לפני ימים אחדים נדפסה ב“הצפירה” ידיעה קצרה: בית-המסחר החדש לספרות-ישראל “מרכז” (“צנטראל” בלע"ז) בלע את הוצאת-הספרים “ספרות”, שבמשך שנות קיומה הוציאה ספרים וקובצים עבריים הגונים.
אפשר לאמר בבטחה גמורה, כי הקורא העברי הסיח בו ברגע את דעתו מידיעה קצרה זו. מה בכך, אם נספתה “ספרות” מן העולם? וכי לא די בהוצאת-הספרים, שעדיין לא נספו?
ואמנם צדק קוראנו החביב: די באלו בלבד. “ספרות” מוכרחת היתה לְהִבָּלַע ו“מרכז” מוכרח היה לבלוע.
“מרכז” נוצר לפני ירחים אחדים. ארבעה בתי-מסחר לספרות ישראל נזדוגו בו: “תושיה”, “פרוגרס”, שְרֶבְּרָק ושימין. עכשיו, לאחר שבטלה “ספרות”, אין לנו ברוסיה כֻלָּה, – יתבשר נא “החובב” העברי ו“בעל-הָרֶנֶסַנְס” היודי! – רק שני בתי-מסחר חשובים לספרותנו: “מרכז” ו“מוריה” (“אחיאסף” אינו אלא שֵׁם בעלמא, שמטעם זה או אחר עדיין לא נמחק בפירוש מספר-החיים).
למה נוצר “התנין הגדול” הזה, ששמו “מרכז”, ולמה הוא בולע את הדגה הקטנה? – שאלה תמימה. לשם ממון. “וונדרבלד”, “הולד”, “רוקפלר” ו“מורגן” נועדו יחד, פערו את פיהם, לטשו את שניהם ופרשו את ארבות-ידיהם למלא חוריהם ממון.
הדבר פשוט כל-כך.
בתגובה “הפשוטה” הזאת יש קצת אמת. ארבעת יוצרי ה“מרכז” ודאי מתכונים רק לשם ממון ולא לשם מצוה. ויפה הם עושים, שהם מתכונים לשם ממון. על הצלחתם של בתי-מסחר לספרות-ישראל, המתכונים לשם מצוה, מעיד אותו בר-מינן חי, “אחיאסף”. ואף-על-פי-כן מוטב שלא נקשקש במלים, שרק בתחומים אחרים יש להן צלצול יפה. “ממון” האמור כאן, לגבי מסחר-הספרים שלנו, פירושו הוא – פרנסה “כדי חיות”, כדי קיום בדוחק. לא יותר.
כי תשאלו את בעלי “המרכז”, מה ראו על ככה ליצור את יצירתם החדשה, יאמרו, שהמשבר הקשה, השורר עכשו בשוק-הספרים, הכריחם לכך. יש קצת אמת גם בתשובה “פשוטה” זו. לא רק בשוק-הספרים שלנו, כי אם גם בשוק-הספרים הכללי גדל עתה המשבר. יותר משמתחבטים בווארשה ובווילנה בשאלה, מה לעשות לתקנת שוק-הספרים, מתחבטים בה עתה בפטרבורג ובמוסקבה, בליפציג ובמינכן ובכל מקום, שמסחר-הספרים הגיע שם לידי מדרגה של רכולה רבה, הנכנעת לחוקים ידועים ובהכרח יש לה גם עליות וגם ירידות. ואולם כל העיונים האלה בדבר המשבר ותקנת-השוק אינם כלל לנו, משום שמסחר-הספרים שלנו עדיין אינו ראוי לַשֵּׁם מסחר ושוק-הספרים שלנו עדיין אינו ראוי לַשֵּׁם שׁוק. ל“שוק”-הספרים שלנו די בהטלת ביצה אחת כדי שיחרב כֻּלּוֹ.
לפני זמן מועט נפלה פתאם ברחובנו הברה: ה“הבה” הולכת ובאה, ה“רֶנֶסַנְס” מתדפק על הדלתות. מיד מהרו בעלי הקרונות שבשוק-הספרים שלנו והכינו “סחורה”. בבוקר, בבוקר, כשנפתחו צפויי הקרונות, הציצו מתוכם קצת מיני שירים וספורים, “מסות” ו“הרהורים”, קצת מיני “שריפטען” – “געקליבענע” ו“געווהלטע” קצת “ביביליותיקות” ו“ביבליאטעקען”, “גדולות וקטנות”, “גרויסע וקליינע”, לפעמים גם קצת מיני כתבים בלים, שעד עתה קשה להבין מה צורך היה לפקח את הגל מעליהם, להעתיקם מאותיות רש“י לאותיות מרובעות ולחזור ולהביאם לעולם. זו היתה כל ה”חבילה". משום “תעשיה יתרה על המדה” לא היה בה. ובכל-זאת בא “המשבר”: כמעט כל החבילה נשארה מונחת לפני בעליה כאבן שאין לה הופכים.
וכשקצה נפשם של הבעלים בחבילתם עמדו ותקנו להם “טְרֶסְט” – את המרכז. אלא שמכל התפקידים המרובים, שיש לכל “הטרסטים” שבעולם, יחדו הם ל“טרסט” שלהם רק תפקיד אחד – להפסיק את ה“תעשיה”, ל“הרעיב” את השוק ול“הכריחו”, שיפטור את הבעלים מן החבילה הישנה, שהעש אוכלה והעכברים מכרסמים אותה.
זהו ההכרח, שהוליד את “התנין הגדול” שלנו, ובשבילו אנוס הוא לבלוע את הדגה הקטנה. אין כאן לא רצון לממון; רק בקשת פרנסה “כדי חיות”, כדי קיום בדוחק, יש כאן.
ואולם ספק גדול הוא, אם גם יצירת ה“טרסט” יגאל את בעליו מן הצרה הגדולה, מן החבילה, שהכינו לקבלת פני ה“חבה” וה“רנסנס”: שוק-הספרים שלנו לא ירעב ואפילו אם עשרות בשנים ירעיבוהו. ולא משום שאין ליהודי צורך בספרים. הקורא היהודי הוא גואלו הנאמן של הספר בכל הלשונות שבעולם. אבל רק של הספר בכל הלשונות שבעולם ולא של הספר בלשונותיו שלו. כשישוב היהודי לעצמו ישוב גם לספרו שלו. כל זמן שלא שב לעצמו מהיכן יהיה לו צורך בספרו שלו? –
“העולם”, 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.