בשביל כל נסיון אשר יוחלט מזמן לזמן בתנובה לעשותו, אם לפיתוח תעשיות מיוחדות מתוצרת משקינו או לכיבוש שווקים חדשים לתוצרת כזו וכדומה, לכל מטרה כזו נוצרות בתנובה קרנות מיוחדות, הנפרשות באחוזים מסוימים מן הפּדיון של התוצרת הזקוקה לפעולה המיוחדת בשבילה. לעתים קרובות, בהיוצר ההכרח לחפש שווקים בחוץ־לארץ לפירות, ירקות, דבש וכדומה, יען כי שוק הארץ הנו רווּי, וכתוצאה מזה ישלם בעד תוצרת זו מחירים שאין לשאתם בשום אופן; ומוסד לאומי או ממשלתי אין בארץ שיקח על עצמו את המשא הממלכתי הכבד הזה – אז יתאספו באי־כוח המשקים בתנובה לדון מה לעשות במצב הקשה הזה: הלעקור את מטעיהם, להזניח את גינותיהם ולהיות נידונים לחוסר תמורה הולמת לעמל כפיהם ולחוסר אמצעים לקיומם, או אולי לסכן משהו ולהעמיס על שכמנו גם תפקידים והוצאות אשר בכל העולם כולו הן באות מקופּות ממלכתיות. וכמובן, שבאין ברירה אחרת הרי על כרחנו אנו מסכנים בעצמנו, לעתים בצורה כזו: המשקים המעונינים ביותר מסכנים את הפרי המיועד למשלוח לחוץ־לארץ, והמשקים בכללם (תנובה) מקציבים למטרה זו סכום מסוים, אם בצורת קרן מיוחדת או הוצאה זמנית. באופן כזה כבשנו, אחרי הפסד של אֵילוּ מאות לירות, שוק קרוב לבננות שלנו, והעלינו בבת־אחת את התמורה המשתלמת למשק בעד פרי זה במידה ניכרת מאוד; ולאותו השוק היחיד אנו מוציאים עכשיו פרי בננות פי עשרה מאשר אנו מוכרים עכשיו בשוקי הארץ. המשקים סיכנו ונטלו על עצמם תפקידים ממשלתיים. אך מוסדם תנובה לא הסתכן כאן אף במשהו במובן הכלכלי ובמובן המסחרי.

הנה כי כן איתן הוא מצבה הכלכלי של תנובה, ומעמדה המסחרי בטוח, ואולם כבד עד למאוד הוא המשא אשר הוטל עליה. כי ארבעהן מתקנות הקואופרטיבים החקלאיים ועוזם בכל הארצות המתוקנות, ובכל אלה תחטא תנובה להוותה, אם כי זה לתועלת התישבותנו בארץ בכללה.

א) כל קואופרטיב חקלאי בכל הארצות אינו מקבל חברים חדשים, אלא אם־כן הוא רואה בזה תועלת לחבריו הישנים, ואינו מדאיב כלל את לבו אם על־ידי אי־קבלו את המשקים החדשים עלולים אלה לנפול. להיפך, כל משק חדש יראה הקואופרטיב שם כמתחרה, וישמח לנפילתו. רק אם יחזיק החדש מעמד ויתחיל להפוך בחברתו של הקואופרטיב, רק אז ירצהו ויכניסהו, בצירוף דמי כניסה הגונים, או איזו צורה אחרת של תשלומי כניסה, הצריכים להקנות לחבר החדש את הזכויות ליהנות מן הכיבושים ומן ההשקעות, שעלו כבר לקואופרטיב בהון ואונים עצומים; כי הן לא כאסוף ביצים עזובות יירכשו שווקים ויוקמו מוסדות תעשיה. ולא מתוך “רשעות” ינהגו כן הקואופרטיבים החקלאיים בכל מקום, אלא מתוך הגנה צודקת על ביסוסם המשקי וקיומם.

ב) כל קואופרטיב חקלאי קובע בראשית כל שנה ומגביל, בהתאם למצבו בשוק, את כמות התוצרת אשר יקבל מן המשקים חבריו במשך השנה, והוא הוא החולש על חבריו; אם להרחיב את השטחים או רק לקיים את הקיים. ולעתים גם יפחיתו מן הקיים בהתאם לשוק (גם בארצנו ידועה תקופה אשר עקרו מטעי גפנים).

ג) כל הקואופרטיבים החקלאיים הקיימים, חבריהם המה משקים מבוססים במילואם. לא במסכנות יאכלו לחמם, והגבלת תוצרתם לשוק אינה מסכנת את קיומם, ושאלת ההרחבה שם אינה נוגעת לעצם קיומם של המשקים.

ד) ועוז מיוחד בארצות אלה לקואופרטיבים בתמיכות הממשלות, העוזרות להם ומטפלות בהם כאם בבניה.

ואילו אנחנו כאן על כרחנו נעבור על כל היסודות הנ"ל להוותו של משק תנובה. ואוי לנו מכאן ואבוי לנו מכאן. כי הנה בהיוסד משקים עובדים עבריים חדשים, ואת ביכורי משקם הרך יביאו אל תנובה להוציאם לשוק בעבור התמוּרה, המעטה אמנם בראשיתה אך כה רב ערכה למשק הצעיר, הן מצד עצם הערך והן מצד הסיפוק הנפשי והתעודדות הרוח אשר בהשגת התגמול הראשון לכל העמל והתלאה, אשר בדרך הקוצים, רפודת המכשולים, שיהלכו בה מתישבינו – הניסגר ולא נושיט יד לחברינו המעפילים בשבילי הרים אלה?! ואכן פתוחה תנובה לפני כל משק־עובדים עברי חדש כלפני כל משקיה הישנים, אשר רבות עמלו כבר עליה, אף כי נוכחנו כבר בתלאות הרבות הגדולות אשר יבואונו מן המשקים החדשים, כדוגמאות האחדות הניתנות בזה:

במשקים הישנם, המבוססים באיזו מידה, אין “קפיצות” לגיאות ושפל בכמויות תוצרתם. לדוגמה: בחלב. במשקים חברי תנובה הותיקים, כגון הדגניות, כפר נהלל וכדומה, אין עליות וירידות. בתרפ“ט לא הוסיפו הרבה על תרפ”ח, ובתר“ץ לא יעלו הרבה על תרפ”ט. ואילו כפר־חסידים, לדוגמה, מסר בתרפ“ח 25.000 ליטר, ובתרפ”ט 130.000 ליטר. כפר־יהושע מסר בתרפ“ח 12.000 ליטר, ובתרפ”ט – 43.000 ליטר. וכן שאר המשקים החדשים. ככה בחלב וככה בענבים ושאר תוצרות.

התקלה בזה למשק תנובה רבה מאד, באשר הגיאות והשפל במשקים החדשים באים בקפיצות פתאומיות ושוק הן אפשר לכבוש רק בהדרגה. והרי בתנובה אין עכשיו חשבון מיוחד לזרם הקבוע של התוצרת וחשבון אחר לזרם הפורץ (עד לפני שנה היה נהוג גם בתנובה, בתוצרת־חלב ביחוד אשר גאתה פתאומית, שתקבל מחירים נמוכים מזו הקבועה. אך לפני שנה נמנו וגמרו, שכל התוצרת מכל המשקים, ותיקים כבני־יומם, היא שוות זכויות בתנובה).

ותקלת־תקלות ישנה כאן מתוך העובדה, שבמשקים החדשים אשר טרם הספיקו לכוון את זרם תוצרתם לקצב מסוים במשך כל חדשי השנה, שם יפרצו מעינות התוצרת דוקא בעונת הגיאוּת הכללית בארץ, והרי אנו נתונים עקב זאת במועקה כפולה ומכופלת: א) גיאוּת, בזמן שהשוק מוצף זרמי תוצרת זולה, וקשה על כן מאד לשחות בו; ב) כשעולה בידינו בכל־זאת לרכוש קונים נוספים תחת הלחץ הכבד של ריבוי תוצרתנו, ובאה אחרי כן עונת השפל הכללי בארץ, ובמשקים אשר תוצרתם גאתה בעונת הגיאוּת הכללית, תשפל מאוד בעונת השפל הכללי, והרי אנו עומדים מחוסרי תוצרת ומלאי בושה וכלימה לפני הקונים אשר רכשנום ואין בידינו להחזיק בהם מאפס תוצרת. קונים אלה יעזבונו בהתמרמרות רבה, ובקושי גדול מאוד יעלה לרכוש חלק מהם עוד הפעם בעונת הגיאות השניה…

והנה עוד צרה גדולה גם מזו: בקושי גדול מאוד יעלה לנו, כמו לכל קואופרטיב, לחנך את המשקים, כי ימציאו את תוצרתם במצב טוב, טרי ויפה: “שהחלב ייחלב ויישלח נקי, טרי ומקורר; שהביצים תישלחנה רחוצות, טריות בהחלט (כל יום לאסוף וכל יום לשלוח) ומסומנות; הענבים בל ייבּצרו בוסר וייאָרזו לפי ההוראה, וכן שאר הפירות והירק ועוד. תקופות ארוכות עוברות עד שהמשק לומד ומתרגל לדייק בכל הנ”ל. והנה עם כל משק חדש המתקבל לתנובה מתרגשות עלינו צרות חדשות: לעתים קרובות, למרות ההזהרות והקנסות, ישלח משק כזה חלב המתגבן אצל הקונה, היום אצל קנה זה ובעוד ימים אחדים אצל קונה אחר, וליטר אחד חלב כזה יספיק ל“הכות” בעיני הקונים מאות ליטרים חלב מצוין שלנו. משקים כאלה חוטאים לעתים קרובות מדי במשלוח ביצים בלתי־טריות למדי. ולמרות השיבנו לכל קונה על חשבון אותו המשק שתי ביצים טריות בעד כל ביצה בלתי־טריה, ובעד ביצה שנמצאו בה סימני הדגרה נשיב לקונה עשר ביצים טריות על חשבון המשק ששלח ביצה כזו, בכל־זאת אנו יוצאים בכל מקרה כזה במצב־רוח כאילו טבלונו בביצים סרוחות. והוא הדין בפירות ובירקות, דבש, ריבות, שימורים וכיבושים שאנו מוציאים לשוק, רבה מאוד התקלה וההפסדים אשר יבואונו מכל משק חדש.

אך הנוכל להיסגר? והן כל מעיינינו בריבוים של אחינו עובדי אדמתנו וביסוסם בתוך היתמות והעזובה הזאת אשר התישבותנו נתונה בה. ממשלת ארצנו היא “קצרת ראי” לגבי התישבותנו ועיניה אינן צופות בה לטובה. אף להגן שעל התישבותנו זו בפני השוד הנפרץ אין ממשלת הארץ נוטה. וממשלת עמנו, ההסתדרות הציונית כאן, נוהגת את הישובים שהיא מיסדת כאביון בהשיאו את בנותיו הבוגרות: להבטיח נדוניה אך מעט, ואת המובטח לא לסלק בזמן ולא במזומנים… איך שהוא להיפּטר מן העול הכבד של הבכירה, כי גם הצעירה ממנה הרי הגיעה כבר לפרקה… וכה אין אף משק אחד בא אלינו מבוסס אף במשהו. והנוּכל להציג לפניו תנאים:

1) שישלם דמי כניסה, או בצורה אחרת, שיכניס לנו תיכף חלק להון אשר יצרנו במשך השנים לסידור כל ענינינו והנהלתם?

2) או שתוצרתו, אשר טרם השגנו מחירים מתאימים בשבילה, תימצא אצלנו בתנאים אחרים, ירודים מן התנאים אשר לתוצרת המשקים הקודמים, אשר כבר שתו בעונתם את כוס היגונים הזו?…

3) או הנטיל על המשקים החדשים, שהם המה משקי הגיאוּת והשפל הנפרצים, הנטיל עליהם בלבד את המעמסה של עודפי התוצרת בעונת הגיאוּת ואת הכשלון אשר בחוסר התוצרת בעונת השפל?

4) ולכבוש שווקים חדשים, בהיות המצוקה בשוק הארץ, הנדרוש את האמצעים מן המשקים החדשים, שגרמו לנו את המצוקה עקב ריבוי תוצרתם המפתיעה בפתאומיותה?

5) ואם מצאנו עצה לריבוי הפתאומי בתוצרת חלב. והיא – לאצור את העודף במחסני קירור לעונות השפל, שעל־ידי כן נפיק תועלת־משנה: ראשית, לא נאלץ למכור בעונת הגיאוּת במחירים שאינם מכסים את הוצאות המשקים; ושנית, בעונת השפל תהיה לנו תוצרת כדי לספקה לקונינו הקבועים, לבל יאוּלצו לעזבנו. הנדרוש במקרה כזה ממשקינו אלה, מספקי העודפים, שעל חשבונם הם ישאו בכל המשא הזה, או נמשיך לשאת את כל זה על שכם תנובה בכללה, למרות הקשיים הגדולים מאוד הבאים מזה על משק תנובה בכללו?

לא קשה לנבאות מראש, כי המשקים לא יחליטו שאת המחסן יאגרו על חשבון אותם המשקים אשר להם הגיאות הנפרצת בתוצרת, ועל אחריותם, אלא על חשבון כולם ואחריות כולם ייעשה הדבר. הן לבנו יגיל לקראת כל התקדמות ועלייה בכל משק עברי בארץ זו. ואם לזולתנו קל ונוח לא להושיט יד, אנו – משקי העובדים העברים – ברצון וגיל נכניס את צוארנו בעול הכבד של התקדמות ישובנו. הרבו לנו משקים עובדים עבריים חדשים!… בסבלנו נחיה!…

תר"ץ (1930)