I    🔗

תורת-האסתטיקה המקובלה רואה רק ראיה אחת – את יצירותיו של האמן, ואין היא רואה את האמן עצמו. כל בקשתה היא לדעת מה יצר האמן ואין היא מבקשת לדעת למה יצר. אילו לא היו עינה ובקשתה צרות כל כך, היתה רואה ויודעת הרבה יותר ממה שהיא רואה ויודעת עכשו. אז היתה יודעת, כי לא מרצונו הטוב יורד האמן לארץ-מקלט זו, שאנו קוראים לה אמנות, אלא ששלשלאות של-ברזל מורידות אותו לשם ובעל-כרחו הוא פורק שם את משא-נפשו מעליו.

יָרְדָה עָלַי מֵלַנְכוֹלִיַת-הַשְּׁקִיעָה בִּשְּעַת הָעַרְבַּיִם

וַתַּז עַל נִשְׁמָתִי מִסֵּפֶל צְבָעֶיהָ הַנּוּגִים,

וּבְטֶרֶם הָחְתַּלְתִּי בְמַעֲטֵה-הַלַּיְלָה

הָכְתַּרְתִּי לְרֶגַע בְּכֶתֶר – הַשְּׁקִיעָה.

אָה, מַעֲרַב-הַיָּמִים, מִי בִּקֵּשׁ מִיָּדְךָ כּוֹתֶרֶת-הַשְּׁקִיעָה?

וְאַתָּה, גוֹרָלִי, שֶׁלָּמָה נָתַתָּ אֶת רַחֲבַת-הַיְּקוּם?

וִיגוֹנִי בְּלִבִּי?

וָאֶהִי נִשְׁמַת-הָעוֹלָם וְלֵב כָּל הָאָדָם,

וַתֵּרֵד עָלַי מֵלַנְכוֹלְיַת-הַשְּׁקִיעָה בִּשְׁעַת-הָעַרְבַּיִם –

וַאֲנִי לֹא חָפָצְתִּי….

(י. קרני)

לחנם יקבל המשורר, לחנם יקבול האמן. האמנות כולה היא רק "בקשה אחת – לתפוס את ההויה הנצחית מתוך תפיסת ההויה העוברת" . כך אמרתי במקום אחר. ואין צוֹרך, כמדוּמני, לפרש, שמשמעוּתה של כל בקשה היא – הכרח של בקשה. ואוּלם אותו הכרח התפיסה גוּפוֹ הכרח אחר קוֹדם לו: – ההכרח לסלק את האימה ולהשתחרר ממנה. כל דבר, שאין אני תופסו, מטיל אימה עלי, ותיכף כשאני תופסו או לכל הפחות, נדמה לי שאני תופסו – מיד מסתלקת אימתו מעלי.

והכרח זה של סלוּק-האימה הוא נשמת-נשמתה של האמנות.

II    🔗

האדם הקדמון מוּקף פליאות. ראשית-כל פלא הוא לעצמו. הוא גוּפוֹ עוֹלם מלא של הויוֹת – ועל כל ההוֹה ומתהוה בוֹ אין הוא יוֹדע מאוּמה. פליאות הם לוֹ הדוֹמם, הצוֹמח, החי – כל אשר מסביב לו. מכל-שכן שפליאות הם לו הוכחות, ההויוֹת, שלמעלה ממנו. על כל זיזה וזיזה יחוש בשלטונם – ומי הם השליטים הללוּ? פליאות אין-קץ. וכל פליאה מצערת, מבהילה – מטלת אימה. ובחרוד לבו בו יְאַמֵן את עינו להסתכל, לראות – לדעת, להבין. “רָאה” פירושו – “יָדוּעַ”. “הָבִין”. לא בעברית בלבד. והרי הוא מסתכל וצר צורה – צוּרת-אדם, צורת-חיה, צורת עץ. ונדמה לו כאלוּ תפס את האדם, כלומר את עצמוֹ, כאלוּ תפס את החיה ואת העץ, – והאימה מסתלקת מעליו. לכל הפחות נדמה לו, שהיא מסתלקת מעליו. גדוֹלה מזוֹ: נדמה לו שמתוֹך צוּרתוֹ שלוֹ וצוּרת הקרוב אליו הוא תוֹּפס גם את צורת מה שלמעלה ממנו, וגם אוֹתה הוא צר, – ושוּב נדמה לו, שגם אימה זו מסתלקת מעליו.

לא כדי שיירא מפני אלהיו צר האדם הקדמוֹן צוּרוֹת להם, להיפך כדי להסיר את יראתם מעליו, צר צוּרוֹת להם – למען יהיו קרובים אליו, כדי שתתפּוֹס עינו בהם וממילא יהיו גם “מובנים” לו. היראה מפני הצוּרה באה אחר-כך, כשהיא, הצוּרה גוּפה, נעשית זרה, רחוקה לא-מובנה, – כשהיא גוּפה נעשית פליאה. ואמנם היה מי שאמר: “לא תעשה לך פסל וכל תמוּנה”. לא רק כדי שלא תסלק את האימה, אלא בעיקר משוּם שאי-אפשר באמת לסלק אותה. מתוך כל פליאה, שנדמה לך כאלו תפסת אותה וסלקת אוֹתה, תבקענה הרבה-הרבה פּליאות-אימות אחרות, ושוא כל עמלך: הפליאה-האימה במקומה עומדת…

III    🔗

אי-אפשר! אמנם כן. אבל ב“אי-אפשר” לא יִוָּסֵר האדם: מוכרח הוא. כל זמן שאין האימה מסולקת אין מנוחה ואין חרות לנפשו והוא מוכרח לִשְרות עמה כל היום ולהוציא מרשותה כל אשר תמצא ידו להוציא, ולו רק זרת, ולו רק נימא, “פריי זיין איזט ניכטס, – פריי ווערדן איזט דער היממעל”.

וזהוּ הכרחו של האמן בכל הזמנים ובכל הדוֹרוֹת. תהיה הצורה שהוא צר מה שתהיה – מצוּרתוֹ שלוֹ הוּא חוֹלק לה, כי על-כן מאימת-הפלא שבו בעצמוֹ הוּא מבקש להשתחרר תחלה. ואם אמני-הצבעים משוּעבדים לבבוּאוֹת, המשמשוֹת להם דוּגמאוֹת ליצירותיהם, ולפיכך הם מרבים בבדים מיוחדים לתאוּר דמוּתם שלהם, ואין כמעט ציר שלא צר את צוּרתוֹ שלוֹ, הרי אמני-הדבוּר, שאינם משוּעבדים כל-כך לבבוּאות-יצירוֹתיהם, מזקיקים את גבוֹרי יצירוֹתיהם כי יגידו להם, ליוֹצרים עצמם, מה שיחם ומה הגיגם. כל גבוֹר של ספּוּר, כל גבוֹר של רומאן ודוּי הוּא – ליוֹצרוֹ: אם ודוּי על מה שהֹוּא, היוֹצר, באמת, אם על מה שהוא היוֹצר, מבקש להיות, אוֹ על מה שהוא, היוצר, מתירא להיות. ראסקוֹלניקוב הוּא היחידי שידע את הטמיר ונעלם – בנפשו של דוסטוֹיבסקי. ואם דוסטוֹיבסקי עשה את יצירוֹ רוֹצח ממש – עלילת-שוא העליל עליו. בכונה העליל עליו עלילה זו – כדי שיוּכל להסתכל בפניו ולאמר לנפשו: “לא אני הוא”…

איני זוֹכר עוֹד: למי כתב אוֹ אמר גתה, כי בנפשוֹ טמוּנוֹת כל ההכנוֹת והסגוּלוֹת הטבעיוֹת לכל העבירות שבעוֹלם, ומכולן בקש שחרוּר לוֹ בצוּרוֹת אשר יצר. אבל אני זוכר מה שאמר לאקרמן: מאורעותיו שלוֹ, שהיוּ “כאש צרבת על צפרניו”, הכתיבו לו את וורטר, “הייתי, אהבתי והרבה מאד עוניתי”. ומיתתו של וורטר היתה כפרתו – של גתה. בקברו של וורטר נסתם הגולל על יסוּרי נפשו של יוֹצרוֹ, לבל יהיה עוֹד זכר להם. “משעה שנדפס הספר ועד היום” – הוסיף גתה ואמר – “קראתיו רק פעם אחת. כל ימי זהיר הייתי שלא לקרוא אוֹתוֹ שנית… מתירא אנכי, פן אשוב להרגיש את מעמד-הנפש הפאתוֹלוֹגי ההוּא, שמתוֹכוֹ נוֹצר”… הוּא הדבר: בשעתה מוּכרח היה ליצוֹר צוּרה זוֹ – לתפוֹס אוֹתה ולסלק את אימתה מעליו. עכשיו, שכבר עברו חמשים שנה על צוּרה זו וכבר נעשתה זרה ולא-מוּבנה ליוצר עצמו, – הרי הוּא גוּפוֹ ירא אוֹתהּ. גם טוֹלסטוֹי. שגבורה האחד של “אנה קארנינה” (לוין) הגיד לוֹ בשעתוֹ מה שהוּא והגבוֹר השני (וורוֹנסקי) הגיד לו מה שהוּא מתירא להיוֹת – גם הוּא כתב פעם בימי זקנתו, כי אין הוא זוֹכר עוד את רוֹמאנו זה. הרבה יוֹתר מן האמת היה בפיו, אלוּ כתב, שהוּא ירא לזכור אוֹתוֹ.

וכאמן הקדמוֹן, הפרימיטיבי, כן גם האמן רב התרבות: מתוך כל צורה אשר ייצר יאמר לתפוֹס ולהבין לא רק את “ההויה העוֹברת” שלו, כי אם גם את “ההויה הנצחית” של העוֹלם כלוֹ, כי על כן גם אימת-פליאה זוֹ יבקש לסלק מעליו. ושוּב אני נזכר במה שאמר אוֹתוֹ סבא רבא לאקרמן: “כל אופי, ויהי יחיד ומיוחד, כל העוֹמד לציוּר, מן האבן ולמעלה עד האדם, כללוּת יש בוֹ, כי על-כן הכל חוֹזר ובא, ואין דבר בעוֹלם, אשר רק פעם אחת יקום ויהי”.

למה, אפוא, יקבול המשוֹרר על גוֹרלו, כי עשה אוֹתוֹ “נשמת-העוֹלם ולב כל האדם”? כלום רק אימת נשמתוֹ ולבוֹ שלו עליו ואין עליו גם אימת נשמתו של העולם ואימת לבו של כל האדם? – – –

“הארץ” 1922