליו חתרו ועליו הקפידו בני האסכולה יותר משהקפיד הרב, היה מבחוץ מושלם יותר, אבל שלמות זו היתה שלמות של וירטוּאוֹזיוּת. אי אפשר היה שלא להרגיש בה משהו סטיליזציוני. אפילו ביאליק (בפתיחה ל’ספיח' ובאגדות) הוכרח לשוב לסגנון המקרא. ביצירת ש. בן־ציון חל משבר קשה. רק האמיצים שבדור השני לא נסתכּנו, – שלטון הפסוק (גם זה שלאחר המקרא) לא היה עוד עליהם. אכן ביכולת זו של הרכב מקרא ואגדה היה משום דוגמה לדורות. הוא שלימד אותנו, כי מי שאומר פסוק כצורתו אינו אלא בדאי. כשהוא כותב: ‘אין פוצה פה ומקטרג’, הוא מדגים שאין ‘כלאים’ בלשון, אם יש חוש מבחין בריתמוס: דוקא על ידי שזיווג לרישא מקראית סיפא לא־מקראית, הטיל רעננות חדשה בביטוי. בזה טבעיותו. ואף ש’טבעיותו' של מנדלי שונה הרבה משלנו, שהרי מפיו עלה קול יהודי, בעל חריפות לשונית, שאינה עדיין לשון הדיבור, – דורות יהיו עוד מקשיבים לקצב זה, שמתוכו נשמה רוח הלשון העברית ראשונה נשימת חיים ומרחב. ומבחינות רבות – ביחוד מצד ההרגשה הפּלסטית שבביטוי – יהיה גם דוגמה לדורות.

ג

‘בסתר רעם’ – הואיל ונכתב ראשונה עברית, מורגשת בו ביותר חדוות הראשונוּת. עושר לשוני כאן, שאין דוגמתו; דומה, שהמחבר חפץ בדפים מעטים אלו לרכז את כל המגובש שבלשון העברית, שבסגנון החדש. ואולם אין זה ריכוז לשוני בלבד. כאן מרוכז עולם יהודי, הוי יהודי לכל פרטיו. מאחר שהוחל בלשון חדשה, ניתנה כאן מעין מהדורה חוזרת, אבל מגובשת גיבוש נוסף, שהנעימה השלטת בה היא סאטירית. פעמים אינו מכסה גם על יצר האמן, שהביא אותו לידי התעסקות באנשי כסלון (‘הן זה היה תמיד שעשועי לעמוד בקרב עדתם, להתבונן ולהשגיח אל כל מעשיהם’). אמנם הוא מצייר שוב במנוד־ראש את קצב חייהם המטורף, את התרוצצותם לרגל הדוחק שבפרנסה, אבל הוא מכיר גם במה שגרם לכיעור ומוסיף לא בלי מקצת התפעלות: ‘בנמלי־אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי־הרגשה חדים להפליא כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם’. כמה שזה טבוע באופיו של מנדלי להגדיר תמיד את הקו הכולל באומה, להעדיף את מה שתדיר וקבוע בתכונותיה ובסגולותיה על מה שאינו תדיר, – דומה שאין עוד ביצירותיו כ’בסתר רעם‘, שעצם נושאה הוא הכלל – העיר כסלון, יותר נכון הכסלוניות, – ה’מדה הכסלונית’ שאינה משתנית. ‘זו כסלון העיר שבה אפתח את סיפורי חשובה היא ביותר, שכל תחום מושבם של היהודים נקרא בשמה… שהרי אין אחד מאנשי־מקומנו שלא יתיחס, אם מעט ואם הרבה, לכסלון. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אחד מאחינו, שמתוך מעשיו והליכותיו ומנהגיו במלי דעלמא ובמלי דשמיא לא יהא מציץ דבר־מה מתכונות כסלוניות’… ברור, שהכללה זו היא דרך הראייה של מנדלי, דרך האמן, המבקש בעיקר את הטיפוסי, האופייני לאובייקט של יצירתו, והואיל ואובייקט זה לא היה היחיד, כי אם הקיבוץ, הרי הוא גבורו האחד. ואולם ניתן לפרש מדה זו גם בנטייתו של מנדלי לחקירת הדבר עד היסוד בו. יצר החוקר כיצר האמן היה חזק בו מנעוריו. אתה מוצא כאן אמנות והיסטוריה, שירה וסוציולוגיה, שאין להבדיל ביניהן. אפשר שמה שאנחנו קוראים אמנות יהודית, היא זו שאגדה והלכה עולות בה בקנה אחד. כמעט לא יתכן למצות את תכנו של סיפור לא גדול זה. המסופר נבלע כאן במה שאינו סיפור. עולם יהודי כאן בכל מלוא צביונו. תכונת הגיטו היהודי נטבעה כאן בכוח ובצמצום עליון כזה, שכל שורה היא כאן פרשה שלמה, אוצר בלום של הסתכלות אמנותית וסוציולוגית. אפשר להגיד בלי הפרזה שביצירה לא גדולה זו, המלאה וגדושה תוכן עד כדי להתפקע, הוצג לפנינו בראשונה הקיבוץ הגלותי בכל קוי אופיו כולו מוחש, מוגדר כמו בסעיפיו של טרקטט מדעי. כל שרטוט כאן, אף קל שבקלים, בין פנימי ובין חיצוני, אינו ארעי לעולם. הוא בא ללמד על הכלל כולו ומעמיד אותנו, כאמור, על חזיונות קבועים, – על נוהג שנעשה טבע. לפיכך אין מצד חשיבותו של המתואר שום הבדל בין קטן לגדול. כל נקודה כאן היא מרכז. הבהילות והרתיחה, החריפות וההתחכמות, ההפלגה והביטול, קוצר־הרוח לעשייה של ממש, לחיים של ממש – כל מה שנתעקם ונפגם בנו על־ידי חיי שעבוד, על־ידי חיים ללא קו ישר, ללא רצון שלם, ניתן כאן לא כדברי תוכחה מופשטים, אלא בציורים בולטים ובשחוק־היתול מר, שהוא קשה מכל דברי מוסר שבעולם. ואולם החיבה המסותרת, ההבנה תוך כדי קיטרוג, מורגשים גם כאן. כשם שהוא מתאכזר, הוא כואב. חיים אלה ללא טבע, ללא נוֹרמה, ללא כף נחת – זאת הזקנה הקופצת על ילדי ישראל קודם זמנם, קינה חוזרת היא ביצירתו, המגלה בו את המחנך, שעינו נעוצה בילד, בצמיחת החיים. בנקודה זו ראה את כל זעות חייה של האומה: ‘רבותי! ילדים ישעשעו את נפשי תמיד, ודווקא ילדים שיש בהם מעשי נערות… אבל הילדות דבר יקר הוא בכסלון. הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם… והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן ואפילו בחכמתן’… והוא מסיים את קינתו: ‘ילדים בלא ילדות מחזה־עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל נפש ורגשי רחמים כאחד’…

ד

בציורים כוללים אלה נבלע ובטל עצם המאורע ‘על שפעת הקלגסים היחפים שחלו באנשי קבציאל והשמו את נויהם’. כל פרשת־כסלון, שהמחבר מעביר את מראות חייה לפנינו במחצית הסיפור הראשונה, דומה, שאינה אלא מעין פתיחה לאפּוֹס שנפסק. אבל הרחבוּת האפּית מחברת גם מה שאינו מחובר. כאן כל חוליה עניין לעצמה, כל אבר נפרד חי את חייו בפני עצמו. בשום יצירה אחרת לא ראה מנדלי צורך להטעים דרך זו, דרך האפּיקן ולגנות את הבהילות וההבלעה היהודית בקצב המסופר מתוך קוצר רוח ומחוסר אהבה למתואר, כמו בסיפור זה. ‘רבונו של עולם! – הוא קובל על העדר מתינות שבראייה היהודית – אתה יודע את טבע עמך, כי מאד מאד צמאה נפשם למאורעות ולשמועות הנשמעות בעולמך, אלא שהם מתאוים ורוצים לדעת הכל לא ביגיעת נפש תכופה, ולא בהפסד זמנם וממונם, כי־אם בלא עמל וטורח, בחנם ובסקירה אחת… הם מבקשים לשמוע את התמצית כשהם עומדים על רגל אחת’… ומנהמת לבו הוא זועק: ‘רבש"ע, סתום פיות הפזיזים והבהולים, שלא ידחקוני לבלבל את סדרי ספורי ולקצר יותר מדאי בלשוני’. תורה שלמה כאן של פסיכולוגיה יהודית ואולי גם פתח־הכרה במלחמת עצמו של האמן לקצב לא־יהודי, לא־גלותי בדרך הסיפור. אף־על־פי־כן תיאור הפרעות ביהודי קבציאל, שלא הובלט בו אלא סוסו של מנדלי, ש’נשבה למלחמה', מגלה שהמאורע עצמו לא היה מעניינו. את הטרגיות שבאסון ראה, כמו תמיד, לא בפורענות שנתרגשה ובאה על קבציאל, כי אם בחוסר כוחה להתעשת, ולשוב ולהקים מה שנחרב. כמו אחרי שרפות ופגעים בידי שמים, קם גם כאן ריב לשונות, פירוד שבלב ופירוד שבדעות, ובמקום התרכזות במחשבה פוריה באה ‘רוח רעה המסכסכת קבציאלים בקבציאלים והם מתפלפלים ומתקוטטים זה בזה, מבלבלים ומכעיסים ומגדפים זה את זה’. והחורבן שנעשה בידי עצמם גדול מזה שנעשה בידי אחרים. רמז כאן לחיבת ציון ולפולמוס שבדעות והטלת מרה בצעקנים, המתגדרים ביהדותם, באהבת ישראל שלהם. אף במה שנתרחש אחר הפרעות ובאותות התחייה (שעקב אחריהם בחרדה גדולה) לא הבחין בתחילה אלא אותה גלות מרה ומכוערת, אותו כושר החיים שנפגם, ליקוי הנשמה היהודית, שפגעו בו יותר אולי משפגעו בו הפורענויות. זהו תכנו האמיתי של ‘בסתר רעם’.

ה

‘בסתר רעם’ הוא המשך והתחלה. שירה גדולה היא אבל אין בה אף משהו בדומה ל’נקם ברית' של סמולנסקין, סיפור שאין בו אף קורטוב מן העצמה האמנותית שבסיפורו של מנדלי, מנדלי לא היה – ולא יכל להיות מתנגד לחיבת־ציון, כפי שמונים אותו אלה שאינם מכירים אותו. כבר העירונו, כי כל יצירתו, המגלה בכוח כזה, בהתפלצות כזו את ירידת האומה בנכר, היא כבר, לפי עצם מהותה, ציונית. יתכן, כי בצדה של ‘אהבת ציון’ שהעירה את געגועינו על ארץ המולדת הקדומה, אין להעמיד גורם ציוני עמוק יותר מיצירת מנדלי, שגילתה את ערוות הגלות והוכיחה גם בלי הטעמה שבאידיאולוגיה, שכאן חרבו מעינות חייה של האומה. די להזכיר את תרגומו־עיבודו של ה’אבטואמנציפציה' של פּינסקר (‘א סגולה צו יידישע צרות’) ואת ‘השׂערה’, בצירוף גילויים חיוביים לגבי חיבת ציון שבסיפוריו ‘בימי הרעש’, ‘בישיבה של מעלה’, כדי לבטל בדיה זו. מה שליגלג לפעמים על ‘בני משה’ בקראו להם ‘היהודים האדומים’ ומשהו ארעי פה ושם שאפשר לראותו כפיקפוק ברעיון – אינם ראָיה. הגדולים בחובבי־ציון, כאחד־העם, פינסקר, היו ידידיו ואנשי בריתו. את השתתפותו ב’פרדס‘, ‘השלח’ – כתבי־עת ציוניים מובהקים – עשה קבע. את כל תקופת חייו האחרונה הקדיש כמעט כולה ליצירה עברית (גם תרגומיו הם בכלל יצירה). הרי שהאיש לא התנכר לנו, אף שציוני רשמי לא היה (כשם שלא נמנה, אגב, גם על שום מפלגה אחרת). את המשורר דנים לא לפי עמדה חיצונית, כי אם לפי זיקתו הפנימית, הוה אומר: לפי יצירתו. וזיקתו של מנדלי להתחדשות האומה וערכיה היתה – אפילו בסיפורים כ’בימי הרעש’, חיובית. מה שליגלג על ליב המלמד, שעזב את המלמדות והתכונן, מתוך תמימות בטלנית, לעלות לארץ ולחרוש את אדמתה ולקצור את קצירה כאכר מבטן ומלידה – אינו רחוק כל כך מאנשים כאחד־העם, כליליינבלום שאף הם הזהירו מפני הבטלנות, ונשאו את נפשם לאנשי מעשה, שיבנו את הארץ (אף שהם, כמובן, הכירו כי הרבה אמונה עושה, הרבה התלהבות, ואפילו תמימה, עושה). ודאי, שאדם כמנדלי, מי שהכיר את הכסלונים והקבציאלים שלו, לא יכל תמיד להתלהב לרעש שהקימו החובבים, בעוד שמעשיהם היו מאפע. אף בנידון זה, אמנם, לא הרחיק מאחד־העם: מי שמכיר את מנדלי הכרה ממש (ואין בינינו, לדאבון הלב, רבים, שיכולים להתפאר בכך) – יודעים כמה מן המשותף בהשקפותיהם של מנדלי ואחד־העם. על כל פנים, הוא מטה אוזן קשבת למתרחש, רוצה להבין את כל בני דורו, ובעיקר את המחנה, העומד לפני ההכרעה הגדולה. כאמן, לא ראה עוד אנשים ראויים לקולמוסו. ב’בישיבה של מעלה‘, ב’השׂערה’, הוא מתלהב למהפכה היהודית, אבל אין כאן רישומי־דמות. נפלא הוא נאומו של פאדיי (ב’השערה') על דמות המשיח, אבל רק את קולו של פאדיי אנו רואים ולא את פרצופו החי. מנדלי אינו מתנודד לכאן ולכאן, אבל מכיר בתפקידו ובחובתו – חובת אמן – שלא להתעלם משני הצדדים. דובנוב לא הגדיר את רעיונו יפה באמרו, שמנדלי לא היה איש המחשבה. יצירתו גדושה דוקא במחשבות. אבל אמת היא, שלא תמיד היה דורש מחשבה למעשה. אך כבעל חוש של בקורת לא יכול שלא להזהיר (ושוב: כאחד העם) מפני רעש מבוהל, מפני עליה מבוהלת. אכן, כמשורר, חש בחליפות העתים, ומנדלי, הפיקח, שהוא הפה לו והוא המעביר את דעותיו ומסגלן לניסוח היהודי, מודה שאין להמשיך: ‘הדרך שהלכתי בו זה כמה שנים נמאס בעיני. כל מה שלפני נשתנתה צורתו וכמו זר נחשב לי – לא זה היער ולא אלה השדות כבראשונה, כאלו אספו שלומם ממני ויחד עלי התלחשו: לא בשבילך, רבי יהודי, לא בשבילך ילבלבו פה האילנות, יציצו הדשאים, העמקים יעטפו בר והאדמה תתן את יבולה. לא בשבילך קול התור ישמיע ובעלי־כנף ינעימו זמירות, הרי־בשׂמים לא לך יתנו ריחם… והשמש, אוי לי, אף היא לא תחמם כבתחלה’. כאן השיר שמתוכו עולה ההכרה החדשה – ההכרה, ששמש־נכר ‘לא תחמם עוד כבתחלה’; שכאן הסתירה את פניה ממנו לעולמים.

ו

בחיבורים שחיבת־ציון היא המרכז שבנושא, בחינת התנועה ובקרתה נוטלים, כמובן, מקום בראש. אתה שומע כאן את בת־קולו של אחד־העם ואת קולו של פינסקר (‘אין הצרות מתרגשות ובאות עליהם [על ישראל] אלא בשביל שהם לזעוה לכל ממלכות הארץ כאותן הנשמות דאזלין ערטילאין ותועות בעולם… ולפיכך אין תקנה לאחינו שיהיו מתקיימים בתור עם בעולם, אלא אם כן שתהא הלאומיות הרוחנית מתעצמת בעולם בפועל בדמות דיוקנה הראויה ותהא לה תפיסה במקום ככל דבר שיש בו ממש’…). ברור שתורת פינסקר על הערטילאות היהודית קרובה לרוחו של מנדלי, המזדעזע מ’יהודי האויר‘, מ’רוח ולא עצם ובשר’ לו. ובאותה מדה קרוב לו אחד־העם, שאת תמצית תורתו הוא שם בפי אחד המתווכחים ב’בישיבה של מטה‘: ‘אני על דעתי עומד, פדות הרוח קודמת לגאולה חומרית. אם לתקנת ישראל אנו שוקדים, אין לנו אלא לתקנם מתחלה בדעות ומדות, לפשט העקמומיות שבלב ולהסיר מהם שפלות הרוח הבזויה, – – – להכשירם בדעת ובאומנות ובכל הדברים מישובו של עולם, כדי שיזכו על ידם לחיי החברה ולהנהגה מסודרת על אדמת אבותם’… אבל כל כמה שהוא מסכים ל’הכשרת הלבבות’ של אחד־העם ויל"ג, הוא גם נוטה לדעת שכנגד, שאף היא קרובה לו מאד – כי ‘העניות והדחק זהו האגם המעופש, הרקק השורץ שקצים ורמשים למיניהם. יבוש מקורו ושקצים עוד אינם… כשיהיו ישראל שרויים על אדמתם, מתפרנסים בנחת ובריוח מפרי ידיהם כקדם, דשנים ורעננים ושלמים בגופם, גם רוחם תשתנה בהם לטובה’… שם, ב’בישיבה של מטה‘, יושבים (לא כב’בישיבה של מעלה') יהודים כואבים את כאב עמם וכאֵב זה הוא המאחד אותם, המשלים ביניהם. ומה לו למשורר, המביט ללבבות כי יכריע ביניהם? תפקידו להגדיר, לברר ולנסח את דעות כולם… ואמנם אין קובע נוסח של דעה כמותו. אנו שוב נוכחים, שאין מסביר כמשורר. עם זה אינו מסביר בלבד. עיקר תכנם של סיפורי־הזמן האלה הוא ההסתכלות הנוקבת, התהייה על גורלם של ישראל, על אפיים של ישראל, – על כל מה ש’נתדבק בהם על כרחם בזמן גלותם הרב’. כל אימת שמנדלי מגיע לפרשת מומיה של האומה – גם כשהשיג כבר מה שגרם לה, רוחו כאש מתלקחת: אללי! איך יתוקן פגם של דורות? והיש תקוה כי יתוקן? אכן מעמו לא התיאש. באותם הויכוחים הנשמעים ב’בישיבה של מטה' אתה מוצא לא הסתכלות בלבד, לא גביית עדות של אמן הדן את דורו, כי אם גם דפים זרועי־אור וזרועי־אמונה על תקוות האומה, שנתעוררה להכרת עצמה ולהקמת הריסותיה – דפים שאין אתה מוצא דוגמתם בשירת ציון הרשמית. ההתפלצות למקולקל שבאומה, וראיית המאור וקידוש המאור שבחייה היו אצלו תמיד משולבות שילוב אורגני זו בזו – היו אולי מותנות זו על־ידי זו. גדולתה של יצירה זו, שבכל הניגודים האלה אתה מבחין בה אחדות גדולה. ואפשר שזהו הקו המקורי שבאישיותו האדירה, – מה שעושה אותו אמן יהודי גדול. חוזה יהודי. אכן רק גדולי הראייה, גדולי הנפש יודעים לשנוא מתוך אהבה ולאהוב מתוך הבנה שאינה משלימה.

ז

אחדות זו שביצירתו מביאה את מנדלי לידי חזרה על נושאיו, על מחשבותיו, גם על טיפוסיו. מה שננעצה בו פעם אחת עינו, מלפף אותו תמיד, ואינו חושש משוב אליו, הואיל וזה העולם, שהעסיק, הרגיז, הרנין אותו כל ימיו. ענין החזרה בדברי מנדלי, שהוא תכונת־יסוד ביצירתו, טעון לימוד מיוחד, ואינו מודגש כאן לגנאי. ברם, כמשורר, הוא גם מוסיף על הראשונות, ופעמים נדמה, ש’נוסח אחרון' הוא הקובע: כאילו כל מה שטיפל בו קודם לא היה אלא הכנה לנוסח מושלם זה. שורש האחדות שביצירתו בזה, שהעסיקה אותו אותה מהות יהודית שהיא קיימת מימי עולם ושאינה עוברת ובטלה לעולם. לסיפורו ‘לא נחת ביעקב’ (משחק מלים על דרך ‘לא נחש ביעקב’) הוא מקדים הקדמה רבת־משמעות: ‘דע: אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהוה. ובאמת מה הם חיים דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיק, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שוות בתכנן ומשונות בפניהן המתחלפים כלבוש בחליפות הזמנים. מעשה אבות סימן לבנים, ותוכן אחד’… הרי כאן מין פילוסופיה של היסטוריה, המסמנת קו אחד בכל חליפותיה ותמורותיה. ולא עוד אלא שחוזרים בהן לא המאורעות בלבד, כי אם גם הפרצופות, האישים בכל דור ודור. חוזרות, כאמור, גם ביצירות מנדלי כמה דמויות. יעקב זה שב’לא נחת ביעקב' (או יענקוץ, כפי שנקרא בגילגול ראשון) אינו אלא חזרה על יצחק יעקב התקיף שב’האדם הקטן' אף שכאן אינו נעשה בעל־תשובה לפני מותו, כי אם עומד בחוצפתו, בדרסנותו; והוא שיורד לחייו של בנימין, זה היהודי הנאה, שבו טבע מנדלי בלי ספק שרטוטי אופי מדמות אביו ר' חיים, – דמות שבה חפץ לגלות חן יהודי, תלמיד חכם ענו ודורש טוב לאחיו, והאצילות שבנפש היא רפיונו כלפי אויבו, כלפי ‘יענקוץ’ זה, שבו נתכוון המספר להבליט חנופה וערמה, שחצנות וגסות־רוח – כל המדות המגונות שמנה מאז באיש הקהל שבזמנו; נתכוון להראות, ש’קטני־המוחין הולכים כסומא אחר הקולנים בעלי הגרון‘, ואותם הם מרכיבים מנהיגים לראשם, בעוד שאת נקיי־הדעת, כר’ בנימין, הם משאירים לנפשם עם יושרם ועם חכמתם. ושוב הוא מוקיע (בנאומו של ר' בנימין) את הנגע הנצחי של האומה – בפירוד הלבבות וההתנצחות, שגרמו לשעבוד אחר שעבוד ולגולה אחר גולה מאז ומעולם. ולאחר כל הקיטרוג, עצם קיומו של ישראל בין האומות בכוח רוחו מביא אותו לידי התפעלות. ‘היהודי מתנודד אילך ואילך, משפיל ראשו לפני הרוח ואין לו מנוחה, וכמדומה שעוד מעט והוא נופל ונעשה גל של עצמות, אלא לחלוחית של היהדות צפונה עמוק־עמוק בקרבו ומשתמרת בשמירה מעולה. יש בתוכו לפני ולפנים רוח חיים, נפש ונשמה’… אנו רואים, שהיה משהו משותף לדור בחרדה למאור שביהדות. כמה שמנדלי שונה מסמולנסקין, כאמן, הוא מזהיר כמוהו את המשכילים מפני ‘הקרח מבחוץ’ ש’יתפרץ בנפשם ויפסיד לחלוחית היהדות שבהם'. הרי כאן הטעמת אותה היהדות שבמאור שבה מקוים להעלות ארוכה לעמם לאומיים מובהקים, כסמולנסקין ואחד־העם.

ח

זה ה’משולש' שבחבורה האודיסאית – מנדלי, אחד־העם, ביאליק – המהווים חטיבה מאוחדת בסגנון, ברעיון, – מאוחדים גם בזה שיצירתם מרוכזת במוטיב חוזר, במחשבה חוזרת. מחשבה טורדת זאת היתה האנומליה שבאומה, שנגרמה על ידי חיי נדודיה. אבל חיים אלו נטעו בנפשה גם מדות ונוהג, שיש בהם משום עליה. ולפיכך – כל כמה שהיו כולם, לפי אופיים, קטני־אמנה, הבחינו באור מוצנע זה, שחתרו להעלותו, בראותם בו את ה’לוז' שבגיוס של האומה, ולא נתיאשו מהצלה. טיפוסי מבחינה זו הוא הסיפור המופלא ‘שם ויפת בעגלה’. הרי זו שוב פרשה עגומה של גלות, גלות ממש. משפחה של חייט יהודי שגלתה מאשכנז – והיא מחוסרת גג, מחוסרת לחם, מחוסרת תקוה. אבל בקומץ אנשים אומלל זה לא דעכה הנשמה, לא ‘התפרץ הקרח מבחוץ’, ולא כושר הסתגלות הוא המקיים אותם, כי אם כושר נפשי לסבל, לחמלה – שלא להשבר. בצלה של משפחה עלובה זו חוסה גם גוי, פולני מחוסר־כל, גולה אף הוא מאותה מדינה הומנית, המרגיש את החמימות שבפינת־אדם יקרה זו, והוא דבק בה, נושא בסבל עמה, חונן את התינוקות הרעבים, תומך ונתמך כאחד. הוא ‘יפת’, שנעשה אחד מן המשפחה ואינו נפרד עוד ממנה. סיפור זה מתחיל בתיאורה של בהילות הנוסעים מאחינו בני־ישראל ה’זריזים ונחפזים לעלות ברגזה ובדאגה שמא יקדמנו אחר, בעוד ששאר הנוסעים מאומות העולם מטיילים בעזרה שלפני בית־הנתיבות וממתינים עד שיצלצל הפעמון ויכנסו לתוך העגלות במתינות וכל איש על מקומו יבוא בשלום'… תיאור הבהילות היהודית לעומת המתינות הגויית – אינה כאן סתם ציור, כי אם גינוי המבוכה של יהודי המלא תמיד פחד, שמא יקפחו את חלקו, והוא מתרוצץ ונדחק בשעה שיש מקום ובשעה שאין מקום מתוך בהלה. אהה, גלות אינה רק מה שמצירים לנו אחרים, כי אם המיצר הפנימי, אי־השקט הפנימי, זה הפחד, שמא לא יתפנה מקום לנו, וכל כמה שאנו מכירים במה שגרם לבהילות זו, הרי זה משהו מכוער, משהו לא־מתוקן, והוא שוכן בתוכנו. ואולם מאחר שההסתכלות אינה בהולה, היא לאט־לאט מעלה גם את היופי, את הצער, את מה שנשתמר בהויה ירודה זו. תיאור המשפחה, למן הקטנים ששכחו לרגע את רעבונם ובתומם הם טרודים בחילוף המקומות אצל אמם, עולים ויורדים ודוחקים אותה מצדיה, בעוד ‘שבחיקה תינוק מתנמנם, אחר שגעה בבכי ודמעותיו עוד על לחיו’ ועד ‘הבת הבוגרת היושבת שוממה ועצובה ושתי נערות קטנות נשענות על ידה’, – כל קו מגלה כאן חוסר־ישע. לא התרחשות ארעית היא, כי אם פגישה פנים אל פנים עם העוני היהודי, עם משהו קבוע, – עם הגורל היהודי. ‘שם ויפת בעגלה’ שסיפור המעשה שלו כל כך רגיל, הוא מגילת היסורין הנצחית של האומה. בבכי התינוק שהקיץ רעב בחיק אמו – אומר מנדלי: ‘נשמע לי קינה על צרותיו כאילו הוא מקונן ווי ווי על שברו ומזלו הרע אשר אך יצא מרחם קידמוהו ימי עוני ונתחייב חובת גלות וכקורא תגר על כל העולם הוא צועק ומילל: אוי לי, אמי, כי ילדתיני!’

ט

רחמי מנדלי על ילדי ישראל – מוטיב זה חוזר באחד מסיפוריו המצויינים ביותר – ב’הנשרפים' וכמעט באותה צורה שב’שם ויפת'. ואף־על־פי־כן, קינה זו על תינוק חלש שהניח את ראשו על ברכי מנדלי ונתנמנם – דף מזעזע זה הוא מפרקי־השירה המרעישים ביותר שביצירת מנדלי. קינה היא על תינוק יהודי, שבו, ברפיונו, בפניו החיורים שאין בהם אף טיפת דם, נתלבשה כל הבלהה שבחיינו. קהלה יהודית שלמה, שדלקה נפלה בחלק מבתיה, – ‘וכל בני ישראל שם יבכו את השריפה’. קינה היא על הוויה מדולדלת, מתפוררת כולה, בגעת בה רוח שאינה מצויה. ‘לבי לבי עליך, תינוק אומלל, רחם ארחמך עמי, עם עני ואביון’. הרי זה אסון חוזר, תוגה חוזרת. וכל פעם מזעזעת את הנפש. רק משורר־עם גדול, שהלך עם אחיו ונפשו עמם תמיד בצרה, הוכשר לראות תמיד את התהום שעמו התגלגל בתוכה ושלא להפסיק לעולם את קינתו הגדולה.

פרק עשירי: בעמק הבכא

א

אנו מתקרבים לשיא חייו ולשיא יצירתו של מנדלי: אל ספרו ‘בעמק הבכא’, שפרקיו הראשונים התחילו מתפרסמים במאספו של שלום עליכם ‘פאלקס־ביבליאטעק’ (1888–1889) ואחר כך, עברית – משהתחיל יוצא ‘השלח’, פרקים־פרקים במשך כמה שנים. ספר זה, הגדול בחיבורי מנדלי גם מצד הכמות, היה שוב, כ’ספר הקבצנים‘, ניסוחו של קונטרס דל, שנתפרסם לפני עשרים שנה ושלא היה כנראה אלא פתיחה לשורה של חיבורים, הסברי מדע, שאותם נתכוון המחבר להציג נגד ההזיה – לעומת ‘טבעת־המופת’, שהקבציאלים האמינו שכוח בה למלאות את כל משאלות לבם לטובה. על שלד עלובה זו קרם האמן עור נפלא, הפך אותה בכל כוח כשרונו הבשל לבריאה חדשה. ספר זה היה פרי כל נסיונותיו בחיים וביצירה – מין רומן על ילד יהודי עני, שעין אלוהים היתה עליו לטובה בהעבירה אותו דרך כל מדורי העוני והצער למען תהיה לו אחרית טובה. אין ספק, שבטרם עלה בדעתו לכתוב תולדות חייו כמו שהם (‘בימים ההם’), הרכיב בסיפור זה מאורעות וחויות גדולים מחיי עצמו, עשהו מעין סיכום חייו וחשבון נפשו. מכאן אולי הנעימה הלירית העמוקה, המחלחלת פה כמעט בכל פרק. היתה זאת הסתכלות מראש ההר – התבוננות שקויה געגועים בסוף הדרך על ראשיתה. בעין מלאה רוך סקר האמן את חניות חייו, מקומות כאובים רבים ונחת מעט, ויש שנתמלא השתוממות על הנסים המרובים שאירעו לו בדרך, – הנסים שקודם היה מלגלג על אנשי קבציאל המאמינים בהם. ברם, כל כמה שאתה מבחין בהירשלי את שרטוטי דיוקנו של מנדלי עצמו, אין זה רומן אבטוביוגרפי, אפילו מצועף, כל עיקר. הורתו ולידתו של הירשלי בצירוף כל מאורע שאירע לו בעברו את ‘עמק הבכא’, אינם אף הם אלא פרקים של פרשה אחת גדולה: פרשת חייה ומרודיה של כנסת ישראל במדבר הגדול והשומם, ששמו: גלות. לא, לא רומן בצורתו הרגילה והמקובלת, רומן שביסודו הונחו חיי יחיד, כי אם שירת ישראל. משהו המקיף את כלל האומה, כלל חייה בתקופת ההתנערות הראשונה של ההשכלה, שלא ידע לקרוב להמוני ישראל, ואפילו המעולים שביוצאי הגיטו, שכוונתם היתה טובה, לא ידעו לסוכך על אחיהם שנשארו בגיא־העוני. הרי זה במדה גדולה קובלנא על אלה שהיה בידם להושיע, והם לא ידעו כי אם להרשיע. הרוח המנשבת כאן היתה אותה הרוח הגדולה, האחת, שקמה בשלהי ההשכלה. משוררי ישראל גילו, לאחר תקופה ארוכה של קיטרוג, את אור ישראל, שהתעלמו ממנו עד כה. אמנם מנדלי לא נעשה ‘בעל תשובה’ כחבריו להשכלה. משכיל ברוח יל"ג וליליינבלום וברודס גם לא היה מעולם. מעולם לא ראה כמוהם את ‘הדת’ כצוררת ל’חיים’. לא מצאנו בכל כתביו אלא סיפור קטן (‘חג האסיף’), שנושאו הוא הרס בית ישראל, כתוצאה של חובת ישיבה בסוכה; וגם שם העוקץ לא חומרה שבדת (כמו אצל יל"ג), כי אם שוד־עניים על ידי יהודי מנוול. – ואולם בכל הספר מפעמת רוח חדשה. מדת הרחמים גוברת על מדת הדין, ואתה תופס מיד את הנעימה הלבבית, המנוגנת שעלתה אחר כך מ’שם ויפת‘, מ’בישיבה של מעלה’ ומ’הנשרפים‘. אנו חוזרים ומטעימים. אין זה ספר של רומנטיקן מתקופת חבּת ציון (כ’שתי הקצוות' של ברודס). עינו הצלולה של מנדלי מגלה גם עכשיו כל מה שמעוקם ושאינו כשורה בכסלון ובקבציאל, אינו משלים עם שום ליקוי שבחיינו ובנפשנו. גם כאן הוא רואה את תפקידו לא לראות ולהעלות על הבד, כי אם לתקן וליישר. הואיל וזהו, לפי תפיסת מנדלי, מעין רומן היסטורי, הוא מעלה את תקלת החוטפים, נושא שכבר נזקק לו ב’מסעות בנימין’, מוקיע את טמאי־ישראל, הצדים, כעכבישים, את בנות ישראל ומעטים עליהן חרפת עולם. ואולם לא החטאים הגדולים בלבד הם המכאיבים. מזעזעת אותו, כמקודם, כל מדה של סכלות, של השגה קטנה, של ערמומית קטנה, – של חיים קטנים ומכוערים גם יחד. אולי זהו המכאיב ביותר, שהוא מכת־הכלל. רצונו גם כאן לשנות לטובה את פני היהודי מקבציאל, זה שעניות־החומר מביאתו גם לעניות־הדעת – לראות ביהודי קודם כל אדם נאה, שדיבורו פשוט והגיונו בריא: שהטבע לא הבדיל אותו לרעה משאר בני אדם בעולם. לא ‘יהודי למופת’ – חלומו של אחד־העם, כי אם יהודי שנרפא ממומיו הקטנים, יהודי שקומת אדם ותפיסת אדם לו – יהודי נורמלי זה, שבלעדיו אמנם גם אחד־העם אינו מצייר לעצמו חיי אומה מתוקנים. כבר בפרק הראשון אתה מבחין בטביעת עינו הקודמת של מנדלי. הוא שוב קובל, ש’בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הם חנויותיהם'… ולהלן: ‘כיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אדם נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי ובמקום שלשה בא הרביעי… כל אחד נטפל לחברו ואומר: יהיה חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה’… או: ‘הקבציאלי דל־גא הוא. כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה. תדע שהוא קבציאלי’… כל המחמאות הללו לקבציאל ואנשיה אתה מוצא בעמוד הראשון של הספר. אין להגיד, איפוא, שחיבה יתירה נודעת כאן מצד המחבר לקבציאל ומדותיה. אף־על־פי־כן, כן שאתה מפליג בסיפור, אתה מבחין זיקה אחרת, ראייה אחרת. העין, גם כשהיא זועמת, מאירה מדמעות חשאיות. הוא רואה עכשיו ללב הדברים. מישהו כאן עדיין מקטרג ומתקומם בעצמו לקיטרוגו. ופעמים יותר משהוא מחייב אחרים, הוא מחייב את עצמו. וזהו החידוש שבספר זה.

ב

את הספר כתב מנדלי כמנהגו, פרשיות־פרשיות, לסירוגין ובהפסקות יצק בדפוס ברזל כל פרק, כל פסוק. בית ישראל הוא שהוכה רסיסים ושעל יגונו יסופר כאן לדור ולדורות. בספּרו על הירשלי, סיפר בעצם על חיי עצמו, על חייו של כל יהודי, – על חיים ללא ילדות, על יתמות שוברת את הגוף ואת הנפש, על נדודי נוער וגעגועים אוכלי־לב. בספּרו על ציפה־סוסי, אחותו העלובה של הירשלי ועל מה שעלה לה, סיפר על אחיותינו, על בנות ישראל הנאות ועל עוניין ועל אבדנן, שאין מנוס ממנו בחיים ללא תקוה אלה. עם דמעות הרחמים ניתך גם הזעם על כל רשע ומעוול, אשר ידו תהי לטמא את החיים היקרים האלה, אבל הדמעות שוטפות את הזעם, והעין נעשית צלולה יותר. מה שנתן את עינו באהלי־עוני אלה, שינה את זוית ראייתו. הדמעות הן שציחצחו את עינו, עקרו אותו כולו מתחומי ההשכלה, שלא הוכשרה לראות אלא את הכיעור שבקליפה. הירשלי יצא מבית עניים. לייזר־יענקל אביו, אחד מ’כלי קודש‘, שמנדלי אינו נוהג חיבה יתירה בהם – חזן הוא ומתפרנס בדוחק ואף־על־פי־כן הוא מתגאה על קרובו גדליה־הירש, שבעל־מלאכה הוא, תופר ומטליא – אוי לאותה בושה! אבל ‘דל־גא’ זה הזורק מרה בבני ביתו, הוא אדם בעל־נפש, אב רחמן ובעל רחמן, ואת נפשו הוא מוכן לתת על בני משפחתו. אור זה של מסירות־משפחה שגילה מנדלי בענייה המרודים של קבציאל, שכל שהם עניים יותר, הם רחמנים יותר לגבי בני משפחתם (‘גם להם לב להרגיש כמו העשירים, שלוי עולם… ואפשר עוד יותר מהם’…) פייס אותו עמהם. לייזר־יענקל זה, המטיל אימה על ילדיו, כמה הוא דואג להם, כמה הוא מתגעגע עליהם ומגלה להם חיבה בשעת מחלה, וכמה מוכנים גם הילדים לסבל ובלבד שיעמדו להוריהם בשעת דחקם! כבר בראש הספר מובא הסיפור על ציפה־סוֹסי, הבת הגדולה של ר’ לייזר־יענקל, ‘צפור טהורה זו’, שלא יכלה לראות בצערם של מחמדי נפשה הרעבים ללחם, ומרצונה להמציא להם עזר מעט, עמדה והשכירה את עצמה לאָמה בבית עשירי־כסלון. סיפור זה על בת ישראל יפה ותמימה, שנתלבטה בנכר במקום שבעלי־בתים מנוולים התנקשו בתומה והיו מצירים לה על יופיה וטוהרה שלא הסכימה לזהמם, עד שהוכרחה לשוב שוממה ומדולדלת לבית־אביה – הוא מעין פרילוּדיה לספר כולו, ומנדלי מסיים את סיפורו העצוב עליה בדברי־קינה, שאף הם מעין ניגון־לואי לכל הספר: ‘אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך כשאַת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי־עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַת ושמם עולמך’…

ג

ברם, גם הירשלי, נער בעל חן, שנשא בלבו שפע חיים והמון כשרונות ומאויים – כמה עגומה היא הילדות שנפלה בחלקו! בעל דמיון הוא הנער וחומד את החיים בכל דמיו הרותחים, ומה מעטה השמחה שניתנה ‘לנפשו המדוכאה והרצוצה בלא עת!’ אף־על־פי־כן, כל זמן שהוא חוסה בצל אבא ואמא, חמימות־בית לופפת אותו, ואף ילדותו, ככל ילדות, ברוכה בשמחות־חיים, בגלי־חיים יקרים, המצויים גם במשכנות עוני. פרקי ילדותו של הירשלי הם מן המצויינים שבספר. נפש הילד הנפלאה, ‘המתחבטת כצפור נאחזת בפח’ טרם שוּדדה כליל. בית אבא הוא מבצר איתן, ואף אדמת קבציאל מצמיחה דשא ומגדלת אילנות, וגם להירשלי נהירין שבילי־יער ומחבואיו. הילדות, גם ילדות עגומה זו של ילדי קבציאל, צופנת תנחומים רבים, המשכיחים את העוני שבבית. אבל ימי ילדותו של הירשלי קצרים כל כך. הנה נעשה בר־מצוה, ‘עייר בלום במתג ורסן’ – תמה ילדותו. ‘לא ילד אתה עוד, הירשלי, אומרים לו הוריו דברי כיבושין – שלמו ימי ילדותך. הגיעה השעה שתדאג לאחריתך… לך למשוך בעול, לאכל בעצב לחמך ולסבול יסורים וענויים קשים אתנו יחד’. טרם התחמם האפרוח בקינו, וכבר שוּלח לנדוד, לבקש לו משען לחם בנכר. הירשלי נוסע עם הוריו לכסלון. חלומו של ילד קבציאלי על העיר הגדולה, ששם מזומנים לו חיים מופלאים, מתבדה מהר. קרת־נכר מלפפת אותו. אהה! עיר גדולה זו הומה מאנשים זרים ואין לבם אליו. ספסל בית־המדרש קשה, ואין באופק דבר שימשוך את הלב, שימתיק את מרי הנכר. מה נמשך לב הנער הביתה! כלתה נפשו אל מקום־המולדת! לא על אנשיה בלבד יתגעגע, כי אם על כל משעול, על כל סימטה, על כל גדר דחוייה! מה העמיק האמן לראות ללב נער, העוזב ראשונה את בית אבותיו! מה עוד ידמה לתיאור געגועים אלה, געגועי ילד שנעזב לבדו בעולם זר, ונפשו יוצאת אל הנפשות הקרובות לו כשם שגם נפשם יוצאת אליו מדי זכרם אותו? מה ידמה לרחמי ההורים, הרואים את ילדם ‘כשה אובד בעיר נכריה’ ואין לאל ידם להושיעו בלתי אם באותן חבילות עוני, שעוגות־בית וגרבים טלואים צרורים בהן. ‘האב והאם שניהם נאנחים ונאנקים, כשהם נזכרים בבנם הנודד והנעזב, שנפשם כלתה אליו – והגות רוחם הקשה תשית בגאון גליה ונמסרת על־ידי קוי רוח אלה בעצמם לתוך לבו של הירשלי. והנה לבבות מתלחשים ונשמות יחדו ממתיקים סוד – – ולפניהם תדוץ דאבה’… אך הנה נפסק יום אחד חוט של זוהר זה, הנמשך מבית אבא אל הנער. יום אחד מגיעה להירשלי הבשורה הרעה, כי אבא מת. נתמוטט המשען היקר. הירשלי יתום – קרה גדולה ונוראה נושבת מכל קצוי העולם ששמם עליו. בפרק זה על הקשר האמיץ של בני משפחה יהודית, שגם מרחקים לא יפרידו ביניהם, מרוכזת נפשיות יהודית, כשרון־אהבה יהודי. שירת אדם גדולה צרורה בו. אנו מכירים את החוטים האבטוביוגרפיים, שנארגו במסכת זו – מה שיספר אחר כך מתוך המית לב בספּרו על אביו, ר' חיים, ועל יתמותו המרה. ואולם הואיל וכאן יסופר על נער יהודי, על נכר יהודי, – היתה ילדותו של הירשלי – געגועיו, יסוריו, יתמותו, עלבון יתמותו – סמל היתמות היהודית. מה שאירע למנדלי, אירע לביאליק, אירע לבוקי בן יגלי, אירע בעצם לכולנו. האין זה סוד גדולתו של מנדלי שהיה באותה מדה אמן ואדם עממי? אמן, כרואה, כמגלם, כאיש הצורה, ואדם עממי – כלֵב חי ומרגיש ומשתתף. התאמה גמורה זו שאתה מבחין גם בביאליק. שני היסודות האלה, כשהם מותאמים בפרופורציה נכונה, הם הם היוצרים את המשורר הגדול, את המשורר הלאומי. כאן טבע ואמנות בקנה אחד. והפלא כאן, שהטבע לא דיכא את האמן, כשם שהאמן לא פגע במשורר. לב יהודי חם, כואב מפעם בכל השירה הגדולה הזאת, והירשלי שחזר בגדלו לקבציאל כמציל ומושיע, אומר מה שמנדלי היה רשאי להגיד על עצמו: ‘יהודי ככל אבותי, הריני חוט ארוּג ומסורג באריגה אחת עם אחי בני עמי האומללים’… ו’להרגיש בצרת עם ומכאוביו אינו יכול אלא מי שהוא עצם מעצמיו, אלא מי שחלקו ביסורים היה או הוה כהם וגורלם ככל המונם'.

ד

בספר זה, שבו נתן המחבר דין וחשבון לדור הבא על תקופתו, מדובר הרבה על דור ההשכלה ועל טיבו. מדובר לשבח ולגנאי לסירוגין, ופעמים גם בהעלם אחד. לאמתו של דבר, לא ראה מנדלי את עצמו כמשכיל אלא בצמאונו העז לדעת, בהטפה להשכלה אמיתית, רצינית, – להשכלה של ממש. בדור־דעה חפץ ולא ב’בעלי לשון' פושקי שפתיים. מעודו לא נלחם בדת ולא נלחם ברבנים. הרבה יותר מזה נלחם בהשכלה מדומה, במליצים ופטפטנים. את אויבו, אויב העם, ראה לא ברב, כי אם בתקיף המנצל, באיש־הקהל, באותם ‘היהודים היפים’, ‘בעלי הטובה’, שבהם הכיר את עושקי העניים ומשעבדי ההמונים. אליהם כיוון את חציו ב’האדם הקטן' ב’טַקסא‘, ב’סוסתי’ ב’לא נחת ביעקב' – אותם רדף בשבט עטו והוקיע את תרמיתם כמעט בכל מה שכתב גם לאחר שניטלה השררה מידם. את גלגולם הבחין באיש־הקהל החדש, שבצמאונו לשררה יחניף להמונים, בהשמיעו מה שהם רוצים לשמוע. יש שבזכרו את משכילי דורו יראה אותם לעומת אלה שבאו אחריהם כצדיקים, כאנשי ‘למד־ואו’. לא בלי התלהבות ידבר עליהם: ‘למראית עין היו יהודים פשוטים בלשונם ומעלליהם, אבל אל אלהים אך הוא יודע את הגיגם ואת כל הנעשה בקרב לבם: בהגיגם בערה אש – אש אהבה לכל יושבי תבל… צפו באספקלריא של דמיונם עולם חדש בתחלת יצירתו, עולם חסד ונאה – – – הארץ כגן־עדן תהיה לדרים עליה’… ‘המשכילים הראשונים האלה היו לאגודה אחת וחיו באחוה ורעות כחסידיו של רבי אחד, אלא תחת משקה שתו בצמא דברי נביאים ודברי אגדות והיו כשכורים מכל שיחה נאה, ומי שבא לחסות תחת כנפי ההשכלה היו מסייעים לו באהבה, ששים ושמחים כאילו הוא עושה עמהם טובה גדולה’… ודאי שאותה שעה זכר את גוטלובר ואת בתו, שהסבירו פנים לו בבואו לקמניץ עני בכסף ועני בדעת. אבל אפשר, שמתפעל הוא בעיקר מאלה שהיו יהודים פשוטים ולא התנכרו לאחיהם, כמשכילים שבאו אחריהם. הדברים נוטים לכאן ולכאן, ומה שמשורר מדבר פחות חשוב ממה שהוא מראה. רפאל המשכיל שבסיפור טוב בלי ספק בעיניו כאדם בעל לב רחמן וכפטרונו של הירשלי. אבל כמה חמימות בעטו בהראותו את ר' אברהם, מקובל ותמים ובעל ‘לב פיטני’ זה, השש להיטיב. ברפאל הוא רואה אדם היודע את אשר לפניו, אדם שדעתו צלולה ואינו שוגה בדמיונות. מנדלי אהב טיפוס זה. את ‘איש המדה’, שמעשיו מחושבים ואינו סומך על הנס. גם באהבתו לחנצה הוא נלהב ופיכח כאחד. על חנצה, בת־ישראל אוהבת זו, שכיון שנתנה את לבה לו, שלהבתה הנסתרת לא תנוּע, אָצל מנדלי חן יותר משאצל על אוהבה; שמהלכו זהיר, והוא מתקרב פסיעה־פסיעה אל מטרתו. כמנהגו באהבה, מנהגו של רפאל במסחר. מלא עניין ויכוחו עם ר' אשר ‘הארי שבחבורת הסרסורים’, דמות שעלתה מאד לאמן, אולי משום שנתכוון בה לא לגלות את ‘נגע הספסרות’ כי אם לראות, להתחקות, להכיר את ‘איש האויר’, היהודי האומלל בכל מעקשי נפשו ובכל יסורי נפשו יחד. זהירותו של רפאל במסחר אינה, כמובן, לפי רוחו של ר' אשר, ולא רק משום שהוא נפסד על ידה, – היא גם נגד כל התפיסה היהודית. לכל טענותיו של רפאל שמסחר טעון ‘מתינות ותבונה’, הוא מתיחס בביטול גמור. ר' אשר אינו יודע אלא סוד אחד במסחר – את הבטחון, ‘זה הניצוץ שבלב’. זהו מה שהסיק, שהוכשר להסיק מחייו, מנסיונותיו – ש’הכל בידי שמים‘. אין הסוחר צריך אלא למזל, טוען הוא וטוען לא בלב ולב. ‘מזל מחכים, מזל מעשיר’ – והשאר דברים בטלים. אשר זה מנסה לסובב את רפאל בערמה, לזרוק בו מרה, מאמץ את כל חריפותו הסרסורית כדי להשפיע עליו שיתן סחורתו בהקפה, וללא הועיל. צלילותו של רפאל ומנוחת דעתו עומדות לו כנגד חריפותו וערמתו של ר’ אשר. והסרסור יוצא ממנו פעם בפעם בפחי־נפש. ואף שדעתו של מנדלי עם רפאל, לבו עם הסרסור העלוב. זהו מה שמבדיל בין מנדלי לשעבר למנדלי של עכשיו. לשעבר היה מכריע, כרפאל, לחובה והיה סבור כמותו, שרק אומה ירודה מסוגלת להעמיד מנוולים. כשניצלה ביילא ממערת־הבושת, ולב רפאל מר לו על הנבלה, הוא מטיח את אשמתו כלפי האומה. ‘הנה כן העם הזה וכן הם יהודיך’ – הוא קורא במרירות, בספרו לר' אברהם על מה שאירע לביילא: ‘דרכי חייהם פרועים ומעשיהם מעשי סדום’. עכשיו הוא שם בפיו של ר' אברהם ש’ישב מבולבל כאיש שנכוה ברותחין, כשהוא מנשב בירמולקתו על ראשו ומביט לרפאל הבטה משונה‘, את הדברים שבהם שוב הבנה והשתתפות כאחד: ‘אתה מגנה את ישראל במעשי סדום ובאמת לא כך הוא, אלא מעשי הגלות מעשיהם. וחילוק רב יש בדבר: אנשי סדום בטבע ברייתם היו רעים וחטאים, ואנשי הגולה אפילו הצדיקים שבהם על כרחם נעשים פעמים חטאים’… כאן, בפסקה קטנה זו, הקו המפסיק בין תקופה לתקופה. כאן מתגלית תפיסה ציונית בהחלט. רחמי המשורר מתגלגלים לא על צדיקים וזכאים בלבד, כי אם גם על סרסור, שאינו יפה־נפש כל עיקר, אבל אדם מישראל הוא, שחייו עלובים ופרנסתו מרה ובנפשו יביא לחמו. זוהי הראייה החדשה. ר’ אשר זה שבר־דעת ובן־תורה הוא, מחסורו, העדר כל משען נאמן בחיים, הם שעיקמו בו מדת־אדם נכונה. מנדלי מזדהה כאן עם ר' אברהם, ואינו מגנה את העלוב, כי אם מראה את תהום חייו המחרידה. זוהי הסניגוריה של האמן. בפעם הראשונה, אולי, צוייר בספרותנו סרסור יהודי אומלל בכל לבטיו, בכל נפתולי נפשו – בכל אותו המרץ שהוא משקיע במלאכתו העלובה ללא פרי. אותו פרק שבו יסופר על התרוצצותו הנואשת של העלוב כל יום חמישי, כדי להשיג גמילות־חסדים לצרכי שבת ללא תוצאות, עד שהוא אנוס לבוא אל ר' אברהם, עני כמותו, שילווה לו איזו פרוטות ולא יעשה את שבתו חול, – מראה את מנדלי החדש; לא הסניגור, לא משהו ממדתו של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, המעלים עין ואינו רואה אָון בישראל, – כי אם דוקא הרואה, אך הרואה עד הסוף. ‘הירח בשמים השגיח אל מחזה־תוגה זה והיה עד לפרנסת בני ישראל, איך זה רבי אשר, הראש בכל הסרסורים והטרוד תמיד במשא־ומתן, נתן לתוך כיסו באנחה מרה מה שקבל מיד רבי אברהם בתורת גמילת־חסד לכבוד שבת ולאחר רוב עמל ועבודה קשה וריצת רגלים כל היום חזר עיף ויגע בכמה פרוטות, שאינן שלו, לביתו – לאשתו ולבניו… הירח ראה אדם מישראל זה, את עמלו ואת לחצו, ועל חוג שמים התהלך לו אט וצורתו עצובה’.

ה

‘עמק הבכא’, שדרך כל מדוריו העביר המחבר את הירשלי, היה נורא שבעתים, – היה שורף את נשמתו, עד לבלתי השאר בו לחלוחית כלשהי, לולא הזמין לו מזלו קומץ רחמנים, אנשי־לב, שהיו לו שילומים מעט לכל הזוועה שמצאה אותו בדרך. עצם קיומם היה צורך חיים לנפשו בדרך, כדי שתכשר לסבול ותכשר לשגשג. יחידי סגולה היו כרפאל, כר' אברהם, איש חסיד וענו, טוב וצדיק זה, שמנדלי חלק לו אור ונדיבות לאין שיעור, ושבכל זאת טבע בו קוי מציאות ולא הפך אותו מעין סמל מופשט שאין בו רוח־חיים. כמה חיות בשיחותיו, בכל תנועותיו (זכרו נא את מבוכתו בשעה שרפאל מקטרג על ישראל, המתבטאת בתנועה אחת ציורית, שהוא מנשב בירמולקא שלו על ראשו). לא פחות חיה היא רייזא הפונדקאית, שאותה צייר במכחול פלמנדי – בגסות חיצונית, המכסה על טוב־לבה הפנימי. שעה שר' אברהם ורייזא מזדמנים יחד (כשביילא נגאלת מן הטורפים בדרך נס) כל חלל הבית מתרעד משפע אהבה ורחמים: ‘ר’ אברהם ורייזא עמדו להם לבדם בירכתי הבית, היא מטפחת פעמים על לבה ומקנחת חוטמה בבית־יד של כסותה, והוא עיניו מרטיבות, ושניהם מנענעים בראשם פעם על הירשלי ופעם על ביילא. ר' אברהם מחליק את זקנו ומחכך את מצחו ולבו צועק: הוי, רבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו, חרפת עמך ישראל‘… הנפשיות הגדושה אינה פוגמת כל עיקר בקויה הבולטים של התמונה. לכל משורר מדת־חום משלו, ומה שנראה סנטימנטלי אצל אחד, היא הטמפרטורה הטבעית אצל אחר. בר’ אברהם נתלבשה דמותו של ‘בעל־אגדה’. מנדלי טבע בו לא קוים של אדם נוח לבריות לבד, כי אם גם משהו שבניגוד לכובד־הרוח, שבניגוד ל’בעל־הלכה' עם דיקדוקיו וחומרותיו. ‘נפשו צמאה לאגדה ולדברי נפלאות… וכנגד זה הגמרא היתה לו כעין פת צנומה שאין בה לחלוחית’… הוצק בו אותו נועם שבתום לב, שמנדלי אהב כל־כך לגלותו בזקנים, שילדותם נשתמרה בהם. נועם זה שבאגדה הבהיק לו בעודנו ילד ולומד עם אביו לפנות בוקר בבית־המדרש. כנגד החסידות הבעש“טית, שאודיסה, הכבדה יותר, לא גרסה אותה מעולם בפה מלא, הובלטה כאן, קודם על־ידי מנדלי ואחר כך בעומק נוסף על־ידי ביאליק, האגדה כתורת חיים מאירה. קו משותף הוא להם. לשניהם היתה האגדה ‘כטל המתבקש לעולם’ – טל שנתבקש לצמיחה החדשה, ללב האומה שצמא ללחלוּחית של ילדות. בר' אברהם היה גם ניצוץ של ‘חסיד’, אבל הוא מובלע כולו בשלהבת קדומה יותר – בזו של ה’זוהר‘. מנדלי שהוחזק חריף ופיכח ואיש־השכל רואה ב’זוהר’ עמוד אש האהבה, שהופיע לבני ישראל ראשונה בחשכת דורות־הבינים. ספר־אהבים ראשון, ‘שיר השירים’, שיר דודים בפי אל רחום וחנון לכנסת־ישראל סגולתו. הערכת הזוהר בפי מנדלי אף היא מאותות הזמן. ההשכלה לא השיגה את שירת האגדה; לא כל שכן – את שירת המסתורין שבזוהר. בספרו ‘בימים ההם’ הוא משבח את החסידים שהכיר אותם בימי נדודיו (קאפּוּלי היתה מקום של מתנגדים), ‘שתפילתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם’. מהם למד אז, במצוקות נעוריו, לעשות תפילתו רחמים ותחנונים והשתפכות־הנפש‘, ושירת התפילה האירה את נפשו. מאז השיג את החיוב שבחסידות, אבל ההתלהבות הקיצונית (ככל קיצוניות), היתה זרה לרוחו. לפיכך הבליט בר’ אברהם את אורה המתון, החם ואינו צורב, של האגדה – שלהבת מזוככת זו, שהרנינה את נפש הילד לאחר הגמרא היבשה. הירשלי שהיה בעל דמיון ובעל לב פייטני, כידידו הזקן, לקח את לבו של זה בסגולות הקרובות לו והיה שוקד הרבה לטובתו; ואולם הירשלי עצמו נמשך למשה’לי חברו אולי דוקא משום שהיה מחמיר יותר, מתמיד יותר ממנו. כנגד אופיו הנלהב ביותר, היה הוא, הנער המתון והשוקט, משענת טובה. במשה’לי נתלבשה עקשנות נסתרת לאהבת־התורה, וכל שתבעה מאמצים יותר, יקרה עליו יותר. לעומת הירשלי שהיה שוגה בהרהורי לבו ויושב כחולם, היה משה’לי שוקד על הגמרא. ‘הגמרא ראשית הכל היא’ – היה עוקר את חברו מהרהוריו ומחזירו אל ההלכה. ואולם מנדלי עצמו לא די שהיה שוגה, כהירשלי, במדרשי אגדה, כי אם הם שנעשו גם דפוסי נפשו בהתבגרו כאמן, והם שיצרו את הקצב לכל אופן ביטויו והסברתו. בכל שירת ‘בעמק הבכא’ משוזרים חוטי האגדה כפלגים מאירים. אתה נתקל כאן בקטעי־אגדה שהמחבר ממשיך אותם כדרך שבעלי־אגדה היו ממשיכים את המקרא – ופעמים אין אתה מבחין בין ההמשך ובין מדרש אגדה ממש: אותו הקול הלבבי, אותו דו־שיח בין הקב”ה ובין כנסת־ישראל ואותה חמימות שבהשתפכות הנפש, שבהתחטאות היהודי לפני אלהיו. הנה דוגמאות מעטות: ‘רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית־מדרשך כמה הוא גדול, שכל הישן עליו לילה אחד וכף ידו מראשותיו ועמד למחר ונהפך לאיש אחר… עוד יעקב אבינו בשעתו, שלן במקום ההוא בדרך ואבן למראשותיו, ומיד כשעמד בבוקר הרגיש בו, שאין זה כי אם בית־אלהים… ועוד הפעם רבונו של עולם! גלות זו מתנה מאתך לעמך ישראל, במה כוחה גדול, לעשותם למיני בני־אדם משונים בעולם, שאין מזלם ופניהם ותארם כשל שאר הבריות? בשעה שאחרים ילדות עדיין בהם, מתהוללים ומשחקים ולבם לחיי העולם־הזה, הנה בנך יחידך, בחירך נקמט ומזקין בלא עת… חושב ומהרהר, מוחו טס ופורח באויר תמיד ואין בלבו אלא התכלית’… כל זה כנגד הירשלי, שגלה מעל שולחן אבא ואמא וטעם בראשונה טעם של שכיבה על ספסל בית־המדרש בכל מרירותה. אתה מבחין בכל הספר מרירות זו של ילדות מקופחת, של נערוּת ללא־שמש, שכל מה שניתן לנו תמורתו במאוחר, אין בו כדי לכפר על ‘אביבו העשוק’. מנדלי מקונן כאן על נעורי הירשלי ועל נעורי עצמו, וכשהוא נזכר בכל הצער והיסורים שהיו לו להירשלי עד שניצח וכבש ‘הר גבוה’ זה, הוא שואל: ‘וכי כדאי היה אושר מדומה זה ודמות ממועטת זו להמעיט בשבילה, ומה החיים הללו התלויים מנגד שיהיו ממיתים עצמם עליהם ומאבדים בעמל וצער וסיגופים ימי העלומים?’ כל דפי הספר שהם גדושי מראות ועלילות, שקויים אלגיוּת שירית זו על חיים שקופחו גם כי נפל עליהם אור באחריתם.

ו

שירה זו חוזרת כמעט על כל המוטיבים, שמנדלי נזקק להם בחיבוריו הקודמים, בתוספת חידושים רבים. כל זה נצטרף לרקמת חיים גדולים – לספר החיים. בלוותו את הירשלי מראשית ימיו בדרך היגונים הארוכה, הוא מעביר לפנינו חיי אדם שלמים – ילדות ובחרות, נעורים ובגרות, אכזבות ואבדות – למן מות אביו האהוב של הירשלי עד יום עמדו בבית־העלמין של קבציאל ‘אצל גל חדש וגדול, קבר אם וקבר שתי בנותיה, שנאנסו ונהרגו ביום אחד, ביום עברה ופורענות’, ובשמעו קול מתפלל ואומר: ‘את נשמת הקדושה ביילה בת בנציון ונשמות בנותיה הטהורות והקדושות’ – אותה ביילא, הילדה האהובה, שהסעירה ראשונה את לבו הצעיר! בלוותו את הירשלי, שחייו – חיי עצמו, סקר את אוכלסי ישראל; וכל כמה ששירה זו משוחררת הרבה מטענות המשכילים, שהתבוננו מרחוק ולא ראו בצערם של ישראל, לא היתה אף זאת ראייה של רשות, כי אם מסירת דין וחשבון, שיש להסיק ממנו מסקנות – למצא דרך להצלה. לא ‘להגיד לעמו פשעו’ בא הפעם, כי אם להראות את נגעי האומה ולהראות מה שגרם להם. כאמן, שעמד במלוא כחותיו, חפץ לצור צורת דור על דיוקנאותיו, על נציגיו מכל פינות העם. לפיכך איכלס את ספרו בטיפוסים שונים ומשונים, שהיו ושלא היו מעניינו קודם. אתה נתקל כאן בעניי עם שבעצבון יאכלו לחמם וכל ימיהם רעים; בדמויות חביבות כרייזא הפונדקאית, ביילא, מלכה־טויבא, אמו של הירשלי, שמואל הסמרטוטר, משה’לי; וכנגדם ‘כלי קודש’ ואנשי צורה כלייזר־יענקל, כר' אברהם, סניגורם של ישראל; משכילים אנשי לב כרפאל, כמיכאל ספיר, ראש החכרנים שבאיפרכיה, וכנגדם סרסורים למיניהם ולדרגותיהם, כר' אשר, איציה סקטור, והמון אנשי־תחתית, זאבי אדם, רשעים בישראל כחוטפים שניאור־וואלף ושותפו, כשמריל, כהאדיל הסרסורית, שיינצא, לוי בחור, שאת נוולותם נתכוון מנדלי במיוחד להוקיע – לתת בהם סימנים, כדי להזהיר את בנות ישראל האומללות, הנופלות ברשתם. בקוים מעטים ודקים העלה דמויות של חללות כגיטל ‘התוגרית’, שגם בנוה־הטומאה לא נכתמה נפשה והיא שמה נפשה בכפה ומצילה בחכמתה, ברחמיה את ביילא, ובעיקר – זו של איידיל, החכמה, בת־הטובים, שנלכדה כצפור בפח המנוול שמריל, שהקיף אותה בחוטי ערמה, ולאחר שהיתה למרמס כולה, טרפה את נפשה בכפה – בת ישראל טהורה זו, שעליה קונן המחבר: ‘הוי, איידל, אחותי העלובה! לידי מה הביאוך במעשיהם! אוי, איה אתה, אל מלא רחמים?’. כך מספר משורר לא על זרים, כי אם על נפשו, על אסון חייו, על חרפת חייו. כך לא קונן שום מספּר עברי על ירידת עמו. רק בשירת יל“ג אתה מוצא משהו בדומה לפרץ רחמים וכאב זה; אבל יל”ג מאמין, שבהוקיעו את החוטאים עשה את שליחותו, בעוד שמנדלי, דרך אספקלריה של ר' אברהם, רואה את כל לבטיו ואת כיעור מעשיו של יהודי, כי יפשע על פת לחם. הוא יכול רק להוריד את דמעותיו הרותחות, להתפלל ולקרוא להצלה.

ז

עם כל מה שהכל מוצק כאן, כבשאר ספריו, אתה מבחין בשירה זו שוב אותה חלחלה עממית, אותה חמימות שבלב, שרק עמהן ההבנה המלאה. הן שהביאו את מנדלי לנקוט לא רק את נוסח האגדה, כי אם גם את תפיסת העולם של האגדה, שחסד ורחמים ביסודה. בנעימה אגדית זו נשתנה הקול, ועמו הזיקה של המשכיל אל מומי עמו. בקול זה הורגשו הירהורי חרטה על חטא שחטאו המשכילים, שלבם לא היה שלם עם עמם. לשם כך גם יצר את דמותו של מנדלי, זה שלשונו עדיין לשונם של המוני האומה ורגליו עומדות בתחום, שיהיה המתווך, הפה והמליץ ביניהם. דמות זו יצר לפני ימים רבים, כשקרב אל אחיו, אבל משהו נעלם גם ממנו עד כה, ולא נתגלה אלא עתה, בסוּר יין ההשכלה ממנו, – בהרגישו שיהודי אינו יכול להתיישר באשר יותר מדאי נמוך הגג הנטוי על ראשו. אולי כובד היאוש הוא שהניעו לבקש מחסה גם בחסידות. ולא ר' אברהם, כי אם דוקא רפאל המשכיל הוא המשיג, שהחסידות, בצורתה הטהורה, היא תמצית הבינה, כוח הנפש לעמוד בפני הרעה באין מפלט: ‘אני אומר תמיד – אומר רפאל לר’ אברהם – שפייטן אתה וחסידותך פיוטית… חסידות טהורה מרוממת את הרוח, מחממתה ומלהבתה… מנשאת את נשמתו של אדם מעלה מעלה לעולמות העליונים שיש בהם קדושה ומנוחה‘. ברוח החסידות היא שבכאן, – הרבה יותר מאשר ב’ספר הקבצנים’ – מצויים מקרי הצלה בדרך נס. נס הוא, שהירשלי מכיר את האדיל הסרסורית בשבתו על יד החלון בחדר רפאל בין המון החוגגים; שה’תוגרית' מוצאת דרך לגלות את מקומה של ביילא ולהצילה; שבשעה שהחוטפים חובלים בשמואל, מחישים לו הצלה החכרנים, שהגיעו פתאום למקום המעשה; בגילגולי המאורעות הרבה מן הסיפור ההרפתקני, אבל כמה חכמת אמן בתיאור דמויותיהם של הנבלים! אף שכולם עינם אל הבצע, ואין אחד טוב מחברו, הרי הם כולם שונים בדיבור ובתנועה, בצבע הכיעור האנושי, שכל אחד מהם מגלה אותו על פי טבעו. שמריל זה, שמראהו מראה אברך מהוגן ובן־טובים והוא יודע לצוד בחלקת לשונו את איידיל, לב־מתנה, הרוחש לו אמון גמור, וכנגדו לוי בחור, היורד לגוב קרבנותיו כזאב טורף, הוא מדגים את הכיעור ללא מסווה; או שתי הנשים ‘הצדקניות’, האדיל הסרסורית ושיינצה בעלת ‘הבית’ – כמה שנוולן מתגלה במעשיהן, הוא בא לידי גילוי שבעתיים בשיחתן, בכיעור שבפה. ואמנם – בגילוי הכיעור עד תהומו ניכר כוחו של אמן.

ח

כנגד מערוֹת זועה אלה, בהן הראה לנו את בנות ישראל הכשרות בהתענן תחת ידי אכזרים, – ולא יאמן כי הידים הטמאות האלה ידי ישראל הן, – הראה המחבר, כאילו חפץ לפייס אותנו במקצת, אהבתם של ילדי ישראל, זו של הירשלי וביילא – אהבה ביישנית, רחמנית, שלהבת טהורה בלבבות טהורים, אשר במסתרים תוקד, ואין ערוך ליופיה, ואין ערוך ליגונה ולנקיונה. אהבה זו אינה בולטת, אינה משתלטת בגלוי גם על אלה, שפגעה בהם. ילדים אוהבים הם. ולא תמיד הם מכירים באהבתם; והם גם בני־עניים, ואינם פנויים לרגשות משׁכּרים אלה, וטרם ידעו מה טיבו של גל רותח זה אשר יציף את לבבם שעה שהם מזדמנים יחד או כי תגונב הדמות האהובה בלי משים לתוך הרהוריהם המוצנעים. לעומת הירשלי, בנו של לייזר־יענקל החזן, שיחסנותו של בעל־תפילה חופפת עליו והוא עצמו בן־תורה המכיר בחשיבותו, אין ביילא, אלא בתו של זגג ובנאי עלוב, מטופל במשפחה ומחוסר לחם. מורים לא לימדוה ואומנות לא טיפחוה, ואף על פי כן כמה ידע המחבר לשפוך עליה רוח חן של בת־ישראל ברחמיה על הוריה ובענוות אהבתה. מזעזעים מאורעותיה הדרמטיים, נפילתה בפח, לה פרשה האדיל הסרסורית, ופלא הצלתה. אבל על כל פגישה ארעית עם הירשלי נסוך משהו שמרעיד את הלב במתיקותו האביבית. רק משורר רואה בעין חוננת כזו נשמת נערה פשוטה, כל שפוּני־טמוני יקרותיה, שהטבע חלק לה, שבית יהודי הנחיל אותה. ‘הרי הירשלי לי כאן’… – היא נזכרת בנער החביב בשעה שהיא נמצאת במאורת לוי בחור ואינה מכירה עדיין באסון שאירע לה – ‘אבל מה לי שאני מתגעגעת עליו ומשתוקקת לראותו, ובשעה שאני רואה אותו מקשקש שם בתוך לבי? וכי אחי הוא? – לאו! חתן? – לאו! ומה זה ולמה זה… אפשר זה שאני מהרהרת בו עבירה היא? אבל, אויה לי, מה אעשה אם לבי מהרהר מאליו… אפשר הייתי צריכה לומר: איני רוצה… איני רוצה לראותו? אוי ואבוי לי, אל נא אכזב בלשוני, הרי רוצה אני ורוצה’… שורות, שאפשר היה לנסחן בחרוזים כזמר־עם. ומשהו כאן אפילו מ’שיר השירים' בלהט צלילו ובענוות ניבו. כלום יד לא לב כתבה טורים מלוהטים וזכים אלו? לב זה, של ‘יהודי היהודים’, שראה את ענות עמו, נכמר למראה האהבה היהודית, המתגלה כאן בכל יופיה הצנוע. בכל הספר מחלחלים רחמים כבושים אלה, רחמי אב על בניו הנדחים, וגעגועי ילד לוהטים בנכר על בית אבא, – כל אותה מסירות מרוממת רוח של עלובי־גורל אלה המתלבטים ככבשים אובדים בחיים, ומוכנים לתת את עצמם כופר חייהם של הקרובים להם. כל זה סוּפר כאן במין הודיה פנימית מצד המשורר, הודיה על העושר הנפשי הרב המצוי גם בשפל־חיים זה. ומי איש וקרא רק ‘בעמק הבכא’ בלבד, ימלאנו לבו לראות במנדלי סופר שאומר דילוטריה על ישראל!

פרק אחד־עשר: בימים ההם

א

בספר ‘בעמק הבכא’ רב היסוד האבטוביוגרפי. אתה מבחין בו גם מאותה נעימה אינטימית, שאין אדם מספר בה אלא על עצמו, על ילדותו, על מה שהשיג ועל מה שלא השיג בחייו. הירשלי ומנדלי מזדהים, כמובן, לא בכל, אבל בנקודות רבות. אותה היתמות המוקדמת, אותם הגעגועים על בית־מולדת לאחר שהנער היה אנוס לנדוד אל הישיבות בנכר, אפילו באהבת הירשלי לביילא יש משהו מאהבת שלמה’לי לפראדל. כל זה ניתן שם דרך אספקלריה של האמן, בצורת הכללה. על כמה מן המאורעות האלה חוזר המחבר בספרו ‘בימים ההם’. ואולי דוקא משום שצביונם אישי יותר, אורם ויגונם נוגעים עד הלב כל כך, ספר זה עורר התפעלותם של בני דורו, כ’בעמק הבכא‘. ואמנם עושר רב של שירה ושל הוי עממי כאן. אף שאין דומה בספרי מנדלי ל’בעמק הבכא’, שירה שהורחבו בה יריעות יצירתו עד קצה גבול יכולתו. בה נכלל עולמו של מנדלי, כתורתו, בשלמות של ביטוי וצורה והיקף כאלה, שכל הקורא את ‘בעמק הבכא’ בלבד, כאילו קרא את כל ספרי מנדלי. אף־על־פי־כן,¬–קובע ‘בימים ההם’ מקום מיוחד וחשיבות מיוחדת ביצירת מנדלי. ספר זה כאילו משלים את מה שחיסר המחבר ביצירות אחרות. בכלל חידוש הוא שבספר זה מנדלי מגלה את שאיפתו להנחיל לדורות הבאים לא את פרי שירתו בלבד, כי אם גם את עצם נסיונות חייו, את הדברים כמו שהם, כחומר היסטורי־אתנולוגי. ביצירות אחרות נדחק תמיד החוקר מפני האמן, אף שאתה מבחין תמיד זיקה זו ל’הלכה‘. הוא בעצמו הגדיר יפה את דרך יצירתו: ‘הוא מסתכל בכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים, שמתבוננים בטבע הברואים על הבהמה, הרמש ועל כל בעלי־החיים למיניהם’. דרך זו היא דרך ‘הטבעיים’. בספר תולדותיו כאילו משלימים שני היסודות, אף שידו של בעל־האגדה גם כאן על העליונה. ואפילו פרקי הפולקלור הופכים שירה תחת ידו של האמן. את חכמת האמן, הנותן לעצמו דין וחשבון על טיב יצירתו ודרכיה אתה מוצא ב’פתיחתא’ של הספר, שהיא יצירה נפלאה בקטעי המחשבה אשר בה לא פחות מאשר בקטעי השירה. מעין התנצלות כאן על שצימצם את שכינתו ‘ועשה את הכסלונים מעין לספוריו’ ולא שעה אלא מעט מאד אל ‘החדשים’. ‘זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי… בזמן שהאחת מושכת כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנוונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמנא ליצלן מאותה סחורה חדשה ומיני תכשיטים של זמננו בישראל. כל מה שאתה רואה אינו אלא רמאות ואחיזת עינים, חרס מצופה כסף, נאד נפוח וריק… אין טיפוס גמור בטיבו ואפיו העצמי. הכל גולמים הם.¬–פושקי שפתים מתופפים, תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול לא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצוניים… וזאת צווחת: כלך אצלי לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם… כמה שאין ההווה שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי בו עיקר המציאות’… ולא חשובה המסקנה, שהאמן עצמו מסיק להלכה¬–שהכשרון להיזקק גם לישן וגם לחדש אינו מצוי אלא ‘במי שהוא חכם גדול מגאוני הדור… ואני הריני מהבינונים, שאינם קופצים על כל העבודות הבאות לידם, ועבודה זו, שנוטלים להם, היא אומנותם כל הימים’. למעשה, נמשך מנדלי, בלי כל נימוקים שבשיטה, אל עולם ילדותו ובחרותו. הרגיש, שמשהו לא הושלם במלאכתו, כל עוד לא העלה את הדמויות הקרובות לו ביותר. מה שעשה מנדלי בספר תולדותיו עשה אחר כך ביאליק ב’יתמות', אלא שמנדלי הגיע לימי הנדודים של הבחרות, וביאליק עמד בדמויות אביו ואמו, ואולם עד מה קרן אורו של עולם עגום זה בשירתו האחרונה! גם על עולמו של מנדלי נפל אורה של אהבת־ערב, של חנינת־ערב, והרבה היינו חסרים בדמות מנדלי לולא ראינו אותו כאן בצמיחתו הראשונה.

ב

אותה שעה, שגמל להומור, להסתכלות, שהעין והלב משותפים בה (לפי הגדרת ביאליק)¬ – הוכשר לשוּב אל מעינות ילדותו ולספר לנו את קורות חייו. ‘בימים ההם’ נכתב אף הוא, כרוב ספריו, מגילות־מגילות. האמן שבע־הימים שוהה מתוך אהבה על דמויות הבוקר החביבות. בספר זה הגיע למדרגה של אפּיקן, שהעולם מלבב אותו במראות לא פחות מאשר במאורעות. וכלום אין המראות עצמם המאורעות הגדולים בחיי הילד? לאט־לאט הוא רוקם אותם, כאילו קשה עליו הפרידה מהם. לשום ספר לא נגש ‘ביראה ובאהבה’ כמו אל ספר זה. בפתיחה ידובר חגיגית על כך. ואולם מן המסופר כאן חשוב לנו ביותר המאורע של הבחור העני, שביקש מקום לינה בבית האולפנה, שהאמן היה מנהלו, וגורש על ידו בחרפה. חרטה זו שהירהר כשלב המשורר נתעורר על מעשה המנהל הקפדן היא שהכריעה לכתיבתו של ספר אבטוביוגרפי זה. בוידוי קטן זה יש רמז לרעיון שנתכוון לו מנדלי בשירת ערבו הגדולה. אפשר שמה שנתכוון לו שלא מדעת¬ – לא היה גם תיאור העבר על מנת שלא ישתכח מלב הדורות הבאים. המניע הפנימי היה אחר. בחפצו היה לשוב ולחיות את חיי יתמותו ונדודיו, לשוב ולטעום בחזון את טעם מרירותם ועלבונם, כדי שיזדכך בכור עוני זה, שיצרוף את עצמו בזכרו כל מה שעבר עליו¬–שיתעלה וישתחרר מכל קטנות, למען יכשר לשאוב ממעין האהבה. כי על־כן שפוך על כל הפרקים האלה נוגה חמים זה, השופע מנשמת אדם בהביטו מפסגת יומו על כל מה שעבר עליו. כל חציצה לא היתה עוד בין המשורר ובין העולם המתואר על ידו – המרחק טיהר אותו. כל שליחי החיים הטובים, שנזדמנו לו בדרכו, קמו שוב לנגד עיניו¬–איייזיק נפחא, יהודי טוב ומבדח זה שבקרן־זוית של בית מלאכתו מצא מפלט לו מכל אותם היהודים ‘הנאנחים והנאנקים, שצר לו המקום ביניהם’; הירצל הנגר, אמן ואיש־טבע זה, יהודי משונה המנגן בכנור ומטפל בחיות ועופות ושיש לו מאחורי ביתו גן של ירקות ושל אילני מאכל, שבצלו הטוב היה הנער חוסה מחרבוֹני העיירה; איציק החייט, שבבית מלאכתו ספג את חמימותם של שירי־העם בראשונה¬ – את כל אותם ‘הזקנים־הנערים’, שהשאיר אֵל עוד לפליטה בעיירה המדולדלת, כל אותן האכסניות של תורה ושל רחמי־אדם, שהזמין לו מזלו בדרך חייו הארוכה, זכר עתה, בערוב יומו, והשהה עליהם את מבטן הצלול באהבה.

ג

בפואמה גדולה זו יש, כמו בכל יצירותיו, כמה פרקים בודדים שבהם הוא רושם לזכרון מראות ומנהגים, מעשים ומאורעות, ואפילו מחשבות ודעות, שיש בהם כדי להאיר את העבר ¬– מין ‘חומר גלמי’ בשביל הכותב קורות העתים ‘חומר לבונים הבאים’. כבר אמרנו: חומר לבנין היה לו למנדלי תמיד חשוב כבנין עצמו. אכן גם ב’חומר' זה, כשהוא לעצמו, משוקע כל כוחו של בנין. באופן מסירתם של הדברים הפשוטים והמופשטים ביותר יש תמיד משום מתן־דמות ויציקת־מטבעות של ביטוי עברי־מקורי. הכל כאן טבוע בחותם של יוצר, שלא הוציא מתחת ידו אף דבר וחצי־דבר אשר לא התיך אותו התכה חדשה במצרפו של סגנון האומה.

פרק שנים־עשר: הסגנון

מנדלי היה סופר בעל עצמיות בלתי מצויה. וכל מה שהוציא מתחת ידו חתום בגושפנקא של סגנון עברי מקורי ורב־הבעה,¬ – חותם אישי וקיבוצי, שאין להפריד ביניהם. הוא היה קולט את העולם והטבע קליטה יהודית כזו, כאילו בו נתגלמו כל חושיה העצמיים, כל כלי־קיבולה הרוחניים של האומה. ולפי הקליטה היה גם הביטוי. גם זה ניתן כולו משר־האומה לבא־כחה הנאמן. מנדלי לא היה מבקש לו אמצעי־בטוי מבחוץ. עולמו מצא תמיד את לבושו באוצר האומה. אכן סגנון זה לא ניתן לו אלא לאחר הכשרה קודמת ולאחר מאבק מרובה. רק לאחר שפרק מעליו את שריונה הכבד של המליצה שעליה חונך ונשתחרר מהלכותיה הפסוקות של ההשכלה והירבה להסתכל בחיי העם וספג את אוצרות לשון הדיבור העממי וכרה במכרות־הכתב של כל הדורות, הוכשר ליצירת סגנון זה, שהוא כולו מופת, כולו מזיגה הרמונית של נדחי לשון ופליטות־ניב לאין מספר, שגילה בהם בטוי־אמת וכוח של חיים. לא בזה היה חידושו שהתיר ‘לשון חכמים’ והוציא את הסגנון העברי משעבודה של מליצת־התנ“ך. היו רבים שקדמו לו בזה, אפילו מאפו, רב המליצים, כבר הוכרח להשתמש בה ב’עיט צבוע‘, משנוכח שאין לשון המקרא מספיקה לתאור נאמן של החיים הממשיים. סגנונו של מנדלי היה תולדה של תחושת־עולם חדשה, וזו קדמה ליצירת הסגנון. מנדלי סגל לעצמו קודם את ניגונה העצמי של נשמת העם, ואחר יצא לבקש את לבוש הלשון, שיהא הולמו. בעיצוב סגנונו של מנדלי תופס מקום חוש־השמע הנפלא, שבו חונן שכם אחד על כל סופרי האומה. לא קם עוד אמן, שנתנה לו הרגשת הריתמוס העממי, כפי שנתגלה בכל הסגנונים שבכתב ושבעל פה, כשם שנתנה לו, ל’יהודי היהודים’. הבחנה נפלאה זו בניגון היא היא שעמדה לו לגלות בין תלי תלים של גרוטאות שבספר את הניב החיוני ולצרף אותו אל הדומה לו בצלצול, מבלי שים לב למוצאו. אבן־הבוחן לאמתו של ניב לא היה הספר, כי אם החיוּת שהוא אוצר בתוכו. לא ‘לשון’ בקש, אלא מה שהיה חסר כדי לתת דמות שלמה לחיים ולטבע. הוא לא נכשל מעולם בצירופיו, משום שלא הסתפק בביטוי החיצוני, בחריפות הסגנונית בלבד, כי אם בדק את כל ניב וכל צירוף חדש בכל חמשת חושיו, והתירו ‘לבוא בקהל’ רק לאחר ששמע את קולו וחש את בליטתו הפלסטית כאחד. על־כן אין בסגנונו יוצאי־דופן ואין אברים מדולדלים נגררים אחריו לעולם. את כל נפרד יאחה דבק ריתמי זה, שמשמעו הו¬א – ההקבלה הקולעת אל לשון החיים. רק בכוחה יצק את כל זכרי הלשון שבתקופות שונות יציקה אחת ונתן לנו לשון שצמחה מתוך חיים ולא חיים שצמחו מתוך לשון… סגנונו של מנדלי ישמש לנו תמיד מופת לבטוי עברי עצמי. אותו אין לחקות. אבל ממנו אפשר ללמוד להכיר את כל מכמני ניבה של הלשון העברית בכל דרגות התפתחותה,¬–ממנו אפשר ללמוד להכיר את סוד אחדותה, את שפע כחותיה. עד ימיו האחרונים לא מש כשרונו של מנדלי מעשות פרי. בתרגומיו שוּקעוּ כוחות יצירה כבירים. ‘בעמק הבכא’, ‘ספר הקבצנים’, לא הרקה מלשון אל לשון כאן, אלא עלית־דרג חדשה, תוספת כוח ותוספת עומק ביצירה. בביטוי העברי הוא מחזק את כל מה שהוא רופף ודל־מסורת בלשון הדיבור. התרגום הוא לו מעין תחנת־הבוחן האחרונה. באחרית ימיו נתן את לבו לתקן גם את ספרו הגדול ‘תולדות הטבע’ וכתב את מבוא הספר בסגנון המשנה, אך המלאכה לא הושלמה. בן שמונים ולמעלה משמונים הוא כותב עוד פרקים־פרקים מן החלק השני של ‘בימים ההם’, ובכל הימים ההם לא נס לח סגנונו וצלילות תפיסתו לא טושטשה אף כל־שהוא. רק כשנתים לפני מותו חלה את חליו, אשר ממנו אמנם נרפא, אך לאיתנו לא שב עוד. כשנה וחצי עוד התחזק ונאבק עם חולשת הזקנה, ובכ”ג לחדש כסלו בשנת תרע"ח נאסף אל עמיו הגדול באמני־ישראל, זה שיצק דמות עם שלם בצביונו, זה ששיקע ביצירתו את כל כחה של מסורת העבר והניח את היסוד לסגנון העברי המחודש, הוא סגנונם של הימים הבאים.

הקיטרוג על מנדלי

א

בחייהם של יוצרים גדולים, המקובלים על בני תקופתם כבנים יחידים, הגיעה שעה¬ – ודוקא לאחר שהגיעו למרום יכלתם¬ – שהדור מתחיל פתאום להרהר אחריהם. עתים הגורם לכך הוא שינוי שחל בנפש הדור, בחיי הציבור, בשאיפותיו, בזיקתו לשירה, ובתביעות שהוא תובע ממנה¬ – בחינת ‘ולא ידע את יוסף’; ועתים, מתוך רוייה¬,–לאחר שהסופר עשה את שליחותו, כיוצר־אמן, והדור כפוי־הטובה רוצה בקב משלו ומעדיף אותו על עשרה קבים שהביא לו הדור שקדם¬–בחינת ‘הכושי עשה את שלו,¬–הכושי רשאי להסתלק’… צא וראה שלא במעוטי־יכולת, במפוקפקים מתנקשים, כי אם דוקא באיתנים, באלה ‘שמעניקים פני חמה’. ובאָמנה: הם ‘העומדים לשטן’, ואותם יש לסלק, כדי לפנות דרך לחדש הממשמש ובא. אפשר לקבוע זאת כחוק. בצרפת נפסלו יום אחד, משנשבו רוחות אחרות, ענקים כבאלזאק, כויקטור הוגו, כזולא. משהו בהם נראה פתאום פגום, נפסד עד היסוד למבקרים האיסטניסים, ולא השיבו אל לבם כי בקרן־זוית אחת של באלזאק, בעשרה שירים של הוגו (שלא לדבּר על סיפורים כ’נוטר־דאם די פאריס'), ברומן אחד, כ’ז’רמינאל' או ‘הממון’, של זולא יש מטמונים לא שערום, עם כל המומים (האמיתיים והמדומים), שגילו בהם. גדולה מזו: גיטה, שיחד עם הקלסיות שלו הניח ביצירתו רבת־הצורות את היסוד לרומנטיקה הגרמנית, אף הוא לא ניקה¬ – מאחר שלא הודה בדעותיה הקיצוניות. וברוסיה נדחה פּושקין, פאֵר שירתה, מפני ניקרסוב, שאף אם היה מבחינה מסויימת פייטן רב־תנופה, הרי לא הגיע אף לקרסוליו של פּושקין, גאון זה שידע מאין כמוהו להרכיב בתרבות עמו את מטעי השירה האוניברסלית ולהעלות את שניהם כאחד; ודחיה זו, שהורגשה גם אחר כך¬ – אמנם לא בקיצוניותו של פּיסאריב, גרמה לא מעט לירידת השירה הרוסית מן הרמה הקלסית של פּושקין ולרמונטוב כל מחציתה השניה של המאה התשע־עשרה. מה פלא, אם אצלנו אדם כליליינבלום, שזיקתו לשירה היתה אלמנטרית ביותר (מצמצום ההשגה של שנות הששים לא נשתחרר כל ימיו), בא לטעון כנגד יל“ג, חברו לקרב בתקופת ההשכלה, בקנאתו לרעיון הגאולה הלאומית, שהמשורר הגדול (והוא ראה בו את גדול משוררי הדור גם כשחלק עליו) לא נתלהב לו בכל לבו, בכל עצמת כשרונו. אדם תמים זה לא זכר את ‘בין שיני אריות’, את ‘צדקיהו בבית הפקודות’, לא נתן את דעתו גם על עושר המחשבה הציונית שבמאמריו, שהפרה את הדור כל כך עד שאדם כאחד־העם עוד הושפע ממנו. למי שחיבת־ציון נעשתה נשמת חייו, לא יצא המשורר בכל אלה ידי חובתו. משורר שאינו תוקע בחצוצרה יום־יום שחרית וערבית, ובפרט אם ימלאוֹ לבו להתרות, להזהיר, מיד מורידין אותו מן הדוכן. סכנה בו: עיניו פקוחות יותר מדי. יל”ג לא היה לאלה שקיטרגו עליו ‘לאומי’ במידה מספקת. ליליינבלום הישר לא נתן את דעתו, מה ציונות, במושגה העליון, כלולה בפתיחה ל’במצולות ים' בלבד, ¬¬– זאת הקינה המרה על גולי ספרד שמימי יהודה הלוי לא הובלטה בשירה העברית הטרגדיה של עם ‘לא יוּקם’, שהוֹרגיו לא יאשמו, כבחרוזים הנצחיים האלה. אכן עד היום לא עמדו קטני־ההשגה על ערכה החינוכי, אפילו התעמולתי של שירה 'בלי תעמולה’¬–של שירה, שאינה אלא מכשירה את הלבבות לקליטת המאור שברעיון, ודווקא כשאינה מכוּונת אליו ישר. ליליינבלום לא שיער, שילדי א“י יורעשו, גם מבחינה ציונית, מן הפואימות של יל”ג (ואפילו מ’קוצו של יוד' וּמ’שני יוסף בן שמעון') יותר משיורעשו מכל השירה הלאומית הקלושה של חיבּת ציון, שלה התפלל.

* פחות תמוּהה התקפת פרישמן על סמולנסקין, שבריתחת הפולמוס הוטבע עליה חותם של כתב פלסתר מן הסוג הנמוך, מאותו סגנון נמוך, שעליו התעורר ולו התקומם בבקרתו הפיליטונית. חזיון רגיל הוא, שאלה המוקיעים סגנון ווּלגרי אינם מרגישים בהתלהבותם, שאותה שעה הם עצמם נתפסים לו… פרישמן, שהבחין בפגימותיו של סמולנסקין, שהתנגד לא כל כך להשקפותיו, כמו לשרבוּב הלשוני, למיעוט האצילות שבהבּעה, להתגדרות בידיעות שלא היו בידו¬ – לא התגולל עליו שלא בצדק. לפרישמן היה חוסר האיכות שבהבעה כמוהו כחוסר האיכות שבתוכן, ובפרט שדעותיו היו שונות כל כך משל סמולנסקין. פרישמן לא הוכשר אז להבחין בסמולנסקין את עוז נפשו, את קנאתו הגדולה לכבוד ישראל, לתורת ישראל, לגורל ישראל¬ – כל זה שהשתפך כנחלי להבות במאמריו ובסיפוריו; לא הוכשר לעמוד על הדפּים המאירים לא רק מצד התוכן, כי אם גם מצד הביטוי, שתוך כדי שטפוֹ נתרכז פתאום והעלה הד פנימי, לבבי, מזוקק כשיר. פרישמן, לא רק כיריבו בדעות, כי אם כסופר, שתפקידו היה להלחם בשפת יתר, בכל גילוי של מיעוט טעם, ראה בו (כשם שראו אנשי אודיסה, שהחטא ב’ביטוי־שפתים' היה בעיניהם החמוּר בחטאים) רק את איש־הלהג, ולא הרגיש עד כמה נכשל בפולמוס זה. * דוגמה שלישית והיא הזכורה ביותר: ‘כתב השׂטנה’ שערך בריינין ב’השלח' נגד יל“ג זה שהיה קודם ממעריציו,¬ – משהרגיש עד כמה לקוי היסוד הלירי־הציורי בשירתו. בריינין לא צדק, ואף־על־פי־כן היתה זאת אולי השעה הגדולה ביותר בחיי המבקר שכל־כך הקדימה שקיעתו. אותה שעה כיוון לטעם הדור, לצרכי הדור. כוחו לא עמד לו, בכל מה שהעריץ את ביאליק, להבליט את סגולותיו כמשורר, שירש את מקומו של יל”ג, אבל מתוך קנאתו הגדולה לשירה הכיר, כי הדור זקוק לליריקן גדול, ששירתו תרד כטל על הלבבות; הכיר, שדווקא לדור לוחם להתחדשות חייו אין שירת הזעם של יל“ג מספּקת.
מכל הפגיעות הללו, שפגעו אנשי־מידות במשוררים ובסופרים גדולים, היה בריינין, בכל עיווּת הדין מצדו, בכל התעלמותו מסגולות המשורר הגדול ביותר, שההשכלה הוכשרה להעמיד ¬– הצודק ביותר. בכל עומק הכרתו השיג, ששירה 'לבא בעי’¬ – שהבראת הדור תבוא לא על ידי נביא ומוכיח כי אם על־ידי נביא ומשורר, על־ידי פייטן שיראה ללבב, שיחד עם הכיעור יגלה לעמו את יקר עצמו ויקר העולם. ויותר משנתכוון לדחות את יל”ג, בא לפנות את הדרך לשירה הצעירה ¬– לביאליק ולאלה שבאו אחריו. לא כליליינבלום, שבא עם השגות לא־שיריות, ואף לא כפרישמן, שבא רק בהשגות אסתטיות ¬– שהרגיש במקום התורפה של סמולנסקין, והיה רשאי, כמובן, להוקיע את הפגימות החיצוניות, אבל לא היה רשאי להתעלם מן הגדלות, מן הטמפּרמנט הלוהט, גם מן הכשרון הגדול, שחונן האיש ולא רק המחבר של ‘התועה’, של ‘קבורת חמור’, של ‘נקם ברית’, כי אם גם של ‘עם עולם’ ו’עת לטעת'. מבקר חייב לראות גם ‘בעידנא דריתחא’ מה שלפעמים ‘לא נוח’ לו לראות.

ב

מה שאירע לסמולנסקין ויל“ג, אירע גם למנדלי. עוד בחייו יצאו עליו עוררין, שאין לפניו אלא כלל ישראל ולא ר' ישראל¬ – ואת בן הדור, לפי הודאת עצמו, הרי לא ראה ראוי, מפני חיורונו, למכחולו, שלא נמשך אלא לפרצופות בולטים. וגם כשנזקק לחבּת־ציון, לא מצא את האובייקט ההולם את קולמוסו, ו’בימי הרעש' גם ‘בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה’, שלמתווכחים על גאולת ישראל צירף גם כמה אברכים, לא העלה דמות פועלת אחת שבה יבוא לידי בליטה גוון החיים העולים. טענו בעיקר,¬ – אם גם לפי שעה בנעימה של דרך־ארץ,¬ – שאין לו לאמן לגלגל כל חייו בבריות שעברו ובטלו מן העולם. היתה זאת טענה קלושה, שהרי אין לו לאמן אלא מה שעיניו רואות, ואת ה’פליגלמנים' לא ראה ולא חפץ לראות. הם ‘לא היו מעניינו’. ואף־על־פי־כן, ראה מנדלי צורך (ב’פתיחתא' הנפלאה ל’בימים ההם') ללמד זכות על עצמו, ש’אותה סחורה חדשה, תכשיטים של זמננו בישראל' לא תמצא ביניהם ‘טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי; הכל גולמים הם’,¬ – ¬–’פושקי שפתים ולא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצונים‘… ברם, גם ההתנצלות, כל כמה שהיא כתובה בחכמה וערוכה באותו סגנון חריף, שבו עצמו באה לידי גילוי, יחד עם הישן, תרבות ישראל מחודשת, מחוזקת¬ – תורה שלמה על שרשי יצירה, שאינה צומחת אלא מקרקע ההוי העממי העצמיי¬–תורה על כלים שאינם שאולים, שרק לתוכם ניתן לצקת תוכן של ממש,¬–נרמז ברור מבין השיטין הטעם האמיתי לכך, שפשוט ¬–הוא הרגיש, שאין כוחו בחדש. אנו רואים זאת בחוש: כל זמן שהירשלי נער, הרי זאת דמות חיה, רבת בליטה כולה; משחזר מבתי המדרש שבמערב, משכיל ומושלם, אין מעמד לרגליו. מנדלי אמנם שם בפיו דברי לב, שופעי רחמים וגעגועים, אבל אינו מביאו במגע ממשי עם עדת ישראל, כמי שחי את חייהם ועל ידי כך הוכשר לתקנם. מצד שני, אינו מראה אותו גם כדוגמה למשכילי הדור, שלא הוכשרו עוד לחיות את חיי עמם, להתלכד ליכוד מעשי ונפשי עם המוני ישראל, כי אם ממהר למשוך את ידו ממנו, לאחר שהוא מביא אותו אל קברות אבותיו ומספר על המית לבו בעמדו לפני המצבה של ביילה ¬– זאת הדמות החמודה, שבה נתגלם כל חן ילדותו. מעט מאד הצליח גם ב’השערה’, סיפור, שבו נתכוון להראות את ישראל הצעיר בדמות נער נלהב ששב אל עמו. כל כמה שהעמיק הנער בנאומו לפני חבריו את סמל המשיח בדברים נלבבים וחדורי רגש ומחשבה, הרי אין זאת דמות של ממש, שרק בצירופיה החיים בא לידי התגלמות מלאה רעיון גדול. ברם, אם עוד בחייו, בסוף חייו, יחד עם ההערצה הגדולה, התחילה חתירה סמויה מן העין תחתיו (בגלוי איש לא העיז להתריס כנגד האמן הגדול, ורק בעלי־בתים אחדים באודיסה סירבו לקבּלוֹ כחבר של כבוד ל’חובבי שפת עבר', מה שהביא את ביאליק לידי רתיחה כל כך), לא היתה זאת משום ש’קולמוסו היה נתון בין שני מגניטין‘, ו’מגניטו’ של העבר הכריע, כי אם משום שעצם יצירתו המוצקה נראתה לדור מוצקה יותר מדי, חמוּרה יותר מדי. היתה זאת דוגמה נעלה לשלמות של ביטוי, אבל הדור, שעמד על פרשת דרכים, לא הרגיש בו שיתוף־חיים, שיתוף־יצירה במה שנתרקם בו, כשם שהרגיש בביאליק, אף שגם הוא היה דבק בטבורו אל העבר. כולנו למדנו תורה וסגנון מיצירתו. כשם שמאפו נסך חן חדש על התנ”ך, כך קירב הוא אותנו אל האגדה, שצורותיה נתגלמו באורח־פלא וכמעט שלא מדעת בכל קצב יצירתו¬ – לא בסגנונו בלבד. עם כל המית השירה, שעלתה משתי יצירותיו האחרונות הגדולות ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם‘, שבשתיהן הוא מספר בעיקר על ילדות עצמו,¬–היה ‘לאן’ של פייארברג, הרפה לאין ערוך מהן, קרוב יותר ללב הדור, הואיל ובו נתלבלב משהו אביבי, שהרעיד את נפשו, כ’המתמיד’ של ביאליק, כ’מעבר לנהר' של ברדיצבסקי. הקלסיקן נשאר מנדלי. לא ויתרנו בשום פנים עליו. אך במחיצתו בלבד היה האויר צונן קצת. נשמת הדור בניגודיה הגדולים, בלבטיה הגדולים ביקשה משען נוסף, משען קרוב יותר, לוּ גם פחות מושלם ומוצק. הפרוזה העברית, שהריחה ריחו של הדיבור החי, היתה טעונה התחדשות ¬–היתה טעונה איזו התפרקות של קלסיות לשונית¬ – מעין ‘שבירת הכלים’, כדי שנשימתה תרווח יותר. על ידי החיקויים לסגנונו (אפילו של ביאליק בראשיתו), ובפרט אלה של הקטנים, כאילו הוקמה מחיצה בינו ובינינו. דוקא משום שיד כל היתה בו, נתמעט כוח משיכתו. זהו מה שמקפיא תמיד את הקלסיקן: האסוציאַציוֹת המרובות של האֶפּיגוֹנים, המוצצות את לשדו. משהו מהאמור כאן הרציתי באודיסה בסוף מלחמת 1914¬–1918. זוכר אני, כי מצאתי את הפגם במנדלי, שהוא משעבד את תלמידיו, ואפילו ביאליק ‘מפרפר כטלה־חלב בין שיניו החזקות’… ביאליק לא שמע את הרצאתי, אבל נודע לוֹ מפי אחד התלמידים של ביה"מ למורים על ביטוי זה, ובפגישתנו אמר לי, כפי שאני זוכר: ¬–מנדלי הוא רבּי הגדול,¬–איני חולק על כך. הרבה למדתי ממנו והוא מקור ראשון. אבל איני כפוף לו לא בתוכן ולא בסגנון. לכשתבדוק את הפרוזה שלי יפה, תמצא שאף כי הרבה בה משל מנדלי, היא כולה אחרת… איני זוכר בדיוק מה השבתי לו. כמדומה, שחזרתי על אחד הרעיונות שבהרצאתי, והוא: כי מנדלי הוא במדה כזו בעל עצמיות חזקה בביטוי, שסכנה להילכד בקסמיו הכבדים. יש סופרים, שעצמיותם מיוחדה כל כך, שהם מושכים גם את בעלי־הכוח אחריהם, ואינם מניחים להולכים בעקבותיהם, שיגלו את עצמיותם הם. אפשר להעריץ את מנדלי, אבל אסור לשהות במחיצתו יותר מדי. רק שלום־עליכם יצא בשלום מתוך לועו משום שבמעופו הגאוני עבר ממנו והלאה… אבל אתה בעצמך יותר מדי ‘מנדלאי’, כדי לעקור הר כמותו ושלא להינזק תחת כובד משאו…

* עם זה ידענו, שדוקא על המשוררים היתה השפעתו מבורכה. הוא שלימד אותם לראות, לממש, שלא להסתפק בנגינה בלבד, כי אם להרגיב את יצירתם, להוסיף לה מ’משמני ארץ‘. כזה היה ביאליק ביחוד בשירי־הנוף; טשרניחובסקי – בציורי ההוי שבאידיליות שלו; גם שניאור ושמעונוביץ לא ניקו מהשפעתו, ולא להפסדם. החזקנו לו טובה יותר מדי על כל המהפכה הגדולה שהביא בפּרוֹזה העברית, בחלצו אותה מרשת המליצה וההפשטה, ולא יכולנו לבוא אליו בתביעוֹת. גם זקן האיש מלקטרג עליו¬ – ביחוד, שגם בזקנותו המופלגה לא מש מעשוֹת פרי הילולים, ופרקי ‘בימים ההם’ (חלק שני) ו’מספר הזכרונות’ שפירסם סמוך למותו, הביאו אותנו לידי התפעלות כזו, שהתפללנו לאריכות חייו וברכנו על יצירתו, שהיה בה מטעם נעורים מחודשים. לא יכלנו שלא להכיר, כי עם כל מה שהאמן המחמיר היה בולם לא מעט, הרי כל גדולי המספרים, שהעמיד הדור, הם יוצאי ירכו. לא שלום־עליכם בלבד, שהכניס מערבולת עליזה באפיקי הסבּא המכונסים, שטוה את חוּטו ביד עסקנית יותר, נועזת יותר; מלבד ש. בן־ציון, שהרנין את פסוקו המוצק, או ברנר, שלהפך¬ – הוסיף לו קדרות משלו,¬ – היו שופמן, גנסין, ברקוביץ, שסממניהם היו אחרים, נצרים משרשיו הרוים. כשהתגברנו על הפחד ונכנסנו לאולמי יצירתו שוב לא נראו צוננים כל עיקר. מה שהכשיל אותנו בהשגת גדלותו המלאה, היה, כמו תמיד בתקופת מעבר ¬–מה שהתרחקנו ממנו, שלא פקדנו את גניו העזובים. את מי ליבבו עוד אליגוריות כ’סוסתי‘? מי הרגיש בשירה גדולה זו, שהאליגוריה נתבטלה בתוך שפע המראות? את מי משכה יצירה אפּית אדירה שנכתבה על נושא לא־מודרני כ’ספר הקבצנים’? שלושת הכרכים, שפרישמן וביאליק ניצבו כמליצים נלהבים כל כך בשעריהם, עמדו כבר בארון הספרים במקום־כבוד יחד עם שאר ספרי־הדורות, שאין איש נזקק להם; ורק ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם' עדיין שמרו את הכוח המושך. אבל מה מעטים היו אלה, שזכרו את שירת ישראל ועצב ישראל, המחלחלים בסיפורים הקטנים כ’בסתר רעם‘, ‘שם ויפת בעגלה’, ‘עגלתו של תוספות יום טוב’, ‘לא נחת ביעקב’ ועוד. ל’הנשרפים’ עמדה הצלה מזה, שהוכנסו לספרי־המקרא. אבל התלמידים (וגם רבים מן המורים), שהמקורות לא הובלעו בדמם ושלא הכירו את המאור שבגיטו, לא הוכשרו להעריך את השירה שביצירת־מופת קטנה זו, וגם לא את החריפות העברית המקורית של בטויים כמו: ‘אותו היום ל"ג בעומר היה, יום זה מימות החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלוּת והבריאה בזיוה וכליל־תפארתה מותרת לו בהנאה’… או הקריאה: ‘הוי, קבציאל נוסע’ וכדומה להם בכל שורה. ומי מן הקוראים זוכר את הפיסקה הנפלאה של ‘בסתר רעם’, כשהאפיקן נוטה הצדה והלב היהודי, המורתח, הנוטף דם, מתפרץ ושולח את קללתו לפורעים, ש’אכלו את יעקב ואת נוהו השמו': ‘קשה לראות דמעותיו של אדם מעונה ומדוכדך ביסורים, כשהוא מתעצב ובוכה; אבל קשה מזה הרבה יותר לראות דכּא ומדוכא, שלבו דוי, נפשו בוכה במסתרים ופניו שוחקות! נפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית־הקברות, שאפילו מי שלבו אבן נימוח… אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה באב מכאיבות את רוחי כקול נגינתם ושיר ‘אקדמות’, שהם אומרים בבית־הכנסת בחג השבועות. בגילה ברנה ובנעימה רבה הם אומרים את דברי השירה הזאת, שמבטחת להם חיים טובים של כבוד וגדולה ורוב עונג ונחת ומזמנתם לסעודה של לויתן, והם רואים את עצמם יושבים כבני מלכים, אוכלים ושותים ושׂרים משמשים אותם באהבה ומבקשים קרבתם, בשעה שהם דוויים וסחופים ממושכים וממורטים, שנואים ובזויים ויד כל בם… אלמלי אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל, עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי לתוללינו שמחה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוחם נוראים כחצים שנונים. אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף־הדעת, עד שאחזו ונפּצו את עצמם אל הסלע!’ הצרה, הרובצת לפתח שירה גדולה, כזו של מנדלי, של יל"ג,¬ – שהיא תובעת מן הנזקק לה לא קריאה חטופה וטרופה, כי אם עיון וחזרה והתמדה בה. אחרת אין אתה דולה מתוכה אלא נטפים מעטים. וכדאי שנזכור זאת תמיד, ¬– כי יש יצירה שזה טיבה, שהיא מגלה עם גישה ראשונה את כל תוכה, וכל מגע נוסף אינו אלא מחליש את הרושם הראשון. והיא על הרוב יצירה שיש בה אַקטוּאַליות מרובה, שהיא מסבירה את עצמה בה במדה שהיא מערטלת ומדלדלת את עצמה על ידי הבלטה יתירה, בעוד שכל מה שאנו קוראים ‘קלסי’, והוא אינו בן יומו, המכוּון ליומו בלבד, שומר בקרבו הפתעות לאין שיעור,¬ – שכל מה שעתידים לחדש דורות באים, כבר מרומז בו. זהו המושג האמיתי של דבר קלסי, שכּיין הטוב¬–כל שהוא ישן יותר הוא עז יותר. נהיה נא, איפוא, זהירים בכל מה שהוא בעל איכות גדולה, ואל נמהר לבטלו, מפני איזה טעמים שהם – כל עוד לא שבנו ובדקנו אותו יפה. על הרוב אנו ממעטים את דמותו של יוצר, רק משום שאנו ממעטים לדעת אותו.

ג

ברם מנדלי יצא מן העולם בשׂיבה טובה, מעוטר תהילה כאמן יחיד ומיוחד, שאין כל התנקשות עשויה לפגוע בו פגיעה של ממש. אפילו פרץ ובית מדרשו, שהיו שונים ממנו בכל הקצב, בכל חיתוך־הדיבור שלהם, הודו לבסוף בפה מלא, שזה הענק הזקן מוצק כסלע,¬ – והכל נשענים עליו.
אבל משנפטר מן העולם, התחיל הקיטרוג העצור פורץ בבת אחת מכמה צדדים, וכל כמה שמעמדו נשאר איתן לאחר הפגיעות האלה, והן גם לא השאירו רושם של ממש אחריהן,¬ – כדאי לבדקן עכשיו, עם הקיטרוג על גדול אמני הסיפור העברי, שנתחדש עתה על־ידי א. קריב (בשנתון ‘דבר’ תש"ז). אין ספק, כי הדור (כוונתי בעיקר לנוער), שנתרחק ממנו (כשם שנתרחק עוד קודם מיל"ג) עתיד לחזור אליו (כשם שחזר אל יל"ג) ביתר הערצה,¬ – אין לך סופר קרוב יותר ממי שנתרחקו פעם ממנו וחוזרים אליו לאחר זמן… אכן חובתנו למנדלי היא אחרת. יל“ג היה מסיים תקופה, בעוד שמנדלי פותח תקופה. דחיית מנדלי, ביחוד מפני נימוקים ‘לאומיים’, כביכול, פירושה דרדור הספרות הגדולה במורד. דוקא מתוך השקפה לאומית, היה מנדלי חוטר מגזע קדמונים. עד כמה גדולה כאן אי־ההבנה, נראה להלן,¬ – שאלה דוחים אותו משום שהיה ‘אוהב הגלות’, ואלה¬ – משום שביצירתו עשה ‘תל עולם’ ממנה, בעוד שהוא¬ –ככל אמן גדול, גילה את האור בתוך הצל ולא נרתע מפני האמת המרה ביותר. כך היה גם ביאליק, אף שרוצים לעשותו ‘אוהב ישראל’: גם הוא קיטרג, משום שאהב; ואף שהרכב דמו של ביאליק (וגם זמנו) היה אחר, היה בסגולות היסוד עצם מעצמו של מנדלי: שנא את המכוער שבנו באותה שנאה קדושה ששנא רבּו הנערץ. בבואנו לפשט עקמומית זו שבהשגה על מנדלי אנו עושים זאת, משום שחלה בשעה לא נוחה ליצירתו ¬– שעה שהמורה בבית־הספר מאמץ את כל כוחו לקרב את האמן הגדול ללב הנוער, הנזקק בלא רצון להוי זה, שהוא זר לו לחלוטין, ללשון זו, שידיעותיו קצרו מהשיג את יפיה ואת חריפותה¬ – לבסוף: בשעה שהרומן ‘המרתק’ הוא לחם חוקם של רוב הקוראים. אנו נלחמים בעצם ההשגה הקטנה על אמנות גדולה זו, שצמחה בתקופה אחרת, שנוצרה מתוך הסתכלות כואבת בסביבה ירודה, שאמנם ידעה לכבד את התורה ואת לומדיה, אבל בה במדה היו בזויים בעיניה העמלים (אלה היו בזויים גם בעיני עצמם). בתקופה שכל הולך בטל, כל תקיף שמצץ את דם העניים, שאת בניהם היחידים תפס למלכות על ידי שליחיו החוטפים, שלא ידעו רחם,¬ – ראה את עצמו יחסן ונעלה לאין ערוך גם מתלמידי החכמים, שנכנעו לו מאונס ומרצון ולא ידעו להגן על החלשים בתורתם. בתקופה אומללה כזו נוצרה אמנותו של מנדלי, ואף שבעצם טבעו ומעצם ילדותו חמד את זיוֹו של עולם, את הטבע, ואת שירת התורה כשירת העבודה קלט בכל תום לבו, בכל צמאון עיניו למראות¬ – לא יכול שלא להזדעזע לחייה של אומה חולה ודוויה, שאינה מכירה במחלתה והולכת ושוקעת, בלי ראיה נכונה של המציאות, בלי זיקה נכונה למציאות, בהזיות של הבל. על כרחו נעשה סטיריקן, שתפקידו לגלות את ירידת הדור ‘ופצעיו הרבים עד לבלי חקר’. כשמוציאים את המוגלה מן המכה, אין מתפעלים אותה שעה מיפיו של החולה. רק בהשתנות העתים הוא כובש, כדרכו¬ – צעד אחר צעד, גם את היסוד האפּי; ברם, כשם שמנדלי הקודם לא היה קטיגור בלבד, כך גם ‘השני’ אינו בטל בשפעת הרחמים והאהבה. גדול ועז־נפש היה מלהיות ‘בעל תשובה’. כיל”ג, לא נעשה אחֵר, גם כי חוננה עינו את המראות. מתוק לא היה, ואת הצעקנים לא חיבב גם עת אהבת האומה היתה על לשונם. אולי המופלא שבהישגיו החדשים היה מה שנאבק להומור, נאבק לראיה אפּית, ואותה שעה לא נסתלק מתפקידו הראשי: מלראות את הנגעים. כים, שעמד מזעפּו, עוד הטיחו גליו בשרטונות שבמצולה. צירף מידת־הדין למידת־הרחמים ¬– סגולה זו שנתגלתה עוד ב’סוסתי', באה לידי גילוי מרעיש בשירתו האפּית הגדולה והעמוקה ביותר ¬– ‘בעמק הבכא’. כאן גילוי המאור שבאומה עולה בד בבד עם עירטול תהומותיה האפלות ביותר. כוחו היה בזה, שעם בגרותו הגדולה, עמקה אהבתו לצדיק (והוא, כדרכו, גילה אותו לא רק בקרן־זוית שבבית־המדרש, כי אם גם במטבח שבפונדק, ואפילו במאורות הזועה, שאליהן נסחבו בנות ישראל הטהורות, כביילא, כאיידל, כ’תוגרית') ועמקה שנאתו לעוכרי עמו. אפילו בספר חייו (‘בימים ההם’), שמתוך כולו עולה המית געגועים על נפשות יקרות וקרובות, על ילדות מאירה שנפסקה באמצע, ראה את הישיבות ולומדיהן באותה עין טהורה ונאמנה, שאינה מכסה על הכיעור, ויחד עם בית־המדרש של החסידים, שקירבוהו לאלהים חיים, שלימדוהו תפילה שבלב ורננה שבלב, לא נרתע מפני גילוי הזוללות והריקנות והכיעור שבבחורי הישיבה, ¬– אינו מעלים, ששקע יחד עמם. מי זה יכול גם לשער, שבמידה כזו לא יכירו את מהותו של משורר־אמן זה, שכולנו חייבים ללמוד אותו כמקור ראשון, עד כדי לייחס לו מה שלא היה בו, ושלא לראות מה שהיה בו, מה שמאיר ובולט, כפרי הגניוס העברי, מתוך כל תא שביצירתו הגדולה? האין זה משום שהיה יותר מדי אמיתי¬ – שהיה יותר מדי משורר גדול משיחניף לדורו, משיבקש חיזוק בכת זו או אחרת? כיל“ג, כאחד־העם, כא”ד גורדון, לא צמא אלא לנקיון אדם, לתפארת אדם, ובכל מקום שעינו תפסה את השקר ¬– את ההתחסדות, כל מקום שנקב את אזנו קול הצעקנים, ידע כי אין חלקו ביניהם. הבחנה גדולה זו הוריש לא לביאליק בלבד, הגדול בתלמידיו (מה שביאליק קיבל ממנו טרם הובא בחשבון), כי אם לכל טהור־לב שבמשוררים ובמספּרים שבאו אחריו¬–אלה שכאבו את הכיעור כחרפה צורבת; שראו את הרומנטיקה הגדולה של הלבבות הקטנים כשטן האיום ביותר בדרך אל הגאולה.

ד

אף על פי שב’פתיחתא‘, ל’בימים ההם’, עם תיאור הסער שעבר על הילד, אומר מנדלי, שחייו עמדו בסימן סער (‘זאת היא ראשית דעתי על עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו. בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה’…),¬ – דומה שחיים ארוכים אלה, בפרט מחציתם השניה, נמשכו כיום שמש ארוך. אפילו בתקופת ז’יטומיר, שראה אותה כרעה בימי חייו¬ – ימים שמפני חוסר פרנסה הוכרח לפזר את כוחו לדברים ש’לא היו מעניינו’¬ – הצליח לכתוב את ‘סוסתי’, שהיא עצמה היתה מנחילה לו תהלת עולם, וגם את ‘מסעות בנימין השלישי’, שבה בעצם נגמרת התקופה הסאטירית־האַליגורית, ומתחילים כיבושיו האפּיים המזהירים, שבאו מאז בזה אחר זה. במקום אחר השתדלתי להוכיח, כי עצם כשרונו ועצם יעודו של מנדלי היו האפּיקן הגדול. אבל המסורת בספרות העברית היתה הסאטירה. לצד זה כיוונו אותו גם גוגול, גם סאלטיקוב־שצ’דרין, שהיו ראשי מוריו. והעיקר: חיי ישראל באותה תקופה, שהחסידות והמתנגדות גם יחד עמדו בסימן ירידה, לא הכשירו אדם רואה כמנדלי לפנות את לבו לאידיליה. בערוב היום, כשראה אותם המראות ממרחקים רבים, הגיעה ‘השעה האפּית’, אף שגם אז לא הניח לגמרי את שוט לעגו. הוא לא שכח את אשר עשו ‘בעלי־הטובה’ לאחיהם הקטנים¬–אשר עשו גם לו, ואין אדם מכיר בכיעור שבסביבה הכרה שלמה כל עוד לא נגע זה עד בשרו. מבחינה זו לא היה משום התפנקות במה שאמר ר' שלמה לחבריו באותה ‘פתיחתא’ על חיי עברוֹ: ‘דומה, שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסופה ובסערה. ים זועף חיי. ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד’… ברם, שעת ‘הערב’, היא תקופת אודיסה, שארכה כארבעים שנה, היתה תקופת העליה של האמן, שלא פסקה עד יומו האחרון. לא די שהגיע באידיש (ב’פישקא' וב’ווינשפינגערל') לדרגה של שלימות קלאסית, שהפרוזה בשתי הלשונות לא ידעה דוגמתה¬, – הוא חידש את סיגנונו העברי, ומ’בסתר רעם' ועד פרקי הזכרונות שנכתבו עברית בימיו האחרונים ממש, לא פסק השיכלול, לא פסק הגידול ביצירתו בכלל. יש פרקים ב’בימים ההם' (ירידת ר' חיים, מחלתו ומותו, ורגש היתמות, שבדומה לו לא נמצא אלא בשירת ביאליק, געגועי הנער בנכר על בית אבא שנתייתם, ועוד), שישמשו לדורות רבים מופת בשלימותם, בפשטותם¬ – פרקים שלא כתב כמותם כל ימי חייו. ארבעים שנה היה הזקן המופלא¬ – גם לאחר שקם ביאליק¬ – ראש וראשון בדורו. גם האסכולה של וורשה, בפיו של פרץ, הכירה, שאיש לא עשה למען שתי הספרויות, בתוכן ובלשון, מה שעשה הוא. רחוק מן ‘השוק הספרותי’ וקנאתנותו הקטנה, עשה עשרות שנים את מלאכתו באין מכלים דבר. איש לא הכיר בכוחו ובתחומי כוחו כמוהו. ב’פתיחתא' נתן דוגמה של ניתוח עצמו בצלילות שאין למעלה ממנה. רמז על תפקידו, על יכלתו, וגם על אי־יכלתו. פירש ולא סתם מה שהוטל עליו לעשות. ואמנם בזאת גדלותו¬ – שלא עשה אלא מה שהוטל עליו. אגב תרגומיו, שבהם הוסיף לגלות את השגתו הגאונית בלשון¬ – ב’סוסתי' שהביא אותה, בלשון ובתוכן, לרמה של שירה לאומית נצחית, המשיך את זכרונות חייו ויצר ב’בימים ההם' פואימה, שבה צוירה ילדות ישראל בגולה בכל יגונה, בכל יתמותה, וגם בכל שירתה הגדולה (השכמת הנער עם אביו לבית־המדרש, השירה של תלמוד תורה, שאפילו ביאליק לא הגיע בה לביטוי עמוק יותר, יהודי יותר ממנו). מלאכת־יצירה זו, שנעשתה מתוך מתינות, שאין דומה לה, בלי קפיצות, בלי בהילות זו, שהיתה שנואה עליו כל כך, עוררה את התפעלות כולנו, וביאליק היה הפה לדור כולו בהימנונו ‘מנדלי ושלשת הכרכים’. היתה זאת התפעלות מן השלימות שלא היתה כמוה, מן הזקנה העולה, מהוד האגדה שחופף על הישיש הנפלא, שבו נתחדשה המסורת העברית הגדולה, ונתרכזה הרוח של אומה מסכמת את עברה סיכום שלם כזה, שהעיד על כוח בנין חדש, שלא יאחר לבוא.

ה

הריאקציה נגד מנדלי יסודה היה באיזו רויה מנדלאית. עם זה אין להניח, שבני הדור הרבו ללמדו, לדלות ממעינו, שהרי אם כל מספר סתם סיגל לעצמו משהו מסגנונו (אני מדגיש ‘משהו’) כשם ש’חוטפים שיריים' כיום מעגנון, מהזז, בלי לרדת לבתי־גנזיהם, כך היו סבורים אז, שהשיגרה האגדית מספיקה, כדי ליצור ביטוי עברי ‘מודרני’. בניגוד להשכלה שהתרכזה בניב המקראי, בא הניב האפור, החדגוני, מעוט־הרננה, שכל ‘חידושו’ היה בזה, שהדיר הנאה מן השימוש בלשון התנ"ך (מה שהיה בניגוד לסגנונו של מנדלי). כל המלבלב בגני המדרש כמעט לא דבק בו. לא תלמידים כביאליק, כש. בן־ציון, שהיו בעצמם ממשפחת ה’כּוֹרים‘, ואף לא ברנר, שופמן, ברקוביץ, גנסין, שהרעישו כמשוררים את היער הקפוא, כי אם הקופצים על המוכן, אלה שאינם לועסים אלא את הקליפה,¬–הם שדילדלו את יצירת מנדלי, שגם לשונה היתה אחרת משנראתה לקטני־ההבחנה. אבל היה עוד יסוד לריאקציה: מיעוט אמונתו של מנדלי ביהודי החדש. הוא לא הרגיש את רטט היהודי החדש, המתקומם לעצמו ומבקש את עצמו ¬– זה שלא היה עוד ‘אקסטרן’ עלוב, או לומד פנקסנות, המבקש איזו אחיזה לקיומו. מנדלי עדיין האמין, שאין בעולמנו אלא ‘חדר ומלמד וריש־דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות… יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים… חיים עכורים¬ – לא הוד ולא זיו להם’, ולא נתן את דעתו על דור חדש, שביקש ‘הוד וזיו’ בחיי עמו, שבא להכניס הוד, לשנות מעיקרא את ‘החיים העכורים’ האלה. ולכן באו ימים, שאסמי שירתו הגדולים נראו כדבר שעבר זמנו, ורק משוררים ידעו את העושר, השמור להם שם בכל קרן־זוית. ההיה זה זילזול באומה, כפי שפירשו המקטרגים את הסאטירה של מנדלי? היה זה קודם כל מיעוט התעמקות ביצירתו, כי רק העומדים מרחוק או העומדים מבחוץ יכלו שלא להכיר מה שרחש מנדלי לעמו, מה שהיה מנדלי כמוקיר ישראל, כדורש הצלתו. וכלום תצוייר אחרת לגבי משורר גדול? אלה שנעלבו מן ה’קאריקאטורה’ היהודית, לא ראו את הילת־הזוהר שמעל קאריקאטורה זו. לא הבחינו שבעצם לא היה במנדלי אף שמץ מן ההתנכרות של המשכיל¬–שמעולם לא היה בחינת רואה מבחוץ. הוא היה, באמת, כפי שהעיד על עצמו, ‘יהודי היהודים’, עמד בתוך־תוכה של היהדות וקינא לכבודה יותר מאלה, שהשתדלו להבליט רק את מעלותיה. העלמנו עין מכל מה שמזומן בשירתו גם למי שצמא לחזון, למאור שבתרבות ישראל, שבחיי ישראל. כמשורר, הרגיש שיש לגנוז לדורות הבאים פך שמן יקר זה, שאולי יכבה יום אחד, והשאיר למשמרת עולם בשירתו את הדל והעשיר, את המכוער ואת הנאה שבחיי עמו. לולא הוא, מי יודע אם היה קם שלום־עליכם,¬ – זה שהיה שונה כל כך ממנו, ואף על פי כן היה בשר מבשרו. לולא הוא מי יודע אם היתה קמה פמליא גדולה זו של משוררים ומספרים בשתי הלשונות, שכולם ראו אותו כמורם ורבם.

ו

יתכן, כי דוקא ריכוז זה שאין דומה לו בפרוזה העברית הוא שהכביד על הדור (ומכביד עד היום!), זה הקצב הסטאטי (נראה 'סטאטי’¬–על צד האמת, הוא מלא תנועה פנימית,¬ – אותו ליריזם גבוה, אותה המית־לב שהיא תוצאה של ‘התאפקות’ ממושכת), לא היה עוד לפי רוח הזמן, שהיה סוער ביותר. ואל נשכח, ששלטון בלי מצרים של ארבעים שנה בספרות על כרחו מוליד ריאקציה. קמים אנשים חדשים, שלא נוח להם בקצב קלסי זה, שהוא לא תמיד נוח לעיכול. ולא לרוח הזמן היתה גם תורתו (באותה ‘פתיחתא’): ‘תינח חיי העם בכלל, אבל חיי הפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע בם, שיהיו ראויים לכתבם בפני עצמם. מה שאירע לי, אירע לאלפי בני אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים’… בני הדור התחילו מתבלטים בפרצופיהם, ברצונותיהם, והלבבות לא היו פנויים להוי שעבר זמנו. אמנם עולם זה עשיר יותר ועמוק יותר מדמויות ‘רפּרודוקטיביות’ (כפי שהשיג אותו דרויאנוב) ואינו מצומצם כל עיקר ‘בעבותות ההוי’ (כפי שראה אותו צמח, שאמנם לא פסל אמנות זו, אלא שהיה חושש בעיקר להשפעתה על הבאים אחריו). אבל עובדה היא, שעם פטירת האמן הזקן, מיד קמו עליו מצדי צדדים. הראשון שבעט באמן הגדול מיד לאחר שנסתם עליו הגולל היה יהודה קרני. על פי שירתו, גם לפי תגובתו על עסקי ציבור בחייו, יש לשער, שהוא נתרחק מאותה השגה ציונית קטנה, שבאה לידי ביטוי בדבריו על יוצרם של ‘סוסתי’, ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם‘. מניח אני שבסופו הוא ראה אותה ‘התקפה’ על גדול אמני הסיפור העברי כמעשה־ילדות. ואולם אחרים, וביניהם, לדאבון לב, גם מורים ותלמידים לא מעטים בארץ, עדיין חוזרים על נימוקים אלה, שמנדלי היה ‘משורר הגלות’, בעוד שכל משורר גדול הוא גם משורר הבאות. בונה אני את השערתי זו לא על יסוד משאל ומחקר, כי אם על מה שסיפר לי פעם ב. כצנלסון כעובדה, שהיה עד לה. סיפר, שהיה בבית־ספר אחד בשעת הבחינות, והנה נשאלה תלמידה לתוכנה של אחת מיצירותיו של מנדלי, שנכללו בתכנית הלימודים. התלמידה נבוכה מאד, התחילה לגמגם, ולבסוף אמרה מתוך דמעות אל הבוחנים: ¬ –הרי אתם כולכם שונאים את מנדלי, ולמה אתם מכריחים אותנו ללמוד אותו? זוכר אני, שנזדעזעתי עד עמקי נפשי לעובדה זו. מדבריה של אותה נערה ניכר היה היחס הכללי אל הקלסיקן העברי הגדול, שהיה מורם ורבם של ביאליק וטשרניחובסקי, ושמפיו חי כל הדור שבא אחריהם. אהה, כי נתקיימה נבואתו של קרני באותו מאמר שהקדיש ליובלו של טשרניחובסקי לפני שלושים שנה: ‘את ביאליק יאהב הדור, ואת מנדלי ישנא’ . לבי לא יתנני להאמין, שהגענו כאן לידי השגה משובשת כזו על מנדלי, ¬– אבי הפרוזה העברית המודרנית, מי שעשה את הלשון מכשיר טבעי לדיבור ממשי. מאמין אני, שהמורים, שאינם מעוטי תרבות, והתלמידים שאינם עצלים ואינם להוטים רק אחר ‘הקל והנוח’ לקריאה, טועמים גם בארץ טעם של שירה גדולה ביצירת מנדלי. ושירה גדולה אינה דוקא זו שהיא מטפלת בנושאים גדולים, רומנטיים, כפי השגת הדרדקאים, כי אם מה שהופך נושא גדול בזכות היוצר הגדול, שנזקק לו. ברם, תם אני ולא אדע כיצד הגיע אדם כקרני לידי מסקנה משונה כזו, ש’מנדלי הוא יהודי ככל אותם מיליוני היהודים, שהשלימו עם הגלות ואין להם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא אלא גלות בלבד’. היכן מצא את זה, והוא ההיפך מכל מה שכתב! על מה ביסס את ההנחה, ש’נשמתו של מנדלי כאילו עומדת ומכרזת תמיד: מה טוב ומה נעים שבת בתוך ביצת יהודי ויהודיותי‘? או¬ – ש’ביאליק שונא את הגלות ומקללה, ומנדלי אוהבה ומחבבה’? היכן מצא אהבה זו? ב’סוסתי' וב’מסעות בנימין השלישי', או בפרקי העוני והזועה של ‘בעמק הבכא’, של ‘שם ויפת בעגלה’ או של ‘הנשרפים’? הרי כאן כל דף אומר התפלצות לתהום חשכה זו ששמה גלות, שעיקמה את חיינו, את שכלנו¬ – שהזקינה את ילדינו בלא עת, שנטלה מאתנו טעם של אור חיים, של תנחומי טבע! היכן תמצא עוד ספר, שאת דפּיו מפעמות אהבה וחנינה אל בית אבא, אל אור תורה (שירת חיינו, שטיהרה את הגלות מזוהמתה), אל אנשי עבודה ואנשי טבע, כמו ‘בעמק הבכא’, כמו ‘בימים ההם’? ואם יש דפים ביצירתו, שבהם הוא מחונן גם את החיים העלובים של דורות ללא־ישע¬ – כלום לא זה הוא סימנו המובהק של משורר־אמת, שהוא מגלה בכל הויה גם את שמשה הגנוזה? וכלום ביאליק (בשירו ‘פרידה’ ולא רק בו) לא גילה חיבה זו גם להויה של הגלות? כלום אין אנו מרגישים שכמה ערכי חיים וערכי נפש משם, שנעקרו כאן, לא העשירו בשום פנים את הדור, שפנה עורף להם?

ז

אולם מן הקיטרוגים על מנדלי של אותה תקופה כדאי לעמוד על מאמרו הגדול של א. דרויאנוב (‘ש. י. אברמוביץ’ ), שבא להוריד את מנדלי מתוך שתי אספקלריות כאחד: אידיאולוגית ואמנותית, ועל מאמרו של ז. צמח (‘בעבותות ההוי’), שבא בניתוח מעמיק יותר, אם גם קיצוני מאד וחדצדדי מאד. בשני המאמרים, כמו בהערותיו של קרני, היה מאותות הזמן: מן הרצון לשחרר את הסיפור העברי מאיזה צימצום, מ’עבותות' ששם עליו האמן הגדול. צמח, שבא להראות גם את השפעתו המזיקה של משורר ההוי על הדור, חפץ לכוונו לראייה פנימית יותר, מודרנית יותר. זהו מה שמצדיק קיצוניות זו, אם גם הרבה כאן מן המופרך מאליו, ¬– לאור הזמן, שבו צמחה יצירה זו ובו גברה השפעתה: אותה מגמה למעט את דמותו של מנדלי, בלי לקחת בחשבון את זמנו, את ראשונותו, בלי להזכיר, שנעקר בכוח ענק מפרוזה מדומה, מאפּיקה מדומה¬ – שעשה מה שעשה בלי ‘צבת’, בלי מסורת סיפורית. איש מן המקטרגים האלה לא הציג כהישג לא שערוהו בשנות השמונים את ‘בסתר רעם’, פרוזה זו, שהיתה בחינת מעשה־בראשית ממש, כנגד זו של בני זמנו¬–של פרץ סמולנסקין ואפילו של פרץ ופרישמן. דרויאנוב, כאלה שבאו אחריו, הסיחו את דעתם מן המלחמה הגדולה שנלחם האיש לעיצוב הפרוזה העברית, להגדרת האופי היהודי, לבדיקת האפאראט של דיבורו, של מחשבתו,¬ – כאילו היה משהו לפניו וכאילו, בכל מה שעשה, לא היה אלא ממשיך. התעלמות זו מזמנה של לידת יצירתו, אגב התעלמות מתפיסתו העצמית, משירתו העצמית, ¬– מכל המקוריות העצומה שבכל פסוק, כל ציור, כל תו שביצירתו,¬–עושה את מאמרו של דרויאנוב להתקפת־איבה, למעשה־התחכמות, שבקושי אתה מוצא בו איזו גרעינים של בקורת ראויה לתשומת־לב. המאמר לא בא מלכתחילה להאיר את יצירת מנדלי הארה חדשה, שהיא כוללת גם דברי שלילה, כי אם להראות ש’לא רק מנדלי גופו, כי אם גם סגנון מנדלי עתיד להעשות לנו ‘נקודה שנוצחה’ ‘… ש’אמן זה על פתחה של האמנות הוא עומד, אל תוך מעמקיה לא ירד’…

ח

בכל זהירותו ופיקחותו של דרויאנוב, אתה מכיר מיד שנתכוון להוריד את מנדלי ולבטלו כאמן. כאדם משכיל וגדוש בידיעות, הצטייד ב’נשק כבד' כנגדו¬ – ‘בנה עליו דיק’. אבל בכל זה לא היה כדי לשכנע. ניכר מיד, שהמשיג לא הבחין בעצם מקוריותה של אמנות זו¬ – ועל כן תלה בה בוקי סרוקי, וכל מה שהוא שולל, אין לו שייכות לעצם יצירתו של מנדלי. אף שהמאמר לא עשה רושם ולא הזיז את מנדלי ממקומו, יש להודות שנכתב בחריפות, אלא שהראיות, שהוא מביא נגד האמן, אינן ראיות ונקל להפכן לזכויות, כסימנים לעצמיותו הגדולה של האמן, שבכל קוצו של יוד שביצירתו היה נאמן לעצמו. דרויאנוב חפץ, למשל, בהתלהבותו השלילית להוכיח, כי ‘ביצירותיו של אברמוביץ אין אנו רואים לא את הסוחר בסוחרותו ולא את החנוני בחנונותו, ואפילו את בעל־המלאכה כמעט שאין מוצאים אותו אפילו פעם אחת. רפאל (‘בעמק הבכא’) סוחר הוא, אבל היכן היא סוחרותו? במה מתגלית נשמת הסוחר שבו? כלום אנו מוצאים בו אפילו רמז להתלהבות המסחרית, המצויה כל־כך ברחוב היהודים? ¬– ¬– ¬–’. הכותב היה זהיר בלשונו, ולגבי בעלי־המלאכה הוסיף ‘כמעט’¬–זכר בודאי את אייזיק נפחא, או הירצל הנגר, את איציק החייט (‘בימים ההם’). כסבור היה, שאם לא נזקק להם אלא בפרקים מעטים, לא יצא ידי חובתו. והרי מתוך דפים מועטים אלה מאירה שירת העמל, מאיר יושר העמל. מנדלי, כאמן, היה איש־התמצית, והניח מקום לתלמידים שיהיו ממלאים אחריו. כארדיכל ראשון לא נטה לפעמים אלא קוים בודדים, אבל בכל קו בודד נרמז עולם מלא (לפי שלום־עליכם אנו יודעים, כמה גדולה היתה ההפראה של כל רמיזה ציורית שלו). בדמותו של רפאל הבחין המשיג בצדק, שאין בו מאופיו של סוחר יהודי מובהק, הוה אומר: בהוּל ונלהב (טענה זו, שברפאל אין מהתלהבותו של סוחר אמתי, טוען כבר הסרסור ר' אשר, שמתינותו של רפאל מקפחת את פרנסתו). אבל מנדלי טבע ברפאל לא את קוי הסוחר היהודי הטיפוסי, כי אם את המשכיל, את הסוחר המתוקן, דוקא את זה שאינו בהול. ראה את מתינותו כרצויה, הרי יצירתו כולה מכוונה נגד בהילות יהודית זו, שבה הכיר את סימנו המובהק של איש־הגיטו. חריפותו של דרויאנוב לא עמדה לו להשיג את עצם החזיון המורכב שטיפל בו¬ –בעיקר משום שחפץ לדמות אותו לחזיונות דומים לו: למספּר סתם, לאפּיקן סתם; משום שלא נתן את דעתו על כך שמנדלי היה גם מספר, גם מוכיח, גם חוקר חיי עמו. הוא אמנם מודה, שמנדלי ‘היה הראשון בספרותנו החדשה שמכחול האמנות נשמע לו באמת’; ש’עמד על עצמו ומצא את דרכו שלו’. ‘אבל מתוך שחיים אלו נקרעו מן העבר אבדה ונעלמה מקרבם גם הרגשת העתיד. הוא מצא דמות ודמיון למסכת־חיים נפלאה שאין דוגמתה בעולם¬ – מסכת חיים שפרחה נשמתה מתוכה והיתה לפסל־שיש: דומה שהיא מקשיבה בכל כוחה להד העבר ואינה שומעת אותו, דומה שהיא חרדה בכל רמ"ח אבריה לקראת פעמי העתיד ואינה חשה בהם, והיא כולה כאילו קפאה ברגע הקצר האחד של ההווה’. הבאתי את הציטטה, שהיא נקודת־המוקד של המסה. בה מחלחל אותו החשד של היהודי הלאומי, שראה ב’גל של עצמות' זה סתימת הגולל על האומה. ואולם מנדלי היה גם היסטוריון של היהדות, שראה אותה בעיניו ושהכיר, כאמור, שיהדות זו, יהדות הגיטו, עתידה לעבור מן העולם, וממנה תצמח יהדות אחרת. הוא צייר תקופה, שהיתה מעוטת תנועה, ואף נגיד: מעוטת חזון. אבל במידה שפירפרה בה נשמת חיים, שפירפר בה רצון לחיים, לאור יהודי, לקדושה יהודית, הרי זה מתנגן והולך מתוך שירה זו, ואם גם הכיעור וההתנוונות מוקעים כאן בכל מוראיהם. אפשר, שרק מתוך אמונה, שהכיעור הוא חזיון עובר, קם בו רוח לטפל בו, להוציא מתוכו, אגב ניתוח הרקב, את החי, את המזומן לחיים.

ט

רק מתוך עקשנות של ‘איפכא מסתברא’ אנו עשויים להבין כמה דעות משונות, שהובעו כאן בקיצוניות של מתכוון להכעיס, כמו: ‘בחוק היצירה ודרכי האמנות לא חידש אברמוביץ כלום, וכל מה שהוא עושה הוא עושה משל אחרים שקדמו ¬– אם לא בספרות שלנו, הרי בספרויותיהם של אחרים’. המכוּון שוב: לסלטיקוב־שצ’דרין, שבלי ספק למד מנדלי משהו מסגנונו הסאטירי (על צד האמת, למד יותר מגוגול). כאן חסרה ההשגה כי, ראשית, גם פּושקין, גם גיטה, למדו לא מעט מ’אחרים שקדמו' להם, וזה לא עיכב בידם ליצור דברים גדולים מאלה, שמהם למדו; ושנית¬ – שמנדלי לא יכול לחקות, גם אילו נתכוון לחקות ו’מסעות בנימין' יוכיח!). שום אמן רב־עצמיות אינו מחקה, קל וחומר מנדלי, שיצר סיגנון לעצמו, משנת־יצירה לעצמו,¬ – שכל פסוק, כל ציור שלו יצוקים יציקה ראשונה. רק מתוך השגה קרתנית כזו יכול דרויאנוב לכתוב על ‘סוסתי’¬ – אחת היצירות העבריות הגדולות בכל הדורות ¬– כי ‘בכל אופן יש לה ערך ידוע’… נודה, עם כל זה, שמשהו נאמר כאן, שהיה ראוי להאמר בשעתו. דרויאנוב השיג, שעל־ידי חתירתו של מנדלי למסור את הביטוי האידי בחריפותו הגרוטסקאית ובהגשמתו הפּלאסטית, הפקיע לפעמים את הניב העברי ממסרתו הגדולה וקבע אותו במסגרת השעה והמקום ¬– ‘הוריד את הביטוי העברי לידי גוונם של הימים והמקום’. ברם, ככל שיש בזה מן האמת, ניתן להניח גם את ההפך מזה: יצירות כ’סוסתי’, כ’בימים ההם' לא רק נתעלו מאוד על ידי תרגומם, כי אם דוקא ה’זמניי' שבסגנון זה, היטיב לעברית עצמה, השקה אותה לחלוחית קרקעית זו שהיתה חסרה כל כך. הגאונות שגילה כאן מנדלי היתה בזה, שה’מדרש' נראה כאידיש והאידיש כ’מדרש'… כל פסוק, כל ציטטה שנביא מדברי מנדלי, עשוי עד היום להביא אותנו לידי התפעלות בפשטותו ובחריפותו גם יחד. ניב יהודי הוא מימי התנאים ועד היום. ונניח, שעברית זו של ארץ־ישראל החדשה שונה מזו של מנדלי (מה שונה ממנה לשונם של יזהר ושמיר!),¬–אל נא נשכח, שמנדלי הוציא ממכרות הלשון רגבי מתכת, שטרם חותכו על־ידי הדיבור החי, או אפילו על ידי שימוש מרובה. רגבי לשון אלה פעמים נראים גדושי חריפות, לקויים בהתחכמות יתירה¬ – ביחוד בתקופה הראשונה: אחר־כך קנו פשטות עליונה, אם גם משהו מאותה ‘העירבוביה’, המוסיפה להם חן יהודי, נשאר בהם.

י

לשבחו של דרויאנוב יש לציין, כי חתר גם לגלות את החיוב שבמנדלי. הוא הכיר, שכוחו בכך, שידע להבחין במידה היהודית, והוא עצמו מודה, ש’אברמוביץ זכה גם לגדלות אמנותית. עינו היתה מאלה, שיותר משהן לומדות לראות הן לומדות לבלי לראות, אבל דוקא בשביל כך עשויה היתה לתפוס את הדברים אשר למדה לראות בסימניהם שנראו לה ראשונים ומובהקים ולחשוף בהם את עומק טיפוסיותם’¬ – אנו רואים, כי מתוך שבחו בא המבקר שוב לידי גנותו. והנה מקום אחד, שבו האמין המשיג לראות את ‘מקום התורפה’ של שירת מנדלי: ‘אברמוביץ רואה רק את רגעה ההווה של היהדות, את יהדות הגלות והגיטו, הוא רואה ראיה עמוקה וחדה¬ – אותה הוא תופס בסימניה שנראים לו ראשוניים וטיפוסיים. עם, שאמנם יש לו עבר גדול (לכל־הפחות במובן האורך ההיסטורי) כמעט מזה של כל יתר העמים החיים, אלא שעברוֹ נשאר לו תלוי ועומד מחוץ ל’סף־ההכרה’; שאמנם פיו מדבר על עתידו, אלא שרק פיו מדבר עליו ולבו לא יהגה בו’¬ – ¬– ‘צבור וגל של נמלים’, ‘אנו מתקיימים, אנו חיים… אבל מה הם חיינו? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום’…

כאן אתה מבחין במקום המבקר את הדרשן הציוני. במקום להבליט את השמות שעשו בנו חיי הגלות, ¬– את התפלצותו של האמן למראה ירידתנו, הוא מלמד חובה עליו, שהיה נאמן למראה עיניו,¬ – מאשים את הסאטיריקן שלא כיסה על ה’קריקטורה של עם', כפי שחייבה אותה המציאות בתקופה שעמד בה. כלום הירשלי, לפי כל חושיו הבריאים, לפי כל מסירותו לעמו האומלל,¬ – לא היה מסוגל, אילו נולד בתקופה מאוחרת יותר, להיות חלוץ למופת? וכלום אותה קלות שנהג מנדלי בחובבי ציון מעוטי־משקל, לא היתה זו שנהג בהם אחד העם¬ – ודוקא מתוך רצון לראות את הציוני הנאמן? וכלום נדרוש מאמן, שעת צמיחתו חלה לפני מאה שנה, שיהיה דומה בהשגת חייו להשגת חיים שלנו? מנדלי הראה את כנסת ישראל באורותיה ובצלליה; ומי שמכיר יצירה גדולה זו הכרה של ממש, יודע שטבע בה אמת גדולה כל כך, שגם בני זמננו עשויים עוד ללמוד הרבה גם ממה שיצירה זו מזכה וממה שהיא מחייבת. וניתן להמליץ על בקורת זו של דרויאנוב, מה שאמר על מנדלי: ‘על פתחה של אמנות זו הוא עומד¬–אל מעמקיה לא ירד’.

יא

אנוס אני להקדים לפרקים אלה, שהם האחרונים בפולמוס זה, דברים אחדים כדי להעמיד את ה’הגנה' מצדי על משמעה האמיתי. בכל מה שכתבתי בשנים האחרונות על מנדלי, לא נתכוונתי אלא לקרב אל לב הדור, שגדל באקלים טבעי ונפשי אחר, את שירתו של בעל ‘ספר הקבצנים’, ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם‘. השינוי שחל בכל תחושת חייו של דור זה, דור ‘ראשון לגאולה’, לא היה עשוי לחבב שירה אמיצה אך קודרת זו, גם מצד בניינה, גם מצד תוכנה, וראיתי כצורך נפשי וכחובה לעצמי לסלק את המחיצה שבינה ובין הנוער שלנו. סבור אני, שיש עוד לשאוב ממעין זה ימים רבים, ואף אם לא הייתי סבור, ששירה זו עשויה לשמש דוגמה לסיפור החדש, האמנתי שיש עוד ללמוד ממנה הרבה מכמה בחינות, ולא מבחינת התוכן בלבד. ברם, עם כל מה שעמלתי לחשוף את האור שביצירה גדולה זו, לא היה המכוּון מצדי להיות ‘סניגור’ יתר על המדה. רשאי דור חדש להשיג גם על הגדול שברבותיו, אם ביסודה של השגה זו יש מה שמשחרר את היצירה החדשה ממסורת מקפיאה. ואף שבדרך כלל ניתן לבעלי יכולת לשמור אמונים לאמן גדול ויחד עם זה לסול דרך חדשה, ציינתי גם אני ¬– אגב הטעמתי מה שהעניק מנדלי, למשל, לביאליק¬ – את החרצובות, בהן אָסר את ביאליק הפרוזאיקן. ולא אחת הרימותי על נס את המשחררים, כברדיצ’בסקי. והרי על צד האמת הננו כולנו תלמידיהם של שניהם, בכל היותם שונים כל כך זה מזה. וכלום לא ראו גם פרץ, גם ברדיצ’בסקי במנדלי את הענק שלא הוכשר עוד אחד כמוהו למעשה בראשית זה של יצירת הפרוזה שלנו? המכוון ב’סניגוריה’ זו אינו בשום פנים להראות בכל דרכי יצירתו של מנדלי דוגמא לדורות, כי אם לראותו כאמן לכל הדורות בכוח ביטויו, בתפיסת האומה (שלא היתה חדצדדית בשום פנים), באמנות זו של עיצוב דמויות שאף בה היה כוח ראשון בספרותנו. מילדותנו ראינו בו את איש־הפלא שהניח יסוד ליצירה העברית המודרנית, את האמן עם ‘אמת הבנין’ בידו, שכל פסוק ביצירתו עשוי שיש, שמגויליו אין למחוק קוצו של יוד. איש לא עשה את ניבו קבע כמוהו, לא עקר מספרותנו את ה’במקום ביטוי', את העזובה הלשונית של דורות. אחרי מנדלי אי אפשר היה לשוב אל הצמצום של ההשכלה. הוא הי¬ה–למרות עמדו, כבן דור אחר, מן הצד במקצת (לא מנגד) להתעוררות הגדולה שקמה באומה ¬– איש הרינסנס, שסימניו הם קודם־כל מלוא ביטוי ומלוא חוויה. ברם, הדור הבא היה אחר ¬– היה מעודן יותר, היה מוצק פחות ולוהט יותר (כזה כבר היה גם תלמידו הגדול שלום־עליכם); כלום יש מי שיכחיש, שמנדלי היה פרוזאיקן גדול לאין ערוך מביאליק? אבל אין מכאן ראיה, שבכמה נקודות שבפרוזה שלו היה ביאליק משורר יותר מרבו. ודאי גם חלקו של מנדלי בשירה גדול מאד. ממנה הרי למדנו כולנו, גם בני דורי, לראות את הנוף, לתפוס את קסמי העולם. הוא לימדנו בכלל לראות, אבל גם ראייה גדולה מניחה מקום לראייה גדולה ממנה. ואולי בזה גדול כוחו של הרב, שהוא מעמיד תלמידים גדולים¬–ובכמה בחינות גדולים גם ממנו. משהו בקדרות שבמוֹנוּמנטליות זו, בחתירה זו לכיבוש המציאות, שבה מתחילה כל יצירת־אמת, כל כמה ששימש יסוד לבנין העתיד, הרי היה גם כפיגום שלא סוּלק (על מנדלי היה גם החומר לעצמו מקודש ביותר¬ – הרי ראה את עצמו אמן והיסטוריון גם יחד) והכביד על דור שגדל לאור שמש אחרת. היה צורך, איפוא, כמו בריאקציה נגד יל"ג, לבעוט מעט ברב. לבעוט ¬– כדי לחזור ולחדשו על הדור. כולנו היינו במחשבה אחת שיש להזיז הצדה את הענק כדי שהעולה והצומח יהיה פתוח לשמש יותר. לא היתה זאת השתערות על המציאות, על הממש, שבלעדיהם אנו תלויים בחלל ריק¬ – ואנחנו לא זלזלנו בגילוי החומר מעולם; אבל תפקידה של האפּיקה החדשה היה בזיקה לחיים המתחדשים, לאדם המתחדש. עמדנו על חרבות עולם שנתערער, שבקצהו נתלבלבה הוויה שתבעה טיפוח אין קץ. מנדלי נראה כמבצר עז נדבכים, הצופה על פני הישימון. והדור חפץ אחרת.

יב

מבחינה זו¬–כריאקציה נגד קצב של סגנון, נגד תפיסה מרוכזת יותר מדי במראה, היה מאמרו של ש. צמח ‘בעבותות־ההוי’ (מאסף ‘ארץ’, אודיסה תרע"ט) עם כל ההפרזה שבו גם החריף ביותר, גם המוצדק ביותר מכל דברי ה’שטנה' שנכתבו כנגד מנדלי. בדברי פולמוס מדרך הטבע הוא, שמפריזים, שמדגישים את מקום התורפה ומתעלמים מכל מה שיש בו כדי לבטל את כל השלילה. בקטיגוריה נוח מאד לראות כמסמרות קבועים דברים שנאמרו לשעתם, ושאחריהם¬ – וגם לפניהם¬ – יש למצוא ביצירתו של המבוקר ההיפך הגמור מהם. מטבע הדברים הוא, שנאחזים בארעי ונותנים אותו קבע, אם יש בזה כדי לחזק את השלילה. ואמנם יש לה לשלילה איזה יסוד, אם דוקא היא נעשית פתאום בולטת ביותר: בשעה של התפרצות העין רואה מה שהלב מרגיש, והלב נאמן ברגעים כאלה יותר מן העין. לא רק אני כי אם, מובטחני, גם צמח עצמו רחוק כיום מקטיגוריה קיצונית שלימד אז על אמן ומשורר גדול זה, שכאב את ירידת האומה ולא סיפר בגנותה בלב קל¬ – רק כדי לבדח את עצמו. אלף ראיות מתוך יצירה זו מזימות השגה כזו על מנדלי, ולא כדאי למנותן כאן. אף־על־פי־כן, קובלנה זו, שיצאה לפני שלושים שנה מעטו של סופר צעיר, שלא בא לבטל את מנדלי, כי אם לכוון את האמנות הספרותית שלנו לאפיקים חדשים,¬ – קטיגוריה זו, במידה שלא היתה נכונה אלא לשיעורין, היתה דבר שהזמן גרמו ¬– זמן זה שהוא מרים ומשפיל, ואינו מכריע כל עיקר הכרעה מוחלטת. יש לשער, שא. קריב לא ראה את מאמרו של צמח שבו כבר נאמרו לחובת מנדלי רוב הדברים שב’עולם ותלו'. ברם, ‘כתב האשמה’ של צמח מכוון לא כל כך כנגד מנדלי עצמו (אף על פי שגם הוא השמיע הרבה דברים מרים כנגד האמן הגדול), כי אם כנגד אלה שבאו אחריו¬ – לא ניקה גם את ביאליק המספר. אף על פי כן כדאי להביא קטעים מעטים, שמתוכם עולה קובלנת הדור במרירות גדולה: ‘בכל פעם אשר האדם יחטא וירד מגדולתו, יזניח את מקדש אלהיו, יחדל להיות חי שואף, אז יופיע אחד האנשים, אשר יקבל על עצמו את השליחות, שאין בה לא קלות היצירה ולא מרחב המעוף, לתאר את החברה הקימה כעת, סדריה, מאכליה, כליה, אפני דבורה, טפשותה וקטנותה. האנשים האלה אינם ממציאים לעולם’.

ועיקר הקטיגוריה בזה: ‘מנדלי גם לא התאמץ לעבור את גבולי העוגה אשר עגו מסביבו, כי לא שער מציאות־עולם הקימה מעבר לגבולים אלה… לב מנדלי קשה כאבן מוצקה, אף פעם לא נד לחלום ההולך ואפס. אף פעם לא נשבר לבו עליו. הוא רק הסתער עליו בכל כוחותיו הענקיים והשתדל לעקרו מן השורש. למה כה רבה שמחתו על שפלות האדם וקלונו? ולמה כה יצהל לקראת האדם המתבהם כמוצא שלל רב?’ יש מקום לשאול, כמובן: היכן ‘צוהל’ מנדלי ‘לקראת האדם המתבהם’, היכן הוא האדם המתבהם כאן כהופעה כללית? ברור שיצירה גדולה זו, שעינה לא היתה מכוונת אלא לאחוריה, צמצמה את העולם, תקעה את עצמה בתחומיו ולא התעוררה לקראת האדם הבא, לקראת היהודי הבא, בעוד שהדור חפץ, כפי שצמח הגדיר זאת יפה, לא ב’הוי כי אם בהויה’¬ – חפץ לראות ביצירה את הנולד. כך יש להבין התקוממות הדור לאמן רב הכוח: הוא לא סלח לו, שלא ראה לידת עולם. * צמח, שנתכוון ב’קיטרוגו' בעיקר כלפי יוצאי חלציו של מנדלי, הטעים בשלילתו את דרך האמן, שאינה דרכה של יצירת העתיד. הוא ראה באמנות המתארת של מנדלי לא צורה של קבע, כי אם צורה חד־פעמית¬ – צורת הכשרה. כאומר: מנדלי עשה את שליחותו, אבל אתם המחקים אותו, ¬– את נפשכם אתם קובעים. היתה זאת בעיקר אזהרה; ואף שמתוך ריתחה של פולמוס, תלה במנדלי גם ‘בוקי סרוקי’, מפעפעת בבקורת כולה אמת כאובה. וזה אחד המאמרים החזקים ביותר של צמח.

יג

איני דן כאן אלא בדברים שנגעו בלב ושיצאו מלב נסער. מבחינה זו מאמרו של צמח, בכל מה שאינו רואה את האור האנושי שהוא מצוי בשפע כזה ביצירת מנדלי, בכל מה שיש כאן התעלמות ¬– שלא מדעת ¬– מן המקוריות העממית ומחידוש התרבות העברית, מהשקאת שרשיה,¬–הרי ‘קיטרוג’ זה היה חשוב בזמנו מאד. אין כמעט ספק, שהשפיע גם על ביאליק, ויש רק להשוות את פרקי ‘ספיח’ הנוספים (ביחוד את הראשון שהוא פרק שירה גדולה בפני עצמו), אל הקודמים, כדי להווכח בכך. מבחינת ההתעוררות דומה לו גם מאמרו של א. קריב (‘עולם ותלו’, שנתון ‘דבר’ תש"ז). ואולם דברי צמח, שנכתבו לפני שלשים שנה, היו מכוונים לדור שקם אחרי מנדלי. היו, כאמור, מעין אזהרה, מעין קריאת אזעקה להעקר מן הסגנון, שלא היה עוד הולם את העולם, שעמד בין חורבן לתקומה, והיצירה העברית נתבעה לא להסתכלות, לרשומי עבר, כי אם לצאת מן הגיטו¬–להענות לצרכי דור, לצרכי עם, לצרכי אדם גדולים. היתה זאת תביעה מוסרית, ועלתה בד בבד עם התביעה האסתטית. אחרת היא קובלנתו של קריב, שעלתה בזמננו. ודאי, אין אדם מתכחש לנעוריו לחלוטין. מנדלי, שנתחדש כולו דוקא לעת זקנה, ותפיסתו כבר היתה שונה כל כך מזו של ימי ההשכלה, עדיין היה מחובר למחצה אל השקפותיה של התקופה ששקעה. לאחר חורבן היהדות במזרח אירופה, נראתה אחרת יצירת מנדלי, שלסאטירה היה עוד חלק ניכר בה, גם כשגבר האמן־הסניגור מאד. אף על פי כן, היתה זאת שירה שעוּצבה לפני ימים רבים, וחל עליה גם חוק ההיסטוריה. והתביעה לאידיאליזציה של עולם, שעליו האפילו ראשי־קהל שמסרו בנים יחידים של דלת העם לשמד של צבא ניקולאי ככופר לבניהם המרובים, עולם של חוטפים, של מוכרי בנות ישראל הטהורות לבתי הפקר ¬– היתה משונה מאד. אז היתה חובתו של האמן ‘להגיד לעמו פשעו’. ומנדלי היה יהודי עממי, לבו היה מלא זעם ומלא רחמים כאחד. הספר ‘בעמק הבכא’ מלא המית־לב, שקוי דמעות כולו. ולא נכון שלא ראה אלא את הכיעור שבגיטו: הוא ראה, גם גילה לדור הבא, את המאור שבו. וכדאי להביא כאן את דברי יחזקאל קויפמן (במאמרו ‘חורבן הנפש’, שהוא מצוין ברעיון שהונח ביסודו¬ – שאיננו מסוגלים לראות את עצמנו אלא בעיניהם של שונאינו בנפש ¬– בה במידה שנכשל בדוגמאות, בהן הדגים את רעיונו). קויפמן מגיב על הערכת פרישמן, שאצל מנדלי מתוארים חיי היהודים כ’חיי כלבים' המעוררים ‘גועל נפש’ (אנו רואים, אגב, שגם פרישמן נכשל בראיה לא נכונה), וכותב: ‘היש איזו הצדקה למשפט זה? היש בו גרגיר של אמת? יש בינינו אנשים, שראו את החיים ההם של היהודים ברוסיה¬ – האמנם היו כלביים ומעוררים גועל נפש יותר, למשל, מחיי שאר עמי רוסיה, על אכריה ו’פריציה’, שכוריה וסרדיוטיה? האמנם מותר לומר שחייהם של כרמולי ובני ביתו, של ר' חיים, ליפא הראובני, הרצל הנגר ואייזיק נפחא, שמואליק הסמרטוטר, רבי אברהם, רפאל, החכרנים המשכילים ואנשי החסד וכו' וכו' הם כלביים ומעוררים גועל נפש? או המותר לומר זאת על ‘בנימין השלישי’, איציק חקרן וחבריהם, הבטלנים, בעלי החלומות החיים בעולם הדמיון, הדון־קישוטים העלובים? מנדלי לא נתכוון כלל לתת תמונה כזאת, ומשפטו על החיים ההם הוא אחר לגמרי. פרישמן אומר ‘הם בעצמם אשמים’. לא כן היתה הערכת מנדלי. מנדלי יצר את סמל הסוסה הדוויה והסחופה¬ – גם היא סמל לפשע אדום! בחיי היהדות, שמתאר מנדלי, היתה דלות, קבצנות, שפלות, קדרות וגם פשעים כמו גם בחיי עמים אחרים. אבל הרי היה בהם גם אור פנימי, חלום, אמונה, תקוה'… כדברים האלה אומר על מנדלי יחזקאל קויפמן, מי שגם א“ד גורדון, גם ברנר לא זכּו בעיניו! מי שבא ורואה בקיטרוגו של סטיריקן מתקופה רחוקה, שונה ביסודה משלנו, חטא של חוסר אהבת ישראל, הרי הוא עושה את העניין כולו פלסתר. כל משורר רואה את העולם בראיית עצמו, אבל בצירוף ראיית דורו. יש רביזיה מבחינה אמנותית, אבל איש לא יבוא לטעון כנגד גוֹגוֹל ופלוֹבר, כנגד צ’חוב ומופאסאן, שציירו פרצופיהם המטומטמים של בני עמם, כפי שתפסו אותם מתוך הסתכלות בלתי־אמצעית בדורם. אדרבה, אם אנחנו איננו מכירים כיום בינינו את אנשי מנדלי, סמולנסקין, ברנר, עלינו להחזיק טובה לאלה, שאש שנאתם לכיעור שבנו ביערה אחריהם כאחרי הגלל. ולואי היתה זו במציאות של היום נחלת העבר בלבד! מאמרו של קריב דומה לאותו ‘כתב שיטנה’ שכתב לפני ששים שנה ליליינבלום כנגד יל”ג. היה זה בעיקר פולמוס פובליציסטי. ליליינבלום לא היה מבקר, אף שכתב ברוחו של הריאליזם הרוסי מאמר נגד ‘עיט צבוע’ של מאפו, שאינו משולל עניין. אינו משולל עניין (מבחינת הפסיכולוגיה של הזמן) גם הקיטרוג כנגד מנדלי שכתב קריב, אבל הוא עוד פחות מוצדק מזה של ליליינבלום. שהרי השגתו של בעל ‘חטאות נעורים’ היתה עם כל ההשגה הפרימיטיבית, חדורה המית לב, היתה כולה פרי תמימות טהורה, ולא התכחשות ליצירה, מתוך קונצפּציה, שאינה עלולה אלא להטעות. ליליינבלום הכיר בגדולתו של יל“ג, שהוא רואה אותו כמשורר גאון, ודוקא משום כך הוא מלמד חובה עליו, שאינו משמש את הרעיון הלאומי. יותר משהיה זה קטרוג על יל”ג, היה זה קטרוג על ההשכלה, שלא ראתה כי אין קיום לישראל בנכר. זה הדבר המזכה ‘בקורת’ זו וקובע את ערכה בתולדות הציונות. אבל מקריב רשאים אנו לתבוע השגה אחרת. הנכון הוא, שיצירת מנדלי אינה מוארת באור ישראל? הבדק קריב את ‘האדם הקטן’, את ‘האבות והבנים’ (‘חידות אתה לי, עמי’…) ובעיקר את ‘סוסתי’ (שבפרק אחד משירה גדולה זו יש יותר אהבת ישראל, כאב ישראל משיש בעשרות ספרים של ההשכלה ושל זמננו יחד)? הקרא קריב (לתומו, ולא כדי לבקש מומים) את ספר הרחמים והדמעות ‘בעמק הבכא’, או את ספרו האחרון, השקוי כולו אהבת־לב וענוות אמת של האדם הישראלי ‘בימים ההם’? הקרא את הסיפור ‘שם ויפת בעגלה’,¬–מציאות יהודית גדולה, פרשת גלות איומה שעל פני כולה תלויה שמש לב, לב יהודי, רחמים יהודיים? לא הייתי בא לכתוב דברי־סניגוריה על מנדלי האמן. אין ספק, שיש להתגבר על דרך זו. זהו כתב ‘חרות על הלוחות’ ¬– אבני היסוד של הפרוזה העברית, שיש להשען עליהן ולא לעשות כמתכונתן. אך כלום יש ספק ‘אם בכלל יש תושיה בו מאחת הבחינות לתרבותנו החדשה’?

* את קיטרוגו המר של קריב על מנדלי יש לראות כאות הזמן. כמו בימים ההם, ‘כי באה עת לחננה’, כן גם עתה, וביתר שאת, צמאה העין לראות את אורם של משכנות ישראל, שחיות־אדם הפכו אותם לעיי מפלה. חס אני על אור זה שהוא עולה משירת מנדלי, וסימן לא טוב הוא לכושר של בקורת עצמנו, אם גם אנשים כקריב אינם רואים אותו.

פּגישות עם מנדלי

א. רשמים ראשונים

נער הייתי וכספוג ספגתי ספרים לאין מספר. כל מה שבא בימים הטובים ההם לידי, הרוה כיין טוב את נפשי הצמאה. כשאזלו בעירנו מעוטת־המשכילים הספרים בעברית, הרנינו את לבי הרומנים של שמ“ר, של בלושטיין, שכּרוּני ‘מסתרי החצר הספרדית’, ‘הרוזן מוֹנטי־כּריסטוֹ’ וכיוצא בהם. אחר כך אורו עיני עם קריאת ‘ילדי הקפּיטן גרַנט’, ‘נוה במדבר’, ‘הפרש בלי ראש’. כשכור התהלכתי מקריאה נפרזת זו, ולא ידעתי את נפשי. בדמיוני הפלגתי לארצות רחוקות, ליערות־עד, למדברות וימים, והמציאות הדלה אשר מסביבי נראתה לי עלובה וחסרת־ענין לחלוטין. כל ספר חדש עקר אותי מתוכה יותר והעבירני למרחקים רבּי־פלאים. ובהיותי שרוי כולי בעולם זה של דמיונות והזיות, הגיעני יום אחד באורח־פלא ספרו של מנדלי מוכר־ספרים ‘פישקע דער קרוּמער’ – הלא הוא ‘ספר הקבצנים’ בעברית. זה לא היה מגע ראשון עם סופר משונה־שם זה. עודני טירון גמור לקריאה השאיל לי שכננו לימים מעטים את המאסף ‘די יוּדישע פאָלקס־ביבליאָטעק’ שהוציא שלום עליכם. שם הבהיקה לי כאמת־מים מאירה הפתיחה ל’בעמק הבכא' (‘דאס ויינשפינגערל’), וכל כמה שרוחי היתה מרחפת עוד בעולמם של ‘כור עוני’, ‘מסתרי פריז’ ו’במצולות ים‘, טעמתי מיד בפרוזה תמציתית זו טעם אחר – טעם של שירה שנחצבה ממחצב נפלא יותר אפילו מ’עמק הארזים’ ו’יעקב טיראדה'. וכל כמה שלבי יצא לפלאי העולם, לבבני ניגון זה, חן עגום זה של כנסת ישראל, של ילדות ישראל, שהיתה, עם כל מה שבוקר חיי היה אחר – גם ילדותי בקויה הפנימיים, הסמליים. מאז זכרתי את השם הזה, ובבוא לידי הספר, שנקרא קודם על־ידי ‘הבחורים הגדולים’ שבשכונתי ופיהם מלא תהלתו, נחבאתי כמו תמיד כשזכיתי בספר חדש, באַמבּר הגדול שלנו, הזרוּע כולו שיירי חציר יבש, ובשכבי על בטני בלעתי את פרקי האפּוֹס של העוני היהודי שהיו לו פנים אחרות, כמעט שוחקות, בנוף השמש והשדה, תחת המחצלות של עגלות מנדלי ואלטר יקנה”ז – בתוך המרחב הירוק, שכאילו ביטל את היגון שבספור על הנאהבים והנעימים ועל מה שעלתה להם. כשאני נותן לעצמי עכשיו דין וחשבון מן הרושם של ספר זה, אני מאמין, שלא חן השדה בלבד ואף לא חן הנדודים בלבד שתמיד צדני, הפליאוני, כי אם הרויה שבתיאור, זה יין המציאות, אשר שכּרני הפעם כמרחב הפרֵיריוֹת, כעבי היערים, כאיי הים הרחוקים. בפעם הראשונה עלה באפי מתוך דפי־ספר ריח האדמה הקרובה, ריח הוי שצמח מתוך האדמה הקרובה הזאת. והיה משום גילוי במראות ידועים ולא מוּכּרים אלה – כאילו אותיות שהיו מחוקות נמלאו צבעונוּת חריפה, כמעט עליזה. הנה זה היה החידוש שבשירה זו, שקבעה בראשונה את הקצב להויה יהודית, לנוף יהודי – שאספה את הנפוצות שבמראה ובניב ועשתה אותן חטיבה אחת של לשון ואופי, שאת מציאותם ועצמיותם שוב לא ניתן לבטל. מבחינה זו היה מנדלי כולו חדשן: עם גילוי החומר הוטבעה גם צורתו, – חומר וצורה נבראו כאן במאמר אחד. אם תפסתי אז את כל עוצם החידוש ועוצם הפלא שבפרוזה עממית ומחוטבת חיטוב אמן זה? ודאי שמשהו ניתוסף להתפעלות ראשונה זו ולהסברתה מן הקליטה המאוחרת. אכן גם אז, בשכבי על הזבל הרך ובבלעי את הדפים בצמאון חדש, לא ידעתיו קודם, תפסה אזני, תפסו כל כלי ההקשבה הפנימיים שלי את מה שנקרא קצב יהודי, סגנון יהודי, – גוון זה שהוא דם נפשנו ומהות חיינו. מאז – אולי לא הכרתי זאת הכרה שלמה, – אך הרגש הרגשתי שיש בספרותנו אחד ואין דומה לו, ושמו מנדלי. * את מנדלי ראיתי בפעם הראשונה בשנת תרס"ט. בערב סיון אחד, כשהאילנות ברחובות־אודיסה היו עומדים עוד בלבלובם ודמדומי הערב מתחו על המבואות הרחוקים מן המרכז חוּט של רוך ועצב. כשנכנסתי אל החצר הבודדת של בית ‘תלמוד התורה’ ברחוב דיוֹחטיאַרנה, היה כבר חושך, וברגע האחרון עמדתי נמלך בדעתי, אם להכנס אל הבית או לדחות את בקורי, כמו שהייתי דוחה אותו זה ימים רבים לפני כן. מה יש כאן להעלים? – אמרו לי, שלא תמיד נחה דעתו של סבא מבקורי־נכדיו, ואני לא הייתי בטוח, שביאתי לביתו תהיה לו לרצון. אמרו לי: לסבא יש קפריזות שלו. הוציאו לעז עליו, שהוא קפדן וקשה לפעמים ביותר. לא בלי חרדת־לב קלה עמדתי אצל הדלת, ממתין שתפתח עוד מעט, וזה אשר צורתו האידיאלית כבר היתה קבועה בלבבי, יופיע לנגד עיני כמו־שהוא. המשורר, כפי שהוא מתגלה ביצירותיו, ברגעי העליה המעטים, כשהרוח מתגבר על החומר, והמשורר בחיי יום־יום כשהוא נושא את נטל החיים הקשים של כולנו – וכי אפשר שיהיו דומים זה לזה, שלא תיפגם כלשהו הדמוּת שהעלינוה מתוך יצירתו? הרגע הקשה הזה, אשר יהיה לנו בצנוח המסך מעל טפּוּחי־חלומנו, הוא תמיד המסוכן ביותר. אך הנה נפתחה הדלת, והזקן בעצמו נראה בפתח והזמינני להכנס. את הרגע הראשון כשנתגלה לפני, לא אשכח לעולם. נדמה לי, כמו הוּאר פתאום מסביב. זקן זקוף־קומה עמד לפני, ישר ורענן ופניו שוחקים ומאירים – משכמו ומעלה גבוה מכל. כל תנועת־ראש שלו היתה מלאה חן ובטוי. זוהר של מלכות, של תפארת זקנים, היה שופע מן הראש הנאה, מתלתלי־הלובן הקצרים. בסנטרו, המורם מעט, הוטל קו של קפדנות ובצדו משהו רוך ומשהו לגלוג – הכל בהרכב אחד, בהעלם אחד. השפתים הדקות והדבוקות הביעו רגע אחד את המרירוּת הכבושה, את הלץ מלידה, ורגע שני הביעו סלחנות, חנינה – אותן ‘השפתים, ששחוק ורוגז כאחד משמשים בהן בערבוביה’… אי אפשר היה לגרוע את העין מקלסתר־הפנים עשיר־הגוונים ורב־הביטויים הזה. אכן – אמרתי בליבי – כאלה יהיו הרואים הגדולים, שכוח להם לחשוף את ערוות הדברים ואת חן הדברים ללא הפרד. החדרים הגדולים והגבוהים היו מלאים דממה רבה, ואנחנו ישבנו עד שעה מאוחרת בלילה ודברנו את דברינו. זאת אומרת: הוא דבּר, ואני רק שמעתי. כבר גם אז לא הניח סבּא לדבר לאחר בפניו… זאת היתה הפעם הראשונה, ששמעתי את שיחתו, ואני לא האמנתי למשמע־אזני; לא האמנתי שיש בן־אדם, שהוא כולו אמן בכתב ובעל־פה, כמוהו. כל שיחתו היתה כעין אימפרוביזציה, ולא התוכן היה כל־כך מפליא, אלא אותה האחדות של הצורה והתוכן. כל מלה, כל ניב היה פסוק מתוך יצירת־מנדלי, ואפשר היה להאמין, שהוא אינו מדבר סתם, אלא קורא דפים שלמים מתוך ספריו… מבין השיטין אפשר היה לשמוע הד תלוּנה חרישית על ספרוּתנו הצעירה. ניכר היה, שגם בתוך החבורה הגדולה של ‘נכדיו’ הרבים, שהיה נערץ עליהם כל כך, עוד ראה אז את עצמו בודד, – אם גם לא כמו בתקופות הקודמות. הוא לא שיער, כמה ממעט הדור לדעת את יצירתו, אך הוא, שידע כמה השקיע בכל דף, בכל שורה, לא יכול שלא להרגיש כמה שטחית היא הכרת הדור ביצירה גדולה זו. אכן גם הוא לא העריך הכל, אי־ההבנה היתה הדדית. בדין קבל על התוהו־ובוהו של יצירה צעירה ונבוכה, אבל קשה היה לראות כי העיקר בה נמצא מחוץ לתחומו, – כי דעתו נתונה כבר כולה לעולמו – לעולם עצמו, ליצירת עצמו. זוכר אני את סיום שיחתנו, שהוא אופייני כל כך למנדלי שבעל־פה. כששאלתי אותו לסדר חייו ועבודתו, התאונן על נדודי־שנה, שהוא סובל בשנים האחרונות. – בשעה השלישית בלילה אני מקיץ משנתי הקצרה, והרי אני קם ומהלך בחדר ומהרהר את הרהורי, – הרהורים שאינם עליזים כל עיקר, ואין מקום להמלט מהם אלא ל’בית־העולם' הגדול, הנשען פה אל חדרי, שם אני מטייל לי ארוכות בין ‘מצבותיו’ הרבות… אני נושא אליו את עיני בתמהון. – בוא ואביאך אל ‘בית־העולם’ – אמר הזקן ופותח לפני את הדלת הסגורה, שעל־יד שולחן־מלאכתו. אנו נכנסים לחדר גדול ורחב־ידים, שעל־יד כל כתליו עומדים ארונות גבוהים מלאים ספרים – מהם קונטרסים עתיקים, ספרים שחוקי־כריכות, – קדמונים ואחרונים. – הרי לפניך ‘בית העולם שלנו’ – אמר הזקן, ופניו שוחקות ועגומות כאחד: – שדה גדול ורחב־ידים ומצבות בו לאין מספר. מי שמטייל ביניהם, אינו קובל עוד על מזלו… רואה הוא את אשר יקרהו באחרית הימים… זכר אותו ערב שמור בלבי. זוכר אני את החדרים הגדולים והגבוהים, המלאים דממה רבה, ועצב רב. קול הדובר לא היה רוה שמחה. כן, הוא נצח, יצירתו נצחה. העמיד תלמידים כביאליק – ומי בעצם אינו תלמידו? אבל הבדידות לא פגה. הדור היה, אף־על־פי־כן, אחר, אחר. משהוּ האפיל בינו ובין אלה שהעריצוהו. האם לא בזה היה מקור העצב?

ב. באור השקיעה

רוח אחרת לגמרי היתה עם סבא כשבקרתי אותו מקץ שנים אחדות במעון־הקיץ אשר על־יד אודיסה. היה יום של קיץ, יום של שמש, ובחום־היום עלו ריחות של דשאים ופרחים כוֹמשים בחריפוּת יתירה. הלוּמי אור וחום ובוֹשׂם, באנו עיפים אל מעונו, ומצאנו אותו יושב בגן. כשראה אותנו מרחוק, קם ממקומו, התחיל סוקר אותנו, כדרכו, במבטו הממושך, הערמומי. בינינו היה אז גם ביאליק, אשר בא הפעם אל סבּא לאחר הפסקה קצרה מפני איזה ‘רוֹגז’ קל, שנפל בינו ובין סבּא. טעמו של ‘רוֹגז’ זה לא אזכור. מי שהיו קרובים אל מנדלי בשנות־חייו האחרונות יודעים כי היה נוח, נוח מאד ‘להתרגז’. הנכדים היו נזהרים מאד שלא להרגיז אותו חלילה אף במשהו, וביאליק למשל, כשהיה נזכר, שלא בקרנו את סבּא זמן ידוע, היה מיצר ודואג. הוא ידע, שסבּא מפוּנק ביותר ואינו מוותר על זלזול כזה מצד נכדיו… אך כשם שהיה נוח להתרגז, כך היה גם נוח להתפייס; וגם הפעם כשעיניו הערמומיות הבחינו את ביאליק בין הבאים, אורו פניו, וכאשר נגש אליו, נשקו זה לזה, והזקן היה במשך רגעים אחדים מדושן־אושר. אותו יום נתגלה לי מנדלי חדש לגמרי. רק אז ראיתי אותו בכל תפארת השיבה. הרושם היה של אילן נאה, שהגיע רק עתה לגמר גידולו, שהוא עתיד רק מעתה להבשיל גם את הפרי המשובח ביתר. המופלא ביותר היה, שריאליסטן גאוני זה השפיע כתופעה דמיונית כמעט. כאילו בו בעצמו נתגשמה מעשיה עממית, – ‘טבעת מופת’ זו שאליה מתפללים הקבציאלים העלוּבים, נפלה סוף־סוף בידו… משהו אפּי היה יצוּק בכל מוצא פיו. נדמה היה, כאילו שקטו כל הרוחות בקרבתו, – כאילו בו נחתם העולם הישן ובו גם מתחילים החיים החדשים, הבאים לקראתנו. כאילו סרה קללת הימים, אשר הוא, סבּא, עוד היה עד להם ולשממונם. כגבּור זקן, השב מן המערכה, היה לנו, אשר אין עוד לצללי־הבלהות שליטה על רוחו הצלולה. בכל סגנון דבורו, בקולו, בצחוקו היה דומה לאחד מבעלי־האגדה העתיקים… אני סיפּרתי על החיים בארץ־ישראל, ביאליק הפליג בתכנית של עבודת־ספרות לאומית בארץ־ישראל, שישתתפו בה כל סופרינו. והזקן חלם על בית וגן־ירק באחת המושבות בארץ־ישראל, ושמח כבר על המלפפונים הירוקים הקטנים, אשר יתלוש בבוקר־בבוקר מערוגות גנו, על אפרוחי העופות, אשר יספּק להם מזונות בעצם ידיו… מנדלי נשאר נאמן לעצמו: אפילו בארץ־ישראל לקחו את לבו לא אותם הפירות הרומנטיים שהארץ מבורכת בהם, אלא פרי הגן הצנוע. האידיליה הפשוטה ורבת־השקט, הלכה והשתלטה בערוב יומו לא רק ביצירתו, כי אם בכל חייו. * איני יודע, איך היה מנדלי חי בתקופות הקודמות, אך באותם הימים, שאני הכרתיו לדעת, היה שורר סדר נפלא במנהג־ביתו, בעבודת־יומו, במאכלו ובמשתהו, בטיולו ובמנוחתו. בכל היתה ניכרת הרגשת המדה וההסתפקות. בהלכות־ההיגיינה היה זהיר, כנראה, עוד מימי־נעוריו, והיא שעמדה לו בימי־זקנותו. בריא וצלול־דעת, רענן וטוב־לב תמיד בגיל כזה, היה מעורר רגשי־השתוממות בלב כל רואיו. הכל כמו בקשו לדעת את סוד החיים השלמים האלה, אשר העביר את הזקן הגדול כמה דורות, ויד־הזמן לא היתה בו לרעה. בפעם האחרונה ראיתיו עוד במצב ‘גבורות’ בחורף שנת תרע"ה, כשחגגנו את יום־הולדתו, במלאת לו שמונים שנה. קהל גדול נתאספנו אז ונתפזרנו בכל החדרים של דירתו. וכשהופיע בין האורחים בפניו המאירות ובעיניו השוחקות, שהיה אוהב למצמץ בהן מעשה־קונדס דרך המשקפים, – לא היה לב אשר לא צהל לקראתו, אשר לא התגאה בו. נראה היה כאילו בו נסתמלה רעננותה הנצחית של שירתנו – הוד הזקנה והבחרות אשר לה. הוא עבר כמלך בינינו בקומתו הזקופה, הסביר פנים לכל אחד, כאות חסד. הוא היה מדבר וכולנו סופגים את דבריו, את קולו. בכל דבּוּר שלו היה הד חיים רבים, שנשתמרו בכל רעננותם רק ביצירתו ובלבבו. מתוך דבריו בלבד היינו יכולים ללמוד, כמה מחוּיב סופר עברי להיות קרוב אל העם, אל חייו, אל לשונו, אם הוא אינו רוצה לעשות את יצירתו פלסתר… * אותו הנשף היה האחרון, אשר ראיתי את מנדלי בברק־זקנותו, אם אפשר לומר כך – בנצחונו עליה… לא היו ימים מועטים, והגיעו אלינו הידיעות הראשונות בדבר מחלתו הקשה. בצאתו פעם מן האמבטי בבוקר, נצטנן, והשבץ פגע בחצי־גופו. זה היה הרעם הראשון אשר הלם את האילן הנפלא הזה, ולא היה איש בינינו, אשר השמועה לא שברה את חצי־נפשו. ידענו, כי זקן האיש, ופקודת כל אדם גם עליו תבוא, אך זקנותו המופלגה נתנה בלבנו איזה בטחון משוּנה, שהזקן ברעננותו יחיה, שאין להקיש על סבּא, סבּא שאני… לא יכולתי לראות את מראה־התוגה – את מנדלי בהתנוונוּתוֹ הראשונה. וגם כשהוטבה לאט לאט בריאותו, הייתי נמנע זמן מרוּבה מלבוא אל ביתו. ורק מקץ חדשים אחדים, כשעבר לשבת במעון־הקיץ ואמרו לי, שהשמש ואויר־השדה שוּב השפיעו עליו השפעתם המבורכת, נסעתי אליו באחד מימי־סיון לבקרו. ושוב היה יום־קיץ, יום־שמש, כמו לפני שנה, מעל הים חנו מחנות של עבים לבנים ושקוּפים, שסוככו על הבית שדר בו סבּא כחצי גורן. רוחות רווֹת לחלוחית וצינה נשבו מן הים הקרוב, וכל חמדת הדרום הענוג היתה יצוקה באויר. לא לחינם היה הזקן כל־כך מתגעגע בכל ימות־החורף על חדשי־הקיץ האלה, ועוד לפני חג־הפוּרים היה מתחיל לענותנו בשאלותיו, שנסע לשכור לו מעון לימי־הקיץ. בדבוּרו בלבד על ישיבת־כפרים ואויר־שדה היה כדי לעודד אותו, כדי למסוך רעננות של ילדוּת לתוך עורקיו הנובלים. הפעם מצאתי את הזקן יושב על ספסל בצל ערמון רחב־עלים נשען בשתי ידיו על מקלו. הוא הצהיל את פניו לקראתי, כדרכו, וגם עמד על רגליו ומדד אותי במבטו האטי מעל למשקפים, כשהוא מפשיל את ראשו מעט לאחוריו (זה היה לנו תמיד סימן, שהזקן קצת ברוגז על שלא בקרנוהו זמן מרוּבה), אך מכל פניו ועמידתו כבר היתה נשקפת עיפות גדולה. בפעם הראשונה ניכּר היה משא החיים הכבדים, שהזקן נושא על גבו. גם המחלה השאירה את עקבותיה קצת בפניו ובדבּוּרו. הסב עוד עמד כנגד השתערוּת־הזקנה ולא נכנע עוד מפניה, אך סדקיה הראשונים כבר נתנו בו את אותותיהם. עד שאנו משוחחים התחילה רוח־הים מתגברת והאילנות התרעשו מתחת העבים שהשחירו ונתלו נמוכות על ראשינו. אני הייתי אץ לנסוע, והזקן התעקש, שהוא רוצה ללוותני. על יד דירתו השׂתרע מגרש רחב־ידים, כולו מגודל עשבות־פרא, שהתנועעו עתה מנשיבת־הרוח. צהלת־ילד תקפה את מנדלי בצאתנו. הוא הסיר את כובעו, ותלתלי ראשו הלבנים התנשבו ברוח. על־יד פרה אחת, שעמדה מורדת־ראש וכרסמה את העשב בקול ובהתמדה יתרה, שהה רגעים אחדים, לא יכול לגרוע את עינו מן המראה. ושוב הרים את עיניו אל מחנות העבים המתנועעות, ונשם אל תוכו את רוח־הים החזקה… וכל ישותו כמו התחננה אל אלהי־האדמה: – לחסות בצל כנפיך עולמים!.. * מנדלי, משורר־הנגלה, לא יכול מעולם לגרוע את עיניו מהוד החיים הפשוטים, מזיו־האדמה; ובתקופת חייו ויצירתו האחרונה דבק כולו בארץ, ארץ־אביבו הטובה, אשר חלום־הילדות הזך חוֹפף עליה. למרות זקנותו המופלגת, לא חדל מלחלום עוד על חיי כפר, על נחלת שדה וגן, אשר יחדשו את נעוּריו. איש מאתנו לא אהב ככה את האדמה, – את חוט החיים שאינו פוסק, כמוהו. ש’יפּסק החוט' בזמן מן הזמנים – את זה לא העלה על דעתו… נראה היה שריאַליסטן זה מסיח דעתו מכל מה שלמעלה מן השטח, ושאלות על ‘מעבר לקו’ אינן מטרידות אותו לעולם. והנה הכרתי את מנדלי מצד אחר לגמרי. זה היה גם־כן במעון־קיץ, בשעות־הערב. האורחים האחרים כבר הלכו להם ואני נשארתי עמו לבדי. הזקן כבר היה חלש ביותר, אך ההוּמוֹר עוד נשתמר בו ובשעות של צלילות־הדעת היה מבדח אותנו עוד בשיחתו החריפה, אך יש אשר התיאורים הארוכים של הפרטים כבר היו מסיחים את דעתו מן העיקר, ובמגנת־לב היה מרגיש לפעמים, שנפסק הקשר בין חלקי־השיחה. הזקנה כבר התחילה לשפוך את ממשלתה גם על הרוּח הבריאה הזאת. אותו הערב היה עצוב ביותר, וזמן מרוּבה לא הניח לי ללכת הביתה. ובשעה שלא היה עוד איש מבני־ביתו בקרבתנו, התחיל בלחש מדבר אלי, ובקול דבוּרו היה רוך מיוחד. אכן לא אלי דבר אז, כי אם אל נפשו… – סבור אתה, – התחיל לאחר שתיקה ממושכה – שלבי עתה אל כל אותם עסקי המפלגות וחילוקי־הדעות שביניהן ואל כל זה, אשר דברו פה כל הערב? כמה אני רחוק עתה מכל הדברים האלה! תמה אני על הבריות, שנשתקעו ראשם ורוּבם בכל הקטנות האלה ומסיחים את דעתם מעיקר גדול – מן האלהים… הנה אני מעביר עתה תחת שבט־הבקורת את כל חיי ומעשי־חיי ומבקש את כל אשר היה מקרבני אל כנפי־השכינה ואת כל מה שהיה מרחיקני ממנה… בשעות של נדודי־שנה בלילה אני נושא את עיני, את נפשי אל אלהי משגבי… אני מסתכל בחיינו ובמעשינו ומבקש בהם את זה, שיש לו שייכות אל חיי עולם – וקשה עלי כל אותו הרעש, שאין מנוס ממנו. ושואל אני: למה הם רועשים כך, ומנין להם הבטחון שהאמת רק אתם?.. אמת זו… וככל אשר הוסיף לדבר, כן גדלה התרגשות־נפשו וכן נעשה לחשו אינטימי ביותר. הוא עבר לשבת על ידי ולאט על אזני ממש, ולחש זה היה שקוּי עצב שאין להבּיעוֹ… אותה שעה הרגשתי שנתּקו פעמי סבּא מן האדמה אשר אהב…

ג. ימיו האחרונים

כשבאתי לשבת באודיסה, בראשית המלחמה, כבר היה מנדלי בן שמונים ולמעלה משמונים. איש לא ידע את מספר ימיו, ואיש לא התענין לדעת את החשבון בדיוק, – גם בזה לא היינו מדקדקים עמו. הוא היה חי כבר מעבר לשטף הזמן, ופניו לא נראו בקהל בלתי אם לעתים רחוקות מאד. אך שכוח לא שכחנוהו. הכל ידעו כי בירכתי אודיסה, בקרן רחוב הדיוֹחטיאַרני, עדיין שוקד על מלאכתו הזקן הנפלא. ידעו, כי הוא כותב ומתקן את החלק השני של ‘בימים ההם’, והכל חכו לו בכליון־נפש. איש לא פקפק עד יומו האחרון בכוחו ליצירה, בלחלוחית עטו. ביום היה עסוק עוד כמורה, כמנהל, והיה זורק מרה בתלמידים – בני מולדובנקה הרזים, חדי־העין, שלא היו שקדנים ביותר, אך בלילה היה שרוי באור המנורה ובשקט חדרו, שהיה רחב כאולם, ישב כפוף עד חצות על הגליון ורשם באהבה זכרונות נוער, מראות ימים שהיו שמורים עמו בכל זוהר צבעיהם הראשונים. ככוחו אז כן כוחו עתה. * לעתים רחוקות היינו פוקדים אותו. ההליכה אליו היתה תמיד בחבורה – מעין ‘עליה לרגל’ אל סבּא. אבל כל ביקור בביתו היה לי מעין מאורע. הוא היה מקדם אותנו בזיו פניו, והיה מהנה אותנו תמיד בשיחה נאה, מפולפלת – שיחה שהיה בה משום תורה שלמה במחקר הנפש היהודית, בתפיסת עולם יהודית. הוא שידע ללגלג בחריפות כזו על תכונות־עם ידועות, היה בעצמו יהודי טפּוסי, גזעי, בכל רמ“ח אבריו – הבליט את הקוים הישרים והעקמומיים שבאופי היהודי. הוא היה גם תלמיד חכם, גם אדם עממי – כולו ספוג סגנון, כולו חטיבת ‘נוסח’. דבורו, כספריו, היה תמיד שקוּי חריפוּת ובקיאות, פשטות אלימנטרית והסברות ‘עוקרות הרים’. שיחתו המתובלת במשלים ובבדיחות, היתה משתלשלת מאליה מענין לענין ומסתבכת מאליה בדרש וברמז, עד שהיתה שבה לפעמים בכבדות למסלולה. לא תמיד היה נוח ליחיד לעקוב אחריה עד הסוף, אבל בחבורה היתה מבדחת מאין כמוה. כל מה שהגה הזקן בלילות הארוכים של נדודי שנה, כל המצאה, כל פירוש חדש במקרא, באגדה, בפיוטי התפלה (הוא לא היה זז ממקומו בלא ‘פירוש’; זה היה אמצעי הבטוי שלו: כבעל האגדה קשר כל רעיון תמיד ב’פסוק') – היה שש להריק לפנינו, ואנחנו שומעים לו וקולטים מחריפות־הרוח המיוחדת, שנשתמרה באדם זה, שראינוהו כאחד קדמון, הנושא בקרבו גנזי דורות רבים. כאן ישבנו על העין, כאן היינו טובלים את ראשינו באוירה ביתית יקרה. אודיסה כאילו נתבטלה. לשון אחרת וצירופי מחשבה אחרים עלו כאן. ואם גם כל זה היה מסוגנן ביותר ומחוכם ביותר, היה הכל טבעי לזקן הפקח, שהיה משחק להנאתו ולהנאתנו, וממלא, שלא מרצונו ושלא מדעתו, תפקיד שהיה הולמו כל־כך, עד שלא ידענו, – כשם שגם הוא עצמו לא ידע – להבחין, מה כאן משחק ומה כאן טבע. * אותו יום תשרי נאה – בערב סוכות או בהושענא רבה – שהלכתי לבקרו בלוית ביאליק ורבניצקי, לא אשכח. באנו אליו לפנות ערב, אך השמש עמדה עוד בגבהי רקיע, היה חם והאויר היה מלא עדנת הסתיו שבנגב. בפתח הבית פגש אותנו, כולו חשיבות וכולו רוך. את ביאליק אהב – זה ניכר תיכף. לפניו התחטא תמיד כילד מפוּנק. עתים היה מתרעם עליו, כשם שמתרעמים על בן אהוב שאינו חולק לאבא תשומת־לב הראויה. ברם גם ביאליק היה קשור אליו, אף כי פעמים נדמה לי, שהוא מתענג עליו יותר כעל יציר אמנותי, מאשר על אדם חי… אל רבניצקי היה היחס ‘יציב’ יותר. זה היה ידידו הישן. לא בן־גיל, אבל כמעט בן־תקופה. אודיסה איחדה אותם, והוא נעשה כבר חלק מחייו. אל כאלה הזיקה אחרת. משהוא רואה אותנו, הוא מתיישר כולו, לובש כולו רוח חג. ברם, הוא נראה תמיד, בבואנו אליו, חגיגי משהו. ברור, שהוא עיף מישיבת־בודד ומהרהורי־בודד, והוא שמח לקראת רעים, לקראת שיחה ארוכה על כוס תה. מה לא הכין בעדנו? פרפראות על פיוטי־החג, שיש בם מעניני־דיומא; כל מיני ביאורים, כל מיני קטעים מספרים קדמונים, שהיה מומחה לגלותם. ברם, כמה שהיה חשוב התוכן, חשובה ממנו כפלים אמנות הבטוי: כל זה יוצא מפיו מחוּשב, ומסוגנן כל־כך, שאין אתה יודע מה הביא אותך לידי התפעלות יותר – חתוך־הדבור הנפלא, וכל אותה המימיקה העשירה, המלוה את כל ניבו, או הרעיון כשהוא לעצמו שהוא מביע… הננו יושבים בחדר־עבודתו הגדול כמו שיושבים במוזיאון קדמוני. הכל כאן – הכורסאות העתיקות, התמונות, התנ”ך המונח תמיד על השלחן, ספר מבהיק מיושן, מידים עסקניות שמשמשו בו שנים רבות – כל אלה הם , כבעליהם, שרידי ימים שעברו. כל אלה מאוחדים בסגנון אחד כבקשר בל ינתק. ומה מושך אותנו אליו, אם לא אחדות זו של האדם וניבו, – הקבע שניתן כאן לעולם שלם, להויה שאינה חוזרת? * פעמים רבות ראיתיו, אך בכל חיוּניותו נתגלה לפני ביותר באותו יום־סתיו, יום־שמש. כשבקרנו בביתו לאחר חדשים מעטים היה אז מצונן קצת ורפה, אם גם שמח לקראתנו, כמנהגו. היה יום שבט קר ומעונן, בשבת לפני הצהרים. הספה שעליה ישבנו היתה שרויה בצל, והזקן שהיה יושב בכורסא על ידינו ספּר לנו מעשיה ארוכה, ארוכה מאד, מלאה הוּמור רב. זה היה מאורע מבדח מחייו בברדיצ’ב, מקום שישב בו בנעוריו והיה עוסק בצרכי צבור. שם יסד מעין מועדון למשכילים שהוא היה הגבאי והסדרן בו. בית ועד זה היה צריך לשמש מופת בסדריו, בנקיונו, למען יראו מה כוחם של משכילים אמתיים. אבל, מעשה שטן – דוקא בנשף הראשון של חנוכת־הבית קרה מקרה לא נאה ולאחד החברים החליפו את פרוותו באחרת. משנודע הדבר למנדלי, נתרתח והתרגש. הפך ממש את העולם, חקר וחפש ובדק, הודיע למשטרה, וכל היום לא פסק מלדבר בגנותם של היהודים שאינם יודעים סדר… ‘וציירו נא לעצמכם את חרדתי ואת חרפתי – סיים הזקן את ספורו – כשאשתי נגשת אלי בו בערב ואומרת לי: ‘שלום יעקב, כמדומה, שאין זו פרווה שלך…’ ומתברר, שאני, הגבאי והסדרן, בכבודי ובעצמי החלפתי את הפרווה!..’ אין זאת כי אם לביאליק, שהיה יושב עמי על הספה אותה שעה, היה מאורע זה, שסוּפר בפרטי פרטים, ידוע מזמן; כי התכנס מעט מעט אל הספה הרכה, הסתיר את ראשו מאחורי, ולא עברו רגעים מעטים ושמעתי אותו נושם נשימת־שינה זהירה, אבל ממושכה. היה ברור ששקע בשינה חזקה… חבל, שרושם הספוּר נתקלקל מעט על־ידי חרדתי, שמא ירגיש הזקן בדבר. הוא שׂיחק גם הפעם את משחקו באמנות מפליאה. אך רוח של עצב היתה תלויה בחדר האפלולי הגדול. הזקן – אם משום מחלתו הקלה ואם משום פזור הנפש, – שכח ללבוש אותו בוקר את רוח החג… * לא עברו ימים מוּעטים והגיעה אלינו הבשורה הרעה, כי בצאתו לאחר רחיצה מן האמבטי פגעה בו צנה וחלק מגופו לקה בשיתוק. מאז התחילה הירידה. הוא אמנם התגבר גם על מחלה זו, אך לאיתנו לא שב עוד. המחלה כפפה את הקומה הנהדרה. מאז התהלך על משענתו. מאז כאילו סר ממנו הבטחון, שהוא מזומן עוד לימים רבים ולעבודה רבה, אם גם ההוּמוֹר עוד היה מתלקח ומתיז את ניצוצותיו העליזים. בקיץ, כשישב על שפת הים אשר אהב, נדמה היה שהוא הולך ומחלים לגמרי. בחיק שדות וים כאילו אסף את כל כוחותיו, אימץ את כשרונותיו האחרונים לחיים, והיה הולך ומתחזק, אבל בשובו העירה שוב נפלה עליו רוחו. צלילות־הדעת ובדיחות הדעת לא היו לו עוד, עגום היה מראה הזקן בבקורי החג של אותו סתיו אחרון בחייו. זוכר אני ביחוּד ערב אחד, – הערב האחרון שראינוהו בביתו. מצאנוהו במטתו וראשו חבוש מין כומתא אדומה, ששיותה לו מראה מוזר ומטיל אימה… פניו, שתמיד היה בולט בהם הקו המפיסטוֹפלי החריף, נתחדדו עוד יותר, כמוֹ נשרפו מבפנים, והיו עוטים קלף שקוף – קלף המות. מרוב חולשה לא ירד עוד מעל המטה לאחר שנת צהרים. מצאנוהו יושב ולועס סעודת ערב – פת חרבה טבולה בתה קלוש. בעיר כבר לא היתה הספקת צרכי האוכל והחשמל כהלכתה, ורק עששית זעירה היתה קבועה בתקרה הגבוהה וזורעת על החדר השומם אור דל כזה, שהחשכה נוחה ממנו. בשברון לב יצאנו את הבית. זה לא היה עוד מנדלי, כי אם צלו העלוב. עגום היה לראות את זה, שהחיים הטו עליו תמיד את נופם הטוב, בהתנוונות שלפני הסוף. * והסוף אמנם לא אחר לבוא. נזכרים הימים, ימיו האחרונים, כשהיינו מבקרים אותו באגף בית־החולים היהודי באודיסה. ימים מעוננים, ימי סגריר. ימי ההרס הראשונים שלאחר אוקטובר. כשהכניסו את הזקן לבית־החולים, ידענו כולנו שאין תקוה. הפגם שהוטל בגיל כזה, היה לאין מרפא. ורק הוא, שעד ימיו האחרונים ידע לשמור את מכמני החיים בשלימותם, עוד היה מסביר פנים לנו, מתבדח משהו, קורץ אל החיים קריצת־ערמה, כמתכוון לגרש את צל המות, שארב כבר למראשותיו. במקרה היה שוכב גם ביאליק אז בבית־החולים, באותו אגף. לאחר נתוח קל שנעשה לו, הלך והבריא במהירות, ועם כניסתו לחדר הזקן, הכניס כל פעם את עליזותו עמו והיה מפיג מעט את החרדה. והיו רגעים, שגם אנחנו היינו מאמינים, כי יום לכתו מאתנו עוד רחוק. אבל מיום ליום, משעה לשעה, נעשה ברור, שסבא הולך – שאין תקנה. המחלה שפגעה בו לפני שנתיים, כבר הרסה אותו למחצה. רגעיו היו ספורים, ואנחנו התרגלנו עם הרעיון, שהגיע הסוף. ואמנם לא עברו ימים מועטים ואנחנו הובלנו אותו לקבורה. יום חורף היה, רוּחות־ים עזות נענעו את העצים הרטובים בבית־העולם, ואנחנו עמדנו מדוכדכים ומיותמים, קרוּעים לשבעים קרעים. אפשר, שאז הרגשנו ראשונה בהתפוררות הגדולה המתרגשת ובאה בחיינו. כמה ארכו והוגיעו אז ההספדים! שליחי המפלגות עלו בזה אחר זה, וכל אחד התאמץ להוכיח, שמנדלי כולו ‘שלו’, כולו של מפלגתו. את האמן הגדול, זה שעצב ונתן דמוּת לאומה שלמה, חפצו לעשות לשופרה של כת, ל’פרקליט של קרן־זוית'. רק ביאליק דבר עליו כעל יוצרו ויצירו של עם שלם, שהטביע בו, בבחירו, את חותם נפשו הנצחי ויפּה את כחו לדבר בשם כולו. ושוב ציין ביאליק את הפרט הנוגע עד הלב: ‘לסבא היה ראש־כסף לבן, אך בשערו הלבן התחילו מנצנצות שערות שחורות. הסבא התחיל מלבלב לעת ערב לבלוב נוער חדש’… בלבלוב מאוחר זה של בן התשעים היה מיסוד האגדי שבחיי האמן.

את המאמר הראשון על אחד־העם כתבתי לבקשתו של ביאליק—במלאת לו שישים שנה. הייתי תמיד ממעריציו, ואם כי בפולמוס עם ברדיצ’בסקי, הייתי בדעה עם האחרון, אף על פי כן ראיתי את עצמי כתלמידו של בעל ‘על פרשת דרכים’. היתה כאן שלימות משכנעת כזו, צלילות משכּרת כזו, שלא יכולתי לעמוד כנגד קסם ניבו והגיונו. צעיר הייתי, והצעירים נוטים תמיד אחרי הקו הישר, אחרי החוק. הדין היה עם ברדיצ’בסקי. אבל הוא היה אנרכיי יותר מדי. הוא ראה דבר והיפוכו, גרס דבר והיפוכו—ולא הכריע ביניהם. אחד־העם הגדיר והכריע. בכך ראה את תפקידו.

לולא ביאליק, שערך אז את ‘כנסת’, יתכן שלא הייתי כותב עליו מעולם. במאמריו, במכתביו הביע את עצמו עד הסוף. ותפקיד המבקר להאיר מה, להשלים מה; ומשנתו של אחד־העם סדורה וברורה כולה. אולי זה שצינן כלשהו.

אבל כשנגשתי אליו מקרוב, הבחנתי המית נפש גדולה, גלויה ונעלה—הבחנתי, למרות כל הצמצום ואפילו הדוגמתיות, את השירה; ואז יכולתי לכתוב עליו. כי סופר, אפילו רב כשרון, אינו עניין לי כל עוד לא הבחנתי בו את המשורר. וכלום יש סופר גדול באמת, שאינו גם משורר?

מאז נגשתי אליו פעם בפעם, והוקסמתי יותר ויותר מטוהר אישיותו. כתבתי עליו ב’דבר' במלאת לו שבעים שנה, וב’מולדת’—לאחר פטירתו. גם בימי זכרון יש ופקדתי אותו ורשמתי מעט מזכרונותי עליו. בספר זה לא הוספתי אלא ראשי פרקים להבלטת הדמות שאינה חוזרת. למרות זה שרבות לא ראה, רבות גם טעה—היה בעל ‘בין קודש לחול’ נר לחיינו; וכמה שהיה (בימים הראשונים) מתנגד לציונות המדינית—לא היה אולי איש שהכשיר את הדור לגדולות כמוהו.

פרק ראשון: סופר למופת

[א]

אחד־העם היה ברגע הופעתו סופר למופת, איש הסגנון והצלילות והצמצום,—לא היה בדור ההוא שליט במחשבה ושליט בביטוי כמוהו. אפילו פרישמן, איש הכשרון, שנלחם במליצה, היה בעצמו לפעמים מליץ, אם גם מליץ בעל־חן,—סופר שהמליצה עצמה הפכה פשטות בכתבו. אחד־העם נעשה מיד כולו דוגמה. לאחר זמן קמו לנו מעטים, שלמדו ממנו משמעת, דיוק, כוח של הגדרה, אך למעלת הרב לא הגיעו. אותה מתינות, שידע לעמוד בה גם בשעות של פולמוס קשות, שבעצם לא פסקו כל ימיו; אותו הומור דק, ששימש לו אמצעי להסברה, ולא לנצחנות, שהעידו על חכמתו ועל נקיו־דעתו—אותם לא הנחיל גם את תלמידיו המובהקים ביותר. רק הוא ידע, כי באבק קיצוניות, בשמץ של הפלגה, אדם חובל בעצמו ולא במתנגדו.

מידות גדולות אלה קנו לו לבבות גדולים. גדול כביאליק ראה את עצמו כל ימיו כתלמידו—למד ממנו לא רק את סגנון הפרוזה וההגיון של מסותיו, שנוספו להן גם מעלות המשורר, כי אם למד ממנו גם לרסן את עצמו, למנוע את עצמו מתוספת עושר זו, שהיא פגם למשורר, קל וחומר לפרוזאיקן. ואולם יותר מכל הוקיר באחד־העם את האדם השלם. בכל התנהגותו שאל את עצמו: מה היה אומר על כך אחד־העם. מבחינה מוסרית ראה אותו יחיד בדורו—משכמו ומעלה גבוה מכל סופרי ישראל, שבא במגע עמהם.

כל מי שהכיר אותו, שעיין וחזר ועיין בכתביו, במכתביו, בזכרונותיו, לא יכול שלא להיות בדעה אחת עם ביאליק. כל כמה שהיה אמן במסה הפובליציסטית, לא לשכלול היצירה חתר, כי אם לשכלול האדם, לשכלול האומה ולשכלול עצמו. בזה התחיל: שתבע את שכלול עצמנו. חיבת ציון היתה לו קודם כל אמצעי להרמת קרן האומה. להכשיר אותנו לחשוב בכל כוח המחשבה, לעשות בכל כוחות הנפש. ‘הבה ונעשה אדם!’—בכך היתה כלולה כל תורתו. גם אלה שבאו להגשים בפועל, בעמל ידיהם את הרעיון, היו על צד האמת תלמידיו ברוח.

הכשרה זו תבע, כאמור, בראש וראשונה מעצמו, וניתן לומר, שהיצירה הגדולה שיצר היתה דמות עצמו. גם כיום, אף שדפי ספריו טרם דהו, ואין בוודאי עונג גדול יותר, מללמד בבתי הספר תורה מפוארת זו בכלי המפואר, בה ניתנה משמרת לדורות, היה כדאי שמורינו יציגו כדוגמה לתלמידים בעיקר את דמותו הנעלה, דמות ללא פגם, ללא רבב. בשלימות אדם זו ראה לא רק תנאי ראשון לגאולת האומה,—ראה גם את עצמו כאובייקט להכשרה אנושית־יהודית. על הכשרת עצמו שקד כל ימיו. לא היה ניד דיבור ולא היה ניד מעשה בלי שיקול דעת חמור, בלי הגות חמורה.

לא לדוקטרינה שלו היה נאמן כל ימיו. לא ההתנגדות לציונות המדינית היתה עיקר בתורתו—ממנה גם נסוג ולא ראה בכך סתירה לה. יסוד דעותיו היה משנת האדם, כל מה שאין בו מן הבהילות במעשה, מן הנמיכות ברוח. שום מטרה לא קידשה עליו אמצעים מכוערים. וכמכוער מכל ראה את כל אונאה, אונאת עצמו ואונאת אחרים.

גם אז, בימי הבחרות, כשה’פירורים' היו לנו מעין ספר־לימוד למחשבה, ללשון, לספרות, הרגשנו את הנקיון האנושי הזה, המפעם את כל שורה אחד־העמית. וכמה היינו מחזיקים טובה לבר־פלוגתא שלו, כביכול, לברדיצ’בסקי, שידע כמה נעלה מתנגדו מכל חסידיו, בפסקו את פסוקו הממצה: ‘אין הדור יתום, אם אחד־העם שרוי בתוכו’.

[ב]

שונה היה בעצם מהותו לא רק מליליינבלום, שפשטות השגתו גם צמצמה את דעותיו, גם מתחה אור מיוחד על מחשבתו הכנה, העקשנית, שלא נטתה אלא לצד אחד, צד המעשה. שונה היה מכל החבורה שעמד בראשה והיה בעצם פה ומליץ וגם איש ריב לכולה. ‘חובב ציון’ בהטעמת התואר ‘חובב’—על כל פנים לא היה. לא האמין בקלות כי אם בחמורות. לא גרס רעיון, שאינו משמש אלא לנוי, ונותן לבעליו שעה קטנה של הרחבת הדעת. מבחינה זו היה דוקא הוא, המצמצם, איש הציונות הגדולה. רק רעיון גדול, זיקה גדולה לרעיון—רעיון שאדם חי עליו, מעלה את האדם ומעלה את מעשיו. כלום לא זאת היתה המהפכה הגדולה שחולל בחיבת־ציון? הוא עקר אותה מן ה’חובבות’, מן הרומאנטיקה הקלה של בעלי־בתים נהנתנים—הוא לא גרס את העבודה לציון אלא כעבודת־תמיד, כנר־תמיד. כשאמר לסכם את תורתו בפסוק אחד (בהקדמה ל’על פרשת דרכים')—לא נתכוון לאותה חיבת ציון שנמכרת בשוק במחיר קצוב, אף לא לזו שאינה אלא הסכמת השכל בלי שורש עמוק בלב, כי אם זו הממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור ‘מרכז הרוח’. צירוף זה של ‘התרכזות הרוח’ שהוא מטעים וחוזר ומטעים אותו, אינו הגדרת ציונותו בלבד, כי אם כאן שורש נפשו, כל השגתו על החיים וחובות החיים. רק מי שהווייתו מרוכזת כולה ברעיון אחד, עלול לפעול למענו, לחיות למענו.

שלא מדעת המשיך את תורת המקובלים, שלא ראו תיקון לאומה אלא בהתמכרות הנשמה כולה לרעיון הגאולה. היתה זו ההכרה שבחירי האומה שבכל הדורות המשיכו את שפע הקדושה על האומה, את עצם קיומה בזה שהדליקו פעם בפעם באפלת הגלות את אבוקת העתיד המאירה. כת כזו של נבחרים, של ‘נושאי אבוקה’, חפץ לצרף מבין הטובים שבחובבי ציון—הגדיר את שליחותם ב’דרך חיים' שכתב לחברי ‘בני משה’, והיא תמצית תורתו,—בעצם היה זה עיקר מחשבתו: ניצור אדם בצלמו של אדון־הנביאים, של אדם שהכשיר את עצמו להיות לדוגמה לרבים והיה עבד לרבים. תורה זו, שחייבה את הדור לחיים גדולים, לעבודה לאומית מתמדת, הושלמה אחר כך על־ידי אנשי ההגשמה. אחד־העם (בתחילתו) טרם ראה אותם בחזונו, וזאת היתה שגיאתו הפאטאלית. הוא היה דבק בסביבה שלא הוכשרה לשליחות הגדולה שהטיל עליה. אבל קלטו תורתו אלה, שלא רק חיו את הרעיון, כי אם הביאו עמהם אומץ־לב לקרבן ואומץ־ידים לעשות—אלה שהרחיקו ללכת מאבותיהם, שצמחו מלב התקופה שקראה לצד אחר. אבל דווקא הקרעים ריפאו אותם, קירבו אותם תחת כנפי הרעיון הגדול. אלה התנגדו פעמים רבות לאחד־העם ולא ידעו שאת מימיו הם שותים.

התהליך המורכב הזה, שיש בו הרבה מן הטראגיות, תהליך הגידול של רעיון מסוים, שזרעה אותו תקופה קודמת ושרואים בה ניגוד לו (כהשכלה שהכשירה לחיבת־ציון, וכחיבת־ציון—לציונות המדינית) בולט ביותר גורלו של אחד־העם, שקמו לו מתנגדים מרים בעוד שצמחו מלב לבה של תורתו, וטרם עמדו עליו עד הסוף גם הקרובים לו ביותר בעצם מהותם.

אבל מי יגיד שא"ד גרדון (ולא הוא בלבד) לא היה הממשיך—שאפשר לצייר לעצמו את ההתרכזות ברעיון העבודה בלי הרעיון על התרכזות הרוח, שקדם לו?

המאמר ‘לא זה הדרך’ נעשה מיד מאורע גדול בחיינו. לפי צלילות סגנונו, לפי בניינו המוצק, שימש מחיצה מפסקת לא רק בין ה’השכלה', שגם גדוליה לא יכלו לוותר על עודף ניב וקישוטי לשון לשם עצמם, כי אם ניגוד לחיבת ציון הרומאנטית, המליצית, שהיה בה הרבה מן הילדות. המאמר הקטן סימן בגרות בעוצם ההבעה, בעוצם התביעה. סימן בנייה חדשה, שעוז לב ואמונה גדולה עמה. מה שהביע אחד־העם לאחר זמן, בגשתו לעריכת ‘השלח’: ‘לא רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה’, כי אם ‘מושגים וחפצים חדשים המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה’. היה זה ‘המתנגד’ בטבעו שאינו סומך על התלהבות חסידית, על התפרצות שברגש, כי אם על רגש עצור, על אמונה שאינה מתגדרת בעצמה ואינה מכריזה בקולי קולות על עצמה. בונה לפי טבעו, לא האמין אלא בתוכנית שחומר עמה—חומר משובח, וקודם כל: חומר אנושי טוב, שהוא מוכשר להתנסות בכל מיני נסיונות קשים. כי רק סגולה זו מעידה על רגש גדול, על כושר בניין גדול.

כלום לא סומנה כבר בתורה זו, שנקלטה בנפש המעולים שבדור, החלוציות המאוחרת, זו שלא היה בה עוד מן הרכרוכיות של בעלי־חלומות, כי אם וויתרה על עדיה והטילה על עצמה את כל כובד העשיה?

האברך בן העשירים, שכל ימי נעוריו נכסף למדע ונתן את חייו על השתלמות עצמו, לא היה מתנגד אלא ל’השכלה' שנסתאבה—לזו שנתגלתה לו בכל כיעורה בפולמוס שבין אישיה, אפילו בלכלוך שב’מערכת' של גוטלובר. אבל להשכלה עצמה היתה לו זיקה גדולה, וימים רבים לא ויתר על השכלה גבוהה. ואולם בכל אומץ לבו במלחמתו על הרעיון, גילה רפיון־רוח בבואו להוציא אל הפועל את מחשבתו על כניסה לאוניברסיטה, ופעם בפעם שב כלעומת שבא אל משפחתו, לאחר שניסה את מזלו ויצא לחוץ־לארץ—מחוסר אמונה בעצמו, כפי שהוא מספר בעצמו מתוך גילוי לב בזכרונותיו.

קו זה שבאופיו: אומץ לב למחשבה והיסוס נפרז וזהירות נפרזה למעשה,—יש בו כדי לגלות את אחד־העם כאדם וכסופר גם יחד. מיעוט אמונה בעצמו מראה את נקי־הדעת, את בן־הסוחר הסולידי—מראה את הגורם להופעתו המאוחרת כסופר, גם את פיקפוקיו לגבי הציונות המדינית של הרצל. הוא שאף ליסודות מוצקים, לרעיונות שאינם תלויים בשערה. רפיונו, וגם כוחו, היה בזה, שלא סמך על הנס—שלא ידע, כי עם ישראל ‘מלומד בנסים’ וזהו סוד קיומו. לא ידע, שכל מהפכה גדולה בחיי עם סומכת בפעולותיה, מדעת ושלא מדעת, קודם כל על הנס. זה היה כוחו של הרצל, שבכל אכזבותיו, האמין כי הנס מוכרח לבוא—ויותר מטעמים שבפוליטיקה, הכריז עליו בהאמינו כל רגע שיתרחש. ומשום זהירות זו מצד אחד והרצון ולחנך את העם היהודי, להעלותו—התאכזר לרעיונו והשמיע את אמיתותיו המרות. בניגוד להרצל שחפץ לדרבן את האומה, לעשות לה כנפיים בהכרזותיו על הגאולה הקרובה לבוא, חפץ הוא לחשלה, לנסותה בסיימו את מאמרו הראשון בפסוקו המפוכח: ‘אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב’.

ולא ידע האיש, שלידי מעשים,—לפעמים, גם לא משוערים—אינו מביא אלא הביטחון, שהגאולה קרובה,שהכל אז בגדר האפשר. ברם, תפקידו, ככוח בולם, היה תפקיד ‘הצופה לבית ישראל’; ואם עלה בידו ובידי ההולכים בדרכיו לחזק את ידי העושים הזהירים ולשמור על המפעל מפני קפיצה קודם זמנה, לה הטיפו הנלהבים (כל כמה שהמתינות היתה למעלה מן הכוחות)—הרי זה היה פרי תורתו, פרי תבונתו, פרי הנבואה ‘הקרה’, העצורה, שרמזה על דרך הבניין, על דרך החיים.

המופלאה ביותר בהופעתו של אחד־העם היתה העובדה, שעלה על במת הספרות במקרה, כמעט נגד רצונו, ש’לא עלה על לבו לבקש עטרת סופרים‘,—ש’במחשבה כזו בלבד היה די’, לפי דברי עצמו, ‘להביא רעד בעצמותיו’… ענוה ואצילות—שתים שהן אחת—שלטו במידה שווה בתכונתו. לא האמביציה הקטנה ולא ההתפרצות הגדולה עשוהו לסופר, כי אם גילוי הכמישה שבחיבת־ציון, שהיתה רעיון חייו; ההכרה, ש’רעיון זה בעודו מלא כוח עלומים נכשל ונופל', מאין לבבות נאמנים לו, מתמכרים לו—מאין ‘אנשי לב המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת’, שתהא מרכז הוויתם כולה.

בי“ב אדר תרמ”ט פירסם ב’המליץ' את ‘לא זה הדרך’, כרוז מלא מרירות פנימית וכתוב במתינות, ובצלילות הדעת שלא הוכשר לה אלא אדם שהתבונן הרבה, שידע את מקור החולשה, ובא לכלל דעה, שהרעיון הגדול, בו תלה את תקוות האומה היחידה, לא מצא אנשים,—כי הרעיון לא הכזיב, כי אם אלה שלא ידעו לשמור עליו, לטפח אותו, לגדול עמו. ודאי שנמצאו כבר אנשים נאמני רוח, גדולי מחשבה, כפינסקר, כליליינבלום, אבל איש מהם לא תפס את הגורם היסודי לכשלון, לסכנת ההתנוונות שכבר החלה, כמוהו. רק הוא השיג שמקור הרעה בזה שאין עוד אותו הגרעין הבריא באומה, שממנו יצמח דור מוכשר לקרבן, מוכשר להגשמה. הוא, שהסתכל מקרוב ארוכות בחזיון והשתתף בעבודת חובבי ציון כמה שנים, עמד על מקור חולשתה של חיבת־ציון, שלא הגיעה לדרגת רעיון לאומי גדול שאינו בהול על הישגים קטנים, כי אם השתדלה (ולא בהצלחה) על הקלת מצבם של יחידים, שלא היה בהם מסוללי דרך לבאים אחריהם, כי אם חפצו בטובת עצמם עם נסיונותיהם הראשונים.

זה המאמר הקטן ‘לא זה הדרך’, שהוא כבר כולל את יסודי תורתו של אחד־העם, לא חידש בעצם הרעיון—בעצם צמח כולו מתוך האידיאולוגיה של חיבת ציון. ואפילו ‘המרכז הרוחני’ נרמז כבר בדברי קודמיו,—אבל העביר רוח חדשה במחנה, בתחית הלבבות, בהכשרת הלבבות, שרעיון הגאולה יהיה מרכז חייהם. יותר משהיה בו משום אידיאולוגיה חדשה, היה בו משום התעוררות חדשה, משום גילוי רצון שנתרופף (או שהיה רופף מלכתחילה). היה בדברים לא משום עקירת הישן, כי אם משום חרישה חדשה, משום צמיחה חדשה. אחד־העם קרא במקום חובבות, להתחדשות, להתאזרות. קרא לחזון שיפעם את הלבבות,—שיקים ‘עושים בישראל’. נרמז כאן רעיון החלוץ, ואף אם לא הובלטה מהותו כפי שנתפתחה עם העליה השניה, היה כבר הגרעין: התביעה לאיכות, לכוון את הלב לרעיון אחד, שעליו נותן אדם את נפשו.

בזה היה החידוש—בהכרזה על הסכנה להסתפק בקטנות, אף שמצד אחד העדיף את הקטנות, שהושקע בהן רצון רב, על ‘הגדולות’ שנעשו ברפיון־ידים וברפיון־לב. הריאקציה כנגד העדפת הרוח שהטיף לה, היתה במידה מרובה פרי אי־הבנה, כיון שהיתה מוצדקת ככיוון הרצון למימוש, לעבודת כפים, שבלעדיהם אין יסוד גם ל’רוח‘. כל ימיו השתדל אחר־כך ‘להגיה’ את הקונצפציה הרוחנית שלו—להוכיח, כי גם ב’רוח’ לא נתכוון אלא להכשרת הלב לרעיון הכלל, לחלוציות שיש עמה גם עשייה. איש לא חפץ להבין, שחיזוק הרצון מכוון כאן לראשונים, שישמשו דוגמה לאומה כולה. ורק שהוא לא הוכשר, לפי חינוכו, לפי רוח דורו, להשיג שלא הוכשרו להיות דוגמה אלא ידים מגשימות, ולו גם מעטות.

{ג}

זאת התקופה הקצרה מ’לא זה הדרך' עד פירסום חלק ראשון של ‘על פרשת דרכים’, היתה בלי ספק תקופת השפע והזוהר בחייו. האיש ש’לא האמין, כי יהיה מוכשר לגדולות', נעשה גדל הדור, מורה הדור. כל מאמר חדש שפירסם חיזק את סמכותו, הראה כי לפנינו לא רק איש רב־כשרון, שגם מה שקיבל מן התקופה (והוא קיבל לא מעט) יצק בדפוס משלו עד כי פעל כחדש—הראה גודל רוח, שברגעים של הזדעזעות (כמו הרושם ליד הכותל) דיבר כחוזה; ואמנם לא יצויר בעל מחשבות אמיתי שאין בו גם מן המשורר. בלב הדור כולו נחרתו השורות המרעישות האלה: ‘ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח,—יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה, והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?’.

זאת היתה התמצית של ‘אמת מארץ־ישראל’, הקריאה: ‘עם כי יחרב!…’ חורבן העם היה קשה לו מחורבן הארץ. ואת תפקידו, תפקיד הדור כולו, ראה במאמצים להקים את העם מחורבנו: ליצור לפי שעה, לפחות, גרעין בריא זה, שהאמין, כי יקום מתוך ‘בני משה’. והאכזבה שגרמה לאכזבות אחרות היתה התערערותה של כת זו, שהיתה ערטילאית כולה ולא עצרה כוח אף להגשים את ראשי הסעיפים של ה’צעטיל קטן‘, שמחוקקה הטיל עליה. היא היתה תוצאה מרה גם של מסעו הראשון לארץ־ישראל. אבל הוא עוד האמין, שתורתו עתידה לחולל את הפלא, ואמנם כל מאמר שפירסם ב’המליץ’, ב’כורת' וביחוד ב’הפרדס‘, שרוחו מרחפת על פני כולו, השקה את הדור הצעיר לחלוחית של מחשבה, של הכרה. קם הסופר, שאנשים כביאליק נאחזו בו ביאושם מעצמם כבמורה וגואל—שיהיה המבוע לכל ההרהורים הכבושים בהרבה לבבות’—שהוכשר לתת להם ביטוי, להאיר את נפשם הנבוכה ב’שעת תוהו ובוהו’.

וכמה שנתיאש מן האנשים העושים ואינם עושים, מן המעשים שאינם מעשים—הוסיף לחנך, לעמוד בפרץ, שהרי לא ציפה לגאולה מהירה, ולא היה מן ‘הדוחקים את הקץ’.

אפס כל כמה שזה היה יפה לצופה, לאיש הבוחן את המעשים ומעבירם תחת שבט ביקורתו, היה זה גם ‘מקום תורפה’ בדרכו ובשיטתו: הימים הקרובים הוכיחו שאת העם אפשר להציל על־ידי מעשים דחופים יותר וזהירים פחות—זהירות יתירה פירושה: להמשיך את העבר, ולא להעקר ממנו עולמית.

אותה שעה עלה על הבמה הרצל, ששמע את פעמי ההיסטוריה והרגיש שהשעה הגדולה באה ואין להחמיצה.

וההתנגשות בחן שני האישים הגדולים היתה מוכרחת לבוא. כל כמה שאנחנו מבינים, כי אחד־העם לא יכול ללכת עם הרצל—ואולי טוב שלא הלך—לא היתה התנגשות זו ירידה כלשהי לבעל ‘על פרשת דרכים’: כי ביקורתו היתה דווקא בימי התלהבות אלה נחוצה מאד ומועילה מאד.

{ד}

אולי לא פחות מאשר על־ידי האידיאולוגיה הלאומית, נעשה אחד־העם בזכות סגנונו המוצק, האיש שבו נתגלם סיומה של תקופת ההשכלה. אבל, עם כל הטפתו לחידוש תרבותנו המקורית, לא נעל את השער בפני התרבות העולמית שאף היא עלולה לחדש את יצירת האומה ולהפרותה. הוא נאחז בחיקוי של טארד, שהוא היסוד לתרבות האנושית, והסיק ממנו מסקנה רעיונית פורייה מאד. ב’חיקוי והתבוללות‘. אחד ה’פירורים’ המצוינים שלו, מיצה בחריפותו הרגילה את הרעיון על הפראת התרבות המקורית על ידי חיקוי של התחרות, שיש בו לכאורה, משום ניגוד לקנאותו המצמצמת של עורך ‘השלח’, שהיה איש ריב ל’צעירים' ונזהר שלא להכניס שום תרגומים לאכסניה הספרותית, שהיה ממונה עליה, בעוד שב’חיקוי והתבוללות' הוא מדגיש את החשיבות שהיתה יכולה להיות לתרבות ישראל המקורית בהרקתו של אפלאטון לעברית, שהיתה באה תחילה אולי מתוך חיקוי של התבטלות, אבל ההתבטלות היתה עוברת להתחרות ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד ל’התפתחות רוח ישראל העצמית'.

כדוגמה ל’דרך ההשתלמות הלאומית על־ידי חיקוי של התחרות' הוא מביא את תקופת השירה והמחשבה הספרדית, ש’השפה, הספרות, הדת’—כולן חידשו את נעוריהן ויחד עזרו לגלות רוחה העצמית של היהדות על ידי הכוח הרוחני החדש, שעשו זאת ‘באותן הדרכים שעשה כן המחוקק לרוחו הוא’. הרי שאחד־העם לא התנגד בעצם לקליטת ערכין זרים, אם אין התבטלות עמה, כי דווקא היא משמשת תריס בפני ההתבוללות. היתה זאת איפוא חתירה לערכיה של השכלה כללית מתוך קנאה לערכי עצמנו. ברם, ההתנגדות לתפיסת ההשכלה השטחית, שהאמינה כי אפשר על־ידי רכישת ערכין כלליים לבטל את הלבוש הלאומי—’לשבור את החבית ולשמור את יינה' באה לידי גילוי בפרק החשוב ביותר מן ה’פירורים‘,—’בין קודש לחול’. בהגיון ובביטוי שאין כמוהו לחריפות ערער לא רק יסודות ל’התיקונים בדת'. כי אם הראה שאין עם שוחר את תרבותו אלא בכלים שלו: ‘בין הדברים המבדילים בין קודש לחול אפשר לחשוב גם את זה… בקודש המטרה מקדשת את האמצעים קדושה לעצמם, ועל כן אין משנים ומחליפים אותם עוד, וכשבטלה המטרה אינם בטלים עמה, אלא מחליפים אותה באחרת לפי צרכם’. כאן נתיישבה שמרנות שמקורה בתפיסה אורגנית של דברים שבקדושה.

בקטע קצר ונפלא זה נרמזה תורה שלמה לגבי תוכן וצורה לאומיים. כאן חדירה נפשית ל’קליפת' הדברים שאינם קליפה בלבד—כי אם תוכן וצורה שאין להפרידם, בלי לפגום בשניהם כאחד. הרי זו תורה לאומית, שהיא יחד עם זאת גם תורה אסתטית ופסיכולוגית.

ב’פירורים', שנבנו לא רק בהגיון עצום, שספרותנו לא ידעה מימי רנ"ק, כי אם גם בתבנית אמן ובצורה משוכללת ובצמצום ניב, שהפרוזה שלנו לא השיגה כמוהם אלא באחדות ממסות ביאליק, שהיה תלמידו המובהק לא רק בתוכן מחשבתו, כי אם גם בסגנונו—מתחילה בעצם הפרוזה המודנית. שלטון כזה בסדר, בסגנון ויכולת כזו בהגדרת המחשבה הוכיחו על סופר גדול, שלא התגדר בכשרון, שקינא לאמיתו יותר משקינא ליצירתו—שהיה אמן המחשבה בה במידה שהיה שליח דורו הנאמן. ואף שמרובים הם ‘שיאיו’ של אחד־העם בארבעת החלקים של ‘על פרשת דרכים’, הנה מי שרוצה להכיר את אחד־העם בכל כוח המחשבה והביטוי החריף, יכירם על פי המסות הקטנות האלה, שנכללו ב’פירורים’—על פי ‘חיקוי והתבוללות’, ובייחוד על פי הדפים המעטים והמזהירים של ‘בין קודש לחול’. משהו מוצק מהם קשה למצוא בספרותנו החדשה.

בבחרותנו היו לנו לא רק דוגמה ומופת למשנה לאומית מסודרת שאין בה כלום מן הדוגמתיות והיא בנויה כולה על חוקי הפסיכולוגיה החברותית, כי אם דוגמה לפשטות, לנקיות, לחן עליון, ועד היום לא נבחין על נקלה מי השפיע עלינו אז יותר: המורה או האמן?

{ה}

חמש שנים לאחר הופעתו של אחד־העם, היתה מחשבתו—ולא כל שכן סגנונו, כשרונו,—פרי שבישולו הגיע כמעט לידי סיום. הוא כתב אחר כך דברים מזהירים וכל מה שיצא מתחת עטו גם לאחר שגופו נתמוטט,—הערה פובליציסטית או אגרת קטנה—הצטיין באותה שלימות, באותה צלילות של דבריו, שנכתבו בימי הפריחה הראשונה, היא התקופה שקדמה לעריכת ‘השלח’.

אין תפקידן של רשימות אלה להרצות במפורט על משנת אחד־העם, כי אם לקבוע את מקומו באסכולה זו, שאנו קוראים לה 'אודיסיאית’—זו שיצקה את הביטוי העברי המודרני יציקת אדירים—שלא השמיטה מידיה אף לשעה את אמת־הבניין. לקחה את לבי, לאחר שהכרתי את רוב בני אומנותי, גם דמות האדם בנקיונה—אולי היא שקירבתני גם אל יצירתו. כנקיון האדם היה תמיד גם נקיון כתבו.

כל הסגולות האלה, מבחינת הצורה ומבחינת התוכן, כבר באו לידי גילוי בדבריו הראשונים. לא היה איש בינינו שהרבה להתקין את עצמו ב’פרוזדור’—שנגש מושלם כמוהו אל מלאכת הסופר. הוא למד גם בבית מדרשם של הפוזיטיביסטים הרוסים, ואפילו עם פיסאריב, הקיצוני שבהם, בא במגע. ואפילו לא שהה הרבה במחיצתם, וחלום עמו היה מעצם נעוריו חלום חייו, למד מהם לשנוא את המליצה ואת ההזיה, ונלחם בבטלנות הציבורית, כפרישמן, כקנטור. למד זאת גם ממנדלי, והשפעתו של ה’סבא' על אחד־העם היא פרשה מיוחדת. אתה מכיר את עקבות סגנונו ואת עקבות מחשבתו (הפחד מפני ההזיה הישראלית) בכל משנתו ויצירתו. רק בפיליטון אחד (ב’כתבים בלים') הוא תוהה על פכחות זו ובסיפורו על אותו שוטה, שהשתער בחמת כוחו על אנשי ריבו בעוד שהיה ברור, כי לא יעמוד ברפיונו כנגדם, הוא שואל: מי יודע, אם היטיבו הפקחים לעשות במנעם אותו ממעשה שטות זה, כי, ייתכן, שהיה מנצח במלחמתו, באשר הבטחון בכוח הוא לפעמים הגורם לנצחון לא פחות מן הכוח בפועל…

ברם, אפשר שדברים אלה מכוונים לחייו הפרטיים ולגורל עצמו … לפי כל תכונתו היה קודם כל איש ההכרה. גם האמנות שגילה בדרך כתיבתו, מראה את האיש שביקורת עצמו היתה סגולת־אופיו היסודית. איש כזה, גם אם יאמין בחלום (והוא הן היה איש אמונה) לא יעשה דבר להגשמתו, שיש בו משום סכנת־הרס,—דבר שאינו מחייב רצון גדול, התמדה, וגם—חשבון הכוחות. בתכונה מופלאה זו נתאחדו שני קווים מתנגדים: פכחות ואמונה. אולי זה היה היסוד הטראגי שבאישיותו, שהאמין הרבה ועשה חשבונות רבים. אין ספק, שהבטלנים של ‘מסעות בנימין השלישי’ עמדו לנגד עיניו בבחנו את מעשיהם של חובבי ציון רבים … על הדור ההוא עוד היה תלוי צלו של המשיח האחרון, שהרעיש את האומה על מנת להשקיעה אחר־כך בתרדמה איומה יותר. והוא לא ידע, ששר־האומה עושה נסיונותיו, וקפיצה שלא הצליחה עשויה להצליח לאחר זמן. כל מה שהיה בו משום אבק אבנטורה היה חשוד בעיני אדם סולידי זה, ולא ידע כי ‘בני משה’ שלו היו חזרה (קאריקאטוריסטית, כמובן) על כת אנשי־הסוד—שבכל תורתו הונח בעצם היסוד של ‘גאולת השכינה’, ואף שבריכוז הרוח הודגשה תמיד תביעת מעשים ממש, היו המעשים תוספת להכשרת הנפש. והיה כל זה, עם כל החידוש שבחיבת ציון, המשך של דרך המקובלים, שהאמינו לקרב את הקץ בהתעלות הרוח…

ברור, שאחד־העם לא יכול שלא להתנגד להרצל, שפעולתו היתה מיוסדת מלכתחילה על תכסיסי פוליטיקה בלבד. והיתה זאת טעות פאטאלית, שרק לאחר זמן הכיר, כי בהרצל נתגלם רצון האומה, אמונת ההמונים שלא יכלה להיות אלא אמונה בגאולה קרובה, ושרק רצון כזה ואמונה כזו עלולים לחולל את הפלאים, שנמנעו מכת קטנה, לו גם של נקיי דעת (אגב, גם הם עזבוהו). אחד־העם לא הכיר, שזה היה כוח, זאת היתה אפשרות, ועשה מה שמצפונו הטיל עליו לעשות. ואולם הרצל היה זקוק למתנגד כאחד־העם; אחד־העם טעה בפסוקו המצוטט לעתים קרובות, כי ‘תשועת ישראל תבוא על־ידי נביאים יותר מדיפלומאטים’, וכבר העירותי (והעירו גם האחרים) כי דווקא הרצל ניבא וידע מה ניבא; אבל את פסוקו של אחד־העם יש לנסח בתוספת קטנה: לא רק על־ידי דיפלומאטים בלבד.

וזהו בעצם מה שתבע אחד־העם בתקופה שמתח את ביקורתו הקשה על הציונות המדינית של הרצל. וזכותו היא, שלא הניח לתנועה לשקוע רק בהזיות הדיפלומאטיה.

פרק שני: אמן הפרוזה

{א}

הפרוזה של אחד־העם כדרך הבעה, כקצב הבעה, מהווה גם מצד עצמה רובד של תרבות עברית חדשה,—ואולי לא פחות מדרך מחשבתו. עם הופעתו לא ידענו להבחין, אחר מי הלכנו שבי יותר: אחר הרעיון או אחר הסגנון. כל־כך גדול היה הקסם של ניב זה,—צלול, פשוט, ועם זה מלא קסם, שפעמים החידוש שבסדר משנתו הרנין את הקורא, עד כדי להבליע את חידושה של המשנה היומית.

אין זה, כמובן, אלא ציור של דיבור. את המשנה לא הבליעה שלמות זו שבבנין. היפוכו של דבר: היא שהוסיפה לה כוח, שקבעה אותה בלב קבע־עולם. ברם, נכון יהיה, אם נאמר שהיינו מוקסמים כאן מן התוכן ומן הצורה כאחד,—היין והקנקן יחד נסכו עלינו שכרון. אין ספק שבסגנון עצמו, באמנות־ההרצאה עצמה, שחינכו אותנו לסדר־מחשבה, למשמעת־מחשבה, היה יחד עם החן המודרני־המערבי משהו מן האיתנות של הקדמונים. בסגנון עצמו היה משום תורה, משום אזהרה. לשום דבר לא התקומם סגנון זה, כמו לבילבול־הדעת, לחוסר־בהירות, לסתם פסקנות—לכל צורה של אנרכיה במחשבה ובבטויה. הכול המוסרי שבסגנונו היה בזה, ש’בעצם היותו' השניא עלינו לא רק פתוס מליצי, צבעונות מליצית שנראו לנו, לאחר פשטותו האצילית, כהבעה המונית, כמעט פראית, כי אם הזהיר מפני כל צללי מחשבה, מפני פלפלנות והתחכמות—מפני כל מה שאין מתינות של הסברה עמו. הוא לא היה איש הרמז, ואף שהגיונו הבריק בברק־יקרות, לא אהב ‘הברקות’. אהב עומק ופשט, ולא היה איש בדורו שידע לזווג את שניהם זיווג טבעי כמוהו. כל מה שמרעיש בחריפות יתירה, שיש בו משום צל אונאה והבלעה—היה בניגוד למבנה נפשו, לכל תכונתו הישרה, שדקדקה עם עצמה יותר משדקדקה עם אחרים.

כל המדות הנעלות האלה, מדות אדם שראה את מארת הגלות בקילקול הכושר למחשבה כנה, נשתקפו בביטויו המשוחרר מכל התבלטות, מכל קטנות־השגה, מכל נמיכות־טעם. כאן נתגלתה הבחנה עליונה זו בביטוי, שהיא מפליאה יותר מכל סגולות נפשו האחרות, בהיותה פרי חינוך עצמו, הכשרת עצמו. אולי לכך נתכוון מי שאמר ‘הסגנון הוא האדם’ (ביאליק הוסיף: ‘הסגנון הוא הכל’…). בנקיון זה שבבטוי היה למופת: היה הגדול שבחבורה. וחבורה זו הרי היתה עשירה באישים גדולים,—בתלמידי חכמים, באנשי שירה ואנשי מעשה! בסגנון זה, שנמנע מכל שפת יתר, מכל עניין יתר—מכל מה שלא נצטרף אל תורת חייו, אל ענין חייו, קידש כל שורה שכתב, לפירסום ושלא לפירסום: היה קלסי, דוגמה לדור ולדורות.

לפיכך לא אהב מעולם להתמיה. לא כתב בצורה אפוריסטית מעולם—בכל צורה שיש בה הדגשה יתירה. לא חפץ להיראות עמוק יותר, חריף יותר, אף שהיה גם עמוק, גם חריף. לא כתב כפרישמן, שכל משפט שלו דומה לפראזה מוסיקלית, ולא כברדיצ’בסקי, שיותר משנתכוון להביע, נתכוון לרמוז, ללחוש, לנענע ניענוע זהיר את מיתרי המחשבה, מתוך חשש לערטל אותה עד הסוף. הם היו בראש וראשונה משוררים, שכתבו פרוזה, בעוד שהוא היה ‘הפרוזאיקון לתיאבון’. הם יראו את ה’גילוי' המדלדל, בעוד שהוא ירא את ה’כיסוי' המתעה. לו היתה המחשבה ‘פתח דבר’ לעשיה, ועשיה טעונה בהירות, טעונה הגדרה, ההגדרה היתה בנין־אב לכל יצירתו. כשם שהגדיר את מהותה של חבת־ציון ואת תכליתה, הגדיר את מהותם של היהדות, של מוסר היהדות. לא הניח מקום לכפילות, לדו־משמעות. אבל גם ההגדרה לא היתה אצלו נקודת־המוצא, כי אם תוצאה של אקסקורסיה קודמת בהיסטוריה, בחוקי החברה או במדע מיכני. יותר משנתכוון לגלות עמקנות, נתכוון להאיר, לבאר—להביא את הדברים לידי מסקנתם הפשוטה,—מסקנה שאין להרהר אחריה. כלום לא זהו המבדיל בעצם בין איש־שירה לאיש־פרוזה, שהראשון מעורר, והשני מגדיר? הפרוזה רבת החן של אחד־העם אינה רוצה אלא להעמיד את הדברים על עצם פירושם; אינה חוששת לצמצום בהקפידה שלא לחרוג מתחומם. גם כשהיא מוסיפה, אינה מוסיפה אלא מתוך חשש לאי־דיוק, לאי בהירות.

ברם, רק סגנונו הנפלא, כשרונו הספרותי הגדול עמדו לו בהיותו ‘מגיד וחוזר ומגיד’ כל ימיו, ומאום לא נגרע מעולם מכוחם ומחנם של דבריו, אף על פי שלא רצה אלא שיבינו אותו.

{ב}

ברם, מי שהיה אמן הפרוזה, והפליא את בני דורו דוקא בכוחו לפרוזה, היה, בעצם זיקתו החמורה לאיכות הבטוי, גם משורר. לא חפצתי, שיעקמו פסוק זה ויגלו בו שאין בו. משורר היה לא לפי סימניו החיצוניים, כי אם לפי חרדתו לשלימות, לצמצום, לצליל שאין בו פגם. משורר אינו דוקא מי שלשונו מנומרת בצבעים וגדושה בציורים ומשלים. שירה היא כל אחדות גדולה שבביטוי, כל התרכזות מלאה שברוח. משורר הוא מי שחוצב את ניבו ויחפרהו ממטמונים. גם חרוז של משורר אמיתי אינו אלא פרי מאמץ קיצוני להבעה מדוקדקת, להגדרה עליונה של הרגש, שאין בה אף קוצו של יוד מיותר.

אחד־העם לא נתכוון, כידוע, לעשות את מלאכת הסופר קבע, רק החרדה לרעיון חבת ציון, שהתחיל מתקלש ויורד, שמה את הקולמוס הנפלא בידו. אבל לפי טבעו, טבע מלאכתו, היה סופר־אמן. אגב קביעת מושגיה של חבת־ציון יצר את צורת המסה הרעיונית בעברית, כמלאכת מחשבת למופת, ונעשה מחדשו של הסגנון העברי, שהביא לידי התפעלות כזו אדם כביאליק, שראה בו לא רק אמנות־לשון שאינה מצויה, כי אם את כיבוש הרוח הגדול ביותר שבתקופה. כל שירה, גם שירת עצמו, היתה בטלה ומבוטלת בעיניו מפני פרוזה זו. אולי דוקא הוא, המשורר הגדול, הרגיש מה רב ערכו המוסרי־החינוכי של כוח הריסון, של ההתגברות על הלהג של דורות שנתגלה במבעו החמור של אחד־העם. בסגנונו של אחד־העם נתלבשה אצילות־הרוח, שנתחדשה באומה. זה היה ניבו של תלמיד־חכם ‘בלי רבב’. מתוך חשש להשתפכות המונית, לא התיר לעצמו ‘עיטורים’ ליריים אלא ברגעים, שלבו חישב להשבר מחרפה ומכאב (כקטע שאין דומה לו על הכותל המערבי). ברם, הרננה שבלב נשמעת בכל מה שיצא מתחת ידו. לא כפרוזאיקן, כי אם דוקא כפייטן, פסח על חוויות קטנות—לא שהה על הרגשות קטנות. ויכולת זו להצניע את הרגש, שלא להסתייע באמצעים שאינם הולמים את כתבו, מגלה בו את החוש ליופי עליון, הייתי אומר: חוש ל’לבוש של כבוד', שאינו מצוי אלא באנשי־עליה.

יתכן, שאיש בדורו לא היה ‘מבין במלים’, בסילקציה של מלים, כמוהו. המלון שלו, כמלונו של ביאליק, נעשה מעין ‘קאנון’ לדור. אין ספק שהיה מושפע, ככל האסכולה האודיסאית, ממנדלי, גאון הלשון, ואולי ממנו היסוד ה’פלאסטי‘, שהוטבע בצורת מחשבתו של בעל ה’פירורים’. אבל דומה, שאחד־העם לפעמים עולה עליו במשמעות הביטוי, באותו שלטון מוחלט על ה’כלים', שהיו נתונים לרשותו, לרצונו, לצרכיו.

מה שמשותף לאמן ולמורה, היא אותה הכרה איתנה ביחידותה של כל מלה, שאין לה תחליף—שרק מלה שנקבעה במקומה, ללא פקפוק כלשהו, ללא ערעור כלשהו—היא יסוד התרבות בכל יצירה.

{ג}

ידוע חידודו של אחד־העם על עצמו, שבעבודתו הוא מזיע שתי פעמים. פעם ראשונה—לשם כתיבה; ופעם שניה—לשם מחיקת עקבותיה של זעה ראשונה… בחידודו זה רמז אחד־העם על דרך האמן, המלאה עמל, וששומה עליו למחות את עקבותיה.

ואף שלא היתה זאת אלא חתירה לקרוא את הדברים בשמם הנכון,—היה זה גם ליטוש האמן, השש על מלאכתו. סגנון זה, שנחצב ממחצבי הנפש, זוקק שבעתים, כדי להתרחק מכל הפלגה, מכל ספק של קישוט לשמו. ברם גם בנזירות מילולית זו היתה בו ממידת המשורר, שתפקידו להרנין את העם בקול, שלא נתפגם, שלא נשבת מטהרו.

פרק שלישי: אחד־העם וברדיצ’בסקי

{א}

בחייהם ובמותם לא נפרדו בהשגתנו כשני סמלים גדולים לדור—סמלים לעם עומד על פרשת דרכים ותוהה על עברו ועתידו כאחד. שונים היו מן הקצה אל הקצה בדבור וסגנון, באופי ובמחשבה, ועם זה היו שניהם כאחד הפה והמליץ לתקופה, לרצונה, ללבטיה, לניגודיה ולאחדותה. בראשית חיינו, בעמדנו נבוכים לקראת העולם שקרא לנו בחזקה ובטרם נדע את הדרך נלך בה, היו הם שקסמו לנו יחד, איש וקסמיו, ואנחנו לרוב נמשכנו אחרי שניהם, נשמענו לשניהם, למדנו תורה משניהם. אכן בכל גיל, בכל תקופה בחיינו היה תמיד האחד שמשך יותר, שהיה קרוב יותר; ורק בערוב יומם הלך הקו שהפריד ביניהם הלוך ומעוט, הלוך וצר, עד שבסוף דרכם ניטשטש כמעט כולו. וגם אנחנו, עם ימי הבגרות, קרבנו אל שניהם, ובהכרתנו המאוחרת נתלכדו כאור אחד, השופע דרך שני צינורות שונים. מה מאוד נפלא החזיון הזה בתולדות עמנו מימי עולם! כמעט בכל דור עמדו בישראל ‘זוגות’ כאלה—של אחד מקל ואחד מחמיר, של אחד בעל־אגדה ואחד בעל־הלכה. לכל דור שני פנים, וה’מקל' כ’מחמיר‘, ה’בונה’ כ’הורס‘, שניהם ‘דברי אלוהים חיים’. ואלה שהיו עומדים בקשרי מלחמה כל הימים, נמצאים לבסוף עמלים לקנינים ולדעות שהם מקודשים כאחד לדור. גם בתולדות העמים אנו מוצאים ‘זוגות’ כאלה, שדור אחד הקימם והם מתנגדים זה לזה בה במדה שהם משלימים אחד את חברו. ווֹלטיר ורוּסו, גיטה ושילר, דיקנס וטקיריי, טוּרגנייב ודוסטוייבסקי—’זוגות’ שהם חוזרים כמעט עם כל תקופה. אבל בתרבותנו ‘זוגות’ ו’בתים' אלה הם חזיון עתיק הנמשך מימי שמאי והלל עד הגר“א והבעש”ט. לרוב סימן טוב הוא לדור ששנים מתרוצצים בקרבו—סימן לשפע, לתנובת רוח עשירה שהתקופה עתידה להצמיח.

אחד־העם וברדיצ’בסקי, זה כסניגורה של היהדות הקיימת, המסרתית, שלא היתה צריכה, לדעתו, אלא סידור וביצור, וזה כקטיגורה הנלהב, שחתר פעם תחתיה ואמר להפיל את מבצריה הקודרים—היו בלי ספק שני טפּוסים רוחניים שונים מן הקצה אל הקצה. כאנשים אצילי—נפש, היו חולקים תמיד כבוד איש לחברו, ולא דבק מעולם במלחמתם אבק כיעור זה שברתחנים, שאינו אלא ממעט בעיני הדור את דמותם של שני הצדדים הנלחמים. הקו המבדיל שביניהם לא יטושטש גם מזה, שלימים נעשה ברדיצ’בסקי קנאי ליהדות ההיסטורית כמעט כרבו ומתנגדו. אכן ברור, שלפי תכונות נפשם, יותר משהיו מיוחדים בדעות, היו מיוחדים בתכונה, בהשגת העולם, בתפיסת הדברים. פשוט—משום שהאחד היה בעיקר פייטן, ותחושת הדברים קדמה אצלו להכרתם,—היה אדם שהעולם נתחדש עליו יום יום וכל מה שעמד בניגוד לזכות התחדשותו ןלחירותה היה שׂנוא עליו, בעוד שהשני, שהכרת הדברים וקביעותם היו יסודות נפשו, לא הוקיר בעולם וביהדות אלא מה שהוא מוצק ובר־קיימא, מה שהוא יציב ומסוייג, כל מה שלא נקלט אלא טפּין־טפּין ודרך מסננת של דורות. שני האנשים השונים האלה היו על כרחם מתנגדים זה לזה; אבל יותר אולי משהיה האחד מתנגד לשני, היו פעמים בחינת חברים עמלים להבין זה את זה, ופעמים—גם רב ותלמיד, שהאחד הביע גלוי את התפעלותו מן השני. ברדיצ’בסקי לא יכול, כמובן, לקבל עליו מרותו ודעותיו של אחד־העם, אבל ביודעים ובלא יודעים היה לו אחד־העם למופת כסופר—וכמה שהיה רחוק ממנו באופי ובסגנון, נקל להכיר, ביחוד במחצית חייו השניה, עד כמה התאמץ אף הוא לקנות קביעות, להחמיר בהליכות חייו, בנאמנות לעצמו. גם בדברים שבכתב אי אפשר שלא להכיר את ההבדל שבין סגנון הנעורים של ברדיצ’בסקי המלא פתוס וקול־דברים, ובין סגנון יצירותיו האחרונות, המלאות צמצום, פשטות,—שניכרת בהן הזהירות מפני כל הפלגה, מפני כל צבעוֹנוּת יתרה—דברים שנכשל בהם כל כך ב’ימי התרועה' הראשונים.

{ב}

אחד־העם וברדיצ’בסקי היו הראשונים שזעזעו, לאחר דמדומי־השקט של שנות השמונים, את הדור. זוכר אני את הימים, ששבתי בימי בחרותי לזמן קצר אל עיר מולדתי ואל חברי שבבית־המדרש הישן. האויר היה מלא אז נכאיו של ‘המתמיד’, של ‘לאן’ ושל ‘מעבר לנהר’. אך במדה שכל אלה מלאו את הלב געגעועים ותהיה, היו ה’פירורים' נושאים צלילות למוחות מבולבלים וצנה מחזקת. את פייארברג וברדיצ’בסקי היינו קוראים; באחד־העם היינו מעיינים—אותו למדנו. הוא היה חדש והמשך כאחד. טבעי הוא, שדוקא אני, ‘המערבי’ יותר מחברי, שזה עתה ‘שבתי משוּט באיי נכר’, הייתי כרוך יותר אחר אחד־העם, והפרוזה הלירית של פייארברג וברדיצ’בסקי לא נטעה בלבי הערצה ליוצריה, בעוד שחברי היו חסידים נלהבים של פייארברג וברדיצ’בסקי, ובכל מה שהגו כבוד לאחד־העם, לא היה קרוב לנפשם. זאת האש העצורה, נראתה להם כקרירות. זאת השלמות הגדולה הטילה אימה עליהם—לא היתה לפי כחם, לפי גילם. בפולמוס, שקם בין ה’צעירים' שהתגדרו ב’אירופּאיותם‘, ובין אחד־העם, שהוחזק בעיניהם ‘יהדותי’ ו’רוחני’ ושמרני מובהק, היו כולם עם ברדיצ’בסקי ואהרנפּרייז. ולי נראה כל הימים מוזר במקצת, שמאחד־העם, האירופּי המובהק ביותר שבספרותנו החדשה, תובעים אירופאיות ו’מערביות' בכל פה, בעוד שדוקא מבחינה זו היו כל האירופאיים, שקמו עד אז בספרותנו, לעומתו ‘ברברים מזרחיים’. אותה שעה לא עמדתי על הסכנה שבצמצום האחד־העמי, שב’זהירות' האחד־העמית. בכל ישוּתי נמשכתי אחרי היושר והעוז שבהבעה צלולה זו,—הרגשתי עד כמה משמעת חמורה זו של המחשבה והסגנון שב’על פרשת דרכים' עשויה לחזק את תרבות התקופה הירודה. זוכר אני, שכל מחברותי היו אז מלאות דברי־הקבלה בין אחד־העם לברדיצ’בסקי. אימצתי את כל כוחותי, מתוך חבה לשניהם, ל’פשר' בין שניהם,—ולבסוף הכרעתי, לא יכולתי שלא להכריע לצד אחד־העם…

רק עם הבגרות הגמורה ידעתי להעריך את הטוב שב’אי־הבגרות' של ברדיצ’בסקי ופייארברג. רק אז הגיע אלי ריח לבלובה של פרוזה ‘ירוקה’ זו, שהשקתה ליח של צמיחה חדשה את הספרות העברית הצעירה. אותה שעה עמדתי על אמת זו, שיפה צעירוּת בזמנה מבגרות קודם זמנה, ושמבשרי התקופה, אלה הנושאים לה גרעיני תחיה ושחרור.—כחם לרוב לא בבטוי השלם, כי אם דוקא בספחי ניב, בפליטי קולות דחופים ומרוסקים אלה, שיש בהם מנשימתם הרעננה של קטעי רוחות בטרם אביב.

אותה שעה נצח המשורר. אחד־העם נדחה הצדה מפני חברו ומתנגדו הצעיר. אבל עוד באחרית ימיו שב וכבש לאט לאט את כל הלבבות, וכיום, עשר שנים לאחר מותו, אנחנו רואים את דמוּתו כמעוּטרת אור של דורות. עם כל מה שהדור אינו גורס את צמצומו, אינו גורס את ‘זהירותו’,—הוא אינו יכול שלא לראות ביצירתו מבצר למחשבה הלאומית הבריאה, דוגמה לאדם ודוגמה לסופר שהגן על דורו ושמר עליו מפני אורות מתעים. יותר משהכריעה האמת בתורתו—הכריעה החרדה לאמת, היראה מפני תרועות־השוא ונבואות־השוא, השבות ונדחקות כיום אל חלל עולמנו. כעבור דור אנו בודקים את דפי יצירתו לאור הנסיון של חיינו, ושבים ונוכחים עד כמה פרוזה אדירה זו עדיין שקויה חיוּת, עד כמה אין בה אף קורטוב של דופי, של אבק־ספרות—עד כמה היא עשויה גם כיום לשמש דוגמה ומופת להבעת אדם נעלה. ארבעת חלקי ‘על פרשת דרכים’, שאין בהם אף מלה מיותרת אחת, אף שורה ארעית אחת, נעשו זה כבר לספר־המחשבה המוֹנוּמנטלי ביותר של ספרות התחיה, לספר שעליו מתחנך הדור הבא בבית־הספר, שלפי איכותו נערכת בדורנו כל פרוזה עברית טובה. לעומת ניב פשוט וזהיר זה נראית הפרוזה של ברדיצ’בסקי בלי ספק חריפה יותר, משכרת יותר. חליפות גוונים לה ולהקות־ניצוצות מנצנצות, מבהיקות ומתלקחות בשולי דפיה. היא תמיד מפתעת,—תמיד נותנת יותר, מעוררת יותר משהיא מבטחת. אבל לאמת האחת, לאמת של חיים שלמים, של תקופה שלמה ריתמוס מתון זה שבניב הפרוזה האחד־העמי יאה יותר. אור אחד זה—אור תמיד הוא. אולי דווקא בו נתלבשה הגבורה של היחיד החדש, העז באמונתו, באמתו ‘כמו שהיא’, ואינו זקוק לאמצעי־סעד מן הצד,—אפילו לאמצעים מצד השירה. בפרוזה יש משהו מכוחו של המחוקק, שהשירה בה נסתרת, כשלהבת זו, השמורה לעולם בלב סלע.

{ג}

הם היו אנשים בני אקלימים שונים, וגם בדברים שהיו משותפים לשניהם, היו על כרחם מחולקים במיצוי אחרון, במסקנות אחורונות. אבל מה שלא נתנם לגשת זה אל זה גם בשעות שהוכשרו להבין איש את חברו, היה הבדל הסגנון שביניהם. יותר משהיו מחולקים בדעות, היו מחולקים בצורת ההבעה—היא שעמדה כשטן ביניהם כל הימים.

ואמנם קשה לצייר לעצמנו הבדל של סגנון עמוק מזה. זה היה באמת ההבדל בין מערב למזרח, בין ניב־שפתים לנגינה, בין מפורש למרומז. אין צורך להביא ראיות, שברדיצ’בסקי לא היה ‘בעל לשון’—שהבטוי המצוי ביותר נמצא לו תמיד בדוחק—לא רק משום שנתקשה (כדעת אחד־העם) ב’הגבלת המושגים’, כי אם משום שצירופי מחשבתו לא היו קשורים בצירופים שבכתב. הוא לא היה, לפי תכונתו, אלא כח מעורר, אדם שכחו ב’רמיזה',—במסירת מחשבה לאחרים, שיבואו וימלאו אחריו. ריח מחשבה היה עדיף לו ממחשבה. חושש היה לאמירה הסופית, שמא תעשה את מחשבתו פלסתר. חושש היה לליטוש הסגנון, שמא יקהה את הקו המעודן האחרון שבין שירה לפרוזה—שמא ינער ‘ראשי בשמים’ אלה, שהם אסורים במגע. זה היה הצד הטרגי שבכשרונו הגדול—שהיה, לפי אפיו, אדם לירי, שראה את העולם דרך רשת של צבעים וצלילים, ועם זה גם אינטלקט עז, אנליטיקן חריף—אדם שהיה חרד כל ימיו לקו מחשבתו ונלחם בכל הכללה רעיונית, בכל טשטוש רעניוני. משום כך היה הוא מסוגל להשיג את אחד־העם, את חוסן מחשבתו הצלולה ולהעריצו גם בהלחמו עם רשמיותו היהודית, בעוד שאחד־העם עמל כל ימיו ביושר־לבב לעמוד על טיב מתנגדו, והדבר לא עלה בידו. וגם בהשיגו את מחשבתו, לא השיג את סגנונו.

השגה כזו לאחד־העם פירושה היה התכחשות לעצמו. הוא, שלא בא לחדש, להשמיע מחשבות משלו, כי אם להסיר מכשול מדרך ההגיון, להסביר, לברר את הידוע, להזכיר את הידוע—הוא ראה על כרחו בכל מחשבה שאינה ברורה כל צרכה, בכל סגנון שיש בו טשטוש כלשהו, את המשך הנוסח הגלותי: חוסר הכח להביא לידי בטוי את המחשבה היה בעיניו כחוסר כח להביא את המחשבה לידי מעשה. הבעת מחשבה היתה לו התחלה של הגשמה. כשם שהוקיר תוכן יהודי, כך שנא את הסגנון היהודי הירוד, את הגמגום ו’האמירה לחצאין' שנעשו דוגמה לקבלה ולבעלי החסידות—שנאה שהנחיל, אגב, גם את ביאליק, שאף הוא לא ראה בסגנון מעורפל, אלא אונאה עצמית שיסודה ב’חוסר בגרות'…

(ד}

יותר אולי מאשר במאמרי הפולמוס עם ה’צעירים' ועם ה’ניטשאַניוּת‘, בא לידי גלוי הניגוד שבין הפרוזאיקן ובין המשורר באגרות אחה“ע לברדיצ’בסקי, כשתוכן ויכּוּחם הם הדברים שבצורה ובסגנון. אין כמעט מכתב, שאחד־העם לא ‘יטיף לקח’ לברדיצ’בסקי בעסקי הבעה. 'לעולם לא נבין איש את רעהו במקצוע זה’—כותב אחה”ע בציינו את ההבדל שבאופן ‘כתיבתם’:—’אתה כותב כמו שמצוה עליך ה’מלאך’ המכה אותך ואומר לך: כתוב! ואני איני יכול להמרות את פי ‘מלאכי’, האומר לי ‘דין הניין לי, יתהון לא הניין לי’ ‘… ובמכתב אחר—בגלוי לב: ‘כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמריך צורה, שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי’. רק פעם אנו רואים אותו קרוב מאד להשגת סגנונם של ה’חדשים’ בכתבו, ‘כי יש בלבם איזה רעיון הנמצא עוד במצב התהווּת, באופן שגם הם עצמם יותר מרגישים אותו מאשר יבינוהו באופן ברור, ועל כן אין ביכולתם לבארו לאחרים, ותחת לעבוד תחלה במחשבתם עבודה של נתוּח, למען הביא סדרים בנפשם, הם ממהרים למסור את התוכן שבלבם, מעורבב ומבולבל כמו שהוא’. אכן, גם בהבינו את דרך ההבעה הסמלית־הפייטנית, הוא אינו מכיר בהכרחיותה—אינו מבין שיש דברים שיותר משצריך ‘לבארם לאחרים’, יש צורך לשתף בהם את האחרים, לשתפם בפּרוצס המורכב של הולדתם—פרוצס זה שאין להשהותו עד לאחר ‘עבודה של נתוח’, ויש צורך דוקא ‘למהר ולמסור את התוכן שבלב’. הוא לא הוכשר להבין, כי כאן הוא קו־ההבדל שבין שתי דרכי־הבעה שונות, שכל אחת ‘חוקית’ לבעליה: שביצירת ברדיצ’בסקי, הפייטנית במהותה, העיקר להראות התהוות זו של הרגש, את מהלך גידולו, בעוד שפרוזה מובהקת משאירה תהליך זה של צמיחה מאחוריה ואינה מביאה לידי בטוי אלא מה שגמל לבטוי, מה שהגיע לקצה גידולו. הוא הוקיר יותר מכל מה שהביא עמו מהשכלת אירופה, מה שנמסר לו בירושה מן הרמב"ם ומן הדומים לו—שיסוד כל שלמות אדם ותרבות אדם היא הידיעה הגמורה, ההגדרה הגמורה. על אלה לא ויתר לעולם. ואם גם היה מצמצום־ההשגה בזה, שלא הבין עד כמה יש בשירה תוספת הכרה, השגה נוקבת זו שאין המחשבה בלבד מסוגלת לה כל עיקר,—היה בעמדתו יושר עמוק זה, שבו בא לידי גלוי הקו היותר יקר בו: הוא העדיף את האמת הברורה, זו שאין להרהר אחריה, גם בצמצומה, על אמת רחבה, עמוקה מני ים ואבק טשטוש עמה…

{ה}

בהשגותיו על אחד־העם ידע ברדיצ’בסקי באירוניה הדקה המיוחדת לו להראות על הסדקים הגלויים והנסתרים שבנדבך־עוז זה של מתנגדו; ידע להראות עד כמה אין עקביותו ואחדותו אלא מדומות; אבל בהתאמצו לפורר את החומה הבצורה הזאת, ראה את יוצרה תמיד כדמות מונוליטית עזה. ידע, כי בגדלות זו נבלעים ממילא כל הסדקים והפרצות.

גם בעצם המלחמה, בעודם שניהם נאבקים איש איש על אמתו, איש איש על סגנונו, היה ברדיצ’בסקי אחד הראשונים, שהכיר לא רק באחד־העם הסופר, איש המחשבה, כי אם גם בכל קוי הנפש הנעלים, שהכתירו את דמותו בזיו יקרות—הכיר, כי כל מה שהרים האיש בעיני כולנו מעל כל משורר ומעל כל אמן, היה בעיקר זה שהיה איש־הכבוד, שחפץ להיות למופת לדור בחובות כלפי עצמו—הכיר, כי זאת החרדה לנקיון שבסגנון היתה תוצאה מחרדתו לנקיון שבמחשבה, לנקיון שבחיים, לנקיון שבמעשים, ידע, שקפדנות זו נבעה מתוך ההכרה, שכל זמן שהדור לא יהא מעמיד טפוס של אדם מישראל המחמיר על עצמו בכל, בקטנות כבגדולות, כל זמן שלא יהא שליט במחשבתו ונאמן לאמתו—לא ירוּחץ מזוהמת הגלות.—לא יהיה נגאל.

והוא הוא, שעוד לפני ארבעים שנה פסק את פסוקו על מתנגדו הגדול מתוך הכנעה שברצון באמרו: ‘אין הדור יתום אם אחד־העם שרוי בתוכו’.

{ו}

הדור החדש, שהוא כולו תפור חוטים בעלי צבע אחד, דור שלא הוכשר להכיר במתנגדו בלתי אם את מומיו—דור זה לא יוכל בשום פנים לעמוד על טיבו של פולמוס זה, שבו עמד ברדיצ’בסקי כמעט כל ימיו עם אחד־העם, בעוד שכל ימיו העריץ אותו כסופר וכאדם יותר משהעריץ את כל בני־דורו.—ה’צעירים' וה’זקנים' יחד. הקו היסודי שבפולמוס זה היתה העובדה, שבהיותם שניהם מתנגדים איש לדעותיו והשקפותיו של חברו, לא נלחמו בעצם אלא בדבר אחד,—בירידה שביהדות, בירידה שבאדם מישראל. מה שהבדיל ביניהם לא היה אלא בדרכים, שכל אחד ראה כדרכי ההבראה היחידות של האומה. ברדיצ’בסקי, המשורר, היה איש ההתפרצות, שחתר אל מרחבי־עולם והאמין שהיהדות אינה עתידה להתחדש אלא מנשיבת־חירות עזה, מרוח ‘עוקרת הרים’; האמין, שכל שחלונות העולם היהודי יהיו קרועים יותר, יגדלו כחות יצירתו וכשרונותיו לחיים יותר, בעוד שאחד־העם היה חושש למרחב זה, שמא נתבטל בו בששים,—שמא לא יהיה סיפּק בידינו לקלוט את כל העושר הזה וכל העושר החיצוני הזה לא יגרום אלא לטשטוש פרצופנו, להפסד הרכוש העצמי, שאמנם בא למצב של קלקול וירידה, אבל—יש לו תקנה. אחד־העם, שעינו היתה בהירה יותר, היה דואג לכלי־הקיבול, שלא יהיו נפגעים משטף התרבות הזרה—שנהיה קודם כל מוכנים ל’לגימה גדולה' זו. וברדיצ’בסקי הצעיר, שלא ויתר אף הוא מעולם על היהדות, ירא ‘לשמור על הכלים’, שמא ישנו הם את התכן החדש. להלכה היה אחד־העם האדוק, שהיה דואג ל’יהדות‘, וברדיצ’בסקי—ה’אפיקורס’, ש’בקש לעקור את הכל'; אבל לאמתו של דבר היה באדיקותו של אחד־העם יותר ‘אפיקורסות’ מאשר בראדיקאליזם של ברדיצ’בסקי. זה היה הצד המבדח שבדבר—שברדיצ’בסקי, המהפכן. נלחם כל ימיו עם שמרנותו של אחד־העם, שחרד לקניני היהדות ולא נתן לשלוח בם יד, בעוד שסופו של הפולמוס הוכיח, כי האיש, שעמד ונשאר באפיקורסותו, היה אחד־העם ולא הוא…

{ז}

הרגש שאיחד את שניהם כל הימים היה הפחד מפני הגיטו, היראה מפני חזרתו. למראית־עין היה אחד־העם הסניגור, זה שמעולם לא נצטרף אלא עם אלה שהיו עמלים ביהדות ולא בקשו לה תקנה אלא מתוכה, בעוד שברדיצ’בסקי הבין לנפש המתקוממים ופעמים נענה גם למקטרגים עליה—אבל יסוד נפשם ויסוד תורתם של שניהם היתה ההכרה האחת, שככה אין להמשיך. עיני שניהם היו פקוחות לראות את התהום הפעורה נגדנו בנכר, ומזועזעים מן המראה לא ראו דרך של הצלה אלא ביציאה—בעקירה גמורה מזועה זו ששמה גלות.

ומ’גלות' היה לשניהם מושג אחד, ציור אחד: גלות פירושה—היות מכוער…

פרק רביעי: פגישות

[א]

עיר מולדתי בֶּלץ, שהיתה בילדותי עיר־ערבה רחוקה מן הישוב, לא היתה משופעת במשכילים, ולא היו בה חנויות־ספרים, ולא כל שכן – ספריות. ספר חדש היה מתגלגל לכאן על־ידי מוכרי־ספרים נודדים, וכיון שהקופצים על סחורה זו היו מעטים, לא היו רגילים לבוא אלא לעתים רחוקות. אבל משסללו ליד העיר את מסילת־הברזל החדשה נובוסיליצא־בירזוּלא, שחצתה את בּסרבּיה מגבול בוקובינה עד פלך חרסון, נעשתה מיד עיר מסחר הומיה ומרכז ההובלה של כל הסביבה. עם הקמת בית־הנתיבות נתרכזו בה המון עמילים מגוהצים, שנתעשרו ונידלדלו חליפות. מהם חובבי־ציון, יודעי עברית, ואפילו סופרים או מועמדים לספרות, כגון א"ד רוֹזנטל, מרדכי פינקלמן, שבתי לרנר – מאלה שמלאו תפקיד מסויים בתקופת טירונותי לספרות. לאבא היו קשרי עסקים עם אחד העמילים האלה. משכיל צעיר, שישב קודם באודיסה, והיה אחד משלשת חותמי ‘השלח’ בעירנו. מפיו שמעתי את שבחי אחד־העם בראשונה. אף־על־פי שהכיר את בעל ‘על פרשת דרכים’ פנים אל פנים, היה מדבר עליו ביראת־הכבוד כדבר חסיד על רבו. אחד־העם היה מכובד, כידוע, כל ימיו על סוחרים ובעלי־בתים. לשבחם יוגד, כי אף שהעריצו בו אחד משלהם, – סוחר ותלמיד־חכם ובן למשפחה מיוחסת – הבחינו בו גם הם קודם כל אדם, שהוא משכמו ומעלה גבוה מבני מעמדו. לא זה שהיה סופר מפורסם ושהיה מנהיג נערץ הרבה את חנו בעיניהם, כי אם אותה אצילות יהודית שלא היתה מצויה אלא במקום שתורה וגדוּלה נפלו בחלקו של אדם אחד. אחד־העם הדגים את הסוחר ואיש־הכבוד, וגם לולא ניתנו לו כל מעלות הרוח האחרות, היה נוטע הערצה בלב כל יודעיו. לאחר זמן ראיתי, כי לא רק ביאליק עמד לפניו כל ימיו כתלמיד לפני רבו, כי אם אפילו אוסישקין, שאיש לא יחשוד בו, שלא היה מכיר בערך עצמו, היה מתכווץ כולו בקרבתו מתוך יראת הכבוד (אני מציין זאת לשבחו, כמובן). וזה היה דבר, שאינו תלוי בכשרון, ואפילו לא בחכמה, כי אם בישרת־קומה, בזקיפות־רוח, באיזה נקיון־דעת, ששמר עליו מכל מה שמקטין ומכער, לדאבון הלב, רבים מגדולי הדור.

אני מקדים ומספר כל זאת משום שבאישיותו של אחד־העם נתבטאה אולי מהותו לא פחות משנתבטאה בתורתו. בתורתו אולי משהו כבר נפסל כיום, אבל מאור האדם לא נגרע דבר. הוא היה אחד היהודים הראשונים בתקופה, שהתנער מאבק דורות, שגאל את עצמו מן הכיעור ומשפל־הרוח שבגלות, ששקד על חייו כמו על מפעל של תחיה, כמו על דוגמה לתחיה. ואף שברבות הימים נראתה לנו לפעמים קפידות יתרה זו כהתקשות אנושית, שבנו והערכנו אותה, לאחר הבקורת, כגבורה, כמאמץ שאינו פוסק לעמוד יום־יום ושעה שעה בפני הקטנות, שדבקו גם במעולים שבנו מתוך חיי מחנק, חיים של שעבוד ונכר, שלכלוכם היה קשה מדוחקם.

[ב]

לאודיסה באתי בפעם הראשונה באביב תרס"א. ועד היום איני יכול להגדיר ברור, אם באתי כדי לחדש בה את למוּדי האקסטרן, שהפסקתים לפני שנתים בעצם ימי ההתלהבות מתוך געגועים על למודי מקור, או – כדי לחסות בצל השירה, שלבי נפתה עליה מתוך אמונה וספק שהיו שולטים בי שלטון שוה ימים רבים. אלה היו שתי רשויות, וכל שהתגברה האחת, הלכה ונתבטלה בפניה השניה.

לא יכולתי לגשת אל סדר־החיים החדש מבלי לראות קודם את ביאליק, את רבניצקי – הם שהיו צריכים באיזו מדה להיות המכריעים (והם באמת שהכריעו). התגברתי על ביישנותי ודפקתי על דלתם. אבל אל אחד־העם גם לא נסיתי לגשת. פחדו נפל עלי. הוא היה בעל מלאכה אחרת, בעל אקלים אחר. למשפטו לא חכיתי. מתוך השירים שפרסם ב’השלח' היתה לי גם הרגשה עמומה, שבדברי שירה אין סמכותו סמכות.

אף־על־פי־כן, לא יכולתי להתגבר על רגש הסקרנות וחפצתי לראותו, לשוחח עמו, לשמוע מפיו משהו על עצם הדבר שהסחתי לכאורה את דעתי ממנו, ושבו היו תלויים חיי, גורל חיי. בכיסי כבר היתה אגרת ממנו, אגרת רשמית מאד, יבשה מאד, ש’יש בי ניצוץ', אבל 'השיר לא יכשר ל’השלח''… לא תליתי איפוא תקוות גדולות בפגישה זו. אבל יום אחד כשהלב היה ריק והשאלה האַלגבּרית לא נפתרה בכל האמצעים וכל עניני הלמודים נראו לי יגעים מאד, קמתי והלכתי אל סימטת־לרמונטוֹב מספר שנים – בית גדול, גבוה, כולו מוצק, כולו משמעת, ובברכים כושלות עליתי מדיוטה לדיוטה, עד שהבהיק לי מעל טבלת־נחושת השם א. גינצברג. לפני הדלת עמדתי שעה קלה בלב נפעם ושאלתי את עצמי: לשם מה אני הולך אצלו? מה נוכל להגיד איש לרעהו, אם אין לנו בעצם הענין המעסיק אותי לשון משותפת?

אפשר שהיה יותר טוב, לוּ שבתי תיכף על עקבותי, שהרי את האיש הערצתי בכל לבי גם מבלי לקבל את דעתו בעסקי שירה, ולא היה כדאי לעכור אף במשהו הערצה זו. אבל לא קם בי רוח גם לשוב אחור, וכה באתי לפניו, נבוך ואובד, כשהלב כבר מהרהר חרטה על ביקור טפל זה.

פתחה לי אחת הבנות והכניסה אותי אל חדר־עבודה גבוה, נקי, מבהיק. מדפי־ספרים, שולחן עבודה גדול, מסודר. אבל, נדמה לי, שצינה נושבת מכל פינה, מכל ספר, – צינת תלמיד חכם, ‘בעל־הלכה’…

מאל השולחן הגדול קם עם כניסתי אדם נמוך קומה. עינים נבונות, פקוחות, אבל לא בודקות, לא סקרניות – לא עינים של אמן, הרואות קודם שמיעה; זקן קצר, צהבהב, גזוז והמצח גבוה, כשער פתוח – מראה לא מרהיב, ועם זה – נוטע כבוד. משהו עצור, חמוּר ושוקל היה טבוע בכל דמותו. לא היה ספק: זהו האיש, – טפוס של רב, של גאון. אחד מחכמי ישראל, מאצילי ישראל, שה’חומר' שבהם כמעט בטל בהיפּרטרופיה של רוח, ועם זה גם חוטר מגזע סוחרים, אנשי מעשה, שאינם נוהגים זלזול כל עיקר גם בדברים שבחומר…

חבל, שרושם נפלא זה, רושם ראשון שהוא כמעט תמיד המכריע, נפגם על־ידי שאלה ששאל אותי רוסית: במה אוכל לשרת את כבודו?

בעצם איני זוכר מאותה פגישה אלא שאלה מהממת־נימוסית זו, שלא פללתי לה ולא הייתי מוכן לה. הגיעו בעצמכם, מה יכולתי להשיב עליה? שאני אותו בחור, ששלח לו בחורף שיר וקבלתי תשובה ש’יש בי ניצוץ‘? או – ש’אקסטרן’ אני שבא ‘להשתלם’? בכל זה לא היה משום נושא ההולם את האיש עם משקפי־הזהב שעמד לפני, לא הלם את כל הרוח שהיתה מנשבת בחדר זה, המכובד והצונן והמסודר להפליא.

לאחר ביקור זה לא קם בי עוד רוח להקביל את פני מנדלי, אחד השלשה בגדולי אודיסה, שבהם נאחזתי כבסלעי־מעוז, בשעה שספינת חיי היתה מיטרפת בגלי־נכר. דחיתי את הפגישה לימים רבים.

[ג]

כשהכרתיו היכרות ראשונה מתוך מאמריו שנתפרסמו ב’הפרדס' של רבניצקי, ואחר־כך מתוך ‘על פרשת דרכים’, ראיתיו כרבי ומורי, כרבם ומורם של כל סופר הדור. לא ידעתי משהו שלם יותר, משהו שבו נתרכזו בבת אחת כוח המחשבה וכוח הבטוי שהוכשר להם הדור, מזה שבא לידי גלוי בספר זה לפני חמשים שנה. ספר זה בא לידי יחד עם ספורי מנדלי ועם ‘חזיונות ומנגינות’ של טשרניחובסקי: בגרות הדור ולבלוב נעוריו הראשונים. בשלשת הספרים נאחזתי, לאחר נדודים קשים, ונדודי רוח קשים עוד יותר. מה שהיה לי קובץ מאמריו של אחד־העם, – לא ישיגו אלא בני דורי. אחד־העם עצמו אמר, שבכל ספרותנו החדשה לא מצא אלא שני ספרים, – ‘מורה נבוכי הזמן’ ו’דור דור ודורשיו‘. והרי גם בשני ספרים אלה לא הגיע לידי בטוי אלא כוח המחשבה, כוח המדע העברי, בעוד שב’על פרשת דרכים’ ובקובץ ספוריו של מנדלי הוצקו המטבעות הראשונות של פרוזה, ששמשו יסוד לתרבות עברית חדשה. בהם ניתנה דוגמה לדור. מה שהושג קודם – אפילו הפרוזה טובת־הצליל של פרישמן והניב החסידי המפרפּר של פרץ, שמשכוני בעודני נער אחריהם בקסמים לא ידעתים, נראו לי כנסיונות מוצלחים לעומת מטילי־מתכת אלה, שבהם נחתמה היצירה העברית ראשונה בחותם השלמות, כהישג אבסולוטי שבתוכן ובצורה, שאין להרהר אחריו.

יש משהו משותף לאחד־העם ולמנדלי. ובעיקר בזה – ששניהם יכולים לשמש דוגמה ל’חקוי של התחרות' בכוחם ללמוד מאחרים ושלא להתבטל בפני אחרים. אחד־העם למד מגדולי הסוציאולוגים. אבל באופן הארתו, במסקנותיו, פעמים שלקח את הלבבות יותר ממוריו; ולא רק משום שהדברים בפיו, בעטו נעשו קרובים ומובנים לנו יותר, כי אם משום שהטיל בהם חריפות יהודית, – הביא אותם לידי בליטה מיוחדת, שהשפיעה יותר, גם שכנעה יותר. הראו כבר על מיכיילובסקי. וברור, שהקונצפציה של אחד־העם על היחידים, היוצאים לפני העם ומשמשים לו דוגמא של שלמות ושל מסירות – מה ששנה ב’הכהנים והעם' ובכמה מאמרים אחרים – תמכה את יתדותיה, מדעת ושלא מדעת, בפּובליציסטן רוסי מצוין זה (‘הגבורים וההמון’ ועוד). אבל אחד־העם הוא מהודק יותר, תמציתי יותר, – אמן יותר בבטוי וחריף יותר במחשבה. מיכיילובסקי, המטעים את ערך הגבור בבנין החברה, נבלע ראשו ורובו בפולמוס עם המרכסיסטים, בעוד שאחד־העם, העושה ריקונסטרוקציה של בנין החברה העברית הקדומה, מעמיד אותה על שלשה גורמים: ‘נביא’, ‘כהן’ ו’עם' (הוא דוחה את ה’גבור' מפני ה’נביא', משום שהוא נראה לו דיקורטיבי, גויי יותר מדי), ורואה שהם עתידים להתמזג בחברת העתיד. ה’נבחר' – אינו נבחר אלא לשעה, עד שלא יכשיר את דורו. בזה נרמזה (אמנם לא במלוא שרטוטיה) דמות־החלוץ, התגלמותו הראשונה במחשבה הציונית. החלוץ אינו יחיד, אינו גבור־אליל, כי אם יסוד ההגשמה, בונה הבאות. ככה הניח יסוד לתורת־חיים, שאין בה גבור כנגד המון, כי אם שלש דרגות של עליה ברמת החיים והיצירה.

אחד־העם במחשבה, כמנדלי וכטשרניחובסקי בשירה (דוקא אל ביאליק הגעתי בדרגה מאוחרת יותר) היו פנסים ראשונים, לאורם הלכתי, לאורם נגלו לי בפעם הראשונה חופי הספרות החדשה, והם לא עוד בשפל ישבו, כשבתם עד כה.

[ד]

רושם ראשון הוא דבר שבגורל, ואינו נשכח. יתכן, שהרחיקני לשעה מן הסופר הנערץ. לא הבדלתי מעולם בין אדם ובין יצירתו, וגם הכשרון הגדול לא כיסה על פגם אדם קשה. אבל אחד־העם היה לי יותר מ’כשרון' וגם לאחר שפגעה פגישה רשמית זו פגיעה קלה בו, לא נפגם האדם, ולא נפגמה תורתו. לימים, כששב וגבר בי, עם ימי הבגרות, יסוד ‘אודיסה’, חזרתי אליו, כשם שחזרתי אל מנדלי, וחזרה זו היתה כבר מוחלטת – ‘עד סוף הדרך’.

לימים, גם נתנדף הרבה רישומה של קשיות זו של הפגישה הראשונה. לימים, הבינותי שצינה זו הולמת את אחד־העם: את הקו ה’הלכי', המתנגדי, – את הפרוזאיקן הגמור. ואולי קו נקי זה שבאפיו, זה ההרכב המקורי של תלמיד חכם ואיש־פרקמטיא, שהספרות אינה לו דבר שעשועים, כי אם אמצעי רציני לענין רציני – הוא שמשך יותר משדחה. זה היה קו שבמסורת, פרי משמעת של אצילי ישראל, אנשים קשים מבחוץ, מחמירים מבחוץ, שאינם מתערטלים על נקלה ואינם מתקרבים אלא למי שנבדק על ידם שבע בדיקות: מיוצאי ירך האנשים שאינם מתנודדים בלכתם, שאינם משנים את טעמם, – שצבעם צבע עולם. האם לא זהו, שלקח את לב ביאליק? הוא הרגיש צורך במשענת יציבה זו, ברצינות קודרת זו, ששמרה על הרוך הכמוס מפני הבוהימה הפייטנית, שהיא נפלאה בגילוייה הספונטניים, אבל לא תמיד יש לסמוך עליה. לאחר שנים נזדמן לי לראות את אחד העם בחוג אינטימי של חבריו ואנשי בריתו, ולו אז פנים אחרות, בלי סימן כלשהו לאותה יבושת משרדית, ששרטה בי שרטת מכאיבה כל כך עם הפגישה הראשונה.

זה היה בסתיו תרס"ח. באתי לאודיסה בחופש של ‘בין הזמנים’ מליאובה, כדי להתנער קצת מן השעמום המתוק של העיירה. יהודה שטיינברג, שעבר מאותה עיירה שנה לפני מותו לגור באודיסה, הזמינני לסעודה בליל שבת, וכשיצא ללוותני אמר לי: – רגילים אנו כאן בערבי שבתות להזדמן בביתו של אחד־העם. רצונך, – נסור אליו. ודאי שנמצא שם גם את ביאליק, רבניצקי ושאר בני החבורה.

מובן, שלא סירבתי. אהבתי תמיד בביקורים כאלה להיות אחד מרבים – רואה יותר מנראה. ואמנם היו שם כמעט כל יקירי־אודיסה – מן ה’עתודים' ועד ‘צעירי הצאן’. אבל היסוד ה’בעל־ביתי' היה בולט והורגש מיד שהוא רואה את עצמו כאן עיקר: שאחד־העם ‘רבי’ שלהם ואין ל’בּוֹהימה' חלק בו.

ברם, אחד־העם עצמו נהג מנהג בעל־בית חביב בכולנו, בלי לבכּר את האחד על פני השני. לכולנו מזג בידי עצמו את כוס התה הצלול, הזהוב, – תה־ויסוצקי ריחני זה, שהרגיז את יצרו עד ימי זקנה. הסביר פנים, אבל גם כאן ‘במדה’, בלא הפרזה. נכר שוב בן־הסוחר המהוגן, איש־הנימוס, היודע להשכין רוח טובה בביתו בלי אונס, בלי הטעמה, – רק על ידי שהוא נוהג באורחיו חביבות ופשטות, שהן טבע ומסורת לו.

אף־על־פי־כן, משהו מ’אימת הרב' לא נתנדף כליל. אפילו ביאליק (ואולי ביחוד הוא) לא שכח אף רגע, שהוא עומד לפני הרב. וה’רב' עצמו עשה כל מה שהיה ביכלתו, כדי להפיג כל רוח של קפדנות. היה מהלך בסנדלי־בית רכים ומוזג וחוזר ומוזג מן המיחם הגדול כוסות תה, מגיש ‘כיבוד’, ומכוון את השיחה בחכמה ובדיחות הדעת.

בכל הערב לא ‘התלקח’ שום ויכוח חריף, אף־על־פי שנגעו בעניני רוסיה ולא שכחו, כמובן, את ארץ־ישראל. פחות מכל הורגשה כאן מסבת־סופרים. בנידון זה היתה בודאי יד בעלי־הבתים על העליונה, ואף־על־פי־כן לא פגם הדבר בנו, לא פגם כל עיקר, שענוותנים חביבים כלדיז’נסקי ו’בוהמיים למחצה' כפרנקנפלד, היו מסובים כאן עם גדול סופריה וגדול משורריה של התחיה, וראו את עצמם בני־חורין. מסורת־אודיסה זו הורגשה גם בביתו של ביאליק כשעלה לארץ.

[ה]

דילגתי בכוונה על פגישה אחת בוורשה, שראויה היא להזכר לא מפני חשיבותה, כי אם מפני הצד הקוּריוזי שבה.

פגישה זו חלה בשנת תרס"ד, בימים שבין פסח לשבועות, כשישבתי במערכת עם נוֹמבּרג, שהיה מעין עורך ‘הצופה’, ואני – מעין מזכיר המערכת.

היה ערב־אייר, לאחר גשם חם, שרחץ את מדרכות העיר, והיה האויר זך ומלטף ומלא ריחם של אילנות מלבלבים. כשיצאנו עם גמר העבודה מן המערכת, שהיתה אז סמוכה לגן הזכּסי, אמר לי פתאום נומברג:

– שמא רוצה אתה לבקר עמי אצל אחד־העם – הוא קבע לי הערב ראיון במלון הקרקובי. נשב אצלו שעה קלה!

עד היום קשה לי להסביר טעמו ונימוקו של ביקור זה – או שאחד־העם ביקר במערכת ונומברג, כעורך העתון, החזיר לו ביקור לשם נימוס, או שבלא־יודעים נתכוון להתקרב אל מנהלה הרוחני של חברת ‘אחיאסף’, מאחר שנתמנה עורך לעתון, היוצא על ידה. לא היה לביקור בשום פנים אופי של אינטרביוּ. למה הזמין אותי? ודאי שראה בי, מי שישב ימים רבים באודיסה, מכּר ומודע לאחד־העם, וחשב שאהיה מעין ‘מקשר’ בין ורשה לאודיסה…

ורשה לא היתה, כידוע, מעולם ‘שוה בשוה’ עם אחד־העם. פרץ, פרישמן, סוקולוב – שלשת גדוליה, גם אם לא היו מתנגדיו, היו כולם בעלי צביון כל כך שונה מאנשי אודיסה, שממילא ראו את עצמם כמתנגדים לסגנונה. נומברג היה מבחינה זו ‘ורשאי’ מכף רגל ועד ראש. הוא לא סבל את הקפדנות האודיסאית, את יראת־השמים שלה. – היה עוד אפיקורס לתיאבון, איש בוהימה לתיאבון. לאַחר בלילה בבית־קפה ולהזמין שניצל לאחר חצות, ורק אז לשוב הביתה על מנת לכתוב את הפוליטון שלו – זה נחשב בעיניו כסגנון של בני־עליה. כך התחיל נוהג משנתמנה עורך ‘הצופה’ ומקבל שכר, שהיה מספיק לחיי רווחה וגם להלואות שחלק ביד נדיבה לחברים דחוקים. וכך המשיך עד אותו לילה באוטבוצק, כשעלה בחצות אל חדרו, לאחר שישב כל היום אל שולחן־הקלפים, ועם כתיבת הפוליטון בעד ה’מומנט' פלט את שייר ריאתו האחרון ונפל מת.

זה לא היה סגנון שלי בשום פנים. אך אהבתי בנומברג את חכמתו, את תפיסתו הדקה, תפיסת ‘עלוי’, – את כשרונו המזהיר (שלא נתן אף חצי פירותיו ולא הראה אלא מה שהיה יכול לתת), ולבסוף גם אותה נדיבות שבבּוֹהימה, העומדת בניגוד גמור לכיעור ונקמנות וצרות־עין ושנוררות ללא בושה, שהם בחינת צדה השני של המטבע הבּוֹהמית. הוא פיזר את כשרונו, את כספו, את חייו כולם, – פיזר בפנים שוחקות; וכל כמה שגם זה אינו מסגנוני, חבבתי בו רפיון זה שבאצילות – שבחסידות השוקעת.

עומד אני על דבר שלכאורה אינו מעניני, משום שבפגישה זו של שני אנשים אלה, שהיו שונים זה מזה בכל מהותם, היה משהו מאלף, משהו כמעט סמלי לדור, שעליה וירידה, תחיה והתנוונות היו משולבות באישיו זו בזו – היו בכמה מומנטים גם מותנות זו בזו.

אכן מוזר היה לראות באותו ערב את שני האנשים, שנהגו חביבות זה בזה במדה כזו, ששניהם כמעט חדלו להיות מה שהיו. התחילו במזג־האויר, ועברו לנושא ‘ורשה’. כאן עשיתי אזני כאפרכסת: מה יהיה המשפט שתוציא ‘אודיסה’ על ‘צרתה’. אבל ‘אודיסה’ היתה מנומסת לאין שיעור, ולכשנתגלגלה לבסוף השיחה על נשי ורשה, שנאות הן, הדגיש אחד־העם את התפעלותו מהן, בפה מלא. על נושא זה דברו בקלות כמעט טרקלינית. רק כשנכנס לודויפּוֹל ואחריו ד“ר מ”א אייזנשטאדט, שנזדמן אז לוורשה, נכנסה השיחה לאפיקיה הטבעיים. אבל אז היתה לגמרי מעוטת־פלפל. הורגשה רק שמחתו של הד"ר אייזנשטאדט על הפגישה עם אחד־העם. לוּדויפּוֹל היה, כמו תמיד, חביב בצניעותו – מקשיב ומתפעל ושותק… התחלנו קצת להשתעמם, ולאחר ששתינו את התה שהזמין אחד־העם בעדנו, מהרנו להסתלק.

כשיצאנו קדמנו ליל אפל ורך. רחוב בילנסקי היה מואר, ונשי ורשה הנאות הלכו אביבית והבהיקו אביבית. אחד־העם לא הגזים: יופי זה היה בחינת ‘מושכל ראשון’ ולא היה טעון ביסוסים וביאורים בלא סוף כ’מרכז הרוחני' וכ’מוסר היהדות‘. ברם, על ענינים אלה ידע אף־על־פי־כן לדבר ולכתוב ביתר ענין. נשי פולין – לא היו ‘נושא’ שלו, לוא גם היתה התפעלותו מן ה’מאור’ שבהן לא פחות נלהבה מאשר מן המאור שביהדות…

[ו]

אספּר עוד על מעמד אחד, שהייתי עד לו, – מעמד שבכוחו האישי של אחד־העם והגיונו המזהיר נתגלו לי בבת אחת, באופן שקשה היה להכריע, במה השפיע יותר: בסוּגסטיה אישית או בברק שכלו.

בקיץ תרס"ז ישבתי באודיסה ישיבה ארעית. ויום אחד הוזמנתי על־ידי אוסישקין לישיבה בבית הועד של חובבי־ציון. זה היה בשעה שעמדה על הפרק שאלת יסודו של שבועון ציוני באודיסה, וצריך היה להחליט, אם שבועון זה יהיה עברי, כפי ששורת הדין הציונית נותנת, או רוסי, כפי שחייבו תנאי התעמולה הציונית בכרכי הדרום. לשם קביעת לשונו של מכתב־העתי החדש הזמין אוסישקין למועצה את הסופרים העברים והיהודים־הרוסים, שהיו אז באודיסה. זאת היתה אחת המועצות המעניינות ביותר, שהשתתפתי בהן בזמן מן הזמנים. בה ראיתי – בפעם הראשונה, כמדומה – את ליליינבלום, שמעתי את חיתוך־דבורו הרוסי (הוא, כמובן הביע את דעתו מיד בעד הלשון הרוסית…); אותה שעה הכרתי את אחד־העם יותר, ומצד חדש גם את אוסישקין.

את נאומו של אחד־העם לא אשכח לעולם. כבעל פולמוס מנוסה, שמע מחריש את דברי היושב־ראש, שקרא למועצה, ואחריו – את רוב המוזמנים, ונדמה היה, שכל הויכוח הזה אינו מעסיק אותו הרבה; ורק לבסוף קם ממקומו, שוקט ומתון, כדרכו והתחיל להרצות את דבריו על כל הענין. הנאום הקצר היה יכול לשמש דוגמה לניתוח הגיוני קטלני, שאין אחריו תקומה למתנגד. אחד־העם גם לא נגע בעצם השאלה – עברית או רוסית? הוא רק הוכיח, כי כל המועצה אינה אלא קומדיה קטנה, שאין אחריה כלום. ‘הרי היה צריך להיות ברור לו לכתחילה למיכאיל מוֹאיסייביטש, – אמר בסרקזם קל – שהסופרים העברים יחווּ את דעתם בעד הלשון העברית, והיה פשוט מעליב מצדו גם להציע לפניהם ברירה בנידון זה; והסופרים הרוסים גם הם, במדה שהדבר נוגע להם, במדה שהם רוצים לקחת חלק פעיל באורגן זה, אינם יכולים שלא לחוות את דעתם בעד הלשון הרוסית. ליושב־ראש היה כל זה ברור מראש – בזה אין ספק; ולא עוד אלא שההחלטה עצמה היתה ידועה לו מראש, שכן צרכי התעמולה הציונית מחייבים באופן הגיוני להעדיף את הלשון הרוסית, ולא תועיל שום התנגדות. לשם מה, איפוא, הוּזמנו אנו, הסופרים העבריים? כדי לתת סנקציה לדבר זה, שהוא יכול להיות מחוייב ההגיון, אבל שאנחנו חייבים להתנגד לו’…

הדיאלקטיקה האחד־העמית היתה מפליאה. גם בענין פשוט זה ידע לצרף את העובדות בחכמה כזו, שהטילה בבת אחת על הענין אור אחר. זה היה הגיון חותך כחרב חדה, – אותו הכוח לשחרר כל רעיון מן הקליפה, שלא לחפות על שקר גם כשהוא יוצא בעטיפה של יראת שמים. ואחר דברי אחד־העם לא היה כל טעם להמשיך את הויכוח.

אותה שעה לא גרעתי עין גם מאוסישקין: כל שהוסיף אחד־העם לפתח את רעיונו, פניו החוירו יותר. נטפי זעה הזהירו על מצחו. ראיתי את ‘הברזל’ נכנע ומרתת, כתלמיד העומד לפני הרב.

אותה שעה נוכחתי, שיש בספרות העברית מישהו, שגם לו יש יראת־הכבוד לפניו.

אכן מעולם לא היתה גאותי על אחד־העם כמו באותה שעה.

[ז]

את רוב ימי הקיץ של שנת תרפ"ג בילה אחד־העם ומשפחתו במקום המרפא נאַוּהיים, ואחר־כך, לשם שלפי־רפּוּי – בהוֹמבּוּרג שליד פרנקפורט, מקום שישבו אז ביאליק, ש. בן־ציון, עגנון וכמה מבני החבורה. בעודנו יושב בנאַוּהיים הזמין אותנו לבוא אצלו ואז ראיתיו בפעם הראשונה לאחר הפסקה של חמש־עשרה שנה. הרושם כבר היה מחריד גם אז. רפה־אונים ורפה רוח ישב מכונס בכורסא והביט אלינו בתחנונים, כמבקש סליחה שכך עלתה לו, – שכך מיהר להתערער, וכמבקש רחמים: אולי יש עוד דרך להצלה, אולי יש עוד תקנה.

אך השקיעה בכל יגונה הובלטה כששבתי מחוץ לארץ (בראשית שנת תרפ"ו) ופגשתיו בתל־אביב. כצל נהלך במולדת. מסביב לו פרצו כגל החיים החדשים – חיים שלהם נבא, שלהם נאבק כל ימיו, והנה הפך החלום מציאות, אך עיני הרואה כבו, הלב חרב. רק המוח הצלול, שבו לא פגעה גם המחלה הממארת, תפס את החזיון הנשגב, – ידע כי הדבר אשר חזה קם והיה.

אכן מחריד היה מראה האיש, שהיה כל ימיו השליט ברוחות, המכוון את הרוחות, והוא מתהלך בקושי, נושם באפיסת־כוח, מדבר כתינוק חולה… כל הזמן לא פסק מלבקש עצה, איך להתגבר על עייפות איומה זו, איך להאחז במשהו, להמשיך, לקחת חלק בבנין החיים. הרוח עוד היתה צמאה לפעול, ולא השלימה עם הבטלה שנגזרה עליה. בשעת ההפסקה הגדולה שבגמנסיה היה נכנס לחדר־המורים, יושב ושותה את כוס התה וראשו הכבד תלוי כערוף, כנבדל מן הגוף הכמוש. כמבקש צל וקרבת מים, כך בקש לחסות בצל המורה, בקרבת התינוקות שהמו ורעשו עליזים על סביביו.

ויש שהייתי עומד ומתבונן בו מרחוק, בשבתו בגן, כמקשיב, כזוכר דברים שעברו. במסגרת זו של ירק רענן, מוקף עולם צעיר ופורח, נראה כמסמל את חיי עצמו, את גורל עצמו. הפרחים הלבנים והאדומים פורצים ועולים מימינו ומשמאלו, מבצבצים מאחוריו ומתחתיו. הם כובשים את כל העולם מסביב, ורק הוא, היגע, כפרח נובל גדול שראשו נטה מסבל ימים, יושב בלי נוע, כולו מאזין לסוד שיח החיים, לרחש הקם ומתהוה. ככה הוא יושב וחושב את מחשבתו הגדולה, הנאמנה, – זו שמלאה את כל שבעים שנות חייו. אך הידים השקופות, האלמות, העיפות ככה, תלויות ברפיון כענפים חולים. הן כאילו מתחננות, קובלות על זה, שנידונו קודם זמנן ללא־פעולה, ללא־חיים.

כל מי שראה אותו לא יכול שלא לקבול מתוך עלבון וכאב:

– זו גדולה וזה סופה!

פרק חמישי: יובל השבעים

חגונו אז את יובל השבעים של הישיש היקר. היה זה יובל עצוב. בעל היובל היה זה כבר חולה מאוד. זה שנים שפרש מעבודתו הספרותית, אך לראש הכרמל, ששמה נמלט מתרועות החג, היו נשואות כל העינים באהבה. רוך מיוחד היה שקוי האויר מסביב לו. כאילו היתה הרגשה, שאלה הם הימים האחרונים, שהוא עוד אתנו. שמש המולדת נופלת על ראשו הכפוף. הוא עשה רושם של גבור פצוע, ובעברו בינינו, כושל ורפה־רוח, לא היה איש אשר לבו לא ימלא רטט חם לקראתו. ביחס אליו בטלו כל התחומים. בשם היקר הזה קשורה לכולנו תקופת העליה של התרבות העברית, תקופת הגבורה של נעורינו. הוא עד היום לכולנו כוכב הימים הגדולים, כשפרחו התקוות בראשונה.

זה כבר נשכחה המחלוקת שבין הצעירים ובין הזקנים שהיתה מנסרת אז בעולמנו. דוקא אנשי מלחמתו נעשו המעולים שבתלמידיו. ככל שהרבו להתנגד אליו, כן למדו להעריץ אותו. ככל שגדלה עקשנותו, כן הוסיפו להוקיר את מתנגדם. אל סלע אישיותו נתפוררו ושבו ונולדו מחשבות הדור. גם לתלמידיו וגם למתנגדיו היה נקודת השרפה ומיום שפרש הצדה, ועודנו בחיים, נתמעטה חדות המחשבה בעולמנו.

הדור היה בעדו וכנגדו כאחד. למן הרגע הראשון נפל עליו פחד שלטונו, שלטון המחשבה, שאינה יודעת רחם. הדור יצא לקראת שמש, והוא חפץ לרתק את כולו אל הסלע. הדור שש לקראת נצני האגדה הראשונים, והוא היה כולו מחמיר, מגביל, חוסם בעד המרחב. אבל כל כח יוצר, שקם לישראל בזמנו, נלכד בקסמיו ה’קרים'. הוא חסן את כולנו. מתוך חוגו המצומצם שאפו להמלט, ואליו שבו להחליף כח.

מחשבתו המרכזת עמדה בניגוד לרוח המרד, שלבשה את כולנו, עמדה בניגוד להתפרצות הכחות האישיים, – לכל התפרצות שלא היתה מכוונת אל העיקר. היא קראה יותר מדי למשמעת, יותר מדי שמה מחסום. ואולם מי שהטה את אזנו לכף זועף זה, שמע את רנת לבבו. ומי שהרגיש פעם את השפע המסותר הזה, שב אליו באחרית הימים ולא נטה עוד ממנו.

עכשיו, יש לנו הרגש שלא הכרנוהו, שאיש לא ראה אז את כולו – שגם מעיני הקרובים ביותר נעלם משהו מפנת נפשו החבויה. הוי, הוא לא היה זועם כל כך, כפי שהוא מופיע לעינינו, הוא רק בלם את עצמו. כאמן ידע תמיד להסתיר את היקר ביותר, לבלתי חלל אותו. הוא לא היה גם מצומצם כל־כך, כפי שגזר על עצמו. שלטון מחשבתו היה קודם כל על נפשו.

לעינינו הופיע תמיד כאיש הפרוגרמה. הזהירות התמידית הטילה אימה, הבריחה את הצחוק. ואיש לא ידע שהוא, הטוען תמיד בשם מוסר־האומה, שלא גרס יופי ולא גרס שירה ולא אמנות, אם אין מתן הטוב בצדם, אם אין בהם משהו ‘מן הפרוגרמה’ – הוא היה בעצם איש־האמנות ובסתר לבו שאף ליופי – ואפילו בחיי המוסר היה לו יקר מכל היסוד ההרמוני שבהם. מתחת לתורתו הקודרת, מסתתר תמיד צמאון זה – הצמאון לסגנון, לצורה, לשלימות. כל היהדות שבשמה הוא טוען, היתה לו יקרה אולי רק משום שהיא מגשימה סגנון, חטיבה אורגנית, ערך של יצירה. לא בהשכלה נלחם כי אם במיכניות שבתפיסת־עולמה, בהעדר־הסגנון אשר בה. הבחילה בהתבוללות גם היא היתה לו הבחילה בחצאיות, בהתפוררות הנפש, במעוט הדמות. איש־מוסר זה היה בעומק נפשו כלה תמיד לאדם היפה, לאיש־המדות, לבעל הקומה. מי שיקרא פרק אחד ואפילו פסוק אחד בספריו יכיר את הרטט העמוק הזה, את היראה מפני הפגיעה בהרמוניה. הוא נלחם עם כל הפרוע, התחוח וחסר־השורש, באשר כל אלה עוררו בו גועל כחזיונות־כיעור.

כל המדות הגדולות, קוי־נפש נעלים אלו, שהכתירו את האיש בזיו יקרות, – כל מה שהרים אותו בעיני כולנו מעל כל משורר ומעל כל אמן ועשה אותו לאיש־הכבוד היחיד והמיוחד, היה בעיקר משום שבו הכיר העם את תחיית האצילות העברית, את נשיא־הגולה הטבעי, אשר נשא למן היום הראשון שיצא אל אחיו את האחריות לכל, את האיש אשר הפקד על רכוש האומה, את הערב לכבודה, למעשיה.

אצילות־נפש זו היא היא המטביעה חותם של אחדות בכל פעולת חייו. היא העושה אותו חוליה אחת בשלשלת היוחסין הגדולה של פרנסי־העם הנאמנים שבכל הזמנים. שנאתו להפרזה, לערבוביה, לפריחה באויר, לכל מה שאינו מיוסד ואינו בטוח ואינו מאומת כל צרכו בחומר וברוח – נובעת מתוך ישרות אצילית זו, הבוחלת בכל הצלחה זמנית, בכל תקנה למחצה, בכל ברק עובר. היא שעשתה אותו לאויבה של כל קולניות, של כל אונאה עצמית, ועוררה בו גועל לכל התלהבות רגעית, ובספרות – לכל מה שאנו כוללים בשם מליצה. מיום בואו אלינו הרגיז אותו תמיד כל מה שאינו מרותק ליסוד קיים, כל בטחון־שוא, כל מעשה פטלי. המעשים כשהם לעצמם לא היו חשובים בעיניו מעולם כאותו הרכוש הנפשי והחרדה הנפשית שהושקעו בהם.

ואם היה איש בינינו שכל ימיו נשא בלבו חרדה זו לכבוד האומה, לכשרון יצירתה, לעתידותיה – הרי זה היה הוא, מי שירש את אי המנוחה הנצחית של כל נביא וכל חוזה בישראל אשר מעולם.

מה מאד המר לו רגש זה! מיל"ג וממנדלי ירש את הפקפוק הממאיר בכחות העם, את אי־האמונה בכשרון־המעשה ובכשרון־החיים אשר לו. פקפוק זה נבע אצלו מתוך ההכרה בהתנונות הרוח, בירידת תרבותה של האומה – מתוך ההכרה שהעם נתרוקן ממהותו, שאין בו עוד כוח ההתנגדות שהיה לו והוא מחוסר כלי־המלחמה להלחם בעד עצמו. לקוי זה החריד אותו מאד. הוא הכיר את הרפיון שאחז את האורגניזם הלאומי כולו, את ההתפוררות הפנימית שנתגלתה בו, והבין שבלי רפוי מוקדם, בלי הבראה לאומית קודמת, לא ניצור אותו החומר האנושי, שיביא את המהפכה המוחלטת בחיינו.

אותה דאגה לאדם, אותה בקשת־האדם הנצחית! היא המפעפעת בכל הרהורי לבו כל הימים. מעולם לא דאג לאמצעים אחרים, כשם שדאג לאמצעי ראשון זה – לנושא הגאולה. חרפה זו אכלתהו תמיד, הרעילה את ששון נעוריו. הנסיון ב’בני־משה', ‘נסיון זה שלא הצליח’, כהודאת עצמו, היה הקטסטרופה הגדולה בחייו, שממנה לא יכול עוד להרפא. אבל הוא מגלה לנו, כי ספקן זה היה גם איש־האמונה, שהיה בו תום־נעורים ושגם הוא יצא אל החיים, והעטרה הרומנטית על ראשו.

משנתבדה חלום נעורים זה, שנא את המסתורין, שהיו אמנם זרים תמיד לרוחו הבהירה, והתאמץ לפזר את כל ערפלי ההזיה. מאז יצא אל העם ונעשה מחנכו – עם כל הצמצום וכל הנשגב שבכנוי זה; אולי המחנך הכי גדול, שקם לאומה מימי הרמב"ם ועד עתה – הוא הזניח את הגדולות, ירא מפניהן, – ירא את היום הגדול אשר ימצאנו בקלוננו ובדלותנו, וכמעט ששאף לדחותו, לאחר את בואו. לאחר תקופת שנות השמונים של המאה שעברה, תקופה מעוטת־דם זו של חלומות והשתפכות־הנפש, של חוסר דמות וחוסר־אונים, בא הוא לצקת את כלי־הדפוס הראשונים למחשבה ולמעשה. תפקיד חייו היה מאז לעמוד על המשמר, להזהיר, להסיר הלוט. הוי, זה היה תפקיד מר. איש אשר יקום וקרע את המסכה היפה מעל ההזיה – מנת חלקו יהיה תמיד ריב ומשטמה. גם הגבור באמת לא תמיד יעמוד בנסיון קשה זה.

לא היה איש בינינו, שהכיר כל כך את שליחות חייו ושלא נטה ממנה כל ימיו. עוד בראשית צעדיו הבין, שעם כל כשרונו הרב, עליו לצמצם את עצמו – שלא לו להפליג בכלי־השיט הקלים של המחשבה, כי אם להיות כולו מרותק לתפקידו המיוחד. שעליו לא להיות סופר, כי אם שליח. אין זאת ענוה עשויה ואין זאת מימרה נאה – הוא לא גרס מעולם סתם מימרות – כי אם הגבלה עצמית, עשיית סייג לעצמו: קביעת ‘פרוגרמה מינימום’ לכל ימי החיים. לא מחשבות, אף לא מעשים לשם עצמם, כי אם שעבוד לתכלית אחת: ליצור עם, ליצור קיבוץ מאוחד ברעיון משותף, שיהיה מוכשר לחיי אדם. אנחנו באנו בשם היחיד. הוא אינו מטעים לעולם את הפרט. בכל אינדיוידואליזם ראה יסוד גלותי, מקור כל פירוד וכל הרס. הוא ביקש תמיד את המלט לאחד, להדביק את האטומים הנפרדים. לא השלים עם כל ‘נטיה הצדה’ – אפילו לגבי הכשרון. בהתבדלות זו ראה מקור כל נגע, ראשית כל התנונות. הוא חפץ לראות את העדה העברית, את האדם החי את חיי עמו, המתבטל בפניו מתוך אהבה, מתוך התקשרות אלימנטרית. בשעבוד זה מרצון של היחיד אל הכלל ראה אמצעי היגייני לא רק להבראת האומה, כי אם גם להבראת היחיד. סוף־סוף גם לנגד עיניו היתה רק תכלית אחת: תיקון האדם. הוא ידע היטב את ערך האינדיוידואליזם העלוב, שמקורו בדלות־הנפש, בחוסר יכולת לנדב, לתת את עצמו – הקו של כל אינדיוידואליזם גדול.

הוא לא יצר השקפת־עולם מיוסדת, ככל השקפת־עולם, על איזו יסודות מיטפיזיים. בקושי תמצאו אצלו גם פתגמים נאים – מה שקוראים ברקי מחשבה. הרצאתו פשוטה. גם את הרעיון המקורי ביותר שלו הוא מתאמץ להביע בסגנון של פופולריזטור. לא חשוב בעיניו, אם הוא או אחר הוא יוצר הרעיון: חשוב עד כמה יהיה נקלט בלבבות, עד כמה יעשה פרי. על־כן זרה לו צורת האפוריזם, שבה שליט בעיקר הרצון להבליט את מביעו. אבל בכל השקפותיו יש קשר אמיץ זה. כולן הן תוצאות של אישיות הרמונית ואחדותית כזו, שאנו רשאים לראות בו את הפילוסוף העברי המקורי של התקופה החדשה. – את זה, שנתן חיזוק לעצמיות היהודית, שחידש אותה, שהדביק שוב את פירוריה הפזורים לעמוד־ברזל אשר לא ימוט.

הוא הדיאלקטיקן לפי טבעו, לא ידע רעיונות בודדים, ארעיים מעולם. רעיונו נובע תמיד מתוך רעיון שקדם לו, תמיד נאחז באיזו מהות עליונה, שהמחשבה כשהיא לעצמה מתבטלת כנגדה. איש־הפולמוס שמעטים כמותו, הוא מחניק את החריפות, כשרון בלתי פורה זה, לשם הביאור האלמנטרי, בז לנצוּח הצעקני לשם הוכחה, לשם השפעה על מתנגדיו. הוא כל כך בטוח בפשטות אמתו, בנצחונה, שאינו חושש לפעמים גם לכווץ את רעיונו, למעט את דמותו על ידי הסברה בלתי פוסקת, וכמעט כנגד רצונו וכונתו מבריק לפעמים מתוך מתינות ניבו חודו השנון של פגיון מסותר.

כשהוא אומר במקום אחד: ‘רק בשעה שהאמנתי בעומק לבי, שצורך השעה הוא להזכיר איזו אמת נשכחה, השתדלתי לעשות זאת כפי יכלתי’, – אין זאת רק ענות החכם ואיש התרבות המכיר שאין ‘אמיתות־חדשות’ מתגלות בכל יום: כל אישיותו המוסרית באה לידי ביטוי במלים הפשוטות האלה. האמת הגדולה היא נצחית, היא רק נשכחה, ועלינו לשוב ולהזכיר אותה.

כחו במתינות זו. בה נתבטא לא רק נקיון דעתו. בה נרמזה האפשרות של תרבות עברית חדשה, של ריתמוס עברי חדש, של סינתיזה לאומית חדשה. בה נרמז כוח העתיד. במקום ההתלהבות העקרה, שהביאה אותנו תמיד לידי קטסטרופות היסטוריות, בא חוש הבניין, חוש ההתמדה, שגידול נצחי עמה ועלייה שאינה פוסקת. בכחה יצר את הסגנון העברי החדש, זה שישמש מופת לדורות הבאים. תרבות המערב בו ורוח ישראל המקורית כאחת. בזה השלים את מפעל מוריו הגדולים, הרמב“ם והרנ”ק.

סגנון זה, שאין דומה לו בפרוזה העברית שבכל הדורות, אין בו לא כחל ולא שרק. סגנון ההלכה הוא – הגשמת הצמאון לפעולה, למהפכה בפועל, ובוז לכל אותם האמצעים המסופקים, שבהם מסתייעים כל אנשי־התעמולה. בקפדנות המיוחדת לו ניקה את סגנונו מכל חומר שאינו נוגע אל עצם העניין, מכל אמצעים של נוי, – עשה את לבושו חול, עשה את סגנונו כמעט כללי, נטל ממנו כל צבע חיצוני מיוחד. – הכל ניתן רק להביע, לבאר, להביא הכרה בלבבות. הוא מאמין כל־כך בכח האמת שבמחשבתו, שהוא נותן תמיד רק לה לדבר בעדו.

כח מוסרי עליון זה משחרר אותו מכל אבק ספרות, מכל רדיפה אחרי ריטוריקה. ביחס אליו נעשה כל סתם סופר כמעט לשם גנאי; ביחס אליו נעשה כל משחק במלים ואפילו במחשבות נאות לעון פלילי; ביחס אליו נעשתה כל התגדרות בחריפות, בעושר־רוח, ואפילו בכשרון, למשהו מעליב; ביחס אליו בטל הגבול שבין אמן לסופר, שבין שירה לפרוזה: במקום שהבטוי, כל בטוי שהוא, מקודש בקדושת הענויים, – הריהו שירה ולמעלה משירה – הריהו דבר ה'!

פרק שישי: בלכתו

[א]

בבוקר של יום כ“ח בטבת תרפ”ה, עם הנץ החמה, סגר את עיניו העיפות לנצח אחד האנשים הכי נפלאים, שהקים עם ישראל בזמן מן הזמנים. מת אחד העם, זה ששמו בלבד נעשה סמל ומופת להווית־אדם, לחנוך עצמי, להתגברות בלתי פוסקת על חולשות־אדם וחולשות־עם – זה שהיה בכל חרדת חייו ובכל מעשיו אשר עשה ואשר נמנע מעשות הסמל הכולל של רעיון השיבה לאדם. סופרים גדולים ומשוררים נפלאים הקימה התקופה, אבל אף באחד מהם לא התלבש במדה גדולה כזו רצון האומה להגאל גאולה אנושית; אף באחד מהם לא בערה תשוקת־אל כזו אל האדם מישראל, שפרק מעליו עול גלות וחרפת גלות, שנתחדש כולו ויהי לאחר כולו. לא היה איש, שדרש כל כך מעט ויחד עם זה כל כך הרבה מאתנו. אף אחד לפניו לא צמא כל כך לגאולה שלמה – לגאולת האדם מבחוץ ומבפנים, כמוהו.

הוא לא היה סופר בעל רעיונות מבהיקים, מהממים. הוא מעולם לא היה מן המתמיהים. אבל בו נתגשם טפוס העתיד של יהודי – טפוס של איש החובה והמשמעת. הוא היה כולו כלי שלם, בלי סדק, כניגון צלול שלא הוטל בו פגם, כיצירת־אמנות ללא פסול. בפיו, ברוחו כל רעיון נעשה גדול. הוא קידש את מחשבתו, באשר מסר את כל נפשו עליה.

את כל חייו מלאה הרגשה שלטת אחת – הרגשת החובה. הוא לא ראה את האדם בן־חורין לעצמו. החיים ניתנו לנו רק למען נוכל לתקן בהם משהו. ולא ידענו עוד אחד כמוהו אשר ראה את עצמו בעל חוב לעמו, אשר ההשתתפות בצרכי־צבור ובדאגות־צבור היתה צורך טבעי לו, כתנועה, כנשימה… אות לחיים, להויה אנושית מלאה היתה לו רק ההכרה, שהוא אינו אבר מדולדל, שהוא לוקח חלק בעמל החיים הכללי. לאיש כמוהו, אשר נלחם כל ימיו כנגד ההתבדלות האישית שמקורה בעצלות, באגואיזמוס, בקטנות ההשגה של ערך האדם – אשר ראה את יפי חיי האדם המוסרי בנדיבות־רוח, בהרחבת האני האישי עד כדי התבטלותו באני של האומה – לאיש כזה היה כל יום, כל שעה של בטלה־מאונס, שנפלו בחלקו בימיו הטרגיים האחרונים, מקור עינויים נפשיים, שאין להביעם…

במובן זה היה אחד הטפוסים הנפלאים ביותר שהקימה התקופה. הוא איחד בקרבו את החושים הדקים של האדם הסוציאלי מן הזמן החדש, הקשור עם העולם כולו באלפי קשרים סמויים מן העין, עם האינסטינקט הטבעי הקדמון של איש־השבט, – של זה שמחוץ לחיים המשותפים של בני המשפחה הוא רואה את עצמו צפוי לכליון. את שיטתו החברותית בנה אמנם על מסקנות המדע המודרני, אבל ביסודה הונח החוש – כוח הדם העתיק, המאחד את הפרטים הנבדלים בחפץ הקיום הנמרץ של הכלל. רק בצבוריות בריאה ראה את הכח המוסרי העצום, שאינו נותן לאדם לשקוע.

[ב]

לא הכשרון הספרותי הגדול, הבהירות, היכולת להביע כמעט בכח פלסטי את הגיונות לבו, הצירוף הנפלא של פשטות שאין דומה לה עם החריפות הנוקבת, אף לא עושר המחשבה והיקף המחשבה הם שעשוהו ליחיד והמיוחד בדור, כי אם סגנון חייו, ההרמוניה הנפלאה שהיתה קבועה בנפשו, אותו הצו הפנימי לישרות עד הסוף, אותה החרדה הנצחית, אשר לא נתנה דמי לו עד יומו האחרון – החרדה לשלמות חיינו, לשלמות מפעלנוּ הם שהעמידו אותו מעל לתקופה שלמה ועשוהו לסמל של העברי, שאותו תחנך המולדת, בניין המולדת.

לא פעם ציינו את זאת. שלמות האיש היתה כעין פלא בדור של אנשים שבורים, חצאיים – אנשים שהם ומעשיהם תלויים תמיד במקרה, בהתעוררות בת־רגע. בכוחה של שלמות זו נעשה למחנכה של האומה; היא הכניעה את כולנו. בה ראינו את הכח המוסרי שנתמזג בדם האדם – שנהפך לרגש טבעי עמוק. שלמות זו, שהוא היה תובע תמיד מעצמו ומאחרים, היתה הריאקציה כנגד הרכרוכית שלנו, כנגד קלות־ההחלטה של אנשי־אויר, שאין להם מה להפסיד. הוא לא הורה ‘הוראת שעה’ מעולם. בזה נבדל מכולנו, קצרי־הנשימה, המודדים את הכל במדת חיי אדם. הוא דרש את האחריות לכל הדורות. בזה ערכו הסמלי לעם ישראל, שהיה קודם כל ובעיקר – כוח רצון וכוח מעצור כאחד. במדה שהרצל היה הכח המלהיב, המניע, המביא לידי גילוי את המרץ השׂפון של האומה, היה הוא ‘האש העצורה’, הכח המבחין, השוקד על תקנת המפעל, על שלמות יסודותיו – השוקל את ערכו במאזני־הנצח. בדעתו לא היה דן יחידי. לפניו עמדו שופטי העם מימי עולם. הוא נצטרף רק אל משפטם המכריע. את כל זה אין להשיג רק בכח האינטלקט בלבד. חרדה זו אינה אלא האינסטינקט של שמירת האומה שנתלבש בו. על כן לא חדל להיות כח משפיע גם כשנפסקה קודם זמנה עבודתו הספרותית. המעין לא נסתם. הוא סימל בעצם הויתו מעין אזהרה כלפי כל מעשה שלא נעשה בכל ההתאמצות, בכל הזהירות, בכל כח ההתמדה. לא היה צורך עוד לכתוב. הוא היה כולו רעיון חי, יותר מרעיון ויותר מפרוגרמה. זאת היתה העין הערה, הפקוחה של האומה – הקונטרולה התמידית של כל המעשים שנעשו בימיו.

[ג]

אכן הוא היה גם סופר גדול – סופר למופת. חותם הקלסיות הטבוע באישיות זו, שנבנתה כולה ‘אבנים שלמות’, בולט גם מתוך כל נדנוד עטו. הוא לא היה מהיר־עט וקל־כתיבה כל־עיקר. מי שחוצב מתוך מכרות נפשו, מי שכל בטוי הוא תמצית חיים ומחשבה לו, אינו פולט במהירות את דבריו, כתופס־העט הטפוסי, המתרשם התרשמות רגע ומתיר היום את מה שאסר אתמול, והדברים המעלים קצף נמחקים באותה המהירות שבה נכתבו. הוא כתב בערך מעט. אך כל מאמר, כל רשימה קטנה שהעלה על הכתב, היו בחייו ובחיינו מעין מאורע, מעין הסעת צור ממקומו. הכתיבה היתה לו חגירת כל כחות האדם. הוא לא עשה אותה רק אמצעי של השפעה בלבד: עליה הוטל לברר בירור אחרון, להתיר את כל הסבך, שלא להשאיר אחריה כל מקום לתסבוכת. הוא לא כתב, כי אם קבע הלכה למעשה. הביטוי השלם של המחשבה היה לו נצחונה הראשון – התחלת הגשמתה. על כן נלחם על כל תג וקוץ, ויתר על כל האמצעים, שהיה בהם כדי להוציאו מחוץ לעוגה שעג לו, אבל לא נח ולא שקט עד שהביא את רעיונו לידי הבעה מלאה. בכשרונו הספרותי היתה התאמה גמורה בין רצון ליכולת. הוא לא נשתעבד לצורות הלשון, ליפין, למטבעות המוכנות. בכל כוחות רוחו לא חתר אלא אל הניב היחידי, זה שאינו מלהיב באמצעים פסולים, כי אם מגדיר את הדברים הגדרה זהירה, מעשית, בלא חסר ויתיר. ההגדרה הנכונה! – זה היה הפתוס היחידי שלו. כל פעם, שהוא משיג אותה, הדברים שמחים. כאילו העולם כולו ניצל מתוהו ובוהו.

בכל עמקותו והשכלתו היה אחד מגדולי הפשטנים, אחד הפופולריזטורים המובהקים ביותר שקמו לאומה. הוא ידע להכניס את פנסו המאיר לכל הלבירינטים הסבוכים. משנתו היתה לא רק סדורה, היא היתה נקיה מכל טפל – מכל מה שאינו מן העניין. היא לא היתה מעולם אכסניה למחשבות ‘אורחות פורחות’. המחשבה האחת עוברת כחוט־השדרה את כל יצירתו, מחזקת אותה ואינה נותנת לה לרדת למדרגה של ‘דורש נאה’. הוא לימד אותנו, שאמת גדולה יש רק במחשבה אחת, – זו שהיא ממלאה את כל האדם ומפעמת את כל חייו. מחשבות קטנות רבות אולי משעשעות יותר, אבל לא הן משמשות חיזוק לחיים, חיזוק לבניין. ובמחשבתו הגדולה האחת, – שאין אמת נפשית נקנית אלא באמצעי תרבות מקורית, בתרבות זו שבה נתגלם הקצב הנצחי של נשמת האומה – מרומזת כל תורתו הלאומית, כל בחינת ההיסטוריה העברית. על כן ביקש את קניני הרוח הקבועים של האומה, בפסחו על העראי. התרבות הלאומית כאמצעי חינוכי, כגרעין משומר, שמתוכו צומחת כל יצירה חדשה – היתה האמת, שהפרתה את כל יצירתו – את כל יצירת התקופה. בלעדיה אין לצייר את השירה העברית, את הבקורת, את הפובליציסטיקה, ואפילו לא את המדע העברי של השנים האחרונות: בלעדיה אין לצייר את תורת החינוך, את כל פעולתנו המדינית והישובית – כל מה שבו נתלבש רצון האומה וכוח יצירתה.

ואולם תורה לאומית זו המקפידה כל כך על סגנון האומה, אינה מצמצמת את תוכן יצירתה כל עיקר. היא כוללת בקפליה אוניברסליות בת־חורין. הסגנון הלאומי אינו תכלית לעצמו – הוא הסייג לאמת נפשית, תריס בפני ‘הכלים השאולים’ והתוכן השאול. הסגנון הלאומי הוא הקנקן הטוב – לא היין. הלאומיות הטהורה של אחד־העם, הרחוקה כל כך מכל צרות־עין של בעלי ההשגות הקטנות, מכל אבק איבה לעמים אחרים – אינה אלא תורת האדם בצורה עצמית, בלבוש ההולם את הגוף הלאומי. במאמרו הקטן, הנפלא ברחבות המבט שבו – ‘בין קודש לחול’ – הוא לכאורה משעבד אותנו אל הצורות שנתקדשו באומה, אבל בעצם פתח בו את כל שערי העולם לפנינו.

חירות אנושית, אוניברסלית זו מתבטאת בסגנונו לא פחות משהיא מתבטאת בתורתו. סגנון זה, שאינו משועבד לשום דוגמא, שאינו סובל כל הטעמה, שאין בו אלא כדי ביטוי – הוא הסגנון הקלסי של הפרוזה העברית. בסגנון זה אחז שוב באמת־הבניין, שנשמטה מידינו זה דורות רבים. משמעת זו מרצון, הוכיחה יותר מכל את הכוח לעלות, להחלץ מתוך המועקה האלמת, שהביאו עמם ימי התקוות הגדולות. ניב צלול ומסוים כזה יצר הגניוס העברי רק בימי עליה. ניב זה היה ויהיה תמיד מחאה חיה כנגד כל ההרס וההפקרות שמביאים עמם הנמהרים, רפי הביטוי ורפי הרצון גם יחד. בו באה לידי גילוי צורת העתיד של המחשבה העברית, לאחר שהשתחרר מכל בהילות והתרשלות והפרזה. סגנון זה ישמש סמל לדורות העולים, המשוחררים. סגנון כזה אינו רק לבוש מחשבה בלבד: בצלילות נגונו, בקויו הישרים, בכוח העצור שבצמצומו, הוא כשלעצמו אות לכוח, לרצון – שלטון הרוח של עצמו.

[ד]

בשנה הראשונה לבואו אלינו, כשהיה עוד כח בו להאבק עם המחלה שמשכה אותו מטה־מטה, היה אוהב לשבת בחורף, בימי שמש, לבדו על אחד הספסלים שבגן השדרות. כשהיינו עוברים מרחוק על פניו, היתה העין נצמדת מאליה לדמות הדקה של הזקן הצנום, שהיה יושב, כדרכו, כפוף על מקלו כשהוא רבוץ כולו תחת משא גלגלתו הגדולה… התינוקות היו משחקים לרגליו על הצדפים הלבנים, והשמש היתה שופעת את קרניה בזהירות. כל העיר הלבנה הזאת, השטוחה כולה נוכח הים הכחול, קלה ורוננה ומשתעשעת, כאילו נעשתה פתאם שוקטה ורצינית בסביבתו. על פני הנוף הבהיר שלה היתה דמות הזקן היגע כדמות אלון עתיק־ימים, כבד־בדים, אך דל־עלים, המעפיל ובולט יחידי בין הירק העליז הצעיר שמסביב. אחד־העם היגע! כמה לא היה זה הולם את עז־הרוח – את זה שמיום שהכרנוהו לא ראינו בו סימנים של רפיון, של חולשת הדעת! הוא אמנם לא היה מאלה, האוהבים להבליט גבורה וכוח – לכך היה יותר מדי איש הטעם. אבל לא היה גם ממנהגו לבוא אלינו ברגעי־כשלון. את שעות הירידה ראה כחזיון פרטי, שאין לקהל כל ענין אליו. הוא בא רק כשהיה ‘בטוח באמתו’. על כן היה במחשבתו תמיד און עצור. ואם גם היתה על הרוב מרה מאד, לא היה בה, לאלה שירדו לסוף כונתה, כדי לרפות את הידים. בהבלטת האמת, האמת עד הסוף, כפי שרק הוא היה מסוגל לראותה ולהראותה, היתה גבורתו. לא היה איש עוד בדורות האחרונים כמוהו, שלא עמד בפרוצס המחשבה מעולם בחצי הדרך, שלא הסתיר את פניו ממנה, גם כשנראה היה כאילו היא מושכת אל התהום. התהום היתה בעיניו רק ההזיה, האונאה העצמית, ההפלגה – השקר בכל גלוייו. כמובן היה זה הגדול בלוחמים נגד משיחיות השקר, שהכשילה את האומה והציגה אותה ריקה מכחותיה ותקוותיה בכל הדורות. את ההפרזה הזאת של אנשי בטלנות ומליצה רדף כל ימיו באמצעי היחידי שהיה בידו – בכח הגיונו העצום, בהעמידו את הדברים על אמתם. את המהפכה הגדולה ברוח האומה ראה לא בהתלהבות, בהתמסרות לדמיונות־רמיה, כי אם בראית הדברים כמו שהם. בבחינה זו הגיע לידי אכזריות. הוא ירא כל רוחה לרגע, כל סורוגט – כל מה שמעלה לרגע על מנת להוריד ולהשקיע אחר כך עוד יותר. זה היה כחו. ואת הכח הזה נטע בנו בזה שלמד אותנו לראות – לראות הכל ושלא להרתע לאחור. הוא שם לאַל הרבה חלומות, הוא לא האמין בנסים. אבל בנס אחד האמין, ואת האמונה הזאת נטע כל ימיו בלבנו: האמונה, שהעם עם כל התנונותו שומר בקרבו כוחות תחיתו, ושאת הכוחות האלה, השפונים בנפש העם ובאוצרות תרבותו, עלינו לעורר ולגדל ולטפח תמיד, כי רק בהם נושע!

פרק שביעי: חתימה

לפני שנה מלא חצי יובל מיום שהלך מאתנו. אך עד כה, דמותו, דמות איש השיבה ברפיונו, חיה ושמורה בלבנו, ומדי נעבור על ביתו, יש והעין עוד מחפשת את המורה היקר, כשהוא יושב שחוח על ספסל־המרפסת, וחבריו, בני לויתו (שגם הם כבר אינם), עמו. כל פעם שהיינו רואים אותו בשקיעתו הנוּגה, היינו מתביישים שכך עלתה לו. למראה האדם החולה (בעוד צלילותו לא נפגמה אף כלשהו) היינו מתביישים בבריאות גופנו. אולי משום כך נעשה קרוב יותר; הלב נתמלא רוך נוסף לו. לא קוינו עוד לדבר ממנו. הוא היה יקר גם כך, בעצם מציאותו, גם בשעה שרק צלו הרועד נפל עלינו.

לנו, שרבים היו בינינו החולקים בחייו על תורתו, היה תמיד יקר וחשוב לא רק כסופר למופת – אלא שלימות הסופר עצמה ראינו כתוצאה של האדם השלם, שלא היה דומה לו בדורו. הסגנון הצלול לא היה אלא פרי אותה צלילות, אותה אצילות שבנפש. מפני השלמות שבדמותו בטלה כל אי־שלמות שבתורתו. הוא ידע להודיע על אמיתו בניב צרוּף כזה, בקצב עליון כזה, שהלב נכנע לה, – נכנע לרוחב דעתו, שהיה בה משום שלטון־השכל והחן־שבנפש במידה שווה. אף כי היה לכאורה כולו הגיון, לא הדיאלקטיקה הנפלאה שלו היתה מכרעת, כי אם דוקא אופן הביטוי – זו הפשטות, המתינות שלא ממנהגנו, כל אותה הלבביות העצורה שבמשנתו הסדורה; הן שעוררו כבוד, שנטעו אמונה בדובר. מי שמדבר כך, יכול שלא להיות ‘שולל הגלות’ להלכה. למעשה היה בכל הויתו, בכל משטר נפשו, שאינו סובל כל בהילות, כל כיעור, כל התעלמות מן המציאות, – ‘יוצא־הגיטו’, שולל הגלות החמור. באומץ זה לאמת ומחרדתו לגרעין שיצמיח את איש העתיד, הוקיע את אנשי־הגלוּת ואת מידות־הגלות בישוב עצמו הרבה יותר משהוקיע את אלה שבנכר; לא היה דבר שהטיל עליו אימה כ’גיטו שבמולדת'.

בעודנו מלאים ריתחת־נעורים ומתפרצים לרחבי־העולם, יש שתורתו נראתה לנו מצומצמת ביותר, אבל משוֹך משכה אותנו תמיד אחריה בביצורה הפנימי, בזה שידעה להכניס לתוך מסגרת ‘מצומצמת’ זו רחבות־אדם – שתבעה בראש וראשונה את הנקיון הגמור, את היהודי השלם, את האדם השלם לא רק כתנאי לגאולה, כי אם כעצם הגאולה. משוֹך משכה אותנו בזה שתבעה מנושאיה מאמצי־נפש ומאמצי־חיים חמוּרים כאלה, שתורה ‘רוחנית’ זו היתה בכוח כולה חדורה תורת־העתיד, הכּרת העתיד. וכלום לא היא שהכשירה את כולנו, גם את מתנגדיה הקיצוניים, לאותו ‘קידוש החומר’ שהוּנח כיסוד לתורת חיינו, ושמשמעו האמיתי היא הבראת הרוח?

מבחינה זוֹ הננו כולנו תלמידיו. בין שאנחנו מחייבים את מסקנותיה האחרונות של תורתו ובין שאנו נפגעים מיסוד הצמצום שבקונצפציה ההיסטורית שלו – אנו נאחזים בו כבאחד ממחדשי תרבותנו הגדולים, כבחוליה מן השלשלת המזהירה של מורינו־מאוֹרינוּ. תורה זו עצמה, שבישׂרה את תקופת הבנין הגדולה – היתה חלק מן הבנין. על כן לימדה אותנו להישיר צעד, ושלא לנוע בלכתנו. להכיר בכוח עצמנו ובגבולות עצמנו ועל פיהם לכוון תמיד את המעשה אשר נעשה. היא הזהירה על כל מהומה שבהזיה, על כל טשטוש של המציאות. וכמה היטיבה לראות את הנולד בהזהירה אותנו השכם והזהר שלא להסיח דעת לעולם מליקויי האדם שבנו, מכלי הנפש שנפגמו ושלא על נקלה יירפאו! דאגתו היתה תמיד הכשרת החומר האנושי; היא בעיקר היתה ‘המטרה הסופית’ לו. פירושה של גלות היה לו תמיד: מכשירי האדם הפגומים. גם בעצם הבנין נתכוון להכשרת האדם – לבנות את עצמנו. תורת אחד־העם, המבקשת בתרבות־העבר משען לחיינו – אינה, בתמציתה הנקיה, אלא האדם העתיד לבוא, האדם שנגאל; וכל כמה שהדגיש את הצמצום לשעה – לא נתכוון אלא לגדולות שתצמחנה מגרעין־אדם בריא זה.

תורת־אדם זו שהנחילנו נעביר לדורות הבאים.

בהקדמה לספרי ‘שירת ביאליק’ סימנתי את התאריך של מאמרי הראשון – הוא מאמרי בבקורת בכלל. שם גם קבעתי מה שהיה לי ביאליק כמשורר וכאדם.

כסבור הייתי, שבאותו ספר חתמתי את משנת ביאליק; אבל כל פעם שאני מעיין בספריו, מנצנצים רעיונות חדשים עליו ועל יצירתו. מיום שפירסמתי את ספרי נוספו כמה פרקי־מילואים, זכרונות נוספים, שהם מתפרסמים כאן בצירוף הפרקים שנכתבו ליובל החמשים.

עכשיו איני סבור עוד, שחתמתי את משנתי עליו…

המבוע

קידוש ביצירה

לא יחידים בלבד נענו לו – העם על כל שכבותיו הכיר בביאליק תיכף לבואו לא רק משום שבליליו הראשונים כבר פעם רוח הדור, פעם רצונו להתנער מאבק דורות ולקום לחיים חדשים, לחיים של כבוד; לא רק משום שסמוך לבואו הריע ההימנון ‘ברכת עם’, הימנון החדוה לבניין, להתאזרות, לאמונה, ואותה שעה הריע ‘על סף בית־המדרש’ שיר הכבוד לאלוהי האומה, הריעה קריאתו ‘לא תמוט, אהל שם’, בה נרמזה התחדשות האומה, הבראתה ע“י הבראת ערכיה – הכרה מופלאה זו ע”י האומה כולה באה לו בזכות סגולתו לשמור על כבוד היצירה, על סגולתו לקדש את שירתו כאשר לא ידע לקדשה משורר עברי זה דורות רבים. היא שגרמה לכך, כי מיד לאחר התגלותו, כמעט מנסיונותיו הראשונים היה כולו ודאיוּת, נעשה כולו קנוֹן. רק הוא יכול להשכיח, לבטל בבת־אחת את הדברים הרפים המעטים, שנכשל בהם בימים הראשונים. רק הוא ידע, שלא לשוב ולהכשל בהם… להיפך, כל צעד חדש שלו נטע בטחון חדש, נטע אמונה כזו, אשר רק לעתים רחוקות מאוד תפול בחלקו של משורר. לאחר שעברו ימי־ המבוכה הראשונים, נתגלתה לפניו דרכו המאירה – הדרך האחת, אשר ממנה לא נטה. לא תמיד הדהים ביצירות גדולות בזו אחר זו; אבל גם בשיר הקטן ביותר היתה מפעמת רוחו הגדולה – פיעמה גיאות שאינה פוסקת, התגברות שאינה פוסקת. הכל צלצל בו כפעמי־נצחון, כבשורה של כוחות מתגלים. היתה ההכרה, שנגולה האבן, שממלכת התרדמה נגאלה מקסמיה.

נער הייתי אז, ואולם משער אני את הרושם הראשון של בואו כמחזה־פלאות. לקול פעמיו נאלמו אז בבת־אחת להקות משוררים, הפסיקו את שירתם באמצע וירדו מעל הבמה בחשאי; ואלה שנשארו, ניטל בטחונם והם התלבטו אחריו באין־כוח. האחד, שהחזיק אז מעמד יחד אתו, היה טשרניחובסקי, שבא מיד אחריו. הוא בא ממרחק, וקסמיו היו אחרים. יש שהיה כובש לנו גם מרחבים, שרגלו של ביאליק לא דרכה עליהם מעולם. ואולם ביאליק, גם בכשלונו וגם בהאלמו לימים רבים, נשאר יחיד לדורו, נשאר יחיד לכולנו. כחידה, כחזיון ללא פתרון, תהיה לנו לפעמים האהבה הגדולה הזאת, אהבת העם לבחירו. עדים אנחנו לפלא, אשר לא שערנוהו. אומה אומללה מתפללת על נפשה, באה לקחת ברכה מפיו, נשענת עליו, מתגאה בו. שירתו היתה העדות המכרעת, כי אמנם קם הדבר והיה.

ברנר קרא לו ‘הנאמן’, ולא היה אמנם נאמן ממנו ללבו. מעולם לא נפתה לב גדול זה להענות לתרועת ההמון. את שירתו לא עשה מעולם פלסתר. בבחינה זו נשאר יחיד בדורו. יחיד אולי גם בספרות בכלל בזמננו. ככה לא בלם את־עצמו משורר מעולם. בהדרת־כבוד כזו לא נשא מעולם שליט את שרביטו. הוא נשאר לנו עד־היום למופת כיוצר, אשר לא חילל את יצירתו, אשר לא נלכד מעולם בידי השטן. כאחד מיחידי העולם, עמד בנסיון הגדול, ולא נסחף אחרי ההמון, גם בפרשו לרגליו את הרשת המסוכנה ביותר – את רשת התהילה. רק הוא יכול לשוב מארץ־ישראל, שנתקבל שם בכבוד מלכים, ולהשמע לקול לבבו ולאֵלם לבבו ולבלי כתוב שירים על הארץ, כמו שתבעו ממנו, בעוד לא מלאו ימיהם להכתב, כשלא היה הכרח לו לכתבם. רק הוא יכול להפסיק באמצע את קולני־התחיה ולהטיל כאבן כבדה לתוך המחנה את ‘דבר’ שלו, כשנואש מן הדיבורים הריקים – כשראה את הפרצה הראשונה בסטית אוגנדה. רק בשביל זה בלבד הוא ראוי להערצת כולנו. התהילה לא העבירה אותו אף רגע על צערו. הוא ידע גם לבוז לתהילה זו, בהשארו תמיד נאמן לעצמו, נאמן לכאבו.

הוא ידע לא רק לדבר – הוא ידע גם לשתוק כגיבור. ושתיקת־פתאום זו, בעצם התרועה, הטילה צל, עוררה פחד. להיות ‘מחריש כאבן’ בעצם ימי בגרות הכשרון, יכול רק משורר־אמת כביאליק. זה שהתאכזר לעצמו, התאכזר לחלומו. רק הוא הרגיש את מגעה הדק של הכמישה, שאיימה אז עלינו. הוא, דורש־האמת ועריץ־האמת, לא יכול שלא לראות תמיד, בכל אשר פנה, את חוסר היסוד, את העיקר שאיננו – את העדר האומה. ככל שהירבו להתריע מבחוץ, ראה יותר את הרקב מבפנים. כעשב מוּכּה צמא לתנחומים, אבל לא היה במה לנחם. יום אחד ראה את עצמו בכל יתמותו. עלוּמי התקופה ועלומי חייו נתגלו לפניו פתע בכל מערומיהם, ונשתתק. ובהשתתקו – כאילו הורד הוילון, כאילו הועם עלינו זיווֹ של יום.

בגבורה זו של שתיקה, בעצמת־חדלון זו לימים רבים, ניתן לראות את כוחו המוסרי של המשורר לא פחות מאשר בגבורת־הדיבור שלו. מי שיש לו חיתוך־הדיבור כזה, מוכרח לפעמים גם להאָלם ככה. לא היה כל יסוד לחשוב, כי נפגם הכינור; משהפסיק שתיקתו, התרונן כפליים. אות, כי כוחו לא דלל. מה־מעטים הם אלה, היודעים להחריש בהעצר השפע! העלובים הן מפליגים בדיבור דווקא כשאין להם מה להשמיע. השתיקה – היא ‘שארית הגבורה’. זהו הכוח שניתן למשמרת. מתנוונים בדיבור, אבל עזי־הרוח אשר מעולם היו גם ‘אמני־השתיקה’. ביאליק שם מחסום לפיו תמיד, כשהדיבור לא התפרץ, כשלא נעשה הכרח. גן־שירתו לא השיר את פריו בלתי אם בגעת בו הסער. כסבל־עולם נשא בקרבו את כל אשר הרה ואשר הגה, וכחומת ברזל היה סגור ומסוגר מסביב. כצרוף זהב צרף באש־נשמתו את דברו. כאחד הנביאים הקדמונים הוא בורח, מתחמק מפני חרדת היצירה. יודע הוא את אשר היא דורשת ממנו. על־כן הוא ירא מפניה. אימת עצמו עליו, אימת אחריותה של יצירה. על־כן הוא כל־כך משתמט מפניה. ואמנם נורא הוא לפעמים להיות שלם כל־כך – שלמות גדולה אוכלת, אינה ניתנת אלא במחיר סיגופים. לביאליק היתה רק דרך אחת: לעלות! הוא לא יכול לנטות אף רגע, לשאוף רוח שעה קלה. ליצור היה לו תמיד – להכניס את ראשו לתוך לועה של שלהבת.

אכזריות זו של יצירה, שנהג בעצמו, היא־היא אשר שיוותה הוד־עליון בעינינו של המשורר, למרות היותו כאדם כל־כך קרוב לכל אחד, כל־כך רגיל במנהגו ובהליכותיו. כולנו הרגשנו שאין איש בינינו מכבד ככה ומעלה ככה את ערך־המשורר כמוהו. אנחנו ראינו אותו כגדול שבחבורה לא רק משום שכמשורר לירי וכענק־הביטוי באמת אין דומה לו בינינו, כי־אם, אולי עוד יותר, משום שהוא קידש ככה את תפקיד היוצר. בתיתו את עצמו תמיד רק באין דרך להשתמט; בהופיעו אלינו רק בשעה שנקרא בחזקה, בשעה שלא היה ספק עוד, כי קול ה' קורא אליו – היה למופת לכולנו לא רק ביצירתו כי־אם גם בהימנעו מיצור, בבואו במסתרים. לא היה איש שהוכיח כמוהו את אמיתות הרעיון, כי אין סופר נעשה גדול אלא אם־כן ידע מה שלא לכתוב ואימתי שלא לכתוב.

הוא הביא תמיד רק את הפרי אשר גידל בגן־נשמתו ימים רבים, העניק רק מאשר הצמיח בעצמו – ויתר על כל שלל מקרי, על מה שאינו כולו שלו; לא זכה מעולם מן המוכן גם בצורה. הרעיון גדל אצלו תמיד, כצב זה, ביחד עם לבושו. וכמה היה רחוק תמיד מן הבהולים! לנצחונות קלים בז. בז לכל אשר יבוא בלא קרב, בלא מאבק. רתק ריתק תמיד את עצמו רק על סלעי־העד, נתן את עינו בגראניטים הקשים, וכל אשר לא דרש את חרטום־הברזל לנקבו, בו לא נגע. את זה השאיר לאחרים, לאלה הלהוטים אחרי המלאכה הקלה והמהירה, – לאלה המקרצפים את השטח העליון. פעמים יכבד גם זה ממנו. אותו החרט הנוקב תמיד בצור אולי יבקש לפעמים גם שכבת־חומר רכה יותר; אך הוא נשאר נאמן לעצמו. המלאכה הקלה לא לו. הוא הניף תמיד בכל כוח התנופה את הקורנס הכבד ויך בכל כובד זרועו האדירה.

בשירתו נתכוון תמיד ליותר משירה – לנעלה גם ממנה. לא ביצירתו בלבד, כי־אם גם באותה הקדושה החופפת על מלאכתו, המפעפעת בכל פינותיה, היתה לנו תמיד סמל של התחדשות, של התנערות לאומית. במקום ההפקרות של הביטוי, המעידה תמיד על עזובה פנימית, על רפיון הרוח ועל ירידת הרוח, יצר לנו שוב את הניב המוצק, הקדמוני, – הניב המצומצם והחריף, שבו רוכזו הכוחות הפזורים, האבודים, שבו שבה ואזרה עוז הרוח הנחשלת. בכל יצירה של ביאליק, היתה תמיד מעין השתחררות של כוחות אסורים, שיצאו לאור־עולם. כל הכאת פטישו החרידה את חומות המוות שמסביב, יצקה את ברזילה לתוך האוויר הקפוא. הוא נעשה בכוח מבעו ובשלמות מבעו לסמל הרצון הלאומי שנתגבר, נעשה למחנך של כולנו. ביצירתו נתגלם בניין האומה בכוח.

הוא לא נתן את־עצמו לשיעורין, כי־אם השליך את־עצמו כולו לתוך הכבשן. מנדלי, פרץ, ברדיצ’בסקי הלכו והתקדמו שעל־שעל בכל ימי חייהם. נחו ושוב חגרו און, עד הגיעם לראש ההר. הוא קפץ תיכף את קפיצת הנמר. הרים את הכל בבת־אחת. בכל שיר קטן, בכל יצירה קטנה דלה מתוכו את תמצית כוחו. לאחר כל יצירה האמין שנתרוקן כולו, שדלה את־עצמו עד היסוד. כמעט כל מה שיצר עומד לפנינו שלם ומוצק כבניין קדומים. המונומנטאלי שבו אינו מתגלה רק ביצירה שלמה, כי־אם בכל אחת מחוליותיה הוא מופיע בכל כוחו, בכל סגולות הגניוס שלו – כאותם שברי האברים הבודדים של פסילי־השיש העתיקים, שכל אחד, גם בהיותו נפרד וקרוע מעל הגוף השלם, נושם בכל יופיו ומעיד על כל גבורת יוצרו.

מבחינה עליונה זו אנו מעריכים את ביאליק. הוא היה לנו תמיד לא רק כשרון כביר, כי־אם מוסרה החי של המלה העברית. בעמדו לנגד עינינו לא יכולנו עוד לנהוג קלות־ראש בה, לחללה, להתעלל בה. שמו בלבד היה כעין לחש נגד כל זיוף, סם נגד כל רפיון־ידיים ביצירה. את ביאליק זה אנו מבחינים בכל אשר עשה בעצמו, בכל אשר תבע מאתנו – את האמן־הגיבור, שידע לכבד את יצירתו יותר מנפשו, שידע לנצור אותה מכל משמר ולהרימה עליונה על כל יצרי־לבו הטובים והרעים. כזה ראינוהו, ובכל הקליפות שנתגלגל לנגד עינינו – היה אחד תמיד, האמיתי, השלם, שלא נפגם כיוצר מעולם, שלא נשבת טהרו מעולם.

הקסמים הראשונים

בשנת השבע־עשרה בחיי, ואני יושב בביתו של כפרי עשיר על חוף הדניסטר, הבהיקה לי ראשונה שירת ביאליק. בימים ההם ואני עוד לומד על־פה את ‘החמלה’ ואת ‘מיכל דמעה’ ואת ‘המתאונן’. מיכ"ל כבר היה ‘אַכוּל’ כלו. בלעתי אותו בשבועות הראשונים לבואי אל הכפר השוקט, ובאין ברירה התחלתי מתגנב גם לתוך אולמיו הצוננים של הזקן; ושירה זו, שאינה כלל שירת־נער, מצאה אז בכל־זאת הד בלבבי יותר משירת גורדון. אולי משום שפניה בכל־זאת יותר אל הנצח, ואולי משום שלחרוזים בודדים בה ברק־הכסף הטהור של ליריקה צרופה, שאינה מכירה עוד בעצמה ומתפרצת כמעט כנגד רצון המשורר. זוכר אני, שאת לבי אף על פי כן לקח אז ביותר ‘הגיון לערב’, ובצאתי לטייל בערבי־החורף בכרמים השקופים שעל חוף הדניסטר, היה פי מרנן את החרוזים הקצרים האלה מתוך לבביות רבה, אף כי לא יכולתי שלא להרגיש כבר גם אז בחציצה הריטורית שבהם.

וזוכר אני ערב אחד באדר, שבו הביא בנו הגדול של אותו כפרי מן העיר ספרי־השכלה חדשים אחדים, וביניהם גם את קבץ ‘הזמן’, שהיה ערוך בידי עזרא גוֹלדין. עוד בשעת סעודת־הערב הספקתי להציץ ולקרוא את ‘בערוב היום’, ולבי התחיל דופק בי כמו לבשורה יקרה. ואולם המסובים, שהיו ברובם משכילים, לא הניחו לי להתיחד עם המשורר אף רגע. ישבתי כמו על גחלים, וּודאי שלא הרגשתי אז באוכל אף טעם כל־שהוא. ברגע־הכושר הראשון חטפתי את הספר ונכנסתי אל חדרי שבאגף־החצר הבודד ונסגרתי עם שללי. זה היה אחד הרגעים הגדולים שבחיי; קראתי את ‘בערוב היום’. המוסיקה שבחרוזים, הציורים הקצרים והחריפים, הרעננות, ברק המלים והרגשות החדש, אשר כמוהו עוד לא ידעתי – כל זה הימם אותי בבת־אחת במין מתיקות, מלאני מין חדוה אלהית, כאילו נפתחו לפני שערי גנים נעולים. הנה זה היה הצער וזה היה הכאב, וזה היה הרוך, והמתק זה היה, והם הם שהיו מנגנים בלב־הנער שבי עד־עתה, ואנכי לא ידעתי! כפארות־גן טלולות נגעו בי המלים המזוככות, האויריות האלה, ואני הרגשתי, שלבי נמוג בי מתוך חמלה ואהבה וגעגועים שאין להם שם ושהם כולם נתכנסו לתוך השורות הקטנות האלה ומרננים אלי משם. הנה כן־הוא – אין זה כי כאן רק הפרוזדור וקול קורא אלינו ממרחקים ולא יחדל אל כבוד העולם, שישנו, ישנו ויתגלה עוד אלינו באחרית־הימים ורגלינו עוד תדרוכנה על אדמת־דשאו הנפלאה –

  כִּי־מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם,

  הַבָּאִים אַט עִם־צֵאת הַיּוֹם,

  וּמוֹשׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם

  אֶל־קַצְוֵי עַד, אֶל־אַחֲרִית יָם?

מאז הועם בבת־אחת זיו שירתו של אד“ם, ואפילו מיכ”ל כאלו נסוג הצדה. באותם הערבים האביביים שעל חוף הדניסטר היו מלווים אותי תמיד צלילי המילודיה העגומה־המנחמת הזאת, שעצם אפשרותה בימים ההם אני חושב עד־היום למעשה־נס. בשיר־נוער זה נתגלה ביאליק הליריקן בכל סגולותיו החמודות: פשטות ונועם של שירת־עם עם עומק ודקוּת של משורר־אמן, אשר יקפּל עולמות מלאים תחת ניבים מעטים. סגולות אלה תתגלינה אחר־כך עוד ביתר צמצום ופשטות בשיריו־תפלותיו שבתקופת הבגרות; אבל עד היום הזה שמוּר לי חן הנוער של ביאליק, ראשית אוֹנה של הליריקה העברית הצעירה בחרוזי־שקיעה מאדמים אלה. שיר זה כאלו מסמל את תפלת־היחיד הראשונה בשירתנו, את עלומי התקופה, – זו היתה קריאתה הראשונה למרחק:

  לֹא זֹה הַמְּנוּחָה, עוּף מִפֹּה –

  אַךְ לָמָּה, לִבִּי, תִּדְוֶה כֹה?

  – – – – – – – –

  מַדּוּעַ אַתָּה זַעֵף, סָר –

  יֵשׁ מֶרְחַב יָהּ – וּלְךָ הוּא צָר.

לנער בן שבע־העשרה, שישב אז לבדו בשדות בסרבּיה ולא ידע דבר בלתי אם ‘את הכאב ואת החלום’ הסתומים שבלבו, שמשכו אותו לקצוי עד ולאחרית ים – היו החרוזים האלה למבּוּע של חסד, לקריאת־חבר משדלת ומעודדת ממרחק. המשורר כמו אחז בידי והוציאני מן הרחוב:

  פֹּה נֶאֱלַח הַכֹּל, הַכֹּל סָג –

  יֵשׁ עוֹלָם טוֹב שֶׁכֻּלּוֹ חָג.

  – – – – – – – –

  שָׁם תַּרְתִּי מָקוֹם לְךָ וָלִי –

  קוּם נָעוּף יַחְדָּו, נִדְאֶה, בְּנֶי!

‘נדאה, בני!’ – האדמה אינה מתנכרת עוד למשורר. כבן היא מרחמת אותו וקוראה לו ותרה מקום לו במחבואיה. בעינים עצומות הלכנו אחריו, נסמכנו עליו. תפלתו היתה תפלתי, תפלת כּלנו. בבת־אחת נעשה הוא הפה והמליץ לכלנו, לדור שלם, ששירתו העדינה והאכזרית משכתו בציצית ראשו אל תועפות היצירה והחיים.

כאלה היו הקסמים הראשונים.

מאז נשאתי בלבי את השם ביאליק כדבר שבקדושה. הוא נעשה יקר, קרוב, יחידי. היה בצרוּף האותיות האלה לבד משהו, שהרעיד את הלב רעד של אהבה ותקוה. התחלתי מחפש בעירי, דלת הספרים וההשכלה, כל מאסף ישן, שבו יכולתי למצא איזה שורות של ביאליק. ‘אל הצפור’ לא עשה עלי כמעט שום רושם. לא אהבתי מעודי את השירים הלאומיים מסוג זה. גם ‘משאת נפשי’ התחבבה עלי רק מפני הנימה האישית, הרועדת בה. אך חרוזים בודדים מתוך ‘הרהורי לילה’ דוקא נתקעו בלבבי עד היום הזה, ולמרות ההכרה, שאין זה עוד ביאליק, הייתי מכיר בכל מלה משדלת ומתחננת כאן את פעמי הימים החדשים. גוּר־האריות עדיין היה מתחטא; עוד לא למד לשאוג. אבל פה ושם מתגלגלים כבר הרעמים החבויים. אי־אפשר היה שלא להכיר כאן במקצת גם את רוח פרוּג ונדסוֹן; אבל בתוך כל ניב היה לוהט כבר משורר, שבלבו המה ים של צער פּוֹרה, צער של תקופה צועדת לקראת פלאים. כשלב האומה מתחיל שוב מנגן מתוך משורריה, אות הוא לרחמי־שמים, סמן להתחלה של גאולה. ואף כי ביאליק מבקש כאן שוב ‘נאד דמעות חדשות’, פועם כבר בכל הרתמוס שבשיר, בניביו המלאים דם צעיר, רגש אחר; מפעפע האור של בת־שירתו, המזה טל־שחרית על העולם.

בחרוזים שוטפים, ישנים־חדשים אלה, עומד עוד ביאליק בצל הימים העוברים, אבל בנגוּנם הוא כבר כולו אביבי, מלבלב ומבשר.

קורא אתה:

  בַּלַּיְלָה בַּּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִנּוֹרִי,

  עֵת עֵרִים רַק־שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;

  עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,

  וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת; –

  אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת־שִׁיָרתִי…

ואי־אפשר לך שלא להרגיש כבר את הרוח החדשה, הצרורה בנפש המשורר. הצער משתפך כגלי־לילה רכים, והוא רופא והוא מרגיע בסם־מרירותו. כנור המשורר הוא, שהפך את אנקת־הכאב לנגינה מנחמת. היגון הנובע מלב מלא עשה אותו לשפע, לעתרת החיים.

מה שמציין את השיר הזה ביחוד ומעיד על עומק הליריות שבו, למרוצת מליציותו, הוא זה, שאינך קורא, אלא מנגן אותו; שנגון המלים רב לאין־ערוך מפרושן; שפעמים אינך שומע כלל את התוכן ואתה נסחף אחרי גלי הרתמוס, המדבר מעל המלים. ועוד דבר: בקראך פעם את השיר, כבר הוא שגור בפיך – הוא חדש וישן תמיד. סגולה זו יש רק לשירי ביאליק. הם מיד נהפכים לפסוקים, לניבי־קבע. אין אף תו אחד ארעי; אין ‘גר’ במשפחה. יש בצרוף משהו מקשר, ממזג, מקרב־רחוקים ומסיר מחיצה בין נפרדים. מליו וניביו נעשים תמיד, כשטיח עשבי־שדה, רקמה אחת, חטיבה אחת. אין חציצה. בשיריו הכי־רפים (שרק הוא ידע שלא לכתבם…) יש מין שלמוּת אורגנית, שאינך מרגיש עוד ברפיונם. כנגון עממי הם תיכף נקבעים בלב, ושוב אין ביכלתך להשתחרר מהם. ניבי ביאליק נעשו תיכף לנתינתה הפקר, קנין־הרבים, ואיש לא הרגיש בשימו אל כליו את רכוש המשורר… עד היום נשאר לי השיר הזה, הסנטימנטלי במקצת, חשוב ביותר, בהוכיחו איזה אינסטרוּמנט נפלא היא הלשון העברית גם בצירופיה הישנים ביד המשורר הנאמן. גם עתה עוד מנגנים החרוזים האלה, הרפים והחזקים, בפניו כנתינתם הראשונה:

  יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

  לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת; ––

  כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –

  סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת־לִבּוֹת אֲבָנִים…

או:

  מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת־רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,

  אַף־אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת־פִּיהָ:

  אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

  הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶׁךְ? אִם־סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?

או השורות החריפות:

  בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,

  וַיִּתֵּן־לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!

מה כאן ישן? מה כאן חדש? מי ישים גבול ביניהם? וכלום זקוק הרגש הנאמן לצורות מרעישות בחידושן? כלום אין זה מפריע? רק ביאליק הבין איך להכניס את החדש בהרגשת־אמן כזו, שלא ידכא את הנעימה שבלב, שלא יאפיל על האור הנסתר שבבטוי. מליו דומות לאבני־ים חלקות, שאלפי גלים כבר הכו עליהן והקציעו אותן מכל צד, אך עוז הים צרוּר בחיקן, וסערת־מימיו מנהמת תמיד מתוכן.

אכן הרושם המרעיש הראשון היה השיר ‘בשדה’, שנדפס אז באחד מלוחות ‘אחיאסף’. לוחות אלה יקרו לי אז בעצם, מפני המסורת שהיתה להם להביא בכל קובץ שיר אחד של ביאליק. בעיני היה שיר יחידי זה שקול כנגד כל המאסף. אחר־כך התחלתי מבחין גם את מנדלי ואת אחד־העם שם לפעמים. אבל השיר לביאליק נשאר ראשון במעלה. בלעדיו היה ריק בשבילי כל הקובץ.

השיר ‘בשדה’ – אחד הראשונים בשירי־הטבע של ביאליק – חסר עוד את התיאור הדק והחריף, שבו מצטיינים שירי־הנוף המאוחרים. אבל כל המרירות והיתמות של עם נטול־אדמה, שדוד־ירק וגזול־שדה פעפעו בארבעת החרוזים הראשונים, שהכו על הלב במין כח, במין אכזריות, שהיתה מורגשת כמעט הרגשה פיסית. עצורי־נשימה היינו קוראים את הבית הזה, שבו צלצלו געגועים כה עזים ועלבון כה צורב של אומה שלמה, שלקחו ממנה את תנחומי האדמה. כל אופן הבטוי היה כל־כך פתאומי בתוך דממת־המות של חיינו, כל ניב – כל־כך לא־צפוי, כאלו נפל מרחוק, מאיזה מעמקים נסתרים שבנפש האומה:

 הֵן לֹא כִכְנַף רְנָנִים נִתְפֶּשֶׂת, מִתְמַלְּטָה לַחֹפֶשׁ בִּרְנָנָה,

 אַף לֹא כִכְפִיר נִכְבָּשׁ בֶּטַח, הַמְשַׁבֵּר אֶת־בְּרִיחָיו לִבְרֹחַ –

 כְּכֶלֶב, יְדִידַי, כְּכֶלֶב מִמְּעַנָּיו, בְּזֹה נֶפֶשׁ וּמְעֻנֶּה,

 בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְּבוֹן יָדַי בְּלִי כֹּחַ – – –

הנה זה כבר ביאליק! סערת הרגש, שאהבה ובוּז, חמלה ואיבה, אמונה ויאוש המו בו יחד, ואותה האכזריות העצמית, הביאליקאית, שאין כמוה מביעה את הכאב. היהודי הנמלט, ככלב בזה־נפש, אל מרחבי־שדה – היה בזה גם מן הרחמים ומן התקוה, אבל גם מרגש הבושה הצורב:

 כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה,

 וָאֵדַע אַךְ־עַתָּה אֶת־עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ־עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

 לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתּכֶן טִפְּחָה,

 לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ – –

היופי האסור בהנאה לא משום שהוא מפסיק את משנתנו, כי־אם משום שלא נוצר על־ידינו – הנה זאת היתה הנימה החדשה, נימת התחיה, תחית־האדם שבנו, שעליה התחיל מנגן המשורר. הכלב המוכה כבר ברח ממעניו אל השדה; אך נסחף בין שפעת גבעוליו ובשטף גליהם, הוא עומד עדיין עני ומדולדל, משום שלא רסיסי זעתו הרטיבו את מגרפות האדמה השחורה. ביאליק לא הרבה לשיר בשבח העבודה, אבל השיר ‘בשדה’ חינך אז דור שלם. השורות הבודדות והמעטות האלה היו פירוש שלם ומלא לפרשת־זועה זו, ששמה גלות:

אֶת־פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,

אֶשְׁאֲלָה אֶת־פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶּכֶה אֶל־חֵיקָהּ:

הַגִּידִי לִי, אִמִּי, אֲדָמָה רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –

מַדּוּעַ לֹא־תַחַלְצִי שָׁדֵךְ גַּם־לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?..

ואותה הצניעות שבבטוי ביחד עם העוז שבו – הם כבר היו מעידים על משורר־האמת, שקם לישראל. המשורר אינו בא אל השדה ככנף־רננים וככפיר בוטח – כיהודי עלוב הוא בא, כאחד הרבים, כעני מישראל; אף כי הוא גם כנף־הרננים הראשונה שלנו וגם הכפיר הראשון, אשר שבּר את בריחיו, לברוֹח. הוא מרגיש את עלבון האומה ואינו מוציא את־עצמו מכּללה, גם בהציץ עטרת־הנבחר על ראשו. הוא מדבר בשם כולנו – גם בשם בני־החורין והעזים, אשר הבקיעו את החומה, וגם בשם אלה, שנשארו עם שממון־חייהם במצור ובמצוק. ואותה הרכּבת הרגש ביחד עם יושר־ההבעה הזהיבו את חרוזיו בתואַם של צבעים נפשיים כאלה, שדובבו את הלב כצלצלי כנור וכיללת סער. בצער הזה, בהשתפכותו הנוּגה והחמה היתה נחמה נסתרה, האור בא מבפנים. זה היה הכוח השמור שבאומה, שנחשף בלב היחיד. מה שנחנק ימים רבים בלב, השתפך שוב בצלילי תפלה והודיה.

הצמאון לטבע בשיר זה היה עוד עמוק יותר מהרגשת הטבע. הגעגועים אינם נותנים עוד לעין לראות. רק האוזן נטויה להקשיב. בכל חושיו הרעבים נלחץ המשורר אל חיק האדמה לשמוע את קולה, לצוּד את סוד שיח־נשמתה. נכרת הנטיה הנגינתית העתיקה שבתכונה הלאומית:

 אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה־דִּבֵּר יְיָ מִן־הַקָּמָה,

 מַה־לָּאַט הָרוּחַ מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְּקוּפיִם, הַגֵּאִים,

 מַה יִּרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיז שָׂדַי, מַה־יִּפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה,

 וּמָה הַשִּׁבֳּלִים תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן הַשְּׂעִירִים, הַמְלֵאִים?

הטבע לא יכול להיות חולין, למי ששב אליו אחרי יובלות רבים של פרידה. קול ה' דובר מתוך דומית־היער ומלחש־שבּלים. בצאתנו ממצר העיר, אנו נכנסים אל ההיכל, אנו באים לחסות בצל אלהים. ובצאתי אז עם חברי לשוּח בשדי־הקיץ אשר מסביב לעיר מולדתי, בהרגישנו מאחורינו את שאון השוק והחנויות ההולך הלוך ורפה ובהשתרע לפנינו הקמה הגבוהה, המלאה – היה הלב מתפלל בניביו אלה של ביאליק – לשלום אדמה, לשמשה ולחוּמה. בעינים אחרות ראינו אז כל קנה־עשב מזהיב באור בין־ערבּים, כל בבוּאה של אילן מצלה במרחק. בּכּל ומכּל היה מרנן הד רעיון. ונוח היה ללב – כרוחה באה עם השירה החדשה הזאת. רק על השפתים רעדו פעם בפעם המלים הצורבות:

  לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנוּ;…

וכמו צל נפל על האדמה המאירה.

הקרוב

הלבביות והפשטות והחנינה האנושית לווּהוּ מצעדיו הראשונים. יקר היה תמיד, משום שלא אהב מעודו את תּגת־המשורר. את נזר־הנבחר היה מניח הצדה, ובבואו לתנות את לבו, היה מנמיך את קולו, למען ישמעו לו הקרובים, הקרובים ביותר. כמה רחוק היה תמיד מכל התהדרות פייטנית, מכל אותו הצלצול הקולני של הריקים והגאים! כאדם נגש, קרב עד־מאד, וכאדם הריק במליו המאירות את אשר העיק עליו. וחם נעשה בסביבתו, מכל מגע עמו ועם שירתו. הוא לא העלים מעולם את פגמיו, לא הסתיר את נגעיו. רק לאחר זמן, כשנגלתה לפניו תהום התנוונותה של האומה, נזדעזע כולו ומפיו פרצו תוכחות־האימה. אך בבואו אלינו נשא בקרבו המון אהבה ורחמים נסתרים. כמה רחוק הוא בעצם מהיות מוכיח! הוא, היודע את כל לב שבור, את כל יתמות הנדח. נפשו כלתה לרֵע, יצאה לאהבה. הלב היה מלא עוד שפע רב כל־כך; כגן פורח הוא מזמין את כל עיף:

 לִי יֵשׁ גַּן, וּבַגַּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

 הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְתִים, נֶחְבָּא תֵל,

 כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אוֹמֵר סוֹד אֵל –

 שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

כמה היה זה טבעי לו, שכמעט בכל שיריו הוא פונה אל אח, אל רע, אל ידיד! לא אל בת־השירה ולא אל האיתנים הרחוקים, כי־אם אל הקרוב, אל ההולך עמו, הסובל עמו. הוא לא שכח אותו תמיד – את זה הנשען עליו, המחכה לו. כמה מאי־ההבנה יש בדבר, כשמוֹנים את ביאליק, שהוא אינו ‘חי כמשורר’! מודה אני, שפעמים גם אני, כשכּאב הלב לראותו אובד באבק ‘שבי־היריד’, הייתי מעיר את אזנו למוּסר על־כך. אבל ברבות הימים הבינותי את גורלו יותר. הוא לא חפץ להרחיק, לא חפץ להסתתר עם עשרו לבדו. בלבו היה גם בּוּז לעושר כזה. אהוב אהב תמיד לחלוֹק שלל החיים והשירה כאחד עם הקרוב – עם האדם. רק אליו קרא, רק לוֹ נתכוון. למחיה ולנחמה שלחוֹ אלהים אל אחיו האובדים:

 בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלֻלִים וּפְאֵר,

 אַךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

 עַל־הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל־הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

 אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

ככה נתגלה לפנינו המשורר – בכל פשטותו ואנוֹשוּתוֹ. אין לו ארמנוֹת־שיש והיכלי־תפארת מזהירים, אבל ביתו החם פתוח לגר. ואור בו וחום צח – זהו לב המשורר, הפתוח תמיד לקרוב ולרחוק. הלב העשיר הזה אינו גן נעוּל. שעריו פתוחים לכּל – ליחיד ולרבים.

ככה ראיתי אותו מרחוק. בהיותי בולע את שיריו הבודדים ובהיותי חולם עליהם בבדידות נערותי. הוא השיבני בימים ההם, כשנפל עלי אורה של שירה גדולה ונכריה, אל היצירה העברית. שירתו נטעה בי שוב אמונה במלה העברית, שהחלותי מתרחק ממנה לאט, סחוּף בגלי התרבות הזרה.

הוא היה לי הסלע, אשר בו נאחזתי בימי־הנסיון הקשים ההם – הוא השיבני אל אלהי.

בצל השכינה

שמש־האביב מציפה דרך חלונות בית־המדרש את ראשי הנערים המעטים, הכפופים על־גבי הגמרות בשעות הבוקר ולומדים עוד בחשק ובהתמדה. ואולם אחר הצהרים, כשמתחילות נושבות רוחות־השדה החמות ובשׂמי־הדשא החריפים יעלו מן האחוּ המשתטח למטה, במרחק צעדים מעטים, והיוֹנים תבאנה אל הברכה המוקפה חרולי־פרא דשנים, והירק המזהיב ישק מרחוק את העינים הצמאות, – אז הגמרא נסגרת מאליה והיד תשולח אל חוברות ‘השלח’, המוכנות בסתר ה’עמוד', וכמים צוננים וכרוחות־שדה ישיבו את נפשנו חרוזי ‘המתמיד’.

לימים מועטים נתגלגלתי גם־אני לתוך כתלים עגומה אלה. חינוכי היה אחר, וסביבתי הקרובה, ילידי־כפר ואנשי־שדה, לא הכשירתני לאהלה של תורה. עיני היו נשואות לקסמי עולם אחרים, ואור אחר כבר צרב את לבי. אך הד שירת־ילדות וחברים חביבים אחדים משכוני שוב אל בית־המדרש, ותקופה קטנה חסיתי גם אני בצלה החם של השכינה.

לא מעט גרמה לכך גם שירת־ביאליק. הפואמות הלוהטות של לרמונטוב, הליריקה של היינה, הפרוזה הנפלאה של טורגניב ומשהו של גטה, שהייתי עשוי אז לקלוט, – כל זה סחפני כנחשול אדיר והתיקני מן החוף הנמוך של השירה העברית. נערכו החרוזים הראשונים ברוסית, בטרם אימנתי את ידי היטב לכתוב עברית. ואולם בא ביאליק פעם בפעם והצית שוב את האבוקה, והשיבני לימים מועטים גם אל סף בית־המדרש. כמקרה אשר קרה אותו, קרה כמעט את כולנו…

והנה צללה באזנינו שירת התקופה – ‘המתמיד’. לא מילוֹדיה קטנה, רגע של הלך־נפש – זאת היתה שירת הדור כולו, שירת פרידתו האחרונה בטרם יעזוב את קנו ההרוּס. כל נעורי המשורר העגומים צלצלו כאן ברוך ובכאב, בחרטה ובאהבה. הבכי רעד על השפתים בעוד האגרוף נקמץ בחשאי, והברכה רעפה בהיות הלב עוד שקוּי רעל ומאֵרה. האומללים והרצוצים ידעו לקלל. אך בלב המשורר היו שמורים נוגה־חיים וחדות־חיים רבים מדי. והברכה גברה. מתוך הצללים העגומים האלה ינק תנחומי חיים פּוֹרים. בצערו ובסיגוף נעוּריו עצם הלב וידע את האושר אשר מנו לו לעתיד ימי העוני. אכן ככה מבכּים וככה אוהבים רק את זה, אשר יפּרדו מעליו פרידת־עולם…

לא, זה ימים, ודורות רבים, ואולי במשך כל ימי גלוּתה, לא צללה עוד מתוך לב־האומה שירת יגוֹנה ככה, לא נבעה עוד הכרת גורלה הטרגי בחדות־אלהים כזו. זה היה צידוּק הצער וצידוק הייסורים – מין אפּותּיאוזה של ‘חיי־העוני’, אשר מפניה חור האושר הארצי, חורוּ חיי האדמה. אבל גם שירת־נזירים לא היתה זאת. אהבת החיים, פּרץ הגעגועים לארץ ולאוצרה הטוב נלחמים עם אהבת אלהים, עם חלומות של קדושה. האילן העתיק שח ומקשיב אל רחש שרשיו, הבוקעים לב צוּרים במעמקים. החיים, גם חיי אומה, יונקים משרשים אפלים, ואל האשר גורלם נחתך לותר על־עצמם, נשמעים לצו האפל־המאיר הזה, והם עושים את שליחותם בלי טרוניה – באהבה, בגאון, בחירי האומה הם, והאומה בוחרת רק באלה, העתידים לעלות על מוקדיה…

גם גבור ‘המתמיד’ הוא אחד הבחירים האלה. אחד מקרבנות האומה, שבו מתרכז כוחה הנצחי, בו נתרכז כוח קיומה והכרח קיומה. אלה אינם חיים על ‘שפעת התכלת’ ועל ‘ירק הגנה’, אף כי גם נפשם תצא אל חיי האדמה המתוקה. להם ניתן העוז להתגבר על חייהם. מכירים הם ברגש סתום שבנפשם, שהם שליחי האומה, שבהם מתגשמת האנרגיה העצומה שלה. כי מה הוא כוח קיומה של האומה, אם לא האנרגיה הרוחנית שלה המרוכזת ביחידיה? גם המתמיד הוא הספוֹג הזה שספג אל־תוכו את רצון־קיומו של עמו, שבו נתגלמה עקשנותו לחיות, להעביר את משאות נפש האבות מדוד לדור. הוא חי לא את חייו. הוא צופה מראשית עצמו; בלבו פועם הקצב הנצחי של נשמת האומה:

  ‘הוֹי, הוֹי אָמַר רָבָא, אוֹי, אָמַר אַבַּיֵּי!’ –

  הֲפֹה בֵית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

  הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

  עוֹלָמִים, הַשּׁוֹפְעִים בָּהּ אִשָּׁה וְחֻמָּהּ?

  הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

  הַיּוֹצְרִים אֶת רוּחָהּ עַל־הָאָבְנַיִם? –

  כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

  הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם!

לא היה עוד משורר, אשר כה הבין את הנכאים ואת החדוה, את הקובלנה ואת הפיוּס, את העקשנות ואת ההתמרמרות העולים מתוקים וסוערים יחד בניגון־הגמרא. אין זאת שירה רומנטית, שהמשורר נותן בה את נפשו להימשך אחרי צללי־הזיה. שירת האומה היא, הקובלת על גורלה, על קרן־הזוית הקטנה והדלה שהקצו לה בחיים, ויחד עם־זה הרגשת אָשרה, שעוד לא נדלדלה כולה אם יש בה עוד עקשנים כאלה, אם יש עוד בקרבה עוז למשוך אחריה את גיבורי־הרוח האלה, המוסרים את נפשם בחדוה עליה. בגרותה ונצחיותה של שירה זו, למרות כמה פגמים קטנים שבצורה, הן בזה, שהמשורר ידע כל־כך למזג את האהבה עם המחאה, את מסירות־הנפש עם ההתמרמרות. הפּתּוֹס העליון יונק תמיד מניגודים. הכוח, גם כוח האהבה, יגבר שבעתים בהיות האיבה סוככת עליו… הרומנטיקה, הקושרת כתרים מתוך סמיוּת־לב או מתוך הונאה עצמית, היא ציץ העולה במרתף. הסער הראשון, סער החיים, ימוללהו. האור והצל יכזבו שניהם בהיותם נפרדים, ונעשים אמת שניהם בארג־החיים האחד. שירת־האמת היא זו, שתּום והבנה, כאב ואהבה, הכרת־ההכרח וההתמרמרות יחד יעלו ביללת־חיים אחת:

אֲדֹנָי, קַח מַה־תִּקָּח! אֶת חֶלְבִּי וְדָמִי. –

  נִשְׁבַּעְתִּי בְךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹׁשָׁה,

  אִם־אֶחְשֹׂךְ נִיד שְׂפָתַי וּלְקוֹלִי יְהִי דֳמִי,

  אִם־אָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי, מִקְצֹעִי אֶטֹּשָׁה…

ויחד עם־זה זעקת התמרורים של המשורר:

  וּשְׁתֵּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּרְאוֹת נִבְרְאוּ,

  שֶׁלִּרְאוֹת יָכֹלוּ הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ,

  תִּדְעַכְנָה, תֶּחְשַׁכְנָה וּמְאוּמָה לֹא־רָאוּ,

  וּבְלִי חֲמֹד מְאוּמָה תִּכְלֶינָה בַשֹּׁאָה…

וכמה מרירות בהכרת הקרבן, שעבר זמנו:

  וּבְחַיִּים כְּבָר בָּטְלוּ כַּצֶּלֶם תָּנוּעַ,

  וּתְתַפַּשׂ כִּשְׂמָמִית בִּמְסִלּוֹת חָדֵלוּ –

  וְלָמָּה זֶה נוֹצְרוּ לַשָּׁוְא, וּמַדּוּעַ

  תֹּאבַדְנָה עַל־חִנָּם הַנְּשָׁמוֹת הָאֵלּוּ?

קשה למצוא עוד שירה, אשר בה יתנצחו רגשות מתנגדים כאלה ושהמשורר לא יתן כמעט להכריע אף לאחד מהם. זהו לא רק כוח, זהו הוד מוסרי נעלה. זוהי ההבנה העליונה, השוקלת את חיי האדם לא לפי מדת היסורים וההנאה, כי־אם לפי עומק הצער ולפי רוממות האושר – לפי סכום האהבה שאנו משקיעים בחיים, לפי הכוח שאנו נושאים בו את סבלם. כאן מדבּר המשורר־היוצר, היודע שאין דבר הולך לאבוד בהויה, אם רק הושקע בכל הרצון שבלב, אם רק ניתן באמונה. לא מה, כי־אם איך שאנחנו נותנים את חיינו יוצר את ערכּם האמתי.

רק פעם יש אשר המשורר יאמר להכריע בנחמו את גבּוֹרוֹ האומלל בהתעטף עליו נפשו. אומלל? כלום אומלל הוא האדם, שאבוקת אלהים מהבהבת בקרבו? כלום אומלל הוא הלב, ההולך ונאכל במוקדי האהבה:

  הָאֻמְלָל? – מַדּוּעַ? מִי יוּכַל הוֹכֵחַ

  כִּי־נוֹצַר הָאָדָם לְמֶרְחַב יָדַיִם?

  וְלָמָּה לֹא־יְהִי גַם־הַנַּעַר שָׂמֵחַ

  בְּאַמַּת פִּנָּתוֹ דֵּי מַעֲמַד־רַגְלָיִם?

  הַתּוֹרָה הָרְחָבָה, הַתּוֹרָה הַמְּאִירָה

  מַחֲשַׁכִּים וּמְצָרִים מֵעוֹלָם בִּקְּשָׁה, – – –

החרוזים החזקים האלה הם במובן ידוע מרכז הפּואמה.לא מימרות נאות בלבד משמיע לנו המשורר; יש בהן משהו מן היסודות שבהשקפת־עולמו. ‘גם עמה ובניו בעני נשמרו’ – אינם סתם דברי־מליצה לביאליק. הוא כרוך אחרי העוני הזה, הוא נשען עליו. הכוח לסבול – זהו העושר, זוהי הרזרבה הנצחית של האומה. אידיאולוגיה קצת ‘גלותית’ – יגידו בנוסח השבּלוני. אבל שירת ביאליק, וגם שירת ‘המתמיד’ בכללה, אומרת את ההפך. מי עוד כביאליק למד אותנו, ש’התורה הרחבה, התורה המאירה' אינה מבקשת ‘מחשכּים ומצרים’ – שרק בנפול עליה אור החיים, אור הנשמה הנגאלה, נעשית גם היא רחבה ומאירה. ואולם בעוני, בכשרון לסבּוֹל, ביכולת להסתפק במועט וליצוֹר, בשעה שאין מרחב, בשעה ששר־האומה מצוה: הצטמצם וחיה! – הוא רואה לא רק את הכוח העליון, העצור בבחירי האומה, אותה הגבורה החבויה, היהודית, שבה הצטיינו קדושיה מימי עולם, כי־אם בעיקר את חוּש האמת שבּה, המזהיר אותה מפני כל משיחיוּת נוצצת, והמוקיר את כל כוח נאמן, כל גרגיר בריא שנזרע בשדה־תחיתה. זהו שוב הסייג, הריאליות האחד־העמית; המעשיוּת, לכשתרצו, – אבל זו, שמאחוריה מסתתרת בקשת האמת ולא הזיות־הרמיה.

בפרקיה האחרונים הולכת השירה ומזדככת יותר ומתעלה לקינה לירית, הסוחפת את הלב במין יגון וחמימוּת של רחמים, שלא יכולנו אז לקראם בלי דמעות. ‘לא גרם מזלי כי אובד עמכם’ – לכל אחד מאתנו היה זה ודוי של חיים, ברכת־שלום לנעורים ותומם, לפינת המולדת שעזבנוה. ביאליק עצמו אמר לי פעם, כי עד־היום אינו יכול לקרוא את פרק ‘המתמיד’ במקום שיסופר על ראש־הישיבה, המקשיב לנגינת צפּורו בשעות השחר, מבלי אשר תרדנה עיניו דמעות…

פעם קרא המשורר לפני קטעים אחדים שכתב בשעתם בתור חלק שני של ‘המתמיד’. שנים עוברות, ואנחנו רואים עוד את המתמיד כשהיה. הוא כבר חולה ושבור, אך את פינתו לא עזב… חיור ומכעכע־דם הוא עדיין כפוף אל הגמרא, וגלי החיים לא נגעו בו… אינני זוכר את הרושם, שעשו עלי החרוזים האלה; ימים רבים כבר עברו מאז. ואולם טוב בכל־אופן, שלא נתפרסמו. ‘המתמיד’ לא נשאר בפינתו. גלי החיים גרפו אותו סוף־סוף. הוא לא אבד, לא נשאר ‘שה תועה, תולעת עיורת’. הצער היה לשד־חיים ואם גם אכל הרבה מן הנפש, אך הרבה יותר נשאר לשירה ולחיים.

‘המתמיד’ לא נכתב על־ידי חובב הנזירות והסיגוף, אף כי העוני יאיר שם לפעמים כשמש: השמש הגדולה עצומה ממנו…

מגע־לילה

מתוך רשמים מטושטשים ונשכחים למחצה של הימים ההם צף ועולה כזכרון חביב שירו של ביאליק, שנכתב בסוף שנות־החמשים – ‘רזי לילה’. שיר־הלילה קרוב תמיד יותר לנוער מצלילי־הזוהר; ורק פדגוגים גרועים חושבים, שלבני־הנעורים יש לתת רק דברי עליצוּת ואור. יפים לאביב נכאיו הנסתרים. הלילה מושך בקסמיו, במעמקיו, בגליו הסתומים, המכים על חוף ההויה. יש רוך בעצבון־לילה שבעתים מאשר בכל נגוהות שמש. רק הלילה מלמד אותנו לראות ללב־העולם, להקשיב אל פעמי הנצח.

ב’רזי לילה' הקשבנו אז ראשונה את הולם לב ההויה הנסתרה. לאור היום אנו רואים רק בעינינו. בלילה אנו שומעים, אנו באים במגע עם גבולות העולם בכל רטט־דם, בכל רגש סתום שבקרבנו; באין עוד האור החוצץ, מהוּת העולם מתגלה לפנינו לעומק ברמזי קולותיה. השירה העברית שולטת עד־היום רק מעט מאוד בחוש־הראוֹת, למרות כל השאיפה הריאליסטית, החודרת אותה כולה. נדמה לי, שעד היום היא תופסת את העולם בעיקר בחוּש־השמע. אפשר מאוד, שטעות היתה בידינו, בהתברכנו בלבנו, כי נכבוש עתה את העולם הגלוי. כל אמנות שלמה, כמובן, אינה מוותרת על הדברים החיצוניים. היא כובשת בכל חמשת החושים ובאלפי משמשיהם מבחוץ ומבפנים. ואולם עד־היום מעטים מאוד הרואים בשירתנו. ואפילו ביאליק, משורר הממש, בוקע עד התהומות לא בשירי־הזוהר, כי־אם בשירי־הלילה שלו. שם הוא השליט. הוא שומע. שם גבולות ממשלתו רחבים ומתגלה כוחו היסודי – הלירי.

ב’רזי לילה' אפשר שיש איזו אריכות, יש איזה חרוזים ריטוֹריים. אבל נגינת הלילה ויגונוֹ ורקמת חייו הנסתרים – כל אותו שפע־ההויה, המתערבל כמים עמוקים בתהום ושולח את צליליו אל לב העֵרים הבודדים, אל משוררי העולם ומבכּיו, כמבקש עזרה, כמזמין לקחת חלק בעשרו המופלג, האובד באין רואה – כל זה נושם וחי בחרוזי־דממה אלה, שעל־פני כולם מרפרף בכנפיו הרכּוֹת והטובות שׂר־של־לילה. אולי נוסף אז גם קסם העלוּמים, אך אנחנו רחצנו אז בשירה זו, טבלנו את נפשנו הנבוכה בנבכי־הנגינה הצוננים האלה, והכאב שקט מעט תחת מגע־הקסמים הזה. הצללים – הן אלה היו נשמותינו הצעירות התועות, שהתעטפו וערגו ופללו בדממת הלילה: חיים! חיים! וקינתנו זאת היתה וּשׂפוּני דמעותינו

  עַל־חֻרְבַּן אֵיזֹה אֶרֶץ רַבַּת פְּלָאוֹת,

  עֲלֵי מַשֻּׁאוֹת חַיֵּי רִיק וְתָפֵל

  הַנּוֹבְלִים שָׁם כְּצִיץ בְּלַיְלָה אָפֵל.

כלואים בחיי־הרחוב ודבקים בם ומלאי איבה להם, נמלטנו אז אל ממלכת־הצללים עם המשורר והקשבנו אל לחש סודותיהם ברעדה. וכמה דובבו אז הצלילים הבודדים האלה את הלב! כמה חיינו אז עם המשורר, העומד מוקף ‘אלפי אלף נעלמים’ וחותר לגלות את מזימותיהם האפלות. הן כולנו עמדנו אז תחת כנפי הצל הזה ולא ידענו עוד מה יחרשו עלינו החיים הנסתרים:

  מַה־יִּרְזְמוּן הַקּוֹלוֹת הַנִּפְלָאִים

  הַצּוֹלְלִים בַּמֶּרְחָק וְנִבְלָעִים?

  הֵד מָה וָמִי הֵם? לָמָּה כֹּה יֶהֱמָיוּ?

‘רזי לילה, של ביאליק ו’הצללים’ של פייארבּרג – זאת היתה רננת בחרותנו. עמהם נפתח הלב לקראת הפלאים הבאים.

פרקי ביאליק

‘מגלת האש’

כדבר שאינו מוטל בספק ושאינו טעון הסבר והוכחה, מגדיר ד"ר מ. רבינזון את יצירתו הגדולה של ביאליק, אגב ציוּן מאמרי על ‘מגלת האש’ (ב’כנסת' ז') כ’צידוק דחוק': ‘היצירה הבלתי מוצלחת’!

מי שחי על ‘מגלת האש’ (וחי עליה כל הדור, אף כי נמצאו עוררין עליה מבין גדולי סופרינו) נתון במצב לא נוח, כשהוא אומר (והפעם באמת) ‘להגן עליה’. ד"ר מ. רבינזון לא זה בלבד שלא הגדיר נכונה את יצירתו הגדולה של ביאליק, כי אם גם את מאמרי, שאינו בשום פנים מאמר של סניגוריה, כי אם, מראשיתו ועד סופו, נסיון לנתח את ‘מגלת האש’ מתוך הקפדה גמורה שלא לכסות על פגימותיה.

מה פירושה של ההגדרה: ‘יצירה בלתי מוצלחת’? יצירה שאין בה מן האמת שבשירה, מן האמת שבלב? כמדומה, שבעשר שורות אשר בכל אחד מפרקיה המרכזיים (הפרק על הבחורים באי השומם, הפרק על שירת המשטמה והנקם, ופרקי הודוּי על יסורי האהבה) אתה מוצא שירה, שהיא שקוּלה כנגד עשרות יצירות שלמות של שירת ישראל בכל הדורות. היש צורך לצטט את השורות האלה? כלום לא נבלעו בדמו של כל אחד מבני הדור, שאין השירה כספר החתום לפניו? כלום איננו מרגישים את רטט נגינתה כמעט בכל היצירה העברית שלאחריה?

אלא מה? יצירה גדולה זו (ככמה יצירות גאוניות אחרות שבשירת ישראל וגם בשירת העולם) אינה שלמה. כן, בזה אנו מודים כולנו. בזה הודה גם ביאליק (בדברים שבעל־פה). בזה, אגב, מתעסק גם מאמרי שזכה בבקורת של מ.ר. אבל חוסר שלמוּת אין פירושו בשום פנים: ‘יצירה בלתי מוצלחת’. אתה מוצא בשירה שלנו ושלהם המון יצירות ‘שלמות’ שבפינה אחת של ‘מגלת האש’, שאינה שלמה, יש יותר שירה מאשר בכל מזויהן. השלמות, שאנו מקפידים עליה מאד ושאיננו נוחים כל־עיקר לוותר עליה, – היא מושג כמעט טפל לחזיונות טבע ושירה גרנדיוֹזיים. איננו שואלים, אם התנ"ך שלם, אם שקספּיר שלם, אם בטהובן שלם. הנשגב כאן מכסה על כל ערוצי ה’פּגום‘: ה’פגום’ עצמו פעמים מוסיף כאן – על כל פנים אינו גורע.

ברם, העדר השלמוּת אינה בזה, שהקשר בין חוליותיה אינו מהודק כל צרכו, או – כפי שביאליק עצמו הגדיר זאת פעם בשיחה פרטית עמי – שאין מרכז אחד, כי אם כמה מרכזים ליצירה זו; כי אם בזה, שכל מסגרת השירה הגדולה הזאת, שנגעה בעמודי התווך של ההויה הישראלית, נמצאה צרה מלהכיל את הנפץ הרב, שהוּטל לתוכה – שמשהו כאן נפסק באמצע, או (כפי שניסחתי זאת במאמרי שב’כנסת'): שיש כאן איזה עודף מצד אחד – ביחוד במחצית השניה, בעוד שאותה שעה חסר גם איזה עיקר. ‘מגלת האש’ שייכת לאותן היצירות, שבהן מרוכז צומת הבעיות של קיום האומה וקיום היחיד כאחד. מרוכזת כאן (בחתימת השירה) ההתנגשות שבין שניהם, שהיא מיסודה הטרגי של נפש כל חוזה ומשורר בישראל מימי התנ"ך ועד עתה. לאחר פרוץ הסער הגדול באה כאן הדממה הגדולה – דממה זו שנשמת המשורר עטפה אחר כך כל ימיה. והיתה זאת דממה כבדה מאוד, דממת חידות. על צהרי חייו וערב חייו של המשורר האפיל צלה של ‘מגלת האש’.

אכן דוקא בתהוֹמיוּת זוּ גדוּלתה של ‘מגלת האש’. דומה, שמכל יצירותיו ‘הנבואיות’ של ביאליק, היא הנבואית ביותר. רק היא לא לקתה אף בשמץ של סטיליזציה. רק היא בתרועתה הממושכה כולה קול ומראה וחידות – כולה האלוצינציה כבדת־חזון, כבדת־רננה. רק בה – שבה ועלתה קללת ‘שפוך חמתך’ ברעם קדומים זה שנאלם דורי דורות. כלום אין גם לקוּייה של שירה זו – הפגם שבבנין, הגודש וההבלעה בהעלם אחד – אופייניים לסגנון הנבואה? פעמים אתה מדמה לשמוע כאן הדי זכריה, דניאל, ספר טוביה – משהו מן החזון הסמלי המאוחר, שקדם לאגדה (והיא הרי כולה רקמה אגדית!). אבל כל כמה, שהיא רקומה בשוליה אורות ערב, היא כולה בקיעת שחר, חזון ההתקוממות לשקיעה. כל עוד ‘קרעי הפורפוריה’ נסערים בכוח כזה, לא גלתה עוד תפארת מן ההיכל.

‘מגלת האש’ היתה חידת חייו – שירת חייו של המשורר, שירת חייו של הדור כולו. והרי היא בכל בקיעיה יצירה גדולה, יצירה שכינסה לתוכה את כל התהומות של ביאליק – יצירה מרכזית בשירת התקופה ובשירת ישראל כולה.

סמל ואליגוֹריה

האם כדאי לשוב ולדון כיום במה שמבדיל בין שני אלה? מיום שנסתמן קו ‘המהלך החדש’ בספרותנו, הדגימה האליגוֹריה כל ישן ונובל בשירה. בה ראינו את היבושת הפוֹרמלית, את התפיסה החיצונית, השׂכלתנית. כל מה שהתחיל מלבלב בשירתנו, נעקר מן ‘המשל והנמשל’ – השתדל שלא להפריד ביניהם. המשל היה עד הימים האחרונים כמעט אסור בשימוש – היה אצלנו שם נרדף לכל צורה דרדקאית, למין ‘אסכולסטיקה’ שבשירה.

ברם, סמל ואליגוריה הם מן המושגים, שהם מורכבים זה בזה עד כדי לטשטש את התחומים המבדילים ביניהם. קשה להגדירם במופשט, ועל כן ניסיתי לעמוד על המבדיל ביניהם בדבּרי על ‘מגלת האש’. השירה הגדולה שנוּתחה על ידי מחדש נתנה אחיזה כלשהי לנסיון של הגדרה, הואיל והיא עצמה יצירה שסמל ואליגוֹריה נאבקים בה. עם הבירור הבעתי את הדעה, שאין כמעט יצירה שבסמל שאין בה גם שמינית שבשמינית של אליגוֹריה. כשם, שמאידך גיסא, אין גם אליגוֹריה שנכתבה בידי משורר גדול שאין בה גם מסגוּלת הסמל ומכוחו (‘סוסתי’ למנדלי וכדומה לה).

ביסודה של הארת ‘מגלת האש’ שלי הונח גילוי המקורות האגדיים של יצירה זו (האגדה על טמינת אש הקודש במערה נסתרה על־ידי הכהנים שהגלו עם יכניה המלך בבלה ומציאתה בשובם מן הגולה – אגדה המסופרת בשתי נוסחאות בספר חשמונאים ב‘; האגדה על הנזיר שהקריב את ‘שערו הנאה לשמים’, אגדות החורבן בכלל, ובעיקר זו, שבה יסוּפר על מאתים ילדים ומאתים ילדות שנשבו לקלון והטילו א"ע אל הים וכו’, שהיא בעצם היריעה, שעליה רוקמה ‘מגלת האש’. כיון שכמעט כל אגדה עממית חשובה אינה בתוך תוכה אלא מציאות מרוכזת גדולה, היא נעשית בידי המשורר מאליה כלי מחזיק סמל. וביאליק הראה זאת גם קודם ל’מגלת האש‘, בשירה האגדית על ‘מתי מדבר’, שאף בה, אגב, סמל ואליגוֹריה ארוגים זה בזה. בידי משורר, שהוא פחות בעל כוח מביאליק, לא היתה גם זאת אלא אליגוֹריה בלבד, אבל ביאליק חלק לה מגבורתו והעלה אותה לסמל – לשירה גדולה. משהו מן האליגוריה אתה מוצא לא רק ב’מתי מדבר’ בלבד, כי אם בכל יצירת ביאליק: מאבק זה בין סמל לאליגוריה אינו פוסק אצלו לעולם. מי שלא עמד על כך, לא עמד על קו מרכזי בכל יצירתו.

ברשימותיו המעניינות של יעקב רבינוביץ על חדש וישן הוא נוגע, אגב שיחה על ענינים שונים, גם בבעיה זו. מדבריו נראה שהוא מכריע ב’מגלת האש' לצד האליגוֹריה. הכותב אינו מנתח ואינו מבסס את דבריו. אך כיון ששירה זו היא עד היום אצלנו סלע־הויכוּחים, ותולים בחיוב ובשלילה, מה שיש בה ומה שאין בה – אינני רואה כמיותר להביא את תמצית דעתי בבעיה זו.

בראש וראשונה, יש לזכור ש’מגלת האש‘, בתשעים אחוז מן הפבולה שלה, אינה ספּוּר בדוּי, כי אם ארג אגדות בצירוף רמזים אבטוביוֹגרפיים. ציוּן האגדות והעובדות מחיי המשורר, המרומזים כאן, הוא לא רק הפירוש הטוב ביותר ליצירה זו, כי אם אולי הפירוש היחידי. הסמל העיקרי, סמל־היסוד, כאן – אש הקודש – מזדהה מתוכה ומאליה עם סמל הנבואה; מלחמת הבחור בהיר־העינים לאש הקודש היא מלחמה לנפשו – מלחמה לרוח הקודש. זהו רעיון היסוד, שאינו אליגורי, כיון שהוא מרומז במקרא ומרומז באגדה, וביאליק רק העביר את המושׂגים הדתיים לספירה של שירה מודרנית. שני הבחורים הם שתי סגולות שבנפש הישראלית, כשם שהסיפור על הבחורות השמחות אלי קרבן ומטילות את עצמן בנהר, והבחורים המטילים את עצמם אל התהום אחריהן – אינו אלא ניסוח של סיפור האגדה הידוע בשנויים קלים. הרי זה סמל למסירות הנפש על הטהרה בישראל, שיסודה באגדה עצמה, שהרעישה את לבם של דורות גם בלבוש סגנונה הפשוט והדל, וביאליק כדרכו, העלה אותה בעוז ניבו ובלהט צבעיו, כשם שהעלה את רמזי האגדה על ‘מתי מדבר’ לסמל של גורל האומה. מבחינה ידועה יש בהם ב’מתי מדבר’ מן האליגוֹריה הרבה יותר מאשר ב’מגלת האש', אך כיון שהמשל הובלט שם בכוח ציורי כביר, הוא ממילא יותר ממשל, ועל כל פנים: דבר שערכו המוחלט אינו בנמשל.

האם צדק רבינוביץ בהכריעו ב’מגלת האש' הכרעה גמורה לצד האליגוריה? ודאי שהיסודות האליגוריים אינם מעטים ואינם ארעיים בשירה זו. ציורים בודדים, כמו ‘נהר־האבדון’, ‘אילת־השחר’ ועוד, מחייבים נמשל – וזה טיבה של אליגוריה. בלי נמשלים הם פּנסים כבויים, פמוטות בלי נרות.

ברם, עמודיה של ‘מגלת האש’ בנויים על אדני האגדה, המקפלת את הסמל בתוכה. אלה הם סמלים המתבקשים מאליהם: אין להפריד ביניהם ובין הציור כשהוא לעצמו. כי נכריע ב’מגלת האש' לצד האליגוֹריה בלבד, ננמיך את ערכה ונמעט את דמוּתה שלא כדין.

ופעמים דוקא מתוך בקיעיה אתה מכיר גדולתה של השירה.

שניות בשירת ביאליק

ביאליק, שלמד מאחד־העם, מורו ורבו, את אמנות ההגדרה, והיה, כמשורר וכהוגה, נאמן לדעותיו כל ימיו – פעמים קנאי להן גם יותר מרבו, היה, כאיש שיחה, לעתים חולק על עצמו וסותר את עצמו. אמנם משהעלה דבריו על הכתב, לא נטה מהם בכתב. אבל בריתחא דלישנא, היה מגלה פנים שונות בדברים שנקבעו לכתחילה על ידו כהלכות שאין אחריהם כלום. טבעי מאוד, שכמשורר היה שונה הרבה מאחד־העם, והיה רואה את הדברים בזמנים שונים ראיה שונה. אבל – לא משום ששינה דעותיו, כי אם משום שהשלים אותן, בחיוב או בשלילה, על ידי הערות נוספות, על ידי הסתכלות נוספת.

בזכרונותי לא הססתי לציין סתירות אלה בכל מה שנוגע לדעות ציבוריות־לאומיות (כהתלהבותו למלכות ישראל, שכתלמידו של אחד העם החזיק רוב ימיו בקו האבוֹלוּציוני). משבא לשבת בארץ והסתכל בחזיונות חיינו, מיד פגה מתינותו ה’אודיסאית'. הבין, שאמנם יש קודם להתחזק במניין ובבניין (בהילות לא גרס על כל פנים), אבל לא עג סביב לעצמו עוגה, שאין בה מוצא למרחב.

לעומת זה, נמנעתי, מטעמים מובנים, להביא דברים משלו שיש בהם מן הזיקה השלילית לגבי אישים. מטבעו של ביאליק היה להטיח דברים גם כלפי אלה, שהיה ממעריציהם הנאמנים. לא אחת נזדמן לי – ובודאי נזדמן גם לאחרים – לשמוע מפיו דברים והערכות ‘קשים כגידין’ על אנשים, שהיה בדרך כלל נלהב להם – ליצירתם הספרותית או לפעולותיהם הלאומיות, והתלהבות זו שהיתה נוטה קודם לכף זכות, הוכרעה פתאום לכף חובה כולה.

נמנעתי מזה לא רק מפני הכיעור שבדבר כשהוא לעצמו, כי אם משום שעל הרוב השלילה כאן לא היתה שלילה מוחלטת, – משום שעל הרוב לא הביעה אלא צד נוסף, לוּא גם שונה לחלוטין. אחד מקוי־היסוד בתכונת ביאליק היה למצוֹת חליפות את החיוב ואת השלילה שבהערכתו: כל צד לחוד. משנתלהב, נגיד, ליצירה מסויימת, לא היה מסוגל אותה שעה לגלות בה אף שמץ פסול. אבל, היו מקרים, שהופעות שראה אותן כתכלית השלימוּת, נמצאו יום אחד פגומות ביותר בעיניו, בהערכה מאוחרת יותר, ולא נמנע בקיצוניות המיוחדת לו מלהדגיש את השלילי שבהן. אמרתי פעם, שזהו אולי הקו המובהק ביותר בתכונתו. אתה מוצא אותו, קודם כל, בזיקתו לישראל: פעם הוא ‘יחז את ראש עמו מה שׂגיא, מה כביר’, ופעם הוא חורק את שניו ולוחש: ‘עם אובד, עם נבל’… ואולם גם הברכה גם הקללה נובעות מלב מלא, הכואב ואוהב, ורק שלב זה לא הוכשר לראות בבת אחת את האור ואת הצל, כי אם כל אחד מתגלה לו נפרד מחברו, בעוד שעל צד האמת היתה לו זיקה מתמדת אחת לדברים העומדים ברומה של הויתנו.

אפשר, שזוהי הזיקה הנבואית, שגם בה הברכה והקללה באות תמיד נפרדות, בעוד שאין להסיק בשום פנים מזה, שיש כאן דוּאליזם ממש.

תכונה זו חשובה לנו גם בשעה שאנו אומרים למצוֹת את דעותיו של ביאליק ביצירותיו הגדולות – גם בשירה, גם במחשבה. אין כמוהו מעריץ את מנדלי, את ‘יוצר הנוסח’. כל מקום שביאליק נתקל ביצירה לשונית גדולה, אין גבול להתפעלותו – הוא רואה בה תופעה כמעט למעלה מן הטבע. אין ספק, שכשרון היציקה של העברית החדשה, שמנדלי יצר לה בתי־דפוס אדירים, הביא את ביאליק לידי התפעלות יותר אולי מכשרונו הציורי הכביר. אבל בהספדו על ש. בן־ציון אינו מהסס לציין ברבו הנערץ את הקפאון של הזקנה, ‘מיעוט הכּוהל’ שבשירתו. לא היה זה, לפי דעתי, נכון לגבי מנדלי, שטל נעוריו לא יבש עד זקנה ושׂיבה. כאן נתכוון אולי בעיקר ללמד זכות על הפרוזה של עצמו. אבל ראוי לציין את עצם העובדה, שבמומנטים ידועים גילה ביאליק פנים אחרות גם באלה, שגאונותם לא היתה מסוּפקת בעיניו. ודאי, משום שהיה לו צורך למצוֹת את סוף דעתו על ידי תוספת שלילית, שלא היה בה משום קו־מילוּאים להערכתו החיובית.

אפשר שבגלל תכונה זו לראות ‘כל פעם רק צד אחד’, לא הגיע בפרוזה סיפורית לידי אותה יכולת שבשירה. היסוד האפּי מחייב ראיה ‘משולבת’, בעוד שבשירה דוקא המאבק שבין שתי הראיות פעמים מעמיק את החריפות, את הדרמטיוּת.

בספרי ‘שירת ביאליק’, השתדלתי להראות, אגב ניתוח יצירותיו, את הדוּאליזם (שהיה לפעמים מדוּמה, ונתבטל על יד סינתיזה עליונה יותר). דוגמה ראשונה לכך היתה לי יצירתו הגדולה הראשונה – ‘המתמיד’. תוך כדי מחאה לוהטת זו נגד חיי הצער של הממיתים את עצמם באהלה של תורה, יצב את האפותיאוזה לפרישות של בית־המדרש, וראה ב’המתמיד‘, הנותן את חייו, את נעוריו, על לימוד התורה, את החזיון הנשגב ביותר של היהדות (‘אדוני, קח מה־תקח! את חלבי ודמי – / נשבעתי בך ובתורתך הקדושה, / אם־אחשוך ניד שפתי ולקולי יהי דמי, / אם־אמוש ממקומי, מקצועי אטושה’…). ‘מתי מדבר’, זה ההימנון הגדול למעפילים, ה’ראשונים לגאולה’, הוא לא פחות מזה אלגיה עמוקה על ‘אגדה עתיקה עוד אחת’, שצללה בדממה ששבה ‘וערירי יעמוד המדבר’. עיר ההרגה' מכוונת כלפי הרוצחים וכלפי הנרצחים – ולא נודע מה מחריד כאן יותר, מה מכאיב כאן יותר. והאם לא זהו כוח האיתנים שבשירה עצומה זו, שהמשורר עצר כוח לראות את אסון האומה וקלון האומה בראיה אחת?

סוגיה חמורה עוד יותר היא ‘מגילת האש’, הכפילות הגדולה, שנשארה עד היום כחידה ללא פתרונים. מי מן הבחורים, ששניהם ‘שוים בקומה ובגבורה, שניהם משכמם ומעלה גבוהים מכל הבחורים ושניהם אנשים רזים ועיניהם גדולות ופקוחות לרוחה’ – הוא הפלאי ‘אשר יכין צעדם: אם זה העלם הרך בהיר העינים ואם זה איש האימות זעום העפעפים’?

כאן לא המורה ולא המנהיג חד את חידתו לעמו, כי אם המשורר – זה איש הכפילות, היודע כי לא האחד בלבד יכין את צעד האומה, כי אם כוחות מתנגדים, לפעמים צוררים איש את אחיו, עושים מעשה אחד, – מעצבים את נפש האומה, מכשירים אותה לקרב ולהתבוננות, לאהבה ולאיבה גם יחד; כי רק אלה שהם כפותים ברצועות אל תורתם, או אל מפלגתם, סבורים שאומה היא בתקופת יצירה גדולה, בימים של מהפכה גדולה, כוח מוניסטי: משהו שנמשך לצד אחד, לאור אחד. סופה של ‘מגילת האש’ הוא אמנם לאין ערוך רפה יותר מפרקיה הראשונים. מה שהמשורר, המעיד קודם בעצמו שאין להכריע, מי משני הבחורים הוא האחד, אשר ‘לבב כולם כלבבו’ – בכל זאת מכריע כולו לצד ‘בהיר העינים’, פסק ממש את ראשה של השירה המופלאה; ובעוד שבפרקיה הראשונים מחלחלים כוחות האומה, ובשירת זעום העפעפים סוערת משטמת האומה הלוהטת למחריביה, ובה מתגלית עצמת הנבואה, שאינה משלימה עם אויביה, הרי בהטביעו כת מרי־נפש זו, כל כמה שהשירה נפלאה עוד בפיו של העלם ‘בהיר העינים’, ההולך לבקש את הנבואה, צמצם את כוחה, סתם את המוצא למרחביה.

מי שבמחיר אהבתו ושנאתו קנה את מתנת הנבואה, היה אדם ישר־לב וישר־עינים, אך לבו הוּכה לרסיסים, ‘ובצר ללבבו מאד,… ונשא עיניו אל אילת השחר, ובקש צלמה במימי הנחל,… והביט גם אל תהום נפשו, ועמד עד בוש, והחריש עם כל העולם ביגונו הגדול, יגון היחיד’…

האם לא נרמזה כאן גם הטראגדיה האישית של ביאליק?

לא כדאי לשוב אל הבעיה של ‘אגדה’ ו’הלכה', שמדי דבּרוֹ באחת מהן, הוא תמיד מכריע לצדה, באופן שמשתי הצורות האלה, הוא תמיד ‘אוהב את שתיהן יותר’… על מה שנאמר במסותיו המצוינות קשה להוסיף. כמה שאהב את האגדה, לא גרס את האגדה בלא הלכה. עמד על כך, שהן לא רק מותנות זו בזו, כי אם סתם יצירה כוללת את שתיהן, או – אינה כוללת אף אחת מהן. הלא היא הבעיה הנצחית של שירה ופרוזה, וכבר הזכרתי פעם, שבאמרי לתומי: ‘הרי זאת פרוזה ולא שירה’, – התעורר ביאליק ושאל: ‘כלום גם אתה מבדיל בין שירה לפרוזה?’ וכשבחנתי אחר כך את השאלה הספּוֹנטאנית הזאת, הבינותי שכאן אולי סוד משנתו היצירית של ביאליק – אולי של פתרון הבעיה הזאת בעתיד, לכשתגיע היצירה העברית למלוא עצמותה.

ואולי דוקא משום כך פרובלימטית היא שירתו הגדולה ‘הברכה’, המראה שוב, עד כמה העסיק את המשורר עניין זה: מה עדיף? מציאות או שירה? אמת או חזון? עד כמה ביקש כל ימיו להקים את הגשר בין שני העולמות או לדעת ‘מי משניהם קודם?’

סיפרתי בזכרונותי, שהייתי עד להתחבטות זו, שנתחבט המשורר יותר מחצי שנה, עד שסוף סוף סיים את ‘הברכה’. המשורר עצמו מציין את התאריך של השירה: תשרי, תרס"ה. ואמנם בחודש זה קראתי בכתב־יד את פרקי הפואימה היסודיים: תיאורי הברכה בבוקר, בליל ירח, ביום הסערה, בשחר. מהם – כ’ביום הסערה' – אין אולי משלם לכוח ולהוד בכל שירת ביאליק. אבל השירה נפסקה משהגיעה לסוף התיאורים, שבסוף כל אחד חוזרת ונשנית השאלה מה עדיף: העולם כמו שהוא, כפי שהוא מתגלה במציאות, או יפיו המשתקף בלב הברכה? ברור, שהברכה מסמלת כאן את נשמת המשורר – את הקליטה, היופי הפאסיבי, את ההויה המכונסת כולה בעצמה:

  הַחֲרֵדָה הִיא לִגְאוֹן אַדֶּרֶת יַעַר

  וּלְתוֹעֲפוֹת צַמְּרוֹתָיו הַמְבֻלָּקוֹת,

  אוֹ צַר לָהּ עַל־יְפִי עוֹלָמָהּ הַצָּנוּעַ,

  בְּהִיר הַחֲלוֹמוֹת, זַךְ הַמַּרְאוֹת,

  אֲשֶׁר עֲבָרוֹ רוּחַ פִּתְאֹם וַיַּעְכְּרֶנּוּ,

  וַהֲמוֹן חֶזְיוֹנוֹת הוֹד, טִפּוּחֵי לִבַּהּ,

  הִרְהוּרֵי יוֹם וְהִרְהוּרֵי לַיְלָה,

  בְּרֶגַע זַעַם אֶחָד שָׂם לִקְצָפָה.

השיר לא נשלם אלא בקיץ תרס"ה. אין זאת כי אם למשורר – למשורר כביאליק – לא היה קל להשיב על שאלה חמוּרה זו – מי משני העולמות האלה קודם: אם זה שהוא כולו פעולה והגשמה או זה שאינו אלא פרי הקליטה? איך ישיב, והרי למשורר שניהם קודמים!…

סיומה של השירה (‘ואני בימי נעורי, חמדת ימי’…) אינו נופל מחלקי השירה הראשונים, אבל את ההכרעה – במידה שישנה – יש לתפוס תפיסה שירית; באופן אחר אינה אלא תשובה דחוקה על ‘חידת שני העולמות’, שהם ‘עולם תאומים’ ובעצם ‘אין לדעת מי משניהם קודם’. התשובה היא, שעולם אחד הם.

‘התשובה בדוחק’ ניתנת בקטע האחרון (‘שפת אלים חרישית יש’), שהיא משנת שירה גדולה בפני עצמה, והיא מעין הימנון לשפת ההסתכלות, ל’לשון המראות' –

  בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּעַ אֶל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

  וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,

  וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ

  וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא־הָגוּי…

אין זאת כי אם הבריכה היא המשלימה את העולם הפעיל, – שהקליטה הגדולה אף היא בכלל פעולה, בכלל השתתפות: ‘בכּל צוֹפיה והכּל צפוי בה, ועם הכל משתנה’, גם היא אולי עצם ההויה. בעוד שהיא ‘עם הכל משתנה’ היא גם חיה עם הכל. היא ‘החדה את חידתה העולמית’, היא ‘בת עינו הפקוחה’ של שׂר היער, בת עינו הפקוחה של העולם.

ככה פתר המשורר ולא פתר את החידה. רמז על השירה, כעל עינו של עולם, בת־לויתו של עולם – ראה בה את ההגשמה העליונה, את נשמת ההויה.

ואפשר שאין זה ‘פתרון בדוחק’ כל עיקר.

פעמי בואו

לא בתרועת כובש נכנס ביאליק להיכל השירה העברית. אף לא בצהלת־נוער. פעמי חרדה היו פעמיו הראשונות. כעמדו ‘כפוּף ראש ועני’ על סף בית המדרש, עמד משמים ונבהל גם על סף החיים החדשים. לאחר ולוֹזין ולאחר אודיסה, שני המבצרים שלא הובקעו לפניו, נואש כולו מעצמו. ‘גדולות לא פלל ונצורות לא בקש’ עוד בחיים. תשובתו מאודיסה לפרוור ז’יטומיר היתה תשובת פליט־מלחמה ‘בוש ומנוצח’, ש’הוכה אחור' ואינו בוטח עוד בכוחותיו, והשירה אשר שר בימים ההם היתה כולה שקויה נכאים ודמעות. איש לא הביע לפניו את אכזבת הדור, את תבוסת ‘הבנים היוצאים’ לשדי־מרחקים ביגון חרישי ועמוק מזה. השיר ‘בתשובתי’ מזעזע עד היום בעירום יאושו. באור קפאון השתטח העולם לפני המשורר האובד. זאת לא היתה קינת אדם צעיר על תקוות לא־באו, כי אם סתימת הגולל על עצמו – קץ כל חזון.

כך היתה ההתחלה.

כל השירים האלה, שירי הערב ושירי הלילה, לא היו אלא דמעות בושה שנגרו, השתפכות לב נכנע, שלא קבל ולא הטיח דברים נגד מי־שהוא, חוץ מנגד עצמו. יש כאן, במלים הפשוטות, בניב שטרם חזק, שפע רוך, לחש תפלה. אדם עזוב פורש את כפיו בתחנה ומבקש על עמו ומבקש על נפשו. אבל קולו נחבא בדמעתו, והוא מודה על הכנעתו. מכריז בגלוי־לב על רפיונו:

  אֲדֹנָי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

  גַּם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי;

  אֶלָּפֵת כִּי־אֶשְׁמַע קוֹל חֲצֹצְרָה בָּרָמָה –

  וְכִנּוֹר וָחֶרֶב – לַכִּנּוֹר הִנֵּנִי.

וכנור זה היה – כנור לתפלה, שהוציא בימים ההם רק קולות אלגיים חרישים. זה היה לחש עצור, המית־לב רוננת. דור שלם שפך בהם את לבו, קונן את קינת נעוריו המבויישים, הודיע על חייו שלא הצליחו. קולות אלה הלכו ועמקו מיום ליום. הלב המלא הזה התנגן יותר ויותר משיר לשיר. הוא לא רק קונן על אבדנו, כי אם העביר גם את רוח הבשורה. אבל גם בנשאו את עיניו מזרחה ובברכו את ‘אחיו הרחוקים העובדים בית אמו’, עוד עמד כעני לפני העולם וקולו רוה דמעות נעלמות. המוּזה של ביאליק לא היתה בכיינית מתוך חולשה: אלה היו דמעות לב פורח, טל אביבי שהניב את העולם, אבל מרי העוני של הסביבה, הכרת רפיונה עדיין הכבידו עליה מאד, ולא קם בה רוח לקלל, לזעום, ללמד חובה. המשורר ראה את עצמו, כראותו את עמו הנרדף, המושפל, ‘ככלב בזה־נפש ומעונה’, ולבו נשבר בקרבו. הוא לא הכה אותו בשבט פיו, כי אם הוריד את דמעתו הרותחת שככה עלה לו – שככה עלה לשניהם. זאת היתה דמעת־אח חמה, רסיס־השתתפות נאמן, שהוריד על אח אובד כמוהו, – הלא היא מאירה באחד משיריו הנפשיים ביותר, המלאים זיו אדם, אשר לא יועם לעולם:

  בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

  אַךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

  עַל־הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל־הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

  אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

בחמימות־אדם זו היה מרננת־תהלים: תפלה לעני כי יעטף, כי יחם לבבו. בכל השירה הזאת, שירת השב, היה מן היגון הרוה, המצמיח ארץ. מדת החסד גברה בלב. המשורר לא יכול לראות אָון באחיו, – הוא רק בכה עמם והתפלל עמם.

מבחינה זו היתה עוד שירת ביאליק הראשונה, עם כל חידוש סגנונה וחידוש ניגונה, המשך. המשך של שירת מאנה. אפילו – של דוליצקי, של גולדפדן (‘אל הצפור’), המשך של יעבץ (‘אל האגדה’). היו מוטיבים גם של שלמה האלקושי, שלא לדבר עוד על פרוג, שבת־קולו הסנטימנטלית עולה כאן כמעט מכל שיר: (‘מכל חמודותי אל הותיר לי שתים / זכרונות מדאיבים ודמעות עינים’). זאת היתה האוירה המחוממת, הביתית משהו, של חיבת־ציון. דוקא אל יל"ג, שהשפעתו ניכרה בנסיונות הסטיריים (‘ברחוב היהודים’, שנתפרסם ב’מזרח ומערב', וכמה שירים פיליטוניים, שלא הוכנסו לספר־השירים, אלא לאחר מות המשורר) – לא נצטרף. אולי משום שלא הספיקו עדיין הכוחות, ואולי – משום שהשעה היתה שעת רצון, שעת רחמים, וטרם הגיעה שעת תוכחה. העינים הדומעות היו נשואות בעצב, בתקוה –

  עַד פְּרָץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה…

כמשורר, שתק שתיקת־צפיה כל הדור בימים ההם – ימים ש’בין התקופות', של ערב־אביב.

בעל־האגדה

‘ויהי היום’ הוא ספרו האחרון של ביאליק, שיצא שבועות מועטים לפני מותו. כאן נאספו בראשונה ספורי־האגדה של המשורר, חוץ מ’יום הששי הקצר‘, שלפי סגנונו ותכנו אינו מצטרף אל מה שכונס בספר זה. בפעם הראשונה מתגלה לפנינו ביאליק, שהוחזק לריאליסטן מובהק בעיני רבים – וגם בעיני עצמו – כבעל־אגדה. ו’בעל־אגדה’ היה, ככל משורר. כונתי: כמשורר השתלט על החומר, לש אותו כחפצו, – לא קבל את מרותו גם כשהיה נראה שהוא משתעבד לו. ריאליסטן היה בתוקף הזמן, בעוד שהספרות העברית פרפרה כולה בסבך המליצה, והריאליזם היה משמש מחאה כנגד ההפשטה הרומנטית. אבל במדה שנתחזקה ועמדה על קרקע המציאות, שב אל מקור עצמו; התגעגע על הניב התנ"כי, על צלילו הרוה. התחיל כפרוזאיקן קיצוני ב’אריה בעל גוף' וסיים באגדה שלמה.

מפליא עד כמה הסגנון כאן כולו פוריסטי־מקראי. בקשתי בכל הספר את עקבות הסגנון המנדלאי, ולא מצאתיו – פרט לבטויים בודדים, שגם בהם טבוע חותם המקרא, נמנע מלהכניס צורות־לשון מאוחרות, אפילו כשהיה זקוק להן. ברור, שחפץ להטביע על אגדות אלו את חותמו של האפוס המקראי, והתרחק מסגנון האגדה גם במקום שהתוכן שאול כולו ממנה. נמנע מלחזור על צורת האגדה. מי שיודע עד כמה הוקיר ביאליק את צמצום לשונה של האגדה, את הבעתה המרוכזת, לא יתפלא על שהדיר את עצמו לגמרי מגעת בהן. את האגדה העברית הקדומה, שעמל חצי ימיו בבנינה ובהכשרתה לרבים, חפץ להשאיר כמו־שהיא. הקפיד מאד שלא יזייפוה אף בקו אחד זר, תנ“כי או מודרני. סבור היה, שאין כיצירת־עם זו, פרי רוחם של דורות, עשויה לשמש חיזוק ללשוננו ולתרבותנו ודוקא בהשתמר צורתה ורוחה שמירה גמורה. חטיבה מיוחדת היא, חטיבה חד־פעמית בהתפתחות הגניוס העברי, ואסור היה במגע, אסורה ב’יפוי' כלשהו. כל ‘עבוד’ של האגדה היה קלקול בעיניו. אולי משום כך ראה צורך להטעים בהקדמתו, שעיקר בנינן והרחבתן של רוב האגדות אינו אלא פרי דמיונו ועבודתו, 'ואפילו רבות מאלה שתכנן שאול כולו, – אף הן יש שהכותב, ע”י שנוי צורה וסגנון אצל עליהן מרוחו ונתן להן צבע וצביון מיוחד, מה שאין להן במקורן הראשון. הבין שחידוש יצירה בשירה אינו אלא בריתמוס החדש. ספר זה, שבצדן של אגדות קלות, שנגררו עם המלאכה, אתה מוצא בו מעשי־אמנות מצויינים ודברי־שירה עמוקי־תוכן וכלילי־ניב, כ’אגדת שלשה וארבעה', ‘שור אבוס וארוחת־ירח’, לא היה, כרוב יצירותיו של ביאליק, אלא חוליה אחת בתכניתו הגדולה. גם כאן נתכוון לשוב ולבנות משברי־חומר את האפוס העברי המפוזר והמפורד. לפי שעה בחר את מחזורי האגדות העשירים על דוד ושלמה, חפץ להשלים ולשכלל את שתי הדמויות הביבליות הגדולות: את הפייטן ואיש־הקרב עם החכם ואיש־השלום. שתיהן יקרו לו יחד. בשתיהן חפץ להחיות לדור הצעיר את הנדיבות הקדומה. בשלמות בעיקר (ב’אגדת שלשה וארבעה', נוסח שני) הטעים את מה שיקר לו ביותר – את ההומניסטן הגדול, את חכם־החיים, אשר לבו ברך את הנשמעים לצו האהבה, כלצו הגורל, ואת דורש שלומם וטובתם של בני האדם, בלי להבדיל בין עם לעם.

בני־הנעורים יקראו את האגדות האלה, המלאות חן דמיונה של יצירת עם שנצרפה בכור המשורר. אבל לא רק הם. ספר־שעשועים זה אינו ספר לשעשועים בלבד. גם בו השקיע המשורר מכחו ומגבורתו.

על המסות

אנחנו כל כך דבקים כולנו עד היום בשירי ביאליק, שדומה, לא היה עדיין סיפק בידינו, להכיר את קסמי הפרוזה שלו, שהיא ראויה לתשומת לב מיוחדת.

והמכוּון לא לסיפור, לאגדה, כי אם דווקא למאמר, למסה, שאמנם המזהירים ביותר שביניהם (‘הלכה ואגדה’, ‘יוצר הנוסח’, ‘גילוי וכיסוי בלשון’) ידועים למדי לקהל, אבל לרוב המסות האחרות מעט מאד ניתן לב, בעוד שכל מה שכתב ביאליק, כאסאיסטן, חתום בחותם בגרוּת של תוכן וסגנון, שאין דומה לה.

בימי הזכרון של ביאליק הנהגנו לקרוא גם מתוך הפּרוזה האסאיסטית שלו, ולא פעם אני נוכח, לחרפתי, שגם אני שהקדשתי למסות האלה פרקים מיוחדים בספרי, איני מכיר אותן במידה מספקת. את השירים ידענו כולנו על פה, ואין פלא שכמעט דבר לא נבלע בזכרוננו, ואילו לגבי הפרוזה הסתפקנו בסתם קריאה, והרי בפרוזה זו משוקע כמעט אותו הכוח שבשירה. ביאליק שאימת הפרוזה היתה עליו, ניגש לכתיבתה אולי בהתרכזות נוספת. הדוגמה של אחד־העם היתה תמיד לנגד עיניו, ואולם כאמן הביטוי יש והשיג התלמיד גם יותר משהשיג הרב.

בשנים האחרונות שמענו הקראות מן ‘הספר העברי’ ומהרצאתו לפתיחת האוניברסיטה, והקריינים הצליחו להבליט איתנות של פרוזה מוצקה ורבת־חן, שעוררה התפעלות אין קץ. היה בפרוזה מעוז ההגדרה של אחד העם, ואולם באור נוסף, במלאוּת נוספת. המחשבה כאילו חתרה אל קצה גבול משמעותה, הסברתה; ובכל פסוק נוסף היה מעין התרוננות המחשבה מעצמה – היה שעל נוסף לעומק ולרוחב כאחד, ננעץ אגב מאמר קדמון (כמו ‘שמים וארץ במאמר אחד נבראו’, שנרמזה בו תורת האחדות של חומר ורוח) בקמטי קמטיו של הענין ודלה אותו עד תומו.

אכן, טרם עמדנו על כוח ההגיון האדיר של ביאליק, שהיה לא פחות גדול כ’בעל הלכה' משהיה כ’בעל אגדה'.

לשון שירה ולשון פרוזה

אף שגם ב’חבלי לשון, נרמז פה ושם, שכוחה של הלשון לא בזה ‘כמו־שהיא’, כי אם במה שהיא יכולה להיות, במה שהאמן עלול לעשות, למצות ממנה, הנה רק ב’גילוי וכיסוי בלשון' עמד על הסכנה של השיגרא הלשונית, של המלים השחוקות, המעוכות, שנהפכו לאסימונים, ושאין הן עשויות להיות ביטוי־אמת למתחולל בנפש, – ל’דבר כשהוא לעצמו'. אותה שעה הכיר, שמבחינה זו, מבחינת חידוש הלשון והפיכתה לכוח־בראשית, כפי שהיתה בשעת יצירתה בפי האדם הקדמון, השירה בלבד עלולה לחולל פלאים; הכיר, שתפקיד המשורר הוא אולי בעיקר לשוב ולפחת נשמה במלים, שהן בחינת פגרים מתים.

לא היה אולי עוד משורר, שהחשיב כל כך את הפרוזה כביאליק. פעמים העדיף אותה גם על השירה. כשכתב דבר בפרוזה, היה במצב של התרוממות הרוח יותר מבשעה שכתב את דבריו המצוינים בשיר. יראת הכבוד בפני פרוזאיקן גדול, פובליציסטן או מספּר, נשארה בו כל ימיו.

כאן ב’גילוי וכיסוי בלשון‘, הכיר בערכה הגדול של השירה לחזק את הפרוזה – להשיב למלה, שהיתה כ’אסקופה הנדרסת’ מרוב שימוש, את כוחה הראשון, את כבודה הראשון. ודאי שלא נתכוון דוקא לשירה בחרוזים בלבד, אבל הכיר שכוחו של הפייטן יפה ביותר לעקור את המלה ממקום שלבלובה נגמר, ולהעבירה למקום שלבלובה מתחיל. המשוררים, ‘בעלי הרמז, הדרש והסוד’ הם שהוכשרו לשוב ולגלות את ‘נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע מסוים בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי המתנועע שבה… המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה – – – המלה הישנה זורחת באור חדש… וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה’.

‘גילוי וכיסוי בלשון’ הוא הימנון לשירה, והימנון השירה, כמאמץ עליון לביטוי־אמת.

במסה קטנה ונפלאה זו נרמזו אולי תחומי הפרוזה והשירה, כגילוי הדברים וכחידוש הדברים.

מארינקה

המכוון הוא לסיפור ‘מאחורי הגדר’, שבשיחות ובמכתביו לפני פירסומו קרא לו ‘מארינקה’. עובדה זו מלמדת אותנו, כי הנפש העיקרית, הדמות שריחפה לפני המשורר – על כל פנים, כפי שעלה הסיפור במחשבתו – היא האסופית היפה שגידלה הגויה המרשעת שבפרבר, היא מארינקה, ולא נוח.

ברם, למעשה, יסופר כאן כמעט רק על נוח. מארינקה מנצנצת פה ושם, ואף שלא נפש הנער בלבד, כי אם הפרבר כולו, במידה שהוא עוין את שקוריפינשטשיכה, נושם את יפיה של הנערה, הגדלה כצמח מסתורי בתוך גן־הקסמים של הגויה השנואה, אין המשורר יודע בעצם מה לעשות בה. דומה, שאף הוא אינו נהנה מחינה אלא מרחוק, – רואה אותה ‘בין פצים לחברו’.

אין בשום אופן להגיד, שדמות מארינקה יצאה מטושטשת. אין ספק כמעט, שהיא לקוחה כמו־שהיא מימי ילדותו של המשורר. כך ראו נערי ישראל את בנות הנכרים, גם כשלא הפסיקה ביניהם אלא מחיצת קרשים בלבד. כך ראו גם את גני הנכרים המסוייגים בהיותם עוברים על פניהם בדרך אל החדר ומציצים לתוכם מתוך פחד וכלות־נפש יחד. המשורר סיפר, כדרכו, מה שראה, מה שידע. אבל ממציאות מארינקה ראה מעט, ידע מעט.

לאחר ‘מגילת האש’ גרם היחס מצד הביקורת לסיפור זה (כמעט, כמו לכל סיפוריו) את האכזבה הגדולה. המשורר השקיע בו את מיטב יכלתו, ואתה מוצא דפים מצויינים (כציורו של בית שקוריפינשטשיכה ואיבת השכנים היהודים אליה. או ההתעוררות האביבית בדם נוח, וביחוד ציורי־הנוף שאין דומה להם), אבל בכל בניין הסיפור, בכל הקומפוזיציה מעט מאד מעוף הדמיון, מעט מאד החן האפּי. ידי המשורר משורגות, אך כמו אסורות.

ואולי חסרה כאן בעיקר מארינקה, זו שדמותה משכה אותו כל כך בגשתו אל מלאכת הסיפור. נוח דל מאד, ואף שהמשורר הוסיף לו מחן ילדותו, אינו ביסודו אלא חזרה על אריה בעל־גוף.

יתכן, שדוקא משום שאותה שעה קסמה לו בנוח ילדות עצמו, הסיח דעת ממארינקה, שהקוים המעטים המפוזרים בסיפור, מרמזים על דמות, שהיתה ראויה לתשומת־לב יותר מצד יוצרה.

שירת האהבה

לטשרניחובסקי אהבה ושירה היינו הך. הוא שר ‘אהבה נהיה’. הוא התחיל בשירת אהבה, והיא שהיתה נשמת הוויותיו עד ימיו האחרונים. אחרת שר את אביבו, ‘האביב העשוק’, ביאליק. מקודם, בטרם בגר לשירה זו, בטרם שמע את שאגת דמו הגדולה, שר לאשה האהובה, מתוך הערצה וצידוק־הדין – בלי תקווה וגם בלי קובלנה:

  זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,

  קְדוֹשָׁה אְַּת מִשֶּׁבֶת עִמִּי;

  אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,

  לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ.

זאת ההערצה וזאת הזיקה של קדושה לאהבה נשתמרו גם ביתר שיריו על מוטיב זה, שאינם מרובים. רק על חרוזי ‘צפורת’ חופף אור קיץ, אור יער. הושר מאורע חולף בחרוזים שאינם חולפים.

שיר אחד (‘קומי צאי’) מעלה צליל אביבי צוהל – משהו ממשק פלגים מתרונן עם הפשרת השלג; שיר המראה עד כמה הציפה החדוה את לב המשורר – רק קרן אור אחת של אושר. אבל בזה אחר זה באו ‘ואם ישאל המלאך’, במקום שנשמת המשורר ‘מתפללה על האהבה’, ו’איך?' – שאגת הלב ל’יחידת חייו', כשאגה להצלה:

  הִגָּלִי־נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי

  אֱלֵי מַחֲבוֹאִי:

  וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי, צְאִי וּגְאָלִי

  וּמִלְכִי עַל־גּוֹרָלִי;

  וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

  וַהֲמִיתִינִי עִם־אֲבִיבִי…

כאן, הנעימה הטרגית, שאינה פוסקת עוד בשירת האהבה של ביאליק – זאת התפילה הגדולה שלא נתקבלה. ב’הכניסיני' הוא שוב שואל: ‘היכן נעורי?’ ו’מה זאת אהבה?' – נעורים ואהבה הם היינו הך, ובאין אהבה, גם נעורים אינם. דומה, – העדר אהבה הוא בעיניו גם העדר זכות לשיר, ליצור – כך רמז לי פעם בשיחה אחת כשהיינו מהלכים בבוקר־אביב אחד בגן הזכסי שבוורשה; וזה היה ימים מעטים בטרם שנתפרסם ב’השלח' שירו ‘איך’.

ברם, את קינת נפשו הגדולה ואת כשלונה בדרך האהבה שילב ביאליק ב’מגילת האש', והיא וידוי חייו הגדול. שירה תהומית זו, בה גילה עד מה העמיקה ההויה הגלותית לערער בנו את כלי־קבולה של הנפש לברכת האהבה. בעמקות, שאינה נתפסת על נקלה, צירף כאן במוטיב על העלם שיצא לבקש את אש הקודש שנגנזה בימי החורבן, וגם את אש הקודש של האהבה, – את צינור הברכה לחיים שנסתם על ידי מעקשי דורות, שהבדילו בין בשר לרוח, בין אהבה ארצית לאהבה שמימית, כביכול, – הבדל מדומה זה, שנזירי חיים ומקולקלי דם שבנו בדוּהוּ ויחד עם אויבי החיים של יושבי מנזרים ומסתגפים במדבריות הרעילוהו.

נבואה

בעית הנבואה מתעוררת מאליה כל פעם שאתה קרב אל שירת ביאליק. פרקי החזון מאירים כאן באור נוסף, משום שהם סוּגים בעיטורי ליריקה. נבואה גדולה, זו שאינה סאטירית בלבד, אינה יכולה שלא להיות גם לירית. זעם מתפרץ מלוּוה צלילים מלודיים חרישים. אמתותה של נבואה מוּכחת על ידי צלילי־לואי אלה.

את דמותו של הנביא, את התהווּתו בכוח התגברותו על עצמו, על אושר עצמו – הראה לנו ביאליק באבטוביוגרפיה השירית שלו ‘מגלת האש’. אין הנביא נביא אמת, פוסק מהיות משורר, מי שכואב את נגעי עמו דוקא כי יכאב גם את נגעי עצמו. נגעי עצמו הם החשופים, המאמתים את נגעי עמו.

נבואה אינה משהו שונה במהותה משירה, כי אם משהו שונה בדרגה. אולי – בהרכב היסודות. אכן ברגעיו הגדולים נביא עדיף ממשורר. כל חויה גדולה היא חומר לשירה. נבואה היא שעה גדולה, שעה של התרעשות. חויה הופכת לשירה בכוח משותף של התנגנות וזעזועים. ניגון עצמנו היא. עיצוב עצמנו. נבואה חורגת מתחומי עצמנו. היא האני בצירוף ביטולו.

ראשית דעה היא, ברק ההכרה. קול אלהים הוא, העולה ממעמקים לא שערנום. בעוד ששירה היא תפלה להתגלות, כיסופים לאלהים. פרקי תהלים הם, לפי מהותם, דברי שירה.

שיר כ’דבר‘, שהוא ראש חזונו של ביאליק, גילה בו את הנביא־המשורר בכל עצמת כוחו, עצמת ראייתו. לפי התרעשות, – זינוק היאוש, שהולידתהו ההכרה. והוא שיר נבואי גדול, משום שניבו, כל כמה שביסודו הונח ציור תנ"כי קדמון (‘את־רצפת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא, / ונטשתה לנבלים’, ופרץ הזעם בחרוזים הבאים: ‘בעט איפוא במזבחך, בעט ברגל קלון – / ועל־אשו ועשנו יתערער’…) – הוא, על אף כל זה, כולו מודרני. ‘ומחית במחי יד אחת את־קורי העכביש אשר נמתחו לנימי כנור בלבבך / ותארוג לך מהם שיר תחיה וחזון ישועה’ וכו’ – כל כוחו, כל קסמו בזה, שהמשורר שילב בציורו המקראי קו מודרני – מה שהציל אותו מן המליצה הפסיבדו־ביבלית.

אין כאן חיקוי, אלא, אם אפשר לומר – התחרות, חיזוק הישן, ככל שירה אמיתית, שנבנתה על יסודות קלאסיים.

כזה גם השיר הנעלה ‘אכן גם זה מוסר אלהים’. החרוז רב־הכוח: ‘אשר תתכחשו ללבכם’, זה שנתן ביטוי עמוק כל כך לדור אובד דרך, הוסיף כוח בצירופו הנפלא החדש לביטוי המקראי (‘יתכחשו לי’). כל זה – משום שלא חיקה את התנ"ך, כרוב משוררי ישראל שבכל הדורות, כי אם נשען עליו והרים אותו כאחת.

על כפל הנושא בשירתו

בספרי על ביאליק העירותי על חזיון זה ביצירתו. אוהב היה לשוב אל נושאים, שנזקק להם בשכבר הימים. עשר שנים לאחר ‘המתמיד’ הוא כותב ‘לפני ארון הספרים’, שאמנם נעימה אחרת מפעמת אותו; ואף על פי כן הרי היא אותה תהיה על הספר, שהעטה אור פלאים את החיים, והוא שאכל את לשדם. המלודיה כאן לירית יותר, אלגית יותר – מרחק הימים העמיק את העצב של ‘נזיר החיים’ מלשעבר, וגם נסך עליו אור חדש:

  אֶת־פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,

  וּרְצוּ אֶת־נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק…

  הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!…

  מִכָּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל־אֶרֶץ רַבָּה

  הֲלֹא רַק־אֶתְכֶם לְבַדְכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי.

  לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ

  וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף…

  בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית־מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,

  אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים.

  עַל־שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,

  וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל־יַד אֲרוֹנְכֶם,

  לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד…

הרי זאת קינת ‘המתמיד’, אבל משורר אינו חוזר על עצמו – כאן קובלנה מאוחרת יותר, מזוקקת יותר. היאַמבּים הנפלאים האלה שקויים יגון אחר – יגון הלב, השואל לאבדת נעוריו, לאבדן אביביו אשר לא ישובו:

  וּמִי יוֹדֵעַ,

  אִם־לֹא בְצֵאתִי שׁוּב לִרְשׁוּת הַלַּיְלָה

  מִכְּרוֹת בְּקִבְרוֹת עָם וּבְחָרְבוֹת רוּחַ

  וּמְאוּמָה אֵין עִמָּדִי וְלֹא־אַצִּיל דָּבָר

  מִלְּבַד הָאֵת הַזֶּה, אֶל־כַּפִּי דָבַק,

  וְזֶה אֲבַק הַקְּדוּמִים בְּאֶצְבְּעוֹתָי.

ב’המתמיד' עוד הלב הצעיר מלא, עם כל היגון, חדות הקרבן, אושר הקרבן, של דורות, שהמיתו את עצמם באהלה של תורה. כאן מרגיש הלב אחרת, שואל אחרת:

  …וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלַיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם,

  חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים

  מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,

  וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָמַעְלָה

  עַל־עִיר וּמְתִים, עַל־הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ…

כך חוזר המוטיב של ‘המתמיד’, ואולם הביטוי כאן ענוג יותר, רונן יותר. ביאליק כאן עומד בלבלוב האלגיה הנקיה, ו’לפני ארון הספרים' הוא היקר בפרי ביכוריה.

נגעתי כאן מגע־אגב בהקבלת שני הנושאים, וכדאי עוד לשוב אל חזיון הכפילות בשירת ביאליק: ‘שירתי’ – כנגד ‘יתמות’; ‘אחד אחד ובאין רואה’ והפרק הראשון של ‘ספיח’, שקטעים שלמים מן השיר חוזרים בו, ויש להוסיף אפילו ' אריה בעל גוף' ו’שור אבוס וארוחת ירק' ועוד.

העיון ביצירות מקבילות אלה יגלה לנו, כי יש מוטיבים יסודיים ביצירת ביאליק, שהיה לו צורך לשוב ולחיות עליהם – כמובן, תמיד בתוספת עומק, בתוספת בליטה.

והוא חזיון ראוי לתשומת לב מיוחדה ביצירת משוררנו הגדול.

רעיון התיאטרון

ביאליק עמד קרוב ל’הבימה' מיום היווסדה, ולא יהיה בדברי משום הפרזה, אם אומר, כי גורלה הדאיג אותנו במידה כזו שפעמים היה מעדיף את ענייניה גם מענייני ספרות. ‘הבימה’ מראשית צעדיה העסיקה אותו, נגעה בו מגע נפשי עז ומתמיד. היה ברור, שבאמנות זו חפץ למצוא משהו, שקלע אל נקודה יקרה מאד ללבבו.

בדברו על ‘הבימה’ היה מגיע לפעמים לידי התעוררות כזו, שאינה יכולה להיות פרי הנאה אסתטית בלבד. אין זאת כי אם סימלה לו רצון גדול שנתעורר באומה, התחדשות שהיתה יותר מהתחדשות של יצירה. משום כך ויתר על הרגלים של טעם, על אסכולה אמנותית זו שעליה נתחנך – ויתר גם על כמה תביעות אלמנטאריות, גופי־אמנות לו, כיון שבמשחק חדש זה מצא רמזים ראשונים לחוש קדמון שמתקיים והולך: למקור ששב ונתגלה.

ביאליק ראה ב’הבימה' לא רק תיאטרון עברי משובח, כי אם התחלה של ביטוי עצמי, החי בנו. כפלא היה לו עצם יצירתה בתוך חבלי הסביבה המעורבלת, שמתוכה צמחה. בכל צעד שצעדה שמע מעין נפנוף־כנפיים של עוף־הבשורה, שהלבין על תהומם של חיינו.

זה היה מה שדרש מהיצירה בכלל, לא רק מתיאטרון עברי – את הביטוי היונק מנבכי דורות, את פריקת המחיצות החוצצות, את החתירה לשפוני־טמוני הביטוי העצמי: כל מה שאבד לאומה, שנשכח מפיה ומלבבה. ביצירת הדור תבע בעיקר רסטברציה זו, גילוים של מכמני המבע הנמצאים בשפע בתוך מזוויה הנשכחים של יצירת האומה.

ב’הבימה' חש את הצליל היהודי, שלא נחנק למחצה, שלא נתמעך, שלא נתערבב. ביטוי של גלות היה לו כל הבלעה, כל קול מרוסק, כל הברה שנתגדמה. לשמע קולותיה המפורשים של ‘הבימה’, לדיקציה מצוחצחת זו, הרגיש מעין גאון לאומי, ששב ונתלהט על הבמה.

לא נוח היה לו הצד הגרוטסקאי, איזה גודש שבביטוי – שלו, המחונך על הזהירות, על הפשטות הריאליסטית ועל הצמצום האחד־העמי, היה קשה ביותר. אבל הצדיק גם קו מוטעם זה עם קורטוב השרבוב שבו, עם התרועה הממושכת שהכתה על הלבבות. עמד על כך, שבתיאטרון האגדי של ‘הבימה’ (‘הדבוק’, ‘הגולם’, ‘היהודי הנצחי’) יש משום עקירת העולם משטח החולין – משום התנערות לחזון.

זה לא היה פשוט כל־כך. ביאליק אהב את הקומדיה, את החמימות העממית שבשלום עליכם; התפעלות אמיתית היה מתמלא כל פעם שהבהיק על הבמה ניצוץ מבדח של ניב המוני, של פזמון עממי. ועם זה – משא נפשו החבוי היה הקו הגדול, הדמות הגדולה – ההשתערות הנבואה מעל הבמה. זה היה מה שכיון בתיאטרון תנ"כי: עליית הרוח, העקירה מיון הקטנות של המציאות. בדברו על התיאטרון נקלע תמיד בין שני הסגנונים, ששניהם היו יקרים לו כאחד: הבמה העממית, המגלה את נשמת האדם הפשוט, אותם ‘ענווי העולם’, שתפארתם מוצנעת כ’גרגרי יער', ובין התיאטרון הלאומי, במת אנשי־החזון, בני־העלייה, מבטאי הגבורה והמחאה נגד זוהמת החיים. אבל בנשאו את משאו על התיאטרון העברי באה בעיקר לידי גילוי איבת ישראל הקדמונית לבמות־השעשועים, לתיאטראות הכרך, ‘מכלאות חזירים’ אלו שחציים בתי־מרזח וחציים בתי־אמנות, שמבקריהם ‘טובלים שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו שם לנצח את רוח פיהם ונשמת חייהם’.

בתיאטרון העברי חפץ לראות יסוד מסייע לתקומת הנפש, חזון מטהר, מרומם את החיים. לתועבה היתה לו האמנות העירונית הקלה, המדגדגת, זו שהיא בחינת 'שיר עגבים יפה קול ומטיב נגן, חפץ באמנות ‘שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו’. לכך נתכוון בדיבורו על תיאטרון עברי לאומי: חפץ היה שבתיאטרון העברי החדש יהיה משהו מן ההתעוררות שבנבואה: שדמויותיו תהיינה מלאות פתוס של תיקון החיים; שיהיה במשחק עצמו משום מסירות־נפש שלמה כזו, שתשניא עלינו את אודיה העשנים של אמנות התיאטרון הקלולקלת של זמננו.

בתיאטרון העברי חלם לראות היכל הרוח, לא מוסד משעשע בלבד, כי אם מחנך, היכל של תורה. בדברו על התיאטרון הביא, כדרכו תמיד, את מאמר הקדמונים, ש’עתידים ללמד תורה בתיאטראות וקרקסאות שבאדום'.

מעזבונו

הסקרנות להפתעה בעזבונו של המשורר לא הרפתה אצלנו. אף שחומר זה מדרך הטבע, ילך וימעט משנה לשנה. יש להם ל’שיירים' תמיד טעמם המיוחד, וסימן טוב בכלל למשורר שאינו ממהר להוציא החוצה את כל ה’גניזה' שלו. לפי הכמות הספרותית המצומצמת, שהמשורר פרסם בשנות חייו האחרונות, לא שיערנו שכמה דברים ושברי דברים היו מונחים בתיקיו. אמנם דברים גדולים ושלמים לא נתגלו, אבל ענין רב גם בנבטי יצירה, בקטעים שה’חלק' בהם שקול כ’שלם'; והוא תמיד סימן מובהק לשירה מובהקת.

משני קטעי השירים שנתפרסמו ב’כנסת' החשוב ביותר הוא הקטע הסטירי ‘לוּ ידעתי איך אשכם’. חרוזים חריפי ביטוי, ולסירוגין שורות רפות – כמעט לא ביאליקאיות; משהו שאינו יוצא מכלל עוּבּר שירי, ואעפי"כ שקוי רוחו האיתנה־הזועמת של בעל ‘בעיר ההרגה’:

  אֲהָהּ, לוּ יָדַעְתִּי אֵיךְ אֶשָּׁכֵם וְיִצְעָקוּ

  וּבַמֶּה אַקְנִיאֵם…

  — — — — — — — — — — —

  אִישׁ בְּזָוִיתוֹ יְפַלֶּה טַלִּיתוֹ וִיחַטֵּט

  בְּצָרַעְתּוֹ הַקְּטַנָּה –

וכנגד תוכחה קשה זו סטירה קלה, שהומור טוב של סבא מנצנץ בה לכאורה, אבל נהפך תוך כדי שחוק ללעג מר, ואין לדעת עד היכן מפקיר כאן ‘סבא’ זה את זקנו ל’נכדיו' ש’מרטו את זקנו לנימין' – ציוּר המרמז, שנכדים אלה רשאים ליהנות מטובו, כשהם ‘יוצאים בתופים ובמחולות – בלעדיו’, – בעוד שרגע כמימרה הוא נותן עין זועמת ב’רותמים את עצמם בטורי השירים', והרי הם:

  בְּנֵי תַעֲרוּבוֹת וְיַלְדֵי כִלְאַיִם,

  שְׁתוּקִים אֲסוּפִים וּפְרִי נַאֲפוּפִים,

  מַמְזְרֵי רַעְיוֹן וְנִדְחֵי הִגָּיוֹן…

בטויים דומים שבשיר ‘חלפה על פני’ (ילדי נאפופים, ממזרי עט ורעיון') מוכיחים שהשיר נכתב בערך בשנות תרע“ו-ע”ז.

רושם עז יותר מ’פסלתן של לוּחות' השירה עושים קטעי הנוסחאות מתוך האגרת האַבטוביוגרפית הידועה, שנכתבה לפי בקשת קלוזנר בשנת השלושים בחיי המשורר. גם אז כבר היו עיניו מכוּונות אל ‘נוף מכורותיו הרחוק’, אל ‘ילדות קדושה’ זו שבה נכללו חייו הגדולים וכל חמודות העולם כתומן. קיפלינג אומר (בספרו האבטוביוגרפי שנתפסם אחר מותו): ‘השיבו לי את שש שנות חיי הראשונות, ואני מוותר ברצון על השאר’ – דברים שהיו ראויים להישמע גם מפי ביאליק. והם אמנם מרומזים במיטב שיריו ובמיטב ספוריו.

רבי־ענין הם הקטעים האלה, וראוי כאן לניתוח מיוחד מה שהמשורר מבליט בנוסח אחד ומבליע בנוסח שני. אכן מדהים בכלל השפע של קטעי חיים מפרפרים, של רמזי מראות וזכרי סתרים, המובלעים ומשוקעים כמעט בכל שורה. אתה מוצא כאן מרומזים לא רק את פרקי ‘ספיח’, ‘מאחורי הגדר’, ‘החצוצרה נתביישה’ – כמעט כל הפרוזה הספּוּרית של ביאליק, כי אם גם את ‘שירתי’ ו’זוהר' ו’אחד אחד‘, וביחוד: פרקי ‘יתמות’, זמרת המשורר הגדולה והאחרונה. משהו מזכיר כאן אפילו את ודוי העלם ב’מגלת האש’ (בספּרוֹ על זקנו: ‘אני – ילדותי מרתחת בי, והוא משליך עלי קרח־זקנתו’). אפשר לומר, שאין כאן אף פסוק אחד, שאינו מעין תא ראשון, שממנו צמחו אחר־כך יצירותיו המצוינות ביותר.

אגרת זו (בכל נוסחאותיה) נכתבה מתוך המית לב גדולה, והיא ראויה להימנות בין הפואימות המצויינות של ביאליק. יש כאן מעין ודוי גדול ודין וחשבון, ותלונה עמוקה ומרירות רבה, וברכת־לב על מה שנשתייר ושנשתמר מימים נפלאים ורעים אלה ולא נתפגם ולא נתפגל בטומאת הסביבה ובעזובת היתמות. יופי וכיעור כאן, זה בצד זה ובתוך זה – ילדות מבורכה מזיוו של עולם ומקוללת מעינם הרעה של ‘דודים ובני דודים’, המצפים לכשלונו, מ’מלמדים מוקצים מחמת מיאוס‘, ובכל אלה עין ה’ על היתום הקטן, והוא מתברך מעצם בדידותו והאדמה הטובה מחזיקה אותו בסתר חיקה ומלמדת אותו לשמור על חלומותיו ‘מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים, אשר סבבוהו ויבזו וישחקו לכל בהן חיי רוחו’.

ילדותו הטפוסית של נער יהודי ושל משורר עברי.

ריבוי הנוסחאות של אגרת ביוגרפית זו משמש אות נוסף לחשיבות הגדולה שחלק המשורר לחיי ילדותו. ההטעמה, ש’אין לו תולדות כל עיקר‘, בצדם של קטעי חיים מלבלבים אלה, שנכתבו וחזרו ונכתבו כמה פעמים, – כל זה מראה, שהמשורר ראה את עיקר תולדותיו באותה תקופת חיים קדומה, כשנגלו לו פלאי העולם בראשונה. מתוך ילדותו צמחה אחר כך כל שירתו. לפי כל תכונתו, לא אהב ולא יכול ‘לבדות’, להמציא, לברוא ‘יש מאין’, ומשוש יצירתו היה לרקום מן המצוּי – מדברים שהיו במציאות או מיצירת־העם, שהיתה בעיניו שקולה כמציאות, ואולי גם עדיפה ממציאות. יצירותיו כולן, מן ‘המתמיד’ ועד ‘אבי’ ו’פרידה’, דבריו האחרונים, הם קטעים אבטוביוגרפיים או צמחו מתוך דברי־אגדה ורמזי־אגדה.

אורו של ביאליק

בימים גדולים אלה כי נזכור את ביאליק, לא נוכל שלא לשוב ולכאוב את כאב העדרו. עתה, בזרוח עלינו שמש הגאוּלה, לה שר ולה התפלל כל ימיו – הוא איננו עמנו!

הוא אשר לא ‘בז ליום קטנות’, ושלח את ברכתו לראשונים, לאלה שבאו עם דמדומים משכימים, ונשאו בלבם את השמש העולה – צרר את כל נשמת חייו בתקות העם האחת, וגם כי נפשו עליו התעטפה, בימי שממון וירידה, ‘לא צמאו עיניו בלתי אל השחר’, ושירת חייו לא היתה בלתי אם יומו של ישראל, היום הגדול, אשר לו ניבּא.

הוא כולו גדל מתוך אדמת אביב זו של תקות הגאולה. כל ישותו היתה שקויה אור זה, וגם כי שעה אל השדה ואל היער ושר את נועם האחו וחד את חידת הברכה, שר את לב ישראל שקם לחיות, לצמוח, לשיר. בשירו ‘משוֹמרים לבוקר’ הביע את אושר הלב, המתרונן לקראת הגדולות אשר תבואנה:

  השָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּדְרֹךְ

  זִיו דִּמְדוּמֵי הַחַמָּה עַל־סַף הָרָקִיעַ ––

  עַד לֹא־נָכוֹן הַיּוֹם,

  עַד הַשֶּׁמֶשׁ בִּכְבוֹדוֹ הוֹפִיעַ.

  — — — — — — — — — — —

  הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּפְרָץ־

  עַל־שְׁמִי עַמְּךָ זַהֳרֵי שִֹמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה.

שירה זו, שגדלה כולה מתוך חיבת ציון, היתה שירת הודיה על הפלא שהתחולל. עצם הפלא הרנין את הלב שזכה, את הדור שהוזעק להילחם על חייו, לעשות את חשבון הנפש הגדול. מאחד־העם למד לראות את הדברים בעין בוחנת. אך כמשורר הרגיש את זיו היום העולה, – ‘לפני היגלותו’. האם לא זה תפקיד המשורר – לראות את העולם בנביטתו החשאית?

השפעת אחד־העם עליו, זהירותו, צלילותו היו גדולות. אבל לבו, לב משורר, הוּאַר כולו, נמלא כולו תרועת הבאות. והוא אשר הרגיש במאורע הגדול של הקונגרס בבאזל ונשא את משאו ל’מקראי ציון‘, ש’איד עמם קבצם מפנות הגולה’ לא יכול שלא להכיר, כי באזל היתה הסוף של ישיבת קבע בנכר. ואף אם היו ימים וחפץ להשהות את רגעי הצמיחה, תוך היסוס מכרסם זה של אותו דור, שלא האמין בעצמו; אבל משבא לשבת בארץ, ידע כי יש דרך אחת, והיא ‘לצאת מתוך השממה’ – ידע כי הנה מלאה הסאה, ואין עוד לדחות את יום ההכרעה. בלהות אוקראינה שם, וכל החתירות מבפנים ומבחוץ כאן, הראו, כי יש להתכונן אל היום הגדול. ואף שלא אהב עד יומו האחרון את ‘המשוועים לגדולות’, ופעולה אין עמהם, הרגיש כי אנו מתקרבים והולכים אל ‘יום גדולות’, וכי יש להתכשר במלוא נפשנו ובמלוא כוחנו לקראתו. בלי להתעלם ממה שקלט מתורת אחד־העם (מן החיוב והשלילה כאחד שבקליטה זו), אנו רשאים להגיד בפה מלא, כי ביאליק – כאחד־העם עצמו, השיג עד מהרה את הציונות המדינית בכל הכרחיותה ואף שידע, שרק פעולת הגשמה ללא הפסק תצעידנו אל התכלית הגדולה, והכיר תמיד שתנאי ראשון להקמת המדינה היא עליה גדולה, התישבות גדולה – ראה כבר באופק את מלכות ישראל כיסוד עתידותינו – כיסוד קיומנו בארץ.

אני מוכרח לשוב ולספר מה שהעליתי כבר בזכרונותי בענין זה. כששוחחנו על תוכן הפתיחה ל’ספר הארץ', אמר לי ביאליק, שעלי להדגיש הדגשה מיוחדה את חלום המלוכה, שהאיר את לב האומה בכל הדורות, – שעם ישראל לא ראה את גאולתו בלי שחרור גמור מן השעבוד, ואמנם תמימות היא לראות את חיבת ציון ורעיון המדינה של הרצל כשתי תפיסות נפרדות לחלוטין. הציונות המדינית של הרצל היתה המשך גידולה של חיבת ציון. חיבת ציון כרוכה בצמיחה ראשונה; מדינת היהודים היא הרעיון בבישולו. מה שנשאר מן החיוב של חיבת־ציון – הוא שהכשיר את הגשמת המדינה, אלה שריסנו, כויצמן (אפילו כאחד־העם) את הנלהבים – לשם חיזוק יסודותיה של המדינה ריסנום. ברם אפילו הכרת ויצמן במדינה שאין לדחותה, כי צורריה רבו יותר מדי – אף היא גדלה עם גידול הכוחות המגשימים.

ביאליק, שרוחו היתה אש לוהטת, היה גם כוח אינטלקטואלי כביר. הוא היה משורר גדול דוקא משום שידע לרסן את הרגשנות, – שידע, כי שירה היא רגש מזוקק, מרוסן על ידי כוח שכלי עצום. לפיכך הזהיר מכל לשון מדברת גדולות בעוד לא הגיעה השעה לכך. לא שהיה נגד הגדולות, כי אם נגד קלוּת הראש ונגד קלות התפיסה. את האש הנאמנה ‘נשא אל ארבע כנפות העולם וידלק לבבות ברוח פיו’ – את אש הקודש שמר, כמשורר, על ידי שלא ביזבז אותה להזיות־סרק.

וכיום הזה, יום זכרונו הראשון בארץ ישראל המשוחררת, יאבל הלב כפלים עליו, שהוא, המשורר והמבשר, לא זכה – וגם אנחנו לא זכינו – שיראהו. אין זאת כי אם החוזים הגדולים חוזים לאחרים. לא הוא ולא הרצל – שניהם אינם אתנו כיום.

חסר ביאליק וחסר אורו של ביאליק, שאנחנו כל־כך זקוקים לו. הוא, שגאולת הארץ היתה לו גאולת נשמת ישראל – ‘כל פליטת הטוב, שריד העוז והאורה, שהותיר עוד אל בלבבנו פנימה’ – שחפץ לראות במדינת ישראל את אוצר האור השמור, והגאולה היתה לו קודם כל מנוף גדול לרוח העם, – אולי הוכשר להגיד מה שעה גדולה זו דורשת ממנו. מה היא מחייבת, מה היא מאפשרת, כדי שהשינוי הגדול בחיינו לא יהיה חיצוני בלבד. ואולי בנוסח אחר, אך באותה לבביות ובאוו תוכן פנימי, היה שר לעמו:

  בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

  אַךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר, וּפָתוּחַ לַגֵּר,

כי רק על בית כזה חלם – בית ישראל!

פגישה ראשונה

באביב שנת תרס"א, ממחרת יום בואי לאודיסה, ראיתי אותו בפעם הראשונה. לא העזתי לבוא אליו ישר וסרתי אל רבניצבקי קודם, בכדי להתעודד מעט. אבל בהכנסי אל שער הבית מס' 1 של רחוב־היהודים – דירתו של ר. בעת ההיא – נתקלתי בחבורה קטנה, ולבי אמר לי, שזוהי כנופיה של סופרים עברים. שאלתים למעונו של רבניצקי, ומתוך הכנופיה ענני יהודי צנוע עם עינים בּישניות, קצרות־ראות, שהוא הוא רבניצקי, ובעוד רגע זכיתי להכיר בבת־אחת את ביאליק וגם את ש. בן־ציון. מלבד שלשת אלה היה עוד רביעי – לבן־פּנים וארך־בלורית, שהיה מצטדד מעט ונוהג עניווּת בעצמו. זה היה א. מידניק, הצעיר שבחבורה, שלאחר זמן מת מיתה טרגית.

לבי לא מלאני לתת את עיני בביאליק באותה שעה. הפגישה היתה כל־כך פתאומית, ואני לא הייתי מוכן לכך. זוכר אני, שדבּר אלי מלים אחדות – עודד אותי, כמדומה, לכתוב. בשירי, ששלחתי לרבניצקי, אמר, נכּרת השפעה זרה יותר מדי (נתכּון לטשרניחובסקי, ש’חזיונות ומנגינות' שלו באמת נסכו עלי אז שכרון), אבל אין בכך כלום. כך מתחילים הכל! ובדברו שׂם את ידו בחבּה על כתפי. לבי שקט מיד, ורק אז הרימותי את עיני מעט להסתכל בו. קלסתר־פניו של אותה שעה נחרת בזכרוני מאז לימים רבים. הרושם הראשון היה – פשטות, פשטות קיצונית, גמורה. אין כל צבע חיצוני בהיר לא בפניו, לא בבגדיו ולא בתנועותיו. פנים בריאים, עגולים, גלויים. מעילו הירקרק, מעיל אברך יהודי, בנם של בעלי־בתים. המקל תחת בית־שחיוֹ. רק העינים מנצנצות לעתים, וכשהן שוחקות זוהר מיוחד להן. מזכּירות קטע רקיע מכחיל באשנב של פרוזדור. צבע זקנו המעוגל צהבהב־ערמוני, כפאת־יער מזהיבה בימי תשרי. רגע אחד – יהודי מן הרחוב. כמעט אפור. אבל הנה הוא פותח את פיו, מדבר, וכרגע נהפך לאחר. הפנים לובשים צהלת־זיו. בצלצול־קולו חמימות מיוחדה וצלילות של בטוי – אינסטרוּמנט שלם, בלי פגם. צלילי קולו ישרים כחוטי־אור. כשהוא משתתק, משהו כבה בו. כשאחר מדבר, הוא יותר מסתכל בו, כאלו בוחן אותו, משהוא שומע לדבריו. בעינים המרוכזות הקשבה מלאה ביחד עם משהו של ערמה שחקנית; יהודי ולא יהודי כאחד. קורטוב של סלויוּת ענוגה, רגשנית מעט, על־גבי קושי סלעי עתיק. מין מזיגה מוזרה של צפוֹניוּת פנימית, אינטימית, מגלה ומכסה, עם בהירוּת דרומית, לוהטת, גלויה עד הסוף, הצוררת לכל צל ולכל היסוס שבטבע ובבטוי.

כשנפרדתי מעליו, לאחר שהזמינני לבוא אל ביתו, שמרתי בלבי עוד זמן רב את צלצול קולו הרוה. אחר־כך התחילה בולטת דמותו יותר, ואני זכרתי אותה כזכור נוף־שדה מרגיע.

ככה אני זוכר אותו כמעט תמיד.

בשעה מאוחרת בלילה יצאתי מדירתו של ביאליק מקץ שבוע ימים לפגישתנו הראשונה, ובלכתי בדד תחת ענני־האביב החמים, שנתלו על העיר הדרומית נמוכים ורכּים, כעורות־חיה כהים, העברתי בזכרוני את כל רשמי הבקור הארוך. לבי היה מלא. כעסיס פּירוֹת הרווּני השעות האלה. ואם הפגישה הראשונה, עם כל הסברת־הפנים מצדו של המשורר, היתה מכזיבה במקצת לבן־העשרים התמים, שחכה לפלאות, נתנו לי השעות האלה הרבה יותר משפּללתי. ימים רבים עברו מאז, ואני אינני בטוח, אם ברשמים הראשונים לא דבק משהו מזה שנתגלה לפני בתכונת ביאליק אחר־כך במשך הזמן. ברם, כשאני מעלה בדמיוני את זכר הרגעים ההם, נדמה לי, שכבר אז עמד לפני האיש במלוא קומתו הרוחנית, ושכּכה אני רואה אותו מאז ועד־עתה.

באתי אליו אחר הצהרים. דירתו היתה אז ברחוב טרוֹיצקי, בשכנוּת עם ועד חובבי־ציון. כשנכנסתי אליו לא מצאתיו בחדר מעונו, אשתו אמרה לי, שהוא עובד באולם־הועד הסמוך; אבל מוטב שתפריעוהו, – הוסיפה, – הוא כבר יושב שם למדי… עברתי את הפרוזדור ופתחתי בלאט את דלת האולם. נתגלה לעיני שולחן ארוך מכוסה ארג ירוק ועל־ידו עובדים שני אנשים. האחד מהם היה ז., – שקדן ליטאי טפּוסי, מה שהיה אקסטרן והיה ‘מלא וגדוש’ בכל מיני ידיעות שבעולם. פני החוּמים היו מרוּכּזים, ובראותו אותי, נתן בי עיניים זעומות מעט דרך משקפיו, כאומר: ‘שוב באו להפריע’… לעומת זה קם תיכף ביאליק, כשהרגיש בי, ממקומו ויצא לקראתי במאור פניו וּבקולו הצלול:

אַה־אַה! פיכמן! טוב, טוב! עוד רגע ואנחנו גומרים…

הדבּוּר, כמנהג הימים ההם, היה רוסי.

ישבתי על אחד הכסאות, במרחק־מה מן העובדים, ובמשך רגעים רבים לא גרעתי את עיני מביאליק. עתה נגלה לפני איש אחר. בפגישה ראשונה היה קשה מעט קלסתר־פניו הרגיל ביותר. קשה היה כמעט להבחין בו. אותה הפרוזאיוּת, שהוא אוהב להטעימה ביותר, מטשטשת משהו. רק מבט־עיניו הממושך, האלכסוני במקצת, הניחת עליך כבוחן, כנוקב עד־הנפש, מדביק אליו בכוח. נדמה, שהוא סופג את כל הויתך; הוא אוכל אותך ממש. לא פעם הייתי זוכר אחר־כך, כשהייתי תופס את מבטו הכבד עלי – פסוקו מ’מגלת האש': ‘ואיש לא עמד בפני מבטו הישר’… מבט זה שהוא פעמים שׂוֹחק ושופע חמימוּת, ופעם קודר בלבנוניתו הנרחבה, תמיד נזכר לפני כשאני הוגה בביאליק. בו מרוכּז הכוח, הרעבון למראות, החתירה להכיר, לגלות. לעומת זה נדמו לי תמיד שאר שרטוטי פניו – המצח, האף, הסנטר – מביעים פשטות כפרית, נוחוּת ובהירוּת. החריפות טבוּעה עוד רק בשפתים, שבעקימתן מוּבּעת לפעמים קפדנות בלתי־נעימה.

בשבתי עתה באולם הגדול, המוּצף כולו שמש, הייתי יכול להסתכּל בפניו מן הצד, מבלי שהרגיש בכך. ראיתי את ביאליק העובד. זה היה מחזה מלא־ענין, בלתי משולל גם רוֹממוּת. הוא היה לבוּש כתונת ‘עקוּמת־צוארוֹן’, בלתי־מרוכּסת, בטעם הרוסי. השערות פרוּעוֹת. הסיגרה לא פסקה מהבהב בפיו. פניו, הפשוטים ורגילים כל־כך בשעת החולין, נהפכו כולםֹ ברגעי עבודתו, היו אחרים. כל תו בפניו אמר מתיחות, חגירת אונים, רצון להבקיע, לתפּוֹס את פזורי הרעיון מצדי צדדיו ולהכריעו אחר־כך בבטוי אחד מרוּכּז, נוקב, ומוּאר עד־התהום, שאינו משאיר מקום לספק־ספיקא. במדה שפני ביאליק נוחים, מרושלים במקצת, בשעות הרגילות, כך הם נעשים מרוכזים, מאיימים, כמעט אכזריים, בשעת יצירה. הוא כולו כמוּכן לקרב; פני ארי מזנק. על הצדעים נופל כמו צל מאיר. המצח נעשה מוּרם. העינים מרוכזות בנקודה אחת. הוא כאילו מעלה את הדברים מעומק; כאילו קורא להם ממרחקים רבים. את אשר פּזרוּ החיים, יכונס עתה, ברגעים הגדולים, ויכוּוץ בניבים כבדי־הלשד ורבּי המשקל למשמרת עולם…

ביאליק תרגם אז את ‘הליכות המדינה’ ביחד עם זליצנקו (איז"ק). זה היה תרגום רגיל, אבל כבר אז נכּרה תכונתו של ביאליק, שהיתה לי אחר־כך למופת בכל ימי חיי: להשקיע בכל עבודה, כגדולה כקטנה, את המכּסימום של כוח, של שקדנות – שלא להבדיל בין עבודה חשובה לבלתי־חשובה. ‘אין עבודות בלתי־חשובות בעולם!’ – היה אוהב להוכיחני תמיד, בשעה שהיה מגלה יחס של קלוּת־ראש בי לאיזו מלאכה. – ‘רק אנחנו, ברשלנותנו, במלאכת־רמיה שלנו, עושים אותה בלתי־חשובה. למן הרגע שנגשת לאיזו עבודה שהיא, תהי בעיניך ראשונה במעלה ויחידה במעלה – ואז תהיה באמת כזו’.

בנדון זה היה אכזרי ממש. כל עבודה שנעשתה כלאחר־יד, בלי רכּוז כל הכּחות, היתה מרגיזה אותו עד־היסוד. בכל עבודה כזו ראה התנוונות, ירידת הרוח הלאומית.

בנדון זה היה אכזרי ממש. כל עבודה שנעשתה כלאחר־יד, בלי רכּוז כל הכּוחות, היתה מרגיזה אותו עד־היסוד. בכל עבודה כזו ראה התנוונות, ירידת הרוח הלאומית.

– אין אתה יודע מתן שׂכרה של עבודה, – אמר לי פעם, בהיותי עורך ספר אחד בשביל ‘מוריה’ ואמרתי, שאין זה מרכז עבודתי. –ומה שאינו חשוב בעיניך, אפשר שדוקא הוא יפּוֹל כגרעין באדמה חרוּשה ויתן פרי־הלוּלים ברבות הימים.

ועוד אמר לי פעם: הכוח המוּסרי, הישרוּת, האהבה והכאב שאנו משקיעים בעבודתנו, רק הם עושים אותה נצחית או עוברת. מי שאינו מוּכן במה שהוא עושה לתת את־עצמו כולו, זה לא נתן כלום. העוֹבד חיב לכבּד ולהוקיר את מלאכתו במדה כזו, שלא יראה דבר עוד מלבדה, שלא יפּנה באותה שעה אף באחד מחושיו למלאכה אחרת. מי שאינו עובד כך, עבודתו פסולה.

נזדמן לי אחר־כך לראות את ביאליק בשעת כתבוֹ אחדות מיצירותיו הגדולות; אבל, כמו כל רושם ראשון, נקבע בזכרוני קלסתר־פניו של ביאליק בראותי אותו בפעם זו. ואפשר שגם רושם זה אינו אלא תמצית של רשמים רבים. אבל כשאני מעלה בזכרוני את ביאליק מן הימים ההם, אני רואה את־עצמי באולם של חובבי־ציון, המוּצף כולו שמש, ולפני ביאליק העובד, החותר בכל משוֹטי־רוחו להגיע אל קצה גבול־היכולת.

בעוד שעה קלה נגמר הפרק, וביאליק קם ממקומו כולו מאיר, שבע־רצון, ש’נעשה משהו'. את הקו הזה של שמחת־העבודה הייתי תמיד רואה בו. כל עבודה שנעשתה, על־ידו או על־ידי אחרים, היתה לו כעין נצחון – כעין התגברות על הרשלנות ושפלות־הידים שלנו. יראת־הכבוד היתה לו בעצם רק כלפי עובד, כלפי עושה. באיזו מדה היה מחשיב את כוח־העבודה יותר מן הכשרון הטבעי. עלינו לחנך את־עצמנו – היה אומר – לבלתי דבּר על עבודה, כי־אם לעשותה, לעשותה – להאחז בצפרנינו בה, לחגור את כל כוח־העקשנות שבנו, ולהגאל מן הבטלנות, מרפיון־הידים! לאחר שנים, כשעבדתי אתו יחד עבודה אחת, הייתי משתומם לראות, עד־כמה היה מאושר מכל התקדמות קלה בה, מכל פרק שנוסף, מכל עמוד שנסדר. בכל מלאכה שנעשתה, היה רואה כסימן של גאולה; כל התמדה היתה מעוררת בו התפעלות. ולא רק מצד התועלת המעשית. זאת היתה שבירת־הבטלה – הנצחון שבעשיה.

גם אז קם מכסאו מאושר, שהביא את הפרק עד סופו, והוליכני אל מעונו באמרו:

–הבה נלך אל הטרקלין שלי – עתה נוכל להיטיב את לבנו… מניטשקה, – קרא אל אשתו בהתפרצו בשאון אל חדרו, – הנה הבאתי אורחים. הגישי מן הטוב השמור עמך…

הגברת ביאליק ‘ציננה’ אותו קודם מעט, וכרגע נתפּייסה, כמו תמיד, והאירה את פניה לאורחים (גם ז. נטפל אלינו), ואנחנו ישבנו שעות אחדות באוירה משפחתית נוחה זו.

השלוה והבהירות מלאו את האויר. ניכר היה, שהמשורר נכנס לתקופה של פריחה, של בגרות יצירית. נער את נפשו מן הצללים האחרונים וצעד אל מפתן חיים חדשים. ‘המתמיד’ היה הרחק מאחוריו. זאת היתה התקופה של ‘שירי הזוהר’.

אכן הוא לא היה דומה אף כל־שהוא אל הטפוס של ‘פייטן’, כפי שאני הייתי מצייר לי בדמיוני את יוצר ‘המתמיד’. ניכר היה קודם־כּל אדם בריא עם חושים בריאים, לא בלי קורטוב של גסוּת חיצונית. מורגשת היתה מולדתו הכפרית. התיאבון הטוב, היכולת ליהנוֹת, למוץ את לשד־החיים – הכל היה שלם. הוכשר לשאוב מן הבאר בדליים מלאים. אף חוש אחד לא היה פגום. נעים היה לראותו אוכל פירות, ירקות, מאכלים פשוטים. הבריאוּת הכפרית היתה נכּרת תמיד, והיתה נעימה. הפרוזאיוּת החיצונית נעשתה גם יקרה, מובנה. הבינותי, כי רק בקליפה קשה משתמר לפעמים הגרעין הבריא ביותר.

כשעברנו מן האולם אל ה’טרקלין' של ביאליק, נפלנו ברגעים הראשונים כמו אל מערה אפלה. השעה אמנם היתה קרובה לשקיעה, אבל לאחר שהתבוננתי היטב בחדר, ראיתי שאין בו אלא חלון אחד, וגם זה אינו מאיר, כי היה פונה כלפי קיר אטום… בחדר זה נכתבו ‘שירי הזוהר’!

– כיצד אתה חי בקבר אפל זה? – אמרתי לביאליק. ברגע הראשון נפלו מעט פניו ואמר:

– כן, זה באמת נורא. אינני רואה כאן לעולם אף נצנוץ של שמש. אנו מבקשים עתה דירה אחרת…

ואולם אחר־כך התעודד מעט ואמר לי:

– אבל תאמין לי, שכל געגוּעי על שמש נתעוררו בי דוקא כאן. בשבתי במערה אפלה זו, הרגשתי בפעם הראשונה את כל מתק האור, את כל חמדת השמש…

מאליהם נזכרו חרוזי ‘המתמיד’:

  הַתּוֹרָה הָרְחָבָה, הַתּוֹרָה הַמְּאִירָה

  מַחֲשַׁכִּים וּמְצָרִים מֵעוׁלָם בִּקֵּשָׁה…

ולא היה בהם אף אבק־מליצה.

דרך עבודתו

מי שעמד על בקורת עצמו העצומה, שהביאה את יצירתו לידי שלמות כזו, לא ישתומם שרק לעתים רחוקות עלה בידו להתרכז ולהוציא אל הפועל מקצת מזה, שהרעיש את נפשו. לא יפלא, אם שיר כ’אבי‘, שחרוזיו הראשונים נתפרסמו עוד ב’כנסת’ (זו שנערכה בידי פ. לחובר). לא הובא לידי גמר אלא לאחר הפסקה של שנים אחדות. בינתים עבד על המהדורה החדשה של ‘ספר האגדה’, בינתים נאם ב’עונג שבת', בינתים נסע לפולין ולליטא מטעם ‘בצר’…

רק בימי נעוריו, כפי שסיפּר, בשבתו בדד ביער־החורף לרגל עסקיו, היה מבקש מן השומר, שיסיק בערבים את התנור, והיה משתעשע עם בת־שירתו עד שעה מאוחרת בלילה. יש שהיה יוצא לשעה קלה ונושם את קרת הלילה, מסתכל בכוכביו הנוצצים, וחוזר אל שירתו. עסקי־היער היו גרועים, אבל השירים שכתב בבקתה המחוממה שביער היו כל אחד טוב מחברו.

משהפסיד את הנדוניה בעסקים מוּצלחים אלה, נעשה מורה בסוסנוביצה – מורה לשיעורים פרטיים, והיה עסוּק בעבודתו עד שעות הערב המאוחרות. שוב כתב (כמו בכל ימי חייו) את שיריו בלילה, ‘לילה שירה עמו’, ואולם אין ספק, שגם שירי השמש כתב באישון לילה. בסוסנוביצה גמר בכל זאת את ‘המתמיד’, כתב את ‘חצות’, ‘רזי לילה’ – כתב גם באירוניה מכוּונת לעצמו את ‘תקות עני’, שהרי גם הוא שאף, כליזר־מנדל המלמד, לאסוף בסוסנוביצה מחניקה זו את ה’ת"ק שקלים במזומנים', כדי לקום ‘ולכתוב ספר כריתות למלמדות – לצמיתות’…

אהה, גם לאחר שעזב סוסנוביצה זו ונלקח ‘אחר כבוד’ לאודיסה, שאמנם הרבה היטיבה עמו, הוכרח שוב להיזקק לפרנסה זו, שהיתה (במה שנוגע לשיעורים פרטיים) לא נעימה יותר משהיתה בעיר הנידחת. כאן ישב בדירה הנשענת לבית ועד חובבי ציון שברחוב טרואיצקה – דירה ללא חלון, ללא אור, ורק באולם של ישיבות הועד היה נמלט וכותב את יצירותיו המבוּגרות הראשונות. כאן נכתבו שירי השמש ‘צפרירים’, ‘זוהר’, ‘עם פתיחת החלון’, ופאֵר שירתו ‘מתי מדבר’; ברם, כאן נכתבו גם השירים העגומים ביותר – ‘שירתי’, ‘לא תמח’, ‘נטוף נטפה הדמעה’…

גם בזוהר השמש לא ננעלו שערי הדמעות.

כששב מוארשה, לאחר שנפסק ‘השלח’ (באביב תרס"ה) זממו ‘חובבי השירה העברית’ (הוה אומר: א. ל. לווינסקי…) הוצאה חדשה של שיריו המכונסים, וכנראה, הקל הדבר מעליו זמן מה את עול הפרנסה. בקיץ ההוא סיים את ‘הברכה’ לאחר שהתחבט הרבה בחלקה האחרון, ופתר ולא פתר את בעית השיר: לא הכריע בעצם לשום צד… אז גם כתב את יצירתו העמוקה והפּרובלימטית ביותר – ‘מגלת האש’ וכמה משירי החזון. היה זה הקיץ הפורה ביותר – אולי גם המאושר ביותר בחייו. נראה, שכינוס שיריו השפיע גם על פריונו.

זה היה שיא הישגיו בתקופת נעוריו. אחר כך היו לו עוד שתי תקופות של ברכה: תקופת ה’כנסת' באודיסה (‘יהי חלקי עמכם’, ‘אחד אחד ובאין רואה’, ‘חלפה על פני’ – בשירה ובפרוזה: ‘הלכה ואגדה’, ‘גילוי וכיסוי בלשון’ ועוד). זה היה לאחר ‘הפסקה’ של עשר שנים, אם אמנם גם בימים ההם נכתבו שירי העם, ‘לפני ארון הספרים’, ‘מאחורי הגדר’, ‘ספיח’, מלבד כמה אלגיות נפלאות (‘צנח לו זלזל’ ועוד) – לא כל כך מעט… ביאליק לא עשה מעולם את שירתו קבע, ואולם תקופה ריקה מיצירה לא היתה כמעט בחייו, חוץ אולי משנות הנדודים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

לעומת זאת נתלבלבה שירתו בימים האחרונים, ושירי הציקלוס ‘יתמוּת’ הפליאו בכוח נעורים ובאיזה עומק לירי מרעיש (‘אבי’, ‘אלמנוּת’, ‘פּרידה’).

כל המדבר על ‘שתיקת ביאליק’ אינו איפוא אל בדוּתא.

ברם, רק האלהים הוא היודע, כיצד הגיע ברעש שסבב אותו בארץ לידי יצירה. הוא מצא את הרגעים הברוכים המעטים האלה רק בנוּסוֹ מנוּסת הצלה מתל־אביב. כברחו באודיסה ליער מאלין, אשר משם הביא טנא מלא שירה ופרוזה, ברח בשנת חייו האחרונה, מקודם לגאַסטיין, במקום שהמשיך את סידרת ‘יתמוּת’ ואחר כך לרמת־גן – במקום שכתב את ‘אלמנות’ ואת ‘פרידה’.

ברם, אין זה אלא ציור של דיבור – שברח מתל־אביב. על צד האמת לא ברח מעולם מאנשים, ורק שהשכיר את ביתו בתל־אביב, והוכרח לברוח. ואולם בדיעבד גרמה המנוחה השקטה, הבדידות המעטה, שמצא ברמת־גן, לכך, שכתב שנים משיריו הנפלאים ביותר בטרם ייפרד מעלינו לנצח.

בתל־אביב ספק אם היה מגיע לידי התרכזות זו, המציינת שירים אלה. כאן רדפוהו אלף עניינים, רדפוהו קרובים ורחוקים; והוא בעצם שמח לקראת כל פגישה עם בני־אדם. בלכתו אל רבניצקי בבוקר אל עבודתם המשותפת, – כל מי שנתקל בדרכו, נעשה בן שיחו והיה מפליג עמו בכל מיני עניינים, בשכחו, כי רבניצקי המסכן שם יושב ומחכה בקוצר־רוח לבואו.

פעם – סיפר לי ד"ר יהודה קופמן – אַחר כל־כך, שרבניצקי יצא מכליו: להיכן נעלם ביאליק? ודוקא בשעה שהעבודה דחוּפה ובית־הדפוס מחכה! לבסוף נכנס ביאליק, מצטדק לפני חברו על איחורו:

– מה אעשה, וכל האנשים שאני פוגש, נטפלים אלי ואיני יכול להיפּטר מהם!

השיב רבניצקי בהוּמוֹר המיוחד לו:

– אַל תאמינו לו! זה הוא נטפל אל כל מי שפוגש ברחוב, וגורם לכך, שגם הוא, גם אחרים, מאחרים לעבודתם…

ביאליק בגנו

מי שלא ראה את ביאליק בגנו, לא ראה את המשורר בעצם חינו ובעצם תומו. כאהבוֹ את התינוקות שהיו מיטב שעשועיו תמיד, אהב את העצים ואת הפרחים – כל מה שצומח, כל מה שמרהיב עין בגידולו. גן זה היה חמדת שעשועיו של המשורר. ביחוד – כל עוד היה צעיר ועומד בצמיחתו הראשונה, בימים שהיה מגלה פעם בפעם פלאי חן חדשים. בימים ההם היה רגיל יום יום בקומו בבוקר לרדת אל גנו, ללכת מאילן לאילן ומפרח לפרח ולפקוד את שלומם, לראות מה צמח הלילה בערוגה, – הפתח הורד את פקעיו ואם הנצו האגס והחבוש. בעין חרדה היה עוקב באביב אחר הדובדבניה, זה עץ ילדותו החביב, בן מולדתו אוקריינה, וכל לילה, כי נשבה הרוח בחזקה, היה ירא פן תשיר את לבלוביה הענוּגים. אולי מפני טיב הקרקע ואולי מפני רוחות הים הקרירות, נתפתח עץ זה לאט לאט, ולא נשא חוץ מגרגרים בודדים, שלא הגיעו לעולם לגמר בישולם, כמעט כל פרי. אך פעם, זוכרני, נראו שנים שלושה אשכולות קטנים של דובדבנים ממש, דובדבנים מאדימים ומעסיסים, ולא היה קץ לשמחתו. כל פעם היה סר לראות את הדובדבנים שלמים עוד על העץ, ואם נזרקה בלחים טפת אודם נוספת. ‘ירא אני’ היה אומר לי בבדיחות דעתו הרגילה ובאותה השעה גם בחרדה אמתית – ‘ירא אני, שבלילה האחרון, כאשר ימלאו הדובדבנים כל אודם בישולם, ישיר אותם הסער או אחד האנקורים הזוללים ירוצץ את גולגלתם, ואנחנו לא נזכה לברך עליהם ברכת שהחיינו’…

כמה שמח על כל פרי, על כל ירק שהביאו מן הגן! בלכתו עמי להראות לי מה שנתרחש בגנו, היה מתעכב על כל ערוגה ומפרט לי את כל קורותיה – הצלחותיה וכשלונותיה. על גזר שנתיבש או סלק שלא נעשה יפה היה מספר בשברון־לב כמו על אסון שקרה. תחת זאת כשזכה פעם והעלו על שולחנו ששה או שבעה גרגרים של תות־השדה מיבול גנו – מי היה עוד מאושר כמוהו! אותה שעה נכנסתי אל ביתו, והייתי מוכרח לקבל את חלקי – שני גרגרים. זה היה יום של חג. ביאליק לא שבע מהסתכל כל הזמן בתות־השדה שהאדים בצלחת, כמי שמסתכל באבנים טובות. ‘אל יהי תות־שדה זה קל בעיניך’ – התבדח כשהגשתי את הפרי אל פי – ‘גרגר בלירה, חביבי! חשבתי ומצאתי כי קומץ גרגרים אלה לא יסולא בפז’…

מלאכה שעלתה יפה – זה היה מקור השמחה. הוא אהב את הצומח ועולה. למראה כל דבר שנתגשם במעשה, שהצליח, היה בא לידי התעוררות של אמונה, שהנה מעתה הכל יצליח – אי אפשר שלא יצליח.

כמה קשה היה עליו לחכות בשנים הראשונות לנטיעת הגן עד שהעצים יתנו צל רוה! בכליון־עינים היה מחכה לצל זה. צל חורש ויער. שסוכך עליו בילדותו. אילן שגידולו עלה יפה, היה חביב עליו, היה מתגאה בו, כאב המתגאה בילד השוקד על לימודיו… כל מה שלא הצליח, בטבע כמו בחיים, היה גורם לו צער. ביחוד בארץ־ישראל. כאן חפץ שהכל יצמח לתפארת – שכאן יוכיח כל אחד מאתנו עד כמה הוא חרוץ במלאכתו, עד כמה הוא עושה הכל באמונה.

נדמה היה, שגנו הקטן מסביב לביתו הוא בעיניו סמל המולדת הנטועה, הצומחת, הנותנת צל. כשהיינו שבים מאיזה טיול בחום הצהרים, היה שמח לשבת עמי שעה קלה בפינת הגן ולהגיד לי מתוך קורת־רוח – הנה רואה אתה, כמה גדלוּ כבר העצים וכמה מרובה הצל בגן. הרי זה גן ממש, שאפשר להסתתר בו…

האהבה למחבואי צל, שהיתה נטועה בו מימי ילדותו, כאלו שבה ונתעוררה בו. גם את כל המולדת, השבה לפרוח, ראה כפינת גן, כמחבא־צל לעמוֹ העיף בחרבוני נכר.

מנדלי

מנדלי לא היה לביאליק מה שהיה לו אחד־העם: רב ומורה. כל ימיו עמד לפניו כלפני אחד מפלאי הטבע הגדולים, הבלתי מושגים. באחד־העם העריץ בראש וראשונה את עמידתו המוסרית, את אומץ לבו לאמת בלי פשרה, אם כי גם סגנונו רב־הצלילות, רב־האצילות, היה לו מופת לפרוזה, מופת לתרבותנו העולה, לא פחות משירה. באחד־העם העריץ פשטות וטבע; במנדלי ראה משהו שלמעלה מן הטבע – גילוי חדש של ‘מעשי־בראשית’. היה זה פלא הלשון, ההשתלטות על תוהו ובוהו של דורות, והיתה זאת גם התפיסה הגדולה, הראיה הגדולה של אמן, שספרות ישראל לא ידעה דוגמתו. ה’ראשונות', שאותה הוקיר כצמיחה עצמית מקרקע האומה, נתגלמה לו בדמותו של מנדלי בשיעור מכסימלי.

מלא הכרת טובה לטיטאן זה, שממקורו ינק, שלא לשונו בלבד, כי אם שכל מהותו עיצבה אותו, שימשה לו משענת מאז עמד על דעתו כמשורר ויוצר, – היה מפנק את הישיש המופלא, מתחמם לאורו ושופע עליו את חומו ואהבתו. וכמה היה נותן את דעתו לחזק אותו, לעודד אותו ליצירה חדשה! כשחגגו את יובל השבעים, נוסד ועד לשם הוצאת כתביו, וזוכר אני את מכתביו לאנשי שלומנו שיעשו מעשה שיוכיח לסבא, שאין אנחנו כפויי טובה לו. תמיד היה דואג לכך, שהזקן יהיה מוקף הערצה, שלא תחלש דעתו עליו.

איזה אושר היה זה להיות תלמידו של ביאליק; קל וחומר – להיות רבו!

זוכר אני, כשהיינו יושבים בערבי שבתות או בימי חול לאחר העבודה ומסיחים לתומנו, פעמים ביאליק מפסיק אותו פתאום, באמצע הדבור, וקורא בחלחלה:

– אללי – הרי שכחנו לגמרי את סבא! זה כמה שבועות, שלא בקרנוהו…

ותוך־כדי־שיחה הוא נעקר ממקומו, ואין עוד לעכב אותו:

– אנחנו הולכים אצלו! וכרגע! הזקן ישרוף אותנו בהבל פיו, והדין יהיה עמו!

אנו הולכים כמעט תמיד בחבורה, מצטרף רבניצקי, לפעמים גם פרישמן, השוהה עכשו, כפליט־מלחמה, באודיסה. ההליכה אל סבא אינה הליכה של חולין, כי אם מלאה רגש־חג. הולכים לראות איזה פלא – מין אילן־ענק, שכולו עלה קמטים, וכל קמט שולח בדים ירוקים חדשים… כשאנו נכנסים אל החצר המרוצפת, שצל הבית הגבוה ברחוב הזפתים עוטף את כולה אפלולית־ערב רבה ועולים אל אכסדרת־הבית בפסיעות קלות, רוח של בדידות יורדת עלינו, וכשאנו על יד הדלת, אנו שרויים כולנו בהתרגשות־מה: יודעים אנו – הזקן מקפיד על עניני ‘דרך ארץ’, והוא מחמיר גדול ואינו מוחל על כבודו…

אך כשהוא נראה בפתח הדלת, עומד במלוא קומתו, דק וזקוף, וממצמץ דרך המשקפים בעיניו הקטנות והשוחקות, מיד מתיישבת דעתנו עלינו. רואים אנו בחוש, שהוא שרוי בהומור טוב. פעמים הוא נותן עינים רוגזות קצת בביאליק:

– מה נס נתרחש ונזכרתם פתאם בי?

ברם, רואים ברור, שאינו אלא מעמיד פנים נעלבות, ושהוא מפוייס קודם שפייסנוהו. יודע הוא, עד כמה הוא מכובד על ביאליק, ודוקא משום כך הוא מתחטא לפניו כילד כל פעם ותובע את עלבונו. ובאמת: אין כביאליק מפנק את הזקן, עושה כל מה שהוא יכול כדי לבדח את דעתו, לעשות לו קורת־רוח. אם הביקור חל לאחר שמנדלי פרסם בדפוס משהו חדש, אין כביאליק מומחה לציין לפניו על פה כל פסוק נאה, כל בטוי מוצלח. הזקן שומע את קילוסי ביאליק ונהנה, אם כי הוא מפסיק אותו דרך ביטול:

– מציאה מצא להתפעל ממנה!

כשהזקן חלה את מחלתו האחרונה ונלקח לבית־חולים שבאודיסה, אירע הדבר בשעה שגם ביאליק שכב באותו בית־חולים לרגל ניתוח שנעשה לו. אך הותר לביאליק לרדת מעל המטה, היה בא אצלו לבקרו כמה פעמים ביום, כשהוא נעול סנדלים ולבוש חלוק חולים.

– רואה אתה, סבא, – היה משל אותו בדברים – אתך אנכי בצרה, ואתך אהיה, אי"ה, בנחת, כשנקום שנינו יום אחד ונעזוב את הבית הנאה הזה עם כל חמודותיו ונעלה כולנו לארץ־ישראל, כפי שהוחלט ונגמר בינינו – זוכר אתה, בקיץ של אשתקד, בקייטנא שלך, על כוס תה של מוצאי־שבת…

מי שלא ראה את ביאליק בימים הנוגים ההם על יד מטתו של הזקן ההולך למות, בדברו אליו תחנונים כדבר אל תינוק חולה ובהתאמצו בכל האמצעים שבידו להצהיל מעט את רוחו, – לא ראה תלמיד מחזיק טובה לרבו, נאמן לו, וחולק כבוד לו עד רגעו האחרון.

אחד העם

מנדלי היה רבו ביצירה. הוא שכבש לפניו בסגנונו הגאוני, שבו הוכשרה הלשון העברית בפעם הראשונה להיות כלי־מבטא לחיים שלמים. אחד העם היה רבו במחשבה, הוא הורה לו תורת חיים, רמז לו על הדרך לגאולת האומה. מנדלי היה חברו הגדול. אחד־העם היה רבו ומורו, מי שהדליק לפניו את האבוקה, שלאורה הלך כל ימיו.

לא הוגה־דעות גדול בלבד, כי אם בשעה ש’כל רגשות לבנו הסתומים נביא שאלו: נביא אמת שיגע בצנור לבנו ויבוא וידליק מעל לראשנו כוכבו' – ראה בו ‘נביא אמת’ זה.

כששלח לאחד־העם את שיריו הראשונים, היה כבר משורר שיצאו לו מוניטין. שיריו ב’הפרדס' במאסף ‘המזן’ וב’לוחות אחיאסף' פרסמו מהר את שמו, ועוד בימים ההם לא היה פייטן עברי, שביצירותיו עלתה תרועת התקופה וכאב התקופה בכוח ובחן יותר משעלו בשיריו. אף־על־פי־כן, הוא עומד לפני אחד־העם כתלמיד לפני רבו. הוא מקבל תמיד את גזר־דינו על שיריו וספוריו באהבה. מה שאחד־העם פוסל – פסול גם בעיניו. כשאחד־העם מצוה לתקן, לקצר, לשנות את ‘אריה בעל גוף’ – הריהו מתקן ומשנה ומקצר.

בטחונו באחד־העם גדול כל־כך, שגם בבקרתו על שיריו הוא נאמן עליו, ואינו מהרהר אחריו, שמא טעה. אחד־העם לא היה מעולם מומחה גדול בדברים שבשירה, אבל היה אדם בעל־טעם ובעל־תרבות, ועל הרוב ידע לרמז למשורר הצעיר על מה שפגם בתוכן או בצורה. ביאליק היה זקוק לרב, והוא אהב את אחד־העם דוקא משום שהיה רב מחמיר – משום שלא היה מפנק אותו, והיה פוסל רבים משיריו או מחזירם לא לשם תיקון ושכלול.

משבא ביאליק לשבת באודיסה, נתקרבו, כמובן, יותר. בימים ההם פרסם ביאליק ב’השלח' את ‘מתי מדבר’, – יצירה עמוקת־תוכן ושלימת־צורה, שהרעישה גם את אחד־העם, ‘קר־המזג’. בפעם הראשונה שמע ביאליק מפי רבו הקפדן דברי התפעלות. אותה שעה חדל ביאליק להיות בעיני אחד־העם טירון לספרות, שהוא זקוק עוד לאפיטרופוס ולמורה־דרך. הוא ידע, כי קם לישראל משורר גדול, אשר יהיה הפה והמליץ לדור קם לחיים חדשים. אבל גם אז עוד היתה על ביאליק אימת הרב, ולא היה איש, שהיה כפוף ונשמע לו מרצון כמוהו.

אחד־העם היה, כידוע, אדם דייקן, איש הסדר והמשמעת. בימי החול אי אפשר היה לבקר בביתו ביקור סתם, בלי ענין מסויים. חדר עבודתו שבמבוי־לרמונטוב, בדירה שגר בה מספר שנים, היה נושם צנה. הנכנס נפל לתוך איזו אפלולית מבהיקה. הארונות הגבוהים עם הספרים הנוצצים היו מסודרים בסדר חמור, כבעליהם. הכל היה כאן מנומס ומצונן. אפילו האור שבחדר, השולחן והכסאות נראו קרירים ומנומסים. לא היה אף משהו בחדר מרווח זה ‘יוצא דופן’. כל זה נאה מאד והיה מעורר יראת־הכבוד בלב הבא, אבל צריך להגיד את האמת: השמחה היתה מועטת כאן מאד.

אחרת היתה הרוח כאן בערבי־שבתות, – הערבים שבהם היה אחד־העם מקבל אורחים בביתו. בחדר־האורחים היה האור חם יותר – אור של שבת. אחד־העם אף הוא פשט את מעטה המעשיות, נעשה פחות חמור. הוא ידע להיות גם חביב, פשוט – שלא להטיל אימה כלל. נעול סנדלי־בית רכים, היה בכבודו ובעצמו מגיש לאורחיו את כוסות־התה הצלולות־האדמומיות והריחניות, – תה של ויסוצקי, אותו המשקה החריף, שבלעדיו לא היה יכול לכתוב אף שורה אחת ממאמריו ושהוא הרס מעט־מעט את רקמת עצביו לבסוף. איש לא יכול להאמין, כי בעל ‘על פרשת דרכים’ מסוגל לדבר על דברים של מה־בכך – להטיל לתוך השיחות הרציניות גם נטפים עליזים של בדיחות־הדעת. אחד־העם של ערבי־שבתות היה באמנה אדם אחר לגמרי.

ברם, גם במסבות קלות אלה ישב ביאליק והקשיב לדברי רבו בכובד־ראש. גם מתוך שיחות חולין שלו ביקש ללמוד משהו: בפני הרב דיבר קצרות, לא השמיע קולו ברמה ועברו שנים רבות, עד שהעז לדבר בפני רבו ולשמח אותו כיד ההומור הטובה עליו.

זה היה כבר בארץ־ישראל. בימים ההם, וקודם להם, קפצה חולשה על אחד־העם. זקן וחולה ורצוץ בא באחרית ימיו אל הארץ, אשר כל ימיו עמל לישובה ולתרבותה. חולשתו ביישה אותו. הוא התבייש להיות הולך בטל בארץ, שתבעה מכל עולה עבודת גוף ועבודת רוח בלי שיעור, והוא לא היה מסוגל עוד לשתיהן יחד. עיף ועצוב היה יושב לעתות־ערב לפני ביתו. תל־אביב ההומיה, הצוהלת, כאילו כבשה את נשימתה בקרבתו, כדי שלא להרגיז את מנוחתו – כדי שלא לבייש אותו, אבל הוא בקש: העבידוני כל עוד נשמתי בי, איני יכול להיות מסתכל במלאכת אחרים מתוך בטלה.

כדאי היה לראות אז את ביאליק במחיצת רבו הכושל. הוא היה ממציא כל מיני המצאות לחזק את רוחו, לצרף אותו לעבודת הצבור – לשתפו אפילו במלאכת סופרים ע"י האגרות והזכרונות שפרסם, ובלבד למלאות את חייו שמחת העבודה. כל פעם שבא לבקרו, ידע לפזר בצהלת רוחו את הרוח הכבדה שהזקן היה שרוי בה. תמיד מצא בפניו איזה שנוי לטובה, איזה דבר שבידח את דעת החולה.

– הגד נא אתה, רבניצקי! – היה מחזק את דבריו בעדותו של חברם המשותף – כלום אין אמת בפי? כלום אין כל המחלה ‘עורבא פרח’ – הרהורי לבם של הרופאים, לכל הרוחות?

החולה הפקח הכיר היטב את מצבו, אבל החיות העליזה ובטחון החיים שביאליק היה שופע על סביבו, אָצלו גם עליו הומור מעט, ובחיוכו העצוב והנבון היה משיב:

– ודאי שאמת בפיך – כל מחלתי אינה אלא מין חולשת־הדעת מצדי, מין דבר מדומה, שאין לו יסוד במציאות. אבל מה לעשות, חביבי, אם ‘דבר מדומה’ זה הוא הוא המחלה, שאני חולה בה.

ביאליק לא יכול, כמובן, להשיב את החולה לאיתנו, אבל הוא עשה כל מה שיכול כדי להשקות את שרשי נפשו של רבו הזקן; עשה כל מה שיכול, כדי להשכיח את ההרס, שבא ברוחו עם מחלתו הממושכה. בקרבת ביאליק חיתה נפש החולה, וכמה שנגעה בו עצמו יד הכמישה, לא יכול שלא להרגיש את שפעת הרוח שנבעה בצמח תלמידו הבריא – נטע ידיו לתפארת.

מאניה ביאליק

אנחנו ידידים מאז, מאז. בטרם פרסמתי אף שורה אחת, זכיתי להיות מבאי בית ביאליק, וזוכר אני את ביקורי הראשון בדירתו שברחוב טרואיצקא – דירה זו בלי חלונות, שהאור נפל בה דרך ‘צוהר’ מסתורי בתקרה – דירה שיצאו לה כבר מוניטין. נפלתי לתוך אפלולית, שהביאתני במבוכה, אבל קידמתני אשה צעירה, טובת פנים וטובת עין, והפיגה כרגע את מבוכתי וביישנותי. היה זה מיד הבית, שאליו היה מכוּון הלב בימי הנעורים.

כשרון זה להיות טוב בלי התגדרות, בלי הטעמה, הוא קו־היסוד ברעיתו של ביאליק. הוא שחיבב אותה עלי, על כולנו. אולי דוקא משום שאינו בר־בליטה – שהאור אור פנימי, שהנדיבות היא נדיבות שבדם. הבית הזה, ביתו של ביאליק, שהיה לא לי בלבד, כי אם כמעט לכל בני גילי, מקלט וצל בימי מסה, – היה ביתם של חיים־נחמן ומאניה כאחד. היא השכינה בו משהו, שהשפיע עליך בטחון וחמימות. בית זה היה יצירה מופלאה כשלעצמו. כאן, בארץ, הוקם על תל גבוה, ולאורו נהרו מעברים אנשים שונים כמו אל בית משפחה. אבל גם בחדרים הקטנים שברחוב טרוֹאיצקא, מאלוֹ־ארנאוּטסקא וסימטת ווגנר – היה אור ורוחב וטוב־לב מלאה כל פינה.

וחלק רב מאור זה היה לבעלת־הבית, למניה היקרה, שאהבנוה מיום שהכרנוה. היא שידעה לנהל את הבית בגדולה שבחכמות: בחכמת לב.

כל אשה, שנתברכה בחן טוב ובמדות טובות, יודעת על־פי דרכה, על־פי סוד מסור רק לה, לחונן את בעלה, לסוכך עליו. ומי יודע? אולי דוקא ביאליק, בסערות רוחו הקשות, היה זקוק לאופי זה של נקיון, של מנוחה והבנה טבעית. וכמה ידע להוקיר ביתיות טובה זו, שהכניסה אל מעונו.

וזוכר אני שיחה גדולה אחת עם ביאליק בסוף ימי המלחמה הקודמת. היתה זאת מעין סקירה לאחור על חייו, שרבים ומרים היו נסיונותיהם (‘רבּת הוכלמתי מנעורי ואדע רבּת לסלוח’), ובהזכירו בתודה את אלה, המעטים, שחיזקוהו והיו לו משענת עוז לעתות בצרה, דיבר בלהט חיבה והודיה על רעיתו, דיבר על טוהר נפשה וטוהר בשרה – על זו שהיתה בת לויתו הנאמנה ואצלה עליו משקטה ומתומה.

כיום, בהגיעה לימי שיבה, אני רואה אותה כאז, – בימי אודיסה הראשונים. משהו מאוֹר ילדוּת זה שהיה מלבב בה אז שמור בה עד היום.

יפרח נא עוד ימים רבים לב חביב זה!

בגוף המאמר אני מציין פעם בפעם מה שהיה לי בעל ‘חזיונות ומנגינות’ בבחרותי. לאחר שנסחפתי עם זרם השירה הגדולה, הרוסית והגרמנית, היה הוא שנטע בי אמונה בכוחה של הלשון העברית להיות כלי מבטא לליריקה צרופה. האידיליה ‘ברית מילה’ העמיקה את הערצתי אליו. למרות כל פגימותיו שימש לי מופת לדוגמא ל’משורר הנאיבי', לפי השגתו הגאונית של שילר – למשורר שהטבע עצמו דובר מתוך גרונו.

אף על פי כן היה משהו שמנעני מכתוב עליו, וחוץ מרשימה קטנה ב’דבר' לצאת כתביו (בעשרה כרכים) ורשימות קטנות ליובל החמישים של שירו הראשון (ב’דבר‘, ב’הדואר’ וב’דבר הפועלת'), לא פירסמתי עליו דבר עד יובל השישים (ב’מאזנים'); וגם בו לא רשמתי אלא ראשי-קווים.

רוב מאמרי נכתבו תיכף לאחר פטירתו (ב’דבר‘, ב’עתידות’ וב’כנסת–לזכר ביאליק'). הקדשתי גם לימי הזכרון שורה של מסות קטנות (‘פרקי טשרניחובסקי’). עליהן הוספתי כאן את המסה על האידיליה ואת הרשימה על שירת הנוף.

הדמות

הָיִיתִי לֵאלֹהי כְּיַקִּינְטוֹן וְכַאֲדָנִי

שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח –

שבתי אז אל עיר מולדתי לאחר שהלימודים והשממון שבחיי ה’אכסטרן' והשיעורים העברים בבתי ה’גבירים' שבעיר-הפלך הבסרבית הביאו אותי עד דכא. יום אחד נעשה לי ברור, שכל זה אינו עניין לי, ולמחרת היום צררתי את חפצי ובלי שנמלכתי בחברי העלובים, שדרכם לא היתה דרכי ו’לימודי הפרוגרמה' היו משוש נפשם, מהרתי ונמלטתי כל עוד נשמתי בי אל בית-אבא. בחצר, הרפודה זבל מחומם, לגעיית העגלים וציוּץ התרנגולות ואפרוחיהן, שבו ואורו עיני, ואדע את המלאכה אשר עלי לעשות. שם, בפינת האמבר המצלה, חזרתי על פה לפני חברי הצעיר ממני את חרוזי איוב המשכרים, את פסוקי החכמה המזוֹהרים של ‘קוהלת’; שם נגלו לי בראשונה סודות בניינה של הלשון העברית על-פי ‘מערכי לשון עבר’ של יהושע שטיינברג, ושם, –לאחר ה’פירורים' של אחד-העם וספוּרי מנדלי שנכנסו לתוך תוכנית לימודי החדשה, היטבתי את לבי כב’קינוח סעודה‘, ב’חזיונות ומנגינות’, ספר ראשון, של טשרניחובסקי, –כל אלה ספרים שהגיעו באורח פלא לעיר מולדתי. שם, על ערמת החציר חריף הבושם רויתי בהם את נפשי הצמאה לשירה, בעוד שהתרנגולות מתחת הגג היו מביטות אלי בעיגולי עיניהן האדמדמים, מחרישות ומשתאות לעלם, המזמר בלי הרף (את ‘חזיונות ומנגינות’ אפשר היה רק לזמר) ועיניו לוהטות בתאות אין-קץ…

אל נא ירע לבכם עלי, שפתחתי בקטע אבטוביוגרפי זה. ‘חזיונות ומנגינות’ של טשרניחובסקי לא היה לי סתם ספר של שירים, כי אם מאורע שלא פללתי לו, מאורע של אושר בחיי. הם מצאוני בשעת מבוכה ואבדן-דרך והיו כצל ירוק לנפשי. בשלהי הקיץ ההוא, כאשר שבתי אל בית-אבא, שבתי לחסות בכנפי הספרות העברית, לאחר שפעמי ניתקו מחופיה ימיה רבים, ושירי טשרניחובסקי החלימו אותי, חיזקו את רוחי שהוממה מנסיונות החיים הראשונים. לא הייתי עוד טירון לשירה כל-עיקר. בימים ההם כבר ידעתי את לרמונטוב וידעתי את היינה, אבל קסם אחר היה גם להם לאחר שקראתי את שירי טשרניחובסקי. אף הם נתחדשו עלי, נעשו קרובים יותר, נעשו מפרים יותר. השירים הקטנים האלה אָצלו עליהם מאורם באמצעותו של הניב העברי החדש, נזדווגו להם–צלצלו בקולות רחוקים וקרובים יחד. יותר ממאה שנה נתנסה הגניוס של השירה העברית באלף נסיונות ולא הצליח לקרב רחוקים, והנה בא טשרניחובסקי, האיש ש’לא ניסה בעול', וגילה מיד את ‘סוד הזיווג’ הזה. הוא, שלשונו היתה עוד עמוסה, שניביו נצטרפו לפעמים בקושי, –דוקא הוא מצא את המפתח. בימים ההם כבר זרחה שמשו של ביאליק, אבל קסם אחר היה לשירי העולמים האביביים האלה. פנים אחרות היו כאן לעולם. עם טשרניחובסקי נגמרה לא רק פרשת ספרות, כי אם פרשת חיים ארוכה בעולמנו. כאן נמצאנו מעבר לחומות. העולם נשם כאן בקלות. ביאליק, שבא עמוס יגון יהודי ויגון אישי, הטיל עוד אימה. כאן היו לעולם פנים אחרות, קולות אחרים. כאן נעשינו כולנו אחרים. קול חדש זה, שלא תמיד היתה הברתו נכונה, קסם לכולנו; ואפילו ביאליק, שהטיל מיד את מרותו על הדור כולו, נתבשם בימים ההם מריחו, התנער מכובד חזונו ופנה לצד השמש. השירים קטנים האלה, נצנצו כציצי-בר, צלצלו כתרועות עפרונים מקוטעות, ומשכו את כולנו לצד אחר. מה היה פשוט יותר, בלתי מחושב יותר מן החרוזים התמימים:

נֵצֵאָה, נָגוּרָה שַׁאֲנַנִּים

כְּתֹם עִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר,

כִּזְרֹחַ הַחַרְסָה בַּגַּנִּים

בִּנְאוֹת דִּשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר?

ואף-על-פי-כן נלחץ הלב ממתיקות לחמדת ילדות זו, אשר לא היה בה אף שמץ מן ההתחכמוּת שבספר. זה היה מה שלב הנער היה זקוק לו באותה שעה. במלים הפשוטות האלה היה החדש, היה הבטחון, ש’תם עדן קרח וכפוֹר', שעל פני כל הערבה הגדולה צמחו ‘דשאי עונג ואור’. בצירוף חדש זה היה טשרניחובסקי כולו. קול זה לא קרא למרחקים מופלאים, כי אם אל האדמה הקרובה, המחוּממה, אל גבעולי השדה הנוצצים בחמה, שעינו, עין-חיה צלולה ואפלה, חמדה אותם ולטפה אותם מתוך שתיקה, כיצורים חיים. שירה זו לא חפצה לסמל, לא ערגה על מה שמאחרי הדברים, כי אם צמאה להם, לדברים עצמם–לדשאים, לסלעים, למים הנוגנים, לרגבי הקרקע הרטובים; ודוקא משום כך נעשתה כולה סמל. ביאליק לא יכול מעולם להשתחרר עד הסוף מן ‘הרמז’ האליגורי שבתופעות הטבע. טשרניחובסקי עמד לפני החי והדומם והצומח, כאחד מהם, –הקסים אותם והוּקסם מהם, ארש אותם במבטוֹ האלם והממושך, באהבת איתנים שוקטת זו, שלא היה בה אף כלשהוּ מן ההסתערות הישראלית. קולו של ביאליק עלה מלבבנו, ודמו המה בתוך דמנו. טשרניחובסקי היה האחר. ריח זר היה צרור בשמלותיו, בקולו, בניביו, –ריח ערבה וריח ים, ריחה של הויה שוחקת, שעוד תמהונה לא פג ורבב קל עוד לא הוּטל בזיוה.

כזה היה טרניחובסקי כאשר נגלה עלינו בראשונה. עם בואו באו נעוּרים לעולם. עם ביאליק באה בגרוּת, ירד כובד ראש; גם חדותו הגדולה היתה כבדת-תרועה, כבדת-דם. עם טשרניחובסקי נתחמם האויר, הוּקל, נמלא צלצלי-מים וּרטיבות-ירק. עמו עלה האביב בחלונותינו.

מי נולד עוד גאוּל כמוֹהוּ; מי בא אלינו בן-חורין ועטור-חסד כמוהו?

החידוש היה כאן לא בהטפה לתורה חדשה,–בהצטרפות לקריאה שנשמעה אז ל’שינוי ערכין’–אף לא בשיבה אל הטבע עצמה. שבו אל הטבע מאפו, מיכ"ל, מאנה– שבו בעצם כל משוררי ההשכלה. החידוש היה בטיפוס האדם החדש, בראייה החדשה–באיזה מרחב שנתהוה כאן מאליו; בזה שהמשורר לא שב אל הטבע, כי אם נולד בו, –נולד במזל חדש. טשרניחובסקי נעשה יקר לנו לא משום שקרא למהפכה, –הקוראים לה היו מרובים גם לפניו– כי אם בזה שהגשים אותה, שכבש אותה. לא באידיאולוגיה חדשה היה תלוי הדבר, כי אם בגוף העובדה. ודאי שיש בשירתו גם קריאה לחדש ומלחמה לחדש. אבל עצם המהפכה נתגלמה לא בהן, כי אם ברננה שעלתה, שפסחה על כל זה, –שקבעה את העובדה של לידת היהודי החדש, המזומן לחיים.

אלה, שקדמו למשורר, התפללו ליום מחר. הוא היה הראשון, שטעם את טעם בואו. הראשון שזכה. אלה שקדמו לו נלחמו לעולם, אך יראו לגשת אליו. הוא כבש אותו במגע – ביד ילד סקרנית, מששנית. זאת הילדות שהביא עמו– ילדות שהעזה לגשת, לגעת, לכבוש; פחד החיים לא דיכא בו את הכוח לחיים. הקודמים לו, וגם רבים מאלה שבאו עמו, לא העזו. הם ראו את העולם מנגד, אהבו מרחוק, חלמו מרחוק. להם לא היה מה לספר. כלום לא אירע להם. יגון חייהם היה במה שלא אירע להם דבר. לא זה, שהיו נטולי-רגש, נטולי-מאויים. אדרבא! שירתם היתה כולה רגש, ובמדה כזו–שהעולם טבע ברגש זה ולא נראו, כבכל שירת הירידה, בלתי אם בבואות בבואותיו. הליריקה של טשרניחובסקי היא אבטוביוגרפית כולה. היא ספרה ‘על מה שאירע’. דברים קטנים וגדולים ספרה – היא לא הבחינה ביניהם. לא היה פנאי לבקש רק גדולות, ולא היה צורך בהן: כל רגע חיים הוכשר להיות גדול, להיות מאורע. העולם נתמלא עניין כולו, נתגלה מקרוב ומרחוק– קסם באורו וקסם בצלו, ולא היה מקום בו לשממון מתמול שלשום.

עם טשרניחובסקי בא לשירתנו בראשונה האדם הדרומי – יהודי שלא נתחייב חובת גלות, שהמסורת לא הכבידה עליו, לא כרסמה את לבו – שנשא את החיים ביתר קלות, ביתר הומור. לא לחנם ראה המשורר בעמנואל הרומי את מבשרו. גם הוא נשא בדמו מראשית בואו את הצלילות הדרומית, משהו מהרחבת הרוח שברינסנס. הוא לא היה, כשאר בני-דורו, עמוס-חובות, עמוס חשבונות ישנים עם העולם. בפנקס חייו נמחקו כל המספרים המסובכים. בני ליטא שבספרותנו ואפילו בני אוקריינה–מנדלי, אחד-העם, ביאליק–כולם נשאו משא של אלף גמלים יהדות על כתפיהם. מבחינה זו היו בלי ספק עשירים יותר, מורכבים יותר. בכל טפת דמם היתה שמורה התרבות העברית כולה בזעיר-אנפין. בכל יצירה קטנה שלהם הוגשמה עצמיות עברית לאין שיעור. בלעדיהם אין לצייר, כמובן, התחדשות עם אמתית. אבל אין לצייר אותה גם בלי האנטיפודים שלהם, הטשרניחובסקים – בלי ישרי צעד אלה, שטעמו טעם חדש גם ביהדות עצמה. דוקא הם הוכשרו לראות ביהדות מה שהצפינה מעצמה, מה שהתכחשה לו מחוסר כוח ומה שהיה נחוץ כל כך להבראתה.

השירה העברית, שהיתה נטולת-טבע דורות על דורות, ששחחה רובצת תחת עודף של דברים שבכתב, תחת עודף של חויות ללא גוף ודמות הגוף – מצאה בו את הדבק ביש– רק בו. מנדלי היה הראשון, שגאל את האפיקה העברית מן המארה שבהפשטה. הראשון – שראה. אבל גם את דעתו לא הניחו הדברים הנראים בלבד – בלי ‘תוך’, בלי ‘פירוש’ בצדם. ביאליק, שהרתיע את הדור ועקר אותו ממקומו, אף הוא לא היה עלול לבוא על ספוקו בנראה בלבד. גם בהתכוונו לנוף ובשוררו על חן האדמה הגלויה, ראה את ההויה כולה שרויה באש דת. בלי אש זו הוטל העולם כפגר מת לפניו. טשרניחובסקי היה הראשון, שאהבתו הגדולה לאדמה לא הממה את לבו, לא עירפלה את ראייתו, –הראשון שידע לקדש את החומר ושלא לפורר עם זה את יסודותיו בלהט הרגש. זה היה היסוד ההרמוני שבו–שאהב לא רק בלב, כי אם בכל חמשת החושים– שלכל חוש לחוד היה חלק שוה בהויה. משום כך תפס את העולם בלי שכרון, אבל גם בלי התנדפות יהודית מהירה. הוא, שבא ממבואות-ים עם עינים צלולות שהסכינו למרחבים גדולים, ידע גם את מנוחת הדעת שבהתמדה, את ההליכה המתונה, את שהיית העין הארוכה על הפשוט ש’ברו כתוכו', חס על הפעוט הנעלם בחלל העולם–ואיננו בטל בששים שלו. הוא לא דילג, אבל כאמן מובהק –לא איבד מעולם גם את חוש המרחק. קסמה המיוחד של שירתו (וזה מה שהעניקה לו היצירה היוונית הקלסית) היה בזה, שהיה בה חלק שוה לקרוב ולרחוק–שהאחד לא קיפח בה את חלקו של השני.

לא, – כך לא ראו את העולם לא כפופי-המסורת שבאו מן הישיבה ולא אכולי-העוני מן האכסטרנים–אף לא איש-העט המובהק, המבקש לו תמיד סממנים של תבלין ומחשב את חשבונו של עולם לפי צירופי סגנונו המוצלחים. כאן יצא אל העולם אדם ‘ערום מלבוש’, אשר לא האמין בלעז הנזירים, כי העולם ירד מנכסיו – אדם שהלך לרוח היום ברגל קלה ושמח לקראת ה’נקלים' כשמחו לקראת ה’חשובים'. אדם שהרנין את דם העולם בה במדה שהעולם הרנין את דמו.

זה היה כוחו להפרות את הדור, לחזקו, להבריאו משממת דורות. שירתו שבה וקירבה את העולם, שבה והודיעה על טיבו, הפיגה את הפחד מפניו. עמה קם לתחיה האדם הקדמון, בן אדם שיש לו רב כל עוד אוצרות של טל ורוחות וריח רביבים עלי דשא פתוחים לפניו. לא השירים היו כאן העיקר, כי אם זה האמון ההדדי שבין העולם ובין האדם. לא תמיד יכלו השירים האלה לשמש דוגמא בשלמות הביטוי שבהם, ויש שהיה בהם הרבה מן ‘החומר הגלמי’ (בזה דמה לברדיצ’בסקי), אבל גם בחרוזים הילדותיים תמיד תוקן כאן כל פגם במשהו גופני, באיתנות ארצית היצוקה בו. על כוח זה חפצנו להשען. בן הדור שעלתה ארוכה לו, היהודי שעזב מאחריו את הגיטו לעולם, על כך אהבהו. בשביל כך לא היה בכחו של שום ליקוי חיצוני למעט את דמותו. כן – לא היה לנו, כביאליק, אש שורפת את סיגינו; לא היה אף משורר ציוני במובן המקובל – הוא היה לנו יותר מזה: הוא הראה את דמות היהודי שנגאל, היה למופת לנו בקליטת העולם, בכיבוש העולם. בטשרניחובסקי נתגלם לנו החלוץ של החיים, זה שפרק מעל עצמו עול גלות ומרה שחורה שבגלות. הוא גם כתב שירי ציון טובים מאד (בפרט לאחר שרגלו דרכה על אדמת ציון); אבל משורר התחיה היה, משום שזרק לנו בעצם ידו את מפתחות החיים האבודים.

הבקורת העברית, ועמה גם רבים מן הקוראים המובהקים, אינם יכולים לסלוח לאלה מאתנו, שלא שמו, כביכול את דמעות האומה בנאד שירתם (והם על הרוב לא ראו את הדמעות האלה). תחת להחזיק טובה להם, שאינם מחצצרים בחצוצרות לא-להם, שהם נאמנים לנפשם, לקולם ואינם עושים את שירתם פלסתר, – אין פוסקים מלהטיח טענות כנגדם, שלא ‘נצטרפו למניין’. טשרניחובסקי היה מבחינה זו יוצא מן הכלל; יתכן–משום שכתב ‘שיר ערש ו’שאו נס ציונה’ וכיוצא בהם. אשר לי, עלי להודות, שטשרניחובסקי יקר לי (ואיני חושב, שרק לי) דוקא משום שלא הרבה להכריז על ציונות, וקירב אותנו להשגת עולם ציונית. דוקא משום שלא היה משורר ציוני רשמי, היתה לי יצירתו סמל לשירה ציונית אמתית. אחד-העם, נביא רעיון ההכשרה לציון, שלא הודה בטשרניחובסקי (על כל פנים, בראשיתו) – לא עמד על ‘כוח מכשיר’ זה, שהיה עצור גם בשירי טשרניחובסקי הראשונים. לא שיער, שדוקא שירת טבע זו עשויה ליישר את הדור, לקרבו תחת כנפי החיים וכנפי היצירה הלאומית כאחת. מעטים הם, לצערנו, גם כיום היודעים, הכשרה ציונית מהי. בשירת טשרניחובסקי הוכשר הדור לאושר והוכשר לסבל – שניהם היו לו תגלומת החיים ומלאות חיים. בהכשירו את הדור לאהוב את האדמה, –כל אדמה שהיא – הכשיר אותו לאהוב את אדמת ישראל אהבה שבדם – אהבה תמה, טרגית, שאינה מוציאה גם את היסורים הגדולים. אומרים, שאין מטמיע כקרקע, ושצדקה עשה שר-האומה עמנו שעשנו ליושבי כרכים והרחיקנו על ידי כך מאדמת-נכר. בהנחה זו יש אולי הרבה מן האמת.

ודאי, שרק האדמה מחברת. אבל – מי שלא הוכשר לאהוב את האדמה שנולד עליה, לא יוכשר לעולם לאהוב גם את אדמת אבותיו. אהבה קודמת זו היא הפרוזדור, – היא המוליכה לטרקלין, המחייבת את הטרקלין. שירת האדמה של טשרניחובסקי שיצרה כלי-קבול בנפש הדור לקליטת הנוף הנכרי, היא שחינכה אותו לאהבת נוף המולדת: אותו נוף נכרי השפיע אולי אושר רב כל-כך משום שבו היה כבר מרומז נוף עתידותינו. ומבחינת התפיסה לא היה בכך משום פגם, שמאפו הוסיף לסימני הנוף המקראי, שלא הכירו אלא מתוך הספר, גם מצבעיו החיים של נוף הניימן. ואף אם טעה מבחינה גיאוגרפית – מבחינה פייטנית לא טעה.

לא יפלא, שרבים מחלוצי העבודה הראשונים, שהיו תלמידי אחד-העם וביאליק, של ברדיצ’בסקי וא.ד. גורדון, רואים גם בטשרניחובסקי את מחנכם ומעודדם. הם מרגישים, ששירה זו אימצה את ידיהם, צחצחה את עיניהם – שבלעדי אהבה זו לפשוט, לצנוע שבחיי השדה, לא היו מגיעים עד הלום. לולא אור ארצי זה שזרח להם מתוך נופו של טשרניחובסקי, מי יודע אם היו מוכשרים לסבל שהוטל עליהם–אם היו מסוגלים גם לחדות הגאולה שנפלה בחלקם.

חנה של שירה זו, בגילוייה הראשונים, היה גם בצירופי לשונה, שלא היו דומים כלל לאלה שקדמו להם בשירה העברית וגם לאלה שצמחו בזמנו. ניבו של טשרניחובסקי לא היה מעולם מטופח ביותר, לא הבהיק ב’חידושי-תורה', בזכרי-לשון וחידודי-לשון שהיו מכבידים עליו – על בטוי זה העולה וצומח פרא כעשב השדה. מבחינת אמצעיה הלקסיקליים אולי לא ניתן לנו בשירת טשרניחוסקי (חוץ מן האידיליות) סיפוק מלא. אבל כוח סגנונו דוקא באותו ‘חומר גלמי’, שעליו רמזנו למעלה; בחתירה זו, בצמאון לבטוי, שנוף העולם, צבעיו, בליטותיו לא טושטשו מעולם על ידי חלקת לשון ואף לא על ידי עודף סממנים. גירה תמיד הרגש ששרטוטי הציור נסתמנו בשיירי צבעיו של המכחול. לא היה כאן צורך בזיקוק, –מה שמשוייר הוא ממילא גם מזוקק. במקום שאין ברירה, הכל מבורר מאליו. מבורר – בכוח ההכרח. זה הלחץ העז, התביעה העזה מלשון תחליפין, לשון שבכתב, שאינה מניחה את דעתו של המשורר, היא המשרגת את ניבו, –היא גם המיישבת על כרחה כל עקמומית בו. בפני נשיבה חזקה מתיישרים כל ההדורים. ביאליק ירד לבית גנזיה של הלשון והוציא מלוא עומסו משפוני מכמניה. ביאליק, כמנדלי, יישר את פני הלשון. הוא היה הבורר, המנפה; הוא הוציא את הפסולת לשער-האשפה והשיב את האבק מן הזהב שהיה מוטל בקרן-זוית. טשרניחובסקי נכנס אל גן-הלשון שהעלה קמשונים וקטף מכל הבא ביד. לא היה סיפק בידו לנכש. צירופיו – יותר משהם בנויים על אסוציאציות שבמסורת, על דברים שבספר, הם תולדה הכרחית של צרכים הכרחיים, קונקרטיים. לא צירופי-ניב שעלו יפה כאן, כי-אם ‘חסרים למניין’, שנתקרבו תחלה זה אל זה מאונס, ומשהושקעו בנדבכי-היצירה נשתלבו זה בזה ולא אבו עוד להפרד. אכן זירועי-כלאים אלה גילו לפעמים כוח הפראה יותר מכל הגידולים הכשרים. הם, שהרגיזו לפעמים לא רק את הפוריסטים – היו משיגים באיזה אורח פלא את הביטוי ההולם, את הצליל ההולם. הם נעשו דוגמא גם בשעה שלא היו דוגמא לשלמות. אי-הסיפוק במטבעות הלשון העוברות לסופר – הוא שעשה אותם דוגמא.

מה שעשה את קצבם וצלילם של שירי טשרניחובסקי הראשונים דוגמא לרבים מאתנו, היה לא החרוז החדש, אף לא המשקלים החדשים, כי אם מין כיווץ של ביטוי, – לא צמצום, כי אם כיווץ מילולי – שלא מצאנו דוגמתו אלא בשירת המשוררים הספרדים הנבחרים. דוקא מה שהורגשה האבקות-תמיד עם הלשון, מלחמה בשרבוב, שהיה מכת התקופה של ההשכלה, שאפילו עזי-הביטוי, כיל“ג, לא נרפאו ממנה. שירים מצומצמים אלה. שהיו דומים לאפיגראמות, נצטרפו מחרוזים קצרים, מרוכזים, שהבליעו חצאי מלים במשקל ונראו מהודקים כמעט הידוק גופני. מימי רמח”ל, שהיה אחרון לתקופה וראשון לתקופה כאחד, לא נהג משורר עברי צמצום חמור כזה בביטוי. עיפים ממלים, שתקופה שלמה דשה בהן בלי מדה ובלי הפסק, שמחנו על חסכון זה שבביטוי, שבהברה– על רווחה זו שנתהוותה מן ‘המחסור’ בלשון. שירים בודדים, כ’אנחות-כנור‘, ‘חרבי, אי חרבי’ נראו ב’חזיונות ומנגינות’ כאסופי-חוץ, כעמרי-שכחה שנתגלגלו לכאן על פי טעות. הטפוסיים לטשרניחובסקי היו החרוזים המרוכזים של ‘האחרון לבני קורייטה’, ‘לא רגעי שנת, טבע’, ‘עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח’, ואולי עוד יותר–התרגומים המצויינים ‘יוחנן בן השעורה’, ‘קדימה’, ‘הענן’, שבהם נתגלו מנסיונותיו הראשונים כאמן התרגום, אשר חוש נפלא לו להריק ללשוננו ערכי-תרבות זרים ושלא להדיף עם המלאכה את בשמם החריף. חוש זה שלא לטשטש את הצבע, שלא להטביע את מה שצריך הבלטה בערפלי ניב – אימץ את החרוזים הבודדים האלה, אצל להם את האור של קטעי שיש, המאירים מתוך עשבי שדה מוריקים. חן הסגנון היה בחוסר התגדרות ב’צחות’– באיזה ערבוב מלבב של ארכאיזם וחידוש, – בזה שהלשון נענתה בכבדות לשפע הנראה וההגוי, נענתה בצמצום, נענתה על כרחה, ואף-על-פי-כן נענתה. היתה כאן איזו רווחה דוקא בזכות העוני. הקסם היה גם בצלצול הזר, שנראה דחוק, נראה לפעמים גם זר לרוח הלשון, ושנתיישב מאליו מהר ולאחר בדיקה נמצא כשר אפילו למהדרין. דוקא העדר המלאי הלשוני שהכריח את המשורר לזכות בעזובי-לשון, שלא היה עוד דורש להם, משך על סגנון דחוק זה חן מיוחד. בפעם הראשונה הורגש בשירה העברית חוסר בעתרת מליצית…

סודו של קסם סגנוני זה היה בחתירה המיואשת לביטוי המוחש, לעיצוב, למראית עין. מאחרי הניב ‘הדחוק’ הורגש תמיד שוב אותו היסוד הגרמי, שמילא כל חלל ריק, ושלא יימלא לעולם בסתם מלים.

‘חזיונות ומנגינות’, חלק ראשון, היה כולו ספר-הנוער. רננה משכימה ויגונים משכימים. היו גם נסיונות ראשונים לכבוש הנוף, אם כי בצבע שליט עדיין יסוד דמיוני-רומנטי. שירי האהבה האביביים, העצובים והמבדחים כאחד– משהו מהם ברוחו של לרמונטוב ומשהו ברוחו של היינה. הכל העיד על מגע ראשון בעולם: בטחון והיסוס כאחד. היד המתחזקת עושה זעיר שם גם בשיש, אבל ערפלי נגינה עדיין עוטים את הדברים. העולם מלא עוד צפיה של שחרית.

כשאני מדפדף עתה בספר, אני מוצא בו כמה דברים מבוגרים, שגם בימים ההם עוררו בי התפעלות בכוח ובצמצום–שתי סגולות שהן אחת בעצם. השיר ‘בליל זה, ליל אופל’, עם כל ההד הפלאי, הלילי הקדמון שבו ניתנה גם תחושה כמעט פלסטית של ה’יש' האדיר המתנער ממעמקי העולם האפלים – בחינת ‘וימש חושך’… לימים רבים השתלט עלי ציור הדניפר האגדי (בסוניטה עזת-הביטוי ‘חורבות’) – השתלבות הוד העבר בנוף ההוה, שהוא קו טפוסי כל כך לתפיסת טשרניחובסקי. כל הצמאון לכוח, לקרב, לאיתני-העולם בהתנגשם, שאינו בעצם אלא צמאון לתחושת-העולם, למגעו הגופני, – הורגש בסוניטה ‘לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו’, שיש בה כבר משהו מן המוצק שבסוניטות המאוחרות. היה שגור על פינו ביחוד ‘עת כנור תחת יד רוגשת יתייפּח’, שיר שעם כל תלותו בלרמונטוב (‘מִשֶׁמַכָּה גלים שדמה מצהבת’) –הוא אחד מן הדברים האמתיים ביותר, שכתב טשרניחובסקי. במשך שנים היו מלווים אותי חרוזיו האחרונים:

אָז אִתָּךְ חַי אֲנִי, מְלֹֹא תֵבֵל-יָהּ רַבָּתִי!

וּכְנַַפְשֵׁךְ–נַפְשִׁי אָז שׁוֹאֶפֶת קְרָב וּדְרוֹר,

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּהּ תִּפְרֹץ גַּם אַנְחַתִי,

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָל דּוֹר וָדוֹר…

בשירים אלה, וביחוד בשיר-הסיום ‘נטע זר את לעמך’, שבו הובעה בבהירות שאין למעלה ממנה השגת הפייטן הנעלה משירת עצמו (‘ובלבך, לב נדיב, והיכל אל חי – / מעונה תבל ומלואה, היקום ואשר בו’), נוגעת בגרות בנערות. אבל גם הנערות אינה פגה. משהו מחנה אינו פג ביצירה זו לעולם.

בספר זה נתפרסמו גם הבלדות הראשונות וביניהן אחת מצויינה ושלמה כ’האחרון לבני קורייטה', והשניה ‘מוחמד’, פחות שלמה, אבל לא פחות מצויינה בהד הקדמון הרחב, הקוסמי כמעט שבקטעי צבעיה וקולותיה. אפשר לומר, שבספר קטן זה עומדים כבר בצמיחתם כל המוטיבים המאוחרים שבשירת טשרניחובסקי–הליריים והאפיים, חוץ מן האידיליה, שהיתה הישג מאוחר יותר, שירת בכוריו הגדולה.

אף-על-פי-כן, חן הספר, כאמור, בצליל הנוער, בחן הנוער שבו–בזה שהכל כאן מלא שכרון של לבלוב, שאנו שומעים בכל את רגש הצמיחה. משוררים מבוגרים היו לנו גם לפני טשרניחובסקי; משוררים נאמנים לנוער, מוכשרים לנוער לא היו לנו. משום כך נתרשמו אז ביותר בלב העלם שירי העלם – צהלת הקריאה ‘נגילה, נתעלסה באהבים’, שיר-האהבים המבדח ‘אך עלז הייתי בבוקר’; ה’שיר הטטרי' עם להט החשק הדרומי. חן לא יתואר היה בעיני לשירים מעין ‘גם תרזה, גם אורן, גם אלון’, מפני תפיסת העולם המוסיקלית, שהיה בה עוד הרבה ממתיקות ילדות; לקחה את לבי הלקוניות של ‘לו ידעתם על מה אהבתיה’, ודוקא משום שהתחטאות נער ויגון נאמן (‘וזרים השיר והשר’) כרוכים בו כאחד, ובקסם אין קץ עלו באזני החרוזים הרומנטיים, שנתנו ביטוי נעלה לרגש אהבה נעלה:

וְאֶת שְׁמֵךְ אֲנִי אֶשָּׂא עַל כַּנְפֵי הַשִׁירָה.

מֵעֵבֶר גְבוּל-יוֹבְלִים אֶטָּעֶנּוּ,

וּלְמֶרְחַק הֶעָתִיד הַמָּלֵא תַעֲלוּמוֹת

מְלֵא נֹעַם וָזִיו אֲבִיאֶנּוּ.

וּכְיִקְרַת הַפְּנִינִים תּוֹךְ נִבְכֵי תְהוֹם רַבָּה,

כִּנְשִׁיקָה חֲרֵדָה לַכַּלָּה.

מִשְׁמֶרֶת-עוֹלָמִים אָנֹכִי אֶתְּנֵנוּ,

לְעֵת יוֹתֵר טוֹבָה וּלְדוֹר מְאֹד נַעֲלָה.

זה הטוהר שבשירים תמימים, לא מבוגרים אלה, זו השלמות שבאי-השלמות כל זה פירושו לב מלא ומלבלב; בכל זה היה יופי לא יסולא ללבבות צעירים. זה היה הקסם, שהרנין אז את הדור, שאף הוא, על נעריו וזקניו, היה עוד ‘לא-מבוגר’. על כן כבשו מיד השירים האלה לא רק את נביאי 'המהלך החדש’–את בריינין ואת קלוזנר, כי אם הרעידו את עטוֹ השובת של מבקר ההשכלה הנשכח פפירנא, שהתנער לקריאת השירים האלה מתנומת חוני המעגל, ובכתבו עליהם נתמלא חמימות שלא היתה לו קודם. שירים עמוקי-מחשבה יותר ושלמי-צורה יותר כתב טשרניחובסקי אחר כך. אבל ספר זה נתן את העיקר–נתן את ‘שירת החול’ לספרותנו, זו שעקרה אותנו מן הצמצום שבגיטו, וחן מיוחד יש עד היום לשירי-נוער אלה, שבהם קשורה התעוררות ראשונה של דור קם לחיים ולבנין חיים, –חן זה של התגלוּת עולם, של עדנת עולם ראשונה, שנגעה בלבנו וריפאה והפריחה את העולם בעינינו המושפלות.

חסד זה אין דוֹר שוכח.

היתה זאת הפריחה הראשונה. ויש לכל פריחה ראשונה אורה המיוחד. כל כמה, שהמשורר שמר גם לעת זקנה את תום נעוריו, הנה את טשרניחובסקי העלם, כשהוא עומד עוד בתומו הראשון, בלבלובו הראשון נכיר בעודנו חוסה בצלם של משוררי בחרותו–לרמונטוב, היינה ועוד. אבל לא היה זה עוד טשרניחובסקי, בחסנו – בכבשוֹ את שטחי יצירתו הגדולים, בהם כבש כאמן מבוגר את הקורא המבוגר. וגילוי זה של בגרותו הראשונה היה הספר השני של ‘חזיונות ומנגינות’, שבו פותחת תקופת היידלברג, שהביאה את פאר יצירותיו – ובישרה את ‘ברית מילה’, את ‘ברוך ממגנצה’ ואת החמודה שבאידיליותיו–’כחום היום'.

עול ‘בגרות’ ומרותה לא קבל טשרניחובסקי גם בתקופה זו. גם כאן הרבה הומור, ערבוב של קלות ראש וטרגיות (‘לנכן התופרת’). אין זה בטבע המשורר להתגדר תמיד בכובד ראש. לכך הוא יותר מדי פייטן בלתי אמצעי, יותר מדי אדם בלי מסכה. הוא אהב בכל עת את החרוז העליז, המילוֹדי – את הפתוס נטול-הכובד של דברי נגינה, שיש בהם גם ממשובת הנוער המשעשעת. בכל זה יש ריתמוס אחר ל’חזיונות ומנגינות' חלק ב'. גביעי השירים נמלאו יין אפל יותר, משכר יותר. ההימניקה הקלה לטבע ואהבה (‘השמים שמי תכלת’, ‘למרים’ ועוד) אינה כאן אלא מעין רמיניסצנצה; ואפילו שירי האהבה ההומוריסטיים (‘דירה חדשה’, ‘את מי אוהב’ ודומיהם), שיש בהם מחריפות שירי האהבה של הספרדים, לא הטביעו את צבעם על יצירתו בתקופה זו. אהבנו את ההומור הנפלא ואת שלמוּת הביטוי של ‘לנכן’– כאן היה באמת חידוש, שחרור, משהו מן הצלילות הפוּשקינית, אבל הדור לא הוכשר עוד לטעום טעם שירה כזו. היא היתה קלה עליו ביותר. הדור היה צמא לחן אחר, לחמימוּת אחרת. דוקא שירים מעין ‘הנאוה מדילסברג’, שמתוכם עלתה תרועת הגיל בלוית בת-קול מורכבת יותר, הצהילו אז את הלבבות, משכו למרחקי נוף אלה, נוף הרים ומים ורוך-לילה ופלאי-נכר. בשיר זה, שנתפרסם ב’הדור’ הראשון, היה מבשורת חיים של עולם אחר, והמשורר היה בעינינו כשליח, כאחד שנמלט–כסימן טוב לכולנו…

ישיבת היידלברג העליזה, הרומנטית, נוֹף אודנוולד האגדי, ספיגת גיטה, דיהמל, ליליינקרון, –כל זה פירק את שארית הכובד מעל המשורר, והוא נותן את קולו ברחבות כזו, המעידה על קליטת צבעי הנוף החדש, נוף שמש והרים, שהשקה את דמו ויחזקהו. זה היה החלום שנתקיים. הוא בדרום, בקרבת הריינוס, בגרמניה הבריאה של הימים ההם; הערבה הגדולה והעגומה, ערבת הצפון, רחוקה מאחריו. והוא שסירב זה כבר להמשיך חיים רצוצים אלה, שסירב לקבל על עצמו עול גלות, – מוסיף כוח כאן, בנוף-הגבורים, ומראש הריו הרחוקים הוא שולח את ברכתו לאלה הרחוקים, הנאדרים, שבהם שוקקו עוד ‘מעינות החיל והעוז’, בני אומה מתחזקת לחיים, ובזכות זה – גם ראויה לחיים. שירים אדירי ביטוי, רחבי-הד, עמוקי-בוז, כ’לנוכח הים‘, ‘בין קברות דור-נכר’, ‘משירי הגולים’ הראו לא רק את המשורר ש’שיריו שורגו’, כי אם גם את האדם שגדל, את היהודי שגדל, שהכיר את אויבו בעצמו, באפיסת כוחו להיות, בדורות ירודים שאין להם תקנה. חגור בטחון ואמונה בדור מחר, עמד ‘בין החיים ובין המתים’ ושר את הימנונו הגדול לדור, לדור מחר, דור גדל על שדמות-בר ועינות-מים, דור נדיבים ובני חורים, שקרא לבואו, שהאמין בבואו. פתוס זה של תחית האדם, של הבראת האדם, היה הפתוס הציוני שלו, ואותו ינק קודם כל מאהבתו לאדם השלם, משנאתו לכל שחיתות, לכל רקבון, לכל קטנות אדם וקטנות החיים.

זאת היתה הציונות שלו – ציונות של משורר.

במחזור השירים ‘מחזיונות נביא השקר’ נתגלה טשרניחובסקי המתקיף. מה שנרמז ב’נטע זר את לעמך' רמז שירי, נחרת כאן בקוי עוז של ביטוי ברור, הכרה ברורה. לכתחילה נראה כל זה כהמשך ההתקפה של יל"ג על היהדות הרוחנית, ואולי יש כאן משהו מהד ‘צדקיהו בבית הפקודות’ ו’בין שיני אריות‘. ואולם בדרך כלל אנחנו נמצאים כאן בספירה אחרת. השירה היא הגות הדור, שהיה אחר וגם חשבונותיו עם אלהי-האומה היו אחרים. אפשר, שאין אלה המעולים שבשירי הקובץ השני, אם כי מבהיקים כאן חרוזים, בתים, וגם שירים שלמים (‘לא אל נכר הוא לי’) בשלהבת עוז אדומה. בתרועת מרי ולעג מערער המשורר את הנדבך הישן, כשהוא מסב את פניו ברננה ממחנק הדורות. ואין זאת הפגנה שבכתב בלבד, אנשי-כוח תמיד בונים והורסים, ממשיכים ומתקוממים כאחד. האהבה הגדולה היא תמיד זו שאיבה עמה, – שאינה משלימה עם הפגם שבאהוב… העמודים הנפלאים ביותר שכתב הלדרלין (ב’היפריון'), פתגמי-הלעג הנוקבים ביותר של ניצשה, היו מכוונים כנגד קטנות-הרוח של עמם. דוקא בבוז זה מביע היוצר את אמונו בגניוס של האומה, בכוחו להתחדשות. ברם, התרסה זו היתה מאוחרת (או מוקדמת) בשעה שהאומה שבה אל עצמה, בשעה שפרפרה כולה מאהבה, מרצון לחזק את תרבותה. ותרבות זו לא ויתרה, לא יכלה לוותר גם על תקופות ה’ירידה’. תפקידו של הדור היה להשיב את אבק הנדודים מעל כל ערכי הרוח של האומה, בהאמינו, שיש תקנה לכולם. לא היה פנאי ולא היה כדאי להכנס בויכוחים על הישן, בעוד שכל הכוחות היו נתונים לחדשו, להחיותו. אבל לרבים מבני הדור הבהיקו השירים האלה באורה החריף של מרדות. אלה, שהישן עוד הכביד עליהם, שמחו לקראת תרועת ה’הרס', קמו וילכו לקולו. לשירים סאטיריים אלה נתבצר ערך מיוחד ביצירת טשרניחובסקי. הסאטירה היא תמיד הכוח המניע, – רק היא עוקרת בכוח מן העובש.

ההימנון ‘לנוכח פסל אפולו’ הרעיש את כולנו בזמנו, וגם כיום אין לקרא חלק גדול מחרוזיו בלי חלחלת-גיל. ואם כי יש כאן הרבה מן ההפרזה והערצת אפולו זו אינה ברובה אלא משל ומליצה – תרועת מלך בה, תרועת דם צעיר, קול פעמיו של דור חדש, עז-חיים – ‘נכרי לגוי חולה ולבית הכואבים’, הכורע לפני שר החיים ונשבע לחיים:

עֵינְךָ הָרוֹאָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי

לֶכֶת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי – – –

הִנְנִי הָרִאשוֹן לַשָּׁבִים אֵלֶיךָ,

רֶגַע בּוֹ קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדוֹרוֹת,

בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשְׁבֹּר אֲזִיקֵּי הַנֶפֶשׁ,

נַפְשִׁי הַחַיָּה, הַדְּבֵקָה בָאָרֶץ.

‘זקן העם – אלהיו זקנו עמו’ – פסוק זה עצמו הביע בהעזת-אמונה את הבטחון שאנו עומדים לפני ימים של התחדשות, של מהפכת דורות. בפתוס זה היה מן הסער העליז, העוקר ומטהר, והוא הרקיד את הלבבות הצעירים, כנטיעי חורש נשאים ברוח. אכן היוונות האמתית, הרגשת היופי הקלאסי, הנקיה מאבק דבורים נאים ובלתי-נאים, –הושגה לא בהימנונות ליון ולא בפולמוס המכוון נגד היהדות, כי אם במיתוס היוני העתיק, ב’דיינירה', בקצב השירה, שאור חדש היה זרוע על כל חרוזיה. כאן, ברננה הישרה, הרחבה של ההקסמטר, כאילו נפתח גם רוחב העולם: התרונן, נתגלה עד מרחקיו הזורחים. כאן היתה הארץ אחרת. בחדוה מתאפקת חשף העולם כאן לאטו את יפיו, את כוחו, את שפוני עשרו, שאין לבוא עד גבולם. זה העושר המצוי בכל מקום ובכל זמן, שאין פנת-חיים ורגע-חיים פנויים ממנו– כל זה נרמז לא במיתוס עצמו, כי אם בשורות מאירות אלה, שקדמו לו, בפתיחות השיר. –במראות יון, בריתמוס המתון, המצונן כלשהו, שהרעיף כוח ומנוחה, שהבטיח המשך, התמדה, –אור עולם שאינו פוסק:

שֶׁמֶשׁ עַרְבַּיִם כִּי נָטָה– מִתַּחַת מַחֲבוֹאָם יָגִיחוּ

צִלְלֵי הָעֶרֶב בַּלָּט: מִבֵּין סִבְכֵי עֵץ רָם-כּוֹתֶרֶת,

תַּחַת הַגָּדֵר לַגָּן, מֵאֵצֶל הַפְּחָתִים בַּדָּרֶךְ, –

חֶרֶשׁ הֵם יוֹצְאִים וְנוֹטִים, וְהָיָה אֶל אֲשֶׁר יָבֹאוּ

יִשְׁלֶה הַמָקוֹם הַהוּא, וְקָמָה לִדְמָמָה הַסְּעָרָה,

אוּבַל הַמַּיִם יָנוּחַ וּקְסָמִים יְמַלְאוּ הַשְּׂדֵרוֹת,

נִדְמוּ הָעֵצִים מִתְלַחֲשִּׁים, מִדַּבְּרִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

כן, גם כאן תמצאו אידיאליזציה יתרה זו לגבי ‘ארץ הפלאות’, שנכשלנו בה אז כולנו. אבל לא בזה היה הקסם, כי אם בראייה הישרה, בעינים ששקטו, שהבחינו. בשירים כ’דיינירה', ‘שרטוטים’ כאילו ניתן קצב חדש לקליטת העולם, –שנעשתה פחות פזיזה, פחות עצבנית, פחות עירונית. בזה היתה הרוחה, השירה העברית יצאה מן המיצר של דורות.

בגרותה של תקופה זו בשירת טשרניחובסקי הובעה ב’נוֹקטוּרנוֹ‘, שהוא אולי הימנון-הלילה הנפלא ביותר שבשירה העברית. גם כאן תיאורי הלילה מלאים אותו כוח עצור, אותה יכולת לתת בליטה בקוים מצומצמים מעטים לנוף קוסמי, לזיזי עולם. וגם כאן, כמו ב’דיינירה’, לקח את הלב לא הנאום הפנתאיסטי, אם גם נכתב בחרוזים מצויינים, כי אם זה המוצק שבלילה, זאת טביעת היד האדירה בנופו של עולם. שירת עולם חדש עלתה באזנינו, בחרזנו על פה את החרוזים:

קַצְתִּי בַקִּרְיָה–וָאַעַל הָהָרָה.

זְרוֹעוֹת לֵיל-כְּשָׁפִים קִדְּמוּנִי וּנְהָרָה,

זְרוֹעוֹת לֵיל-שֶׁקֶט רְחַב-הַיָּדָיִים…

עַרְפִלֵּי-אוֹר-כֶּסֶף מִמַּעַל נִגָּרִים,

מוּצָק וְאַדִּיר כָּל רֶכֶס הֶהָרִים,

בְּכֹחַ יֵחָרְתוּ בַּעֲבִי-הָעֲרָפֶל

צֵל עֵץ וָעֵץ וְעַקְמוּמִיּוֹת הַשָׁפֶל…

גם בשיר זה, שהוא פנטסטי לפי נושאיו היתה החתירה מכוונת כלפי הקו. הדמיון עצמו מתחזק, כביכול, על ידי שהוא מאחז בבליטה שיש בה ממש.

לפנינו כבר עמד המשורר במלוא כוחו – זה שהוכשר לשירה אפית, משוחררת, זו שהביאה את האידיליה והבלדה, צורות המחייבות השקעה של הסתכלות רבה וכוח של ביטוי רב.

דרך המשורר

המשורר, אשר הישוב בארץ ועמו כל בית ישראל מתאבל עד עתה על מותו ואשר לא נתנחם עליו כולנו ימים רבים, היה לא רק יוצר עברי גדול, אחד ממשוררי ישראל הגדולים שבכל הדורות– הוא היה יותר מזה: איש מבשר היה, אדם שבכל מהוּתו ויצירתו נרמז הדור אשר יצא מן המיצר שבגיטו למרחב העולם; האיש אשר לא רק דבק באדמה, כי אם היה כולו צמח עם צמחיה, רגב עם רגביה. לא קם בישראל משורר, אשר בדמו העליז פיעמה כה רוח הארץ והמון יצוּריה, ואשר מתוך שיריו הקטנים והגדולים עלה רעש גן ונהם ים, בטחון שדה וחדות מים, כשאול טשרניחובסקי. חמשים שנה ומעלה שר לעמו את שירת העוז והחיים ודורות יבואו עוד ישתאו לה כאל אחד מפלאי הטבע הגדולים.

לפני חמשים שנה בא– בא יחד עם בן גילו ביאליק (לא אחר אלא בשנתים), –בימים של שפל לשירה העברית, בימים שיל“ג, גדול משוררי ההשכלה, עזב את ארצות החיים והדור חיכּה למשוררו, משורר החיים החדשים שצמיחתם החלה. מופלאה עובדה זו של חילוף משמרות בשירה ובחיים: עד שלא שקעה שמשו של יל”ג (תרנ"ב) כבר נצנץ שחרו של ביאליק (תרנ"א), ובעוד משוררו של ‘על סף בית המדרש’ מתהפך בחבלי יאושו מעצמו ומדורו, כבר נענה לו חברו בקריאת גיל ‘לנאות דשא, עונג ואור’. בני דור אחד וכמעט בני גיל אחד, עשה כל אחד מהם שליחות שלו: האחד חיזק את הטעון חיזוק (וראוי לחיזוק) בכתלי בית המדרש המתערער, בעוד שהשני יצא לבקש את פלאי החיים מחוץ לבית-המדרש, –בשדי שמש ושדי יער,

בִּמְקוֹם חֶרֶס חַכְלִיל-עֵינַָיִִם,

וּתְכֵלֶת נִמְתַּחַת עַל כֹּל:

זְבוּב-רִקְמָה שָׁם, צִלְצַל-כְּנָפָיִם,

הַצְלָצַל בַּשִּׁיר יִתֵּן קוֹל.

מראשית דרכו ליותהו חבורה עליזה זו של ‘העוף והרמש, השמחים אל שמש’, של זבובי-רקמה וצלצלי-כנפים, אשר המתיקו לו את ילדותו ולא עזבוהו גם בערוב יומו.

ככה עברו לפנינו שני שרי התקופה הדגולים. וכל אחד הרנין בנו את העולם אחרת: האחד הכניס אותנו תחת כנפי השכינה, בעוד שהשני הכניס אותנו תחת כנפי הבריאה; האחד קרא אותנו אל אור החיים שנצנץ לו מרחוק, בעוד שהשני נשא לנו מלוא הפנים את שלל העולם. האחד עשיר ביגונו, בהכרת מחסורו, ועל-כן היה קרוב כל-כך ללב הדור, אשר את עניו שר בצלילים לוהטים כל כך, בעוד שהשני הביא ממרחק את תנובתו וקסם לדור באור לא ידעהו, בקסם לא הכיר בו עד בואו.

אכן את חסד שניהם, שבאו איש מעברו, נשמור בקרבנו משמרת עולם: כי שניהם היו מבשרי בוקר ושניהם היו עם לבנו בהתקדשו ובהתכשרו לגאולה.

ששים ושמונה שנים ועוד חדשיים פחות שלושה ימים התהלך עלי אדמות. הוא נולד בי“ט אב תרל”ה, ומת אור לט“ו תשרי תש”ד. תקופה זו, שהיתה רבת-תמורות ורבת-מאורעות בכלל ובמיוחד לעם-ישראל, השפיעה, כמובן, הרבה על שירתו בגוונה את נושאיה ובהעמיקה את צליליה, –בהטביעה עליה גם הרבה מחותם יגונה. אבל עצם יניקתו היה כל ימיו מן הדברים שהם מעבר לתחומי מאורעות וזמנים. כמשורר האדמה, היה נאמן עם איתניה ונאמן עם תופעותיה הנצחיות.

אדמה דשנה גידלתהו, אדמת הערבה הדרומית, אשר בוססוּה סוסי קרים, פרשי טאטארים חשים לבוז בז, ואורחות צ’ומאקים מובילות קרונות דגן כבדות. רחבת-ידים היא הערבה הגדולה הזאת, ערבת טאבריה, ומרחב שם לנפש האדם, אשר בעודנו ילד נשם את חום רגביה ורוחותיה העזות טלטלוהו יחד עם נשרי-השדה, כבדי הכנף ושחומי-הנוצה, מים ועד ים. חותמו של מרחב זה, של נשימה עזה זו על כל חייו, עשירי הנדודים והחליפות, ועל כל שירתו רבת הצבעים והצלילים. הלא הוא מה ששר בעמדו על פסגת חייו ושירתו בהתכוונו לגורל עצמו:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף-מוֹלַדְתּוֹ…

כביאליק נולד, למזלה של השירה העברית, בן-כפר, ב’מיכאילובקה הגדולה, הכבדה בחטה טובה', שעל גניה ואנשיה, בעלי חייה ועופותיה לא שבע אחר כך לספּר, כביאליק על כפרו הקטן. ורק בניגוד לביאליק, שגורש מהר מגן עדנו וגעגועיו על כפר מכורתו גדלו מפרק-חיים לפרק-חיים, מינה לו גורלו בכפר מולדתו ילדוּת ברוכה ועשירת מראות ורבת מאורעות עליזים ומבדחים, ששעשעו עד יומו האחרון את נפשו והשקו את שירתו צבעים ושמש, לא ידעום כל משוררי ישראל בגולה שקדמוהו.

חינוכו היה אחר, דומה במקצת לחינוך זמננו. הנער לא ידע מועקת ‘חדר’ ולא פגעה בו מעולם רצועת מלמד. רוּסית לימדתהו דודתו, שהיה ילד שעשועיה, ועברית למד מפי אביו, בטרם בא לכפרם המורה הליטאי, חובב ציון נלהב, שחיבב עליו את הלשון העברית וקרא עמו את ‘עמק הארזים’, ספר שעל דפיו העגומים בכו שניהם בכי תמרורים.

אכן קסם היה לאותיות העבריות המרובעות שנתחבבו על הילד עד מהרה, כאלו הרגיש שאלה הם הלהטים שבהם יעשה, כשיגדל, את הפלאים הגדולים. הוא היה לש את תבניתן מבצק ואופה אותן בתנור המוסק–והמשורר מספר, שמעטים הדברים אשר ערבו לחכו כאותן האותיות שאפה לשם השתלמות בקריאה… ככה אהב גם בטרם יכתוב את חרוזיו המוצקים, את הצורות הבולטות, הפלסטיות.

היתה זאת ילדות עליזה, שוחקת, מלאת תום ומלאת משוּבה–ילדוּת לא ידעוּה רוב בני ישראל בגולה. העולם נגלה לו מלכתחילה, והוא שונה מזה שבעיירה היהודית, אף לימודי התורה טעמם היה אחר. בין שיעור לשיעור היה עד להתעוררות האביב, לדממת החריש, לראשית צמיחת השבולת, ו’מקצת מטעם ימות המשיח טעם בתת ארץ יבולה':

… מִשֶׁפָּתַח שִׁירָתוֹ הַמָּגָּל,

… מִשֶּׁהִתְחִיל רִנָּתוֹ הַחֶרְמֵשׁ, –

שִׁירַת הַקָּצִיר, מַנְגִּינַת הַגִּיל…

ואף שלמגינת לבו היה אביו לא יוגב, ולא רועה או תופש משוט והגה, כי אם יושב בחנות ועוסק בפרקמטיה, היתה לו שילומים חצרם הסמוכה לגורן שכנם, וכל רגע של חופש היה בא להסתכל בחיים המגוונים שם. ביחוד לקחה את לבו התנועה העליזה שבעבודת הדיש, ועל יום אחד, שהאכר התיר לו להשתתף במלאכה כשהוא רוכב על סוס, מקיף הקפות עם גלגל הדגן, מזיע ונושם את ריחות התבואה החמים וכולו ‘שחור ככושי’, ומאיר מאושר, הוא מספר לנו בשירו ‘בגורן’.

אכן המופלאה שבסגולות נפשו היתה, שילדות צוהלת זו נמשכה כל ימי חייו, – שבכל ארצות נכר ליבבוהו, כמו בימי נערותו, פטריות-יער, שבולת-שדה וצהלת-ים, ולא הוּעם חנם לעולם. וכשפקדה אותו מחלתו הממאירה, אשר הצעידתהו אלי קבר, שב והעלה בזכרונו את כל החבורה המבדחת של חיות ועופות, שרֵעוּ לו מאז הבוקר בכל חניות נדודיו, וככה נפרד בחיוך-אהבה מידידיו האלמים הרבים–מ’זהבהב‘, בן-התרנגול החביב, שעם כל פגישה עמו היה ‘מזדרז ופושט לעומתו את צואר-הזהב שלו, כשעינו העגולה והטפשית מסתכלת בו והוא מחליק על צוארו החלק והארוך’ – זכר איך היה זה רץ כחץ מקשת ונמלט על נפשו כל פעם שהיה מתקרב אליו אדם חשוד מן הבית, כאילו הרגיש שמתנקשים בנפשו, ואיך נפל בכל זאת בפח, והוגש לנער בסעודה, ובעוד בשר ה’כפרה’ בין שיניו, נודע לו לחרדתו, שזהו בשר ‘זהבהב’ המסכן; זכר את הצפור המזמרת ‘נלי’, שהיתה מועדת לכל מיני תאונות רעות ואיך היה מרפא פעם בפעם את אבריה השבורים ברחמים רבים, – מחנה רב של כלבים וחתולים, חיות ועופות, שזכרם המבדח הרנין את לבו בהרגישו, כי מר המות הולך וקרב אליו.

מימי ילדותו ומכפריו השוקטים שמר בלבו את מראות האידיליות ודמויותיהן המוּצקות והחביבות כאחת. ולא היתה זאת רגשנות שבזכר ילדות, כי אם עינו המאירה ליטפה הויה שלמה זו, אותו עולם שצמח מתוכו ועמד על תלו, בעוד איש לא פילל, כי חורבנו קרוב כל כך. אכן, כל כמה שהמשורר הוכשר לקלוט את חן העולם בכל מקום שטלטל אותו שמה גורלו – יקר-שירתו יונק מאור הבוקר, מחיי אותם היהודים הכפריים, שהיו טובי-עין וטובי-דם – שכל יסורי הפרנסה והשעבוד של הגויים לא עצרו כוח להטיל פגם בשלמות גופם ונפשם.

באנשי תום אלה הכיר שרידים מאחיו הקדמונים, והם ניחמוהו על צללי האנשים העירוניים שהתפלץ למראיהם בעודנו נער ושעל כמישתם קבל באחד משיריו הראשונים:

הֵן אֵלֶּה בָנֵינוּ! אֵל גַּלֵּי עֲצָמִים,

יָדַיִם יָבֵשׁוּ, הָעוֹרְקִים אֵין-דָּמִים,

אֵל צְמוּקֵי הַמֹּחַ הַחַיִּים בְּנֵס,

הַחַיִּים וְלֹא חַיִּים וּזְקֵנִים בְּלֹא עֵת!…

לא, הוא לא אהב את הפגום והתאכזר למכוער שבאחיו, אבל אותה שעה ידע לגלות בהם גם את העז והבריא, בם נאחז ועליהם שר בנוח עליו רוח נעוריו הטובה, ואת העולם ראה בצאתו עם אביב ובהזהירו את צפורת-הכרמים מפני רודפיה, והנה הוא טוב:

צְאוּ וְהִתַּמָהוּ

מַה יָפֶה הַיוֹם!

בקריאת ילדות צוהלת זו הכריז על יום חדש, יום שמש, בבטלו ובהשכיחו בלבלוב נפשו ובלבלוב שירתו כל בלהות תמול, כל כמישת תמול.

בן חמש עשרה בא המשורר לאודיסה. בואו לכרך דרומי זה (כמעט בעת ובעונה אחת עם ביאליק) שונה כל כך מבואו של בן-גילו. ביאליק בא מישיבת ולוז’ין, לאחר משבר נפשי עמוק, מדולדל ומיואש. ולוז’ין העניקה לו הרבה– בלי ולוז’ין לא היה ביאליק מה שהיה. ואולם היא גם הכזיבה את התקוות שתלה בה להרחיב את תחוּמי החיים – לקנות בה תורה והשכלה במקום אחד. אודיסה היתה אי-ההצלה האחרון. וכאשר לא עצר כוח להחזיק בה מעמד והוּכרח לאחר ירחי עמל מעטים לעזבה, בא ‘בוש ומנוצח’ אל ‘סף בית המדרש’. זאת היתה דרכו, דרך היסורים של המשורר, שנגזר עליו לחזות מבשרו את גורל דורו, את גורל עמו.

גורל טשרניחובסקי, כשליחותו, היה אחר. הוא לא בא לבכות, לקלל, כי אם לספר לדורו כי פלאי העולם לא תמו, להראות את החיים שהצליחו. הוא שוקד על לימודיו בבית-ספר תיכוני, ואותה שעה הוא בא בסוד רעים החולמים על תחיית האומה במולדת הקדומה ועמה גם לשונה הקדומה, שקסם לצלילה. מה שלא השיג ביאליק בולוז’ין–תורה והשכלה במקום אחד, השיג הוא באודיסה. ונוסף לזה הצליח למצוא בעיר זו רע ומדריך, את יוסף קלוזנר, חברו ובן-לויתו לכל חייו, מי שעשה אזנים לשירתו כל ימיו, והשפיע עליו השפעה עברית זו, שהוא, האמון על הלשון הרוסית ושירתה, היה זקוק לה כל כך.

נקל לנו לצייר לעצמנו את העלם הצולח, כשהוא מהלך ברחובות אודיסה יפה-ראש וזקוף-קומה, טוב-לב ובהיר-עינים. הוּא לבוּש מדים של בית-הספר למסחר, אך ראשו המתולתל מלא הרהורים, שהם רחוקים מרחק רב מן התורה שמפטמים אותו מוריה של אותה אסכולה. לא שהוא מתרשל, חלילה, בלימודיו. אדרבא, הוא שקדן מטבעו וכל מה שעושה הוא עושה תמיד מתוך שמחה. הוא זוכה תמיד בציונים טובים, ועתיד לגמור את בית-הספר בהצטיינות. אך מחוץ לכתלי בית-ספרו יש לו עולם משלו, שאין למוריו ואין ללימודיו חלק בו. כשהוא מהלך ברחובות העיר העליזים, הפתוחים לשמש ולים, הוא חולם חלומות מתוקים, ומדבר אל נפשו בלשון שאין העוברים והשבים נזקקים לה. פעמים הוא נראה מרוכז ביותר. כפורש רשת במים לא-נראים הוא נועץ את עיניו בנקודה רחוקה, והנה אורו פניו, –אין זאת כי אם העלה ממצולות את אשר ביקש – העלה ברשת דמיונו את החרוזים הראשונים לשיריו טובי-הנגינה.

כן, כל מה שהוא עושה, מצליח בידו. כשם שאינו מן המתקשים בלימודים (רק בחשבון כוחו הורע), אינו מתקשה גם בשירה. בין שיעור לשיעור הוא אורג את החרוזים, שיאירו אחר-כך את דפי 'חזיונות ומנגינות’–הוא הספר החמוד, שממנו עלה אלינו ראשונה ריח הערבה המנומרת, ריח שדות וריח גנים, שמתוך שיריו הקטנים הנוגנים האיר לנו הים הכחול והזהיבו ילדות וחדות נעורים ואהבה.

פעמים הוא שוהה ארוכות בחורש-אלכסנדר, שמתוך אילנותיו מנצנצים לו קסמי-ים. מלבינות ספינות ומלחים במדים לבנים ירוצו על שלבי מדרגותיהן. אל הים ירד תמיד כי יכבד לבו עליו. כשיר של חופש עולים באזניו הגלים המצלצלים, ורוחו נישאת כצפור קלה על מרחקי המים. יש שהוא מדמה לראות את החופים הרחוקים אשר ילבינו שם בירכתי מזרח, –הלא הם חופי יהודה הנפלאים שעליהם געגועיו, ויש שמופיע לפניו מתוך ערפלי-מים ותרועת גליהם גבורו הנערץ בר-כוכבא, זה שעליו שר אחר-כך, בהיידלברג, עם בגרותו הראשונה, את הימנונו הנהדר ‘לנוכח הים’.

כי גם זה הוא מטבע נפשו ומטבע יצירתו, שהוא רואה את עולם המראות ועולם הרוח כחטיבה אחת. ועל כן הנוף והרעיון עולים אצלו בקנה אחד: לא כמשל ונמשל, כי אם כתופעה אחת שלימה, לא-נפרדת. זה הים הגדול, שהוא שומע את אנקת גליו האדירים ‘המנופצים אל רגלי הסלעים’, יעלה באזניו מאליו כאנקת אסיר–

כְּסַעֲרוֹת חֵשֶׁק לְחֹפֶשׁ וּדְרוֹר, –

וַעֲלֵיהֶם הוּא קוֹרֵא לְאֵבֶל?..

בעצם מראהו, בעצם גילוייו מעורר בו איתן-הטבע את דמות בן האיתנים השני– את ארי-יהודה, ובשוררו לים הוא שר גם לבר-כוכבא, בקנאו את כבוד גבורו החביב, אשר ‘משטמת האויב ומארת העם, שעליו הורג, היה חלקו’. ובהוקיעו את אלה אשר עשו לשמצה את שם הלוחם הנעלה, הוא מסיים את שירת תוכחתו בחרוזים מלאי עוז ואמונה בדור הקם, דור הבאות:

כִּי יִתֹּם הַדּוֹר, דּוֹר-הַמִּדְבָּר,

וְאַחֲרוֹן מִמֶּנּוּ הַנִּשְׁבָּע לָעֹֹל

בִּכְבָלִים עַצְמוֹתָיו תִּרְקַבְנָה:

וּבְאַחֲרִית הַיָּמִים, כִּי יָקוּם הָעָם,

עָם נִקָּה מֵחֶלְאַת-הַגָּלוּת,

שֶׁעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה עוֹד מֵאֲבַק-

סִפְרוּת-שָׁוְא וּמַדוּחֵי-הַמַּתְעִים,

וְיִפְעָה לָהּ, יִפְעַת-שַׁדְמוֹת-הַבָּר, –

לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה

לֶב-כָּל-מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְּדִיבִים בָּעָם,

בְּנֵי-חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָּעָם.

כאן קשר שוב שני מושגים שונים, ‘יפעת שדמות הבר’ ויפעת הגבורה, שהיו בתפיסתו חלום עם וחלום אדם אחד.

כל כמה שהיה כולו אחר, שלא דמה לכולנו, האירה מעצם ילדותו את לבו אהבת ישראל, תקות ישראל. מורהו הציוני הנאמן לא זרע את זרעו לשוא. שאול הקטן כבר היה חובב-ציון נלהב, ולבו, כוֶלוֶלה ב’כחום היום', מלא געגועים וחלומות על ארץ-ישראל. אוהב הוא כל דבר שמזכיר את המולדת הקדומה, והוא מספר בתולדות עצמו על משחק ציוני אופייני עם אחותו הקטנה: היה תוחב לוּלב ישן בסיר, כסמל יהודה, ולולב היה בידו ולולב ביד אחותו, וכה היו צועדים מסביב לסיר ושרים:

הַיְדַעְתֶּם הָאָרֶץ שָם רִמּוֹן פּוֹרֵחַ

וּפְרִי עֵץ הָדָר בָּעֳפָאיִם זוֹרֵחַ?

פומפיאנסקי זה, בעל השיר ‘הידעתם הארץ’, הוא בעיניו סמל המשורר, –כמה חפץ היה לחבר שירים כמוהו–שירי ציון אמתיים! ואמנם שיריו הראשונים הם כמעט כולם שירי ציון. אך הצרה היא שעדיין שירים אינם. בשירים אלה הוא מחקה את מאנה ואת דוליצקי. גם משהו ממיכ"ל עולה מהם. ורק כשהוא שר את שיריו הראשונים על ‘זריחת החרסה בגנים’ ועל ‘העלים הרטובים, הרעננים’, על גלי-ים ועל הוד המדבר, – אפשר להכיר, שקם משורר חדש. שסגנון לו משלו ונגינה משלו–שאינו דומה כלל לכל המשוררים שקדמוהו. תבל כולה משחקת בשירים קטנים אלה, כברסיסי שמש שוחקים.

הוא אינו תועה הרבה בדרכים לא לו. עין רואה לו, והוא מכיר מהר בכוח עצמו, בסגנון עצמו. הזמיר לא ‘ייליל עוד ויהגה נכאים’, אינו מקונן עוד על חורבן הארץ וחורבן האומה, כמו בשירו הציוני הראשון ‘בחלומי’, שנכתב כולו בהשפעת משוררים שקדמוהו. זה הוא כבר הזמיר, שאת שירתו שמע בגני האהבה:

חָלַמְתִּי אֶת שִׁירַת הַזָּמִיר,

וּשְׂחוֹק אוֹר וּצְלָלִים בַּשְּׂדֵרוֹת…

זה היה קול הנעורים, נעוריו שלו, לא מליצות, ששאל מספרי אחרים. וקול זה הוא המפעם מאז את כל שירת חייו:

וּמִסָּבִיב–רֵיחַ אָבִיב,

בִּשְׂמֵי-יַעַר, קְטֹרֶת-אָחוּ,

וּבְלִבְָּתִי תִּקְווֹת-נֹעַר

שָׁבוּ קָמוּ וַיִּפְרָחוּ…

וראה זה פלא, דוקא בשוררו על זיווֹ של עולם זר, על הרים רחוקים וים-נכר, האיר מתוך חרוזיו חזון הבאות. דוקא חרוזים מתוקים אלה הכשירו אותנו לראות את אור החיים, הכשירו את כולנו לאורה של ארץ-ישראל.

לאחר שגמר את בית-הספר למסחר (1896), באו גם לו, כלכל מתלמד יהודי ברוסיה, ימי נסיון ראשונים, שאמנם העניקו לו, למי שעתיד היה להיות משורר, חלף יסורים עושר רוח רב. כדי להתקבל לבית-ספר גבוה רוסי, הוכרח להיבחן לפי תכנית מלאה של לימודי גימנסיה וללמוד גם לשונות יון ורומי, שאינן מחובת בית-ספר למסחר. ידיעת הלשונות העתיקות הכניסה אותו לפני ולפנים של השירה הקלסית. ואף-על-פי שבבחינות אלה נכשל (את מי מן הנבחנים היהודים לא הכשילו מורי רוסיה הצארית?), היתה ידיעת הלשונות האלה לברכה למי שבגורלו נפל אחר-כך האושר לתרגם בראשונה את הומירוס, שהיה כל ימיו נר ליצירתו.

אכן, שלש השנים האלה של 'בין-הזמנים’–מיום גמרו את בית-הספר למסחר ועד כניסתו לאוניברסיטה, לא עברו עליו לבטלה. חברו מנוער, פרופיסור קלוזנר, מספר לנו על עבודתו הציונית המאומצת בימים ההם כחבר האגודה ‘נס ציונה’, וספרו ‘חזיונות ומנגינות’ שיצא בסוף ‘החופש הגדול’, חופש מאונס (1899), מספר לנו על פריחת נפשו וביכורי כשרונו, שהיו חדשים כל כך בשירתנו. השנים האלה לא היו שנים של עוצב ושעמום בשום פנים.

משראה את השערים נעוּלים לפניו ברוסיה, הלך ללמוד בגרמניה – בגרמניה זו שטרם הטילו בה הנאצים את זוהמתם. הוא נכנס לאוניברסיטה של ‘היידלברג העתיקה’, העיר בה למד, שר, אהב, – חי ארבע שנות אושר. נוף הדרום היה נוף נפשו – אליו חתר כל ימי חייו. ואם מכפר-מכורתו הביא את קסמי הערבה, בה שמע את ‘קול העשבים בנוּעם’ ותרועת ‘אפיקי האביב הפזיזים’, ומאודיסה – את קול המון הים העליז, נשא לו נוף היידלברג קסמי הרים וקסמי יער, ועמהם בהירות דרומית חדשה זו של שירת גיטה, שדרך אספקלריה מאירה שלו (‘הרמן ודורותיאה’) היטיב להשיג את הומירוס, שלאחר שירת המקרא היה ראש מוריו ומדריכיו ביצירה.

כאן, בסביבה בת-חורין, בעיר של חכמה ושירה, נגלה לעיניו העולם באור חדש, גדול ורחב משהיה. אף את המראות והנסיונות של ילדותו ובחרותו ראה כאן באור אחר. אפילו את הציונות, חלום עמו הגדול, השיג עכשיו אחרת. ודאי שהיה כאן משהו מהשפעת ניצשה, מהשפעת ברדיצ’בסקי, שתבעו שינוי ערכין בקראם להעמיד את העולם לא על הרוח, כי אם על הכוח, –לא על צמצום החיים, כי אם על מלוא אורם והודם. אבל היה זה בעיקר שיר נפשו, בגרות נפשו. היה זה דמו הטוב, שהריע מתוך צמאון שמש וצמאון אהבה. –היה זה יותר רצון לחיים משהיה רצון לכוח במשמעו הניצשיאני. חייהם של דורות חדלי-דם, ‘חדלי אונים’, תבעו ממנו את עלבונם. על כן הוא מתרפק באהבה על אפּוֹלוֹ, אֵל ‘חולש על שמש’, שאליו הימנונו-תפילתו:

עֵינְךָ הָרוֹאָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי

לֶכֶת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי, – – –

הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבִים אֵלֶיךָ,

רֶגַע בּוֹ קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת,

בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשְׁבֹּר אֲזִיקֵּי הַנֶּפֶשׁ,

נַפְשִׁי הַחַיָּה, הַדְּבֵקָה בָאָרֶץ.

באופן נפלא התמזג צמאון חיים זה עם צמאון הגאולה הלאומית–עם הגעגועים על אדמת מכורה. ואף כי כמה ‘מחזיונות נביא השקר’ נראים כמחאה ליהדות ומסורתה, לא היתה זו בעצם אלא קריאה לחידוש היהדות הקדומה–קריאה להתנער מאבק הדורות, ולא התכחשות למאורה של תרבות ישראל. הערצת הגבורה היתה לו הערצת החיים, – הרגשת החיים המלאה: ושלא היה זה סחף הרעיונות שהביא עמו מבחוץ, מוכיחים החרוזים המצויינים, שנכתבו עוד באודיסה בידי בן העשרים ואחת:

לֹא רִגְעֵי שְׁנָת, טֶבַע, וַחֲלוֹמוֹת יִמְתָּקוּ,

רַק רֶגֶשׁ בְּךָ אֶרְאֶה וְסַעֲרוֹת-הַקְּרָב.

‘סערות-הקרב’ פירושו: מאבק האיתנים בטבע, המלחמה להוד חיים, למלוא חיים, ולא לדיכוי חייהם של אחרים, ושלא היה משוררו של ‘כוח לשם כוח’ ושהיה בעל לב יהודי, השומע גם ‘אנחות העולם’, מוכיחה הסוניטה ‘עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח’, ממיטב שירת בחרותו.

ימי השמש בהיידלברג הבשילו את המופלא בשירתו: את האידיליה. היתה זאת בגרות האדם הגדולה, שהכשירה את המשורר, בעוד לא מלאו לו שלשים שנה, לחיבת-עין כזו, להבנת חיים כזו.

האידיליה היתה בלי ספק ההפתעה הגדולה ביותר בשירת טשרניחובסקי, ואין לשער את הרושם שעשתה על בני הדור. זה לא היה הישג אמנותי גדול בלבד, כי אם אות לכוח לא-היה, לכושר-חיים לא-היה לנו: הכושר לקלוט ביושר-עין את מישורי החיים הגלויים – לכבוש את רוחב העולם. שירה אפית זו, המשוחררת מהתחכמות מפוררת ומדרשנות הנותנת את פירוש הדברים במקום הדברים, היתה סימן להתחדשות הנפש, סימן להבראת כלי-הקליטה, להפלת החומות שבגיטו, שטשטשו עלינו זיוו של עולם.

דוקא כאן נסתמן קו המהפכה שנתחוללה בעין, בכל כלי-הדם. הדור שהתכונן, מדעת ושלא מדעת, לכיבוש האדמה, שמח לקראת האור הפשוט, האדם הפשוט –גחן אל עסיסי ההויה הצלולים, שתה לרויה תומו של עולם, שהאיר מתוך רקמת הנוף הכפרי. כה נתחסן לקראת הבאות.

זוכר אני – אחד הימים הגדולים הנהדרים בחיי היה אותו יום שנתקבל בעירנו ‘ספר השנה’ של סוקולוב, שבו נתפרסמה האידיליה ‘ברית מילה’. רוח מופלאה, לא ידעתיה עד אז עם קריאת דברים שבשירה, ירדה פתאום עלי. עם נגינת ההכּסמטרים המדוּדים, הרחבים, כאילו נתרחבו תחומי העולם – כאילו נתיישרה נגינת דמי ועמה נתיישר כל העולם אשר מסביב. זה היה קצב החיים החדש, אשר יישב את הדברים, קבע להם מקום וקבע להם חשיבות – חשיבות אחת לקטנות ולגדולות. כה מלאו בבת-אחת מזוי לבנו ומזוי חיינו הריקים, ואנחנו ידענו, כי לא דלונו עוד, כי עוד רבה הברכה בכל אשר נפנה.

היה זה רגע גדול כרגע קריאתי את ‘אהבת ציון’, אכן שם קרן עולם קדמון, רחוק, וכאן נגלה הקרוב, המוּשג, המוחש – לבלב משפע אין-קץ. ההויה, מעוטרת אור ודממה, מבוטלת באור עצמה – החזירה לנו את הבטחון שאבד. כאילו כל מה שעמד בינינו ובין שכיות-החמדה מימיננו ומשמאלנו הוגה מן המסילה, נעקר ביד המשורר האמיצה ולא ישוב עוד להשחית לעולם.

אכן היידלברג הבשילה גם את הפרי המר ביותר שבגן שירתו של טשרניחובסקי. בעיר זו, בעצם ימי השׂתערו על מכמני השמש, כתב המשורר את הפואימה הגדולה ‘ברוך ממגנצה’, שירה זו שבלהות ימינו מטילות עליה שלהבתן המחרידה.

הנה כי כן: בעוד המשורר תועה שכור-יופי על גדות הנקאר הנאה ובשבילי יער אוֹדנואלד, ו’נמשך בחבלי קסם אל קברות דור נכר' – זכר גם מה שהיה לעמו בנוף-פלאים זה לפני מאות בשנים, וכתב בחרוזים נסערים את אגדת-האימים של ברוּך ממגנצה, וידוי של אב אומלל, ששיחת את רחמיו מבנותיו הקטנות בהזדעזעו לרעיון, כי תפולנה בידי האויב האכזרי:

כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת

אֶת מַר גוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת

בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעַם

הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;

לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר

אֶת כָּל קֳדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר.

נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,

וְהַדּוֹר הַיִּלוֹד לָהֶן קָם – – –

וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,

בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

אכן, הוא ברוך עצמו, לא עמד בנסיון, ורק בהכירו אחר כך את אשר עשה, הוא מתמלא כולו עוז של יאוש וצמאון נקם ומבעיר את העיר על בתיה ועל יושביה. לאור הלהבות האדומות האוחזות כל העיר, וגם את ביתו, הוא בא אל קבר אשתו לספר לה על נקמת אחיו ובנותיו אשר נקם.

עם כל מה שהביטוי כאן דחוק לפעמים, ואי שם גם שרטת מכאיבה בלשון עצמה, הרי זאת אולי המופלאה ביותר והיהודית ביותר בכל שירת טשרניחובסקי. יהודי-מקורי כאן כל הביטוי החנוק, המתלבט, המלא פרפורי לב, כשם שיהוּדית ותנ"כית היא האָלה הגדולה שנעקרה מלב האב האומלל בזכרו את בנותיו הקדושות, שאת דמן שפך:

אָרוּר אַתָּה, גּוֹי אַכְזָרִי!

אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ

לְעוֹלְמֵי-עַד, וּמְאֵרַת-עֶלְיוֹן

תָּלִין נֶצַח עִמְּךָ! – –

יִמַּק אוֹנְךָ, יִיבַשׁ לְשַׁדְּךָ,

נַפְשְׁךָ חֶטְאָהּ תִּשָּׂא,

אָרוּר בְּךָ כָּל רֶגֶשׁ אָדָם,

רֶגֶשׁ בִּי כִּילִּיתָ!

וְטָבַעְתָּ בְּדַם זְבָחֶיךָ,

תִּצְלֹל בְּיָם הַדְּמָעוֹת,

וְהֶעִירוּךָ לַיְלָה לָיְלָה

אֶנְקוֹת חָלָל, זְוָעוֹת…

אכן כי יעלו בזכרונו המטורף רגעי הבלהות, ועלו עמהם גם מראות אחרים – ימי האושר שעברו עליו בקן השלום עם אשתו האהובה ובנותיהם הקטנות… כה ידע לארוג לתוך מסכת הזועה גם חוטי-זוהר של העולם בפריחתו ושלותו, ששני העולמות האלה אינם נוגעים זה בזה, אינם מטשטשים זה את זה, כי אם, להפך – מבליטים האחד את השני בליטה נוספת, כ’אור הנאחז בעקב הצל'…

אם באידיליות היתה יד האודיסיאה והשפעתה על העליונה, השתלט קצב הנבואה בכוח רב על ‘ברוך ממגנצה’. שני היסודות הנצחיים שברוח האדם – רוח התנ"ך ורוח הומירוס –קסמו חליפות למשורר; ולימים, כשהריק את ‘איליאס’ ו’אודיסיאה' לעברית, הראה, ששניהם נתמזגו בדמו, כאשר לא נתמזגו בשום משורר עברי מעולם.

בשלוש האידיליות, שאין כמוהן לשלמות ביצירת טשרניחובסקי, ובשירת ‘ברוך ממגנצה’ שאף פה (אם גם בפחות שלמות) השיג את אחד משיאי יצירתו, – נסתיימה תקופה גדולה, אולי התקופה המזהירה ביותר בחיי המשורר ובשירתו. תקופת היידלברג היתה תקופת נעורים ושפע, אור העולם רחב ועמק לפניו לאין שיעור. כל מה שכתב בארבע שנות חיים אלה טבוּע בחן ובשלמוּת, בעתרת של צמיחה, שאין מעצור לפניה.

אכן כוחו ואורו היו עמו עד יומו האחרון, וגידוּלו לא פסק. גם בשנות ראינו רעה נתגלה ביצירות כ’חתונתה של אלקה‘, ככליל הסוניטות ‘לשמש’, כ’עמא דדהבא’, כ’הרוגי טירמוניה' (כשם שתקופת ארץ-ישראל ביכרה שירים נפלאים, כ’חזון נביא האשרה' ועוד). והרי הוא ידע להפתיע אותנו גם כי נפנפה עליו כבר כנף המות הקרה בשירה גדולה המלאה זיו כוכבים וזוהר נצח, הוא שירו האחרון ‘כוכבי שמים רחוקים’.

כה חי ושר כל ימיו ולא פסק, וכעץ שלח את פארותיו לכל עֵבר ושב והתחדש פעם בפעם, ופרחוֹ לא תם כל עוד לא תמו חייו.

האדם החדש בשירתנו

[א]

מיום ט“ו בתשרי תש”ד אנו שרויים באבל על מותו של שאול טשרניחובסקי¹, – המשורר שעמד על כנו יותר מחמשים שנה ולא עיף משיר, ולא ‘יגע ממעש’, כי אם עמד באמצע הדרך, באמצע יצירתו, שלא גילתה עד יומו האחרון סימני כמישה. הוא היה האחרון בפמליא מפוארת זו, שהעמיד לנו הדור שלאחר ההשכלה עם נצנוצו של בוקר חדש. היה האחרון ממשפחת הראשונים, שבהם מתחיל הסגנון החדש, הפריחה החדשה.

אלה היו אנשים חדשים, אנשים שהיו שליחי צבור ושליחי עצמם כאחד. הם טענו לנפשם בה במדה שטענו לדורם, צמחו והצמיחו, ובהאירם לעצמם היו אור גדול לעמם. אנשי פלאות אלה באו בבת אחת מעברים שונים – פעלו בכחה של מסורת שנתחדשה ושל עקירת מסורת שעבר זמנה; בכחה של הצטרפות למנין ושל תפלה ביחידות, של קסמי עם וקסמי עולם, שקראו להם מזה ומזה. חידושו של טשרניחובסקי לדורו היה בזה, שצמח כולו מאדמת אביב, שהיה מחוסן כנגד צללי־תמול וקסמי־תמול – שפניו היו מכוונים לעֵבר אחד, לאור אחד. השירה העברית בנכר לא הקימה אדם ישר־עין וישר־קול יותר ממנו – אדם ש’נפשו חפשית, חפה מכל סדק וקרע', שלא רוּטש על־ידי קרעים ולא רוּסק על־ידי ניגודים מבפנים. לא תמיד תיטיב שלמות כזו למשורר, שכחו במאבק להרמוניה יותר מאשר בהרמוניה שבאה לו מאליה. אכן עצם זרותו מתח איזה צל כמוּס על מישוריו המאירים, וכל כמה שנבלע על־ידי שפע האור, הובלט על־ידי ההכרה, שיחיד הוא בחוג שמשו ואין איש אשר יחלוק עמו שלל. השמש, אשר היטיבה עמו מעצם ילדותו, היא שהציגתהו גם ‘גלמוד בעדת עמו’, ובדידות־שמש זו לא עזבתהו גם בעמדו על במתי חייו ושירתו.

אכן כל כמה שהרגשתו לא הטעתהו, לא היה בודד. קולו הגיע למקומות לא־שיער, ללבבות לא־שיער. משענת גדולה היה לאנשי־בריתו, לאלה שקמו לקולו, שנענו לשירו. כח הפראתו היה עצום מזה של כל משורר אחר בזמנו. אפילו ביאליק, שכבש את לב האומה כולה, כחו היה להרעיש, לעקור מן הקפאון ומן השפל, אבל איתנותו עצמה מנעה מללכת עמו, מלצעוד אחריו, וכמה מאלה שקרבו אליו עד מאד, נשרפו בשלהבתו, נתבטלו באורו, בעוד שטשרניחובסקי עודד במגעו, משך אחריו, עורר בנו את כח עצמנו. שום משורר בזמנו לא הלהיב לשיר, לא נטע בטחון בשיר – כמוהו. הויתו עצמה סימלה רצון ליצירה – כל־כך הלכה והרחיבה תמיד את תחומי העולם ואת תחומי השירה לפנינו. אולי היה זה גם החן שבמעקשיו שמשך אחריו – מה שפסח על בקיעי עצמו, שלא נענה ליאוש, כי־אם כיסה בפריחה חדשה כל קרחה שנתגלתה בשדהו. לא כביאליק ולא כיל"ג, שמתוך שהחמירו עם עצמם הריעו לקראת שקיעתם והקדימו להקביל את פני סתָוָם בעוד כחם חדש עמם. הוא לא הפסיק, בהשמעו תמיד לדמו, בהרנינו את עצם יאושו. הפינומנליות שביצירתו היתה במחזורי צמיחה שחזרו ונתחדשו עליו מתקופה לתקופה – שהיה בו כל ימיו מחן המתחיל ומכח המבוגר כאחד: שלא דלה את נושאיו עד תומם, ולא שלח בהם רזון מעולם – שמדי שובו אל חלקה שנעזבה, נעץ בה את מחרשתו כבקרקע־בתולה, פקד אותה בראיה ראשונה, כי לא חדל מלחיות על חן העולם, והארץ לא נתישנה עליו מעולם.

בכל מה שכתב, ששר, שאסף לתוך ממגורותינו מתנובת־העולם, הודיע על אביביו שלא פסקו – הגשים את טפוס השׁר, את האדם שלא נוצר אלא לשיר. מכל משוררי התקופה היה הוא שהגשים בכל מהותו, בכל הליכותיו את דמות המשורר. בזה קסם לנו מאז, שהיה נאמן עם כנורו, שלא שבע את צליליו כל ימיו – שמרוּת אחרת לא קבל מעולם.

לא היה דומה לו ביציבות זו, באותו אומץ לחיים ולשירה, שרק הוא ידע לסלק את המחיצה שביניהם. עמו פרקנו את הצל האחרון, עם שיריו נשתנה קולנו – ועודם בפינו כבר ניגנו מתוך דמנו, כבר נבלעו בתוך דמנו. לא כמיכ"ל ולא כמאנה, שקדמו לו, שבישרו את בואו. שניהם, חולי־אביב וחולי־אהבה, נתלו על התהום בעצם פריחתם, בעוד שידו לא רפתה ולא רפתה רוחו, ו’כתב שמשו' גם כי נטה עקלקלות, היה תמיד ‘צוחק וחם’, רמז תמיד לפלא לא שיערנוהו.

‘יום זה, יום יוּלד בו שיר’ – היה יום חג לו ויום חג לכולנו. הוא השכיח בבת אחת את הקולות הקודמים, סילק בבת אחת נובלות־שירה ונובלות־חיים שנערמו בינינו ובין עולם־אלהים. חידושו היה בזה, שלא צמח מן הספרים כי־אם מן האפרים המנומרים, מאותה הערבה הדרומית המכחלת שטרם הזקינה, טרם החכימה, – שנתברך מאותה אדמת־בראשית, אשר בה יגורו ‘נשרי שדה, בודדי־הערבה’, ‘הענקים כבדי־כנף, הנודדים מים ועד ים’ וצוחו מרוב שפע, ומרוב כח לא ימצאו מנוֹח לכף רגלם.

[ב]

מה שהבדיל אותו מחבריו והרבה את קסמיו – או היה עצם קסמיו בעיני הדור, – היה בלי ספק זה, שיצירתו, בסגולותיה, ואפילו בפגימותיה, הודיעה על האדם החדש, על איש־הרינסנס, שחרג מן התחומין, שלא גרר אחריו את כובד־הדורות גם כי הכיר בגורל עמו ולא הסב את פניו ממכאוביו. בשירה זו היה העולם אחר. כאן טענו לא כנגד הרבנים ולא בעד הרבנים, לא כנגד בית־המדרש ולא בעד בית־המדרש. כאן התקוממו לאדם הנפסד, לטפוס הירוד של האומה. כאן ראו את הדרך להתישרות, להבראה לא בישיבות ובחדרים מתוקנים, כי־אם בעקירה מן המחנק שבגיטו, מן התשישות שבגיטו. – עצם הציונות היה כלול כאן בכבוש העולם, בשפע העולם. הכשרת האדם למולדת היתה כלולה כאן לא בהכשרת הנפש שתקדם לה, כפי שגרס אחד־העם, כי־אם הכשרת־הנפש עצמה לא היתה אלא תוצאה מהבראת הדם, מהתכשרות לאור־חיים, למלוא־חיים.

ברם, השירה לא היתה כאן קריאה לחיים, לא השתערות עליהם, כי־אם חלק מהם, התחזקות בהם. הספר ‘חזיונות ומנגינות’, גם בסימני הילדות שבו, הקסים קודם כל בלבלוב־נעורים, בכושר־נעורים. גם מה שהביא ישר מן החוץ (והוא כל ימיו הרבה להביא) לא היה שלל־ספר והתבצרות בזכרי־ספר, כי־אם אמצעי־עזר לביטוי עצמו. החידוש שבספר קטן זה, שהצהיל אז את לב הדור, היה לא בשירי־אהבה ושירי־שמש, כי־אם בזה, שכאן היתה התאמה חדשה בין השירה ובין המשורר, בין השירה ובין המציאות – שכאן אדם שר את חייו וחי את שירתו בלא־עקיפין – שכל שיר, כל חרוז כאן היו פרי חויה אישית, עובדה אבטוביאוגרפית.

הוא לא הרבה לכתוב שירי־ציון, ולא בהם היה כחו. לא היה זה מתפקידו לשיר על געגועיו, כי־אם על דברים שחי עליהם – על דברים שהיו. על־כן נהפכו אצלו שירי־נוף כ’לנוכח הים' לשירי־ציון רבי־כח, למלחמה ברוח הקטנה, בהשגת־הגלות הקטנה. על־כן ראה את הציוני הנלבב ביותר בדמות ולולה הקטן (ב’כחום היום') – נער שבו טבע בלי ספק הרבה מדמות עצמו, מתום ילדותו, – כאילו נתכוון בו להראות שרק מאלה ש’חובבים את הגן בלילה' ואת ‘פרחי הדגן הקטנים, שאך זריזים זוכים לראותם’ – רק מבין אלה יקומו הציונים האמתיים…

כל מקום שנצטבר בו חן העולם, מרץ־העולם, סימל לו סימן לגאולה ואחיזה לשירה. לא משום שהטבע היה לו משל – איש לא ראה את הדברים בלי מחיצה כמוהו – כי־אם משום שלא היה לו מקור־חיים ותורת־חיים זולתו. הוא לא ביקש כוונות במראות־הטבע, – עצם קיומם היה לו הרמז לכח־העולם ולתיקון־העולם. לא לסחוט מהם מחשבות חפץ, לעשותם ‘חומר לדרוש’ – כי־אם להיות כמוהם, לחיות עמהם, להסחף עמהם. שמחתו לגלות את שפוּני הטבע היתה השמחה לגלות את שפוּני עצמו.

וכל כמה שמרובים הם שיריו הפּנתאיסטיים, לא היה זה בעיקר אלא לבּוּב החומר, צהלת העין להתגלות העולם: זאת ההכרה, שלאחר התנכרות של דורות, הוא הראשון ששב לפתוח לפני אחיו את אוצרותיו הנעולים.

כך תפס את מהות הגאולה.

[ג]

מטבעו לא היה מוכיח ואיש־זעם. הוא לא נרתע אלא מפני הכיעור ולא היה דבר שראה אותו פגם באדם ופגם באומה כהתכחשות לטבע, כהתחכמות להשתמט מפניו – להתעלם ממנו. ולא נתקדשה גם השירה עליו אלא כהתגלות טבעית, כסימן לקרבת־עולם מלאה, לסילוק המחיצה. לפיכך נלחם לשירה כהלחמו לטבע: התנכרות לשירה ראה כהתנכרות לטבע. לא כביאליק, שמאבק נסתר עמה לא פסק – שבמדה שהיה נאמן לה, חשש לשלטונה; הוא כל ימיו עמל להרחיב שלטון זה, קנא לו. לא ויתר על זכותו. במושג שירה היה כלול לו מלוא־הויה; כל דלדול בטבע ראה כתוצאה מדלדול בשירה. באיזו מדה היתה לו השירה קודמת אפילו לטבע. כל־כך היה רחוק מן ההשגה, כי השירה באה במקום החיים. לפי עצם טבעו לא היה מסוגל לשיר אלא מתוך שפע חיים, מתוך שפע הודיה על מתנותיהם הגדולות:

כְּשִׁבֹּלֶת גְּנוּבַת־נִיר, הַיּוֹנְקָה שַׁד־הַכְּפָר

וּרְטֻבַּת עָסִיס חַי, חוֹלֶמֶת חֲלוֹם־הוֹדָהּ,

צָמַחְתִּי גַּם אֲנִי! אַךְ נַפְשִׁי צְמֵאָה עוֹדָהּ.

אֲהָהּ, יוֹם יִרְדֹּף יוֹם! הַאֶגְבֶּה אֶת הַשְּׁטָר?

כשם שהיה איש־הטבע, היה גם משורר טבעי. למרות שאבוֹ כל ימיו ממעינותיה של שירת־העולם, לא היו הדברים שבספר אלא חומר־גלם ליצירתו. ואף שלא היה סומך בציורי־הטבע אלא על התרשמותו הבלתי־אמצעית בלבד, היה ממלא בלי סוף את הנראה בפרטים ששאב מספרי־מדע. לא רק ב’עמא דדהבא' ניצל את ספרו של מטרלינק על הדבורים, כי־אם גם בשירת הפרידה האחרונה מן הכוכבים השתמש בספרי אסטרונומיה – ולא רק לשם המונחים העברים בלבד, – לא היה גם זה אלא המשך מלוּאים להסתכלותו: ירא היה שמא נשמט משהו מזכרונו, ושמחתו הגדולה היתה זאת להעמיד את הדברים על מלוא־היקפם, על שפעת פרטיהם. באיזו מדה היה לו הפרט חשוב מן הכלל.

בזה נתגלתה מדת האפּיקן, שהיתה ראש סגולותיו ביצירה. זה היה הקו המקורי ביותר והחזק ביותר שבכשרונו, שכל כמה שאהב לשיר על העולם, לא בא על ספוקוֹ אלא בהראותו את פלאיו. ובכלל פלאים היה לו כל מראה־עין, כל מה שהטבע מפגין בו את כחו לפריה ורביה. לא שאהב לגבב דברים על גבי דברים (זהו ההפך ממדת האפּיקן האמתית), אלא שהשמחה אינה מלאה כשחסר מישהו מן המשפחה. שום דבר לא עורר בו התנגדות כהכללה במין וכהכללה בקוי גילויו. בכל חיה וצמח יש להגדיר במילואם קול, מראה, צבע, יש לתת סימנים – להבליט מה שאינו דומה בהם לבן־מינם, ואי־אתה מבחין סימן אחד בחזיון שבטבע כשאינך מכיר את שאר סימניו. על־כן שמח להרבות בדברים ולהרבות בסימנים. כל טשטוש היה בעיניו ליקוי שבאיש־הגיטו.

[ד]

אכן הוא נתגלה אלינו כ’יפה־קול', וכל ימיו, גם כשחזקו שריריו וכחו גדל בחיטוב, היה משוש כנורו האמנות המילודית. אהב את הפזמון ומשוש מלאכתו היה הסוניטה. גם בבלדה, שהיא ערב ניגון וספור, הלך שבי אחרי הצלילים, ופעמים שהכריע הקול והבליע את המראה (‘ויהי בישורון מלך’ ועוד).

ב’חזיונות ומנגינות‘, במיוחד בחלק ראשון, הקסימה אותנו בראש וראשונה הנגינה. ואף שגם כאן אין העולם מעורטל, וניכר מיד אמן־הבלדה (‘בעין דור’, ‘מחמד’, ‘בששי בין ערבים’, ‘האחרון לבני קורייטה’) נמשכנו בעיקר אחרי ‘צלצלי קולות האביב’ ו’המון מנגינותיו’. גם שם הספר מעיד, שהעלם־המשורר הקשיב אז יותר משראה. ורק שגם בנגינה לא עמד מרחוק – עמד כולו בתוך נגינת העולם.

זה היה הניגון החדש, – ‘קול־האביב’. כת משוררים זו של מאנה ושפירא, ש"ל גרדון ופּינס – כל אלה שנולדו ‘בין הזמנים’ והיו משוררי המעבר, בישרו ניגון זה, אבל מוצאו האמתי היה הדרום. בטשרניחובסקי סוף־סוף נתגלגל ניגונם של עמנואל הרומי, של אפרים לוצאטו – של שירת איטליה שנפסקה. במקום אחר הטעמתי את היסוד הדרומי שבשירה זו: זאת המילוֹדיוּת הערבה, השכרון המתמזג על־ידי צלילות שבעין, על־ידי ‘היסוד האפוליני’, המטהר את הדם ומטיל בו את פכחונו ההרמוני, היה בניגוד לפכחון אחר – השׂכלי־התורני, פכחונם של תלמידי־חכמים שדמם נפסד והגיע מתוך דלדול לידי גרוי, אבל לא לידי ‘שכרון דיוֹניסוס’, אם להשתמש בהגדרותיו של ניצשה, שבכל היותן (ככל הגדרות מסוג זה) סכימטיות במדה מרובה, הן הולמות את שני היסודות הקיצוניים, שמהם מצטרפת כל שירה אמתית בפרופורציות שונות – ושירת טשרניחובסקי במיוחד.

זה הדם הדרומי בשל מהר לאהבה, ואמנם רוב שירי ‘חזיונות ומנגינות’ (ספר ראשון) הם שירי־אהבה – שירת אביב, שהיא כולה לבלוּב ורננה, כולה משובת דם ותום נוער וכליון־נפש ומכאובי־אושר ראשונים. משהו מתוך זה אתה מוצא כמעט בכל שירי האהבה המאוחרים, אבל הם ארציים יותר, אירוטיים־גופניים יותר, בעוד שכאן השיר היחיד, שחרוזיו מתלהטים ב’אש חשק, אש תאוה' הוא ‘שיר טטרי’, בניגוד לרוב השירים האחרים ההומים מטוהר אביבי, מהערצת האשה הגדולה:

וּכְיִלְדַּת־מָרוֹם מִבְּנוֹת אֶרֶץ רוֹמַמְתְּ,

כְּיִלְדַּת זֶה גַּן־הָעֲדָנִים,

וּמְלֵא גִיל וּמוֹרָא מֵעֵינֵךְ בִּי שַׂמְתְּ

סָגַדְתִּי וָאָלִיט הַפָּנִים.

כל שבגר המשורר והיטיב לראות יותר, גדלו געגועיו יותר על אדמת־בראשית, גם על בנות־בראשית, – על האשה שהיא עדיין כולה חן אדמה שטרם נתנוונה, והומה כגביע מלא מעסיסי פריחה, – אם גם, כאמור, לעולם לא ניבּל את רגשותיו ולא חדל לקדש את האהובה. אך מופלאים הם שירי־אהבה אלה, ראשונים בשירתנו החדשה – גם לאחר מיכ"ל. – מופלא הלהט ומופלא התום. רק משוררים שלא טמאו את נפשם ב’הרהורי עבירה' קטנים, יודעים כך לאהוב, כך לטעת את האהובה בלב העולם, – להזריח באורה את כל מחשכי החיים, ועם זה לא לקפּח את שׂחוק־הנוער, המרכך את המרי ואת הכאב.

לא יפלא שראה את נוף הטבע, את חמדת העולם דרך אספקלריה של האהבה. האחדות המוצקה שבשירתו בולטת במיוחד במזיגת הנוף והאהבה. ברית־עולם כאן בין האדם ובין הטבע, – כאילו כל האיתנים השלימו, שבתו מריב. טבעי כאן, שנוף ואהבה הם היינו הך. אותה הזיקה האירוטית לחי ולדומם ולצומח. אותה ערגה למוחש, לבליטה, לאחיזה בסנסיני ההויה…

אין אתה מתפלא כל עיקר, כשאתה מוצא בספרו, במדור שהוקצה לשיר־אהבה, את שתי מחרוזות השירים: ‘בין הרים’ ו’על המים‘, שהם שירי־טבע יותר משהם שירי־אהבה. אין כאן מחיצה בין לבלוב האשה וחמוקי קסמיה ובין לבלוב הנוף ומתק מסתריו; שניהם מרנינים את דם המשורר והוא תופס בשניהם את הפלסטי, את החן מעולם זה, בלי שיעכור, עם זה, את הזך והנאצל שבשניהם. כאן נתבטלה השניות בין בשר לרוח, בין ‘גופו של עולם’ ל’אורו של עולם’, שנגררה אחרינו, אחרי כולנו – ורק בו ראינו את עצמנו אחרים.

זהו הקסם הקדמון שהוצק כבר בשיריו הראשונים, בעוד ידו טרם נתאמנה, טרם ידעה לחשל את החרוז המוצק, שגבר והלך בשיריו המאוחרים. כשם שלא לבּב את העולם מרחוק, כי־אם ננעץ בכל זיז, בכל חוד, בכל מה שניתן להאחז, כך קרב אל האשה בחיבת־עין ובמיפסלת אמן כאחד, והוא שהכשיר אותנו לאהוב ולראות כאחד, להבחין באברים, בחוליות הסמויות מן העין – שלא להחליק עליהם החלק ועבור, כי־אם לשהות עליהם, לחוש את כל ממדיהם. וכה יצר במיטב שיריו ליריזם חדש – הרכב מופלא של שיש ונגינה.

במחברת באו גם שירי ציון שהטוב שבהם היה בלי ספק ‘שיר ערש’, אף שניכרת מאד השפעת לרמונטוב, כשם שהיא ניכרת בכמה מן השירים האחרים (ואף־על־פי־כן – הם המצויינים שבספר: ‘עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח’, ‘גם תרזה גם אורן’, ‘על מלוא רוחב ים תכלת’). הוא לא היה משורר ‘ציוני’ במובן השבּלוֹני; אכן, כקנאותו לטבע אשר העם נהג בו זלזול, קנא גם לכבוד גבוריו, גבורי־ישראל, – אשר נשכחו מלב האומה. כל כמה שכאב את צרת ישראל, כאב שבעתים את חרפת ישראל.

בספר ראשון זה אנו מוצאים גם את המוטיב, שחזר אליו פעם בפעם כל ימי חייו, והוא: הכרת זרוּתו, ההרגשה שטרם הגיע יומו, טרם מצא דור יבין לו: הלא היא האלגיה הנפלאה לבת־שירתו: ‘נטע זר אַת לעמך’, שהיא גם אחד השירים המבוגרים ביותר לגבי משורר מתחיל בימים ההם. זוהי חוליה ראשונה בשרשרת האלגיות, משאות העצב על גורלו, על גורלם של אלה שהקדימו לבוא – שהנעלה בהן היא ‘האדם אינו אלא קרקע’: פסגת שירתו הלירית.

[ה]

האחדות שביצירה זו כבכל יצירת־אמת, שאינה בת־קול של תפלת־זרים, מובלטת בכל דרגות השירה, ואין בין תקופה לתקופה אלא הבדל בגרות וגידול. עוד ב’חזיונות ומנגינות' ח"א נרמזים כל היסודות, כל הצורות. אתה מוצא כאן את שיר־האהבה ואת שיר־הנוף, את הבלדה ואת הסוניטה; השאָט לכומש ולמנוּון שבאומה ומשא־הנפש לימים באים, לדורות באים (‘בליל־חנוכה’). בשנים־שלושה דברים (כ’יוחנן בן השעורה', ‘הענן’) גילה המשורר גם אמנות גדולה של מתרגם, היודע להעלות לא רק את הקצב הזר, כי־אם גם את לב המקור – אמנות זו שבה אמנם לא ניקה מפגימות קשות בפרטים, אבל גם עלה מאד במסירת הניגון, – באיזו יכולת לשוב ולהרנין ריתמים זרים, רחוקים ומופלאים.

על מוטיבים וצורות אלה חזר פעם בפעם, וכל כמה שהכניס גם חדשים, רישומם של אלה כמעט שאינו ניכר. החזרה של משורר, שיש ומציינים אותה לגנאי מתוך מיעוט התבוננות, היא תמיד סימן לצמיחה חדשה – כח נוסף, כאילן זה שעם שהוא מצמיח כל שנה אותם העלים, פריו מצמיחה לצמיחה רוה יותר, צלו עמוק יותר. כל סוד הגידול עצור דוקא בחזרה זו. ‘שיר יחיד ללב – ואין שני’ – אמר ביאליק. ואולי כל חנו ואמתו של משורר בזה, שבמוטיבים חוזרים הוא הולך וטוב, הולך ומוסיף כח.

בחלק השני של ‘חזיונות ומנגינות’ נוסף לדברים אור חדש, בליטה חדשה. מה שנרמז קודם ונראה ארעי בשירת המשורר, כאן נעשה קבע. הקול עצמו עמק, חזק עם ראשית הגברות. ועצמה בעיקר ההכרה – זאת האמונה שרפיונה של אומה מודיע לא על פגם שבגוף בלבד. אם ביאליק, נשען על אחד־העם, תבע את עלבון הרוח שירדה באומה (והיה יסוד לתביעתו!), ראה טשרניחובסקי את דלדול הרוח עצמה כתוצאה של דלדול הגוף, והוא היה הראשון אחרי יל“ג בשירת ישראל, שהצביע על שיר הנפּח, כשיר הגבורה, ש’הוא יפה פי שבעה' מכל ‘שירי האדם’. גם טשרניחובסקי היה, איפוא, ממשיכו של יל”ג – ומה הם ‘מחזיונות נביא השקר’, במיוחד: ‘חזון נביא האשרה’, אם לא העמקת ‘צדקיהו בבית הפקודות’?

אין ספק, שהכרה זו, מעומעמת קודם, גמלה בהיידלברג, וּודאית השפעת ניצשה, – אולי גם דרך צינורו של ברדיצ’בסקי, – אבל היה זה גם קול דמו; וצמאונו היה זה, צמאון לדור שיתנער מאבק השממון, – ‘דור גדול באמונה’, ואם גם ‘כביר באשמות’. אולי לא היתה זאת פילוסופיה שבהכרה, כי־אם הרגשת כח, התפרצות כח – מה שהוא עדיף, כמובן, ביחוד במשורר, מכל ‘פילוסופיה’. הרגשה זו באה לידי ביטוי עז בשירו ‘בין קברות דור־נכר’, שיר מזהיר, הימנון רומנטי ומהפכני כאחד לגבורה אשר פסה בארץ:

אֲנִי זֹאת חָפַצְתִּי: כָּל שְׂעִפַּי, מַעְבָּדַי

יִתְגַּלְמוּ – וְעֵינַי הָרוֹאוֹת – בֵּין יָדַי,

וּבְהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ עַל סַדַּן הַיְצִירָה,

יָנוּעַ זֶה חָזִי, כְּנוֹעַ הַסִּירָה,

וּשְׁרִירַי מְתוּחִים מַרְעִידִים בַּיְגִיעַ,

מִקְלַעַת כָּל גִּידַי עָלֵימוֹ תַּצִּיעַ.

את הרצון ל’מתיחות שרירים' הביע אז לא הוא בלבד. גם ביאליק שר אז על כח, ש’צר לו בחזה ומחשב הרוֹס / את קירות הלב מהתאפּק ועוז'. אבל לטשרניחובסקי היה קול זה המון לבו, תפלת חייו. האם לא היתה זאת נבואת־לב וחרדת־לב – הרגשה קודמת, שעלינו לאסוף כח, להתחזק מוּל הבאות? מה שביקש היה יותר מכח – הוא קרא להתנערות כל האדם בנו, להתאזרוּת כל המרץ, כל אמצעי ההצלה. חידוש היהדות, שאליו נשא את נפשו, היה כושר האומה לקיום, כושר העמידה בפני הנחשול הקם עליה.

זה היה גם משמעם האמתי של ‘מחזיונות נביא השקר’, שעמק ביותר בשירים על נושא זה שנכתבו בארץ־ישראל (‘חזון נביא האשרה’ ועוד). אכן גם בשירים ההם, שנכתבו עוד בהיידלברג לפני ארבעים שנה, כבר מחלחל כל מרי ההכרה של אבדננו:

וּבְיוֹם יַעֲמֹד עַמִּי עַל נַפְשׁוֹ, וְהַצָּר

כִּי יִפְרֹשׂ אֶת יָדוֹ נוֹרָאָה,

הַנִּשְׁבָּעִים בְּשִׁמְכֶם יֶהֶרְסוּ הָעִיר,

יְדֵיהֶם יָמִיטוּ הָרָעָה.

וְהָיְתָה בָם חֶרֶב הָאוֹיֵב בַּיּוֹם,

וְיַד אִישׁ בְּאָחִיו בַּלָּיִל,

וּמְכוֹנְנֵי מַלְכוּת־שָׁמַיִם וְעָל

יְרַפּוּ יְדֵי אִישׁ־הֶחָיִל…

בכל מה שהדור הקשיב ל’מחזיונות נביא השקר' ולהימנונים מקדשי אפּולוֹ, – לא הם שהפרו את לבו, כי אם ההכסמטרים נושאי־השקט, שבהם נכתבו ‘דיינירה’ וה’שרטוטים‘, – חרוזים שבהם פיעמה רוח אחרת, משהו שהפיל אור אחר על העולם בלי כל הכרזות ומסירות־מודעה מצד המשורר. חרוזים רחבי־נשימה אלה כאילו הראו ‘עתרת החיים והכח’, שאליה צמא. וכל כמה שעכשיו נראים לנו תמימים־ילדותיים תיאורי ‘ארץ הפלאות’, בה ‘תהלכנה אלילות עדינות ונאות’ – הנה היה בהם מאיזו צלילות פלאית־רחוקה, מחן העולם לא הכרנוהו. לא היה זה עוד הקול החנוק, קול ענוֹת ופחדים: מעצם המשקל, שקלח כמו מאליו והיה במתינותו, בכל טוהר צלילו, חדש בשירת ישראל, – כאילו בא לידי התגלמות עולם חדש. המקפידים על ‘טהרת הסגנון’ בצורות הלאומיות רואים משקלים שאולים כ’נטע זר’, ואולם צמיחת חיים חדשים מחייבת גם ריתמים אחרים; ומשוררים גדולים מרכיבים משקלים זרים בשירתם ומסתייעים בהם לחיזוקו של ניגון עצמם וניגון עמם כאחד. כלום לא ההכסמטר הוא שסייע לביאליק בבנין משקלו הנבואי, שהראה כי הרכב ה’פסוק' התנ"כי וההכסמטר היוני הוא לא רק בגדר האפשרות, כי־אם גם נושא ברכה כל כך?

אף שירי הנוף הלכו וקלטו מלאות אפּית זו, שהושפעה על המשורר מיצירת הומרוס וגיטה. ‘קסמי יער’, ‘בסתר היער’, סוניטות ‘קרים’, ובפרט ‘מות התמוז’ – היו דרגות עליה בשירת טשרניחובסקי – בשירת־המראות הביע את ‘אלילותו’ יותר משהביע אותה בכל שיריו האידיאולוגיים מסוג זה. כאן, במקום שהטבע עזוב לנפשו, עלתה נשימתו הרטובה של שר־היער מתוך מסתורין של צמיחה, מתוך עתרת הירק. עינו נצמדה לפינות־יער נשכחות אלה, שבהן נצטברו שׂפוני־הויה בדמות ‘מפלת ארנים נגוּעי סער’ ומשפחות ‘פטריות שצצו ועלו בין לילה’ – כל ‘העוף והרמש, השמחים אל שמש’ ונהנים בסתר הסבך מזיוה של ההויה. המשורר עצמו כאילו נהפך כאן למין שד־יער עליז וערמומי, המסתכל מסתר מחבואיו בחבורה זו של לטאות ירוקות ופזיזות, של חסילים שוכבי אפרקדן ושממיות מזהיבות וצרעות מזמזמות – כשומר על שפעת היצורים בתחומי ממשלתו. עינו תחון גם את ‘העכן הכהה הלן בשלכת, מתחמם ואורב לצפור עד גשתה’, ואפילו ‘פרעושי־המים המרקדים’ מעלים חן לפניו ויחרד להם – אף הם יצוריו החביבים.

בימים ההם, כי עמד בצהרי חייו ויצירתו, שר את שירי־השמש, שבהם הגיע למרום ביטויו כמשורר וכאמן. איש מאתנו לא ישכח את ‘מות התמוז’ – מנגינת העכו"ם הנפלאה ביותר שנתנה לנו שירתו. לריתמוס שמשי מתוק כזה לא הגיע שוב גם בשיריו המצויינים ביותר. זאת הקינה על מות התמוז, על ‘ימי ענן’ ההולכים ובאים, היתה פסגת האמנות ה’אפּוֹלו־נית' ביצירתו:

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

בַּסְּבָךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָרְפוֹת לְחוּג. – – –

וְלֹא נִמְצְאוּ עִקְּבוֹת

כָּל שֵׁדוֹת בַּכָּרִים,

וּפָסַק קוֹל צַחֲקָן עִם רָזֵי הַגָּל;

הַכָּר – מִרְעֵה בָּקָר, וּתְיָשִׁים יְרַקְּדוּ

אֶל שִׁקְתוֹת הַמַּיִם עִם בֹּקֶר רְווּי טָל…

כה צלול, פוזז היה קולו בבכותו ליופי שמת, שבעצם הקינה שמענו את העולם ‘בצחקו עם רזי הגל’, ולא האמין לב בהקשיבו לצלילי שמש אלה, כי אמנם תתקיים נבואתו ו’הימים הבאים יהיה ימי־ענן, / ימי ליקוי־נשמות וסתו בלא עת!..

[ו]

הדור ראה בו את משוררו, וסתם משורר, ובפרט משורר עברי, הוא משורר לירי. משוררים אחרים כמעט לא קמו לנו בספרותנו החדשה. היסודות האפּיים שבמשוררים כמיכ“ל, כיל”ג, היו חזקים מאד, אבל נבלעו בליריזם, בחקרנות, בסטירה. טשרניחובסקי היה המשורר האפּי בה"א הידיעה. כל כמה שהיה ליריקן גדול, לא תמיד היו הקסמים המלאים בניבו, ויש פרשיות סתומות בשירתו, שערבוב הקולות מכאיב ביותר. משורר, כמובן, היה תמיד, ולא רפיונו הארעי בליריקה כרפיונו התמידי כמעט בפרוזה, – פגם שמשך חוט של צל כבד על יצירתו המזהירה. אבל בליריקה גם הפגום לשיעורין קשה מאד. בניגון גם צליל מרוסק אחד פוגם. חוסר ישע זה המתגלה בחרוזים בודדים מסורסים, מראה שלא תמיד בדק וחזר ובדק את עצמו – מראה, עד כמה מכשילה אותה מהירות אימפרוביזטורית, שראה אותה (כפי שיש לשפוט על־פי שיחתו עם י. זרחי) כמעלה יתרה, גם משורר רב־יכולת כמוהו. הוא סמך על כשרונו הטבעי – סמך על הנס, שבלעדיו אין יוצרים, אבל בקורת־עצמו לא תמיד היתה מספיקה. על זה מעידים לא החרוזים הלקויים בלבד, כי־אם גם הפואימה הדרמטית הגדולה ‘בר־כוכבא’, – נושא הקרוב לו כל־כך – שלא הצליח בה אף למחצה.

גדול וראשון במעלה היה בעיקר כמשורר אפּי. בזה היה יחיד בדורו. בכל חיתוך קולו ובכל מתיחות אבריו היה אמן פלסטי, שאין דומה לו עד היום בשירתנו. תפקידו בחיינו כמחדש וכמכשיר לתחיה ולבנין היה בזה, שמילא את חלל עולמנו, המשובש באותיות פורחות. גופי־דברים, ממשות רבת־חדוה, גדושת־צורות וצבעים, חיוֹת וצמחים, ריחוֹת ונגינוֹת. אין דוֹמה לו בעתרת זו. רחוק מריאליזם קטן, טרחן, אסף את מגד האדמה בידים עליזות, מילא כל חור ארציוּת מתוקה. זאת היתה שליחותו הגדולה להקים את חורבות חיינו על תלן, להביא אל בית־יצירתנו את שלל־העולם, להראות את הדברים מוצקים ושמחים כנתינתם הראשונה.

מה שהעניקו לנפשנו האידיליות – במיוחד הראשונות: ‘ברית מילה’, ‘לביבות’, ‘כחום היום’, שהן השלמות ביותר, השיריות ביותר, – לא יבין דור בא. הן שיצקו אור מלבּב כזה על ההויה הפשוטה הזאת שלבשה הוד נשגב – גרשו את השממון, צחצחו את עינינו, לימדונו לשוב ולראות, לשוב ולחונן כל ערוגה פורחת בגננו העזוב. היה בהן משהו מחידוש־העולם. כאילו מטר־נדבות שטף בבת אחת את אבק ההויה. כאילו נרמזו בדברים הקטנים כל הגדולות אשר תבואנה.

באידיליה נתרכזו מיטב סגולותיו. זה היה אויר נפשו, איזור פריחתו הגדולה. כמעט כל אידיליה סימנה כיבוש חדש, והיו עוד בסוג זה רגעי עליה גדולים, גם כשהנושאים היו ישנים ומשומשים ביותר כ’שמחה לאו דוקא‘, כ’חתונתה של אלקה’, שבהן החיה את המוכסן היהודי של המעשיה העממית מתוך הארה אפּית, שהיא עמוקה מאגדה. יתכן, שבשום סוג אחר לא היה גם משורר יותר, ליריקן יותר משהיה באותם קטעי הנוף וקטעי האלגיה שבמיטב האידיליות שלו. וצדקו האומרים, כי היה בהן, בניגוד לסוג, גם יסוד טרגי, אלא שאני הייתי גורס לא יסוד טרגי, כי אם יסוד הבלדה (אף שזהו כמעט היינו הך). ‘כחום היום’, ‘לביבות’, באיזו מדה גם ‘הכף השבורה’ – הן בלי ספק, לפי תכנן, יותר בלדות מאידיליות. אבל בדברים שבשירה מכריע הניגון. ריתמוס האידיליה וצבעיה משקים אור שוה כל כך גם את האושר, וגם את היגון, ששניהם כאילו נבלעים זה בזה. והרי זה, ולא התוכן, משווה לשירה אופי אדילי מובהק! קול רחב זה, אלגי־מתוֹק ואלגי־עמוֹק כאחד – זה העצב מתוך שפע, מתוך המית דם עשיר, מתוך עתרת וכליון־נפש כאחד; אותה הפתעה של שירה בלב הפרוזה, בלב ההומור – סגולותיהם המופלאות של סרוונטס, של גוגול, של מנדלי – כל זה היה הרכב־צלילים חדש בשירתנו, שהעיד על ראיה גדולה, על קליטה גדולה. בהשגת חיים זו נכלל יותר, חוּייב יותר. כאן לא הומתק דבר, לא נתיישב בדוחק. ושוב: לא האידיאולוגיה, כי אם כלי־הקיבול כשלעצמו, הם שהודיעו על המהפכה בעין ובלב – על הזיקה החדשה לעולם.

[ז]

תפיסת־עולמו ואחדותה באו לידי גילוי גם באחדות הטבועה בסגולות לשונו, שכל כמה שליקוייה בולטים לעין, אף היא שימשה אחיזה לכולנו, שימשה מופת בהישגיה, ואפילו בכשלונותיה, – במדה שנרמזה בהם שבירת הקו של ה’פסוק', העקירה מן השעבוד לספר.

לשון זו שכל־כך רבו עקציה, שימשה דוגמא באיזו התנגנות בת־חורין, ובאיזו בליטות קפדנית כאחת. בניגוד לכולנו, שהרעב לביטוי ולגיווּנו מטה אותנו לפעמים לצד הניב כשהוא לעצמו, לא חתר מעולם אלא לגילוי העולם – לא להראות את תפארת הלשון, כי־אם תפארת העולם. את כבוד העולם ואת כבוד השירה ראה בהפגנת עשרו של עולם. חתירה קודרת זו הביאה אותו לפעמים (ב’עמא דדהבא‘, ב’פרק באנטומיה’, ועוד) לידי תיאורים דידקטיים אבל הוא עשה גם זאת מתוך חדוה כזו לפירוטו הצבעוני של העולם, הוא כל־כך מרנין את הדברים כשהם לעצמם, שאנו שמחים על קריאת השמות – על עצם רישומם וקביעתם בממלכת־הפיוּט.

גם בזה ניכר ‘משורר החול’ שֶלָש את הלשון ושעבד אותה לצרכי־חול – הכשיר אותה לביטוי החדש, לצורות החדשות. כל כמה שנכשל בזרוּת (לפעמים אפילו בטעם), רמז בעצם זרותו על אפשרויות חדשות, עקר מן המסורת והשיב לתוך השיגרה משהו חם ומפריח, פורר את גושי הקפאון והעלה זכרי־לשון שעמדו בכמישתם זה כמה דורות. פעמים העוני הוא שדחק אותו למקור העושר – פעמים הפך בעצמו למקור עושר.

קסם חידושיו בלשון, במונחי לשון, לא היה מיוסד על גילויים פילולוגיים, על הבחנה פילולוגית, כי־אם שוב על איזו תחושה גופנית, פּלסטית שבניבו – על הצמאון של הפּסל לאברים בולטים. הוא רמז לנו שלמלה אין רק משמעות בלבד, צליל בלבד, כי־אם גם חתוך־אברים, משהו שניתן למישוש, להבחנה הנדסית – וזהו מה שהיה מכסה על כל לקוייו.

לפיכך לא היינו מדקדקים עמו, כשצירופיו לא הלמו את חוקי־הלשון המקובלים, כשמונחיו היו פזיזים ביותר – היינו מעלימים עין גם מסיבוכים שבהגיון, באשר קודם־כל נתמלאה הריקות, פסקה האוריריות, והדברים הוּחשו בכל עצמת ממשותם. לפיכך גם מלה שלא התאימה פעמים נשתבצה בכחה המחצבי – בזה שסתמה איזה חלל, אולי בזה בלבד שהראתה על החלל, שאין להשאירו ריק כשהיה. במקום שאתה מוצא את ליקויי לשונו, אתה מוצא את קסמיה.

אכן, אפילו הוא. שכחו היה תמיד בהמחשה, הרעיב יותר משסיפק לנו את מה שאנו חסרים – הרעיב למוּחש, השניא עלינו את הערטילאי. שום דבר לא היה שנוא עליו כתחליף ציורי, כסיטונוּת ציורית, כדילוג על המציאות. בניגוד לכולנו, המסתפקים לפעמים בנגינה, ויתר אפילו על צלצול טוב, שקסם לו כל־כך, לשם מלאוּת, לשם הצבעה על גופי הדברים.

בהרעבה זו לעולם על מילואו חינך אותנו, הטה את חושינו לריבוי המוּצגים – העביר את שירתנו מנקודה לנקודה, מעולם לעולם.

אין גם בראשי־קוים להקיף כאן יצירה מבורכת זו, שימיה יותר מחמשים שנה ושגידולה לא פסק בכל הימים הרבים האלה. כל כמה שהמשורר הגיע גם בימי נעוריו לשיאי ‘ברית מילה’, ‘כחום היום’, ‘דיינירה’, ‘קסמי יער’, ‘מות התמוז’ – לבלוּבו לא חדל עד ימי זקנה, ולכל תקופת חיים חדשה היו לו שיאים משלה, אביבים משלה. גם בימי פורענות, שכמעט לא פסקו בזמננו, לא מש כשרונו מעשות פרי־הילוּלים. זה הסימן לכשרון־אמת ניכר תמיד בגידולו, ואין דבר נושא חדוה לעולם ביוצר כסגולה יקרה זו.

לא ניתן לנו אלא לציין בתמצית הדבּוּר את כיבושיו המאוחרים יותר, שלא נפסקו גם בימים, שכל בלהות התקופה הכבידו עליו. המלחמה הקודמת, עם ימי האימים ליהדות אוקראינה, שבאו אחריה, ושנות הרעב והטירור שעשו שמות באוכלוסיה היהודית שברוסיה הנאבקת עם צורריה, – היתה תקופה רבת־תנובה למשורר. בימים ההם נכתבו: ‘מנגינה לי’, ‘ממנגינות הזמן’, ‘זאת תהי נקמתנו’, והעולה על כולם – כליל הסיניטות ‘על הדם’, שבהן מחלחל יגון המשורר הגדול למראה ‘סריסי־הלב’ ו’התליינים בקדושה' – הרס־האדם, שהיה עד ראיה לו מזה ומזה… ואולם, עודנו שרוי באבלו, הוא שב ונענה לקסמי העולם במחזורי הסוניטות ‘קרים’, ו’לשמש', בהם הוא שוב מתחטא לפני אלהיו ‘כיקינטון וכאדני, שאין בעולמו לו אך שמשו זה הצח’… ובאחד הסתוים של הימים הקודרים ההם (בשנת תרפ"א) ישב באודיסה וכתב בעשרה ימים את האידיליה הגדולה ‘חתונתה של אלקה’, – שירת־האפּוֹס שבה ניתנה תמצית־השמש של ההוי הכפרי־היהודי בדרום, עושר של מראות, שהועלה מתוך הומור ותום שבדומה להם לא השיג אולי בשום יצירה אחרת.

בכלילי הסוניטות, שניבם דחוק לפעמים ומאונס לא־מעט, יש אף־על־פי־כן משום עליה גדולה לשירתו. צמצום הביטוי ורכוז המחשבה וחריפותה הגיעו לכאן לגובה, שלא הושג אולי בשירת ישראל מימי שמואל הנגיד ועמנואל הרומי. כאן מתגלה טשרניחובסקי כמחדשה וממשיכה של שירת אותם הפייטנים הספרדים מ’תור הזהב' שנמשך אחריהם בה במדה שנרתע מפניהם. כאן שבירת הקו של הפסוק, של שעבוד המליצה התנ"כית – חידושה של שירת החול, ראשיתה של שירתנו המודרנית.

רבת תנובה והתחדשות היתה תקופת יצירתו בארץ. כאן קלטו מוטיבים ישנים אור נוסף ועומק נוסף (‘חזון נביא האשרה’, ‘אך יראוך עם שמש’, ‘בתי נפש לעשתורת’), ונתלבלבו גם חדשים, נבטי מולדת (‘ראי, אדמה’, ‘קום עלה בהר התוחלת’, ‘ירושלים, קרית הגזית’ ועוד). כאן נכתבו האידיליות הקטנות, (‘סבא מפליג לאודיסה’, ‘איפיאטרוס’ ועוד) וסוג מיוחד של זכרונות שחציים אידיליה וחציים סטירה (‘קריעת ים סוף’, ‘פסח מדוכּים’ ועוד). כל זה מחייב התבוננות מיוחדה והערכה נוספת. במיוחד: דברים אדירי ביטוי כ’הרוגי טירמוניה‘, מהדורה מחוזקת של ‘ברוך ממגנצה’, ומלאי שירה כ’עמא דדהבא’ – הימנון העבודה הגדול, שבו המשיך וחידש כאחד את האידיליה. בעתרת יבול כזו מסתיים הקיץ הגדול של יצירת המשורר. הסתו לא ירד על שדותיו. המחלה הממאירה, שאכלה במשך שנתיים טפּה־טפּה את לשד חייו, לא עצרה כח להחריב את תאי רוחו ויצירתו נמשכה בכל כח צמיחתה עד יומו האחרון.

ותהי זאת נחמתנו, שהלך מן העולם מתוך שפע של יצירה, מתוך ברכה ל’כוכבי השמים הרחוקים', שהיו עמו ולא עזבוהו גם לנוכח תהום המות המאפילה. בשפע זה שלא נפסק נסתמלו חייו, נסתמלה אישיותו, נסתמלה עצם שירתו, שנתברכה ממעין לא־אכזב ולא נשלמה אלא עם נשימת חייו האחרונה.

פרקי טשרניחובסקי

[א] הניצן הראשון

אנו חוגגים את חג נביטתה הראשונה של שירת טשרניחובסקי – חג ההתחלה. זה היה השיר ‘בחלומי’, נבט רך וחיור זה, שממנו צמחה השירה הגדולה. וזהו פלא הגידול, שלא פסק במשך חמישים שנה: אותו אנו חוגגים כיום.

לפני חמישים שנה התחיל. זהו אולי התאריך העליז ביותר בתולדות שירתנו החדשה. הוא מסמן את אביב המשורר ואביב התקופה. שירה זו בישרה לא את פריחת השירה הגדולה בלבד, כי אם גם את לבלוב הלב היהודי, את לבלובם של חיינו העולים.

בכל מה שכתב, שאסף לתוך ממגוּרוֹתינו מתנוּבת העולם, היה משורר אביבנו – הגשים את טיפּוס השר, את האדם שלא נוצר אלא לשיר. מכל משוררי התקופה היה הוא שהגשים בכל מהותו, בכל דמו הבהיר, הרונן, את דמות המשורר. בזה קסם לנו מאז, שהיה נאמן לשירה, לתוֹם ההויה כל ימיו – שמרוּת אחרת לא קיבל מעולם.

לכאורה היה כולו אחד, אך הוא בעט בקדשים, כדי לעטרם הוד חדש, כדי לשוב אליהם מחדש, לזכות בהם מחדש. ראשון לעוזבים היה וראשון לשבים. על כן קסם לדורו בקסמים לא ידעם, באור לא ידעו עד בואו, וגם במעטו לשיר על הבאות, היה בעצמו מסימני הבאות.

ביאליק ראה אותו בדמות ‘בחור יורד מן ההר’ – בדמות משורר כובש שהאדמה פרושה כולה לפניו ונשמעת לו במלוא כוחה, במלוא זיוה, – בעוד שאת עצמו ראה כל ימיו כעומד בתפלה, ועיניו אל ההרים. ואמנם כוחו של טשרניחובסקי לא היה בזה, ש’לא ידע עול', שרגליו לא הוגשו לנחושתים של הגיטו ולעוני של בית־המדרש, כי אם בזה שידע לראות מעבר לגיטו, מעבר למועקה של דורות – שידע להפוך את קדשי ישראל לקדשי החיים.

שני משוררים גדולים, שקמים בתקופה אחת לאומה, אינם עושים לעולם שליחות אחת. לכל אחד תפקידו המיוחד, – כל אחד משלים את חברו. ביאליק וטשרניחובסקי, שני לבבות גדולים, היו שניהם שליחי האביב לעמם. שניהם מצטרפים לנגינה אחת – לנגינת הצער והתקווה וכל כמה שהם שונים זה מזה, היו המעין הגדול, שהשקה חרבוני דור בהתנערו מאבק נכר לקראת חיים חדשים. כשני הבחורים שב’מגילת האש' הלכו שניהם לפנינו ושניהם כוננו את צעדינו. לשניהם היינו זקוקים. עם ‘אל הצפור’ של ביאליק ועם ב’חלומי' של טרשניחובסקי, צפצופם הראשון של שני משוררינו הגדולים, נתבשרנו על הימים הגדולים ההולכים ובאים.

[ב] בין שטרניחובסקי לדורו

אנו מעלים אותו על זכרנו זו השנה החמישית, וכל פעם מתוך הכרה מועמקת, שעמו מת המשורר, שנשא בלבו את משאלות הדור, – שעיצב את דמות הדור, דמות האדם אשר יבוא. בשנה הגדולה הזאת – על אחת כמה. בשנה זו הדור קרב אליו – הוכשר להשיג אותו, את זה שנולד גאוּל. הוא בא לא ממיצר הגיטו, מסביבה מועטת גיל ומועטת כוח, כי אם מאותה פינת־ארץ אשר בה

יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׂדֶה, בּוֹדְדֵי־הָעֲרָבָה,

עֲנָקִים כִּבְדֵי־כָנָף שְׁחֻמָּה, שְׁחֻמֵּי נוֹצָה,

כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכָחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,

שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶׁם…

היה כולו אדם חדש בינינו, ויפה הגדירו אותו כמעט בעת אחת צמח וקרני – לא כמשוררה של ה’יוונות‘, לפי תפיסת אחרים ולפי תפיסת עצמו, כי אם כעברי קדמון, כמשורר כנען. עם זה היה גם אמוּן על שירת המערב (גם על אותה ‘יונות’) יותר מכל אלה שקדמו לו, והיה בו משהו לא־יהודי, לא־גלותי, זה שהרחיק אותו מראשית הופעתו מן ה’מבינים בשיר’ אצלנו, שעשה אותו ‘נטע זר לעמו’ ברוב ימי חייו – במדת מה, בכל ימי חייו.

בזרות מכאיבה זו הכיר עודנו צעיר, בשיר מר זה בו נחתם ספרו הראשון ‘חזיונות ומנגינות’, הוא אחד מדבריו המבוגרים ביותר, בו הכיר את גורלו. ידע שמשנה־כוח יהיה דרוש לו, כדי ללכת בדרכו – כדי לשאת את סבל אשרו ואת סבל בדידותו ולהתחזק בעצם מרירותו, בעצם בדידותו.

ועוד מקץ ימים רבים, והוא כבר בשיא חייו, כתב על נושא זה את האלגיה הגדולה, והיא אולי גם פסגת שירתו – ‘האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה’, בה הוא חוזר על אותה קובלנה מרה:

וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,

עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,

בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא־בַת־קוֹל,

כְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת־פֶּרֶא.

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,

נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי־חַיָּי.

וַיְהִי בִרְצוֹתִי לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,

וַיִּגְדְּרוּ דַרְכִּי הָרִים… וְאַיֵּה אֶבְנֶה קִנִּי?

כאן בחרוזים האחרונים רמז גם על הבדידות במולדת, שהכאיבה יותר מכל בדידות שקדמה לה. והוא לא ידע, שמכאן, על אף התנכרותה של היהדות הרשמית – נקלט קולו בלבבות ולא היה עוד בודד. בני־הדור, אלה שנתנו דמות לישוב, הקשיבו אל קולו והוא שחיזק אותם בימים של בדידות והתנכרות שעברו גם עליהם. ברם, הוא היה יותר מדי משורר, טיסתו היתה יותר מדי רמה, כדי שירגיש בו קהלו, שהוא אמוּן על ספק שירה.

קובלנה זו, כל כמה שהיא נראית ‘מסוגננת’ קצת, לא היה בה משום התפנקות של פייטן בלבד. אמנם בודד כל־כך לא היה, שהרי כולנו, סופרי ישראל ומשורריו, אהבנוהו; רבים מאתנו העריצוהו כמורם ורבם, – הכירו, שבו התגלם אולי טיפוסו של משורר במהותו הצרופה ביותר, כאשר לא נתגלם בשום משורר אחר בדורו, ולא זה היה הכאב, שאחד־העם לא קרבהו ביותר – שעמד באיזו מידה מחוץ לתחום אודיסה (אף שהיה אמוּן עליה וצמח ראשו ורובו מתוך קרקעה). לעומת אלה שהיה זר להם, היה קרוב מאד למנדלי וקרוב לביאליק (ביחוד בזכות האידיליות), והיה לו רע נאמן כקלוזנר שעמד לו מנסיונותיו הראשונים ועד יומו האחרון – זכוּת לא קטנה.

ברם, ביאליק שלא היה, גם בימים שלבו לא היה שלם עמו, מתנגד לו בפועל, הטיל לא מעט את צלו הכבד עליו ‘בעצם היותו’. ביאליק היה אחר – היה קרוב יותר לדור הבינים, לזה שעמד תוהה ונכלם על סף בית־המדרש והרעיף על אדמה עזובה זו את טללי אהבתו, – הביא לה בטרם ילך את ברכתו, ברכת דורות. ביאליק היה בשר מבשרם ועצם מעצמם של יתומי האומה, בעוד שטשרניחובסקי נעקר בצהלה מ’בית הכואבים'. וביאליק הרי היה אותה שעה גם אמן גדול, גם משוררה של האדמה, של הצמאון לאדמה, לטבע, לאהבה. וצמאון לוהט זה היה לאותו דור עדיף מכיבוש האדמה והאהבה שנתקיים בטשרניחובסקי.

כוחו של ביאליק היה בזה, שהיה התגלמותו של אדם מישראל. לשונו העברית, שהיתה חדשה כולה, צמחה כאילו מתוך צרופי מסורת, – נקלטה כמסורת, בעוד שביטויו הפלסטי של טשרניחובסקי, אף לבטי לשונו המקסימים, היו בשל חידושים² זרים לרבים – תבעו לשם קליטתם הכשרה אחרת וגם מגע אמיץ עם תרבות העולם; עם שירת העולם.

נגיד פשוט: כוחו של טשרניחובסקי היה בהד העולמי שעלה בשירתו – דוקא בזה שהיה רחוק מן הישן, שגם הטיח קשות נגד ‘חובשי בית המדרש’, נתקבל על הדור העולה, החותר לקראת חיים חדשים. אבל דוקא משום שהיה כולו משורר, כולו אמן, היה מופת למשוררים. וצדק שניאור (בהספדו על טשרניחובסקי) שאיש מאתנו לא ניקה מהשפעת האידיליה שלו. ואוסיף: מן היסוד האפּי הנקי בכלל, שקיבל חיזוק ממנו. מבחינה זו היה ממשיכו של מנדלי יותר מביאליק, אף שיצירתו לא תצוייר בלי הרכב לשוני ונופי של בעל ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם'.

ודאי, שלמיטב בני הדור לא היה טשרניחובסקי זר מעולם. לא רק למשוררי הדור, כי אם גם ל’כובשי כנען' – במחרשה ובמגל ובמאבק האגדי על הנגב ועל חופי כנרת, היה משורר, שעיצב את נפשם, שפיעם את כל חלומות נעוריהם. אבל משהו עמד בינו ובין העולם הרשמי שלנו – להם היה יותר מדי אמן, פחות מדי תועמלן ציוני. והוא הרי היה, בכל מהותו, איש העתיד – הציוני המובהק מדעת ואולי עוד יותר שלא מדעת.

בבדידות זו הרגיש כשחזר לרוסיה, כששב משוט ביערים ובנתיבי־השמש שבמערב. רוּח חרישית השתלטה לימים רבים ברוב שיריו (‘ויש ששר של חורף פזרן’, ‘פרחים לאחר קציר’, ‘על ערבות מתות’, ‘שושנת פלאים’ ועוד). לרופא ה’זמסטבה' בכפרי רוסיה הנדחים, ‘נתלו השמים כהים, חדלי־אימים’ על הערבות המתות. כן, רבות השיג ביצירה, אבל האביב הבטיח יותר. במשהו הכזיבו החיים. אלגיות קטנות אלה ניבאו משבר קשה, שבא לידי גילוי בימי האימים של פרעות אוקראינה, גם של המהפכה (כליל הסוניטות ‘על הדם’). אבל גם קודם עלו צלילי נכאים עמוקים. באפלת רוסיה של הימים ההם היה צר. הורגש, כי האביב תם, וכי הוצג בדד. לא זהו הזוהר שניחש הלב, שהלך לקראתו ב’אביב חייו'. נפלאה היא האלגיה הקטנה ‘ויש ששר של חורף פזרן’, אשר בה מרומזת האכזבה מאורה המצומצם של השמש החורפית:

שִׂמְחוֹת־חַיִּים קְטַנּוֹת־קְטַנּוֹת…

אֹשֶׁר קָלִיל טֶרֶם נָמָר…

וְאֵי הָאֹשֶׁר – אֹשֶׁר פֶּלִאי,

אֲשֶׁר צִוָּה לִי וְאָמָר?!

אכן עיני כולנו היו נשואות אליו גם אז. הקרובים לו, שעולמו היה עולמם, הכירו בו מיד את משוררם, את נביא חייהם. בהכרתם נקבע מימי התגלותו הראשונים כמשורר הצמיחה, כמבשרם של ‘החיים הניעורים’. בנשפי חג, במסיבות לכבודו היה רגיל כמעט עד ימיו האחרונים לקרוא מתוך התלהבות את שיר נעוריו ‘אני מאמין’. לא היה זה בשום פנים הטוב בשיריו, אבל עם כל תום הנעורים השופע ממנו, היה זה באמת שיר חייו, תבנית חייו, בו ניתן ניב לאמונתו באדם, בעתידה של האומה, של האנושות כולה:

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

מימי בחרותנו עלתה באזנינו צהלת החרוזים: ‘ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור’ –

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חַי…

במלה מוטעמת זו ‘בארץ’, כנגד ‘לא בעתיד – בשמים’, הובלטה התנגדותו לרוחניות מעוטת־דם, לפרישות חורת, שלה היה נאמן כל חייו. כל שבגר יותר, עמקה שנאתו לנכאי הרוח ולנכי־הגוף גם יחד. אהוב אהב יופי גברי, לא התעדנות של ‘אניני יופי’, כי אם צירוף של יופי וכוח. רק למי שזכה לשני כתרים אלה, יאה גם כתר של תורה. כי גם בתלמידי חכמים ביקש לא אנשים ירודים, שהרוח אכלה את בשרם – כדברי ריש לקיש לר' יוחנן (ב’שלושה כתרים'):

טְרוּטֵי הָעַיִן וְקִצְרֵי הָרְאוּת

דַּלֵּי הַשְּׁרִירִים וּמֻכֵּי הַטְּחוֹרִים,

יָרְדוּ – וְעָכְרוּ הַמַּיִם הַטְּהוֹרִים.

וְאִם יָפָה תוֹרָתְךָ, כְּעוּרָה הַכְּסוּת!

כאן טשרניחובסקי שבגר; לא תלמידו של ניצשה, שלמלחמתו עם הרוח צבע אלילי, משהו מתורת עכו"ם, כי אם משוררו של האדם השלם, היופי השלם, המתגלה במי ששלמות הגוף הוכתרה גם במכמני הרוח, כתשובתו של ר' יוחנן למי שהיה ליסטים בטרם קיבל על עצמו עוּלה של תורה:

בְּכֹחַ וּגְבוּרָה לְךָ נָפְלוּ חֲבָלִים,

קְנֵה לְךָ תוֹרָה בְּצַעַר וַחֲבָלִים,

קוֹנֵה הַשְּׁנַיִם לוֹ יֹפִי וָנוֹי.

עצם היופי מותנה איפוא לא בכוח בלבד, כי אם גם ברוח. טשרניחובסקי אינו מתכחש כאן להשקפות נעוריו. התשישות היתה לו תמיד שם נרדף לכיעור. אבל הוא קרוב כאן יותר להשגת היהדות – היהדות הרינסנסית, זו ששאלה עולם שלם עם התגברות; זו שבשר ורוח הם אצלה סגולותיו של אדם המעלה כל זמן שהם עולים בד בבד:

שֶׁבַח לְכִתְרָהּ שֶׁל גְּבוּרָה בָעוֹלָם,

תְּהִלָּה לְכֶתֶר שֶׁל תּוֹרָה לְעוֹלָם!

וְכֶתֶר שֶׁל יֹפִי מִי יַעֲרָךְ לוֹ?

היופי, הגדול שבערכין, מוּשג כאן כצירופן של תורה וגבורה.

כברדיצ’בסקי שש על גלוי המיתוס בישראל, על אותם ‘ניצוצות מקדם ופליטת הגבורה ששכחנו’ בדומה ל’אלי‘, קטע אפוס זה, המגלה את כיסופיו לכוח, למלוא קומה, שלא חדלו בו מעולם ושהגיעו לבטוי נהדר כל כך בשירי ארץ ישראל של ימיו האחרונים כ’ירושלים, קרית הגזית’, ‘חזון נביא האשרה’, ‘אך יראוּך עם שמש’ ועוד.

כאן, בארץ, במגע עז עם חיי העמל, נתגלגל דיוניסוס באל האדמה של כנען. והשירים עזי הביטוי האלה הם המשך לפולחן אפרים, כשיריו של ביאליק, שהם המשך לחזון יהודה.

בשיריו האחרונים השיג את עצמו; והדור, אף הוא, השיג את גדלוּתו – הכיר בו את משוררו.

משוררה של תפארת הרוח והגבורה, כקדושה לא־נפרדת.

[ג] בעית יוונותו

מושג שהוא נעשה אבן־פולמוס, על הרוב הולך ומיטשטש על ידי שני הצדדים יחד. עצם הפולמוס כמעט תמיד יסודו בזה, שכל צד מגדיר את המושג אחרת.

יעקב רבינוביץ עומד על שלו: טשרניחובסקי לא ‘יווני’, כי אם יהודי כשר – כרוך אחרי מנדלי ושלום־עליכם וכו' (איני מתכוון בזה למצות את כוונת י.ר.) ואמנם: באידיליות אתה מוצא השפעה כבירה – ולטובה! – של מנדלי (בעיקר). בלי מנדלי אין לצייר לא את לשונן ולא את תכנן. כאן דמויות יהודיות־עממיות, עם כל צלילותן הנפשית, עם כל זיקתן העמוקה לחן העולם (אליקים השוחט, גיטל הרבנית, ולולה ב’כחום היום'). במובן זה גם אני כתבתי באחת מרשימותי, שטשרניחובסקי לא היה ‘יווני’. היופי היה יקר לו, וגם הכוח, אבל כיסודות לעושר ההויה, לעושר לבו של האדם, ולא כפולחן היופי.

אבל היסוד היווני מבחינת הראיה, מבחינת התפיסה, היה בו חזק מאד כל ימיו. והקסם של האידיליות היה בקצב חדש זה, קצב לא יהודי (יהודי־גלותי) – במין יכולת לגלם עולם נבדל, בנוי מחוליתו, מתנועע בתחומי עצמו, בלתי קשור בטבורו של מגלמו: זה היה החידוש, והשפעת מנדלי, החשובה מאד, היקרה מאד, נתבטלה בריתמוס זה, שהעיד על כלי־קיבול בריאים, על יהודי חדש ‘כובש עולם’, כובש לא בכוח, כי אם בחושים שלא נפגמו. כך, כנראה, תופס את היוונות גם שופמן: יוונות היא לו שם נרדף לכשרון, לכוח מגלם עולם. לפיכך אצלו גם ביאליק, גם מנדלי יוונים. היסוד היווני הוא לו, במובן הרינסנסי, חידוש העולם בשירה.

פולמוס זה על יוונותו ואי־יוונותו של טשרניחובסקי, לא היה חסר מקצת קומיזם אילולא היה גלום בו רעיון מסוים, – רעיון שכדאי להכניס בו בהירות. ‘יוונותו’ של טשרניחובסקי, היא לנו כיום יותר משיבה אל אפּולו, ‘אלהי היופי’ – היא לנו התחזקות לקיום, התחזקות ליצירה, כשרון לבנינו של עולם. מבחינה אסתטית היא מעניינת אותנו מעט מאד. דוקא עתה אנו מעונינים להראות שיש לעולם ויש לעם ישראל צורך בשירת לב – כזו של פרץ, של פייארברג, אף שאין בהם גם קורטוב מיפיפותה המגלמת של יוון. אנו צריכים לליריזם זה, שבו היינו נוטים קודם לראות רק ‘חולשה לאומית’.

אף־על־פי־כן מוזר לשמוע שלטשרניחובסקי לא היה אלא ‘רצון ליוונות’ בלבד. תמה אני אם השיג מישהו (אפילו ממשוררי העמים) יותר מבעל ‘חתונתה של אלקה’ את הקו הנקי, את הקצב הנקי, את כוח הבליטה, המיוחדים לשירת הומירוס. דומה, שגם לגיטה לא היה בעצם אלא ‘רצון ליוונות’ – עם כל מה שהשיג מבחינה זו ב’הרמן ודורותיאה‘, הנה הגניוס האמיתי שלו נתגלה ב’פאוסט’ – ביצירה שהיא ‘גותית’ כולה לפי בנינה ותכנה. גאונותו של גיתה היתה בכוחו לסגל לעצמו את הצורות הקלסיות, כוח שעמד לו להיעקר מן ההפשטה הגרמנית. הוא כתב את ‘אלגיות רומי’ בהשפעתה של השירה הלטינית, ובסוף ימיו ראה, שהוא יכול להסתגל גם לריתמוס המזרחי (ב’דיוואן המערבי־המזרחי'). חתירתו ליוונות, המשותפת לכל הדור, היא פרי הצמאון לצלילות חדשה, לא־גותית, לא־גרמנית, אבל, כאמור, השיג את שיא יצירתו דוקא בסגנון זה שנאבק עמו.

גם טשרניחובסקי ידע לסגל לעצמו את קצב השירה הקלסית – לא של השירה היונית בלבד, כי אם גם של הרומית (ושל עמים אחרים). ב’עמא דדהבא' אתה מוצא פרק אחד (לפי טעמי, מן המוצלחים ביותר) על נקיון הבגדים שטעון המטפל בדבורים, והוא כולו כתוב בסגנונן הדידקטי (המלא חן של שירה) של ה’גיאורגיקות' לווירגיליוס וכמעט לא יצוייר בלעדיהן (מה שאיני רואה כפגם כל עיקר). אבל בכלל היה מבחינת הכוח הפלסטי קרוב יותר לאמנות היוונית – לא פחות מגיתה, מהלדרלין – מכל ה’מתייוונים' אשר מעולם. מי שקרא לו ‘משורר העצמים’, צדק בהחלט. ערכו לתקופתנו בזה, שריתק אותנו אל הדברים עצמם – שלא היה משורר שקידש את החומר כמוהו: הוא הכשיר אותנו בשירתו הגדולה להיאחזות במציאות, לכיבוש המציאות. את זאת דלה ממעינה של הלס, חינך אותנו לכושר ארדיכלי זה, שבלעדיו אין לבנות, אין לעצב – והרי אנו עוסקים כיום בחיטוב האנדרטה הגדולה ששמה: מולדת.

ככל משורר גדול היה ‘יווני’ והיה ‘יהודי’ – באמנות גדולה שתיהן, גם היוונות, גם היהדות – שקולות כאחת. קשה להכריע במה היה טשרניחובסקי גדול יותר: ביהדותו או בהתקוממות ליהדות המנוונת, מרוסקת הרצון ועקומת הראיה. כמשורר גדול היה בשתיהם ‘גדול יותר’…

[ד] נוף־היער

את נוף־היער חמדו כמעט כל גדולי משוררינו החדשים, והוא אחת הערוגות הברוכות ביותר בשירתנו. הואיל והיער היה מצוי בתחומי העיירה, שימש מפלט לנערי ה’חדר', ואפילו פרישמן, שלא היה משורר נוף, הצליח עוד לתת באחד מספוריו הקטנים את שירת היער בפסוקי־זמרה ובקוי־תיאור שהם יכולים לשמש דוגמא בשלמותם עד היום.

לטשרניחובסקי לא שימש היער מפלט מן המיצר שבגיטו. אף לא סוכך עליו בראשית ימיו, כעל ביאליק. הוא בא אליו ככובש, חדר לתוכו פסיעה־פסיעה ותר את מחבואיו. תפיסת היער ונופו שונה בשירת טשרניחובסקי מזו של ביאליק תכלית שינוי, ואין אולי נקודה בה נבדלים שני משוררינו הגדולים זה מזה כמו בשירי היער, ששניהם נזקקו לו ואת שניהם משך בקסמיו המרובים. לביאליק היה היער נוף ילדותו. כפר מולדתו היה ‘מוקף חומת יערים’ ולכבוד היער שר את חמדת שירתו – ‘הברכה’. היער היה פינת מחבואיו, קן חלומותיו. לאילן היתה לו עד אחרית ימיו זיקה של ידידות עמוקה. כל מקום שהוא מוצא אילן, – ביערי ווהלין, בין חומות ניו־יורק, הוא מסמל לו נעורי־עולם, תקות־חיים. היער, הקמה, הברכה – זה היה בעצם נוף נפשו ונוף אהבתו. המדבר היה לו נוף קדומים, נוף האגדה. לים ולהרים לא נזקקה בת־שירתו מעולם.

נוף ילדותו של טשרניחובסקי היה הערבה. בבגרות יצירתו שר עליה (ב’ברית מילה') את שירת האיתנים: למלוא־קול ומלוא־לב כזה לא הגיע אולי בשירת־נוף מעולם, כמו ב’ברית מילה', ‘חתונתה של אלקה’ ובאלגיה הגדולה ‘האדם אינו אלא’… בזמרו על הערבה חרוזיו השקויים יגון ושמש, כוח ורוך, – עלה אלינו קולו של משורר, שהערבה היא מכורתו האמיתית. כמעט שאינני זוכר בשיריו זמרת־נוף שנחרתה בלבי לכל ימי חיי כקטע זה שבפרק ‘בדרך מצרים’. כך שרים על נוף, שנקלט עם חדות העולם הראשונה – עם הכרת העולם הראשונה.

ואולם בניגוד לביאליק, שלא שבע את נוף ילדותו לעולם ועליו שר ואליו היתה תשוקתו גם אחר שעברו לפניו מראות העולם הגדולים, היה טשרניחובסקי משורר שלא שבע צבעים ולא שבע מראות עד סוף ימיו. כל תקופת יצירה גדולה צויינה בכיבוש נוף חדש – בהרחבת העולם וקסמי העולם.

כבר ציינתי במקום אחר את חליפות הנוף במרכז יצירתו של טשרניחובסקי. היער תופס מקום מיוחד בסדרה זו. יליד הערבה אינו יודע את היער כנוף־איתנים. גם בסביבות אודיסה לא נזדמן טשרניחובסקי עם היער. הערבה והים היו ימים רבים כמעט נוף אחד בהשגתו. הערבה עצמה היתה מין פרוזדור גדול לים, מרחב פלאים שאת שוליו לוחכים בחמדה מפרצי תכלת נוגנים – פלא אחד שצמא למשנהו, שתי סטיכיות שהן אחת.

את רישומו של הים כסמל גדול אנו מוצאים כבר במחברת הבחרות ‘חזיונות ומנגינות’ א', בסוניטה ‘לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו’, שבה באה לידי גלוי אולי לא מהות נפשו, כי אם חתירת רצונה, רוחה האדירה – משהו, שבו נבדל מיד משאר משוררי ישראל ביסוד העכו"ם העליז שהיה יצוק בדמו מראשית אביבו. באיזה חרוזים נהדרים הביע את הערצת הכוח והקרב העלם בן העשרים:

כִּי תֶאֱבַל נַפְשִׁי, וּפְצָעַי יִזְעָקוּ,

תִּקְווֹתַי תִּבֹּלְנָה כַּשּׁוֹשָׁן בַּסְּתָו,

אָנוּדָה לִמְקוֹם שָׁם מִשְׁבָּרִים יִנְאָקוּ

לִמְקוֹם צוּקָיו יָרִים צוּר אַדִּיר וָשָׂב.

כאן תחושת הים, מגעו הקרוב – נוף פלאים שנקלט מאליו באביב ימיו של המשורר. אחרת היתה קליטת היער, שאל מסתוריו חדר לאט, מקצתו בסביבות היידלברג (נוף אודנוואלד), ובחצי ימיו, לאחר שישב בתחומיו, תחומי הצפון, ימים רבים (‘בסתר היער’).

בשיר שנתפרסם ב’הדור‘, שנת תרס"ד (‘לי ספר המעין’; במהדורת שוקן – ‘שׂיח קדומים’) אנו מוצאים את הקטע הראשון על היער (‘והיער סח’), והוא עדיין ציור מעוט־בליטה לעומת שיריו המאוחרים. מצויין מבחינה סמלית יותר מאשר מבחינה פלסטית; כאן התלונה של היער שנעזב מן האדם, שנפרד מן הטבע, מ’אחיו הקטנים’ זה רבות בשנים:

בְּהַפְרִיד אֱלֹהִים בָּאָרֶץ אֵיתָנִים,

וְנִשְׁאֲרוּ דְווּיִם וְנַעֲנִים

עַד בְּלִי־לְהַכִּיר אָח אֶת אָח…

כזאת היתה הפגישה הראשונה עם היער, ובה כבר נרמז מה שהיה לו היער: פנת העולם הנשכחה, העזובה לנפשה שהמשורר עתיד לגלות בה פלאי פלאים.

אם הערבה והים היו מולדתו הדרומית וסמלו את הצלילות הדרומית, את ה’פלאים הגלויים', היה היער, שלא נתגלה לו כולו אלא במאוחר, בשובו מנוף ההרים לרוסיה, נוף המסתורין הצפוני, הכישוף הצפוני, שמשך אותו בשעשועיו ובתעתועיו יחד.

בימים שישב בגרודנה, בתוך יערות הניימן, ואחר־כך בתחומי פינלנד ובפיכטנגרונד, שעל יד ברלין, הלך וכבש את מסתרי היער וחייו המופלאים. פה, בארץ, ברך את כל חלקת ארץ מיוערת, וחגוי הסלעים ושפוני המדבר היו לו שילומת היער, שסוכך עליו מרעש אדם והמונו.

ואת חדות הכבוש של חלקת־טבע ברוכה זו הביע בשני שירי היער המאוחרים: ‘קסמי יער’ ו’בסתר היער'. והם לא משיריו המצויינים בלבד – בהם נוגנת נשמת המשורר, נפעמת מאושר, מגלוי עתרת העולם.

‘קסמי יער’ שהוקדש למנדלי, משורר היער וצייר היער הראשון בספרותנו (קדם לו רק מאפו בפרקי החרמונים הרומנטיים שב’אשמת שומרון'), היה, לאחר ‘נוקטורנו’, שיר בעל גוון פנתאיסטי, שהפילוסופיה שלו לא דיכאה אף במשהו את השירה הגדולה. זה הצמאון להתמזג עם הגדולים והקטנים, עם ה’נקלים והחשובים' שבעולם אלהים, חבת־עין זאת שגילה כאן לחי ולרומש, לדומם ולצומח, – כל זה גילה את מהותה הקוסמית של תפיסת טשרניחובסקי יותר משגילו קודם גם שיריו המצוינים ביותר:

פֹּה הֵם חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם, חַיִּים שׁוֹקְטִים, חַיִּים קְטַנִּים,

פֹּה הֵם כּוֹאֲבִים אֶת כְּאֵבָם, חוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת יַעַר וְגַנִּים…

לוּ יָכֹלְתִּי וְדִבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם צִיץ וּדְשָׁאִים,

וּמִפֶּה לָאֹזֶן אֶשְׁמַע שִׂיחַת דְּקָלִים, חֲלוֹם בְּכָאִים.

וַדַּאי יֶשְׁנוֹ מִי שֶׁמֵּבִין פִּטְפּוּט־גַּלִּים, שִׂיחַת־בַּדִּים,

מִי שֶׁמֵּצֵר עִם הָעֵנָב אִם נַרְתִּיקוֹ פִּגֵּר לַאְדִּים…

המשורר מכניס אותנו לפני ולפנים של היער, אבל לא לשם גילוי פלאים גדולים, כי אם לשם חבוב ‘חייו הקטנים’. זה השפע של ההויה המתגלה כאן ברבבות יצורים, שאין ‘יד ושם’ להם במערכת הבריאה, והם בחשאי ‘כואבים את כאבם’ ומצטרפים לחשבון העולם הגדול, – עולם חי ומתהוה באין רואים: כל זה מעורר בו אהבה ורוך, התפעלות והודיה. הוי, העולם אינו מצומצם בהוית הישוב המצומצמת בלבד – עוד יש מפלט מפניו, עוד יש עם מי לחיות ולכאוב גם בלעדיו!

פה הוא רואה את עצמו כקוסם־היער, השומר על מסתוריו. בשירים אלה שר טשרניחובסקי את שירת־הטבע הגדולה – ואולי בהם יותר מאשר בכל שירי הנוף האחרים, הראה עד כמה הוא תמיד אחד: עד כמה הוא בן־בית בהיכל הבריאה ונאמן בחדרי חדריה.

[ה] בין טשרניחובסקי לביאליק

ביאליק וטשרניחובסקי הם מאותם נציגי התקופה, שלא רק מפני שיעור קומתם, מפני השפעתם וערכם לדורות, כי אם, בעיקר, לשם היקף ראייה, לשם תפיסה מלאה, על כרחך אתה מציגם זה לעומת זה. חזיון כמעט חוקי הוא, שאם אומה מתברכת בשני משוררים גדולים, ושניהם בני דור אחד – שליחותם תמיד שונה, ואם באים ומפלים ביניהם לא לשם הטעמת תפקידו המיוחד של כל אחד ביצירה, כי אם כדי למעט את דמותו של אחד מהם, על שום שתפקידו ‘קטן’ יותר, לפי השגות השעה, הרי אלה מסלפים את ההערכה מתוך אותו צמצום פרובינציאלי, שנאחז תמיד לא במוחלט, כי אם ביחסי. משוררי דור (במידה שהם משוררים) כל אחד מהם עושה שליחות, שלה נועד, ובה כוחו, ואפילו היא נראית למעוטי הבחנה כחולשה.

ביאליק וטשרניחובסקי – ערכם לשעתם וערכם לדורות בזה, שהעניקו לדור כל אחד מתת משלו, עושר משלו. דוקא משום שלא היו דומים, הכיר הדור בשניהם, החזיק טובה לשניהם, והמכוון בשורות אלה אינו אלא להבליט משהו ממה שהבדיל בין שני המשוררים, שמתוכם צמחנו כולנו, כדי לשוב ולהראות, שאנו עשויים להיות כרוכים אחרי יוצרים שונים, בין שאחד מהם קרוב לנו יותר, ובין ששניהם קרובים לנו במידה שווה, או – כמעט שווה.

כל כמה שהם נבדלים בתוכן, ב’אידיאולוגיה' – מה שהבדיל בעיקר בין ביאליק לטשרניחובסקי היה, כמובן, הבדל־ביטוי. ניבו של ביאליק היה מרוכז, מנוגן, מחושמל. היה זה ביטוי עברי קדמון, שכל שחדר אל העולם, נמצא תמיד מעבר לתחומיו. העולם אינו מראה כאן את עצמו כל עוד לא הוטלה בו דליקה, בעוד טשרניחובסקי חושש ל’הדלקה' זו, חותר להראות את העולם, גם כשהוא נרעש ביותר, בתוך אפיקיו, בלתי מובלט, בלתי עקור מתחומיו. בניגוד לביאליק, הרואה את העולם תמיד דרך אספקלריה יהודית – כדבר הטעון תיקון תמיד, הטעון השלמה תמיד, הזקוק לאדם שיקדש אותו בקדושת נפשו: טשרניחובסקי רואה את העולם מושלם ומתוקן, נושא את עצמו בכוחות עצמו ולא הוכשר אדם לתפוס אותו תפיסה גמורה כל עוד לא נתבטל בו לחלוטין, כל עוד לא הוסרה המחיצה האחרונה המפסקת בין החומר ובין הרוח. מכאן השקט ‘היוני’, הצלילות היונית והמידה היונית שבביטוי ובראייה אצל טשרניחובסקי, ואצל ביאליק – הריכוז הקיצוני, המאמץ לכיבוש העולם על ידי כוח הרוח, על ידי השתלטות הרוח על החומר.

ביאליק נזקק, איפוא, לצבעים מלאים, חותכים, שיש בהם כדי לעקור את העולם ממציאותו הקטנה (גם כשאינו מתכוון לכאורה אלא ל’מציאות קטנה' זו), בעוד שטשרניחובסקי כולו מתמלא עדנה יתירה להויה הקטנה, באשר סוד העולם נרמז לו בשפע צורותיו, בשפע גלוייו, שאין בעצם להבדיל ביניהם, – באשר יקרו לו הקטנות הנשכחות, כל מה שחי וצומח, נעלם מעין רואה בירכתי העולם:

פִּנּוֹת חשֶׁךְ, צְרִיחוֹת זָרוֹת, סְבַךְ שָׁרָשִׁים נֶאֱחָזִים;

וַאֲבָנִים מְפֻזָּרוֹת מִימֵי בְרֵאשִׁית, אִוְשָׁה מְשֻנָּה

לַשַּׁלֶּכֶת וְקֶרֶן דְּמָמָה, וּבוֹר פְּחָדִים, פִּנָּה שְׂפוּנָה…

זה לא היה רעבונו של ביאליק, איש התנ"ך, לגלות את גדולת הבורא ביצוריו, כי אם, אולי להפך – להבליע את היוצר ביצוריו, לגשת אליהם בחשאי, בנשימה עצורה, בהתפעלות עצורה, להיות רואה ובלתי נראה, – כאלהים שכבש את אלהותו.

אם נקרא לזה פנתאיזם, לא נעמוד עוד על העיקר. מה שהבדיל בין טשרניחובסקי לביאליק היה הרכב דם אחר, חותם ראייה אחר. ביאליק ראה את העולם דרך אספקלריה של מסורת יהודית. בכל אשר ננעצה עינו ננעץ עמה ציור מסורתי, תנ"כי, אגדי, או סתם עממי. בדמו נקלטו יסודות אלה קליטה אורגנית, והם נטפלו לו כאסוציאציות קבע – מדעת ושלא מדעת. הוא לא עצר כוח להשתחרר מהם. עינו לא הוכשרה לראות אחרת, וגם לא חפצה לראות אחרת. לטשרניחובסקי לא היתה זרה הקליטה העממית (האידיליות, ‘ברוך ממגנצא’, ‘הקפות’), אבל חיתוך דיבורו היה אוניברסלי. שירי־האהבה – האינטימי ביותר בכל שירה – היו טבועים בקצב אישי ביותר, לא־מסורתי לחלוטין. ביאליק, שלא במתכוון, טבע ב’אֵיך' וב’מגילת האש' – בכל שירי האהבה משהו מצלילי ‘שיר־השירים’ – משהו יותר מאהבה. זהו נוסח יהודי. אפילו בשירי־העם (‘בין נהר פרת’ ו’יש לי גן') הפליא להבליע בתוך ציורים של שירי עם מאוחרים קוים וגוונים קדמונים מ’שיר־השירים', בעוד שטשרניחובסקי מנסה לסגנן בכוונה תחילה את נוסח שיר־השירים (‘שיר האהבה אשר לשאול’) – ואין זאת אלא מלאכה מסוגננת.

כאמור, אין המכוּון כאן להדגיש חיוב ושלילה בסגנוני השירה של שני משוררינו הגדולים, כי אם להראות שכל סגנון היה הכרח לבעליו, מחוייב היצירה לבעליו, וכל אחד עשה באמצעים משלו את האותות והמופתים הגדולים. כל כמה שהיו שונים ומנוגדים – היינו צריכים לשניהם. מה שהגדיר ביאליק ב’נוסח' (ותוך כדי טיפוחו נאבק עמו בלי הרף, בשעבדו את השיגרה לניבו בלי להשתעבד לה!), היה חיזוק היסודות, חידוש העולם בתחומיו הישנים: בכוחו זה חידש את תרבות ישראל, שב וגילה לדור שכפּוֹת רגליו הותקו מחופיה את עוצם קסמיה. ואולם דור זה צמא גם לשחרור, חפץ לראות את העולם אחרת, לשיר את העולם אחרת. קסמו של טשרניחובסקי היה קסם הצירוף המודרני. יותר משחידש, עקר מן הישן – הטה את ההגה לצד שכנגד, לרוח שכנגד. מודרניזם טוב, יוצר הוא תמיד זה, אם הוא מחזק את המסורת, על ידי שהוא יוצר מסורת חדשה. כשם שביאליק משך אותנו אחריו בזה, שהיה דומה – יותר נכון: שנראה דומה לישן, משך אותנו טשרניחובסקי בזה שלא היה דומה לדוגמאות ידענון קודם. משכה הפירצה, החריפות שבקו העקום, שבהיעקרות מן הידוע. ביאליק וטשרניחובסקי – שניהם הרנינו את פינת מולדתם בהגיעם לשיא כוחותיהם. טשרניחובסקי באלגיה הגדולה ‘האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה’; ביאליק בהימנון שאין דומה לו ‘אחד אחד, ובאין רואה’… ואולם בעוד שביאליק מעלה את ‘נוף מכורותיו הרחוק’, עוטר אותו אצילות של קדושה ומטיל בציוריו שלהבת געגועים, העוטה אותם ערפלי־זוהר, – דבק טשרניחובסקי לאדמת הערבה החמה, הממשית, זו שהיא מתבקעת ‘טרם גשם בתחילת חודש אלול’ – כאן משהו מוגבל ונשגב כאחד בחנוֹ הארצי ובמרחביו האדירים:

בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׂדֶה, בּוֹדְדֵי־הָעֲרָבָה,

עֲנָקִים כִּבְדֵי־כָנָף שְׁחֻמָּה, שְׁחֻמֵּי נוֹצָה,

כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכֵחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,

שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶׁם.

וְיֵשׁ מִשְּׁחָקִים יֵרֵד נֶשֶׁר עַל אֵם־דֶּרֶךְ,

וְאָדָם קָרֵב קָרֵב אֵלָיו, וּבַמֶּרְחָק

יתְבּוֹנֵן בּוֹ, וּבְלִבּוֹ גַם יְהַרְהֵר: 'מַה־זֹּאת?

שָׁם גָּדִישׁ וְלֹא גָדִישׁ, צִפּוֹר וְלֹא צִפּוֹר’…

ההימנון של ביאליק לכפר מולדתו – אין נעלה מצבעיו, מהוד צירופיו. כאן לבלוב הלב בניב יקרות, שדורות ישתאו לפלאי צליליו. אבל טשרניחובסקי, ‘נשר בודד’ זה, השולח עם הרוח ‘אשר ינהג עננים כבדים כעופרת’, את צוחתו הפראית אל ‘הים הדרומי’ – קסמיו הכבדים השקו כאותם העננים בערבה את צחיח הדור ועקרו אותו מן השממון הצפוני, מן העירום שבגיטו.

הם באו מעולמות שונים, ואף כי מאחדת אותם ישיבת־כפר בילדותם, היו שונים כל כך מאורעות חייהם, גורל חייהם. היתמות המוקדמת, העוני, הבדידות בבית המדרש – כל מה שמתח צל קודר על חיי ביאליק, הפך אחר כך בשירתו מעין־ברכה, מקור הבנה והשתתפות, כשם ששלוות ילדותו הכפרית של טשרניחובסקי מאירה אחר כך מתוך שירתו אף בימים הקשים, שמינה הגורל לו.

אופיניים מבחינה זו שיריהם האחרונים, שירי הפרידה, של שני משוררינו. ביאליק העלה ב’יתמות' את דמות אביו ואת דמות אמו מתוך רחמים לוהטים, וגם מתוך מרירות אין קץ. בזכרו את חרפת אמו, את ימי העוני והנוולוּת שקידמוה באלמנותה, הוא מדבר רתת:

אָכֵן רָחֲקוּ מֶנִּי הַיָּמִים הָהֵם, אַךְ עוֹד אֵימֵיהֶם

חֲדָשִׁים לְנֶגְדִּי תָמִיד, וּכְמוּקָע אֶל־צְלוּבוֹ

בְּמַסְמְרִים נִצְמַדְתִּי לִדְמוּת אַלְמְנוּתֵךְ הַשּׁוֹמֵמָה,

אִמִּי, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא־נֻחָמָה וְלֹא־רֻחָמָה!

רְאִי, זָרְקָה שֵׂיבָה בִּצְדָעַי וּמִצְחִי מְסֻרְגָּל וּמְשֻׂרְטָט,

רַבַּת הָכְלַמְתִּי מִנְּעוּרַי וָאֶלְמַד לִסְלֹחַ רַבַּת,

אַךְ חֶרְפַּת עָנְיֵךְ וּמְרוּדַיִךְ עוֹדֶנָּה כַּמּוֹקֵד בַּעֲצָמַי,

לֹא־אוּכַל כַּפְּרָהּ. גַּם־לְךָ, אֱלֹהִים, לֹא־אֲכַפְּרֶנָּה.

בשעה שביאליק המספר על אמו, המביאה את בנה הקטן, מאפס יכולת לפרנסו, אל בית חמיה, רואה אותה דרך אספקלריה של סיפורי התורה, של אברהם, המוליך את בנו לעקדה, וזוכר את הגר, תועת המדבר, בהשליכה את ילדה הצמא, מאכל לשרב, תחת אחד השיחים – מעלה טשרניחובסקי באידיליות האחרונות (‘על תל קדומים’, ‘אמא דסבתא שלי’, ‘סבא מפליג לאודיסה’, ‘איפיאטרוס’) דמויות אבותיו ואבות אבותיו, כולן רוחצות בשמש, מוקפות שדות־בר, ברכת אדמה ואושר; זוכר באהבה והודיה את היופי שהנחילוהו:

אוּלַי הִכְנַסְתִּי נִיצוֹצוֹת מִיפִי עוֹלָמְךָ, רִבּוֹנִי,

בְּנֶפֶשׁ רְגִישָׁה לְהוֹדְךָ, וּבְלֵב מָקְסַם סוֹד פָּעֳלֶךָ,

זְעֵיר פֹּה, זְעֵיר פֹּה וּזְעֵיר שָׁם – מִגִּנְזֵי פְלָאֶיךָ הָרַבִּים,

וְנִסְלַח גַּם לַעֲוֹנִי, בַּעֲבוּר כָּל מַחְרֹזוֹת חֲרוּזַי,

צְרוֹרוֹת אֲשֶׁר אָגַרְתִּי וַאֲשֶׁר אָסַפְתִּי – בְּאַהֲבָה.

וּבִזְכוּת אַהֲבָתִי זֹאת תִּרְצֵנִי גַּם תְּחָנֵּנִי,

כַּאֲשֶׁר חָנַנְתָּ בְּוַדַּאי גַּם אֶת אִמָּא דְסַבְתָּא.

סַבְתָּא, הֲיִי לִי אַתְּ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ מֵלִיץ ישֶׁר!

ביאליק צרף את ילדותו באש אהבה ורחמים, ‘נשא שלום וברכה לבתי חומר, משכנות רשים, פרומי גגות ומוטי כתלים’, וטשרניחובסקי נשם עד אחרית ימיו רוחות הערבה, נהרות איתן, הריח את ריח החיטה הזהובה בהבשילה. לכל משורר מזמינים החיים את ההוגן לשירתו. טשרניחובסקי הציג (ב’לביבות') כנגד גיטל, אלמנת הרב עם ‘עיניה המאירות’, גם את דומחה הערלית, אור לעומת אור, וכנגד אליקים השוחט (ב’ברית מילה') את מיכאילה, זמרן הערבה – דמויות שופעות הומור ושירה; בעוד שביאליק איש ההומור לתיאבון, היה אנוס להציג מול שקורופינטשיכה את חנינא־ליפא – ולהכריע בשניהם לצד הסאטירה.

אכן הצד השווה בשניהם, היקר בשניהם – שכל אחד היה נאמן לנפשו ונאמן לעולמו.

[ו] ליום הולדתו השבעים וחמשה

אין צורך להוכיח למי שהוא, שטשרניחובסקי היה משורר אוניברסאלי – אולי האוניברסאלי ביותר במשוררי ישראל; כי אם ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה את היסוד היהודי, העממי, שהיה חזק בו מאוד, אף שנראה כ’גוי' בגבורתו. בלעדיו לא היה מגיע לידי הישגים גדולים בפואימה, בבאלאדה (‘ברוך ממגנצא’, ‘הרוגי טירמוניה’, שהן ממיטב יצירותיו)³; בלעדיו היתה האידיליה חסרה קסמה המקורי, צביונה המקורי ביותר.

על האידיליות של טשרניחובסקי דוּבּר הרבה. לדורי היה אולי בראש וראשונה משורר האידיליה. יום שבו נתפרסמה ב’ספר השנה' של סוקולוב האידיליה הגדולה הראשונה שלו ‘ברית מילה’ הוא בלי ספק תאריך גדול בשירתנו החדשה. ‘המתמיד’ תפס בודאי את הדור בהיקף רחב יותר. זאת היתה שירת הפרידה מעולם חביב, אך פורש והולך. צליליה היו שקויים עצב עמוק, נפש דורות. ‘ברית מילה’ סמנה התחלה. זאת לא היתה עריגה על עולם רחוק, כאידיליה המקראית של ההשכלה; אף לא אידיליה פתטית־רגשנית (כתיאורי העיירה של ברודס ב’שתי הקצוות'), ואפילו לא כ’שירת הזמיר‘, שהילד עוד רואה את מראות השדה והיער דרך אספקלריה תנ"כית. לפי תכנו היה זה הווי יהודי קרוב, מסורתי, שרשי, ורק שמשהו כפרי היה חופף עליו. החצר של ר’ אליקים השוחט. מראה העופות הפורשים עם שעת מנחה ללינת־לילה, ‘מכרכרים משלב לשלב’ כ’מתישבים בדעתם: הלעלות בסולם או לחדול' – בכל הריתמוס הזה אין מן הבהילות העירונית. כאן לא מתיקות אידילית ולא חגיגיוּת והתרגשות, כי אם התבוננות אטית וצלילות – חוסר בהילות. ר' אליקים השוחט הוא דמות ציונית, לא משום שהוא מהרהר ב’קונגרסים ובנק‘, כי אם משום שהוא רואה מתונות, הוגה מתונות. רק אנשים מסוג זה הוכשרו לחיים חדשים. ר’ אליקים המגהץ את גליונות ‘הצפירה’ לאטו, מתבונן דרך החלון בעופות החצר, כשהוא עוקב אחרי תנועות התרנגול החביב עליו – הוא אחד היהודים המעטים, שהמשורר נהנה מכושר ראיתו, ואף שיש ונתגלה בו כלשהו מן האדם הפייארברגי האלגי (‘ישמח לבנו לבא, וידוה להולך וחולף’…), הוא מתפעל מחנא, ילדו השובב, היודע לעמוד בפני ה’גוי' ולהתכתש עמו. לבו ידוה לישן המסתלק, אך הוא יודע שהגיעה שעתו להסתלק.

אנשי ‘ישובים’ אלה, כל כמה שהם נטועים בלב ההוי הישן, הם בעצם אנשים חדשים: כאלה הם אליקים השוחט, גיטל הרבנית, ולא כל שכן – ולולה התמים מ’כחום היום'. לא רק הנער טהור־העינים, שלבו מתלהט לשמע סיפוריו של המשולח מארץ־ישראל, כי אם גם גיטל, אלמנת הרב, קרובה בלבה לרייזל, נכדתה המהפכנית, יותר מאשר לכל בני העיירה.

כי גם הדבקות בחדש, כהתקוממות לישן, אינן צומחות אלא מלבבות עשירים, מלבבות אוהבים. השנאה עצמה למשעבד היא פרי ראייה גדולה, זו שאהבה ואמונה עמה, שעמה היא הולכת ומעמיקה.

אילו היה חי עמנו כיום, היינו חוגגים עתה את חג השבעים וחמש להולדתו. לפי יצירות התקופה האחרונה (‘הרוגי טירמוניה’, ‘עמא דדהבא’, ‘כוכבי שמים רחוקים’) גם לאחר שדמו, זה הדם הטוב והבריא, נפסד לאין תקנה, – היתה בודאי נמשכת פריחה זו והיה זוכה הוא, היינו זוכים אנחנו שישיר לנו את שיר ההגשמה – ההמשך של ‘מנגינה לי’:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד

וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר

הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

זאת הפריחה האחרונה, הפרידה הנפלאה מן הכוכבים, בשעה שהעולם האהוב כבר הלך ונבלע בלוע הליל – היא תמיד התופעה המכאיבה ומרנינה ביותר בדמות טשרניחובסקי. היא הוכיחה, שהצמאון לשיר היה עז בנפשו מכל פחד הכליון הודאי, שצלו כבר היה נטוי עליו. מי שראה אותו בימיו האחרונים ידע, כי ההוויה האחת שלו היתה השירה. בפגישה עמו הממה אותנו הכמישה, שגדלה מיום ליום, אבל בשיר שכתב באותם הימים לא נס עוד ליח העולם ולא נגעה יד הכמישה גם בקצהו.

כה ברכה עינו הנדיבה את הכוכבים בהתרפקה עליהם ברגעים האחרונים:

בְּרוּכִים לִי כֻּלְּכֶם הֱיוּ, בַּאֲשֶׁר תִּהְיוּ חֲבִיבִים.

אותם הכוכבים שהיו עדים לעלית עמו ולירידתו – שהם עדים כיום לעליתו החדשה – אליהם הוא פונה בשיר הפרידה האחרון ושואל לגורל עמו:

אַתֶּם רְאִיתֶם מִלְחַמְתּוֹ. אַתֶּם רְאִיתֶם אֶת גָּדְלוֹ,

אַתֶּם רוֹאִים בְּעָנְיוֹ. בָּכֶם נִצְמְדוּ יַחַד

עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד. הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ…

כה ראה את עצמו, כמו באביביו הראשונים, נטוע באדמת אלהים, והפליא אותנו בפריחה האחרונה, שבכל העצב שהיא נושאת עמה, היא תמיד היפה בפריחות.

התופעות הגדולות של סוף המאה שעברה כמנדלי, שלום־עליכם, פרץ וברדיצ’בסקי – היו כולן מיוחדות במינן, משהו לא־צפוי. אבל שני המשוררים, שקמו לאומה – ביאליק וטשרניחובסקי היו ההפתעות הגדולות ביותר. רק תמול־שלשום היו מנתרים עוד על הר־השירה העברית אנשים נטולי קול, נטולי כנף. היו מצפצפים ביער השומם – ביקשו לשיר, וכוח לא היה, ולא היה חזון.

איך קמו בבת אחת כמעט יחד עם המצפצפים האלה אדירי קול, מרניני עולם כביאליק וטשרניחובסקי – פלא הוא ויהי לפלא! כן, קדמו להם פרישמן, יעבץ, בוקי בן יגלי. אבל הם היו אחרים – הם היו המשך, לו גם, כמובן, בתוספת כוח, בתוספת חן, כמאנה, שפירא, שבישרו שמשהו עומד להתחדש, בעוד שביאליק וטשרניחובסקי הביאו את החדש, הודיעו על הדור שקם עמהם – הוכיחו, שעם חיבת ציון הלך ונתלבלב לב האומה. המשורר הוא תמיד האות הנאמן שאמנם קמו הדברים ויהיו.

ההפתעה הגדולה ביותר היתה אולי טשרניחובסקי. ביאליק היה יהודי יותר, כואב יותר. טשרניחובסקי היה כולו, גם ביגונו, ‘כנף רננים’. כשבאה לידי המחברת ‘חזיונות ומנגינות’ התנגנה כולה תיכף בדמי – נוסף לי בטחון, שבא משהו אביבי; שאפשר לכתוב שיר מודרני בעברית. היו במחברתו של הפייטן הצעיר כבר כמה בלדות שלמות, כמה תרגומים נפלאים; אבל שכנעו דוקא שירי האהבה הקלים, שכפשע בינם ובין שירים שנועדו לאלבום. בהם צלצלו נעורים. היה זה אותו ‘בוסר’ טוב, שהוא לפעמים עדיף מן המבוגר. השירים ‘הציונים’ שבמחברת א' נראו לנו רפים למדי; אבל היא נחתמה בשיר חזק, שמתוכו נצנצה הכרה טרגית מוקדמת של עמידת המשורר באומה (‘נטע זר אַת לעמך’), והוא היה מן השירים המצוינים ביותר שבספר הקטן. היה זה מעין מנשר פיטני, – הודעה, שאנחנו שרים לא לכם, ההולכים, הדבקים בצללים, כי אם לאלה שבאו עמנו, שיבואו אחרינו.

מבחינה זו היה זה ספר שירים ציוני – מבחינת ההכרה, שהקרח זז, ש’ישוב יפרח עוד העם‘. ‘אני מאמין’ הביע זאת גלוי, ואף שהוא מדבר כאן על משורר, העתיד לבוא, ש’לוֹ לצעיר מעל קברי / פרקים ילקטו לזר’ – הנה לנו הגה ברור, שהוא עצמו אותו משורר שעל בואו נבא.

במקום אחר ידובר באריכות יותר מה היה לי טשרניחובסקי, אבל אי אפשר גם כאן שלא לרמז על שמחת היצירה שבאה עמו לכל הדור. ביאליק זיעזע אותנו ביתר עוז. שליחותו היתה זאת. טשרניחובסקי הפריח, הרנין, נטע אמונה. עם הופעתו חזק הרצון לכתוב עברית. רק עברית. לכתוב בעברית זו, שבה נכתבו ‘חזיונות ומנגינות’. כוח משיכתו היה בזה, שבא מבית מדרשם של משוררי עולם ועם זה היה משורר יהודי – משורר שראה בחזונו את היהדות העולה.

ואמנם עמו עלו ערכי היהדות החדשה, זו שהוא הגשים.

[ז] הפריחה האחרונה

(ליום הזכרון הראשון של טשרניחובסקי)

יש תקופות מסויימות בחיי כל משורר, שיצירתו מתחדשת, מגברת חיילים, שופעת בכמות ובאיכות עד כדי להפליא את הדור ולעורר בו רחשי הערצה ושמחה – שמחה לעצם השפע, לעצם הפריחה הגדולה שפללו ולא פללו לה. הדור רואה בזה אות מיוחד, עדות נוספת לגדולת היוצר, לפלא יצירתו.

מפתיעה את הדור במיוחד התגברות המעין בתקופה של חולשה גופנית, של מחלה, ושל שקיעת החיים. הדור מתבונן מתוך התפעלות במאבק־איתנים זה שבין הבשר הכומש ובין הרוח העולה. ואמנם מחזה גבורה הוא, הנוטע בטחון בלבבות, בהראותו את יתרון האדם, את כוחו למה שלמעלה מן הטבע וחוקיו שאינם יודעים רחמים.

למחזה־פלאים כזה היינו עדים בימיו האחרונים של טשרניחובסקי. כולנו ידענו (ודבר שאין צריך לומר, שהמשורר עצמו ידע), כי מחלתו אנושה וכי ימיו ספורים. גם כי קיוינו, שגופו האדיר עוד יוסיף להאבק עם המחלה הממארת, ידענו שהסוף לא יאחר לבוא, ואת כל פגישה עמו ראינו כרגע של פרידה. בפעם האחרונה ראיתיו ביום מתן־הפרס, שעירית תל־אביב קבעה על שמו לתרגומים מעולים. כל כמה שבפניו היה ניכר כבר תו המות, היה קולו, עוז דבורו שופעים עליזות ובדיחות הדעת. בביתו של אחד מחתני הפרס שתה אתנו כמה כוסות של ברכה, ולא הניח, כמדומה, מין סנדוויצ’ים אחד, שלא טעם ממנו טעימה של ממש… כמנהגו, נכנס בעובי העניינים שנידונו אגב סעודה ושמח כילד לגלות פרטים פיקאנטיים, שלא היו ידועים לאנשי שיחתו.

כל כך היה עדיין כולו שופע חיות באותו ערב, שאיש בינינו לא שיער את הסוף הקרוב. וכשקראנו ב’לוח הארץ' את שירת הפרידה ‘כוכבי שמים רחוקים’, היה, בכל היגון המפעם את חרוזיו, אות נוסף, כי עוד יוסיף עמוֹד, וכי הפריחה הגדולה טרם תמה.

אכן אלה היו הערבים האחרונים, שלטף בעיניו את ערוגות־הכוכבים בשמים, שכה⁴ אהב להסתכל בהם. מדי קראנו את השיר הנפלא, זכרנו ערבים רבים, שהיה מטייל אתנו או עומד ליד החלון הפתוח ומראה לנו בהתלהבות (גם מתוך התגדרות ילדותית בזה שנהירים לו שבילי דרקיע…) את הכוכבים הנוצצים כשהוא קורא אותם לפנינו בשמותיהם.

עצם הרעיון לכתוב הימנון של פרידה לכוכבים, כפי שראה אותם בארצות נדודיו, שהיו כולן אהובות וטובות לו כמולדת, היה הולם אותו – את המשורר שחבק זרועות עולם ולא שׂבע את יפיו. וכמה היטיב, עם הפרידה, לשיר על כוכבי ארץ־ישראל, ‘כוכבי סבא ישראל’, שממסלותם הסתכלו בחייו והשתתפו בגורלו:

מִמְּסִלּוֹתֵיכֶם אַךְ אַתֶּם נִלְחַמְתֶּם לוֹ בִּימֵי קֶדֶם,

אַתֶּם רְאִיתֶם מִלְחַמְתּוֹ, אַתֶּם רְאִיתֶם אֶת גָּדְלוֹ, – –

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ:

מָה הַחִזָּיוֹן וּמָתַי קֵץ הַחִזָּיוֹן – הַגִּידוּ!

בפרידה זו של המשורר ההולך למות מכוכבי העולם ומכוכבי המולדת היה מסוד נפשו, שהיתה רקומה כל ימיה ברקמת האינסוף, ובצנחו אל הנצח תלה את עינו האוהבת בברכה אחרונה במאורות העולם, שהיו טובים לו מימי ילדותו החוננת ועד שעות הערב העגומות.

היו בגלגולי יצירתו של טשרניחובסקי שלש תקופות של פריחה גדולה: תקופת היידלברג, והיא תקופת הכוח והבגרות הראשונה, ימים שבהם נכתבו שירי השמש וההימנונות לגבורה, ובעיקר – האידיליות המצויינות ‘ברית מילה, ‘לביבות’ ו’כחום היום’. כל כמה שמשיריו שב’חזיונות ומנגינות' בצבץ השפע ובצבצה העצמיות, לא הגיע לשיעור קומה אלא בימי השמש של היידלברג. גיתה וניצשה, ובמידה גדולה גם נוף ההרים והיער, הבשילו מה שנבט בהשכמת האביב. הערבה והים היו נוף מולדתו, ואולם הנוף החדש שחרר אותו מתוגת הנוער, מכובד הנוער האחרון. דוקא לאור כוכבי דילסברג זכר את ‘גערת הים’ ואת שדות־הכפר ב’בדרך מצרים'. שם התנגנו בו פלגי הערבה ויגון הערבה, שמדי זכרו אותם, גם בימי מחלתו הקשים, רווח ללבו ושירתו נתנה את קולה בצלילי־הכסף הראשונים. צבעי נוף חדש לא די שמעשירים אותנו בקסמי עולם חדשים – הם גם מעמיקים בנו את קסמי הנוף הישן. לא מקרה הוא, ששמשה של ארץ ישראל הבשילה כמה יצירות צפוֹן גדולות. כל יופי חדש אינו פורח לעצמו בלבד, כי אם מטה את נופו על העולם כולו.

תקופת הפריחה השניה (‘שירים חדשים’) היתה תקופת אודיסה־קרים, ימים שבהם גמלה עם אסון האומה באוקריינה ועם משבר העולם ההכרה הטראגית, שהאנושיות עייפת ‘ירשת הדורות’ ופגעיהם, מסוערת ומפוררת, והאחדות מדומה, כי ינתע איש לעברו, ללא רצונו ולא בכוחו, וכאותו ‘⁵סוס עיור הנתקל בבורות’. ואולם גם ממשבר זה מרפא אותו מראה ‘שבולת גנובת־ניר’, שהיא, רק היא, ‘ערובת חיי עד’ ושוב הוא פורש את כפיו אל העולם ומתפלל על דמו השקוי שמש:

הַהֹוֶה בְּסֵתֶר־יֵשׁ, נָא שְׁמָר־לִי אֶת הַדָּם,

אַל תְּכַבֶּה אִשְּׁךָ, בִּי הִצַּתָּ בְּרַחֲמֶיךָ!

צלילי האור והאופל הארוגים זה בזה הם תמיד לא רק החזקים ביותר, כי אם גם האמתיים ביותר – אין משורר מתכחש לנפשו לעולם.

ולא מקרה הוא, כי בעצם האפלה שירדה על העולם, ישב וכתב בימים מעטים את חרוזי השמש הנפלאים ביותר, שיצאו בזמן מן הזמנים מתחת ידו: את אפוס הפריחה של ההוי היהודי בנכר: ‘חתונתה של אלקה’.

תקופת הפריחה השלישית, שהפליאה ביותר, שהפתיעה ביותר חלה בימים שהמשורר הגיע אל החוף, והמולדת נעשתה לו, כמו לכולנו, העולם – קיפלה תחתיה את העולם.

אדמת־מולדת, תחושת־המולדת הממשית, חידשה את כולנו – את אנשי השירה והפרוזה, אפילו את אנשי המחשבה והמדע. היא ששינתה את פני הדברים, ויותר מזה: התקינה כלי־קיבול חדשים גם לדברים ישנים – היתה לנו ‘נקודת אכימדס’ זו, שעליה הושתת העולם מחדש. לא היתה זאת האידיאולוגיה החדשה בלבד, כי אם עצם האדמה שמתחת לרגלינו, עצם האור שנפל על הדברים: הדברים לא היו שוב תלויים כמקודם. הם נאחזו באדמה, – ואנחנו עמהם.

דוקא אדם כמוהו, שכל תחומי העולם יונקים בשירתו, ושכינת יצירתו הלכה עמו באשר הלך, הוכשר ביותר לקליטת הנוף של המולדת, להתחדש עמו. חושיו הבריאים עמדו לו בכך וגם כשנראה עומד מן הצד תפס את צביון החיים החדשים תפיסה אורגנית, תפיסה של דם, ואף שעמד לו לשטן ימים רבים הקצב החדש, ועד סוף ימיו נתגלה כאמן גדול במשקליו האהובים – במיוחד בהקסאמטר, שבו נכתבו האידיליות הקטנות והפואימה הגדולה ‘עמא דדהבא’ – התגבר כשרונו הגדול על כל קשיי הצורה והלשון, והצליח לתת ביטוי ההולם אותו לחזיונות הטבע וההוי המרנינים של המולדת ולהשמיע את תוכחתו האדירה בראותו את הישוב בירידתו.

זה המעבר מן הגמגום של שירי המולדת הראשונים (הכלולים במהדורת שוקן הראשונה במדור ‘זמירות הארץ’) אל הספר ‘ראי, אדמה’, שבשיריו צירף לכוחו הפלאסטי פאתוס נבואי מתפרץ בכוח קדומים (בהם המשא הגדול ‘וזאת בישראל כי תפרוץ מלחמה’) – הוא מופלא במינו. בבת אחת נמסו האסורים, שהכבידו קודם על שיר אדיר־תוכן (וגם עז־בטוי בחרוזיו המרכזיים כ’ירושלים קרית הגזית'), וחודשו אמצעי הבטוי וקלטו כח נוסף דוקא על ידי אותו הקצב, שהכשיל אותו קודם.

לא ניתן לי כאן אלא להזכיר שירים מעטים מאלה, שבהם נלהטה נפשו בחרדת־גיל למראה הגבורה, שגילה הישוב בימי הנסיון המרים של שנות תרצ“ו–תרצ”ט (‘ראי אדמה’, ‘בו במעדר’, ‘שיר ערש’, ‘פרשת דינה’, ‘ובצריף אל החלון יושבת’ ועוד). בשירים אלה קרב המשורר אל נפש דורו כאשר לא קרב אליה גם בשנות יצירתו המבורכות ביותר. כאן אירע הנס שנתרחש לכולנו – הוסרה המחיצה. המשורר חי עם דורו ושר עמו – חי את התפארת שנתחדשה, את היגון שנתחדש – היה פה להויה גדולה, ששירתו צמחה מתוכה.

לשירים אלה יש לצרף את שירי הנוף ‘עמך טובעים בדם’, ‘ארץ – שמים מכסים לה’, שגם בהם הוטבע מן האקטואליות הטראגית של הזמן ומחן הנוף וזוהר צבעיו, שעמקו והסיפו קסם מהכרת היגון – עמך ישראל טובעים בים, ואת ארץ, אומרת שירה…

בשמי האדמה הבשלה ותנובתה עולים בחריפות משכרת מן השיר המיוחד במערכת צבעיו וריחותיו ‘רוחות של אמברים’:

רוּחוֹת שֶׁל אַמְבָּרִים עֲמוּסוֹת חֹם־דָּגָן

עִם רֵיחַ נִשֹּׁבֶת וְרֹטֶב הַגָּן,

רוּחוֹת סוֹפֵי־קַיִץ, עוֹנַת הֶעָמָל,

חִטָּה מַבְשֶׁלֶת וְעֵשֶׂב קָמָל!

כאן הנוף ההוא נזדוג אל נוף המולדת, ואולי זיווג זה הוא שהעלה רויה של מראות וצבעים ארציים, מוחשים, שהם יקרת סגולותיה של שירתו.

הבאלאדה והאידיליה, במיוחד האידיליה הקטנה בצורת ספורי זכרונות, טופחו בתקופה זו טיפוח נוסף. לפסגת הישגיו בסוגים אלה הגיע המשורר ב’הרוגי טירמוניה', שהוא בלי ספק החזק ביותר בשיריו האחרונים, ובאפוס הדבורים הגדול ‘עמא דדהבא’, העשיר במראות ובסמלים כאחד. בשירה גדולה זו המשורר כאילו נתכוין להביא לידי סיכום גם את תמצית דעותיו על בנין החיים, שר את שירת העבודה והיצירה המשותפות, בעוד שהזהיר על הסכנה שבמיעוט דמותו של היחיד.

[ח] שירי ילדים

ספרות־ילדים היא סוג שירה צעיר מאוד. סוג שההשגה עליו משובשת מאד. ולא רק בספרות העברית בלבד שחותמה רצינות מאז ומעולם (להוציא, אולי, את הנובילה־גרוטיסקה של הספרדים, שאף היא שאוּלה משירת־ערב), – כי אם גם בספרות העולם. שירת ילדים היא בת טיפוחיו של החינוך המודרני, של התרבות המודרנית. גם בחינוך המתקדם לא היו אלא ממתיקים את לימוד הא"ב בציורים מסבירים. אצלנו היו מלמדים את הקריאה בחדר מיכאנית, ורק החוש הפדגוגי הטבעי נטע במלמד בינה להנעים את השיעור בניגון. ואמנם גדול היה כוח הניגון בלימודי החדר ובלימודי בית־המדרש. אבל משהו מכוון לילד, חוץ מכמה ספרי מקרא שנתנה ההשכלה (שלא היו נטולים איזה נועם וחידוש מושך) לא ניתן דבר במשך דורות.

הרוח החדשה, שצררה את שירת התחיה, כיוונה בראשונה את היצירה לצד הילד. איבּיה הראשונים (‘גן שעשועים’ לרוזנפלד, ‘טל ילדות’ ליעבץ וכדומה) לא יצאו מכלל נסיונות. שיר־ילדים ממש לא נמצא עוד בכל תחומי הספרות. על הרוב היו יוצאים ידי חובת שיר במשל. ועוד יל"ג חיבר את ‘משלי יהודה’ בעיקר לשם מטרה חינוכית. המשל קדם לשיר. קדם לו גם הסיפור. סיפורי הילדים של יהודה שטיינברג, ומשהו מן החוברות הקטנות, שיצאו על־ידי ‘תושיה’, קדמו לשירי הילדים בספרותנו החדשה.

וזוכר אני, – כל כך היה חדש ומפתיע ריתמוס זה, הומור שמשי זה, שבשירי טשרניחובסקי הראשונים שנתפרסמו ב’עולם קטן‘. הם נעשו נקודת־הקסם שבעתון־ילדים מצוין זה. לסיפורי פרץ עם מוסר־ההשכל הנאה שבהם, לא היה כוח מושך מיוחד. אפילו ‘אגדות הזקנה’ של פרישמן, הראויות עד היום לשמש דוגמא, יצירה שלא היתה חסרה גם הומור מלבּב (‘פסיעה אחת – שבעה מילים’), לא היו עדיין שיר־ילדים במהותו המרנינה. היה זה שיר פרישמני, שהוא בקצב סגנונו, בצלילותו הנפלאה, יפה (כסיפוריו) למקרא ילדים. אבל ה’תכלית’ היה הרעיון ולא השחוק לעצמו, לא השובבות לעצמה.

‘צפורת־הגן’, שיר הילדים הראשון של טשרניחובסקי – גילה במשקלו, בלשונו – בכל העליצות המלאה, התפרצות של חדוה, חדוה ללא טעם, שרק לילד חלק בה. בשיר זה נתגלתה כל המהפכה שבחיינו: הילד העברי נראה כולו באור שמש, בצהלת שמש:

צְאוּ וְהִתַּמָּהוּ

מַה יָּפֶה הַיּוֹם,

סַפִּיר הַשָּׁמַיִם,

הָאוֹרָה, הַחֹם,

וְזִמְזוּם הַדְּבוֹרִים

הַבָּא עַד הֲלוֹם

מִתּוֹךְ הַכַּוֶּרֶת בַּגִּנָּה!

כאן נתגלה טשרניחובסקי, לא כמשורר חדש בלבד, כי אם כאדם, כיהודי חדש. מי מילדי ישראל בעיירה שמע זמזום דבורים ‘הבא עד הלום’? מי מהם ראה במו עיניו כוורת ונחילה? אכן, עין הילד ואזניו צמאות לקולות ולמראות בלי סוף, והוא מזמין אותנו להיות עדים לנפלאות ולנצורות, המתחוללות שם בחוץ, בעולם האביבי:

הָס! עִמְדוּ, הַאֲזִינוּ:

עֶפְרוֹנִי הָרָן!

שָׁם עָפָה, מְרַחֶפֶת

צִפֹּרֶת הַגָּן;

כַּתְּרוּהָ, תִּפְשׂוּהָ, –

מִי יֵדַע לְאָן

הִיא בָאָה בִמְשׂוּכַת הֶחָדֶק.

והוא הקורא לנו מתוך השתובבות גיל לתפוס את הפרפר הצבעוני שלקח את לבו, מיד מזהיר אותו על הסכנה:

צִפֹּרֶת גַּן יָפָה,

הִמָּלְטִי מִפַּח,

הָעִירִי כְנָפַיִךְ

וָנוּסִי – אִם אַךְ

אָהַבְתְּ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

וְהַדֶּשֶׁא הָרַךְ

וַעֲרוּגוֹת הַפְּרָחִים – פְּרָחַיִךְ!

לא העולם בלבד, כי אם המגע הישר, הקרוב, הבלתי אמצעי – היה חדש בפי פייטן עברי. והיה זה המשך ‘חזיונות ומנגינות’, ואף־על־פי־כן – משהו שהרעיש גם יותר מן השירים לגדולים. היתה כאן ילדות זו, שלה התפלל מנדלי בספּרו על בוקר חייו הנוגה של הירשלי, של ילדי ישראל בכלל. היה זה פייטנם של ילדי ישראל, שקרא להם לצאת, שלא להחמיץ כל מאורע גדול, המתרחש עתה בחוץ:

חוּשׁוּ, יְלָדִים,

וּפְנוּ אֶל הָרְחוֹב –

פִּתֵּי הַשֶּׁלֶג

שָׁם יוֹרְדוֹת לָרֹב.

כאן, בארץ, שהצורך בשירי־תום אלה היה גדול מאשר בנכר (אמנם משהו, ומשהו חשוב מאד בסוג זה, נתן זאב יעבץ בשיריו העממיים לילדים) הוכרחו להפוך את השלג לגשם, כי שירי גשם לפעוטות טרם יהיו בספרותנו, ולא השגיחו בדבר, שהבית האחרון לא לגמרי נתיישב בנוסח החדש… אכן נפלאו חרוזי הגיל והברכה, שבהם נחתם השיר (בלי שינוי הנוסח):

שָׁלוֹם לְךָ, שֶׁלֶג,

שָׁלוֹם אֵין קֵץ!

שָׁלוֹם לְךָ יִקְרָא

גַּם עוֹרֵב עַל עֵץ.

הפתיע ביותר מה שדווקא משורר ‘גויי’ זה ידע בחרוזיו להזהיב את חגי ישראל, משחקי ישראל. ומי עוד כתב אז בעברית חיה, תינוקית, על משחק האגוזים, כאותו שיר, הפותח בשני החרוזים העממיים:

שְׁלשָׁה שֶׁעוֹמְדִים בְּיַחַד

הֲרֵי אֲנִי נִדְחָק לְשָׁם…

או חיקוי הקול של האגוזים המידרדרים:

קְלִיק–קְלַק–קְלָק! קְלִיק–קְלַק–קְלָק!

אֱגוֹזִים לִי מְלוֹא הַשָּׂק.

ואיך ידע לנסח פזמון קונדסים של תינוקות משחקים:

אַחַת וְאַחַת – שְׁתַּיִם הֵן,

וְאִם עוֹד אַחַת – שָׁלֹשׁ;

מִי אֲשֶׁר עֲרֵבָה לוֹ

הוּא הַבָּצֵק יָלשׁ.

או אותה מהתלה על ברלה הקטן, שטרם ידע לבטא את הרי“ש ואת הגימ”ל ואת הקו“ף ואת השי”ן, ונפשו חשקה דוקא לספר על אביו גרשון ועל אמו ביילה, ובעיקר על אחיו הגדול, החייל, שבגדי שרד לו וכפתורי מעילו מתנוצצים וגדולים:

סָלוֹם! וַאֲמַלְתֶּם: מִי?

בֶּלֶלֶה הַטָּטָן סְמִי.

כֵּן, לַבּוֹתַי, וּמִמֵּילָא

אָבִי דֵלְסוֹן וְאִמִי בֵּילָא –

הֲלֹא כֵן?

אָחוֹת יֵס לִי וְיֵס לִי אָח

דָּדוֹל, דָּדוֹל מְאֹד – הֶאָח!

בִּדְדֵי שְׂלָד לוֹ וְכַפְתּוֹלִים,

הַמִּתְנוֹצְצִים, הַדְּדוֹלִים,

וְהוּא חַיָּל!

כל השירה הזאת – מלמול ילד כמו שהוא, כל הסגנון הזה המתנועע ללא מעצור – היה חדש והוא ששימש דוגמא לכולנו. דומה שאפילו לביאליק לא נתגלה סוד קסמו של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי.

משעלה המשורר לארץ, יצק את חרוזו במשקל החדש, כדי שיערב לאוזן ה’צברות' (מי עוד כמוהו הקפיד על הצד המילודי שבשיר?); ואף שלא תמיד יצא בשלום מנסיון לא־קל זה, נתן לנו כמה שירים נאים לקטנים. כיוון גם בתוכן לילד הכפרי, הגדל עם הטבע. הוא שעשה פרסום לטלה קטן אחד מדפנה, שמרוב חבה אליו גם הצטלם עמו. לכבודו כתב את החרוזים הנחמדים:

הֲיְדַעְתֶּם טָלֶה זֶה

מִנַּיִן, מֵאָן?

טָלֶה זֶה מִדַּפְנָה,

מֵאֶרֶץ בְּנֵי־דָן?

הוא נכנס עמו בשיחת־רעים, ובשאלו אותו על גבולות מולדתו, יענהו הטלה לא בלי הכרה פטריוטית:

אַרְצִי כָּל הָאָרֶץ –

בְּאֵר־שֶׁבַע וָדָן!

ברם, שיר־הילדים הטוב ביותר, הטשרניחובסקאי ביותר שכתב המשורר בימיו האחרונים, הוא בלי ספק ‘בזכותו של מי’. חרוזים לבביים ונוגנים, שבהם הביע את תמצית השקפותיו, תמצית אהבתו:

'הָעוֹלָם

בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?'

– בִּזְכוּתָם שֶׁל נִצָּנִים

בַּשָּׂדוֹת וּבַגַּנִּים,

בִּיעָרוֹת וְעַל שְׂפַת אֲגָם, –

בִּזְכוּתָם קַיָּם!

– – – – – – –

'הָעוֹלָם

בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?'

– בִּזְכוּתָם שֶׁל קְטַנְטַנִּים,

בְּכָל מָקוֹם, וּבְכָל הַזְּמַנִּים,

וּבִזְכוּת קְטַנֵּי עוֹלָם

הָעוֹלָם קַיָּם!

כתבתי וחזרתי: ספרות ילדים היא משהו שמתהווה והולך בתרבות השירה. אכן ערך חדש הוא – אולי זיקה חדשה לילד, לחמדת עולמו. לפי אַנדרסן, לפי דיקנס, לפי שלום עליכם – כל ההגדרה של ספרות ילדים מיותרת. אנדרסן ודיקנס ושלום עליכם לא כתבו לילדים, ויש בהם כל היסודות הנפלאים־האגדיים של שירת־ילדים. ואף־על־פי־כן, מסתמנת כבר כיום בכל ספרות ערוגה מיוחדת, שמטפחיה חותרים על דרך האמנות – בלא מגמה מחוצה לה – לעצב את נפש הילד. אין זאת אהבה סנטימנטלית, כי אם עין רואה, עין אוהבת, זו שהילד לה אגדת העולם, שרק ‘בזכותו – כפסוקו של טשרניחובסקי – הוא קיים’. שירה זו היא פרי של ראית־עולם נדיבה, בה תום־לב וחכמה, בדיחות הדעת ואהבה יחד נשקו.

משהו מסגולות אלה טבוע בשירי טשרניחובסקי, והוא בלי ספק אב לשירה זו בספרותנו.

[ט] על טשרניחובסקי שהלך

השירה העברית בלי טשרניחובסקי! – חדשים רבים של מחלתו הממאירה לא הספיקו, כדי שנתרגל אל הרעיון הממאיר, שהוא הולך מעמנו – שהנה, אף הוא, האחרון בפמליא של המשוררים שסללו את הדרך לפנינו, עזב אותנו. איך קרה הדבר, שהוא, בעל הדם הבריא ביותר בינינו, שבן ששים כבן עשרים דרך על במתי חייו, והצהיל את שירתנו בהימנוני אדמה, בהימנוני יער – איך דוקא הוא הוגה ממסלת השמש ונמצא יום אחד נפסד בדמו, שהצעיד אותו אלי קבר – בעוד רוחות בוקר לופפות את נפשו, שלא שבעה חיים ולא שבעה שירה עד נשימתו האחרונה?

במשך חדשים רבים היינו פוגשים אותו בעינים מורדות, כאילו היינו מתביישים לראותו בכמישתו הנוגה. אף הוא כאילו הסתיר את פניו, את המסכה הזרה, שעל כרחנו ראינוה כראות פני המשורר.

לא כביאליק, שהאמין כיהודי ברחמים וביקש מחבריו פעם בפעם שיתפללו עליו. הוא שידע כי גורלו נחתך, התנכר לו. השתמט מלגעת בנושא ‘מגונה’ זה, – ביטל אותו. וזוכר אני, כששאלתיו במסיבת־הפרס לתרגומים לשלומו, נענע בידו כאומר: מוטב שלא נדבר על כך! המות לא היה מענינו, וכל זמן שהתהלך עלי אדמות, היה לו כנורו משענתו האחת, שלא השמיטה מידו. ככה חי ושר, כי החיים, מהותם ותכנם, לא היו לו אלא שירה. השירה לא היתה לו, כמו לאחרים, תוספת לחיים, כי אם החיים עצמם – כוח ראשון, ערך ראשון. וכל עוד לא נתרוקנה נפשו מצליליה, לא היתה לרגש המות, שהלך והתקרב, שליטה עליו.

ביכולת זו לפסוח על נתיב הכליון, לשאת את השירה כחגורת הצלה מול פני התהום, היה משהו לא־יהודי או משהו מן היהודי שהיה פעם ושהוא הולך וקם ביחידיו של דור עולה. יותר מאשר ב’לנוכח הים' וב’משירי הגולים' ואפילו ב’מנגינה לי', נתגלה כאן היהודי החדש, ובעיקר: הדם החדש, שהיה שקוי לשד־אדמה ואיתנות־חיים, ועל כן התחזק בחיים והתחזק בשירה ולא שעה אל הצללים אשר סביב שתו עליו במשך ירחי־אימה רבים. ככה נאבק לחיים ונאבק לשירה וקיים בעצמו מה שקיים כל ימיו ביצירתו.

השירה העברית בלי טשרניחובסקי! אמנם העדרו של ביאליק הורגש אחרת בישוב – כאילו נפסקה נשימתו הלוהטת. אבל גם טשרניחובסקי היה חלק מן ההוי שלו. משהו הומחש, נסתמל בדמות בולטת זו, שנעשתה זה כבר מעין חלק מן הנוף. הופעתו הורגשה כרוח מנשבת, כצהלת צמיחה, כיוצר שאין הכמישה שולטת בו. והרי זהו מה שמצהיל ביותר את הלב! אף אם משהו נפגם בו, כמו בכולנו, בשל הצורות החדשות, שהוא – ‘אויב הדקדוק’ – לא היה עלול בעצם טבעו להשתלט עליהן שלטון מלא, – לא פסק גידולו: בכמה מזמירות הארץ, משירי הזמן, ב’עמא דדהבא', במיוחד – בשירה הגדולה ‘הרוגי טירמוניה’ היתה ההכרה שנתחדש ועלה עד מאד.

ואם צליליו לא הרעישו כשם שהרעיש ביאליק, – ליבבו, עוררו, הפריחו את חיינו, את שירתנו. שום משורר בימינו לא עורר חשק לשיר, לא נטע בטחון בשיר, איש לא חיזק רצון ליצירה, אמונה ביצירה גם אצל אחרים – כמוהו. הוא לא עורר פחד כביאליק בשלימותו, באיתנותו: הוא פיזר את צליליו, כזירועי־חדוה, לכל רוח. כן – הוא לא הבחין, בכל השכלתו הגדולה, לפעמים בין הישג לכשלון, והיו בחלקתו גם גידולי בר שהכאיבו. אבל הברכה שהיתה שרויה תמיד ביצירתו – זה השפע שלא פסק, היה מכפר על כל פגם. מה שסלחו לו, לא סלחו לאחרים. כה פוריה ומנומרת וירוקה תמיד היתה החלקה שעשה בה, שנבלע בגידוליה גם מה שעלה פרא ולא ניכר ציץ לפני חוח: שניהם כאחד העידו על אביביות נמשכת, על כוחות נעורים שאינם כלים.

זאת היתה הפינומינליות שביצירתו: שהיו בה מחזורי צמיחה תמידיים: טירונוּת ובגרות שנתחדשו חליפות, – שעם כל הרצון לצורה, ידע גם לבעוט בה, להיסחף עם גלי עצמו, ולהסתכן בגיל זה, שכולנו יודעים להיזהר בו ושלא להמעד. טרם הגיעה השעה לבדוק מה שהושג ביצירה זו על ידי עודף כוח, ומה שהושג דוקא על ידי מיעוט־הבחנה בלשון, – ולא רק בלשון בלבד… שום איש בינינו לא ידע להפוך את רפיונו (במיוחד בבטוי) לכוח, להאחז על עברי פי פחת בסלעי הצלה. פרשה מיוחדת ביצירתו היא המאבק ללשון, המאבק לצורה – במיוחד, בתקופה האחרונה שנתערערו הצורות הקודמות, ואפילו ‘בעלי תריסין’ שבלשון לא תמיד עמדו במבחן הקשה. ערמומית זו שבאמן עמדה לו (אם גם לא תמיד!) – לסתום את הפרצות, לשלם ‘דמי נזק’ בהפתעה לא צפויה, בחן לא צפוי – בהם נעקר מן הפח ויצא בשלום, לוּא גם למחצה, במקום שאחרים נידונים בריסוק אברים.

*

לא לחנם ראה את עצמו כל ימיו נכרי לאחיו, ואת שירו: ‘זר לבני אומתו’. הוא היה ישר־קומה כולו, נפשו היתה ‘חפה מכל סדק וקרע’ – לא על געגועים חי, לא על דברים שאינם, כי אם על עולם רב־ממשות, רב־צבעים ורב־ענין – על דברים שהיו, על עושר שנקלט בדמו, שנשתמר בכל חושיו הבריאים. חדוות המציאות לא באה עליו כחתף, לא הממה את נפשו, לא הממה את צליליו. הוא אסף את שלל העולם בלא בהילות של רעבתנות, כי אם כדבר המזומן לו, כאוצר אשר לא ידל לעולם. בזה נבדל מאחיו, שהיה מבורך בכוח לשאת את המציאות כחיה אמיצה הנושאת את טרפה לבטח אל מאורתה. מזמן לזמן היתה גם עליו הרוח הכבדה, כי הכיר עד מה ‘הקדים לבא’ ועד מה הכזיבו החיים, הכזיב הדור גם אותו, שהביא לו את טנאיו המלאים. אבל גם כי הסב את פניו מן הסביבה, שלא ידעה להצהיל את חייו, היה כבד בנכסי עולם מכדי להתמרמר, מכדי לקלל.

זרוּת זו לעמו, שהוא קובל עליה מראשית צעדיו, כשאחד־העם עדיין היה מחזיר לו את שיריו, וחוזר עליה ביתר מרירות גם בשעה שהגיע לידי פירסום גדול ורבו מעריציו בספרות ובקהל הקוראים, – נבעה, כמובן, גם מתוך איזו עמדה מיוחדת שתפס באומה – מתוך ההרגשה, ששטח גדול טרם נכבש וגם שיאי יצירתו כ’חתונתה של אלקה' כ’הרוגי טירמוניה', לא הובלטו כראוי להם, לא הקסימו את הרבים. אבל יותר משהרגיש בהתנכרותם החיצונית (שאמנם לו, לפי טבעו, היתה קשה ביותר!), לא עזבתהו כל ימי חייו ההכרה, שהוא ‘אחר’ – שלפי תכונת שירתו, לפי יקר סגולותיה, היא משהו שהאומה טרם הוכשרה לו. הכרה זו, שדורו טרם קם, גם עודדה אותו בבדידותו, גם העמיקה את אכזבותיו, – ביחוד משהגיע לארץ ועמד פנים אל פנים עם אלה, שאליהם קווה, שאת בואם בישר, והנה גם בינו וביניהם טרם נפסקה המחיצה.

ההכרה היתה, שהוא הראשון ל’משוררי חול' בישראל – ראשון לשירה זו, שנצנצה ראשונה במשוררי ספרד, משהו במיכ“ל, במאנה, ונתחדשה בו, נתגלתה במלוא לבלובה רק בו. ביאליק היה גם בשירי האהבה ובשירי הנוף, כנור ישראל, כנור קודש. בכל חידושו היה ממשיכה של שירת ההשכלה. אף שבהכרה חתר אל השירה המודרנית, שנשתחררה מן התנ”ך, חתר גם אל הלשון המאוחרת, השקויה צבעי־ארץ יותר, עסיסי־מציאות יותר. בעוד שטשרניחובסקי שבר את הקו הקדמון, כשם ששברוהו שמואל הנגיד, בן־גבירול, ואפילו יהודה הלוי. הוא, ולא ביאליק (שעשה אזנים כל ימיו לשירת ספרד) היה יורשם וממשיכם של אותם הפייטנים, שגדולים ומקוריים היו רק כמשוררי חול (אפילו הימנון אלהים, כ’כתר מלכות', הוא לפי כל סגולותיו, במיוחד לפי הסיגנון והריתמוס שלו, שירת חול: שלטון של מחשבה – השגה קוסמית פילוסופית, יותר מהתלהבות דתית בלבד).

עוד לפני שנים רבות הטעמתי סגולה זו של שירת טשרניחובסקי, שנתבטאה בעיקר באיזה שיתוף צורה וסיגנון לשירת ספרד (בעוקץ המחשבתי, בריכוז, בלקוניזם). עכשו, ששבתי והקשבתי אל שירתו, הוברר לי בירור נוסף, שהוא היה יחיד בדורו בזה, שנעקר כולו מן הקצב הישן, – שכל כמה שאנו נפגעים לפעמים מפגימותיו בצורה ובסגנון, הוא, משוררם של ‘דיינירה’, ‘נוקטורנו’, ‘על המים’, ‘קרים’, שסלל לפנינו את הדרך לסגנון השירה המשוחרר מן הדפוס המקובל – הוא שפתח את חרצובותינו.

ולסגנון משוחרר זה עלינו עוד להלחם ימים רבים, עד שנבליעהו בדם הדור, עד שנקליטהו באזנו, בהגיגו, בסתר לבבו. אכן המשורר עצמו לא יכול שלא להכיר מתוך מרירות ש’נטע זר הוא לעמו' – שמיטב צליליו, המנוניו, מראותיו, כל מה שקדוש לו ושיקדש לדורות הבאים, תלוי עדיין ברפיון ואינו נאחז אחיזה ממש.

ובהלחמנו לטשרניחובסקי, אנו לוחמים לתרבות העברית החדשה אנו לוחמים לעצמנו, לכולנו.

המושג על תרבות חדשה מזדהה אצלנו עם המושג על תרבות חול. ולא משום שהוא מנוגד למושג זה של דת כי אם – שהוא מרחיב, מעשיר את תחושת העולם: מפקיע אותה מצמצומה של דת – מקרב אותה אל מעינות שנסתתמו. שירת חול, לפי מושגה האמתי, כוללת גם את הדת, אבל לא במנותק מן הטבע, כי אם במשותף לו. לשירת־חול זו נלחם גם ביאליק מלחמות־אלוהים – לא שחפץ להעקר מן הקודש, כי אם להוסיף מן החול על הקודש, להעלות את שניהם על ידי מיזוגם.

כשאנו מציינים את שירת טשרניחובסקי כשירת חול, אנו מציינים לא אפיקורסות שבה (דוקא היא אינה אופיינית לשירת חול אמתית!), כי אם כהתלבלבות הלב ופתיחת הלב לכל מתנות החיים, כהוצאתה למרחב העולם, – כשחרורה מכבלי עוני, כעקירתה מן הכמישה. ביאליק נאבק לשירה זו – ולא יכול לה. לטשרניחובסקי היתה השירה האחת, הטבעית: אחרת לא ידע.

הוא לא היה, כפי שהשבּלונה גורסת, משורר היונות, אף שאיש לא השיג את הקצב האפּי, ההוֹמרי כמוהו – דומני, שאפילו במשוררי הגויים מעטים, שקרבו אל הומירוס כמוהו. מעטים היו שאהבו את ההוי העממי היהודי, שהכירו אותו, כמוהו. באידיליות הציג לדורות את איש העם, את חן פשטותו, את ההומור החביב שבו: בזה דמה למנדלי, לשלום־עליכם, לביאליק, ומהם גם למד הרבה. אף־על־פי־כן, היה ההומור שלו, גם בגלוייו הגסים, מזוקק יותר, שירי יותר. משהו מן הקצב המיוחד שבשירתו, שבנפשו, הרים אותו, האיר אותו מבפנים. באשר הוא היה האפּיקן מלידה, האיש שלא נלחם לשירה אפּית, כי אם היה כולו שקוי אור החיים, אהבת הדברים, בלי להבחין ביניהם.

החידוש שבו היה, שלא הבחין בין חול לקודש – שקידש את העולם. שהיה שתול כולו בתוכו. גם היסוד האלילי שבשירתו לא היה מכוון כנגד, כי אם בעד. פירושה של אלילות היה לו: ההכרה, שכנגד הכוחות האויבים שבטבע, מצויים בטבע עצמו כוחות טובים, אוהבים, מצילים, שעלינו לגלותם, לכבשם לעצמנו. לא שמי־שהוא מבחוץ בא להצילנו, כי אם אנו בעצמנו, מתוך התגברות פנימית, הודפים אותם, מכוונים אותם לטובתנו.

בזה היה משורר הגבורה, שהאמין במציאותם של כוחות האומה, שנתנוונו מתוך שהעיקו עליהם חוקי־שוא ותורות־שוא; והוא לא התריס אלא כנגד אלה, שצמצמו את העולם בד' אמות של הלכה. ודאי שמשהו מאיבה זו לקלריקליות הובלט אצלו לפעמים גם הבלטה לא־שירית. תמיד היה כוחו בזה, שהראה את התשישות שב’חובשי בית המדרש‘, את התנוונותם שברוח, ולא בזה שגינה אותם: סטיריקן גדול, המעלה את תוכחתו לחזון, לא היה, אף שפסוקים בודדים (כ’אל אלהי כובשי כנען בסופה, – ויאסרוהו ברצועות של תפילין') נעשו קלסיים בחריפותם. משורר הגבורה לא היה אפילו ב’מנגינה לי’, כשהוא קורא ‘עלה רש!’, ולא כל שכן ב’שאו נס ציונה' הרפה בשיריו ה’ציוניים' בכלל, כי אם במקום שהציג לראוה את הנדיבות שבגבורה הקדומה (‘על הרי גלבוע’) או את שארית הגבורה בישראל (‘אלי’); ולא השפיע במקום שהוכיח אותנו על רפיוננו, כי אם בשעה שהמחיש את הכמישה, את הכיעור של חיים בלא תפארת (ההמון ההולך לרחוץ במים ב’שלושה כתרים' וכיוצא בו).

אכן גם תפקידנו כיום, לאחר שנשארנו בלעדיו, לא לספר בשבחה של שירתו בלבד, כי אם לכוון את הלבבות לה על ידי שנגלה את אוֹפיה המיוחד, את סגולותיה הגדולות כגורם ראשון לכיבוש המציאות ולכבוש הדברים, להפקעתם מן הרפיון שבמופשט, – מן הדברנות הבאה אצלנו במקום עשיה, במקום הגשמה.

וזהו פירושה של גלות.

[י] שירת הנוף של טשרניחובסקי

אנוּ בודקים את טיבו ואת עצמיוּתו של המשורר לאור הנוף שביצירתו – קו אפּי זה, שעל פיו ניתן להגדיר גם את מהוּת הליריקה שלו. יש ליריקנים, ואפילו מספרים גדולים – בעיקר נוֹבליסטים – שהנוף אינו מטבע עניינם והסתכלוּתם; אבל ‘הערבה’ של צ’חוֹב היא בעיקר שירת־נוף גדולה; וגדולי השירה והסיפור שלנו כוחם גדול והולך עם תיאוּרי הנוף.

הנוף היה אוּלי ראש כיבוּשיה של השירה החדשה. נוף ההשכלה (אפילוּ זה של מאפּוּ וּמיכ"ל) היה בעיקר נוף ריטורי, ועל הרוב אליגורי – יסוד שממנוּ לא נשתחרר גם ביאליק ברבים משיריו, עם שצבעיו כשהם לעצמם היוּ פרי הסתכלוּת עמוּקה וּתפיסת טבע עצומה (‘הבריכה’ ואפילו ב’שירי החורף').

מבחינה זו היה נופו של טשרניחובסקי עמוס פחות תוכן אליגורי, וכמה פעמים נזדמן לי לציין קו זה, שאוּלי הוּא המבדיל ביותר בין שני משוררינוּ הגדולים. ביאליק הדליק את הנוף במגע עינו, העביר אותו מיד לספירה רוּחנית יותר, גם כי הטביע בו צבעי־טבע, צבעי־ממשוּת – זאת היתה רצפת החוזה שנגעה בהויה ועקרה אותה מתחוּמי החוּלין. המציאוּת כאן גדולה מן המציאוּת – חורגת מתחוּמיה. טשרניחובסקי שליטף בעינו את המראות, ראה אותם ראיה שקטה יותר, מתוּנה יותר. לא הדביק בהם משהוּ שלמעלה מן הנוף כשהוּא לעצמו. אף הם היוּ, כמוּבן, פרי חויות גדולות וגם סמלים גדולים, אבל כל מה שטרח המשורר לא טרח אלא לדובב אותם בלשון משלהם ולכבוש את עצמו, כדי שלא לכסות על קסמי עצמם, על צבעי עצמם.

אף־על־פי־כן גם הוא לא נתכוון בנוף אלא להביע את עצמו. גם ביטוּל עצמו לא בא אלא כדי להביע את התפעלותו, כדי לתת ניב לאותו אושר מוּפלא, שאָצל לו עולם־אלוהים ברבבות תופעותיו. כל כמה שגם הוּא לפעמים אינו יכול לכבוש את עצמו ומרכיב בשירי הנוף המצוינים ביותר רעיונות ‘משלו’ – היסוד המכריע בשירת הטבע שלו הוּא להראות אותו, להבליט את עשרו, את גילוּייו שאין מספר להם. נתגלה האפּיקן, אשר משׂושׂ טבעו הוּא להראות וּלהוסיף וּלהראות – להראות את הגלוּי וידוּע באור פלא־גלוּי ולא־ידוּע, והעיקר – להביא במספר את המון הדברים, שבהצטרפם יחד כאילוּ יספּרוּ אחד בשבח משנהוּ. זאת החתירה בשירת טשרניחובסקי להפליג בפירוּט הדברים אינה נובעת אלא מתוך רצון להכיר הרבה – שלא להסיח דעת מן הגדולות וּמן הקטנות, שאין להבדיל ביניהן.

*

מידה זו היא שעמדה לו לשיר ולשוּב לשיר עד ימיו האחרונים על הערבה, נוף ילדוּתו, האדמה אשר גידלתוּ. כל פעם שעינו שבה ולוטפת את הערבה הגדולה, ש’אך היא בן חורין', הוא מגלה בה חן חדש, צבעים חדשים. כאן – מקור השפע וּמקור התוּגה – כאן כל מה שהרנין את דמו והרנין את שירתו: מרחב ואור!

נוף נפשו של אדם הוּא בראש וראשונה נוף ילדוּתו. עינו של ביאליק היתה כל ימיו דבקה בכפר וּבפרוור, וכל אור נפשו וגעגוּעיה חתוּמים בשירים כ’אחד־אחד ובאין רואה' ו’פרידה'. נוף נפשו של טשרניחובסקי היה הערבה. עליה שר אוּלי את שירו הנפלא ביותר ‘האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה’… מכל חרוז של שיר מלא רננה ויגון זה ניכר שכאן שורש חייו – שמאדמה גלוּיה וסודית זו צמחה שירתו. בשיר זה סיפר על חייו, על גורל חייו בניבים רחבים, מאירים ועגוּמים, כאשר יספר אדם על הפלאים והאכזבות שהדביקוּהו כתוּמם. זה הקו המפריד בין עצב ליגון, בין פלא לאכזבה, אינו קיים כמעט בשירה. היגון הגדול אף הוּא בכלל פלא – בכלל כוח. גם הערבה, שאליה הוּא שב פעם בפעם ביתר עוז וּביתר געגוּעים, חביבה עליו בשל רוחב יגונה, וּשׂדותיה נוסכים עליו שכּרון, מרחיבים את נשימתו בשפעת גבוּרתם הנסתרת, בכוחם להתעודד וּלהתחדש פעם בפעם:

הוֹי, הָעֲרָבָה הַגְּדוֹלָה! הֲכֹחוֹת חֲדָשִׁים בָּךְ תּוֹסְסִים

בְּאוֹן־עֲלוּמֵיהֶם וְקוֹדְחִים בְּשִׁכְרוֹן הָעָצְמָה וְהַמְשׁוּבָה?

ושוב הוא שר ב’חתונתה של אלקה' טובת המראות ורבת ההומור על ‘המרחב הגדול’ ועל העצמה השפוּנה בערבה, אשר ‘מדי יובל ביובל שוב יתנערו איוּמים, כוחות הפראים הקשים’… משהו כאן מן ‘הכוח הנרדם’ שב’מתי מדבר', ואולם זוהי גם תחושת־היסוד של טשרניחובסקי, אשר את כנורו עוררו תמיד הכרת הכוח, הגדל והולך במסתרים, המגע בקוסמי הנעלם, המחכה תמיד לרגע התגלוּתו.

הוּא, היודע להתאפק, להסתכל בערמוּמיתו של האדם הקדמון, יודע לשמור בחכמה ארוּכות בקרבו את כוחו, אבל בא לידי התעוררוּת תמיד עם מגע האיתנים, עם התפרצוּת הענקים שבטבע. סגוּלה זו עשתה אותו למשורר הים המובהק בשירתנו.

נוף הים, שאת קולו שמע מעבר לערבה, היה נוף בחרוּתו. בימי הצמיחה הראשונים בא אליו ‘כי אבל לבבו’: מגליו האדירים ינק כוח, ינק בטחון וּגבוּרה. והוּא שהיה לו, כי זכר אותו מרחוק, סמל הגבור העברי הקדמון, אשר לבו, לב נדיב, שדורות קטנים עשו את שמו לשמצה, עורר בו זעם ועורר חנינה כל ימי חייו (‘לנוכח הים’). הים היה הסטיכיה של נעוריו, של ימי הגידוּל, וּבשבתו בארץ, מדי נעצוֹ את עיניו החומדות בתכלת ים המולדת, ורוח הים נשב בבלורית ראשו, לבש תפארת נעורים ויהיה כמצפה לגבורו כי יופיע, לפלאות כי יבואו. וּבעמדו על שפת ים יפו, הוא שוב זוכר יחד עם אלילות יון היפות את גבוּרת הקדוּמים, את ‘אל כובשי כנען’. פלא האון של מרחב המים הגדול מחזק בו את האמוּנה ב’אדמת פלאי אל' אשר ישוּבוּ:

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס!

מי עוד כמשורר, המאמין בכוח, מאמין גם בנס!

אכן בארץ משכוּ אותו בכוח איתני ההרים, ליבבוּ הסלעים, ליבּב אותו הכוח הנפלא, שסימל את ישראל הקדמון – אותו כוח לעמוד, להאָבק, לשמור דורות ויובלים את האמוּנה הגדולה לשעה הגדולה העתידה לבוא – מה שהביע בחרוזי־סלע ב’ירושלים קרית־הגזית':

בְּנֹגַהּ־אוֹר לְמוּלֵךְ עִם שֶׁמֶשׁ־שְׁקִיעָה,

וְאָדְמוּ כָּל אֲבָנַיִךְ, גַּגּוֹת כְּיוֹקְדִים,

הַאֻמְנָם לֹא דְמֵי גוּשׁ־הַחַלְבִּי, בֶּן־גְּיוֹרָה,

דְּמֵי מַכֵּי־יְבוּס, דַּם בַּר־כּוֹכְבָא וְרֻדִּים!

כאן לא צמא אלא לגבוּרה. כוח לקוּם, ‘להשקות בדמים גיאיות־צחיחה’ – או לחדול מהויה רוות בוּז, רוות נדוּדים.

האידיליה

קסמה של שירה אֶפּית בזה, שהיא תמיד צומחת מן הקרקע, שהיא פרי הווי מגובש, קרוב למשורר, חלק מנפשו, מכליון־נפשו לעולם זה, שעיצב במראותיו, באנשיו את יקר חייו. אין זה מתמיה, שבדורות הגלות הארוכה העמידה האומה משוררים ליריים מרובים, ביניהם גם אנשי־מדות, ועד התקופה האחרונה, – אף לא אפיקן גדול אחד, – משורר אמיתי, שרישומו יהא ניכר בלב האומה, כבן־גבירול, כיהודה הלוי ודומיהם. אפילו בלשונות לועזיות הקימונוּ ליריקנים גאונים, כהיינריך היינה, אבל הזנגבילים היו חרוצים, אנשי־בינה, אבל במידה מועטה – משוררים; ואפילו גדולי כשרון כיעקב וואסרמאן, לא הביאו, חוץ מכמה נובילות נבחרות, משהו שקיומו קיום עולם. כדי שיהיו אפיקנים גדולים היו חסרים–קרקע, הווי עממי, דמויות שבהן טבוע חלק מנפשם, חלק מנפש האומה. דווקא זהו השׂאוֹר שבשירה אפּית: לא עוז ההרגשה, חריפות החוויה, דבר שהוא (כמו בשירת היינה) אישי ביותר, כי אם ההתגלמות האורגנית של האומה ובריותיה.

העדרה של אפיקה גדולה בספרותנו שבנכר הוכיח, שהיינו שם בחינת ‘אורחים נטו ללון’, נטולי זיקה אמיתית אל המציאות הקרקעית. אפילו קטעי המעשיות שבצבצו פה ושם לא הכילו אלא מאורעות ערטילאיים, נטולי מראה וצבע – לא היו, בעצם, אלא רמזי רעיון, או חידודים מפולפלים, שלבושם היה תלוי עליהם כבלואים מטולאים. וכך היו גם מסופרים על־פה – מתוך בהילות, מעוטי לחלוחית של הומור, של טביעת־עין – רוח ולא בשר.

ניצני אפיקה ראשונים נראו רק במעשיות החסידות. כל במה שלא נתכוונו אלא לספר את פלאי הצדיק, היה עצם הסיפור עניין רב־ערך בחייהם. בסיפורי החסידים, כמו בתורתם, היה משום חידוש האגדה, משום שמחת האגדה, לעומת הקדרות שבהלכה. ר' נחמן מברסלב היה האפיקן הראשון, והיה גדול באגדה, כהיותו גדול במחשבה, – באשר היה משורר והכיר את הליקוי שבהפשטה, ואף שגם הוא לא יכול להתגבר במעשיותיו על האליגוריה, שׂשׂ להפליג ביער האגדי – ידע כמה חסר היהודי שפע נפשי זה שבילדות.

עד כמה הרנין את רוח העם היסוד האפי הנקי, שלא נגרר אחריו העוקץ האליגורי, יוכיח הסיפור הראשון של ההשכלה ‘אהבת ציון’ – זה שהעביר רוח של נעורים ראשונים, של התחדשות ראשונה על פני הרחוב היהודי. בחיבור לא גדול זה, שלא התחכם, אף שהיה מלא חכמה, הורגש התום שחזר, הזיקה לאדמה שחזרה, וכלום לא כולנו מכירים, שהוא אשר קירב את הדור תחת כנפי הגאולה?

*

ודאי שמנדלי היה אפיקן גדול, והוא שגידל את שלום־עליכם, גידל את טשרניחובסקי, את ש. בן־ציון. בלעדיו לא יצוירו ברנר, שופמן, ברקוביץ, שהם ‘נכדיו’, כשם שנכדיו הם גם כל יוצרי הסיפור העברי החדש. והם, כמובן, הלכו בדרכיו, כשם שנטו מדרכיו. אולי דוקא בזה גדולתו, שהאחרונים התקוממו לו ונשמעו לו, כאחד–כאלה הלא הם תמיד התלמידים המובהקים. כן – אין ספק, שהאפיקן המודרני הראשון בישראל היה מנדלי. אבל הוא הגיע לידי כיבוש זה לא בבת אחת, ורק בחיבוריו המאוחרים הגיע לכדי שמחה אפּית זו שמבצבצת מכל שורה של שלום־עליכם. כאיים ירוקים מצהילים את העין קטעי האפיקה ביצירתו. הגניוס של האומה, כמו ביצירות מאפּו, התגבר כאן על מסורת רבת־ימים. איני מתכוון למעט את ערך כיבושיו של נגיד הפרוזה העברית, אבל הדור היה צמא למשורר, שיגלה לפניו את המציאות באור חדש יותר, מלבב יותר – למשורר שיסלק מחיצת דורות ויביאהו במגע קרוב עם הדברים הנשכחים.

זה היה תפקידו של משורר אפי, שיודע לחונן את הדברים, לדבוק בהם, לראותם ולהראותם כפלאים.

וטשרניחובסקי היה אותו משורר.

*

קסמי טשרניחובסקי היו רבים ושונים. תחילתו ליריקן – בעיקר ליריקן. שירים קטנים ומפזזים אלה שב’חזיונות ומנגינות' היו לנו בבחרותנו, כטל המתבקש לעולם. צלולים וקלים, כרצי כסף, כצלצלי מים אביביים, משכו את לבנו, חידשו את הדם הצמא לשמש, לירק, לאהבה. משורר־נוער שר לחולמים־נערים, אף כי מתוך הצלילים הקלים האלה כבר קלטה האוזן קולות מלאים, גבריים ראשונים. החן היה בערבוב זה של נערות ועמקות, של יגון צעיר וחדווה צעירה. בכל זה היה מן הקסם של שירה מתחדשת, של הוויה מתחדשת. בכל שירת חיבת־ציון לא חילחל סם־חיים משכר כזה, וצמיחתה של שירה לא־גיטואית זו העידה על נס שעומד להתרחש – שכבר נתרחש בחרוזים שקויי נוער אלה.

אף־על־פי־כן נטעו גם אז בטחון מיוחד השירים האפיים בצורת באלאדות, שניבם היה מוצק יותר, עצמיי יותר (וגם בעצם פגימותיהם, שגילו נעיצה, לוּ גם ‘מרטשת’, ובלבד שלא טשטשו את האברים הבולטים). אחרים היו מיכ“ל, יל”ג: להם היה העיקר הרעיון, העיקר הרגש. כאן היה עיקר הדבר לעצמו – הבליטה לעצמה. מובן שאין להסיק מזה, שכאן לא היה רעיון, לא היה רגש. אבל החרט היה תקוע קודם כל בגופי הדברים. וניכר אופיו זה לא רק בהעלותו את הדמות המלבבת של ‘עולת רגל’, שלקחה את לבו בתום הכפרי, בחן החביב של הפנים השזופים, פני שולמית; גם כשנתכוון (ב’שלושה כתרים') להעלות את היופי המשלים את זיוו של עולם, שבלעדיו פגומים גם כתרה של תורה וכתרה של גבורה:

שֶׁבַח לְכִתְרָהּ שֶׁל גְּבוּרָה בָּעוֹלָם,

תְּהִלָּה לְכֶתֶר שֶׁל תּוֹרָה לְעוֹלָם!

וְכֶתֶר שֶׁל יֹפִי מִי יַעֲרָךְ לוֹ?

– הוא משהה את עינו גם על כיעורו של עולם, – מעביר לפנינו את כל הנגוּעים, ‘איש ומכאובו, גבר ומוּמו’, כדי להבליט במיוחד את החן העולמי, שנתלבּש בר' יוחנן וריש לקיש, כאילו רמז לנו שאמנם הם, ‘יד הפלד’ של הלסטים הגבור ו’הוד בחירי אל' הנסוך על פני התנא ה’תקיף וענו' הם יסודו של עולם, הרי יש לאמן עניין גם באלה המכוערים, המיותרים, לכאורה, לגמרי – גם בלעדיהם היה העולם חסר משהו, שהוא משלים את צביונו: זה ההומור של האפיקן, הצמאון למראות, שאינו יודע רויה.

*

מה שעשה את ‘ברית מילה’ יצירה למופת היה זה, שכמעט אין נושא כאן, אין כוונה גם להציג לפנינו דמויות מיוחדות באופיין, אנשים טיפוסיים, כי אם להראות חלקת הוויה מלבלבת – אולי להראות אנשים שמחוץ לעיירה, שהם חיים לתומם. ועם זה אין המכוון כאן דווקא אנשים אידיאליים לפי המקובל. בזה נתגלה המשורר מחדש, שאינו קשור למסורת ספרותית, כי אם למראה עיניו יתאר, יספר מה שהעולם מגיש לפנינו. זה השוחט הכפרי, ש’הצפירה' כל כך חביבה עליו, הוא כבר בעצם אדם חדש, שהעניינים הקרובים ללבו ומעסיקים אותו בנסעו בערבה הם הקונגרסים, הציונות, אחד־העם וה’צעירים', ואף על פי כן, הוכשר גם להסתכלות בכל פרט שבחיי החצר, והעופות העולים בסולם מתוך היסוס לשינה של ערבית, כתינוקות שמיכאילה מסיעם קמעה להנאתם – כל המראות הקטנים האלה – עניין לא מעט בהם, וכדאי גם לאליקים השוחט, גם למשורר עצמו להשהות עליהם את עינו שהייה ממושכת. כל זה מבדח מאד ואינו משולל חשיבות כל עיקר. וזה היה כאן החידוש: הצמאון למראות פשוטים, המרנינים את הלב. ליבובו של עולם היה זה. כשרון החיים הוא הכשרון לראותם, להלכד בחמודות שאין קסמיהן בולטים. אליקים השוחט הוא אדם שמחשבותיו סובבות על גורל עמו ועתידותיו, ומושבה בארץ־ישראל אולי ביודעים יקרה לו מכל המיכאיליבקות שמהן יניקתו. אבל בלא יודעים הוא דבק, כמשורר, ככל אדם נאמן לטבע, גם באדמה זו, שהוא מרגיש את חמימותה תחת כף רגלו. אנשי האידיליות האלה חביבים על המשורר בשל איזו שלימות שבאופי, בשל איזו איכות בלתי בולטת, אך מורגשת בקצב דמם. המשורר חלק להם משהו מעצמו, ואליקים השוחט, שאינו כביכול אלא שו"ב ומוהל בעדתו הקטנה ובסביבה הכפרית, הוא גם יהודי מודרני ובדמו נוזל דם טהור זה שבמשורר ואפילו באחד החלוצים. כלום אין בחלוץ אמיתי, בכל נאמן עם לבו, משהו מן המשורר?

*

האידיליה ‘ברית מילה’ לא סיפרה אלא על ‘שמחה’ יהודית רגילה בכפר, לא היתה לה לכאורה שום מגמה – לא ללמד זכות ולא ללמד חובה על מישהו, ואף־על־פי־כן ניכר מיד שהמשורר הבדיל כאן לטובה את הבריאים שבצמחי ישראל, את ההולכים לתומם והחיים לתומם. עינו חוננת הויה יהודית זו, הפורחת בשמש־הכפר – שאין בה מן הבהילות העירונית, מן המהומה העירונית, – והוא רואה בה לא חנו של עולם הולך בלבד, כי אם גם סימן לחיים ואנשים יבואו. בתיאורו של רבי אליקים השוחט, המקפל גליונות ‘הצפירה’ לאטו, לאחר שקרא בהם בעיון, ‘מחליק ומגהץ שוליהם’ בחיבה, וניגש אל החלון לראות, אם לא הגיעה העת ללכת להתפלל תפילת המנחה ‘בקהל עדתו הקטנה והיראה’ – כבר נקבע קצב עולם אחר; מעולם לא סופר במתינות כזו, שיש בה מן החשיבות הגדולה, על הויה פשוטה ורגילה כל כך. המשורר כאילו רמז מיד, שבזה השוחט הכפרי הפשוט יש כבר מנצנוץ היהודי החדש, ולא משום שבכל הלך־רוחו מורגשת נשימת ‘דור חדש יקום בארץ’, דור חולם על ‘ציון’, מושבות, קונגרסים ובאנק‘, כי אם משום שבגשתו אל החלון עינו נתונה ארוכות ל’תרנגולות הנחפזות אל ארובותיהן’ והיא מלוה בחיבה את העופות הפורשים לפינת־גג, הנשען על כתלי הרפת. עין זאת, המלבבת מראות קטנים אלה כל כך, היא כבר עין אחרת. גם אוזן זו, הקולטת את שירת מיכאילה הפשוטה ביגון הערבה עד כדי למלאות את לב שומעה המית־פלאים כל כך, היא מזיגת הרוח של השוחט הכפרי ורכבו האוקראיני בחרוזים שמעטים כמוהם ליופי בשירתנו החדשה:

חֶרֶשׁ אָז יִתֵּן בַּשִּׁיר מִיכַיְלָה אֶת קוֹלוֹ, וּנְכָאִים

הָגְתָה שִׁירָתוֹ הַפְּשׁוּטָה, הַתְּמִימָה, הֲרַת־הַגַּעְגּוּעִים.

פָּשׁוּט נִגּוּנָהּ מְאֹד. כֹּה תָּמִים וְכֹה מוֹנוֹטוֹנִי.

כָּכָה יְתַנֶּה הַשַּׁחַף עַל גְּדוֹת הַיָּם־הַשָּׁחוֹר, וּבְסֵּתֶר

קָנֶה, אַגְמוֹן וָסוּף, וְעַל אַשְׁדּוֹת הַדְּנֶפֶּר עַל שִׂרְטוֹן:

קְרִיאָה וּקְרִיאָה לְבָד, קוֹל עַרְעָר, קוֹל־בּוֹכִים וְנוּגֶה, –

כָּכָה גַּם יָשִׁיר מִיכַיְלָה; וַתִּגַּע שִׁירָתוֹ הַנּוּגָה

עַד לֵב אֶלְיָקִים הָרַךְ. וּבְשִׁירַת הָאִכָּר גַּם יִשְׁמָע:

מָרָה יִבְכֶּה בָהּ לֵב, לֵב רַעֲנָן, שֶׁמָּלֵא אוֹן וָאֹמֶץ,

אֶפֶס הַמָּקוֹם לוֹ צָר, וְהוּא חָפֵץ בְּמַעֲשִׂים וַעֲלִילוֹת,

וְרוֹצֶה בְצִנּוֹר, שֶׁבּוֹ יִזְרְמוּ כָל כֹּחוֹת עֲלוּמָיו,

וְרָוַח לוֹ מְעַט, בַּאֲבֹד כֹּחוֹתָיו הַיְתֵרִים מִמֶּנוּ…

גם בתיאור ה’שמחה' עצמה אין משום כוונה להעלות את הדברים אף טפח משיעורם הרגיל. הכל כאן – בלי הרמת קול, בלי הטעמת צבע. אוכלים ושותים ושמחים. מתחרים בהלצות עממיות, שאין בהן משום חריפות יתירה. ורק בתיאור הנערה ה’קוואטרית', שהילדה והאשה כאילו נאבקות בה עדיין, מפעמת התפעלות מחן יהודי, מיופי שבטבע – אם גם אף לכך נתכוון המשורר שלא מדעת.

*

החידוש של ‘ברית מילה’ היה באפיקה הנקיה מכל מגמה – בשמחת הסיפור, התיאור, שלא הבדיל בין קטן לגדול, בין ‘קודש לחול’. בקצב מדוד ושווה סוּפר על הכפר ועל הערבה, על חנה של בת פסח ועל זמרתו המונוטונית של מיכאילה, זמרת הערבה, ולא בפחות חשיבות ובפרטות מדוקדקת נמסרו בדיחות־ההבאי של שמר’ל הליטאי ושבתי’לי הפולני, שהתנצחו בפני הקרואים בחריפותם, כביכול. היה כאן לפעמים הקצב חשוב מן התוכן. התוכן עצמו לא היה ברובו אלא בליטות הוי, – החיים בחשיבותם ובסכלותם, שתוארו ברגש ובהומור, שבנעימתם לא נבדלו זה מזה. לא, העולם אינו יפה דוקא בשל חוכמתו, כי אם בשל העין שקלטה אותו – שהוכשרה לקלוט אותו בנגלה ובנסתר שבו, שגם ביניהם אין להבדיל. שלא מדעת רמז המשורר על העולם, שאינו שלם בעוד לא הסירה את האבק ממנו יד המשורר. הוא לא שאל (כביאליק ב’הברכה'), מי משני העולמות קודם: הוא גמע בגמיעות גדולות מכל מעינותיו, הוא היה שכור מכולם, ואותה שעה לא נבלעה צלילותו. החידוש של האידיליה היה בזה, שנכתבה כולה בידי אפיקן גמור. ונדמה היה, שהעולם נתלבלב בראשונה, נגאל בראשונה, מראייה זו, שהיתה טובה במידה שלא היתה רגשנית – שלא היה בה אף שמץ של אליגוריה זו, שהטביעה את חותמה על כל שירה עברית שנוצרה בנכר.

מדעת לא נתכוון אלא להעלות על הבד חיים מפכפכים אי־שם בירכתי קרים, במקום שהאדמה, אדמת זרע, מגדלת יהודים אחרים, יהודים שאינם מ’בית הכואבים'. ודאי שקרא אז את ‘הרמן ודורותיה’. אבל היה זה הנושא שלו, הקצב שלו.

האידיליה ‘לביבות’ (והיא גם ראשונה בזמן), שמתוכה נשקפת לנו דמותה המלבבת של גיטל אלמנת הרב, ובה נרמזו גם שרטוטיה של רייז’לה, נכדתה, בת ישראל חדשה, הנותנת את נעוריה על תיקון החברה ונתפסת למלכות, מסומל כבר, אגב לישת בצק הלביבות נטול־הצורה ויציקתו ל’עיגולים‘, ש’מידה אחת להם’, תוצאת הלחץ של פי הצלוחית – רעיון האונס שבחינוך, המטיל פגם בתום הילד ובעצמותו והוא המביאו לידי פריצת הגדר:

נָקִי, וְטָהוֹר וָרַךְ – כֵּן יִפְקַח עֵינֵיהוּ הַיָּלֶד

כֻּלּוֹ כְּמַתְכֻּנְתּוֹ שֶׁלּוֹ, וְאֵין לְזָר חֵלֶק בְּנַפְשׁוֹ.

נָמִים הַטּוֹב וְהָרָע, כָּל כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ.

הוֹלֵךְ וְגָדֵל הַיֶּלֶד בְּצֵל כַּנְפֵי הוֹרִים וּבְסִתְרָם,

נַפְשׁוֹ דּוֹמָה לְנַפְשָׁם, וְהוּא סוֹפֵג אֶל תּוֹכוֹ יֵשׁוּתָם.

אך ימים יחלופו, ויצא האפרוח מקן האבות ‘והיתה בו ידם של כל העוברים והשבים על פניו, ונתנה בו מזוהמתה, ושרטה על גבו שרטת’. אין עוד יד האבות הרכה משגת להגן עליו מכל פגיעה רעה בו; ובצאתו מרשותם, והיתה בו גם יד המורים, שכוונתם טובה אבל אין הם מכירים בחניכם ולא תמיד ידעו להוליכו בדרך, אשר רק היא הולמת את תכונתו ומכוונת לאשרו (וכל זה כמובן מרומז בלישת הבצק, המכוונת את כל מחשבת הזקנה…):

צְבַת הַמִּשְׁמַעַת וְהַחֹק, הַמֵּעִיקָה עַל נֶפֶשׁ הַתַּלְמִיד,

תִּגְזֹר וְתִלְחַץ וְתָצוּר יֵשׁוּתוֹ בַצוּרָה, שֶׁמָּצְאָה

טוֹבָה וְישָׁרָה, שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ לְשַׁנּוֹתָהּ.

וְנֶפֶשׁ הַקָּטָן תִּתְכַּוֵּץ, וְהִיא נִדְחָה, נִרְמֶסֶת וּדְווּיָה.

וכך יעזוב הילד את בית־ספרו, ובעוד מחשבות מוריו מחשבותיו, נפש עצמו כולה אחרת; והיא מתמרדת ומלאה ‘שנאה מסותרת לכל מכניעיה’, ודבקה בכל אשר אסרו עליה משעבדיה; כזה היה גם גורל רייז’לה, נכדתה האהובה של גיטל:

… שָׁנִים עָבְרוּ, וַתָּשָׁב רֵיזֶל אֶל אִמָּהּ הַזְּקֵנָה.

עַלְמָה וּבְעֶצֶם נְּעוּרֶיהָ שָׁבָה אֶל קִנָּהּ הַפָּעַם,

אֶפֶס עַלִּיזָה לֹא הָיְתָה כִּהְיוֹתָהּ מִקֶּדֶם, וְעֵינֶיהָ,

עָמְקוּ וְנִמְלְאוּ תוּגָה וַתְּהִי מֵחֲרִישָׁה…

באמנות גדולה תוארו הלישה, מעשה העיגול, ולא פגמו האסוציאציות של הזקנה על גורל נכדתה אף במשהו; אבל זוכר אני, שאת נפשי לכדה ביחוד דמות הזקנה החביבה, המרגישה בעלבונו של פושקין, שנפש נכדתה רחקה עתה ממנו… כאילו ניחשה בחכמתה, כי בהתרחק הנערה ממשורר ילדותה האהוב, רחקה גם ממנה –

חָשָׁה בְּעֶלְבּוֹנוֹ גַּם הִיא. כְּאִלּוּ הִכְאִיבוּ אֶת לִבָּהּ,

שָׂמָה בְּרַחֲמִים רַבִּים הַ’טְּרֵפָה וּפְסוּלָה' בָּאָרוֹן

יַחַד עִם כָּל תְּחִנּוֹתֶיהָ, הַ’סִּדּוּר' וְהַ’צְּאֶינָה וּרְאֶינָה'.

אכן היתה זו האשה עם ‘העינים המאירות’, שהיטיבו לראות ללב, כהיטיבה לראות את העולם.

הקסימה אותנו גם שיחת גיטל עם ידידתה הערלית דומאחה. כמו בין אליקים ובין מיכאילה ב’בברית מילה', אין גם כאן מחיצה מפסקת בין אלמנת הרב ובין הגויה – עולם אחד הוא, עולם אנושי, שלא אהב חשדנות ולא ראה און בבן עם אחר. בהומור זה, שבו נמסרה קובלנת דומאחה על המקלים בדת מאחיה, המשורר שם בפיה גם דברי קנאתה החסודה לדת ישראל:

וְהִנֵּה גַּם מִשֶּׁלָּכֶם – מִינִים הֵם וְאֶפִּיקוֹרְסִים.

אוֹכְלִים כָּל טְרֵפָה וַחֲזִיר וּמַעֲלִים עָשָׁן בְּשַׁבָּת.

יַלְדָּה הָיִיתִי, זְכוּרַתְנִי: שַׁבָּת וּמֵתוּ הַחַיִּים…

עַתָּה – חֶרְפָּה הִיא, כְּלוּם לֹא? שַׁבָּת – וְסָחֹר וּמָכֹר…

גם בטשטוש התחומים הדתיים שבין שתי הידידות הזקנות, יש מאותו רוחב אפי, המעיד על תפיסה אחרת, על ראיה אחרת. היתה זאת התקופה הקצרה בראשית המאה, עוד טרם מלא העולם כולו רעל ומרירות, ובפינות העולם הירוקות עד התהלכו אנשים טובי עין כאליקים ומיכאילה, כגיטל ודומאחה, שהמשורר, יליד־הכפר, עוד הכירם בילדותו והיטיב כל כך להציגם לפנינו.

*

בהיידלברג, כמו באודיסה, חי טשרניחובסקי חיים מלוא חופניים, חי ושר, השתובב קצת, כמנהגו, אבל ידע לעבוד ולהיות רציני וגם לקיים את הפסוק: ‘שמח בחור בילדותך!’ – חשב כמו בכל ימי חייו, כי אין דבר אחד סותר את משנהו. אכן ימים טובים היו הימים ההם, ימי היידלברג ולוֹזאן; שם נחה עליו רוח טובה, רוח שקט ובטחה, לא ידע כמוה ברוסיה הצארית, שלטון הזדון והרשע – לא ידע כמוה, אולי, בכל ימי חייו. כמנהגו, שקד גם כאן על למודיו באוניברסיטה, בה הכין את עצמו להיות רופא, מומחה לניתוחים.

היו לו גם ימים של בטלה נעימה, ימים שבהם תעה מן הבוקר ועד הערב ביערי אוֹדנוואלד רחבי הידיים, כשהוא מקשיב לדממת הפלאים. כאן נחלץ מיגון הנעורים, שהוא לופף כל חיים בראשית פריחתם. כאן קלט את שירת גיתה, קסמה לו שירת הכוח של ניטשה. כאן הוא שוב ילד. אם יקרה לפניו בצל הסבכים צבי או עופר האיילים, או צפור צבעונית, אין קץ לשמחתו. לכל ניע עלים קל יט את אזנו בהאמינו, שהנה בא צייד קדמון, אשר הקים מרבצם פריצי־חיות. אבל לדאבונו, לא פגש ביער בלתי אם סנאית מקפצת על ראש אשוח, שרקרק נקרן או חוחית עליזת־צבעים; ואמנם שמח גם עליהם שמחה גדולה, כי שעשע את נפשו תמיד כל יצור בטבע, אם גדול ואם קטן הוא – ‘ברוכים נקלים כחשובים’.

וכה היה מהלך ושר, עובר נחלי מים וכפרים שאננים, ונח בביתו של איכר, או בפונדק שבקצה הכפר. אותה שעה הוא מסתכל בחייהם של האנשים העובדים בשדה ובגן, נהנה ממראה הנערים והנערות היוצאים לעת ערב במחולות מחניים. יש שהוא מצטרף בעצמו לרוקדים. והם מצרפים אותו בשמחה, כי היה בחור נחמד, זקוף ובעל בלורית, שהיתה מתנפנפת ברוח, והוא מתאמץ לשוא להחזיקה בסדר… עתים היה יושב בירכתי הגן, מסתכל באנשי התום ובחייהם הפשוטים. ודאי היה נזכר אז ביושבי כפרו במיכאילובקה, אשר אותו ואת אנשיו לא שכח לעולם; כי זאת סגולת המשורר, שהוא שומר כשכיות חמדה בלבו את המראות אשר ראה בשכבר הימים.

*

רבים הם השירים אשר שר טשרניחובסקי בימים ההם להרים ולמים, לחורש וליער. את כל השירים האלה מפעמת רוח חדשה, רוח עוז וחדוות נעורים מחודשים, הלא הם: ‘הרהורי ערב’, ‘לנוכח הים’, ‘בין הרים’, ‘על המים’, אבל הדברים המצויינים ביותר שכתב בהיידלברג ובלוֹזאן, הם האידיליות – שירת השלום עלי אדמות. בשירה גדולה זו גילה טשרניחובסקי, משורר הרוח, את חיבתו הגדולה גם לקטני ארץ, אשר יזרעו חן על סביבם בענוות נפשם, בפשטות חייהם – לאלה שביאליק שר עליהם: ‘יהי חלקי עמכם, ענווי עולם’, ‘ממעטי דברים ומרבי תפארת’. לא גיבורים ואנשים שם הם, כי אם טובי חן וטובי עין. וכי השתקף בהם העולם והיה גם הוא טהור כמוהם.

הרושם של האידיליות על הדור ועל סופריו ומשורריו היה עמוק מאד. היה זה קצב חדש, ‘זוית ראיה’ חדשה. העולם הראה את עצמו כאן מתוך דממת לב, נתגלה רחב כמישור ירוק, ללא ספק וללא לבט. הנה מה שגילה המשורר: כי את דמות העולם יוצרת עין האדם הרואה אותו ראיה תמה, ממושכה, בלתי פזיזה. היתה כאן מעין התקוממות שתקנית לבהולים, לקולנים; נרמז כאן שהעולם אינו קיים אלא בזכות הטוהר שמרעיפים עליו לבבות כגיטל, אלמנת הרב, אפילו כדומאחה, ערלית דברנית זו שקלטה את ההוי היהודי על טהרתו והיא מצטערת לא פחות מן הרבנית, ידידתה, ולא פחות ממנה היא קובלת על חלול שבת ועל שנתמעטו באי בית־הכנסת; לבבות כזה של ר' אליקים השוחט ב’ברית מילה', שניחן בגדול שבכשרונות – לראות את העולם באורו, במתן חינו.

ברם, החמודה שבדמויות כפר אלה היא בלי ספק זו של ווֶלוולה הקטן (באידיליה ‘כחם היום’), נער תם וחולם שהיה ודאי דומה הרבה למשורר בעודנו נער; שהרי כמוהו היה מלא דמיונות והיה נוטה לאהוב דוקא את הדברים שאחרים לא השגיחו בהם ולא נתנו את דעתם עליהם. וולוולה לא היה משורר בפועל, שהרי לא היה אלא נער לומד חומש ורש"י בחדר, אבל רוח של משורר היתה שוכנת בקרבו. אהב להתבודד בפינה ולהרהר ארוכות הרהורים נפלאים, ‘חובב הוא את הגן בלילה כשחשך ונאלם, משכים קום כדי להסתכל בחמה בעוד בוקר רטוב בטללים, עומד ומביט ובא לידי שכחה של מנחה בערב, מציץ בלהבות־מערב והשמש הולך ודועך’.

היו אנשי הבית סונטים בתמים ומקנטרים אותו על אהבתו לעופות ולפרחים, לדברים שאין בהם ‘תכלית’, לדעתם, והוא – משוש לבו לצאת בהחבא מן הכפר ולבקש בקמה את פרחי הדגן – פרחים קטנים ונאים אלה שחיים של שעה להם, ואך זריזים זוכים לראותם'. אמת היא, שכוחו של וולוולה לא היה גדול בלימודים. חכמת הקריאה ניתנה לו בקושי ובקראו בספר היה ‘כהולך על גבי כלונסאות’, אבל לעומת זאת היה מן הזריזים למצוא פרחים, שלא רבים זכו לראותם. הוריו הצטערו שילדם הקטן אינו דומה לאחיו. אלה היו סוחרים ומוכרים חרוצים, בעוד שעיסוקו של וולוולה ‘ביונים ובשובכים ודאגתו לכל החי המתהלך בחצר’.

וְכַמָּה חָבַב כָּל חַי! דּוֹאֵג לִמְזוֹנוֹת אַנְקוֹרִים:

יוֹם־יוֹם עִם הָנֵץ הַחַמָּה נֶאֶסְפוּ עָלָיו הֲמוֹנִים.

בָּאִים וְחוֹטְפִים מִתּוֹךְ כַּפָּיו פְּתוֹתִים וְגַרְגְּרִים.

בְּעַצְמּוֹ לֹא טָעַם – וּכְבָר נַעֲנָה לְכַלְבֵי הֶחָצֵר.

פָּרַס לוֹ לֶחָתוּל הַמְנֻמָּר וְנִתְפַשׂ בִּגְנֵבַת הֶחָלָב:

דּוֹאֵג לְחֻלְדָה שֶׁשָּׁגָרָה וְחִבָּתוֹ הַיְתֵרָה נוֹדַעַת

לְיוֹנִים וְשׁוֹבָכִים לוֹ עָשָׂה וְסַּבָּל יִסּוּרִים בִּשְׁבִילָם…

לא היה וולוולה ילד שחיקה מעשי אחיו, וזהו מה שמחבבו עלינו ביותר. וולוולה – לבו הטוב, שבכל תומו לא סבל שום עוול, שום רמאות שנעשו למישהו, בין ליהודי ובין לשאינו יהודי. והוא זהיר במצוה ומתריע על כל אונאה במסחרם של אבא ואחיו.

לא יפלא, כי היה בעיניהם כ’פגע רע' והיו נזהרים מפניו כמו מפני השוטר, וקוראים לו וולוולה שוטה, למען הרעימו; אבל לבו היה לב זהב, קן חלומות, ומשהתחיל ללמוד חומש בחדר –

וְנִכְנַס הַנַּעַר לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹת בְהָקִיץ, וְאֵינוֹ

רוֹאֶה אֶלָּא כֹּל מַה שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ בְּ’חַדְרוֹ':

צוֹעֲנִים פּוֹשְׁטִים בַּכְּפָר, מַשְׁחִיזֵי־גַּרְזִנִּים, נַפָּחִים –

‘מִצְרִים’ הֵם לְדִידֵיהּ! וַאֲלֻמּוֹת הַשָּׂדֶה בְּעֵינָיו

הֵן אֲלֻמּוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף! וְשׁוֹאֵל לִמְקוֹם גַּן־הָעֵדֶן,

וְאֵיפֹה הָאוּרִים־וְהַתֻּמִּים, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַיֵּהוּ?

אָבִיב – וַעֲלוּ הַמַּיִם, וְרָאָה מֵי יָם סוּף, בְּמַרְאֶה,

גִּבְעָה בְּעֵינָיו הַר סִינָי! וְאֵי דֶּרֶךְ יְרוּשָׁלַיִם? –

כזה היה הנער – צמא לסודות אלהים ומצפה לפלאות וכשבא פעם משולח מארץ־ישראל והתאכסן בביתם והרבה לספר על ירושלים ועל צפת, – על קבר רחל ועל מערת המכפלה, הרעיש את לב הנער כל כך, שבצאתו לדרכו יצא הנער באין רואה אחרי עגלת האורח, על מנת לנסוע עמו, כי לא חפץ עוד להשאר בגלות אחרי אשר שמע כי הנה זאת הארץ אשר עליה יסופר בחומש עוד ישנה שם הרחק, מעבר לים, ועוד אפשר לדרוך על אדמתה היקרה. תקפו עליו געגועיו, ואמר לשוב לארץ הפלאים – ויעבור עליו מה…

ואולם המשולח רק לצון חמד לו עם הנער – הסיעו כברת ארץ מן הכפר ואחר הוריד אותו מן העגלה. אך הנער התעקש והחליט ללכת ברגל לארץ־ישראל. והימים ימי חורף, ימי שלג וצינה, הלך הנער עד שנשאר בלי כוח, וכפרי אחד מצא אותו בדרך והחזירו הביתה רועד וקודח. חלה וולוולה ולא קם עוד מחליו…

*

כה עצוב היה סופו של הנער־החלוץ הראשון, אשר ככלות נפשו לארץ־המולדת, אמר להעפיל ולעלות, על אף כל מכשול ופגע, על אדמתה.

והנער היה לא רק משורר, כי אם גם חוטר מצדיקי ישראל. נשמה גדולה היתה זאת, כאשר יעיד עליו אביו:

וְנִיטְּלָה הִיא מִשֶּׁמֵּת, וְנִתְרוֹקֵן הַבַּיִת מִטָּהֳרוֹ…

בנער הקטן שעליו סיפר טשרניחובסקי, בהומור מזוקק כל כך, קננה אחת מאותן הנשמות, אשר אך הריחו את ריחה של ארץ־ישראל, לא יכלו עוד להשאר בשממת נכר.

*

תקופת השמש של היידלברג־לוזאן, שהביאה את שירי הגבורה, את הקינה על מות התמוז, שנבּאה כי הימים ההולכים ובאים ‘ימי ענן’ יהיו – זו שהבשילה את הפרי המתוק ביותר של שירתו – את שלש האידיליות הראשונות – מסתיימת בשוב המשורר לרוסיה. המשורר הקלאסי נמשך דרומה, אל ארצות השמש, ורוסיה הצאריסטית שכיבדה אותו מיד במאסר (על מהפכנות, כביכול), כאילו השקיעה קמעה את אש הנעורים.

רוסיה הכניסה את ערפלי יערותיה, את המישור העגום, ואף שבשירים כ’קסמי יער' עוד רב האור, אך ברוב שיריו של אותה תקופה מחלחל יגון כבד, מרירות של אכזבה. שליט ‘שר של חורף’:

ואֵי הָאֹשֶׁר – אֹשֶׁר פֶּלְאִי,

אֲשֵׁר צִוָּה לִי וְאָמַר?!

באידיליות המעטות שכתב (עד ‘חתונתה של אלקה’) אין עוד אותה התפארת שבחיים הקטנים, אותו הומור מרנין שב’ברית מילה‘, ‘לביבות’, ‘כחום היום’, ב’הכף השבורה’, ‘בר’לה חולה’ – האויר כבוש, וההומור הטבוע בדמותה של יאבדוכה, גויה זו הבקיאה בתרי"ג מצוות ומשגיחה על נטילת־ידים ואמירת ‘מודה אני’ של הילד היהודי, שהיא מטפלת בו, ־ הוא כולו חזרה על דומאחה שב’לביבות', ורק שאין בו אותה אמנות של ביטוי, ששלימותה ביצירת טשרניחובסקי, שלא מעטים בה גמגומי הלשון, הפליאו אותנו תמיד. ‘הכף השבורה’, היא, אם להוציא את ‘עולת רגל’, הטובה שבאידיליות הקטנות, אף שהיא שונה מן הקודמות, בהיותה מכוונת לרעיון, שביטא יפה אחד האסירים, על העולם שהוא מלכתחילה על יסודות עבדות נראית לו סמויה מן העין (‘כלא ראשון בעולם לא נבנה, אך נבנה במאמר’).

ברם את כוחו של טשרניחובסקי המשורר נכיר גם כאן, כמו באידיליות הקודמות, בקטעי הנוף, שנזרקו ממכחולו כמו דרך אגב ובהם נשתמרה לחלוחית צבעים ראשונה. כמנדלי, התרפקה עינו על ענוות אחו, על חינה של גינת־כפר נדחה; ובחפצו להביע את געגועי הכלואים בבית־הסוהר, הקדים ל’הכף השבורה' חרוזי נוף שמעטים כמוהם לפשטות השיר ולמקוריות הציור:

בְּאַפְסֵי עֲרָבוֹת וָגָן, גַּם פִּנַת־סְתָרִים נִשְׁכָּחָה,

גִּנָּה – וּתְלָמִים בָּהּ שְׁנַיִם, שְׁלוֹשָׁה, מַאֲפִילוֹת עֲלֵיהֶם

אַרְבַּע אֲקָקִיּוֹת נוּגוֹת, וּשְׁכֵחֵי זְמַן וַחֲלִיפוֹת

חַיִּים שָׁם חַיֵּי דּוֹר חוֹלֵף, יִסּוּרָיו חֲלוֹמוֹתָיו,

נוֹצְרִים מָסֹרוֹת־קְדוּמִים פְּרָחִים עוֹד נָטְעוּ הַסָּבוֹת:

פֶּרֶג לוֹהֵט כָּאֵש וְצִפֹּרֶן צָהֹב וְרַב־בֶּשֶּׂם

בְּיַחַד עִם ‘זְקָנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ’ הָדוּר בְּאַרְגְּמַן נִצָּנָיו,

קְנֵי ‘בֶן פָּרִיצִים מִתְפַּתֵּל’ עוֹלִים וְנֶאֱחָזִים בַּגָּדֵר,

תּוֹלִים כּוֹסוֹתָם סַרְבָנִים, כּוֹס לְבָנָה וְכוֹס שֶׁל יָקִינְתּוֹן,

וְסִבְכֵי פוֹל יְפֵה־עָלֶה וּ’בִגְדֵי צוֹעֲנִים' מֵבְהִיקִים…

ב’ברלה חולה' עובר קו משותף זה שבין ההוי היהודי⁶ והגויי־האלילי, שאתה מבחין את מציאותו לא רק בכפר, כי אם גם בעיירה (העיר על כך יפה יוסף ליכטנבוים בספרו על טשרניחובסקי) ורק אצל מנדלי וביאליק אתה מוצא חרוזים עממיים במזיגה יהודית חריפה כל כך, כעין הלחש:

'עַיִן רָעָה כָּאן בָּאָה,

הַמּוֹזֵג וְיֵינוֹתָיו,

שָׁקֵד וְעֵנָב –

מִי אֲשֶׁר נָתַן הָעַיִן הָרָעָה –

תִּמַּקְנָה שְׁתֵי עֵינָיו'.

ואולם פאר האידיליה הזאת הוא שוב קטע נוף של דמדומי חורף, עצבות ואור וגעגועים טמירים, מפרכסים בצנעה – דומה ל’בעל שפורש מעל בת־זוגו לעולם' ו’פתאום זוכר מתוך קרירותו חסד נעוריה' – מה מזכיר הציור את מנדלי, את התפיסה היהודית בכלל!

‘מעשה במרדכי ויוכים’ אינו אלא סאטירה בצורה אידיאלית: רמז להיתר ישיבה בפנים רוסיה, שנתחבט בו המשורר (לפי קלוזנר בספרו של טשרניחובסקי). ברם כוחו של טשרניחובסקי לא היה בפיליטונים. גם ב’שימחה לאו־דוקא' אין מקסם האידיליה האמיתית של טשרניחובסקי, שבעצם אינה אלא שירה מצועפת, אף שהיא ברובה כהינומה של הומור והוי.

*

ב’חתונתה של אלקה' הביא המשורר לידי גילוי שלם את כוחו למסעות רום טלולים, רוממים, לתיאור ההוי הכפרי היהודי שבדרום בכלל. את האידיליה הצבעונית הזאת כתב בימים קשים לו, שלא היו מעט בחייו. ואין זאת כי אם חפץ לנחם את עצמו מעצבונו בשפע המראות מימי הילדות, העביר לפני עיני רוחו את החיים שהיו, חגי ישראל, שמחות ישראל בכפרי מולדתו – אולי ירוח לו. ואמנם הצליח באידיליה רבתי זאת לקומם עולם שלם באנשיו, במנהגיו, בשירתו. לפי ‘חתונתה של אלקה’ אתה עומד על טיבו של הכפרי היהודי שהתערה באדמת נכר, שבשבתו בתוך זאבים היה מלא בטחון ולא האמין, כי עולם זה שאנן צפוי להתמוטטות פתאום ביום רעה. כמו ב’ברית מילה‘, שאף תכנה חג יהודי כפרי – ריכז המשורר בחבה מיוחדת את עינו בדמויות, שסימלו כפריות ויופי. כמו ב’קוואטרין’ החמודה שב’ברית מילה' הבליט כאן את אלקה, טובת החן וטובת השכל – משהו מזה, שאתה מוצא בדמותה של דורותיה באידיליה הגדולה של גיטה, אף אם הושפע ממנה, לא פגם הדבר בדמות כל עיקר. אלקה היא בת ישראל טיפוסית, כשם שכל האידיליה היא כפרית־יהודית בכל צביונה.

באידיליות בכלל, וב’חתונתה של אלקה' בפרט, הראה טשרניחובסקי בניגוד לאחרים (חוץ, אולי, משלום עליכם), לא את ההוי העשיר בלבד, כי אם את מה שצפון בו – כושר היהודי לשמוח, להתבדר, להפוך חג משפחתי פרטי לשמחה יהודית כללית. לא הרבו יהודים במנהגים ובנימוסין אלא כדי להרבות שמחה בחייהם רבי־הסבל. ומי יודע: אולי דוקא הסבל הרב הכשירם בימי ‘הפסקה’ להתמסר למצות את כוס השמחה בימי שבת וחג או בימים של בריתות וחתונות.

ככל משורר ידע מה צרה היא המחיצה, המפסיקה בין שמחה לעצב – ידע במיוחד מה עמוק העצב הצפון בשמחה יהודית, ואולם ידע גם מה עמוקה השמחה שנימות של עצב עולות מתוכה; ידע כי זהו אולי סוד השירה שבשמחה מהולה בעצב זו; כי כאן רועדת נשמת ישראל, המכירה בפגם הנצחי של עולם זה, – בצל הנסתר הנמשך מ’שכינתא בגלותא'. מה דק הוא הציור של נגינת החוגגים בלילה:

וְיָרֵחַ עוֹשֶׂה אַתְּ דַּרְכּוֹ

שׁוֹפֵךְ מִכַּסְפּוֹ עַל בְּרֵכָה, יֵשׁ מַכְסִיף כָּתֵף שֶׁל בַּיִת,

עוֹטֶה מַמְּגוּרָה לַבְנוּנִית וְעוֹטֵר עֲטָרוֹת לִתְרָזוֹת

שְׁקוּעוֹת בְּמַעֲרִיב מְאֻחָר… וְחָדַר קוֹל הַמַּנְגִּינָה

לְחֹרְשׁוֹת הַקָּנֶה הַזָּקוּף וְשַׁדְמוֹת הַסּוּף הַמִּתְלַחֵשׁ…

וְקוֹלוֹת הַנְּגִינָה הַחֲצוּפָה נֲעשִים רַכִּים מִתְחַטְּאִים,

נַעֲשִׂים קוֹלוֹת אֲבֵלִים, קוֹלוֹת־יְגוֹנִים שֶׁבְּשִׂמְחָה,

כְּאִלּוּ אֵין קוֹלוֹת אֲחֵרִים בַּכְּפָר וּבָאָרֶץ וּמְלֹאֶה.

כְּאִלּוּ אַךְ שִׁירַת־הַבְּכְיָה יָאֲתָה לְעוֹלְמֵי־עוֹלָמִים…

ואף על פי כן השמחה מלאה יותר, כי גם היגון עמה. ושמחה יהודית משום כך עשירה יותר. לוית עצב עדיפה יותר, – אולי משום שאין הריקנות באה אחריה.

*

ואולם השירה כולה מוצפה שמחה, מוצפה מראות ושירה. מאין ידע יליד־כפר זה, שבא לשבת וללמוד באודיסה בעודנו נער, והתגורר אחר כך, עד שהתערה בארץ, בין גויים, את כל פרשת החתונה לפרטיה? יודע הוא לספר שהדודה פרידה הלכה עם הכלה לבית־הקברות והזמינה את הנפטרות לחתונה; יודע לחבר את רשימת המוזמנים החיים של מרדכי הפודובקאי – שורה ארוכה של דמויות יהודיות בני עיירה ובני כפר, שבכל אחד טבע את אופיו בחרוזים מספר–עדות לתפיסה הריאליסטית ולעושר ההסתכלות וההומור – מעשה־אמנות של יצירה בדרך־אגב, שרק משורר גדול מסוגל לו; את התמונות, הבדחן, ההולם יצירה של שלום־עליכם, ועם זה אינו מסיח דעת מן ‘לילה ריחני דומם, מציץ דרך החלונות’ ומסיעות חסידיו הקטנים של רבון־העולם מתכנסים' – הלא הם:

יַתּוּשׁ וּפַרְפָּר בֶּן־לַיְלָה, צִפֹּרֶת־הַכְּרָמִים וְחָסִיל,

וְיוֹצְאִים בִּמְּחוֹלוֹת וְרוֹקְדִים כְּנֶגֶד הַנֵּר וְהַמְּנוֹרָה.

כאילו אף הם בקרואים לשמחתו של מרדכי הפודובקאי.

ואמנם התפאורה האמיתית של הוי כפרי זה היא שוב ‘הערבה הגדולה’, ‘תל קדומים’ זה, שעל ידו נפגשים המחותנים, וכמו ב’ברית מילה' היצירה נהפכת לשירת הערבה, לחידת ‘המרחב האיום’, מקום ‘אין גבול לדומיה הקדושה’. הוי, כל הרעש של החוגגים, כל מה שמתרחש בשעה זו, הרי בטל בתוך ערבה גדולה זו, ש’תופסים בה באון עלומיהם‘, ב’שכרון העצמה והמשובה’, –בכוחות ‘עמוסי־משטמה ואיבת־הדורות בעורונה’.

האם לא מהם עולה גם היגון היהודי הגדול, המרחף גם על אפוס אידילי רב־מבטחים זה?

*

האידיליה ‘ברית מילה’, שנכתבה בהיידלברג, בעוד שהאור החופף עליה הוא כולו אורה של מיכאילובקה, של יהודיה הכפריים, של טאבריה, של אותה הערבה הגדולה, שהפעימה את שירתו כל ימי חייו – היתה לא מה שקוראים ‘מאורע’ ספרותי גדול: היא היתה מעין חידה מתוקה לכולנו – לצעירים, ואפילו לביאליק, שהפתיע אותנו אז פעם בפעם ביצירות גדולות ונפלאות.

חידה היה הקסם, כוח ההפראה שאין דומה לו. כלום הפרוזה של מנדלי וביאליק פחות הקסימה את בני דורם? אבל כאן היה משהו חדש, לא־רגיל – חן יהודי ולא־יהודי, שביקש המשך בדומה לו. היה זה כאוצר שנתגלה, וכל הבא בתחומיו מרגיש שנתעשר מעצם מגעו: שעיניו נפקחו לראות את אשר ראה ולא ידע מה ראה.

כבר ציינתי במקומות אחרים, שקצב ההקסמטר, כשהוא לעצמו, שינה משהו בתחושת העולם שלנו. רוחב הקול שהרחיב את הנשימה, קבע מהלך חדש לדברים – הוציא לחפשי רגשות כלואים. לא היה זה הצבע האידילי דוקא, שרמז על מבטחי ארץ. לא חסר כאן – ובכל אידיליה אחרת – מה שעורר חרדה, – גם בשירת מיכאילה בערבה, גם בהרהוריו של השוחט הכפרי שבו טבע המשורר בעיקר קוים של אדם אידילי, בעל עין רואה ומחוננת. אפשר שעקר את האידיליה של טשרניחובסקי מן המתיקות שבשיגרה האידילית דוקא זה, שבמעמקיה מחלחל גם משהו אלגי (‘לביבות’) ואפילו טרגי (‘כחום היום’). הקסם היה בעין הרואה, שקבעה חשיבות להויה עומדת על תלה; שהקיפה את הדברים אויר שקוף יותר – שמתחה אגב רישומם קו של הומור לא־מוטעם, לא מתחכם – משהו עממי, לוקאלי־מבדח (כמו הקטע על כובעיהם של בני ביליבירקה); שהראתה, כי בני עמים שונים, באין אנשים רעי־עין, יכולים לשבת בצוותא (כאליקים ומיכאילה ב’ברית מילה‘; כגיטל ודומאחה ב’לביבות’ וכאנטוני והנער היהודי ב’עמא דדהבא') והבליט זאת גם באידיליות אחרות. ולא מתוך תמימות עשויה – הוא ראה והראה גם את החיה השוכנת באדם – כי אם מתוך צורך פנימי להלכד בקסמי העולם, לראותו בשעת־רצון בלתי־מעורער, בלתי מקולקל על ידי הכעור ורוע הלב שלא במקומם, האידיליה היה לו סם־חיזוק לעצמו, ועם זה – אמצעי לריפוי היהודי העירוני מרגזנותו, מעצבון לבו. ברם, לנו שהלכנו לקראת חיים אחרים, היתה האידיליה של טשרניחובסקי גם דוגמא של שירה משוחררת, גם ברכת פרידה מן הקן החביב שנעזב. לא היתה כוונה לעורר בנו געגועים דוקא על עולם זה, כי אם געגועים על חיים של שפע, שהיו גם שם, על שירה שהיא מחזקת את ההויה, – שלא לשלוח אותנו ריקם משם. יצירה זו רמזה על עושר שישנו – שלא האדמה דללה, כי אם הנפש שיָבשה, העין שאינה מסוגלת לקליטתו.

מבחינה זו היתה האידיליה, כ’אהבת יון', שירה ציונית מעין פרוזדור אל הכפר שבמולדת.

ולא לחנם בחר שמעונוביץ צורה שירית זו, כשבא לצייר את אנשי התום, שהקימו את הכפר שבמולדת עצמה.

*

בתקופת חייו האחרונה בחר לו המשורר, שעבד אז עבודה קבועה בעתון ‘הארץ’, את צורת האידיליה הקטנה, המכוונת לגליונות־חג. באידיליות אלה (כמו ‘פסח מדוכים’, ‘חג השבועות’ ועוד) אתה מוצא דברים מלבבים מאד בקלות ניבם, בבהירות תכנם. המשורר הצליח ביותר באלה, שהן קשורות בזכרונות אישיים־משפחתיים. הפואימה הקטנה על סבא שהפליג לאודיסה בדוגית קלה ועמד עליו נחשול לטבעו ובמאמצי גבורה ובדרך נס יחד ניצל – נושמת כולה רעננות ים והמיית גלים. משהו קדמון, ‘אודיסאי’ למאורע הרפתקני זה. ואף הוא מוכיח, שהמשורר גדל בתוך סביבה של עזי לב ועזי שרירים – לא של חובשי בית־המדרש. גם את אביו כרופא סוסים לעת מצוא (ב’איפיאטרוס לעת מצוא היה אבי') הוא מצייר בשרטוטים עזים, וכמנהגו – בצירוף כל פרטי ההוי המדויקים של רפוי סוסים זה. תשוקתו לקריאת הדברים בשמם הנכון ולראותם בצביונם המלא לא פסקה מעולם. כשהוא מספר על סבתא, השוהה ליד המיחם, עד שהיא משלימה את מספר כוסות התה, הוא שמח קודם כל להודיענו על כל מיני התה, שהיו מצויים בימים ההם – את כל זני הגרגרים, שהיו משמשים לה בימות הקיץ לטיגון המרקחות השונות – למן ‘החזרזיר השעיר בלבוש ירקרק ומווריד, כרז מאדים כדם והגודגדנית – יפהפת גני האוקראינים וורד רב עלים ריחני’, וכו' וכו' – כולם בסימניהם ובגווניהם. בכלל היתה לו שמחה להעלות את הפירות והירקות, וכלקקן קטן להרגיש את מתיקות עסיסיהם של פרחי הכתם ‘חובבי שמש הערבה, תפארת בוסתני אוקראינה’. ואולם אהוב אהב גם את הסער והמצולה, ולבו כמתרומם עם הגלים שבהם נאבק בגבורה סבא עם בן לוויתו הברילה:

הֵמָּה עִם בֵּרֶזַן, וְרוּחַ צְפוֹנִית־מַעֲרָבִית

פָּתְחָה בְּשַׁעֲשׁוּעִים עִם שֶׁטַח הַיָּם וַתַּכֶּנּוּ

שְׁבָרִים שְׁבָרִים וְגַלִּים מִגַּלִּים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים.

פִּתְאֹם הִתְחִילוּ מַלְבִּינוֹת כַּרְבָּלוֹת עַל רָאשֵׁי הַגַּלִּים

וְסוּפָה סוֹעֶרֶת הִתְפָּרְצָה עַל מֶרְחֲבֵי יָם מֵאַפְסָיִם,

דָּבָר לֹא מָצְאָה בַיָּם, בִּלְתִּי הַסִּירָה הַדַּלָּה,

וְתִתְנַפֵּל עָלֶיהָ, וַתְּכַל בָּהּ כָּל חִצֵּי חֲמָתָהּ.

יֵשׁ שֶׁהֵחִישָׁה הִלּוּכָה וְיֵשׁ שֶׁהִקְפִּיאָה בָאֶמְצַע,

יֵשׁ שֶׁהֵקִימָה עָלֶיהָ מִשְׁבַּר־אַדִּירִים לְכַסּוֹתָהּ,

וְיֵשׁ שֶׁכָּרְתָה לְצִדָהּ שׂוֹּחָה עֲמֻקָּה לְשַׁחֲתָהּ,

פִתְאֹם סְחָבְתָּה בְּכֹחַ, וּפִתְאֹם סָגְרָה עָלֶיהָ…

כל הציור מעיד על קרבת המשורר לסטיכיה הימית – כי אמנם נכדו של אותו סבא הוא, אשר שרר עם המצולה ויוכל לה: ואולם גם לדודנים שלו, ל’מטה הקרפיונים', יוצאי ‘הנמל הריקן’ בחוף ים חרסון, שמהם הגיעו לדרגת אדמירלים בצי, הוא מייחס אותו כוח השליטה על הגלים שנמסר להם בירושה מאותו סבא רב־כוח…

*

בתקופת חיים זו גבר ביותר יצר האידיליה במשורר. הוא הרגיש שבצורה ספרותית זו דמיונו משחק לפניו. הלשון אף היא נעשתה שלימה ביותר, גמישה ביותר, ההומור היה שופע, ואף בדברים שביסודם הונחה האניקדוטה (כ’ביעותי לילה'), ההכסמטרים מרנינים בקלות שטפם, והם כמו נכתבים מאליהם. בימים ההם כתב את חרוזי ההודיה ללשון העברית שפתחה לפניו, לאחר מאבק ממושך, את אוצרותיה הטובים. נוגעים עד הלב חרוזי ברכה אלה על העושר בו חננה אותו. כה רב היה האושר לאסוף גרגרי זהב אלה, אותן ‘המלים המתוקות של שפתי סופרים ונביאים וסגולות משניות, מדרשים עתיקים’ ולשבץ בהם את שיריו כ’זהב הנוגע בזהב':

עֶלֶם דַּל־יֶדַע יָצָאתִי וְיַלְקוּט צָנוּעַ בְּיָדַי,

יַלְקוּט שְׂפָתֵנוּ הַנִּפְלֵאת, וְאַהֲבָה רַבָּה בְּחֻבִּי.

אֶפֶס כָּל יָמַי חִפַּשְׂתִּי, לָקַּטְתִּי, אָגַרְתִּי גַרְעִינֵי

גָּרְנָהּ רְחַב־הַיָּדַיִם וַאֲסָמֶיהָ הַכְּבֵדִים

בְּשֶׁפַע הַזָּהָב הַטּוֹב וְאִמְרֵי כֶתֶם וָקָסֶם,

סְגֻלּוֹת מְשׁוֹרְרִים רַחֲבֵי שְׂעִפִּים וְקַמְצָנִים בְּנִיבָם…

בדיבור אחרון זה גילה לנו את סוד חיפושיו ואת חידת לבטיו: כל אלה לא היו מכוונים גם ביצירת עצמו אלא להרבות תוכן ו’לקמץ בניבים'. ואף כי לא הגיע למדרגה של וירטואוז לשוני מסוגו של ביאליק לעולם, הנה רמז גם בלבטי לשונו לחידוש הלשון, לצרכי הלשון – רמז שמוטב למשורר להיות ‘עמוס בלשונו’, מלעקוף את התוכן, את ‘הדבר כשהוא לעצמו’. לימד שיש לקרוא את הדברים בשמם, להגדיר – היא סגולתם הנפלאה של סופרי אודיסה הגדולים, שבכל היותו שונה מהם בתוכן ובצורה, הרי הוא שייך לכנסת מהוללת זו רבת־הכוח ורבת ההשפעה.

באידיליה הוא, כפי שציינתי כמה פעמים (וציינו גם אחרים) תלמידו של מנדלי בסגנון והרבה גם בתוכן (טמיעת הגויים בעיירה היהודית); תלמידו הוא גם בפשטות הנוף. אך אורה של תקופה חדשה, של מגע חדש עם העולם חופף על אידיליה זו (במיטב דוגמאותיה). במקום שהוא נשאר בתחומי מנדלי (כמו ‘מעשה במרדכי ויוכים’, ‘בר’לה חולה’), קסמו סר ממנו, וכשאנו מדברים בשבח האידיליה של טשרניחובסקי, המכוון בעיקר לארבע מהן: ‘ברית מילה’, ‘לביבות’, ‘כחום היום’, ו’חתונתה של אלקה', אף אם אפשר להוסיף עליהם גם את ‘שמחה לאו דוקא’, שאמנם אין בה מאותו פתוס מיוחד של ההרגשה האפית, שרוממות והומור ממוזגים בו מזיגה מופלאה, הרי יש ביצירה זו הרבה מן השלימות שבביטוי ומאותה חיבת החג היהודית, הכפרית, המחיה את האידיליות הקטנות האחרונות, שבהן העלה בגעגועים את חגי ישראל, את ריחותיהם וריח תבשיליהם. כאילו העלו אותו עולם פלאים שבילדות, כחג השבועות, שלא רק ריחות הירק, שקישטו בהם את הבית

* * *

כֻּלָּם נִצְטָרְפוּ לְאַחַת סִימְפוֹנְיָה שֶׁל רֵיחוֹת הַשָּׂדֶה,

הָחֵל מֵרֵיחַ נִיחוֹחַ, רֵיחַ הַשָּׂדֶה הֶחָרִיף,

עוֹלֶה מֵעַל פְּנֵי הָרִצְפָּה, הַמְכֻסָּה הַדֶּשֶׁא הָרַעֲנָן…

דשא–זה מבחר הקישוטים שבשדה הביא את רוח הערבה למשכנות ישראל, ושלות חג עמה וברכת עולם הצומח; ושוב הוא נושא הודיה למתן חביב זה שבלעדיו היו ילדי ישראל חסרים חן הילדות, חדוות הילדות:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן חַגִּים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,

בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר צִוָּה לְחַג וְחַג רֵיחוֹ שֶׁלּוֹ.

ואמנם האידיליה עצמה היתה חג לנו, לספרותנו – וכמו חג יקר אנו זוכרים את פלאי צבעיה וריחותיה.

*

‘עמא דדהבא’, יצירתו הגדולה האחרונה של טשרניחובסקי, אינה גדולה כיצירה אידילית דווקא, אף שמרובים בה פרקי אידיליה מצוינים. כאן נוף הקיץ הדרומי, עמה תיאורי הווי של הקיבוץ – עצם הנושא על הדבורים, עם עמל זה, שהוא מסמל את השפע בלי חשבון, את העמל לשם עמל, הוא נושא אידילי. כאן מראות נפלאים, קסמי שמש, ההולמים את המשורר, שגם הוא העניק לנו שפע בלי חשבון לעצמו, לטובת עצמו – רק מתוך יצר הנתינה, שאמנם אין כמוהו גמול לבעליו; ויפה שאמר לחתום את חזונו בשירת הברכה ל’עם זהב' זה, אשר ישתה מגביעי הפרחים את מזונו, וזמזומו הוא מעין שירת נצחון ושירת הודיה על תפקידו המתוק בעולם זה, שכה רב יסוד המר בו. מכמה פרקים שבשירה זו ברור, שיש כאן רמז לידי־הזהב העובדות במולדת והופכות את שטחי השממה לאדמת ברכה, אשר מתוק תטופנה שדמותיה.

המשורר שר כאן חלום ילדותו, חלום הכוורת, אשר חלם אותו יחד עם שמש־כנסייה נוצרי, שחיבה גדולה נודעת ממנו לשופעי הדבש, והוא כורך מדע־הדבורים והווי־מסתורין, לילי אביב וצהרי קיץ לשירה החדה לנו חידות הטבע ותעלומותיו. משטר מוצק של חיי הדבורים, בעבודתן, באהבתן, במשמעתן של הדבורים קסם לו. כאילו הרגיש, בדומה למטרלינק, שהוא עומד כאן לפני החזיון המופלא של הטבע, שיש בו משום כבשי דהויה, והוא גם סדר עולם, חוק עולם – חכמת הטבע ועיוורונו כאחד.

האידיליה נהפכת מאליה לשירה פילוסופית; שירת השלווה – לתהום רזים שבתוך תוכה מחלחלת חידה טראגית מאד. כאן האהבה והמוות כחזיונות בלתי־נפרדים. האושר המיני הוא גם המשיכה לכליון. באושר העמל, בצו לעשות מה שהוטל עלינו, יש גם מן העצב שבשיעבוד, שבגזירה. חזיון נעלה כאן לעין המסתכלת. האם לא בחוק, בסדר, במשטר שאין לנטות ממנו, סוד המנוחה, סוד ה’הארמוניה' הנצחית? ואולם אגב התפעלותו נתקל המשורר גם בבעיית הפרט והכלל, שאין לה פתרונים. הוא גם משבח את מסירות הדבורים, התבטלות עצמן, שיכחת עצמן, בעשותן את חובתן לכלל, גם תובע את עלבון היחיד, המשועבד לחוק. השירה מתלבטת בסבך זה ללא מוצא. התפעלות וקובלנה, והסתירה אינה מתיישבת. חסר איפוא הקסם המיוחד של האידיליה, שהוא בתיאור הדברים ולא בהתרגשות הצייר, ההורסת את הרקמה הגדולה. מכאן הליקוי שבבניין, שבתפיסה האחת.

מרובה כאן היסוד הדידאקטי, ויש מקומות המזכירים את ה’גיאורגיקות' של המשורר הרומי; וזה דווקא מוסיף לאידיליה רבתי זו; כוחו של משורר ה’גיאורגיקות' בזה שאהבתו לפלאי הכפר הפכה את המראות הפרוזאיים ביותר לשירה פלאסטית גדולה. בכוח זה נתברך גם טשרניחובסקי. אבל משהו ב’עמא דדהבא' חסר את שלוות הראייה, את שמחת הראייה של האידיליה, אף אם מקום בה גם להתגלמותם של דברים, שאינם אידיליים כל עיקר.

ניתוח מפורט יותר (מה שניסה לעשות דוב סדן) יגלה לנו באידיליה זו את טשרניחובסקי מצד אחר. עם תוספת כוח שביצירה זו, – יגלה את הפרצים, את המאבק. העין, שהיתה מכוונת לכתחילה אל האידילי, חשפה את בקיעי ההווייה, שאמנם לא התעלמה מהם מעולם.

ואולי אין כ’עמא ‘דדהבא’ יצירה פרובלימאטית בשירת טשרניחובסקי כולה.

את הדברים הראשונים על ש. בן־ציון (שמחה אלטר גוּטמן) פירסמתי בצורת מסה קטנה ב’מעברות' ליובל החמישים שלו. משהו על ש. בן־ציון המחנך כתבתי בגליון ‘מאזנים’, שהוקדש לזכרו אחר פטירתו. הדברים נכללו בעיקרם במאמרי הגדול, שבא כמבוא לכתביו, ולכן לא נדפסו כאן שנית.

ראוי היה להקדיש פרק מיוחד לש. בן־ציון, איש הנובילה. כל כמה שהיה בעיקר מספּר, וכוחו בציור ריאליסטי, בשירה, גדול יותר מכוחו בדמיון וכושר ההמצאה, שהם סימניו הבולטים של הנובליסטן, – יבחין הקורא (בסיפור ‘כי יקח’ ועוד) גם קווים מובהקים לכשרונו הנובוליסטי.

הזכרונות נתפרסמו ראשונה ב’מאזנים' (השבועון), ואחר כך באו בשינויים קטנים בספרי ‘סופרים בחייהם’ (בספרית ‘רמון’, הוצאת מוסד ביאליק ו’מסדה').

פתיחה

חידוש הסגנון, שהוא כמעט חוק בהשתנות העתים, עם בוא דור חדש ועלית אנשים חדשים על במת היצירה, – אינו תמיד דבר הבא במפתיע כמפנה חד ובולט לעין. פעמים המעבר לקצב חדש משולב בהקפּדה על הישן במידה כזו שאתה מדמה, שאין כאן אלא המשך; ולא עוד אלא שגם יוצרי החדש רואים את תפקידם בקידוש המסורת ובשמירה עליה. סימן טוב הוא, כמובן, למסורת שמצמיחה גידולים חדשים, והם אינם מתכחשים לה; אבל בתופעות כאלה פעמים נופלת אי־הבנה בין היוצר לבין עצמו, והוא צפוי ללבטים, שימים רבים אינו יודע את פתרונם.

ברם, אם בעל החידוש אינו מכיר בחידושו – בני הדור, שהם שותפים לו בצמיחה והם גם הזקוקים לו ביותר – לבם נפתח לקראת הנעימה החדשה, הבוקעת עדיין ביישנית וטרם הגיעה למלוא קולה. הדוגלים ביצירה שהגיעה לגמר בישולה, אינם יודעים מה מרעיד את הלבבות הצעירים צליל כלשהו, שזה עתה נולד, ועמהם נולד, מתוכם צמח כאות לחיים המתהווים. זהו מה שמפרה את הלב, שמחזק אותו לקראת פריחתו ונסיונותיו.

בימים, שנצנץ כוכבו הרועד של פייארבּרג, כבר עמד שמשו של מנדלי איתן; ודוקא הוא שלבנו רעד לקראתו, את מנדלי למדנו על פה, הוא שימש דוּגמא, אבל פייארבּרג (שאמנם אין גם לנחש שיעור קומה שהיה מגיע אליו, לפי המעט שעשה, במיוחד לפי ‘הצללים’, אילו היה מאריך ימים!) היה כנור לבבנו. בו נתלבש האביב, אביב עצוב ומאיר ושקוי רננה. במנדלי נתגלם כוחו של ישראל. הוא ריכז את מה שהיה מפוזר ומפורד בלשון, חצב ממחצביה מטילי מתכת יקרה ויצק יציקה חדשה את ניבה המפורר. אבל הדור, שעמד לקראת הצמיחה הגדולה, לא התרפק עליו, כי אם על משורריו – על ביאליק וטשרניחובסקי, על פרץ וברדיצ’בסקי, שאף היו משוררים יותר משהיו אנשי־פרוזה. ובטרם קמו בראשית המאה ברנר ושופמן, ואחריהם ברקוביץ וגנסין, שבהם הושגה הסינתיזה הרצוּיה – היה אחד המעטים מאנשי־הפרוזה, שעיני הדור היו נשואות אליו בתקוה – המספר הצעיר מבסרביה, שהלך הלוך וחזק מיצירה ליצירה, – ש. בן־ציון. כולנו הרגשנו ביצירתו, שאף אם צמחה לכאורה מקרקעו של מנדלי, ניצנצו בה איבּי־שמש ענוגים, משהו שהרנין את הלב, שמשך בחדות צמיחה. והוא לא היה דומה לאלה שקדמו לו. הוא צמח מאדמה צעירה יותר, דשנה יותר, ולא מגעגועים על בית־המדרש. עלתה מתוכה המית־לב כבושה, יחד עם כליון־לב להגשמה, למציאות שאינה בטלה בקולות ובצלילים. חיבת־ציון המאוחרת, שהתחילה קוראת לשינוי־ערכין ולשינוי־החיים, קראה גם בשירה לכרוך חזון ומציאות. ומיצירת ש. בן־ציון, שהיתה קפדנית, רצינית ומשהו לא ממנדלי בלבד, כי אם גם מחומרתו של אחד־העם, הוצק בה מתחילתה, עלה בושם דק של אביב מוקדם, – הרנין כמשורר. יחד עם ‘משי’, שמתוכו עלתה יללת נעורים אובדים, הצהיל ‘יצר הרע של אביב’, – הצהילו במיוחד הפואימות הקטנות, ‘שליח ציבור לאילנות’, ‘שפת לא ידעתי אשמע’, שהיה בהן מחן הילדות הבּסרבּית, מנועם הכפר הבּסרבּי. חילחלה בו מתיקות קרקעית, מגע זה עם ‘פנת ארץ קטנה’, שחיבב עלינו כל כך את טשרניחובסקי.

היתה זאת פרוזה בעלת גוף, והיתה זאת גם שירה, שבלעדיה אין פרוזה גדולה – ובפרט פרוזה עברית. והשם ש. בן־ציון נעשה עד מהרה כוכב־ידידות לכולנו – נצטרף לשמות החביבים של מנדלי וביאליק, טשרניחובסקי וברדיצ’בסקי; ולנו, בחורי בסרביה, היה יקר ביותר, הואיל ועמו ועם יהודה שטיינברג, עלתה על במת השירה העברית בסרביה, אדמת תנובה, שהנה נקראה לתת את חלקה ביצירת ישראל.

פרק ראשון: דרך חייו ויצירתו

א

זאת העיירה טלנשטי, בה נולד ש. בן־ציון, בה הכיר את ‘איש הקהל’ ואת ה’זקנים‘, בה קלט את שירת השדה ואת שירת התודה, והיא גם גיא המראות של ‘נפש רצוצה’, ‘מעבר לחיים’, ו’חיים של פרנסה’ ועוד – היתה פּינה קטנה ורחוקה מן הישוב, מעוטת עשירים ומעוטת עניים. אבל כל כמה שהיתה מקום־מצער, היתה עיירה בעלת צורה. יהודים עסקו כאן בסחר יין, בשימור שזיפים, בחטים ותירס וצאן ובקר. וכיון שהפרנסה היתה מצויה, נתנו את דעתם על בניהם שיהיו יודעי תורה. ואף שלכאורה התנגדו להשכלה, היו בדיעבד מרוצים אם היה בהם גם ריח־השכלה, שצירוף תורה והשכלה יפה לשידוכים. מבחינה זו לא היתה טלנשטי צריכה להתבייש כלל לא כלפּי בלץ, היא עיר מולדתי, שהיתה מרובת אוכלוסין, אך במחילה, מעוטת תורה, ולא כלפי אורהיוב, שהיתה עיר המחוז שלה, והיא שהעמידה מורים למופת וציונים למופת, ואף־על־פי־כן לא היה רישומה ניכר כאותה נקודה פעוטה, שבה היו אז כוח המושך כמה טירונים לספרות: א.ד. רוזנטל, מ. פינקלמן, ובעיקר, כמובן – ש. בן־ציון. עיירה נדחת זו היתה גם בדור השני מגדלת אברכים נאים ופרחי סופרים, כזלמן רוזנטל, פינטשבסקי – פּייטן מפורסם עתה ברוסיה הסובייטית. ואנחנו, נערי בלץ, העיר הגדולה ורבת המסחר, היינו מתחממים לאורם של אברכי העיירה, שהובאו אלינו כחתנים לבנותיהם של בעלי־בתים אמידים.

בעיירה זו נולד ש. בן־ציון בי“ג כסלו שנת תרל”א. אביו היה, כפי שהוא בעצמו כותב ברשימותיו, ‘יהודי בסרבי פשוט, שסבל בילדותו מגזרת ‘החוטפים’ ונדכא בשכול ואלמון בבחרותו (אשתו הראשונה וחמשת ילדיה מתו עליו כולם) וחרד על הפרנסה כל ימיו’. בן עשרים וחמש היה האב בהביאו אל ביתו את אשתו השניה מינצה, היא אמו של הסופר, והיא בת חמש עשרה, נערה עדינה וטובת־לב, אך חרוצה, ‘בעלת אופי נמרץ’, ‘ראש סוחר’, שהיתה מכלכלת את עסקי החנות בעוד שבעלה עסק במסחר. ש. בן־ציון היה בנם הבכור (מלבדו נתקיימו להם שתי בנות), והם נשאו את נפשם לגדלו לתורה ולמסחר. לא הלכו בגדולות – ש’יהיה רב ופוסק שאלות', כי אם חפצו לראותו ‘סוחר יודע ספר’. מסרוהו למלמדים טובים, וכיון שגילה כשרונות מצוינים ביחד עם שויון־נפש גמור ללימודים, והיה שוגה בחלומות ובהרהורים בשעת השיעור, סבל לא מעט מן המלמדים.

בקטעיו האבטוביוגרפיים הוא מספר: ‘את השיעור הייתי יודע ביום ג’ בשבת. ובשעה שחברי לא תפסו עדיין מאי דקאמרי רבנן, אני אמרתי את השיעור כזקן ורגיל ומפרק בו קושיות שהרבי היה זקוק לעיין עליהן בכדי ליתן תשובה. אך ביום ד‘, יום ה’ ויום ו' – ימי אפלה היו לי, ימי פורענות, כי מיום ג' ואילך קשתה עלי החזרה וכאילו נשתכחה כל התורה ממני. והייתי סופג מכות יותר מכל חברי'.

רואים אנו, כי הסיפור ‘נפש רצוצה’ אינו פרי הדמיון. מבשרו חזה חזות קשה זאת על החדר ובלהותיו. ולמרבה הצרה היה תמיד הקטן שבחבורה בחדר. הוא מספר: ‘מעת לימוד החומש, זוכר אני את עצמי הקטן שבכתה. בן חמש הייתי לחומש, בן שבע לגמרא, בן שתים עשרה לפוסקים, בן שלש עשרה להשכלה במסתרים – וגם בין המשכילים זעירא דמן חבריא הייתי’…

זאת השאיפה, שפיעמה את נפשו כל ימי חייו, להאיר את חינוך הדור באור חדש, מקורה בעינויים שהתענה תחת ידי מלמדיו. ולא תחת ידיהם בלבד. משנתגלה כנער בעל כשרונות, התחילו כל בני המשפחה, שהיו מצד אמו מרובים, דואגים כולם לו, שיהיה ‘בן אדם’. נחשו, שמתרקם בו משהו, המתנגד להם ולכל השגות חייהם, וכל מה שהיה חביב עליהם יותר, יותר חשדו בו וגזלו ממנו את מנוחת הילדות ושעשועיה.

היתה זאת ילדוּת רבּת אושר ורבּת עינויים כאחת. ילד שעשועים להוריו, שכל חייהם היו תלויים בבנם היחיד, וגם לבני המשפחה וביחוד לבנותיה, שפינקו כולם את הנער היפה והחביב גם בנימוסיו, – היה גם מקופח, כילד נטוּל חירות ששבע עינים היו משגיחות עליו ולא עזבוהו שעה קלה לנפשו.

מובן, ש’נפש רצוצה' אינה תיאור ההולם בכל פרטיו את ילדותו של המשורר. באבי הנער טבע בלי ספק קוים זרים בהחלט ליהודי פשטן, כשם שצייר אותו ברשימותיו, אבל באם הנער מבחינים משהו מדמות אמו. וביחוד יש מן הדומה לו בנער עצמו ובזיקתו לחדר ולמלמדיו – זיקה עוינת זו שנשתמרה גם בסיפור על חיי עצמו, שנכתב כבר בערוב יומו.

ברם, הרקע של העיירה עצמה, כל כמה שהיה מעט בו מן המלבב, היה עשיר במראות, והנוף שמסביב לה – הגנים והכרמים שבפרבר־הגויים הקרוב, שפע הדגן והפירות, עדרי הצאן ושדי־המרעה הרחבים, – את כל הצבעים העליזים האלה ספגו עיני הנער, ספגו חושיו הבריאים כי נחלץ לשעה מן החדר ומבית־המדרש, – ותחי נפשו.

גם האוכלוסיה של העיירה, כל כמה שהיתה קטנה (כשלש מאות בעלי בתים) היתה מגוונת מאד ומי שהיה עתיד להיות ציירה, מצא ענין רב בהמוניה ובחסידיה, ויש שנפשו הצמאה ללחלוחית של אגדה ינקה מניגוניהם ומסיפוריהם. כי היה הנער תמים מאד ונתון לדמיונות ומשתוקק לשפע עליון בהשתוחח עליו נפשו.

אנשי העיירה שהיו נוסעים לקישינוב ולאודיסה לרגל מסחר; סוחרי היין והפירות, שהיו באים מפולין ומליטא; התנועה השנתית אל הירידים הגדולים בבלטא ובירמליניץ – שימשו חומר להסתכלותו. העיירה היתה גם כאן עולם מלא, ובכל פינה שפנה הנער נתקל באנשי צורה, שנחרתו בזכרונו ונתנו מדעת ושלא מדעת את העולם בלבבו.

ב

העיירה שהיתה רחוקה כל כך ממרכזי ההשכלה, הניחה בכל זאת פרצה לרוחות המנשבות. נמצאו בתים, שראו היתר לעצמם להכניס עתונים ו’ספרים חיצונים‘, ושנים־שלושה מהם שנזדמנו במקרה לידי הנער, שכבר עמד בשידוכים, התחילו מושכים את לבו לצד אחר. בימים ההם עוד היתה המלחמה בהשכלה נטוּשה במקומות נידחים אלה; אולי משום כך היה רב עוד הקסם המשוך עליה. לאחר שנתפס הבחור בהשכלתו, והתחילו הרדיפות והבזיונות מצד כל חסיד וירא שמים, שראו אותו כבר כאחד מהם, השתערו עליו גם אנשי ביתו, שהיה בעיניהם כ’יוצא לשמד’, במרירות רבה. הנער הרך, שטרם התחזק בחדש וחשב גם בעצמו, כי ‘נתפס לסטרא אחרא והוא עדי אובד’, התחרט בלב שלם על חטאו וחזר בו. וחזרו גם חייו למסלולם הקודם.

ברם, נפש הנער לא נכנעה אלא לשעה. לאחר ימי תשובה קצרים, השקיע את עצמו שוב, וביד רמה, בספרי ההשכלה. קריאה משכּרת זו, ללא סדר וללא תכלית ממשית, מרחיבה בכל זאת את דעתו, מעוררת בו מחשבות ורגשות לא ידעם מתמול שלשום, הגם שלא עקרו אותו לגמרי מעולמו הישן. משהתחיל מרגיש את ‘יקיצת האביב’ בדמו, הוא שופך את לבו בשירים; והיה זה הצעד הראשון לקראת הדבר, שנעשה אחר כך עיקר חייו ותכלית חייו. אותה שעה הוא לומד רוסית וגרמנית (באמצעות תרגומי התנ"ך עדיין) – ונעשה ‘משכיל’ בפועל ממש. וראה זה פלא, משעמד הפעם על דעתו, נכנעה הסביבה לו; ולא עוד אלא שרבים מחבריו עשו כמוהו, כרכו תורה והשכלה, ואיש לא עמד כנגדם. היפוכו של דבר, אנשי העיירה התחילו מתברכים בצעירים אלה, ומשנוספו עליהם גם חתנים משכילים ממקומות אחרים, היו אומרים: ‘מזל יש לה לטלנשטי לאברכים נאים’.

היתה זאת, כאמור, השכלה לשמה, ולא לשם תכלית, ולא היה נוח בבית אבא ש’היה חרד על הפרנסה כל ימיו', לשבת בשטל; ומשהתחילו השדכנים דופקים שוב על דלתי בית אביו, והוא לא ראה דרך אחרת לחיים של חירות, הסכים ברצון לאירושיו עם בתו של אחד מסוחרי הבקר האמידים שבעיירה, והוא אז בן חמש עשרה שנה.

בן שבע עשרה הוא נכנס לחופה. אשתו אהובה עליו, והיא טובה לו. טובים לו גם הוריה המתימרים בכבודו. במשך שנתים שהיה סמוך על שולחן חותנו, היה העולם כגן עדן לפניו. עיף מנדודי הרוח של הבחרות, הוא רואה את עצמו כמי שספינתו המיטלטלת עוגנת בחוף מבטחים. אבל ‘סוחר’ אינו עוד. הוא תלוי באביו ובחותנו, ‘העושים מסחר בשבילו, וגוררים אותו אחריהם’. מה יהיה עליו? הנה נולד הילד הראשון ואחריו השני, לא היתה עוד הרוחה שמקודם. ומשעבר לשבת בבית־אבא, נפגמה השלוה שהיתה חופפת בימי נשואיו הראשונים על חייו. דוקא בית אבא נעשה צר לו, וביחוד לאשתו, והוא מחליט לעשות מעשה, שיוציא אותו לחירות. אביו, שהיה שותפו למסחרו, דחוק, ובקושי הוא מוציא מידו את שארית הנדוניא ונעשה שותף לסוחרי בקר עניים. היה זה מעשה נואש, שהביא אותו מהר במצוקה גדולה, כי העסקים היו רעים ושותפיו היו צריכים לפרנסה אף הם. לא עברו ימים מועטים, ומעט הכסף שהיה לו הלך ואזל אגב בזיונות ויסוּרים. ואולם לבו לא היה עוד ממילא לעסקים, מאז קרא את ‘אהבת ציון’, התחיל מנסה את כוחו בספרות, והכתיבה הסיחה את דעתו מן העסקים הרעים. כל הפרקמטיה, אף שעוד גילגל בה זמן־מה, כבר היתה בבחינת ‘גרושת הלב’. הוא כבר נעקר מן החיים האלה בעודו שוקע בהם.

בינתים קרה דבר, שכיוון בבת אחת את דרך חייו לצד אחר לחלוטין. הוא ניסה את כוחו בסוגי ספרות. אבל הנסיונות לא הובאו עד סופם, הואיל והמחבר עצמו הרגיש, כי לא זהו הדבר שאליו נתכוון. רק שירים אחדים, מהם שנכתבו אידית, נשלחו לספּקטור ולשלום־עליכם, וציפה בכליון־עינים למשפטם. והנה מה שהשיבו שני השופטים: ‘ספקטור לא קימץ בתשבחות והכתירוֹ בשם ‘ניקרסוב היהודי’, ואילו שלום עליכם פסק קצרות: ‘איעצך: שירים אַל תכתוב, אל תכתוב שירים’. ואני אם לא חליתי אז – חזק אני מצור!’.

נראה, שבכל זאת שמע לעצת שלום עליכם, והכריע לצד הפרוזה. וסיפור אחר, שנראה כשר לפניו, נשלח לי.ל. פרץ, והסיפור נתקבל, – הוא הסיפור שנכתב לאחר זמן עברית בצורה מתוקנת, בשם ‘משי’, והוא מביע את כל הדכאון, שהכביד על לבו של המספר הצעיר, שעמד אובד עצות לפני החיים והוא שוקע עד הצואר ברפשה של טיטוביץ, – היא טלנשטי, מקום מולדתו.

על פירסומו של סיפור זה, שהיתה לו השפעה מכרעת על גורלו של ש. בן־ציון, היתה מתהלכת במקומותינו שמועה אחת שאף אם אין בה מן הדיוק, היא אפיינית לסביבה, שבתוכה חי הסופר בטרם יצא למרחב. סוּפּר לנו, שש. בן־ציון ומ. פינקלמן היו אז בעיירה הבחורים המתחרים שנשאו את נפשם לעטרת סופרים. שניהם היו כותבים סיפורים ושולחים אותם לי.ל. פרץ, שהיה אותה שעה הפטרון לטירונים. והנה קיבל פינקלמן יום אחד מכתב נלהב מפרץ, בו הוא מנבא לו עתידות, בעוד שש. בן־ציון לא נענה זמן רב. מובן, שמכתבו של פרץ נקרא בכל בית ועורר קנאה, וש. בן־ציון, שהיה ילד־שעשועים ליושבי המקום, כבש את פניו בקרקע מבושה ומכאב. אך לבסוף נתקבל מאספו של פרץ ובו נדפס דווקא סיפורו של ש. בן־ציון (‘מיין חבר’). התחיל פינקלמן להריץ מכתבים וסיפורים חדשים אל פרץ: היתכן? ואין קול ואין עונה. חששו, שדעתו של הבחור תיטרף עליו. לבסוף פירסם פרץ גם משהו של פינקלמן.

ברם, האמת היא, שגם ש. בן־ציון קיבל מענה מעודד מפּרץ, שכתב למחבּר הצעיר, כי סיפּוּרו הוא ‘מעשה ידי אמן’, ודברים מעטים אלה חתכו את גורלו. מאז ראה את עצמו סופר בישראל. ואמנם ראה, כי דבריו מתקבלים ברצון תמיד, מתפרסמים ב’הצפירה' וב’המליץ‘, ואפילו ב’לוח אחיאסף’, שהיה אז מעין ‘כותל המזרח’ בספרות.

משנתפּרסם שמו כסופר עברי, התחיל מתבייש במשלח ידו. ‘וכמה שדאב לבי’ – הוא כותב לבנו ליצחק – ‘שאיני יכול למסור את עצמי לעבודה ספרותית, אפשר עוד יותר נצטערתי שאיני כדאי לשם סופר על־פי עסקי ואיני יכול להשתלם ולהתקדש (העיקר להתקדש), שאהַיה כדאי והגון לאצטלא זו, שלאו כל אחד זוכה לה’. מתוך דברים מעטים אלה ניכרת הזיקה הגדולה למלאכת הסופר, שייחדה את כל חבריה של אסכולה זו – תלמידיהם של מנדלי ואחד־העם.

אבל מה יכול לעשות, והוא כבר מטופל בשלשה ילדים. חבּת־ציון שלרעיונותיה היתה השפעה מכרעת על חייו, קראה לעבודת האדמה. וחלום גדול אחד לקח את כל לבו: להיות אכר בארץ־ישראל. אבל כשעשה חשבון ראה, שאין בידו אלא לשלם את חובותיו ויום חג היה לו כשפּרע את התשלום האחרון למלוה, ויצא ריק מכל הנדוניה. עכשיו הוא מוכרח להיות מורה! אם לא אכּר בארץ־ישראל, יחרוש בשדה החינוך העברי ויכשיר את ילדי ישראל לארץ־ישראל. כלום לא נרמזה לו דרך זו בתורת אחד־העם?

ג

ההחלטה שגמלה בלבו להיות מורה בישראל, היתה תוצאה לא רק של עסקיו הרעים, כי אם של יחסו השלילי למסחר בכלל (‘מתוך חבת ציון זו שקראה לעבודת אדמה נעשיתי מתנגד פּרינציפּיוני למסחר’). לכאורה, היתה ההוראה המוצא היחידי לאדם שלא הכשיר את עצמו לשום מלאכה, ואולם שלא מדעת הרגיש, שזאת היא המלאכה האחת, מלבד הספרות, ההולמת אותו ביותר. ‘כמובל על־ידי היפנוזה – הוא כותב – התחלתי ללמד. לא ידעתי לאן אני הולך, אבל בטוח הייתי, שאני הולך בדרך זו שנצטויתי’. היה זה בלי ספק אותו החוש, שהביא אותו לידי יצירה. ואמנם היתה זאת, לפי תוצאותיה הפוריות, מלאכת יצירה רבת־ערך מאד.

אף־על־פי־כן, אין לומר, שהיה זה חוש סתום בלבד. ש. בן־ציון עצמו מדגיש וחוזר ומדגיש את ההשפעה המוסרית, ואפילו האסתטית, שהשפּיעה עליו משנתו של אחד־העם, אישיותו המופלאה וגם דרכו בסגנון, בהרצאה וכו‘. העובדה שזכה לכך, שאחד־העם פירסם סיפור משלו ב’השלח’, מביאה אותו לידי התפּעלוּת של שמחה מאין כמוה.

‘אחד־העם גופו מודה בכשרוני – זהו האחד והיחיד שבסופרים, שהייתי קורא אותו בהתפּעלוּת עצומה, ושהייתי מרגיש שהוא עומד ומסדר בי מחשבותי; גואל הרוח הזה, שאך בעזרתו ובדרך הגיונו אני הולך ומחשב חשבון עולמנו; זה שהיה לי סמל המוסריות הספרותית ושהייתי לומד מאמריו, ומבקש למצוא איך אפשר לכתוב באמת כזו, ובסדר נאה כזה ובטבעיוּת כזו סיפורים’. ברור, שאחד־העם שביסוד תורתו הונח הרעיון על דבר תיקון העם והכשרתו לגאולה, נתכוון לחינוך אנושי ברוח העם ובאמצעי המסורת המחודשת. גם אותו כוח מוסרי לעמוד ‘בכוּר הברזל של ההוראה’ ו’להשאר אדם', בא לו מתביעות הנפש הגדולות שתבע אחד־העם מדורו. ברם, חשובה כאן גם עדות עצמו, שמשנתו הסדורה שימשה לו דוגמא גם בכתבו את סיפוריו!

ואולם בתולדות עצמו הוא מציין עוד אחד, שהיה מורו ורבו בחיים וביצירה – והוא טולסטוי. ‘הרוסי הכביר הזה – הוא כותב, – גדול היה בעיני מכל האנשים. הגאוניות שבחושו הפּסיכולוגי, בקשו את האמת, פּשטותו, מוסרו בלעוני ואני שוֹחה בספריו כבים הגדול, ומרגיש שאני משביח, מתטהר על ידו מיום ליום. – – קשה היה לי רק דבר אחד, היאך להשלים בין טולסטוי והלאומיות המחייבת את חבת ציון’.

ופלא, שלא הכיר, כי גם בחבת־ציון היה לו ‘תנא דמסייע’, שהרי ההתדבקות באדמה ועבודתה היא מיסודי תורתו. ואולם אין ספק, שדוקא בהוראה למד הרבה ממנו – למד לא רק את תורת האדם, אהבת האדם, כי אם את הסגנון העממי של ספרי הלימוד שלו – אותה אמנות ההסברה לקטנים, שהיא אולי הקשה באמנויות.

ד

משהתחיל אחד־העם לפרסם את סיפוריו ב’השלח', צר המקום למורה־המשורר בעיירות הקטנות, ועיניו היו נשואות עתה לאודיסה – העיר בה ישב אחד־העם, האדם שהיה בעיניו לא סופר גדול בלבד, כי אם מאור חייו. ‘כמה כלתה נפשי לראותו’ – סיפר לאחר זמן, והוא אז כבר בעצמו סופר מהולל – ‘כחטא שאין לו כפרה חשבתי לי שאני שזכיתי לחיות בדורו של זה, לא אראהו! הדבר נעשה לי כדרישה חזקה, כנטיה עצומה לנסוע לאודיסה ולראותו’. הוא מוצא לו אמתלא, שיש לו תקוה למצוא שיעורים באודיסה, וזכה לבוא במגע עם אחד־העם, שהכיר מיד בצעיר התמים את מי שעתיד להטביע חותם עברי על החינוך, וממליץ עליו לפני ציוני ניקולאיוב. שם הוא עובד בהצלחה, הכרתו הפּדגוגית מתעמקת, ואולם מפּני תנאים פורמליים מצד ההנהלה, שחפצה להביאו בסד השיגרה, הוא עוזב במפּח־נפש את ניקולאיוב, ובא בשנת תרנ"ט לאודיסה, במקום שנוסדה חברת החינוך על ידי מנדלי, אחד־העם, דובנוב, בן־עמי ורבניצקי. שוב פּרספּקטיבה גדולה והתרוממות־רוח, אך מה לעשות ובית־ספר יש – ותלמידים אין… בקושי נתלקטו בחופש־הקיץ תלמידים מעטים מדלת־העם, וראה זה פלא – גם אותם משך המורה־האמן בקסמיו. תהלת המוסד מתפּשטת מהר, והתלמידים מתרבים. באים מורים, אפילו פּרופסורים לראות בפלא השיטה הטבעית (עברית בעברית) ואין כמעט שיעור בלי אורח הבא ומסתכל ומביע את התפּעלותו מאמנות פּדגוגית בלתי־רגילה זו.

מה שחיזק את רוחו במיוחד היתה ההרגשה, שהילדים כרוכים אחריו, מבינים לו ומעריכים את עבודתו על פי דרכם. ‘אהבת הקטנים – הוא כותב במכתבו האבטוביוגרפי – היא סמכתני. הרבה יש לי לספר על ימי עבודתי בהוראה, אבל את זה אפשר שאכתוב עוד בפרטות. כאן התחילו ימי הניעה והנידה הידועים לך, אבל הרבה, הרבה אינו ידוע לך. צרות ויסורי הנפש יש בכל ענין וענין, אבל יש הבדל בין ענין לענין. העיקר שבפרק זה הוא שבאתי ללמד ונמצאתי למד – ‘ומתלמידי יותר מכולם’, וכמה שעות של פּיוּט אמתי ניתנו לי… והילדים ילדי ישראל הנבונים, וכי אינם שוים בעבודה? זכורני שהיו שעות שעומד אני במחלקה ונפשי עלי כצפור, אני מתעופף ונושא את גוזלי, והקטנים לבם יפחד וירחב ויעלוז, שהם מרגישים את עצמם מתרוממים לגובה בלתי רגיל להם, עיניהם מתנוצצות, הם קופצים ממקומם – השיעור נפסק ע"י צליל הפּעמון והם אינם נותנים אותי לסיים ולצאת. סובבים אותי, רצים אחרי, – ובחצר – ואני ילד, ילד המשתעשע עם ילדים. משתעשע – הרי בילדותי אני לא ידעתי שעשועים, ועכשיו – איזו בושה! – אב לבנים אני, יהודי בעל זקן, ואני משתעשע כמעט בכל לב! כן, הרבה פעמים מצאתי בהוראה שלוּמים לימי ילדותי ונערותי… הרבה שגיתי אז וחטאתי כנגד הכללים היסודיים שבפּדגוגיה, אבל מובטחני עד היום, שלא קלקלתי…’

לשיא הצלחתו מגיע המוסד עם בואו של ביאליק, שהוזמן מסוסנוביצי להיות שותף לו בהוראה. ניתן לשער את האוירה הצוהלת שהשתלטה בכיתות, שהרביצו בהן תורה משוררים־מחנכים ואוהבי ילדים אלה. שניהם נתקשרו גם בידידות אישית, וכמעט שלא נפרדו זה מזה. משנגמרו השיעורים, היו מנפּים את החומר ל’בן־עמי', שנצטבר במחברותיו של ש. בן־ציון ושביאליק אָצל עליו מרוחו ומכוח הבקורת הכביר שניחן בו.

על תקופת חיים גדולה זו באודיסה מספר ש. בן־ציון באגרת לבנו:

‘לבי מלא על כל גדותיו – האידיאלים העיקריים שבחיי הפרטיים נמלאו כמעט בשלימות; חברת סופרים תאות נפשי, עבודה מוצלחת ונעימה, עיר גדולה ויפה, חברת צעירים נלהבים העוסקים ב’תחיה’ (עסקיהם של אלו אמנם לא השביעוני רצון, אך הצעירים עצמם היו טפּוּסים נחמדים), ולפרקים גם תיאטר, הכרת אנשים משדרות שונות. כל זה נצטבר ונקוה בשפע רב בלב ובמוח – וסוף סוף התחלתי לכתוב יותר. ונפלא הדבר – בחרתי לי תמיד טימות, שאינן מן החיים הסובבים אותי באודיסה. באלה כמו לא נועזתי ולא חפצתי לגעת. ולא עוד אלא שגם בכתבי הייתי צריך תמיד להתאפק ולעמוד על המשמר, והייתי נזהר כאדם הלוקח אגוז מן הגל ונשמר שלא ידרדרו גם אחרים אחריו. יראתי מגעת בתוך עצמי, שמא יפול עלי הכל בהמונו – ואז לא אני אהיה שולט בכתיבה אלא הכתיבה תהיה שולטת בי. גם החבּר ודאי נזהר כך בשעה שהוא משחק עם הארי… אבל נעימה היתה עלי ההכרה בכל פעם, שיותר משכתבתי וגליתי הייתי יכול לכתוב ולגלות… מין קדשי קדשים נשאר סגור אז, שלא נתתי לעצמי רשות להכנס בו – עד ליום הדין הגדול העתיד לבוא! ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר, שזה היה בבחינת ‘סר לראות’ – ומיד ‘ויסתר משה פניו כי ירא מהביט’… כן, אם אין בי מן ‘החוצפּה היהודית’, הנראית דוקא בספרות, תחת זו יש בי מן ‘הפּחדנות היהודית’, שאנו רואים בחיים. ופחדנות זו לגבי ספרות, סבורני, שמידה היא ואינה מידה: אינה מידה מפני שבפחדנות לא תכבוש שום דבר ותהא תמיד רק כמתגנב, ומידה היא, מפני ש’יראת הקודש' תריס בפני חלול הקודש'…

מתוך זיקה נעלה זו נכתב כמעט כל מה שכתב, ולא בכשרונו הרב בלבד, כי אם גם במידה זו של קידוש המלאכה הוא מצטרף לאסכולה הגדולה של הכת האודיסאית. ואמנם באודיסה חזק כשרונו. ידידות ביאליק, ‘הרואה כל דבר בהפלגה פיוטית’, חיזקה אותו מצד אחד, כשם שמצד שני – הכשירתהו קרבת אחד־העם הקפדן לבקורת עצמו החמורה. והדברים שנכתבו באותה תקופה (‘נפש רצוצה’, ‘זקנים’, ‘מכתב גדול’ – גם הדברים לילדים, כ’שליח ציבור לאילנות' ו’שפת לא ידעתי') הם מן השלמים ביותר, שכתב עד עתה. בימים, שנתשחרר מבית־הספר, והיה פנוי יותר לעבודת ספרות, ניסה את כוחו גם בכתיבת סיפור רחב־יריעה (‘מעבר לחיים’) – רומן מערב העליה השניה. אמון על הספרות הרוסית, שמ’יבגני אונגין' עד ‘אבות ובנים’, הוּבא בן־הכרך לפינת־חיים רחוקה ושקטה, במקום שם טרם לקה לב האדם, לב האשה המצמיח חלומות, – הביא גם ש. בן־ציון את גבורו אכוּל שממונו של הכרך אל העיירה, ושם מתגלים לו נצני חיים חדשים, לא פילל כבר למציאותם. ואולם הגבור הראשי כאן לא הוא, השב מן הכרך ריק מרצונות חיים ומכושר חיים, כי אם אנשי־התום שלא התחכמו ושלחו את ידיהם הבריאות במלאכת החינוך של הנוער לתפקיד, שיוטל עליו בקרב הימים.

באודיסה הגיע למרום יכלתו כמחנך. ברם, אודיסה חינכה גם אותו, חיזקה את שרירי האמן, העמיקה את הכרתו האנושית־הציונית (אודיסה לא הפרידה בין שני המושגים האלה), והביאה אותו לידי הרעיון, שכמחנך אין לו מקום בעיר גדולה ואכולת התבוללות זו, – בארץ גדולה ומשכלת זו.

וכך גמלה בו ההחלטה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ־ישראל, והוא אחד הראשונים, שקם בו רוח להעקר מן הגולה בעוד מועד, במובן ידוע, – גם בטרם מועד.

ה

בסוף הקיץ של שנת תרס"ה, בימי ‘פּוֹטיוֹמקין’ והמהומות והאכּספּרופּריאציות באודיסה עמד ש. בן־ציון, הוא ובני ביתו כולם, והלכו אל עיר מולדתו טלנשטי, על מנת להיפּרד ממנה ולחתום את מראותיה בלבו בטרם יעזוב אותם לעולם. בסתיו הקרוב עמד לעלות לארץ־ישראל – זה חלום ילדותו, שעמד להתקיים. שם אמר לחדש את חייו, לחדש את עבודת ההוראה שמילאה את נפשו שכרון בתחילתה בה במידה שרבו אכזבותיה מנסיון לנסיון. בית הספר העברי שנוסד באודיסה בהצלחה וקנה פרסום רב, ננעל זה כבר, והשיעורים הפרטיים ל’גימנזיסטים' בבתי העשירים השביעוהו תמרורים. לא היה טעם ולא היה יסוד להמשיך קיום רופף ועלוב זה. וכשהחליט ועד חובבי ציון למנותו מורה בבית־הספר לבנות ביפו, נאחז בהצעה זו בכל לב. את ההוראה אהב, כמחנך, כמשורר, ובטחונו גדל, כי שם, במקום חיוּתה של הלשון העברית, מזומן הוא לחיים של אושר ויצירה.

היתה זאת שעה של רוחה, מעין ‘בין הזמנים’ בחייו, שלא היו קלים כל־עיקר, אף שנשא אותם עד כה בחדות נעורים; ומשגמר את החלק השני של ‘בן־עמי’, ותלמידיו המעטים נתפּזרו במעונות הקיץ, עלה בדעתו הרעיון לקום ולראות עוד פעם אחת את שדות בּסרבּיה וכרמיה, לראות את אבא ואמא, שב’זקנים' העלה קוים מדמויותיהם, לראות גם את האנשים, בני עירו, שפסק להם חיים בסיפוריו.

הוא לא ראה את העיירה בעיניו המאוהבות של אַש. ריאליסטן היה, שיצא מבית מדרשו של מנדלי, אבל ליבב אותו הנוף שבתחוּם העיירה, ליבב תום הילדוּת, שכל כמה שהיא מקוּפּחת כאן, הרי רק בה מצוּיה שירה; ליבב אותו חן אהבה אביבית, לא־מוּכּרת, אותו אושר פּלאים שרק הנער יזכה בו – אף אם ימיו קצרים והוא נובל מהר כדשאֵי הערבה הבּסרבּית. לא צייר ההוי בלבד היה, כי אם – ככל מספר בעל־צוּרה – קודם כל משורר; ומשהו ‘לא פּרוֹזאי’ היה מנגן בדמו וביצירתו בעצם השתלטות הפּרוזה עליו ומתפּרץ לעת מצוא.

סמוך לדומברוביץ, בפאת־יער, ירד מן העגלה, כאילו חפץ להרגיש תחת רגליו אדמה זו, הזרועה כפרים, גנים, חורשות־כרם, עדרי צאן. עיניו אורו למראה. כאן, בדרכים אלה, היה משוטט אז בתקופת ה’סוחרות‘, כשחלם לעמוד ברשות עצמו, והפסיד בזמן קצר את דמי הנדוניה. ימים קשים עברו עליו אז, ואולם בנסיעות ההן, כשהיה מתנודד בעגלתו מכפר לכפר, קלט את נוף השדה, את צבעונות ה’קודרו’ (נוף הגנים והכרמים בבסרביה) – נעשה משורר. ובזכרו עתה את הימים ההם, המה לבו, ואולי נמשך רגע אחרי אדמת־ילדות זו, שמתוכה צמח, מתוכה צמחה שירתו. אבל ידוֹע ידע, כי לבו שם, בארץ חלומותיו, אף אם בהשתובבו ביער עם ילדיו הקטנים ידע גם זאת, כי את יקר חזיונותיו הנחילתהוּ ארץ זו שהציג את כף רגלו עליה בפעם האחרונה.

לא הוא, אך מזלו חזה, כי נעקר עתה לעולם מאדמה דשנה זו, שכלכלה את לבו, כלכלה את שירתו, וכי שם נכונו לו, יחד עם ימי אושר, לא ידע כמותם, גם לבטים רבים, לבטי חיים ולבטי יצירה, כמוהם ידעו רק מעטים מאנשי דורו, ברוּכי הכשרון כמוהוּ.

בעוד שבועות מספר חזר לאודיסה, והימים עברו עליו בהכנות לנסיעה, שנועדה לימים שלאחר חג האסיף. לא היה בינינו איש, שלא קינא בו. צעיר, ברוּך־חן, במלוא כוח נעוריו ובמלוא כוח יצירתו עמד ללכת לארץ, ששם עלול כשרונו לשגשג ולשאת פרי הילולים. מי עוד מאושר כמוהו?

ו

נאמן לשיטתו של אחד־העם, נתן את דעתו מראשית בואו אל הארץ לא רק לשפּר את החינוך, כי אם נשא את נפשו גם ליסד משהו דומה ל’מרכז רוחני' – התחיל להוציא בהשתתפותו של דוד ילין את מאספי ‘העומר’. ביסוד ‘העומר’ ראה תכלית כפולה: מצב הספרות והעתונות היה לאחר המהפכה ברוסיה ירוד מאד. בכרוז שנתפרסם אחר כך בראש ‘העומר’, הוא מדגיש, כי שם, עם היסודות שהתמוטטו, גם ‘אוהבי העם, המתיימרים בלאומיותם וגם בציונותם, התחילוּ מלעיבים בשפתנו הלאומית – מבצר רוחו של עמנו בכל הזמנים’. יש איפוא צורך לבצר מקום ליצירה העברית כאן (‘עכשיו הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה, בארץ מולדתה’). ואולם, עם זה היה ברור הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת. בכרוז נאמר: ‘ביחוד אנו מבקשים לזכּוֹת את קובצנו ביצירות נאות, שרוח א"י שוֹרה עליהן’ וכו'. וחלק זה של הכרוז נגמר בפסוק, שיש בו משום סיסמה: ‘להאיר את המזרח לישראל!’. המכוּון היה, איפוא, לקרב את הישוב לא לשכינת המקום בלבד, כי אם גם לרוח הסביבה, לקצב המזרח, שהוא שונה מזה של המערב, שהטביע את חותמו על יצירת ישראל החדשה.

היה זה חלום נועז, וכל כמה שהיה מוקדם ביותר, באשר טרם נמצאו הכוחות בישוב הצעיר כל כך, שיטביעו את חותמה של ארץ־ישראל על הספרות המתהוה, – היה בדבר משום רוח חלוצית, משום ראית הנולד. חוש היוצר לא הטעה אותו, ובכל מה שלא הצליח להקים במה מתמדת מעוטרת אור הצמיחה החדשה בצירוף הדברים שהביאה, היה במאספים האלה, שלא מצאו עדיין גם דפוס מתוקן, משום חרישה חדשה. ואין לזלזל בערכם בשום פנים: זאת היתה התחלה. מלבד זכות גדולה זו, שכאן נתפרסמו מכתביו אל העורך של אחד־העם, נתגלו בהם ראשונה עגנון, צמח, וילקנסקי. בהם נתפּרסמו סיפוריו, המיוחדים בחנם, של משה סמילנסקי. כל הדברים האלה צמחו מאדמת א“י. אפילו ה’עגונות' של עגנון, נתברכו מאורה ומקרקעה של א”י. יצירת הארץ אינה תלויה דוקא בנושאים, כי אם בריתמוס, ושירת עגנון היא שירת ירושלים וצפת, – ולא תצוּייר צמיחתה בלי רוח הקודש של ירושלים.

מה שנכשל העורך בעצמו, היה בלי הפרזה מאורע טרגי בחייו. ב’רחל' דרכה רגלו על אדמת יצירה, שלא ניסה עד עתה להציג כף רגלו עליה. והוא הן לא נכשל כמעט עד כה. רגלו היתה רגל בטוחה, והוא הלך מראשית דרכו כמספּר מחיל אל חיל. היה זה בלי ספק כשלון, אבל יש בו גם משום העזה, והוא כולו פרי שכרונה של ארץ־ישראל. בהגיע אליו השמועות מרוסיה על שחיטות אוקטובר (1905), התעטפה עליו נפשו, והדמעות העלוּ אד לנגד עיניו הצלולות, והאיש, שקלט את אורם של אחד־העם וטולסטוי, התנודד ונטה ממסלוּלו.

גם ל’מולדת' נגש מלא בטחון ואמונה. במכתביו הנלהבים עורר אותנו, היושבים בחוץ־לארץ, להשתתף במפעל החינוכי רב־החשיבוּת, אבל, לדאבון הלב, טרם ידענו אז לכוון את סגנוננו לנוער המתלמד בארץ. גם הנגינה הזרה לאזנם עמדה בינם ובינינו. ואפילו העורך עצמו שכתב אחר כך את ‘יקותיאל’, דבר קלסי בצורתו ובתכנו, הביא סיפור שאינו הולם אלא במעט את האכסניה: לא־הולם את סגנונו של אורגן לנוער, שהוא טעון שקיפוּת, מילוֹדיוּת – קצב נוח לקליטה, אם גם לא קלוש, כפי שסבורים ‘חכמי הפּדגוגיה’.

ודאי שחובתם של העסקנים היתה לסייע בידי העורך, שישפּר את הירחון, ולא להביאו לידי כך שימשוך את ידו מן העריכה לאחר הכרך הראשון (ששה חדשים). אבל הדברים נסתבכו ביותר, ולא היה מוצא. העריכה נמסרה זמנית לשלשה סופרים, וש. בן־ציון, שהסתלק מן ההוראה וגם השותפות ב’מוריה' נתבטלה, יצא ריק מכל חלומותיו. כל תקוותיו שתלה בישיבת א"י עלו בתוהו. בימים ההם מתה עליו אשת נעוריו, שנשאה עמו את סבל המשפּחה הגדולה, והוא, שהחיים שחקו לו באביב חייו, היה קרוב להתמוטטות גמורה.

בהיותו שרוי בבדידות, ומתוך הרגשה שהנה נגמרה התקופה הגדולה בחייו, בא לידי הרעיון לאסוף את כתביו ולהוציאם במהדורה שלמה – רעיון הצלה ממש באותם ימי יאוש. כמנהג מוריו, כמנדלי וכפרץ, לא הוציא את דבריו כצורתם הראשונה, כי אם ניסח אותם לפי השגותיו ויכלתו של האמן המבוגר. מלאכת ניסוח זו טעונה מחקר מיוחד. על הרוב הרחיב את היריעה; לדוגמא יכולה לשמש הרשימה ‘הטבּקנים’ (נתפּרסמה ראשונה ב’הדור' תרס"א), שעל יסודה נכתבה אחת מיצירותיו האפּיוֹת החשובות (‘חיים של פּרנסה’) – הוי ויותר מהוי. ל’נפש רצוצה' הוסיף פרקים חדשים.

מהדורה זו בת שני ספרים, שניתנה כהוספה ל’הפועל הצעיר', היתה לא פעולת כינוס בלבד, כי אם גם מפעל שיש עמו עליה ביצירה; והיא שריפאה את רוחו וחיזקה את ידיו בימים הקשים ההם, שעברו עליו.

ז

משהוציא את כתביו המקובצים בשני ספרים, שנתקבלו בשמחה על ידי מוקירי הכשרון החזק הזה, שנתגלה שוב בניסוחן של כמה מיצירותיו המחודשות – כאילוּ חלה הפסקה במלאכת יצירתו. נראה, ששוּב ציפה לשכינת הארץ – שאותו החומר הישן, שבו עשה כל ימי שבתו בנכר, לא הניח עוד את דעתו.

הוא פונה אל דבר זר לו לחלוטין – לתרגום שיריו של היינה. אין ספק, ששירת היינה כשהיא לעצמה היתה קרובה מאד לרוחו והיתה עשויה לשמש ביטוי לעולמו הפנימי, שאף בו חילחלו רוך וחריפוּת חליפות. הליריקה, שבהרקתה ללשון אחרת מתקשים גם פייטנים אמני־חרוז, לא עלתה לו אלא לשיעורין. לעומת זאת הצליח בבלדות וברומנצות ובפואימות הגדולות. ביחוד הצליח תרגום ‘אשכנז’ (יצא על־ידי ‘דבר’), וגם הסאטירה ‘אמא טרוֹל’ ניתנה על ידו בביטוי עברי הוגן לה. בסוף המלחמה תירגם (כמעט בעת אחת עם ביאליק) את ‘וילהלם טל’ לשילר (יצא בהוצאת ‘אמנות’). לעומת תרגומו של ביאליק, ששינה מן הקצב המקורי ושיוה לשירה צורה מקראית, היה ש. בן־ציון נאמן למקור ולמקצבו, ובזה גם ערכו המיוחד. הצליח ביותר, כמובן, בתרגום ‘האידיליה הגדולה’ של גיטה ‘הרמן ודורותיאה’. לתרגום זה נמצאו ברשותו כל האמצעים הלשוניים, וגם רוח האידיליה, שהיתה קרובה לו מאז, סייעה הרבה בידו. בתרגומים לשמם אין אדם מצליח אלא בדברים, שהיה מתאוה לכתבם בעצמו.

שנים רצופות של עבודת תרגום (וגם של חידוש נסיונותיו בשירה מקורית, שמימי בחרותו לא נזקק לה) בלי לשוב אל הסיפור, שבו עשה את הגדולות, יכלו להעלות על הדעת, שנעקר לגמרי מן הפּרוזה הספורית. אף־על־פי־כן, משנמצא נושא הוגן לו, כ’הגט‘, גילה בו כוח אמן רב, והיא אחת מיצירותיו המעטות, שכתב מחיי הארץ – ראשית הסיפור בתחומי ההוי הירושלמי, שהועלה בכשרון אפּי רב, בעוד שסופו במושבה עברית, בה נטע את הזוג שנמלט מכבלי מסורת נוקשה, המחייבת גירושין לאחר עשר שנים, שעברו בלי פרי בטן. כאן, במקום הצמיחה, נתברך הזוג גם בנטיעה, גם בבנים, ואָשרו היה מלא. היתה זאת אידיליה ארץ־ישראלית רבת־חן, שהוכשרה לצאת רק מתחת קולמוסו של ש. בן־ציון. נתפּרסמה ב’שי’, הוספה ל’חדשות הארץ', שיצא על ידי ממשלת המנדט זמנית לאחר כיבוש הארץ ושש. בן־ציון היה אחד מעורכיו.

בימי המלחמה, עם הגירוש מתל־אביב, גלה לפתח־תקוה וסבל, ככל הישוב, שהמשטר התורכי הרקוב עשה שמות בו. וגדולה היתה התעוררות לבו עם בוא האנגלים, שידעו להיטיב ביד אחת, בעוד שידם השניה התחילה חותרת תוך כדי בשורת הגאולה תחת תקות ישראל. אותה שעה נשתקע, בהתלהבות המיוחדת לו, בעריכת הירחון ‘האזרח’, בטאונם של הציונים הכלליים. עבד עבודה רבה, אבל האורגן נתקיים רק זמן קצר ונפסק.

כל העבודה המפלגתית והצבורית הזאת (הוא נבחר גם כחבר הועד של תל־אביב, ועמד בראש מחלקת התרבות), אף היא הרחיקה אותו מן הדבר ‘שהיה מעניינו’, מיצירת עצמו, אף שכאדם עובד לא הפסיק בכל מצב שהוא. שוב נשתקע בתרגום היינה, ועבודה זו בלעה את כוחו ואת זמנו כל התקופה שלאחר המלחמה.

באביב תרפ“ב הוא יוצא לגרמניה, במקום שם נמצאו ביאליק ורבניצקי, שיסדו את הוצאת ‘דביר’ בברלין, ושושנה פרסיץ, שקבעה את מקום ‘אמנות’ בפרנקפורט ע”נ מאין – שתיהן ארעית. בגרמניה ישב כשלש שנים והוציא על־ידי ‘דביר’ מבחר משירי היינה (‘צלילים’) ועל־ידי ‘אמנות’ – את ‘וילהלם טל’ ואת ששת הספרים הקטנים, שבהם נקבעו ונוּסחו סיפוּריו לילדים, מקושטים על־ידי בנו האמן נחום גוטמן בציורים מצוינים, ההולמים את ההוי השמשי, הכפרי של בסרביה, שש. בן־ציון היה ציירו ומשוררו. מעטים הם בספרותנו ספרים טובים כאלה הכתובים בידי אמן גדול – ומה מעטים בין בני הנעורים המכירים אותם!

עליה גדולה היתה לו בימים ההם עם פירסום הפּואימה בפרוזה ‘מגילת חנניה’. ביצירה זו, שיש בה משום אפּותיאוזה לרוח ישראל ולתורת ישראל, הוּאַר משהו מן הסוד שחופף על לבטיו של המספר בסגנון ובקצב למן ימי ‘רחל’ וכו'. הנסיון שלא הצליח הוכתר עתה, במצאו את הסגנון האפּי שאליו השתוקק, בהצלחה.

בקצב זה נכתב אחר כך עברית ‘מעשה הנזירה’, היא מסורת־האגדה על יהודית והולוֹפרנש, שנתפּרסמה בשנת תרס"א בעתון ‘דער יוד’ בשם ‘יהודית’. יצירה זו אף היא טבועה כולה בחותם של חתירה לגילוּי הקדושה הקדומה, והיא, כ’מגילת חנניה', מוּארת ומנוגנת מקראית ואגדית, – מקראית יותר. אל הריאליזם לא שב עוד, וגם המונוגרפיות שהקדיש לתולדות הישובים הראשונים (‘נס־ציונה’ ועוד) כתובים בקצב לירי־אפּי זה.

‘מעשה הנזירה’ היה הדבר החשוב האחרון שהוציא מתחת ידו. בנסיונות קשים נתנסה בערוב יומו, ולא היתה לו לא מנוחת־הנפש ולא תנאי־הקיום למלאכת יצירה מתונה, כרוחו. ולאחר שחלה במחלת אימים, שאין לה ארוכה, יצא מן העולם ביסוּרים קשים (כ“ז אייר תרצ”ב).

ביאליק הספיד את חברו החביב לא רק בדברי לב חמים, כי אם גילה את כל החן והעצמיות שביצירתו, – עמד על מה שמבדיל בינו ובין מנדלי; העריך ביחוד את המחנך ואת סיפורי הילדים, שמעטים כמותם בספרוּתנו; עמד גם על כל הטרגי שבמאבקו לסגנון עצמו, ש’השקה אותו בדמו ובעסיס חייו'. וסיים: ‘בתוך שורת השמות הראשונים של סופרי דורנו יזהיר בלי ספק גם שמו’.

* * * * *

חייו, כיצירתו, לא נמתחו בקו ישר אחד. דוקא בימים, שהשיג את שיא יצירתו, ארבו לו הנסיונות הקשים ביותר – גם בחייו, גם ביצירתו. הקו נטה הצדה. ובמקום עליה לא־פוסקת, שנמשכה מאז פירסם במאספו של פרץ את סיפורו הראשון ועד ‘מעבר לחיים’, באו עתה מעלות ומורדות חליפות – העינים תרו אחרי עולם שראהו בחזון. הקסם של הארץ הכה בחזקה על לבבו ויכל לשירה אחרת, שונה מזו שהעלתה אותו על מרומי הספרות החדשה; ימים רבים התנודד, שכור ממראות הארץ, נמשך אחרי ניב לא ידעהו בנעוריו, ויש שהבטנו במנוד־ראש על האדם רב־הכשרון שהתלבט וחיפּש ותעה בתוהו לא־דרך. ורק שתוך כדי התלבטות התחזק וכתב את ‘הגט’, את ‘חיים של פּרנסה’, שמעטים כמוהם לשלמוּת בפּרוזה העברית, והוא היה שוב האמן הגדול, שנשען על מסורת גדולה, בלי להיות כפוף ומשועבד לה.

אבל גם אז הרגיש, שאין להמשיך מסורת זו – כי הנה היה העולם אחר; כי הנה קם דור צמא־חזון, ויש לכוון את הקול אליו, יש למצוא מהלכים אליו. לא, ארץ־ישראל אינה עשויה לקלוט משהו שאינו יונק ממעמקיה, מנופה, מחן קדומיה.

משיסד את ‘העומר’ עמד על כך, ולא שיער עד כמה הקדים בתביעותיו מעצמו, בתביעותיו מאחרים. ואולם הוא אימץ את ראייתו, אימץ את קולו, וגם כי נכשל ב’רחל‘, ואפילו ב’שבט’, ידע לאן חותרים כלי־השיט של רוחו.

ימים רבים דפק על שערים חדשים ולא נענה. רק ב’מגילת חנניה' תמו נדודיו. בה יצא למרחב. אכן, הדרך אל החוף היתה דרך־עוצב, ורק הוא באומץ לבו הוכשר ללכת בדרך זרועת קוצים ארוכה זו.

פרק שני: הדמות

א

הדמות – מבחינה חיצונית – לא נתייחדו לה קוים חריפים, משהו בולט ומפתיע. לא כביאליק, חברו ובן גילו, שעם מגע ראשון עמו נראה פשוט ביותר, אפילוּ המוני כלשהו, ורק לאט־לאט התלקחה חכמתו, נדלק גם חנו. בש. בן־ציון נתגלה מיד איש־חמודות, אדם בעל מבנה הרמוני. עינים שחורות, קורנות, אף מחוטב, פה נאה. ושוב, בניגוד לביאליק, שבפרצופו היה טבוע הקו הצפוני, הסלבי, היה בדמותו של בעל ‘נפש רצוצה’, משהו דרומי, חינני. זקן־הסנטר הקטן היה עשוי תמיד בחן, בלוריתו השחורה מסולסלת. ברק עיניו הזהוב לא כהה עד ימי זקנה. היה בכלל נוהג עידונין בעצמו. אהב להתלבש בטעם, ושלא כמנהג רוב אנשינו, הקפיד על כל פרט בחיצוניוּתו. בעל קומה בינונית, היתה הליכתו קלה, טופפת, לא בלי שמץ הכרת עצמו. אבל בימים של מנוּחת־הדעת, שלא היו, לדאבון הלב, מרובים בחייו, היה סמל החביבות. אדם זה, שבתקופת חייו האחרונה התרחק מן הבריות, היה בטבעו איש־רעים, והיה נוח במחיצתו. במשך כמה שנים היה ביתו בתל־אביב בית ועד לסופרים, ובלילי שבתות, כשהיינו מתכנסים במעונו שברחוב ‘השחר’ לשיחה אגב שתית טה ופיצוח שקדים, היה מקדם אותנו באור חם זה, שהיה ביתי ביותר, מביע את קורת־הרוח של הכנסת־אורחים בּסרבּית, פשטות חביבה זו שהיתה מלבבת אותנו כל־כך בידידו ובן ארצו מ. דיזנגוף, אף אם לא היה פשטן ונוח כמוהו.

בלילי שבתות אלה היו השיחות על הספרות קולחות בנחת. והיה משונה, ולא הולם אותו כל עיקר, שהיה יוצא למסע של תעמולה פוליטית, מה שהכניס סבך מיותר בחייו שלא היו קלים גם בלאו־הכי. אף־על־פי־כן, ידע להשכין רוח טובה בביתו, ואנחנו שזכרנו לו את חסד ‘נפש רצוצה’, ‘יצר הרע של אביב’, ‘אצל הכלה’, ראינו בו קודם כל את המשורר, את זה שנתן את כוחו כולו, את נפשו כולה על יצירתו, שלא נהג מעולם, ככל בני־האסכולה, שעמהם נמנה, קלות במלאכתו. ‘רחל’ ו’שבט‘, נראו כ’שגגה’ שיצאה מלפני היוצר – כפרי שכרון של צער ואהבה. בעינינו נשאר אחד מעמודי הפּרוזה העברית הקרקעית, שעליו סמך הדור. וכל כמה שהיה קשה לנו לראותו נוטה מעצמו ותועה בלא דרך, היה סיפור אחד כ’יקותיאל' מכפר על כל פשעיו. וכשכתב את ‘הגט’, את ‘חיים של פרנסה’, היה שוב אחד מגדולי החבורה האודיסאית, שמתוך אדמתה הטובה צמח.

אכן עצב של בדידות גדולה פרוש על שקיעת יומו. בעניין רע אבד לו רכושו, אבדו לו אלה שהיו קרובים לו ביותר, והוא, שזה עתה יצא למרחב ופתח פרשה חדשה ביצירתו, חלה את מחלתו הקשה, אשר מת בה מתוך כאבים נוראים.

כה כלו באבל ימיו של משורר, שיצא לקראת שמש ונשא לעולם מלוא לבו אהבה, רחמים וצמאון ליופי – ומה מעטים וקצרים היו ימי אשרו ושלותו עלי אדמות!

ב

היה באופיו דבר והיפוכו: צלילוּת דרומית, תום בסרבי, ביחד עם משהו כבוש, מחטט ושואף צל. מבחינה זו דמה ליהודה שטיינברג, אף שביסודו היה שונה ממנו בתכלית – היה קרקעי יותר. איש הנוף יותר. משוש עטו היה הצבע, הצמאון למראות. לא היה לפניו איש, אשר הכיר את נשמת בסרביה כמוהוּ. ב’יקותיאל' הראה את התמימות הבסרבית, ישרותה של דלת־העם, שפע לבבה, מסירות פשטנית, ביישנית, אך שמורה בטהרתה ואינה יודעת חליפות. סיפור קטן זה הוא אולי הדבר השלם ביותר שכתב ש. בן־ציון על אהבת ארץ־ישראל. מבחוץ הכל נושם כאן ארציות, כובד תנועה, בעוד שמבפנים עולה אור יקרות של אמונת־תום, אהבת־תום לאדמת־אבות, לחיי ישרים. הכל כאן חבוי, כגרעין בקרקע ונובט במסתרים. זאת הצמיחה הבסרבית, שחופף עליה עצב אביבי, כאילו סוּמלה בנער העני ששמש טובה תלויה על כתפיו הבריאות.

דמוּת ענוה זאת שקויה לחלוּחית הכפר הבסרבּי, ואתה מוצא לחלוחיתה של אדמה שחורת־רגב זו ב’יצר הרע של אביב', ‘זקנים’, ‘אצל הכלה’ וברוב סיפורי הילדים של ש. בן־ציון. חן מלבלב זה הוא שלקח את לב הדור. לא, זה לא היה מנדלי, שגם בצאתו למרחב הוטל עוד בקולו משהוּ מר. כאן הקליטה ישרה, בלא חציצה, בלא התחכמוּת. וזה היה החדש: היכולת להסתכל ולפרוח, לברך על הפּריחה בלי עקיצת לואי, לראות את העולם בלי חשבונות רבים.

ואולם זה לא היה ש. בן־ציון כולו. ביצירת הפאר שלו ‘נפש רצוצה’ הוא מביא למרום ביטויה דוקא את קובלנת מנדלי על ילדוּת שקוּפחה, על חיים שדוּכאוּ בעודם באבם – זעקה גדולה ומרה על דור שנטלו ממנו את כושר החיים, את בטחון החיים. וכלום אין גילפן של ‘מעבר לחיים’ המשך אותו הילד שהתענה תחת ידי המלמד המטומטם של ‘נפש רצוצה’?

ש. בן־ציון כתב את ‘משי’, שאף בו היופי שהוּבטח הוטל ברפש; כתב את ‘החוּש הששי’, בו מחלחלת הכרת השקר שאין מפלט ממנו בעולם; כתב את ‘איש הקהל’, – אולי הדבר היותר מר שנכתב אצלנו בגנותם של ישראל. אתה רואה, כי האור והצל רודפים כאן זה את זה, מכסים זה את זה. ש. בן־ציון גדול מלהיות אידיליקן בלבד. הצמאון לאדמת־שמש עולה כאן בד בבד עם הראיה הנוקבת, שאינה מסתפּקת בהסתכלוּת לחצאין, בתפיסה לחצאין.

בסרבּיה היא מורכבת יותר משהיא נתפסת בסקירה כללית. מתחת לתום של ערוגת־שירה צעירה זו יש כאן עין בדקנית, אפילו חקרנית במקצת, כפי שנתגלתה ביצירת יהוּדה שטיינברג, זה שנראה אַנטיפוד של ש. בן־ציון, ואולם בכמה סגוּלות דומה לו, הואיל ושניהם במשותף מהוים את הפרצוף הבסרבּי.

ואמנם שניהם, עם כל מה שהיו שונים כל כך זה מזה, יצרו את ‘נוסח בסרביה’ זה שמושך חוּט מיוחד על חבורת הסופרים, שלידתם בחבל זה. לא קל להגדירו בפורמולה, שהיא תמיד מצמצמת. אבל ניתן לומר, שבעיקר הוא הרגשה ארצית, משהוּ כפרי, תמים ומורכב כאחד: מקום שתחומי מציאוּת ורומנטיקה יונקים. בני־כפר ביישנים אנו ברוּבנו, ופחד העיר על כוּלנו. יש מי בינינו, שה’כפריוּת' מלווה אותו ארוכות, ארוכות, ויש מי שאינו משתחרר ממנה עולמית…

אכן בני כפר אלה הביאו עמם לכל אשר באו חוּשים בריאים לטבע, להשכלה, לחופש, למולדת. משהו נשתמר כאן שטרם נפסד, טרם נאכל על־ידי עוני מנוול, על־ידי חבישת־ספסל ממושכת בבית המדרש. בתחום המושב היתה בסרביה ימים רבים איזור מופלא, אגדי כמעט לנודדי ליטא ואוקראינה. אדמת ברכה היתה, שמשכה יהוּדים מחוסרי־פרנסה, תלמידי חכמים עניים מליטא, בחוּרים עזי־נפש מפּודוליה שהיו באים כדורכי יין בעונת־הענבים, והיא קלטה אותם, השׂביעה אותם – הסבירה פנים במיוחד לבני תורה. ה’רינדאַר' הבסרבי נתבטל בפני תלמיד־חכם שבא ממרחקים. מובן שלא מעטים היו גם הרפּתקנים, לומדים מסופּקים, שהוליכו שולל כפריים תמימים אלה. אבל מיטב המלמדים היו אף־על־פי־כן בני ליטא. ורק שהיו רעבים תמיד והתפּעלותם מתרטימר בשר ולוג יין שהיו מגישים כאן לסעודה גם בימות החול לא פגה גם לאחר שישבו ימים רבים על אדמה שחורת־רגב זו.

ג

את גידוּלו המהיר של ש. בן־ציון בתקופה שעד ארץ־ישראל, אין לצייר בלי התחברוּתו לחוג האודיסאי. סכנות גדולות ארבו לו כשהיה לבדו, והאסכולה המחמירה, התובעת, היתה כחומה לו – לעצמו ומעצמו. הוא נעשה מהר אחת מחוּליותיה החזקות של שלשלת קלסית זו ואותה שעה היה גם זר לה במשהו, אף שבעצמו לא הכיר עדיין בזרות זו.

יחד עם מנדלי ואחד־העם ודובנוב יסד את המוסד לחינוך עברי אורגני; יחד עם ביאליק, לוינסקי ורבניצקי יצר, מתוך העבודה והנסיון במוסד זה, את הוצאת ‘מוריה’, שהניחה את היסודות העממיים לחנוך עברי עצמיי. כאן היה גורם ראשון – משום שיצר המורה היה מפותח בו ביותר – ומשום שהיה אמן בהוראה. ‘מוריה’ צמחה מתוך קרקע פוריה. נזדווגוּ כאן תורת אחד־העם וטולסטוי, עממיוּתו של מנדלי ומעוף שירתו של ביאליק – והמוסד הזה הפרה את החינוך העברי החדש, נתן לו – לאחר ספרי החינוך הקלושים נטולי־האופי שקדמו להוצאת ‘מוריה’ – אחיזה ראשונה.

ברם, לא היו ימים מועטים והחבילה נתפרדה. משעלה ש. בן־ציון ארצה ועמד לעבוד בפני עצמו, התחיל מתחבט בבעיות, שהעלתה, כנראה, ישיבתו בארץ. אך דרכו רגליו על אדמת המולדת, הכיר בחוּש האמן, שבארץ־ישראל יש לנקוט קו חדש. ‘רחל’ היתה אות המרד במנדלי. כאן נתבע הסופר, נתבע המורה לסגנון אחר, לתוכן אחר. כעורך ‘העומר’ הוא מבקש מסופריו שלא יכתבו אלא על נושאי המולדת. בבת אחת נתכוין להרים, כבטויו של ביאליק, את ה’אוֹקטבה' – לעטות מעטה אור קדמון את הלשון, שתהא הולמת את גבורת העולים, שהרנינה את החיים אחרת, שתבעה מן היצירה אחרת, בעוד שטרם הוכשרנו לכך – בעוד שכולנו היינוּ מושרשים עוד בעולם שוקע.

נתעורר הרומנטיקן, שנרדם בו, והשריון המנדלאי התחיל מגלה בקיעים. הוא בונה את המשפט העברי בקצב משלו; הוא משתוקק לנגינה; הוא נעשה לירי. אבל גם הריאליסטן תובע את שלו. וכך הוא מכוון את כנורו בבת אחת לכמה כיווּנים. דומה, שנשמטה הקרקע תחתיו, עד שלבסוף הוא זוכה בנצחון ויוצא ב’מגילת חנניה'.

פּואימה זו, שהיא המפתח לכל לבטיו.

ד

הפּרוזאיקן ש. בן־ציון – ואנחנו לא היינו כרוּכים בימים ההם אלא אחרי הפּרוזאיקן – לקח את לבנו בזה, שלא היה ‘רק פרוזאיקן’; שעם כל מה שהיה תלמידו המובהק של מנדלי, וחותם ריאליסטי היה טבוע בכל מה שכתב, ניכר בו המשורר, איש הנוף, שחנה של ילדוּת היה משוך על דבריו. משהו לירי הוצק בפרוזה זו, שידעה לא רק להביע, כי אם גם להטביע. השם ש. בן־ציון עורר מיד אסוציאציה של ירק שדה, של זוהר־כפר. כל כמה שהסיפור ‘נפש רצוצה’ התאכזר לסביבה ומתח על ההוי כולו קו של כיעור, עד כדי להשניא את טמטום הסביבה המתוארת – ליבּבונו שרטוטי הסתיו בשדותיו הקצורים, באודם כרמיו, וגילו בראשונה בצבעים שוקטים את הכפר הבסרבי, את הפרבר הנשכח – אדמה ירוקה זו, שעליה רבו געגועינו בימי הנדודים הממושכים שבנכר. לפי סופרי רוסיה הגדולים, שעליהם נתחנכנו, לפי כל המסורת הריאליסטית, שהיתה לנו בחינת קדושה, קנה־המידה לכל רמה ספרוּתית, לא היה עשוּי מספּר סתם, בלי קרקע מוצקה תחתיו, לכבוש את לבנו, ועם זה עוד היתה מפעמת את דמנו הנגינה של ההשכלה, ומספר בלי לואי של ניגון, בלי קצב של שירה, עוד פחות היה עשוי לכבוש את לבנו. היינו תלויים ‘בין שני המגניטין’ – מנדלי מצד זה וברדיצ’בסקי, פייארברג מצד זה.

בש. בן־ציון נצנצה ראשית הסינטיזה, זו שתבוא כולה עם שגשוגה של לשון הדבור, לשון החיים.

ה

מטבעו נלהב, קיצוני, ומצד שני – מתון, אידילי, היו לו לברכה רבותיו, – מנדלי, אחד־העם, טולסטוי, שחינכוּ את לבו ואת עטו לאמת והם שעשוהו לאמן; הם גם שטיפחו בו רעיונות־חושים, שהיו נטועים בטבעו, והיו זקוּקים לזיקוק, לעומק נוסף.

אם מנדלי היה רבו בסגנון, בהקפּדה על הדיוק שבמראה, נטע בו טולסטוי קרבת־אדם, הבנת־אדם. באחת מרשימותיו הוא כותב: ‘מטולסטוי למדתי לראות גם באדם אדם בכלל, ולא ‘כסלוני’ בלבד בטעמו של מנדלי’. טולסטוי גילה לו את חן האדם העממי, החי וחושב בהתאם לרגשותיו, בניגוּד למשכיל העירוני, שהספרים והיהירות אוכלים בו כל תום ואמת בנפש. כמעט בכל יצירותיו, מ’יקותיאל' ועד ‘מגילת חנניה’, מורגשת חתירה זו אל אור האדם, אל תפיסתו הטבעית והעצמית. מאחד־העם למד ישרות־אדם, למד להכיר תורת היהדות באורה הראשון. ממנו ומטולסטוי כאחד נחל את ההכרה, שאדם צריך תיקוּן – ושיש לו לאדם תקנה. לבסוף באה לידי גילוי הכרה זו של תורת ישראל, כיסוד מוסד לחינוך האדם, ב’מגילת חנניה', יצירה שהיא כולה שיר של שבח ליהדות, וניכרים בה סימנים לעקבות השפעתו של אחד־העם ודעותיו על ההומניות שבתורת ישראל.

* * * * *

האמונה בתיקוּן האדם, שבאה לו מטולסטוי ואחד־העם כאחד, טיפחה בו את החוּשים להוראה. מיום שההוראה נעשתה אומנותו לא הבדיל בינה ובין הספרות. במלאכה זו, שהיא לא קלה כמלאכת האמן, טעם טעם של יצירת אמן. ידוע ידע לקסום לתינוקות כמשורר, ואמנם יוצר היה בהוראה וספרי ‘בן עמי’ הראשונים נוצרו בתוך כתלי בית־הספר והם אחד מגילויי האמן הגדולים של יצירתו.

הקנאה לילד שנגזר עליו לקפּח את ילדותו בקדרות החדר באה לו גם ממנדלי. ופירוש קצר ל’נפש רצוצה' נמצא באחת מרשימותיו, שבה הוא מספר מה שהיה לו מוסד חינוכי זה: ‘החדר הצר – הוא כותב – בעולו הקשה, המדכא וּברוב מכותיו ובלימודיו חסרי ההבנה, שהיו נתפסים לי במיני ציוּרים משוּנים, יצורי דמיוני; החדר, שמעת דעתי אותו, שנאתיו שנאת מות, ויהי בעיני הרעה הגדולה מכל הרעות שבעולם, גיהינום זה, אם כי למעשה לא הראיתי שום התנגדות לו, בהביני כי גזרה היא – – – ועד היום מספרת אמי בשבחי, שמעולם לא נסחבתי בחוזק־יד ובבכי לחדר כשאר ילדים, אלא דום הלכתי כאילו מרצון טוב, אבל עדיין זוכר אני מכאובי לבי, צער המשמטה שהייתי נושא עמי בכל בוקר ובוקר בלכתי לחדר’…

מחדר זה חפץ המורה־הסופר לגאול את ילדי ישראל, וכדי להשאיר לו זכר לדורות, כתב את מגילת־השטנה עליו, ששמה ‘נפש רצוצה’.

ברם, הוא לא כתב כמעט דבר, שלא טבע בו כוונה חינוכית. לא היה זה מדרכה של אותה אסכולה לכתוב בלי כוונה לחנך, לתקן, לשנות את פּני חיינו.

ו

כוחו של ש. בן־ציון, ובזה נבדל גם ממנדלי, שאינו מוכיח, ועם זה – אינו גם ‘אמן אובייקטיבי’. הוא המתגעגע על הנוף הירוק, על שלום ההויה, הוא, במיטב יצירותיו, פּרוזאיקן עז־גרמים, ובשעה שהדברים מצליפים עליו באצבעות קרות־קרות, הוא צמא לראות יותר, להכיר יותר. במורד – המציאות מוחשת יותר, ממשית יותר; ואולי דוקא שם, בתחתית, מבשילה השמש.

את זה למד ממספּרי רוסיה הגדולים, שעם החובה לגלות את חן ההויה, יש להבקיע גם את הקדרוּת, כדי שתתגלה אחר כך האדמה ביתרון ירק, ביתרון שמש. זאת היתה הראיה הגדולה, ראיית משורר. רק אגב מעבר זה מאיזור הויה לחברו נשיג את ש. בן־ציון במלחמתו לאמת, ובמלחמתו לשירה.

אכן, את שירת הילדות שר במלוא פּיו. ב’יצר הרע של אביב' רואה אני את העיירה הבסרבית הנשכחה, זה קן הרפש אשר גנים וכרמים ושדי תרומות יקרים יסובבוה וברכת אלהים עליה גם במבואותיה הצרים וב’חדריה' המלוכלכים. בפואימה קטנה זו גילה לנו המשורר את יקיצת האביב המוצנעת דרך המילודיה העצובה־במתוקה של השיר העממי. בוקר ילדות חופף על עולם קטן זה. וכמו מזומנים לחג הפריחה הגדול, אשר לא יכזב, נשקפים לנו החיים.

ואף זה אינו אלא מה שמציל מן הבלהות רק משורר.

* * * * *

בעונג מיוחד אני מעלה את זכר יצירותיו השיריות של ש. בן־ציון. היה בהן מלבלובה של הפּרוזה החדשה שלנו, ואיזה תום הוצק בהן, שהיה יפה לנפש הדור. אנשים צעירים, שקראו את ‘אצל הכלה’, הרגישו שוב את זוהר העלומים, את בושם האהבה, אור זה שהיה בחיינו, באביביו של אותו עולם שנגזרה עליו כליה. וזוכר אני, כשנתקבלה אידיליה קטנה זו במערכת ‘הצופה’, הורגשה כבשורת־שדה, כריח־שדה בכרך המחניק. אפילו נומברג, שהביט בעין לא־טובה לצד אודיסה, הודה בה במלוא לבו. הכל הרגישו בה הרכב מוצלח של שני הסגנונים – ברק שירה זה של פרץ וברדיצ’בסקי בתוספת ארציות ממוזגת של מנדלי. היה זה סיפוּר של יום־טוב. זיווֹ של ליל שבועות וריח ‘ירק לשבועות’, ועם זה כל־כך שונה מ’סיפוּרי החג' שהיו משפיעים עלינו בימים ההם.

אולי זהו שחיבב את ש. בן־ציון עלינו כל־כך. היה בו משהו אביבי, משהו אינטימי־פּנימי של בית ישראל, עם הבליטה שבחוץ. לא היה זה הוי לשם חוקר ההיסטוריה הבא, כמו אצל מנדלי, כי אם החיים בפריחתם מזה, והחיים בדלדולם מזה – מה שהיה המוטיב הראשי בסיפורו ‘מסביב לחיים’. מצד אחד: העיירה בנוף שדותיה ובבריאות בחוריה ובתולותיה, שהביאו את נעוריהם הפורחים לחיים של יצירה. ומצד שני: האכּסטרן שהכרך הקיאו, זה שלא נשאר בו מתום, והוא מתלבט אין אונים בבואו לחסל את חיי ילדותו והוא עומד שבור ונטול כוח לפני נדודי נפש חדשים.

ש. בן־ציון, כמשורר, נגלה לנו ראשונה דוקא בקטעי השירה, שבהם הראה את הנער היהודי המהלך במשעולי כפר, מלא תמהון לקולות החדשים, לשפת הטבע שלא שמע אותה עד כה, המתפּלל בגן המושלג על פריחתו האביבית ושלא מדעת על פריחת עצמו (‘ראש השנה לאילנות’). קרוב נעשה לנו באותן הרשימות הקטנות שפּירסם באחד מגליונות ‘הדור’ (הראשון). איש לא פילל אז לכך. נתין הריאליזם הנאמן נמלך יום אחד והתחיל מתנבא בסמלים… היה חן של נוער בשרטוטי נוף עוטי ערפל אלה, ומתוך רשתות צל אלה נצנצו מעמקים, משהו שהמשיך על העולם מתק לא היה לו. והיה זה אות, שצר לו לש. בן־ציון בעולם המואר, המצומצם – שעינו השלוחה למרחק צמאה לקסמים אחרים.

האם לא כאן נעוצה כבר ראשית המשבר, שבא לאחר זמן ושאורו וצלו לופפים את חייו ויצירתו של ש. בן־ציון עד יומו האחרון?

אכן, רשימות אלו קרבונו אליו ראשונה. אותה שעה שמענו את קולו, ראינו את נוף נפשו – שבלעדיו אין להבחין בקלסתר פניו של משורר.

ז

רמזנו על קו לירי זה, שנתן בזמן מאוחר את אותותיו – ביחוּד בשתי יצירותיו ‘מגילת חנניה’ ו’מעשה הנזירה‘, שהן הישג מיוחד ופרשה מיוחדה ביצירת ש. בן־ציון. אכן הוא לא היה מספר לירי, זה שנותן את עצמו במקום העולם. הוא יצא מאותו בית מדרש חמור, שהיה כוּלו טבוע בחותם אחד – של כיבוש המציאות, של גבורה שבראיה, זו שאינה מוותרת על ה’לא־שירי’, ואינה נרתעת מפּני ההויה כמו־שהיא, בכל קדרותה, בכל צמצומה המדומה. כאותם עזי החרט שבאודיסה, רבותיו וחבריו, בז גם הוא לכל תפיסה שאין בה ממש, לכל גירוד קל במציאות, לכל המשתמשים ב’בת־קול'. כמוהם האמין שאין הזהב משתמר אלא בשבע קליפות של הויה שיש לה גוּף ודמות הגוּף. במתחו את שפריר התכלת של שירתו מעל לעיירה העלובה, הוא נחנק במבואותיה הצרים יחד עם גבוריו. את ‘עמק הבכא’ של החיים הוא עובר בפסיעות עזות, מדוּדות ובטוחות. לא יבכה ולא יקים קולו. אך כי יתאפק ולא יוריד את דמעתו, אין זה אלא משום שהוא שומר אותה לעת מצוא. הזוכרים אתם את העלם המתקומם בסופה של ‘נפש רצוצה’? ‘דמעה גדולה’ זו, ‘שניצוצות ניתזים ממנה’ ונופלים כמו על ברזל מלובּן?

זה כוחו של ש. בן־ציון המספּר, שלא הוריד את דמעתו קודם זמנה. אמנוּת אינה, כפי שסבורים רבים, מנוחה שבקפאון, המכשירה לראות, להחזיק את המכחול ביד נכונה, כי אם – היכולת לשמור את כוח הלב, שלא לבזבז אותו מתוך רגשנות ללא בלם.

ש. בן־ציון כמשורר־אמת, לא הרנין כבדוּתו של עולם. הוא שר על זיווֹ של עולם, שלב הילד פתוח לפניו; עורר את החן שבאהבה תמה (‘יצר הרע של אביב’, ‘אצל הכלה’), את טוהר האבל המשומר בבית ששכל את יחידו (‘מכתב גדול’), את החן שבהוי היהודי שטרם נתערער, טרם נשבת מטהרו. אבל על כתפי שירתו העמיד את כל כובד המציאות – לא הסתפק ברצי־הזהב בלבד, בעיטוּרי החן והליריזם. הרוח אשר תנחה את עטו היא רוח כבדה מאוד. מסקנה איומה אחת היא: נובלות־חיים אלה, ‘נפשות רצוצות’ אלה שהצמיחה אדמת הגלוּת, אין להן תקנה; ורק ה’יקותיאלים' המעטים, שלבם תם ועינם טהורה, הם את נפשם ואת חייהם יצילו.

אתה מכיר תיכף את שיתוף קולו למנדלי, לאחד־העם, לביאליק. כמוהם הוא שר ורואה, דבק בפרטים, וחוּט של זעם, של גזר־דין שאין אחריו כלום, משוך על תהום חיים זו, ששמה גלוּת, ומזומנים להצלה רק אותם המעטים, – הראויים להיות ניצולים.

ח

החזיון ש. בן־ציון היה מורכב ביותר – לפי מה שהיה ולפי מה ששאף להיות. תשוּקתו של ביאליק, המשורר בכל רמ"ח אבריו, היתה אל הפּרוזה, אל לחלוחית ההוי שבו ראה את הגרעין לכל שירה אמיתית, בעוד שש. בן־ציון הפּרוזאיקון מלידה, השתוקק בעומק לבו לחזון, נשא בקרבו ימים רבים את הגעגועים העצורים על שירה רומנטית גדולה, שרק היא תרוה את כל צמאון נפשו.

אנו רואים זאת אפילו לפי זיקתו אל ה’חדר‘. לכאורה, הוא כאן ריאַליסטן עד היסוד. בעוד שאנשים כזלמן אפּשטיין, שדגלו בשירה הרוסית הגדולה, קשרו כתרים ל’חדר’, ואפילו ביאליק צלול־הראיה (בכמה מנאומיו, וּבעיקר בשירו ‘פּרידה’) עטרהו הוד ושבח – הוא מוקיע את כיעורו בעט־נקם, מראהו כקן הצרעות, ולא זכר אף שעה אחת של קורת־רוח, שכל ילדוּת, גם העלוּבה ביותר, מפרישה לתינוקות של בית רבן.

ברם, המרירות הקיצונית, הזועה הקיצונית, אינן פרי ראיה פשטנית. היפוּכו של דבר: האיבה למוסד זה, ששיקץ, לפי דעתו, את נפש הילד היהודי וימלא אותה בלהות מפני החיים, מפני הטבע – אינה אלא ראיה שירית, רומנטית. כל רומנטיקה היא הפלגה – רתיעה מפני הכיעור שבמציאוּת. מה שהנער ירא להכנס אל הכפר, אל הכרם, מגלה לנו את התשוקה לאדמה, לכפר, שאינה באה על סיפוקה. התיאור הפּלאסטי של הבחורה הכפרית עם דליי המים על כתפיה, בריה מוצקת זו שהאדמה מזדעזעת תחתה, לא בא כאן בלי ספק אלא כדי להבליט את הילד מוּכה־הפּחד, מוּכה הרפיון, המתבייש מפּני דכדוּך נפשו, מפּני חוסר כוחו לקרוב אל מעינות החיים. מבחינת התיאור אין ריאליזם בולט יותר, והמספר מגלה כוח רב בכל פרט מצוּייר, אבל הניגוד החריף בין בת־הכפר, שכולה חדות טבע ובריאות גוף, ובין נער החדר המדוכא – הבלטתו היתירה של ניגוּד זה היא עצמה דרך רומנטית; כך גם התרסתו של הנער המתחצף כלפי רבּו האכזרי, בריחתו מן החדר, תעיתו בשדה־הערב, המצוּיר בחרט אמן דק ופיוּטי – כל זה הוא אותו ריאליזם מעמיק, שכפשׂע בינו ובין הכתב הרומנטי.

הרומנטיקה שלו צבע של ארץ־ישראל לה – ולא לחנם היה הוא מן הסופרים הראשונים שהקדימו לעלות לארץ. בעודו נער, היה, ככל ילד בסרבּי, משתוקק לאדמת שדה וכרם, ועזה היתה החלטתו שבעצם ידיו יעבוד אותה. על רעיון זה – להאחז בקרקע ולהיות אכר ממש, הוא חוזר ברשימותיו האבטוביוגרפיות (קטעי דברים, שנשארו בכ"י), ממתיק סוד עם אשתו הצעירה, בעודם שניהם ילדים כמעט, הוא ממתיק סוד על עליתו והתאכרותו, ואף היא בעצה אחת עמו.

במשאות נפש אלה נכנס אל החיים, ובעודו חוזר על הכפרים לרגל מסחרו, ולבו כבר מנבא לו, שעולמו זה עומד להתמוטט, הוא מתנחם ברעיון על החיים החדשים, חיי עמל וכבוד, שהוא מזומן להם שם, בארץ האבות. מתוך הרגשה של הקלה, כמעט של שמחה, הוא מביא למלוה את הפרעון האחרון, שהיה חייב לו. עכשיו, שהוא נקי מן הנדוניה, על כרחו יינצל מהויתם הבזויה של תגרנים ויתחיל בחיים של עבודה פוריה!

* * * * *

שנים היו רבותיו, שהביאו אותו להלך־רוח רומנטי זה, והם גם שריסנו את דמיונו וכיוונוּ את מחשבתו להכרת עולם רציונלית יותר, ממשית יותר: אחד־העם וטולסטוי. כל כמה שאנו מכירים בכתבוֹ את הריתמוס הטורגנייבי, אנו מאמינים לו, ששנים אלה נתנו את העולם הרציני, המוסרי, בלבבו. מה ששניהם ציננו הרבה את התלהבוּתו הרומנטית, הבריא את יצירתו, טבע בה חותם המציאות וחובת המציאות טביעה איתנה. יסוד רומנטי בלתי־מרוסן היה בלי ספק פוגע בו וביצירתו לרעה. זאת ראינו לפי ‘השירה בפרוזה’, שהיה נלהב לה ביותר, גם לאחר שכשלונו היה ברור.

רק הפשטות הגאונית, שספג מטולסטוי, שמרה על יצירתו מהסתחף במליצה, שבעומק לבו חילחלה תמיד איזו משיכה אליה. היא גם שקירבה אותו אל רעיון העבודה, שממנו הושפעו אנשי העליה השניה, ובראשם א.ד. גורדון. ועל אף נטיותיו הפּוליטיות, הרגישו בו, גם לאחר שעמד במחיצתם של אחרים, אדם קרוב וחבר לדעה. את קבוצת יצירותיו הראשונות נתן ‘הפּועל־הצעיר’, כידוע, שי לחותמיו. ואמנם מפעם את יצירתו תמיד משהו מאור האדמה, מריח האדמה. שנוא שנא את האוריריות הגלותית ואת שממת החיים העירוניים של הגילפנים (‘מעבר לחיים’), ככל מה שהוכשר לשנוא אותם תלמידו הנאמן של טולסטוי.

וכאשר יקרה כמעט תמיד: דוקא העמוסים רומנטיקה נסתרת, נעשים יוצרי הריאליזם המובהקים.

ט

המתבונן בחייו וביצירתו יבחין מיד משהו טרגי באופיו. היה זה גם קשה, גם מלבב שלא השלים עם עצמו, – שבהגיעו לגדולות ביצירה, בעט בהישגיו – חפץ אחרת. ובעוד שגדל מתוך מסורת ה’נוסח', ניסה ליצור סגנון אחר, קצב אחר – להבקיע איזו חומת־סתרים שמשכה אותו אמנם עוד מימי נעוריו ושאליה זינק, טיפס, עליה נאבק אחר כך בכל מחצית חייו השניה.

מאבק טרגי זה לשינוי נוסח, שאותו טיפח ושהיה אחד מיוצריו המצוּינים, מושך על אישיוּתו חוט של ליבוּב מיוחד. הוא, תלמידו המובהק של הריאליזם האודיסאי, הרגיש שדרך זו נסתיימה, שאין להוסיף וללכת בה. הדור תבע אחרת, ארץ־ישראל תבעה אחרת – גם נפשו, כמובן, תבעה אחרת. והוא נאבק נואשות. שאף להיות תנ"כי יותר, לירי יותר, מוסיקלי יותר. שקע בהיינה, תירגם את ‘וילהלם טל’, את ‘הרמן ודורותיאה’. כתב שירים מקוריים (על אף אזהרתו החמורה של שלום־עליכם: לא לכתוב שירים, לא לכתוב!…). נתקיים בו איזה סדר הפוך: דרכו היתה לא מן השירה אל הפרוזה, כמנהג העולם, כי אם להיפך: מן הפרוזה אל השירה… בעקשנות, לא ידענו דוגמתה, חתר אל איזה חוף מסתורי, שראהו בעיני רוחו, – חפץ להעקר מאותה מסורת, שעליה נשען כמעט כל חייו, לכבוש את הדרך אל הסגנון הרומנטי, אל הדמוּת הסמלית. סבור היה שהם הולמים את הארץ, את הבאות. חפץ להעלות את גבורת הקדומים ואת תום האגדה – את רוח ‘בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים‘. אמן גדול היה, כמו קודם, ב’הגט’, באפּוֹס הקטן ‘חיים של פרנסה’. אבל, בצמאונו לחזון, נזקק לאגדה, לדמויות קדומות – כתב על פי דרכו את ‘יהושע בן נון’ לאֶֶבֶּרס (וקרא לו בשם ‘בצאת ישראל ממצרים’) עד שהעלה לבסוף את דמות חנניה, את דמות יהודית, פרי מאמציו וחיפושיו ימים רבים, והן מגלות את סוד לבטיו ב’רחל‘, ב’הלבן’ ובדומה להם.

פרק שלישי: ‘נפש רצוצה’

א

הדבר שנחרת בזכרון הדור בראשונה היה הסיפור ‘משי’ – ניסוח ותרגום של ‘מיין חבר’, בכוֹר יצירתו. והיה זה, עם כל הקדרות, עם כל הריאַליזם המוצק, דבר אלגי מאד; קינה על נעורים שנתקפחו, על חיים ללא תקוה, ללא עתיד. חייו של המחבר הצעיר, חיים שהכזיבו, יאוש לאין מוצא. מאין תבוא הישועה, והמציאות המרה סחפה את הנפש הרכה והחולמת, נפש משורר אסורה אל ערש התינוק, והגלים העכורים עד צואר הגיעו.

הסיפור העלה הד גם בכוח האמן הרב שנתגלה בו, וגם משום שבו נשתקפו חיי כולנו – חיים ללא אחיזה, ציונות ללא ממשות – משהו שמצא את ביטויו בשירו הנפלא של ביאליק ‘שירה יתומה’. הכל כאן לא במקומו, לא בזמנו. ‘משי’ זה למי ולמה הוא ‘ברפשה של טיטוביץ’?

ככה משפּיע גם ‘איש הקהל’, אחד הדברים המחרידים של ש. בן־ציון. גם כאן מציצים אלינו מאחורי התיאורים הריאליים הגלויים, המקפּיאים את הדם ביאושם, לא המאורע האיום בלבד – מעשה ביהודי שהוציא ‘לכבוד שבת’ במרמה את פּרוטותיה של אלמנה עלובה, כי אם פני השממה הגדולה, קללת החיים היורדים, החיים שנתרוקנו – כל חוסר התקוה וחוסר הנחמה של חיים־לא־חיים, באין עין אלהים טובה עליהם. ביצירה זו, כמו ב’חיים של פרנסה', יסופּר לנו בכוח אמן רב כיצד יהודי חי ומתפרנס בעיירה – איך מתנוולים חייו, איך מתנוולת נפשו, איך הוא יורד לחיי עצמו, לקדשי עצמו, כדי לקיים חיי תולעת אלה. בסיפור לא גדול זה מרוכזת כל האימה שבנכר, כל הזועה של מלחמת החיים הקטנה, הדלה ומדלדלת, המשקיעה כוחות אין חקר בתהום ריקה זו של עמל האדם לפיהו. ביצירות אלו, כמו במיטב יצירותיו של מנדלי, מופיע האמן מזוין בכוחו האיום, בכוח האמת הממשית, האמת של חיי יום יום. אכן, רואים אנו שהעוז השירי גם ביצירות אלה אינו מתגלה אלא בהצצה זו מעל לנראה, ודוקא בשעה שהכל נתון כביכול רק לדברים הנראים. איש הקהל, בר מינן חי זה, המסתובב בצחוקו החיצוני ברחובות העיירה ונושא את המות בקרבו, את הנשמה המתה – הוא יותר מאדם ריאלי, הוא מעין סמל של דורות הולכים למות והצחוק העלוב קפוא על שפתיהם.

לא כשירת מנדלי שגילתה את הפצע מתוך אמונה, שיש לו ארוכה, ש. בן־ציון, כציוני, שתפס את המציאות דרך אספּקט של דורות, ראה את אי־המוצא, את ההכרחיות שבירידה, ראה את השקיעה בנכר, את הפּיזור, שעתיד למעט את דמותנו, למעט את כוחנו, ראה שמיום ליום תגדל הרעה ולא נועיל בזה שניעקר מן הבוץ הנראה לעין – שגם אז לא נוכל להיות אחרים. אפילו באידיליה ‘זקנים’ שהיא מוצקת בשלמותה (גם אם לא נתעלם מאיזה פגם שבהטעמה האידילית היתירה ומן הסוף, שאין בו מן הנעימה האידילית כל עיקר), אין זה אלא שקט שנמתח על גבי התהום. החן שביצירה נאה זו, שעם כל המנוחה האידילית אתה מרגיש גם חלחלה נסתרת. מהלכים כמו על ראשי האצבעות. משהו נעלם מרחף ועובר לפעמים בקן הזקנה, שמלאכי שלום ואהבה מרחפים בכל פנותיו. נזהרים כאן על כל פירור אושר, על כל מתנת גיל קטנה, שנשארה לפליטה. הקן נשאר ריק וחוששים שלא לבזבז את המעט, את שיורי החיים. עם כל החמימות הנוחה, הממלאה את משכן הישרים הזה, אנו רואים את שני הזקנים כזוג צפרים בודדות־נבדלות, שנמלטו מסער החיים. קן עזוב זה רפוד מסירות ודממה, אך צללים כבדים מתרקמים בו באין רואה. יגון עמוק, יגון עזובי החיים, כאן נחבא. לא כחולשה, כי אם ככוח ראיה שליט. נציין, שגם באידיליה זו, שהשלוה מותרת בה, לא התמכר האמן כולו לגלי החום, והעביר פה ושם את רוח המציאות הקשה. זהו מה שהציל יצירה מאירה זו מן התפל שבמתיקות יתירה, שהיה צפוי לה בקצב השלוה, שכאמור, הובלט בה ביותר.

ב

כך תפס את המציאות היהוּדית סופר צעיר זה: המוצא מ’עמק הבכא' אינו יכול להיות אלא עקירה מן הגלות, ועוד באחד מסיפּוּריו הראשונים ‘על קצה גבול הילדוּת’ אנו מוצאים את חשבון־הנפש הגדול, ראשית הכרת הנער בגורלו של עמו. וכאן גם נצנוּצי שמש ראשונים – שמשה של ארץ ישראל.

משהו סמלי בסיפור זה לילדי ישראל כולם באשר הם. בכל מקום זימן הגורל לכולנו את שליחה, מבשרה של ארץ ישראל – זה שבו נתגלמו געגועי האומה על בית חייה. ר' טוביה הזקן, שהיה אנוס, לאחר שנתעוור, לחזור מארץ ישראל אל קרוביו בגולה, זורע את הכיסוּפים אל הארץ בלב הנער בתיקוּני ‘חצות’, בנעימה זו של כליון־נפש לארץ המוּפלאה, שמחוץ לתחומיה לא ימצא עוד מנוחה בחייו. ‘הלא קראת, בני, הלא תדע מה היא גלות ישראל?… באין מקום מנוחה, נודדים ישראל, אהיה כפּרתם. אפשר שלא הייתי מרגיש כך בצרתם, אלמלי חבתי חובת גלות מארצנו הקדושה, לאחר שנלקח אור עיני ממני’… ושוב שופך הזקן את נפשו לפני הנער: ‘על משכבי בלילות, כאשר תדד שנתי, אז יש שאחשוב, כי לא כך היה צריך להיות… אין אנו מרגישים בגלוּת… מי שחננוֹ הקדוש־ברוך־הוא בפרנסה, דומה שטוב לו בכך’…

אותה שעה באה ההכרה הגדולה. פירוּשה של גלות הוא לא זה בלבד, שאנו שרוּיים בנכר, כי אם זה, ש’אין אנו מרגישים בגלוּת‘. וברגע זה, מודה הנער, ‘חשתי בראשונה בכל לבי, מה אומלל ושפל עמי – לא כאשר חזיתיו עד הנה ראש וטוב מכל העמים ובחיר כולם’… ו’כמה נזקנתי בשעה אחת זו’!..

ברם, כל כמה שמאחורי כל יצירתו של ש. בן־ציון מפציעה שמשה של ארץ ישראל, שמר, כמנהגם של יוצרים נאמנים, את ראש נושאיו לימים שיכשר לו, שיתבגר לו – אוּלי לימים שיראה בעיניו את הארץ, אשר לה כלתה נפשו מראשית ימי בחרוּתו. ועכשיו – טרם הגיעה השעה. צורך יצירה וחובת יצירה היו לו עתה ילדוּת ישראל, ילדוּתו שלו – ילדוּת חולה זו, הנוטלת את מאור נפשם, את אומץ נפשם של ילדי ישראל לחיים. פּדוּת הילד היהודי, רעיון גדול זה שמסר לו מנדלי (מבחינה זו ודאי שהיה תלמידו), – היא שתבעה את תיקוּנה מן המשורר־המחנך, הביאה אותו, משהרגיש שגמל ליצירה גדולה, אל הנושא של ‘נפש רצוצה’. בשם הסיפּוּר הובלטה מגמתו – להראות מה גידוּלים מגדל חינוך איום זה, בית־אב שומם זה. התאכזרוּת לאידיליה שבעיירה היתה זאת – והוא הלא כל כך צמא לאידיליה זו! ברם הכשרת הדור לחיי אדם מתוקנים קודמת לכל הכשרה אחרת, אפילו ציונית. וכלום לא ילדוּת בריאה היא ההכשרה הציונית המובהקה ביותר?

לא לפי השגת אחד־העם, שהיה תלמידו הנאמן, כי אם לפי השגת משורר, מה שהיה בעצמו, נכתבה ‘נפש רצוצה’, – יצירה זו שברדיצ’בסקי הכיר בה את הקרוב לו ודיבר עליה בהתפּעלוּת כזו. ואכן היה כאן מה שהיה קרוב לבעל ‘שינוּי ערכין’ לא פחות ממה שהיה קרוב לבעל ‘תורה שבלב’.

ג

יש בחיי כל סופר רגע אחד גדול, שבו ימצה ביצירה אחת, גדולה ואפילו קטנה, בבת אחת לא את תכנה בלבד, כי אם את נושא היסוד, מהוּת־היסוד של כל שאר יצירותיו. יצירה כזאת היא מעין מפתח, מעין אבוקה שנדלקה בלב יצירתו של אותו פּייטן ושולחת את אורה אל כל פנותיה, שהיו שרויות בצל.

יצירה טפוסית מאד לכשרונו, והיא גם כולה צמחה מתוך ההוי של אותם הימים, ימי הרומנטיקה של אברכים נבוכים, שכאילו נאחזו ברשת החיים ללא־ישע, ללא־מוצא, בעוד שבלבבות עדיין מפרפּרים קטעי חלומות של נעורים, של תקוות לחיים של יופי – היה הסיפור ‘משי’, חתיכת הוי נאמן, סמלי לדור כולו, שלא הוכשר לסבל ומלחמת החיים באה עליו כחתף והראתה אותו בכל רפיונו, – סיפור שרמז בריאליזם המר שלו, שכך אין להמשיך, שהגיע הסוף לחיי אברכים עלובים, ש’משי' זה אינו עוד דבר עובר לסוחר; שהחיים, הזמנים דורשים אחרת, מחייבים אחרת.

ברם, גם ‘משי’ לא היה עוד אלא הכנה ליצירה, שבה יראה האמן, כיצד צומחת הויה מקוּללה זו, כיצד גדלים אנשים לקויים אלה, בעלי חלומות, הסומכים על הנס, ללא חוש ממשות, ללא כושר עשיה. ש. בן־ציון זמם יצירה, שבה יראה הויה כושלת, מדולדלת זו מראשיתה – ובבשוֹל כשרונו עמד וכתב ‘נפש רצוצה’.

ד

ואין זאת ‘פואימה פּדגוגית’ בלבד מה שהוא מספר לנו במגילת הקדרות של ‘החדר’, של חיי בן הרב השוממים – בפואימה זו של יגון ילדותנו, אשר קרא לה בשם ‘נפש רצוצה’, ואשר תשאר תמיד קלאסית בין כל תיאורי החדר שבספרותנו. זה כוחו שהוא, בעל העין הטובה, הנדיבה, ככל אמן, ככל אפּיקן אמיתי, הדיר את עצמו ביצירה גדולה זו מאור השמש אשר אהב והוא מוליך אותנו, כאותו פּייטן קודר, דרך כל מדורי הגיהנום בהראותו את השממון של בית יהודי ירוד – בית אשר אלהיו יצאהו. עד היום לא הערכנו עוד את כל מה שהושקע בספר נהדר זה. כל אשר יסופר בו נחרת כסמל עולם שוקע. עד היום הזה אינני יכול לשכוח את הרושם המדכא שעשה עלי תיאור השבת בביתו של חנא בן הרב: בעינויי שבת אלה אנו כאילו מרגישים יד שטן נוקמת באמצע, יד ההופעת את מתנת השבת היקרה למארת־זועה וממיתה כל התעוררות של חדוה, של מנוחה, של נחמה. אנו רואים כיצד יהודי מחלל את שבתו מרוב קפדנות, מרוב חשכה שבנפש. כל זה מרומז לא רק בתיאורי השבת, ספר ריאלי אכזרי זה בהמון מראותיו הבולטים מפעפע כולו זעם כאש לא דועכה, הכל בו זועק חמס וקורא לשחרור. ב’נפש רצוצה' שם לפנינו אחד המורדים הראשונים בקללת חיים אלה, אחד מאותם האומללים, אשר ידי מפלצת שיקצו את בוקר חייהם, את תפארת הימים הראשונים, ותרוצץ את נפשם לאין מרפא.

ה

הותיקים זוכרים עוד את הרושם, שעשה סיפור זה בשעתו, כשהיה מתפרסם פרקים־פרקים ב’השלח' של אחד־העם. לכאורה היה זה נושא ישן – שוב ה’חדר' היהודי באכזריותו, בניווּלו, בכל חוסר החן שבו. ועם זה היה רעיון גדול גלום בנושא ישן זה. בכל פרקיו חילחלה החרדה לתורת ישראל המחוללת, לקדושת שבת, לשמחת שבת, המחוללת על ידי אלה, שנשמת המצוה פרחה מתוך נשמתם, והם אינם אלא מתיהרים ומתגדרים בה, עושים אותה פלסתר. ב’נפש רצוצה' לא הילד האומלל בלבד נרמס תחת מעניו – התורה עצמה נרמסת כאן, היופי של המצוה עוטה כיעור. הכל עומד בסימן של ירידה.

ב’נפש רצוצה' אנו רואים בית בישראל שסר חנוֹ, נוה־נכאים ללא שקט־חיים, ללא ענות־חיים – בית שכל שממתו נראית דרך אספקלריה של נער עברי אובד – אובד בחדר של מלמד מטומטם, ואובד בבית אבא נעוּר מחן, בית הרוס ונטול כל יסוד, ללא אחיזה חומרית וללא כוח שברוח. כמה יעצור כוח עוד בית מעורער זה של חנא בן הרב לעמוד? הן גם אהבת התורה, שהיא עדיין מהבהבת בחיים עלובים אלה, אף היא חיצונית ביותר, מחוסרת אור, חמימוּת – מה שביאליק קונן כבר בימים ההם:

אֵין תַּכְלִית לִנְדוּדַי, אֵין קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם,

סָר צֵל אֱלֹהִים, סָרָה רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה.

הכל בבית זה אינו אלא מעין פרוֹדיה, מעין חיקוּי. השבת שהיתה מקור גיל וטהרה ללב כל יהודי, נעשית כאן מקור שממון ועינויים. חנא בן הרב אינו נשמע ללבבו, כי אם מזייף מעשי אבותיו, מזייף את התורה ומזייף את השבת, כדי לשמור על ‘יחוס אבות’, כדי להעלות את ערכו של הירוד בעיני הגביר של העיירה.

לכאורה, הרי זאת חזרה על הקינה של מנדלי, של פרוג, של כל אותו הדור, שאין ילדות לישראל. אבל – כאן גם קינה על התורה, שפנה זיוה, על התום שאיננו. זה הנער, שנפשו שוקקת לחיים, שדוד מכאן ומכאן. הרי זאת בת־קול של תביעת אחד־העם לתורה שבלב, לערכין קיימים. זה היה בניגוד לחן הרומנטי של החדר של בעלי תשובה כזלמן אפּשטיין, שהוא והדומים לו אמנם עוד טעמו טעם של שירה בחדר (והרי גם ביאליק – בשירו ‘פרידה’ – בהתרפקו על מראות ילדותו, יזכור בגעגועים את החדר, ו’גל האשפה, רבוץ ירכתו‘, יהפך ל’גבעת חמד צופנת מטמונים בחובה’, ואפילו רצועת הרבי תהיה לו כ’שרביט בכף מושל'). זה היה כוחו של ש. בן־ציון, שביהדות ירודה זו, ‘שפּרחה נשמתה מתוכה’, ראה את כל הזועה של חיינו. על אור תורה (ב’מכתב גדול') שר ברוֹך־לב כאשר שרו רק הגדולים במשוררי ישראל בכל הדורות, אבל התגדרות ריקה בתלמוד־תורה, בבית־מדרש ש’אלהים עזבו' – את כל השממון הזה הוקיע ב’נפש רצוצה' בכוח אמן, ומיצה את הזועה בפרקי פרוזה, אשר העידוּ על מספּר גדול, שקם אחר מנדלי.

פרק רביעי: ‘מעבר לחיים’

א

אותה שנה, שנת תרס"ד, שבית הספר של חברת ‘חינוך’ ננעל, וגם הוא, גם ביאליק נשארו בלי מעמד פרנסה, החליט, משהלך ביאליק לוורשה כדי לערוך שם את מדור הספרות היפה ב’השלח‘, לגשת לעבודה ספרותית קבועה, שתהא מספקת לו לפחות חלק מצרכי ביתו – החליט לכתוב רומן עברי. הרומן נדפס קונטרסים־קונטרסים כהוספה ל’הצופה’, אשר קיוה לחזק בו את קיומו, שנעשה דחוק משנסערה המדינה על־ידי המלחמה עם יאפּאן ועל־ידי המהפכה שמשכה בכוח־איתנים גם חלק גדול של הנוער העברי־הציוני אל צדה.

כתיבת רומן, דבר שלא ניסה בו מעודו (‘נפש רצוצה’ לא היתה אלא יריעה מורחבה של תיאורי ילדות), ועם זה – כתיבה לשיעורין, – פרקים־פרקים, שלא היתה ברוחם של סופרי אודיסה הנוהגים זהירות מופלגת במלאכתם, – היו, כנראה, גם תוצאה של מחסור חמרי וגם של בטחון בכוחות עצמו, לאחר ביסוס מעמדו בספרות על־ידי הצלחה לא־פוסקת של שנות יצירה רצופות, שהקנו לו שם של אחד המספּרים העברים המצוּינים, שהעמיד הדור.

מובן, שלא רק זה, כי אם גם פרי רצון להעלות את דמויות הדור, את בעיות הדור, ולא העלאה סכימתית כפי שעשו זאת ברשדסקי, חושי הארכי ואחרים, כי אם לפי המסורת של מספּרי רוסיה הגדולים, שאין להבליט מגמה ציבורית אלא על־ידי מראות חיים נאמנים, שיש בהם עצמם כדי להאיר את המציאות. כדוגמת טורגנייב, שהיה קרוב לו ביותר בעדינוּת מכחולו, וכדוּגמת טולסטוי, שחתירתו לאמת הוּנחה כיסוד מוסד ביצירתו – מה שנותן את אותותיו כבר ב’נפש רצוצה', החושפת את לבטיו הפּנימיים של הנער, הנאבק לחיים ובועט ביצריו חליפות. ואם רומן – הרי זה יכול להיות רק רומן ציוני. לש. בן־ציון, כלביאליק, לא היה פתרון אחר – לא היתה בעית חיים אחרת מחוּץ לתחומיה של שיבת־ציון. אבל, כאמן, לא השיג גם את הציונות כתהליך חיצוני, כעקירה מן הגלות בלבד. פּירושה של ציונות היה לו, כלמיטב משורריו והוגיו של הדור, חידושו של הדור, של כושר חייו שניטל הימנו בנכר.

גלות היתה לו קודם כל לא־חיים, – זה היה מקור כל עקמימות שבאדם היהודי – חיים בלי צמיחה, – גם בלי אמת שבלב.

כך תפס ש. בן־ציון את תורת אחד־העם, שהועמקה בו על־ידי שירת ביאליק, על־ידי תפיסת עצמו.

‘משי’, ‘איש הקהל’, דבריו המבוגרים הראשונים, היו שני גילוּיים של תופעה אחת, של חיים שנפגמו מאין הגשמה, של אבק־פורח. שיבת ציון היא קודם כל, מה שהובלט אחר כך על־ידי א.ד. גורדון: שיבה אל העולם, אל הטבע, אל העבודה, – אל חיים של ממש.

לפיכך קרא את שם הרומן ‘מעבר לחיים’. בו נתכוון להוקיע את גבורו הראשי, את גילפן, בראש וראשונה כמרחף בעולמות של תוהו, ללא יסוד, ללא מטרה, ללא התרכזות למעשים.

משהו היה כאן מעולמם של אנשי ברדיצ’בסקי, אם גם במסגרת ריאלית יותר, אכזרית יותר. לברדיצ’בסקי קרובים האנשים האלה – הם חלק מחיי עצמו, מתוּגת עצמו, בעוד שש. בן־ציון אינו אוהב את גילפן – מטעים את חוסר האהדה הגמור אליו; ולא תמיד טוב לאמן (לזה שאינו איש־הסאטירה) כשאין בלבו קרבה כלשהי אל יציר כפיו – קרבה זו שהיא מתגלה מתוך חיבה גלויה לנפשות האחרות העושות ביצירה זו.

ואמנם, אלה האנשים החדשים, העולים על במת החיים, הם, לאמתו של דבר, העיקר כאן. גילפן הוצג מלכתחילה ריק מנכסי חיים, מנכסי נפשו. בו, העני ממעש, העני מרצון, נרמז ‘הדור היורד’.

ב

גילפן מתגלה לפנינו בכל עלבון חייו מתוך היכרות ראשונה – ‘קצר רואי, כחוש, מדולדל וממורט כולו’, הוא חי ואינו יודע לשם מה. בו הוגשמה, בלי רחמים, שקיעת דור, ללא־חיים, ללא רעיון־חיים – שקיעה ללא תקנה. מה שמדכדך בדמות זו אינו עצב גדול, שהוא גם כן בכלל ‘יש’, כי אם ההתרוקנות ללא פרפורי נפש, ללא כאב חי זה, שעמו עוד פורח מה. ריקות אחרונה, התפרקות אחרונה כאן מכל געגועים, מכל קשר ואהבה. את כל הלבלוב שבלב אכלה קריאת ספרים תפלה, שיעורי־הוראה תפלים. ניטל ממנו כושר ראיה – את כל העולם הוא רואה מתוך ערפל קלוש וחמים זה של הקריאה. פּעולה ציונית זו מלשעבר, עסקנוּת נטוּלת שמחה, נטוּלת שכרון – זה כבר משך את ידו ממנה. עם גילפן זה, בן השו"ב משרשתא, שגלה למקום תורה ומאס את תורתו, ואינו עושה כלום, כי אם בולע ספרים, מחליף דעה בחברתה, נעקר מתורת חיים אחת ואינו נשתל בשניה, – מתגלה לפנינו אותו דור של בין־השמשות, דור עני, שאחריו מוכרח היה לקום דור, שהכיר בהתנוונוּת זו ונתן את דעתו להיעקר ממנה.

במוחו העיף של אקסטרן־לשעבר זה מנצנץ יום אחד רעיון הצלה: לצאת מן השממון, שהוא שקוע בו כולו, ולנדוד לאמריקה, במקום שם יטביע את ריקות חייו, את ריקות נפשו בעבודה, בעמל־כפים. אבל גם עמו אינו באה התעוררות אמיתית. גילפן אינו נמלט מלא־תקוה לעולם חדש, כי אם בורח מעצמו, בורח מעולם מחוּסר־עניין, מחוּסר־תקוה. שבע שנים של לא־חיים המיתו בו כל אמונה בהתחדשות, כל כושר להתחדשות. והוא קם מעם הספרים רק מפני הצורך להשיג כסף להוצאות הדרך על־ידי מכירת הבית, שנשאר לו בירושה מהוריו בשרשתא. מכתב מדודו, האפיטרופוס לדירתו, המזמין אותו לעיירה לאכילת ענבים ושולח לו פריסת השלום מב“ב, 'בפרט מבתו הבתולה מרת רייזיל שתחיה הקוראת ביכלעך בין בלה”ק ובין בשאר לשונות' – מביא אותו לידי הרהורים של נועם על עצם הנסיעה לעיר־המולדת, אל בני המשפּחה, – מחזירים לו את ההכרה, ש’אדם הוא, מין יש, שיש לו ערך ומקום בתבל'… והוא מחסל את ענייניו בכרך בלא היסוס. ומתוך התעוררות זו הוא קם ללכת אל המקום, שהוסח זה כבר מלבו ועתה מפרפרת בו הרגשה עמומה, שמי יודע, אולי הוא צפוי עוד שם למשהו.

ג

הנסיעה לעיר־המולדת, מראות משכבר הימים, ריחות משכבר הימים – כל זה משיב על השב רוח אחרת. חייו שוב עוברים לפניו במרוכז, ולא לשם ‘חשבון הנפש’, כי אם אגב מגע רך עם האפרים עוטי שמש־אלול, עם היער ההודשני, ששם נראו כבר רחוקים־נשכחים, והרי הם ישנם עוד ומדברים ללבבו.

הנה היא אדמת הילדות! אפילו העגלון, הרבנית הנוסעת עמו – נראים חלק לא־נפרד מאותה ילדות שאינה עוד. הניגון שנשכח מציף את הלב שנשתומם, בעוד שבעומק ההכרה אין גם עתה הקרבה השלמה, שרק בכוחה להחיות עולם שנתערער.

כל שהוא קרב יותר לעיירה, המית הלב מתגברת, ויש שהוא נוטה להאמין, כי שבע השנים שעברו עליו שם, בכרך המקולל והשומם, לא היו אלא חלום רע. אפשר חייו לא שקעו עדיין כולם בתוהו, אפשר החוט טרם ניתק כולו; אפשר נעוריו טרם עברו ובטלו, והוא מחייך רכות להרהוריו: ‘אוירה של שרשתא מועיל לדמיון ולחלום’…

ואמנם כאן, במחיצתה של רוזה, בת דודו היפה, הוא ראה, שכאן ממשיכים במקום שהפסיק. לא היא בלבד פורחת בחמדת נעוריה, כי אם העולם, שנעקר מתוכו, נתלבלב כאן, והוא יפה משהיה, יציב משהיה. הנה צמח כאן התום, צמחה האמונה בחיי עם חדשים. רוח אחרת נושבת מחוברת ‘השלח’ החדשה, מ’על פרשת דרכים‘, שהוא מוצא בחדרה של רוזה. לאותם החלומות היתה עדנה, ואיזה נקיון נוסף להם, איזה בטחון של מציאות הולכת ומתגשמת. לא אותה ‘פעולה ציונית’, שעסק בה לשעבר בכרך הגדול, עסק כחובב בלא אש גדולה, בלא זיקה גדולה. הוא פסח על תקופת־מפנה זו, ואינו מבין כיצד נשתנה כל זה בעוד הוא שקוע בלעיסת ספרים ללא־טעם. סימן יפה הוא לרעיון־התחיה, שמשך לבבות פורחים כזה של רוזה; אבל הוא – הוא כבר מחוץ לתחום מבורך זה. הוא מרצה מתוך בטחון של חריף ובקי לפני רוזה על כל הרעיונות החדשים והשיטות החדשות שבעולם האמנוּת והדעות. אבל חושש כל הזמן, שמא תשאל: מהו רעיון חייו הוא, – דרך חייו מהי? הן לא יוכל להשיב: נוסע אני לאמריקה, כדי להטביע שם ב’שאַפּ’ את כל הרעיונות המופלאים הללו!

ברם, אין לו שהות גם לשקוע במנוחה צלולה זו, שמשרה עליו קרבת רוזה, הטוהר שבפניה והגיגיה. יהודים רעשנים, חציים סרסורים וחציים שדכנים, משתערים עליו מיד, ומכירת הבית, בית־אבא, ניתוּק הקשר האחרון מעולם הילדות נתפסת על־ידי אחרים וגם על־ידי עצמו כחטא, כהרס אחרון. והאבק, אבק הקטנוֹת, בולע אותו גם בפינה זו, שבה, נדמה, ציוה אֵל את המנוחה. לשוא הוא מבקש מפלט בקרבת רוזה. היא מרחמת עליו כאשה, כבת משפּחתו, אבל היא יודעת שכאן אין משען. היא נתונה לשוורצמן, לזה שהוא חריף פחות מבן דודה, אבל הוא יודע את הדרך אשר ילך בה, את המעשה אשר יעשה. דוקא לעומת שוורצמן, בן הסנדלר, המצומצם קמעא, אך בריא המחשבה, הוא מרגיש עד כמה הוא, בן השוחט, עם כל חריפות מחשבתו, בטל, ערטילאי, חסר־אונים כולו.

אהה! את שבע השנים העקרות שעשה ‘מעבר לחיים’ שם, באודיסה, אין עוד למחות לעולם!

ד

כוחו של אמן מתגלה לפעמים דוקא בקטעי דמויות, בשרטוטים חטופים, הבאים במקום ההיקף ושהם לפעמים עדיפים מן המרכז. עוברים כאן לפנינו בני המשפּחה, עוברים אנשי־העיירה, פשוטי אדם, שבפליטת פּה – פעמים גם בתנועת יד שתקנית – הם מגלים את מהותם כולה. כך הזקן יקותיאל, סבא של רוזה, דמות אלמה, שגילפן מרגיש בו עין מבחינה ומעריכה את כל ישותו העלובה, את כל זרותו כאן, מיד בהושיט לו הזקן את אצבעותיו הקרות, שקמצוץ טבק הדוק ביניהן. כמה זלזול וכמה הבחנה בברכת שלום זו. ועם זה כמה הזקן מניח את דעתו בשוּבו מסוער ומאובק מן העיר בערב שבת ובראותו אותו יושב אצל החלון הפּתוח לגן; והוא טהור ושוקט, כאילוּ כל אבק העולם אין לו שליטה עליו בשעה טובה זו של קבלת־שבת. הנה הוא מעביר את הסדרה בהטעמה, ‘בעוד קולו הרפה מזוקן רועד ומסלסל בתמימות של תינוק’:

‘וְנָס אֶל־אַחַת מִן־הֶעָרִים הָאֵל וָחָי’…

ולגילפן נדמה, שהנה אף הוא ‘נס אל אחת הערים האל’ – למען יקום וחי. והנה שבת, מנוחת עולם – הכל כבימים ההם. – דבר לא נפגם כאן. והנה רוזה, המזמינה אותו לרדת אל הגן ולקטוף פירות לשבת. זאת הנערה טובת־החן עם ‘שני גלי שערותיה הערמוניות על גבי אזניה הקטנות’, הנושמת כולה רעננות נעורים – רק היא מסוגלת עדיין לחדש עליו את עולמו; ואולם דוקא במגע עמה הוא מרגיש כמה הוא יוצא דופן בעולם, כמה לא הוכשר שוב להתחבר אל החיים!

רוזה, רוזה! כמה תום נעורים וחכמת נעורים בילדת חן זו. מלאה אמונה ומלאה פחד היא עומדת לפני החיים. את כל האושר שהיא נושאת עמה היא מוכנה להביא לאדם, שיראה לפניה את הדרך, בה תלך, בה מרומז מה לעתידה, לעתידות עמה. והוא, גילפן – מה יש לו לתת לה חלף אהבתה, חלף נעוריה?

אהה, על כל עוני ניתן לכסות, רק לא על העוני שבלב, וביחוד אין לכסות נגע זה מעיני אשה. דוקא נערות טהורות־לב כרוזה מכירות באדם, אשר בלבו שמור כוח לכיבוש עולם, להפרחת עולם. והיא יודעת תיכף, כי לא גילפן האיש אשר תלך ותשא עמו, ואף הוא יודע שלא הביא עמו דבר ממרחבו של עולם, וכשהיא מציגה לפניו את שאלותיה, הוא משתמט, יוצא ידי חובת תשובה ב’פתגם שאינו ברור‘. עומד הוא לפניה כתלמיד נבחן, מלא חששות, ש’סוף סוף הרי תפצע את קליפתו ותראה שאינו אלא אגוז אכול תולעה, בן־אדם שנשרף מתוכו’…

זה כוחה של קרבת השלם, שבמגע עמו בלבד מגלה את השבור, מעמיד אותו בפני עצמו בכל מערומיו. גם רוזה עצמה מרגישה, לאחר שהוקסמה שעה קלה מגילפן, עד כמה דל העולם במחיצתו. ‘כניסת הזקן מן התפלה וברכתו ב’שבת שלום’ עוררו אותה מן החלום, ונחה דעתה שחזרה אל המציאות; מציאות זו שבתוך ביתם, שהכל שם כל כך פשוט ומובן'…

ומאוכזב ואומלל כפליים שב גילפן מ’אחת הערים האל', במקום שם נראו ראשי דשאים של חיים חדשים – ולא חי.

ה

לא היתה זאת בשום פנים נטיה לעטות את העיירה מעטה רומנטי, – לעשותה, כמו שעשה שלום אש בימים ההם וכמו שעשה זאת בראשיתה של חיבת־ציון ראובן אשר ברודס (ב’שתי הקצוות') מקור געגועים או נקודת משען ל’חוזרים בתשובה'. אכן, לאחר השממון שבכרך לא יכלה העיירה שלא להשקות את הלב, את הלב העיף – לוּ גם לשעה – טל ילדוּת – ילדות זו, שצמחה כאן וכאן נפסקה צמיחתה. ויש שהלב בהתרפּקו על קדשי נעוריו, והוא פתאום יודע מה היה לו. הוא בוכה ומתחנן ושואל: ‘הגידי לי עיירתי, עיירתי מכורתי, הגידי… אַים קדשי, איפה חטאותי, אנה באו יסורי, איכה נעלמו תענוגי, דללו תקווֹתי, נגרו עתידותי?’… ‘הביטי, עיירתי, ראי נא, אוֹמנתי, כי עמדתי יתום… ראי כי שרוף הלב וכמוש, ומיוגע ואמל נופל הראש, חדל כל כוח – ואין כתף לתמיכה ואין קרקע למעמד ואין גם מקום לנפילה… דלל, אפס גם כוח הנפילה’…

זה כוחה של ילדוּת, של אדמת מכוֹרה. ואולם גם בה פגעה הכמישה. ויודע הוא, עד מה דולדלה נשמת ישראל גם כאן, יודע כי גם לא תשוב לקלוט אותו אל חיקה, כאם רחמניה – כי אכן נעקר ממנה לנצח.

אחר שב אליה שוורצמן, זה שנושא לה כוח נעורים, צמאון חיים וכושר חיים. גם הוא יודע, כי סר צל אלהים מעיירה זו שגידלתהו, וכי חוץ מדאגת פרנסה ועם־ארצות ושפלות־ידים לא ימצא בה דבר. אבל הוא רואה תינוקות עזובים, ילדי ישראל, הגדלים ללא תורה, ללא עתיד, – ‘ילדים תמימים וחביבים המתנוונים בתוך סחי ומאוס’, ‘אינם מתכשרים לא בגופם ולא בנפשם אל החיים’, והוא נותן את כתפיו החזקות להצילם. מושך לעבודת חינוך זו את רוזה, את כל מי מן הנוער, שלבו טרם שוּתק.

הנה שוורצמן זה, האַנטיפּוד של גילפן, הוא ‘הצד שכנגד’, זה שבניגוד לבולע הספרים, שנפשו מתה, עומד בתוך החיים.

ו

אף שפניו של גילפן הם ההולכים ברומן, מראשיתו ועד סופו, ועליו גם מרמז שמו, אין גילפן הדמות הבולטת היחידה ביצירה זו. בגילפנים טפּלו כמעט כל מספּרי התקופה, בהם – ברפיונם, בתלישותם, הבליטו את פני הדור לא רק ברדיצ’בסקי, כי אם גם נומברג, שופמן, גנסין. זאת היתה בעצם דמות היסוד של הסיפור העברי, וש. בן־ציון לא יכול אלא להבליט את מהדורתו האודיסאית, הבסרבאית, במידה מסוימת.

לעומת זאת ניכרת טביעת עינו, טביעת עטו, בשתי הדמויות שכנגד – ברוזה ובשוורצמן, האנשים של הדור העולה. גילפן בקלישותו לא בא בעצם אלא להבליט את אלה, שאמנם לא נסתמן בהם החדש אלא בראשי קוים, והם משום כך פחות ניכרים בצביונם, בעצמיותם מגילפן, אך כל פעם שהם נראים על הבמה, מורגשת נשימת חיים, צמיחת חיים, וגילפן מתקלשׂ והולך עוד יותר בקרבתם.

במגע ראשון עמהם גילפן עוד מקוה בכוח יתרונותיו של איש־התרבות להטיל צל על שוורצמן, זה הבחור, שהוא כולו תקוע בבעיות החינוך ואינו נוטה לצדדין משבילו הצנוע. הנטיה הקלה, שמגלה רוזה ביחסה אליו, בן הכרך שקנה חכמה, והתקוה לכבוש את לבה, עושות לו כנפים והוא כאילו מתנער שעה קלה משממונו, ומאמין, שרוזה תשיב מה שאבד לו. אבל הוא נוכח מיד, שהוא חסר דוקא מה שעשוי לכבוש את הלב הזך והתמים הזה: דרך לחיים חדשים, כשרון לחיים חדשים – סגולות שנתייחדו לשוורצמן.

הוא קצת בז לשוורצמן ומקנא בו כאחד. מכיר הוא, שאין להגות כזה מן הדרך בכוחה של בקיאות בספרים וגינונים מודרניים. ואף שהמספר לא אצל לדמות זו, החביבה עליו, חן מיוחד, אף שהוא מכריע תמיד לזכותו, – אנו מרגישים בשוורצמן אדם פועל זה, שאינו מתחכם ואינו הולך בגדולות, כי אם עושה בעקשנות, מגשים מה שהוטל עליו. גילפן ושוורצמן משורטטים שניהם בקוים שלמים, בלי אותן סתירות פנימיות קלות, הפוסקות חיוּת נוספת לקלסתר פּניהן של דמוּיות־אמן. ברם, טוב שעל שוורצמן ידובר רק מעט והוא ניכר רק במעשיו. עם כל החיבה הגלויה מצד המספר למורה העממי, מחנך הדור, שבו תלה, כאחד־העם, את כל תקוותיו להקים דור שיהיה מוכשר לגאולה ו’ראוי לגאולה‘, לא היה לו מה להוסיף על מעשיו של גבורו החיובי ולחבבו עלינו; ובזה עצמו, שצימצם את דבריו עליו והעבירו לפנינו כ’חי ופועל’ בלבד, נחרתה דמותו, לא־עשירה, לא־מזהירה, אבל בריאה ואיתנה, בהכרתנו.

הנה כאלה יהיו הבאים לסול דרך – לא אנשים דיקורטיביים, אבל ידים אמונות, העושות בעצמן וכוח בהן למשוך לעשיה את האחרים.

ז

בגילפן הובטלה תלישותו של דור הבינים, היאוש האחרון של הנוער ללא־קרקע, ללא מחסה, של סוף־המאה, – של אותה תקופה מתה, שקדמה לעליה השניה. נס זה שאירע בימים ההם הציל את בני הנעורים, שעמדו בין הציונות המילולית ובין הסוציאליזם המילולי – ושצירוף שניהם רומז לבסוף על דרך ההגשמה, שהכשירה לקרבן והכשירה לחיים. דווקא רוזה, בת העיירה, ואותו בחור ‘מוגבל’, שהנערה המלבלבת כרוכה אחריו, – מבשרים את האנשים שהוכשרו ‘לחיים של ממש, לעבודה של ממש’, שגילפן לא הוכשר למצוא את הדרך אליהם.

מבחינה זו אפשר לראות ב’מעבר לחיים' לא רומן ציוני סתם, כי אם את סיפורה המבשר של העליה השניה בלידתה. גילפן הגיע בהתלבטותו, בדכדוכו אל קצה הדרך – אל הנקודה ששם מתחילים חיים חדשים או כליון חרוץ.

גילפן נראה אולי דרך אספקלריה שלילית יותר מדי, והאמן כאילוּ מכלה בו את כל חמתו, בעוד שרוזה מצוירת במכחול רוה, בחיבת־העין של משורר. היא הדמות המושלמת ביותר שבסיפור. בה נרמזה בת ישראל החדשה בשפעת אהבתה ואמונתה – זו שהלכה לימיננו, שהוכשרה לסבל והוכשרה לאושר. גילפן מרגיש, שהיא המשענת והיא שיכלה לחדש את נפשו, לחדש את חייו. אך הוא, ששב אליה דל וירוד כל כך, אינו מעורר בה אלא רחמים. לו אין דבר בשבילה. והיא, המתכוננת לדרך גדולה וקשה, מכירה בכל תום לבה וחכמת לבה, שאין זה בן־לויה הוגן לה.

פרק חמישי: לאור החזון

א

הרעיון להעקֵר מקרקע הגלות בבת אחת בחיים וביצירה, כל כמה שהיה בו מן התמימות, הראה על השלימות שבאפיו – היה במידה גדולה גם ‘פועל יוצא’ מכל חייו הקודמים, מכל יצירתו הקודמת. בכל סיפוריו מפעפעת שנאה זו לחיים רצוצים שבגיטו ושמחוץ לגיטו כאחד. זה האיש שהוחזק איש־האידיליה ראה עד התהום את ‘עמק הבכא’ – ואם לא העמיק לראות כמנדלי – הרחיק לראות ממנו. ארץ­־ישראל היתה לש. בן־ציון מימי ילדותו מקום המקלט ומקום המרפא היחידי, ואך הציג את כף רגלו עליה, חפץ לשנות, להבריא, לצלול כוּלו בשמשהּ, במראותיהּ.

זהו פירושה של שירה זו, שאור וצל משמשים בה בערבוביה. ‘רחל’, ‘שבט’, ‘לויים’ היו פרץ־ענן ופרץ־שמש יחד. ויותר מכל היו מזמורי ההודיה, ‘ברכות הגומל’ על ההצלה – תעודות טרגיות, שאינן נטולות גם רוממות. זאת לא היתה בשום פנים השתפכות של כתבן כי אם קול שלקה, גרון שנצרד, תפילה שנתבקשה ונפגמה לא מזיוף הרגש כי אם מאיזה גודש שלא מצא את הביטוי ההולם, את הבּלם, שבלעדיו לא תצוּייר שירה גם כי תפרוץ את גדרותיה.

טוניו קריגר (של תומס מאן) קובל על התסיסה האביבית שהיא מערפלת, מבלבלת את קצב היצירה. מעין ‘מחלה אביבית’ כזאת חלה אז ש. בן־ציון. משהו מטעמה של מחלה זו טעמנו כוּלנו בהשפּיע עלינו הארץ את מתנותיה הראשונות. רק מבורכים מעטים זכו ומצאו להם תיכף את הקצב הנכון, ואולם ש. בן־ציון שזכה לעלות קודם, גם נענש בזה שהיה מן הראשונים – שרצפת האש נגעה על פיו, כי נפתה לשיר את שירת היגון והפדות בהעלם אחד.

כי על כן היה גם מן הראשונים הנשרפים.

ב

‘רחל’ (אני נזקק לניסוחה האחרון) נכתבה בשנת תרס’ו, שנת עליתו של ש. בן־ציון לארץ ושנת ההריגות הגדולות, שעשו שליחיו השחורים של שלטון הדמים ברוסיה בסתיו של אותה שנה. התקומה כאן והכליון שם הרעישו את נפש העולה שהוצפה אושר והוצפה תוגה בבת אחת, ושניהם ביקשו מבע להם – מבע של קינה ותרועה, שזווגן עולה יפה למשורר רק בדרך נס. הוא, הפרוזאיקן, נזקק לצורה, שלא הסכין בה. אבל בצורה אחרת לא יכול להביע את מלוא לבבו.

קסמה לו דמוּת רחל, אמן של ישראל, המתאבלת עמם, המתפללת בעדם. בעצם הרעיון, בקומפוזיציה, היה מן הגדלות. בדמות זו, לפי המקרא, לפי האגדה, נסתמלה מימי עולם הטרגיות הישראלית, הנחמה הישראלית. והוא, שראה ראשונה את קבר רחל, את ההרים העוטים הוד, חזון ושממה, וראה את ראשית הפריחה במולדת, חפץ לשיר, הוכרח לשיר. הוא שהשתוקק תמיד לאור של קדושה ביצירה, ‘לדבר שהלב תלוי בו’ כולו – האמין, כי הנה מצא את הנושא הגדול שהתפלל לו, את סמל האומה וחזונה. באגרת לבנו הוא כותב: ‘איני סובל את הסגנון הנבואי ואפילו אצל ביאליק. ולפני שנתיים כשכתבתי את ‘רחל’ (שלא לכתוב את זו לא יכולתי) התאפקתי עד מאד שלא אהיה מיחזי כנביא מן הנביאים החדשים’. אף־על־פי־כן לא תצוייר ‘רחל’ בלי השפעתה העצומה של ‘מגילת האש’ שהטילה שכרון כמעט בכולנו. אתה מוצא גם כאן לא בלבד סמוכין לריתמוס, ל’אוקטבה' של ‘מגילת האש’, כי אם כמה סממנים מן האגדה, שנשתלבו ב’מגילת האש' (‘גם אני אשוב, אלכה לי אבואה במסתרים’; או: ‘הלא היא הקינה חוללוה אבות העולם’ וכו'). מבחינת הקצב יש גם משהו, שאתה מוצא לו סמוּכין ל’בעיר ההרגה' (‘וספרת לך ירח ימים ויצאת בצאת הירח והלכת אל בין ההרים בדרך אפרתה והלכת – ופגשת אי אלו נפשות’ וכו'). שירת חזון כמעט שנמנע ממנה בדורנו שלא תסתמך על ביאליק, ומה רבים היו חלליה. וגם הוא נפל גלוי עינים (‘הנני אפולה, אך אפלה נא על ארץ חלומותי וגעגועי נעורי’).

ואולם עם כל מה שנפגם בשירה זו על ידי הסגנון המליצי, על ידי קולות־לואי – היה בה משום קריאה לחזון, היה בה משום צמאון לחזון; חלחלה בה אמונה, ‘כי לא תם עוד החזון’… כי ‘עוד חזון לישראל בארץ, עוד חזון לו בתבל כולה’ – – –

ועם כל הקולות המעורבבים, שנסתחפה בהם שירה זו, יש בה מן ‘הסימפוניה שלא נגמרה’, מיללת הלב שהוכה וקורא להצלה ומבקש ישועה. זאת האבן שעל קבר האם, מלבינה עד למרחוק, לנודדי עולם, – ‘אבן אמונה, משמרת עם עני, אבל שאספה את דמעות האומה, דמעות כל הדורות’ –

‘אבן, אבן, אבן! את פקודת הדורות, קדושת התוגה! בך כבשנו את פנינו העלובים, ומכאובי כלימתנו, כלימת העולם, באנחתנו לך לחשנו – – – מה תעני, אבל, ומה תגידי?’

הקריאה לנקם (‘אם נקמות’) היא כאן סימן לימים יבואו, לאנשים יבואו. ואם הצורה לא נכבשה כאן אלא במקומות בודדים, בפסוקים בודדים, היה בעצם הזעקה מן הכאב של לב שהורעש עד היסוד, – מעין ‘שופר שנסדק וקולו מתפרץ כמו דרך פצעים פתוחים…’

* * * * *

ברוח האגדה ובסגנונה נכתבה גם ה’שלישייה' ‘הלויים’. שירה מקורית, שהתפרצה מן הלב כ’רחל', בשפעת רננה, וכמוה – בגודש ביטוי, בגודש רננה; ואף על פי כן, מה שמחלחל בתוכה מלא רחש עליון, וגם בפגימותיה שירה היא, גוש דם שנעקר מן הלב, והריהו מכאיב ומתריס קובל ותובע:

שירה זו, שירת זיווֹ של עולם, יפיוֹ של עולם, שנתחדש עם שמש אביב, – מה תהא עליה?

‘בודד משמים היה לוי זה כל אותה השנה שלאחר החורבן… דומה היה, כי לבּו־מבּוּעוֹ – חיק סלע אפל שחרב מעינו…אך באותו בוקר הושיטה לו החמה את שרביט־הזהב – והכל הבהיק לו באור חדש’. מחר חג, חג האביב, וקול קורא מקרבו לשיר עם העולם שנתחדש:

‘בער גם אתה את החמץ שבלבך!’ והוא שואל את עצמו: ‘למה ולמי? – הרי אסור לנגן. אז ביום הנורא ההוא, באותו יום שהיה בוער בחרון אף ה’ – בשעת החורבן נדר על עצמו איסור שירה'…

ותביעת הלב להענות לשפע שנתחדש, על אף היגון, – זאת המלחמה לשירה, שהיא אסורה עלינו והיא צורך נפש לנו – מי יעמוד בה, ולבו לא יתפקע, כאשר פקע לב הלוי, באשר נבצר ממנו להשמע לו ונבצר ממנו לעמוד בנדרו – ולא לשיר.

ומי עוד מן ‘הלויים’ אינו נקרע בין השׂק ובין הכנור גם כיום?

ב’שבט' זינקה החדוה, חדות הפריחה של ארץ־ישראל, חדות האושר שהציפה את הלב, הציפה את העולם. כאן הכנור לא נתקל במעצור עוד; כאן היה ב’סטיכיה' שלו; כאן היה ברשותו מכחולו העשיר, שהתיז זוהר אידילי על נוף המולדת שנגלה עליו עם לבלוב האהבה. אך גם כאן גודש האור פעמים מציף את האור עצמו. האמן שבפרוזה הוא שליט במכחולו, והוא מציירי הנוף המעולים שלנו, כאן חורג מתחומי עצמו, נסחף עם הרגש ומידרדר אחריו.

ואמן חייב להחזיק את לבו בשתי ידיו, למען – למען יראה כן, למען ירגיש כן!

שלוש הפואימות בפרוזה מצטרפות, אף על פי כן, למשהו, שיש בו מן הרעיון, מן הרצון, ויש בו גם מן ההתרסה כנגד שירת־חוץ, תפיסת־חוץ; ואף שאין כאן משלמות האמן, המציינת את שאר יצירותיו, הרי נחתם בו רגע גדול בחייו, רגע שכרונה של ארץ־ישראל – רגע שהאמין כי שירתו תהיה הקריאה הגדולה על אבל­־ישראל, על פּדוּת ישראל, שתזעזע את האומה שקפאה בנכר.

ג

‘הגט’ היה הסיפור, שבו נתחדש כשרונו האפי של ש. בן־ציון לאחר ימי משבר ארוכים. אגב תיאור ההוי הירושלמי וטיפוסיו הבולטים, הוא מספר על גילגולי אהבה ולבטיה של זוג צעיר, שהורי הבעל זממו להפריד בין הנאהבים בשל מניעת פרי בטן במשך עשר שנים. ילידי ‘בין החומות’, הם כבר הריחו את ריח הפריחה החדשה, ונמלטים מן הסכנה האורבת לאושרם אל הכפר, אל ‘היהודים שבין האילנות’. וראה זה פלא – מה שנדרש מהם מתוך איומים ימים רבים בירושלים, בא כאן, בכפר, מאליו. כאן נתברכו בבנים, שיהיו נמנים אף הם עם היהודים ש’בין האילנות'… הרי זה סיפור־אהבים ישראלי, עם סוף שכולו טוב. עולם של ממש, עומד על תלו, בצירוף נס – והיא מכאן ואילך דרכו הקבועה של המספּר.

* * * * *

הדבר שבו נתגלמה ביצירתו אמנוּת סיפּורית ישראלית, מזיגת המקרא והאגדה בסגנון ותוכן – היתה ‘מגילת חנניה’. דומה, שלכך חתר בכל נסיונותיו לביטוי חדש עד כה; והנה השיג את חפצו ביצירה זו, שעקר את עצמו כולו מן הסגנון הישן – כולו ולא כולו: לא בא ריק מנכסיו אל החוף החדש, חן ניבו נתחדש והוא מלא עוד יין ה’קנקן הישן'.

על ‘מגילת חנניה’ כולה חופף אור קדומים – משהו טבוע כולו בצביונם של סיפורי האגדה, שצמיחתם מן המקרא. מעשה בבן־טובים, שאביו שלח אותו לארצות הגויים ונתן בידו אלפי זוזים, לשם משא־ומתן. והבחור התמים, ישר וירא שמים, לא סחורה קונה בכסף, כי אם מעשים טובים: מוציא את כל הכסף לפדיון שבויים. ברם, הנערה היונית שחפץ לשחרר אותה לאחר שפדאה, מסרבת לצאת לחפשי והולכת אחריו לרצונה. כך הם מתקשרים שניהם זה בזה שלא מדעת. אך כשנודע לאביו העשיר על מה הוציא בנו את כספו והביא נערה זרה שאינו מכיר אותה אל ביתו, הוא מדיר אותו מנכסיו ומגרש את שניהם. רק כשהם מהלכים בודדים וחסרי־ישע בשדות, באה האהבה ופלאיה עמה. נס בא אחר נס, ואין זאת בעצם אלא צמיחת חיים, שלוּמת ישרים, הצלחה הגוררת הצלחה, עד שהנאהבים והנעימים זוכים לבסוף לברכת האב, לאחר שאביה היוני של האשה הצנוּעה, איפרכוס ופילוסופוס, הקדים וסמך את ידיו על הזוּג הצעיר ובא לשבת עמהם, כגר צדק שהכיר באלהי ישראל ובתורת ישראל. זהו התוכן. ואולם את ‘מגילת חנניה’ אין לראות כסיפור רחב־יריעה, המתאר את הוי ישראל בימי הלל הנשיא, רקמת אגדה ומציאות, שמלכוּת האחת אינה נוגעת בחברתה, כי אם כהימנון ליהדוּת, לתורתה ולנימוסיה. על כל הסיפור הזה, המעלה שתי דמויות־יסוד – את חנניה, בנו של התגר העשיר מיפו, וברוריה, בת דוכס יוני, שבאה לחסות תחת כנפי השכינה, והן גם כנפי האהבה, פרוש אורה המאוחר של היהדות בסוף בית שני, השקוי ענות־חן זו, אור פנימי, בניגוד ליופי האלילי, שהוא חיצוני כולו – ביחוד זה של האלילות ההליניסטית שבארצות הגויים שבגבולה של ארץ־ישראל, שלא נטלו אלא את הלבוש של תרבות יון, בלי המאור שבה.

תקופה זו, שבה אולי הגיעה למרום פריחתה היהדות, זאת התורה שבלב, הבגרוּת שבלב, שכנגדה נתבטלו ערכי השוא של העולם העתיק – מצאה ב’אידיליה גדולה' זו את משוררה ומפארה. לא חנניה החסיד בלבד, כי אם כל מראות ההוי – הקציר, הלקט, נישואי הזוג המאושר, מצות הכנסת כלה שמקיימין אותה בחדות־לב כזו אנשי לוד – כל זה הוא צירוף נפלא של דברי אגדה מלאים זיו של ‘אהבת הגר’, של השבת לב בנים על אבותם, של אהבת הבריות, המזוּקקה באור אמונה.

תורתו של הלל – ההומניוּת ההללית, היא הרוח המרחפת על כל הסיפּוּר. ונרמז גם משהו ממשנתו של אחד־העם, על ‘המרכז הרוחני’ (הפצת ה’מגילות'). ודוקא בפי פרוקלוס, גר צדק זה, שבא לחסות תחת כנפי השכינה, שם את הדברים הנלהבים ביותר לתורת ישראל:

…'כלום שררה אני מבקש עוד וזה כבר נקעה נפשי ממנה… לאו– לא שררה… אני זה כמה שנים אך אלוהים, אלוהי אמת הייתי מבקש… בספרי פילוסופים ביקשתים – ולא מצאתי אלא רוב דברים בלבד… דברים מסורגים ומחורזים מעשה אמן חושב, אלא – אך דברי פה ולא יותר… עכשיו ‘לוגוס’ הם ממללים… לוגוס, לוגוס! מאמר, דבר־פה שרק בעלי אמרות, הסופיסטין במלאכתם, – אפשר הם יכולים להסתפק בו; אבל אֵל לעם, אל שכל אדם יכירו וירגישו, אל ודתו וחוקתו לאדם – אֵין, אָין! ולא נשארה לו לאדם אלא שרירות לבו בלבד…

וראיתי אני: מתים האלים… לא כּרוֹנוֹס יבלעם, אלא מאליהם הם כלים ומתים לעינינו… ומתמוטט העולם, הולך ומתמוטט באין עוד מנהיג לו… כי לא בני־אלים, אך עריצי בני־אדם מנהיגים כאן, איש כשרירות לבבו.

'ונואשתי אני מן העולם ומן השררה על האדם, ובתוך יאושי – מנוחתי מצאתי…עד שאבדת ממני את, בתי, – ואבדה גם מנוחתי זו…

'ועכשיו, משנמצאת לי, אבידתי, – דומני שגם אותה מציאה, שהסחתי דעתי הימנה – אף היא מאליה נמצאת לי הפּעם…

'את האל מצאתי! – כך ברי לי: אַת, בתי, לא ניטלת ממני אלא כדי שבדרך חיפּוּשי ושחרי אחריך – את האחד אמצא… ועל ידך, חנניה בני, תורתו של האחד נגלתה לי!

‘נפקחו עיני – ובך, היהודי, במעשה צדקתך למת שלא ידעתוֹ, ובחסדך שעשית לנכריה שבוּיה שלא הכרתה – ראיתי דוגמא של אדם תמים החי בתורתו ודתו של אחד… ואת לעזר, את זה הקטן ראיתי – ומצלם תבניתו נגלתה לי מעין דוגמא של ממש מאותה ההרמוניה שהייתי חוזה בחלומות בעודי מושל, תקיף ועריץ ככל אדם השורר באדם… מה שחלמתי, – יציר קטן נאה זה הראה לי בתארו השלם; כי כלום אין הוא מעיד, שהאחד אינו מבדיל בין הילני ליהודי, וידו פשוטה למזג אלו באלו, בכדי שבריות נאות וטובות יתאחדו באל אחד ובתורת חיים אחת?…’

הימנון ליהדות זה נעשה מאליו הימנון לאהבה, לאהבה ישראלית זו, שצמיחת אדם עמה. כל השירה שקויה ברכת האהבה, ואפילו התמימות מדברי השבח לתורת ישראל אינה פוגמת, עד כדי כך הם נובעים נביעת לב, אהבה שבלב.

כה מתגלה כאן הגניוס של ישראל, שאורו גבר דוקא בימים שהעולם האויב זמם להטביעו בטומאתו.

ד

גם ב’מעשה הנזירה‘, שבניסוּחו העברי חלו שינוּיים יסודיים לעומת המקור האידי, מורגשת אותה מתיחות ואותה נטיה לעטר את הטהור טוהר נוסף, להרגיש שאין העולם כדאי אלא בזכות הקדושה והגבורה (הוא שוב אינו מבדיל ביניהם) שב’מגילת חנניה’. ורק שבמקום הנועם ההומני, – האידילי כמעט, של האגדה על גרי־הצדק, הנושאים עם אור האמונה שזרח להם כפלא לא צפוּי, איזה שקט־עולם בלב, – כאן, יחד עם ענות הנפש, מתחולל סער חבוּי, קרב שאינו פוסק לטוהר, לקרבן, נוכח המצולה הנסתרת, המושכת ומאיימת כאחת.

אין זאת האספקלריה השקופה של ‘מגילת חנניה’. ב’מעשה הנזירה' לא יסופר על יסורים, שסופם פיוס ונחמה. חנניה וברוריה ואפילו פרוקלוס היוני, הם דמויות שצמחו מתוך האגדה, בעוד שיהודית והולופרנש הם אנשי אפּוֹס. שם האנלוגיה המתבקשת מאליה היא האידיליה ‘מגילת רות’, שהיא עצמה שירת מעבר מן המקרא אל האגדה, בעוד שכאן נזכרים מאליהם יעל וסיסרא, לפי תפיסת המקרא, בצירופה של שירת מיכ"ל.

אין פלא, שכאן קצב המקרא הוא השליט; ואמנם הגיע כאן ש. בן־ציון לאמנות גדולה של סגנון המקרא. נשתחרר מן העודף התנ’כי שב’רחל וּ’לויים', – עודף זה שדווקא הוא העושה תמיד את הביטוי לא־תנכ“י, פסיבדו־תנכ”י. השלימות הוּשגה, בעיקר משום שכאן מתגלם עולם אפּי, שיר גבורים, ובכל מקום שיד האפּיקן על העליונה, גם יד האמן על העליונה.

ברם, הסיפור על יהודית שתחילתו מתפּתח בקצב קדמון מתון, נעשה מהר דרמטי ביותר; על־ידי היסוד האפל, התוסס באין יודע בדמה של יהודית. באמנוּת גדולה מראה האמן לאט־לאט את הנערה החסודה כאשת־חידות, שיצר אירוטי מופלא מסכסך את טוהר רגשותיה, והיא נאבקת על נפשה, ואינה נכנעת. משהו פרוידיסטי כאן בזכרונות הילדות על הגבור הנכרי, שתשוקתו אליה בעודנה ילדה, והמזדמן לה כאויב מחריב ארצה, שיש להכריעוֹ בכל מחיר ולהציל את עמה מידוֹ.

היסוד הפסיכולוגי מתעבה והולך, למן הרגע שיהודית באה אל המחנה. כל מה שהמפקד רוחש לה אמון, תכבד עליה השליחוּת הגדולה. וכשעשתה אשר הוכרחה לעשות להצלת עמה, אין עוד מקום לשמחה בלבה, והיא מצטרפת אל האסיים, ומקבלת על עצמה את חייהם, חיי פרישות וטהרה. ואמנם נזירה היתה גם בכל הימים שגל אפל עכר את דמה, ומלחמת גבורים זו שנלחמה עם הדימוניוּת שהטילה בה ארסה – על נפשה נלחמה, שלידתה היתה בטהרה.

* * * * *

‘מעשה הנזירה’ – שיר גבורים הוא בה במידה ש’מגילת חנניה' שייכת לסוג האידיליה או ל’סיפורי צדיקים'. שם העולם שרוי בשמש, גם בשעה שיסורים מתרגשים ובאים. כאן מתיחות נפשית טרגית שאינה פוסקת גם ברגעים של נצחון. מצור בתוּל, עינויי הצמאון בעיר הנצורה, התקוה לגשם והאכזבה, – כל זה מצויר בכוח רב, והמספר מגיע לעתים קרובות לרמה של פייטן; ואולם גם רגעי השלוה חן המקרא עליהם. בלי משים אתה נזכר בסיפּוּר על אליעזר עבד אברהם, את החרדה שלא מדעת של האב לבתוֹ הכשרה בנכר, ולבסוף של הבעל – משהו חרישי־מקראי חופף עליהן: כך מתים אנשי התנ’ך בבוא חליפתם – ‘נאספים אל עמם’.

והרי השירה כולה בנויה, כאמור, על מאורע דומה לזה של יעל וסיסרא, בהבדל זה, ששם אין לפנינו אלא עובדה, בעוד שכאן העולם מצפּה לנס, ונס אינו מתרחש אלא לזכאים לו.

פרק שישי: בין שני הרים

א

במחצית חייו השניה של ש. בן־ציון, לאחר שסגנונו וצביונו קנו לכאורה קביעוּת, וביצירותיו הגדולות, כ’נפש רצוצה‘, הגיעו לידי בליטה מיוחדה, התחיל האמן מהרהר אחרי עצמו ומבקש דרכים לא ניסה בהן. משדרכה רגלו על אדמת המולדת ונדמה היה, שכל משאלות חייו נתקיימו, התחיל משבר קשה ביצירתו, – משבר שנמשך, בהפסקות קטנות, עד יומו האחרון– מ’רחל’, ‘לויים’, ו’שבט‘, שנתפרסמו ב’העומר’ ונבעו כפירצה בחומת יצירתו העזה, עד ‘מגילת חנניה’, שנכתבה לאחר מאבק פנימי ממושך ועוררה התפעלות והיא שפתרה את חידת ‘רחל’. ברם, פרשה זו נשארה סתומה עד היום, וכדאי עכשיו, עם סקירת היצירה, המכונסת בפעם הראשונה כינוס שלם (מה שלא זכה לו המחבר בחייו) – להאיר אותה הארה מלאה יותר.

* * * * *

עלינו לקבוע מראש, כי אין מקריות ביצירה. ואולם יש תהייה לאחר זמן. יש חזרה על הראשונות, שלא באו לידי ביטוי. ויש גם דברים התלוּיים בשינוי מקום ובשינוי זמן.

אין ספק, שלמשבר זה שביצירת ש. בן־ציון גרם הרבה שינוי מקום. משנשתקע בארץ, נחה עליו רוח אחרת והיה לו צורך נפש לצורך יצירה להעלות את קצב ניגונו. אנחנו כולנו נולדנו כאן מחדש, ולידה מחדש זו תבעה, חייבה גם שינוי קול, ומי שלא נשמע לתביעה זו ואמר להמשיך, לא הכיר את עצמו, – לא השיג את עצמו. משהו לקה בו ללא־תקנה.

ש. בן־ציון היה יוצר קרקעי. מאלה שאינם יונקים את יניקתם המלאה אלא מארץ מכורתם, ממקור ילדותם. לו היתה העקירה קשה ביותר. ואולם משהרגיש את מכות המולדת, לא יכול עוד אחרת. עמדתי על כך לפני כמה שנים¹. ראיתי את החזיון המוזר הזה כשכרון מולדת, כ’מכת שמש', שהדהימה אותו עד לעקרו בבת אחת מן העולם שבו נשם קודם כמשורר, בו חזק והצמיח פירות נאים כל־כך.

ואולם משבר זה לא היה, כאמור, חזיון פּתאומי, כפי שנתפס מתוך עיון בלתי מספיק ביצירתו. אין בו בחדש, שאנו מגלים באמן, אלא מה שיש בו מטבע יצירתו מתחילתה, ורק לא בא לידי בליטה, או גם דוכא בו. על ידי הצטלבות ריתמים מנוגדים הובלטה עצמיותו המיוחדה של ש. בן־ציון, ורק כשהשתלט אחד מהם עליו – אבד לו שיווּי משקלו האמנותי, וכמעט שכרע תחתיו.

אנומליה כזו פגעה בש. בן־ציון. אנחנו רגילים, – ובדין! – לראותו כאחד מבני האסכולה המובהקים של מנדלי. כל־כך הוא מחובר בטבוּר סגנונו כאמן וכמחנך לאסכולה זו, שאין להפריד בינו ובין מנדלי, אחד־העם, ביאליק, זה ה’חוט המשוּלש' המהווה חטיבה גדולה, לא נפרדת ביצירת התקופה. אבל לא נתַנו את דעתנו על כך, שעל ש. בן־ציון השפיעה בראשית דרכו השפעה עצומה שירת פרץ. במאספו של פרץ (‘די אידישע ביבליאטהעק’) גם פירסם את ציורו הראשון (‘מיין חבר’ שעוּבּד אחר־כך, לאחר שהמחבר הצעיר נתבגר יותר, בעברית ויצא הסיפוּר החזק ‘משי’). מדרך הטבע הוא שאותה שעה ספג הטירון את סגנונו של פרץ, ומשהו מניגוּנו, כפי שנראה להלן, היה קרוב לנפשו כל ימי חייו, ולא נתנדף גם כשנראה לנו דוגל כולו בריאליזם, שהיה סגנונה של שירת רוסיה, מפּוּשקין ועד בוּנין, ונעשה אצלנו ‘סגנון הזמן’ בימים ההם.

ב

ההיה ש. בן־ציון משורר ההוי, כפי שמונים אותו גם מבקרים, שאינם נתפסים לשיגרה? במידה שהדור התחיל סולד מפני עקיפת הטבע, עקיפת המציאות – מפני כל אותה השתפּכות ללא גוּף, שהציפה את כל הספרות של חיבת־ציון בתקופתה הראשונה – גדלה השפעת מנדלי, וגם השפעת שלום עליכם, שלא יצאו ידי חובת ראייה בסממנים ליריים בלבד. אבל אותה שעה גברה גם השפעת פרץ, שהיתה מקבלת לזו של מנדלי בה במידה שחתרה תחתיה. מנדלי חיזק בצמצומו בה במידה שפרץ נטה קוי מחשבה ושירה לרוחב, לעומק, ואף שכוחו היה ברמז ולא ב’צורה בולטת', אין ספק שהוכשר להעמיד תלמידים יותר ממנדלי. פרץ דמה לאותם הציירים הגדולים שלפי שרטוטיהם הגאוניים השלימו תלמידיהם מה שנרמז על ידי רבותיהם. פּרץ היה הרשם בעוד שאלה שמילאו אחריו, בעלי המכחול, הביאו בשפופרותיהם עתרת הצבעים, שהרב היה עני בהם כל־כך.

הדור גדל בחסותם ובהדרכתם של שניהם: של המעורר ושל המקיים. אש וּוייסנברג היו חניכיו של פרץ, ולא פחות מזה – יוצאי ירכם של מנדלי, של שלום עליכם. ואם פרץ הדליק את האש, – אלה ששמרו עליה, שהתמידו להאיר, היו מתנגדיו המרים. ונומברג, שבעט ב’אודיסה' ולא ידע מרוב איסתניסוּת להעריך את השפע העממי של שלום עליכם, – היה, בכל חריפות תפיסתו, דל־הגשמה, וימים רבים לפני מותו מת כאמן, – הוטלה בו כמישה בלא עת, אולי משום שהיה נושא־הדגל הנאמן של פרץ, ולא ביקש מעמד לרגליו. את פרץ עצמו הצילה זיקתו למקורות עם עמוקים: לחסידות, למסורת שבהוי, לאפּיקה העממית, שנטל מאורן והחזיר להן מאורו, בעוד שלנומברג לא היתה זיקה אלא לשיר העממי.

את ש. בן־ציון אין להשיג בלי מאבק זה לכיבושם של שני סגנונות מנוגדים אלה (שהיה בהם גם הרבה מן המשותף – כמו החתירה לקצב העממי) וגם לשחרורו מהם. אפשר, שהעמידה ‘בין שני הרים’ אלה, שלכתחילה היתה מקור כוחו, נעשתה אחר כך מקור מבוכתו הגדולה. הנטיה לרומנטיקה שחזקה בו משעזב את החוג האודיסאי, לא מצאה לה אלא לאחר ימים רבים את לבושה ההולם – ומה רב היה המחיר ששילם במאבק זה לשירה, שאמר להפרידה מן החומר, בעוד שכוחו כאמן, כפרוזאיקן גדוֹל, היה דוקא בטיפוחים של שניהם!

ג

ש. בן־ציון חתר, ככל בני הדור, לראיה נכונה, מכוונת למציאות, אבל ביקש בתוך המציאות את מה שלמעלה מן המציאות. את זה למד מפרץ. אבל בעל ה’חסידות' דבק בעולם האצילוּת, נבדל מן הספירה הנמוכה: היה גם בעצמו אחד מאותה כת של ‘יהודי שבת ויום טוב’, שעליהם שר את שירתו הנאצלת. תפקידו היה להוציא את ה’ניצוצות' מן העולם העכור. ש. בן־ציון שצמא בסתר לשירה, היה פרוזאיקן; ואולם גם לפרוזאיקן מובהק אין הפרוזה אלא נרתיק לשירה, מין בית גנזים לנשמת הדברים, שתשתמר יפה. בהרכב היסודות, ב’דיסטאנץ' שבין פרוזה לשירה, ניכר המספר־האמן: כל מה שהוא מיטיב להקיף את השירה חומה חזקה יותר, הריהו מתגלה כאפּיקן אמיתי יותר. אין דבר שמכשיל אותו כעירטול הפּואזיה הנפרז – זהו מה שאוכל את הפּרוזה ואת השירה יחד.

קרבתו של ש. בן־ציון לפרץ בולטת לא רק בדברים הראשונים כ’משי‘, כ’איש הקהל’, כ’חוש הששי' (כמה מגלה השם בלבד את הנטיה לפסיכולוגיזם נפרז, ‘מטפיסי’!), כי אם גם בדברים מאוחרים יותר, כ’אצל הכלה‘, כ’מכתב גדול’. ברומנטיקה של אהבה יהודית, ביישנית, פייטנית זו של ‘אצל הכלה’, נתינת התורה והאבל על בן־יחיד שב’מכתב גדול’– בכל זה יש מן היסוד הפרצי והנעלה, בה במידה שהמוסיקליות המופשטת של פרץ לובשת עור ובשר – לא בדומה למנדלי אבל קרובה לו.

האם לא במזיגה דקה זו של מנדלי ופרץ היה קסמו של ש. בן־ציון בימים ההם?

כל מה שבגר יותר והשפיעה על כך גם ישיבתו של ש. בן־ציון באודיסה– ניכרת יותר האסכולה של מנדלי. בתקופה זו נכתבה ‘נפש רצוצה’, הטובה שביצירותיו. חטיבה של פרוזה ריאליסטית, ואולם גם בה מחלחלת נגינה של נשמה קובלת, ילל צפצופה של צפור שבויה.

ודוקא כאן יקר לנו היסוד הרומנטי. השירה המתפרצת מ’נרתיק הפרוזה'.

 * * * * *

בהספדו הלבבי על ש. בן־ציון, הגן ביאליק על חברו – וגם על עצמו – מפני הביקורת, שראתה את שניהם כפופים למנדלי ביותר, ואמר בצדק: 'מנדלי הגיע למדרגתו בימי זקנה, ובכל מה שכתב יש מבינת זקנה, אפילו חמשת החושים שלו עשו את מעשיהם מתוך בינה. הוא האמן הגדול של הפרטים הקטנים. אבל דבר אחד אין למנדלי: אין מן הכוהל בכתיבה שלו, אין בה מחדות ההויה ושכרונה, מה שאין כן בש. בן־ציון וחבריו כיוצא בו, שברוב יצירותיהם יש שיעור מסוים מאותו הכוהל, מאותה חדות ההויה, בחינת ‘לבי ובשרי ירננו’.

‘אותו כוהל’, שביאליק לא מצא ברבו הנערץ, נוזל בשפע רב בעורקי שירתו של פרץ. והוא שהמריד את ש. בן־ציון על רבו והמריד אותו גם על עצמו; ומרד זה הוא אולי היקר לנו ביותר באישיותו הרצונית של ש. בן־ציון,– בכל משורר, השואל לנפשו, שואל לאלוהיו, ואינו קופא על עצמו; אפילו על הישגי עצמו.

קטעי זכרונות

א. בֶּלץ וטלנשט

בין בּלץ מולדתי, ובין טלנשט, ערש מולדתו של ש. בן־ציון, מרחק של חמישים קילומטרים – מרחק רב לפי מצב הדרכים, המשובשות תמיד ברפש, בימים ההם. הרים, עמקים וערבות־דשא רחבות ידים, מרעה דשן לרבבות צאן, שעל ‘פרין’ פרנסתם של הגבּנים מבני עירי, מפרידים בין שני המקומות. אף־על־פי־כן הם קשורים בקשר אמיץ וקבוע, ובעלי־עגלה אדירי־גוף ומשולהבי זקן העומדים על יד כל אכסניה בדרך ולוגמים בלגימה אחת כוס יי’ש בקנוח בצל בולגרי המדמיע את העינים, מעבירים יום­־יום נוסעים מכל המינים מעיר ה’קימפ' (שדה המישור) שלנו אל נוף ה’קודרי' (מקום הכרמים) וחזרה.

בימי ילדותי היתה טלנשט הקטנה מספקת לא רק יין אדום ולבן ושזיפים מיובשים ואגוזים שאין כמותם לגרגרני בלץ, כי־אם מוציאה כל שנה גם מספר אברכים עדיני־פנים, שיש בהם ריח־תורה וריח־השכלה, לבנותיהם אדומות־הלחיים של חנונים וסוחרים משלנו, שעשו עושר מעט. בלץ זו של הימים ההם, עיר ערבה רחוקה ממסילת־הברזל וממרכז־תורה, היתה מפורסמת אפילו בבסרביה בבוריה, וכל אברך חדש שעלה כאן פעם לתורה בבית הכנסת וקרא ‘מפטיר’ בנעימה ולא נוקש בשינונו, – מיד יצאו לו מוניטין של תלמיד־חכם, וכל בני העיר היו מתברכים בו.

בנערותי כשחשקה נפשי בהשכלה, וספר עברי כמעט שלא נמצא בתחומנו, הייתי מתפלל לאלוהים, שירבו אברכי טלנשט אצלנו, שכן הם שהמציאו לי את ‘המליץ’ ואת ‘הצפירה’, ובבתיהם נגלו לי ראשונה ‘על פרשת דרכים’ ו’לוחות אחיאסף' וחוברות ‘השלח’ הראשונות. אין פלא, שטלנשט נקבעה בלבי לימים רבים כעיר מגדלת אברכים משכילים ופרחי סופרים ופייטנים ואקסטרנים, והייתי חולם תמיד לבא פעם למקום תורה זה ולראותו מקרוב בזיוו והדרו.

ב. בחנות הספרים של פינקלמן

לאחר שנבנתה מסלת‏־הברזל על־יד בלץ, ונתרבה בה ה’שפע', נתרבו גם האברכים המשכילים מטלנשט, שבאו אלינו לבקש פרנסה. גל זה סחף אלינו גם אנשי ספרות אחדים, בני טלנשט, שלאורם התחממתי בנערותי ומפיהם נודעו לי כמה פרטים מחייו של ש. בן־ציון. אם איני טועה, כבר יצא מטלנשט בימים ההם.

השנים, ש’שלחו את ידם בספרות‘, היו א.ד. רוזנטל ומ. פינקלמן – שניהם כבר עכשיו בעולם האמת. הראשון היה יהודי פקח, בן־תורה ומשכיל, סוחר ומורה ומוכר־ספרים, נודד כל ימיו לבקש לחם, שעמל וטרח הרבה בחייו ולא ראה ברכה במעשיו לעולם. ידענו, שפרסם משהו ב’המליץ’ ומשהו ב’יודישעס פאלקסבלאט' ושזכה ל’הדפיס' סקיצה קטנה אפילו ב’לוח אחיאסף' ולקבל הזמנה להשתתף ב’השלח' מאחד־העם בעצמו, והיינו נוהגים בו כבוד ומביאים לו בחרדת־לב את נסיונותינו הספרותיים הראשונים, והוא, שהיה מחמיר גדול וריאליסטן אדוק, היה מצנן אותנו תמיד בחיוכו הפכח, כשהוא טוען את טענתו הנצחית:

– חרוזים, מליצות, מעשי־נערות – אף לא סימן לדבר ממשי, לריאליזם…

‘ריאליזם’ – זה היה משוש וכוחיהם של המורים והמשכילים בחנות־הספרים של פינקלמן, שהיה גם־כן איש טלנשט ומפרסם ‘סקיצה’ ב,יוד' פעם בשמיטה, וגם־כן דוגל בזולא ובריאליזם מאין כמוהו. יוצאי טלנשט אלו היו בלי ספק חסידי הריאליזם הקיצוניים ביותר שבעולם. קצנו ממש בחיינו מפני הריאליזם שלהם.

לא התפלאתי עוד שדברי ש. בן־ציון היו כולם פרי ריאליזם גמור. כבר אז היה ברור, שהוא היחידי משלושת החברים, שהשעה משחקת לו – שהלך וקנה פרסום והיה כבר אותה שעה סמוך ל’מזרח' בהיכל הספרות העברית. כנהוג בחברים, שאת האחד מהם הבדיל מזלו לטובה, היו חבריו מטילים בו מרה וגם מתכבדים בו. רוזנטל היה בן עשירים וקרא את הספרות הגרמנית והצרפתית במקורן, היה מדבר על קרתנותו של ש. בן־ציון בביטול קצת. אבל כשנתקבלה חוברת ‘השלח’ עם ספורו ‘לכבוד שבת’ (בכתביו – ‘איש הקהל’) לא יכול עוד לכבוש את התפעלותו. בו מצא סוף־סוף אותו ‘ריאליזם’, שאליו כלתה נפשו כל הימים.

ג. רשמים ראשונים

דבריו הראשונים של ש. בן־ציון לא הלהיבו אותי ביותר. במדת־מה גם דחוני. דוקא מעלותיו הגדולות, שבגללן זכה להצטרף אל השמות המצוינים ביותר שבספרותנו, – החתירה החמורה אל נוסח עצמי, תפיסת ההויה העממית, כחטיבה מיוחדה, שיש להבדילה, להבליטה, לעשותה יסוד לאמנות האפּית המקורית (מה שהיה המשך של מנדלי בצירוף משהו לירי, נפשי, ואפילו סמלי, שפרץ אחר־כך את ההוי המנדלאי על כרחו, כל זה נראה לי, שטעמתי כבר משהו משירת הסימבוליסטים הרוסים והצרפתים, ומצד שני לא פג עדיין בקרבי ריחו של מאפו, קודר ומיותם, ולא נתנני לגשת אליו, לדבוק אחריו. ידעתי, כי ‘משי’, הספור האבטוביוגרפי, הוא דבר הבא לא רק ללמד על הפרט ושמשהו נרמז בו כבר לדור כולו. גם ב’לכבוד שבת' כבר הכרתי יצירת־אמת, היונקת מתוגת החיים, הצומחת כולה מן הקרקע – אבל נפשי צמאה לאגדה, לשירה. חפצתי לצאת מן המיצר של החיים האלה. הייתי נער חרד וחולם, ומכאן הציץ העוני, העוני היהודי ללא מוצא בכל שבט מוראיו.

כשאני מעלה את כל זה על זכרוני, אני מבין עד כמה חמורות הן תביעותינו מן הנוער לשקוע בעולם עגום זה, שרק האדם המבוגר עשוי לגלות בו משהו קרוב ויקר ומלא שירה. הוי, לא על נקלה נפתח הלב הצעיר לרוחות זעף אלה!

ד. בעיר מולדתו

סוף־סוף נזדמן לי לראות את עיר מולדתו של ש. בן־ציון. אותה שעה הייתי כבר בעצמי ב’ראשית הדרך'. כמה מכתבים מגדולי אודיסה ווארשה כבר היו מונחים בכיסי, והיו מחזקים את רוחי בשעות היאוש, התכופות כל־כך בתקופת ההתחלה. ובטרם אשליך את עצמי לתוך ים סוער זה ששמו אודיסה, סרתי אל העיירה הקטנה שבנוף­־הכרמים לימים מעטים. ברם, ש. בן־ציון כבר היה אז מורה בניקולייב, ובעיירה התהלכו צעירים דוברי רוסית, שהיו רחוקים מן הספרות העברית.

בבוקר אביב, עם גשם שוטף, נפלתי לתוך הרחוב הארוך היחידי של העיירה – רחוב שומם, בלי עץ צומח, בלי צבע עליז, שמשני צדיו נטועות חנויות ישראל, ונפשי עגמה עלי. האסקטרן הצעיר עם הכותונת השחורה, ‘עקומת־הצוארון’, שהביא אותי לבית הרופא, כדי לשעשע מעט את נפשי מן השממון הפרובינציאלי, שדל אותי בדברים, יחס את כל העצב למזג האויר המקולל, אבל מראה היהודים שנקרו לפני היה עגום יותר מ’מזג האויר המקולל'. כולם היו דומים בעיני לאותו ‘איש הקהל’ העלוב, שניתן בדמות חיה כל־כך בספור ‘לכבוד שבת’, וכשקראתי אחר־כך את ‘נפש רצוצה’, היה מובן לי כל־כך, מרה שחורה זו שבספר מהיכן היא יונקת…

ברם, רוח אחרת היתה עמי בשעת השקיעה, כשהגשם חדל ומשעולים רכים התחילו מלבינים ברפש ואפשר היה לצאת לפרוור למקום הגנים המלבלבים והכרמים המאירים שבמעלה העיירה. בבת אחת התנדפה כל המרה־השחורה ונחשף מקור השפע הבסרבי. הדשא הצפוף והרוה נדחק לתוך תחומה של העיירה ומצלות עדרים וחליל רועים הוצקו לתוך דמדומים ענוגים אלה, שביטלו את העיירה, השכיחוה. ונעשה מובן מהיכן היא יונקת האידיליה של ש. בן־ציון.

ה. התקרבות ראשונה

רבים סבורים, שסופר קונה את עולמו רק ביצירה גדולה, שרישומה ניכר בתקופה. אבל לעתים קרובות מאד אנו נקשרים במשורר לכל ימי חיינו בשל קו אחד הקרוב ללבנו, בשל נגון רך שהפרה את לבנו – אולי משום שאנחנו זקוקים לו ביותר באותה שעה. מנסיון עצמי אני יודע, שעד היום יקרים לי כמה משוררים רק בזכות שיר אחד, אפילו בזכות שרטוט אחד, שגלה לי בשעתו עולם מלא.

המשורר ש. בן־ציון נגלה לי ראשונה ברשימותיו הפייטניות הקטנות, שפרסם באחד מגליונות ‘הדור’ (הראשון). איש לא פלל לזה. נתין הריאליזם הנאמן נמלך יום אחד והתחיל מתנבא בסמלים… היה רטט של נוער בשרטוט־נוף עוטי־ערפל אלה, ומתוך צל נצנצו מעמקים, משכו קסמי־עולם אחרים.

האם לא כאן נעוצה כבר ראשית המשבר, שבא לאחר זמן ושכולו היה לופף את חייו ויצירתו של ש. בן־ציון עד יומו האחרון? אכן רשימות אלה קרבוני אליו ראשונה. מאז נעשה לי יקר ביותר. אותה שעה שמעתי את קולו, ראיתי את נוף נפשו – ובלעדי זה הרי אין להכיר משורר.

ו. באודיסה

אותה שעה ישב כבר ש. בן־ציון באודיסה. גם ביאליק כפי שנודע לי בחנות הספרים של פינקלמן, בא לשבת באודיסה. עיר הים גדולה, מקום תורה ומקום שירה, התחילה מושכת בחזקה.

בחורף ההוא גמלה החלטתי לצאת. מגליונות ‘הדור’ נשבה עלינו רוח של התחדשות. הם קראו, עוררו, גרו. האויר נמלא בטחון, והמולדת הפרובינציאלית עם רוזנטל ופינקלמן יחד התחילו מדכאים. באביב של אותה שנה בא סוף־סוף חלומי הגדול: עברתי לשבת באודיסה, בעיר של חכמים וסופרים.

אודיסה, ולא ורשה, משכה אותי, משך החוג של ה’פרדס', שבו בא לידי בטוי בפעם הראשונה סגנון עברי מלא – סינתיזה של מזרח ומערב. כאן, ולא בורשה, שהיתה ערה יותר לרוח הזמן, שהיתה קלה יותר ונוחה לתנועה יותר. ורשה, עם פרץ ופרישמן, היתה צבעונית יותר, מהפכנית יותר. וגם היא, כמובן, קסמה לנו מרחוק. אבל אודיסה ירתה את אבני־הפנה. היא בנתה, בצרה את תרבות העתיד. לנוער הקובל נדמה, שהיא חסרה מעוף, שהיא קופאת בשמרנותה. אבל דוקא כאן בגרה ספרותנו, כאן באה המהפכה לידי בטוי.

גם ש. בן־ציון, שישב באודיסה שנים מועטות, הלך וחזק, הלך ובגר מיום ליום. כאמן וכמחנך, קלט מראשית יצירתו קליטה אורגנית את רוח האסכולה האודיסאית, שביסודה הונח הרעיון של טביעת מטבעות ויצירת כלים עצמיים לתרבות העברית המחודשת, רעיון פורה זה שצמצם לא מעט והכביד לא מעט על היצירה העברית הצעירה, ששאפה למרחב העולם, גם סוכך עליה, הציל אותה מקלישות זו, שהיא הכרחית בשעבוד לצורות זרות. אודיסה הגשימה את המחאה נגד תרבות קלה.

ברם, ש. בן־ציון היה עוד צעיר, ולצדם של מנדלי ואחד־העם המחמירים, היה לו גם ביאליק, שידע עם ההידוק של ה’נוסח', לקרוע חלונות גם אל ‘מרחקים רחבי־ידים’. ובאטמוספירה טובה זו חזק עם הזהירות גם בטחונו של האמן. בימים ההם נכתבה כבר ‘נפש רצוצה’, שהרוח העזה המתהלכת בה היתה רחוקה מאד משמרנות מסרתית.

ז. רוח טובה

כמנהגי תמיד, הייתי זהיר באנשים הקרובים לי, וגם בשבתי באודיסה הייתי נמנע ימים רבים מלבקר את ש. בן־ציון בביתו. כבר נזדמנתי עמו פעם ופעמים הזדמנות ארעית בחברת ביאליק ורבניצקי והוא הראה לי פנים שוחקות, קדמני בחמימות הכפרית הטובה המיוחדה לאנשי בסרביה, והזמינני לביתו; ואף־על־פי־כן דחיתי את בקורי מיום ליום במשך כמה שבועות.

יום אחד אני קורא את ספורו ‘שפת לא ידעתי אשמע’ באחד מגליונות ‘עולם קטן’ הראשונים, שהביא, כמדומה, גם דבר קטן משלי. מן השורות האלה נשבה בבת אחת אלי שוב רעננות כפרית, בסרבית כזו, שדמעות עמדו בעיני. געגועים התעוררו בלב על בית־אבא, על אותה הויה שאננה, בוטחת, שעזבתי מאחורי לעולם, והחלטתי תיכף ללכת אל ש. בן־ציון, שמא יפוג בקרבתו העצב.

באתי אליו בערב שבועות, בשעה שהיה פנוי מעבודתו בבית־הספר. היה סמוך לשקיעה. בית־הספר היה ריק, ובבית הורגש רוח של חג. נדמה היה לי, שבעל־הבית שמח על בואי, שמח על שירי הראשונים, שירי־נוף ואלגיות קטנות, שהקראתי לפניו. הביע תיכף את רצונו להמליץ עלי לפני פרישמן ב’הדור', – מה שדחיתי בתודה. בקיצור – נעשינו ידידים.

אותה רוח אידילית טובה, שמלאה את הויתו של ש. בן־ציון, לא נמחתה ימים רבים מהרגשתי. הוא עמד אז בעצם נעוריו, בעצם לבלובו. איש חמודות היה. העינים האירו משמחה, מצמאון חיים ויצירה. דבר לא עמד לשטן בדרכו. הוא היה בריא, אוהב עבודה. היה מוקף רעים ודורשי טוב, והבית היה מלא חבריא עליזה של ילדים רעננים. כל משא לא הכביד עדיין עליו. כל צל לא נפל על עולמו. הבאות הבטיחו מתנות־חיים ומתנות־יצירה בלי שיעור.

היה באמת – ‘כיונה טובלת באור ובתכלת השמים’.

ח. שמשה של ארץ ישראל

בקיץ של שנת 1905, כשנתערער עלי עולמי ולא האמנתי עוד שאצא פעם למרחב, הרנין את לבי כל מגע עמו. בסוף הקיץ נתברר שהוא עוזב את רוסיה לעולם ועולה לארץ־ישראל. נגמרה תקופת חיים קשה, תקופת מאבק ליצירה, ל’חיים של פרנסה'. בבת אחת נשאר כל הכיעור מאחוריו. בשלושים וחמש שנות חייו עמד כאדם, כמשורר, במלוא פריחתו, ודומה היה שגידולו לא יחדל לעולם.

כשנסע לבסרביה עם משפחתו על מנת להפרד מקן ילדותו, ישבתי בביתו ונקדתי את ‘בן־ עמי’ השני, ולאחר שנגמרה מלאכתי, שבתי אל עירי, ולא ראיתיו מאז עד בואי מקץ שבע שנים לארץ.

ושבע שנים אלה היו שנות גורל בחייו. גורל שלא נתנסה בו בדורנו אולי שום סופר עברי משיעור קומתו של ש. בן־ציון.

לארץ־ישראל עלה בלא נדנוד, בלא היסוס כלשהו. באנשים מסוגו הדברים מבשילים לאט, אך מוכרעים בבת אחת. כל זמן שראה טעם בחייו ובעבודתו בחו"ל, עבר מעיר לעיר, מנסיון לנסיון. אך יום אחד הכיר, שהשיעורים העברים התפלים בכרך המתבולל עשויים להחריב את נפשו עד לבלי השאיר מתום בה, ואין אף קורטוב הפרזה בפסוק זה שבאבטוביאוגרפיה שלו: ‘לארץ ישראל! – פתרון אחר לא מצאתי לחיי רוחי’. את הנסיונות בגולה השלים, וארץ ישראל היתה אדמת ההצלה האחת.

ימים עברו, והנה קבלתי את מכתבו הראשון, בו הזמינני להשתתף ב’העומר', אבל בתנאי שהנושא יהיה קשור בארץ־ישראל. תנאי זה לא היה מובן לי. לפי טבעי, גם לא יכולתי לכתוב על ארץ־ישראל כל עוד לא דרכו רגלי על אדמתה, כל עוד לא חייתי את חייה. הרגשתי תיכף, שבהחלטה זו יש משהו פטלי ביחוד לו, למספר, שהוא קולט את העולם לאט ומבשיל את פירותיו לאט. איך הגיע להשגה מוטעית זו – לקצור בטרם חרש, לשיר על ארץ־ישראל בטרם נבלעה בנפשו, בדמו?

והנה הגיעני יום אחד ‘העומר’, בו נתפרסמה הפואימה שלו ‘רחל’, ועמדתי מיד על כל התסביך הטרגי של חברי. הבינותי שקרה אסון – שבצמח בריא זה פגעה שמשה של ארץ־ישראל.

הוא נכשל, כרבים מבני הדור, שהאמינו כי חויה בלבד, אם היא עזה ונאמנה, מגדלת גידולים של שירה – בלי אותו הפרוצס של שהיה, של צמיחה, של הפיכת החויה למצב אורגני. ודאי שחוית ארץ־ישראל היתה עצומה. היא מלאה את כל נפשו, את כל חייו. אבל בשכרון אביבי זה סכנה לאמן, – ביחוד לזה שכוחו ברקמה אפּית. הוא פרפר כולו בחויתו הגדולה, באשרו הגדול – אשרה של ארץ־ישראל; אך קורטוב הליריזם שנתברך בו, זה שהרנין את הפרוזה שלו, נהפך לו לרועץ כשבלע את כל היריעה.

גם בטרם נקראתי לערוך את ‘מולדת’ הגיתי הרבה בחברי, שישיבתו בארץ הנחילתו מרורים² רבים. שכל מאמציו עלו בתוהו, ולבסוף – כשלון זה של ‘מולדת’, שהיה אנוס להסתלק מעריכתו לאחר הכרך הראשון! אבל רק בהכירי את הדברים מקרוב, עמדתי על שברון זה שנשבר המשורר ברוּך הכשרונות מחוסר הכושר להסתגל, להכיר את מקומו ואת סביבתו, ששניהם כאחד לא היו נוחים לאמן מסוגו, והעיקר לאופי מסוגו, שלעומת שפע הרוך שהיה בו דבקו בו גם הרבה מן העקשנות ומן היהירות, שהכבידו על מגעו עם הבריות.

ברם, יחד עם זה הופלאתי לראות את החיוניות שבו, את סגולות נפשו לעמוד בכל הנסיונות האלה, להוסיף כוח בכל התקלות שנגרמו לו ושגרם לעצמו. כשרון עבודתו לא פחת. לא פחתה גם יכולתו האמנותית – ביחוד כשנזקק להוי הישן, – מה שהוכיח ספורו המצוין ‘חיים של פרנסה’, שפרסם אז ב’הפועל הצעיר' על יסוד של רשימה קטנה (‘הטבקנים’) שנכתבה לפני כמה שנים. ניכר מיד שיעור גידולו של האמן, כשם שניכרה הבגרות הגדולה בספור ‘איש הקהל’ – אף הוא ניסוחו של סיפור ישן (‘לכבוד שבת’), שהגיע בצורתו החדשה לשלמות מפליאה. בשני הספורים האלה, עלה בכוח הבטוי, בכוח התפיסה. והרי הוא היה גם קודם אחד המעטים בפרוזה העברית, ששמשו דוגמא לשלמות, לצורה, לסגנון קלסי מוצק!

זוכר אני את הערבים הטובים בביתו כשהיה קורא לפנינו את הפרקים המתוקנים האלה. אותה שעה נדמה, ששכח כל עלבון, כל מרירות, – שמלאכת הבנין של הוצאת כתביו שבה וחיסנה אותו לימים רבים. אבל הוא לא שכח כל עלבון. זה האדם, שהוצק בו חן ונוער רב, לא הוכשר לפיוס.

אך תקופה קצרה זו שלפני המלחמה הקודמת, כשיצאו שני הכרכים כבדי־הלשד של יצירתו על ידי ‘הפועל הצעיר’, היתה שוב תקופת פריחה. תקופת אושר – היו אולי ימי השמש האחרונים בחייו.