א    🔗

אָשיותיה העיקריות של תנובה כלולות בשמה: אגודת משקי־העובדים העברים בארץ־ישראל לממכר תוצרתם באופן שיתופי.

1) תנובה מטפלת בתוצרת המשקים, חבריה, בלבד.

2) הטיפול בתוצרת זו הנו על יסודות שיתופיים.

3) חברי האגודה ביסודה הם משקי העובדים העברים בארצנו,

זאת אומרת אלה שעבודתם היא עצמית. בפני משקים כאלה פתוחה תנובה למראשית היוסדה, וזכותם החברית בה נקנית להם עם מסרם לתנובה את ראשית ביכורי משקם הצעיר.

אמנם גם משקים שאין עבודתם עצמית אך כל עבודתם (לרבות השמירה במשקם ושדותיהם ומרעה מקניהם) היא עברית, בהתקבלם כחברים בתנובה שוים הם בכל זכויותיהם וחובותיהם לחברים היסודיים (מכלל זה ברור, כי משק שעבודתו “מעורבת” אף במשהו אינו מתקבל כחבר לתנובה).

4) כל חברי תנובה מחויבים למסור את כל תוצרתם לתנובה (כל משק שנתפס מוכר תוצרת חקלאית בשוק, דינו להיות מוּצא מתנובה למשך שנה).

אלה הן מן התקנות היסודיות של תנובה, שאינן ניתנות להשתנות בשום זמן ומנין. בקיומן תלוי קיומה של תנובה ושגשוגה. ובביטולן, אם בכללן או אף בחלקן, יתערער כל יסודה של תנובה, תפרח נשמתה ותיבטל מאליה.

יסוד היסודות לחבירוּת בתנובה היא הוצאת ה“לחם” (לפי המושג הרחב של מלה זו בתנ"ך) מן האדמה העברית על־ידי האדם העברי בלי אמצעות זולתו. אין תנובה עוסקת בהטפה לעבודה עברית בכלל, ואך את עצמה הגדירה כחברת עברים, עובדי האדמה העברית, למכירת פרי עמל כפיהם, שחוננתם בו האדמה אשר יחוֹננוּ. אם לעין זרים או מתנכרים יכולה ההגדרה הזאת להיראות כמחוּסרת “יסוד מסחרי” ונטוּלת טעם קואופרטיבי, הרי אנו לעצמנו חשים בכל מהוּתנו, כי אך בתוך הגדרה זו נחיה בארצנו ונקים ניר לעמנו בתוכה. לא שבנו לארצנו “לסחור” אותה ככנענים. לוּ חיפשנו את קיומנו בארץ זו בשיטות כלכלה מעורטלות מנשמת כל הויתנו בה, והיתה זאת בעינינו כפיטום־פיגולים של חזירים לאיטליז. קואופרטיביוּת גרידא, או כל שיטה אחרת דומה לה או עולה עליה, אך אלילי־שוא והבל הם בעינינו, כשאינם משמשים לנו אמצעי קליטה ואחיזה בארצנו למען יַשְׁרֵשׁ עמנו בתוכה… בכל הויתנו חשים אנו, כי שרשי שרשינו כעברים בארצנו נמצאים בהתלכדות העמל העברי באדמה העברית בל כל “חציצה” ביניהם. כל נטיה מדרך זו תטה אותנו למדרון וסופנו לכליה.

וחשיבות שניה, אך לא פחותה מזו, ישנה בעיקר, שתנובה מטפלת אך בתוצרת חבריה בלבד. רק את פרי עמל כפינו אנו, את זו הננו מוכרים, ורק את פרינו אנו הננו מעבדים ושומרים למכירה. אין אנו קבלנים לספק את שולחנם של קונינו בכל צרכיהם, שניאָלץ לרכּוש בשבילם מן השוק החיצוני את החסר במשקי חברינו, אם בקביעוּת או בעונות מסוימות. לדוגמה, אם אין במשקינו די תפוחי־זהב או תפוחי־אדמה כדי לספק את דרישות הקונים הקבועים לכל תוצרתנו, הרי מובן שלא נקנה את זה בשוק ואף לא נרצה לקבל את זה ממשקים שאינם חברים קבועים אצלנו. אם יבוא יום אשר נחטא לעיקר זה ונתחיל לטפל אף במשהו בתוצרת אשר לא נוצרה במשקי חברינו, ואף אם נעשה את זה מטעמים חשובים למאד, אז ייעשה בזה הצעד הראשון לגלגולנו מחברת עובדי־אדמה עברים לממכר תוצרתם הם – לחברת “כנענים”, סוחרים בכל תוצרת זרה, זיופי־רמיה ומאזני־מרמה.

לעיקרים של תנובה: 1) שהטיפול בתוצרת החברים הוא על יסודות קואופרטיביים, וכך 2) שכל החברים מחויבים למסור את כל תוצרתם לתנובה, אף כי אין אלה שקולים כשני העיקרים שנידונו למעלה, הרי יש להם חשיבות כלכלית מן המדרגה הראשונה. בה במידה שיתהוו פרצים בשני העיקרים האחרונים האלה, באותה מידה יתערער יסודה הכלכלי של תנובה. כל משק אשר יחטא במכרו מתוצרתו בשוק מחוץ לתנובה, חותר תחת קיומו הוא, כי בהתערער מצבה של תנובה נפול יפלו המשקים חבריה.

ב.    🔗

לפני שנה וחצי בערך, עם פרסומה של תנובה כמוסד ער ופעיל, המתקדם במהירות בדרך לכיבוש שווקים לתוצרת המשקים, חבריו, – החלו משקים שונים פונים לתנובה שתקבלם כחברים, או שתקבל את תוצרתם למכירה באיזה אופן שהוא. מצד מוסדות שונים בארץ החלו ללחוץ על תנובה בכיוון זה. את התקנות היסודיות של תנובה, למכור את פרי העמל של העבודה העברית, לא הבינו ולא חשו. בתחילה לעגו ל“חוסר ההבנה הכלכלית” של תנובה… ואחרי־כן התריסו והתמרמרו “הצליפו” עלינו בשם “יסודות מסחריים”… (לדידם “יסודות מסחריים” דוחים כל משאת־נפש). אך לבסוף “היטהרו” משקים שונים, הודיעו שהם מקבלים את תקנות תנובה במילואן… חלק מהם, אשר הודעתם נמצאה כנה, נתקבל; וחלק אחר עדיין “מועמד” להתקבל. נחת אין מהם. רובם עדיין כ“גרי־אריות” אינם חודרים לתוכן התקנות האלה, לראות כי באלה נחיה ולא נמות, אלא מקבלים הם אותן כגזירות מצד החזק מהם… ישנם כאלה אשר יעגמו על עבודתם הזרה הקודמת, ויש שימתיקו לעצמם במסתרים ב“מים גנובים”. ומאלה אשר אינם להוטים אחרי עבודה זרה, וגם בטרם נכנסו לא ידעוה, ישנם רבים השטופים במסחר פרטי לצדי שווקים… ואם אמנם יש לקוות, כי כל אלה יתחנכו לאט־לאט ללכת בדרך הנכונה ויכשרו להיות חברים טובים בתנובה, הרי לעת־עתה קשה לנו עד למאוד, וכדי בזיון שנאוּלץ לעסוקבענין צדדי זה, “להביט אחרי חברים” מחששות לעברינוּתם… אמנם לחששותיהם של חלק מחברינו: פן ירבו בתנובה ויפרצו אותם המשקים אשר אין רוחם נאמנה ליסודותינו, ויהפכו את תנובה מיסודה – אין יסוד במציאוּתנו. משקי העבודה העצמית מהוים 81 אחוז לפי מספר היחידות המשקיות חברי תנובה.

בכל אופן אין לנו להיגרר אף לרגע אחרי ההצעה שנשמעה בתוכנו לאמור: “המשקים הבאים אלינו לא באשר חברים הם לנו בהשקפותיהם, ורק באשר כדאי להם להישען על תנובה אף אם יאולצו לשנות בשביל כך מסדרי עבודתם – לא נקבל אותם כחברים בתנובה בכל המובנים אלא תוצרתם תימכר על־ידינו בתנאים שווים בהחלט לתוצרת חברינו, אך לא נשתף אותם בהנהלת הענינים”… דבר כזה לא יתואר אצלנו כלל. גדול החטא של אי־שויון זכויות בין חברים למוסד אחד; ופריו – אבדן צלם האדם בראשיתו וכליון גמור בסופו. לא יהיה בנו חטא אם לא נקבל את מי לחברתנו ואגודותינו, ילך לו כל איש בדרכו. אך לקבל חברים ולהפלות ביניהם ובינינו אף במשהו, זוהי רעוּת־רוח הורסת עד היסוד… ואף גם הבל הוא לחפש מפלט שכזה לתנובה מפחד ריבוים של כוחות המשקים המתנכלים כאילו להמיט את יסודות תנובה; כי אם ירב מספרם ותרב תוצרתם עד כדי היותם רוב הרי יוכלו אז להיהפך ביום אחד ממשועבדים למשעבּדים… וטבעי הוא שכזאת יעשו משועבדים, ולעומת זה אין לחשוש לסכנה כזאת מצד משקים חברים שוים לנו בכּוֹל, אשר אם בתחילה יהיו כ“גרי־אריות” בתוכנוּ, סופו של כל אחד ואחד מהם להתערב בנו (על־ידי עצם הדבר שלא נחזיקם כקיבוץ נבדל בתוכנו) ולהיהפך ל“גרי־צדק”.

תר"ץ (1930)