בינינו לבין עצמנו, גיבורי פורים אינם גיבורים כלל. אסתר המלכה בוודאי יפה היתה וחיננית, אם עמדה במבחן הזה של התחרות עם כל בנות הממלכה. סוף-סוף הבוחן היה בעל-הדבר עצמו, ולא חבר-שופטים מורכב על-פי מפתח מפלגתי או מסחרי. אבל יופי, אפילו איננו שקר, וחן, אפילו איננו הבל, הם מתת-חסד של הטבע ולא זכות עצמית שקונים אותה במאמץ, במאבק פנימי, בהישג אישי.
אם להאמין לאיציק מנגר המנוח, הרי אסתר היתה גם טובה וצייתנית והקריבה את אהבתה לשוליית-החייט כדי להינשא סתם למלך-שליט, ועוד גוי! אבל להתערב אצל המלך למען בני עמה, היא כנראה לא היתה להוטה. אחרת, מדוע נאלץ דודה מרדכי לאיים עליה שאם תחריש – רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר ואילו היא ובית אביה יאבדו?
בין כך ובין כך, גבורתה הסתכמה רק בהפעלת קסמיה הנשיים בתחום הפוליטי.
מרדכי היהודי, במחילה מכבודו, פיקח היה ומן הסתם גם ירא-שמים, אבל מקומו בהיסטוריה שמור לו בזכות סרסרות לדבר-מצווה.
על שאר גיבורי המגילה אין מה לדבר. שלא כמו במגילת רות, שגם היא סיפור עממי נלבב, אין במגילת אסתר דמות מעוררת הערכה: אין בה אף מעשה אנושי נאה אחד, שום לקח מוסרי.
אדרבא, המלכה ושתי שמיאנה להראות לפני העמים והשרים את יופיה, באה על עונשה בשל גילוי מידת צניעותה זו. נדמה לי שבכל המגילה, ושתי היא הדמות החיובית ביותר.
אבל הסיפור הזה דיבר אל לב יהודים במשך אלפיים שנה, כי הוא קולע לתנאי גלות. צוררים, שתדלנות, נסים וסוף מר לצוררים.
לכן פורים בגולה הרבה יותר משמעותי, אבל בישראל הוא הרבה יותר שמח. הוא שמח לא מפני שיש מסיבות וערבי בידור לפעמים אפילו עדלידות בלי תקלות. הוא שמח מפני שטוב לראות ילדים חמודים בתחפושות ססגוניות. גם בחו“ל מתחפשים הילדים היהודים בפורים, אך בצאתם לרחוב הם בטלים בששים. בישראל הם כובשים את הארץ – והם גם מתנהגים ככובשים, לא כמו צה”ל בשטחים המוחזקים. והילדים שמחים ומאושרים ולכן כולנו שמחים ומאושרים.
בחו“ל התייחסו אל פורים יותר מדי ברצינות. אני זוכרת את האפיה הקדחתנית שהתנהלה בימי ילדותי במטבחה של אמי כל השבוע לפני פורים. היא אפתה כאילו בקבלנות, בלי עלי-בצק קנויים מן המוכן, בלי מערבל, ואפילו בלי קמח תופח מאליו. היא הכינה דברי מאפה ממינים רבים מאוד: אזני המן ו”קינדלעך", בפרג ובאגוזים, כרוכיות ועוגות-פירות, טורטים ורוּלאדות, עוגיות ומליחים.
ביום פורים היתה נוטלת מגשים וקופסאות, ממלאה אותם בדברי המאפה, קצת מזה וקצת מזה בכל מנה, ושולחת אותם
לקרובים ולמכרים ולשכנים ולנזקקים. אני הייתי עומדת על-ידה ונושכת את השפתיים מרוב צער על שכל הטוב המתוק הזה עובר לרשות אחרים. הייתי מתנחמת כאשר פעם אחר פעם נפתחה הדלת והגיע משלוח-מנות של דברי המאפה על מגשים ובקופסאות מאת קרובים ומכרים ושכנים.
מכיוון שרוב המכרים שלנו היו מכירים זה את זה, ורוב הקרובים היו מקרובים זה אל זה, החליפו גם ביניהם משלוח-מנות, הרי במעגל-השרשרת הזה של משלוחים מדודה פלורה לגברת מינה ומגברת מינה לדודה קלרה ומדודה קלרה אל דודה פלורה, בכל הצירופים וצירופי-הצירופים האפשריים, בלתי נמנע היה, כי בסיבובים האלה יחזור אלינו חלק מדברי המאפה של עצמנו, בתור תשורה ממישהו אחר. ואני מעולם לא הבנתי לשם מה כל התסבוכת הזאת.
לא אדע אם המנהג בצורתו זו עדיין קיים. בחוגים מסויימים הוא בודאי נשמר. בסביבה החברתית שלי ספק אם בכלל זוכרים אותו. עכשיו אנחנו שולחים פרחים, שמחיריהם ממריאים אל-על לכבוד החג, ויש שולחים עוגה קנויה, בקבוק משקה או בונבוניירה. דרכה של התקשורת המודרנית להזדקק למתווכים.
אמת, דווקא על כך אינני מצטערת הרבה. אבל אני תוהה על דבר אחר: רוב מצוות פורים ומנהגיו נשתמרו אתנו, עם החילוניים כמו עם הדתיים. אולי מפני שאלה הם מצוות ומנהגים שאינם מחייבים שום קורבן ואינם גורמים כל קושי – רובם, חוץ מאחד. במגילה נצטווינו לעשות את ימי פורים ימי משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. ימי משתה ושמחה – יש; משלוח מנות בצורה מודרנית – יש; מתנות לאביונים – נשכחו כליל.
מרגע שחדלנו להיות גלותיים, התנערנו גם מתכונות נפלאות שציינו את יהודי הגולה. הצדקה, למשל, היתה ממש קו-אופי אצלם (למזלנו, אצלם הוא נשאר קו-אופי, אחרת מה היה על המגבית?)
מן המקורות הקדומים שלנו עולה גישה כל כך נהדרת לענייני צדקה, שגישת הסעד המודרנית-המתקדמת בקושי יכולה להוסיף עליה. למשל, לימדו רבותינו שהמצוּוים אנו לספק לנזקק אשר יחסר לו לפי הרגליו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. וסיפרו על הלל הזקן שנתן לעני אחד, בן-טובים, סוס-לרכוב עליו אבל לא מצא עבד לרוץ לפניו, ולכן הלל עצמו רץ לפניו שלושה מילין. במסכת כתובות מסופר על מר עוקבא ששלח לעני בשכונתו מאה זוזים בערב יום-הכיפורים. הוא שלחם בידי בנו, שחזר כעבר זמן קצר עם הכסף ואמר: לא נתתי כי לא צריך, ראיתי שמוזגים לו יין ישן. הגיב האב: אם כל כך מפונק הוא – לך ותביא לו מאתיים זוזים.
הדורות המאוחרים יותר לא הגדילו לעשות עד כדי כך. אבל הם בדרך-כלל עשו הרבה יותר מן הגויים שבתוכם ישבו. הקהילות היהודיות מפורסמות היו בדאגתן לעניים, וידועות במוסדות הסעד המפותחים שלהן. היהודי הפרט היה סועד נצרכים על שולחנו, ותורם לארגוני-צדקה, ונותן-בסתר ומבקר חולים, מגדל יתומים ומפרנס זקנים.
בישראל אנו מעדיפים את הגישה הנאורה של סעד ממלכתי. היא באמת עדיפה, כאשר היא מוגשמת, אצלנו היא מוגשמת רק בחלקה. שירותי הסעד אינם מספיקים כדי למלא את צרכי הנזקקים, אבל הם מספיקים כדי לפטור אותנו מתחושת החובה לצדקה.
ומי מאתנו לא נתן יותר מתנות לעשירים משנתן לעניים?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.