רקע
ישראל אפרת
בין הקרח והאש

יש שני אידיאלים חינוכיים שהם דבר והיפוכו, הסתכלות והזדהות, ושניהם בצוותא מולידים גם את כוח היצירה, ללמדך שהילד והשיר היינו הך בתהליכי טיפוחם.

 

א. הסתכלות    🔗

נדמה לי שהמגמה הראשונה בחינוך, הכרוכה בראשוני שרשוניה של נפש הילד, צריכה להיות הכוח לעמוד בפני סחף הכלל, להסתכל ממרחק, לשם תפיסה פרטית, עצמאית. מאמץ זה טעון טיפוח מיוחד כעת, כי כל הגירויים נוטים לכיוון מהופך, כי כל אמצעי המדע הטכני פולשים לחדרי חדרים ומושכים אל החוץ ואין פינה שקטה לילד להרהר ולעצב בחשאי את עצמו. וכבר הצביעו חכמים על כך שהמלים בכמה לשונות אירופה המבטאות את המושג בית הספר גזורות מהמלה היוונית למושג פנאי, כי שעת הפנאי היא שעת הכושר והדחיפה להתפתחותו הנפשית של האדם. ואילו אנחנו הדור ששדדו מאתנו את הפנאי, את העת לחשוב, וניוונו אט אט את כוח ההתמודדות לסכם את עצמנו, להתאחד, וכך אבד לנו הכובד הסגולי, נעשינו קלי משקל.

“הדת”, אומר וייטהאד, “היא בדידות; ואם אינך בשום זמן בודד, אינך בשום זמן דתי”.1 נוסחה זו חלה גם על כוח היצירה: אם אינך בשום זמן בודד, אינך בשום זמן יוצר. כי העיקר אינו אני־אתה או דו־שיח, אלא חד־שיח (“שיח” משמע גם תפילה), אני־אנוכי.2 רק הגות כזאת הכונסת גושי־חוץ לבין ענני פנים כבדים עשויה לחולל ברק מחשבתי.

וכוח זה של הסתכלות, של עמידה מנגד, יוצר גם אפשרות לבדיקה עצמית, ללמידת עניווּת כלפי עצמו, כדי לגשת גם אל השיכנועים המעוגנים ביותר של עצמו מתוך היסוס שמא טעות הם בידו, כל הזמן בטעות, או שמא עכשיו הם טעות, להיזהר מפני הקפאת הדעות אפילו של עצמו, להיות תמיד חגוּר עוז לשַנות, להחליף, להיות רענן רוחנית.

אומרים שהאמת היא חירות, ואל תקרא חָרות אלא חירות, דהיינו חירות מדעות ציבוריות שלגבי דידנו אינן אמת משום שהן שיעבוד, מולדת חוץ. אבל יש וגם האמת של עצמנו נעשית שיעבוד, האמת של תמול שלשום. האמת היא דרך שקוראת תמיד לתגלית, להיות תמיד מוכן לאי־הסכמה עצמית. היא תמיד חיה וחדשה. וכך לימדנו רבי מנדל מקוצק: הכל ניתן לחיקוי, פרט לאמת, כי ברגע של חיקוי כבר איננה אמת.

 

ב. הזדהות    🔗

ואולם מאידך, ההזדהות, קישור הילד אל הכלל, גם היא מצווה חינוכית, והיא שוללת את הראשונה. היא שואלת האם נכון ורצוי שהילד יעמוד מנגד ויסתכל קר ופילוסופי במצעד חגיו ומשבתיו של העם? האם זה נכון ורצוי כלפי הילד? “כפתני יפה יפה”,3 התחנן יצחק אל אביו מעל המזבח. ושמא כך כל ילד. כי עצוב לו מאוד בלי קשרים, בלי שיתוף ותהודה. בעשרות השנים הראשונות של מאה זו השתלטה תורת חינוך שתבעה דרור לילד, שדרשה להקיף את הילד באווירה קונסטרוקטיבית אבל שלא לנהלו אקטיבית או להתערב בעניניו, בפרט לא בעניני דעות. תורה זו לא עשתה פירות רצויים. דומה שעכשיו ניתן להורות שההורה המנסה להדריך את הילד הוא גורם חינוכי יותר חיובי – ולו גם מפני שהוא מעורר אחר כך מרידה והתקוממות – מההורה שאינו מתאמץ כלל להנחות, שמפחד להנחות, ולילד אין קיר להישען עליו או להטיח עליו ראשו הצעיר. הניהיליזם הוא פרי פחדו של אב להיות אב, להיות אנוכי הרשאי גם הוא להתבטא, שכן אם הוא מקריב את האני שלו על מזבח בנו, הרי גם את האני של בנו הוא מקריב. את הפרוגרסיביות החינוכית של תחילת המאה צריך לחפש דווקא בכיוון הבעה חופשית של ההורים ובהנחותם את בניהם לקראת הזדהותם הם. כאן הבעיה יותר סבוכה ויותר מעניינת. נער יכול שידחה דעותיו של אביו, אבל ירוויח נפשית מתוך מגע עם אדם שהיו לו דעות מוצקות, שהיה בעל אופי.

וכאן יש להעיר: שום אידיאל, מתוך עצם הגדרתו, אינו סטאטי. איננו געגועים על עבר, אלא דרך אקטיבית אל העתיד. כי כל עבר היה עתיד וממילא יצרו לנו את העבר הגדול. אימון אל העבר בלבד איננו יוצרני, ובעצם אינו אלא ההיפך, ניתוק החוליות ופיזורן בחלל העמום והאבקי של ארכיאולוגיה. העבָר חי רק יחד ובו בזמן עם ההווה והעתיד. רק אז הם מפרים זה את זה ומולידים את ההתפתחות הקרובה למושג הנצח. גם ההיסטוריה שאנו מלמדים בבית הספר צריכה להיות לא עגלה נוסעת לאחור אלא מרכבה מכוּונת לעתיד. ואף לא תהליך מכונתי מופשט כעין גלגלים כבדים שאנשים נתלים בחישוריהם בכדי, כדי לדחפם או לעכבם, אלא שדה פעולה לאנשים דגולי סגולות. היא חייבת לשתול בלב החניך אהבה למין האנושי הנאבק, וגם הזדהות עם גיבורי המאבק, ואל נפחד מפני קצת רומאנטיקה בחינוך. אחרת למה ההיסטוריה? ואפילו שולטת סיבתיות ברזילית בפרוזדורי החיים, אין זו גורעת כמלוֹא נימה מההרואיקה האנושית, כי סיבתיות זו, כפי שהורונו הסטואיקנים, כוללת בחשבונה גם משהו של יוזמת האדם ונפתוליו עם גלים סוחפים. כך יזדהה הילד ויתקשר עם האנושות כולה ויהיה חלק ודחף במרכבתה. הילד או הנער סובר שהוא מטרה. אבל בן־לילה נעשה גם הוא אמצעי וגלגל, והכרה זו היא התבגרות.

 

ג. ממשחק ליצירה    🔗

ובכן שני אידיאלים סותרים זה את זה. וראה איך הרעד ביניהם מהווה סוד היצירה.

כי תחילת היצירה היא מישחק הילדים. כאן החשק היצירתי הטהור. אין צופים, אין תשואות אין קידות. רק קול דממה לאזני עצמו. יצירה סטיכית לשמה. ובתוך המישחק רטט בין שני קטבים. מחד גיסא הרי מקור המישחק הסתכלות ממרחק באבא ואמא, הגולגולת שהילד צריך להפשיל ששים מעלות לאחוריו מדי דברו אתם, ההאזנה לקול גבוה ורם, קול כמעט אלוהי, כה מפקד ושליט, כה פסקני וטוב. ותכופות כה פסקני ומכאיב – לא, אל תאמרו שהילד בשחריתו תמים ושלם ואשריו – הכל הרי צף ועולה אחר כך, סמויי החריצים שהוכאבו אל תוך נפשו ועמקי הריחושים. ומאידך הזדהות עם ההורים. וצריך להטעים שהזדהות זו השתאות ואהבה ופולחן – כל מיגוון ההרגשות האי־מודעות שעתיד להתפרס כמניפה על כל צבעיה ועגמומיותיה אחר כך. והכל רצינות עזה, עולם דמיוני שלוכד את יוצרו יותר לאין ערוך מהמציאות. כי הרצינות איננה ההיפך של מישחק אלא הפכם של קלות־ראש וזיוף ולא איכפת – וכל אלה אינם קיימים במישחק. עיין בתגובת ילדים כשהנך קופץ אל תוכם עם עולמך בעת שחקם וראית כמה רציני המישחק, כמה לחץ ודחף לאמת ב“פרסונה” הילדותית עד שאין להבחין מהו מסווה ומה פנים, מה דמיון ומה כביכול מציאות. ואולי באמת גם המסווה פנים, ועיקר הפנים.

והילדות איננה עידן שחייבים לצאת ממנו כדי להיכנס אל נעורים ואל בגרות כמו מקרון אל קרון של רכבת, אלא לקיימו ככל האפשר בכל עידני הגידול, כדי שרטט זה בין הסתכלות והזדהות החוזר כמו גלגלון זהב זה הרץ הלוך ושוב בלב השעון הקטן יעבור מאליו ממישחק ילדים ליצירת גדולים

כי היוצר גם הוא מתקלע מתוך סתירה שבין פכחות קרה ושיכרון. מצד אחד הוא נוטה להתייצב מרחוק ולומר כמו מפיסטו: באתי להסתכל. ואכן יש משהו שֵדִי ביוצר. מה לו יאגוֹ הנוכל או המלך שכוּל עטרה וגג – לשניהם הוא מעניק מיטב הכוחות ללא משוא פנים. וכבר אמר ג’יימס ג’ויס: “האמן כמו אלוהים בפרשת היצירה נשאר מבפנים או מעֵבר או ממעלה למעשה ידיו, סמוי מן העין, מעודן, מחוץ למציאות, אדיש, עושה את ציפרניו”.4 והמסַפר גראהאם גרין הביע תצפית זו באוטוביוגראפיה בקצרה: “יש שבב של קרח בלב הסופר”.5 ויתכן שאמנם יש בהירוּת יתירה וחדוּת חניתית בעין קרה וכפורית, אבל מאידך ההזדהות ממיסה את הכפור לדמעת השיר.

אולי כדאי להתעכב קצת יותר על כוח אמנותי זה של הזדהות, כי הוא הֶרכב של שלושה חשקים.

ראשית, ידיעה יותר אינטימית. כי יש רעב מציק – במיוחד אצל האמן הרגיש והאנין והבודד – להתרפק על מושג ולפלוש. השחקן לומד את הנסיך האמלט על ידי זה שהוא הוא, מה שאין ללמוד מעולם הצופים. כל בשרו לומד. ואיך אנו יודעים באמת שהדברים בעולם תואמים את מחשבתנו שאין אנו סוליפסיסטים חלילה, מסתובבים במעגל כשפים של בניית בנינים מרקיעים על יסודות מחושבים או מדומים של עצמנו? כיצד, באיזו נקודה, אנו מגיחים ממחשבתנו ומסתכלים בעולם עצמו ויודעים בבירור ובוודאות שעברנו הסף? רק באותה שעת רצון של שירה וחזיון, של מה שקולריג' קרא בשם “אמונה פיוטית”. כי אצל הפייטן אין “קוֹגיטוֹ” הקארטזי, הפילוג התהומי של סובייקט ואובייקט, אלא דבקות והזדהות פנימית.

שנית, יש סיפוק עמוק ללא מנוחה, סיפוק לאין סיפוק, בחיפוש ללא הרף, בגישוש לתוך תוכו של עולם. כי מה שאנו מבקשים באמת הוא לא כסף וזהב, לא תענוגות וחדוות – הכסף, אומר פרויד, מביא אתו אושר כל כך מועט משום שאינו משאלת ילדוּת – אלא חוויות לא נודעות, הליכה לקראת חיים מרַגשים, תחושה חדה של מציאות והימצאות יחדיו.

ושלישית, יסוד מיסטי. כי סוד כל המסתורין הוא הזדהותו של אדם, זיווּגו ללא שייר עם עצם אחר, בין שאותו עצם הוא האלוהות עצמה או נפש אנושית אחרת או אילן וניר או הלב הדופק של מחשבה ורעיון. העברים הקדמונים ידעו קיומה של אֶרוטיקה נפשית זו, ובעודם ברחם הטרום היסטורי כרכו בלשון את הדעת והאהבה גם יחד (והרי זה חקר שכדאי להמשיך בו, כי כמה מחשבות גנזו אז בשרשי הלשון ואף בדקדוקה עד שכשאנו מנערים קמעה את הקפלים האלה נושרים רעיונות כמו פירות בשלים, והלא הם הם המחשבה הלאומית באמת), ובצאתם מרחם הביאו אתם סוד טמיר זה בסיפור הנצח על עץ הדעת וצירפו לשתי אלה, לדעת ולאהבה, גם את המוות, כי שלושתם חוויה אחת של יציאת האני. וסוד זה הרי נגלה גם ליוונים שנתנו שני שמות, שני מושגים, אוּראניה אֵלת הדעת ואפרודיטה אֵלת האהבה, לאותה הוויה שמימית, והרימו גם הם קצת הלוט של הפסיכולוגיה העמוקה האחת של שני הגילויים. כך מושגת הידיעה כפתיחות ויציאה, כמיסטריה מינית. כי יש גם לנפש סיפוקים זיווגיים.

ורטט זה, זעזוע זה, בין הסתכלות והזדהות, בין הקרח והאש, הרי זה התגובה הטוטאלית מאחורי יצירה של יאגו וליר כאחד, הרי זה היצירה עצמה ומבחנה.

שנו רבותינו: “התורה הזו דומה לשני שבילים. אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה בזה מת באוּר, היטה בזה מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע”.6 מה זה באמצע? לא במרחק שווה משני השבילים, כי מה תורה היא ללא צמרמורת כפוֹרית וללא גחלי אש? אלא בקירבה שווה בין שניהם, בהתקלעוּת בין שניהם. ומימרת אוגוסטין משמשת כעין פירוש לדברי חז"ל: “אני רועד ואני יוקד. אני רועד מתוך הרגשה שאיני דומה לו: אני יוקד מתוך הרגשה שאני דומה לו”.7

יש סתירות שהן אמת לאמיתה בעמקי האזורים של הנפש. וכל נסיון להתחמק או ליישב אינו אלא העלמת עין מכבשונה של יצירה או אולי ממסתרי ההוויה גופה.



  1. Alfred North Whitejead, An Anthology (1953). P. 527. “Thus religion is solitariness: and if you are never solitary. You are never religious”.  ↩

  2. ראה ספרי “הפילוסופיה היהודית העתיקה” (דביר תשכ"ה 90, 129, וכו'.  ↩

  3. בראשית רבה נו, יא.  ↩

  4. ראה ספרי “ספר המסות” (דביר תשל"א) 117. גם המשוררים קיטס ואֶליוֹט הדגישו די־פרסונאליזאציה זו של פייטן בשעת יצירתו. ראה שם, עמ' 124.  ↩

  5. Graham Greene, A Sort of life: “There is a splinter of ice in the heart of a writer”.  ↩

  6. ירושלמי, חגיגה עז, א.  ↩

  7. Augustine' Confessions (Tr. Bigg), Ⅺ.9.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות