ליום הולדתו הששים
א 🔗
בחגגנוּ את יובלו של בורלא, אנו חוגגים גם את חגה של היהדוּת הספרדית, העולה עמו לאחר הפסקה גדולה שוב על במת השירה העברית. זהו הצד המיוחד, הקו הנוסף בשמחה זו – שעם חתן־היובל חזרה העטרה ליושנה. סימן טוב הוא לארץ־ישראל החדשה, ששבה והפריחה את האילן רב־הצמרת, שהיה פעם טעון פרי הילולים ושנפלה בו כמישה לימים רבים כל כך.
בוּרלא נתגלה פתאום. לפני המלחמה הקודמת לא היה ידוע כלל, גם בין הטירונים וה“מבטיחים”. אין זאת כי אם נאבק ארוכות בחשאי. אבל את נצחונו נחל בבת־אחת. בשובי בראשית שנת 1919 אל הארץ אי־אפשר היה שלא להרגיש בו. הסיפור “לונא” היה דבר שפינה מיד מקום לבעליו בספרות – עד כדי כך היו הדמויות בולטות, שקוּיות חיוּת – רחוקות שנעשוּ קרובות; עד כדי כך ידע המספר הצעיר לשלוט בחומר שהעלה מסביבתו הקרובה. “בלי כוכב” שנתפרסם אחר־כך ב“האדמה” של ברנר, חיזק את האמונה במחבּרוֹ: כאן הבהיק נוף המדבר בלהט אגדי עז וצורב של עולם־בראשית ויצרי־בראשית, משהו שהעלה הד לירי עמוק, לב ישימון וילל ישימון. כמה פעמים נראה אחר כך, שבורלא נוטה לצדדין, שהוא מתחיל שוקע עם בהילוּת המלאכה, אבל מי שזכר רק עמודים בודדים של סיפוּר מדבּרי זה, לא יכול להתיאש ממנו. לא כל שכּן מי שזכר את “אשתו השׂנוּאה” – דבר ריאַליסטי מוּצק זה, שהוא פלוברי לפי כל בנינו ותכנוֹ, בה במידה שהוא כולו חצוב ממחצב אגדי־יהוּדי. רומן זה, שהאגדה והמציאוּת משתלבות בו שילוב אורגני ומחזקות אותו מבית ומחוץ, העיד על בגרות גדולה – העיד על אומץ ראִיה, שאינה משועבדת אל האמת הקטנה ואל המציאוּת הקטנה, אף שלכאורה לא נזקקה כאן אלא לה. ניכּר מיד שהפרצופים לא נאספו מן החוץ, ולא נלכדו דרך אספקלריה שאולה – שהכל כאן עצם מעצמו של המספר. מזלו של בורלא היה לא רק שסביבתו זיכתה אותו בנכסי הוי חדש, שאיש לא דש בו לפניו, ושברכה בו לכל מספר, כי אם בעיקר – שאנשיה של סביבה זו נתברכו בדם אחר, ביצרים אחרים, שנתבעו לשירה יותר מן ה“אשכנזים”, אף שאלה מעודנים יותר, ממולחים יותר. הכרה זו בתפקידו המיוחד הצילה אותו מפיזור ראיה. אולי משום כך היה מהסס הרבה ולא מצא עוז בנפשו לעשות את שליחותו. לא רק כאמן, כי אם כיהוּדי ספרדי וכיהוּדי לאומי הכיר שהוטל עליו תפקיד גדול – אמנותי ויותר מאמנוּתי: לגלות את נשמת שבטו שלא ידעוּה, להראות את קצבה המיוחד, את חנה המיוחד, ועם זה – שלא לזייף, שלא ליפוֹת, שלא להכריע לצד האכסוטי – הרשת הפרוּשׂה לפני כל מי שבא לתת צורה להוי חדש. זה היה מזלו הגדול – שנתחנך בבית מדרשם של הריאַליסטים העברים שבאו מרוסיה, ששימשו לו דוגמה, מספרים כברנר וכש. בן־ציון ושלא נשתעבד להם. ואם גם יתכן שדיכאו מעט בנסיונותיו הראשונים, בהעמידם בלם לרומנטיקה זו, שבלעדיה לא היה בורלא מגיע לידי מדרגה לעולם, אף על פי כן – אסכולה זו היא שהצילתהו מן הקליפה הפנטסטית, שנתנה אַמת־בנין בידו, היא שהזהירתהו מפני סכנה של דמיוניות גדושה זו, שנכשל בה אחר כך לפעמים.
זאת היתה השפעת החינוך הטוב של ברנר, שלא עשה את חניכיו ריאַליסטים כמותו. אף זה היה ממעט את דמו וממעט את דמותו. אמן נולד עם צירוף צבעים משלו, ואינו קולט אלא מה שמוסיף להם בליטה. כל בלבול של סגנונות אינו אלא מטשטש, מתיש את כוח כולם. ואין כאן כוָנה להסיק, שבורלא הגיע לידי “סינתיזה”. זה היה אולי מצלצל יפה: מזיגה של “מזרח ומערב”. אבל, כעם כאמן, אינם מגיעים לעולם לידי סינתיזה, שאינה טבועה בהם מלידה – שאינה מחוייבת תכונתם, ואנחנו ראינו אבק אנשים זה, שהעמידה הערבוביה הליבנטינית, מזיגת “המזרח והמערב” כביכול. אכן, אסכולה טובה, אפילו זרה, מאמנת, מיישרת, משחררת מן העקמומית שבעצמיות. כשם שאנו מצווים ועומדים לשמור על עצמנו, כך אנו מצוּוים ועומדים להישמר מפני עצמנו.
ב 🔗
בורלא פותח במסורת חדשה של היהדות הספרדית: באמנות אֶפית. בעובדה זו עצמה חידושו הגדול. השירה הלירית של יוצאי ספרד עמדה בסימן של ירידה זה דורות, וכל הנסיונות לחדש את המסורת הספרדית לא הצליחו. זה היה ענף יבש, ורק בצירוף כוחה והשפעתה של השירה העברית החדשה היא עתידה עוד להצמיח פירות חדשים.
ברם, ההוָי העשיר של יהדות זו שנתפשטה בכל קצוי תורכיה ובארצות ערב והבּלקן – הוָי שצמח מתוך קרקע רחבת ידים זו, היה עומד ומצפה למשורר שלבּו פתוח ודורש טוב לאחיו, – יד מכנסת ומעצבת שתגאַל מן הפיזור הוָיה רבת פנים זו, גלגוּליה של נשמת ישראל שהיתה זרה לא רק ליהדוּת האשכנזית, כי אם גם לעצמה. וזה היה תפקידו המבורך של בורלא. מזלו היה שנולד בירושלים, במקום שכל שבטי ישראל שבמזרח נזדמנו יחד, שנדד בימי המלחמה במדבר וגר בדמשק. ככה פרשׂ את מצוּדת ראייתו על הגולה הגדולה של כל “בני קדם”, וידע לא רק את התורנים וחברי הכוללים שהתהלכו במבואות ירושלים וחברון, כי אם גם את המוּפקרים עליזי־החיים שבדמשק ואת אנשי־התום שבאַנטוליה הפלאית, שמוצא משפחתו משם. לא בכל סביבה השתלטה עינו שלטון שוה. אבל הוא חונן מתת האֶפיקן הגדולה: את אנשיו הוא רואה קודם כל ראיה שבלב. מה שלקה כאן מבחוץ על ידי אמצעי ביטוּי שאינם מספיקים לפעמים, מתמלא על ידי נפשיות אינטנסיבית, על ידי השתתפות של משורר. יסוד מזרחי זה, המיטשטש ביצירת מספר אשכנזי, הוא כאן לברכה – הוא המרחיב את התחומין, המעמיק את האפקים. כאן העין והלב הם בני־לויה שאינם נפרדים. ספורי חייהם של עקביה, נזרה, רחמו, ואפילו של דאוד חדד ו“המרננת” הם יצירות אֶפיוֹת בה במידה שהם גם אֶלגיות גדולות, קינות־לב על חיים שיכלו להצליח, והגורל הוכיח אחרת. לא במקרה, ולא לשם קישוּט פייטני מתבל בורלא את רוב ספוריו בחרוזי־שיר. חלק אורגני הם, לב יצירתו. בורלא גם שולט בחרוז, ורב בו הצמצוּם הספרדי הקלסי והריתמוס המיוחד שבו – בין שהשירים הם מן הפולקלור הספרדי ובין שהם ממקור ערבי. מבחינה זו מורגש בו “הדם הספרדי” הרבה יותר משהוא מורגש בפרוזה שלו.
ראִיה טובה זו, שבורלא מחונן בה את רוב גיבוריו, אין בה משום אידיאליזציה וסניגוריה, כי אם משום קריבות יתירה, משום הכרה נוספת. הוא אינו כותב, כי אם מרנין את חייהם של גיבּוריו. מדעת ושלא מדעת הוא מעוּנין להראותם בנדיבותם המוּצנעת, באצילות יגונם. גיבוריו הם אנשים רעבים לחיים, רעבים לאושר – הם עוד נמצאים “בתוך החומות” גם כשנראה שיצאוּ כבר למרחב. הוא מרגיש שאיננו רואים בהם אלא אֶכּסוֹטיוּת חריפה, והוא מתאמץ לפשוט מעליהם בגדי צבעונין אלה ולקרבם אלינו. כלום אין כל משורר אֶפי בחינת מליץ יושר על בני עמו, אפילו כשהוא מגלה את מומיהם? ברם, בורלא היה, כמספר, שליח־ציבור ראשון של הספרדים, ומתפקידו היה לחשׂוף את היופי שבבני עדתו, שלא ידענו את לשונם ואת חייהם. בטאקט אנושי רב עשה בורלא את שליחותו, בגלוֹתוֹ את האצילות הספרדית, שטרם בטלה, את ה“אבּירוּת” שברבּניה ותלמידי־חכמיה, כשאינו מחפה גם על קוי הניווןּ שבעדה עתיקה זו.
דוקא בסיפוּריו הראשונים, ביחוד ב“אשתו השׂנוּאה”, הוא פחות מכל “מליץ יושר”. חַוַג’ה דאוד חדד אינו בשום פנים “גיבּור למופת”. אין זה לא עקביה ולא נזרה, שהמחבר מתרפק על דמויותיהם העדינות. אבל משהו מפעפע גם בהוָיה זו, הפורשׂ עליה צל עמוק – צל הגורל שאינו מבדיל בין צדיק לרשע, בין אציל־נפש לגס־רוח. פטליוּת מזרחית זו שב“נפתוּלי אדם” וב“עלילות עקביה” נחתמת בהתרסה כלפי מעלה, היא אף כאן המוציאה את ההוָיה הקטנה של סוחר־העופות מצמצוּמה. התקוממוּת חרישית זו המסתיימת כל פעם בכניעה לגורל, היא הסער שאינו פוסק ביצירה עזת־ראִיה זו, שמבחינת הבנין והתוכן, מצד בליטת התכוּנות והשׂרטוּט הפסיכולוגי הבטוּח, היא אולי עד היום יצירתו השלמה ביותר של בורלא. אפשר שגרמה לכך זיקה כפוּלה זו, המשחררת מכל סכנה של רגשנות: יצר־הרכוּש ויצר־האהבה. ששניהם כאחד מחלחלים בדמו של הבעל שלטון בלי מצרים, ואף־על־פי־כן – הראשון מכריע. כל זה מפיג הרבה את התעוררות הדם, יוצר מעין “הסכם חשאי” עם הגורל: בשכר אהבה שלא באה – עושר מופלג, הממלא במקצת את הריקניות שנתהוותה בלב. גם נימה גרוטסקאית זו היא מזרחית, ומשהו מ“אלף לילה ולילה” בה בכל הריאַליזם החריף המפעם אותה. משהו מן האופי של סיפור־עם בגניבת הכסף עם החלטת הבעל להתגרש מן “השׂנוּאה”. ומציאת הגניבה בשובו מהחלטתו… אכן, אף עלוב זה, עם כל מה שמסומל בסבלו מעין עונש שהוּטל על אדם, שממונו יקר לו מכל חמדת החיים – מעוטר נימבוס של מעוּנה, שיד הגורל היתה בו למן הרגע שהסכים, כנגד נטיית לבו, לעשות את רצון אמו ולקחת את האשה שלא אהב ושהיא הוכחה לו כ“זיווּג מן השמים”…
במלחמת יצרים זו, שלהט נשימתה מורגש בכל חלל יצירתו של בורלא, מתגלה זיקת המשורר אל אנשי־המוּסר שבמספרי העולם הגדולים. טולסטוי ולא פלובר (למרות “אשתו השׂנוּאה”' שיש בה משהו מ“מַדם בּוֹברי”) היה לו למופת. זהו מה שקבע את דרכו וקבע את סגנונו מראשית יצירתו. העולם אינו מרוכז כאן בכל נקודה, בכל רגע, בכל אטום בודד (כמו אצל פלובר, למשל). כאן העולם נמשך בכל כובד הויתו אל רגעיו הגדולים: רק הם בעצם הנכללים בכלל הוָיה. בזה מגלה המספר את שרשו המזרחי. בהוָיה יש טפל ועיקר, יש כינוס ופיזוּר, ותעודת האדם להבדיל בין הקודש ובין החול. אכן פסגות החיים, ימי חגיהם, אינם תמיד ואינם דוקא רגעי האושר. פעמים האושר גם מוריד. חיי הנפש (ורק הם קרויים כאן חיים!) אינם מכונסים אלא ברגעים שהיצרים מתעוררים ואש תצא ממחבואי הדם הנסתרים. אין העולם שוקע בתהום של חולין כל זמן שיצרי האדם מדובבים אותו.
השגת עולם מזרחית היא, וסימנה: אין העולם נידון מתוך קלות ראש לעולם. אין ההוָיה מתפוררת לרגעי הנאה ולרגעי צער קטנים. האדם נרדף מדמו, נרדף מתאווֹתיו, אבל נרדף שבעתים מתמהון, מאי־הבנה – מצמאון לפתרון כולל, לפתרון אחרון. זיקת תום זו לבעיות־הנצח, שהממו את האדם מימי עולם, מתחדשת כאן והיא המרתעת כל ענף נידף – היא המחַיה את חגוי ההוָי הזה, שאיזו מנוחה לא־יהודית (לא אשכנזית) נסוכה עליו, מכסה עליו.
בורלא יודע להטיל מנוחה זו בעולם תוך כדי הרעישו אותו על מעמקיו. ואף זה סודו הוא, סוד המזרח השומר בקרבו תנחומים לא ידענום, אמונה לא ידענוּה, – אנחנו, האמונים על מסורת אחרת. מנוחה זו, שמקורה באיזו כניעה ובאיזה בטחון שאין להבדיל ביניהם. כאן המלחמה אינה פוסקת כשם שאינו פוסק גם הפיוּס, – הפרספקטיבה של אושר, שאנחנו מזומנים לו, ומקורו בעצמנו, בדמנו, בהכרתנו העליונה.
ג 🔗
בורלא הוא מיוחד, כמעט בודד, בין חבריו המספרים, ולא בנושאיו בלבד, כי אם בכל מהותו היצירית. הוא נמנה עם אותה כת קטנה בספרותנו של אנשי טבע – אלה שהחוש ליצירה קודם אצלם להבחנת האמן. התקופה החדשה לא הקימה אלא יחידים מסוג יוצרים זה. אלה נדחפים ליצירתם מתוך איזה יצר סתוּם. הם אינם בונים, כי אם מקימים – אמצעיהם סמויים מן העין. אבוקת־החזון בלבד היא אשר תנחם. לא בעלי אומנות הם, ולא ידיעת המלאכה, אף לא מַתכוֹנת החומר והלבנים, שהם משקיעים בבנינם, היא המכריעה ביצירתם, כי אם הנס, הפלא – שאמנם בלעדיו אין משורר מביא דבר של ממש לעולם. אבל להם גם לא ניתנו כלי־בנין אחרים מלבד מטה הקסמים אשר בידם.
קו זה, שהוא אולי קו קדמון, אולי קו תנכ“י, הוא הדבר, ששומה עלינו לקבלוֹ כאן כיסוד להערכה. לא נבוא להשווֹת, מבחינת ההבחנה בצוּרה, בסגנון, את בורלא לא רק לשופמן, כי אם גם לברנר, שהיה במידת־מה רבּוֹ ביצירה, או למספרים הגדולים מבני גילו, שמהם ביצרו מחדש את צורות האֶפיקה העברית, חיזקוּ ושיכללו את הניב העברי, והעלו את כושר לשוננוּ לעיצוּב ההוָיה לידי גובה לא השׂיגוּהוּ גם מניחי היסוד של הפרוזה העברית החדשה. חסר הוא את מסורת הביטוי, שכוחה במשמעת, בדיוּק. כוחו בתפיסה פרימיטיבית עזה, בלתי־מחושבת. הוא אינו “צר צוּרה”, כי אם מעלה את דמויותיו בכוח סתרים. רוחות נעלמות מביאות לו את זרע ההפראה. אכן כוחו גם בהכּרת המציאות, ואולי עוד יותר מזה – ברעבון למציאות. למציאות הקרובה. מברנר וחבריו למד שלא להשען על בלימה, כי אם לחתור אל הממשוּת. ואמנם יש שיגיע לתיאורים שה”יש" הוּא הממלא את כל חללם; ויש שאף את המוצק שבעולם ילפות בכוח (“אשתו השׂנוּאה”, “בקדוּשה או באהבה”, “לוּנא” ועוד). ברם, גם שם “הפלאסטי”, במושג המערבי, אחר. גם שם אינו עושה בשיש. המציאות באה אצלו לידי עיצוּב לא בהלמות הפטיש על הסדן, כי אם בפרפורי ההוָיה. יותר משהעינים רואות רואה הדם, רואה ה“מזל”.
אלה הם קודם כל סימנים של אדם טבעי, אֶלמנטרי, המספר – מתוך נטיה עזה לספר, – של משורר שאינו מכיר אולי באמצעיו, אבל חש את כוחו. מה שחסר כאן מצד אחד, מתמלא מצד אחר – מצד זה שהמספר עצמו אולי לא פילל לו. יש כאן אינטנסיביות של חוָיה, שכוחה כעיצוּב – וברגעים הגדולים עדיפה מעיצוּב. כאן, במקום הסכנה, בורלא מגיע לידי התרכזוּת וכוח, ואינו נסחף על ידי הנחשול, כי אם נאחז בשולי ההוָיה, ודוקא אז הוא מוסיף אור, מוסיף ראיה. הרגעים הטרגיים הגדולים הם רגעי ההתגלוּת. כאן גדל והולך שיעור קומתו כמשורר, כחכם־החיים.
הוא יקר לנו, משום שאין כמוהו יודע להשליט עם רתח הדם דממה גדולה, דממת אלהים, – דממה המעמיקה את האימה ומבטלת אותה כאחת.
דממה וקול בהעלם אחד – כבשי המשורר הם תמיד.
כל כמה שדברים כ“אשתו השׂנוּאה”, השלם בתכלית, או “עלילות עקביה”, השלם פחות, הם חטיבות אֶפיוֹת, שחותמו של בורלא, עולמו של בורלא, מהותו היסודית טבוּעים בהן – אין ספק, שיצר־המספר, חסד־המספר, משהו טבעי עד הסוף, יצירה שהיא כולה פרי שירה; שקול הדובר עולה מתוכה ולא ניכרו בה כל סימנים של מלאכה שבכתב – נגלוּ בסיפורו “בלי כוכב”, ואולי אין להשיג את כשרון המספר המקורי של בורלא, כאֶפיקן, יותר מאשר בו.
עצם הרקע הולם את הסיפור במידה שאין למעלה הימנה. מחנה צבא, ספק הולך ספק תועה במדבר. נשימת המדבר היבשה, הנושאת כליון ופלאות, מורגשת כבר בקצב ההליכה הלילית של הגמלים, בחדגונותה המדכּאה של הסביבה. הסיפּוּר, שיש בו משהו אגדי, מתבקש מאליו. שיחותיהם של הולכי־דרכים, הרוצים להפליג את דעתם מאֵימַת המדבר לעולם של עלילות והתרחשוּיות, שיש בו כדי להפיג מעט את השממון האופף אותם. כלום לא זהו מקורה ויסודה של כל אֶפיקה מאז ומעולם? היא באה תמיד למלאות את ההלל שנתרוקן.
וכאן המספר עצמו, עבּד, הוא גם גיבּוֹרוֹ של סיפוּרוֹ. זהו מין אבטוביוגרפיה של בּדוי, איש־המדבר, האחרון מבני שבטו, שגדל בין אויביו שהביאו כליה על שבטו, ונבדל שם לרעה וטעם את חרפת העבדות בעודנו ילד, בלי לדעת סוד מוצאו ואת סוד האיבה אשר תקיפהו; ורק בהיותו לבדו עם נפשו, תחוּד לו חידת חייו, ונפשו יוצאת לאלה הנעלמים, שדמם סוער בקרבו ולא יֵדע מי ואיפה הם, ואיך ימצאם. וכאשר יכבד עליו הנכר מאד, והתרפק על בני אדוניו, וצמא לאות חיבה ממשעבדו, השיך פרחן – זה שדמוּתו הבולטת כשליט בדוי, שהשׂנאה לשבט האויב היא מהות חייו, מהות יצריו, עלתה אף היא כל כך בידי ב־רלא.
אכן, הנער, הגדל בין השפחות, בזוּי ונדח, הוא בעצמו, ככל בדוי מחונן, עלם עדין־נפש, משורר ואיש־מלחמה מטבעו, וחנו רב, וכנגד רצונם יקרבוהו ויחוננוּהוּ חבריו, בני האויב. הוא שונה מבני גילו. הוא אחר. וצער בדידותו אולי הוא המותח קו של הוד מסתורי על העלם שנפשו גחלים תלהט. שגם בעבדותו שמר את גאון מוצאו. בגינוני אצילות זו מרגישה נהורה, בת השיך היפה, ונפשה נקשרת בעלם, אשר אביה אומר לשבור את רוחו – במיוחד, כשהוא רואה שהנשר השבוי יגדל כנף ומנסה להמריא מרומים; זה שלהשמידו אינו יכול, כי מצות הנביא היא לשמור על שריד של שבט שכלה. כל צירופי הנסיבות האלה יוצרים את הסבך של טראגיות לאין מוצא, היוצקת לתוך ההוָיה להט סודי, ומגבירה את המתיחות שבנפש, שהיא מוכרחת להתפרק על ידי התפרצות־פתאום, ולו גם על ידי קפיצה אל התהום.
מופלאה כאן במיוחד האהבה. משהו מכוח קדמות בה. כואב ושקוי רננה כאהבת שולמית ודודה ב“שיר השירים”. אהבה זו, שדבר לא יעמוד בפניה – שהמות עצמו, הכרוך בה, ימתק מכל אושר. בנהורה הוצגה בת־המדבר האוהבת. קסם בנשימת פיה, בלהט רגשותיה, ועם זה – גם בדממת לבה, בנכונוּתה לקראת גורלה. בורלא הצליח לעצב בנערה זכת־לב זו את האשה האוהבת, השלמה בנפשה ובאהבתה – את האשה העולה מאד כאדם בהתלבלב אביבה, האוספת, כאשה, את כל שפוני נפשה כדי להעלותם על מוקדי אהבתה.
מלאות הבנת־נפש עמוקה גם התנקשוּיותיו של השיך פרחן, שאיזה פחד סתוּם תוקף אותו למראה העלם, בן אויבו, הנוסך עליו אימים בעצם הויתו – הוית האויב. החובה לשמור עליו, כמצוַת הנביא, והרצון להביא עליו כליה – שולטים בו שלטון שוה. שלא מדעת לבו ניבּא, כי שריד זה של השבט השנוא, עתיד להתנקם והוא אשר יביא עליו שוֹאָה.
ואולם, עלם זה, בתוקף אהבתו לנהורה ובעצם בדידוּתו, בעצם צמאונו למשפחה, לקיבוץ שיוּכל לחיות עמו, לסכן את נפשו עליו, לתת את נפשו עליו – יוצא להלחם בחרף־נפש עם האנשים, הזוממים לגאול אותו מעבדותו. והוא בבלי דעת נעשה הגורם למפלתם של אלה, שכל חייו יצאה נפשו אליהם, ולמות דודו־גואלו.
נחשׂפה כאן בעומק רב תהום נפש המשועבד, הרוצה לכפר במעשה־גבורה על זרוּתו, מתוך צורך בקרבת משפחה, בקרבת שבט, שתפקיעהו מתלישוּתו. בעלם השבוּי הוגשמה מבוּכת הזר, מצוקת זרוּתו – הלהיטוּת אחר גוּף קרוב, שיוכל לשפוך עליו את כל אהבתו.
כל מלחמת־נפשו התהומית של המתבולל…
וגם יהודי אחד, אבא־יחיה, שנמלט משחיטה יהודית המונית בתימן, לאחר שכל משפחתו הושמדה, בגיבורי הסיפוּר האגדי הזה. באבא־יחיה, שכל היקר לו בעולם נספה ביום טבח רב, מת העולם, מת כל רצון לשוב ולהקים את חיי עצמו בין האנשים, שביניהם הוא מתגורר. בו הוגשמה הדממה שלאחר יאוּש. לו, לנפשו, אין כלום, – רק עושר נסיונו, כל יגון חייו העמוק המשתפך בנגינה. דמוּת משורר כאן, איש־חידות. בעלם הוא מרגיש נפש קרובה, שגורלה כגורלו; ורק שעבּד עומד עדיין בכל חום בחרותו, ואבּא־יחיה יודע, כי האהבה תכסה על כל תהום – כי בלי אהבת נהורה נבוֹל יבּוֹל העלם החמוד כעשב אשר במדבר. על כן יסוכך עליו, ינחהו בעצתו, עומד לו בבריחתו, בקום השיך פרחן לרדוף אחרי אויבו בזממו נקם על כבוד בתו המחולל, ונותן את נפשו כופר נפש העלם אשר אהב.
זוהי פרשת האגדה ברגעיה הגדולים. אכן ביד מספר נבונה רוקמו גם מאורעות־הבינים. אין כאן קו שנשמט במקום שיש בו כדי להוסיף. הנשימה, נשימת הכליון והאהבה, אינה נפסקת. שירת מדבר היא, שירת נקם. ועוד יותר – שירת אהבה, אהבה “עזה כמות”. והמות לנהורה, שהלכה אחרי דודה, בא מידי אביה, שלא נח ולא שקט עד אם גילה את מקום הבורחת, וכשהוא נוֹכח שאין להפריד בינה ובין אהוּבה, הוא השולח בה את כדור־המות, ונופל גם בעצמו כשהשיגוּהוּ רודפיו בין המצרים.
לכאורה – הנושא הנצחי של “רומיאו ויוליה”, של שתי משפחות אויבות, שיוצאי חלציהן שמים לאַל – אומרים לשים לאַל, איבת עולם זו – למלאות באהבתם ובחסדם תהום דורות, ולשוא – התהום גוברת. אכן כאן, בסיפורו המופלא של בורלא, חופף על הכל גם יגון המדבר, מזנקים יצרי אימה, היונקים ממסורת אפלה, קדומה, המקדשת את האיבה ומקדשת את הדם, דם נקם. כאן אין מנוס ואין הצלה.
בשירה זו גדל בורלא ויהי למשורר.
הנובילה של בורלא 🔗
“בקדושה או באהבה”
ספר הנובילות החדש, “בקדושה או באהבה”1, שהוציא י.בורלא לאחר סידרה של רומנים, שנעשו הצורה השלטת כמעט בפרוזה העברית, מיוחד קודם־כל בזה, שדבריו מצטרפים זה לזה – שהם מהווים חטיבה אחת. מעלה גדולה היא לספר, שאינו חומר מוּצבר סתם (אפילו חומר טוב), שיש לכל דבר בו לא רק צורה ותבנית משלו, אלא שהוּא משתלב בחבריו ומחזק אותם, כחלקים של גוף שלם. בעצם רק לזה ייקרא ספר, שאבריו מאוחדים – שאין תכנו מתפצל ומתפזר על ידי צירופו הארעי. האחידוּת מחזקת. בזה סוד־ההשפעה של הקבצים המעטים בספרותנו החדשה, הראויים לשם ספרים: שדבריהם הבודדים אינם אלא חוליות של שלשלת אחת. סימן טוב הוא למחבר, – שהדברים שנוצרו לכתחילה בלא שום תכנית, נעשים בהצטרפם מאליהם לבנין. צריך לזכור תמיד את הכלל, שלא כל מה שמצטבר לכרך אחד נעשה ספר.
הסיפור הראשון (“בקדוּשה”) קובע את פרצוף הספר כולו. כאן חזר בורלא אל המוטיב היסודי של יצירתו – אל גלגולי החוָיות שבקשרי המשפחה. תמה אני אם יש לנו עוד מספר אחד, שעינוֹ דבקה כל כך בסבך נצחי זה. אצל בעית האהבה מצויים רבים, אבל את בורלא מעסיק הבית המשפחתי, המלחמה הנסתרה והנגלה שאינה פוסקת בו לסתום את התהום, לרפא את הבקיעים – לעמוד יומם ולילה בתוך בנין מתמוטט זה ולשמור עליו מפני המפולת… המאורע המסוּפר כמעט בכל נובילה שבספר אינו אלא רמז לחידת־עולם זו של איש ואשתו, – לאהבה (גם במקום שישנה) – שאלף תקלות אורבות לה תמיד, ולאיבה שאין מנוס ממנה ושהיא רודפת כצל איוֹם את אלה, שהמקרה זיווג אותם ללא דבק אמתי, ללא משיכת דם ונפש מתמדת.
הסיפור “בקדושה”, שהוא יותר רומן קטן מנובילה, מגלה בכוח רב את מסתרי־הלב של אשה עקרה במשפחה ספרדית, שהיא עצמה, מתוך שפע אהבה ונדיבות־אהבה, נותנת בחיק בעלה נערה פורחת שתלד לו בנים, – ואת כל עומק יסוּריה לאחר שכוח־הנעוּרים שבאשה הצעירה קונה את לב בעלה, והיא רואה שבידיה הרסה את אשרה. בעצם – פרימיטיב; ואריאציה של שרה והגר; ענין שהיה עלול להיכשל, מכיון שהכל מוּבן ומנוּחש מלכתחילה. אבל בורלא מילא את התוכן הביבלי הפשוט מנגינת לב שופעת כזו, השקה את כל האֶפוֹס הקטן הזה מסתורין של אוֹר גדול וצללים גדולים, ועם כל מה שתוצאות ההתנדבות מובנות מראש, הכל בא כבלתי־צפוּי, ועד רגע המשבר כוּלנוּ מצפים לפלא שיתרחש, – איננו יכולים להסכים, שזו נדיבות־לב וזה שכרה!
בורלא גילה כאן שוב את יכלתו להחיות פרימיטיב ולרקום את תאיו רקמת־חן חדשה. הראה את לב האדם, שאין בטחון בו גם בהיותו אוהב ובהיותו נאמן – את כוח הדם שהוּא מכריע בגלוי ובסתר, מדעת ושלא מדעת. כל זה ניתן כאן בניב מלא רעד ושקט כאחד, המעביר בבת אחת אל אטמוספירה מיוחדת זו של קנאה ואהבה, של מסירוּת וחרטה – של התנגשות חיים בחיים, פגיעה אפלה פאטאלית זו של אדם באדם, ועוד יותר: אדם בעצמו, באושר עצמו, נסיון שבגבורה זה, שאין לב עומד בו עד הסוף.
ועם זה: הסביבה של ירושלים העתיקה, זה האור הבא כמו ממרחקים ונופל על פינות בודדות ופרצופים בודדים בעוד שמסביב רובץ צל כבד ובבואות מתנענעים בו. בורלא הצליח להעביר לפנינו את ה“פְנים” המקוּדש, הסודי שבבתים ההם ובאנשים ההם בצירוף הרגעים הגדולים, רגעי חג, של מחשׂוף אור גדול, של מחשׂוף המלאוּת הארצית, שאינו גורע כלום מן הרוח שבקדושה. לא “הוָי” הובלט כאן, כי אם תקרונת החיים, תקרונת הנשמה העולה ויורדת. עולם מרוכז, מזרחי כולו, בצירוף אצילות יהודית, ספרדית־ירושלמית – משהו מזה שגולי אנדאלוּזיה העבירו ממרחקים וטיפחוהו גם בנדודיהם.
לעומת הסיפור הזה. שיסודו בקדמות החיים שבארץ, ושלולא שרשיו הביבליים היה זר מעט ליהדות האשכנזית, נראה לנו תחילה הסיפור השני (“מערכות”), השלם בבנינו ובצירופי חלקיו המורכבים בלי פגם, – מודרני יותר, ביחוּד בתפיסת דמותו של ר' גדליה, הגבר הנלחם לדמו ובדמו בכוח שוה. אבל בעצם יש דמיון רב בין הגברים שבשני הסיפורים האלה, – בהבדל זה, שבביתו של ח' יעקב חי לא הוא המתנסה בנסיונות, כי אם אשתו, ושכאן האש אחזה בשני קצות הבית: בגבר ובאשה כאחת. מפליא עד כמה ידע בורלא בשני הגברים שבסיפוּריו לצוּר אנשים בריאי־דם ועזי־יצר, ועם זה – טהורי־עין ותמימי־לב, המזדעזעים מכל הרהור של חטא, ולא כל שכן ממגע כלשהו של כיעוּר. ברם, הראשון אינו רואה בדם אשר שפך והוא זוכה באשרו בלא כל מוּסר־לב, בעוד שהשני מתענה תחת כובד תאווֹתיו ונשרף ברעבון דמו, וגם הוא, כבוסה רבקה, סוף כל סוף עומד ואינו עומד בנסיונו.
יש דמיון־מה גם במלחמת הנפש של בוסה ריינה לזו של בוסה רבקה, אם גם האחת בידיה הביאה את צרתה אל ביתה, והשניה מרגישה בעיורונה את הרעה אשר כלתה אליה, רואה את חמודות האשה הזרה, שלב בעלה להן, אם גם נשאר נאמן לה וטרם נכשל. מחשכים גדולים יורדים על לב האדם בצר לו, ומתוך מחשכיו הוא רואה לא רק את אשר קרה. כי אם גם – את אשר יקרה אותו באחרית הימים. בוסה ריינה מכירה, כבוסה רבקה, בצדקת בעלה, יודעת את יושר לבבו, את כל חין ערכה של האבן הטובה אשר זכתה בה; אבל היא מרגישה, שהוא עוד לא לה בלהט רגשותיו, בסערות נפשו החבויות. באמנוּת מפליאה מראה כאן בורלא בשני הסיפורים את הלבבות שהם רחוקים כבר בעוד לא התרחקו, את הלבלוב החדש על האילן הנושא עוד את פרי אשתקד על בדיו.
גם ב“מערכות” עז התיאוּר האֶלמנטרי, כוחות־בראשית אלה המתגוששים בדם האדם ובנפש האדם, ונצח לא ישבותוּ. סימן טוב הוא למספר, שאינו חושש לשוב ולהעביר לפנינוּ מלחמת־תמיד ולהראות שזהוּ האדם מסוף הדורות ועד סופם.
בשתי הנובילות האלה, שהן החזקות בכל הספר, נתגלה לנו בורלא כאֶפיקן מזרחי, שעינו לנוף הנשמות ושאמצעיו, כעולמו, נתפסים ואינם נתפסים כאחד. גם תיאוריו הריאליסטיים – מחזות המשתה בשני הסיפורים שהצליחוּ עד מאד, גם הדיאלוגים החיים, המתרקמים בלי אונס, שקויים חן אגדי, – משהו אולי מ“אלף לילה ולילה”. העולם כאן מזדעזע במעמקיו ועל תהומו פרושה המנוחה.
מסתרי המשפחה וסבכיה הם המסכה, שעליה נארגים גם שאר סיפורי הקובץ (מלבד “בין שבטי ערב”, – הדבר היחידי שאינו מצטרף אל הספר). ב“זוג” יסופר על חיי האשה, המתבטלים (תחילה מאונס ולבסוף מרצון), מפני חיי המשפחה. כאן הראה בורלא דוקא את הגבר המזרחי ריאליסטן לעומת האשה החולמת שבאה מרוסיה. זוהי נובילה אמיתית לפי מסגרתה, לפי קויה החריפים והבולטים. בשאר הדברים נראה לנו כחזק ביותר “המלכה” (ממחזור “דמשק”), שעם הדרמה המשפחתית צוּיר בעט אמן הגיטו היהוּדי בדמשק. שלושת הציוּרים הקטנים האלה מעבירים לפנינו את דמשק היהודית בקוים מעטים ובולטים, המוכיחים עוד פעם עד כמה נאמן עטו של בורלא ועד כמה רב כוח־תפיסתו בבואו לצייר חיים ידועים לו.
“כיסופים” 🔗
במועדון הקטן שלנו, שבו אנו פותרים את כל בעיות השעה והנצח בשעת־רצון זו של ערב שבת בין־השמשות, נתלהט פעמיים ויכוח על “כיסופים” של בורלא. בויכוח לקחו חלק אנשים, שקראו את הספר כולו או שקראו את מקצתו (אלה האחרונים הביעו עליו דעות חותכות ביותר). דומה, שלא היו הפעם מתוכחים שלא קראוהו כלל, אף שזהוּ, לצערנוּ, חזיון מצוי מאד אפילו אצל חברי למועדון, שהם בדרך כלל אנשים הגוּנים מאד.
מודה אני שבפעם הראשונה, בעודני עומד באמצע הספר (בפרקים הצבעוניים “בדמשק”, “ביסורי אהבה”, “מבוקר עד ערב”), הסכמתי לשוללים, וגם אני, המחשיב כל כך את כשרונו הגדול של בורלא, הטחתי דברים קשים כנגד הספר, בעוד שבפעם השניה, לאחר שקראתי את הספר כולו, נהפכתי לסניגור, ועד כמה שניתן לי בשעת ויכוח סוער, כשכל אחד מעונין להשמיע ולא לשמוע, עלה בידי לבטל במקצת את גזר־הדין הקשה – מקצתו ולא כולו.
זה כבר עמדתי על החזיון בורלא; שיש והוא דוחה אותנו, “האירופאיים”, בזרותו המזרחית, ויש והוא לוקח את לבנו באותה זרות עצמה שבסגנונו, שבכל מהוּתו – באותה יכולת להתנער פתאום מרפיונו ולהפתיע אותנו בכוח לא שיערנוהו. תופעה זו של מעלות ומורדות ביצירתו היא שכיחה אצלו עד כדי טיפוּסיוּת, אף שבדברים כ“אשתו השׂנוּאה”, “בלי כוכב” ובכמה נובילות (“באהבה או בקדוּשה”, “מערכות”), דומני, הגיע לידי שלמות גדולה.
ואף שברגעי העליה, שאינם מעטים אצלו, הוא מפליאנו בכוחו הפלסטי וגם במקוריות ניבו, – הוא שייך לאותם הסופרים, שיש לקרוא אותם קריאה רהוטה, בלי לבדוק את הביטוי לפרטיו. בקריאה כזו עשוּי אדם להגיע תכופות לידי אכזבה. אין זה בשום פנים סגנון קלסי, מערבי, שכוחו בקו הנקי. ואולם, מאידך ג־סא, סגנונו בספירה שלו, מלא עוז ריתמי חריף ומקוריוּת יהודית־ספרדית, שהיא מובלעת בדמו, וכוח לו להשכיח כל פעם בבת אחת את רגעי הירידה.
סוף־סוף הרי אמן ניכר בכוחו ולא בכשלונו.
עם קריאת “כיסופים” עמדתי על הקו היסודי שבאפיו. מה שהעליתי משאר יצירותיו במשוער ובסתום, נתברר לי בספר זה בבירור שלם, שניתן להגדירו ולנסחו ניסוח שיש בו משום פתרון מהותו של המספר:
העליות והירידות הבאות חליפות לידי גילוי בדבריו, הן תוצאות של שני סגנונים השולטים אף הם חליפות ביצירתו. הסגנון האחד הוא זה שרמזתי עליו – הסגנון העברי הספרדי בזמן עלייתו, קצב זה שיש בו מן החריפות והבליטה של גדולי המשוררים בתקופת הפריחה של תרבותנו בספרד. מפליא שלטונו, הוירטוּאוֹזי לפעמים, במקאמה; מפליאים ההומור, הרוך הלירי, אותה לבביות עמוקה המפעמת את שירת הלוי ורמב"ע. כל זה בא אצלו לא כתוצאה של לימוד וידיעה והכרה, כי אם כטבע, כאטאויזם, כמשהו המעורה בדמו. הוא מעצב צורות אלה בלי מאמצים – כמעט שלא במתכוון. ואף על פי כן הן בולטות וטוהר ואצילוּת להן, – סגולות שהנחיליהו דורות מוצאו.
ואולם דורות אלה הנחילוהו גם סגנון אחר – סגנון שמוצאו מזרחי־ערבי מתקופת הירידה. אותה פרוזה ואותה שירה של הספרות הערבית החדשה, שהכרנוה לפי מאמריו של בורלא עצמו, שידע לעמוד על פגימותיה, וגם של אחרים (ר. ז. כהן, מ. קפליוק ועוד). הירוד שבסגנון תחוח זה כל כך בולט, ודאיי, שאין צורך לבדוק אותו לפי המקור. וסגנון זה בא לידי גילוי גם בשירת הספרדים המאוחרים, – אפילו של הטובים שבהם, כר' ישראל נג’ארה, החסרים אותה אצילות, שהצטיינו בה ראשוניה. קויו האָפייניים הם צבעונות יתירה, העדר צמצום, רבוּי מיטפורות. משהו מתכונות אלה אתה מוצא אמנם גם בשירה הקלסית, אבל שם מציל עושר המחשבה, ריכוז הסגנון בצדו של הדיבור הנרחב – שם הכל טבוּע בחותם של תרבות בפריחתה, בעוד שכאן הכל נעדר עצמיות, עשוי על פי איזו דוגמאות, ועשוי באופן רע. הלשון סחוטה וריטורית באחת, המחשבה דלה – בלי כוח להתחדש, להעקר מן השבלונה.
בין שני הסגנונים האלה מתלבטת יצירת בורלא, והתלבטות זו באה לידי גילוי בולט ביותר ב“כיסופים”. כאן ניתן לסמן כמעט את כל פרק, שחותמה של תרבות ספרד העולה טבוע עליו, וכנגדו – כל פרק שניכרת בו העייפות המאוחרת, הדלדול הערבי של ימינו. אין עוד סופר ששני תחומים, שני אקלימים שונים, יהיו כל כך קבועים ביצירתו, כל כך קרובים ונבדלים זה מזה.
בורלא, שהוא בעל שפע פנימי ויצירתו בעיקר סטיכית, קיבל על עצמו תפקיד קשה של רומן היסטורי, שכוחו קודם כל בבנין ותיאום וריכוז חומר לאין סוף. העמד במבחן זה? כל עוד לא נגמר הספר, אין להשיב תשובה מכרעת; ואולם אין ספק, שבכל הבקיעים שביצירה זו גילה המספר חריצות והבנה רבה בצירופים ההיסטוריים רבי־המשמעות. ועם כל מה שלקוי בספר זה, הרבה הושג; ואין זה בשום פנים ספר שהוא מביא לידי אכזבה.
אין המכוון בקטעי־דברים אלה בקורת מפורטת של הספר, שהוא אפייני כל כך לבורלא בהישגיו ובכשלונותיו. אבל ראוי להעיר מלכתחילה, שהמחבר השיג את הנושא בכל היקפו, – וזה לא מעט. מאד השכיל לצרף פרשת אלקלעי ופרשת משפחת פרחי, שהיא חומר לאפוֹפיאָה יהודית גדולה. גאון משפחת פרחי ושברה, סמל הגלות בכל הדורות, בצדם של לבטי הרב המופלא, ממבשרי־הבוקר של הגאולה, – שתי פרשיות סמוכות אלה הן תבנית נהדרה לרומן היסטורי. החומר כשהוא לעצמו גם בצורתו ההיולית, מדהים בטיפוסיותו: משהו כאן מגורלו של ר' שמואל הנגיד ויהוסף בנו ועד וַלטר רטנאו בימינו: 2 הגדולה היהודית הנוצצת ונובלת תוך כדי פריחתה. אין כחזיון זה עלול היה להגביר בלב הרב, שהיה משורר ומקובל, חולם וחכם־מדינה, את ה“כיסופים” להחיש את הקץ, להעקר מן הגלות שאין לה תקנה. בפרקים, שהם נראים מקוטעים, והם עם זה מאוחדים איחוד פנימי, מראה בורלא בתום ובחריפות כאחד את רפיון העמדה של רוב אנשיו, את מיעוט היציבות שבהויה היהודית בחומר וגם ברוח – את החולשה הגוררת חולשה וגוררת לבסוף אסון. רפיון האמונה מצד האומה וגדוליה, שהבשיל את הרצל ואת הבאים אחריו, – כל הרעה הגדולה הזאת הדביקה את אלקלעי, אף כי לא מוטטה את אמונתו. אכן יגון רב מלאים פרקי הספר האחרונים, ורק איש אשר ישא בקרבו אור גדול, כאלקלעי, עשוי היה שלא להשבר ולא להתיאש מגאולה ומפעולה לגאולה.
רפים הם, כאמור, הפרקים האמצעיים של הספר, במקום שהמספר מראה את רוב גדולתם של הפרחים. עם כל כשרונו של בורלא לשפוך קסם על תהומות האהבה, נראה (לפחות. לפי שעה, כל עוד לא נגמר הספר) הרומן של עמרם ממושך ובלתי הכרחי; וגם תיאורי חצרותיהם של הפרחים תמימים וגדושי צבעונות – משהו בהם מן “הסגנון השני”, כפי שהגדרנוהו למעלה, אף שקטעים בודדים מאירים גם כאן באור של שירה.
הטוב שבספר זה, שמחברו הרחיב בו את תחומי עולמו, נחלץ מן הנושא הקבוע שלו – לבטי אהבה שלא באה, והראה כמה חיות בנושא על לבטי גאולה, אם יד משורר נזקקת להם.
ואמנם יש בקיעים ביצירה זו, אך אשרי מי שיש לו במה לכסות על בקיעיו.
הרומן העברי המקורי “נעמה” 🔗
הגענו לכך שהרומן העברי הולך ונעשה אצלנו לצורה השלטת בספרות היפה. ההכרזה מטעם אגודת הסופרים והוצאת “שם” על שנים עשר ספרי־רומנים חדשים במשך השנה, – מוכיחה, כי הרומן חדל גם אצלנו להיות “מאורע”. סימן הוא לא רק לקהל כותבי רומנים קבוע, כי אם גם לחוג קוראים התובע את מזונו בקביעות. וסתם קורא בימינו מוצא את סיפוקו כמעט רק ברומן. והרומן הטוב, אפילו הבינוני, רצוי משום שנעשה, לשמחתנו, צורך חיוני לחלק גדול מן הישוב, שפרנסתו הרוחנית על העברית.
הרומן הראשון של הספריה, “נעמה”, כתוב בידי י. בורלא, – מספר אמיתי, בעל הסתכלות ובעל חדירה, ועם זה לא בלי איזה תום שבדמיון, מספר הנשען על ההוָי בה במידה שהוא מופקע מצמצומו. ריאליסטן, הפורץ את גדר הריאליזם, – קו זה המושך חוט של שירה על יצירתו. לא נעמוד כאן על הישגיו הראשונים הגדולים של בורלא (“אשתו השׂנוּאה” וכו'), כשם שלא נעמוד על כשלונותיו בכמה מיצירותיו האחרונות. מי שקרא את סיפורו המצוין “מערכות”, שנתפרסם זה עתה ב“ספר ביאליק”, יכיר עד כמה כוחו של המספר רב כאן להבליט דמויות באמצעים המיוחדים לו מתוך הסביבה הספרדית המסוגרת, ביחוד – כשהוא נזקק למלחמת יצרים, כשהוא מעמיד את האדם במערומיו לנוכח גורלו. לא עושר צבעים כאן, ואפילו לא חריפות פסיכולוגית, כי אם איזו תפיסה סתומה שבלב, איזה מגע במרכזי הדם – זיקה סוּבּייקטיבית זו, שהיא כל כך מסוכנת לפרוֹזאיקן ושבה עיקר כוחו של בורלא. לכאורה, הוא רוקם את אנשיו מתוך ההוָי שלהם. לכאורה הם חלק מן ההוָי, צומחים מתוכו כולם, ואף על פי כן אין לפעמים להבחין אם הם מקבלים את צבע סביבתם, או, להיפך – הם ממשיכים את צבעם עליה. כל כך הם מתבלטים מתוכה גם כשהם מעורים כולם בה. בורלא גילה לנו את הריתמוס המיוחד של היהודי הספרדי, זה שאיזו חגיגיות חרישית עדיין מלווה את חייו; זה, שבנגוד ליהודי האירופאי, הוא עדיין נתון בנרתיק אצילי יותר, נושם בהוָיה ריטורית יותר. יצירת בורלא עדיין מושרשת בטיפוס והוא מצליח ביותר כשהוא מציג לפנינו את היהודי הספרדי, את ההוָיה הספרדית, ואף על פי כן אנו מרגישים את היחיד המתבדל, המשתלט על הסביבה ואינו נבלע בתוכה. היהדוּת הספרדית מתעוררת ביצירת בורלא. אלמלא כך היה שוקע כולו באכסוטיוּת מצמצמת זו של ההוָי, שאין מרפא ממנה.
ב“נעמה” – רקמת־חיים אחרת: היהדות התימנית. הוָיה אכסוטית לא רק לנו, כי אם גם למספר עצמו. הוָיה שונה מזו שבורלא רגיל בה: היא פשוטה יותר, צנוּעה יותר, פנימית יותר. אין כאן הצבעונות הספרדית, מסורת דקורטיבית זו שיסודה באיזו שיירי “אבירוּת” שמגורשי ספרד הגאים נושאים עמהם עד היום. יהדות זו מעט בה מאד מסגנון של גיטו, בעוד שהתימני הוא יהודי של “חדר”, של “הסידור”. אהרן השמש היא יהודי קרוב לבן־עיירה שלנו. טיפוס תימני זה, המלבב אותנו מן הדפים הראשונים, יש בו משהו מטוביה החולב, מאורו ונדיבותו. הוא, כמובן, בן־תורה יותר. הפסוקים שגורים בפיו יותר, אבל הריתמוס שלהם אחד הוא: יהודי שהוא רקום כולו מניבי התפילה, מצללי עוני ומבטלנות מאירה. אפילו האידיאליזציה היתירה שבמחצית הרומן השניה, שהיתה בעוכרי הספר, לא השחיתה את מראהו של עני זה, שיניקתו ממעיינות נסתרים ונאמנים.
הכניסה אל הרומן לוקחת לב בניגון חרישי זה, שיש בו מן הנפשיוּת התימנית. אתה מקשיב לו, צמא לו כל זמן הקריאה. המחבר, שנאחז בריתמוס זה, לא טעה, אם גם הוא בהכרח מסוגנן הרבה. אנחנו צדים את צלילו בכל מקום שהוא נשמע כאן. זוהי אמת־המים החיה שבספר. ברם, גיבורת הרומן היא – נעמה. דמות חביבה היא על המחבר והוא מאציל לה מעלות גוף ונפש בנדיבות רבה. בה חפץ להגשים אה המטמוֹרפוֹזה באדם התימני – את לבלוּב החדש מתוך קרקע הישן: את מגע המערב הענוג בציץ המזרח החבוּי. נעמה היא משׂבלת תימנית – העינים השוחקות למול המדע, הרוחב, השחרור. מי שהסתכל בחיי התימנים, יודע עד כמה דמות זו, בשרטוטיה היהודיים, לקוחה מן המציאות. הספרות עדיין לא ציינה קו זה שבאדם התימני, המתעורר לתרבות המערב ומלבלב לא רק בכשרונותיו להשכלה, כי אם גם בהכשר חיים באיזו יכולת של גידול מהיר, של התרכזות הכוח, שהיא מצויה עתה פחות בציבור האשכנזי המעודן יותר ומתרפה יותר. נעמה היתה צריכה לציין את קו העליה בטיפוס התימני. אבל בורלא ערבב בסממניו צבעי משכלת תימנית כל כך, שהם מחזירים אותנו לימי סמולנסקין וברוידס. בנעמה זו הובלט החן התימני, אותה ענוַת לב של שבט ישראל שהיה שרוי ימים רבים בצל השעבוּד, בנפול עליו שמש החיים המשוחררים. והיה אסון ממש, ששם בפיה את תורת מרכס, שעשה אותה למַטפת, ובזה הטעים יותר מדי את ה“משכלת”. לא רק זה בלבד מעביר אותה לשטח מסוּפק ומטשטש את דמוּתה. לעומת זאת ניכר חוש המספר הנאמן בחיי נעמה, במבוכתה הגדולה לנוכח “רוב הטובה” שהגורל משפיע עליה, בהגישו לה בבת אחת שני גביעי־אהבה מלאים. בהכריעה לצד בן שבטה העני, הוא מושך עליה קו של אידיאליזציה, ואף על פי כן ברוּר שהיא צריכה להעדיף את יוחנן על מיכאל; ודוקא משום שהוא החלש יותר, הזקוק להגנה יותר. נעמה היא כאן “הדמוּת למופת”, והמחבר מקיף אותה ב“ענני־כבוד” תמיד, מה שפוגם, כמובן, לא מעט, אבל גם מה ששורת הקונצפציה של הרומן כולו מחייבת.
כי כלי־הפנים של היצירה כולה שקויים רוח של סניגוריה על רוב הנפשות. מכאן – איזו סכימתיות הטבועה בתכונות. המחבר סוכך לא רק על נעמה בלבד. גם את יוסיפון הוא עוטר זיווֹ של אחד מל"ו צדיקים, ומשום כך איננו רואים אותו, ורק קול תורתו יגיע אלינו. אדם מלבב בלי ספק, אך מעוּט דם. אדם שלכאורה יסוּפר עליו הרבה, ואף על פי כן איננו יודעים מה תפקידו בספר, חוץ מזה שהוא מחנך את נעמה.
הרבה יותר יסוּפר על מיכאל, זה שזכה בגורל ומרעיש את המושבה, כ“חתן עשיר”. ועם זה עומד בפשטוּתו ונאמן באהבתו לנעמה. גם לו, כלרוב גיבורי הרומן, העניק המשורר אבירות במידה גדושה ביותר. הרומן כולו ארוג חוטים של חן וכבוד לבריות. אין אף קורטוב מקונטרולה זו של האמן ביחס ליציריו, ממידת “כבדהו וחשדהו”. כל זה מטביע על הספר כולו מראשו ועד סופו חותמם של הרומנים הסנטימנטליים התמימים, ורק מי שעמד על סגנונה של יצירת בורלא בכלל, עלול להבחין ברקמה אבירית זו שרטוטי־דמות ריאליים, המגלים את האמן שבבורלא. כך, למשל, ישנם דפים אחדים, אשר בהם יסופר על מבוכת נפשו והתלבטויותיו של יוחנן, המאמין להציל מצבו על ידי “מעילה זמנית” בקופת המוסר שנמצאה ברשותו – דפי אמן המכפרים על כמה מן הפגימות שהספר לקה בהן.
אנחנו לא נמנה פגימות אלו. הן יותר מדי נראות לעין. הן נובעות ברובן מאיזו הבחנה קלושה במלאכת הרומן, בסגנונו, בבנינו. המחבר נכשל על הרוב בזה, שהוא ממשיך לספר במקום שמן הדין להפסיק או להסתפק ברמז, – בזה שאינו יודע כמעט את “סוד הדילוג”, הוא סודה של כל אמנות. הוּא בחר בצורת הרומן הסנטימנטלי, שרק בסטיליזציה דקה מן הדקה אפשר היה להטיל בה רעננות של מלאכת־אמן: והוא הרי לא נתכוון לכך כל עיקר.
עם כל הדפים הנאים, המחיים פה ושם את הספר, ניכּרת, לצערנו, מלאכה חטופה לא רק בבנינו הרעוּע של הרומן, כי אם גם ברישול הלשוני, באיזו ערפליות של הביטוּי, בריבוי של תארים נרדפים ופעלים נרדפים לצורך ושלא לצורך – בהעדר אותו הידוק לשוני ואותה הבחנה לשונית, שהפרוזה העברית החדשה מחייבת כיום ושהושגו במידה מרובה גם על ידי בורלא ביצירותיו השלמות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.