Literary

Criticism is

Perpetually

Necessary and

Perpetually im־

Possible – Allen

Tate¹

הביקורת היא גלגל הכרחי במרכבתה של ספרות. היוצר זקוק למבקר לשם פירושו ומימושו, כשם שהמלחין זקוק למנגן או המחזאי לשחקן. בלעדיו היצירה רודמת במגירה של יחידי סגולה. המבקר מזרים את היצירה ללב הקהל, והקהל מחולל אוירה של המשך או מרידה, ויש מעגל וריענון. כך, סוג הכרחי, אבל מן הנמנעות.

נעלה לדיון שלושה מיני ביקורת.

א. ביקורת מחקרית    🔗

בלכתנו כראוי מן החוץ אל הלפנים, שמא גם אל הלפני ולפנים, אנו נתקלים בתחילת הדרך במין הרוֹוח עכשיו ביותר, הביקורת המחקרית. ביקורת זו, תרשו לי לומר האֶקוֹלוֹגית, מסתייעת במכתבים ומיסמכים, מבהירה אישיותו של הפייטן ואורח חייו, שופכת אור על זמנו ומקומו ועל נסיבותיו של שיר מסוים, דורשת סמוכין ומקשרת קשרים, ומפענחת דרך אגב רמזים וניבים פה ושם. והיא ודאי מועילה ורבת ענין. אנו תאבים לדעת פרטים על רקע השיר “מגילת האש” לביאליק, ואנו תוהים ותמהים מי היא האשה אליה כתב “הולכת את מעמי לכי לכי לשלום”. ואמנם ההתעניינות ביוצר נפוצה יותר מחשק העיון ביצירתו. ובכל זאת לסוד השיר עצמו, לשיריוּתהשיר, אין אֶכסגיסה מדעית מגעת. היא נוטלת מהשיר יותר משהיא תורמת. כי הגילויים הביוגראפיים אינם מוסיפים לעוצמת השיר, אינם מעמיקים אותו. להיפך, הם גורעים ומפריעים לפתאומיות ולהלם השירי. יאה סתימוּת לשיר. היא מרכזת, חובקת ובולעת כל־כולך. כי אין למבקר אלא השיר לבדו, שלגביו כל המיסמכים אינם רלוואנטיים. גם המשורר גופו הוא מחוץ לשיר. כי אחרי כל התַגליות הסחור־סחוריוֹת נשאר השיר בלתי מפוצח ובלתי מפולש בפלאיותו הבתוּלית ותובע פתרונים לעצמו, ומתוך עצמו פתרונים. הוא תמיד ארמון סגור והמפתח מבפנים לדלת.

ב. ביקורת אנאליטית    🔗

“כל שירה גדולה דראמאטית היא במהותה”, אמר אֶליוט.² ככל שיעמק היסוד הלירי כן יתקלף ויתערה כמו לאור הירח שדה ניגודים ומאבק בלב היוצר. כי לא האיחוד השקט והמאוזן מהווה האני של האדם, לא האיחוד הוא הייחוד, אלא המתיחות בין סתירות שרק היא כמו בגלגלי השעון משמשת עיקרון התנועה והֶסבר כל המנגנון והכיוונים. רק היא האישיות המיוחדת. ומתח זה, דהיינו אישיות זו של השיר עצמו, מחפש המבקר מתחת לאיזון הדק והעצבני ברפיונו.

כי מה שמעניין את הקורא איננו ההצהרה אֶכּס קאתדרה של המשורר אלא לבטיו ונפתוליו עד שהונחה להיגד זה. שאם לא כן הרי זה אֶפיגראמאטי גרידא, שאין ענגוֹ גדול. האמת והנאת האמת היא החוויה כולה, המאבק עם עצמו, עם הכוחות השונים, עם המלאך כמו יעקב – חבל, גם עם המלאך – ועם השד של עצמו, או עם שדים רבים. יותר מאבק, יותר ריתוּק ויותר אמונה. ומה צדק המשורר האנגלי ייטס בתצפיתו ש“ממריבתנו עם אחרים אנו עושים ריטוריקה, אבל ממריבתנו עם עצמנו – שירה”.³ ואמנם ייתכן שתכונה זו של שיסוע פנימי, של התרוצצות בין שני אניים או יותר, פאתולוגית היא ביסודה, אבל היא גילוי נבכים, ברק־לילה הקורע לרגע רחבי היקום האפל, ורק מתוך העימוּת ובטיעון של השכבות השונות, של החוויות העמוקות ביותר, בוקעת ועולה בכל עומקה ההרגשה השירית. ושמא בכלל מעידה ההתקרבות לעולם האמנות במקומו של העולם העשייה, לעיסוק עצמי יתר על המידה, על מחושים נפשיים מטרידים. וכבר עמד על כך אֶליוט ואמר: “דבר ידוע הוא שצורות מסויימות של מחלה נוחות במידה גבוהה לא רק להארת דתית אלא גם לפעולה אמנותית ספרותית”,⁴ מה שמזכיר מימרתו של אחד האדמו“רים: אין לב שלם כמו לב שבור”.

אלא שביקורת אנאליטית זו אינה מבוצעת מתוך פעילות הגיונית, שכן זו אינה תופסת בגבולות היצירה, ואינה מסתייעת בעיקר במכתבים ומסמכים של היוצר, שכן אלה הם אזורה של ביקורת מחקרית ופסיכואנאליזה. ולא תמיד תואמים גלוייו של אדם בחברה עם אותם שבין האדם לעצמו בשעת יצירה. ביקורת זו אין לה אלא השיר בפני עצמו, ורק מתוכו היא מצודדת הדראמה הפנימית. התרוצצות המסכות