רקע
ישראל אפרת
פחד ויופי

“אין דבר יותר ממשי מאין־דבר” – דימוֹקריטוּס

לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה. עצבת או חדוה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביותר, היא היש והאין.

כי האין מעֵבר ללשון. כיצד להביעו מבלי לאבדו, אם כל אַין מאיין כל עצם או איכות וממילא כל מלה. משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור מצד זה, עולם שאין מלה חודרת אל תוכו, מין ישות של לא־ישות. כך, סחור סחור ולכרמא לא תקרב.

הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד, או יותר נכון, סורד מאתימאטי, השורש המרובע של שתים, כלומר הכרח החשבון אבל בלא אחיזה או זיהוי. כי כשם שהמציאות היא הפשטה שאין דרך מוליכהאל השגתה – מציאות של מה? מציאות של מציאות? – כך האַין אין דרך הגיון מוליכה אל מציאותו, כלומר אל אי־מציאותו, דהיינו למציאותה של אי־מציאותו. ההגיון מסתבך ואובד בתוך אי־הגיונו של עצמו.

ואולם הוא מאד קיים וממשי בתור חוויה. כי המושג איננו מסמן רק מה שמעֵבר ליש, שמקיף את היש כולו, מה שמפחיד את פאסקאל, אלא בעיקר מה שבתוך היש, עצמו, בתוך כל יש. וויטגנשטיין סבור ש“המוות איננו מאורע בחיים, שהמוות איננו נחווה”.1 לפי דעתי אין המוות אלא מאורע בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות. החיים ללא מוות הם חיים אחרים ביסודם של ניתן לנו לשער אף “רגע” אחד מהם, כך שהמוות נדחק אל תוך מהותו של אדם. הניאו־אפלטונייםהצמידו את הביטוי “בן תמותה” להגדרה האריסטואית “האדם חי מדבר” כדי להבדיל בין אדם למלאך. אבל אין זו תוספת אלא עומק מהותם וייחודם של חיי האדם. חשכו של המוות ה“מגיה אורו” רק לאחור. כך פתוכים וסבוכים היש והאַין ללא פירוק והפרד אם כי נתונים ברחמים להיסח דעתו של אדם. הגוף תמיד יודע.

והאַין האנושי אל האַין העולמי ואל התוהו של והארץ היתה. כי בפיזיקה החדשה שוב אנו נתקלים בשליטתו של הסוּרד הזה בתוך היש. בעולם התת־אטומי אי־אפשר לדעת מראש למשל אם הפוֹטוֹן שהוא יחידת־האור יעבור דרך זכוכית מסויימת או יוחזר, בטלה ממשלת הסיבה והמסובב, אפסה שורת־ההגיון. הכל מקרה של שרירות. או שמא רצון חפשי הוא לניצוץ, והוא מכריע? בכל אופן אנו שרויים שם במשהו של מסתורין מעֵבר להרגל ההגיון, במקום שם החוקים שחקקנו לא שרירין ולא קיימין. לא, יתרה מזו. עצם האנרגיה שממלאת עכשיו מקומו האיתן של החומר – הרי כולה תעלומה. “כי האנרגיה,” אומר ברטראנד רוֹסל, “שלא כחומר, איננה רק עידון המושג הרגיל של עצם. היא איננה אלא תכונתם של תהליכים פיזיים.”2 תהליכים של מה? הרושם בעל כרחנו הוא שהאַין מתקרב בהשגתנו להיות גרעין ההוויה, כלומר יסוד עולם, והאדם עומד נדהם ונדכה בפני מסך אפל. כך הגענו לאור המדע אל עידן טרם “יהי אור”. ההשלים בזה האדם עיגולו הראשון המדעי? מה ממעגלו הבא? ושני אלה יחדיו, הכרח האַין והימנע תפיסתו – זהו מה שמחריד את האדם בימינו. האַין משחק אתנו במחבואים: אינך מביט, אני כאן; מביט. אינני. וחידה זו עוקבת אחרינו בכל רגע. האדם נעשה כעין צעצוע בידיו המשתעשעות של דימון.

ובינתיים פרש האדם מהבעייתיות של העולם, מתוך ציות למה שהורה וויטגנשטיין “מה שאין ביכולתנו לדבר עליו, עליו יש להחריש”.3 פרש להרהורים על עצמו, הפך דור לירי. הרי שירתנו כולה תהיה־עצמית. האפוס והשיר הסיפורי נפחו נפשם. אלא שגם מעצמו הוא מוכרח להסתייג, מהגדרת עצמו המקובלת. כי השכל היה בכל הדורות גדרו של אדם ואצילות מהותו. עכשיו כשהוכח שהשכל כולו מחולל אי־שכל ותוהו, זאת אומרת ביסוד כל היסודות לא מושתת ולא מקושר, הרי ניטלה מן האדם מהותו והוא מרחף בחלל כעין משהו אי־עצמי אי־מהותי, מחפש אחרי הגדרה חדשה של עצמו, אחרי כובד עצמי. זאת היא מועקת דורנו. נתקיימה בו מימרתו של אבגוסטינוס הקדוש: Questio mihi factus sum dir=“rtl” נעשיתי שאלה לעצמי.

זהו מושג האַין של דורנו. הוא ירש את מקומו של האינסוף בדורות הקודמים. כי הואיל ואין למודדו, כי אין האַין יש, הריהו למעלה או מעֵבר למידה, וממילא אינסוף. ואמנם הסיפרה אפס קרובה יותר בתורת החשבון אל האינסוף מכל סיפרה גדולה שבכוח האדם לציירה. אלא שאינסוף זה של דורנו איננו אלוהי אלא דימוני, קורע והורס כל חוטי הריקמה ההיגיונית שקישרו את האדם אל העולם ואל עצמו. ובנפש היוצר מרקד במיוחד כוח אפש זה. כי היוצר מרחף למעלה על פני סתירות החיים ומקבלן כעין טפיט ססגוני. הוא מעניק כל כוחותיו לתיאור דמותם של יאגו ושל האמלט בשווה, בלי משוא־פנים. אחת היא לו – החיים לכל דכייהם ומשבריהם, והסתירה היא הקרקע והסוד של אומנותו. שיר של רעיון אחד ללא התנגשות, ללא מאבק עם היפוכו, הוא לחם עוני. יותר מאשר בדראמה נחוצה ההתנגשות בליריקה. והוא הדין לכל יצירה שצריכה להיות טבולה בתוך תוהו זה ולהתרומם מתוכו בתוך היצירה עצמה. הדמות המפוסלת צריכה להופיע יחד עם האבן הגולמית.

כך ממַלא האַין תפקיד חיובי בתחומי האסתטיקה. כי אין היופי נכנס אלא עם כניסת האַין. השמחה בבית נעשית אמנות רק אז כשהעצב עומד על יד הדלת הפתוחה. ומה שאומר שירה באדם הוא לא מה שהולך וגדל אלא מה שבה־בעונה הולך ופוחת, הולך ונפרד, וממילא רגיש כל כך. T’is strange that death should sing4 מוזר? הרי כל מה ששר מוזר.

מסתבר איפוא שיש גרעין של פחד בכל משיכה אמנותית, בכל יצירה כנה. והריתמוס הדק של הימשכות והירתעות – זה מה שמתפרק במלת ההתפעלות “יופי”. ומתקרב לנו מושג “המלאך האיום” באלגיה ראשונה של רילקה: “כי יופי אינו אלא התחלת האיום… כל מלאך הוא איום” הדימון והמלאך היינו הך, הוויה טמירה דו־אנפינית המנצחת בחייו האי־שקטים של אדם ובאים רוגע של שירתו.



  1. Ludwing Wittgenstein: “Death is not an event in life. Death is not lived through.”  ↩

  2. Bertrand Russell, A History of Westren Civilization (1945). P. 47.  ↩

  3. .Ludwing Wittgenstin: “What we can not speak of, of that we should be silent” וראה לעיל בסוף “משמעות”.  ↩

  4. William Shakespeare, King John, V, 7, 20.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות