הצעדים הראשיים    🔗

שאלת השווקים לתוצרתנו היא, כמובן, מן הראשונות והקשות ביותר. אמנם, הצעד הראשון לרכישת שווקים לתוצרתנו הנו כולו בידינו לעשותו, והוא: להיטיב ולשפר את תוצרתנו בלי סוף, כי הלא אין גבול לטוב וליפה. תוצרת טריה טהורה ואף משופרת בחיצוניותה, בעטיפתה ובאריזתה, ונוחה לקונה בהשגתו אותה – כל אלה הנן בידינו לעשותן. וכל עוד לא אימצנו את כל יכלתנו להגיע בזה להתקדמות הרבה ביותר, ואחרי זה להמשיך עוד לחפש דרכים חדשות לבקרים איך להיטיב ובמה לשפר את תוצרתנו ובמה להקל מעל הקונה להשיג אותה; כל עוד לא הרבינו לעשות בדרך זו, שהיא הראשונה וכולה בידינו, אך לשוא נחפש דרכים חשדות וזכויות בשווקים. אמנם, גם אחרי שעשינו את כל אשר בידינו אנו לעשותו, עדיין לא נסללה לנו דרך בלי מעקשים. שווקים פנויים מסחורה אינם בנמצא כיום בשום מקום, לא בעולם החיצוני הגדול ואף לא בעולמנו הפנימי הקטן. על כל דרישה עשר הצעות. לכל הצעה עשרה מהפכים בחררתה… ובכל־זאת נוכל לצעוד ברגל בטוחה ולהשיג תוצאות מתאימות, כל עוד אשר כל חבר וחברה במשקינו יחרדו לטריוּת ולנקיון החלב (על כל כליו), שהם חולבים מפרותיהם בשביל לשלחו למחלבותינו, כאילו נועד כולו להשקאת ילדם החולה… את הביצים יאספו יום־יום מקני־ההטלה הקבועים, כאילו נועדו אף הן לשתית ילדיהם הם (כל ביצה מקן מקרי ישאירו במשק). את הביצים יצחצחו מכל רבב אשר נדבק במקרה בקליפתו, ויחתמון בצורה נאה, ברורה ונקיה. וכן ינהגו באיסוף כל פרי וכל ירק, אריזתם והמצאתם לשוק.

וכל עוד ימשיכו גם כל העובדים בתנובה באותה החרדה, המסירות, הדיוק והעירות לטפל בתוצרתנו לכל סוגיה, יש לנו הזכות לבקש קונים לתוצרתנו. אמנם בזכות לבדה אין השווקים נקנים עדין ורב מאוד העמל לחדור אליהם.

והנה לוּ היה כל ישובנו העברי בארצנו משתמש עכשיו בתוצרת העברית, היינו יכולים לשבת עדיין בשלוה ולא לכתת את רגלינו ולהוציא את כספנו לחיפוש שווקים רחוקים. אך מה לעשות, וככה הלא הרגלם המסובך של בני האדם בכלל: להשיט אניות סוחר מחוף ימים לחוף ימים ולרדת מארץ לארץ וחוזר ושב, תחת שכל עם יסתפק בתנובת ארצו בגבולותיו… ותשעה קבין מן ההרגל המשונה הזה נשפכו על ראש בני עמנו כאן, ו“בילדי נכרים ישפיקו…” על כרחנו הננו נאלצים לא להסתפק בפינה שרכשנו לתוצרתנו בשוק העברי כאן, אלא לחפש שווקים מחוץ לשווקים העבריים בארצנו. ואם הערבים מארץ־ישראל ומסוריה וממצרים מציפים את השווקים העברים בתוצרתם, נוסף על תוצרת רחוקה, הרי אנו נאלצים לנדוד אל השווקים הערביים שבארץ ובעבר־הירדן וסוריה ומצרים, ואף לשוקי אירופה וארצות רחוקות ננדוד.

אחרי מאורעות אב (תרפ"ט)    🔗

המאורעות קרו בעונת הזול הגדול לכל התוצרת החקלאית בארצנו. ובאשר אין למשק העברי כל יכולת למכור את תוצרתו בזול כזה (כשם שבעל הבית העברי בדרגה שונה מן הערבי, וכשם שאין הפועל העברי יכול לעמוד בשכר הזול, והשוטר העברי, והפקיד והמורה…), מכוונים משקינו את גיאות תוצרתם לקראת העונות של שפל התוצרת במשק הפלח ואז אנו משבירים לכל תושבי הארץ. ובעונת הגיאות של תוצרת הפלח, יחדלו משקינו מאסוף פירות. וכה יצאשבזמן המאורעות, שקרו בעונת הגיאות לתוצרת בארץ, לא יכולנו לספק את התוצרת שנדרשה על־ידי ישובנו העירוני.¹ אכן לוא היו נשארים הענינים למשחק החפשי בשוק, אזי היה ישובנו ממשיך לקנות את תוצרת הפלחים במחירים הרגילים בשוק באותה עונה, ובשובנו אנו לשוק בעונתנו אנו, היינו כובשים את השוק כמימים ימימה בדרך של התחרות מסחרית רגילה: תוצרת יפה, אריזה נאה וכד', ותחת הגרעון הגדול שהגיענו בשוק הערבי בארץ היינו אולי משיגים עודף בשוק העברי. ואולם נמצאו עסקנים טובים, כנים וישרים, אך פזיזים בחפצם “להוציא יין מן הקיר” ע"י התלהבות בלבד… וחישבו חשבונות איך לספק תוצרת עברית, תוך כדי דיבור, לישובנו העירוני. שכחו או הסיחו את דעתם מן העובדה, שאין תוצרת חקלאית ניתנת להיות נשאבת כמים ממעיני ישועה… ואם ישובנו רגיל בתוצרת לא עברית, הרי שלא יוכלו חקלאינו לספק לישוב זה בין לילה את צרכיו כמו מן השמים וכשליו במדבר… עמדו עסקנים בכל ערינו, הכריזו הכרזות, אספו ישיבות ותיכנו תכניות איך לספק את כל צרכי הישוב בתוצרת חקלאית, וכאשר קצרה ידם מתושיה, הבהילו את הנהלת־תנובה ועמדו להשביע אותה בכל צבאות האידאלים של ארצנו… כי תנובה תקח על עצמה את הספקת צרכיו של הישוב בתוצרת חקלאית, ואשר חסר לתנובה ממשקיה תשיג ממרחבי הארץ… (חלק מחברינו עמד כבר להתפתות למצוה שבעבירה זו). אכן לא נתפתינו, וסיפקנו רק מה שהיה במשקינו, וזה לא הספיק אז.

וכאשר נמנעו הערבים מלהביא את תוצרתם לישובים העבריים, אם מחמת ההסתה של מנהיגיהם או אולי מבושה… נוסדו אז חבורות סרסורים לשתי מטרות “נעלות” גם יחד: 1) כדי לכפר את פני הערבים, שפניהם בל יכוסו בושה וכלימה בהיכנסם אל השכונות אשר תמול שאפו שם דמים, יסדו הסרסורים שווקים מחוץ לשכונות העבריות ושם קיבלו מן הערבים את כל סחורתם; 2) למען ספק את נפש הקונה העברי, לבל תרגז בטנו מפחד שמא קיבל את ירקותיו מידים שנגואלו שלשום בדם אחיו, הדביקו על כל הסחורה פתקות הכשר בשם “הועד להגנת תוצרת הישוב”, ולנשים בשוק היו מסבירים: ש“זה בא מועד־ההגנה”… וכאשר הוכרחו סוף סוף להסיר את “השלט” הזה מסחורתם, המציאו “רוחות מתים”: שמות מדומים של משקים עבריים, להדביקם על חנויותיהם ועל התוצרת הזרה שהם מוכרים כעברית. וכה גדל מאד הבלבול בשוק לרעת התוצרת העברית, כי הסרסורים מכל הסוגים בכל סוגי התוצרת החקלאית ראו כי טוב “סחרם” עתה מאז… ועודרים בכל עוז לדחוק את רגלי תוצרתנו מן השוק. לסרסורים טוב תמיד. רווחיהם בטוחים וגבוהים מאוד בלי תשומת לב לתמורת התוצרת, דאגה ל“משקיהם” אין להם… ובישובנו ניכרת נטיה חזקה לקיצוניות הפוכה מן הנטיה הקיצונית שתקפתו אחרי המאורעות… ובמשך החדשים האחרונים היה לנו קל יותר “לקרוע את הים סוף” ממש… ולהעביר לשם את תוצרתנו בתנאים הוגנים, מאשר למכרה בשווקים העבריים שבארצנו בתמורה הולמת לעמל העפים שהושקע בה במשקינו…

תר"ץ (1930)