רקע
יעקב פיכמן
מנדלי

על הרושם הראשון, שעשתה עלי דמותו של מנדלי, פירסמתי ב’הצפירה' ליובל השבעים וחמש קטעי זכרונות (‘ערב אחד עם מנדלי’). כהמשך להם בא, לאחר פטירת האמן, המאמר ' לאור השקיעה' (‘השלח’) ופרשת זכרונות זו נסתיימה במאמר ‘ימיו האחרונים’, שנדפס ביום הזכרון העשירי (ב’הפועל הצעיר'). כל שלושת המאמרים חוברו כאן (וקודם בספרי ‘סופרים בחייהם’) לדבר אחד. עובדה זו, שכמעט כל דברי ההערכה הראשונים על מנדלי נכתבו בצורת זכרונות, מראה עד כמה נתרשמתי מן הדמות המונומנטאלית כשהיא לעצמה. ואמנם בזקן הנפלא נתגלם דיוקן בעל צביון יהודי כביר, אמן וחריף ותלמיד חכם כאחד. מעין סמל ודוגמה לכנסת־ישראל. והעין לא שבעה לראותו, ללמוד על פיו מהות ישראלית מהי.

חוץ מרשימות קטנות במקומות שונים כתבתי בשביל מחברת של האנטולוגיה ‘דור דור וסופריו’ הקדמה מרוכזת, שבה הובלטו ראשי קוויה של יצירה מקורית זו, שהפרתה כל כך את האפּיקה העברית מבחינת הסגנון והתוכן; ובתור פתיחה לחיבור מקיף יותר­ – את המאמר על טיבה המיוחד של אמנות זו, שנתפרסם ב’מחברות לספרות‘. רק לאחר שעמדתי על יסודי אופיו של האמן, נעניתי להוצאת ‘דביר’ וכתבתי את המבוא לכתביו, המכוּון בעיקר ליצירות היסוד, שתורגמו לעברית, אף שעמדתי גם על חיבוריו הראשונים, ה’פריהיסטוריים’ של מנדלי (‘משפט שלום’ ו’עין משפט'), שלא נאספו אל ‘שלושת הכרכים’. אל שני המאמרים הוספתי כאן את המאמר 'הקיטרוג על מנדלי’­ – סקירה על כמה נסיונות, שנעשו על־ידי מבקרים אחדים לערער את ‘מעמדו’ של האמן הגדול וכמה פרקי זכרונות.

לפי אופיין המיוחד של מסות אלה לא היה מקום לציין שינויי נוסחאות, וכל מה שהובא מדברי מנדלי, הובא לפי ניסוח אחרון של ‘שלושת הכרכים’.


 

פתיחה    🔗

לבני דורי לא היה עוד מנדלי בחינת סופר בלבד­ – אחד שניתן להגדירו כמספר גדול, כאמן גדול, ואפילו כגדול שבגדולים. עודנו ילדים כמעט, הכרנו בו את המפנה הגדול ביצירת ישראל ­– את זה שהכשיר את בואם של אחד־העם, של ביאליק, של טשרניחובסקי­ – את בואם של כל אלה שבאו אחריו; הכרנו שזהו הישג התקופה, רמת יכלתה, רמת תרבותה. אנחנו לא ראינוהו בדרגות רפיונו ­– בהאבקו ימים רבים לעצמו, לאמנות עברית, שטרם הוטבעו דפוסיה, לפרוזה עברית, שכמעט לא היתה במציאות עד בואו. לפנינו כבר היה מונח ‘בסתר רעם’, שבו נתגלם בבת אחת הכיבוש הגדול, הפלא הגדול; הסיפור שבו פתח מנדלי את תקופת יצירתו העברית­ – תקופה שבה הובא לידי ניסוח אחרון, לידי שיכלול אחרון גם מה שנוסח ושוכלל ניסוח אחר ניסוח ושיכלול אחר שיכלול בגילגולי יצירתו הקודמים, בלשון יצירתו הקודמת. לשון אידיש זו, שהקסימה אותנו קודם בשפע חיוּתה, נראתה דלה, מצומצמת, אפילו קרתנית קמעה, לעומת האיתנות הקלסית של ניבו העברי, שקלט עושר של דורות, יציבות של דורות ­– שקלט גם את יסודותיה העממיים, ואפילו הפּלסטיים של לשון זו, שאותה טיפח, בה נאחז בטרם גילה את סוד מחצביה של העברית הגדולה. ברם, כל כמה שאנחנו, צעירי הדור, באנו ‘אל המוכן’, הרגשנו שעברית זו היא פרי ידיעה כבירה, פרי הבחנה כבירה­ – פרי גאונות לשונית, שספרותנו החדשה לא ידעה דוגמתה. כל כמה שהיה שלם גם קודם, נדמה היה, שכל מה שהוּשג לא היה אלא מעין הכנה, מעין הכשרה למאמץ האחרון, לתקופת העברית, שבה קידם את גידולה של יצירת האומה בעשרה דורות. הלשון, שנתחדשה על ידו, חידשה עמה גם את היצירה עצמה, העמיקה אותה עומק נוסף, שלימות נוספת. אולי המאמץ עצמו לחשוף גנזי דורות ולהעלותם מתחת המפולת, אימן את ידו לביטוי מוצק זה. בימים ההם לא היו לפנינו אלא ‘בסתר רעם’ וסיפוריו הקטנים שנתפרסמו ב’פרדס' של רבניצקי, ב’לוח אחיאסף‘, ב’כוורת’. סיפורים אלה, בצירוף ‘פירוריו’ של אחד־העם, הם שעקרו אותנו בתנופת־יד אדירה מלשון־לא־לשון זו, שבה היתה עדיין שוקעת הספרות העברית ימים רבים. הם היו ספר־הלימוד שלנו לפּרוזה עברית, והם שיצרו את השגתנו על רמת הביטוי העברי של זמננו. זוכר אני, כשהתחילו מגיעות לידינו חוברות ‘השלח’, היינו מחפשים בהן, חוץ מדברי אחד־העם, משירי ביאליק, קודם כל את פרקי ‘בעמק הבא’, שהיינו משננים אותם על פה כשירים, אף שקראנו אותם קודם באידיש במאספיו של שלום עליכם. בעברית הושלמו, וכאילו רק עתה הוצקו יציקה של סיום, יציקה אחרונה.

וזוכר אני, באותן החוברות של ‘השלח’ משכה אותנו גם הפּרוזה הענוגה של ‘לאן?’, שמתוכה בכה דמנו הצעיר. ואפשר שפייארברג בלבלוב צערו היה לנו קרוב יותר. אבל כל כמה שליבּב אותנו ברפיונו, בצליליו הטהורים, הרגשנו שאין זה אלא ניב המעבר; ואנחנו נשאנו את נפשנו לשרשי עולם, לממשות עזה, ודאית. ביצירת מנדלי, שסיפר על העבר הכרנו את אמנות העתיד, את משענת העתיד. בו נתגלה בראשונה פרוזאיקן עברי זה, שאליו צמאנו­ – כוח מגלם, שניב־השרירים ניבו; פרוזאיקן, שכמוהו לא קם מימי הרמב"ם. מימי ‘משנה תורה’ לא נכתבה עברית צלולה, מלאה, מרוכזת כזו. זה היה הדפוס העברי שנתחדש, האותיות העבריות שניתנה להן בליטה לאחר טשטוש ושפל־ניב של דורות. לאחר תקופות מגמגמות ומלהגות ממושכות ניתן לנו קלסיקן עברי, דוגמה של ביטוי לשוני, שכל היסודות משמשים בו זה את זה, מחזקים בו זה את זה. העצמיות היהודית ניכרה כאן מתוך אומץ לביטוי,­ – מתוך ביטול התחומים בין שירה לפרוזה, בין לשון תורה ולשון חכמים, מתוך יכולת לזווג דמיון למציאות, רחמים לתוכחה, הגיון להלך־נפש, ולעשותם חטיבה אחת,­ – ביטוי עברי רוה, רב־גוונים ורב־קולות, שאינו נרתע מפני ניגודים חיצוניים. סגנון זה נבלע באברינו, משום שהיה מסורת וחידוש, המשך ומהפכה כאחד.

כלום לא היו ימים, שהרהרנו אחריו, שיראנו את השתלטותו­ – שהתגעגענו על מסורת אחרת, על ניב אחר, שהוא פחות שלם, פחות ממצה, אך קל יותר, שקוף יותר? אבל במרוצת הימים עמקה ההכרה, שטרם נגלה האמן כולו לדורו, טרם עמדנו על כל קסמיו, על כל העושר השמור באוצרותיו; עמקה ההכרה במשורר, שטרם ידענוהו, ברננה המתהלכת בין דפיו הרחבים, שטרם שמענוה.

כל מגע חדש עם יצירה מוֹנוּמנטלית זו, הרעיש אותנו בכוח חדש, וגדלה הכרת חובתנו לשירה זו, שקטני־השגה הלעיזו עליה ­– חובתנו להפיל עליה אור חדש ולקרבה לדור, שטרם בא עד חקר טבעה, טרם הקשיב לבו למעיין גדול זה, שמתוכו שוקקים מוצאי תרבותנו החדשה.


 

פרק ראשון: הדמות    🔗

א    🔗

הקו הפינומנַלי בו­ – ביצירתו, באישיותו ואפילו בגופו, היה הגידול שלא פסק עד ימיו האחרונים. כפלא יסופר לדורות הבאים על רוב יצירותיו הגדולות, שצמחו מתוך עצמן, שגידלו אברים חדשים לאחר שיצאו כבר לאויר העולם, והיו לאשר היו לאחר שיוצרן גדל עמן, הוסיף כוח והוסיף הבחנה בלשון, בצבע, בבנין. אמנם הארדיכלות למראית עין נשארה פה ושם פגומה. אבל למראית עין בלבד. מנדלי ידע להרכיב בתוך יצירה חדשה מה שהוכשר להצטרף לה­ – כאותם בתי כנסיות, שבוניהם הקימו אגף לצד אגף וקומה על קומה, ורק לאחר ששלמה כל המלאכה, היה ברור, שסוף בנין במחשבה תחילה, בכוח תחילה. זאת המתינות במלאכה, בבנין, שהיא בניגוד לתכונתו, היהודית ביסודה, היא קו פינומנלי שני באישיותו. רק בכוחה הצליח להביא לידי שלמות את יצירתו הגדולה, שהיא פרי התבוננות ממושכה ופרי שכלול וליטוש, שהפרוזה העברית לא ידעה דוגמתם עד בואו. מבחינה זו הוא האמן המובהק הראשון, ­– הראשון בשושלת המספרים העברים שקמו עמו וקמו אחריו. הראשון, שלא סמך על נסים בלבד, על רוח הקודש בלבד, כי אם התמיד לעבוד, לחצוב, נאבק עם הגולם ביד מבחנת, בעין מבחנת, ויצק את הדוגמה הראשונה. לא קדם לו בפּרוזה אלא אחד גדול ­– אברהם מאפו, אבל יצירתו שהיתה מעשה־נס בפני עצמה, לא היתה עשויה לשמש דוגמה. בכל החן הפלאי שהוצק בה ובכל השפעתה המבורכה, לא היתה כיצירת מנדלי ­– ראשית. היא כינסה את פזורי המליצה של דור המאספים, הטילה בהם שלהבת של שירה, ועמה נתלבלב לב דורות, אבל לא הפכה מסורת. ואם בימינו החלו לצאת בעקבותיה ­– הרי זה יותר פרי הארץ, פרי חיינו החדשים, ומעט מאוד­ – פרי השפעתו הישרה; בעוד שמנדלי, שמפני איזו אי־הבנה (מעין אותה אי־הבנה שנפלה לפני חמישים שנה בתפיסת יל"ג) לא קרב הדור אליו, עומד בלי ספק לפני תחיה חדשה, וכל פרוזאיקן עברי, שאינו סומך עליו, תלוי ברפיון­ – חסר את המשענת הנאמנה ביותר. בכת תלמידיו המפוארים אתה מוצא את כל המספרים, שעליהם גאות ספרותנו הצעירה; ואפילו אלה, שהמשיכו את הקו של ברדיצ’בסקי (גנסין, למשל) ­– השקיעו בבנינם מן השיש הטוב שבמחצבי מנדלי.

ואולם מופלא הדבר, שעם שכלול יצירתו כאילו שוכללה גם דמותו החיצונית, וקנתה מתקופה לתקופה יופי נוסף, שלמות נוספת. ומי שמסתכל בתמונות מנדלי הצעיר, כאילו מרגיש, שעם כל סימניו של תלמיד חכם העמל בתורה יש בהן עדיין משהו מן היסוד ה’גלמי', משהו שטעון תיקון, ‘ליטוש’ – כיצירתו. רק בראשית המאה, ביחוד בצילומיו משווייץ, שאליה נמלט לאחר הפרעות של אוקטובר 1905, מתחילה להסתמן הדמות הקלסית של הזקן רב־התפארת, שהשכיחה את כל התמונות שקדמו לה. בדמות זו יחיה בזכרוננו, וגם יעבור אל הדורות הבאים­ – כאילן רחב־צמרת, שהגיע לגמר גידולו­ – שהביא את עצמו, כמו את יצירתו, לשלמות הגמורה, להרמוניה הנכספת.

ב    🔗

ואמנם מי שהיה במחיצתו או ראה אותו בדרך־מקרה בשנות חייו האחרונות, היה משתומם למנוחה הגדולה שאיש־השיבה הזקוף היה שופע על סביביו. זכה ושאננה, צוננת משהו, הביטה עין העולם על הישיש ההדור, אשר השלים, בטרם ילך, את אשר הוטל עליו. וזך ושאנן הביט גם הוא, שבע־ימים ושבע־מראות, על מישור העולם הרחב שנתגלה לפניו. המלאכה כלתה. הכל בא. לא נפל דבר מכל מה שלבו חזה. לא רבים זכו לכך ­– לקיים כל מה שהתחילו, כל מה שהבטיחו. להביא את המלאכה, הלוך ושכלל אותה, למרום שיעור שלימותה.

וישבות מכל מלאכתו… רושם בּיבּלי כזה השאירה אחריה דמותו, לפי עוצם שרטוטיה, באור הערב שהיה לופף אותה מאז הכרנוהו. הקומה היתה זקופה. שמונים שנות חיים לא כפפוה. במלוא־קומתו ובמלוא כוחו עמד לפנינו זקן פלאי זה, שידע לשאת את סבל חייו הארוכים ולהביא אותם בלי פגם אל החוף.

זאת היתה קורת־רוחו של אמן שעמד במערכה מאז הבוקר, שלא נהג מעולם קלות בשליחותו, וכל מה שעשה, עשה באמונה. בזה נעשה דוגמה. דוגמה אולי יחידה. מעטים היו לנו כמוהו. מעטים בינינו עד היום, היודעים להחמיר כה על עצמם, לטפח את מה שניתן להם עד קצה גבול יכלתם, ולא להניח פרצה כלשהי. בזה היה מופת לדורו­ – שניצל מן הבהילות, מן הפיזור, האוכל כמעט את כולנו. בדורו­ – לפני אחד־העם ולפני ביאליק, שאותם חינך ושמורא שלימותו היה עליהם ­– היה היחידי אשר ידע לשמור, לעצור, להחזיק עד אחרית ימיו את אמת־הבנין בידו. מכל נחשול חוזר שעמד עליו, היה יוצר מזוקק יותר. מאושש יותר; ובימים שאחרים כבר כורעים תחת משא ימיהם, הוא הולך ומוסיף רעננות. כמישתו נושרת, וסדנו מתכשר כל פעם ללבלוב חדש.

איתנות זו, שימים לא זעזעוה, הביאה לידי התפעלות. התפעלנו מגידול זה שאינו פוסק, מבריות־רוח ומבריות־גוף זו המוסיפה חן וצלילות ככל אשר יערוב יומה. האם לא זהו גמול השלם, גמול המאמצים המתמידים בקצה הדרך, שההדורים מתיישרים מאליהם, שהברכה יורדת מאליה? הוא הוכיח, שכל שתעמק החרדה לטפוחו של אילן, כן יכבד פרי סתווֹ.

שום השקעה של כוחות לא אבדה כאן לבטלה. כל משבר־יצירה נוסף הביא עמו שלימות נוספת. ואמנם זה היה הפלא­ – שעם השקיעה רב הבטחון, רבה הצלילות משהיו. היבול הובא כולו אל הגורן. הוא לא ‘תנא ושייר’. את כל תוסס וחסר־דמות הביא לידי בליטה מלאה, לידי השלמה שאין אחריה כלום.

ג    🔗

כל טשטוש, כל הליכה בעקיפין שנאה נפשו. הילוכו היה מתון­ – צעד־צעד. וזה היה סוד גבורתו. הוא לא קפץ מעל עצמו, לא כרכר מסביב לעצמו, ­– לא היה להוט אחרי כיבושי־רגע. היתה זאת דרך הבונה,­ – זה שאינו מאמין במופתים, כי אם עושה בחמר ובלבנים, ­– טורח בגילוי החומר לא פחות משהוא טורח בבנינו. מונים אותו במיעוט כושר ארדיכלי, באשר סיפורו נוטה לצדדין, וכמו בכל אפיקה גדולה ­– כל נקודה מרכזו. אכן הוא לא הוציא אף רגע את האנך מידו. עם כל פסיעה שפסע, בדק את החומר, עד כמה הוכשר לבנין־עולם, בחן את הקרקע שמתחתיו ­– עד כמה גדול כוחה לשאת את כובד הנדבך. מגעו במכחול היה זהיר ולופת, לוטף וגברי. בניגוד לפרץ, שעשה שליחות גדולה אחרת­ – לא סמך הוא על הנס. לא בנה פלטרין בין־לילה. והוא שלימד אותנו מראשית דרכו, כי הביקורת קודמת לנס, כי הביקורת היא המכשירה את ביאת הנס. בזה הקדים את אחד־העם, הקדים את ביאליק ­– בזה שביקורת ובדיקה הן תריס לכל יצירה גדולה, היה רבּן ומופת לשניהם.

זה היה כוחו, שידע תמיד לצרף הלכה לאגדה, ששר ולימד כאחד; לפיכך לא היה חושש להביא יסודות מתנגדים במגע אמיץ, שחיזק את שניהם. ככה יצר אמנות חמורה זו, שדורנו המעודן נאנח לפעמים תחת ידה הקשה, ­­– אמנות יהודית לפי מיצוּי דינה, לפי הרכב יסודותיה. אמנות פוגעת, תובעת, מחייבת, ועם זה­ – מקרבת, מייצבת, מבצרת. למראית־עין אכזרית, מתנכרת לשירה, לכוח־הדם, היא חותרת ללב האדם, ללב העולם,­ – ושירה תמיד עמה. כן, אין זאת השירה המופגנת, האמנות העליזה של אסכולת פרץ שש“י עולמות נוצצים ונובלים חליפות מכל היתז־רסיסיה. כאן לא נתכוונו אלא לבצר מקום לעולם אחד, למציאות אחת. כאן עשו סייג ליצירה שאינה מתמוטטת מכל רוח מצוּיה. ועל הנגינה אין מכריזים­ – היא כאן מקופלת בשבע קליפות, מנצנצת ביישנית, הססנית, ושוב מסתתרת, אבל מחלחלת בכל רגב, מלבלבת מאחורי כל עירום ­– סוככת על כל עירום. פרץ המשיך עלינו את חוּמוֹ, הטיל גל של סממנים דולקים ב’חומר העכור', קידש אותו בשריפה, בעוד שמנדלי נעץ בו את צפרניו, פרפר עמו ארוכות, ולא השמיט אותו מידו עד אם נשמע לו. מידת־הרחמים לא ביטלה כאן, כמו בשירה מיסודה של החסידות, את מידת־הדין. העולם ניתן כאן על הסדן. רק תחת הפטיש קיבל צורה של קיימא. זה הקו המתלכד של לימוד־זכות ולימוד־חובה היה לא קו האמן הגדול בלבד,­ – זה היה קו האדם הגדול, הראייה הגדולה. תפקידו, תפקיד משורר, היה לא להכריע לזכות או לחובה, כי אם לראות ולהראות. וזאת גדולתו, שהוא היה הרואה הראשון בשירתנו. היה עין רואה ולב רואה כאחד. בזה נבדל מיל”ג, מלילינבלום, מסמולנסקין, שיותר משבא ללמד, בא ללמוד ­– שכל חייו חתר להכיר, יגע וחפר במכרות ההויה הישראלית. ‘שקר חן מקראות ודבר שפתים, והבל יפי החרוזים, אם מזמור שיר אין יסודו בהררי הדעת’ פסק את פסוקו מאז. ובטרם יהיה בעצמו למה שהיה, הוא מגדיר וחוזר ומגדיר את תעודת הספרות: ‘כי הדר הספרות הוא’ אך ‘רעיון לב האדם, ההולך ומשתלם בה (שימו לב אל הצירוף ‘רעיון לב’!) – אך הכרת הטבע והחיים שיתגלו בקרבו הם ישפכו עליה רוח חן ויתנו לה הכוח לקחת נפשות’. בעצם אהבתו אל הדברים עצמם היה החידוש, היתה המהפכה הגדולה. תשוקתו שהלכה ועזה ל’הכרת הטבע והחיים' הטתה את נוף השירה גם על הסאטירה. היא שעקרה את העוקץ גם בתקופתו הראשונה, כשנראה נעוּץ בו כולו. הסאטירה היתה מסורת־אסכולה בשירת ההשכלה, ודרך תפיסתה, כל כמה שהיתה גם בדמו (ו’סוסתי' תוכיח) ­– מהותו הנפשית, מהותו האמנותית לא היתה. אהבה עמוקה זו לחטיבה היהודית ­– גם כשהוא מתכון לכאורה להוקיע את מומיה, מבטלת את תפיסת המציאות הישראלית, האופי הישראלי שמייחס לו ברנר. ובזאת הובלטה הבגרות שביצירתו המאוחרת, שעם כל דרגה של עליה, הלך ופחת היסוד הסאטירי, ולא ביצירותיו החדשות בלבד, כי אם גם במהדורותיהן המחודשות של יצירותיו הראשונות. לא קם עוד אמן השכלול כמוהו. דומה, שלמראה פגימות עצמו, נוסף לו כוח משנה. ברם, שכלול יצירה היה לו, חוץ משיפורי סגנון, מתיקוני נוסחאות, בעיקר: טשטוש היסוד האליגורי־סאטירי­ – העברת צבעי מכחולו הרוה על המראות עצמם, למען יחיו את חיי עצמם, בלי זיקה ל’משל ונמשל‘. לא זה שביטל את המוסר שבהם,­ – פעמים גם העמיק תוכחה, אבל הטעים וחזר והטעים ש’אינם מעניינו’.

כה הלך וגדל בו האפיקן, עד שנראה, כי כל מה שנאבק לא נאבק אלא להשיג את סוד האפיקה, שיהדות הגולה, האליגורית ביסודה, לא ידעתה. מכאן ההומור שהלך ונשתלט יותר ביצירתו­ – הומור שפירושו ראייה משוחררת, תפיסה שאינה תלויה בדבר, חיבת־העין הלופפת את העולם. אפילו בפרקי ‘בסתר רעם’, ששם המכוּון מדעת הוא לכאורה העוקץ, הריהו כמעט בטל בשפעת הצבעים, בחיטוב האברים. ביצירות שנכתבו מלכתחילה לשם מוסר־השכל (כמו ‘דאס קליינע מענשעלי’) הריהו מקץ ימים, עם הוצאת המהדורות המתוקנות, עם שכלול הצורה, מבליע אותו בעושר הביטוי, בעצמה הפלסטית. כה נעשית יצירתו מדרגה לדרגה אמנות, הרוצה לפעול במראה־עינים; שאינה מסתפקת בעוקץ, בכוונת מכוון, כי אם תובעת מעצמה דברים בולטים, מפורשים, ולא רמזים בעלמא.

מי שאמר עליו, שהיה בעיקרו פסל, יפה אמר, אף שלא הגדיר את עצם מהותו. מנדלי היה פורטרטיסטן, המבקש בכל צורה את המבדיל אותה מאחרת. בעצמת ביטויו היה מזיקת הפלסטיקן,­ – כשם שהיה גם בביאליק­ – אף שהלהיטות אחרי צבעים חריפים, אחרי בליטה יתירה של היסוד היהודי יש והפכה אצלם את הבליטה להעויה. אכן מנדלי היה צייר והיה פייטן. לגבי פרץ, שידע להרעיב, להדליק, לעורר צמאון, היה הוא המשלח מעיינים במציאות היהודית. מנדלי השביע, השקה את האדמה היבשה. מכל דף של פרוזה שלו עלה ריח עשב ולחלוחית עפר. כמעט כל מה שהתחיל מלבלב בספרותנו בימים ההם ­– היה שרוי באורו. שפע החומר הוא שנשא רויה עמו. קסם היה לחומר זה (ואפילו אם נראה לפעמים גלמי, מוסע במכוּון מתוך נדבכי ההוי המושקעים בעפר). לאחר דורות של הפשטה, של אליגוריה מצומקת ­– הוא שלימדנו לקדש לא את האמנות כשהיא לעצמה, כי אם גם את החומר כשהוא לעצמו. וגם בזה נבדל מאחרים, שאצלו אמנות וחומר לאמנות הם היינו הך. הוא עצמו לא תמיד הבחין בין שניהם.

ד    🔗

פרישמן הגדיר את יצירת מנדלי קודם כל כאמנות יהודית­ – כאמנות עצמית, שאינה יוצאת בלבוש זר, שאינה דומה לזו של אמנות העולם. ויפה הגדיר. ואולם בהגדרה זו יש יותר מדי משום הכללה, והיא לא תמיד ממצה. באמנות יהודית אנו כוללים גם זה שהוא נלחם במסורת ואותה שעה נשען עליה ­– זה שבו מתחיל קו ההתפתחות החדש.

מנדלי הניח את יסודותיו של סגנון יהודי, ולא של הסגנון היהודי, כפי שהיה קיים לפניו. בו נגמר תוהו ובוהו זה של דורות נטולי ממשות, שרבים טועים לראות בו את סגנונה של האומה. בו נגמרת תקופה של גמגום, של ספק־צורה וספק־ביטוי, תקופה של ‘במקום סגנון’ ו’במקום ביטוי', שנוצרו מתוך לבטים של ‘במקום חיים’. ודאי ששיקע הרבה מן העצמיות היהודית ­– מן המקופל בהויה היהודית הפנימית. ודאי שלא טשטש עצמיות זו (הוא הוא שנתן לה חיזוק) והיה זהיר שלא לטשטש גם את קמטיה. באיזו מידה גם הבליט ביותר את סגולותיה, ברכזו את קויהן המפוזרים לדמות בולטת אחת. ברם, נזהר היה מלסגנן לבוש של תקופה מסוימת, של נוסח מסוים, כי אם יצק כל מה שהעלה ממחצבי ישראל יציקה חדשה. בדלותו את החיות המתמשכת מפירורי סגנון נפרדים, מחלקי ניגון בודדים, ליכד את המאחד אותם בכוח־לשון גאוני, אכן גם שינה ביסודו את הקצב כולו, הכניס ריתמוס אחר, ­– רחב יותר, אפּי יותר. כך יצר מצירופי הסגנון המסורתי סגנון יהודי חדש ­– משהו שממנו יצמח סגנון היצירה העתידה לבוא. במידה שזוהי אמנות יהודית, לפי אַטוֹמיה היסודיים, בה במידה היא מתנגדת למסורת המתנכרת לביטוי הישר, המבלעת את המציאות ומצמצמתה­ – יוצרת קו עקום, הנוטה הצדה. בסגנונו נתבצרה המהות היהודית הנצחית ביחד עם משהו המתקומם לה מתוכה, החותר אל צירופי אמנות וצירופי תרבות חדשים, ­– יהודיים ונגד־יהודיים כאחד.

מצד זה קרובה אולי יצירת פרץ יותר אל המסורת. פרץ נאחז כולו בניגון היהודי, נמשך אחריו, סיגנן וסילסל אותו. לו יקר הקצב העממי, שצלתו קודמת לחמתו; מה שנבלע בביטוי חשוב לו מן הביטוי עצמו. ואולם סגנון יוצא־דופן זה המסתפק בראשי־פרקים וראשי־קוים ויוצא בקוצר־רוח ובקוצר־נשימה, כל כמה שהוא יקר לנו כקול יהודי, הריהו משאיר את ההויה ברפיון, ממעט את דמותה ומצמצם את תחומיה. מנדלי עומד בניגוד לקצב דור, שהוא ‘חוטף ועושה’, כי אם מתכשר לבנות מתוך שמחת סבלנות. על מנדלי אינם חביבים כל עיקר דילוגי־לשון וסלסולי־גמגום אלה, שדורי־דורות יצאו בהם ידי חובה של ביטוי. בחריפות זו להבליע עיקר בשאינו עיקר ומין בשאינו מינו ­– הוא רואה התחכמות, השתמטות, רישול ומאמץ בלתי־פורה כאחד. חשודה עליו קפיצת־דרך ספּציפית־יהודית זו בדיבור ובמעשה, המתגדרת בכל מיני צירופים אוריריים, ובלבד שלא להציג את כף הרגל על הקרקע ממש. פעמים הוא נושא בכבדות, נושם בכבדות­ – כן, לא על נקלה לימד את עצמו לתת את שכמו בסבל הבניה. אבל הוא אוהב לשאת, שמח לשאת. את כולנו לימד מלאכה גדולה זו­ – לשאת, לחוש את משאו הכבד והמתוק של העולם.

האפּיקה היהודית, המדוכאה מימי עולם, נחלה בו את נצחונה הגדול הראשון. ביצירתו למדה לדבר מתונות, קצובות­ – לדבוק בעולם עצמו, ללא מחיצה, ללא פריקת־עול. הוא הראשון שלא הלך מסביב לסלע, כי אם חצב בו מעבר אל המרחב. הוא הראשון שלא הסתפק בראשי־תיבות, שהתיז לא את הזין בלבד, כי אם את כל כ"ב האותיות הקדושות­ – ולא נתן להבליע בהן אף הברה אחת.

הריאליזם, המתקוממים לו המפולפלים, לא דילדל אותו, משום שלא היה לו הלכה חלודה, משנת־יופי מלומדה, כי אם תפיסת־חיים וגזירת יצירה. באמנות אמת זו, שבה נתקדשה השירה כמציאות, נתגשמה הרוח החדשה החותרת להגשמה. מתוכה עלתה ראשונה התביעה לשינוי חיים ולשינויי ערכיהם. בה התחיל המאבק הגדול של דורנו לבניינו של עולם, לגופו של עולם. היא שנשאה עמה איבה להזיה הממושכת, לאונאה העצמית הממושכת שחיים מדולדלים כפו עלינו­ –נשאה איבה לכל מופרז ולכל מחוק בחיים וביצירה. טיפחה בנו את יצר הקרוב, את הנראה והמוחש מימיננו ומשמאלנו, לימדה אותנו מוֹד ושקול וראות נכוחות. באמנות זו נפסקת הויה נפסדת של דורות, עצלות ביטוי ורפיון ביטוי של דורות.

בה מתחילה המסורת החדשה.


 

פרק שני: ילדות    🔗

א    🔗

שלום יעקב אברמוביץ (לפי שם משפחת אביו: ברוידא), נולד בערך בשנת תקצ"ו (1836) בעיר הקטנה קאפוּלי, מחוז סלוצק, אשר בפלך מינסק. תאריך זה אינו אלא משוער, לפי שגם מנדלי עצמו לא קבע אותו אלא ‘כמקובל במשפחתו’. הקרובים לו ביותר­ – ביניהם גם בנו מיכאל ­– הוסיפו על שנותיו, ואין ספק בדבר שיש להקדים את שנת הולדתו בכמה שנים. ברם, לקבוע את יום הולדתו לא עלה עד עתה גם לאנשי המחקר, הואיל ואביו, אף שהיה מעין ‘רב מטעם’ במקומו, לא כתב אותו בפנקס הנולדים­ – לא הקפידו אז בכלל על דברים כאלה.

אביו זה, ר' חיים משה, אדם ישר וירא־שמים, תלמיד־חכם ובעל מידות טובות, היה אהוב ומכובד על בני עירו. את מחיתו מצא מחכירת מכס הבשר במקומו, וכשנפנה מעסקיו היה עוסק בצרכי ציבור, דורש דרשות ברבים וקורא לפני בחורי העיירה שיעור בתלמוד ובפוסקים. ר' חיים משה היה בקי בש“ס ובספרות הרבנית. ומה שהבדיל אותו מלמדנים אחרים­ – שהיה גם בעל־תנ”ך, בקי בהויות העולם, וכל הדבר הקשה היו בני העיר מביאים אליו. אמו, שרה־נסי, אשה עדינה, חיורת־פנים וענות־לב, היתה גם היא מלומדת על פי דרכה ­– יודעת כל מיני תחינות, בקיאה גדולה בספרי־העם ‘צאינה וראינה’, ‘מנורת המאור’ ו’קב הישר' וקוראת לפני הנשים בבית־הכנסת תפלות ומזמורים ברגש ובנעימה.

שלום־יעקב היה ילד בלתי רגיל­ – טוב־שכל וחריף־תפיסה. בשנה אחת למד את הקריאה ונכנס ללימוד החומש, וכל אשר למד, נתרשם מיד בזכרונו ונשא פרי. חוץ מזה, היה הילד מהיר־התרשמות וכל מה שראו עיניו וששמעו אזניו בסביבתו, כל תנועה אופיינית ואופן דיבור משונה, ידע לחקות חיקוי־אמן. כל באי בית אביו הבדילו לטובה את הילד הפיקח מבני גילו, ובפרט אביו, שהכיר בבנו הקטן שלגדולות נוצר ושקד על חינוכו ככל אשר מצאה ידו. לא חס על כל עמל ובזבוז ממון ומצא לנער מלמדים טובים, שהורוהו לא רק גמרא ופוסקים, כי אם גם את כתבי־הקודש עם ‘מצודות’, ובמידה ידועה­ – אפילו דיקדוק, מה שהיה חידוש גמור בימים ההם.

מזלו של הנער גרם לו, שנפל בחלקו מלמד אחד (יוסי הראובני­ – ב’בימים ההם' ליפא הראובני), שהיה בו גם כן מניצוצו של אמן. זה היה טיפוס מיוחד במינו,­ – פייטן וצייר, בעל כתב נאה להפליא, שידע כל מלאכת מחשבת והיה חביב על תלמידיו ביותר. אין ספק, שמלמד־אמן זה טיפח בתלמידו בראשונה את חוש היופי והשאיפה לשלמות בכל מלאכה, ואפשר שממנו למד עוד בהיותו ילד ‘ללטוש וללטוש’ עד שיוציא מתחת ידו דבר מתוקן.

קבלת תורה זו מפי ליפא הראובני גילתה לפני הנער את המאור והשירה שבתורת ישראל. ואולם ההתלהבות הגדולה וההתמסרות הגדולה לתורה לשמה באו כשהתחיל בשנה האחת עשרה לחייו ללמוד אצל אביו, שהיה נוהג ללמד בעצמו את בניו הגדולים. הנער החביב עליו היה כבר בעיניו בחינת גדול, מעתה אין לימוד התורה חובה בעיניו, כי אם מעין פולחן מאהבה, שעת אכסטזה דתית־פייטנית. כשהוא משכים קודם שעלה עמוד השחר ומהלך עם אבא ללמוד תורה, הוא מרגיש בסוד הלילה, בשירת הלילה. ‘הלילה שירה עמו’, חוט של יופי מסתורי נמשך עליו. אותה שעה הוא מרגיש את שירת התורה, ‘רוחו הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועי־קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת רוח ובנעימה’ (בימים ההם').

לא מצאנו בספרותנו החדשה עד מנדלי שירה נשגבה כזו שמקורה לימוד התורה.

וכלום אין פייארברג, ואפילו ביאליק, מבחינה זו תלמידיו וממשיכיו?

ב    🔗

מופלאה היתה ילדות זו. מופלאה בזה, שהיתה כאילו מכוונת מראש לתכלית חייו­ – לעיצוב האדם, לעיצוב היהודי שיכשר לשליחותו ­– שיקלוט בבית־אבא, בהוי הסביבה את כל החמרים, שיצטרפו אחר כך לאט־לאט בהשגתו העמוקה להויה יהודית מלאה, להויה שצלתה וחמתה יונקות זו מזו ולא תיפרדנה זו מזו. מבחינה זו היתה זאת ילדות גדולה, שלא זכו לשכמותה אלא מעטים ממשוררי ישראל. אביו שהיה תלמיד חכם ואדם רחב־דעה, שידע להרכיב במסורת עצמה את נצנוץ האור החדש; אמו שהיתה, על פי דרכה, אשה מצוינת במינה, מדריכה לא רק בקריאת התחינות והטייטש־חומש וספרי־המוסר לפני שכנותיה, כי אם באור לבה, בענווּת לבה, ­– חינכו את הנער המחונן לתורה ולמעשים טובים, הכשירוהו להיות פה ומליץ, קטיגור וסניגור לאחיו, שרב את ריבם ודן את דינם כאחד.

למראית־עין ביטל מנדלי את חשיבות חייו הפרטיים ובפתיחתו ל’בימים ההם' הוא מעמיד פנים לפני חבריו, הבאים עליו בטענה, שהוא ‘מתרשל בכתיבת קורות ימי חייו לזכרון בספר’, בהטעימו: ‘תינח חיי העם בכלל, אבל חיי הפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע שיהיו ראויים לכותבם בפני עצמם. מה שאירע לי אירע לאלפי בני־אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים’. ולא הרגיש (או עשה את עצמו כלא מרגיש) שדוקא טיפוסיות זו שבחייו היא היא שעשתה אותו לציירה הגאוני הראשון של כנסת ישראל.

ג    🔗

לא, לא היתה זאת ילדות קודרת בשום פנים. עד שלא נתייתם הנער מאביו (והוא אז בן שלוש עשרה), היתה הארץ משחקת לפניו בכל מתק צבעיה. לבית זה שבו גדל, בית של למדן, של אדם מכובד ואהוב על הבריות, היו מימינו ומשמאלו שכנים טובים, שאותם זכר האמן הזקן בלב מלא הודיה ולהם הקדיש אולי את הפרקים הפייטניים ביותר שבשירת חייו ‘בימים ההם’.

שני אלה היו יהודים בעלי־מלאכה, ולא בעלי־מלאכה גסים, פחותי־דרגה, כי אם, בדרך נס, בעלי־בתים, בני אבות, שיש בהם גם ריח תורה. אייזיק נפחא והירצל הנגר היו המלאכים הטובים, שהזמין הגורל בילדותו למי שהיה מזומן מקץ ימים מעטים ליתמות עגומה ולחיי נדודים קשים. באייזיק נתגלמה שמחת המלאכה, ההומור הטוב שבא עם עמל כפים. המלאכה כאן אינה זו של המשכילים, מלאכה של חובה, שהטיפו לה מבחינת המוסר והכלכלה, כי אם המלאכה כמקור אושר,­ – המלאכה במושגנו אנו, זו ששירה עמה. מה נפלאה החוויה של שלמה’לי, הנחבא אל בית מלאכתו של אייזיק ביום המעונן של סתיו, עת ‘רוח לח וקר נושב, השמים מתקדרים, מתעטפים בעבים כבשמלה בלה ומטולאה ופניהם זועפים וזורקים מרה שחורה’… אותה שעה נמלט הנער מפני יגונו של עולם לבי־נפחא, יושב ומסתכל­ – ‘נושם המפוח, מתלהט בים הפחמים, הברזל מתלבן וניצוצות ניתזים’, והנער ‘אסור בחבלי קסם, רוחו טס לעולמות מופלאים… הוא כאן, בבי נפחא, ונשמתו שם בערבות־עדן ובמשכנות־שלום’…

אייזיק זה הוא חקרן, ורק שקול פטישו מחריש את חקרנותו. הקסם הוא בבית מלאכתו יותר מאשר בויכוחיו עם חברו, החקרן כמותו. אחר הוא הירצל הנגר, יהודי שגן של ירקות ועצי פרי ליד ביתו ‘מטע ידיו להתפאר’, ובחצרו פרות חולבות, צמד בקר וסוס לכל עבודה בשדה, שהוא נחלת אבותיו, ומשהו לגמרי לא־יהודי­ – הוא מגדל כלב בתוך ביתו והוא ‘כלב ישראל היחידי בכל העיר’. מלבד כל המעלות הטובות האלה, הירצל יודע גם לנגן בכינור מאין כמוהו, ואפילו מלאכת נגר, שהוא עוסק בה, אינה לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, היה לו בה­ – ‘בעשיית החומר לכלי’. לפיכך הוא טורח לפאר מעשי ידיו בצעצועים ובפיתוחים נאים, מה שלא היו דורשים ממנו, וכל זה­ – רק ‘כדי להוציא מתחת ידו כלי יפה ומתוקן’. כמו את הירצל ליבבה את מי שהיה בעצמו אמן מלידה המלאכה כאמנות ­– לא כמעשה מוכני, כי אם כדבר, שעושהו משקיע בו את לבו ונפשו. מוזר הוא נגר זה לסביבתו, והיא אינה רואה בו אלא יהודי משונה, שבשגעון ינהג, אבל הנער מכיר בו את חברו ואיש בריתו, ולאחר זמן לא היסס לציין אותו כראשון ל’פייטנים אנשי הרוח' שנזדמנו לו בחיים, פייטן שלא מדעת; כאדם ‘שרוח אמן מקשקש בו, מבקש לצאת מחדרי לבו, שהוא כלוא שם, לפועל כפיו­ – לעשות מלאכת חרש ויוצר’.

הירצל זה היה לנער המשורר ‘כטל המתבקש לעולם’. בו הכיר אדם קרוב לו, אחד ‘שאין דוגמתו בכל היהודים הנאנחים והנאנקים שצר לו המקום ביניהם’. ולכן דבק בו לאהבה אותו. והוא שרמז לו על מה שהַיה תוסס בלבו ומושכו, ‘שלא לדעת מה הוא ומה כונתו ולאן הוא מושכו’. ממנו למד לא רק להיות שוקד על עבודתו בגן ירק, ששתל בירכתי ביתם, להיות רובץ בין התלמים, ולעדור ולנכש בצנון ובגזר ובבצלים, להתעסק בגידול יונים ולהדגיר תרנגלות וברבורות, כי אם­ – לימד אותו להיות ילד עם ילדים, שלא ליהפך (מה שעורר בו זועה) 'תינוק של ישראל שמקצרים ימי ילדותו ועושים אותו ליהודי קטן קודם זמנו’­ – מיצר ודואג, מעקם ומתחכם כרוב בני גילו.

אייזיק הנפח והירצל הנגר היו היהודים האחרים, שראה מנדלי בראשונה. זה בדברי חקרנותו התמימים, ‘שהיו ערבים עליו כמדרשי אגדה הבאים בגמרא לאַחר דברי הלכה חמורה’; וזה בדבריו המקוטעים ובכל הליכותיו שרמזו לצד אחר, שלא היו דומות ליהודים ‘שמטילים אימה וזורקים מרה בדברי כבושין, במוסר ותוכחות’. הם היו בעצמם תינוקות בכל דרכיהם, ושניהם השפיעו מרוחם על הנער ‘להיות לו חיי ילדות ארוכים’.

ד    🔗

ילדות זו היתה ארוכה, משום שהיתה ילדותו של משורר ונמשכה עד ימי זקנה ושיבה. אבל אותם הימים, נטולי הדאגות, נטולי זעפם של החיים, ימים ששירת התורה ושירת היער היו מרעיפים אל לבו שלוה, נפסקו מהר, מהר. ‘שלו ישבתי בקני­ – מספר מנדלי ב’רשימות לתולדותי’­ – עד מלאת לי שלוש־עשרה שנה’. ואומר: ‘עם קני אגוע ובעיר מולדתי אחיה כל הימים’. אבל פגעים מפגעים רעים באו על העיר. פרנסת יושביה, שהיתה על מיני צעיפים לנשים, שהיו להם מהלכים בכל החבל, לקתה ובני־ קאפּולי, שלא ידעו עושר גם בימי הטובה, ידעו עתה את העוני בכל מוראי נולותו. אבא ירד מנכסיו, ולא באו ימים מעטים ונפל למטה שלא ירד עוד מעליה.

זיוו של בוקר התחיל שוקע.


 

פרק שלישי: יתמות ונדודים    🔗

א    🔗

ביתו של חיים משה, בית יהודי טיפוסי, העומד למראית עין על תילו, ושרוח מצויה אחת דיה כדי שיתערער כולו, עצבות כבדה ירדה לחדריו עוד בחייו של בעל־הבית. שעה ששלום־יעקב היה עדיין מפליג עם חברו לעיבורה של העיר ומהלך לו שאנן ומדושן־אושר בשדה וביער, היה כבר תלוי בחלל־הבית אֵד כבד, אנחות של אחות דוויה, שנתגרשה מבעלה, שהיה חשוד על השכלה ועולמה חשך בעדה; של אב חולה שירד מנכסיו וראה עולמו נחרב והולך. לא כל שכן – במות האב ובהשבר פתאם מטה לחמה של המשפחה. בבת אחת ניטל בטחונו של הנער, שזה עתה היה העולם כבי־הילולא לפניו. בן שלוש עשרה שנה נעשה יתום ואור ילדותו לקה בבת אחת. מר מאד היה לו להיות סמוך על שולחן אמו האלמנה, שהוטל עליה לפרנס את הילדים הקטנים ממנו, ולא היתה לפניו דרך הצלה אחרת בלתי אם ללכת לאחת הישיבות ולהיות ‘בחור עני’, שיהודים­ – על הרוב גם הם עניים מרודים­ – חולקים עמו, מאהבת התורה, את סעודתם הדלה. בלא שמחה הוא שם את פעמיו לעיירה הקטנה הסמוכה טימקוביץ, אף שאינה מקום תורה. עצת אמו היתה זאת­ – שילך לעיירה, שיושביה מכירים אותו, את בנו של ר' חיים־משה, בתקוה ששם יקרבוהו.

מר כלענה היה הלחם, אשר האכילו את היתום יהודי טימקוביץ. ואולי מר מזה היה השממון שמלאה את נפשו ישיבת ימים שלמים בבית־מדרש ריק. לימוד הגמרא, שהיה כה מתוק ושקוי שירה בחברת אבא, כאן ניטל טעמו, נמר ריחו. ‘הגמרא פתוחה לפניו על העמוד והוא מתנענע ולומד’ ולבו אין עמו. העולם נתרוקן משמחה,­ – וגם משמחת התורה. יבשה כל לחלוחית של יופי גם בטבע, שהיה תמיד נחמתו ביגונו. דעכו צבעי שדה ויער וסר חנם של בהמה ועוף, שהטילו קודם גלי שעשועים בנפשו. לב הנער התעטף בהויה שוממה זו וצמא לשפע עליון שיחזיר לעולם, שהוטל כפגר מת לפניו, את נשמתו החיה. ושפע עליון זה בא לו מן התפילה. קאפּולי, עיר מולדתו, היתה עיר של ‘מתנגדים אדוקים’. שם היתה התורה עיקר, והתפילה­ – טפל. בטימקוביץ הכיר את האור והשמחה שבתפילת חסידים והיא שהלהיבה גם את רוחו. העולם שנתדלדל כל כך מבחוץ נתחדש עליו מבפנים, ובצר לו מאד כבש את פניו בחיק אלהים, שנראה לו עתה קרוב ‘רחמן וידיד נפש’. לפי טבעו וחינוכו מתנגד, גילה כפייטן את השירה שבחסידות, שבני עירו צררוה כל כך. התפילה, שעד עתה היתה לו עבודה שבפה, עכשיו היתה לו עבודה שבלב. אמנם חסיד לא נעשה. לטבעו זרו כל ימיו הזיות שבבטלנות, ובהן גם נלחם תמיד בשירתו. אך כאשר רפתה רוח הנער, הלך שבי אחר השפע הנפשי שבחסידות. ליבּבתהו יכלתה לבטל את הקטנות, את החולין, לשרוף באש האהבה לאלהים את העכור שבחומר. גם מי שמתנגד לחסידות, יש לו שעה שהוא נאות לאורה, נאות לחומה. והרי מנדלי היה פייטן, והדברים ש’אינם מעניינו‘, יקרו לו לפעמים גם ממה ש’היה מעניינו’.

ואף על פי כן היתה הישיבה בעיירה עלובה זו קשה לו מאד. נפש הנער להטה מגעגועים על קרבת אחים ואחיות קטנים ועל עיר המולדת בכלל. כאן, בנכר, נראתה לו קאפולי מעולפת זוהר כולה­ – בתיה ושווקיה, מגרשיה וגניה, אפילו 'פרגמטוטיה ותגריה וחנווניה’­ – נשאו כן לפניו כשעלה זכרם לפניו; קל וחומר אייזיק הנפח והירצל הנגר, אלה שהרנינו את ימי ילדותו, והטוב שבחבריו בן־ציון, שעמו היה יוצא אחר הלימוד את מיצר העיר ומטייל בערבה ובאגמים ומתענג על ‘מרעה עדרים’. מבלתי יכולת לשאת את הגעגועים, הוא קופץ פעם בפעם ממקומו, יוצא מבית־המדרש על מנת לחזור לעיר מולדתו. אך מדי לכתו בדרך הוא זוכר את העוני בבית, זוכר את אמו העלובה, אשר בנפשה תביא לחמה, ובדמעות רותחות הוא חוזר למקומו בבית המדרש.


ב    🔗

אך פעם, בימי סליחות, גבר בו כוח הדמיון, שהעלה לפניו בלהטיו את האור והשמחה של ‘אותם החגים מלשעבר כשהיה שרוי בשלוה בבית אבא’. לא יכול עוד להתגבר על המון לבו, וכנישא על כנפי נשרים רץ, מלא רחשי אושר, הביתה. אכן נסיון קשה נתנסה היתום, בראותו את בית־אבא, שפנה זיוו ובהרגישו עד מה יכביד על אמו האומללה. בבת אחת בטלו כל חלומותיו על החיים בקאפּולי, אהה! האור שבילדות לא חזר. גלמוד ובודד כפלים ראה את עצמו בבית, שטעם בו לשעבר מתיקות של חיים וחוסר־דאגה. עכשיו גלה כבוד וגלתה השמחה מבית זה. הדלות, שנתגלתה לפניו בכל אכזריותה, הכאיבה כאן יותר מאשר בנכר, והכאיבה שבעתים ההתנכרות מצד אלה, שקודם, בימי השלוה, האירו לו פנים ועכשיו ראוהו כזר, וכשהיו מקרבים אותו לא עשו זאת, אלא ‘משום מצוה לרחם על יתום’. והוא, בנו של חיים משה, היה גא. בזיונות קטנים אלה שנצטרפו להרגשה של עמידה מושפלת זו, הכלולה ביתמות, בעוני, בהכרה שכבוד בית אביו ירד לאין תקנה, עינו את נפש הנער ושוב הגלוהו מעיר מולדתו לעולם הקר והרחוק של ישיבות, של שפל־חיים זה, שבן־טובים לא ישלים עמו על נקלה.

כל כמה שהיה עוד נער ורך, שאל את עצמו: מה יהא בסופו? וכיוון שהיתה ‘תכלית’ אחת בימים ההם: להיות יהודי תלמיד־חכם, הוא גולה ונודד שוב למקום תורה. הפעם הוא הולך לישיבה המפורסמת שבעיר סלוצק. שם מכירים בכשרונותיו, מעלים אותו לכתה הגדולה, שראש־הישיבה החריף ר' מיכל מ"ס מרביץ בה תורה. מן הישיבה הוא עובר ל’בית־המדרש של הגביר‘, שהרב המפורסם ר’ אברהם’ל קורא בה את שעוריו לבחירי התלמידים. אבל גם פה לא מצאה נפשו את אשר ביקשה. החיים שמעביר לפנינו מנדלי (בפרקי ‘בימים ההם’ חלק ב'), הטיפוסים של בחורי הישיבה, שהיו חבריו הקרובים, מזעזעים בריקנותם, בחולין שבהם. נפש כולם מרוכזת לא בתורה, שהם משתמטים ממנה בכל מיני ערמומיות, כי אם בטובת־הנאה ­– בלהיטות אחרי ימים טובים בבתי עשירים, אחרי אכילה גסה וכדומה. כל כמה שהנער, שנפשו יצאה לדברים שבקדושה, מתגבר על יצריו ורוצה ללמוד תורה לשמה, כל כמה שחפץ להתקרב אל הבחורים מתוך געגועים טהורים על חיים של חיבה וידידות ­– בולעת אותו הביצה של הישיבה מעט־מעט לתוכה ‘עד בלבול דעתו וביטול תשוקתו לתלמוד תורה’. למגינת לבו הוא רואה שהוא הולך ומתדמה לחבריו, שהוא הולך ומתרחק מן האור, שאליו נמשך, ולא די שהוא מתרשל בלימודו אלא מתבהם והולך כשאר בחורי הישיבה, שוקע בתאות אכילה, בבטלה לתיאבון ­– בחיים ללא טהרה, ללא קדושה.

תיאור זה של חיי הישיבה בסלוצק (בפרקים האחרונים של ‘בימים ההם’), בו הוא מראה גם את עצמו בשקיעתו המוסרית, הם לא רק מיוחדים באמתם הציורית, כי אם נקראים כוידוי־לב מאוחר, שמשורר מתודה על חטאת נעורים, בכאבו על רוח האדם היורדת למטה, באין משענת, בהיות יד העניות המנוולת על העליונה.

נרדף מאכזבות, מאי־מנוחה, הוא עוזב את סלוצק, ששהה בה כשנתים ימים, נודד בערי ליטא ממקום למקום, מישיבה לישיבה, ואינו מוצא לו מנוח. גם ווילנא, שאליה בא בדבר קרובו העשיר נחום חיים ברוידא ‘אשר הבטיחהו להיות כאב לו וכל מחסורו עליו’, לא היתה לו אלא חניה קצרה. זה היה הנסיון האחרון להתמכר בלב ונפש לתורה. בבית מדרשו של הגאון התמיד בלימודיו ‘ועל משמרתו למד כל הלילות’. אבל אירע לו מה שאירע לאחר זמן לביאליק: רוחו הסוערת עקרתו משם ושוב הוא חוזר לעיר מולדתו מאוכזב ומיואש בלי לדעת מה יהא עליו.


ג    🔗

בינתים קרה דבר, אשר גרם לשינוי גדול בחיי נפשו של העלם. אמו נישאה לחוכר הטחנה במלניקי כפר סמוך לקאפולי. אמו ובניה הצעירים באו לשבת בבית־השדה אשר עם הטחנה, ושלום יעקב נשאר בודד וגלמוד בלי כל מקור למחיה בעיר. אותה שעה הגיע, לפי דברי עצמו, לקצה גבול היאוש. 'קצתי בחיי מכאב לב’­ – רשם אחר כך ב’רשימות לתולדותי’­ – ‘ימי חיי עוד מעטים וצרותי רבות עד מאד’. בימי משבר אלה אירע לו מעין נס. אביו חורגו קרא לו לבוא אל ביתו ולשבת עמו. מובן, ששלום יעקב נענה להזמנה בשמחה, וכדי שלא לאכול לחם חסד היה מלמד את הבנים הקטנים מספר שעות ביום.

לאחר שנות נדודים קשים היה לו נוה שאנן זה, המוקף שדה ויער, פינת ההצלה, ששם טעם שוב טעם ילדות. היה זה מקום־יערים נשכח מני רגל ­– ‘שם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים בלילה לטרף, ואף הדוב ירבץ בם לפעמים. אוז־הבר וכל עוף המים מתוך הגומא בביצה יצוחו ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי היער, שטוף ועבור עד בית הריחים ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלנה האזנים’. בצבעים רומנטיים אלה תיאר מקץ ימים רבים את המקום הבודד והנעזב, בו נתחדש עליו העולם. שם ‘הופיעה לו בת שירתו, אהובת נפשו בילדותו, אשר עזבתו כל ימי שבתו בבתי הישיבות עם הבחורים הדלים וראות פניה לא פלל. בת־השירה היתה לו רוח העולם הטובה, זו ש’פיתתה אותו בעצמת כשפיה ללכת אחריה ותכרות לו ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה ותלמדהו לדעת את לשונם ולהתבונן דרך חייהם’.

בפינת חמדה זו לא רק חלה ההתחלה. כאן רמז ברור לסוד שירתו של מנדלי ­­– למקורה הראשון. ‘זאת הפעם הראשונה­­ – יספר לנו ­– אחזה בעט ידי לשפוך את נפשי ובמגלת ספר הנה באתי ושרתי להם שירה חדשה “הללויה”’. תוכן שירתו הראשונה היה ברכת הודיה לעושר אלהים, מן ‘ברכי נפשי’, או כדבריו ‘אך החילותי לדבר שיר וראשית פרי עטי קודש הלולים לד’ '. אותה שעה נתגלתה גם השניות הטבועה ברוחו. יחד עם הימנוני התום לשדה, ליער ולמים ‘בא השטן, הוא מלאך ההתולים, הרודה עתה בי בדמות מנדלי מוכר ספרים ויפתני להתל בבני־אדם ולבלע פני הלוט והמסכה הנסוכה עליהם’. המכוּון למין סאטירה דרמטית בחרוזים שכתב אז על דרך ‘לישרים תהלה’ לרמח"ל. כעין התנצלות מדבריו אלה, שנכתבו כבר בימי הבגרות.

הלגלוג נרמז בהם כ’התולי השטן' לעמת ההומור הגדול המפעם את שירתו המאוחרת.

אכן הימים שישב בכפר היטיבו לרוחו. כאן נצנץ אור כשרונו בראשונה, כאן הוטבעו בנפשו מראות־הנוף השאננים, שבהם ראה עד זקנה ושיבה מפלט והצלה מכל מבוכה בחיים. נראה, שכאן גם שקד ביותר על התנ"ך ועל ספרי השכלה (שהרי לא יצויר, כי הספר ‘לישרים תהלה’ היה היחידי שנדמן לו בימים ההם). במשעולי יער אלה, שתעה בהם ארוכות, הקשיב לנשמת העולם ונענה לה בשירה ותפילה. אמנם השירים היו, לפי עדות עצמו, עדיין בוסר כ’תפוחי־יער', אבל אלה היו נבטים ראשונים. עברו עוד ימים רבים עד שהשיג את השלימות בדברי שירה. גידולו היה בכלל מתון־מתון. אך בפינת ארץ מלבלבת זו נתלבלב גם לבו בראשונה, ומדי דברו בה המה תמיד לבבו מגעגועים והודיה.

לא ארכו ימי השלוה גם על מי המנוחות של הכפר מלניקי. ‘כפי הנראה­ – כותב מנדלי ב’רשימות לתולדותי’­ – בשמים נגזר עלי להיות סופר לעמי­ – וד’ חפץ, כי אלמד דרכי עמי מקצה ואתבונן אל מעשיהם'. במאוחר החזיק טובה לגורלו, כי נשא עול וידע מרי נדודים בנעוריו. הבין, כי זאת היתה מתנת העוני למשורר, כי ‘יהיה אומלל האומללים ויהודי היהודים’, למען דעת מנת גורלו של עמו; הכיר, כי רק זה ראוי לעטרת משורר יהודי, אם ירד אל אחיו המרודים בשפל המדרגה לחיות אתם חיי צער ולחוש את מכאוביהם.


ד    🔗

בימים ההם, כשהיה מהלך יחידי במשעולי היער, עשה את חשבון נפשו וחשבון חייו ובא לכלל מסקנה, כי אין זאת דרכו בחיים וכי לא טוב לו להאריך שבת כאן, להיות מלמד בכפר. יום אחד קם וחזר שוב לאותה קאפולי, שהכזיבה כבר פעמים רבות, ואף על פי כן היה לה עדיין כוח משיכה. בעיר הוא שוב שוקד על תלמודו. הספרים, שהעסיקוהו באותו פרק־זמן, היו בעיקר ספרי מחקר: ‘מורה נבוכים’, ‘הכוזרי’, ‘חובות הלבבות’ וספרי היסטוריה מעין ‘סדר הדורות’, ‘צמח דוד’ ו’שלשלת הקבלה'. המוח שבגר ביקש מענה על שאלות רבות שהציקוהו, אבל מבוכת נפשו הלכה וגדלה מיום ליום והשאלה הגדולה: ‘מה יהא עלי’ היתה מנקרת במוחו ולא נתנה דמי לו.

לאחר כל הנסיונות המרים שנתנסה בערי ליטא המדולדלות, שוב לא היתה עוד מחשבתו מכוונת אליהן, כי אם לאיזו מרחקים נעלמים, ששם העולם אחר ושם ימצא תיקון לחייו.

והנה דווקא בימים ההם חזר לקאפולי ממקומות רחוקים שבדרום אחד מתושביה, אברהם’ל החיגר, ופיו מלא סיפורי אגדה על מה שראו עיניו בווֹהלין, בפלך חרסון, ששם האדמה דשנה יותר והשפע מצוי והזול גדול­ – מדינה מבורכת בטל שמים ומשמני ארץ, שענייה נהנים מן החיים יותר משנהנים בליטא גביריה. יושבי קאפולי שפרנסתם לקתה בשנים האחרונות נתלהבו לנסים והנפלאות, ששמעו מפי האיש, וכמה מהם נזדרזו ללכת לארץ הפלאות. אברהם’ל נתן את עיניו באשה אחת, דודתו של שלום־יעקב, שבעלה ברח מפני נושיו ולא נודע מקומו איהו. סיפר לה, שראה אותו באחד המקומות שבדרום, ודיבר על לבה שתסע עמו ועם תינוקה לבקש את בעלה. הזמין גם את שלום־יעקב שנתלהב לסיפוריו, שיצטרף אליהם בנסיעה, בהבטיחו לו שבמקומות ההם בחור בן־תורה ובן־טובים כמוהו לא יסולא בפז, והוא מזומן שם לשידוך טוב ולחיים של עושר וכבוד.

שלום־יעקב, שהיה אובד עצות ולא ידע לאן יפנה, שמח להזדמנות זו, שיוכל להעקר מקאפּולי שוממה זו ולנסות את מזלו בארצות האגדה ההן; ומיד אחר הפסח ישב תחת כילת העגלה של אברהם’ל, הוא ודודתו העגונה עם תינוקה, והפליגו למרחקים.

מתחילה פרשת הנדודים הגדולה והמרה ביותר בחיי העלם. אברהם’ל לא נתכוון כל עיקר לטובתם של העגונה ובן אחותה, כי אם לעשות סחורה בשניהם. העגונה שימשה לו אמצעי לעורר רחמי נדיבים ולאסוף כסף לטובתה, והבחור המושלם­ – עסק של שידוך עם בתו של אחד הגבירים בווֹהלין, שיכניס לו דמי שדכנות. ברם אם העגונה לא יכלה להתנגד לו, עמד הבחור במרדו כאשר חפץ ‘בעל־הטובה’ שלו לשדכו בלוצק עם בתולה בת אמידים, כדי לעשות עסק בו, התעקש ולא הסכים לשידוך. מאז נתן את דעתו לעזוב את השנורר מקאפולי וביקש הזדמנות להמלט ממנו.

הזדמנות זו לא אחרה לבוא. בליל סער וגשם אבדה לסוסו של אברהם’ל פרסת־הברזל שלרגלו. שלום־יעקב נשלח לחפשה בטיט הדרכים. עד שהוא מחטט ברפש לחנם, באה עגלת־נוסעים, ואחד מקרוביו, בחור שהיה משורר־עוזר לחזן שבעיר, הכיר את שלום־יעקב. החזן עם משורריו חלצו את העלם האומלל מידי ‘מיטיבו’ ולקחו אותו עמהם לקמניץ־פודולסק.

זה היה הנס הגדול, שאירע למנדלי בחייו. יד ההשגחה הובילתהו למקום, ששם התחילה תקופת ההכשרה לשליחות חייו.


 

פרק רביעי: חניות ראשונות    🔗

א    🔗

מקומות מושבו ופעולתו מועתקים מעכשיו לכל ימי חייו דרומה. החניות הגדולות הן: קמניץ־פודולסק, ברדיצ’ב, ז’יטומיר, אודיסה. כל אחת מן הערים האלה, שישב בהן ישיבת קבע, קובעת תקופה בחייו, תקופה ביצירתו. מליטא נעקר לכל ימי חייו.

עובדה זו, שמנדלי הלך כל ימיו הלוך ונסוע דרומה, אינה ביוגרפית בלבד. אין ספק, שהדרום הטביע את חותמו עליו, על סגנונו, על כל צביון יצירתו, אולי על עצם אָפיו. מ’שני המנדלים' היה האחד דרומי ביותר לפי חום הקליטה, לפי הנטיה האפּית, שנאבקה תמיד עם נטיה שכלתנית יותר, סאטירית יותר, שאפשר ליחס (לפחות, לפי המקובל) אל מוצאו הליטאי. ולבסוף ניצח ה’דרום'. מובן, שאין זאת אלא הגדרה יחסית. מנדלי המחמיר היה תמיד גם ילד גדול. ומאדמת ליטא הרי צמח מאפּו, צמח מיכ"ל, ובימינו­ – כת משוררים ומספּרים גדולים שליטא מכורתם. אף־על־פי־כן, ברור, שהמשורר מושפע הרבה מן האקלים החדש. בפרט, כשנפשו נקשרת במולדתו החדשה, כשהיא נשתלת באדמה חביבה עליה ­– במקום שבו החלה לצמוח.

גם בקמניץ־פודולסק הוליכוהו רגליו בדרך הרגילה לבית־המדרש. את מקומו מצא ב’קלויז של באשה האדומה‘. שם ישב ולמד. שם היתה גם האכסניה שלו. הכל כדאשתקד. שוב הוא יושב יום ולילה ועוסק בתורה. כאן בגר עד כדי להשיג, שהוא מחוסר השכלה, מחוסר דעת. אבל מה יעשה, ומורים לא היו לו. ולא היו לו גם ספרים, שירווּ את צמאונו לדעת. מקרה אחד הוציאהו למרחב. לבית המדרש, שבו למד, היה נכנס יהודי בא בימים, והוא אדם בעל נפש פייטנית, מקובל ונמשך אחרי דברי אגדה­ – זה ששימש לאחר זמן דוגמה לר’ אברהם המקובל בסיפור ‘בעמק הבכא’. יהודי זה, שתהה על קנקנו של הבחור הליטאי וראה, כי ברכה בו (יתכן, שראה גם את מליצותיו שהביא ממלניקי), קירב אותו ולא לבד שדאג למזונותיו, כי אם גם לתכליתו. אין זאת כי אם גם הוא הכיר, שהעלם לא נוצר להתנוון בד' אמות של בית־המדרש, ויום אחד הוא מכוון אותו אל הסופר א. ב. גוטלובר, שישב אז בקמניץ־פודולסק והיה מורה מטעם הממשלה בבית הספר, כדי לקחת דברים עמו ולשאול עצה מפיו בדבר לימודי־חול. הבחור הביישן מביא לו את נסיונותיו הספרותיים, ואף כי כל השירים והמחזות האלה היו עדיין פרי בוסר, קירב אותו המשורר בהכירו רוח יתרה בבחור־ישיבה זה. גוטלובר מדריך אותו, מספק לו ספרי־השכלה, והוא גם שהכניס אותו תחת כנפי הספרות. בתו של גוטלובר מלמדת אותו ראשית לימודי הלשון הרוסית והגרמנית והחשבון, ואמברמוביץ, שאינו עושה שום דבר לחצאין, מתמכר ללימודים החדשים בכל לבו ונפשו. בקמניץ ישב אברמוביץ שנים אחדות. שם נבחן, קיבל תעודת מורה ומשׂרת מורה ניתנה לו באותו בית־הספר, שבו הורה גוטלובר. שם ישב ולמד, וקנה שלימות בלשונות ומדע־הטבע, ולאחר שגוטלובר שלח, בלי ידיעת אברמוביץ, ל’המגיד' את ‘מכתבו על דבר החינוך’ (שנכתב לכתחילה כמכתב פרטי אל אחיו), קנה את ראשית פירסומו כסופר. מאמר זה משך עליו את עיניהם של ראשי המשכילים ברוסיה ועצת ידידיו היתה, שילך לפּדואה באיטליה על מנת להכנס לבית־המדרש לרבנים, שבראשו עמד אז שד"ל. הדבר לא יצא אל הפועל ולאחר שנת הוראה עוזב מנדלי את קמניץ ובא לגור בברדיצ’ב. כאן היתה השעה משחקת לו. לאחר נשואין שלא הצליחו בקמניץ, מצא כאן את אשתו, שהיתה חברתו בכל ימי חייו. ברדיצ’ב היתה החניה הגדולה הראשונה בחייו. בבית חותנו הנוֹטאריון ישב בשלוה כעשר שנים, למד ועסק בעבודת הספרות וגם בעבודת הציבור. כאן גם פירסם את ספריו הראשונים.

ב    🔗

חיבורו הראשון בצורת ספר היה ‘משפט שלום’, שיצא בשנת 1860­– והוא קובץ מאמרים בעניני בקורת וחינוך בצירוף שירים שונים, מאמר בביאור המקרא ו’מכתב לרע’­ – מעין מחקר על האהבה. לא מחברת מעורבת־תוכן זו עשתה את אברמוביץ אחר־כך לאחד מבחירי סופרינו. אך רוח הבקורת הנמרצה והשקידה על תקנת החיים והחינוך כבר ניכרת גם בה.

אברמוביץ, שלא היה רק נאה דורש, הבין שמדברי מוסר בלבד לא תצמח ישועה לחינוך העברי, אם לא יהיו הכלים המכשירים לכך. לפיכך הוא מתמכר כולו במשך כמה שנים לחיבור הספר ‘תולדות הטבע’, ­– מדע, שהיה חביב עליו ביותר מיום בואו בברית ההשכלה, ולו הטיפו גם סופרי רוסיה הרדיקליים בימים ההם (ביחוד פּיסאריב).

קשה בימינו לשער את התועלת המרובה, שהביא ספר זה לקורא העברי של הימים ההם, בפתחו לפניו את שערי הטבע ובהעשירו אותו במושגים רבים כל כך מעולם אלוהים ויציריו הנפלאים. חיבור זה הוא שחידש בספרותנו החדשה כמה וכמה שמות של חיות ועופות. הוא היה גם היסוד לשירת הטבע, וקודם כל אולי למחבר עצמו.

אם להוציא את המחברת ‘עין משפט’ (תרכ"ז) שגם בה נכּרו סימני קידמה בלשון, שנעשתה ברורה יותר וברעיונות הצלולים על השאלות שעמדו אז ברומו של עולם היהודים­ – אפשר להגיד, שב’תולדות הטבע' נגמרה תקופתו הספרותית הראשונה.

בשנת תרכ“ג מוציא אברמוביץ חלק ראשון של ‘סיפור אהבים’ בשם 'למדו היטב’­ – נסיונו הראשון במקצוע הספרות היפה. אלה היו פרקיו הראשונים של הסיפור ‘האבות והבנים’, שנמצא ימים רבים תחת יד המחבר ושיצא רק בשנת תרכ”ח, לאחר שהסיפור נתפרסם בתרגום רוסי מכתב־היד. ניכר, שהמחבר לא היה בטוח בעצמו והיה מהסס זמן רב, עד שהחליט סוף־סוף להוציאו.

ואמנם­ – דעתו של המחבר לא יכלה להיות נוחה מיצירתו זו.

תקופה זו­ – ראשית שנות הששים של המאה שעברה­ – שעת מבוכה היא ביצירתו של אברמוביץ. אין ספק, שהשפיעה עליו השפעה גדולה הספרות הרוסית של הימים ההם, שהתנגדה לכל תעתועי רומנטיקה והטיפה להתקרבות אל העם וצרכיו הממשיים. השגה זו גמלה באברמוביץ הצעיר, אבל באותה שעה לא היה ביכלתו להעקר מן המליצה וליצור לעצמו סגנון עברי שיהיה הולם פּרוֹזה טבעית זו עליה חלם. על כרחו הוא נזקק מאז לאידיש. בשנת 1864 הוא מפרסם את סיפורו העממי הראשון בשם ‘האדם הקטן’, או ‘תולדות אברהם יצחק התקיף, נדפס בהשתדלות מנדלי מוכר ספרים’, בו מתחילה תקופת יצירתו האידית.

בטיפוסו של מנדלי נתגלם סגנון העם, לפי השגתו, לפי מסרתו. מנדלי­ – פירושו: נוסח. לא מליצה שהיא זרה להמונים, כי אם פשטות, בתוספת חריפות יהודית; תוכחה בצירוף חמימות לב, בצירוף הבנה. מנדלי העומד בין המשכיל ובין היהודי העממי, מנסח את תורת ההשכלה, נוטל ממנה את עוקצה ומקרבה לרבים. בדמות זו צר אברמוביץ את צורת עצמו­ – שׂם ריוח בינו ובין המשכיל, הבא מבחוץ ונזקק לביטוי מבחוץ.

סיפור זה מחיי קטן שעלה לגדולה, עשה רושם גדול בחריפותו הסטירית ובסגנונו העשיר, אם גם לא הגיע בו עוד לאותה שלמות שבה מצטיינות יצירותיו הבאות. סיפור זה הוא היחידי ביצירותיו הגדולות, שמחברו לא תרגם אותו לעברית. אחריו הוציא קונטרס בשם ‘טבעת המופת’, והוא ראשי פרקים של הסיפור הגדול ‘בעמק הבכא’, שנכתב בנוסחתו האחרונה רק מקץ עשרים וחמש שנה. גם ראשי פרקים של ‘ספר הקבצנים’ הוא מוציא בימים ההם (בשנת 1869) בצורת מחברת קטנה, שגם אותה שינה לאחר עשרים שנה תכלית שינוי ועשה ממנה אחת מיצירותיו היותר מצוינות. ככה אנחנו רואים את מנדלי גם בתקופה זו כשהוא מכשיר את עצמו לאט־לאט ועושה על הרוב נסיונות של יצירותיו הגדולות, העתידות לבוא רק לאחר זמן, כשיגיע לידי כוחות האמן המלאים. לא מצינו בשום סופר שבעולם דוגמה של גילגולי יצירה כחזיון קבוע כמו במנדלי. לאחר שפרסם מנדלי בשנה ההיא את המחזה ‘הטכסא’ שהיה סאטירה עוקצת על חיי הציבור ועל ‘אנשי הקהל’ של עיר מגוריו, הוא אנוס לעזוב את ברדיצ’ב ומשתקע בז’יטומיר.

ג    🔗

מה שמעסיק אותנו בקונטרס ‘משפט שלום’ וגם במחברת שהוציא לאחר שמונה שנים ‘עין משפט’, הוא מה שכאן כבר בא לידי גילוי משהו מעצם מהותו של מנדלי. ב’משפט שלום' חשובה לא הבקורת על ‘מינים ועוגב’ כשהיא לעצמה, שחוץ משם המאמר השנון ‘קלקול המינים’, הנותן כבר את אותותיו של חריף־הלשון, רוב ההערות נטולות ערך ממשי, כשם שנטולי ערך הם השירים ומחקרי־התנ"ך. חשובה כאן הזיקה לבקורת; אותה החשיבות שהמחבר הצעיר מייחס לה. כאן מתגלה באברמוביץ הצעיר משהו מיסודי תכונתו­ – התביעה לבקר, לבדוק; לראות את הדברים כמו־שהם, ולא כמו שהם מתגלים למראית־עין. כאן ההתחלה של מנדלי הרואה.

שלילת ספרו של צווייפל אינה מוחלטת, וסוף הבקורת שבח למחבר, ש’ידיעתו בלשה"ק רבה היא'. לא יתכן, שגם אז לא הכיר מנדלי בצווייפל את הקרוב לו בהרכבת הלשון, והוא אמנם מטעים כי 'לפניו נגלו תעלומות לשון תורה ולשון המשנה, אשר היא דברי חכמים’­ – הערה רבת־משמעות בפי מי שעתיד להיות המחדש והריפורמטור של הלשון העברית.

ברם, העיקר כאן מה שהמחבר מדגיש וחוזר ומדגיש את צורך הבקורת, את חובת הבקורת,­ – כי לא ‘למראה עיניהם ישפטו על דבר ולא למשמע אזניהם יוכיחו, כי אם יבקרו את כל דבר ודבר היטב’. הכל טעון בדיקה, ואף שמרובה עדיין התמימות (‘כולם חייבים בדקדוק, בהגיון ובמדות התלויות בלב’) ­– אופיינית למנדלי תביעת ההגיון ויקרה במיוחד הטעמת החובה על ‘מדות התלויות בלב’.

ודאי שעוד עב־ענן של מליצה עוטה את רוב הדברים, אבל ברוחו של מנדלי המאוחר הוא כאן שילוב התביעות החדשות בפסוקים ובאמרות קדמונים, שאינו זז מלהביאם כחיזוק לדבריו. ויש מנצנצות הגדרות של הבקורת, שעם כל תמימותן הן מעידות על בגרות מסויימת של תפיסה: ‘מלבד שתורה לנו איכות נפש המחבר ותכונותיו­ – תגלה לנו המוּזה מקום דברי המחבר כנים וישרים ובאיזה מקום לשונו תצמיד מרמה’. ההשגה המוסרית הגדולה נטועה ברוחו בולטת מזה, שהוא חולק על הנחת צווייפל ‘שגם היופי בכלל ועצם האסטהעטיק יסודם בהררי ההסכמה לבד ואין להם על מה שיסמוכו, כי ילידי הדמיון הם’. כאן הוא מסתמך על דעתו של מנדלסזון, כי ‘האסטהעטיק בכלל ועצם יסודו בהררי השלמות, ואך השכל לבד ישיג את השלמות’. אנו רואים, כי אברמוביץ עדיין עומד בתחומי ההפשטה הרציונליסטית־האידיאליסטית במושגי היופי. ואולם בקרוב נראהו בתחומים אחרים. ואף שמשהו מתורת מנדלסזון וזמנו מבצבץ עוד גם ב’עין משפט', נראה, כי הוא מתבצר והולך בהשגה הרוסית של בלינסקי והבאים אחריו­ – השגה שיסודה בנאמנות למציאות, בתפיסה העממית שאין יסוד חשוב ממנה בשירה. ברוח מנדלי הוא שלאחר שקלט במחשבה את יסודות המערב, שתל את עצמו, כמספר, בריאליזם הרוסי, שהיה לו לברכה; אף כי קורטוב של רומנטיקה ושכלתנות עוד יתן את אותותיו גם בתקופת בגרותו וגם זה יהיה לברכה למשורר, שמטבע יצירתו להרכיב יסודות מנוגדים זה בזה.

ב’משפט שלום' נודעת חשיבות ל’שני המכתבים על דבר החינוך' והם נסיונו הראשון של מנדלי בספרות, שנתפרסם בדפוס. בעצם תכנם אין עניין עוד בזמננו, אבל הם מגלים לנו את חן סגולותיו של מנדלי הצעיר כמחנך־אידיאַליסטן, כמבין לנפש הילד­ – מגלים משהו מיוצרם של טיפוסי הילדים הנפלאים בעתיד. הדפים האלה מראים שוב שלא נהג קלות בשום דבר. כמורה, התעמק במהות מלאכתו, בחובות מלאכתו, ואף שעיקרים רבים קלט בלי ספק מן החוץ, ניסח אותם ניסוח עברי, נימק אותם נימוק עברי – הראה שכל הטוב שבתורת החינוך כבר מרומז במקורות ישראל. וכשם שהוכיח, שתנאי ראשון להוראה היא ידיעת נפש הנער, שאינה דומה לנפש הבוגר, ושכל ילד הוא עולם בפני עצמו ומחובתו של המורה לנהוג בכל אחד מנהג בפני עצמו (‘כרצון וטבע נער ונער’), ­– כך הורה שכל מורה מחנך על פי דרכו, על פי טבע עמו ומסורתו. כתביעת הבקורת יש כבר גם בתביעה זו משהו מ’נוסח אודיסה', שאינו גורס דעות בלי שרשים בנפש האומה ובמסורתה.

אנו מכירים מתוך ‘מכתבים’ אלה את ההבנה הנפשית העמוקה שהוא מגלה בחובת המורה, ששׂוּמה עליו להכשיר את עצמו למלאכתו לא מבחינה דידקטית בלבד, כי אם גם להתקדש במידותיו ובהתנהגותו. לאחיו, הקוֹבל על העדר המשמעת מצד התלמידים, הוא משיב: ‘תלונתך היא רק עליך, אשר יחסר לך לב מבין בכל הידיעות הנצרכות אל העובדה הנכבדה והנעלה הזאת’. ואולם במיוחד הוא מדגיש את סגולות הנפש, שבלעדיהן לא יכשר אדם להוראה­ – את הלב הטוב, האהבה הגדולה, הסבלנות הגדולה, את המתינות והצלילות. אתה מכיר את מנדלי המשורר, הטוען לילדוּת המקופחת, את זה שרחמיו על ילדי ישראל, הגדלים ללא שמחה, ללא ילדות.

מנדלי כטירון למחשבה, כטירון לשירה, אינו חזיון מרהיב עין. אבל גם מתוך לבטיו אתה מכיר את סימנו המובהק של האמיתי, ­– שגם בשעה שהוא עדיין תועה בלא דרך, אינו חותר אלא לעצמו.

הספר ‘תולדות הטבע’ שחלקו הראשון יצא בשנת 1862 הוא תוצאה ישרה של תכנית מדעת ושלא מדעת שקבע לעצמו מראשית דרכו­ – תוצאה של תביעותיו מעצמו ומן הסופרים והספרות העברית בימים ההם, ‘שלשונם תיהלך בארץ ולא ישיתו בשמים פיהם; כי אך הכרת הטבע והחיים, שיתגלם בקרבה, אך בהם גדול כבודה, ואך הם הוד והדר ישווּ עליה’. את תביעותיו הגדולות מעצמו נכיר גם מתוך המונחים הרבים שחידש או שגילה בספרותנו הקדומה.

אין לשער את ההשפעה שהיתה לספר בן שלשת הכרכים הגדולים, שלא תורגם, כי אם ברובו נוסח והוסבר עברית, וקירב לא את הקוראים בלבד, כי אם, כאמור, גם את המחדש עצמו אל הטבע וצאצאיו. כל אות, כל תג בספר זה מוכיחים את זיקתו העמוקה מימי הילדות לרבגונותו של עולם החי­ – את רצונו להכירו מקרוב, לחיות עמו את חייו ושלא תהיה אהבתו מופשטת, כי אם ‘אהבה התלויה בדברים, הקשורה בהם קשר של ידיעה והכרה’.

השפעה זו על המחבר עצמו תורגש מיד בספורו ‘האבות והבנים’ שמנצנצים בו כבר שמותיהם של בעלי חיים ממש: לא סתם חיות ועופות, כי אם העורב, הלבני, החומי, הקוקיה ועוד. אפשר שבקריאת שמות קונקרטיים אלה היה כבר משהו מכיבוש הטבע הממשי הראשון בשירתנו החדשה.

ומיותר להטעים את השפעת הספר על יצירתו של מנדלי עצמו. ודאי, שרק מי שיכיר את העורב הלבני ואת החרפי ואת השרקרק מתוך הסתכלות לא־אמצעית בהם ובחייהם, יכשר להיות משוררם וציירם. אבל הספר ‘תולדות הטבע’ הביא את מנדלי למגע עם הטבע, לראייה ‘בחורין ובסדקין’ של עולם אלהים. והוא שהכשיר את האחרונים, בזכרם את חסד ספרו, לכיבושיהם הגדולים.

המעבר מ’משפט שלום' ל’עין משפט' מציין את הזיקה לספרות הרוסית, לבקורת הרוסית, שהלכה וגברה. ב’משפט שלום' משמעה של בקורת עדיין כולל ומופשט ביותר. בתקופת ההכשרה הראשונה מנדלי עדיין עומד, כשאר המשכילים, בחוג ההשפעה הגרמנית. משנת־יצירה זו היתה בעלת גוון מטפיסי. אפילו בלינסקי עמד, כידוע, ימים רבים בין אידיאליזם לריאליזם, ורק השירה עצמה, מפושקין וגוגול עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, יצרה בסיס למשנתה, סללה את הדרך לתפיסה העממית־הריאליסטית. הבקורת שנזקקו לה בזה אחר זה שלושה אישים גדולי־השגה ועוז־נפש, כבלינסקי, ואחריו דוֹבּרוֹליובּוב וצֶ’רנישבסקי, השליטה לדורות בספרות הרוסית את הזיקה למציאות כחובה ראשונה. לא תורה אסתטית היתה זאת, כי אם הכרת החובה לעם; היתה זאת התפיסה הגדולה, שמשמעה: אין אמנות בעלת ערך אלא זו שיונקת מן החיים ומעצבת את החיים כאחד­ – האמנות כקו האמת, ככוח מוסרי בחיי החברה, בתיקון החברה.

במושג הריאליזם היה כלול גם היסוד העממי, וגם כן: לא כקידוש כל מסורת, כל הזיה רומנטית, כי אם כהבעה צרופה של נשמת העם­ – ההויה שנתפסת על ידי המשורר דרך האספקלריה של הלשון העממית, השירה העממית. מציאות גדולה היא תמיד זו שיחיד ועַם מעורים בה, משותפים בה. כך השיג מנדלי, ואחריו שלום עליכם, ביאליק את העממיות: לא כסטיליזציה רומנטית, כי אם כהויה מזוקקת ומשוחררת מהיסוד העראי על ידי מצרף העם.

מדברי ההקדמה לקונטרס ‘עין משפט’, שנתפרסם קודם ב’המליץ' ושבמחברת ‘שם עליו הערות ונוספות רבות, מהן ישנות שנשמטו לראשונה בשגגה, ומהן חדשות, הבאות לבקר ולצרף הרעיונות ולחזקם בראיות והוכחות נאמנות’,­ – אתה מכיר כבר את דרכו של מנדלי לחזק כל מהדורה חדשה שבכתביו במה שנתעשרה רוחו, נתעשר כשרונו בפרק־זמן שבין מהדורה למהדורה. ‘גוף המאמר’, לפי דבריו, ‘לא נשתנה, ­– רק השתלם כגוף החי והתפתח יותר’. גם בניסוח זה כבר גלומה השקפת מנדלי על היצירה (אפילו זו שכבר נתפרסמה ברבים), שאינה בת צורה מוחלטת, כי אם חל בה חוק גידולו של ‘הגוף החי’, שהשתלמותו והתפתחותו אינן פוסקות.

גם בתוכן אתה מכיר צמיחה זו שאינה פוסקת. מה שמרומז ב’משפט שלום‘, נעשה כאן בולט. שוב הוא תובע בקורת הדברים ומטעים, ‘שכל דעה מקובלת מעכבת החקירה, ואם כן תעצור גם את ידיעת האדם ושלימותו’: תלה ידיעת האדם בשלימותו. והוא מסתייע בדברי הרמב"ם, שרוחו מרחפת על הקונטרס הזה, כי הכסילים ‘שיעשו לראיה אצלם על אמתת דבר מה בהיותו כתוב בספרים, והם לא ידעו שהמכזב ­– כמו שהוא מכזב בלשונו יכזב בקולמוסו…’ על האדם איפוא ‘לצאת מאפוטרופסות הקבלה, לפנות דרכו ממכשול הדמיון’. והרי כאן שוב משהו ממנדלי בראשית נביטתו: הפחד מ’מכשולי הדמיון’, מן ההזיה המסרסת את ההשגה ומסלפת את הראיה.

זאת ההתלהבות לרוח שאינה תלויה ולבקורת המקובל מחיה כאן את כל דף. רק הבקורת משחררת את רוח האדם. ‘במקום האבטוֹריטט ישתעבד השכל ואי אפשר לה לבקורת להתקיים’. ושוב הוא חוזר על תלונתו הישנה: ‘לא לבד שלא ירגישו בתוכנו הכרח הבקורת, כי עוד יזילוה ויחשבו את המבקר למגדף ולאיש נרגן ובעל חמה’. רואים אנו, כי לא קובנר בלבד עמד על הצורך של רביזיה בספרות. ההבדל בינו ובין קובנר הוא בזה, שמנדלי, שכל עצמיותו, כל דעותיו, צמחו מתוך מגע עם העם, כאב יותר משליגלג­ – ליגלג מתוך כאב, בעוד שקובנר שעמד מלכתחילה מבחוץ, ליגלג ולא כאב.

מה שיקר לנו ביותר ב’עין משפט' היא ההטעמה של רוח העממיות, שבלעדיה ניטלה מן המשורר ההבחנה הגדולה, ההשתתפות הגדולה. הוא מרגיש, כי המליצה החדשה לא תגיע לעולם אל נשמת העם. בצלילות מנדלאית ובאומץ לב המיוחד לו הוא מביע זאת באמרו: ‘מה להמון העם לתורת המשכילים הזרה, החדשה והחשודה בעיניהם, אם יש להם רב תורה ומוסר בספרי יראים קדושי עליון?’ במשפטים קצרים ועמוקים כלולה העממיות וכלול הריאליזם לפי השגתו: ‘כל ספרות אשר תצא ממקור חיי העם וקורותיו, הנה היא תשוב לפעול אחר כך על חייו, ובהיותה מסובבת תשוב להיות הסבה הפועלת. רצוני, בכל עם, שספרותו הולכת ומשתלמת כראוי בהשתלמות החיים בעלי־האברים, הנה יש קשר פנימי בינו ובין הסופר וכל אחד יפול בהכרח על רעהו… כשם שספרי המליץ ודברי מליצתו הם חוטר מגזע העם וצומחים מתכונתו ועצמותו הפנימית, באשר יגלו את רעיונותיו, הלך נפשו ודמיונותיו, גם הגיגו ותשוקותיו עם תקוותיו וכל מחשבותיו, כן ישׂגה העם מצדו וכנצר יפרח מדברי המליץ’. הרי תורה שלמה בהשפעת־הגומלין של אומה ומשורריה! וכמה הוא מעמיק והולך, בראותו את המשורר כמורה ומסביר באמרו, ‘כי הגיוני העם הבלתי ברורים ­– יתבררו ויתלבנו ויצרפו על ידי רוח המליץ והשגתו, אשר יציגם בהשכל ודעת בתמונות מתאימות עד שהם נעשים גלויים וידועים לכל…’

אתה רואה ברור את האמן, המברר לאחרים ומברר לעצמו את תפקיד הסופר ואת תפקיד הספרות. בהשגה גדולה כזו השיג כבר אז את חומרת היצירה ואת שליחותה הקדושה.

 

פרק חמישי: האבות והבנים    🔗

א    🔗

לאחר שעשה את חובתו להשכלה ממש, והגיש לדור מה שהיה חשוב ביותר באותה תקופה – ספר במדעי הטבע, ראה את עצמו פנוי ל’ספור־אהבים' זה, שקרא לו בשם המוזר ‘למדו היטב’, להודיעך כי גם בו לא נתכוון ל’פרחים' אלא ל’פרי', שכן הספר מוקדש כולו לתורת־ההשכלה ולראשי רעיונותיה. הספר יצא ראשונה בשנת 1862 ואין בו אלא כדי מחצית הסיפור. במהדורה המקוטעת הוא בוסר כולו. מקץ שש שנים יצא כולו בשם ‘האבות והבנים’. כמנהגו של מנדלי, שיפר במהדורה החדשה את יצירתו, וכמה דפים בו, – במיוחד תיאורי הטבע – הנם כבר בכלל שירה. אבל מכלל נסיון לא יצא גם הפעם. ואפילו בנוסח המחודש, שהטביע עליו המחבר בימי הבגרות הגמורה למען המהדורה העברית האחרונה של כתביו – (‘שלשת הכרכים’), הוא עומד בודד בין שאר יצירותיו – בסגנונו ובתכנו. חס מחברו על יציר נעוריו, על תום נעוריו, ולא שלח בו את ידו. יד הבגרות אינה אלא מבלעת את המליצה ומיישרת אותה עד כמה שכוחה מגיע. אמנם ספר־נעורים הוא – ספור ההשכלה. אתה מכיר מיד – ודוקא במקומות המשובחים, כגון קטעי הנוף, שקצב המקרא טבוע עליהם (‘התולדה, אשת החיל, תשלח ידיה בכישור ותטוה מרבבות חלקי הצמח הדקים פתילי דשא וציצי חן להלביש את האדמה’. או: ‘גם בחורף יהי נועם התולדה על נוה־שלום ההוא; גם אז לא גלה כבוד ממנו ויש שריד לחמודותיו’). כל כמה שסגנון מליצה זה נראה לנו זר ביצירת מנדלי, – מי שהתבונן היטב וחקר את התפתחות לשונו, ירגיש גם במליצה משהו מחריפות ניבו של מנדלי המאוחר, ולא עוד אלא שגם בסגנון האגדה ירהיב אותנו פעם בפעם חנו של פסוק תנ"כי ממולח ומחודד. גם כאן, כבכל תכונתו ומהותו, אתה מבחין בסגולות עצמותו, שיסודה חריפות בצדה של פשטות, מין טבעיות יצוקה בעצם המחודד שבניב.

ב    🔗

עם קריאת ‘האבות והבנים’ אי־אפשר שלא להכיר כמעט בכל פינה את עקבות השפעתו של מאפו, שהיה אז דוגמה יחידה לפרוזה ספורית עברית. אתה מכיר את חדות עטו למראות־טבע אידיליים, שלא פגה בו גם כי גילה את סוד הנוף בכל פשטות צבעיו. הנה קטעים מעטים: ‘האח, מה נחמד נוה־שאנן בתוך הגן ההוא, אשר ברחוב עין־גנים! העצים יפרחו ויחבקו איש את אחיו בענפיהם הרעננים; רוח קל כי יניעם, יזלו בּשׂמיהם. גם התפוח לפני חלון הבית עומד בהדרת קודש, לבוש בגד פרחיו היפה, אשר יכהן בו פאר בכל אביב, וריח לו כלבנון… כל העובר על הבית הזה וגנו הנחמד יעמוד ויתבונן בו, ישכח המון העיר ושאונה ועלז בה, ואך אחת ישאל מאת ה’ – שבתו בנוה שאנן כזה כל ימי חייו, לחזות בנועם התולדה ולבקר בהיכלה‘… או: ‘והנפש השומעת, תמלא נעימות קודש ותערוג להשתפך אל ים הבריאה הגדול ולחיות בחיי העולם’… אמנם תאורי ההוי כאן ממשיים יותר. היונים, התרנגולים, הפרות והעזים – הם בהמות ועופות שמנוחתם כבוד בכסלון העיר. ליד התיאורים המליציים (והם אינם מליציים בלבד) אתה נתקל בציור, המזכיר את בעל ‘בסתר רעם’ ו’בעמק הבכא’: ‘קמו פרות כסלון, התמודדו כמה פעמים וטלטלו השלג והכפור מעל עבי גביהן, גם העזים שכחו רבצן וכולם סובבים בעיר, בשווקים וברחובות, ללקוט מאשר ימצאו’… ניתן לומר, כי מראות־הנוף שב’האבות והבנים' (ובהם כמעט לא חל שנוי גם במהדורה המתוקנת האחרונה) הם הדפים השלמים ביותר שבספר זה וקסם בהם גם לקוראי זמננו. הנה תיאור העורבים בחורף: ‘נקהלו העורבים על גגות הבתים הגבוהים ויצפצפו ויהגו בגרונם, ואחר כן נעלו פתאם משם ברעש וצוחה ויעופו וינועו במעגלה על פני רקיע השמים, כמחולת המחנים, כאלו זבח משפחה להם, כאלו דודם או בן־דודם הכין זבח, הקדיש קרואיו ביום חתונתו וביום שמחת לבו’… (משהו דומה בציור זה אתה מוצא ב’יונים' של יעקב כהן, והרי קשה לשער שמישהו מדורנו יושפע מ’האבות והבנים'). מי שהכיר את מנדלי בסוף ימיו, יודע שהטבע לא היה לו ‘נושא’ לשירה, כי־אם מתנת החיים היקרה ביותר, ולא יפלא אם בספר זה, שרובו ככולו בוסר, הגיע בקטעי־נוף אלה למדרגה של משורר. השפעת מאפו, רמח"ל, ובמיוחד ארטר (שהשפיע הרבה גם על מאפו) ניכרת כמובן, קודם כל בסגנון, בקצב הסגנון. כאן לתום הביטוי נלוה איזה עוקץ לשוני, המגיע לפעמים לידי חריפות מפליאה, המזכירה את הפרוזה המחודדת לא של ארטר בלבד, כי אם גם של משוררי ספרד. עם השעבוד למליצה אתה נתקל בצירופי־ניב, שחידשו את לשון המקרא והטילו בה רעננות. הפסוק ניתן כצורתו, ועם זה נעקר מקרקעו ונשתל בהויה חדשה.

ג    🔗

ברם, משהו משלו, משהו שלא ניתן גם למאפו, אתה מבחין בוידויים הלבביים, בשיחות האינטימיות, שחירות ביטוי וחמימות ביטוי מודיעות על התחלה של פרוזה עברית חדשה גם בעודנה בתחומיה של מליצת־המקרא. בוידויו האחרון של אריה מפעמים לא רק רעיונות חדשים, כי אם עולה ריתמוס של לשון, אשר כפשע בינה ובין לשון הדיבור: ‘בני, הנני מת! והנני מת, בני, בלא עתי, ומחר אני עם אמך, אחיותיך ואחיך, אשר זה כשני ירחים התנפלתי בלב דוי על קבריהם! בני, הנני מת באין מוסר ותורת חיים, בעון אבות, אשר הכשילוני מנעורי בדרכי החינוך ויעותו בינת אדם וכשרונותי בקרבי; בעון אבותי, אשר לא למדוני להועיל ולהוציא כשרונות נפשי לפעלם, כמשפט האדם בארץ; בעונם נכשלתי בצוק העתים והייתי גבר לא יצלח בימי; בעונם לא ידעתי להלוך נגד החיים והנני מת עתה בנפש מרה – הנני מת, ומי יתן ועמי תמות בערות דור הולך, ודור בא ייטיב צעד כמוך! מי יתן ויתמו מחטיאי אדם ויהי שלום ואמת בימיך! מי יתן, אשר בנינו כנטיעים מגודלים ומחונכים בנעוריהם כמשפט ‘ונחה עליהם רוח דעת ויראת ה''. הפתוס של הספר הוא, כמובן – פתוס ההשכלה (‘תנו להמון העם ספרים מועילים ונחמדים, דברו אליהם מה טוב לאדם בחיים, הלא אז יקיצו משנתם, השכל יתנער מעפרו, התעתועים והחלומות כליל יחלופו’). ברם, ההשכלה מושגת כאן לא כהרס, כעקירה, כי אם כהתפתחות, כתיקון חיים, כצמיחה מקרקע ההוי היהודי, ממסורת דורות. מנדלי היה ונשאר אדם עממי כאמן וכאיש־המחשבה. מכאן איזו מתינות, המגיעה לפעמים עד לשמרנות, לגבי דת ומסורת. מכאן – אולי גם אמנות הביטוי, שאינה מסיחה דעת מן הרבים. מורגש כאן עוד לפני סמולנסקין – החשש מפני רדיקליות שבהפקר (‘בסוד מתחכמי כסלון, אשר בשם אשכנזים תכנם – אומר גבורו – הנה בסודם אַל תבוא נפשי’). ופה ושם אתה נתקל, יחד עם ההטפה להשכלה, שהמחבר נלהב לה, גם בדברי אזהרה מפניה. נפשו סולדת מפני השכלת־שוא, והוא מזהיר את האבות והבנים גם יחד: את האבות – שלא יתנכרו התנכרות קיצונית לדעת, כי ‘לפתח החסידות היתרה הכפירה רובצת’, ואת הבנים – שלא ירחיקו לכת ולא תיהפך להם ההשכלה לסם מות. פעמים אנו מדמים כאן לשמוע משהו מאזהרת סמולנסקין ב’שמחת חנף’ מפני המשכילים הפרועים מזה ומפני החשכים מזה, אף שהוא מכריע לזכות הבנים (‘עוד אחמול עליהם חמלה, כי המה פרי חטאת אבותם, פרי מוסר הבלים ופרעות סדרי החינוך…’) ולאבות הוא פונה בתוכחה מרה: ‘הבנים הפרועים בניכם, וכל נפתל ועקש אשר תמצאו בהם לכם המה – – אתם לבדכם הרביתם המכשולים, וכשלו בהם אבות ובנים יחדיו!’. גם העממיות לא היתה לו שיטה, כי אם תחושת חיים עזה שפיעמה בו כל חייו. בתוך עמו ישב ואת חייהם חי, וידע להבחין בחן הפנימי, בקדושה המוצנעת של ההוי היהודי, של אורח־החיים היהודי. בעצם התלהבותו להשכלה הוא שר הימנון נלהב לשבת (‘כל עמל יהודי בימי המעשה הוא אך לשבתו, אך לחגו ולמועדיו הטובים… אז ישיר שירת ‘לכה, דודי’ לשבת אהובתו; אז חלף רוח כהה ויעבר – זה כחו לאלוה’). ואפילו בחמדו לצון לו על מנהגם של יהודים להרים קול בבית־הכנסת, הוא אותה שעה גם מלמד זכות עליהם שהם ‘למודי ה'' ו’כי שיח וכי שיג להם מהלכות התלמוד וכל מעיניהם בה’…’ גם כאן כבר הקטיגור והסניגור באים בזה אחר זה.

ד    🔗

הפבּוּלה של ‘האבות והבנים’ היא מסובכת, כזו של ספורי סמולנסקין, ורחוקה מאד מהיות ריאַלית, רומן מסובך מאד עם הרבה מוסר־השכל והרבה נסים ונפלאות, שאינם כדרך הטבע, אבל בכל היצירה כולה מפעמת רוח רצינית מאד – רצון לחנך, ללמד, להאיר. אתה רואה ברור, שאין זה ‘משכיל’ מתרברב, שחטף פירור של רעיון מן ההפקר, מבחוץ, כי אם משורר, הכואב את מומי אחיו ומבקש דרך לרווחתם. ספור דידקטי, המנומר פה ושם מראות וצבעים. הריאַליזם כאן תמים מאד, והוא מתגלה קודם כל בניבי־העם, המתורגמים מן הלשון היהודית המדוברת כצורתם (‘להכות כפרות’, וכדומה). גם בתיאורי־הוי ומנהגי־עם המביאים אותו לפעמים לידי התפעלות תמימה (כגון הלביבות במרק, אשר יאכלן היהודי שלש פעמים בשנה ויטעם בהן טעם עדן ורגשות קודש). העממיות היא המביאה לידי אהבה, אבל אהבה זו אינה רומנטית עד כדי לכסות על הפגום. הריאליזם מתבטא בקו הכללי להביא את הספרות לידי מגע קרוב עם החיים, בהכרה שאין הספרות דבר שבשעשועים, כי־אם פעולה מחייבת ידיעות, הכשרה, השתלמות. נחום זה, החוזר על הפתחים עם ספר, שיש בו ‘חידושים ופירושים, שירים, משל ומליצה’, אבל אין בו שום רעיון ממשי לתקנת החיים, משמש למחבר דוגמה לסופר עברי של הימים ההם – לספרות, אשר ‘דבר אין לה עם העם ומהרהוריו ואיננה מתפעלת מחייו’. ספרות כזו ‘לא תוכל להיות פועלת, ואך למותר היא בארצות החיים’… כך טוען דוד, המשכיל למופת, שלמד בחוץ־לארץ, והוא המורה בבית־הספר, שהצבועים מתנגדים לו. בפיו שם המחבר את מיטב רעיונותיו – בעיקר על החינוך ועל תפקיד הספרות. הגבור השני, שמעון, תלמידו וחניכו (שוב כדוד ושמעון ב’שמחת חנף'), חיור ביותר, כרוב הנפשות העושות בספור. קווי אופי נאמנים טבע ברחל אחותו, שלקחה את לב דוד ושהוא זוכה בה אחר נסיונות רבים: היא מחוננת בחן טוב ובבינת נשים טבעית. בפיה שׂם את הפסוק, המנוסח כפתגם מנדלאי: ‘משען לחם – ראשית דעת’. חביבה דמותה עליו כבת־ישראל, ש’הטבע חלק לה נפש עדינה ודעת אדם ישרה, להרגיש טוב ורע גם כי לא היתה למודה מאד. בלבבה הבינה מה טוב כאיש מבין זאת בבינתו; כי הרגש, או הדעת, הלא היא ראשית בינה לא־ברורה, הצרורה עדנה כפרי בחביון הזרע; והבינה היא הרגש והדעת הברורה אשר התפתח גלוי לכל'… הרי האידיאל של האשה אשר למחבר: תום ושכל טוב, – אותה, ‘בינה יתרה שניתנה לאשה’, שהשיגו עוד הקדמונים כחכמת לב, כסגולת נשים יקרה ביותר. * בזמנו השפיע הספור הרבה (תורגם לרוסית על ידי ל. בינשטוק, ידידו של המחבר, בעודנו בכתובים). לאחר ‘אהבת ציון’ ודאי שלא היתה זאת יצירה למופת, אבל לא היה זה חבור לבטלה בשום פנים. יותר משהוא לקוח מן החיים, הוא קורא לחיים, לתיקון החיים. ראשי פרקים וראשי קווים בו של תכנית־יצירה, שנתגבשו לאחר זמן ביצירות האמן הגדולות.

 

פרק ששי: סוסתי    🔗

א    🔗

הספר שהרעיש את הדור בברק מחשבה גדולה ובכוח בטוי גדול, ספר שלפת את בעית קיומו של עם ישראל, בעית הגלות, וחרג מתחומי הבעיה המצומצמת לבעית הנצח של סדר העולם ומשטר העולם, – היה ‘סוסתי’, מין ויכוח בנוסח המדרש ובנוסח הזמן בין כנסת ישראל ובין אומות העולם, ויותר מזה – דין ודברים בינה לבין עצמה; ספר שנכתב כעין אליגוריה, כמין משל ונמשל ונהפך לשירה אפּית גדולה, מבחינה מסוימת אולי השירה הלאומית, הקינה הלאומית הכי גדולה בספרות ישראל החדשה. בסגנונה נראתה כממשיכה את האליגוריה של אֶרטר – את מסורת ההשכלה בכלל, בעוד שצרבת האכזבה מן ההשכלה כאן בכל פסוק והיא כולה מכוונת נגד מליצתה הכוזבת, נגד תורתה הכוזבת, – נגד כל מגמה של הצלת האומה שיסודה באשליה, בהונאת אחרים ובהונאת עצמה. גם יצירה זו נתגלגלה בכמה גלגולים ובכל גלגול נוספו לה פרשות חדשות (במהדורה ראשונה נכתבה בששה עשר פרקים והגיעה לבסוף לעשרים וארבעה) עד שהוצקה בעברית השלמה ביותר, הפלסטית ביותר, שהוכשר לה מנדלי בתקופת חייו ובתקופת יצירתו האחרונה (1909). זמן כתיבתו של טופס ראשון שלה באידיש (‘הסוסה או צער בעלי־חיים’) הוא ראשית שנות השבעים (הספר נדפס ראשונה בוורשה בשנת 1873), לאחר שבא המחבר לגור בז’יטומיר, והוא מעין המשך והשלמה של ה’טקסא‘, שהיתה השתערות ראשונה על משטר הנוכלים בקהלות ישראל. ואם הדרמה שלו עדיין כולה סאטירה סוציאלית בת מגמה פּוּבּליציסטית ותוכנה קטרוג על פרנסי העיר ברדיצ’ב ו’בעלי הטובה’ שלה, הרי ‘סוסתי’, גם בנוסח ראשון, יצירה בעלת היקף רחב ובעלת מגמה גדולה, נסיון לשיר ולקונן, לברר ולדבר משפטים: להעלות את בעית ישראל בכל עומק יגונה, בכל סבך סתירותיה על הפרק. היתה זאת בלי ספק תקופת הבגרות הראשונה של האמן והוגה־הדעות כאחד, ששניהם באו לידי גילוי בסאַטירה זו, שנעשתה במשך זמן קצר היצירה הפּופּולרית ביותר בחוגי המשכילים ובתוך ההמונים יחד. רעיונותיה, כביטוייה, נקלטו והביאו לידי התפעלות אסטניסים ודקי־התפיסה שבבקורת הרוסית, כא. ווֹלינסקי, שכתב עליה הערכה נלהבת, סופרים פולנים כיוּנושא שתרגמוה לועזית (בכלל נתפרסם מנדלי תחילה בספרות הכללית). היתה זאת הצורה היהודית המסורתית של ‘משל למלך’ ו’משל לבן מלך‘, שנתחדשה ונתעמקה על ידי הומור חדש ויסודות הווי חדשים, שהפכו מאליהם את האליגוריה לאפּוֹס מלבלב. קינה לירית גדולה על מה שעלה לישראל בשבתם בין הגויים, ואותה שעה גם קטרוג מר, שהעידו על ראייה גדולה, על רחמים גדולים. מבחינת הצורה היה זה גם ‘דרוש’ כמקובל, היה ויכוח עם הגויים כמקובל, וגם משהו חדש, רחב־מראה ורחב־נשימה, שלא היה דוגמתו – משהו שהעיד על הכרה מעומקת, על השגת עצמה הגדולה של האומה, שמצאה את סניגורה הגדול, אף שסניגור זה לא החניף לה – לא ראה אותה כולה זכאית כל עיקר. היתה זאת שירה שהתפרצה מלב הפייטן. לא כמנהגו אחר כך – להיות מתון בכתיבה, ללטוש, לנפות כל מלה, נסגר (לפי מה שסיפר לשלום־עליכם ולפי מה שהעיד גם בנו של מנדלי) לימים מספר בחדרו וכתב בהעלם אחד את כל ששה עשר הפרקים, שנכנסו למהדורה הראשונה של הספר, סימן להזדעזעות פנימית גדולה – מה שמורגש אמנם בכל קצב הספר המסוער. אף־על־פי־כן אין גם כאן ההתרגשות בלבד המכרעת. ‘סוסתי’, לפי צורתה ולפי תוככנה, היא פרי אותה התבוננות ממושכת, אותו להט צלול, המיוחדים למנדלי, המיוחדים לכל אמן גדול, שהוא שׁר ובונה, שׁר וחושב כאחד. ממלוא לבו קונן את הקינה הגדולה הזאת והיא כולה רצופה כאֵב וסחופה דמעות. בכל מרי הכרתו תפס המשורר את גורלנו, כטרגדיה יהודית וכחלק מבעית העולם. הבחין שבקיפוחו של עם ישראל באו במרוכז לידי גילוי הצביעות הכללית, האכזריות הכללית – זה השקר עם טמטום־הלב, הבאים לידי זועה בזיקת העולם אלינו, משום שאנחנו החלשים ביותר, נטולי־ההגנה ביותר. ויפה אמר אחד הפרשנים של ‘סוסתי’ (הד"ר ירמיהו פרנקל), שמנדלי הגיע ביצירה זו עד לסף פתרונה של הציונות, וקדם לו בהשגת הבעיה הזאת בכלל קלוזנר במאמרו ‘שני המנדלים’. אתה מוצא גם רמז ברור לכך: כשאשמדאי שואל את ישראל, המפרפר בידו, ‘להיכן אורידך מזה ואיזה מקום מנוחתך? הרי נמצאת תלוי באויר’ – הוא ‘הופך פניו כלפי מזרח ודמעות רותחות נושרות מעיניו’… לא חשוב, שמנדלי שׂם בפי אשמדאי כמענה את השגת עצמו (‘שחתך ישראל, שלא איש־מעשה אתה אלא בעל דמיון’) ומשהו אפילו מאחד־העם על הכשרת האומה ‘לכל מה שנצרך וטוב בחיים’, וביחוד ‘לעבודה משותפת לטובת הכלל’. חשובה כאן ההשגה, שכפשע בינה ובין הציונות – שכל פגם קטן בנו על כרחו נהפך לחטא שאין דומה לו, משום שאנחנו נטולי כוח, נטולי מולדת, וכלום לא ספר זה הוא שנטע בתוכנו ראשונה את הכרת האסון שאין לו תקנה בנכר. לא לחנם תרגם את ספרו של פינסקר כדבר משלו. גם מה שנטה הרבה מן המקור מעיד על כך, שבמגילת־פינסקר הכיר משהו קרוב לנפשו. ורק שבכל תפיסתו הנוקבת ועם כל מה שזיקתו אל ההשכלה היא ספקנית־אירונית כל־כך, לא הוכשר הדור ההוא לקפיצה נועזת – למסקנה אחרונה. אכן שעה שנכתב ספר זה היתה שעה גדולה למנדלי, שעה שבה עמקה מאד הכרת עצמה של האומה. רוח־הקודש מפעמת בכל הקצב המוגבר של הספר, בשפע מחשבותיו, בברק חריפותו, באותה התפתחות טבעית, לא־מאונסת, שבה מבורכת כל יצירה, הנובעת מן הלב ומן המוח כאחד. מנדלי עצמו הכיר בכך כשכתב ש’סוסתי’ ‘כתובה בקצב גבוה על דרך הקדמונים’, – רמז שכאן הפשט ענין לעצמו – כי לרבים לא תהיה אלא מעשיה נאה, ו’כל אחד ישיג את הכוונה לפי מדרגת המשיג‘. ברור, שלא נתכוון לחקות את ‘דרך הקדמונים’, אבל עצם הנושא היה מחייב קצב בעל מתח גבוה, כשם שהרקמה הגדולה תבעה בליטה, הוי, מציאות. האפּיקן הגדול תבע כבר גם כאן את תפקידו, וכך הפכה האליגוריה לשירה גדולה, וה’נמשל’ לא די שלא טושטש על ידי גודש אפּי זה, כי אם הוסיף כוח.

ב    🔗

המחבר הרנין וגיוון את יצירתו מלכתחילה בדמויות ובמראות. האמן הוא, שאת דעתו לא הניחה יצירה מעורטלת, שיסודה באליגוריה בלבד, כי־אם רקמת הסיפור כשהוא לעצמו, רקמת הצבעים כשהם לעצמם. עם מתיחות הרעיון, שאורו מפציע והולך עם כל פרק חדש, גם המתיחות הסיפורית אינה פוסקת. בכל ניכר האפּיקן היודע לטפח את המשל ואת הנמשל בלי שהאחד יסיג את גבול חברו. יש לראות כמוצלח מאד גם לגבי רעיון היצירה את הרקע הכללי שעליו נרקם הסיפור. זה הבחור ישראליק שנפשו חשקה בתורה עד לידי טירוף־הדעת הוא הדמות ההולמת את כל הויכוח. כאן המשכיל, בעודו עומד בתחום העם והוכשר עוד להבין לנפש העם. כאן פּתוֹס ההשכלה, שהבטיחה ריוח והצלה ליחיד מישראל, ועם זה – גם גילוי בקיעיה, ראשית אכזבותיה. ישראל, בן יחיד מפונק זה, הסמוך על שולחן אמו וכל מחסוריו עליה, אינו רוצה במנת־חיים עלובה זו של בן העיירה. ‘לא אהיה בטלן – הוא טוען – הרבה בטלנים יש בישראל חוץ ממני’. הוא מבקש משענת נאמנה – דבר של ממש, שישמש יסוד לקיומו. ‘עכשיו אין סומכים כמקודם על הנס, – טוען הוא – הבטחון מטבע, שנפסלה צורתו; עכשיו אין מן יורד מן השמים’. והוא שוקד על לימודיו ואומר להכשיר את עצמו לבית־מדרש למדעים. אבל כל כמה שהוא מוכן, כיהודי, ליתן את נפשו על תורתו, תורה זו אינה מכובדת עליו. ‘דברי הבאי אלה – הוא קובל – לימודם קשה עלי מאד’. ואיך ימסור את נפשו על דברים שהם קלים ומגוחכים בעיניו. אין לו גם הבטחון, שתורה תפלה זו תהיה נקלטת במוחו. ‘מי יודע, שמא אשכח דבר קטן בשעת הבחינה ואכשל בהכשפנית יאהא או בספרן־סבוראי על מליצות של פייטני אחד, ואקפח את העמל שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים’. וגרועים מאלה – ‘דברי הבאי והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה… ונתחייבתי עוד בשמור וזכור סיפורי־בדים ומעשיות נוראות, מעשיות בבריונים, חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים במכשפים ומלחשים’ – ‘אותם הפטפוטים והגזמותיהם ושגיונותיהם הם הם קרויים אצלם ‘דרישה במעשה הספרות’…’ מנדלי מראה לנו דרך אספקלריה של לגלוג כיצד יהודי תופס תורה זרה זו, שאינה תורה בעיניו ואינה נכנסת למוחו ואינה נכנסת ללבו, וסופה שהיא מביאה אותו לידי שעמום וטירוף הדעת. הרי כאן, עם כל ההגזמה, מחאה נגד השכלה מדומה זו, שאין בה דעת ואין בה כובד ראש. מכאן רק פסיעה אחת לכפירה בעצם ההשכלה כגורם להתקדמות, לעלית אדם, לביטול האיבה של האומות לישראל. מה שישראל בא בשעת טירופו לידי מגע עם הסוסה ועיניו נפקחות לראות את גורל עמו וכל מוראיו – היא תוצאה סמויה מן העין של האכזבה מלימודיו, – של ההכרה, שהויתו האמתית קשורה ב’סוסה' זו, בחייה ובצער חייה, ושכל זמן שהיא נתונה למשיסה, אין הצלה למי שיתברך להרחיב את תחומי חייו ולהציל את נפשו. הנה כבר אז, בעוד ההשכלה היא שמש הדור, – והיא גם שמש חייו – מנדלי מטיף לה, כצורך חיים, ובז לה כלתרבות מדומה. וזיקה כפולה זו היא גם לכנסת־ישראל, לסוסה מורעבת וכואבת זו, שלבו נקרע מרחמים על גורלה, ואותה שעה הוא כולו מתפלץ לה, למומיה, לזו שנתגלגלה ב’סוסה עולמית‘. ועוד דמות בולטת מחיה כאן את עולם הדמיון ושותלת אותו בלב מציאות יהודית, – היא דמות האֵם, אמו של ישראליק. באשה התמימה הזאת, שאהבת אם נפלאה שׂמה בפיה את הניב החיוני ביותר, לא נתכוון המחבר לשום סמל; אבל מאליה נסתמלה בה חביבות עממית, בינה עממית, ומעל לכל – אמהות יהודית, הרואה לגורל בנה ומה שלבה ניבא, לבה חושש, מקורו באיזו אינטואיציה נפלאה החורגת מתחומי הכרתה הממשית. ‘מה ברי ומה בר בטני – היא משדלת את בנה, שלא ילך בדרך המסוכנה שבחר – כמה תפלות ובקשות התפללתי לפני המקום ברוך־הוא, שאזכה לגדלך לתורה ולמעשים טובים ולהכניסך לחופה. הרי אתה יחידי, בבת עיני אתה, ורוצה אני בטובתך’. וכשהוא טוען שהוא רוצה לקנות דעת, ‘שאינו רוצה להיות יהודי נקלה ובזוי־עם, מוכן ככל היהודים לפורעניות, למכה ולחרפה, למשטינים ולמלשינים ולפגעים רעים – מוכן לחיי רוח ורחיפה באויר’, היא עונה לו בחכמתה: ‘אוי ישראל! – מה אעשה ונפשי בי בוכה, ומה יועילו דברי תנחומים ולבי בי צועק – ולב אם כשצועק לא קל להשתיקו כתינוק בדברי פיוס’. והמחבר, שלבו עם לב העם, מעיר: ‘לגלגו לכם, אתם ליצני הדור, לגלגו כרצונכם, אבל הזהרו ואל תלגלגו על לב אֵם, שהוא רואה את הנולד, מרגיש בו וצועק לא לחנם!’. פלגי לב אלה של אֵם כואבת המשקים את דפי הספר פה ושם, מראים שוב ששירה כאן קודמת לכל אליגוריה, קודמת לכל מגמה. * נפלא הוא מבחינה זו ב’סוסתי’ גם סנדר, דמות־לואי שכיחה של משרת, שכה עלתה בידי האמן. סנדר זה, במסירותו הפטריארכאלית לגברתו ובנה, שאנו מכירים אותה כל כך מספרות העולם, אינו מומתק כאן. משרת יהודי הוא המדבר משפטים עם הבחור, ‘שפרש מדברי תורה למינוּת’, אבל בהתפלצו להתנהגותו, שבשעת מחלתו היטח דברים, שאין הדעת סובלתם, הוא מדבר כאדם קרוב, שהוא רשאי להתמרמר, הואיל ועניני ישראל ומעשיו אינם לא לבד ‘לפי כבודה של משפחה מיוחסת בישראל’, אלא שהוא רואה בזה אף עלבון כבוד לעצמו, ‘כדרך המשרתים, שהם מתכבדים בכבוד בעליהם’. היתה זאת אמצאה נפלאה לשים את דברי הקינטור של החולה בפי סנדר. הואיל והם זרים ביותר בפיו, הם גם שנונים בטירופם ביותר. בהומור שאין דומה לו חוזר סנדר לתומו על נאומו של ישראל באזני התרנגול ובאזני הפרה בחצר, ועל פסוקיו העוקצים, שהוא זורק בהולכי בטל כר' צמפל ומשפחתו שבאו לשם ביקור, ובגבאי־הצדקה, ‘שממונם של ישראל בידו’, ר' יצחק אריה, תיש זה של הקהל ש’הרשות בידו לעשות הכל כרצונו'… נעלב עלבון אישי מהנהגתו המחפירה של בן בעלת־הבית, הוא מסיים במרירות: ‘בושני מדבריך, ונוח היה לנו שתפתח הארץ את פיה ותבלענו חיים באותה שעה’…

ג    🔗

פגישת ישראל עם הסוסה היא הרגע הנפלא ביותר, הלבבי ביותר בשירה זו. חכמת אמן בה אשר ידע לזמן את הפרט והכלל בישראל בדמות אדם ובהמה, להביא אותם לידי מגע ומשא, שאין בו ניד כלשהו שאינו צומח מאליו כדרך הטבע – שידע כאן בכלל להפוך בלהטיו יצורי דמיון לעולם של מציאות, בלי שנרגיש בפלאי המטמורפוזה אף רגע קל. כל דבר כאן צומח מתוך דבר, מאורע מתוך מאורע, וכל כמה שכל קטע גדוש במחשבה, אנו נמשכים בעיקר לא אחרי ה’נמשל‘, כי אם אחרי ה’משל’ – אחרי עולם רב־מראות ורב־דמויות, שקסמי עצמו עולים על אלה ש’מאחורי פרגודו‘. כל פינה כאן רוה ממשות, רוה הויה צבעונית והן מבליעות מאליהן כל הפשטה. בית האֵם, המחלה, שיחות שכנים ושכנות, יער ואחו, אפילו הטיסה באויר עם האשמדאי – הכל כמו למגע אשף הפך עולם של ממש שאינו מעורר פקפוק בהויתו. וכמה לחלוחית בעולם דוי זה, כמה חמימות עממית בעצם התיאור, בכל שיחה קלה, בכל פרט מסופר! באיזו פשטות קולחת האגדה על בן־המלך שנהפך לסוסה: ‘היה היה בן־המלך נתון בשלוה, ועושר גם כבוד היו לו, וכשמת שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי וממקום אחד למקום אחר, נרדף ונענה כל הימים, ושם ‘סוסה עולמית’ נאה לו באמת’… או – תיאור הסוסה. תהום היגון הנשקף מעיניה: – – – ‘ומיד שתי עינים הביטו לי הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. והעינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חנם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עינו מספרת צערו ומכאוביו, סופדת ומבקשת רחמים, בוקעת קרב וכליות וקורעת לבבות’… בטוי הצער הוא על הויה עלובה, על כבוד שהפך קלון, על יופי שהפך בלהה. כל פגישה חדשה של ישראל עם הסוסה היא פרשת־גלות, לא קוננוה משוררים בעומק כזה, במגע ישר כזה עם המציאות כמנדלי במגלה זו. ‘בוא וראה – אומרת הסוסה – על עורי חרות באותיות משונות כל מעשי שוד וחמס. רבים צררוני מנעורי, רבים קמו עלי, דשו את בשרי, הכוני, פצעוני וכמעט כלוני באש קנאתם. עורי המקורח וגבי המשורטט, שכלו פצע וחבורה ומכה טריה, הם ספר דברי הימים, מזכיר עוונות של דורות ראשונים. במגלת ספר זה כתוב עלי. אני רובצת לפניך עתה – הסתכל בעורי וקרא בו!’… ואולם קינה היא לא על צער של גלות בלבד, כי אם גם על כיעור של גלות; כאן יש והקינה תהיה לקטרוג, לכתב־אשמה, לתלונה מרה מאד. לכאֵב יש תנחומים, יש דרכי הקלה, אבל מה שנתנוול – איך תהיה לו גאולה? הנה שוב עולה אנחת הסוסה, ואולם אין זאת אנחה על כבוד שגלה ממנה, על שהיתה מרמס לנבלים. היא נאנחה ‘על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוא העומר שעורים היתה מאושרה ושמחה בחלקה. יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?’. לא, המשורר לא יבוז לאנחה על סעודה שאינה מספקת, אבל סוסה זו הרי היתה פעם בן־מלך, בן־אדם לתפארת היתה, וכמה נורא לראות ‘אדם שמבדילים אותו משאר הבריות ופוגעים בכבוד אנוש, נחלת שדי בו – והוא אינו נפגע; שמסגירים אותו כצפור בכלוב במקום צר ומשימים לו גבול: עד פה תבוא ולא תוסיף, והוא גדל כאבני השדה בתחום של ד’ אמותיו ודי לו!’… קינה היא שוב על עלבון החיים, על משהו שמי יודע אם יש לו עוד תקנה… כי יש ועולה על לב המרחם את היצור האומלל, ‘שמא יש לו עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית שאינה חוששת לכבודה ולא דעת לה להרגיש ברוע מעמדה וחרפתה, שאלמלי היה לה דעת מעט ורגש של כבוד כל־שהוא לא היתה יכולה לנוח על מקומה בשלום. דמיה הלא היו מרתיחים וכל אברי גופה מזדעזעים ולא היתה שוכחת אפילו שעה אחת, שלא טוב להיות סוסה עולמית’… זאת הנעימה, נעימת האימים הבוקעת מכל הספר: ‘להיות סוסה עולמית!’ והאם לא צדקו כל אלה שגילו ביצירה זו של ‘לא ציוני’ לא רק רגש זועה מצרת הגלות, כי אם גם אי־השלמה עמה? כל אימת שהסוסה נכנעת, משלימה עם עבדותה, באה ההזדעזעות האמיתית לגורלה; באה ההכרה באבדנה: ‘יודע אני אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל, היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה. מי שרוכב עליך, סוסתי, בו אַת נוהגת מנהג דרך־ארץ ביראה ופחד, מתרפסת וצוהלת לו אפילו כשהוא פושט את עורך מעליך’. לעומת זה כל סימן של התמרדות, של סירוב לקבל מרות, להשתעבד שעבוד גמור, נושא רווחה. בעצם ההתקוממות לגורלה יש כבר משום התחלה של גאולה. וכמה נאה בעממיותו ביטוי השמחה על בעיטת הסוסה ברודפיה! ‘מיד חזרתי בי, אומר בלבי: אַת בועטת, אַת כועסת, סימן טוב הוא לך, שלבך התחיל מרגיש ואַת חוששת, ואם כן, מזל טוב לך! יש תקוה לאחריתך, שתחכמי, וכשתחכמי יתיישב הכל, בעזרת השם!’. כאן נתגלתה ראשונה רוח ההתקוממות שבספרותנו החדשה. זה הקטרוג וזאת הסניגוריה שבאו לסירוגין (כמו בכל יצירת מנדלי) היו זרעי ההפראה, ההכרה הלאומית של המרד העברי כנגד גלות מכוערת. שירה זו, שנקלטה במדה שלא נקלטה שום שירה באותה תקופה (חוץ מ’אהבת ציון'), מילאה את חלל עולמנו חלחלה מפני המשעבדים וחלחלה – מפני עצמנו.

 

פרק שביעי: מסעות בנימין השלישי    🔗

א    🔗

תקופת ז’יטומיר הביאה לנו שתי יצירות גדולות: בתחילה את ‘סוסתי’, ובסופה, – את ספר ‘מסעות בנימין השלישי’. עיר זו היושבת בגנים נחתמה בלב מנדלי כנוף השלום, וב’בעמק הבכא' (חלק ג‘, פרק ד’) זכר לה את חן הריה ועמקיה, יעריה וגניה. זה היה נוף אשר היטיב לרוחו המסוערת והוא הלא כל ימיו היה מאוהב בירק דשא וצל אילנות. סטיריקן מר זה חמד דוקא את מראות האידיליה… בז’יטומיר הצליח לשכור בית בפרבר העיר, שעמד בתוך גן ירק ועצי פרי, ויקו כי פה, סמוך ליער וסמוך למים, הוא מזומן לחיים חדשים. ואמנם כאן כתב את ‘סוסתי’, יצירתו הקלאסית הראשונה, שנתפרסמה בעולם היהודי והיתה הביטוי העז ביותר בימים ההם לכאב האומה, למחאתה נגד מעניה ומציקיה. ואולם צרת הפרנסה בלעה את מיטב כוחותיו של האמן, שבגר ליצירה גדולה, והוא מבזבז כוחות וזמן לאין שיעור כדי למצוא את לחמו. לאחר שעמד במבחן וקיבל תעודת רב מטעם, הוא נפסל ע"י השלטון, כחשוד על מינות ציבורית; הוא משתדל ללא תוצאות להישג רשיון להוצאת עתון; הוא מתרגם ספרי חול וספרי קודש, מוציא לוח השנה לסוחרים. הוא מגלה גם כאן את כשרונו להסברה ולהפצת מדע בעם, אבל אין זה תפקידו של אמן גדול בפרוזה לכתוב חרוזים ולתרגם זמירות של שבת ‘באר היטב כדי שכל אדם מישראל יוכל להבין את יקר ערכן’… כיצד בא הוא, ששקל כל דבר ובחן אותו שבעתים לידי חרזנות זו – לא נבין לעולם. פלא הוא ויהי לפלא. לא משוללת עניין היא רק הפואימה בחרוזים ‘דאס יודל’, שהרבה כוח וידיעות משוקעים בה. כאן מין סקירה פילוסופית על תולדות ישראל משעת מתן תורה עד תקופת מנדלסזון. כמו ב’סוסתי' חתר גם כאן למהות הקיום היהודי, חד את חידת עמו וביקש את פתרונה (‘חידות אתה, עמי’…).

ב    🔗

רק בסוף ימי שבתו בז’יטומיר הצליח להתרכז לזמן קצר ולכתוב את החלק הראשון של אחת מיצירותיו המצויינות ביותר – את ‘מסעות בנימין השלישי’, שאמנם לא נשלם כולו לעולם, אבל הפרקים שניתנו בו הם מן המרוכז ומן השלם ביותר, שכתב מנדלי בחייו. מה שקיצר מנדלי בסיפור זה והפסיק אותו באמצע, בעוד שניתנה לו הזדמנות ב’מסעות' אלו להמשיך ולהראות את העולם היהודי בכל היקפו עם נדודיהם של בנימין וסנדרל, שני ‘התיירים הגדולים’, – מראה שביצירה זו, עם כל הגרוטסקאי שבה, גמל הריאליסטן, צייר המציאות, שלא היה לו עוד עניין להפליג, כמו ב’סוסתי‘, בדברים שבדמיון. לפיכך העביר את גבוריו בעיקר דרך בטלון, צלמונה וכסלון – עולם מלא זה, שבו נתרכזו חיים והוי, שרק אותם נתכוון לצייר. לא היו מעניינו סתם הרפתקאות ופנטסטיקה כמו ב’דון קישוט’, ששימש לו דוגמה לכל מבנה הסיפור. הנושא לא היה לו, כמו לסרוונטס, חיקוי הרומנים של האבירים, כדי להוקיע את דברי־ההבאי שבהם, אף שלכאורה דעתו של בנימין שלו נטרפה עליו מרוב השתקעות בספרים כ’צל עולם' וכיוצא בו. הנושא שלו היה הסכלות וההזיה, שבאו בעקב הבטלה וחוסר האחיזה במציאות. הנושא היה – חיים אלו, שאותם ראה, הכיר, שאותם האמין לרפא, בגלותו את בלהות התנוונותם. את יצרו של מספר אחר היתה מגרה בודאי האפשרות להראות את בנימין וסנדרל בהופיעם בארצות המזרח האכסוטיות (משהו מאפשרויות אלה הראה משה הלוי בביומו המוצלח של ‘מסעות בנימין השלישי’, ביצקו לתוך ההוי הריאליסטי מצבעונותה העליזה של פנטסטיקה מופלגת). אבל את מנדלי לא העסיק מה שמעבר לבטלון ולכסלון. אותן בלבד חפץ להראות בכל האימה הנלעגת שבהויתן, וזה עלה בידו במדה שאין למעלה הימנה: ‘קיצור מסעות בנימין השלישי’ הוא מיצירותיו המעולות של מנדלי. אכן היו גם גורמים אחרים, שמנדלי לא המשיך. ‘מסעות בנימין’ יצאו בשנת 1878 – בשלהי תקופת ההשכלה. תוך כדי הוקעת פראותה של כסלון, התחילה מנשבת רוח אחרת, ורוח אחרת היתה גם עם המחבר. וכל כמה שלא נתפס להתפייסותם הקיצונית של לילינבלום וחבריו ב’חיבת ציון‘, – משהו נשתנה גם בו ולא היתה עוד ליצירתו קשיות הקטיגור מתמול שלשום. גם לתיקוני־צורה ולתיקוני־סגנון לא היה ספר זה זקוק במהדורותיו החדשות כחיבוריו הקודמים, הואיל ונכתב גם אידיש בהגיעו לשיא בגרותו והתכשרותו בלשון זו, ואחר־כך עברית לאחר שסגנונו העברי החדש היה נכון בידו, – כעשר שנים לאחר ‘בסתר רעם’, משאימן את ידו גם למקור בפרוזה הגאונית שלו. ואמנם היה זה אחד הדברים השלמים ביותר בתוכן ובצורה ובבניין: משהו משוכלל כולו מבחינה סיפורית ומבחינה סגנונית, לא הוציא עוד כמוהו מתחת ידו. שלימות זו היא שהביאה את פרישמן וגם את ביאליק לידי התפעלות נפרזת במקצת מדי דברם בסיפור זה. בו גם בחר ביאליק כאחד מסיפורי המופת לבני הנעורים ביחד עם פרקי ‘הירשלי’ מתוך ‘בעמק הבכא’. מבחינה חינוכית, ואפילו שירית, פרקי ‘הירשלי’ עולים בלי ספק על גרוטסקה זו, אבל אינם מהווים חטיבה אפּית, משהו מוצק מצד הבניין, כמוהו. מעלותיו אלה הן שקבעו את מקומו של ‘מסעות בנימין’ ליד ‘ספר הקבצנים’ ו’בעמק הבכא’, יצירותיו הסיפוריות השלמות ביותר של מנדלי. אנו מדגישים את השלימות האמנותית של ‘מסעות בנימין’, את יחידותו אולי ביצירות מנדלי הגדולות כחטיבה ארדיכלית ללא־פגם. ביצירה זו חגג האפּיקן בראשונה את נצחונו – כאן נתגלה כמספּר גדול. אבל קסמה של יצירה זו הוא גם בחידוש שבנגינתה הפנימית; ואין ספק שקצב חדש זה היה הגורם לשכלולה הרב מצד הביטוי והצורה. והחידוש היה, שב’מסעות בנימין' בגר מנדלי להומור, – יותר נכון: לסאטירה שהומור בצדה, לשחוק ממש, והוא שחוק האמן. עלינו לדייק בהגדרה, שאינה פשוטה כאן. ודאי שהכוונה לכתחילה גם בספר זה הוא הליגלוג. היה זה הנושא המנדלאי המובהק, שבלעדיו לא הפליג בים שירתו: ההזיה היהודית, התרמיל היהודי, הבטלנות המבהילה, המרחיקה את בעליה גם מעמל פורה, גם ממחשבה פוריה. כל הפתיחה לספר זה, הנפלאה בניבה המסוגנן, מבליטה מיד את הסאטירה המרה, המכוּונת, כשם שהיא מובלטת בקביעת דמותה של העיר בטלון ששמה מעיד על מומה היסודי: בטלה מאונס ומרצון, פרי השגה בטלנית. היתה זאת ראייה של משכיל, שלא הבחינה או שנתעלמה, מאור הבית היהודי (שב’בעמק הבכא' נתגלה גם לו), מהמוני ישראל העמלים, שהיו גם בבטלון, ונתרכזה בנמושות, שאמנם הם שקבעו כאן את צביונה של ההויה היהודית כלפי חוץ. ואמנם הובלטה כאן מהותה של הויה עלובה זו בליצנות שאינה יודעת רחם. בנימין וחברו לא רק ללמד על עצמם יצאו, כי אם על קיבוץ שלם, מעוט־דמות ודל־כוח, קיבוץ שניטל ממנו חוש המציאות, שחלומות ודמיונות מוציאים אותו מן העולם ומביאים אותו לידי התנוונות. ואם ‘סוסתי’ היא קינה גדולה מלאה רחמים גדולים על עם נרדף שאחרים עושקים את זכויות חייו וסותמים את מעיינות קיומו, נראה כאילו האמן מתאכזר כאן לנעשק עצמו ומציגו לראוה בכל סכלותו, בכל חוסר כוחו לחיות ולתקן את חייו. אף־על־פי־כן, מי שקורא סיפור זה לתומו, בלי לפשפש הרבה במגמותיו (שאמנם אין להתעלם מהן בשום פנים), יבחין כאן בכל פינה לא רק את בעל־המוסר, כי אם קודם כל את ההומוריסטן – את בדיחות הדעת, את שמחת הליצנות. עצם הפתיחה, כל כמה שהיא מכוונת לעקוץ, עוקרת בניסוחה הקל והמבדח את מרי העוקץ: ‘יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם’… ‘ומבין לכל הליכותיהם’ – בטוי זה לא לחינם נזרק מקולמוס הכותב. אין התאכזרות במקום הבנה, במקום שהשׂחוֹק מלא – שחוק זה שבו יסופר על הנס שקרה לבנימין כשהוא תועה ביער, על סנדרל האשה ועל מה שעלה לו מידי הפלונית שלו, על הלינה בפונדק הכפרי, על פגישת אשת סנדרל עם בעלה על הגשר, שעה שכפשׂע בין התיירים ובין החזרתם לבטלון בחרפה ובבושת פנים, שהצלתם באה להם בזכות דברי־המוסר, שהתחיל משפיע עליהם ר' אייזיק־דוד, ‘חכם העיר בטלון’, בן לוויתה של אשת סנדרל, שעה שעוברי גשר נדחקים מבדילים בין הרודפים ובין הנרדפים… ודאי, שאין זה עוד שחוקו השופע סלחנות של בעל ‘טוביה החולב’. אף־על־פי־כן, מונולוג קטן זה של ר' אייזיק־דוד הוא כולו דוגמאי – בו מרומז וכלול הרבה ממה שפיתח אחר־כך שלום־עליכם בשפע נפשו המבורך. ‘בריות נאות! – פתח ואמר זה חכם העיר בטלון בתרעומות – מתגנבים לברוח מביתם, הם מתגנבים. מה ועל שום מה? כלום יודע אני? כל ענין מעניני העולם הלא יש לו פירוש, מילתא בטעמא, על פי דרך הטבע. היכי תמצא בריחה בעלמא, בריחה שלא מדעת, ונשים עלובות בלא שום טעם לעגן! – כלום יודע אני? אדרבה למאי? ובלאו הכי, אפילו אם לא אדקדק בכך, הרי חוזר אני ושואל: אדרבה ועוד הפעם אדרבה ואדרבה, אמור בעצמך, בנימין. אתה בעצמך אמור, מה לכם כאן. אף אתה, סנדרל, במשמע. אני רואה, רואה אותך עומד מאחוריו. זוגתך, סנדרל, עתידה להפרע ממך – – כדג עתידה היא לקרע אותך זוגתך’… וכו' וכו'. בכל הראייה כאן, על־אף המגמה, יש מחמדת הלצון. אין זאת סאטירה עוקצנית, כפי היינו רגילים כולנו, – ביחוד אלה שהם בעצמם מכניסים בה מגמה משלהם – לראותה, כי אם בראש וראשונה הבלטת הסיכלות, – ולא בלי מקצת הנאה… ‘ובעצם בני העיר בטלון רובם ככולם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי־לב ובעלי בטחון משונים’… בפתח דברו זה על יושבי בטלון כבר קבע את זיקתו אליהם: התאכזרות מדעת בצירוף סלחנות, ואפילו קורטוב חיבה, – שלא מדעת. ראייה כפולה כאן. בעל־המוסר בשלו ובעל ההומור בשלו, – ראייה מנדלאית…

ג    🔗

רמזנו לעיל על המכניסים לספר זה ‘מגמה משלהם’, והמכוּון הוא: מגמה כנגד הציונות. המתנגדים לנו נאחזו כאן בלעגו של מנדלי על השגותיו הבטלניות של בנימין, העולה כביכול לארץ־ישראל. ואין לך דבר, שהוא ההפך ממגמת הספר האמיתית, כהנחה זו. ולא נעמוד על ראיות, שכבר הובאו על־ידי אחרים – ראיות חשובות, ואין בהן, אף־על־פי־כן, כדי לשכנע. היינו, – שהסיפור נכתב לא רק בטרם היות ציונות מדינית בעולם כי אם גם לפני חיבת־ציון; כי לידי כתיבת הסיפור הביא את מנדלי מעשה בתייר אחד, שסיפר גוזמאות על בני־משה שמעבר לסמבטיון, ורבים באו לידי התפעלות והתלהבות מסיפורים משונים אלה וראו אותם כעובדות ממש. יחס נגד־ציוני יכול לפעפע ביצירת פייטן גם בנביטת רעיון, שהתחילה לפני הפעולה הציונית המאורגנת, ועשוי היה לבוא לידי גילוי גם אגב מקרה. ביצירה שירית אמיתית המגמה היא תמיד פנימית. לא מה שנראה לעין, כי־אם מה שמרומז בנראה. ומנדלי ב’סוסתי‘, יצירה שבה באה תפיסת גורלו של ישראל לידי ביטוי מחריד, מגלה בכל מראה וסמל, שקיומו של עמנו בנכר אין לו יסוד. והעיקר – אין לו גם תקנה. התיקונים בדת, שבהם ראו יל"ג וליליינבלום את הדרך לתיקונים בחיים, אינם מעניינו. שלא מדעת הוא חותר תחת כל הויה גלותית. אינו רואה גם במגמות מצד טובי אומות העולם אלא הונאת אחרים והונאת עצמם. במגמה היסודית של ה’מסעות’ אין מקום לטעות. היא מכוונת נגד הויה נלעגת, מדולדלת – נגד ‘עדת בני ישראל, הרצים שם מתחת בבהילות כעכברים אחרי אכילת סם המוות, במטותם ובמקלותם ובמשענותיהם בידיהם’… הכל כאן אכול מבחוץ ומבפנים. מנדלי אינו גורס כל השליה, כל כוונה שאינה כוונה, כל זמן שאינה מאומתת על ידי דברים של ממש. הסיפור נתפרסם עברית ב’פרדס' השלישי – מאסף שכשרותו הציונית היתה למעלה מכל ספק. לא די שהסיפור לא היה חשוד על כפירה, – היה בו באיזו מדה גם משהו, שהתאים לרוחו של אחד־העם, הרוח שהיתה מפעמת במאסף זה: הפחד מפני השוטים, מפני אלה שאין תקוה מהם לישובו של עולם, וממילא – גם לבניינה של ארץ־ישראל. אמנם ב’כתבים בלים' מהרהר אחד־העם עצמו חרטה על פחד זה, ואותו שוטה הבוטח בעצמו ורץ להכות את אויבו בלא לחקור תחילה אם יספיקו לו כוחותיו לכך, זה שהיה לו קודם סמל הבטלנות, נעשה לו במרוצת הזמן ל’אידיאל גדול בממלכת הרצון והמעשה', באשר ‘לחכמה התפארת וההוד, ולבטחון הגדולה והגבורה’… אבל יסוד תורתה של אודיסה וחכמיה לא היה ‘אהנייה ליה שטותיה’: הם תבעו בדיקה חמורה של החומר לבניין. הם לא סמכו על השוטים יותר מדי. ומנדלי לא על ביאליק בלבד השפיע, כי אם על כל החבורה, ועל אחד־העם בתוכה. ואם היה מי שהוא שראה בסיפור זה של מנדלי מכשיר טוב לציונות, היה זה בודאי אחד־העם. ‘ספר מושׂג כפי שקוראים אותו’ – אומר בצדק ש. ניגר.

ד    🔗

מנדלי, שיצא בעקבות סרוונטס, טבע ביצירתו כמה מקוי־היסוד של ‘דון־קישוט’. אין צורך לגלות בפרצופיהם של בנימין וסנדרל מדמות דיוקנם של דון־קישוט וסנחו פנשו, – המשפיע והמושפע, בעל הדמיון המרחף בעולמות העליונים והדבק בטבורוֹ אל הממשות וצרכיה. בנימין, כדון־קישוט, תקוע בספרים דמיוניים, המעבירים אותו על דעתו. כל זה וכיוצא בזה מקביל, אם מעט ואם הרבה, לדוגמה שעל פיה נכתב הסיפור העברי. ואולם מה שאינו מקביל ב’מסעות בנימין' רב לאין ערוך ממה שמקביל לספרו של סרוונטס. אנו נוכחים שוב, כי היוצר המקורי אינו מסוגל לחקות גם כשהוא מתכוון לכך… כל אימת שיש לנו עסק באנלוגיות שבספרות מסוג זה, עלינו קודם כל להתחקות על הקרקע שמתוכה יונקת אחת מן היצירות, הדומות בנושא. לפי זה בלבד הוכשרנו לדעת מראש, מה שנידון מלכתחילה להצלחה או לכשלון. מובן, שאין הדברים אמורים אלא ביוצרים, ששניהם בעלי שיעור קומה. לא נסכן את יצירת מנדלי, שחשיבותה הגדולה במקומה עומדת, על־ידי הקבלה ממצה עם חיבורו הגאוני של המשורר הספרדי. מנדלי גם לא נתכוון להתחרות עם הדוגמה, כי אם חפץ להראות, שמשהו בדומה לאנומליה שבה נלחם סרוונטס, יש למצוא גם בחיינו. יתכן, שראה – ולא בלי יסוד – בנגע הזה סכנה לקיומנו, הרבה יותר משראה זאת סרוונטס לגבי עמו. וכאן אנו עומדים בלב הבעיה: סרוונטס (כפי שעלה דון־קישוט במחשבתו תחילה) חפץ להראות את השפעתם הנפסדת של הרומנים האביריים על השטופים בקריאתם והציג לראוה את דון־קישוט, אדם תמים ונפלא כאחד, ורק שהוא חי כולו בעולם נטול־ממשות. ובדמיונו המבולבל נתחלפו הבדיות מתוך הרומנים במציאות ושוב אינו מבדיל ביניהן. אילו נצטמצם סרוונטס במגמה זו לא היה כותב אלא ספר מבדח, ובשום פנים – לא ספר שגיבוריו נעשו סמלי־נצח. דומה, שאת דון־קישוט האמיתי לא הכיר גם היוצר עצמו אלא תוך כדי ספּרו עליו. לפיכך התחיל בליצנות וסיים באפותיאוזה של הגבור הנלעג. ואמנם: כל כמה שהאבירים בתקופה הידועה היו מגוחכים, הרי צמחו מתוך צמאון למשהו, שהוא נעלה מכל ממשות. מהם הרי יצאו אוונטוריסטים מגלי־ארצות כקולומבוס, שדמיונו הנלהב, אמונתו בשליחותו, הם שעמדו לו. מה שמשיג הרפתקן באי־ידיעתו, פעמים שאין בכוחם של ‘שבעה משיבי טעם’ להשיגו. אך הצרה היא, שלמנדלי היה עסק עם אדם כבנימין. גבורו אינו מליץ, פייטן, שהוא כולו מלא להט צמאון לגדולות ונצורות שיביאו גאולה לעולם, כי אם בטלן ממש, אדם שאינו מתנכר למציאות, כי אם המציאות מתנכרת לו, אדם שאין בו כלום מן האש הגדולה, המכלה את בשרו של האביר מלאמאנשה. ברור, שכאן המגמה אינה יכולה לחרוג מתחומה המצומצם. כאן אין מקום גם להלך־נפש ולוא גם נלעג. סרוונטס הוכרח לחזור בו ממגמה ראשונה – על גיבורו נפל אור לא־צפוי שנמשך אחריו בלב משורר, המבחין ביצוריו, בעוד שמנדלי, הנאמן למציאות, לא יכול לגלות בבנימין דבר חוץ מסיכלותו. יצירתו של מנדלי נידונה איפוא מלכתחילה לקומיזם בלבד. בבנימין הוצג לפנינו אדם שאינו מן הישוב, ואין להטיל בקש וגבבא שלהבת של גדוּלה. ברם יש גם איזה יתרון לחומר דל זה, שממנו לש מנדלי את דמויותיו. לסרוונטס היה סוף־סוף עסק עם בן שכבה קטנה של אצילים ירודים, בעוד שמצודתו של מנדלי פרושה כאן על המציאות היהודית, על מה שראה אז כמציאות יהודית. ואף אם אין כאן עלילות גדולות, הובלטה בשטח מצומצם זה צורה קיבוצית של הויה יהודית בעלבונה, בעניותה המנוולת ומקטנת גם את הויתה הפנימית. לאחר זמן כשבגר מנדלי כמשורר, בגר כאדם, ועינו הוכשרה לראות את המציאות היהודית דרך אספקלריה רחבה יותר, – כתב את ‘בעמק הבכא’, גילה בעוני הממאיר של משפחה יהודית אור נפשי גדול, אור אהבה ומסירות שאין דומה להן. ב’מסעות' יד המשכיל עדיין מכוונת את עינו, אף שהראייה צלולה יותר והמכחול רוה יותר. אכן גם בספר זה, שהקומיזם הונח ביסודו, מנצנץ תוך כדי לגלוג אור הפייטן. וכדאי לציין מבחינה זו רק את הפרקים על החוטפים, שהם מעשה ידי אמן, ואת עמידתם העלובה של תיירינו כאנשי־צבא. יחד עם קצת ‘חוזק’, שאין מנדלי עשוי להתגבר עליו, כמה כאן רחמי־לב, תוגת־לב – כמה כאן שירה! ורסיסי שירה אלה, כל כמה שהם מעטים כאן, הם המשיבים את לבנו גם ביצירה ‘לא־שירית’ זו.

 

פרק שמיני: ספר הקבצנים    🔗

א    🔗

בשנת 1881, לאחר שדללו לגמרי מקורות פרנסתו וכל הנסיונות שניסה פעם בפעם לבצר לו מעמד למחית ביתו (משרת רב מטעם, הוצאת עיתון, מלאכת תרגום) עלו בתוהו, קיבל ברצון את הצעת חברת ‘מפיצי־השכלה’ להיות מנהל התלמוד־תורה באודיסה – בתנאים טובים בערך, מבחינת הפרנסה, שאפשרו לו קביעת עתים, לוא גם בצמצום, למלאכת סופרים. אודיסה היתה החניה האחרונה, והיתה גם הארוכה ביותר בחייו. לאחר יסורי־משפחה בקמניץ־פודולסק, לאחר מרירות שהשביעוהו ‘בעלי הטובה’ בברדיצ’ב, ולבטי הפרנסה הממושכים בז’יטומיר, מצא סוף־סוף באודיסה את המנוחה, שהיתה כל כך נחוצה לו, לאדם ולסופר. כאן בכרך־הים שבדרום היה שרוי בשמש ובירק עד יומו האחרון. במוסד, ששם הרביץ תורה לילדי ישראל לאחר הפסקה של עשרים שנה, הוקצה לו מעון מרוּוח, היה לו חדר מלא־אור לעבודה, חדר לספרים, – ספרי כל הדורות, שהיה שקוד עליהם לא פחות משהיה שקוד על יצירתו. מתמיד היה מטבעו, והעיון היה משוש־נפשו כל ימיו. תורה ויצירה היו לו תמיד היינו הך. ברם, מה שהעניקה לו אודיסה שכם אחד על כל הערים, שישב בהן קודם – היה חבר רעים שהיו כרוכים אחריו וידעו לא רק להעריך את האמן הגדול כי אם גם לעודדו ברגעי־שפל ולחזק את ידיו ליצירה. שקוד, כאמור, תמיד על דברי תורה, לא היה עט אל הנוצה והיה מזלף את יין יצירתו טיפין־טיפין. חוץ מביאליק, לא ידענו בתקופה זו עוד סופר שלא היה מפסיק כל ימיו ממשנתו בה בשעה שהיה נוח פעם בפעם להפסיק ממלאכת האמן. אכן בעצם לא הפסיק. רוחו, המתונה בטבעה, הבשילה את פריה לאט־לאט תוך כדי לימוד ותוך כדי הפסקה. הכנת חומר לבניין היתה תמיד שקולה בעיניו כבניין עצמו, והוא גם היה מעדיף לשוב ולשים על הסדן את הישן – ולהפכו חדש – מלנעוץ את הקנה בשרטונות חדשים מעיקרם. אכן תלמידים כשלום־עליכם, כביאליק, וידידים כאחד־העם, כרבניצקי, כבן־עמי, כמנשה מרגלית, לא די שהשפיעו על יצירתו לטובה, – הם תבעו אותה ממנו; היו עושים בערמה כדי להכריחו למלאכה ולהוציא מתחת ידו פעם בפעם דבר חדש. בפתיחה ל’בימים ההם' הוא עצמו מספר על כך. אבל מי יודע, אם לא שלום עליכם הוא שהכריחו לכתוב גם את פרקי ה’ווינשפינגרל‘; מי יודע אם לולא רבניצקי וביאליק, שזממו את הוצאת היובל בעברית, היה מסיים את ההרקה המופלאה לעברית של ‘סוסתי’, ‘ספר הקבצנים’ ו’בימים ההם’, שהיתה מלאכת ענקים לזקן, שהיה כבר בן שבעים וחמש בצאת האחרון משלושת הכרכים – לולא הם, מי יודע אם היה מביא לידי סיום (אמנם סיום חטוף ביותר) את הפואימה הגדולה, פאר יצירתו, ‘בעמק הבכא’. חבורה זו שבאודיסה נעשתה מעין משפחה, שחבריה נתקשרו לכל ימי חייהם, שמרו אמונים זה לזה, – קינאו וחרדו זה לזה. לא מצאנו משהו דומה לחזיון זה באכסניות של ספרות אחרות. מנדלי הכיר במה שחוננה אותו אודיסה ובהקדמה ל’ספר הקבצנים' באידיש הביע למנשה מרגלית, רע ילדותו, את כל רחשי התודה, שהגה לו ולמקום מגוריו החדש, שחידש את יצירתו וחידש את חייו.

ב    🔗

לשינוי המקום היה ערך מכריע גם בצביון יצירתו של האמן. הוטעמה כבר השפעת המקום על שירת מנדלי. ואודיסה, עיר השמש, בצירוף החבורה הקרובה לו, גרמו גם לצלילות נוספת בהבעה, בקליטת הנוף – באור הפנימי החופף על דפיו בתקופה זו, תקופת העליה והשגשוג, המתחילה עם השתקעו בעיר־הדרום היפה. הורגשה מאז בעיקר התגברות האפיקן. כל מהלך גידולו היה מכוון לצד זה. וראינו שגם ב’מסעות בנימין' עם כל המגמה הבולטת, גבר היסוד הסיפורי, אבל ב’ספר הקבצנים' הוא מתגלה כמשורר, כצייר־הנוף, כמספר להנאתו. אולי משום שבאודיסה, רחוק מבטלון ומכסלון ומקביציאל, צוחצחה עינו ביותר, אף חוננה ראייתו. לא אמרנו שכאן נתפייס עם ליקויי האומה, – עליהם התעורר תמיד בכל פינה שביצירתו, אבל מדת־הרחמים נצטרפה למדת־הדין. יותר מאשר ב’סוסתי' ולא כל־שכן ב’מסעות‘, הכיר עתה בשורש הליקויים האלה. רוח הפיוס שלאחר ההשכלה, שמקורה בהכרת הפגם שבגלות שאין לו תקנה, נחה בלי ספק גם עליו. ברם, דוקא ה’פריזיוו’ (1884), דרמה זו שבה מתחילה תקופת אודיסה, לא הצליחה. אולי משום שהדרמה לא היתה הצורה ההולמת את הצייר; גם משום (כפי שהסביר זאת יפה א. מוקדוני) שכאן חסר מנדלי, אספקלריה מאירה ומסננת זו של האפיקן. כאן רשות הדיבור ל’נפשות העושות‘, ואין יד מנדלי המרסנת, המגבשת. אכן, לא אשכח אותו סיפור עצוב, שנוסח במלואו באודיסה ושקראתי אותו בנערותי. זוכר אני, יום שלם נחבאתי אז באסם־התבואה שלנו וקראתיו מתוך שכרון, מתוך שכחת עולם גמורה. חיבור זה עם הציור שעל המעטפה, ש’סחבתי’ אותו ממגרת השולחן של אחי הגדול, היה לו כוח משיכה לא פחות משהיה לסיפורי ז’ול וורן והקפיטן מיין־ריד. אף הוא הכניסני ליערות־סתרים, ליערה העתיק של הויה יהודית, ששיערתיה גם קודם, אולם עתה הכרתיה. והיה זה שוב מקץ שנים מעטות, כשנתקבל גליון ‘הדור’ ובו פרקיו הראשונים של ‘פישקא החיגר’ (בגילגולו העברי: ‘ספר הקבצנים’). אולי משום שבגרתי יותר גמעתי כאן גמיעות גדולות כל־כך של הויה ושירה; אולי משום שצוד צדני הנוף במתק צבעיו, בצמצום צבעיו; ואולי משום שהניב העברי הרהיבני, חזקה אמונתי ביצירה עברית מקורית. היו בנוסח העברי קסמים נוספים, אף שאין ספק שבנקודות בודדות יתרון לגוף הספר. אבל בעברית, בעברית של מנדלי, היה קסם של בריאה חדשה שבאה לעולם. כאן הפליאה איזו הארה גאונית, שינקה ממעינות דורות ושסימלה התחלה – ריכוז ראשון של כוחות עם מפוזרים, שכונסו כאן יחד, שניקוו לצינור רחב אחד, שקלח מתונות, – מתוך בטחון שלא יחרב לעולם. משהו בדומה לזה לא הרגשנו אלא בשירת ביאליק. וכמה נפגם הטעם, נפגם חוש הבקורת, חוש הקליטה, אם נמצאו אנשים, – ולא פוליטיקאים – שמפני ‘אהבת ישראל’ (שלא נמצאה בו, כביכול) הם מתקוממים לו, מתנכרים למנדלי, לאמן שמתוכו מדברים לב האומה ושׂכל האומה, הכרת עצמה של האומה, – שאיש לא חידש, לא ביצר את הלשון העברית לדורות כמוהו.

ג    🔗

ב’ספר הקבצנים‘, כב’בעמק הבכא’ שבא עמו ואחריו, מתגלה בניין־אב בתכונת מנדלי, והוא: להרים בכל תקופה את המשא לפי כוח התנופה שניתן לו באותה שעה. אותו קונטרס קטן ודל שנתפרסם בשנת 1869 גדל ויהי מקץ עשרים שנה ליצירה רבת־היקף – כשרטוטים של תכנית שהפכו בניין. בידי ש. ניגר נשתמר נוסח שני משנת 1876, שאינו אלא אותו נוסח ראשון בצמצומו, אף שתוקן פה ושם תיקונים קטנים בלשון ובתוכן. נוסח זה לא ראה אור בדפוס. אולי הרגיש המחבר בחושו החד לכוחות עצמו, שטרם בגר לצורה המשוכללת הסופית והמתין עוד שתים־עשרה שנה עד שהוכשר להגיש לקורא יצירה, שגילתה את מנדלי במלוא כוחו כמספר עברי מקורי, ראשון בדורו – ולא בדורו בלבד. במהדורה זו הפך סיפור־המעשה המכוּוץ על פישקא והגיבנת – פרשת־קבצנים גדולה, מרוקמת על יריעה רחבה של מראות־שדה וציורי־כפר השלובים בתוך הסיפור, או – מה שנכון יותר – שהוא, הסיפור, שלוב בתוכם. אמנם חיי הקבצנים אינם כאן בשום פנים דבר טפל. למנדלי הם גופי־חיים – הקבצן משמש לו (ראינו זאת ב’מסעות') בכל פינת חיים שהוא פונה סמל לחייה של כנסת־ישראל (‘כל ישראל קבצן אחד’). והאמן נכנס כאן לפני ולפנים של הויה קבצנית זו, מגלה את נפש הכת העלובה לפרטיה ואת נושאיה לסוגיהם. והואיל ומטבעו של מנדלי לראות דבר ולחקור דבר בהעלם אחד, יש והסיפור נראה כמחקר מחיי־הקבצנים. אין ספק, שבספר נתגבשו רשמי נדודיו של אברהם’ל והעגונה, בערבה האוקראינית, אף שהוא מראה לנו את פישקא גם באודיסה. משום שהקבצנים בכרכים הם פרשה בפני עצמה. ברם נגינת הספר, כפי שהיא עולה מתוך מהדורה זו, ש’עובּדה כולה מחדש', ושנוספו לה פרקים (ז–יב) חדשים, היא נגינת־שדה, רשרוש־עשבים והמית־יער. ואף שהנושא העיקרי לא טושטש, פעמים נדמה שעיקר תכנה אינו אלא פגישת היהודי עם הטבע. כל הפתיחה הגדולה עם ציורי־הנוף הרחבים וההוי הכפרי, הפונדקאי, נוסכים מנועם שלותם גם על החיים העלובים, שעליהם יסופר בגוף הספר. אפילו אהבתו העגומה של פישקא נבלעת רובה באור, ברוחב שבעולם־אלהים הירוק. כאן יד האפיקן כולה על העליונה. נפלא הוא הפרק הראשון, המראה את האבלות היהודית בצדה של הכוסמת המלבלבת, החטה המוזהבת וגבעולי הקטניות הירקרקים… דוקא משום שחוט של הומור משוך על יהודי מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין הנלחם לשעה קלה של הנאה מזיו הטבע, מייהד את הנוף, מוציא את היהודי מרשות שאינה שלו לרשותו שלו. הפרקים שבהם יסופר על פגישת מנדלי ואלתר יקנה"ז, על חנייתם בשדה, על אבדת הסוסים, תעיית מנדלי ביער בלילה – כל זה אינו אלא הימנון יהודי לטבע, מין התקרבות חשאית, ביישנית לטבע, שגרוטסקה וקדושה משמשות בה בערבוביה. ואם אמנם גם פרקים אלו מתובלים פה ושם באותו פלפול חריף של רמזים ועוקצים כלפי מומי חיינו, אך הללו הולכים ונבלעים בשאננות־קיץ ובזמזומו של רמש־השדה; והם באמת ‘אינם מענינו’ של האמן, כפי שהוא מפסיק את עצמו פעם בפעם בשעה שהוא מפליג בדברים יותר מדי.

ד    🔗

בספר זה הושג, כבכל יצירה של בגרות גדולה, תואם של סגולות שונות ומנוגדות בתכונת המחבר. ולא הסאטירה וההומור בלבד, הרמה האפית בצדה של המגמה המכוונת – כאן נתלכדו שני יסודות בתכונת מנדלי, שבבואם במפורד הם על כרחם מצמצמים כל יצירה, והם: סגנון האמן, שכוחו ב’ליטוש‘, בדקות שבצורה, שבהשגה, וכנגדו: הניב העממי, סגנון הרבים, שביאליק הגדירו אחר כך בשם ‘נוסח’, הגדרה ההולמת יפה את מהותו של סגנון זה, שיש בו משהו מנוגד לניב האמן, המתגדר בחידושים שבצירופי עצמו, בעוד שה’נוסח’ חותר לשוב ולנסח מה ששמור באוצר לשונו ומושגיו של העם, ובכוחו של ניסוח אחרון זה לחדשו, כשהוא נעשה ביד מנסחת בחונה, לעשותו בסיס לביטוי העתיד. ודאי שגם ה’ניסוח' הוא בכלל אמנות. אף־על־פי־כן, באין אותה שמינית שבשמינית שבהתערבות אמן, יש סכנה של ווּלגריזציה, של הנמכת הביטוי. ‘אין בור מתמלא מחוליתו’, וכל שעבוד גמור לצורה מכביד את נשימת השירה – מחזיק אותה בד' אמות של השיגרה. וכל שיגרה לא די שאינה מעשרת – היא גם מדלדלת את השגור. ‘ניסוח’ טוב מבצר את הנוסח על־ידי שמוסיף לו תוספת של איכות. רק הרכב טוב של אמנות ונוסח מביא לעולם יוצר גדול. במנדלי, כמו בביאליק, המובהק שבתלמידיו, היה אולי הכוח המכריע בחוש העממי, בקצב העממי שבו חוננו שניהם – בכוח זה חיזקו, יצרו שניהם את הלשון העברית החדשה. למנדלי, כתלמיד האסכולה הרוסית, היה (כפי שראינו ב’עין משפט') הסגנון העממי יסוד כל אמת שביצירה: הישגו הראשון בסיפור היה ‘דאס קליינע מענשעלע’ שבלשונו, בדרך סיפורו, בטפוסיו – הוטבע נוסח עממי, הוטבעה השגה עממית. היה זה, לפי אמת־המדה של התקופה, בלי ספק ספור רב־ערך. אף־על־פי־כן לא היתה זאת יצירה גדולה ואין היא מצטרפת גם בניסוחה האחרון (האודיסאי משנת 1907) ל’סוסתי‘, ‘בנימין השלישי’, ‘ספר הקבצנים’, ‘בעמק הבכא’, ‘בימים ההם’, חמשת חומשי יצירתו של מנדלי, שדורות לא יזיזום ממקומם. המחבר גם לא ראה צורך לתרגם אותה לעברית ולהכניסה ל’שלושת הכרכים’, שהיו מעין קאנון של יצירתו. יתכן, שספור זה (שאינו פסול בעינינו כל־עיקר) לא הגיע באיכותו לנקובים למעלה משום שהיה רק עממי ושהיה סנטימנטלי ביותר – משום שהיסוד האישי בסגנונו, שהוא מידת האמן, עדיין רפה בו מאד. גם ‘ספר הקבצנים’ בנוסח ראשון שלו (שנכתב סמוך לסיפור זה) היה בצורתו, ברוח המפעמת אותו, דבר עממי כולו. בפישקא, בגיבנת העלובה, אפילו באלתר יקנה"ז, נתכוון לא להתגדר ב’צורות בולטות' כי אם לגלות בנמושות שבשכבה העממית נשמת אדם, חן אדם. – כדרכם של מספרי רוסיה הגדולים, ביחוד של העממיים, חפץ לעורר רחמים, לתנות גורלה של נערה עלובה שגלתה מעל שולחן אביה, להאיר דמותו של בעל־מום עלוב, נשמה אילמת שלבו, אף־על־פי־כן, יודע לאהוב, לסבול ולשמור אמונים. ורק בנוסח אחרון, – משבגר האמן ורחבו גם יריעותיו, נוספו לו פרקים, שמעטים דוגמתם ביצירת מנדלי לכוח התיאור, להומור, אפילו לשירה. פרקים חדשים אלה מהווים, לכאורה, דבר בפני עצמו, ואולם חיים־חנא והבתולה חסיה־גרונה הם מבני אותה המשפחה של ‘ממעטי דברים’, אף שאינם מעוררי רחמים כפישקא והגיבנת. כאן – בלבטי מנדלי המחפש את סוסו האבוד, בשירת היער הערבּי, בתיאורו המגוון של הפונדק, של חיה־טריינא הפונדקאית – אפוס של כפר, ההוי היהודי שלו, שכל תג בו חי, טיפוסי, לקוח מן המציאות, ובצירופו הסופי – נעלה לאין ערוך מן החולין שבעניין – שירה מקורית בתחומי ריאליזם מצומצם, המתרחב מתוכו ומתנגן מתוכו.

ה    🔗

ברם, עם כל מה שבתואר ריאליסטן נכלל הרבה ממהותו של מנדלי, זה שהכיר מראשית דרכו, כי אין לו לאמן אלא מה שעיניו רואות, – אין לקבל אותו ללא־שיור. ודאי שמנדלי הושפע הרבה מן הריאליזם הרוסי ומשהו יסודי משל סלטיקוב־שצ’דרין ומשל גוגול נותן סימנים בולטים בהשפעה זו. ודאי כל אלה שקדמו לו ושהלכו עמו, בכללם גם יל"ג וברודס, חניכיה המובהקים של האסכולה הרוסית, הם לעומתו אנשי רומנטיקה. הרי הוא היה הראשון, שלא די שהסתכל במציאות, אלא למד אותה, כלמוד חוקר את דיני הטבע. אף שרשמי נדודיו בימי בחרותו עם אברהם’ל החיגר ועם העגונה שמשו בלי ספק אחיזה ראשונה ל’ספר הקבצנים' – היה חוזר על מקומות חניותיהם של הקבצנים בברדיצ’ב, מתבונן ורואה וחוקר מפיהם כל פרט שבחייהם, שבהוי שלהם לסוגיהם ולסיעותיהם. לא הניח אף פינה ב’מקצוע' זה שלא בדק אותה בעין אמן ובעין סוציולוג כאחד. אף־על־פי־כן, מי שאינו רואה בו אלא ריאליסטן, לא עמד על טיבו, לא הכיר את עצם מהותו – ראה אותו על כל פנים ראייה מצמצמת. יותר משהיה ריאליסטן היה בכל דרכי ביטויו, בטיב קליטתו את העולם, בעיקר מהותו – בעל־אגדה. זאת היתה אולי סגולת כשרונו המקורית ביותר, היהודית ביותר – שהיה בעל־הלכה ובעל־אגדה כאחד. זהו בעצם סודם של ‘שני המנדלים’, והכריע כלפי פנים תמיד בעל־האגדה. מי שיודע, כי בכל אמן גדול נאבקים כוחות מתנגדים, לא יראה בזה משהו יוצא מגדר הרגיל. המופלא כאן הוא לא ההתרוצצות בין לימוד זכות ללימוד חובה, שאינה פוסקת בכל יצירתו, ולא זה שהיא כולה מתובלת בחריפות שבדרוש, משלו ומשל האגדה הקדומה, כי אם מה שאופן הראייה כולה, קצב התיאור כולו טבועים בחותמה של האגדה: מה שהוא מתאר ומסיק מסקנות בהעלם אחד, מה שההוי שהוא מוצג לשם עצמו בא תמיד גם ללמד על מדה קבועה, על קו קבוע באופיה של האומה. והתיאור – גם כשהוא מפורט ביותר, הוא נראה כמכווץ: כל כך הרבה מרוכז בכל תג שאין אנו מספיקים למצותו כולו. כל קטע הוא בחינת ‘משנה’, שאתה חייב לבדקה, להשלימה ב’גמרא' – תלי תלים של הלכות הובלעו בה. אין כמנדלי מומחה לפסוק את פסוקו על דרך הקדמונים ושלא יהיה בזה משום חיקוי, משום דבר שבסטיליזציה. כל כך הוא הכרחי במקומו, – מחוייב המסופר, מחוייב העניין. אין בפרוזה העברית משהו דומה לו בכוח הריכוז והעושר שבכל שרטוט. אתה יכול לעקור קטע קל, אפילו פסוק בודד ממקומו. ולא די שלא יהיה נפסד, כי אם יבליט הבלטה נוספת את המוצק שבו. כל זה – משום שמנדלי אינו מתרשם, כי אם צמא לדעת, צמא למלוֹא הבליטה. הוא יוצק צורות, דפוסים – הוא ראש טובעי מטבעותיה ומגדירי הגדרותיה של הפרוזה העברית. בהגדרה מצומצמת זו, בטביעת־עין מלאה זו ממילא כלולה, כמו באגדה, גם המסקנה.

ו    🔗

סתם מספר הוא בעל־אגדה. אם נבדוק לא את ‘ספר הקבצנים’ בלבד, כי אם גם את ‘בעמק הבכא’, נמצא שאין המספר, שהוחזק ריאליסטן, חושש כל עיקר למעשי נסים. אלתר, למשל, מציל את פישקא בבואו במקרה אל החורבה; את אלתר עצמו, הנאבק עם ‘הממזר האדום’ בגלל הסוסים הגנובים, מציל פעמון של נוסע הנשמע ברגע המאבק המכריע – קוים של רומנים הרפתקניים מובהקים. לא – הנאמנות למציאות אינה בניגוד למקרה, שכל משורר מכיר בחוקיותו. הנאמנות כאן בכשרון הראייה, בריכוז המפורד שבמציאות. יש דברים, שאינם בגדר הרגיל, ולמספר אמיתי, אם רוח שירה בו, הם מעשים בכל יום. אכן משורר היה ולא ריאליסטן, שעינו ולבו שבויים בכבלי השגה קטנה. אבל פחד הרומנטיקה עליו, והוא מבליט בכל הזדמנות את שנאתו למליצה, לכל צורה של הפלגה, של תיאורי הבאי, שאינם אלא חיקויים לדברים שבכתב. כשהוא עומד בתיאור החבורה המשתטחת בשדה, והשמש זורחת, והסוסים רועים באפר על ידם, הוא מוצא הזדמנות ללגלג על ‘בעל־לשון’, שהיה עושה מעמד זה פייטני ביותר ‘והיה מוסיף מדעתו גם נופך משלו כיד בנות־השיר הטובה עליו, כגון עדר צאן הרועה בשושנים, פרות רועות באחו ואיל תערוג על אפיקי מים, ואף אותנו היה חונן ונותן בפינו חלילים משלו, לחלל ולשיר שירת דודים לרעיות אהובות…’ מתוך הקפדה על האמת הוא מטביע במכוּון על המעמד חותם של חולין: אין כאן אלא יהודי מתפרקד בעשב ומבמבם לו שלא בכונה ‘כשירווח לו מעט מדאגת פרנסה’. ואולם פחד השירה המדומה אינו מעכב בידו לבוא לידי התפעלות ממראות נוף, שבכל ניסוחם המנדלאי, לא קדם לו באמנות התיאור שום מספר, ואפילו משורר, בספרותנו החדשה. קטעי־הנוף האלה – מראות ערב ובוקר וצהרים בשדה וביער, שפואימה סיפורית זו מנומרת בהם, מצויינים בזוהר צבעיהם ועם זה גם בפשטות, שאין אתה מוצא כדוגמתה אלא במשוררי העולם הגדולים. איזה זיו צונן יצוק עליהם, המעיד על שליטה במכחול, על עין למוּדה לראות, ועם זה הם כולם מחוממים מבפנים. מנדלי לא היה קר־רוח לפלאי הטבע כל עיקר. אתה מרגיש את ההתפעלות העצומה בכל שרטוט. ים של רגש מסתתר בכל תיאור, – תוכו יותר מברו. אותו מראה־נוף של צהרים בערבה, כשהרקיע כולו תכלת וחמה לוהטת ורוח לא נושבת, ותבואות ואילנות אינם מזדעזעים ובהמות ועופות כפופים מאהבה לשלטון החמה, ורק הילק והחרגול והצלצל נשארו לבדם ועושים הילולא וחינגא בחללו של עולם שנעזב – כלום לא הוא שלימדנו לראות, להבחין את הנשגב בפשוט – בנגלה, שאינו נגלה בלבד? וכלום אין להכיר מיד, שמשהו – גם מקצב האגדה, מצמצומה, מענוות צבעיה הוטל בתיאור שאת עקבותיו נכיר עוד בציורי הטבע של ביאליק, של טשרניחובסקי – של כולנו. ודאי שהבאים אחריו הוסיפו מן החריפות המודרנית, אבל כאן גילוי ראשון, דוגמה ראשונה. על כן יקר שבעתיים זה הצמצום, זאת ההתאפקות. כשאתה משוה ציורים קלסיים אלו לציורי גוגול למשל – אתה משתומם על מיעוט הרגשנות והנופך הריטורי של מנדלי לעומת צבעונותו הגדושה של המספר הרוסי הגדול, הגם שממנו למד לתפוס שרטוטי־יסוד בדמויותיה של אומה.

ז    🔗

ברם, לא תיאורי הטבע בלבד, המשקים הויה עגומה זו אור לא־צפוי, מושכים על יצירה זו חוט של חן רומנטי. כל סיפור־המעשה הזה על שני בעלי־מום עשוקים, נטולי נחת, שמצאו זה את זה בעולם שכולו כיעור והאהבה תלתה על חייהם פנס־פלאים, אינו אלא משהו אגדי, המצוי בספורי־עם – מעשה באב, שהפקיר את בתו ביד אשתו הגרושה, המתאכזרת לה, עד שנזדמן באורח־פלא עם עלוב זה על אם הדרך וסח לו לתומו על המוצאות את שניהם. כל תפיסת הדברים כאן אגדית־עממית – מעין פירוש על פזמון־העם, שהיתומה מזמרת בהתעטף עליה נפשה: אבא שחטני, אמא אכלתני… זה האיש אלתר, כל כמה שאינו אלא יהודי פשטן, פרוזאי לעומת מנדלי הכרוך אחרי דברי אגדה, אינו אכזר כל עיקר וכשנודע לו על גורלה של בתו האומללה, הוא קופץ ונשבע שלא ינוח עד שלא יציל אותה. אבל האחיזה במוטיב העממי היא יסודה של כל היצירה, סוד ניגונה הפנימי. יש והמספר מגיע עד גבול הסנטימנטליות המסוכן. אבל הקצב העממי ממשיך על הדברים טבעיות ואמת. הכל שרוי כאן באורם של רחמי אדם עמוקים, של יופי גנוז שבנשמה, הנמשכת בכיסופיה לשמש האושר, ולבלובה לא יחדל גם בתהום חשכה זו. ב’ספר הקבצנים' מורגשת הנעימה האנושית, המיוחדת למספּרי רוסיה הגדולים – אותה החתירה לגלות את נשמת האדם, אהבת האדם דוקא בעלובי החיים. ועם זה – כמה מן המקוריות היהודית כאן בסיגנון, בתיאור, בתפיסה.

 

פרק תשיעי: התקופה העברית    🔗

א    🔗

בימי אודיסה אלה, שהיו למנדלי ימי מנוחה ושפע כאחד, מתחילה התקופה העברית – תקופה שאין ערוך לחשיבותה בהתחדשות האמן. אותה שעה קם הפלא הגדול ביצירתו, שקדמה לו תקופה ארוכה כל כך של פיקפוקים בכוחה של הלשון העברית להיות מכשיר אמת לביטוי המציאות של זמננו. לאחר תקופה רבת־ימים, שבה עמל בלי ליאות לשכלולה של לשון־העם המדוברת, עמד וכתב עברית את סיפורו ‘בסתר רעם’, שפרקיו הראשונים נתפרסמו בעתון ‘היום’ ואחר כך נדפס כולו בירחון ‘בן־עמי’ (תרמ"ז). המאורע חל בדיוק עשרים שנה לאחר שפירסם בדפוס את ‘האבות והבנים’. עשרים שנה לא נזקק כמספר לעברית, בה החל, לה נתן כל כוחות נעוריו. אכן אין זאת כי אם היו כל הגיגיו בה גם בימים שפרש ממנה. אין זאת כי אם בסתר חדרו התכשר לה, כרה במחצביה ואסף חומר לשוני זה שבתקופת המליצה הדירה את עצמה הנאה ממנו, ושחסרונו הוביש את ליח הלשון, נטל ממנה את כוחותיה. אחרת לא נוכל לצייר לעצמנו הישג כביר זה בגיבוש הסגנון החדש, שבו נכתב ‘בסתר רעם’, ספורו העברי הראשון של מנדלי לאחר הפסקה ממושכה כזו. ברם, את חידת השנוי הזה אין לפתור על נקלה, וכל הפרוצס המורכב הזה אומר: דרשוני! נציין קודם כל את העובדה, כי ברשימות האבטוביוגרפיות שב’ספר־הזכרון‘, שנכתבו לפי כל הסימנים בשעה ש’בסתר רעם’ גם לא עלה לפניו במחשבה, אין אף זכר למהפכה העברית הקרובה. כל מעיניו עדיין ביצירות שכתב באידיש. על ‘פישקא החיגר’ בניסוחו החדש הוא מודיע באותן הרשימות: ‘יצרתיו אף עשיתיו ברוח חדשה ויעלה ראשונה לכל ספר, בהוצאה חדשה בקרב הימים’: סימן שעמד עדיין כולו בהתלהבותו לאידיש, לשון זו שעליה הוא מודיע כאן בדברו על נסיונו הראשון באידיש: ‘מהעת ההיא (מיום שכתב את ‘דאס קליינע מענשעלע’) חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם’… על כרחך אתה בא לכלל מסקנה, כי המהפכה העברית באה כגילוי־פתאום, כהארה גדולה בנפשו, שהחזירה אותו בבת אחת אל הלשון העברית, לאחר שמצא את המפתח לבתי גנזיה. אין ספק, שהשפיעה הסביבה העברית האודיסאית , השפיעה גם חיבת ציון, שבכל ספקנותו היא ממלאה מאז את רוב יצירותיו החדשות, ובחיוב יותר מבשלילה. כל החזיון המופלא הזה טעון מחקר מיוחד, ואולם גם כי נדע את הגורמים החיצוניים – עצם ההישג של חידוש לשון וגיבושה בנסיון ראשון, במאמץ ראשון, לא יצא לעולם מכלל פלא. ודאי שהיו גם חוליות־בינים, והיו נסיונות לכתוב בלשון משנה ‘צחה’, כמו במליצת המקרא ללא תערובת־כלשהי. גם מנדלי עצמו כתב ב’לוח הסוחרים' שהוציא בשנת 1879, לפי עדות עצמו, ‘מאמרים נכבדים כתובים בלשון המשנה’ – פרט חשוב מאד, הואיל והיא עובדה חותכת, המודיעה על שינוי בלשון שקדם ל’בסתר רעם‘. אבל כאן יש לנו עסק שוב עם מלאכה של סטיליזציה, משחק אמנותי נאה, שיכול להיות בו משום הכשרת הלשון, אבל לא משום מתן צורה למציאות . להארת הבעיה שאנו עומדים בה, יש עניין רב באותו קטע ממכתבו של מנדלי לרבניצקי, המראה כי לא היה במפנה זה קפיצת־פתאום; ואמנם אין חידוש ביצירה, שלא קדמה לו תקופה של התהוות – בין שהכיר בה בעליה בזמנה ובין שלא הכיר בה אלא לאחר זמן. מנדלי כותב לחברו: ‘סגנון זה של הסיפורים שלי בעברית – בריאה חדשה היא שנמלכתי בפמליא של מחשבות לבי ומוחי ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהיה מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ונשמתו תהא ישראלית והוא יהא ראוי שיחברו בו סיפורים עברים. דבר זה היה קשה מאד להעשות. ברוך המקום שהיה בעוזרי’. מכאן שהבעיה הזאת ‘לעשות סגנון עברי’ – העסיקה קודם יצירה את מנדלי. בהכרה מלאה חתר אל סגנון, ‘שיהיה מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ונשמתו תהא ישראלית’ – כאן מרומז כבר סוד הרכבו של סגנון זה: סגנון שיהיה בו מדיוקה של לשון מדוברת (‘שיהיה מדבר’) ומניגונה הנפשי של לשון ישראל (‘שנשמתו תהא ישראלית’). לתכלית זו לא מצא אמצעי טוב מזיווּגן של שתי לשונות, שבשתיהן משוקעת ‘נשמה ישראלית’, ולפיכך יכשרו להשלים זו את זו. ברם – למעשה, היה מנדלי ימים מעטים לפני המהפכה העברית עדיין כולו שבוי בקסמי המליצה. הרשימות האבטוביוגרפיות שב’ספר הזכרון’, המתיחסות אל ‘בימים ההם’ כאגרת האבטוביוגרפית של ביאליק אל ‘ספיח’, הן כשלעצמן פרק שירה נעלה ויש בהן קטעים העולים במדת־מה על חזרתם במקומות אחרים, הואיל ובהם טבוע כוחה של שירה שבאה לעולם שלא במתכוון – כל הדפים המצויינים האלה כתובים בסגנון תנ"כי שאין ערוך לחנו, אבל לא רק שאין בו אף סימן כלשהו לסגנון הסינתיטי החדש, כי אם רבות בו המליצות ממש (כמו – ביחס לשיפור הלשון היהודית: ‘ואבהל את תמרוקיה ואת מָנותֶיהָ הראויות לה’… או: ‘וישאני הרוח ויטלטלני טלטלה גבר במעלות החיים, נשוא והשלך ומלאך ד’ דוחה'…). על כרחך אתה בא לכלל דעה שבמפנה אל הסגנון החדש ובהישג שלימותו יש משום מעשה נס. משהו הבשיל בסתר ברוח האומה, שעמדה לפני המפנה הגדול ביותר בתולדותיה, ובא לידי גילוי בחידוש לשונה, בכושר לחיים שקנתה בבת אחת. היה זה סימן טוב לבאות – כיבוש ראשון של שר האומה בביצור תרבותה.

ב    🔗

תקופה זו של שיבה אל המקור היתה למנדלי מעין לידה חדשה. העברית חידשה את כוח יצירתו, הגבירה את תפיסת האמן שבנפשו. תקופה זו שארכה כשלושים שנה (1888־1918) היתה שיא חייו ושיא בגרותו. דבר לא נפגם ברוח איתנה זו. הפרק ‘מספר הזכרונות’, שפירסם כשנה לפני מותו, נכתב בעברית היותר נפלאה שהוכשר לה. טל נעורים לן בכל ניב, וחכמת הלשון, זאת אומרת, אותה יכולת להעלות בזמנן ובמקומן כל יקרות השפה הגנוזות – דומה, עוד עמקה כאן משהיתה. במקום החריפות הקודמת רבתה הפשטות, נוסף לה רוך מיוחד. יסוד לירי מובהק זה, שהיה תמיד מצוי ביצירתו, הגיע עכשיו לידי צלילות מיוחדת. אכן הרקת יצירותיו הגדולות לעברית מעסיקה אותו במשך שנים רבות, והוא מרוכז בה מתוך אותה התרוממות רוח שבעיסוקו במקור. כדי להשלים את הכרך השלישי, שהוא כמעט כולו מקור, הוא חוזר ומנסח גם את ‘האבות והבנים’, אבל לא בעברית החדשה שלו, כי אם ברוח הסגנון שבו נכתב תחילה. בעיבודו של סיפור תמים זה שאין בו משום שינוי בולט לא בתוכן ולא בצורה, שיכלל מנדלי בעיקר את סגנון המליצה, הראה שהוא אמן גדול גם בו. ואמנם ניתן להבחין זאת אפילו בסגנונו החדש. הפסוק הוא עדיין יסוד חזק בלשונו, ורק שהוא משולב כאן שילוב טבעי יותר, אורגני יותר, ואין אתה נתקל בו כבאלמנט זר. בקסם עטו קירב רחוקים. יצק יציקה אחת מטבעות ביטוי של דורות ותקופות שונים על ידי אותה תחושת־לשון ותחושת ריתמוס, שעמדו לו כדי להבחין בחיות שנשתמרה בזכרי לשון, שהיו שגורים בפי העם (בתפילות, במגילות, – אפילו בפרקי ההפטרה). לפיכך אין אתה מרגיש בפסוק מעין ‘פצו עליה פיהם כל אויביה’ (‘בסתר רעם’) במשמע: הוציאו עליה שם רע, כשהוא בא מיד אחרי משפט שהוא מנוסח בלשון מאוחרת (ואף בו משולבים בטויים מקראיים כעין ‘והיו לאבני נגף ולצורי מכשול וכשלו בם רבים’). כאמן הרגיש בסכנת הניסוח המצטמצם ברובד לשוני מסויים. לפיכך אינו נרתע לעולם מפני ‘כלאיים’ שבסגנון, המוסיפים חיוניות לביטוי. הטמיעה המילולית החיצונית היא שהביאה כאן לידי אחדות פנימית זו, שהרחיבה את נשימת הלשון ויצרה את הסגנון הגדול, לפי ביאליק, – את ‘שפת עבר הגדולה והמאוחדת’. מה שכמה מתלמידיו התרכזו בלשון המשנה והאגדה בלבד לא היה לטובת התפתחותה של הפרוזה העברית. צימצום זה נטל הרבה מלחלוחיתה. תואם־ניב זה, שאליו חתרו ועליו הקפידו בני האסכולה יותר משהקפיד הרב, היה מבחוץ מושלם יותר, אבל שלמות זו היתה שלמות של וירטוּאוֹזיוּת. אי אפשר היה שלא להרגיש בה משהו סטיליזציוני. אפילו ביאליק (בפתיחה ל’ספיח' ובאגדות) הוכרח לשוב לסגנון המקרא. ביצירת ש. בן־ציון חל משבר קשה. רק האמיצים שבדור השני לא נסתכּנו, – שלטון הפסוק (גם זה שלאחר המקרא) לא היה עוד עליהם. אכן ביכולת זו של הרכב מקרא ואגדה היה משום דוגמה לדורות. הוא שלימד אותנו, כי מי שאומר פסוק כצורתו אינו אלא בדאי. כשהוא כותב: ‘אין פוצה פה ומקטרג’, הוא מדגים שאין ‘כלאים’ בלשון, אם יש חוש מבחין בריתמוס: דוקא על ידי שזיווג לרישא מקראית סיפא לא־מקראית, הטיל רעננות חדשה בביטוי. בזה טבעיותו. ואף ש’טבעיותו' של מנדלי שונה הרבה משלנו, שהרי מפיו עלה קול יהודי, בעל חריפות לשונית, שאינה עדיין לשון הדיבור, – דורות יהיו עוד מקשיבים לקצב זה, שמתוכו נשמה רוח הלשון העברית ראשונה נשימת חיים ומרחב. ומבחינות רבות – ביחוד מצד ההרגשה הפּלסטית שבביטוי – יהיה גם דוגמה לדורות.

ג    🔗

‘בסתר רעם’ – הואיל ונכתב ראשונה עברית, מורגשת בו ביותר חדוות הראשונוּת. עושר לשוני כאן, שאין דוגמתו; דומה, שהמחבר חפץ בדפים מעטים אלו לרכז את כל המגובש שבלשון העברית, שבסגנון החדש. ואולם אין זה ריכוז לשוני בלבד. כאן מרוכז עולם יהודי, הוי יהודי לכל פרטיו. מאחר שהוחל בלשון חדשה, ניתנה כאן מעין מהדורה חוזרת, אבל מגובשת גיבוש נוסף, שהנעימה השלטת בה היא סאטירית. פעמים אינו מכסה גם על יצר האמן, שהביא אותו לידי התעסקות באנשי כסלון (‘הן זה היה תמיד שעשועי לעמוד בקרב עדתם, להתבונן ולהשגיח אל כל מעשיהם’). אמנם הוא מצייר שוב במנוד־ראש את קצב חייהם המטורף, את התרוצצותם לרגל הדוחק שבפרנסה, אבל הוא מכיר גם במה שגרם לכיעור ומוסיף לא בלי מקצת התפעלות: ‘בנמלי־אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי־הרגשה חדים להפליא כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם’. כמה שזה טבוע באופיו של מנדלי להגדיר תמיד את הקו הכולל באומה, להעדיף את מה שתדיר וקבוע בתכונותיה ובסגולותיה על מה שאינו תדיר, – דומה שאין עוד ביצירותיו כ’בסתר רעם‘, שעצם נושאה הוא הכלל – העיר כסלון, יותר נכון הכסלוניות, – ה’מדה הכסלונית’ שאינה משתנית. ‘זו כסלון העיר שבה אפתח את סיפורי חשובה היא ביותר, שכל תחום מושבם של היהודים נקרא בשמה… שהרי אין אחד מאנשי־מקומנו שלא יתיחס, אם מעט ואם הרבה, לכסלון. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אחד מאחינו, שמתוך מעשיו והליכותיו ומנהגיו במלי דעלמא ובמלי דשמיא לא יהא מציץ דבר־מה מתכונות כסלוניות’… ברור, שהכללה זו היא דרך הראייה של מנדלי, דרך האמן, המבקש בעיקר את הטיפוסי, האופייני לאובייקט של יצירתו, והואיל ואובייקט זה לא היה היחיד, כי אם הקיבוץ, הרי הוא גבורו האחד. ואולם ניתן לפרש מדה זו גם בנטייתו של מנדלי לחקירת הדבר עד היסוד בו. יצר החוקר כיצר האמן היה חזק בו מנעוריו. אתה מוצא כאן אמנות והיסטוריה, שירה וסוציולוגיה, שאין להבדיל ביניהן. אפשר שמה שאנחנו קוראים אמנות יהודית, היא זו שאגדה והלכה עולות בה בקנה אחד. כמעט לא יתכן למצות את תכנו של סיפור לא גדול זה. המסופר נבלע כאן במה שאינו סיפור. עולם יהודי כאן בכל מלוא צביונו. תכונת הגיטו היהודי נטבעה כאן בכוח ובצמצום עליון כזה, שכל שורה היא כאן פרשה שלמה, אוצר בלום של הסתכלות אמנותית וסוציולוגית. אפשר להגיד בלי הפרזה שביצירה לא גדולה זו, המלאה וגדושה תוכן עד כדי להתפקע, הוצג לפנינו בראשונה הקיבוץ הגלותי בכל קוי אופיו כולו מוחש, מוגדר כמו בסעיפיו של טרקטט מדעי. כל שרטוט כאן, אף קל שבקלים, בין פנימי ובין חיצוני, אינו ארעי לעולם. הוא בא ללמד על הכלל כולו ומעמיד אותנו, כאמור, על חזיונות קבועים, – על נוהג שנעשה טבע. לפיכך אין מצד חשיבותו של המתואר שום הבדל בין קטן לגדול. כל נקודה כאן היא מרכז. הבהילות והרתיחה, החריפות וההתחכמות, ההפלגה והביטול, קוצר־הרוח לעשייה של ממש, לחיים של ממש – כל מה שנתעקם ונפגם בנו על־ידי חיי שעבוד, על־ידי חיים ללא קו ישר, ללא רצון שלם, ניתן כאן לא כדברי תוכחה מופשטים, אלא בציורים בולטים ובשחוק־היתול מר, שהוא קשה מכל דברי מוסר שבעולם. ואולם החיבה המסותרת, ההבנה תוך כדי קיטרוג, מורגשים גם כאן. כשם שהוא מתאכזר, הוא כואב. חיים אלה ללא טבע, ללא נוֹרמה, ללא כף נחת – זאת הזקנה הקופצת על ילדי ישראל קודם זמנם, קינה חוזרת היא ביצירתו, המגלה בו את המחנך, שעינו נעוצה בילד, בצמיחת החיים. בנקודה זו ראה את כל זעות חייה של האומה: ‘רבותי! ילדים ישעשעו את נפשי תמיד, ודווקא ילדים שיש בהם מעשי נערות… אבל הילדות דבר יקר הוא בכסלון. הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם… והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן ואפילו בחכמתן’… והוא מסיים את קינתו: ‘ילדים בלא ילדות מחזה־עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל נפש ורגשי רחמים כאחד’…

ד    🔗

בציורים כוללים אלה נבלע ובטל עצם המאורע ‘על שפעת הקלגסים היחפים שחלו באנשי קבציאל והשמו את נויהם’. כל פרשת־כסלון, שהמחבר מעביר את מראות חייה לפנינו במחצית הסיפור הראשונה, דומה, שאינה אלא מעין פתיחה לאפּוֹס שנפסק. אבל הרחבוּת האפּית מחברת גם מה שאינו מחובר. כאן כל חוליה עניין לעצמה, כל אבר נפרד חי את חייו בפני עצמו. בשום יצירה אחרת לא ראה מנדלי צורך להטעים דרך זו, דרך האפּיקן ולגנות את הבהילות וההבלעה היהודית בקצב המסופר מתוך קוצר רוח ומחוסר אהבה למתואר, כמו בסיפור זה. ‘רבונו של עולם! – הוא קובל על העדר מתינות שבראייה היהודית – אתה יודע את טבע עמך, כי מאד מאד צמאה נפשם למאורעות ולשמועות הנשמעות בעולמך, אלא שהם מתאוים ורוצים לדעת הכל לא ביגיעת נפש תכופה, ולא בהפסד זמנם וממונם, כי־אם בלא עמל וטורח, בחנם ובסקירה אחת… הם מבקשים לשמוע את התמצית כשהם עומדים על רגל אחת’… ומנהמת לבו הוא זועק: ‘רבש"ע, סתום פיות הפזיזים והבהולים, שלא ידחקוני לבלבל את סדרי ספורי ולקצר יותר מדאי בלשוני’. תורה שלמה כאן של פסיכולוגיה יהודית ואולי גם פתח־הכרה במלחמת עצמו של האמן לקצב לא־יהודי, לא־גלותי בדרך הסיפור. אף־על־פי־כן תיאור הפרעות ביהודי קבציאל, שלא הובלט בו אלא סוסו של מנדלי, ש’נשבה למלחמה', מגלה שהמאורע עצמו לא היה מעניינו. את הטרגיות שבאסון ראה, כמו תמיד, לא בפורענות שנתרגשה ובאה על קבציאל, כי אם בחוסר כוחה להתעשת, ולשוב ולהקים מה שנחרב. כמו אחרי שרפות ופגעים בידי שמים, קם גם כאן ריב לשונות, פירוד שבלב ופירוד שבדעות, ובמקום התרכזות במחשבה פוריה באה ‘רוח רעה המסכסכת קבציאלים בקבציאלים והם מתפלפלים ומתקוטטים זה בזה, מבלבלים ומכעיסים ומגדפים זה את זה’. והחורבן שנעשה בידי עצמם גדול מזה שנעשה בידי אחרים. רמז כאן לחיבת ציון ולפולמוס שבדעות והטלת מרה בצעקנים, המתגדרים ביהדותם, באהבת ישראל שלהם. אף במה שנתרחש אחר הפרעות ובאותות התחייה (שעקב אחריהם בחרדה גדולה) לא הבחין בתחילה אלא אותה גלות מרה ומכוערת, אותו כושר החיים שנפגם, ליקוי הנשמה היהודית, שפגעו בו יותר אולי משפגעו בו הפורענויות. זהו תכנו האמיתי של ‘בסתר רעם’.

ה    🔗

‘בסתר רעם’ הוא המשך והתחלה. שירה גדולה היא אבל אין בה אף משהו בדומה ל’נקם ברית' של סמולנסקין, סיפור שאין בו אף קורטוב מן העצמה האמנותית שבסיפורו של מנדלי, מנדלי לא היה – ולא יכל להיות מתנגד לחיבת־ציון, כפי שמונים אותו אלה שאינם מכירים אותו. כבר העירונו, כי כל יצירתו, המגלה בכוח כזה, בהתפלצות כזו את ירידת האומה בנכר, היא כבר, לפי עצם מהותה, ציונית. יתכן, כי בצדה של ‘אהבת ציון’ שהעירה את געגועינו על ארץ המולדת הקדומה, אין להעמיד גורם ציוני עמוק יותר מיצירת מנדלי, שגילתה את ערוות הגלות והוכיחה גם בלי הטעמה שבאידיאולוגיה, שכאן חרבו מעינות חייה של האומה. די להזכיר את תרגומו־עיבודו של ה’אבטואמנציפציה' של פּינסקר (‘א סגולה צו יידישע צרות’) ואת ‘השׂערה’, בצירוף גילויים חיוביים לגבי חיבת ציון שבסיפוריו ‘בימי הרעש’, ‘בישיבה של מעלה’, כדי לבטל בדיה זו. מה שליגלג לפעמים על ‘בני משה’ בקראו להם ‘היהודים האדומים’ ומשהו ארעי פה ושם שאפשר לראותו כפיקפוק ברעיון – אינם ראָיה. הגדולים בחובבי־ציון, כאחד־העם, פינסקר, היו ידידיו ואנשי בריתו. את השתתפותו ב’פרדס‘, ‘השלח’ – כתבי־עת ציוניים מובהקים – עשה קבע. את כל תקופת חייו האחרונה הקדיש כמעט כולה ליצירה עברית (גם תרגומיו הם בכלל יצירה). הרי שהאיש לא התנכר לנו, אף שציוני רשמי לא היה (כשם שלא נמנה, אגב, גם על שום מפלגה אחרת). את המשורר דנים לא לפי עמדה חיצונית, כי אם לפי זיקתו הפנימית, הוה אומר: לפי יצירתו. וזיקתו של מנדלי להתחדשות האומה וערכיה היתה – אפילו בסיפורים כ’בימי הרעש’, חיובית. מה שליגלג על ליב המלמד, שעזב את המלמדות והתכונן, מתוך תמימות בטלנית, לעלות לארץ ולחרוש את אדמתה ולקצור את קצירה כאכר מבטן ומלידה – אינו רחוק כל כך מאנשים כאחד־העם, כליליינבלום שאף הם הזהירו מפני הבטלנות, ונשאו את נפשם לאנשי מעשה, שיבנו את הארץ (אף שהם, כמובן, הכירו כי הרבה אמונה עושה, הרבה התלהבות, ואפילו תמימה, עושה). ודאי, שאדם כמנדלי, מי שהכיר את הכסלונים והקבציאלים שלו, לא יכל תמיד להתלהב לרעש שהקימו החובבים, בעוד שמעשיהם היו מאפע. אף בנידון זה, אמנם, לא הרחיק מאחד־העם: מי שמכיר את מנדלי הכרה ממש (ואין בינינו, לדאבון הלב, רבים, שיכולים להתפאר בכך) – יודעים כמה מן המשותף בהשקפותיהם של מנדלי ואחד־העם. על כל פנים, הוא מטה אוזן קשבת למתרחש, רוצה להבין את כל בני דורו, ובעיקר את המחנה, העומד לפני ההכרעה הגדולה. כאמן, לא ראה עוד אנשים ראויים לקולמוסו. ב’בישיבה של מעלה‘, ב’השׂערה’, הוא מתלהב למהפכה היהודית, אבל אין כאן רישומי־דמות. נפלא הוא נאומו של פאדיי (ב’השערה') על דמות המשיח, אבל רק את קולו של פאדיי אנו רואים ולא את פרצופו החי. מנדלי אינו מתנודד לכאן ולכאן, אבל מכיר בתפקידו ובחובתו – חובת אמן – שלא להתעלם משני הצדדים. דובנוב לא הגדיר את רעיונו יפה באמרו, שמנדלי לא היה איש המחשבה. יצירתו גדושה דוקא במחשבות. אבל אמת היא, שלא תמיד היה דורש מחשבה למעשה. אך כבעל חוש של בקורת לא יכול שלא להזהיר (ושוב: כאחד העם) מפני רעש מבוהל, מפני עליה מבוהלת. אכן, כמשורר, חש בחליפות העתים, ומנדלי, הפיקח, שהוא הפה לו והוא המעביר את דעותיו ומסגלן לניסוח היהודי, מודה שאין להמשיך: ‘הדרך שהלכתי בו זה כמה שנים נמאס בעיני. כל מה שלפני נשתנתה צורתו וכמו זר נחשב לי – לא זה היער ולא אלה השדות כבראשונה, כאלו אספו שלומם ממני ויחד עלי התלחשו: לא בשבילך, רבי יהודי, לא בשבילך ילבלבו פה האילנות, יציצו הדשאים, העמקים יעטפו בר והאדמה תתן את יבולה. לא בשבילך קול התור ישמיע ובעלי־כנף ינעימו זמירות, הרי־בשׂמים לא לך יתנו ריחם… והשמש, אוי לי, אף היא לא תחמם כבתחלה’. כאן השיר שמתוכו עולה ההכרה החדשה – ההכרה, ששמש־נכר ‘לא תחמם עוד כבתחלה’; שכאן הסתירה את פניה ממנו לעולמים.

ו    🔗

בחיבורים שחיבת־ציון היא המרכז שבנושא, בחינת התנועה ובקרתה נוטלים, כמובן, מקום בראש. אתה שומע כאן את בת־קולו של אחד־העם ואת קולו של פינסקר (‘אין הצרות מתרגשות ובאות עליהם [על ישראל] אלא בשביל שהם לזעוה לכל ממלכות הארץ כאותן הנשמות דאזלין ערטילאין ותועות בעולם… ולפיכך אין תקנה לאחינו שיהיו מתקיימים בתור עם בעולם, אלא אם כן שתהא הלאומיות הרוחנית מתעצמת בעולם בפועל בדמות דיוקנה הראויה ותהא לה תפיסה במקום ככל דבר שיש בו ממש’…). ברור שתורת פינסקר על הערטילאות היהודית קרובה לרוחו של מנדלי, המזדעזע מ’יהודי האויר‘, מ’רוח ולא עצם ובשר’ לו. ובאותה מדה קרוב לו אחד־העם, שאת תמצית תורתו הוא שם בפי אחד המתווכחים ב’בישיבה של מטה‘: ‘אני על דעתי עומד, פדות הרוח קודמת לגאולה חומרית. אם לתקנת ישראל אנו שוקדים, אין לנו אלא לתקנם מתחלה בדעות ומדות, לפשט העקמומיות שבלב ולהסיר מהם שפלות הרוח הבזויה, – – – להכשירם בדעת ובאומנות ובכל הדברים מישובו של עולם, כדי שיזכו על ידם לחיי החברה ולהנהגה מסודרת על אדמת אבותם’… אבל כל כמה שהוא מסכים ל’הכשרת הלבבות’ של אחד־העם ויל"ג, הוא גם נוטה לדעת שכנגד, שאף היא קרובה לו מאד – כי ‘העניות והדחק זהו האגם המעופש, הרקק השורץ שקצים ורמשים למיניהם. יבוש מקורו ושקצים עוד אינם… כשיהיו ישראל שרויים על אדמתם, מתפרנסים בנחת ובריוח מפרי ידיהם כקדם, דשנים ורעננים ושלמים בגופם, גם רוחם תשתנה בהם לטובה’… שם, ב’בישיבה של מטה‘, יושבים (לא כב’בישיבה של מעלה') יהודים כואבים את כאב עמם וכאֵב זה הוא המאחד אותם, המשלים ביניהם. ומה לו למשורר, המביט ללבבות כי יכריע ביניהם? תפקידו להגדיר, לברר ולנסח את דעות כולם… ואמנם אין קובע נוסח של דעה כמותו. אנו שוב נוכחים, שאין מסביר כמשורר. עם זה אינו מסביר בלבד. עיקר תכנם של סיפורי־הזמן האלה הוא ההסתכלות הנוקבת, התהייה על גורלם של ישראל, על אפיים של ישראל, – על כל מה ש’נתדבק בהם על כרחם בזמן גלותם הרב’. כל אימת שמנדלי מגיע לפרשת מומיה של האומה – גם כשהשיג כבר מה שגרם לה, רוחו כאש מתלקחת: אללי! איך יתוקן פגם של דורות? והיש תקוה כי יתוקן? אכן מעמו לא התיאש. באותם הויכוחים הנשמעים ב’בישיבה של מטה' אתה מוצא לא הסתכלות בלבד, לא גביית עדות של אמן הדן את דורו, כי אם גם דפים זרועי־אור וזרועי־אמונה על תקוות האומה, שנתעוררה להכרת עצמה ולהקמת הריסותיה – דפים שאין אתה מוצא דוגמתם בשירת ציון הרשמית. ההתפלצות למקולקל שבאומה, וראיית המאור וקידוש המאור שבחייה היו אצלו תמיד משולבות שילוב אורגני זו בזו – היו אולי מותנות זו על־ידי זו. גדולתה של יצירה זו, שבכל הניגודים האלה אתה מבחין בה אחדות גדולה. ואפשר שזהו הקו המקורי שבאישיותו האדירה, – מה שעושה אותו אמן יהודי גדול. חוזה יהודי. אכן רק גדולי הראייה, גדולי הנפש יודעים לשנוא מתוך אהבה ולאהוב מתוך הבנה שאינה משלימה.

ז    🔗

אחדות זו שביצירתו מביאה את מנדלי לידי חזרה על נושאיו, על מחשבותיו, גם על טיפוסיו. מה שננעצה בו פעם אחת עינו, מלפף אותו תמיד, ואינו חושש משוב אליו, הואיל וזה העולם, שהעסיק, הרגיז, הרנין אותו כל ימיו. ענין החזרה בדברי מנדלי, שהוא תכונת־יסוד ביצירתו, טעון לימוד מיוחד, ואינו מודגש כאן לגנאי. ברם, כמשורר, הוא גם מוסיף על הראשונות, ופעמים נדמה, ש’נוסח אחרון' הוא הקובע: כאילו כל מה שטיפל בו קודם לא היה אלא הכנה לנוסח מושלם זה. שורש האחדות שביצירתו בזה, שהעסיקה אותו אותה מהות יהודית שהיא קיימת מימי עולם ושאינה עוברת ובטלה לעולם. לסיפורו ‘לא נחת ביעקב’ (משחק מלים על דרך ‘לא נחש ביעקב’) הוא מקדים הקדמה רבת־משמעות: ‘דע: אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהוה. ובאמת מה הם חיים דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיק, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שוות בתכנן ומשונות בפניהן המתחלפים כלבוש בחליפות הזמנים. מעשה אבות סימן לבנים, ותוכן אחד’… הרי כאן מין פילוסופיה של היסטוריה, המסמנת קו אחד בכל חליפותיה ותמורותיה. ולא עוד אלא שחוזרים בהן לא המאורעות בלבד, כי אם גם הפרצופות, האישים בכל דור ודור. חוזרות, כאמור, גם ביצירות מנדלי כמה דמויות. יעקב זה שב’לא נחת ביעקב' (או יענקוץ, כפי שנקרא בגילגול ראשון) אינו אלא חזרה על יצחק יעקב התקיף שב’האדם הקטן' אף שכאן אינו נעשה בעל־תשובה לפני מותו, כי אם עומד בחוצפתו, בדרסנותו; והוא שיורד לחייו של בנימין, זה היהודי הנאה, שבו טבע מנדלי בלי ספק שרטוטי אופי מדמות אביו ר' חיים, – דמות שבה חפץ לגלות חן יהודי, תלמיד חכם ענו ודורש טוב לאחיו, והאצילות שבנפש היא רפיונו כלפי אויבו, כלפי ‘יענקוץ’ זה, שבו נתכוון המספר להבליט חנופה וערמה, שחצנות וגסות־רוח – כל המדות המגונות שמנה מאז באיש הקהל שבזמנו; נתכוון להראות, ש’קטני־המוחין הולכים כסומא אחר הקולנים בעלי הגרון‘, ואותם הם מרכיבים מנהיגים לראשם, בעוד שאת נקיי־הדעת, כר’ בנימין, הם משאירים לנפשם עם יושרם ועם חכמתם. ושוב הוא מוקיע (בנאומו של ר' בנימין) את הנגע הנצחי של האומה – בפירוד הלבבות וההתנצחות, שגרמו לשעבוד אחר שעבוד ולגולה אחר גולה מאז ומעולם. ולאחר כל הקיטרוג, עצם קיומו של ישראל בין האומות בכוח רוחו מביא אותו לידי התפעלות. ‘היהודי מתנודד אילך ואילך, משפיל ראשו לפני הרוח ואין לו מנוחה, וכמדומה שעוד מעט והוא נופל ונעשה גל של עצמות, אלא לחלוחית של היהדות צפונה עמוק־עמוק בקרבו ומשתמרת בשמירה מעולה. יש בתוכו לפני ולפנים רוח חיים, נפש ונשמה’… אנו רואים, שהיה משהו משותף לדור בחרדה למאור שביהדות. כמה שמנדלי שונה מסמולנסקין, כאמן, הוא מזהיר כמוהו את המשכילים מפני ‘הקרח מבחוץ’ ש’יתפרץ בנפשם ויפסיד לחלוחית היהדות שבהם'. הרי כאן הטעמת אותה היהדות שבמאור שבה מקוים להעלות ארוכה לעמם לאומיים מובהקים, כסמולנסקין ואחד־העם.

ח    🔗

זה ה’משולש' שבחבורה האודיסאית – מנדלי, אחד־העם, ביאליק – המהווים חטיבה מאוחדת בסגנון, ברעיון, – מאוחדים גם בזה שיצירתם מרוכזת במוטיב חוזר, במחשבה חוזרת. מחשבה טורדת זאת היתה האנומליה שבאומה, שנגרמה על ידי חיי נדודיה. אבל חיים אלו נטעו בנפשה גם מדות ונוהג, שיש בהם משום עליה. ולפיכך – כל כמה שהיו כולם, לפי אופיים, קטני־אמנה, הבחינו באור מוצנע זה, שחתרו להעלותו, בראותם בו את ה’לוז' שבגיוס של האומה, ולא נתיאשו מהצלה. טיפוסי מבחינה זו הוא הסיפור המופלא ‘שם ויפת בעגלה’. הרי זו שוב פרשה עגומה של גלות, גלות ממש. משפחה של חייט יהודי שגלתה מאשכנז – והיא מחוסרת גג, מחוסרת לחם, מחוסרת תקוה. אבל בקומץ אנשים אומלל זה לא דעכה הנשמה, לא ‘התפרץ הקרח מבחוץ’, ולא כושר הסתגלות הוא המקיים אותם, כי אם כושר נפשי לסבל, לחמלה – שלא להשבר. בצלה של משפחה עלובה זו חוסה גם גוי, פולני מחוסר־כל, גולה אף הוא מאותה מדינה הומנית, המרגיש את החמימות שבפינת־אדם יקרה זו, והוא דבק בה, נושא בסבל עמה, חונן את התינוקות הרעבים, תומך ונתמך כאחד. הוא ‘יפת’, שנעשה אחד מן המשפחה ואינו נפרד עוד ממנה. סיפור זה מתחיל בתיאורה של בהילות הנוסעים מאחינו בני־ישראל ה’זריזים ונחפזים לעלות ברגזה ובדאגה שמא יקדמנו אחר, בעוד ששאר הנוסעים מאומות העולם מטיילים בעזרה שלפני בית־הנתיבות וממתינים עד שיצלצל הפעמון ויכנסו לתוך העגלות במתינות וכל איש על מקומו יבוא בשלום'… תיאור הבהילות היהודית לעומת המתינות הגויית – אינה כאן סתם ציור, כי אם גינוי המבוכה של יהודי המלא תמיד פחד, שמא יקפחו את חלקו, והוא מתרוצץ ונדחק בשעה שיש מקום ובשעה שאין מקום מתוך בהלה. אהה, גלות אינה רק מה שמצירים לנו אחרים, כי אם המיצר הפנימי, אי־השקט הפנימי, זה הפחד, שמא לא יתפנה מקום לנו, וכל כמה שאנו מכירים במה שגרם לבהילות זו, הרי זה משהו מכוער, משהו לא־מתוקן, והוא שוכן בתוכנו. ואולם מאחר שההסתכלות אינה בהולה, היא לאט־לאט מעלה גם את היופי, את הצער, את מה שנשתמר בהויה ירודה זו. תיאור המשפחה, למן הקטנים ששכחו לרגע את רעבונם ובתומם הם טרודים בחילוף המקומות אצל אמם, עולים ויורדים ודוחקים אותה מצדיה, בעוד ‘שבחיקה תינוק מתנמנם, אחר שגעה בבכי ודמעותיו עוד על לחיו’ ועד ‘הבת הבוגרת היושבת שוממה ועצובה ושתי נערות קטנות נשענות על ידה’, – כל קו מגלה כאן חוסר־ישע. לא התרחשות ארעית היא, כי אם פגישה פנים אל פנים עם העוני היהודי, עם משהו קבוע, – עם הגורל היהודי. ‘שם ויפת בעגלה’ שסיפור המעשה שלו כל כך רגיל, הוא מגילת היסורין הנצחית של האומה. בבכי התינוק שהקיץ רעב בחיק אמו – אומר מנדלי: ‘נשמע לי קינה על צרותיו כאילו הוא מקונן ווי ווי על שברו ומזלו הרע אשר אך יצא מרחם קידמוהו ימי עוני ונתחייב חובת גלות וכקורא תגר על כל העולם הוא צועק ומילל: אוי לי, אמי, כי ילדתיני!’

ט    🔗

רחמי מנדלי על ילדי ישראל – מוטיב זה חוזר באחד מסיפוריו המצויינים ביותר – ב’הנשרפים' וכמעט באותה צורה שב’שם ויפת'. ואף־על־פי־כן, קינה זו על תינוק חלש שהניח את ראשו על ברכי מנדלי ונתנמנם – דף מזעזע זה הוא מפרקי־השירה המרעישים ביותר שביצירת מנדלי. קינה היא על תינוק יהודי, שבו, ברפיונו, בפניו החיורים שאין בהם אף טיפת דם, נתלבשה כל הבלהה שבחיינו. קהלה יהודית שלמה, שדלקה נפלה בחלק מבתיה, – ‘וכל בני ישראל שם יבכו את השריפה’. קינה היא על הוויה מדולדלת, מתפוררת כולה, בגעת בה רוח שאינה מצויה. ‘לבי לבי עליך, תינוק אומלל, רחם ארחמך עמי, עם עני ואביון’. הרי זה אסון חוזר, תוגה חוזרת. וכל פעם מזעזעת את הנפש. רק משורר־עם גדול, שהלך עם אחיו ונפשו עמם תמיד בצרה, הוכשר לראות תמיד את התהום שעמו התגלגל בתוכה ושלא להפסיק לעולם את קינתו הגדולה.

 

פרק עשירי: בעמק הבכא    🔗

א    🔗

אנו מתקרבים לשיא חייו ולשיא יצירתו של מנדלי: אל ספרו ‘בעמק הבכא’, שפרקיו הראשונים התחילו מתפרסמים במאספו של שלום עליכם ‘פאלקס־ביבליאטעק’ (1888–1889) ואחר כך, עברית – משהתחיל יוצא ‘השלח’, פרקים־פרקים במשך כמה שנים. ספר זה, הגדול בחיבורי מנדלי גם מצד הכמות, היה שוב, כ’ספר הקבצנים‘, ניסוחו של קונטרס דל, שנתפרסם לפני עשרים שנה ושלא היה כנראה אלא פתיחה לשורה של חיבורים, הסברי מדע, שאותם נתכוון המחבר להציג נגד ההזיה – לעומת ‘טבעת־המופת’, שהקבציאלים האמינו שכוח בה למלאות את כל משאלות לבם לטובה. על שלד עלובה זו קרם האמן עור נפלא, הפך אותה בכל כוח כשרונו הבשל לבריאה חדשה. ספר זה היה פרי כל נסיונותיו בחיים וביצירה – מין רומן על ילד יהודי עני, שעין אלוהים היתה עליו לטובה בהעבירה אותו דרך כל מדורי העוני והצער למען תהיה לו אחרית טובה. אין ספק, שבטרם עלה בדעתו לכתוב תולדות חייו כמו שהם (‘בימים ההם’), הרכיב בסיפור זה מאורעות וחויות גדולים מחיי עצמו, עשהו מעין סיכום חייו וחשבון נפשו. מכאן אולי הנעימה הלירית העמוקה, המחלחלת פה כמעט בכל פרק. היתה זאת הסתכלות מראש ההר – התבוננות שקויה געגועים בסוף הדרך על ראשיתה. בעין מלאה רוך סקר האמן את חניות חייו, מקומות כאובים רבים ונחת מעט, ויש שנתמלא השתוממות על הנסים המרובים שאירעו לו בדרך, – הנסים שקודם היה מלגלג על אנשי קבציאל המאמינים בהם. ברם, כל כמה שאתה מבחין בהירשלי את שרטוטי דיוקנו של מנדלי עצמו, אין זה רומן אבטוביוגרפי, אפילו מצועף, כל עיקר. הורתו ולידתו של הירשלי בצירוף כל מאורע שאירע לו בעברו את ‘עמק הבכא’, אינם אף הם אלא פרקים של פרשה אחת גדולה: פרשת חייה ומרודיה של כנסת ישראל במדבר הגדול והשומם, ששמו: גלות. לא, לא רומן בצורתו הרגילה והמקובלת, רומן שביסודו הונחו חיי יחיד, כי אם שירת ישראל. משהו המקיף את כלל האומה, כלל חייה בתקופת ההתנערות הראשונה של ההשכלה, שלא ידע לקרוב להמוני ישראל, ואפילו המעולים שביוצאי הגיטו, שכוונתם היתה טובה, לא ידעו לסוכך על אחיהם שנשארו בגיא־העוני. הרי זה במדה גדולה קובלנא על אלה שהיה בידם להושיע, והם לא ידעו כי אם להרשיע. הרוח המנשבת כאן היתה אותה הרוח הגדולה, האחת, שקמה בשלהי ההשכלה. משוררי ישראל גילו, לאחר תקופה ארוכה של קיטרוג, את אור ישראל, שהתעלמו ממנו עד כה. אמנם מנדלי לא נעשה ‘בעל תשובה’ כחבריו להשכלה. משכיל ברוח יל"ג וליליינבלום וברודס גם לא היה מעולם. מעולם לא ראה כמוהם את ‘הדת’ כצוררת ל’חיים’. לא מצאנו בכל כתביו אלא סיפור קטן (‘חג האסיף’), שנושאו הוא הרס בית ישראל, כתוצאה של חובת ישיבה בסוכה; וגם שם העוקץ לא חומרה שבדת (כמו אצל יל"ג), כי אם שוד־עניים על ידי יהודי מנוול. – ואולם בכל הספר מפעמת רוח חדשה. מדת הרחמים גוברת על מדת הדין, ואתה תופס מיד את הנעימה הלבבית, המנוגנת שעלתה אחר כך מ’שם ויפת‘, מ’בישיבה של מעלה’ ומ’הנשרפים‘. אנו חוזרים ומטעימים. אין זה ספר של רומנטיקן מתקופת חבּת ציון (כ’שתי הקצוות' של ברודס). עינו הצלולה של מנדלי מגלה גם עכשיו כל מה שמעוקם ושאינו כשורה בכסלון ובקבציאל, אינו משלים עם שום ליקוי שבחיינו ובנפשנו. גם כאן הוא רואה את תפקידו לא לראות ולהעלות על הבד, כי אם לתקן וליישר. הואיל וזהו, לפי תפיסת מנדלי, מעין רומן היסטורי, הוא מעלה את תקלת החוטפים, נושא שכבר נזקק לו ב’מסעות בנימין’, מוקיע את טמאי־ישראל, הצדים, כעכבישים, את בנות ישראל ומעטים עליהן חרפת עולם. ואולם לא החטאים הגדולים בלבד הם המכאיבים. מזעזעת אותו, כמקודם, כל מדה של סכלות, של השגה קטנה, של ערמומית קטנה, – של חיים קטנים ומכוערים גם יחד. אולי זהו המכאיב ביותר, שהוא מכת־הכלל. רצונו גם כאן לשנות לטובה את פני היהודי מקבציאל, זה שעניות־החומר מביאתו גם לעניות־הדעת – לראות ביהודי קודם כל אדם נאה, שדיבורו פשוט והגיונו בריא: שהטבע לא הבדיל אותו לרעה משאר בני אדם בעולם. לא ‘יהודי למופת’ – חלומו של אחד־העם, כי אם יהודי שנרפא ממומיו הקטנים, יהודי שקומת אדם ותפיסת אדם לו – יהודי נורמלי זה, שבלעדיו אמנם גם אחד־העם אינו מצייר לעצמו חיי אומה מתוקנים. כבר בפרק הראשון אתה מבחין בטביעת עינו הקודמת של מנדלי. הוא שוב קובל, ש’בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הם חנויותיהם'… ולהלן: ‘כיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אדם נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי ובמקום שלשה בא הרביעי… כל אחד נטפל לחברו ואומר: יהיה חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה’… או: ‘הקבציאלי דל־גא הוא. כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה. תדע שהוא קבציאלי’… כל המחמאות הללו לקבציאל ואנשיה אתה מוצא בעמוד הראשון של הספר. אין להגיד, איפוא, שחיבה יתירה נודעת כאן מצד המחבר לקבציאל ומדותיה. אף־על־פי־כן, כן שאתה מפליג בסיפור, אתה מבחין זיקה אחרת, ראייה אחרת. העין, גם כשהיא זועמת, מאירה מדמעות חשאיות. הוא רואה עכשיו ללב הדברים. מישהו כאן עדיין מקטרג ומתקומם בעצמו לקיטרוגו. ופעמים יותר משהוא מחייב אחרים, הוא מחייב את עצמו. וזהו החידוש שבספר זה.

ב    🔗

את הספר כתב מנדלי כמנהגו, פרשיות־פרשיות, לסירוגין ובהפסקות יצק בדפוס ברזל כל פרק, כל פסוק. בית ישראל הוא שהוכה רסיסים ושעל יגונו יסופר כאן לדור ולדורות. בספּרו על הירשלי, סיפר בעצם על חיי עצמו, על חייו של כל יהודי, – על חיים ללא ילדות, על יתמות שוברת את הגוף ואת הנפש, על נדודי נוער וגעגועים אוכלי־לב. בספּרו על ציפה־סוסי, אחותו העלובה של הירשלי ועל מה שעלה לה, סיפר על אחיותינו, על בנות ישראל הנאות ועל עוניין ועל אבדנן, שאין מנוס ממנו בחיים ללא תקוה אלה. עם דמעות הרחמים ניתך גם הזעם על כל רשע ומעוול, אשר ידו תהי לטמא את החיים היקרים האלה, אבל הדמעות שוטפות את הזעם, והעין נעשית צלולה יותר. מה שנתן את עינו באהלי־עוני אלה, שינה את זוית ראייתו. הדמעות הן שציחצחו את עינו, עקרו אותו כולו מתחומי ההשכלה, שלא הוכשרה לראות אלא את הכיעור שבקליפה. הירשלי יצא מבית עניים. לייזר־יענקל אביו, אחד מ’כלי קודש‘, שמנדלי אינו נוהג חיבה יתירה בהם – חזן הוא ומתפרנס בדוחק ואף־על־פי־כן הוא מתגאה על קרובו גדליה־הירש, שבעל־מלאכה הוא, תופר ומטליא – אוי לאותה בושה! אבל ‘דל־גא’ זה הזורק מרה בבני ביתו, הוא אדם בעל־נפש, אב רחמן ובעל רחמן, ואת נפשו הוא מוכן לתת על בני משפחתו. אור זה של מסירות־משפחה שגילה מנדלי בענייה המרודים של קבציאל, שכל שהם עניים יותר, הם רחמנים יותר לגבי בני משפחתם (‘גם להם לב להרגיש כמו העשירים, שלוי עולם… ואפשר עוד יותר מהם’…) פייס אותו עמהם. לייזר־יענקל זה, המטיל אימה על ילדיו, כמה הוא דואג להם, כמה הוא מתגעגע עליהם ומגלה להם חיבה בשעת מחלה, וכמה מוכנים גם הילדים לסבל ובלבד שיעמדו להוריהם בשעת דחקם! כבר בראש הספר מובא הסיפור על ציפה־סוֹסי, הבת הגדולה של ר’ לייזר־יענקל, ‘צפור טהורה זו’, שלא יכלה לראות בצערם של מחמדי נפשה הרעבים ללחם, ומרצונה להמציא להם עזר מעט, עמדה והשכירה את עצמה לאָמה בבית עשירי־כסלון. סיפור זה על בת ישראל יפה ותמימה, שנתלבטה בנכר במקום שבעלי־בתים מנוולים התנקשו בתומה והיו מצירים לה על יופיה וטוהרה שלא הסכימה לזהמם, עד שהוכרחה לשוב שוממה ומדולדלת לבית־אביה – הוא מעין פרילוּדיה לספר כולו, ומנדלי מסיים את סיפורו העצוב עליה בדברי־קינה, שאף הם מעין ניגון־לואי לכל הספר: ‘אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך כשאַת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי־עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַת ושמם עולמך’…

ג    🔗

ברם, גם הירשלי, נער בעל חן, שנשא בלבו שפע חיים והמון כשרונות ומאויים – כמה עגומה היא הילדות שנפלה בחלקו! בעל דמיון הוא הנער וחומד את החיים בכל דמיו הרותחים, ומה מעטה השמחה שניתנה ‘לנפשו המדוכאה והרצוצה בלא עת!’ אף־על־פי־כן, כל זמן שהוא חוסה בצל אבא ואמא, חמימות־בית לופפת אותו, ואף ילדותו, ככל ילדות, ברוכה בשמחות־חיים, בגלי־חיים יקרים, המצויים גם במשכנות עוני. פרקי ילדותו של הירשלי הם מן המצויינים שבספר. נפש הילד הנפלאה, ‘המתחבטת כצפור נאחזת בפח’ טרם שוּדדה כליל. בית אבא הוא מבצר איתן, ואף אדמת קבציאל מצמיחה דשא ומגדלת אילנות, וגם להירשלי נהירין שבילי־יער ומחבואיו. הילדות, גם ילדות עגומה זו של ילדי קבציאל, צופנת תנחומים רבים, המשכיחים את העוני שבבית. אבל ימי ילדותו של הירשלי קצרים כל כך. הנה נעשה בר־מצוה, ‘עייר בלום במתג ורסן’ – תמה ילדותו. ‘לא ילד אתה עוד, הירשלי, אומרים לו הוריו דברי כיבושין – שלמו ימי ילדותך. הגיעה השעה שתדאג לאחריתך… לך למשוך בעול, לאכל בעצב לחמך ולסבול יסורים וענויים קשים אתנו יחד’. טרם התחמם האפרוח בקינו, וכבר שוּלח לנדוד, לבקש לו משען לחם בנכר. הירשלי נוסע עם הוריו לכסלון. חלומו של ילד קבציאלי על העיר הגדולה, ששם מזומנים לו חיים מופלאים, מתבדה מהר. קרת־נכר מלפפת אותו. אהה! עיר גדולה זו הומה מאנשים זרים ואין לבם אליו. ספסל בית־המדרש קשה, ואין באופק דבר שימשוך את הלב, שימתיק את מרי הנכר. מה נמשך לב הנער הביתה! כלתה נפשו אל מקום־המולדת! לא על אנשיה בלבד יתגעגע, כי אם על כל משעול, על כל סימטה, על כל גדר דחוייה! מה העמיק האמן לראות ללב נער, העוזב ראשונה את בית אבותיו! מה עוד ידמה לתיאור געגועים אלה, געגועי ילד שנעזב לבדו בעולם זר, ונפשו יוצאת אל הנפשות הקרובות לו כשם שגם נפשם יוצאת אליו מדי זכרם אותו? מה ידמה לרחמי ההורים, הרואים את ילדם ‘כשה אובד בעיר נכריה’ ואין לאל ידם להושיעו בלתי אם באותן חבילות עוני, שעוגות־בית וגרבים טלואים צרורים בהן. ‘האב והאם שניהם נאנחים ונאנקים, כשהם נזכרים בבנם הנודד והנעזב, שנפשם כלתה אליו – והגות רוחם הקשה תשית בגאון גליה ונמסרת על־ידי קוי רוח אלה בעצמם לתוך לבו של הירשלי. והנה לבבות מתלחשים ונשמות יחדו ממתיקים סוד – – ולפניהם תדוץ דאבה’… אך הנה נפסק יום אחד חוט של זוהר זה, הנמשך מבית אבא אל הנער. יום אחד מגיעה להירשלי הבשורה הרעה, כי אבא מת. נתמוטט המשען היקר. הירשלי יתום – קרה גדולה ונוראה נושבת מכל קצוי העולם ששמם עליו. בפרק זה על הקשר האמיץ של בני משפחה יהודית, שגם מרחקים לא יפרידו ביניהם, מרוכזת נפשיות יהודית, כשרון־אהבה יהודי. שירת אדם גדולה צרורה בו. אנו מכירים את החוטים האבטוביוגרפיים, שנארגו במסכת זו – מה שיספר אחר כך מתוך המית לב בספּרו על אביו, ר' חיים, ועל יתמותו המרה. ואולם הואיל וכאן יסופר על נער יהודי, על נכר יהודי, – היתה ילדותו של הירשלי – געגועיו, יסוריו, יתמותו, עלבון יתמותו – סמל היתמות היהודית. מה שאירע למנדלי, אירע לביאליק, אירע לבוקי בן יגלי, אירע בעצם לכולנו. האין זה סוד גדולתו של מנדלי שהיה באותה מדה אמן ואדם עממי? אמן, כרואה, כמגלם, כאיש הצורה, ואדם עממי – כלֵב חי ומרגיש ומשתתף. התאמה גמורה זו שאתה מבחין גם בביאליק. שני היסודות האלה, כשהם מותאמים בפרופורציה נכונה, הם הם היוצרים את המשורר הגדול, את המשורר הלאומי. כאן טבע ואמנות בקנה אחד. והפלא כאן, שהטבע לא דיכא את האמן, כשם שהאמן לא פגע במשורר. לב יהודי חם, כואב מפעם בכל השירה הגדולה הזאת, והירשלי שחזר בגדלו לקבציאל כמציל ומושיע, אומר מה שמנדלי היה רשאי להגיד על עצמו: ‘יהודי ככל אבותי, הריני חוט ארוּג ומסורג באריגה אחת עם אחי בני עמי האומללים’… ו’להרגיש בצרת עם ומכאוביו אינו יכול אלא מי שהוא עצם מעצמיו, אלא מי שחלקו ביסורים היה או הוה כהם וגורלם ככל המונם'.

ד    🔗

בספר זה, שבו נתן המחבר דין וחשבון לדור הבא על תקופתו, מדובר הרבה על דור ההשכלה ועל טיבו. מדובר לשבח ולגנאי לסירוגין, ופעמים גם בהעלם אחד. לאמתו של דבר, לא ראה מנדלי את עצמו כמשכיל אלא בצמאונו העז לדעת, בהטפה להשכלה אמיתית, רצינית, – להשכלה של ממש. בדור־דעה חפץ ולא ב’בעלי לשון' פושקי שפתיים. מעודו לא נלחם בדת ולא נלחם ברבנים. הרבה יותר מזה נלחם בהשכלה מדומה, במליצים ופטפטנים. את אויבו, אויב העם, ראה לא ברב, כי אם בתקיף המנצל, באיש־הקהל, באותם ‘היהודים היפים’, ‘בעלי הטובה’, שבהם הכיר את עושקי העניים ומשעבדי ההמונים. אליהם כיוון את חציו ב’האדם הקטן' ב’טַקסא‘, ב’סוסתי’ ב’לא נחת ביעקב' – אותם רדף בשבט עטו והוקיע את תרמיתם כמעט בכל מה שכתב גם לאחר שניטלה השררה מידם. את גלגולם הבחין באיש־הקהל החדש, שבצמאונו לשררה יחניף להמונים, בהשמיעו מה שהם רוצים לשמוע. יש שבזכרו את משכילי דורו יראה אותם לעומת אלה שבאו אחריהם כצדיקים, כאנשי ‘למד־ואו’. לא בלי התלהבות ידבר עליהם: ‘למראית עין היו יהודים פשוטים בלשונם ומעלליהם, אבל אל אלהים אך הוא יודע את הגיגם ואת כל הנעשה בקרב לבם: בהגיגם בערה אש – אש אהבה לכל יושבי תבל… צפו באספקלריא של דמיונם עולם חדש בתחלת יצירתו, עולם חסד ונאה – – – הארץ כגן־עדן תהיה לדרים עליה’… ‘המשכילים הראשונים האלה היו לאגודה אחת וחיו באחוה ורעות כחסידיו של רבי אחד, אלא תחת משקה שתו בצמא דברי נביאים ודברי אגדות והיו כשכורים מכל שיחה נאה, ומי שבא לחסות תחת כנפי ההשכלה היו מסייעים לו באהבה, ששים ושמחים כאילו הוא עושה עמהם טובה גדולה’… ודאי שאותה שעה זכר את גוטלובר ואת בתו, שהסבירו פנים לו בבואו לקמניץ עני בכסף ועני בדעת. אבל אפשר, שמתפעל הוא בעיקר מאלה שהיו יהודים פשוטים ולא התנכרו לאחיהם, כמשכילים שבאו אחריהם. הדברים נוטים לכאן ולכאן, ומה שמשורר מדבר פחות חשוב ממה שהוא מראה. רפאל המשכיל שבסיפור טוב בלי ספק בעיניו כאדם בעל לב רחמן וכפטרונו של הירשלי. אבל כמה חמימות בעטו בהראותו את ר' אברהם, מקובל ותמים ובעל ‘לב פיטני’ זה, השש להיטיב. ברפאל הוא רואה אדם היודע את אשר לפניו, אדם שדעתו צלולה ואינו שוגה בדמיונות. מנדלי אהב טיפוס זה. את ‘איש המדה’, שמעשיו מחושבים ואינו סומך על הנס. גם באהבתו לחנצה הוא נלהב ופיכח כאחד. על חנצה, בת־ישראל אוהבת זו, שכיון שנתנה את לבה לו, שלהבתה הנסתרת לא תנוּע, אָצל מנדלי חן יותר משאצל על אוהבה; שמהלכו זהיר, והוא מתקרב פסיעה־פסיעה אל מטרתו. כמנהגו באהבה, מנהגו של רפאל במסחר. מלא עניין ויכוחו עם ר' אשר ‘הארי שבחבורת הסרסורים’, דמות שעלתה מאד לאמן, אולי משום שנתכוון בה לא לגלות את ‘נגע הספסרות’ כי אם לראות, להתחקות, להכיר את ‘איש האויר’, היהודי האומלל בכל מעקשי נפשו ובכל יסורי נפשו יחד. זהירותו של רפאל במסחר אינה, כמובן, לפי רוחו של ר' אשר, ולא רק משום שהוא נפסד על ידה, – היא גם נגד כל התפיסה היהודית. לכל טענותיו של רפאל שמסחר טעון ‘מתינות ותבונה’, הוא מתיחס בביטול גמור. ר' אשר אינו יודע אלא סוד אחד במסחר – את הבטחון, ‘זה הניצוץ שבלב’. זהו מה שהסיק, שהוכשר להסיק מחייו, מנסיונותיו – ש’הכל בידי שמים‘. אין הסוחר צריך אלא למזל, טוען הוא וטוען לא בלב ולב. ‘מזל מחכים, מזל מעשיר’ – והשאר דברים בטלים. אשר זה מנסה לסובב את רפאל בערמה, לזרוק בו מרה, מאמץ את כל חריפותו הסרסורית כדי להשפיע עליו שיתן סחורתו בהקפה, וללא הועיל. צלילותו של רפאל ומנוחת דעתו עומדות לו כנגד חריפותו וערמתו של ר’ אשר. והסרסור יוצא ממנו פעם בפעם בפחי־נפש. ואף שדעתו של מנדלי עם רפאל, לבו עם הסרסור העלוב. זהו מה שמבדיל בין מנדלי לשעבר למנדלי של עכשיו. לשעבר היה מכריע, כרפאל, לחובה והיה סבור כמותו, שרק אומה ירודה מסוגלת להעמיד מנוולים. כשניצלה ביילא ממערת־הבושת, ולב רפאל מר לו על הנבלה, הוא מטיח את אשמתו כלפי האומה. ‘הנה כן העם הזה וכן הם יהודיך’ – הוא קורא במרירות, בספרו לר' אברהם על מה שאירע לביילא: ‘דרכי חייהם פרועים ומעשיהם מעשי סדום’. עכשיו הוא שם בפיו של ר' אברהם ש’ישב מבולבל כאיש שנכוה ברותחין, כשהוא מנשב בירמולקתו על ראשו ומביט לרפאל הבטה משונה‘, את הדברים שבהם שוב הבנה והשתתפות כאחד: ‘אתה מגנה את ישראל במעשי סדום ובאמת לא כך הוא, אלא מעשי הגלות מעשיהם. וחילוק רב יש בדבר: אנשי סדום בטבע ברייתם היו רעים וחטאים, ואנשי הגולה אפילו הצדיקים שבהם על כרחם נעשים פעמים חטאים’… כאן, בפסקה קטנה זו, הקו המפסיק בין תקופה לתקופה. כאן מתגלית תפיסה ציונית בהחלט. רחמי המשורר מתגלגלים לא על צדיקים וזכאים בלבד, כי אם גם על סרסור, שאינו יפה־נפש כל עיקר, אבל אדם מישראל הוא, שחייו עלובים ופרנסתו מרה ובנפשו יביא לחמו. זוהי הראייה החדשה. ר’ אשר זה שבר־דעת ובן־תורה הוא, מחסורו, העדר כל משען נאמן בחיים, הם שעיקמו בו מדת־אדם נכונה. מנדלי מזדהה כאן עם ר' אברהם, ואינו מגנה את העלוב, כי אם מראה את תהום חייו המחרידה. זוהי הסניגוריה של האמן. בפעם הראשונה, אולי, צוייר בספרותנו סרסור יהודי אומלל בכל לבטיו, בכל נפתולי נפשו – בכל אותו המרץ שהוא משקיע במלאכתו העלובה ללא פרי. אותו פרק שבו יסופר על התרוצצותו הנואשת של העלוב כל יום חמישי, כדי להשיג גמילות־חסדים לצרכי שבת ללא תוצאות, עד שהוא אנוס לבוא אל ר' אברהם, עני כמותו, שילווה לו איזו פרוטות ולא יעשה את שבתו חול, – מראה את מנדלי החדש; לא הסניגור, לא משהו ממדתו של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, המעלים עין ואינו רואה אָון בישראל, – כי אם דוקא הרואה, אך הרואה עד הסוף. ‘הירח בשמים השגיח אל מחזה־תוגה זה והיה עד לפרנסת בני ישראל, איך זה רבי אשר, הראש בכל הסרסורים והטרוד תמיד במשא־ומתן, נתן לתוך כיסו באנחה מרה מה שקבל מיד רבי אברהם בתורת גמילת־חסד לכבוד שבת ולאחר רוב עמל ועבודה קשה וריצת רגלים כל היום חזר עיף ויגע בכמה פרוטות, שאינן שלו, לביתו – לאשתו ולבניו… הירח ראה אדם מישראל זה, את עמלו ואת לחצו, ועל חוג שמים התהלך לו אט וצורתו עצובה’.

ה    🔗

‘עמק הבכא’, שדרך כל מדוריו העביר המחבר את הירשלי, היה נורא שבעתים, – היה שורף את נשמתו, עד לבלתי השאר בו לחלוחית כלשהי, לולא הזמין לו מזלו קומץ רחמנים, אנשי־לב, שהיו לו שילומים מעט לכל הזוועה שמצאה אותו בדרך. עצם קיומם היה צורך חיים לנפשו בדרך, כדי שתכשר לסבול ותכשר לשגשג. יחידי סגולה היו כרפאל, כר' אברהם, איש חסיד וענו, טוב וצדיק זה, שמנדלי חלק לו אור ונדיבות לאין שיעור, ושבכל זאת טבע בו קוי מציאות ולא הפך אותו מעין סמל מופשט שאין בו רוח־חיים. כמה חיות בשיחותיו, בכל תנועותיו (זכרו נא את מבוכתו בשעה שרפאל מקטרג על ישראל, המתבטאת בתנועה אחת ציורית, שהוא מנשב בירמולקא שלו על ראשו). לא פחות חיה היא רייזא הפונדקאית, שאותה צייר במכחול פלמנדי – בגסות חיצונית, המכסה על טוב־לבה הפנימי. שעה שר' אברהם ורייזא מזדמנים יחד (כשביילא נגאלת מן הטורפים בדרך נס) כל חלל הבית מתרעד משפע אהבה ורחמים: ‘ר’ אברהם ורייזא עמדו להם לבדם בירכתי הבית, היא מטפחת פעמים על לבה ומקנחת חוטמה בבית־יד של כסותה, והוא עיניו מרטיבות, ושניהם מנענעים בראשם פעם על הירשלי ופעם על ביילא. ר' אברהם מחליק את זקנו ומחכך את מצחו ולבו צועק: הוי, רבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו, חרפת עמך ישראל‘… הנפשיות הגדושה אינה פוגמת כל עיקר בקויה הבולטים של התמונה. לכל משורר מדת־חום משלו, ומה שנראה סנטימנטלי אצל אחד, היא הטמפרטורה הטבעית אצל אחר. בר’ אברהם נתלבשה דמותו של ‘בעל־אגדה’. מנדלי טבע בו לא קוים של אדם נוח לבריות לבד, כי אם גם משהו שבניגוד לכובד־הרוח, שבניגוד ל’בעל־הלכה' עם דיקדוקיו וחומרותיו. ‘נפשו צמאה לאגדה ולדברי נפלאות… וכנגד זה הגמרא היתה לו כעין פת צנומה שאין בה לחלוחית’… הוצק בו אותו נועם שבתום לב, שמנדלי אהב כל־כך לגלותו בזקנים, שילדותם נשתמרה בהם. נועם זה שבאגדה הבהיק לו בעודנו ילד ולומד עם אביו לפנות בוקר בבית־המדרש. כנגד החסידות הבעש“טית, שאודיסה, הכבדה יותר, לא גרסה אותה מעולם בפה מלא, הובלטה כאן, קודם על־ידי מנדלי ואחר כך בעומק נוסף על־ידי ביאליק, האגדה כתורת חיים מאירה. קו משותף הוא להם. לשניהם היתה האגדה ‘כטל המתבקש לעולם’ – טל שנתבקש לצמיחה החדשה, ללב האומה שצמא ללחלוּחית של ילדות. בר' אברהם היה גם ניצוץ של ‘חסיד’, אבל הוא מובלע כולו בשלהבת קדומה יותר – בזו של ה’זוהר‘. מנדלי שהוחזק חריף ופיכח ואיש־השכל רואה ב’זוהר’ עמוד אש האהבה, שהופיע לבני ישראל ראשונה בחשכת דורות־הבינים. ספר־אהבים ראשון, ‘שיר השירים’, שיר דודים בפי אל רחום וחנון לכנסת־ישראל סגולתו. הערכת הזוהר בפי מנדלי אף היא מאותות הזמן. ההשכלה לא השיגה את שירת האגדה; לא כל שכן – את שירת המסתורין שבזוהר. בספרו ‘בימים ההם’ הוא משבח את החסידים שהכיר אותם בימי נדודיו (קאפּוּלי היתה מקום של מתנגדים), ‘שתפילתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם’. מהם למד אז, במצוקות נעוריו, לעשות תפילתו רחמים ותחנונים והשתפכות־הנפש‘, ושירת התפילה האירה את נפשו. מאז השיג את החיוב שבחסידות, אבל ההתלהבות הקיצונית (ככל קיצוניות), היתה זרה לרוחו. לפיכך הבליט בר’ אברהם את אורה המתון, החם ואינו צורב, של האגדה – שלהבת מזוככת זו, שהרנינה את נפש הילד לאחר הגמרא היבשה. הירשלי שהיה בעל דמיון ובעל לב פייטני, כידידו הזקן, לקח את לבו של זה בסגולות הקרובות לו והיה שוקד הרבה לטובתו; ואולם הירשלי עצמו נמשך למשה’לי חברו אולי דוקא משום שהיה מחמיר יותר, מתמיד יותר ממנו. כנגד אופיו הנלהב ביותר, היה הוא, הנער המתון והשוקט, משענת טובה. במשה’לי נתלבשה עקשנות נסתרת לאהבת־התורה, וכל שתבעה מאמצים יותר, יקרה עליו יותר. לעומת הירשלי שהיה שוגה בהרהורי לבו ויושב כחולם, היה משה’לי שוקד על הגמרא. ‘הגמרא ראשית הכל היא’ – היה עוקר את חברו מהרהוריו ומחזירו אל ההלכה. ואולם מנדלי עצמו לא די שהיה שוגה, כהירשלי, במדרשי אגדה, כי אם הם שנעשו גם דפוסי נפשו בהתבגרו כאמן, והם שיצרו את הקצב לכל אופן ביטויו והסברתו. בכל שירת ‘בעמק הבכא’ משוזרים חוטי האגדה כפלגים מאירים. אתה נתקל כאן בקטעי־אגדה שהמחבר ממשיך אותם כדרך שבעלי־אגדה היו ממשיכים את המקרא – ופעמים אין אתה מבחין בין ההמשך ובין מדרש אגדה ממש: אותו הקול הלבבי, אותו דו־שיח בין הקב”ה ובין כנסת־ישראל ואותה חמימות שבהשתפכות הנפש, שבהתחטאות היהודי לפני אלהיו. הנה דוגמאות מעטות: ‘רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית־מדרשך כמה הוא גדול, שכל הישן עליו לילה אחד וכף ידו מראשותיו ועמד למחר ונהפך לאיש אחר… עוד יעקב אבינו בשעתו, שלן במקום ההוא בדרך ואבן למראשותיו, ומיד כשעמד בבוקר הרגיש בו, שאין זה כי אם בית־אלהים… ועוד הפעם רבונו של עולם! גלות זו מתנה מאתך לעמך ישראל, במה כוחה גדול, לעשותם למיני בני־אדם משונים בעולם, שאין מזלם ופניהם ותארם כשל שאר הבריות? בשעה שאחרים ילדות עדיין בהם, מתהוללים ומשחקים ולבם לחיי העולם־הזה, הנה בנך יחידך, בחירך נקמט ומזקין בלא עת… חושב ומהרהר, מוחו טס ופורח באויר תמיד ואין בלבו אלא התכלית’… כל זה כנגד הירשלי, שגלה מעל שולחן אבא ואמא וטעם בראשונה טעם של שכיבה על ספסל בית־המדרש בכל מרירותה. אתה מבחין בכל הספר מרירות זו של ילדות מקופחת, של נערוּת ללא־שמש, שכל מה שניתן לנו תמורתו במאוחר, אין בו כדי לכפר על ‘אביבו העשוק’. מנדלי מקונן כאן על נעורי הירשלי ועל נעורי עצמו, וכשהוא נזכר בכל הצער והיסורים שהיו לו להירשלי עד שניצח וכבש ‘הר גבוה’ זה, הוא שואל: ‘וכי כדאי היה אושר מדומה זה ודמות ממועטת זו להמעיט בשבילה, ומה החיים הללו התלויים מנגד שיהיו ממיתים עצמם עליהם ומאבדים בעמל וצער וסיגופים ימי העלומים?’ כל דפי הספר שהם גדושי מראות ועלילות, שקויים אלגיוּת שירית זו על חיים שקופחו גם כי נפל עליהם אור באחריתם.

ו    🔗

שירה זו חוזרת כמעט על כל המוטיבים, שמנדלי נזקק להם בחיבוריו הקודמים, בתוספת חידושים רבים. כל זה נצטרף לרקמת חיים גדולים – לספר החיים. בלוותו את הירשלי מראשית ימיו בדרך היגונים הארוכה, הוא מעביר לפנינו חיי אדם שלמים – ילדות ובחרות, נעורים ובגרות, אכזבות ואבדות – למן מות אביו האהוב של הירשלי עד יום עמדו בבית־העלמין של קבציאל ‘אצל גל חדש וגדול, קבר אם וקבר שתי בנותיה, שנאנסו ונהרגו ביום אחד, ביום עברה ופורענות’, ובשמעו קול מתפלל ואומר: ‘את נשמת הקדושה ביילה בת בנציון ונשמות בנותיה הטהורות והקדושות’ – אותה ביילא, הילדה האהובה, שהסעירה ראשונה את לבו הצעיר! בלוותו את הירשלי, שחייו – חיי עצמו, סקר את אוכלסי ישראל; וכל כמה ששירה זו משוחררת הרבה מטענות המשכילים, שהתבוננו מרחוק ולא ראו בצערם של ישראל, לא היתה אף זאת ראייה של רשות, כי אם מסירת דין וחשבון, שיש להסיק ממנו מסקנות – למצא דרך להצלה. לא ‘להגיד לעמו פשעו’ בא הפעם, כי אם להראות את נגעי האומה ולהראות מה שגרם להם. כאמן, שעמד במלוא כחותיו, חפץ לצור צורת דור על דיוקנאותיו, על נציגיו מכל פינות העם. לפיכך איכלס את ספרו בטיפוסים שונים ומשונים, שהיו ושלא היו מעניינו קודם. אתה נתקל כאן בעניי עם שבעצבון יאכלו לחמם וכל ימיהם רעים; בדמויות חביבות כרייזא הפונדקאית, ביילא, מלכה־טויבא, אמו של הירשלי, שמואל הסמרטוטר, משה’לי; וכנגדם ‘כלי קודש’ ואנשי צורה כלייזר־יענקל, כר' אברהם, סניגורם של ישראל; משכילים אנשי לב כרפאל, כמיכאל ספיר, ראש החכרנים שבאיפרכיה, וכנגדם סרסורים למיניהם ולדרגותיהם, כר' אשר, איציה סקטור, והמון אנשי־תחתית, זאבי אדם, רשעים בישראל כחוטפים שניאור־וואלף ושותפו, כשמריל, כהאדיל הסרסורית, שיינצא, לוי בחור, שאת נוולותם נתכוון מנדלי במיוחד להוקיע – לתת בהם סימנים, כדי להזהיר את בנות ישראל האומללות, הנופלות ברשתם. בקוים מעטים ודקים העלה דמויות של חללות כגיטל ‘התוגרית’, שגם בנוה־הטומאה לא נכתמה נפשה והיא שמה נפשה בכפה ומצילה בחכמתה, ברחמיה את ביילא, ובעיקר – זו של איידיל, החכמה, בת־הטובים, שנלכדה כצפור בפח המנוול שמריל, שהקיף אותה בחוטי ערמה, ולאחר שהיתה למרמס כולה, טרפה את נפשה בכפה – בת ישראל טהורה זו, שעליה קונן המחבר: ‘הוי, איידל, אחותי העלובה! לידי מה הביאוך במעשיהם! אוי, איה אתה, אל מלא רחמים?’. כך מספר משורר לא על זרים, כי אם על נפשו, על אסון חייו, על חרפת חייו. כך לא קונן שום מספּר עברי על ירידת עמו. רק בשירת יל“ג אתה מוצא משהו בדומה לפרץ רחמים וכאב זה; אבל יל”ג מאמין, שבהוקיעו את החוטאים עשה את שליחותו, בעוד שמנדלי, דרך אספקלריה של ר' אברהם, רואה את כל לבטיו ואת כיעור מעשיו של יהודי, כי יפשע על פת לחם. הוא יכול רק להוריד את דמעותיו הרותחות, להתפלל ולקרוא להצלה.

ז    🔗

עם כל מה שהכל מוצק כאן, כבשאר ספריו, אתה מבחין בשירה זו שוב אותה חלחלה עממית, אותה חמימות שבלב, שרק עמהן ההבנה המלאה. הן שהביאו את מנדלי לנקוט לא רק את נוסח האגדה, כי אם גם את תפיסת העולם של האגדה, שחסד ורחמים ביסודה. בנעימה אגדית זו נשתנה הקול, ועמו הזיקה של המשכיל אל מומי עמו. בקול זה הורגשו הירהורי חרטה על חטא שחטאו המשכילים, שלבם לא היה שלם עם עמם. לשם כך גם יצר את דמותו של מנדלי, זה שלשונו עדיין לשונם של המוני האומה ורגליו עומדות בתחום, שיהיה המתווך, הפה והמליץ ביניהם. דמות זו יצר לפני ימים רבים, כשקרב אל אחיו, אבל משהו נעלם גם ממנו עד כה, ולא נתגלה אלא עתה, בסוּר יין ההשכלה ממנו, – בהרגישו שיהודי אינו יכול להתיישר באשר יותר מדאי נמוך הגג הנטוי על ראשו. אולי כובד היאוש הוא שהניעו לבקש מחסה גם בחסידות. ולא ר' אברהם, כי אם דוקא רפאל המשכיל הוא המשיג, שהחסידות, בצורתה הטהורה, היא תמצית הבינה, כוח הנפש לעמוד בפני הרעה באין מפלט: ‘אני אומר תמיד – אומר רפאל לר’ אברהם – שפייטן אתה וחסידותך פיוטית… חסידות טהורה מרוממת את הרוח, מחממתה ומלהבתה… מנשאת את נשמתו של אדם מעלה מעלה לעולמות העליונים שיש בהם קדושה ומנוחה‘. ברוח החסידות היא שבכאן, – הרבה יותר מאשר ב’ספר הקבצנים’ – מצויים מקרי הצלה בדרך נס. נס הוא, שהירשלי מכיר את האדיל הסרסורית בשבתו על יד החלון בחדר רפאל בין המון החוגגים; שה’תוגרית' מוצאת דרך לגלות את מקומה של ביילא ולהצילה; שבשעה שהחוטפים חובלים בשמואל, מחישים לו הצלה החכרנים, שהגיעו פתאום למקום המעשה; בגילגולי המאורעות הרבה מן הסיפור ההרפתקני, אבל כמה חכמת אמן בתיאור דמויותיהם של הנבלים! אף שכולם עינם אל הבצע, ואין אחד טוב מחברו, הרי הם כולם שונים בדיבור ובתנועה, בצבע הכיעור האנושי, שכל אחד מהם מגלה אותו על פי טבעו. שמריל זה, שמראהו מראה אברך מהוגן ובן־טובים והוא יודע לצוד בחלקת לשונו את איידיל, לב־מתנה, הרוחש לו אמון גמור, וכנגדו לוי בחור, היורד לגוב קרבנותיו כזאב טורף, הוא מדגים את הכיעור ללא מסווה; או שתי הנשים ‘הצדקניות’, האדיל הסרסורית ושיינצה בעלת ‘הבית’ – כמה שנוולן מתגלה במעשיהן, הוא בא לידי גילוי שבעתיים בשיחתן, בכיעור שבפה. ואמנם – בגילוי הכיעור עד תהומו ניכר כוחו של אמן.

ח    🔗

כנגד מערוֹת זועה אלה, בהן הראה לנו את בנות ישראל הכשרות בהתענן תחת ידי אכזרים, – ולא יאמן כי הידים הטמאות האלה ידי ישראל הן, – הראה המחבר, כאילו חפץ לפייס אותנו במקצת, אהבתם של ילדי ישראל, זו של הירשלי וביילא – אהבה ביישנית, רחמנית, שלהבת טהורה בלבבות טהורים, אשר במסתרים תוקד, ואין ערוך ליופיה, ואין ערוך ליגונה ולנקיונה. אהבה זו אינה בולטת, אינה משתלטת בגלוי גם על אלה, שפגעה בהם. ילדים אוהבים הם. ולא תמיד הם מכירים באהבתם; והם גם בני־עניים, ואינם פנויים לרגשות משׁכּרים אלה, וטרם ידעו מה טיבו של גל רותח זה אשר יציף את לבבם שעה שהם מזדמנים יחד או כי תגונב הדמות האהובה בלי משים לתוך הרהוריהם המוצנעים. לעומת הירשלי, בנו של לייזר־יענקל החזן, שיחסנותו של בעל־תפילה חופפת עליו והוא עצמו בן־תורה המכיר בחשיבותו, אין ביילא, אלא בתו של זגג ובנאי עלוב, מטופל במשפחה ומחוסר לחם. מורים לא לימדוה ואומנות לא טיפחוה, ואף על פי כן כמה ידע המחבר לשפוך עליה רוח חן של בת־ישראל ברחמיה על הוריה ובענוות אהבתה. מזעזעים מאורעותיה הדרמטיים, נפילתה בפח, לה פרשה האדיל הסרסורית, ופלא הצלתה. אבל על כל פגישה ארעית עם הירשלי נסוך משהו שמרעיד את הלב במתיקותו האביבית. רק משורר רואה בעין חוננת כזו נשמת נערה פשוטה, כל שפוּני־טמוני יקרותיה, שהטבע חלק לה, שבית יהודי הנחיל אותה. ‘הרי הירשלי לי כאן’… – היא נזכרת בנער החביב בשעה שהיא נמצאת במאורת לוי בחור ואינה מכירה עדיין באסון שאירע לה – ‘אבל מה לי שאני מתגעגעת עליו ומשתוקקת לראותו, ובשעה שאני רואה אותו מקשקש שם בתוך לבי? וכי אחי הוא? – לאו! חתן? – לאו! ומה זה ולמה זה… אפשר זה שאני מהרהרת בו עבירה היא? אבל, אויה לי, מה אעשה אם לבי מהרהר מאליו… אפשר הייתי צריכה לומר: איני רוצה… איני רוצה לראותו? אוי ואבוי לי, אל נא אכזב בלשוני, הרי רוצה אני ורוצה’… שורות, שאפשר היה לנסחן בחרוזים כזמר־עם. ומשהו כאן אפילו מ’שיר השירים' בלהט צלילו ובענוות ניבו. כלום יד לא לב כתבה טורים מלוהטים וזכים אלו? לב זה, של ‘יהודי היהודים’, שראה את ענות עמו, נכמר למראה האהבה היהודית, המתגלה כאן בכל יופיה הצנוע. בכל הספר מחלחלים רחמים כבושים אלה, רחמי אב על בניו הנדחים, וגעגועי ילד לוהטים בנכר על בית אבא, – כל אותה מסירות מרוממת רוח של עלובי־גורל אלה המתלבטים ככבשים אובדים בחיים, ומוכנים לתת את עצמם כופר חייהם של הקרובים להם. כל זה סוּפר כאן במין הודיה פנימית מצד המשורר, הודיה על העושר הנפשי הרב המצוי גם בשפל־חיים זה. ומי איש וקרא רק ‘בעמק הבכא’ בלבד, ימלאנו לבו לראות במנדלי סופר שאומר דילוטריה על ישראל!

 

פרק אחד־עשר: בימים ההם    🔗

א    🔗

בספר ‘בעמק הבכא’ רב היסוד האבטוביוגרפי. אתה מבחין בו גם מאותה נעימה אינטימית, שאין אדם מספר בה אלא על עצמו, על ילדותו, על מה שהשיג ועל מה שלא השיג בחייו. הירשלי ומנדלי מזדהים, כמובן, לא בכל, אבל בנקודות רבות. אותה היתמות המוקדמת, אותם הגעגועים על בית־מולדת לאחר שהנער היה אנוס לנדוד אל הישיבות בנכר, אפילו באהבת הירשלי לביילא יש משהו מאהבת שלמה’לי לפראדל. כל זה ניתן שם דרך אספקלריה של האמן, בצורת הכללה. על כמה מן המאורעות האלה חוזר המחבר בספרו ‘בימים ההם’. ואולי דוקא משום שצביונם אישי יותר, אורם ויגונם נוגעים עד הלב כל כך, ספר זה עורר התפעלותם של בני דורו, כ’בעמק הבכא‘. ואמנם עושר רב של שירה ושל הוי עממי כאן. אף שאין דומה בספרי מנדלי ל’בעמק הבכא’, שירה שהורחבו בה יריעות יצירתו עד קצה גבול יכולתו. בה נכלל עולמו של מנדלי, כתורתו, בשלמות של ביטוי וצורה והיקף כאלה, שכל הקורא את ‘בעמק הבכא’ בלבד, כאילו קרא את כל ספרי מנדלי. אף־על־פי־כן,¬–קובע ‘בימים ההם’ מקום מיוחד וחשיבות מיוחדת ביצירת מנדלי. ספר זה כאילו משלים את מה שחיסר המחבר ביצירות אחרות. בכלל חידוש הוא שבספר זה מנדלי מגלה את שאיפתו להנחיל לדורות הבאים לא את פרי שירתו בלבד, כי אם גם את עצם נסיונות חייו, את הדברים כמו שהם, כחומר היסטורי־אתנולוגי. ביצירות אחרות נדחק תמיד החוקר מפני האמן, אף שאתה מבחין תמיד זיקה זו ל’הלכה‘. הוא בעצמו הגדיר יפה את דרך יצירתו: ‘הוא מסתכל בכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים, שמתבוננים בטבע הברואים על הבהמה, הרמש ועל כל בעלי־החיים למיניהם’. דרך זו היא דרך ‘הטבעיים’. בספר תולדותיו כאילו משלימים שני היסודות, אף שידו של בעל־האגדה גם כאן על העליונה. ואפילו פרקי הפולקלור הופכים שירה תחת ידו של האמן. את חכמת האמן, הנותן לעצמו דין וחשבון על טיב יצירתו ודרכיה אתה מוצא ב’פתיחתא’ של הספר, שהיא יצירה נפלאה בקטעי המחשבה אשר בה לא פחות מאשר בקטעי השירה. מעין התנצלות כאן על שצימצם את שכינתו ‘ועשה את הכסלונים מעין לספוריו’ ולא שעה אלא מעט מאד אל ‘החדשים’. ‘זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי… בזמן שהאחת מושכת כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנוונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמנא ליצלן מאותה סחורה חדשה ומיני תכשיטים של זמננו בישראל. כל מה שאתה רואה אינו אלא רמאות ואחיזת עינים, חרס מצופה כסף, נאד נפוח וריק… אין טיפוס גמור בטיבו ואפיו העצמי. הכל גולמים הם.¬–פושקי שפתים מתופפים, תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול לא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצוניים… וזאת צווחת: כלך אצלי לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם… כמה שאין ההווה שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי בו עיקר המציאות’… ולא חשובה המסקנה, שהאמן עצמו מסיק להלכה¬–שהכשרון להיזקק גם לישן וגם לחדש אינו מצוי אלא ‘במי שהוא חכם גדול מגאוני הדור… ואני הריני מהבינונים, שאינם קופצים על כל העבודות הבאות לידם, ועבודה זו, שנוטלים להם, היא אומנותם כל הימים’. למעשה, נמשך מנדלי, בלי כל נימוקים שבשיטה, אל עולם ילדותו ובחרותו. הרגיש, שמשהו לא הושלם במלאכתו, כל עוד לא העלה את הדמויות הקרובות לו ביותר. מה שעשה מנדלי בספר תולדותיו עשה אחר כך ביאליק ב’יתמות', אלא שמנדלי הגיע לימי הנדודים של הבחרות, וביאליק עמד בדמויות אביו ואמו, ואולם עד מה קרן אורו של עולם עגום זה בשירתו האחרונה! גם על עולמו של מנדלי נפל אורה של אהבת־ערב, של חנינת־ערב, והרבה היינו חסרים בדמות מנדלי לולא ראינו אותו כאן בצמיחתו הראשונה.

ב    🔗

אותה שעה, שגמל להומור, להסתכלות, שהעין והלב משותפים בה (לפי הגדרת ביאליק)¬ – הוכשר לשוּב אל מעינות ילדותו ולספר לנו את קורות חייו. ‘בימים ההם’ נכתב אף הוא, כרוב ספריו, מגילות־מגילות. האמן שבע־הימים שוהה מתוך אהבה על דמויות הבוקר החביבות. בספר זה הגיע למדרגה של אפּיקן, שהעולם מלבב אותו במראות לא פחות מאשר במאורעות. וכלום אין המראות עצמם המאורעות הגדולים בחיי הילד? לאט־לאט הוא רוקם אותם, כאילו קשה עליו הפרידה מהם. לשום ספר לא נגש ‘ביראה ובאהבה’ כמו אל ספר זה. בפתיחה ידובר חגיגית על כך. ואולם מן המסופר כאן חשוב לנו ביותר המאורע של הבחור העני, שביקש מקום לינה בבית האולפנה, שהאמן היה מנהלו, וגורש על ידו בחרפה. חרטה זו שהירהר כשלב המשורר נתעורר על מעשה המנהל הקפדן היא שהכריעה לכתיבתו של ספר אבטוביוגרפי זה. בוידוי קטן זה יש רמז לרעיון שנתכוון לו מנדלי בשירת ערבו הגדולה. אפשר שמה שנתכוון לו שלא מדעת¬ – לא היה גם תיאור העבר על מנת שלא ישתכח מלב הדורות הבאים. המניע הפנימי היה אחר. בחפצו היה לשוב ולחיות את חיי יתמותו ונדודיו, לשוב ולטעום בחזון את טעם מרירותם ועלבונם, כדי שיזדכך בכור עוני זה, שיצרוף את עצמו בזכרו כל מה שעבר עליו¬–שיתעלה וישתחרר מכל קטנות, למען יכשר לשאוב ממעין האהבה. כי על־כן שפוך על כל הפרקים האלה נוגה חמים זה, השופע מנשמת אדם בהביטו מפסגת יומו על כל מה שעבר עליו. כל חציצה לא היתה עוד בין המשורר ובין העולם המתואר על ידו – המרחק טיהר אותו. כל שליחי החיים הטובים, שנזדמנו לו בדרכו, קמו שוב לנגד עיניו¬–איייזיק נפחא, יהודי טוב ומבדח זה שבקרן־זוית של בית מלאכתו מצא מפלט לו מכל אותם היהודים ‘הנאנחים והנאנקים, שצר לו המקום ביניהם’; הירצל הנגר, אמן ואיש־טבע זה, יהודי משונה המנגן בכנור ומטפל בחיות ועופות ושיש לו מאחורי ביתו גן של ירקות ושל אילני מאכל, שבצלו הטוב היה הנער חוסה מחרבוֹני העיירה; איציק החייט, שבבית מלאכתו ספג את חמימותם של שירי־העם בראשונה¬ – את כל אותם ‘הזקנים־הנערים’, שהשאיר אֵל עוד לפליטה בעיירה המדולדלת, כל אותן האכסניות של תורה ושל רחמי־אדם, שהזמין לו מזלו בדרך חייו הארוכה, זכר עתה, בערוב יומו, והשהה עליהם את מבטן הצלול באהבה.

ג    🔗

בפואמה גדולה זו יש, כמו בכל יצירותיו, כמה פרקים בודדים שבהם הוא רושם לזכרון מראות ומנהגים, מעשים ומאורעות, ואפילו מחשבות ודעות, שיש בהם כדי להאיר את העבר ¬– מין ‘חומר גלמי’ בשביל הכותב קורות העתים ‘חומר לבונים הבאים’. כבר אמרנו: חומר לבנין היה לו למנדלי תמיד חשוב כבנין עצמו. אכן גם ב’חומר' זה, כשהוא לעצמו, משוקע כל כוחו של בנין. באופן מסירתם של הדברים הפשוטים והמופשטים ביותר יש תמיד משום מתן־דמות ויציקת־מטבעות של ביטוי עברי־מקורי. הכל כאן טבוע בחותם של יוצר, שלא הוציא מתחת ידו אף דבר וחצי־דבר אשר לא התיך אותו התכה חדשה במצרפו של סגנון האומה.

 

פרק שנים־עשר: הסגנון    🔗

מנדלי היה סופר בעל עצמיות בלתי מצויה. וכל מה שהוציא מתחת ידו חתום בגושפנקא של סגנון עברי מקורי ורב־הבעה,¬ – חותם אישי וקיבוצי, שאין להפריד ביניהם. הוא היה קולט את העולם והטבע קליטה יהודית כזו, כאילו בו נתגלמו כל חושיה העצמיים, כל כלי־קיבולה הרוחניים של האומה. ולפי הקליטה היה גם הביטוי. גם זה ניתן כולו משר־האומה לבא־כחה הנאמן. מנדלי לא היה מבקש לו אמצעי־בטוי מבחוץ. עולמו מצא תמיד את לבושו באוצר האומה. אכן סגנון זה לא ניתן לו אלא לאחר הכשרה קודמת ולאחר מאבק מרובה. רק לאחר שפרק מעליו את שריונה הכבד של המליצה שעליה חונך ונשתחרר מהלכותיה הפסוקות של ההשכלה והירבה להסתכל בחיי העם וספג את אוצרות לשון הדיבור העממי וכרה במכרות־הכתב של כל הדורות, הוכשר ליצירת סגנון זה, שהוא כולו מופת, כולו מזיגה הרמונית של נדחי לשון ופליטות־ניב לאין מספר, שגילה בהם בטוי־אמת וכוח של חיים. לא בזה היה חידושו שהתיר ‘לשון חכמים’ והוציא את הסגנון העברי משעבודה של מליצת־התנ“ך. היו רבים שקדמו לו בזה, אפילו מאפו, רב המליצים, כבר הוכרח להשתמש בה ב’עיט צבוע‘, משנוכח שאין לשון המקרא מספיקה לתאור נאמן של החיים הממשיים. סגנונו של מנדלי היה תולדה של תחושת־עולם חדשה, וזו קדמה ליצירת הסגנון. מנדלי סגל לעצמו קודם את ניגונה העצמי של נשמת העם, ואחר יצא לבקש את לבוש הלשון, שיהא הולמו. בעיצוב סגנונו של מנדלי תופס מקום חוש־השמע הנפלא, שבו חונן שכם אחד על כל סופרי האומה. לא קם עוד אמן, שנתנה לו הרגשת הריתמוס העממי, כפי שנתגלה בכל הסגנונים שבכתב ושבעל פה, כשם שנתנה לו, ל’יהודי היהודים’. הבחנה נפלאה זו בניגון היא היא שעמדה לו לגלות בין תלי תלים של גרוטאות שבספר את הניב החיוני ולצרף אותו אל הדומה לו בצלצול, מבלי שים לב למוצאו. אבן־הבוחן לאמתו של ניב לא היה הספר, כי אם החיוּת שהוא אוצר בתוכו. לא ‘לשון’ בקש, אלא מה שהיה חסר כדי לתת דמות שלמה לחיים ולטבע. הוא לא נכשל מעולם בצירופיו, משום שלא הסתפק בביטוי החיצוני, בחריפות הסגנונית בלבד, כי אם בדק את כל ניב וכל צירוף חדש בכל חמשת חושיו, והתירו ‘לבוא בקהל’ רק לאחר ששמע את קולו וחש את בליטתו הפלסטית כאחד. על־כן אין בסגנונו יוצאי־דופן ואין אברים מדולדלים נגררים אחריו לעולם. את כל נפרד יאחה דבק ריתמי זה, שמשמעו הו¬א – ההקבלה הקולעת אל לשון החיים. רק בכוחה יצק את כל זכרי הלשון שבתקופות שונות יציקה אחת ונתן לנו לשון שצמחה מתוך חיים ולא חיים שצמחו מתוך לשון… סגנונו של מנדלי ישמש לנו תמיד מופת לבטוי עברי עצמי. אותו אין לחקות. אבל ממנו אפשר ללמוד להכיר את כל מכמני ניבה של הלשון העברית בכל דרגות התפתחותה,¬–ממנו אפשר ללמוד להכיר את סוד אחדותה, את שפע כחותיה. עד ימיו האחרונים לא מש כשרונו של מנדלי מעשות פרי. בתרגומיו שוּקעוּ כוחות יצירה כבירים. ‘בעמק הבכא’, ‘ספר הקבצנים’, לא הרקה מלשון אל לשון כאן, אלא עלית־דרג חדשה, תוספת כוח ותוספת עומק ביצירה. בביטוי העברי הוא מחזק את כל מה שהוא רופף ודל־מסורת בלשון הדיבור. התרגום הוא לו מעין תחנת־הבוחן האחרונה. באחרית ימיו נתן את לבו לתקן גם את ספרו הגדול ‘תולדות הטבע’ וכתב את מבוא הספר בסגנון המשנה, אך המלאכה לא הושלמה. בן שמונים ולמעלה משמונים הוא כותב עוד פרקים־פרקים מן החלק השני של ‘בימים ההם’, ובכל הימים ההם לא נס לח סגנונו וצלילות תפיסתו לא טושטשה אף כל־שהוא. רק כשנתים לפני מותו חלה את חליו, אשר ממנו אמנם נרפא, אך לאיתנו לא שב עוד. כשנה וחצי עוד התחזק ונאבק עם חולשת הזקנה, ובכ”ג לחדש כסלו בשנת תרע"ח נאסף אל עמיו הגדול באמני־ישראל, זה שיצק דמות עם שלם בצביונו, זה ששיקע ביצירתו את כל כחה של מסורת העבר והניח את היסוד לסגנון העברי המחודש, הוא סגנונם של הימים הבאים.

 

הקיטרוג על מנדלי    🔗

א    🔗

בחייהם של יוצרים גדולים, המקובלים על בני תקופתם כבנים יחידים, הגיעה שעה¬ – ודוקא לאחר שהגיעו למרום יכלתם¬ – שהדור מתחיל פתאום להרהר אחריהם. עתים הגורם לכך הוא שינוי שחל בנפש הדור, בחיי הציבור, בשאיפותיו, בזיקתו לשירה, ובתביעות שהוא תובע ממנה¬ – בחינת ‘ולא ידע את יוסף’; ועתים, מתוך רוייה¬,–לאחר שהסופר עשה את שליחותו, כיוצר־אמן, והדור כפוי־הטובה רוצה בקב משלו ומעדיף אותו על עשרה קבים שהביא לו הדור שקדם¬–בחינת ‘הכושי עשה את שלו,¬–הכושי רשאי להסתלק’… צא וראה שלא במעוטי־יכולת, במפוקפקים מתנקשים, כי אם דוקא באיתנים, באלה ‘שמעניקים פני חמה’. ובאָמנה: הם ‘העומדים לשטן’, ואותם יש לסלק, כדי לפנות דרך לחדש הממשמש ובא. אפשר לקבוע זאת כחוק. בצרפת נפסלו יום אחד, משנשבו רוחות אחרות, ענקים כבאלזאק, כויקטור הוגו, כזולא. משהו בהם נראה פתאום פגום, נפסד עד היסוד למבקרים האיסטניסים, ולא השיבו אל לבם כי בקרן־זוית אחת של באלזאק, בעשרה שירים של הוגו (שלא לדבּר על סיפורים כ’נוטר־דאם די פאריס'), ברומן אחד, כ’ז’רמינאל' או ‘הממון’, של זולא יש מטמונים לא שערום, עם כל המומים (האמיתיים והמדומים), שגילו בהם. גדולה מזו: גיטה, שיחד עם הקלסיות שלו הניח ביצירתו רבת־הצורות את היסוד לרומנטיקה הגרמנית, אף הוא לא ניקה¬ – מאחר שלא הודה בדעותיה הקיצוניות. וברוסיה נדחה פּושקין, פאֵר שירתה, מפני ניקרסוב, שאף אם היה מבחינה מסויימת פייטן רב־תנופה, הרי לא הגיע אף לקרסוליו של פּושקין, גאון זה שידע מאין כמוהו להרכיב בתרבות עמו את מטעי השירה האוניברסלית ולהעלות את שניהם כאחד; ודחיה זו, שהורגשה גם אחר כך¬ – אמנם לא בקיצוניותו של פּיסאריב, גרמה לא מעט לירידת השירה הרוסית מן הרמה הקלסית של פּושקין ולרמונטוב כל מחציתה השניה של המאה התשע־עשרה. מה פלא, אם אצלנו אדם כליליינבלום, שזיקתו לשירה היתה אלמנטרית ביותר (מצמצום ההשגה של שנות הששים לא נשתחרר כל ימיו), בא לטעון כנגד יל“ג, חברו לקרב בתקופת ההשכלה, בקנאתו לרעיון הגאולה הלאומית, שהמשורר הגדול (והוא ראה בו את גדול משוררי הדור גם כשחלק עליו) לא נתלהב לו בכל לבו, בכל עצמת כשרונו. אדם תמים זה לא זכר את ‘בין שיני אריות’, את ‘צדקיהו בבית הפקודות’, לא נתן את דעתו גם על עושר המחשבה הציונית שבמאמריו, שהפרה את הדור כל כך עד שאדם כאחד־העם עוד הושפע ממנו. למי שחיבת־ציון נעשתה נשמת חייו, לא יצא המשורר בכל אלה ידי חובתו. משורר שאינו תוקע בחצוצרה יום־יום שחרית וערבית, ובפרט אם ימלאוֹ לבו להתרות, להזהיר, מיד מורידין אותו מן הדוכן. סכנה בו: עיניו פקוחות יותר מדי. יל”ג לא היה לאלה שקיטרגו עליו ‘לאומי’ במידה מספקת. ליליינבלום הישר לא נתן את דעתו, מה ציונות, במושגה העליון, כלולה בפתיחה ל’במצולות ים' בלבד, ¬¬– זאת הקינה המרה על גולי ספרד שמימי יהודה הלוי לא הובלטה בשירה העברית הטרגדיה של עם ‘לא יוּקם’, שהוֹרגיו לא יאשמו, כבחרוזים הנצחיים האלה. אכן עד היום לא עמדו קטני־ההשגה על ערכה החינוכי, אפילו התעמולתי של שירה 'בלי תעמולה’¬–של שירה, שאינה אלא מכשירה את הלבבות לקליטת המאור שברעיון, ודווקא כשאינה מכוּונת אליו ישר. ליליינבלום לא שיער, שילדי א“י יורעשו, גם מבחינה ציונית, מן הפואימות של יל”ג (ואפילו מ’קוצו של יוד' וּמ’שני יוסף בן שמעון') יותר משיורעשו מכל השירה הלאומית הקלושה של חיבּת ציון, שלה התפלל.

* פחות תמוּהה התקפת פרישמן על סמולנסקין, שבריתחת הפולמוס הוטבע עליה חותם של כתב פלסתר מן הסוג הנמוך, מאותו סגנון נמוך, שעליו התעורר ולו התקומם בבקרתו הפיליטונית. חזיון רגיל הוא, שאלה המוקיעים סגנון ווּלגרי אינם מרגישים בהתלהבותם, שאותה שעה הם עצמם נתפסים לו… פרישמן, שהבחין בפגימותיו של סמולנסקין, שהתנגד לא כל כך להשקפותיו, כמו לשרבוּב הלשוני, למיעוט האצילות שבהבּעה, להתגדרות בידיעות שלא היו בידו¬ – לא התגולל עליו שלא בצדק. לפרישמן היה חוסר האיכות שבהבעה כמוהו כחוסר האיכות שבתוכן, ובפרט שדעותיו היו שונות כל כך משל סמולנסקין. פרישמן לא הוכשר אז להבחין בסמולנסקין את עוז נפשו, את קנאתו הגדולה לכבוד ישראל, לתורת ישראל, לגורל ישראל¬ – כל זה שהשתפך כנחלי להבות במאמריו ובסיפוריו; לא הוכשר לעמוד על הדפּים המאירים לא רק מצד התוכן, כי אם גם מצד הביטוי, שתוך כדי שטפוֹ נתרכז פתאום והעלה הד פנימי, לבבי, מזוקק כשיר. פרישמן, לא רק כיריבו בדעות, כי אם כסופר, שתפקידו היה להלחם בשפת יתר, בכל גילוי של מיעוט טעם, ראה בו (כשם שראו אנשי אודיסה, שהחטא ב’ביטוי־שפתים' היה בעיניהם החמוּר בחטאים) רק את איש־הלהג, ולא הרגיש עד כמה נכשל בפולמוס זה. * דוגמה שלישית והיא הזכורה ביותר: ‘כתב השׂטנה’ שערך בריינין ב’השלח' נגד יל“ג זה שהיה קודם ממעריציו,¬ – משהרגיש עד כמה לקוי היסוד הלירי־הציורי בשירתו. בריינין לא צדק, ואף־על־פי־כן היתה זאת אולי השעה הגדולה ביותר בחיי המבקר שכל־כך הקדימה שקיעתו. אותה שעה כיוון לטעם הדור, לצרכי הדור. כוחו לא עמד לו, בכל מה שהעריץ את ביאליק, להבליט את סגולותיו כמשורר, שירש את מקומו של יל”ג, אבל מתוך קנאתו הגדולה לשירה הכיר, כי הדור זקוק לליריקן גדול, ששירתו תרד כטל על הלבבות; הכיר, שדווקא לדור לוחם להתחדשות חייו אין שירת הזעם של יל“ג מספּקת.
מכל הפגיעות הללו, שפגעו אנשי־מידות במשוררים ובסופרים גדולים, היה בריינין, בכל עיווּת הדין מצדו, בכל התעלמותו מסגולות המשורר הגדול ביותר, שההשכלה הוכשרה להעמיד ¬– הצודק ביותר. בכל עומק הכרתו השיג, ששירה 'לבא בעי’¬ – שהבראת הדור תבוא לא על ידי נביא ומוכיח כי אם על־ידי נביא ומשורר, על־ידי פייטן שיראה ללבב, שיחד עם הכיעור יגלה לעמו את יקר עצמו ויקר העולם. ויותר משנתכוון לדחות את יל”ג, בא לפנות את הדרך לשירה הצעירה ¬– לביאליק ולאלה שבאו אחריו. לא כליליינבלום, שבא עם השגות לא־שיריות, ואף לא כפרישמן, שבא רק בהשגות אסתטיות ¬– שהרגיש במקום התורפה של סמולנסקין, והיה רשאי, כמובן, להוקיע את הפגימות החיצוניות, אבל לא היה רשאי להתעלם מן הגדלות, מן הטמפּרמנט הלוהט, גם מן הכשרון הגדול, שחונן האיש ולא רק המחבר של ‘התועה’, של ‘קבורת חמור’, של ‘נקם ברית’, כי אם גם של ‘עם עולם’ ו’עת לטעת'. מבקר חייב לראות גם ‘בעידנא דריתחא’ מה שלפעמים ‘לא נוח’ לו לראות.

ב    🔗

מה שאירע לסמולנסקין ויל“ג, אירע גם למנדלי. עוד בחייו יצאו עליו עוררין, שאין לפניו אלא כלל ישראל ולא ר' ישראל¬ – ואת בן הדור, לפי הודאת עצמו, הרי לא ראה ראוי, מפני חיורונו, למכחולו, שלא נמשך אלא לפרצופות בולטים. וגם כשנזקק לחבּת־ציון, לא מצא את האובייקט ההולם את קולמוסו, ו’בימי הרעש' גם ‘בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה’, שלמתווכחים על גאולת ישראל צירף גם כמה אברכים, לא העלה דמות פועלת אחת שבה יבוא לידי בליטה גוון החיים העולים. טענו בעיקר,¬ – אם גם לפי שעה בנעימה של דרך־ארץ,¬ – שאין לו לאמן לגלגל כל חייו בבריות שעברו ובטלו מן העולם. היתה זאת טענה קלושה, שהרי אין לו לאמן אלא מה שעיניו רואות, ואת ה’פליגלמנים' לא ראה ולא חפץ לראות. הם ‘לא היו מעניינו’. ואף־על־פי־כן, ראה מנדלי צורך (ב’פתיחתא' הנפלאה ל’בימים ההם') ללמד זכות על עצמו, ש’אותה סחורה חדשה, תכשיטים של זמננו בישראל' לא תמצא ביניהם ‘טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי; הכל גולמים הם’,¬ – ¬–’פושקי שפתים ולא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצונים‘… ברם, גם ההתנצלות, כל כמה שהיא כתובה בחכמה וערוכה באותו סגנון חריף, שבו עצמו באה לידי גילוי, יחד עם הישן, תרבות ישראל מחודשת, מחוזקת¬ – תורה שלמה על שרשי יצירה, שאינה צומחת אלא מקרקע ההוי העממי העצמיי¬–תורה על כלים שאינם שאולים, שרק לתוכם ניתן לצקת תוכן של ממש,¬–נרמז ברור מבין השיטין הטעם האמיתי לכך, שפשוט ¬–הוא הרגיש, שאין כוחו בחדש. אנו רואים זאת בחוש: כל זמן שהירשלי נער, הרי זאת דמות חיה, רבת בליטה כולה; משחזר מבתי המדרש שבמערב, משכיל ומושלם, אין מעמד לרגליו. מנדלי אמנם שם בפיו דברי לב, שופעי רחמים וגעגועים, אבל אינו מביאו במגע ממשי עם עדת ישראל, כמי שחי את חייהם ועל ידי כך הוכשר לתקנם. מצד שני, אינו מראה אותו גם כדוגמה למשכילי הדור, שלא הוכשרו עוד לחיות את חיי עמם, להתלכד ליכוד מעשי ונפשי עם המוני ישראל, כי אם ממהר למשוך את ידו ממנו, לאחר שהוא מביא אותו אל קברות אבותיו ומספר על המית לבו בעמדו לפני המצבה של ביילה ¬– זאת הדמות החמודה, שבה נתגלם כל חן ילדותו. מעט מאד הצליח גם ב’השערה’, סיפור, שבו נתכוון להראות את ישראל הצעיר בדמות נער נלהב ששב אל עמו. כל כמה שהעמיק הנער בנאומו לפני חבריו את סמל המשיח בדברים נלבבים וחדורי רגש ומחשבה, הרי אין זאת דמות של ממש, שרק בצירופיה החיים בא לידי התגלמות מלאה רעיון גדול. ברם, אם עוד בחייו, בסוף חייו, יחד עם ההערצה הגדולה, התחילה חתירה סמויה מן העין תחתיו (בגלוי איש לא העיז להתריס כנגד האמן הגדול, ורק בעלי־בתים אחדים באודיסה סירבו לקבּלוֹ כחבר של כבוד ל’חובבי שפת עבר', מה שהביא את ביאליק לידי רתיחה כל כך), לא היתה זאת משום ש’קולמוסו היה נתון בין שני מגניטין‘, ו’מגניטו’ של העבר הכריע, כי אם משום שעצם יצירתו המוצקה נראתה לדור מוצקה יותר מדי, חמוּרה יותר מדי. היתה זאת דוגמה נעלה לשלמות של ביטוי, אבל הדור, שעמד על פרשת דרכים, לא הרגיש בו שיתוף־חיים, שיתוף־יצירה במה שנתרקם בו, כשם שהרגיש בביאליק, אף שגם הוא היה דבק בטבורו אל העבר. כולנו למדנו תורה וסגנון מיצירתו. כשם שמאפו נסך חן חדש על התנ”ך, כך קירב הוא אותנו אל האגדה, שצורותיה נתגלמו באורח־פלא וכמעט שלא מדעת בכל קצב יצירתו¬ – לא בסגנונו בלבד. עם כל המית השירה, שעלתה משתי יצירותיו האחרונות הגדולות ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם‘, שבשתיהן הוא מספר בעיקר על ילדות עצמו,¬–היה ‘לאן’ של פייארברג, הרפה לאין ערוך מהן, קרוב יותר ללב הדור, הואיל ובו נתלבלב משהו אביבי, שהרעיד את נפשו, כ’המתמיד’ של ביאליק, כ’מעבר לנהר' של ברדיצבסקי. הקלסיקן נשאר מנדלי. לא ויתרנו בשום פנים עליו. אך במחיצתו בלבד היה האויר צונן קצת. נשמת הדור בניגודיה הגדולים, בלבטיה הגדולים ביקשה משען נוסף, משען קרוב יותר, לוּ גם פחות מושלם ומוצק. הפרוזה העברית, שהריחה ריחו של הדיבור החי, היתה טעונה התחדשות ¬–היתה טעונה איזו התפרקות של קלסיות לשונית¬ – מעין ‘שבירת הכלים’, כדי שנשימתה תרווח יותר. על ידי החיקויים לסגנונו (אפילו של ביאליק בראשיתו), ובפרט אלה של הקטנים, כאילו הוקמה מחיצה בינו ובינינו. דוקא משום שיד כל היתה בו, נתמעט כוח משיכתו. זהו מה שמקפיא תמיד את הקלסיקן: האסוציאַציוֹת המרובות של האֶפּיגוֹנים, המוצצות את לשדו. משהו מהאמור כאן הרציתי באודיסה בסוף מלחמת 1914¬–1918. זוכר אני, כי מצאתי את הפגם במנדלי, שהוא משעבד את תלמידיו, ואפילו ביאליק ‘מפרפר כטלה־חלב בין שיניו החזקות’… ביאליק לא שמע את הרצאתי, אבל נודע לוֹ מפי אחד התלמידים של ביה"מ למורים על ביטוי זה, ובפגישתנו אמר לי, כפי שאני זוכר: ¬–מנדלי הוא רבּי הגדול,¬–איני חולק על כך. הרבה למדתי ממנו והוא מקור ראשון. אבל איני כפוף לו לא בתוכן ולא בסגנון. לכשתבדוק את הפרוזה שלי יפה, תמצא שאף כי הרבה בה משל מנדלי, היא כולה אחרת… איני זוכר בדיוק מה השבתי לו. כמדומה, שחזרתי על אחד הרעיונות שבהרצאתי, והוא: כי מנדלי הוא במדה כזו בעל עצמיות חזקה בביטוי, שסכנה להילכד בקסמיו הכבדים. יש סופרים, שעצמיותם מיוחדה כל כך, שהם מושכים גם את בעלי־הכוח אחריהם, ואינם מניחים להולכים בעקבותיהם, שיגלו את עצמיותם הם. אפשר להעריץ את מנדלי, אבל אסור לשהות במחיצתו יותר מדי. רק שלום־עליכם יצא בשלום מתוך לועו משום שבמעופו הגאוני עבר ממנו והלאה… אבל אתה בעצמך יותר מדי ‘מנדלאי’, כדי לעקור הר כמותו ושלא להינזק תחת כובד משאו…

* עם זה ידענו, שדוקא על המשוררים היתה השפעתו מבורכה. הוא שלימד אותם לראות, לממש, שלא להסתפק בנגינה בלבד, כי אם להרגיב את יצירתם, להוסיף לה מ’משמני ארץ‘. כזה היה ביאליק ביחוד בשירי־הנוף; טשרניחובסקי – בציורי ההוי שבאידיליות שלו; גם שניאור ושמעונוביץ לא ניקו מהשפעתו, ולא להפסדם. החזקנו לו טובה יותר מדי על כל המהפכה הגדולה שהביא בפּרוֹזה העברית, בחלצו אותה מרשת המליצה וההפשטה, ולא יכולנו לבוא אליו בתביעוֹת. גם זקן האיש מלקטרג עליו¬ – ביחוד, שגם בזקנותו המופלגה לא מש מעשוֹת פרי הילולים, ופרקי ‘בימים ההם’ (חלק שני) ו’מספר הזכרונות’ שפירסם סמוך למותו, הביאו אותנו לידי התפעלות כזו, שהתפללנו לאריכות חייו וברכנו על יצירתו, שהיה בה מטעם נעורים מחודשים. לא יכלנו שלא להכיר, כי עם כל מה שהאמן המחמיר היה בולם לא מעט, הרי כל גדולי המספרים, שהעמיד הדור, הם יוצאי ירכו. לא שלום־עליכם בלבד, שהכניס מערבולת עליזה באפיקי הסבּא המכונסים, שטוה את חוּטו ביד עסקנית יותר, נועזת יותר; מלבד ש. בן־ציון, שהרנין את פסוקו המוצק, או ברנר, שלהפך¬ – הוסיף לו קדרות משלו,¬ – היו שופמן, גנסין, ברקוביץ, שסממניהם היו אחרים, נצרים משרשיו הרוים. כשהתגברנו על הפחד ונכנסנו לאולמי יצירתו שוב לא נראו צוננים כל עיקר. מה שהכשיל אותנו בהשגת גדלותו המלאה, היה, כמו תמיד בתקופת מעבר ¬–מה שהתרחקנו ממנו, שלא פקדנו את גניו העזובים. את מי ליבבו עוד אליגוריות כ’סוסתי‘? מי הרגיש בשירה גדולה זו, שהאליגוריה נתבטלה בתוך שפע המראות? את מי משכה יצירה אפּית אדירה שנכתבה על נושא לא־מודרני כ’ספר הקבצנים’? שלושת הכרכים, שפרישמן וביאליק ניצבו כמליצים נלהבים כל כך בשעריהם, עמדו כבר בארון הספרים במקום־כבוד יחד עם שאר ספרי־הדורות, שאין איש נזקק להם; ורק ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם' עדיין שמרו את הכוח המושך. אבל מה מעטים היו אלה, שזכרו את שירת ישראל ועצב ישראל, המחלחלים בסיפורים הקטנים כ’בסתר רעם‘, ‘שם ויפת בעגלה’, ‘עגלתו של תוספות יום טוב’, ‘לא נחת ביעקב’ ועוד. ל’הנשרפים’ עמדה הצלה מזה, שהוכנסו לספרי־המקרא. אבל התלמידים (וגם רבים מן המורים), שהמקורות לא הובלעו בדמם ושלא הכירו את המאור שבגיטו, לא הוכשרו להעריך את השירה שביצירת־מופת קטנה זו, וגם לא את החריפות העברית המקורית של בטויים כמו: ‘אותו היום ל"ג בעומר היה, יום זה מימות החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלוּת והבריאה בזיוה וכליל־תפארתה מותרת לו בהנאה’… או הקריאה: ‘הוי, קבציאל נוסע’ וכדומה להם בכל שורה. ומי מן הקוראים זוכר את הפיסקה הנפלאה של ‘בסתר רעם’, כשהאפיקן נוטה הצדה והלב היהודי, המורתח, הנוטף דם, מתפרץ ושולח את קללתו לפורעים, ש’אכלו את יעקב ואת נוהו השמו': ‘קשה לראות דמעותיו של אדם מעונה ומדוכדך ביסורים, כשהוא מתעצב ובוכה; אבל קשה מזה הרבה יותר לראות דכּא ומדוכא, שלבו דוי, נפשו בוכה במסתרים ופניו שוחקות! נפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית־הקברות, שאפילו מי שלבו אבן נימוח… אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה באב מכאיבות את רוחי כקול נגינתם ושיר ‘אקדמות’, שהם אומרים בבית־הכנסת בחג השבועות. בגילה ברנה ובנעימה רבה הם אומרים את דברי השירה הזאת, שמבטחת להם חיים טובים של כבוד וגדולה ורוב עונג ונחת ומזמנתם לסעודה של לויתן, והם רואים את עצמם יושבים כבני מלכים, אוכלים ושותים ושׂרים משמשים אותם באהבה ומבקשים קרבתם, בשעה שהם דוויים וסחופים ממושכים וממורטים, שנואים ובזויים ויד כל בם… אלמלי אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל, עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי לתוללינו שמחה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוחם נוראים כחצים שנונים. אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף־הדעת, עד שאחזו ונפּצו את עצמם אל הסלע!’ הצרה, הרובצת לפתח שירה גדולה, כזו של מנדלי, של יל"ג,¬ – שהיא תובעת מן הנזקק לה לא קריאה חטופה וטרופה, כי אם עיון וחזרה והתמדה בה. אחרת אין אתה דולה מתוכה אלא נטפים מעטים. וכדאי שנזכור זאת תמיד, ¬– כי יש יצירה שזה טיבה, שהיא מגלה עם גישה ראשונה את כל תוכה, וכל מגע נוסף אינו אלא מחליש את הרושם הראשון. והיא על הרוב יצירה שיש בה אַקטוּאַליות מרובה, שהיא מסבירה את עצמה בה במדה שהיא מערטלת ומדלדלת את עצמה על ידי הבלטה יתירה, בעוד שכל מה שאנו קוראים ‘קלסי’, והוא אינו בן יומו, המכוּון ליומו בלבד, שומר בקרבו הפתעות לאין שיעור,¬ – שכל מה שעתידים לחדש דורות באים, כבר מרומז בו. זהו המושג האמיתי של דבר קלסי, שכּיין הטוב¬–כל שהוא ישן יותר הוא עז יותר. נהיה נא, איפוא, זהירים בכל מה שהוא בעל איכות גדולה, ואל נמהר לבטלו, מפני איזה טעמים שהם – כל עוד לא שבנו ובדקנו אותו יפה. על הרוב אנו ממעטים את דמותו של יוצר, רק משום שאנו ממעטים לדעת אותו.

ג    🔗

ברם מנדלי יצא מן העולם בשׂיבה טובה, מעוטר תהילה כאמן יחיד ומיוחד, שאין כל התנקשות עשויה לפגוע בו פגיעה של ממש. אפילו פרץ ובית מדרשו, שהיו שונים ממנו בכל הקצב, בכל חיתוך־הדיבור שלהם, הודו לבסוף בפה מלא, שזה הענק הזקן מוצק כסלע,¬ – והכל נשענים עליו.
אבל משנפטר מן העולם, התחיל הקיטרוג העצור פורץ בבת אחת מכמה צדדים, וכל כמה שמעמדו נשאר איתן לאחר הפגיעות האלה, והן גם לא השאירו רושם של ממש אחריהן,¬ – כדאי לבדקן עכשיו, עם הקיטרוג על גדול אמני הסיפור העברי, שנתחדש עתה על־ידי א. קריב (בשנתון ‘דבר’ תש"ז). אין ספק, כי הדור (כוונתי בעיקר לנוער), שנתרחק ממנו (כשם שנתרחק עוד קודם מיל"ג) עתיד לחזור אליו (כשם שחזר אל יל"ג) ביתר הערצה,¬ – אין לך סופר קרוב יותר ממי שנתרחקו פעם ממנו וחוזרים אליו לאחר זמן… אכן חובתנו למנדלי היא אחרת. יל“ג היה מסיים תקופה, בעוד שמנדלי פותח תקופה. דחיית מנדלי, ביחוד מפני נימוקים ‘לאומיים’, כביכול, פירושה דרדור הספרות הגדולה במורד. דוקא מתוך השקפה לאומית, היה מנדלי חוטר מגזע קדמונים. עד כמה גדולה כאן אי־ההבנה, נראה להלן,¬ – שאלה דוחים אותו משום שהיה ‘אוהב הגלות’, ואלה¬ – משום שביצירתו עשה ‘תל עולם’ ממנה, בעוד שהוא¬ –ככל אמן גדול, גילה את האור בתוך הצל ולא נרתע מפני האמת המרה ביותר. כך היה גם ביאליק, אף שרוצים לעשותו ‘אוהב ישראל’: גם הוא קיטרג, משום שאהב; ואף שהרכב דמו של ביאליק (וגם זמנו) היה אחר, היה בסגולות היסוד עצם מעצמו של מנדלי: שנא את המכוער שבנו באותה שנאה קדושה ששנא רבּו הנערץ. בבואנו לפשט עקמומית זו שבהשגה על מנדלי אנו עושים זאת, משום שחלה בשעה לא נוחה ליצירתו ¬– שעה שהמורה בבית־הספר מאמץ את כל כוחו לקרב את האמן הגדול ללב הנוער, הנזקק בלא רצון להוי זה, שהוא זר לו לחלוטין, ללשון זו, שידיעותיו קצרו מהשיג את יפיה ואת חריפותה¬ – לבסוף: בשעה שהרומן ‘המרתק’ הוא לחם חוקם של רוב הקוראים. אנו נלחמים בעצם ההשגה הקטנה על אמנות גדולה זו, שצמחה בתקופה אחרת, שנוצרה מתוך הסתכלות כואבת בסביבה ירודה, שאמנם ידעה לכבד את התורה ואת לומדיה, אבל בה במדה היו בזויים בעיניה העמלים (אלה היו בזויים גם בעיני עצמם). בתקופה שכל הולך בטל, כל תקיף שמצץ את דם העניים, שאת בניהם היחידים תפס למלכות על ידי שליחיו החוטפים, שלא ידעו רחם,¬ – ראה את עצמו יחסן ונעלה לאין ערוך גם מתלמידי החכמים, שנכנעו לו מאונס ומרצון ולא ידעו להגן על החלשים בתורתם. בתקופה אומללה כזו נוצרה אמנותו של מנדלי, ואף שבעצם טבעו ומעצם ילדותו חמד את זיוֹו של עולם, את הטבע, ואת שירת התורה כשירת העבודה קלט בכל תום לבו, בכל צמאון עיניו למראות¬ – לא יכול שלא להזדעזע לחייה של אומה חולה ודוויה, שאינה מכירה במחלתה והולכת ושוקעת, בלי ראיה נכונה של המציאות, בלי זיקה נכונה למציאות, בהזיות של הבל. על כרחו נעשה סטיריקן, שתפקידו לגלות את ירידת הדור ‘ופצעיו הרבים עד לבלי חקר’. כשמוציאים את המוגלה מן המכה, אין מתפעלים אותה שעה מיפיו של החולה. רק בהשתנות העתים הוא כובש, כדרכו¬ – צעד אחר צעד, גם את היסוד האפּי; ברם, כשם שמנדלי הקודם לא היה קטיגור בלבד, כך גם ‘השני’ אינו בטל בשפעת הרחמים והאהבה. גדול ועז־נפש היה מלהיות ‘בעל תשובה’. כיל”ג, לא נעשה אחֵר, גם כי חוננה עינו את המראות. מתוק לא היה, ואת הצעקנים לא חיבב גם עת אהבת האומה היתה על לשונם. אולי המופלא שבהישגיו החדשים היה מה שנאבק להומור, נאבק לראיה אפּית, ואותה שעה לא נסתלק מתפקידו הראשי: מלראות את הנגעים. כים, שעמד מזעפּו, עוד הטיחו גליו בשרטונות שבמצולה. צירף מידת־הדין למידת־הרחמים ¬– סגולה זו שנתגלתה עוד ב’סוסתי', באה לידי גילוי מרעיש בשירתו האפּית הגדולה והעמוקה ביותר ¬– ‘בעמק הבכא’. כאן גילוי המאור שבאומה עולה בד בבד עם עירטול תהומותיה האפלות ביותר. כוחו היה בזה, שעם בגרותו הגדולה, עמקה אהבתו לצדיק (והוא, כדרכו, גילה אותו לא רק בקרן־זוית שבבית־המדרש, כי אם גם במטבח שבפונדק, ואפילו במאורות הזועה, שאליהן נסחבו בנות ישראל הטהורות, כביילא, כאיידל, כ’תוגרית') ועמקה שנאתו לעוכרי עמו. אפילו בספר חייו (‘בימים ההם’), שמתוך כולו עולה המית געגועים על נפשות יקרות וקרובות, על ילדות מאירה שנפסקה באמצע, ראה את הישיבות ולומדיהן באותה עין טהורה ונאמנה, שאינה מכסה על הכיעור, ויחד עם בית־המדרש של החסידים, שקירבוהו לאלהים חיים, שלימדוהו תפילה שבלב ורננה שבלב, לא נרתע מפני גילוי הזוללות והריקנות והכיעור שבבחורי הישיבה, ¬– אינו מעלים, ששקע יחד עמם. מי זה יכול גם לשער, שבמידה כזו לא יכירו את מהותו של משורר־אמן זה, שכולנו חייבים ללמוד אותו כמקור ראשון, עד כדי לייחס לו מה שלא היה בו, ושלא לראות מה שהיה בו, מה שמאיר ובולט, כפרי הגניוס העברי, מתוך כל תא שביצירתו הגדולה? האין זה משום שהיה יותר מדי אמיתי¬ – שהיה יותר מדי משורר גדול משיחניף לדורו, משיבקש חיזוק בכת זו או אחרת? כיל“ג, כאחד־העם, כא”ד גורדון, לא צמא אלא לנקיון אדם, לתפארת אדם, ובכל מקום שעינו תפסה את השקר ¬– את ההתחסדות, כל מקום שנקב את אזנו קול הצעקנים, ידע כי אין חלקו ביניהם. הבחנה גדולה זו הוריש לא לביאליק בלבד, הגדול בתלמידיו (מה שביאליק קיבל ממנו טרם הובא בחשבון), כי אם לכל טהור־לב שבמשוררים ובמספּרים שבאו אחריו¬–אלה שכאבו את הכיעור כחרפה צורבת; שראו את הרומנטיקה הגדולה של הלבבות הקטנים כשטן האיום ביותר בדרך אל הגאולה.

ד    🔗

אף על פי שב’פתיחתא‘, ל’בימים ההם’, עם תיאור הסער שעבר על הילד, אומר מנדלי, שחייו עמדו בסימן סער (‘זאת היא ראשית דעתי על עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו. בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה’…),¬ – דומה שחיים ארוכים אלה, בפרט מחציתם השניה, נמשכו כיום שמש ארוך. אפילו בתקופת ז’יטומיר, שראה אותה כרעה בימי חייו¬ – ימים שמפני חוסר פרנסה הוכרח לפזר את כוחו לדברים ש’לא היו מעניינו’¬ – הצליח לכתוב את ‘סוסתי’, שהיא עצמה היתה מנחילה לו תהלת עולם, וגם את ‘מסעות בנימין השלישי’, שבה בעצם נגמרת התקופה הסאטירית־האַליגורית, ומתחילים כיבושיו האפּיים המזהירים, שבאו מאז בזה אחר זה. במקום אחר השתדלתי להוכיח, כי עצם כשרונו ועצם יעודו של מנדלי היו האפּיקן הגדול. אבל המסורת בספרות העברית היתה הסאטירה. לצד זה כיוונו אותו גם גוגול, גם סאלטיקוב־שצ’דרין, שהיו ראשי מוריו. והעיקר: חיי ישראל באותה תקופה, שהחסידות והמתנגדות גם יחד עמדו בסימן ירידה, לא הכשירו אדם רואה כמנדלי לפנות את לבו לאידיליה. בערוב היום, כשראה אותם המראות ממרחקים רבים, הגיעה ‘השעה האפּית’, אף שגם אז לא הניח לגמרי את שוט לעגו. הוא לא שכח את אשר עשו ‘בעלי־הטובה’ לאחיהם הקטנים¬–אשר עשו גם לו, ואין אדם מכיר בכיעור שבסביבה הכרה שלמה כל עוד לא נגע זה עד בשרו. מבחינה זו לא היה משום התפנקות במה שאמר ר' שלמה לחבריו באותה ‘פתיחתא’ על חיי עברוֹ: ‘דומה, שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסופה ובסערה. ים זועף חיי. ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד’… ברם, שעת ‘הערב’, היא תקופת אודיסה, שארכה כארבעים שנה, היתה תקופת העליה של האמן, שלא פסקה עד יומו האחרון. לא די שהגיע באידיש (ב’פישקא' וב’ווינשפינגערל') לדרגה של שלימות קלאסית, שהפרוזה בשתי הלשונות לא ידעה דוגמתה¬, – הוא חידש את סיגנונו העברי, ומ’בסתר רעם' ועד פרקי הזכרונות שנכתבו עברית בימיו האחרונים ממש, לא פסק השיכלול, לא פסק הגידול ביצירתו בכלל. יש פרקים ב’בימים ההם' (ירידת ר' חיים, מחלתו ומותו, ורגש היתמות, שבדומה לו לא נמצא אלא בשירת ביאליק, געגועי הנער בנכר על בית אבא שנתייתם, ועוד), שישמשו לדורות רבים מופת בשלימותם, בפשטותם¬ – פרקים שלא כתב כמותם כל ימי חייו. ארבעים שנה היה הזקן המופלא¬ – גם לאחר שקם ביאליק¬ – ראש וראשון בדורו. גם האסכולה של וורשה, בפיו של פרץ, הכירה, שאיש לא עשה למען שתי הספרויות, בתוכן ובלשון, מה שעשה הוא. רחוק מן ‘השוק הספרותי’ וקנאתנותו הקטנה, עשה עשרות שנים את מלאכתו באין מכלים דבר. איש לא הכיר בכוחו ובתחומי כוחו כמוהו. ב’פתיחתא' נתן דוגמה של ניתוח עצמו בצלילות שאין למעלה ממנה. רמז על תפקידו, על יכלתו, וגם על אי־יכלתו. פירש ולא סתם מה שהוטל עליו לעשות. ואמנם בזאת גדלותו¬ – שלא עשה אלא מה שהוטל עליו. אגב תרגומיו, שבהם הוסיף לגלות את השגתו הגאונית בלשון¬ – ב’סוסתי' שהביא אותה, בלשון ובתוכן, לרמה של שירה לאומית נצחית, המשיך את זכרונות חייו ויצר ב’בימים ההם' פואימה, שבה צוירה ילדות ישראל בגולה בכל יגונה, בכל יתמותה, וגם בכל שירתה הגדולה (השכמת הנער עם אביו לבית־המדרש, השירה של תלמוד תורה, שאפילו ביאליק לא הגיע בה לביטוי עמוק יותר, יהודי יותר ממנו). מלאכת־יצירה זו, שנעשתה מתוך מתינות, שאין דומה לה, בלי קפיצות, בלי בהילות זו, שהיתה שנואה עליו כל כך, עוררה את התפעלות כולנו, וביאליק היה הפה לדור כולו בהימנונו ‘מנדלי ושלשת הכרכים’. היתה זאת התפעלות מן השלימות שלא היתה כמוה, מן הזקנה העולה, מהוד האגדה שחופף על הישיש הנפלא, שבו נתחדשה המסורת העברית הגדולה, ונתרכזה הרוח של אומה מסכמת את עברה סיכום שלם כזה, שהעיד על כוח בנין חדש, שלא יאחר לבוא.

ה    🔗

הריאקציה נגד מנדלי יסודה היה באיזו רויה מנדלאית. עם זה אין להניח, שבני הדור הרבו ללמדו, לדלות ממעינו, שהרי אם כל מספר סתם סיגל לעצמו משהו מסגנונו (אני מדגיש ‘משהו’) כשם ש’חוטפים שיריים' כיום מעגנון, מהזז, בלי לרדת לבתי־גנזיהם, כך היו סבורים אז, שהשיגרה האגדית מספיקה, כדי ליצור ביטוי עברי ‘מודרני’. בניגוד להשכלה שהתרכזה בניב המקראי, בא הניב האפור, החדגוני, מעוט־הרננה, שכל ‘חידושו’ היה בזה, שהדיר הנאה מן השימוש בלשון התנ"ך (מה שהיה בניגוד לסגנונו של מנדלי). כל המלבלב בגני המדרש כמעט לא דבק בו. לא תלמידים כביאליק, כש. בן־ציון, שהיו בעצמם ממשפחת ה’כּוֹרים‘, ואף לא ברנר, שופמן, ברקוביץ, גנסין, שהרעישו כמשוררים את היער הקפוא, כי אם הקופצים על המוכן, אלה שאינם לועסים אלא את הקליפה,¬–הם שדילדלו את יצירת מנדלי, שגם לשונה היתה אחרת משנראתה לקטני־ההבחנה. אבל היה עוד יסוד לריאקציה: מיעוט אמונתו של מנדלי ביהודי החדש. הוא לא הרגיש את רטט היהודי החדש, המתקומם לעצמו ומבקש את עצמו ¬– זה שלא היה עוד ‘אקסטרן’ עלוב, או לומד פנקסנות, המבקש איזו אחיזה לקיומו. מנדלי עדיין האמין, שאין בעולמנו אלא ‘חדר ומלמד וריש־דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות… יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים… חיים עכורים¬ – לא הוד ולא זיו להם’, ולא נתן את דעתו על דור חדש, שביקש ‘הוד וזיו’ בחיי עמו, שבא להכניס הוד, לשנות מעיקרא את ‘החיים העכורים’ האלה. ולכן באו ימים, שאסמי שירתו הגדולים נראו כדבר שעבר זמנו, ורק משוררים ידעו את העושר, השמור להם שם בכל קרן־זוית. ההיה זה זילזול באומה, כפי שפירשו המקטרגים את הסאטירה של מנדלי? היה זה קודם כל מיעוט התעמקות ביצירתו, כי רק העומדים מרחוק או העומדים מבחוץ יכלו שלא להכיר מה שרחש מנדלי לעמו, מה שהיה מנדלי כמוקיר ישראל, כדורש הצלתו. וכלום תצוייר אחרת לגבי משורר גדול? אלה שנעלבו מן ה’קאריקאטורה’ היהודית, לא ראו את הילת־הזוהר שמעל קאריקאטורה זו. לא הבחינו שבעצם לא היה במנדלי אף שמץ מן ההתנכרות של המשכיל¬–שמעולם לא היה בחינת רואה מבחוץ. הוא היה, באמת, כפי שהעיד על עצמו, ‘יהודי היהודים’, עמד בתוך־תוכה של היהדות וקינא לכבודה יותר מאלה, שהשתדלו להבליט רק את מעלותיה. העלמנו עין מכל מה שמזומן בשירתו גם למי שצמא לחזון, למאור שבתרבות ישראל, שבחיי ישראל. כמשורר, הרגיש שיש לגנוז לדורות הבאים פך שמן יקר זה, שאולי יכבה יום אחד, והשאיר למשמרת עולם בשירתו את הדל והעשיר, את המכוער ואת הנאה שבחיי עמו. לולא הוא, מי יודע אם היה קם שלום־עליכם,¬ – זה שהיה שונה כל כך ממנו, ואף על פי כן היה בשר מבשרו. לולא הוא מי יודע אם היתה קמה פמליא גדולה זו של משוררים ומספרים בשתי הלשונות, שכולם ראו אותו כמורם ורבם.

ו    🔗

יתכן, כי דוקא ריכוז זה שאין דומה לו בפרוזה העברית הוא שהכביד על הדור (ומכביד עד היום!), זה הקצב הסטאטי (נראה 'סטאטי’¬–על צד האמת, הוא מלא תנועה פנימית,¬ – אותו ליריזם גבוה, אותה המית־לב שהיא תוצאה של ‘התאפקות’ ממושכת), לא היה עוד לפי רוח הזמן, שהיה סוער ביותר. ואל נשכח, ששלטון בלי מצרים של ארבעים שנה בספרות על כרחו מוליד ריאקציה. קמים אנשים חדשים, שלא נוח להם בקצב קלסי זה, שהוא לא תמיד נוח לעיכול. ולא לרוח הזמן היתה גם תורתו (באותה ‘פתיחתא’): ‘תינח חיי העם בכלל, אבל חיי הפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע בם, שיהיו ראויים לכתבם בפני עצמם. מה שאירע לי, אירע לאלפי בני אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים’… בני הדור התחילו מתבלטים בפרצופיהם, ברצונותיהם, והלבבות לא היו פנויים להוי שעבר זמנו. אמנם עולם זה עשיר יותר ועמוק יותר מדמויות ‘רפּרודוקטיביות’ (כפי שהשיג אותו דרויאנוב) ואינו מצומצם כל עיקר ‘בעבותות ההוי’ (כפי שראה אותו צמח, שאמנם לא פסל אמנות זו, אלא שהיה חושש בעיקר להשפעתה על הבאים אחריו). אבל עובדה היא, שעם פטירת האמן הזקן, מיד קמו עליו מצדי צדדים. הראשון שבעט באמן הגדול מיד לאחר שנסתם עליו הגולל היה יהודה קרני. על פי שירתו, גם לפי תגובתו על עסקי ציבור בחייו, יש לשער, שהוא נתרחק מאותה השגה ציונית קטנה, שבאה לידי ביטוי בדבריו על יוצרם של ‘סוסתי’, ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם‘. מניח אני שבסופו הוא ראה אותה ‘התקפה’ על גדול אמני הסיפור העברי כמעשה־ילדות. ואולם אחרים, וביניהם, לדאבון לב, גם מורים ותלמידים לא מעטים בארץ, עדיין חוזרים על נימוקים אלה, שמנדלי היה ‘משורר הגלות’, בעוד שכל משורר גדול הוא גם משורר הבאות. בונה אני את השערתי זו לא על יסוד משאל ומחקר, כי אם על מה שסיפר לי פעם ב. כצנלסון כעובדה, שהיה עד לה. סיפר, שהיה בבית־ספר אחד בשעת הבחינות, והנה נשאלה תלמידה לתוכנה של אחת מיצירותיו של מנדלי, שנכללו בתכנית הלימודים. התלמידה נבוכה מאד, התחילה לגמגם, ולבסוף אמרה מתוך דמעות אל הבוחנים: ¬ –הרי אתם כולכם שונאים את מנדלי, ולמה אתם מכריחים אותנו ללמוד אותו? זוכר אני, שנזדעזעתי עד עמקי נפשי לעובדה זו. מדבריה של אותה נערה ניכר היה היחס הכללי אל הקלסיקן העברי הגדול, שהיה מורם ורבם של ביאליק וטשרניחובסקי, ושמפיו חי כל הדור שבא אחריהם. אהה, כי נתקיימה נבואתו של קרני באותו מאמר שהקדיש ליובלו של טשרניחובסקי לפני שלושים שנה: ‘את ביאליק יאהב הדור, ואת מנדלי ישנא’ . לבי לא יתנני להאמין, שהגענו כאן לידי השגה משובשת כזו על מנדלי, ¬– אבי הפרוזה העברית המודרנית, מי שעשה את הלשון מכשיר טבעי לדיבור ממשי. מאמין אני, שהמורים, שאינם מעוטי תרבות, והתלמידים שאינם עצלים ואינם להוטים רק אחר ‘הקל והנוח’ לקריאה, טועמים גם בארץ טעם של שירה גדולה ביצירת מנדלי. ושירה גדולה אינה דוקא זו שהיא מטפלת בנושאים גדולים, רומנטיים, כפי השגת הדרדקאים, כי אם מה שהופך נושא גדול בזכות היוצר הגדול, שנזקק לו. ברם, תם אני ולא אדע כיצד הגיע אדם כקרני לידי מסקנה משונה כזו, ש’מנדלי הוא יהודי ככל אותם מיליוני היהודים, שהשלימו עם הגלות ואין להם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא אלא גלות בלבד’. היכן מצא את זה, והוא ההיפך מכל מה שכתב! על מה ביסס את ההנחה, ש’נשמתו של מנדלי כאילו עומדת ומכרזת תמיד: מה טוב ומה נעים שבת בתוך ביצת יהודי ויהודיותי‘? או¬ – ש’ביאליק שונא את הגלות ומקללה, ומנדלי אוהבה ומחבבה’? היכן מצא אהבה זו? ב’סוסתי' וב’מסעות בנימין השלישי', או בפרקי העוני והזועה של ‘בעמק הבכא’, של ‘שם ויפת בעגלה’ או של ‘הנשרפים’? הרי כאן כל דף אומר התפלצות לתהום חשכה זו ששמה גלות, שעיקמה את חיינו, את שכלנו¬ – שהזקינה את ילדינו בלא עת, שנטלה מאתנו טעם של אור חיים, של תנחומי טבע! היכן תמצא עוד ספר, שאת דפּיו מפעמות אהבה וחנינה אל בית אבא, אל אור תורה (שירת חיינו, שטיהרה את הגלות מזוהמתה), אל אנשי עבודה ואנשי טבע, כמו ‘בעמק הבכא’, כמו ‘בימים ההם’? ואם יש דפים ביצירתו, שבהם הוא מחונן גם את החיים העלובים של דורות ללא־ישע¬ – כלום לא זה הוא סימנו המובהק של משורר־אמת, שהוא מגלה בכל הויה גם את שמשה הגנוזה? וכלום ביאליק (בשירו ‘פרידה’ ולא רק בו) לא גילה חיבה זו גם להויה של הגלות? כלום אין אנו מרגישים שכמה ערכי חיים וערכי נפש משם, שנעקרו כאן, לא העשירו בשום פנים את הדור, שפנה עורף להם?

ז    🔗

אולם מן הקיטרוגים על מנדלי של אותה תקופה כדאי לעמוד על מאמרו הגדול של א. דרויאנוב (‘ש. י. אברמוביץ’ ), שבא להוריד את מנדלי מתוך שתי אספקלריות כאחד: אידיאולוגית ואמנותית, ועל מאמרו של ז. צמח (‘בעבותות ההוי’), שבא בניתוח מעמיק יותר, אם גם קיצוני מאד וחדצדדי מאד. בשני המאמרים, כמו בהערותיו של קרני, היה מאותות הזמן: מן הרצון לשחרר את הסיפור העברי מאיזה צימצום, מ’עבותות' ששם עליו האמן הגדול. צמח, שבא להראות גם את השפעתו המזיקה של משורר ההוי על הדור, חפץ לכוונו לראייה פנימית יותר, מודרנית יותר. זהו מה שמצדיק קיצוניות זו, אם גם הרבה כאן מן המופרך מאליו, ¬– לאור הזמן, שבו צמחה יצירה זו ובו גברה השפעתה: אותה מגמה למעט את דמותו של מנדלי, בלי לקחת בחשבון את זמנו, את ראשונותו, בלי להזכיר, שנעקר בכוח ענק מפרוזה מדומה, מאפּיקה מדומה¬ – שעשה מה שעשה בלי ‘צבת’, בלי מסורת סיפורית. איש מן המקטרגים האלה לא הציג כהישג לא שערוהו בשנות השמונים את ‘בסתר רעם’, פרוזה זו, שהיתה בחינת מעשה־בראשית ממש, כנגד זו של בני זמנו¬–של פרץ סמולנסקין ואפילו של פרץ ופרישמן. דרויאנוב, כאלה שבאו אחריו, הסיחו את דעתם מן המלחמה הגדולה שנלחם האיש לעיצוב הפרוזה העברית, להגדרת האופי היהודי, לבדיקת האפאראט של דיבורו, של מחשבתו,¬ – כאילו היה משהו לפניו וכאילו, בכל מה שעשה, לא היה אלא ממשיך. התעלמות זו מזמנה של לידת יצירתו, אגב התעלמות מתפיסתו העצמית, משירתו העצמית, ¬– מכל המקוריות העצומה שבכל פסוק, כל ציור, כל תו שביצירתו,¬–עושה את מאמרו של דרויאנוב להתקפת־איבה, למעשה־התחכמות, שבקושי אתה מוצא בו איזו גרעינים של בקורת ראויה לתשומת־לב. המאמר לא בא מלכתחילה להאיר את יצירת מנדלי הארה חדשה, שהיא כוללת גם דברי שלילה, כי אם להראות ש’לא רק מנדלי גופו, כי אם גם סגנון מנדלי עתיד להעשות לנו ‘נקודה שנוצחה’ ‘… ש’אמן זה על פתחה של האמנות הוא עומד, אל תוך מעמקיה לא ירד’…

ח    🔗

בכל זהירותו ופיקחותו של דרויאנוב, אתה מכיר מיד שנתכוון להוריד את מנדלי ולבטלו כאמן. כאדם משכיל וגדוש בידיעות, הצטייד ב’נשק כבד' כנגדו¬ – ‘בנה עליו דיק’. אבל בכל זה לא היה כדי לשכנע. ניכר מיד, שהמשיג לא הבחין בעצם מקוריותה של אמנות זו¬ – ועל כן תלה בה בוקי סרוקי, וכל מה שהוא שולל, אין לו שייכות לעצם יצירתו של מנדלי. אף שהמאמר לא עשה רושם ולא הזיז את מנדלי ממקומו, יש להודות שנכתב בחריפות, אלא שהראיות, שהוא מביא נגד האמן, אינן ראיות ונקל להפכן לזכויות, כסימנים לעצמיותו הגדולה של האמן, שבכל קוצו של יוד שביצירתו היה נאמן לעצמו. דרויאנוב חפץ, למשל, בהתלהבותו השלילית להוכיח, כי ‘ביצירותיו של אברמוביץ אין אנו רואים לא את הסוחר בסוחרותו ולא את החנוני בחנונותו, ואפילו את בעל־המלאכה כמעט שאין מוצאים אותו אפילו פעם אחת. רפאל (‘בעמק הבכא’) סוחר הוא, אבל היכן היא סוחרותו? במה מתגלית נשמת הסוחר שבו? כלום אנו מוצאים בו אפילו רמז להתלהבות המסחרית, המצויה כל־כך ברחוב היהודים? ¬– ¬– ¬–’. הכותב היה זהיר בלשונו, ולגבי בעלי־המלאכה הוסיף ‘כמעט’¬–זכר בודאי את אייזיק נפחא, או הירצל הנגר, את איציק החייט (‘בימים ההם’). כסבור היה, שאם לא נזקק להם אלא בפרקים מעטים, לא יצא ידי חובתו. והרי מתוך דפים מועטים אלה מאירה שירת העמל, מאיר יושר העמל. מנדלי, כאמן, היה איש־התמצית, והניח מקום לתלמידים שיהיו ממלאים אחריו. כארדיכל ראשון לא נטה לפעמים אלא קוים בודדים, אבל בכל קו בודד נרמז עולם מלא (לפי שלום־עליכם אנו יודעים, כמה גדולה היתה ההפראה של כל רמיזה ציורית שלו). בדמותו של רפאל הבחין המשיג בצדק, שאין בו מאופיו של סוחר יהודי מובהק, הוה אומר: בהוּל ונלהב (טענה זו, שברפאל אין מהתלהבותו של סוחר אמתי, טוען כבר הסרסור ר' אשר, שמתינותו של רפאל מקפחת את פרנסתו). אבל מנדלי טבע ברפאל לא את קוי הסוחר היהודי הטיפוסי, כי אם את המשכיל, את הסוחר המתוקן, דוקא את זה שאינו בהול. ראה את מתינותו כרצויה, הרי יצירתו כולה מכוונה נגד בהילות יהודית זו, שבה הכיר את סימנו המובהק של איש־הגיטו. חריפותו של דרויאנוב לא עמדה לו להשיג את עצם החזיון המורכב שטיפל בו¬ –בעיקר משום שחפץ לדמות אותו לחזיונות דומים לו: למספּר סתם, לאפּיקן סתם; משום שלא נתן את דעתו על כך שמנדלי היה גם מספר, גם מוכיח, גם חוקר חיי עמו. הוא אמנם מודה, שמנדלי ‘היה הראשון בספרותנו החדשה שמכחול האמנות נשמע לו באמת’; ש’עמד על עצמו ומצא את דרכו שלו’. ‘אבל מתוך שחיים אלו נקרעו מן העבר אבדה ונעלמה מקרבם גם הרגשת העתיד. הוא מצא דמות ודמיון למסכת־חיים נפלאה שאין דוגמתה בעולם¬ – מסכת חיים שפרחה נשמתה מתוכה והיתה לפסל־שיש: דומה שהיא מקשיבה בכל כוחה להד העבר ואינה שומעת אותו, דומה שהיא חרדה בכל רמ"ח אבריה לקראת פעמי העתיד ואינה חשה בהם, והיא כולה כאילו קפאה ברגע הקצר האחד של ההווה’. הבאתי את הציטטה, שהיא נקודת־המוקד של המסה. בה מחלחל אותו החשד של היהודי הלאומי, שראה ב’גל של עצמות' זה סתימת הגולל על האומה. ואולם מנדלי היה גם היסטוריון של היהדות, שראה אותה בעיניו ושהכיר, כאמור, שיהדות זו, יהדות הגיטו, עתידה לעבור מן העולם, וממנה תצמח יהדות אחרת. הוא צייר תקופה, שהיתה מעוטת תנועה, ואף נגיד: מעוטת חזון. אבל במידה שפירפרה בה נשמת חיים, שפירפר בה רצון לחיים, לאור יהודי, לקדושה יהודית, הרי זה מתנגן והולך מתוך שירה זו, ואם גם הכיעור וההתנוונות מוקעים כאן בכל מוראיהם. אפשר, שרק מתוך אמונה, שהכיעור הוא חזיון עובר, קם בו רוח לטפל בו, להוציא מתוכו, אגב ניתוח הרקב, את החי, את המזומן לחיים.

ט    🔗

רק מתוך עקשנות של ‘איפכא מסתברא’ אנו עשויים להבין כמה דעות משונות, שהובעו כאן בקיצוניות של מתכוון להכעיס, כמו: ‘בחוק היצירה ודרכי האמנות לא חידש אברמוביץ כלום, וכל מה שהוא עושה הוא עושה משל אחרים שקדמו ¬– אם לא בספרות שלנו, הרי בספרויותיהם של אחרים’. המכוּון שוב: לסלטיקוב־שצ’דרין, שבלי ספק למד מנדלי משהו מסגנונו הסאטירי (על צד האמת, למד יותר מגוגול). כאן חסרה ההשגה כי, ראשית, גם פּושקין, גם גיטה, למדו לא מעט מ’אחרים שקדמו' להם, וזה לא עיכב בידם ליצור דברים גדולים מאלה, שמהם למדו; ושנית¬ – שמנדלי לא יכול לחקות, גם אילו נתכוון לחקות ו’מסעות בנימין' יוכיח!). שום אמן רב־עצמיות אינו מחקה, קל וחומר מנדלי, שיצר סיגנון לעצמו, משנת־יצירה לעצמו,¬ – שכל פסוק, כל ציור שלו יצוקים יציקה ראשונה. רק מתוך השגה קרתנית כזו יכול דרויאנוב לכתוב על ‘סוסתי’¬ – אחת היצירות העבריות הגדולות בכל הדורות ¬– כי ‘בכל אופן יש לה ערך ידוע’… נודה, עם כל זה, שמשהו נאמר כאן, שהיה ראוי להאמר בשעתו. דרויאנוב השיג, שעל־ידי חתירתו של מנדלי למסור את הביטוי האידי בחריפותו הגרוטסקאית ובהגשמתו הפּלאסטית, הפקיע לפעמים את הניב העברי ממסרתו הגדולה וקבע אותו במסגרת השעה והמקום ¬– ‘הוריד את הביטוי העברי לידי גוונם של הימים והמקום’. ברם, ככל שיש בזה מן האמת, ניתן להניח גם את ההפך מזה: יצירות כ’סוסתי’, כ’בימים ההם' לא רק נתעלו מאוד על ידי תרגומם, כי אם דוקא ה’זמניי' שבסגנון זה, היטיב לעברית עצמה, השקה אותה לחלוחית קרקעית זו שהיתה חסרה כל כך. הגאונות שגילה כאן מנדלי היתה בזה, שה’מדרש' נראה כאידיש והאידיש כ’מדרש'… כל פסוק, כל ציטטה שנביא מדברי מנדלי, עשוי עד היום להביא אותנו לידי התפעלות בפשטותו ובחריפותו גם יחד. ניב יהודי הוא מימי התנאים ועד היום. ונניח, שעברית זו של ארץ־ישראל החדשה שונה מזו של מנדלי (מה שונה ממנה לשונם של יזהר ושמיר!),¬–אל נא נשכח, שמנדלי הוציא ממכרות הלשון רגבי מתכת, שטרם חותכו על־ידי הדיבור החי, או אפילו על ידי שימוש מרובה. רגבי לשון אלה פעמים נראים גדושי חריפות, לקויים בהתחכמות יתירה¬ – ביחוד בתקופה הראשונה: אחר־כך קנו פשטות עליונה, אם גם משהו מאותה ‘העירבוביה’, המוסיפה להם חן יהודי, נשאר בהם.

י    🔗

לשבחו של דרויאנוב יש לציין, כי חתר גם לגלות את החיוב שבמנדלי. הוא הכיר, שכוחו בכך, שידע להבחין במידה היהודית, והוא עצמו מודה, ש’אברמוביץ זכה גם לגדלות אמנותית. עינו היתה מאלה, שיותר משהן לומדות לראות הן לומדות לבלי לראות, אבל דוקא בשביל כך עשויה היתה לתפוס את הדברים אשר למדה לראות בסימניהם שנראו לה ראשונים ומובהקים ולחשוף בהם את עומק טיפוסיותם’¬ – אנו רואים, כי מתוך שבחו בא המבקר שוב לידי גנותו. והנה מקום אחד, שבו האמין המשיג לראות את ‘מקום התורפה’ של שירת מנדלי: ‘אברמוביץ רואה רק את רגעה ההווה של היהדות, את יהדות הגלות והגיטו, הוא רואה ראיה עמוקה וחדה¬ – אותה הוא תופס בסימניה שנראים לו ראשוניים וטיפוסיים. עם, שאמנם יש לו עבר גדול (לכל־הפחות במובן האורך ההיסטורי) כמעט מזה של כל יתר העמים החיים, אלא שעברוֹ נשאר לו תלוי ועומד מחוץ ל’סף־ההכרה’; שאמנם פיו מדבר על עתידו, אלא שרק פיו מדבר עליו ולבו לא יהגה בו’¬ – ¬– ‘צבור וגל של נמלים’, ‘אנו מתקיימים, אנו חיים… אבל מה הם חיינו? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום’…

כאן אתה מבחין במקום המבקר את הדרשן הציוני. במקום להבליט את השמות שעשו בנו חיי הגלות, ¬– את התפלצותו של האמן למראה ירידתנו, הוא מלמד חובה עליו, שהיה נאמן למראה עיניו,¬ – מאשים את הסאטיריקן שלא כיסה על ה’קריקטורה של עם', כפי שחייבה אותה המציאות בתקופה שעמד בה. כלום הירשלי, לפי כל חושיו הבריאים, לפי כל מסירותו לעמו האומלל,¬ – לא היה מסוגל, אילו נולד בתקופה מאוחרת יותר, להיות חלוץ למופת? וכלום אותה קלות שנהג מנדלי בחובבי ציון מעוטי־משקל, לא היתה זו שנהג בהם אחד העם¬ – ודוקא מתוך רצון לראות את הציוני הנאמן? וכלום נדרוש מאמן, שעת צמיחתו חלה לפני מאה שנה, שיהיה דומה בהשגת חייו להשגת חיים שלנו? מנדלי הראה את כנסת ישראל באורותיה ובצלליה; ומי שמכיר יצירה גדולה זו הכרה של ממש, יודע שטבע בה אמת גדולה כל כך, שגם בני זמננו עשויים עוד ללמוד הרבה גם ממה שיצירה זו מזכה וממה שהיא מחייבת. וניתן להמליץ על בקורת זו של דרויאנוב, מה שאמר על מנדלי: ‘על פתחה של אמנות זו הוא עומד¬–אל מעמקיה לא ירד’.

יא    🔗

אנוס אני להקדים לפרקים אלה, שהם האחרונים בפולמוס זה, דברים אחדים כדי להעמיד את ה’הגנה' מצדי על משמעה האמיתי. בכל מה שכתבתי בשנים האחרונות על מנדלי, לא נתכוונתי אלא לקרב אל לב הדור, שגדל באקלים טבעי ונפשי אחר, את שירתו של בעל ‘ספר הקבצנים’, ‘בעמק הבכא’ ו’בימים ההם‘. השינוי שחל בכל תחושת חייו של דור זה, דור ‘ראשון לגאולה’, לא היה עשוי לחבב שירה אמיצה אך קודרת זו, גם מצד בניינה, גם מצד תוכנה, וראיתי כצורך נפשי וכחובה לעצמי לסלק את המחיצה שבינה ובין הנוער שלנו. סבור אני, שיש עוד לשאוב ממעין זה ימים רבים, ואף אם לא הייתי סבור, ששירה זו עשויה לשמש דוגמה לסיפור החדש, האמנתי שיש עוד ללמוד ממנה הרבה מכמה בחינות, ולא מבחינת התוכן בלבד. ברם, עם כל מה שעמלתי לחשוף את האור שביצירה גדולה זו, לא היה המכוּון מצדי להיות ‘סניגור’ יתר על המדה. רשאי דור חדש להשיג גם על הגדול שברבותיו, אם ביסודה של השגה זו יש מה שמשחרר את היצירה החדשה ממסורת מקפיאה. ואף שבדרך כלל ניתן לבעלי יכולת לשמור אמונים לאמן גדול ויחד עם זה לסול דרך חדשה, ציינתי גם אני ¬– אגב הטעמתי מה שהעניק מנדלי, למשל, לביאליק¬ – את החרצובות, בהן אָסר את ביאליק הפרוזאיקן. ולא אחת הרימותי על נס את המשחררים, כברדיצ’בסקי. והרי על צד האמת הננו כולנו תלמידיהם של שניהם, בכל היותם שונים כל כך זה מזה. וכלום לא ראו גם פרץ, גם ברדיצ’בסקי במנדלי את הענק שלא הוכשר עוד אחד כמוהו למעשה בראשית זה של יצירת הפרוזה שלנו? המכוון ב’סניגוריה’ זו אינו בשום פנים להראות בכל דרכי יצירתו של מנדלי דוגמא לדורות, כי אם לראותו כאמן לכל הדורות בכוח ביטויו, בתפיסת האומה (שלא היתה חדצדדית בשום פנים), באמנות זו של עיצוב דמויות שאף בה היה כוח ראשון בספרותנו. מילדותנו ראינו בו את איש־הפלא שהניח יסוד ליצירה העברית המודרנית, את האמן עם ‘אמת הבנין’ בידו, שכל פסוק ביצירתו עשוי שיש, שמגויליו אין למחוק קוצו של יוד. איש לא עשה את ניבו קבע כמוהו, לא עקר מספרותנו את ה’במקום ביטוי', את העזובה הלשונית של דורות. אחרי מנדלי אי אפשר היה לשוב אל הצמצום של ההשכלה. הוא הי¬ה–למרות עמדו, כבן דור אחר, מן הצד במקצת (לא מנגד) להתעוררות הגדולה שקמה באומה ¬– איש הרינסנס, שסימניו הם קודם־כל מלוא ביטוי ומלוא חוויה. ברם, הדור הבא היה אחר ¬– היה מעודן יותר, היה מוצק פחות ולוהט יותר (כזה כבר היה גם תלמידו הגדול שלום־עליכם); כלום יש מי שיכחיש, שמנדלי היה פרוזאיקן גדול לאין ערוך מביאליק? אבל אין מכאן ראיה, שבכמה נקודות שבפרוזה שלו היה ביאליק משורר יותר מרבו. ודאי גם חלקו של מנדלי בשירה גדול מאד. ממנה הרי למדנו כולנו, גם בני דורי, לראות את הנוף, לתפוס את קסמי העולם. הוא לימדנו בכלל לראות, אבל גם ראייה גדולה מניחה מקום לראייה גדולה ממנה. ואולי בזה גדול כוחו של הרב, שהוא מעמיד תלמידים גדולים¬–ובכמה בחינות גדולים גם ממנו. משהו בקדרות שבמוֹנוּמנטליות זו, בחתירה זו לכיבוש המציאות, שבה מתחילה כל יצירת־אמת, כל כמה ששימש יסוד לבנין העתיד, הרי היה גם כפיגום שלא סוּלק (על מנדלי היה גם החומר לעצמו מקודש ביותר¬ – הרי ראה את עצמו אמן והיסטוריון גם יחד) והכביד על דור שגדל לאור שמש אחרת. היה צורך, איפוא, כמו בריאקציה נגד יל"ג, לבעוט מעט ברב. לבעוט ¬– כדי לחזור ולחדשו על הדור. כולנו היינו במחשבה אחת שיש להזיז הצדה את הענק כדי שהעולה והצומח יהיה פתוח לשמש יותר. לא היתה זאת השתערות על המציאות, על הממש, שבלעדיהם אנו תלויים בחלל ריק¬ – ואנחנו לא זלזלנו בגילוי החומר מעולם; אבל תפקידה של האפּיקה החדשה היה בזיקה לחיים המתחדשים, לאדם המתחדש. עמדנו על חרבות עולם שנתערער, שבקצהו נתלבלבה הוויה שתבעה טיפוח אין קץ. מנדלי נראה כמבצר עז נדבכים, הצופה על פני הישימון. והדור חפץ אחרת.

יב    🔗

מבחינה זו¬–כריאקציה נגד קצב של סגנון, נגד תפיסה מרוכזת יותר מדי במראה, היה מאמרו של ש. צמח ‘בעבותות־ההוי’ (מאסף ‘ארץ’, אודיסה תרע"ט) עם כל ההפרזה שבו גם החריף ביותר, גם המוצדק ביותר מכל דברי ה’שטנה' שנכתבו כנגד מנדלי. בדברי פולמוס מדרך הטבע הוא, שמפריזים, שמדגישים את מקום התורפה ומתעלמים מכל מה שיש בו כדי לבטל את כל השלילה. בקטיגוריה נוח מאד לראות כמסמרות קבועים דברים שנאמרו לשעתם, ושאחריהם¬ – וגם לפניהם¬ – יש למצוא ביצירתו של המבוקר ההיפך הגמור מהם. מטבע הדברים הוא, שנאחזים בארעי ונותנים אותו קבע, אם יש בזה כדי לחזק את השלילה. ואמנם יש לה לשלילה איזה יסוד, אם דוקא היא נעשית פתאום בולטת ביותר: בשעה של התפרצות העין רואה מה שהלב מרגיש, והלב נאמן ברגעים כאלה יותר מן העין. לא רק אני כי אם, מובטחני, גם צמח עצמו רחוק כיום מקטיגוריה קיצונית שלימד אז על אמן ומשורר גדול זה, שכאב את ירידת האומה ולא סיפר בגנותה בלב קל¬ – רק כדי לבדח את עצמו. אלף ראיות מתוך יצירה זו מזימות השגה כזו על מנדלי, ולא כדאי למנותן כאן. אף־על־פי־כן, קובלנה זו, שיצאה לפני שלושים שנה מעטו של סופר צעיר, שלא בא לבטל את מנדלי, כי אם לכוון את האמנות הספרותית שלנו לאפיקים חדשים,¬ – קטיגוריה זו, במידה שלא היתה נכונה אלא לשיעורין, היתה דבר שהזמן גרמו ¬– זמן זה שהוא מרים ומשפיל, ואינו מכריע כל עיקר הכרעה מוחלטת. יש לשער, שא. קריב לא ראה את מאמרו של צמח שבו כבר נאמרו לחובת מנדלי רוב הדברים שב’עולם ותלו'. ברם, ‘כתב האשמה’ של צמח מכוון לא כל כך כנגד מנדלי עצמו (אף על פי שגם הוא השמיע הרבה דברים מרים כנגד האמן הגדול), כי אם כנגד אלה שבאו אחריו¬ – לא ניקה גם את ביאליק המספר. אף על פי כן כדאי להביא קטעים מעטים, שמתוכם עולה קובלנת הדור במרירות גדולה: ‘בכל פעם אשר האדם יחטא וירד מגדולתו, יזניח את מקדש אלהיו, יחדל להיות חי שואף, אז יופיע אחד האנשים, אשר יקבל על עצמו את השליחות, שאין בה לא קלות היצירה ולא מרחב המעוף, לתאר את החברה הקימה כעת, סדריה, מאכליה, כליה, אפני דבורה, טפשותה וקטנותה. האנשים האלה אינם ממציאים לעולם’.

ועיקר הקטיגוריה בזה: ‘מנדלי גם לא התאמץ לעבור את גבולי העוגה אשר עגו מסביבו, כי לא שער מציאות־עולם הקימה מעבר לגבולים אלה… לב מנדלי קשה כאבן מוצקה, אף פעם לא נד לחלום ההולך ואפס. אף פעם לא נשבר לבו עליו. הוא רק הסתער עליו בכל כוחותיו הענקיים והשתדל לעקרו מן השורש. למה כה רבה שמחתו על שפלות האדם וקלונו? ולמה כה יצהל לקראת האדם המתבהם כמוצא שלל רב?’ יש מקום לשאול, כמובן: היכן ‘צוהל’ מנדלי ‘לקראת האדם המתבהם’, היכן הוא האדם המתבהם כאן כהופעה כללית? ברור שיצירה גדולה זו, שעינה לא היתה מכוונת אלא לאחוריה, צמצמה את העולם, תקעה את עצמה בתחומיו ולא התעוררה לקראת האדם הבא, לקראת היהודי הבא, בעוד שהדור חפץ, כפי שצמח הגדיר זאת יפה, לא ב’הוי כי אם בהויה’¬ – חפץ לראות ביצירה את הנולד. כך יש להבין התקוממות הדור לאמן רב הכוח: הוא לא סלח לו, שלא ראה לידת עולם. * צמח, שנתכוון ב’קיטרוגו' בעיקר כלפי יוצאי חלציו של מנדלי, הטעים בשלילתו את דרך האמן, שאינה דרכה של יצירת העתיד. הוא ראה באמנות המתארת של מנדלי לא צורה של קבע, כי אם צורה חד־פעמית¬ – צורת הכשרה. כאומר: מנדלי עשה את שליחותו, אבל אתם המחקים אותו, ¬– את נפשכם אתם קובעים. היתה זאת בעיקר אזהרה; ואף שמתוך ריתחה של פולמוס, תלה במנדלי גם ‘בוקי סרוקי’, מפעפעת בבקורת כולה אמת כאובה. וזה אחד המאמרים החזקים ביותר של צמח.

יג    🔗

איני דן כאן אלא בדברים שנגעו בלב ושיצאו מלב נסער. מבחינה זו מאמרו של צמח, בכל מה שאינו רואה את האור האנושי שהוא מצוי בשפע כזה ביצירת מנדלי, בכל מה שיש כאן התעלמות ¬– שלא מדעת ¬– מן המקוריות העממית ומחידוש התרבות העברית, מהשקאת שרשיה,¬–הרי ‘קיטרוג’ זה היה חשוב בזמנו מאד. אין כמעט ספק, שהשפיע גם על ביאליק, ויש רק להשוות את פרקי ‘ספיח’ הנוספים (ביחוד את הראשון שהוא פרק שירה גדולה בפני עצמו), אל הקודמים, כדי להווכח בכך. מבחינת ההתעוררות דומה לו גם מאמרו של א. קריב (‘עולם ותלו’, שנתון ‘דבר’ תש"ז). ואולם דברי צמח, שנכתבו לפני שלשים שנה, היו מכוונים לדור שקם אחרי מנדלי. היו, כאמור, מעין אזהרה, מעין קריאת אזעקה להעקר מן הסגנון, שלא היה עוד הולם את העולם, שעמד בין חורבן לתקומה, והיצירה העברית נתבעה לא להסתכלות, לרשומי עבר, כי אם לצאת מן הגיטו¬–להענות לצרכי דור, לצרכי עם, לצרכי אדם גדולים. היתה זאת תביעה מוסרית, ועלתה בד בבד עם התביעה האסתטית. אחרת היא קובלנתו של קריב, שעלתה בזמננו. ודאי, אין אדם מתכחש לנעוריו לחלוטין. מנדלי, שנתחדש כולו דוקא לעת זקנה, ותפיסתו כבר היתה שונה כל כך מזו של ימי ההשכלה, עדיין היה מחובר למחצה אל השקפותיה של התקופה ששקעה. לאחר חורבן היהדות במזרח אירופה, נראתה אחרת יצירת מנדלי, שלסאטירה היה עוד חלק ניכר בה, גם כשגבר האמן־הסניגור מאד. אף על פי כן, היתה זאת שירה שעוּצבה לפני ימים רבים, וחל עליה גם חוק ההיסטוריה. והתביעה לאידיאליזציה של עולם, שעליו האפילו ראשי־קהל שמסרו בנים יחידים של דלת העם לשמד של צבא ניקולאי ככופר לבניהם המרובים, עולם של חוטפים, של מוכרי בנות ישראל הטהורות לבתי הפקר ¬– היתה משונה מאד. אז היתה חובתו של האמן ‘להגיד לעמו פשעו’. ומנדלי היה יהודי עממי, לבו היה מלא זעם ומלא רחמים כאחד. הספר ‘בעמק הבכא’ מלא המית־לב, שקוי דמעות כולו. ולא נכון שלא ראה אלא את הכיעור שבגיטו: הוא ראה, גם גילה לדור הבא, את המאור שבו. וכדאי להביא כאן את דברי יחזקאל קויפמן (במאמרו ‘חורבן הנפש’, שהוא מצוין ברעיון שהונח ביסודו¬ – שאיננו מסוגלים לראות את עצמנו אלא בעיניהם של שונאינו בנפש ¬– בה במידה שנכשל בדוגמאות, בהן הדגים את רעיונו). קויפמן מגיב על הערכת פרישמן, שאצל מנדלי מתוארים חיי היהודים כ’חיי כלבים' המעוררים ‘גועל נפש’ (אנו רואים, אגב, שגם פרישמן נכשל בראיה לא נכונה), וכותב: ‘היש איזו הצדקה למשפט זה? היש בו גרגיר של אמת? יש בינינו אנשים, שראו את החיים ההם של היהודים ברוסיה¬ – האמנם היו כלביים ומעוררים גועל נפש יותר, למשל, מחיי שאר עמי רוסיה, על אכריה ו’פריציה’, שכוריה וסרדיוטיה? האמנם מותר לומר שחייהם של כרמולי ובני ביתו, של ר' חיים, ליפא הראובני, הרצל הנגר ואייזיק נפחא, שמואליק הסמרטוטר, רבי אברהם, רפאל, החכרנים המשכילים ואנשי החסד וכו' וכו' הם כלביים ומעוררים גועל נפש? או המותר לומר זאת על ‘בנימין השלישי’, איציק חקרן וחבריהם, הבטלנים, בעלי החלומות החיים בעולם הדמיון, הדון־קישוטים העלובים? מנדלי לא נתכוון כלל לתת תמונה כזאת, ומשפטו על החיים ההם הוא אחר לגמרי. פרישמן אומר ‘הם בעצמם אשמים’. לא כן היתה הערכת מנדלי. מנדלי יצר את סמל הסוסה הדוויה והסחופה¬ – גם היא סמל לפשע אדום! בחיי היהדות, שמתאר מנדלי, היתה דלות, קבצנות, שפלות, קדרות וגם פשעים כמו גם בחיי עמים אחרים. אבל הרי היה בהם גם אור פנימי, חלום, אמונה, תקוה'… כדברים האלה אומר על מנדלי יחזקאל קויפמן, מי שגם א“ד גורדון, גם ברנר לא זכּו בעיניו! מי שבא ורואה בקיטרוגו של סטיריקן מתקופה רחוקה, שונה ביסודה משלנו, חטא של חוסר אהבת ישראל, הרי הוא עושה את העניין כולו פלסתר. כל משורר רואה את העולם בראיית עצמו, אבל בצירוף ראיית דורו. יש רביזיה מבחינה אמנותית, אבל איש לא יבוא לטעון כנגד גוֹגוֹל ופלוֹבר, כנגד צ’חוב ומופאסאן, שציירו פרצופיהם המטומטמים של בני עמם, כפי שתפסו אותם מתוך הסתכלות בלתי־אמצעית בדורם. אדרבה, אם אנחנו איננו מכירים כיום בינינו את אנשי מנדלי, סמולנסקין, ברנר, עלינו להחזיק טובה לאלה, שאש שנאתם לכיעור שבנו ביערה אחריהם כאחרי הגלל. ולואי היתה זו במציאות של היום נחלת העבר בלבד! מאמרו של קריב דומה לאותו ‘כתב שיטנה’ שכתב לפני ששים שנה ליליינבלום כנגד יל”ג. היה זה בעיקר פולמוס פובליציסטי. ליליינבלום לא היה מבקר, אף שכתב ברוחו של הריאליזם הרוסי מאמר נגד ‘עיט צבוע’ של מאפו, שאינו משולל עניין. אינו משולל עניין (מבחינת הפסיכולוגיה של הזמן) גם הקיטרוג כנגד מנדלי שכתב קריב, אבל הוא עוד פחות מוצדק מזה של ליליינבלום. שהרי השגתו של בעל ‘חטאות נעורים’ היתה עם כל ההשגה הפרימיטיבית, חדורה המית לב, היתה כולה פרי תמימות טהורה, ולא התכחשות ליצירה, מתוך קונצפּציה, שאינה עלולה אלא להטעות. ליליינבלום הכיר בגדולתו של יל“ג, שהוא רואה אותו כמשורר גאון, ודוקא משום כך הוא מלמד חובה עליו, שאינו משמש את הרעיון הלאומי. יותר משהיה זה קטרוג על יל”ג, היה זה קטרוג על ההשכלה, שלא ראתה כי אין קיום לישראל בנכר. זה הדבר המזכה ‘בקורת’ זו וקובע את ערכה בתולדות הציונות. אבל מקריב רשאים אנו לתבוע השגה אחרת. הנכון הוא, שיצירת מנדלי אינה מוארת באור ישראל? הבדק קריב את ‘האדם הקטן’, את ‘האבות והבנים’ (‘חידות אתה לי, עמי’…) ובעיקר את ‘סוסתי’ (שבפרק אחד משירה גדולה זו יש יותר אהבת ישראל, כאב ישראל משיש בעשרות ספרים של ההשכלה ושל זמננו יחד)? הקרא קריב (לתומו, ולא כדי לבקש מומים) את ספר הרחמים והדמעות ‘בעמק הבכא’, או את ספרו האחרון, השקוי כולו אהבת־לב וענוות אמת של האדם הישראלי ‘בימים ההם’? הקרא את הסיפור ‘שם ויפת בעגלה’,¬–מציאות יהודית גדולה, פרשת גלות איומה שעל פני כולה תלויה שמש לב, לב יהודי, רחמים יהודיים? לא הייתי בא לכתוב דברי־סניגוריה על מנדלי האמן. אין ספק, שיש להתגבר על דרך זו. זהו כתב ‘חרות על הלוחות’ ¬– אבני היסוד של הפרוזה העברית, שיש להשען עליהן ולא לעשות כמתכונתן. אך כלום יש ספק ‘אם בכלל יש תושיה בו מאחת הבחינות לתרבותנו החדשה’?

* את קיטרוגו המר של קריב על מנדלי יש לראות כאות הזמן. כמו בימים ההם, ‘כי באה עת לחננה’, כן גם עתה, וביתר שאת, צמאה העין לראות את אורם של משכנות ישראל, שחיות־אדם הפכו אותם לעיי מפלה. חס אני על אור זה שהוא עולה משירת מנדלי, וסימן לא טוב הוא לכושר של בקורת עצמנו, אם גם אנשים כקריב אינם רואים אותו.

 

פּגישות עם מנדלי    🔗

א. רשמים ראשונים    🔗

נער הייתי וכספוג ספגתי ספרים לאין מספר. כל מה שבא בימים הטובים ההם לידי, הרוה כיין טוב את נפשי הצמאה. כשאזלו בעירנו מעוטת־המשכילים הספרים בעברית, הרנינו את לבי הרומנים של שמ“ר, של בלושטיין, שכּרוּני ‘מסתרי החצר הספרדית’, ‘הרוזן מוֹנטי־כּריסטוֹ’ וכיוצא בהם. אחר כך אורו עיני עם קריאת ‘ילדי הקפּיטן גרַנט’, ‘נוה במדבר’, ‘הפרש בלי ראש’. כשכור התהלכתי מקריאה נפרזת זו, ולא ידעתי את נפשי. בדמיוני הפלגתי לארצות רחוקות, ליערות־עד, למדברות וימים, והמציאות הדלה אשר מסביבי נראתה לי עלובה וחסרת־ענין לחלוטין. כל ספר חדש עקר אותי מתוכה יותר והעבירני למרחקים רבּי־פלאים. ובהיותי שרוי כולי בעולם זה של דמיונות והזיות, הגיעני יום אחד באורח־פלא ספרו של מנדלי מוכר־ספרים ‘פישקע דער קרוּמער’ – הלא הוא ‘ספר הקבצנים’ בעברית. זה לא היה מגע ראשון עם סופר משונה־שם זה. עודני טירון גמור לקריאה השאיל לי שכננו לימים מעטים את המאסף ‘די יוּדישע פאָלקס־ביבליאָטעק’ שהוציא שלום עליכם. שם הבהיקה לי כאמת־מים מאירה הפתיחה ל’בעמק הבכא' (‘דאס ויינשפינגערל’), וכל כמה שרוחי היתה מרחפת עוד בעולמם של ‘כור עוני’, ‘מסתרי פריז’ ו’במצולות ים‘, טעמתי מיד בפרוזה תמציתית זו טעם אחר – טעם של שירה שנחצבה ממחצב נפלא יותר אפילו מ’עמק הארזים’ ו’יעקב טיראדה'. וכל כמה שלבי יצא לפלאי העולם, לבבני ניגון זה, חן עגום זה של כנסת ישראל, של ילדות ישראל, שהיתה, עם כל מה שבוקר חיי היה אחר – גם ילדותי בקויה הפנימיים, הסמליים. מאז זכרתי את השם הזה, ובבוא לידי הספר, שנקרא קודם על־ידי ‘הבחורים הגדולים’ שבשכונתי ופיהם מלא תהלתו, נחבאתי כמו תמיד כשזכיתי בספר חדש, באַמבּר הגדול שלנו, הזרוּע כולו שיירי חציר יבש, ובשכבי על בטני בלעתי את פרקי האפּוֹס של העוני היהודי שהיו לו פנים אחרות, כמעט שוחקות, בנוף השמש והשדה, תחת המחצלות של עגלות מנדלי ואלטר יקנה”ז – בתוך המרחב הירוק, שכאילו ביטל את היגון שבספור על הנאהבים והנעימים ועל מה שעלתה להם. כשאני נותן לעצמי עכשיו דין וחשבון מן הרושם של ספר זה, אני מאמין, שלא חן השדה בלבד ואף לא חן הנדודים בלבד שתמיד צדני, הפליאוני, כי אם הרויה שבתיאור, זה יין המציאות, אשר שכּרני הפעם כמרחב הפרֵיריוֹת, כעבי היערים, כאיי הים הרחוקים. בפעם הראשונה עלה באפי מתוך דפי־ספר ריח האדמה הקרובה, ריח הוי שצמח מתוך האדמה הקרובה הזאת. והיה משום גילוי במראות ידועים ולא מוּכּרים אלה – כאילו אותיות שהיו מחוקות נמלאו צבעונוּת חריפה, כמעט עליזה. הנה זה היה החידוש שבשירה זו, שקבעה בראשונה את הקצב להויה יהודית, לנוף יהודי – שאספה את הנפוצות שבמראה ובניב ועשתה אותן חטיבה אחת של לשון ואופי, שאת מציאותם ועצמיותם שוב לא ניתן לבטל. מבחינה זו היה מנדלי כולו חדשן: עם גילוי החומר הוטבעה גם צורתו, – חומר וצורה נבראו כאן במאמר אחד. אם תפסתי אז את כל עוצם החידוש ועוצם הפלא שבפרוזה עממית ומחוטבת חיטוב אמן זה? ודאי שמשהו ניתוסף להתפעלות ראשונה זו ולהסברתה מן הקליטה המאוחרת. אכן גם אז, בשכבי על הזבל הרך ובבלעי את הדפים בצמאון חדש, לא ידעתיו קודם, תפסה אזני, תפסו כל כלי ההקשבה הפנימיים שלי את מה שנקרא קצב יהודי, סגנון יהודי, – גוון זה שהוא דם נפשנו ומהות חיינו. מאז – אולי לא הכרתי זאת הכרה שלמה, – אך הרגש הרגשתי שיש בספרותנו אחד ואין דומה לו, ושמו מנדלי. * את מנדלי ראיתי בפעם הראשונה בשנת תרס"ט. בערב סיון אחד, כשהאילנות ברחובות־אודיסה היו עומדים עוד בלבלובם ודמדומי הערב מתחו על המבואות הרחוקים מן המרכז חוּט של רוך ועצב. כשנכנסתי אל החצר הבודדת של בית ‘תלמוד התורה’ ברחוב דיוֹחטיאַרנה, היה כבר חושך, וברגע האחרון עמדתי נמלך בדעתי, אם להכנס אל הבית או לדחות את בקורי, כמו שהייתי דוחה אותו זה ימים רבים לפני כן. מה יש כאן להעלים? – אמרו לי, שלא תמיד נחה דעתו של סבא מבקורי־נכדיו, ואני לא הייתי בטוח, שביאתי לביתו תהיה לו לרצון. אמרו לי: לסבא יש קפריזות שלו. הוציאו לעז עליו, שהוא קפדן וקשה לפעמים ביותר. לא בלי חרדת־לב קלה עמדתי אצל הדלת, ממתין שתפתח עוד מעט, וזה אשר צורתו האידיאלית כבר היתה קבועה בלבבי, יופיע לנגד עיני כמו־שהוא. המשורר, כפי שהוא מתגלה ביצירותיו, ברגעי העליה המעטים, כשהרוח מתגבר על החומר, והמשורר בחיי יום־יום כשהוא נושא את נטל החיים הקשים של כולנו – וכי אפשר שיהיו דומים זה לזה, שלא תיפגם כלשהו הדמוּת שהעלינוה מתוך יצירתו? הרגע הקשה הזה, אשר יהיה לנו בצנוח המסך מעל טפּוּחי־חלומנו, הוא תמיד המסוכן ביותר. אך הנה נפתחה הדלת, והזקן בעצמו נראה בפתח והזמינני להכנס. את הרגע הראשון כשנתגלה לפני, לא אשכח לעולם. נדמה לי, כמו הוּאר פתאום מסביב. זקן זקוף־קומה עמד לפני, ישר ורענן ופניו שוחקים ומאירים – משכמו ומעלה גבוה מכל. כל תנועת־ראש שלו היתה מלאה חן ובטוי. זוהר של מלכות, של תפארת זקנים, היה שופע מן הראש הנאה, מתלתלי־הלובן הקצרים. בסנטרו, המורם מעט, הוטל קו של קפדנות ובצדו משהו רוך ומשהו לגלוג – הכל בהרכב אחד, בהעלם אחד. השפתים הדקות והדבוקות הביעו רגע אחד את המרירוּת הכבושה, את הלץ מלידה, ורגע שני הביעו סלחנות, חנינה – אותן ‘השפתים, ששחוק ורוגז כאחד משמשים בהן בערבוביה’… אי אפשר היה לגרוע את העין מקלסתר־הפנים עשיר־הגוונים ורב־הביטויים הזה. אכן – אמרתי בליבי – כאלה יהיו הרואים הגדולים, שכוח להם לחשוף את ערוות הדברים ואת חן הדברים ללא הפרד. החדרים הגדולים והגבוהים היו מלאים דממה רבה, ואנחנו ישבנו עד שעה מאוחרת בלילה ודברנו את דברינו. זאת אומרת: הוא דבּר, ואני רק שמעתי. כבר גם אז לא הניח סבּא לדבר לאחר בפניו… זאת היתה הפעם הראשונה, ששמעתי את שיחתו, ואני לא האמנתי למשמע־אזני; לא האמנתי שיש בן־אדם, שהוא כולו אמן בכתב ובעל־פה, כמוהו. כל שיחתו היתה כעין אימפרוביזציה, ולא התוכן היה כל־כך מפליא, אלא אותה האחדות של הצורה והתוכן. כל מלה, כל ניב היה פסוק מתוך יצירת־מנדלי, ואפשר היה להאמין, שהוא אינו מדבר סתם, אלא קורא דפים שלמים מתוך ספריו… מבין השיטין אפשר היה לשמוע הד תלוּנה חרישית על ספרוּתנו הצעירה. ניכר היה, שגם בתוך החבורה הגדולה של ‘נכדיו’ הרבים, שהיה נערץ עליהם כל כך, עוד ראה אז את עצמו בודד, – אם גם לא כמו בתקופות הקודמות. הוא לא שיער, כמה ממעט הדור לדעת את יצירתו, אך הוא, שידע כמה השקיע בכל דף, בכל שורה, לא יכול שלא להרגיש כמה שטחית היא הכרת הדור ביצירה גדולה זו. אכן גם הוא לא העריך הכל, אי־ההבנה היתה הדדית. בדין קבל על התוהו־ובוהו של יצירה צעירה ונבוכה, אבל קשה היה לראות כי העיקר בה נמצא מחוץ לתחומו, – כי דעתו נתונה כבר כולה לעולמו – לעולם עצמו, ליצירת עצמו. זוכר אני את סיום שיחתנו, שהוא אופייני כל כך למנדלי שבעל־פה. כששאלתי אותו לסדר חייו ועבודתו, התאונן על נדודי־שנה, שהוא סובל בשנים האחרונות. – בשעה השלישית בלילה אני מקיץ משנתי הקצרה, והרי אני קם ומהלך בחדר ומהרהר את הרהורי, – הרהורים שאינם עליזים כל עיקר, ואין מקום להמלט מהם אלא ל’בית־העולם' הגדול, הנשען פה אל חדרי, שם אני מטייל לי ארוכות בין ‘מצבותיו’ הרבות… אני נושא אליו את עיני בתמהון. – בוא ואביאך אל ‘בית־העולם’ – אמר הזקן ופותח לפני את הדלת הסגורה, שעל־יד שולחן־מלאכתו. אנו נכנסים לחדר גדול ורחב־ידים, שעל־יד כל כתליו עומדים ארונות גבוהים מלאים ספרים – מהם קונטרסים עתיקים, ספרים שחוקי־כריכות, – קדמונים ואחרונים. – הרי לפניך ‘בית העולם שלנו’ – אמר הזקן, ופניו שוחקות ועגומות כאחד: – שדה גדול ורחב־ידים ומצבות בו לאין מספר. מי שמטייל ביניהם, אינו קובל עוד על מזלו… רואה הוא את אשר יקרהו באחרית הימים… זכר אותו ערב שמור בלבי. זוכר אני את החדרים הגדולים והגבוהים, המלאים דממה רבה, ועצב רב. קול הדובר לא היה רוה שמחה. כן, הוא נצח, יצירתו נצחה. העמיד תלמידים כביאליק – ומי בעצם אינו תלמידו? אבל הבדידות לא פגה. הדור היה, אף־על־פי־כן, אחר, אחר. משהוּ האפיל בינו ובין אלה שהעריצוהו. האם לא בזה היה מקור העצב?

ב. באור השקיעה    🔗

רוח אחרת לגמרי היתה עם סבא כשבקרתי אותו מקץ שנים אחדות במעון־הקיץ אשר על־יד אודיסה. היה יום של קיץ, יום של שמש, ובחום־היום עלו ריחות של דשאים ופרחים כוֹמשים בחריפוּת יתירה. הלוּמי אור וחום ובוֹשׂם, באנו עיפים אל מעונו, ומצאנו אותו יושב בגן. כשראה אותנו מרחוק, קם ממקומו, התחיל סוקר אותנו, כדרכו, במבטו הממושך, הערמומי. בינינו היה אז גם ביאליק, אשר בא הפעם אל סבּא לאחר הפסקה קצרה מפני איזה ‘רוֹגז’ קל, שנפל בינו ובין סבּא. טעמו של ‘רוֹגז’ זה לא אזכור. מי שהיו קרובים אל מנדלי בשנות־חייו האחרונות יודעים כי היה נוח, נוח מאד ‘להתרגז’. הנכדים היו נזהרים מאד שלא להרגיז אותו חלילה אף במשהו, וביאליק למשל, כשהיה נזכר, שלא בקרנו את סבּא זמן ידוע, היה מיצר ודואג. הוא ידע, שסבּא מפוּנק ביותר ואינו מוותר על זלזול כזה מצד נכדיו… אך כשם שהיה נוח להתרגז, כך היה גם נוח להתפייס; וגם הפעם כשעיניו הערמומיות הבחינו את ביאליק בין הבאים, אורו פניו, וכאשר נגש אליו, נשקו זה לזה, והזקן היה במשך רגעים אחדים מדושן־אושר. אותו יום נתגלה לי מנדלי חדש לגמרי. רק אז ראיתי אותו בכל תפארת השיבה. הרושם היה של אילן נאה, שהגיע רק עתה לגמר גידולו, שהוא עתיד רק מעתה להבשיל גם את הפרי המשובח ביתר. המופלא ביותר היה, שריאליסטן גאוני זה השפיע כתופעה דמיונית כמעט. כאילו בו בעצמו נתגשמה מעשיה עממית, – ‘טבעת מופת’ זו שאליה מתפללים הקבציאלים העלוּבים, נפלה סוף־סוף בידו… משהו אפּי היה יצוּק בכל מוצא פיו. נדמה היה, כאילו שקטו כל הרוחות בקרבתו, – כאילו בו נחתם העולם הישן ובו גם מתחילים החיים החדשים, הבאים לקראתנו. כאילו סרה קללת הימים, אשר הוא, סבּא, עוד היה עד להם ולשממונם. כגבּור זקן, השב מן המערכה, היה לנו, אשר אין עוד לצללי־הבלהות שליטה על רוחו הצלולה. בכל סגנון דבורו, בקולו, בצחוקו היה דומה לאחד מבעלי־האגדה העתיקים… אני סיפּרתי על החיים בארץ־ישראל, ביאליק הפליג בתכנית של עבודת־ספרות לאומית בארץ־ישראל, שישתתפו בה כל סופרינו. והזקן חלם על בית וגן־ירק באחת המושבות בארץ־ישראל, ושמח כבר על המלפפונים הירוקים הקטנים, אשר יתלוש בבוקר־בבוקר מערוגות גנו, על אפרוחי העופות, אשר יספּק להם מזונות בעצם ידיו… מנדלי נשאר נאמן לעצמו: אפילו בארץ־ישראל לקחו את לבו לא אותם הפירות הרומנטיים שהארץ מבורכת בהם, אלא פרי הגן הצנוע. האידיליה הפשוטה ורבת־השקט, הלכה והשתלטה בערוב יומו לא רק ביצירתו, כי אם בכל חייו. * איני יודע, איך היה מנדלי חי בתקופות הקודמות, אך באותם הימים, שאני הכרתיו לדעת, היה שורר סדר נפלא במנהג־ביתו, בעבודת־יומו, במאכלו ובמשתהו, בטיולו ובמנוחתו. בכל היתה ניכרת הרגשת המדה וההסתפקות. בהלכות־ההיגיינה היה זהיר, כנראה, עוד מימי־נעוריו, והיא שעמדה לו בימי־זקנותו. בריא וצלול־דעת, רענן וטוב־לב תמיד בגיל כזה, היה מעורר רגשי־השתוממות בלב כל רואיו. הכל כמו בקשו לדעת את סוד החיים השלמים האלה, אשר העביר את הזקן הגדול כמה דורות, ויד־הזמן לא היתה בו לרעה. בפעם האחרונה ראיתיו עוד במצב ‘גבורות’ בחורף שנת תרע"ה, כשחגגנו את יום־הולדתו, במלאת לו שמונים שנה. קהל גדול נתאספנו אז ונתפזרנו בכל החדרים של דירתו. וכשהופיע בין האורחים בפניו המאירות ובעיניו השוחקות, שהיה אוהב למצמץ בהן מעשה־קונדס דרך המשקפים, – לא היה לב אשר לא צהל לקראתו, אשר לא התגאה בו. נראה היה כאילו בו נסתמלה רעננותה הנצחית של שירתנו – הוד הזקנה והבחרות אשר לה. הוא עבר כמלך בינינו בקומתו הזקופה, הסביר פנים לכל אחד, כאות חסד. הוא היה מדבר וכולנו סופגים את דבריו, את קולו. בכל דבּוּר שלו היה הד חיים רבים, שנשתמרו בכל רעננותם רק ביצירתו ובלבבו. מתוך דבריו בלבד היינו יכולים ללמוד, כמה מחוּיב סופר עברי להיות קרוב אל העם, אל חייו, אל לשונו, אם הוא אינו רוצה לעשות את יצירתו פלסתר… * אותו הנשף היה האחרון, אשר ראיתי את מנדלי בברק־זקנותו, אם אפשר לומר כך – בנצחונו עליה… לא היו ימים מועטים, והגיעו אלינו הידיעות הראשונות בדבר מחלתו הקשה. בצאתו פעם מן האמבטי בבוקר, נצטנן, והשבץ פגע בחצי־גופו. זה היה הרעם הראשון אשר הלם את האילן הנפלא הזה, ולא היה איש בינינו, אשר השמועה לא שברה את חצי־נפשו. ידענו, כי זקן האיש, ופקודת כל אדם גם עליו תבוא, אך זקנותו המופלגה נתנה בלבנו איזה בטחון משוּנה, שהזקן ברעננותו יחיה, שאין להקיש על סבּא, סבּא שאני… לא יכולתי לראות את מראה־התוגה – את מנדלי בהתנוונוּתוֹ הראשונה. וגם כשהוטבה לאט לאט בריאותו, הייתי נמנע זמן מרוּבה מלבוא אל ביתו. ורק מקץ חדשים אחדים, כשעבר לשבת במעון־הקיץ ואמרו לי, שהשמש ואויר־השדה שוּב השפיעו עליו השפעתם המבורכת, נסעתי אליו באחד מימי־סיון לבקרו. ושוב היה יום־קיץ, יום־שמש, כמו לפני שנה, מעל הים חנו מחנות של עבים לבנים ושקוּפים, שסוככו על הבית שדר בו סבּא כחצי גורן. רוחות רווֹת לחלוחית וצינה נשבו מן הים הקרוב, וכל חמדת הדרום הענוג היתה יצוקה באויר. לא לחינם היה הזקן כל־כך מתגעגע בכל ימות־החורף על חדשי־הקיץ האלה, ועוד לפני חג־הפוּרים היה מתחיל לענותנו בשאלותיו, שנסע לשכור לו מעון לימי־הקיץ. בדבוּרו בלבד על ישיבת־כפרים ואויר־שדה היה כדי לעודד אותו, כדי למסוך רעננות של ילדוּת לתוך עורקיו הנובלים. הפעם מצאתי את הזקן יושב על ספסל בצל ערמון רחב־עלים נשען בשתי ידיו על מקלו. הוא הצהיל את פניו לקראתי, כדרכו, וגם עמד על רגליו ומדד אותי במבטו האטי מעל למשקפים, כשהוא מפשיל את ראשו מעט לאחוריו (זה היה לנו תמיד סימן, שהזקן קצת ברוגז על שלא בקרנוהו זמן מרוּבה), אך מכל פניו ועמידתו כבר היתה נשקפת עיפות גדולה. בפעם הראשונה ניכּר היה משא החיים הכבדים, שהזקן נושא על גבו. גם המחלה השאירה את עקבותיה קצת בפניו ובדבּוּרו. הסב עוד עמד כנגד השתערוּת־הזקנה ולא נכנע עוד מפניה, אך סדקיה הראשונים כבר נתנו בו את אותותיהם. עד שאנו משוחחים התחילה רוח־הים מתגברת והאילנות התרעשו מתחת העבים שהשחירו ונתלו נמוכות על ראשינו. אני הייתי אץ לנסוע, והזקן התעקש, שהוא רוצה ללוותני. על יד דירתו השׂתרע מגרש רחב־ידים, כולו מגודל עשבות־פרא, שהתנועעו עתה מנשיבת־הרוח. צהלת־ילד תקפה את מנדלי בצאתנו. הוא הסיר את כובעו, ותלתלי ראשו הלבנים התנשבו ברוח. על־יד פרה אחת, שעמדה מורדת־ראש וכרסמה את העשב בקול ובהתמדה יתרה, שהה רגעים אחדים, לא יכול לגרוע את עינו מן המראה. ושוב הרים את עיניו אל מחנות העבים המתנועעות, ונשם אל תוכו את רוח־הים החזקה… וכל ישותו כמו התחננה אל אלהי־האדמה: – לחסות בצל כנפיך עולמים!.. * מנדלי, משורר־הנגלה, לא יכול מעולם לגרוע את עיניו מהוד החיים הפשוטים, מזיו־האדמה; ובתקופת חייו ויצירתו האחרונה דבק כולו בארץ, ארץ־אביבו הטובה, אשר חלום־הילדות הזך חוֹפף עליה. למרות זקנותו המופלגת, לא חדל מלחלום עוד על חיי כפר, על נחלת שדה וגן, אשר יחדשו את נעוּריו. איש מאתנו לא אהב ככה את האדמה, – את חוט החיים שאינו פוסק, כמוהו. ש’יפּסק החוט' בזמן מן הזמנים – את זה לא העלה על דעתו… נראה היה שריאַליסטן זה מסיח דעתו מכל מה שלמעלה מן השטח, ושאלות על ‘מעבר לקו’ אינן מטרידות אותו לעולם. והנה הכרתי את מנדלי מצד אחר לגמרי. זה היה גם־כן במעון־קיץ, בשעות־הערב. האורחים האחרים כבר הלכו להם ואני נשארתי עמו לבדי. הזקן כבר היה חלש ביותר, אך ההוּמוֹר עוד נשתמר בו ובשעות של צלילות־הדעת היה מבדח אותנו עוד בשיחתו החריפה, אך יש אשר התיאורים הארוכים של הפרטים כבר היו מסיחים את דעתו מן העיקר, ובמגנת־לב היה מרגיש לפעמים, שנפסק הקשר בין חלקי־השיחה. הזקנה כבר התחילה לשפוך את ממשלתה גם על הרוּח הבריאה הזאת. אותו הערב היה עצוב ביותר, וזמן מרוּבה לא הניח לי ללכת הביתה. ובשעה שלא היה עוד איש מבני־ביתו בקרבתנו, התחיל בלחש מדבר אלי, ובקול דבוּרו היה רוך מיוחד. אכן לא אלי דבר אז, כי אם אל נפשו… – סבור אתה, – התחיל לאחר שתיקה ממושכה – שלבי עתה אל כל אותם עסקי המפלגות וחילוקי־הדעות שביניהן ואל כל זה, אשר דברו פה כל הערב? כמה אני רחוק עתה מכל הדברים האלה! תמה אני על הבריות, שנשתקעו ראשם ורוּבם בכל הקטנות האלה ומסיחים את דעתם מעיקר גדול – מן האלהים… הנה אני מעביר עתה תחת שבט־הבקורת את כל חיי ומעשי־חיי ומבקש את כל אשר היה מקרבני אל כנפי־השכינה ואת כל מה שהיה מרחיקני ממנה… בשעות של נדודי־שנה בלילה אני נושא את עיני, את נפשי אל אלהי משגבי… אני מסתכל בחיינו ובמעשינו ומבקש בהם את זה, שיש לו שייכות אל חיי עולם – וקשה עלי כל אותו הרעש, שאין מנוס ממנו. ושואל אני: למה הם רועשים כך, ומנין להם הבטחון שהאמת רק אתם?.. אמת זו… וככל אשר הוסיף לדבר, כן גדלה התרגשות־נפשו וכן נעשה לחשו אינטימי ביותר. הוא עבר לשבת על ידי ולאט על אזני ממש, ולחש זה היה שקוּי עצב שאין להבּיעוֹ… אותה שעה הרגשתי שנתּקו פעמי סבּא מן האדמה אשר אהב…

ג. ימיו האחרונים    🔗

כשבאתי לשבת באודיסה, בראשית המלחמה, כבר היה מנדלי בן שמונים ולמעלה משמונים. איש לא ידע את מספר ימיו, ואיש לא התענין לדעת את החשבון בדיוק, – גם בזה לא היינו מדקדקים עמו. הוא היה חי כבר מעבר לשטף הזמן, ופניו לא נראו בקהל בלתי אם לעתים רחוקות מאד. אך שכוח לא שכחנוהו. הכל ידעו כי בירכתי אודיסה, בקרן רחוב הדיוֹחטיאַרני, עדיין שוקד על מלאכתו הזקן הנפלא. ידעו, כי הוא כותב ומתקן את החלק השני של ‘בימים ההם’, והכל חכו לו בכליון־נפש. איש לא פקפק עד יומו האחרון בכוחו ליצירה, בלחלוחית עטו. ביום היה עסוק עוד כמורה, כמנהל, והיה זורק מרה בתלמידים – בני מולדובנקה הרזים, חדי־העין, שלא היו שקדנים ביותר, אך בלילה היה שרוי באור המנורה ובשקט חדרו, שהיה רחב כאולם, ישב כפוף עד חצות על הגליון ורשם באהבה זכרונות נוער, מראות ימים שהיו שמורים עמו בכל זוהר צבעיהם הראשונים. ככוחו אז כן כוחו עתה. * לעתים רחוקות היינו פוקדים אותו. ההליכה אליו היתה תמיד בחבורה – מעין ‘עליה לרגל’ אל סבּא. אבל כל ביקור בביתו היה לי מעין מאורע. הוא היה מקדם אותנו בזיו פניו, והיה מהנה אותנו תמיד בשיחה נאה, מפולפלת – שיחה שהיה בה משום תורה שלמה במחקר הנפש היהודית, בתפיסת עולם יהודית. הוא שידע ללגלג בחריפות כזו על תכונות־עם ידועות, היה בעצמו יהודי טפּוסי, גזעי, בכל רמ“ח אבריו – הבליט את הקוים הישרים והעקמומיים שבאופי היהודי. הוא היה גם תלמיד חכם, גם אדם עממי – כולו ספוג סגנון, כולו חטיבת ‘נוסח’. דבורו, כספריו, היה תמיד שקוּי חריפוּת ובקיאות, פשטות אלימנטרית והסברות ‘עוקרות הרים’. שיחתו המתובלת במשלים ובבדיחות, היתה משתלשלת מאליה מענין לענין ומסתבכת מאליה בדרש וברמז, עד שהיתה שבה לפעמים בכבדות למסלולה. לא תמיד היה נוח ליחיד לעקוב אחריה עד הסוף, אבל בחבורה היתה מבדחת מאין כמוה. כל מה שהגה הזקן בלילות הארוכים של נדודי שנה, כל המצאה, כל פירוש חדש במקרא, באגדה, בפיוטי התפלה (הוא לא היה זז ממקומו בלא ‘פירוש’; זה היה אמצעי הבטוי שלו: כבעל האגדה קשר כל רעיון תמיד ב’פסוק') – היה שש להריק לפנינו, ואנחנו שומעים לו וקולטים מחריפות־הרוח המיוחדת, שנשתמרה באדם זה, שראינוהו כאחד קדמון, הנושא בקרבו גנזי דורות רבים. כאן ישבנו על העין, כאן היינו טובלים את ראשינו באוירה ביתית יקרה. אודיסה כאילו נתבטלה. לשון אחרת וצירופי מחשבה אחרים עלו כאן. ואם גם כל זה היה מסוגנן ביותר ומחוכם ביותר, היה הכל טבעי לזקן הפקח, שהיה משחק להנאתו ולהנאתנו, וממלא, שלא מרצונו ושלא מדעתו, תפקיד שהיה הולמו כל־כך, עד שלא ידענו, – כשם שגם הוא עצמו לא ידע – להבחין, מה כאן משחק ומה כאן טבע. * אותו יום תשרי נאה – בערב סוכות או בהושענא רבה – שהלכתי לבקרו בלוית ביאליק ורבניצקי, לא אשכח. באנו אליו לפנות ערב, אך השמש עמדה עוד בגבהי רקיע, היה חם והאויר היה מלא עדנת הסתיו שבנגב. בפתח הבית פגש אותנו, כולו חשיבות וכולו רוך. את ביאליק אהב – זה ניכר תיכף. לפניו התחטא תמיד כילד מפוּנק. עתים היה מתרעם עליו, כשם שמתרעמים על בן אהוב שאינו חולק לאבא תשומת־לב הראויה. ברם גם ביאליק היה קשור אליו, אף כי פעמים נדמה לי, שהוא מתענג עליו יותר כעל יציר אמנותי, מאשר על אדם חי… אל רבניצקי היה היחס ‘יציב’ יותר. זה היה ידידו הישן. לא בן־גיל, אבל כמעט בן־תקופה. אודיסה איחדה אותם, והוא נעשה כבר חלק מחייו. אל כאלה הזיקה אחרת. משהוא רואה אותנו, הוא מתיישר כולו, לובש כולו רוח חג. ברם, הוא נראה תמיד, בבואנו אליו, חגיגי משהו. ברור, שהוא עיף מישיבת־בודד ומהרהורי־בודד, והוא שמח לקראת רעים, לקראת שיחה ארוכה על כוס תה. מה לא הכין בעדנו? פרפראות על פיוטי־החג, שיש בם מעניני־דיומא; כל מיני ביאורים, כל מיני קטעים מספרים קדמונים, שהיה מומחה לגלותם. ברם, כמה שהיה חשוב התוכן, חשובה ממנו כפלים אמנות הבטוי: כל זה יוצא מפיו מחוּשב, ומסוגנן כל־כך, שאין אתה יודע מה הביא אותך לידי התפעלות יותר – חתוך־הדבור הנפלא, וכל אותה המימיקה העשירה, המלוה את כל ניבו, או הרעיון כשהוא לעצמו שהוא מביע… הננו יושבים בחדר־עבודתו הגדול כמו שיושבים במוזיאון קדמוני. הכל כאן – הכורסאות העתיקות, התמונות, התנ”ך המונח תמיד על השלחן, ספר מבהיק מיושן, מידים עסקניות שמשמשו בו שנים רבות – כל אלה הם , כבעליהם, שרידי ימים שעברו. כל אלה מאוחדים בסגנון אחד כבקשר בל ינתק. ומה מושך אותנו אליו, אם לא אחדות זו של האדם וניבו, – הקבע שניתן כאן לעולם שלם, להויה שאינה חוזרת? * פעמים רבות ראיתיו, אך בכל חיוּניותו נתגלה לפני ביותר באותו יום־סתיו, יום־שמש. כשבקרנו בביתו לאחר חדשים מעטים היה אז מצונן קצת ורפה, אם גם שמח לקראתנו, כמנהגו. היה יום שבט קר ומעונן, בשבת לפני הצהרים. הספה שעליה ישבנו היתה שרויה בצל, והזקן שהיה יושב בכורסא על ידינו ספּר לנו מעשיה ארוכה, ארוכה מאד, מלאה הוּמור רב. זה היה מאורע מבדח מחייו בברדיצ’ב, מקום שישב בו בנעוריו והיה עוסק בצרכי צבור. שם יסד מעין מועדון למשכילים שהוא היה הגבאי והסדרן בו. בית ועד זה היה צריך לשמש מופת בסדריו, בנקיונו, למען יראו מה כוחם של משכילים אמתיים. אבל, מעשה שטן – דוקא בנשף הראשון של חנוכת־הבית קרה מקרה לא נאה ולאחד החברים החליפו את פרוותו באחרת. משנודע הדבר למנדלי, נתרתח והתרגש. הפך ממש את העולם, חקר וחפש ובדק, הודיע למשטרה, וכל היום לא פסק מלדבר בגנותם של היהודים שאינם יודעים סדר… ‘וציירו נא לעצמכם את חרדתי ואת חרפתי – סיים הזקן את ספורו – כשאשתי נגשת אלי בו בערב ואומרת לי: ‘שלום יעקב, כמדומה, שאין זו פרווה שלך…’ ומתברר, שאני, הגבאי והסדרן, בכבודי ובעצמי החלפתי את הפרווה!..’ אין זאת כי אם לביאליק, שהיה יושב עמי על הספה אותה שעה, היה מאורע זה, שסוּפר בפרטי פרטים, ידוע מזמן; כי התכנס מעט מעט אל הספה הרכה, הסתיר את ראשו מאחורי, ולא עברו רגעים מעטים ושמעתי אותו נושם נשימת־שינה זהירה, אבל ממושכה. היה ברור ששקע בשינה חזקה… חבל, שרושם הספוּר נתקלקל מעט על־ידי חרדתי, שמא ירגיש הזקן בדבר. הוא שׂיחק גם הפעם את משחקו באמנות מפליאה. אך רוח של עצב היתה תלויה בחדר האפלולי הגדול. הזקן – אם משום מחלתו הקלה ואם משום פזור הנפש, – שכח ללבוש אותו בוקר את רוח החג… * לא עברו ימים מוּעטים והגיעה אלינו הבשורה הרעה, כי בצאתו לאחר רחיצה מן האמבטי פגעה בו צנה וחלק מגופו לקה בשיתוק. מאז התחילה הירידה. הוא אמנם התגבר גם על מחלה זו, אך לאיתנו לא שב עוד. המחלה כפפה את הקומה הנהדרה. מאז התהלך על משענתו. מאז כאילו סר ממנו הבטחון, שהוא מזומן עוד לימים רבים ולעבודה רבה, אם גם ההוּמוֹר עוד היה מתלקח ומתיז את ניצוצותיו העליזים. בקיץ, כשישב על שפת הים אשר אהב, נדמה היה שהוא הולך ומחלים לגמרי. בחיק שדות וים כאילו אסף את כל כוחותיו, אימץ את כשרונותיו האחרונים לחיים, והיה הולך ומתחזק, אבל בשובו העירה שוב נפלה עליו רוחו. צלילות־הדעת ובדיחות הדעת לא היו לו עוד, עגום היה מראה הזקן בבקורי החג של אותו סתיו אחרון בחייו. זוכר אני ביחוּד ערב אחד, – הערב האחרון שראינוהו בביתו. מצאנוהו במטתו וראשו חבוש מין כומתא אדומה, ששיותה לו מראה מוזר ומטיל אימה… פניו, שתמיד היה בולט בהם הקו המפיסטוֹפלי החריף, נתחדדו עוד יותר, כמוֹ נשרפו מבפנים, והיו עוטים קלף שקוף – קלף המות. מרוב חולשה לא ירד עוד מעל המטה לאחר שנת צהרים. מצאנוהו יושב ולועס סעודת ערב – פת חרבה טבולה בתה קלוש. בעיר כבר לא היתה הספקת צרכי האוכל והחשמל כהלכתה, ורק עששית זעירה היתה קבועה בתקרה הגבוהה וזורעת על החדר השומם אור דל כזה, שהחשכה נוחה ממנו. בשברון לב יצאנו את הבית. זה לא היה עוד מנדלי, כי אם צלו העלוב. עגום היה לראות את זה, שהחיים הטו עליו תמיד את נופם הטוב, בהתנוונות שלפני הסוף. * והסוף אמנם לא אחר לבוא. נזכרים הימים, ימיו האחרונים, כשהיינו מבקרים אותו באגף בית־החולים היהודי באודיסה. ימים מעוננים, ימי סגריר. ימי ההרס הראשונים שלאחר אוקטובר. כשהכניסו את הזקן לבית־החולים, ידענו כולנו שאין תקוה. הפגם שהוטל בגיל כזה, היה לאין מרפא. ורק הוא, שעד ימיו האחרונים ידע לשמור את מכמני החיים בשלימותם, עוד היה מסביר פנים לנו, מתבדח משהו, קורץ אל החיים קריצת־ערמה, כמתכוון לגרש את צל המות, שארב כבר למראשותיו. במקרה היה שוכב גם ביאליק אז בבית־החולים, באותו אגף. לאחר נתוח קל שנעשה לו, הלך והבריא במהירות, ועם כניסתו לחדר הזקן, הכניס כל פעם את עליזותו עמו והיה מפיג מעט את החרדה. והיו רגעים, שגם אנחנו היינו מאמינים, כי יום לכתו מאתנו עוד רחוק. אבל מיום ליום, משעה לשעה, נעשה ברור, שסבא הולך – שאין תקנה. המחלה שפגעה בו לפני שנתיים, כבר הרסה אותו למחצה. רגעיו היו ספורים, ואנחנו התרגלנו עם הרעיון, שהגיע הסוף. ואמנם לא עברו ימים מועטים ואנחנו הובלנו אותו לקבורה. יום חורף היה, רוּחות־ים עזות נענעו את העצים הרטובים בבית־העולם, ואנחנו עמדנו מדוכדכים ומיותמים, קרוּעים לשבעים קרעים. אפשר, שאז הרגשנו ראשונה בהתפוררות הגדולה המתרגשת ובאה בחיינו. כמה ארכו והוגיעו אז ההספדים! שליחי המפלגות עלו בזה אחר זה, וכל אחד התאמץ להוכיח, שמנדלי כולו ‘שלו’, כולו של מפלגתו. את האמן הגדול, זה שעצב ונתן דמוּת לאומה שלמה, חפצו לעשות לשופרה של כת, ל’פרקליט של קרן־זוית'. רק ביאליק דבר עליו כעל יוצרו ויצירו של עם שלם, שהטביע בו, בבחירו, את חותם נפשו הנצחי ויפּה את כחו לדבר בשם כולו. ושוב ציין ביאליק את הפרט הנוגע עד הלב: ‘לסבא היה ראש־כסף לבן, אך בשערו הלבן התחילו מנצנצות שערות שחורות. הסבא התחיל מלבלב לעת ערב לבלוב נוער חדש’… בלבלוב מאוחר זה של בן התשעים היה מיסוד האגדי שבחיי האמן.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות