רקע
אליעזר יפה
מתוך תיקי השאלות של תנובה

מעמדה של תנובה בשוק

כיום פוגשת תנובה ביחס של אֵמון ואהדה מצד כל השדרות בישובנו בלי יוצא מן הכלל. ולא רק זה, אלא אף משב של חיבה מורגש ביחסו של הקהל לתנובה. מצד הילדים הרי נפגשת תנובה בחמימות משפחתית ובהערצה רבה כלאחד מנכסי־הלאום היסודיים. ואם אמנם לא בנקל ואף לא חינם רכשנו את היחס הזה מצד הקהל, ולא שנת־עמל אחת השקעה בתנובה למען זכותה ליחס האֵמון והאהדה האלה מצד הקהל; ברם ההישגים שהגענו אליהם, במובן זה, עולים גם על כל אשר יכולנו לצפות. ונדמה שבכל מלוא התבל אין למצוא יחס חם שכזה מצד קהל צרכנים לקהל יצרנים.

ונוקף הלב: אם אמנם זכאים אנו כבר כיום ליחס נעלה זה מצד הקהל אלינו (את האמת מצוה להגיד בגלוי), או אולי עלינו לזקוף אחוז גדול מאוד מיחס זה לא על חשבון המגיע לנו מקודם, אלא לחשבון מפרעה גדולה מצד הקהל אלינו… ומפרעה זו צריכה ללחוץ עלינו כפקדון גדול וקדוש אשר חלילה לנו ממעול בו.

חלילה לנו ממעול בפקדון זה, לא רק מתוך רגש היושר הפשוט: שהלא עלינו לשקול לאוהדי־תנובה במטבעם הם…; אלא אפשר ויש לראות כאן גם “צש עסקי” מעשי בהחלט: כי הלא “מהשקפה עסקית” פשוטה במאוד מצווים אנו לשמור מכל משמר על הערכין האלה, היקרים מפז, הגלומים ביחס זה של הקהל אלינו. ונדמה, שחברות מסחר גדולות היו מוכנות לשלם הון רב בעד נכס שכזה, לוּ רק היתה להם האפשרות לקנותו בכסף…

וחבל עד מאוד על זה שאנשי תנובה, ברובם המכריע, מתיחסים אל נכס־מטמונים זה כיחס בנים מפונקים לירושה שלא עמלו בה, אשר נפלה להם בהיסח־הדעת כמעט. בקלות דעתם יאמינו, קודם כל, כי ירושה זו הגיעה להם כדרך הטבע הרגיל… ושנית: שמותר להם לנהוג בזבזנות מזלזלת בהון זה והוא לא יתם לעולם… ובקלות דעתם נוטים הם להשכיח מלבם “כי לא לעולם חוסן”…

אכן: לא לעולם חוסן!… ואין לתנובה לשכוח אף רגע כי אם כיום ישיש הקהל העברי בארץ להעניק לנו מפרעות של אֵמון, אהדה וחיבה עד למעלה ראש, הרי ספק הוא אם ימשיך בזה בלי גבול, אף כאשר יראה פעם ופעמיים ושלוש שאנו למדנו לקבל ממנו אֵמון ואהדה ולא לפרוע לו… ואם בהתחלה לא ימַצה הקהל אתנו את הדין ויסלח לנו על דברים רבים שלא יהיו כשורה, ויחשוב כי אנוסים אנחנו ואין בידינו להיטיב יותר; אך האף אמנם יכולים אנו בינינו לבין עצמנו לרחוץ תמיד בנקיון כפנו ולאמור: שאין מקרים אשר בידינו היה להטיב – ואנו לא עשינו זאת?

ואל מה נבטח שיתמיד הקהל לתת לנו מפרעות, למרות זה שלא נדייק לסלק אותן לו בחזרה?! האמנם מן הנמנע הוא שהקהל ילאה מזה, ויעזבנו ולא נרכשהו עוד?

 

עבודה עברית ותוצרת עברית    🔗

ישנן עדיין כמובן תקופות, אשר תנובה נאלצת ממילא להתחשב את העובדה, כי על שולחנם של רבים מבני עמנו כאן תעלה כל תוצרת זרה ודוחה מפניה את תוצרת משקינו. תנובה נאלצת בתוקף העובדה הזאת להוזיל את המחירים של תוצרתה אף עד כדי כך, שמשקינו אינם יכולים ליצור את אותה התוצרת; והם מפסיקים באמת את יצורה. אך הן לא קרה ולא יקרה אף פעם, שתנובה תחזיק את התוצרת “סתם ככה” לעידן ועידנים ולא תמכור אותה סוף־סוף בכל מחיר שהקונים משלמים לה; ואולם איזה מקום יש כאן להעמיד פני מתחסדים, האָצים כביכול ורצים להוריד את המחירים אך יען כי “עלינו לדאוג לזה שהפועלים והשכבות הבלתי־אמידות תוכלנו להגדיל את השימוש שלהם בתוצרתנו?…”

להתיצב בדרך כזאת נצטרך, רק אחרי אשר הפועלים העברים כאן המאורגנים בהסתדרות העובדים “יתנדבו” לעבוד ברמת השכר של הפועל הערבי הפלשתינאי והחורני והמצרי… רק אחרי זה מותר יהיה להם, “לפועלים שיקריבו עצמם באופן זה על מזבח הבנין כביכול של העם בארץ”, מותר יהיה להם לדרוש גם מן העובדים העברים החקלאים כאן, כי יורידו את רמת המחירים של תוצרתם לרמת המחירים של התוצרת הערבית מפלשתינה וסוריה ומצרים. אך אין עדיין לבוא אלינו בדרישות כאלה כיום, אחרי אשר ההבדל בין רמת המחירים לתוצרת עובדינו העברים בחקלאות והתוצרת הבלתי־עברית, הנהו קטן כבר כיום בהרבה מאוד מן ההבדל ברמת השכר לעבודה של הפועל העברי (מבלי לדבר על הפקיד והמורה והאיש העברי בכללו) לבין שכר העבודה של הפועל הבלתי־עברי כאן. מבלי להביא כבר בחשבון את העובדה, שהפועל העברי המאורגן כאן (ושוב לא להתעכב על הפקיד והמורה) עובד לא יותר מן 8 שעות ליום והפועל הבלתי־עברי עובד הרבה יותר מן 8 שעות ליום, ובאותו הזמן עובד החקלאי העברי במשקינו המעורב כאן יותר שעות ביום ובשבוע ובשנה מאשר יעבוד הפלח הערבי כאן.

ואחרי כל זאת מה יש להקשיב לדרישותיו כביכול של הפועל העברי הבלתי־חקלאי מאת חברו העובד העברי החקלאי, שימסור לו את פרי עמלו במחיר דומה למחיר הפרי של הפועל הבלתי עברי?! הן כל פועל עברי (ואותו הדבר פקיד ומורה) המקבל את שכרו לפי הרמה של העבודה העברית המאורגנת מחוץ לחקלאות, והוא אינו משתמש בתוצרת תנובה, תוצרת העבודה העברית המאורגנת בחקלאותנו, הרי “אינו ראוי לכך שאדמת ארצנו תישא אותו”, בדיוק כשם שאינו ראוי לכך אותו ה“בועז” היהודי המעסיק כאן עבודה לא עברית…

ואף גם זאת, חברים של הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל הדורשים עבודה עברית, והם עצמם משתמשים בתוצרת אשר גלומה בה עבודה בלתי עברית (ואין כאן כל הבדל אם זה חלב, ביצים וירק לא של תנובה, או בשר מאטליזים בלתי יהודיים, או בגדים ונעלים מתוצרת חוץ), הרי אינם אלא כמחזיקי שרץ בידם ומתחסדים להטביל את זולתם במקואות כשרות…

ולמה ומדוע זה יחשבו גם במסיבות ההסתדרות שלנו, כי על עובד האדמה שלנו להנמיך עוד את רמת חייו (כי הלא כשכר־עבודה לפועל השכיר – כמחירים לתוצרת לחקלאות) אל רמת החיים של הפלח המקומי והסורי והמצרי, באותו הזמן שעל דרישה כזו (אם היא נשמעת עוד) מצד שוק העובדה, כי הפועל העברי והפקיד והמורה “יתאימו עצמם” אל רמת השכר של הערבים, אין שמים כלל לב ועוברים על זה לסדר היום? ההכרה “שאין לחשוב אפילו על דבר כזה” הנה מוגנה בתוקף רב שכזה, עד שהיא הפכה כבר למעין “מושכל ראשון” בכל החוגים שבישובנו העברי, ואפילו אצל הממשלה ואצל מעבידים בלתי־עברים אחרים.

רק על זיעת אַפּיו של העובד החקלאי שלנ הגלומה בתוצרתו, שתו כולם סביב להורידה ולהורידה עד בלי די…


 

ובשם “חוקי הכלכלה”    🔗

ואכן יכולים לבוא כאן בשם “חוקי הכלכלה” לאמור: “מחירים לתוצרת נקבעים בשוק לפי ההצעה והביקוש; ובכוח החוקים האלה צריכה תנובה להוריד את המחירים לתוצרתה”. אכן תודה לאל, שאין תקומתנו בארצנו נתונה לאלמזלות של גרמי־השמים ולא להכרעות של “חוקי הכלכלה האיתנים”, אלא אך ורק לרצון התקומה שלנו בלבד. כי הלא לוּ היינו סוגדים אל חוקי הכלכלה האיתנים, הרי לפי אותם חוקי ההצעה והביקוש שלהם, לא היתה צריכה להיות דריסת־רגל לעבודה העברית בארצנו, המוּקפת המונים של ידים זולות בלתי מאורגנות עד בלי די…

ואם הגענו לאשר הגענו, “בשידוד המזלות” והמערכות הכלכליות בנוגע לעבודה העברית, האין זה רק יען כי הפועל העברי, המוציא לשוק את שריריו הערטילאים, הֵגֵן ומֵגֵן על ההכרה בזכויות “נכסוֹ” זה לתפוס כאן את העמדה היאה לו?… הפועל והסתדרות מגינים על הכרה זו כדוּבּה שכּוּלה על גוריה. ההסתדרות, על כל אישיה ועל כל פלגותיה בלי יוצא מן הכלל, עומדת בתוקף ועוז על משמר העבודה העברית, עד כדי ליצור אוירת הגנה נמרצת ללא כל ויתורים על העבודה העברית בישובנו. באוירה זו ימסו כדונג כל “חוקי הברזל הכלכליים” של ההצעה והביקוש על פועלים עברים ופועלים אחרים… ואם לשריריו של עובדנו החקלאי וזיעתו, הגלומים בתוצרתו שהוא מוציא לשוק, ישנו עד היום יחס פושר (שלא להשתמש בביטוי חריף ההולם יותר) אף מצד ההסתדרות על כל פלגותיה ועל כל אישיה אף המרכזיים ביותר, הרי זה רק באשר עובד־האדמה שלנו – שאגב אין עוד בארצנו מנוצל כמוהו בכל המובנים גם כיום – עובד־אדמתנו זה הנו בבחינת חמור־גרם היודע רק למשוך בדחילו ורחימו בכל העוּלים, אשר נטל עליו נוסף על עול העבודה המפרכת, ולברך את הגומל גם על המעט מן המעט שהוא מקבל מכל זאת.

לדרוש “עבודה עברית”, מוּכר בקרבנו כמצוה גדולה שאף הפלגות השמאליות שבהסתדרות נתפסות לה… תחת אשר את הדרישה להשתמש “בתוצרת עברת”, יראו אצלנו אף מצד ימין כדבר “ריאקציוני” רחמנא ליצלן…


 

רק על־ידי הקביעות נשמרות עמדות    🔗

אכן מבלי לגרוע אף במשהו מכל האמור לעיל בנוגע לאוירה שבקהילתנו ביחס לעבודה העברית מצד אחד, וביחס לתוצרת העברית מצד שני, יש לחזור ולהדגיש בכל תוקף, כי כשם שלא יתכן לרכוש עמדות ולשמור עליהן בשוק העבודה העברית אלא על ידי הספקה קבועה של פועלים עברים לדורשיהם, ואם לא יימצא הפועל העברי לדורשיו בכל עת, הרי תחדור בהכרח העבודה הזרה גם למשקים הרוצים ברצינות בעבודה עברית, ולכל משק אשר העבודה הזרה תחדור כבר אליו, לא תוכל העבודה העברית לחזור בנקל, גם אם פי שבעים ושבעה תוגבר האוירה הדורשת אותה – ככה בדיוק לא יתכן לרכוש עמדות לתוצרת העברית ולשמור עליהן בשוק התוצרת, אלא על־ידי הספקה קבועה של תוצרת זו. וכל הפסקה בהספקת התוצרת העברית – נאמר של תנובה – מכריחה ממש את קוני תוצרתנו לעבור לתוצרת זרה. וכל קונה אשר עבר מתוצרת תנובה לתוצרת זרה הריהו זקוק לרכישה מחדש על־ידי תנובה, מה שהוא קשה עד מאוד. כי הלא כל קונה הנו משַמֵר מטבעו, ועקב זאת גם יותר קל לנו לשמור על עשרה קונים לבל יעזבונו, מאשר לרכוש קונה אחד חדש, הרגיל בתוצרת זולתנו. את האמת הזאת יודעים בכל חלקי התבל, ונזהרים עד למאד מלחטוא נגד האמת הזאת. רק מנהלי “תנובות” שלנו יחד עם המשקים חברינו כופרים לגמרי בכל “הפיסיקה” הזאת. המשקים דורשים מתנובה שווקים לתוצרתם רק בתקופות שהם “נחנקים” בעודפיה. אך אם תדרוש מהם תנובה שיתכוננו ויאפשרו לרכוש שווקים לתוצרת שתתרבה בעוד שנה או שנתים, לא ישימו כלל לב לזה, כאילו היתה תנובה יכולה לרכוש בשבילם שווקים מגרנה ומיקבה של תנובה עצמה, והם – המשקים – יואילו אז להביא את תוצרתם אל השוק המוכן והמזומן לפניהם. וגם אז לא יאבו להעמיס על עצמם משהו מטריח, כדי לקדם את הענינים.

“המתנגדים לפיסיקה זו” טוענים בערך ככה: “הלא תנובה איננה קבלן להספקת תוצרת לשוק, אלא קואופרטיב למכירת התוצרת משל חבריה… ובכן מה שכדאי למשקים לשלוח לשוק ומתי שכדאי להם לעשות זאת – יעשוה, ואין כל צורך למשש את הדופק של הקונה בשוק… זה יבוא אלינו כאשר נמכור לו בזול, ויעזוב אותנו כאשר אחרים זולתנו ימכרו לו יותר בזול… ובכן למה לתנובה ולמשקיה להכניס ראשם בכל התסבוכת הרבה, אשר באגירת תוצרת מעונות־גיאוּת לעונות־שפל? הן מוטב למכור בכל עונה ועונה את הנוצר באותו הזמן. בחורף ובאביב – במחירים זולים מאוד, ובקיץ וסתיו במחירים יקרים מאוד… הכל לפי מצב ה”קוניוּנקטוּרה" ולא יותר… והתמורה הבינונית – מנסים הם להוכיח במספרים – תצא לא נמוכה מאשר יכולה לצאת התמורה על־ידי זה שיספקו את התוצרת בקביעות במחיר קבוע כמעט…"

אין מנהלי תנובה אלה רוצים להסכים, כי ב“שיטה” כזו, שהם קוראים לה במלה המודרנית “קוניוּנקטוּרה”, אין לקדם הרבה את הענינים. וכי אם תנובה תאחז ב“שיטת הקוניונקטורה” לגבי הקונים, הרי יאחזו גם הקונים בשיטת הקוניונקטורה לגבי תנובה… והלא מספר הקוניונקטורות המתגוללות ממש לפני הקונים, רב שבעים ושבעה ממספר הקוניונקטורות המזדמנות לפני תנובה… ועל כן מוטב לתנובה לבל תישא כלל את שם הקוניונקטורה על דל שפתיה, אלא תחתור תמיד לרכוש יותר ויותר קונים קבועים לתוצרתה. וכל קונה אשר רכשה – תשמור עליו מכל משמר לבל יעזבנה, אם מפני איזה שהוא אי־סיפּוק מטיב התוצרת וצורתה או אי סיפוק מאופן הגשת התוצרת לו על־ידי תנובה ועל־ידי חנויותיה ומחלקיה וזמן־ההגשה, או פשוט יען שתנובה לא תספק לו את התוצרת במשך איזו תקופה והוא יאולץ על־ידי זה למצוא לו מקור אחר.

כיום הלא עובדה היא, כי ישנם רבים אשר היו קונים קבועים לתוצרת תנובה, והם חדלו מהיות כאלה למרות רצונם, ואך באשמתה של תנובה, ובעיקר עקב אשר תנובה הפסיקה מהספיק להם מתוצרתה. ונדמה, כי בעובדה זו, צריכה תנובה לראות אות הזהרה לבאות. הדרישה לזולוּת – אשר חברים אחדים מתנובה מרבים כה לסגוד לה – איננה באה כלל וכלל מצד הקונים הקבועים לתוצרת תנובה. אלה הנם ברובם הגונים למדי, שלא יבקשו כי פרי עמלו של עבדנו החקלאי יוּתן להם במחירי רעב וניווּן…

תרצ"ב (1932)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47430 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!