קטעים    🔗

ליובל החמישים

לפני שלשים שנה, בשבתי במערכת “העולם” בוילנה. הגיעני “העומר”, שבו נצנץ לי בראשונה השם עגנון. הצורך בביקורת, סחורה שאינה מצויה אצלנו בשפע מאז ומעולם, המריצני לקרוא קריאה חטופה קצת – קריאה של “רצנזנט”, את החומר המגוון של המאסף הארצישראלי, ולכתיב עליו רצנזיה חטופה. אף על פי כן, לא פסחתי עם הקריאה על סיפור־האגדה “עגונות” – דבר עגנוני עד היום, עם כל מה שאין עוד בכתָבו הבליטה

המאוחרת, הצלילות המאוחרת. קשה לי עכשיו לשוב ולעמוד על התרשמות ראשונה זו בדיוקה. אבל אני נזכר, שלקחה אז את לבי בעיקר הנעימה המיוחדה שבסיפור נעימת היגון שבגורל הנאהבים והנעימים שנגזר עליהם שלא למצוא זה את זה – דרך עוצב זו של אדם, שספינתו פורשת תמיד לצד שכנגד, לא לצד זה, שהרוחות הטובות היו מזדווגות לה. נדמה לי, שהקסם היה בשירה ובפרוזה שלא דחקו את זו, הגם שאין לי הבטחון שזהו מה ששׂם בפי דברי התפעלות ראשונים. על כל פנים היה משהו בדפים אלו, שנמע אותי כהבטחה לעתיד. ניכר היה, שזהו ניגון חדש בפרוזה שלנוּ. עד כמה שאני זוכר, ציינתי את ה“עגונות” כדבר מסוגנן שנתגבבו לתוכו אי־אלו קוים שלא מן הניגון. לימים, כשנפגשנו בתל־אביב, סיפר לי המחבר, שזהו מעשה ידיו של העורך שהכשילו בנופך משלו ולא עמד כל צרכו על החטיבה המיוחדה של סגנון זה, סגנונם של סיפורי־המעשיות העממיים המאוחרים. אף־על־פי־כן, היה זה עגנון במלוא צביונו. דרכו היתה ברורה לפניו, אף שרגליו היו סבוכות ברשתות החן של המסוּן, והסמלנות החדשה עוד קסמה לו, כפי שהעידו הפואימות בפרוזה ובחרוזים שהיה מפרסם אז ב“הפועל הצעיר” (“בארה של מרים”). היה ברור, שב“עגונות” מצא את עצמו. ביצירה מסוגננת הפייטן מעלים על עצמו, כדי שיוכל להבליט את עצמו ביתר עוז. אין אדם מספר במלוא פיו אלא מה שמחלחל בכל יצריו. ב“עגונות” נרמז מוטיב עגנוני מובהק. נרמז כל הסתום והמסובך בדרכי זיווגו של אדם, מה שהובע במתינוּת אפית שאין דומה לה, לאחר ימים רבים, כשעגנון הגיע למרום יכלתו: ב“סיפור פשוט”.

ולא חשוב, כמובן, אם נתבשם במעשיה זו מריחו של המסון. ריח דק זה צרור בכפלי שמלותיה של שירתו עד היום. מיצירת המסון נתברכה כל הפרוזה של התקופה. אך מה שנקלט מן החוץ נתבטל בתוך חריפותם של סגנון עצמו ותפיסת עצמו, בה במידה שמשהו מתום ערמומי זה, מהומור עצור זה נשתמר ביצירתו, לשמחת הלב, עד היום. חשוב היה, ששירת־עם מגומגמת ומדומדמת זו רמזה לנו מסוגננת ומשוחררת בצירופה של השגה קרובה לנו; שבדפים מסוגננים אלו היה מן הישן והחדש ולא ניכר חדש מפני ישן... תום פייטן ומשחק אמן נצטרפו כאן לחטיבה אחת, להשגת אמן ולהישג אמן שהיו מגרים כפירות שנתבשלו באַקלים אחר.

כזו היתה הפגישה הראשונה.

כשנפגשנו פנים אל פנים לאחר שנים מעטות בתל־אביב, הכרתיו לפי שציירתיו בדמיוני, כמו ש“הכרתי” עם הפגישה הראשונה את ברנר, את טשרניחובסקי, את שופמן. הציור הדמיוני לא הכזיב. איני מאמין, שאמצא את הביטוי הנכון לדמוּתוֹ בימים ההם. אבל ניכר מיד באיזו הבעה לוטפת שבעין, – לוטפת את הדברים, חומדת אותם. בימים ההם כבר נכתב “והיה העקוב למישור”. דבר שנחרת בהכרתנו בכוח. אבל ליבב אותי איזה רפיון, איזו מבוכה שבנוער, שהיא מלפפת אותו לפעמים גם כיום, כשהוא שוכח שהוא עגנון… נעם עלי העלם, שהיה “צח ואדום”, שעמד עוד באותו אור ראשון, ש“על הגבולין”. זוכר אני את הליכתו המתונה, הבעתו הממתינה, מבטו החרישי – שקט זה שהיה נסוך על חמדת, בשעה שהוא מצפה ליעל חיות, בשעה שהוא מבשל בחדרו הנקי קהוה לעצמו ולאורחיו והוא מריח את ריח החיים, את ריח האנשים בצמאון ובתמהון של גור רך, הנותן את גבו ליד מחליקה ומשעשעת. הוא היה עוד (ככולנו בימים ההם) טוב יותר, תמים יותר, אם גם היה בתנועה חרישית זו משהו מן ההתכוננות של חיה ערמומית לזינוק פתאום. העין השוקטת ארבה לחיים, לאנשים – ארבה לציד הבאות, והוא עדיין שרוּי כולו בשמש.

נעים לזכור ימי הבטחון ההם, פגישותינו המעטות בצל המרפסת שברחוב קלישר שהיתה עוד כולה פרוצה לחולות ולים. כשהיה בא מעדנות מנוה־צדק, נכנס שפי למעוני, מבדח את התינוקות, הולך עם בתי הקטנה אל חנות המכולת. בכל זה היה מן המשחק הטוב ומן הרצון לעשות מעשים טובים באמת. הוא נתחבב מהר עלי ועל אנשי ביתי. ולא לחנם. הרגשנו בחמימות של נוער שקרבתו היתה שופעת. ולא איכפת, אם לתוך כל זה נתערב, כאמור, לא מעט מן המשחק, המיוחד לו. הוא מעולם לא הבחין, כפייטן וכאדם, בין שני התחומים. החיים היו לו תמיד “גיא חזיון”. לחיות וליצור ולשחק היה לו תמיד היינו הך. בזה נתגלה האֶפיקן, הארטיסטן והמשורר, שאין להבדיל ביניהם לעולם.

נפגשנו אחר כך פעמים רבות בחוץ־לארץ. בברלין, בימי המלחמה, ובהומבורג שליד פרנקפורט – אחרי המלחמה. תמיד היתה בו מאותה שלוה ומאותו יגון ומאותו שברון לב, שהם מציינים את האדם הבונה – זה שאינו מתלהב חנם, שאינו מתבזבז חנם. פסיעה חרישית בצירוף הבחנה ממושכת, הסתכלות ממושכת בקרוב וברחוק. מאלה, שאין להעלים דבר מהם. תמיד נראה לי כאיש אשר יריח את ריח האנשים והדברים, שהוא שוהה בקרבתם. יתכן שחוש הריח הוא השליט ביותר בתפיסתו… הוא אינו דיסקריפטיבי אלא במידה מינימלית, ואמצעיו החיצוניים מוגבלים על הרוב בקוים שהוא יודע לצרפם בחכמה רבה מתוך פסוקי תיאור נשכחים שבספר. אבל חוש הריח מפותח בו להפליא. פעמים נדמה, שהוא אוהב גם את הספרים והקונטרסים הקדמונים מפני הריח הדק, הצרור בדפיהם.

“אין העולם עומד אלא על הריח”, אומר הזוהר. המקובלים היו רואים בריחות רמזים מעולם אחר, התגלמותם של נמצאים רוחניים עליונים. הריח הוא המגע המסתורי בעולם; מגע שחומר ורוח מלוכדים בו. כלי־התפיסה העגנוניים, שנעיצותם במציאות מוחשית לפעמים עד לנטורליזם, מעודנים תמיד מפני הפרשה זו של ריח העולם המתגבר תמיד על הגשמי שבו.

אולי זה הקסם המיוחד שבפרוזה השקופה של עגנון, שמגעה בעולם, גם ברגעים “האֶפיים” ביותר, מלווה ריחות ענוּגים אלה המחברים את העליונים והתחתונים בחוטים דקים מופלאים.

אוהב אני עד היום לקרוא את פרקי “גבעת החול”. אולי משום שאני מכיר עוד בגבעת־חול זו את מטבעות עקבותיו של עגנון הצעיר. כשהוא מהלך בסימטאות נוה־צדק מעוטר נופה העירום של ארץ־ישראל, מעוטר חלומות ראשונים, – יסורים של אהבה, המעמיקים בראשונה את העין, המחזירים את האדם אל נפשו. אין חולקים – דבר המסוני הוא. המסוני הוא כשרון הראיה המיוחד. זה הכשרון לאהוב ולדעת, לראות בעינים עצומות – לעמוד בלב מלא על פי התהום. אבל זהו גם דבר עגנוני, ועם זה רוחה של ארץ־ישראל עולה כאן יותר ויותר. הרוח אינה קולטת קליטה אמתית אלא משלה – מה שהוא בעצם מצוי מלכתחילה גם בה. ב“גבעת חול” נאבקת הראיה התמימה עם העין הבודקת. מכירים תיכף: יעל חיות עלולה היתה להיות עולם מלא ללב החומד אותה, לזה שמאכילה ומשקה אותה חומש, כשהוא מחכה לפלא. אבל הפלא לא נהיה. יעל חיות אינה אלא מנוחת־מה לעין וללב. היא לא באה אלא על מנת ללכת, להשאיר המית געגועים יחד עם ההכרה, שלא באה אלא לנסות את לבו, ללמד אותו את נפתוליה ויגונה. האהבה באה, בשעה שהיא רוצה. לאו דוקא בשעה שהלב פתוה ביותר לקראתה.

במסכת מסתורין זו, ששמה אהבה, הלכה ועמקה ראייתו ביותר, אף כי משהו מן ה“דיאלקטיקה” של האהבה ההמסונית נשאר ברוב ספוריו, אם לא בכולם. אהה, מה שאנו מאמינים, שהוא מוכן לנו – דוקא זה אינו אלא חזון לב חולף ומזומן לא לנו, כי אם לאחרים. אנו מטפחים את האילן, כדי שאחר יבוא ויזכה בפריוֹ. נפלאה היא דרך האהבה של “בדמי ימיה”, זאת הסימפוניה הענוגה ביותר בשירת עגנון. מה שדוֹר אחד, שהקדים לבוא, שלא העיז להושיט יד, שלא הוכשר להאחז בחזקה במה שזימן לו מזלו, לא זכה, זכה בו דור שני. מה שלא הכירה האם המהססת, השטופה בחלומות – כי אושר אינו ניתן אלא בחזקת היד, שאסוּר להחמיץ את השעה – הכירה הבת, הפורצת את גדר הפסיביוּת הישראלית ונוטלת את שלה בחריצות יד, בעליזות דם. בשום יצירה אחרת של עגנון אינך מרגיש את רקמת הגורל הדקה, הסמוּיה מן העין, את לובן החלומות, את אושר הפרישות וטוהר המות, ביחד עם הצמיחה העליזה החדשה העולה מתוך מחזור הפריחה והכמישה. בפואימה זו בפרוזה נרמז יגונם של דורות שויתרו, ביחד עם איזו הכרה כמעט מטפיסית, ששום רגש אמיתי בעולם אינו הולך לאיבוד – שברבות הימים הכל מצטרף לאיזה חשבון, ומה שקיפח הגורל את האם, לא קיפחה אלא כדי להנחיל אושר לבתה. נמצא, שהויה אחת השלימה את זו שבאה אחריה, ־־ שהכשירה לא את בואה בלבד, כי אם גם זיכתה אותה במה שהגורל מנע ממנה.

אפשר, שעוד ביתר עומק, ועל כל פנים, ביתר כוח אֶפי, ניתן ביטוי להשגת האהבה, כגורלו של אדם, שאינו ברשות נושאיו, באחד מספרי עגנון האחרונים, שהוכר בדין כיצירה השלמה ביותר שנכתבה עד עתה על־ידיו – ב“סיפוּר פשוט”. על המופלא שבזיווגו של אדם יסופר כאן בדרך אגדית־ ריאליסטית, אך את כל הסיפור מפעמת רוח מודרנית, ועם זה – יהוּדית־קדמונית במידה כזו, שדוקא רומן זה ראוי להחשב ליצירה המקורית ביותר של עגנון, הנוקבת עד תהומה של ההשגה היהודית. כך השיגה אגדת העם את האהבה, את הגלגוּלים האפלים שאדם מתגלגל, כדי שלא לשנות מן הזיווג שהוא מזומן לו בניגוד לכל מסיבות חיצוניות – גם לכל הרגשה ולכל הכרה.

בהירשל נתגלמה השגת־חיים סתומה זו במילואה, משום שהוא עצמו הולך אחרי צו מזלו בעינים עצומות, משום שהוא נושא בדמו פטליוּת זו של משפחתו, ושהוא עלוּל להנצל מדינה של פטליוּת זו רק בשכר ויתוּר – בזה שיוַתר על אושר גדול, לוהט זה, המנצנץ לו מתוך חינה המופלא של בלומה והשלים בלב שלם עם “זיווגו מן השמים”, שיישר את דרכו לאחר כמה נסיונות ונפתוּלים, שמתוכם עלה צו הגורל לשוב בלב שלם אל מינה.

אפשר לומר, שבספר זה נתן לנו בפעם הראשונה יצירה “פסיכולוגית” גדולה – דבר שממנו השתמט תמיד, ביראו את הירידה מ“פסגת האֶפוֹס”. אף על פי כן, ברור שכל חינה של יצירה זו היא שוב באותה תפיסה אגדית־גורלית, ושרוב בריותיה – ביחוד הירשל ומינה והוריה הכפריים – כולם חוסים בצל הטבע והם פחות מכל “טיפוסים פסיכולוגיים”. ביניהם ובין הסביבה “האינטליגנטית” שצוירה על ידי עגנון בהוּמוֹר דק מן הדק (הלא היא החבורה שאנו נתקלים בה ברוב סיפוריו) מחיצה של אוירה אחרת, הם מזדמנים עמה ואינם שרויים בתוכה. הירשל נמנה עם המשכילים, ואין בינו וביניהם ולא כלום. נמוך־רוח הוא, נשמע לאילו קולות סתומים הקוראים לו, ואת פשרם לא ידע. גם בשעה שהוא אוהב את בלומה, הוא לא ישקוט והוא מרגיש שנכנס הוא לרשות שאינה שלו, בעוד שבפגישה עם מינה, ללא אהבה, בא הבטחון בפעם הראשונה בלבו. ואף שעוד פעמים רבות יהא תוהה על עצמו ולא ישלים – סופו שהוא חוזר אליה על מנת שלא לתהות ולהסס עוד לעולם. אף מינה, שלמדה כביכול את חכמות הגויים, כל תורתה מיד מתנדפת והיא כולה מתכנסת לתוכה, לתוך עורה של אֵם, של נות־בית, שאמנם אין בה כדי להעניק אושר מוּפלא לבעלה, אבל יש בה כדי משענת חיים בטוחה, נאמנה, ממושכת. כך מוצא הירשל במינה לא מה שביקש מדעת, מה שראה בעינים פקוחות – כי אם מה שגורלו חזה לו, ומה שהוציא אותו לבסוף מסבך הכוחות האפלים שסביב שתוּ עליו.

רומן מחיי התקופה, שאישיה פועלים בה כביכול בלי הרף, ועל פני כולו חופפה רוח האגדה העגנונית, – רוח האמונה שהכל עלוּל לקבל תיקון, אם איננו מתעקשים ומתחכמים יותר מדי.

אולי הבגרוּת הגדולה היא שעגנון הגיע אליה בספר זה, ואפשר – גרם לכך במקצת גם הרקע של החיים המודרניים. אבל ניתן לציין, שביצירה נעלה זו יצא המחבר משעבוד צורה, אף שנשאר נאמן ליסודותיה הבריאים. בספר זה הושג תואם הניב המסוגנן עם הבעת החיים הפשוטה, המשוחררת, במידה שלא הושג בשום יצירה אחרת.

אני מדפדף ב“הכנסת כלה”, ואומר לחדש עלי רושם הספר על ידי קריאת פרקים בודדים, שנתחבבוּ עלי ביותר עם קריאה ראשונה. אבל נמשך אני על כרחי אחרי הספר כולו, בולע פרק אחר פרק, וראה זה פלא – אני עומד כבר כמעט בסוף הספר, ואם להוציא מספר מעשיות “משובצות”, שדילגתי עליהן, מאחר שכבר קראתין כמה פעמים בפרסוּמים שונים, “כבשתי” את המצודה כולה ואני יכול לסקור אותה בסקירה אחת. כן – עוד לא כפרי “ניתוּח” וכ“מסמרות” של מסקנות, כי אם כרושם שלם של מנגינה, ההולכת ונקבעת בלב.

מה מכריע בחיבור זה, שגם המקטרגים עליו מודים, שיש כאן אומץ לב ליצירה גדולה, ושעל כל פנים נעשה כאן נסיון רב חשיבות לכנס את פירורי האֶפוֹס העממיים הפזורים על שבעה ימים ולצקת אותם ליצוקה אחת.

הרעיון לכתוב אֶפוֹס עברי מתקופת החסידוּת ולהעמיס על יודיל בטלן את תפקיד הגיבור הראשי, היה כמובן, יותר פרי רצון לאֶפּוֹס משהוכשר לכך החומר כשהוא לעצמו (לפי מושגי האֶפּוֹס המקובלים). לאחר מנדלי היה זה הנסיון השני לעשות את הבטלנות לראש פינת אֶפּוֹס יהודי, – הוה אומר: אֶפּוֹס של סַטירה או של הוּמור ולא של מעשי גבורה. לא לחנם נזכר השם דון קיכוט של סרונטס לעתים קרובות כל כך, כשדוּבּר על “הכנסת כלה”, אף על פי שאין צורך בהבחנה מיוחדה, כדי לראות את ההבדל שבין הפסיביות של ר' יודיל בטלן ובין “שמחת הפעולה” של דון קיכוט. מנדלי, שכונתו לא היתה אלא להבליט את המגוחך שבגיבוריו, היה לכאורה קרוב יותר אל הדמות המחוקה, כיון שר' בנימין הוא, בכל בטלנותו, בעל דמיון ורוח הרפתקנית ופעלתנית שבעתים מגיבּורו של “הכנסת כלה”, שהוא מראשית ועד אחרית הסיפור כולו נפעל ולא פועל, ואין לו בעולמו אלא עבודת הבורא. אף־על־פי־כן לא יצאו “מסעות בנימין השלישי” מכלל פרגמנט (אם גם פרגמנט שרוכז בו עולם מלא): להמשיך את הסאטירה על ההזיה היהודית לא היה כדאי, כיון שהוגד בפרקים המקוטעים כל מה שחפץ המחבר להגיד, בעוד שיריעת עגנון, שכונת יצירתו היתה ההפך מזו של מנדלי – לגלות את השפע של נשמת היהודי התמים שהשכלתנות לא פגעה בו – ניתנה להתמתח לאין שיעור. ואם אין ר' יודיל בעצמו, שאין לו לחומר כמעט כל שליטה עליו, כלי חזק לקליטת הארציות, שהיא בעצם יסוד כל אֶפּוֹס, הרי דוקא הוא, ברוחניותו הנפרזת, מבליט מאין כמוהו יהדות קרקעית זו כל פעם שהוא נתקל בה. דוקא משום שהוא כולו נתון לעולם אחר, שהוא נעלה מכל גשמיות.

אין לכסות גם על בקיעיו של ספר זה, שבו חפץ המחבר לקפל אולי יותר מדי: את גליציה כולה, את נוף אדמתה, את ההוי של תקופה שלמה, את העירוני ואת הכפרי, את הלמדן ואת ההמוני – וכל זה בלוית פולקלור עשיר, של פזמונות העם וחרוזי הבדחנים, של סיפורי העם ובדיחות העם. אף־ על־פי־כן, יצירה גדולה, נועזת, כאן. עולם יהודי שלם, הויה של דורות, מקופלים בה. קשה היה לתלות על כתפיו הכחושות של ר' יודיל בטלן את הכבודה הזאת. נדמה, שדוקא “הנידח”, למרות שבסופו גבר היסוד הלירי הנאצל, הוכשר (ביחוד על־ידי דמות הפרנס רבת המידות) לשירה אֶפּית גדולה. אבל הרעיון על קורות איש חסיד, הכובש את החיים באור שלא מעולם זה, – ביכלתו לעמוד נטול כל־מחסה נגד עירוֹם העולם ולהיות, אף־על־פי־כן, מוגן מפני מחסורו, אכזריוּתֹ – הוא, בפני עצמו, כל כך מלא קסם, שלולא איזו התמתחות שלא לפי תחומי השירה (היא מתבטאת, כאמור, בעיקר בשפע פולקלורי מיותר) – אפשר היה לציין “הכנסת כלה”, כשלמה ביצירות עגנון: לפי החומר ששוקע בה, לפי החומר שהועלה בה. על יצירה זו דוּבר הרבה, ולא בלי יסוד. כוחו האמנותי של עגנון – סגולות המספר שבו, לא נתגלו בשום יצירה ביתר עוז וביתר שפע משנתגלו כאן. בעצם הרעיון לחזור על עיירות גליציה וכפריה בשליחות כזו יש משהו יהודי עממי – משהו ממסעותיהם של ליצני העם העליזים, מבעלי הבטחון היהודים, שאין שום פורענות מפילה את אור פניהם ואור נפשם. אין זה “ספר הקבצנים” בבריוניו ובמנווליו, – ספר מכוון כנגד הבטלה היהודית, כנגד ההרפתקנות היהודית, כי אם ספר החסד היהודי. אפשר, שלפני שנים מעטות היה עוד ספר כזה מכוון נגד כל רוח הזמן. אבל בתוך בלהות ימינו קלט בלי ספק גם משהו “אַקטוּאַלי”. מידת בטחון ואומץ לחיים שהיהודי המודרני חסר אותם, כוח האמונה שניטל ממנו (ושאין לו שרשים עמוקים גם במי שדוגל בו) – כל מה שהביא את יהודי גרמניה ואוסטריה לידי התמוטטוּת נפשית גמורה, שנתגלתה בהתאבדות ההמונית, מוכיח שהיהדוּת שבימינו צריכה חיזוק נפשי לא פחות משהיא צריכה עזרה קונסטרוקטיבית, ושה“אומץ האמיתי לחיים” אינו ניתן אלא למי שכוח לו לבוּז ל“קנינים המדומים”. אור גדול נאצל על ר' יודיל בטלן, זה העלוב מבחוץ, משום שהוא נושא בקרבו עושר אלהי זה, שהיה למחיה ולמעוז לדורות אין מספר של נרדפים ונטולי־ישע.

מן הדברים, ששבתי וקראתים לכבוד החג ושטעמתי בהם טעם חדש, לא ידעתיו עד עתה, – הוא גם “הנידח”. אין ספק, שגם בפרסומו הראשון היה מיצירות־היסוד של עגנון – דבר שהבליט בכוח את הפייטן ואת המספר כאחד. אף־על־פי־כן, מודה אני, שרק עם קריאה זו עורר בי התפעלות שלמה. יתכן, כי אין זה אלא מקרה. אבל קרוב יותר לודאי, ששכלולה של יצירה זו, עידון סגנונה וניגונה הם שגרמו לכך. הפרוזה של עגנון טעונה שכלול יותר מכל פרוזה אחרת, כיון שהיא כולה מסוגננת, כולה מנוגנת, וכל הפרעה קלה עשויה להטרידנו מעולמו. בנוסח החדש עמקה הנגינה, עמקו הצבעים. אין האפשרות כאן לדמות צורה לצורה, אבל גם הקורא לתומו ירגיש כי בשני עמודיה של שירה זו, בפרנס הזקן ובנכדו, נתעלה לאין ערוך הנושא של המתנגד והחסיד, שנרמז לא פעם בשירת החסידות הקודמת – שלא קוים סכימתיים־נגינתיים של שתי השקפות עולם בלבד, כי אם כאן הותווּ ביד עדינה מאד ואמיצה מאד שבילי המעבר הפלאי מהויה להויה, מקדושה לקדושה. גלגולו של גרשום ודבקותו בחסידות ניתנו כאן כהתגלוּת, כמשיכה נעלמה אל האור ואל המות, שאין לעמוד כנגד שניהם. באופן נפלא נארגה כאן המסכת, מסכת הגורל שהביא את יוצא ירך המתנגדים אל המחנה שחתך את דינו – סוּמן הגבוּל של שני עולמות נפרדים, של ר' אביגדור, שכולו דין, זה הארז אשר לא יכּוֹף בלתי אם יישבר, ושל גרשום שכולו חסד – שיח רך המטולטל כולו בחדות הרוח האביבית לקראת כליונו. מצד אחד: צל הענק הכבד, אשר לא ישוב גם מפני קרבן בתו האהובה כדי “שלא יתגבר חס ושלום כוח השקר על ידה בעולם” ומצד שני הנכד המשוטט כולו בדמעות ובחלומות, זה שבּוֹ עמד העולם מזעפו, ושעליו נגזר לנפול חלל עם הולדת אמיתו החדשה.

חינה של שירה זו, שיותר משיש בה התנגשות עולמות, רוגשת כאן צמיחה חרישית – זרעי חסד חדש שנפלו לתומם והפריחו נשַמות. לא אמת ושקר, כי אם אמת באמת נפגשו. פגישה זו תבעה קרבן, ולקרבן נבחר, כמו תמיד, זה שבוֹ נתגשם כל הטוב והטוהר שבשני העולמות.

 

יצר הצורה    🔗

לבעיה סגנונו של עגנון

א    🔗

לא פעם תפסו את עגנון על זה, שסגנונו… משובח כל כך, שלם כל כך. ובאמת, קשה למצוא בספרותנו סופר, שנתגלה בו בקיצוניות כזו יצר הצורה: החתירה העקשנית למלוא סגנון יהודי, למלוא קצב יהודי – הרצון לטבול בארבעים סאה של מהות עצמית שלא נפסלה גם על ידי טיפה אחת של תערובת זרה. במאמצים שהפרוזה העברית לא נתנסתה בהם מימי מנדלי, הושג כאן כל נדנוד של ביטוי בצורה שלא דבק בה שמץ פסול של ראיה נכרית. גאונותו של מנדלי היתה בזה, שגייר את הטבע, שהחזיר את העולם שמחוץ לתחום לתוך התחום. בעגנון כאילו הושלם פעלו: נסתמה כל פרצה קוראה לקסמי־נכר. מנדלי התאים, סיגל את הביטוי העברי לצרכי הביטוי שאינו עברי – כאן כל מה שבא מן החוץ כאילו לא היה קיים מעולם. העולם לא הכיר את עצמו אחר, יצירת עגנון ביטלה מאליה כל חנו של ביטוי שאול, של זיקה שאולה. אפשר שכאן נתקיימה תורתו של אחד העם במילואה.

מסתבר שנסיון גדול שעמד בו עגנון, לא ניתן לו חנם. על כרחו עקר את עצמו מקרקע זו, שנעשתה כבר חלק מעצמנו, – נעשתה חלק גם מעצמו. יצירתו שהתגדרה בהערה “יהודית” כולה, עגה עוּגה לעצמה – פרשה לכאורה ממרחבו של עולם, שנתגלה לפניו בעודנו עלם תמים ובטרם אסר את עצמו “ברצוּעות של תפילין”. ברור, שכאן נקודת ההתפלגות לא רק בינו ובין אלה הרואים בעצמו של סגנון זה “חזרה אל הגיטו”, צמצומו של עולם, כי אם גם באלה היודעים כמה הוחזר כאן מן האבוד לנו כולו ומן האבוד למחצה, – כמה העשיר העולם, אפילו העולם מבחוץ, על ידי צמצום מדומה

זה. יראנו תמיד את שלטון הצורה, שאינו יכול שלא לפגום במשהו שכולל את הטבעי הגמור, את אמיתו של הביטוי האישי, שהוא תמיד פורץ בסגנון, ושאנו שמחים על פרצה זו, – על “פגם זה בהרמוניה”, שלדעת גיטה, אין כמוהו מקיים את ההרמוניה העליונה. על סגנון יהוּדי, על אֶפיקה יהודית נקיה, שמחנו בכל מקום שנתגלו, – במנדלי, בפרץ, בברדיצ’בסקי, שלושה אלה שחתרו אף הם אליהם מדעת (שלום־עליכם עשה זאת על הרוב שלא מדעת) ושבלעדיהם לא תצויר הופעה זו ששמה עגנון בכל מקוריותה הגדולה. אבל איש מהם לא עשה זאת בקפדנות זו כמותו. איש מהם לא

השקיע את עצמו כולו ב“מלאכת עיטור” נפלאה זו, עד כדי להדיר את עצמו שימוש ארעי, מכל מה שאינו מרומז ב“תג יהודי”, – בכל זה הראה עגנון עקשנות מעוררת השתוממות. שלושים שנה ראינוהו מתהלך “בתוך החומות” (למי עוד היה נופה של ירושלים משבצתה הטבעית של יצירתו כמו לו?) – ראינוהו יושב באהלו ונתון בכל כלי ההקשבה לכל פליטת־קול מוצבעת של ניב־עם, של קליטת־עם. אבל שירה היא נאמנות לסגנון בה במידה שהיא גם בעיטה בסגנון. דוקא הפרופורציה של סגנון ואי־סגנון (לא של העדר סגנון) היא שנפגמת מרוב שלמות, מרוב הקפדה. ולא נכחד שהיו ימים שהיינו חוששים לעגנון, שנלכד כולו בקסמים אלה שפרש לעצמו.

עכשיו, לאחר הנובילות שפירסם בשנים האחרונות – ביחוד לאחר “ספור פשוט”, ההישג היותר גדול עד עתה ביצירתו, שבו ביטל כל חשש, נראה שיצא מכלל סכנה. כלום אינו מקפיד גם כאן על צלצולה הנקי של כל הברה, של כל פליטת פה שלא יהיה בהם אבק תערובת. אבל יצירה זו, שאת כולה מפעמת השגה יהודית של מזל, של שכר ועונש, של השגחה סמויה מן העין, – היא עם זה גם כולה מודרנית– כולה מספרת על סבך חיים וסבך־גורל של דור ששביליו עדיין מובלעים ומטושטשים למחצה – דמדומי הויה מקופלים במעטה מציאות ומנצנצים כקטעי אגדה.

ב    🔗

מה שנוטע אמונה בכל אמן, הוא גידוּלו. כל מה שצמיחתו אינה פוסקת, נוטע שמחה – מחזק את ההכרה, שזהו מעין לא־אכזב. סימן טוב הוא, כשניתן לבגרות לתקן “חטאת נעורים”, להרים מאַשפתות דברים שלא נעשו יפה בתחילתן ולתת להם “אחרית טובה”. פרישמן אמר פעם (והדברים נאמרו כמדומה, גם על ידי אחרים), שנעורים פירוּשם כשרון, – עצם היות צעיר הוא כבר כשרון. אין לקפח שכר אמירה נאה. אבל אין אדם נעשה אמן ואינו מגלה כוח אמן אלא כשהוא מכיר בחולשות הנוער, כשהוא קונה תוספת הבחנה ויודע להטביע גם על יצירות הנוער חותם של בגרות. חן של נוער – ודאי שאותו אין למחוק וטעם מיוחד לרפיונו. וגם דברים שרפיונם רפיון נעורים טוב להשאיר בלי שינוי, אבל מה שיצא פגום, טעון תיקון או טעון עקירה.

כוחו של עגנון בתוספת זו של הבחנה, של תוספת שלטון בצורה ובתוכן. אתה עומד על דקות ההבחנה בכל המהדורה החדשה של כתביו, שיצאו על־ידי שוקן. הנה כך, ב“הגהה” כזו צריך אמן להוציא מתחת מכבש הדפוס האחרון את כתביו. אבל יש יצירות, שלא היינו מאמינים עוד שיש להן תקנה – והנה הצילה אותן יד האמן בשעה האחרונה.

כולנו זוכרים עוד את פרקי “בנעורינו ובזקנינו”, שנתפרסמו בשעתם ב“התקופה”. כמה הכזיבו במהדורתם הראשונה! הסאטירה בכלל היא כלי־זין מסוכן לבעליו, אם לקה בקהות כלשהי, אם אין הלהב חד ומחודד כל צרכו. “בנעורינו ובזקנינו” – גם עכשיו אינו אלא כתבות קלה, סיפור מכוון כנגד הציונים והמתבוללים שבימים ההם, כנגד “הנערים והזקנים” שהרעיון לא היה להם אלא עסק־לואי, – ספק התלהבות, ספק משחק, והם לא ידעו. אבל בנוסח המתוקן ניתן הדבר בכתב משוכלל, בתוספת הומור, בתוספת ציוריוּת המרככת ומעלה תיקון ליסוד הפיליטוני, שחותמו היה טבוּע בהם תחילה. תוך כדי הסַטירה מבצבץ רוך של נוער, שהנדיבות והפוזה עדיין עולות בו בקנה אחד. בנוסח מתוקן זה ניתנו פרקים למופת בטביעת העין, בבליטת הציור, ומה שמציין בכלל את יצירתו המאוחרת: סגנון שאינו מכריז עוד על עצמו יותר מדי, חתירה לפשטות, ללשון שהיא מגלה ומכסה את סגולותיה כאחת.

מידה זו של “העברת הקולמוס” על כתבים ישנים נחל בעיקר ממנדלי, גם ברדיצ’בסקי הגיה בהקפדה מרובה את דבריו הישנים למהדורה הגדולה, ולא ידע כי כל כוחם של כתביו הראשונים היה דוקא בהתפרצוּת נעורים זו, בהפלגת נעורים זו. עגנון לא היה מעולם איש ההתפרצות. הליריזם שלו היה תמיד מרוסן ומבולם. הוא כתב תמיד בנחת, בישוב הדעת. אבל דוקא, משום שעטו התנהל תמיד במתינות, ניכר מיד בכתבו כל פסוק שאין בנינו מתוקן כל צרכו, כל קוצו של ניב שאינו מנוגן כל צרכו. אנשי הצורה חייבים להקפיד על כך כפלים מאנשי־הפתוס, שנעימתם מבלעת אלפי פגמים של ביטוי ואין מרגיש בהם. עגנון, שאזנו מחוננת ביותר, לא הניח בכתביו אף שורה שלא שב ובחן את קצבה, שלא שב ונטה עליה את אמת הבנין. החוקר הספרותי, שיבוא לבדוק ולהשוות נוסחאותיהן של יצירות עגנון במהדורותיהן השונות, יגלה כאן התפתחות של חוש־השמע שאין דוגמתה בספרותנו, ואולי גם בספרות העולם. יתכן שבחתירה קיצונית זו של צחצוח הביטוי יש כבר משהו, שעלול לפעמים גט לפגום. מה שיוצא מן הלב בשעת התעוררות אין להתנקש בו, באשר יש ביטוי שאינו משתנה – שגם פגימתו אמתית. אבל עגנון, הרואה את שליחותו המיוחדה בקצב יהודי שלם – בהבראתם של כלי הביטוי וכלי הנשימה של אופן הסיפור, ושהוא גם משוררה של ההרגשה היהודית בעצם טהרתה, אינו יכול שלא לעקור עד הסוף כל יסוד זר שנטפל לביטוּי, כל ספק טפל וקלקול שהאוזן נכוית מהם. הוא יודע, שבכלל רסטברציה של צורה היא גם העלאתה; ועל כן לא הוריד את יצירתו בגילוייה הגדולים למדרגה של סטיליזציה חיצונית, כי אם הכניס בה יסודות ארדיכליים חדשים: בכלל תיקון הצוּרה המעורערת גם שכלוּל התבנית, התאמתה המודרנית. אלה שניגשו ליצירת עגנון בלי נטיה קודמת, יודעים כי עגנון רק מסתיר את יצר המודרניות שבו, נלחם ביסוד האינדיבידואלי הנפרז, שהוא עשוי לפגום בתפיסה העצמית, אבל דוקא הוא המעמיק ראות בנבכי האירציונלי שבנשמת האדם – הוא משוררה של הנשמה הנבוכה, הכורעת תחת סבל עצמה ופורצת לה דרך סמויה מן העין למרחבו של עולם.

ג    🔗

רגילים אנו כולנו לראות באסכולה האודיסאית חטיבה אחת, כגוון אחד לסגנונה ולתפיסת עולמה. הכללה כזו תמיד מטשטשת, מבלעת את הניואנסה, שהיא הקובעת דמות ועיקר באישיותו של כל יוצר. אמת, שאודיסה היתה מאוחדת כלפי חוץ, – היתה מסתגרת כלפי חידושים זולים, כלפי מודרניות זולה: כלפי כל מה ש“נסחב” מן החוץ ב“משיכה”. אבל היא, ולא וארשה, שהתגדרה ב“מערביוּת”, היתה הנוטעת את הסגנון החדש בספרותנו. מבחינה זו היו שני גווני־יסוד לסגנון האודיסאי: זה של אחד־העם, שהיתה בו מזיגה נעלה של סגנון יהודי ואוניברסלי, כשם שהיה גם בתכנו מזיגה של מחשבה יהודית ואוניברסלית. כנגדו היה סגנונו של מנדלי (וזה מובן לגבי מספר, שביקש לבוש להוי היהודי המקורי) מכוון לצד הסטיליזציה של אידיש בלבוש עברי. ביאליק היה מתפעל מלשון מסוגננת זו, שיצרה “נוסח”, בה במידה שהתפעל גם מסגנונו האוניברסלי של אחד־העם, שראה בו את סגנון העתיד. לצד מי הכריע? נדמה לי שהכריע לצד שניהם… כתלמידו של פושקין, שהוקיר כל־כך את יסודות הריתמוס העממי של קולצוב, בה בשעה שהשתדל בעצמו לחזק את הלשון הרוסית ביסודות אוניברסליים. בלי שפגם הדבר בעממיותו הממוּזגת – לא גרס גם ביאליק עממיות גדושה ומוטעמת. אפילו בשירי העם שלו נזהר מפני חריפות סטיליזציונית, וחוץ מחרוזים בודדים שבהם, הרי הם קודם כל שירים ליריים טובי־צלצול, שאָפיים האינדיבידוּאַלי אינו מובלע כל עיקר. אודיסה (ולא אודיסה בלבד) שיצרה את הסגנון העממי בעברית יראה את הפולחן העממי – את פולחן ה“לבוש”.

כל עממיות גדושה סופה שהיא מַגבלת – שהיא מעבירה את נקודת הכובד לצד ה“לבוש”. ליוצרי הספרות העברית ברוסיה שימשו דוגמה מאליפה גדולי מספריה ומשורריה – מפושקין ועד צ’חוֹב, שכולם הכניסו בזהירות רבה את היסוד העממי לתוך לשון יצירתם (ביחוד צ’חוב לא סבל את לשון ההמון המסוגננת יותר מדי והיה מסתפק תמיד בקוים בודדים, שבהם נרמז האידיוֹם הרוסי הכפרי או העירוני). ואף על פי כן נמשך חוט של סגנון רוסי מובהק על כל יצירתם.

עגנון, שהמשיך מסורת זו. הכריע לצד הלשון המסוגננת. בימיו חזק ביותר היסוד האוניברסלי בלשון העברית, בדרכי הסיפור שלה, והוא הרגיש שאיננו מוכנים עדיין לסגנון זה ־ שאירופאיזציה זו בתנאים המיוחדים שבהם מתפתחת היצירה העברית, אמנם מרחיבה את היסודות הזרים, אבל עם זה היא עשויה להבליע את עצמיותה, לצמצם את גידולה של האֶפיקה הפנימית. זהו מה שהביא אותו לסטיליזציה. לא ההתגדרות ברוח העם של סופר כרֶמיזוב או שמרנותו של אמן גדול כליֶסקוב שתיבל את לשונו בניבים עממיים עד כדי לפגום בטבעיותו, – כי אם בהכרה שאין לנו עדיין כלים, שעוד לא למדנו לספר בקצב יהודי, בפשטות אגדית מתובלת בחריפות הלנית, במתינות זו שלא ניתנה אמנם אלא ליחידים, אבל רק יחידים אלה ראויים לשמש דוגמה. מה שתיקן שלום־עליכם בלשון המדוברת – סיגנן עגנון בעברית, בגייסו לרשות יצירתו כל יסודות הסיפור מימי האגדה ועד הנובילה המוחרזת בימי־הבינים ולשון האפיזודות שב“שאלות ותשובות” ועד קטעי האֶפוס של החסידות וכו‘. הוא עמד על אמת זו שבכל דור פוזרו ניצוצות בודדים של ביטוי סיפורי עממי – שגם היסודות התורניים המאוחרים נעשו שגורים בפי העם: שהמושג “עם” הוא בכלל רחב יותר והוא כולל את הגניוס של הקיבוץ בכל גילוייו. בזה היה חידושו, שלא היה “סטיליזטור”. כי אם מחדש חופר מטמונים, שהבין, כי מה שהיה פעם בפי העם ביצירתו, הוכשר להיעשות חטיבה אחת בידי המשורר־היחיד ולשמש חומר ליצירה חדשה ומסורתית כאחת. לא קשה, גם בלי ניתוח, להראות את ההבדל שבין דרכו של מנדלי ובין זו של עגנון, הגם שהרבה מן המשותף בסגנונם. מנדלי לא ביקש אלא לבוש עברי למה שמצא מן המתוקן באגדה, בשירי־עם, בתחינות וכו’, ביראו את ההתחכמות שבלשון הרבנים והחרזנים, בעוד שעגנון ירד גם ל“גוב האריות” ורדה משם את דבשו, בהאמינו שבצירופים חדשים גם הפגום עשוי להתעלות. אם להסתפק בסקירה כללית, אפשר לומר כי אף שעגנון לא הרחיב מה שהתחיל לפניו מנדלי, הואיל ובכל קלסיקן נרמז, מה שעתידים לחדש הבאים אחריו, ברור, שמנדלי, שהאמן והמוכיח נאבקו בו כל הימים, ויתר על התום האגדי. ואף שהיה ריאליסטן מוצק, כשם שהיה גם פייטן עז־תפיסה, חריפות עטו תפסה בעיקר את קוי־היסוד. את הטיפוס שהביע את האופי המסויים. בדלגו לרוב על ההויה האֶפית, שאין בה מן המחודד והמובלט ודוקא בה כלולים גופי חיים עממיים. הרבה הובלע על ידי הסטיריקן. וגם בהגיעו לבסוף לכלל אפיקה, לא חפץ אלא לספר כשם שהעם מספר. בעוד ששליחותו של עגנון היתה אחרת: לשוב וללמד את העם עצמו בעזרת פזורי היצירה הקיימת, את קצב הספור, לחדש עליו את יצר הספור, את חדות הספור. מנדלי. שאמנות הספור שמשה לו בעיקר אמצעי – שלא צייר את כנסת־ישראל, אלא כדי שתראה את עצמה ותתבייש מעצמה, לא ביקש אלא את האמצעים שבלעדיהם נבצר ממנו להבליט את חייה, את מהותה. וגם כשגבר האמן, לא הכיר עוד בפגם אחד יסודי של האומה: שניטל ממנה כשרון הספור. הרחבת הדעת של הספור לשם עצמו. ההומור המחיש והמבריא את כשרון הקליטה של החיים. עגנון, יותר מאלה שקדמו לו, עמד על בהילותה של האפיקה היהודית – שכל עצמו של ספור אינו ליהודי אלא ציון עובדות. מסירת דברים, ולא צמיחתם, גידולם, התהוותם מתוך שכחת עצמו של המספר. ודאי שקדמו לו בכך שלום־עליכם, מנדלי, פרץ, ברדיצ’בסקי – אלה שחתרו לאֶפיקה נקיה, להבל פיו של יהודי סח לחומו. בלי אמצעותם של דברים שבכתב. אבל בכל מספרי ישראל, שקדמו לעגנון, עוד תססו שיירי ההשכלה. וגם בחתרם אל יצרי היהודי הפרימיטיביים לא עשו זאת אלא כדי להטעים את “זרותם”, בעוד שעגנון לא ראה כ“מהות אֶפית” אלא את היהודי המקורי, – בכל מהוּתו ובכל שכבותיו. כל יהודי אחר היה פסול בעיניו, כחומר שלא הוכשר לקבל צורה, ולא שימש לו אלא חומר־לואי לשם הבלטת הפרצופות, ש“הותר” להם לברא בקהל.

 

ברכה    🔗

ליובל הששים

הייתי מעדיף, עגנון יקירי, שיום הולדתך הששים יהיה חל בזמן, שאני פחות עמוס התחייבויות, – בזמן שהייתי יכול, כאשר חפצתי וכפי שאני נוהג בשכמותך, לסקור את יצירתך סקירה גדולה, ולמצוֹת את תכנה מיצוּי שלם; לנהוג, כפי שהולם אותך ואת דרך עבודתך, שאין לפניה מהירות וקפיצות. גם במלאכתי אותה מתינוּת. שהרי, מה שיקר לי בך ובמעטים שכמותך, היא צלילוּת ההבחנה עד הסוף, והתרכזות כל כלי־הראִיה וכלי־הביטוי – סגולות המיחדות אותך ומעמידות אותך במעלת קדמונים שידעו לשאת את סבל הבנין עד תומו ולהיות זהירים בקלוֹת כבחמוּרוֹת – יותר נכון: לראות את הקלוֹת כחמוּרוֹת.

אהבתי תמיד לקבל את הגהותיך המנוּמרות – לראות את המתוקן מתוקן יותר, את השלם – שלם יותר. וכמה מעטים בינינו המסוגלים לראות את הפגום במלאכתם גם במה שנראה להם לכתחילה שלם בתכלית; כמה מעטים אלה, שניתן להם מתוך ביקורת עצמם, מתוך בחינה מחמירה והולכת, להגיע לידי שכלול נוסף גם לאחר שהשיגו דרגה של שלמות גדולה. כלום לא דוקא רמה זו, שהיוצר כבר הגיע אליה, היא התובעת יותר, המחייבת יותר?

יודע אתה, מתוך שיחותינו הפרטיות, שאין דבר מעסיק אותי בתקופת חיי האחרונה כבעיה זו של תביעת היוצר מעצמו. יש לי ההרגשה, כי בנוגע לכשרונות לא דלוֹנוּ כיום, אבל דלוֹנוּ מאד מבחינה הזיקה ליצירה, שרק ממנה תוצאות לתנובה גדולה, לתרבות עולה. ודאי שהכשרון הוא מתת אלהים, אבל רק בנו, במאמצינו. תלוי שיעור גידולו. תלוי עצם התגלותו לעצמנוּ.

מיום שהכרתיך, ובעודך צעיר וטירון ליצירה, ראיתיך מתוח לצד השלם, חותר אל שרשי עצמך בלי לאות, בלי פזיזות. בימים שאותנו הדהימו־השתיקו בלהות המלחמה הקודמת, הגעת אתה לדרגת “הנידח”, אחת מיצירותיך המפוארות עד היום, בה הראית את נפש האדם בהיקראה לעצמה, בהישמעה לעצמה – את האור הפנימי, אשר ינחה את האדם מבלי אשר ידע את המקום, אשר שמה נועד ללכת; חשׂפת הויה יהודית, דמדומי נפש תועה. מלאה אור וצמאה לאור. – נפש יתומה, אשר עיני ה' וחסדו עליה, בעוד נדמה, כי כל המעינות נאלמוּ על סביבה…

זוכר אתה? שעה שיצאתי מבית האסורים בככר־אלכסנדר בברלין. במקום שהייתי כלוא כאזרח רוסיה, חשתי אליך, וכאשר מצאתיך שוקד כמקודם על עבודתך, באה איזו מנוחה גדולה עלי. אותה שעה גיליתי, שאין מקלט בטוח יותר מבית־היוצר. – ששפע האדם מתעורר בנו מתוך צמאון לו, מתוך אמונה בו. אותה שעה יקרת לי בכוח ההתבוננות בו חוננת, בהכרת־העולם העליונה, שנשאת קרבך מימי נעוריך!

עכשיו מלאו לך ששים שנה. ארבעים שנה של אור יצירה ועמל יצירה מאחוריך. מה שכתב אחד צ’צ’קיס לפני ה“עגוּנוֹת” ודאי היו כתב־לבטים וצמיחה פראית. אלינו באת עם ה“עגונות” כמשורר. ביצירה קטנה זו, שבשמה נקראת, השגת בתנופת פלא את עצמך – השגת את הנפש הנעגנת לאחותה, אחד מראשי הנושאים ביצירתך – סוד הזיווּג בהשגה יהודית נעלה, וכאילו השגת בו את סוד יצירת עצמך.

ביד עמלה ונבונה חרשת ימים רבים שדות עזובים ונשכחים. ובינתים היית גם אתה בן ששים. כל הדור נעשה עכשיו בן ששים… לא רבים הם, שידעו כמוך לשאת אה הדלי המלא בכל הדרך הארוכה, מבלי לאבד אף טיפה אחת. ומה מאד שמחתי, אילו יכולתי להאיר עתה בפנסי את השדות הרחבים אשר הניבות בארבעים שנות־ברכה אלה!

אבל הידיעה על יום חגך באה אלי לפתע ובמאוחר. הרעה הגדולה, כפי שאמר פעם פרישמן ביובלו של סוקולוב, הדביקה אותך בימים רבי־חליפות ורבי־מתיחות. מוּצא מעליית ביתך השוקט בתלפיות, הדומה לטירה ירוקה קטנה, אתה מתנודד זה שבועות וירחים בחוצות רחביה. והרי אתה אינך דומה אלינו, השולחים את צליליהם על כל מים. כדי שתרקום את חזיונותיך, עליך להיות מוקף איצטבאות ספרים, קונטרסים, כתבי־יד – גנזי דורות, שקרבתם משפיעה עליך בטחון. ברם, הפסקה – נקווה לזמן קצר – בימים גדולים וגדושי פלאים ואֵימים אלה, אינה אבידה, מה שגנזו ימים רבים בגוילי־ספר, הלא קם עתה ויהי לעינינו.

ואין אני פטור, גם אם עומד אני אותה שעה במסכת אחרת, לעבור ביום זה בלא שאעלה על לבי את זכרך וזכר יצירתך הגדולה. בכל הזמנים, גם כי רחקנו זה מזה (מה שיקרה אפילו לסופרים…), ראיתיך קרוב לי כאמן, כמשורר, כעובד גדול! יקרת לי כאחד המעטים, שביקורת עצמם נר תמיד למלאכתם.

ועובדה זו בלבד עושה אותך לאחד מיחידי הדור. כאחד מהם נקבת בעינך הרואה את הדברים, שדורות עברו עליהם בלי משׂים, ולטפת אותם בעינך האוהבת, עד שהבהיק אורם מהדש – אור נוסף זה, שבלעדיו אין להחיות תרבות ואין לחדשה.

רצון זה לסגנון עברי, לצורה עברית, עשה אותך לא רק אחד המספרים המקוריים ביותר שהעמידה לנו התקופה, כי אם לתופעה תרבותית גדולה ויחידה במינה. בכוח כשרונך ורצונך ידעת להלביש זוהר של פריחה גם מה שנראה דהה ומתכמש, הכנסת לתוך חוג שירתנו ערכים, שנראו פסולים ובטלים בעינינו, בתפרך להם בגדי־פסים משלהם ומשלך. בקנאתך ל“עמרי־שכחה” אלה יש ונדמה לנו, שגדשת את הסאה. אבל לחשבון הגדול של יצירתך יצטרף גם מה שחסה עינך עליו מתוך אהבה, מתוך המית־לב. העמלים הגדולים, כמוך, לא יפקירו שוב לשכחה גם גרעין קטן, שחפרוהו ממטמונים.

ארבעים שנה שאתה עומד בבית הצורף ולוטש וחוזר ולוטש, ובכרכים רבי־משקל יצקת את דפוסיהם של האגדה, הסיפור, האֶפוֹס בקצב עברי נאמן – לא דבק בך אלא מעט מן המעט מהשפעה זרה. ואם למדת, למדת מן האֶפיקנים הגדולים שהם מעטים, למען בצר את אמנות הסיפור העברית דלת־ המסורת. והרי הלומד מן הגדולים, כלומד מפי הטבע.

מבחינה זו אתה אחד המספרים המעטים־המעטים שבתקופה, שקמו אחרי מנדלי, פרץ וברדיצ’בסקי, וחידשו את צורת הסיפור העברי, בשחררם אותה מכבלי זרים. מנדלי, שלמד מפי העם קודם כל והבחין כל־כך בקדמונים את היסודות העממיים – היה, עם כל מקוריותו, עמוס “כלים” ביותר, עמוס חובות “היסטוריון” ביותר. מה שנפל לתוך רשת עינו הרואה, יש והדביק אותו כולו אליו, ולא זז עוד ממנו. זה היה כוחו, ובזה ראה את תפקידו הקדוש: לראות, ללכוד את ההויה המשתמטת – שלא לדלג על תג קל, על פרשה קטנה. וזה היה תפקיד ענקי בשעתו – כשהכל היו קופצים והולכים סחור־סחור. בא פרץ (ב“סיפורי העם”) שהקשיב יותר (ראה ראה אך מעט מאד) והצביע על דרך סיפור יהודית; זאת היתה גם שליחותו של ברדיצ’בסקי, שהיה כולו פנים, והיה אור לרבים. מהם שופמן – יצר מעין סינתיזה של הסגנון המערבי המעוּלה וסגנון האֶפיקה הקדומה, שקסמה בתמצית שאין דומה לה. הוא שהביא את הצמצום למרום השלמות. כה שׂם חחים בלהג. יצר את הקו הנוֹבליסטי, את המשפט המזוקק, המרוכז – המשפט למופת.

אתה ניסית מראשית דרכך לצאת בדרך האֶפית הרחבה. מאוהב במציאוּת, שגמעת ממנה גמיעות גדולות, ועם זה צמא להויה יהודית, אגדית, תפסת את העולם תפיסה מודרנית וקדמונית כאחת – הרננת את הנראה במה שמעבר לנראה, – איש לא ידע כמוך שלא להבדיל ביניהם. זאת היתה האחדות שהביאה יצירתך. ואף היא, דומני, אחדות יהודית, שפנים וחוץ מלוכדים בה יחד. כלום לא זהו סוד האֶפיקה הגדולה בכלל?

כה גם את האהבה, הנעלם מכל נעלם, תפסת אותה תפיסה מודרנית וקדמונית־יהודית. מ“עגוּנוֹת”, שבהן נרמז כבר העיקר, ועד “סיפור פשוט” העברת גלגולי־אהבה מופלאים. יגון הלב המוַתר על יופי, שהיה מזומן לו ולא לו, עד בוא האור המכפר, אור האהבה שניצחה – רמזת על הזיווג האמיתי, האור האמיתי, אותו צפן הגורל ללב אשר יכיר את כוכבו, כי ינצנץ פתאום ולא יכזב עוד, ועד הסימפוניה הדקה של “שבועת אמונים”, בו ארגת בחוטי־פלאים את הפואימה של נעורים תועים בעינים עצומות, ויד נעלמה תוליכם ברמזי־בושם דקים אל מחוז מאוייהם. בכל אשר סיפרת־שרת על האהבה – מלובן הרקמה של “בדמי ימיה”, בו הראית שני דורות אוהבים, שהאחד הנחיל למשנהו את נסיונותיו הטמירים, ועד “הרופא וגרושתו”, זה הסיפור הפסיכולוגי למופת, בו העיורון שבלב ותעתועיו חוסמים בעד שמש התום, שבלעדיו אין לזכות באושר האהבה – תמיד פרטת על נימי פלאים ולבטים, ועל נסיונות שמתנסה בהם הלב, שמתבשר בהם הלב לאמנות־החיים הגדולה – לאהבה; תמיד ידעת לעמוד על תחום המודע והמכוסה ולהקשיב אל המתחולל בקרבנו, כי תבוא המבוכה הגדולה, ולא תמיד נדע את אשר תבשר, את אשר היא מנחשת ברמזיה.

אולי אין עוד כמוך, שקיים את תורת מנדלי, שכתב לשלום־עליכם: “על יצירה, נכדי היקר, חייב סופר להזיע, לעבוד הוא צריך, ללטוש כל מלה. זכור את אשר אני אומר לך: ללטוש! ללטוש!” – ואולם “לוטש” אתה, וקול לא יישמע. כל כוחך במגע רוטט זה בעולם, שהוא מגלה את עצמו לרצונו, – לאחר שנתקלף מחיצוניותו, ועם זה אין מזלזל פחות ממך בחיצוניות. כמשורר אתה יודע לשאת אותה ולא להתנשם. זה הליריזם העצור שלך הוא המנענע, ואינו מניח את הדומם לקפוא, לשקוע. האם לא זהו הריתמוס היהודי שבכתבך – שאתה חונן את ההויה באיזו צבעים לא ממלכות זו, באיזו צלילים הנוהרים פנימה, משוחררים כרוחות במסתרים יהלכון.

ביד נוגנת ידעת להעביר לפנינו את הכובד התחתי של ההויה בכל נטל עמסה, ולהתנער ממנו בניד קסמים אחד – מה שעלה לך כל כך באחד מסיפוריך המצוינים האחרונים, בו הראית בבליטה אגדית ממש את הש“ץ מיאסי, זה האכלן המופלג, שכשאול לא ידע שׂבעה, והוא עובר בערב יום־הכיפורים מסעודה לסעודה, ממאכלי שמנים למאכלי שמנים, ואתה מאמין שחזן מפוטם זה יעמוד כמשותק בעברו לפני התיבה, אך – פלא! בעמדו להתפלל, נושרת בבת אחת כל הגשמיוּת הכבדה מעליו, והוא עומד מלא חיל וקדושה, כעוף הממריא אל מרומים עמוקי־טוהר, ודבר לא יכביד על כנפי נפשו. זה המעבר מן הזלילה לבלי־חוק אל תחום הרינה והתפילה – מסמל אולי יותר מיצירות אחרות בך את מקלעת החומר והרוח ביצירתך, את הכוח להיעקר מיון־המצולה במחי־כנפים אחד, כאותו הש”ץ מיאסי – אחת המקוריות והמופלאות ביצירותיך.

אולי זה סוד קסמיה של שירתך, יקירי, שידעה לקדש את החומר, להעלותו, להרנינו – שידעה במגע־אשף להיאָחז ולהתחזק בו ולא לכרוע תחתיו.