רקע
מרדכי בן הלל הכהן
עולמי – כרך ג

 

א. רוח אחרת.    🔗


היו שנות התשעים של המאה שעברה. עם היהדות ברוסיא היתה כמו רוח אחרת. כל חליפות ותמורות לטובה במצב המשפטי לא היו אמנם, אבל בקרב לבב היהודים נשבו רוחות אחרות, מעודדות. שמחו גם על מחלתו האנושה של אלכסנדר השלישי, הצר הצורר ליהודים. כנהוג היתה פקודה מטעם “הרבנות מטעם” להתפלל בשלומו של המלך ההולך למות; ואולם נמצאו כאלה, שבלב שלם אמרו “תהלים”, אך במקום מזמור קי“ט שנוהגים לאמר על חולה, שפכו שיחם במזמור ק”ט: “יהיו ימיו מעטים, פקודתו יקח אחר. יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה”, ואמרו לנקום בזה את נקמתם מידי המושל העריץ. היהודים במוסקבה הלכו כאל חג נצחון לקבל את פני פגר המלך, בהעביר אותו מקרים לפטרבורג דרך הבירה העתיקה. אמנם, עוד טרם ידענו את היורש אשר ישב על כסאו ואם ייטיב ללכת מאביו; אבל היהודים הנאנחים חפצו אז לראות את יד ה' אלהיהם, אשר הויה בזה שהיה להם לרועץ. הסופר ישביא"ל אמר לי אז: עתה לא אירא ולא אפחד עוד גם מפני ניקולי השני; הן גם לו כליות, ואם יעשה הרע כאביו, אזי תבוא מחלה גם בכליותיו. משום־מה קוו, כי המלך החדש, אדם צעיר זה שאינו מצטיין בשום דבר, והעומד לישא את ארוסתו המשכלת, – כי הוא לא ימשיך את השיטה, המיוסדת על שנאה אורגנית לעמים זרים בכלל וליהודים בפרט. האמינו, כי המלך החלש הזה יקל בכלל את העול האזרחי הקשה מעל צואר התושבים ברוסיא ויסביר פנים אל חופש האזרחי קצת.

והיתה הרוחה ליהודים גם לרגלי המצב הכלכלי שלהם, שהוטב בתקופה ההיא. הן מי כיהודים ברוסיא, שהיו כמעט כלם בני המעמדות של המסחר והתעשיה, היו מרגישים תמיד בעצמם ובמצבם הכלכלי את החליפות והתמורות בכל האיקונומיקה של המדינה. והנה השנים האלה היו שנות משא־ומתן והתפתחותם של כחות כלכליים שונים ברחבי המדינה הגדולה. חרושת־ההר בדרום רוסיא, מכרות הברזל והפחם אשר במקוה הנחל דוניץ, ותעשית הברזל הכרוכה בתעשיה ההררית – לכל אלה שמשו מרכזים הערים חרקוב ויקטרינוסלב, והיהודים במקומות האלה ראו ברכה ועשו עושר. נבנו מסלות ברזל חדשות, ולרגלי זה התפתח מסחר היער בכל מקוה הדניפר, הנהר הגדול העובר בכל הפלכים, שנחשבו לתחום־המושב של היהודים. שטחי יער גדולים של מאות אלפים דיסיאטינות נקנו על ידי יהודים, קצת בהיתר, על ידי יסוד חברות אנונימיות, וקצת באיסור, על שמות מָשאלים של נוצרים. נהיתה תנועת מסחר גדולה, ורבים מאוכלסי היהודים התפרנסו וגם פרנסו את אחיהם הקטנים. אניות הקיטור התהלכו על פני הדניפר ועל כל אשדותיו הגדולים, כמו הנהרות סאזש וביריזינה, פריפיט ודיסנה, וגם המקצוע המסחרי והכלכלי הזה נמצא כמעט כלו בידי היהודים.

חרושת הארג לכל מקצעותיה, שעיקר מרכזה היה חבל מוסקבה, גם היא עברה, בעקבות היהודים המגורשים, למחוז פולין, ביחוד אל העיר לודז. כל אלה שסחרו בכל תעשית הארג במוסקבה, אך גורשו מן העיר הזאת עברו לערי פולין ויביאו אתם את כשרונותיהם ואת מרצם, ומעשיהם הצליחו בידם. לא היו זקוקים עוד להוציא חלק הגון מן המרץ להלחם על זכות הישיבה וגם להיות תמיד צפוים אלי גירוש, וידיעת המסחר ותנאיו עמדה להם לפתח עבודה רבה. תחת מועקת הגירוש נמצאו – אמנם מתי מעט מאד – שלא עמדו בנסיון, וכדי להנצל מהרס הלכו ורכשו להם “תעודות טבילה”, ונשארו לשבת על מקומם; ומאלה קנאו אחר כן באחיהם, אשר עתקו וגברו חיל במסחרם בוארשוי ובלודז. תעודת טבילה מועילה לזכות־ישיבה, אבל מעטה בה התועלת לפרנסה, הזקוקה לסגולות אחרות. כבר נגמר אז בנין מסלת הברזל הגדולה, המסלה הסיבירית, והיהודים בני המרץ קשרו את מרכזי התעשיה בפולין עם נפות המזרח הרחוק, וישלחו מלאכים קלים אל השוקים הרחוקים ועד חרבין הגיעו. התעשיה של רוסיא הפנימית הרגישה על שכמה את המכות, אשר הוכתה מידי מאהביה, שאמרו להציל כביכול את מסחר האזרחים העקריים ולהגן עליהם מפני היהודים המתחרים. ובאמת יצא ההיפך: לרגלי הגירוש ממוסקבה סבלה התעשיה הרוסית, והיהודים לקחו אל תחת ידם את התעשייה בנפות ליטא ופולין ויצליחו ויראו ברכה.

בתקופה שאנו עומדים בה, בשנים הראשונות של שנות התשעים, כבר נוסדה, על ידי מאות המיליונים שנדב הברון הירש, חברת יק"א, והרבה אלפים יהודים יצאו מן הארץ אל המושבות שנבנו בשבילם בארגנטינא. בעת ובעונה אחת גברה היציאה הכללית לאירופא המערבית ולעבר הים האטלנתי. זה הקל בהרבה את המצב החמרי של היהודים ברוסיא. היוצאים, מכיון שעלה בידם איך שהוא להסתדר במקומות מושבותיהם החדשים, תמכו בכל אשר יכלו בקרוביהם שנשארו ברוסיא, וסכומי כסף הגונים היו באים ונכנסים לרוסיא לטובת היהודים היושבים בה. היו עירות בליטא, שכמעט כל פרנסתן היתה על הכספים הבאים מחוץ לתמוך ביושביהן. אין בזה סדר ובסיס כלכלי בריא, אבל החיים החמריים של היהודים ברוסיא היו תמיד נכונים למועדי רגל. השיטה של ממשלת הצר בנוגע ליהודים היתה שיטה של עושק, כעין פוגרום בלתי חדל, והתמיכה מחוץ למדינה היתה עוזרת בהרבה להקלת המצב הכלכלי.

אל הגורמים השונים, שבגללם הוטב אז המצב החמרי של היהודים ברוסיא, צריכים לחשוב גם את הפוליטיקה הכלכלית של המיניסטר ויטא. זה האיש עלה לגדולה עוד בימי אלכסנדר השלישי ובשנים הראשונות למלכותו של ניקולי השני תקן הרבה דברים בהנהלת הענינים הכלכליים של המדינה. אנטשימי לא היה, ובעבודתו שקדמה לעבודת הממלכה בדרום רוסיא היה לו שיג ושיח עם יהודים ועם אחדים מהם נכנס ביחסים קרובים. ויטא הבין היטב, כי מן הנמנע לנהל איקונומיקה מדינית בריאה על יסוד הגבלות בזכיותיהם האזרחיות של הרבה מיליונים תושבי המדינה, ביחוד תושבים כמו היהודים, שהם היו ברוסיא השאור שבעיסה הכלכלית. ומבלתי יכולת להשפיע על השיטה הכללית של המדינה, השיטה המיוסדת על הגבלות ושנאה פראית ליהודים, השתדל ויטא ללכת סחור סחור, ובכל התקנות השונות, שהוא הנהיג בגבולות הוזרה הכספית שתחת הנהלתו, הכניס הקלות רבות ליהודים, – יותר נכון: לא הכניס את ההגבלות הידועות כפי המבטא הרגיל בכל התקנות של המדינה ברוסיא “חוץ מיהודים”. אפילו בבתי הספר למסחר שנוסדו תחת השגחת הוזרה לכספים לא היו כל הגבלות הן בנוגע למספר התלמידים והן לכל הזכיות הרבות, שהיו בתי ספר אלה נותנים לגומרי הלמודים בהם, כמו אזרח נכבד וזכות להכנס אל בתי־המדרש העליונים. אין כל הגבלות למסחר היהודים ולהשתתפותם בתעשיה ובחרושת המעשה בכל סדר הפקוח שיסד המיניסטר הזה, הפקוח על מסי המסחר והפקוח על התעשיה. בכל אלה לא נתן ויטא בתקנותיו מקום לאיפה ואיפה ולהבדיל בין היהודי ובין האזרח העקרי, והרוח הזה חדר בהכרח גם אל הבנק הממלכתי, והמסחר והתעשיה שהיו בידי היהודים השתמשו לרוחה בקרדיט הנוח של הבנק הזה שמחלקותיו נפתחו בערי הפלך אשר בתחום המושב.

וכשם שלא פגשו מכשולים על דרכם הסוחרים היהודים הגדולים ובעלי התעשיה, כן היתה הרוחה לסוחרים קטנים ובעלי־מלאבה, בתת להם יכולת ליסד אגודות להלואה וחסכון בשביל הקרדיט הפעוט הנחוץ להם. ויטא סדר למוסדות קרדיט אלה תקנות, שעל פיהן קבלו האגודות של האומנים והסוחרים הפעוטים זכיות מיוחדות וחשובות עד מאד. אשור אגודות אלה לא היה זקוק לרשיון הרוממות, כמו שהיה הדבר נוהג ברוסיא לכל יסוד חברה ואגודה, ורק מספיקה היתה הודעה להרשות המקומית, לשר הפלך. החק פטר את המוסדות מכל מיני מס גושפנקא והערכות וארנוניא, והטיל את גביות החובות על פקידי המשטרה, מבלי שיצטרכו המוסדות לפנות אפילו לעזרת המשפט. באופן זה קבלו ההמונים ברוסיא יכולת ליסד ולנהל בנקים עממיים בכל עירה וכפר, והבנק הממלכתי תמך בהם ונתן להם אשראי בתנאים טובים. והתושבים היהודים היו הראשונים והעקריים, אשר השתמשו בזכיות החדשות של מוסדות אלה, ובערי המושב סדרו היהודים רשת גדולה של אגודות לסוחרים זעירים ובעלי מלאכה, ואגודותיהם התפתחו והביאו ברכה מרובה לאוכלסי היהודים. בכל עיר ועירה קטנה נמצאו עסקני צבור בני תרבות במדה מספיקה, שהבינו את כל הטוב, שאגודות כאלו מביאות לתושבים, והשתדלו לפתח אותן ולעשות מהן כלי יוצר להקל את החיים החמריים באשר יכולו. חברת יק"א באה גם היא לעזרת האגודות ההדדיות האלה, והמשרד המרכזי של החברה בעיר הבירה היה מכלכל את קופות האגודות בפקדונות ובהלואות בתקופות הראשונות להוסד האגודה, והיה מלמד ומחנך את העסקנים ליסד ולנהל אגודות אלה.

כל הגורמים המדיניים והכלכליים האלה היטיבו קצת את המצב החמרי של התושבים היהודים ברוסיא. ויחד עם זה התגברה בקרבם גם הכרת ערך עצמם. התרבות עשתה את שלה, ותורת השויון של כל בני האדם, באין הבדל גזע ודת ומעמד, חדרה אל תוך ההכרה ההמונית. היהודי היה נכון למרוד, ולא חפץ להשלים עוד עם הרעיון של הגלות, שזו מצדיקה את הגזרות ואת ההגבלות, ורבים מצעירי עמנו שאפו גם אל שויון המעמדות בחברה. תורת קרל מרכס ותלמידיו נהיתה רווחת ברחוב היהודים, ובקרב ההמון המשתדל להפוך סדרי הממשלה לא היה צעירינו האחרונים וגם לא המעטים במספר. לא התחבאו אל הכלים, הדגישו את ישותם, ויש אשר השלטונות היו נרגזים מאד לרגלי פעולות ה“בונד” היהודי וכל חלקנו ועמלנו בתוך כנופיות החותרים תחת הסדרים הקימים, ויחדלו לראותם כראות כמות מבוטלת והרגישו את מציאותם של אלה.

כזאת היתה תמונתה של היהדות הרוסית באמצע שנות התשעים. החחים והרסן וכל המצוקה של אלכסנדר השלישי הנורא לא ישובו עוד תחת ממשלת הצעיר ניקולי השני, – לא עוד יביאו האנשים את צוארם בעול הקשה, וגם היהודים לא יחפצו לסבול עוד את העול הכפול שנים, והיתה עם כלנו רוח אחרת…



 

ב. מלחמת “הצור והגל”.    🔗


היהדות הרוסית גדלה, אזרה חיל, חדלה להיות רק “אגל של דמעה”, “רסיס דם”, כמבטאו של ביאליק, ואני ממשיך בלשון המשורר לאמר, כי משטמה וכאב גִדלו את היהדות ואנחות רוממוה, ומלחמת “הצור והגל” החלה אז, בתקופה ההיא. ויחד עם זה החלה ההכרה הלאומית להתגבר בקרב היהודים, החלה תחית הרוח.

עוד בשנות השמונים החלו רוחות חדשות לנשב בעתונות של היהודים. את ההטפה להשכלה ולרוסיפיקציה הזניחו כליל אפילו הכותבים רוסית לעברים. נביאי ההשכלה של הספרות העברית גם הם הכירו, כי זמנם עבר ושירתם הושרה. הספרות “היהודית”, בלשון המדוברת, הוציאה החוצה סופרים בעלי כשרון יוצאים מן הכלל, נצבו לעיני הקהל הקורא בכל שעור קומתם ש"י אברמוביץ, פרץ, ונתגלה הכשרון של שלום־עליכם, וכלם הביאו לידי גלוי את הנשמה היהודית, את המון בית ישראל בתור קבוץ יהודי. הקובצים שהוציא שלום־עליכם בקיוב הוכיחו, כי אפשר ליצור בשפה המדוברת ספרות ראויה לשמה, וכי בא שינוי מוחלט בטעם הטוב של הקורא היהודי, שאינו רוצה ואינו יכול עוד להסתפק בספרות בדחנית ובספורי בדים “מעשי בבא”. גם הספרות הרוסית־עברית שנתה את דרכה לטוב, גם לאחר שנפסקו השבועונים “ראזסוויט” “ורוסקי עבריי”. בכל התנגדותו של הירחון “וסחוד”, – יותר נכון: של העורך א. לנדוי – אל ישוב ארץ ישראל ואל כל התנועה אשר מסביב לענין זה, – ההכרה הלאומית היתה מפעפעת בחוברותיו. ש. דובנוב, אחד מעמודי התוך של הירחון החשוב הזה, שאיננו שולל את הגלות אולי גם היום, מצא את עצמו, ובמאמריו הרבים, שהיו חתומים בכנוים שונים, חנך את קהל הקוראים ופִתח בהם את ההכרה העצמית ואת ההבנה ההיסטורית ואת הגאון הלאומי.

ותחית הרוח העברי בכל היקפו נראתה בספרות העברית. המסורת של תקופת “ההשכלה”, של “התעודה” הגלותית, של כל פקעת הרעיונות שבחוטיה המסובכים נאחזו הסופרים העברים במשך עשרות שנים, – המסורת הזו כמו נשכחה, נמסרה לגניזה. נעלמו לאט לאט גם הסופרים כביכול, הבטלנים “המושכים בשבט סופר”, חורזי חרוזים ומגבבי מליצות של שברי פסוקים. צעירים בני כשרון, שנתחנכו על הספרות הרוסית הטובה והבריאה, נסו את כחם במקצועות־ספרות שונים והביאו ברכה אל ספרותנו. פרישמן, בריינין, זלמן אפשטיין, טביוב, לוינסקי, ואל דרכיהם למדו גם מן הצעירים, אשר נסו את כחם. וילנא הדקדוקית והמליצית ירדה מעל הבמה, וכמו מבלי משים צצה אודיסא, והוציאה דברי ספרות, שהיו בהם טעם וריח, פרחים ופרי. והצלצול העקרי בכל מנגינת הספרות החדשה היה פִתוח הרצון הלאומי, התעוררות בלתי חדלה עד שתחפץ האומה הישראלית להיות לאום חי ופועל, לשוב לתחיה בכל המובן הטוב של המושג הזה.

התוקע לחרות עצמית זו היה – אחד־העם. הוא היה הראשון שהראה על כל הלקויים שבעבודת “החובבים”, ויקרא להם: “לא זה הדרך”. “חבת” ציון, הנשענת על השנאה לארץ רומניה או רוסיא, למשל, אינה ולא כלום. אם ציון טובה מרומניה, הלא אין מן הנמנע, כי תמצא ארץ אחרת נאה גם מציון. תחית האומה אינה יכולה להיות תלויה בשלילת זכיות אזרחיות, או במתן הזכיות האלה, ושתי ההופעות האלה, עושק הזכיות והחזרתן, סופן להביא לידי טמיעה, אם מרוב רעה ותחת הלחץ של השנאה, או מרוב טובה והתקרבות יתרה. אבל האומה הישראלית הראתה, שאין רצונה בכלָיה, אינה חפצה למות לא בחניקה ולא בנשיקה. סוף המאה התשע־עשרה הביא לעולם את החזיון ההיסטורי החדש: התגלות הרצון של העם הישראלי להיות לעם, פועל ונפעל לפי רוחו, ולהתרכז בארצו. החזיון הזה התגלה בשטחים לא עמוקים ביותר, ותחת השפעת גורמים לא ברורים, שאין בכחם לבדם להביא את הפעולות אל התכלית הרצויה, הצפויה. קודם לקבוץ גליות, לרכוז אוכלסי האומה בציון, צריך להיות קבוץ הרצון הלאומי לשוב ולחיות חיי לאום יושב על אדמתו. על כהני האומה לפתח את הרצון הזה, להחיות את הרוח הלאומי ולתת את התחיה של הרוח עליון על העבודה הממשית של הישוב בציון, כי בלי פדות הנפש לא תבוא הגאולה. וזאת התורה של אחד־העם הלכה ונעשתה רווחת בין הסופרים העברים, למרות מתנגדיה הרבים מתוך העסקנים המעשיים, שראו חזות הכל בפעולה ממשית בארץ ישראל. רעיונותיו של אחד־העם הונחו ביסוד אגודה חדשה “בני משה”, שהתארגנה בצורת האגודות החשאיות, ושאליה נכנסו בני עליה מעטים מתוך הנאמנים לרעיון התחיה הלאומית.

והרעיונות החדשים לא עברו, כמובן, מבלי לנגוע גם בי, מבלי לעורר מחשבות שונות בקרבי, מבלי להיותי מושפע פחות או יותר מכל הנעשה והנשמע בעולמנו. העסקים שלנו הלכו והתגדלו והתרחבו, ומסעותי לוילנא ולאודיסא נעשו יותר תכופות. את קיוב הייתי רק עובר, ולאחרי שגם יהל“ל יצא את העיר ההיא ועבר לטומשפול, חדלה קיוב לענין אותי כלל. בוילנא מצאתי אנשים אחדים כמעט בני גילי, שבחברתם שאפתי את הרוח החי המנשב מארץ ישראל. מרכז החוג הזה היה יצחק־ליב גולדברג, בעל־מדות מצוינות, אלה המדות הטובות המקרבות אותך תמיד אליו. בביתו נפגשנו יחד עם רֵע ילדותי ושחרותי, עם ש”ז לוריא, אשר לפני כשרונותיו המצוינים כרעתי תמיד ברך. אבל ביחוד נמשך לבי אחרי אודיסא, שכבר נתנה אותותיה להיות אכסניא של הספרות המתחדשת. י"ח רבניצקי היה מאסף אל קובציו “פרדס”, “כורת” מן המעולים של הכשרונות, והאיכות של הקובצים היתה מכרעת את הכמות של קובצי וארשוי בעת ההיא. אחד־העם כבר תפס את המקום של ראש המדברים בספרותנו, וקובצי אודיסא היו חדורים השפעת הרעיונות של “בני משה” אגודתו. באחד הקובצים האלה השתתפתי גם אני, ופרסמתי שם פרקים אחדים מזכרונותי.

ובעת ההיא התרכז חוג קטן גם סביבי בעיר מושבי, בהומל. עבר להומל ממוהילוב ז. ד. ליבונטין. מסחריו ועסקיו הפרטיים לא עלו לו יפה, והוא נשא משרה אצל אחד הקבלנים העשירים, שהיה לו גם בית בנק פרטי. אבל גם המשרה הזאת אבדה לו, והוא בא אלי להומל, שהתחילה אז להתעורר לחיים כלכליים ומסחריים, כמו מרבית הערים בתחום המושב היושבות לידי מסלות ברזל. ז. ד. ליבונטין כבר היה מומחה בהנהלת ספרים ובעסקי בנקים, והביא בידו הצעה ליסד בהומל חברה לקרדיט הדדי. בני משפחתי היו אנשים סוחרים ואמידים, והודות ליחסינו הטובים אל סוחרי העיר גם מבני הנכר, נוסדה החברה ונתאשרה מאת הממשלה, וליבונטין התישב בהומל, אם כי ביתו ומשפחתו עוד נשארו במוהילוב. היום היה לעבודה, אבל הלילות וימי החופש מעבודת הבנק היו לשיחות בדבר הרעיונות של התחיה ועל כל הנעשה בעולם המחשבה הלאומית שלנו, ואלינו נלוו עוד אחדים מן הצעירים, שהיו קרובים קרבת רוח אל ספרותנו ואל עולמנו המתהוה. סר לעירנו המטיף צבי מסליאנסקי. אנכי הייתי בין שומעיו באלה הימים של חדשי הקיץ שהייתי יושב ביקטרינוסלב, וידעתי את כל כח השפעתו על ההמון הצעיר, ואל אולם בבית חותני נאספו מן החברה הטובה של הומל לשמוע אל מסליאנסקי. הצורך לתקן את החיים הלאומיים בעדת הומל גמל כבר, ועתה כבר הרגשנו גם את היכולת לזה. המשפחות “המיוחסות” של הומל, “העתודים העולים על הצאן” בעדת ישראל בקרבה, ירדו ונסוגו אחור, וההשפעה הצבורית החלה לעבור לאט לאט אל ידינו אנו, התושבים החדשים. וזה, כמובן, הטיל עלינו אחריות ידועה, אחריות לאומית, והיה צורך בדבר להתאגד. אז נוסדה גם בהומל לשכה מקומית של “בני משה”, שחבריה היינו חמשה: שמריהו ברלין, זה שארח לחברה עמדי במסעי השני לארין ישראל, ז. ד. ליבונטין, שמואל לאגונוב, עורך־דין פרטי, שלמה צייטלין ואנכי. קראנו ללשכתנו שם “הומיה”, אך ביסוד הלשכה ותרנו על מנהגי הקידושין והשבועות, והלשכה הראשית לא דרשה מאתנו למלא אחרי הטפלות האלה.

והד התחיה הספרותית בדרום רוסיא, ביחוד באודיסא, החל לעבור גם אל ליטא, ואחדים מצעיריה בעלי הכשרונות, כמו המשורר מאנה, י"ל דוידוביטש1 ובן־אביגדור־שלקוביץ, נכנעו אל תחת מרותה של אודיסא. הצעיר בן־אביגדור עבר לוארשוי, והודות למרצו נעשתה הבירה הפולנית שוב אכסניא של הספרות העברית החדשה. בן־אביגדור המציא חדשה: “ספרי אגורה”, מחברות קטנות במחירים זולים, שבהן פרסם ספורים קטנים משלו ומשל אחרים. הודות לזה נוצר שוק המוני ליצירותיה של הספרות העברית, וההוצאה של “ספרי אגורה” הכינה את הקרקע להוצאת “אחיאסף”. תחית הספרות העברית היתה אך ענף של התחיה הלאומית הכללית, שנעשתה לאט־לאט משאת־נפש של כל אלה המוכשרים לעשות חשבון עולמם היהודי. בן־אביגדור זה היה גם המזכיר של אגודת “בני משה”, ואת אחת מחוברות “ספרי אגורה” שלו הקדיש להאח הגדול של האגודה, לאחד־העם, שהעריצו אז מאד. דבר התחיה הלאומית לכל מראותיה השונים תפס בוארשוי שטחים רחבים ביחוד מבני ליטא, שהתישבו בתוכה, ולא מקרה הוא, כי גם “מנוחה ונחלה”, האגודה לרכישת אחוזת נחלה בארץ־ישראל, גם חברת “כרמל” למכירת תוצרת הכרמים במושבות, גם ההוצאות הספרותיות הלאומיות, הן בעברית והן ביהודית, – לא מקרה הוא, כי כל אלה נוצרו בוארשוי. התחיה הלאומית התרחבה והתפשטה, הרצון להגדרה עצמית ולפדות הנפש היהודית התגבר והתחזק, וזה בקש לו שטחים גדולים ביותר, אוכלוסים מרובים, תנאי חיים מתאימים. בוארשוי היה כל זה, ולאחרי הגירוש ממוסקבה נשתנו והוטבו שם גם התנאים הכלכליים. היהודים בוארשוי גם בלאו הכי היו להם חיים עצמיים, מבלי אשר נכנעו להרוסיפיקציה, שהיתה מכריעה תחתיה את הלאומים המעוטים ביתר ערי תחום המושב, ביחוד בדרום רוסיא, והשפעת פולין השבויה היתה חלשה מאד. באופן זה נוצרו כמו מעצמם תנאים בשביל היהודים להגדיר את עצמותם ולפתח את חייהם הלאומיים כחפצם, ואל זרמי התחיה נסחפו רבים, רבים.



 

ג. שאיפות וכשלונות.    🔗


חרושת־ההר בדרום רוסיא הלכה והתפתחה מאד, ומסלות הברזל בנפות האלה, פִתחו עבודה רבה, עד כי היה צורך בדבר להוסיף מסלה שניה על המסלה היקטרינית. הממשלה התיצבה על דרך איקונומי נכון ותחדל לתת זכיות לבוני מסלות פרטים, ולהפך: היא פדתה מידי החברות הפרטיות את רוב המסלות אשר במדינה, ובכחותיה עצמה בנתה מסלות חדשות. לתכלית זו הזמינה הממשלה מזמן לזמן מכשירי מסלה: קטרים, קרונות, פסי ברזל, וההזמנות היו גדולות ורבות בכמותן, וגם טובות בתנאיהן, כי ההזמנות היו ניתנות תמיד למקורבים אל קערת הממשלה. ונבנו בתי חרושת ליציקת ברזל ולכל מיני מכונות, והיה חשבון לבנות בית חרושת חדש אם אך נתקבלה הזמנה הגונה מאת הממשלה.

לרגלי ההתפתחות האיקונומית הגדולה הזו בנפות הדרום, שנגעה בבסרביא והגיעה עד חצי האי קרים, הלך והתפתח גם סחר היער, ויש אשר היערות של מקוה הדניפר לא היו מספיקים, ולמקומות אחדים בדרום המדינה היו מביאים סחורת־עצים מן המזרח, מיערות פֶינזא שעל גדות הנהר הגדול, נהר ואָלגאַ. על תוצרת בית־הנסירה שלנו בהומל רבו הקופצים, קונים לא חסרו לנו, אבל היה הלוך וחסור החומר הגלמי. על כל יער וחורשה בסביבות נהר סאָזש וכל נחליו הקטנים היו שבעים ושבעה מתחרים, אדוני היערות העלו את מחיריהם למעלה ראש, ולא קל היה הדבר להשיג קורות לנסירה. נבנו בהומל עוד בתי־נסירה אחדים וההתחרות בקנית יער או רפסודות רבתה עוד יותר. במצב כזה עלה על לבבי להרחיב את גבולות מסחרנו ולכבוש בשבילו עוד מקומות יער חדשים, מלבד היערות שעל נהר סאזש, והחלטתי לצאת אל הדניפר, אל אחד המקומות, שגם מי הביריזינה משתפכים אליו. הדניפר עובר דרך העיר ריצי’צה, הקרובה אל הומל כארבעים ויארסט, וגם מסלת הברזל עוברת שם. ובחרתי במקום הזה לבנות שם בית נסירה. שכרתי מאת פקידות העיר רצי’צה חלקת אדמה על שפת הנהר, והגובלת על יד המסלה העוברת והגשר הנטוי על הנהר, ומאת הנהלת מסלת הברזל הפוליסית השגתי הסכמה לקשר את בית־הנסירה אל התחנה, הקרובה אל מקומי. התכוננתי אל בנין בית־הנסירה וסדרתי לי תכניות לעבודה הקרובה.

את העסק החדש הזה אמרתי לעשות לבדי, באין חותני וגיסי משתתפים עמדי. השקפותי היו יותר רחבות, עיני היו צופיות למרחוק וראיתי את המועקה המסחרית שעל נהר סאָזש, את כל הקושיים למצוא חמרים גלמים לעבודה, ושאפתי לצאת מחוץ לגבולות הנהר הזה. גם חותני הסוחר המובהק הסכים עמדי והיה נכון ללכת עמדי, אבל הלא הוא זקן ממני, את שלשת ילדיו סדר יפה, ונשאר לו האחרון, שמואל, והוא תלמיד בית־מדדש עליון בגרמניא, צעיר בעל כשרונות טובים, ולא אל עתידו עליו לדאוג. לעומת זה היה בנו השני, שגם לו היה חלק בעסקי ביתנו המשותף, רחוק מכל שאיפות, לא יכול מעולם לראות את הנולד, ולא הוא אשר ילך למקומות חדשים לכונן עסקים. ונגשתי אל בנין בית הנסירה ברצ’יצה בכחותי אני ועל חשבון עצמי. את העסק ידעתי, ואמצעי־כסף גם היו לי, כפי שחשבתי, דַיָם. הוני עלה בעת ההיא למעלה מחמשים אלף רובל, ובנין בית־נסירה היה צריך לעלות לפי חשבוני, לעשרים אלף, והאמון והבטחון בי בעולם הסוחרים ובמוסדות הקרדיט היו טובים, באופן כזה שחשבוני עלה יפה. במקרה קניתי בזול מכונת־קיטור של מאה ועשרים כחות והתקשרתי עם מהנדס מומחה “מאנשי שלומנו”, שהיה לפנים גם הוא בארץ ישראל, ונקודות־מגע היו לשנינו גם בשאיפות הלאומיות, ובסוף הקיץ נגשנו לבנין.

אך לא בשעה טובה ולא במזל טוב. נכשלתי בחשבונותי, נכשלתי במהנדס מכירי הטוב. האיש הזה יודע את מלאכתו היטב, כשרונותיו טובים וידיעותיו רבות ויושר לבבו אינו מוטל בספק; אבל בתור טכנאי בקי ומנוסה הוא אוהב לחדש חדושים ולהמציא המצאות בעבודתו, וכל דבר, שבאופן טכני הוא אינו מן הנמנע, נחשב אצלו לקטנות. וחפץ היה האיש להשתדל לבנות לי, למיודעו הטוב, בית נסירה למופת, והרבה בחדשות ובכל מכשירי עבודה אשר מצא או אשר המציא. וכאשר הייתי חוקר ודורש אותו על נחיצותם וביחוד על הסכומים שיעלו לי כל אלה, היה מרגיע אותי ואומר: אין זה אלא קטנות, וכל “הקטנות” האלה רבו ועלו והצטרפו לחשבון גדול. והבנין, אשר לפי חשבוני היה צריך לעלות, לכל היותר, לעשרים וחמשה אלף, עלה לי ביותר מכפלים, כל ההון שהיה לי… בעונת החורף קניתי הרבה סחורה גלמית, קורות עצים לנסירה, כי הייתי בטוח שהבנין יגמר באביב הבא ועלי יהיה לגשת אל העבודה. והנה, הודות לכל החידושים וההמצאות של המהנדס המנצח על המלאכה, נתאחר הבנין חודש אחר חודש, ורק בסוף הקיץ יכלו לגשת אל הנסירה. את הסחורה קונים בהקפה, בתקוה כי במשך הקיץ ימכרו את התוצרת ויהיו הכספים לשלם את שטרי החוב בזמנם; אבל באין נסירה אין קרשים, ואין כספים, – ועוד מעט וזמני הפרעון ממשמשים ובאים, והכסף מאין ימָצא לי?..

והנה קרני אסון. בקיץ ההוא ישבתי אני וביתי בנאות דשא על יד עירנו, ונפלתי מעל נדנדת־חבלים, ואך ימים אחדים עברו והרגשתי כאב בקצה השדרה, והמכאובים הלכו והתגברו, והרופאים האיצו בי ללכת לאודיסא להתרפא במי הקויאלניק, אגם הלימן אשר שם. הקיץ היה בסופו, ועלי היה למהר את דרכי טרם יסגרו בתי־הרחצה, ומכאובי לא ירפו ממנו. מרוב כאב לא יכולתי ללכת ברגלי, ועל כפים נשאוני והביאוני אל עגלת הרכבת, ושם השכיבוני כי מחלתי היתה אנושה ונהייתי כגבר אין איל. וזה אנכי, הצעיר הקודם2 , החי והפזיז, העושה לילות וימים בקרונות הרכבת, העובד קיץ וחורף ביערות, ותמיד ער, קל התנועה, אין עיף ואין כושל!… עתה אני שוכב על הספה ברכבת כבול עץ, ואשתי ההולכת עמדי תומכת משכבי. ומה גדל פחדי, כשנכנס אל תא הקרון משרת הרכבת לדרוש ממני את כרטיס הנסיעה, והגדתי לו כי הכרטיס ביד אשתי.

– אם כן – אמר לי – זוהי אשתך אשר נשארה בתחנה הקודמת שלא הספיקה לעלות על הרכבת? – אנכי לא ידעתי כי קרה דבר. אשתי ירדה להודיע בטלגרמה לאנשינו בקיוב, כי יפגשו אותנו שם, ועד היא עושה כה וכה על יד הטלגרף, והנה זזה הרכבת, והמשרת ראה כי לא נתנו לה עוד לעלות על הקרון שלנו. ובכן, נמצאתי בודד, לבדי, שוכב למעצבה, באין עוזר ותומך, באין בידי לא כרטים ולא כסף!… אבל מה גדלה שמחתי, כי אך הגיעה הרכבת אל התחנה הקרובה, והנה אשתי הופיעה אלי בתא. השוטר אמנם לא נתן לה לעלות אל הקרון, אבל אשת החיל ידעה את אשר לה ברכבת, ולכן מהרה ותעל בחרף־נפש אל המרפסת של הקרון האחרון, ובבוא הרכבת אל התחנה ותעמוד, מהרה לבוא אלי להרגיעני.

בקיוב צוו הרופאים למהר וללכת לאודיסא להתרפא שמה. מצאו מחלת עורק־הישיבה. הובאתי לאודיסא, ומשם בעגלת־סוסים הובילו אותי עד הלימן. אבל זה היה כשבועים ימים קודם הסגר בתי המרפא, ואמבטאות־הרפש מקרקע הלימן החלישו מאד את לבבי. אז העבירו אותי לאודיסא, אל אחד מבתי האמבטאות אשר על שפת הים, ושם ישבנו כשני ירחים, עד אשר האמבטאות של מי הים השיבו אותי לאט לאט לאיתני, ויכולתי להתהלך על פני חוץ, נשען על מקלי.

והימים אשר שכבתי באודיסא לא היו חסרים ענין. על יד מטתי, בחדרים שהיו לנו בבית האמבטאות בקומה העליונה, הייתי רואה את “כל אודיסא”, אנשי שלומנו, החל מן הזקן רבי קלמן־זאב ויסוצקי עד העלם הצעיר יוסף קלוזנר, שכבר נסה אז את עטו. היו באים לבקרני כמעט כל אנשי הועד של “חברת התמיכה לעובדי אדמה ואומנים בארץ ישראל”, כלומר של ועד חובבי ציון: ברבש, ליליענבלום, זלמן אפשטין ועוד. באודיסא כבר נוסדה אז מחלקת הפירמא של “ויסוצקי ושותפיו”, ובעיר ההיא התישב חתנו של הרקזו“י, מר יוסף צייטלין, בן עירי וגילי וחברי ב”חדר“, והוא ואשתו השתדלו להנעים לאשתי את המרירות שבמצבה. ביחוד היתה נעימה עלינו מאד חברתו של הסבא מנדלי, ש”י אברמוביץ. הוא היה מנהל התלמוד־תורה, שבנינה היה רחוק מבית האמבטאות על החוף, וביום הלא היה עסוק, והיה מבקר אותי בערבים, והשעות האלה היו תמיד מענינות אותנו.

כשלשה חדשים עשיתי אז באודיסא, והתודעתי והתקרבתי אל כל החי והטוב אשר בתוך “החובבים” ובחברתם. ידעתי והכרתי את הענינים העומדים על הפרק, את הנעשה בארץ ישראל, את מעשי הועד הפועל של הועד האודיסאי שם. כבר היה זה אחרי הפולמוס3 שהתעורר לרגלי הצעתו של אחד־העם לויסוצקי להניח יסוד להוצאת “אוצר היהדות בלשון עברית”, ושנגמר בזה, שהנדיב הנזכר חזר בו מהסכמתו, והמפעל הזה, כידוע, לא יצא אל הפועל עד היום הזה. בעת ההיא כבר היו משברים מתרוצצים בבטן האגודה “בני משה” וקיומה היה ספק חי ספק מת, ולא פעם נדברתי על אודותיה עם ליליענבלום ועם הסבא מנדלי, – שני אלה התנגדו אל האגודה החשאית הזו בכל תוקף, וביחוד הזקן היה שולח את חצי לעגו אל “היהודים האדומים” כמו שהיה קורא לאחדים מן העומדים בראשה. אל האגודה נכנסו הרבה אנשים שלא שמשו כל צרכם, שהמטרות העקריות של האגודה היו להם לא עיקר ושאיפה מרכזית, רק אחד המראות של חבת ציון הכללית, הרגילה, כאחת מתרי"ג המצוות של היהודי, והיו רחוקים מן הרעיון של “הכהנים והעם”. האגודה “בני משה” שאפה לאחד את מיטב הכחות של המוני “חובבי ציון”, אבל שליחי האגודה לא בדקו “מן המזבח ולמעלה”, והכניסו אל האגודה את כל חובב ציון שהסכים בפה ובלב ליסודות האגודה. את לבב רבים לקחה הסודיות שבאגודה, הצד המסתורי, אבל לא כלם עכלו את הרעיון, ולא כלם יכלו לקדש את עצמם באמת לעבודת הקודש. יסודות הריסותה של האגודה כבר נראו אז באופן ברור, אם כי עוד הוסיפה להתקיים זמן מה.



 

ד. בספרות הכלכלית.    🔗


עתונים ברוסיא לעניני מסחר ותעשיה לא היו, עד אשר באה הממשלה בימי ויטא ויסדה כאלה. וככל אשר עשה השר הזה ביד רחבה ובגדלות, כן העמיד את העתונות אשר יצר באופן מוצק. הסופרים אשר עבדו בעתונים האלה לא רק קבלו את שכרם בעין יפה, אך גם יש אשר נשאו משאות ואותות־כבוד מאת הממשלה, ושנים מן העורכים, מיכאל פיודורוב ופאול מילר, עלו גם להיות מיניסטר וסגן מיניסטר למסחר. עורכי העתונים האלה פנו לבקש להם עוזרים־סופרים גם מקרב היושבים בערי השדה, ובאחד הימים קבלתי מכתב מאת מנהל משרד הממשלה (Казенная Палата) בהצעה להיות בעוזרי העתון למסחר ותעשיה. בהומל ידע אותי המפקח על המסים, וידע אותי גם בתור אדם קרוב אל עניני הדפוס, והוא אשר הציע לפני המנהל של הלשכה לפנות אלי. קבלתי את ההצעה ושלחתי מאמר על אודות התנועה המסחרית בימי השוק בהומל. דברי נדפסו, ושנים־שלשה עתונים, היוצאים בערי־השדה, שסחר היער מענין ותופס שם מקום, שבו והדפיסו את מאמרי, מה שחשוב תמיד בשביל המערכת, שהיתה ראשונה לפרסם את המאמר. גם עורך העתון הרשמי של פלכנו, מוהילוב דניפר, פנה אלי בבקשה להרשות לו לשוב ולהדפיס את מאמרי מתוך העתון למסחר ותעשיה. נושאי מאמרי היו תמיד עניני מסחר היער בנפות הנהר דניפר, והשיחות על אודות זה היו מענינות בשביל הקוראים. אופן ההרצאה שלי היה קל וחי וספרותי, אם כי העתון היה רשמי כלו, וזה אשר משך במאמרי את לבות הפקידים, עורכי העתונים הרשמיים אשר בערי הפלך. את שמי מפורש לא חתמתי מעולם על המאמרים האלה, ורק ראשי תיבות השם והמשפחה, אבל בפלכנו ידעו מי הוא הכותב, ולכן נחשבתי לקצת מומחה בשאלות מסחריות. וכאשר מצא מנהל הלשכה הממשלתית במוהילוב לטוב לקרוא לאספה את המפקחים על המסים בפלכנו, את הפקידים שלו, הזמין גם אותי לאספה זו, והייתי לא רק יהודי יחידי באספה זו, אך גם הסוחר היחידי, האדם האחד בלתי רשמי המשתתף בקהל פקידים.

ואספות של מומחים היו כבר נהוגות אז, באמצע שנות התשעים, במחלקות שונות של שלטון הכספים. שר הכספים ויטא לקח אל תחת ידו, בין יתר הדברים, גם את עניני התעריפים, שכר ההובלה של סחורות שונות במסלות הברזל ברוסיא, כדי להשפיע על ידי תשלומי הובלה וקביעת תעריפים על המסחר הן בפנים הארץ וביחוד בשטחי המסחר עם חוץ־לארץ. הועד לתעריפים היה קובע הלכות, שהיו חובה על הנהלת מסלות הברזל, ובאופן זה יכול היה שלטון הכספים להכנס לרשותה של וזרת המסלות. אל האספות האלה היו מזמינים מומחים בשאלות מסחריות וכלכליות מאת הבירזאות אשר ברוסיא ומאת המוסדות הממלכתיים, החברותיים וגם הפרטיים, אשר להם נקודות־מגע אל אותן השאלות, שעליהן ידונו באספה. על הפרק עמד אז סדור התעריפים להובלת סחורות יער ממקומות התוצרת, מיערות פולֶסיה, אל מכרות הפחם והברזל ברוסיא הדרומית, וגם אל נמלי הים השחור והים הבלטי, אשר דרך הנמלים האלה מוציאים סחורות־יער חוצה לארץ. השאלה היתה די סבוכה, ביחוד מפני שהיו בה אינטרסים מתנגשים ומתנגדים בין צרכני החרושת ההררית, ובין המעונינים בתעריפים זולים אל הנמלים. כאמור, אל האספה הוזמנו מומחים, ובהם גם אני, הסופר הקבוע לשאלות מסחר היער בעתון הממשלתי למסחר ותעשיה, בתור בא־כחו של חבל היערות בפולסיה. בחירות לא היו, איש לא שלחני, והלכתי לרגלי ההזמנה שקבלתי. האספה נקראה באמצע החורף, עונת החיים ההומים והסואנים בפטרבורג. ראשי הבורסאות, אדירי המסחר וכל גדולי התעשיה ששו לקראת הזמנות ממין אלה, ומלבד הכבוד והגדולה להיות מסובין באספה עם רבי המלוכה תחת נשיאותו של סגן המיניסטר או בדומה לו, הנה לפניהם הזדמנות טובה לבלות ימים ונשפים בעיר הבירה ולראות בטובם של החיים ההוללים. צירים אל אספות כאלה נשלחים על פי הרוב על חשבונם של המשרדים והמוסדות, או הצירים הם אילי הכסף, ונקל להם לפזר אילו מאות רובל להנאתם. השאלות כשהן לעצמן, אותן השאלות שבשבילן נקראו אל האספה, מענינות את הצירים, וגם לא את כלם, רק בשעות הישיבות, בשעה שמרצים על אודותיהן, בזמן הוכוחים.

אנכי באתי לפטרבורג יום אחד קודם ותיכף סרתי אל משרד המחלקה למסלות־הברזל שעל יד וזרת הכספים. התודעתי אל מזכיר המחלקה ובקשתי ממנו את החומר, שהוכן בשביל האספה, למען אדע את הענינים, שעליהם יהיה עלינו לדון. קבלתי מחברת רבת חכמות מלאה טבלאות ומספרים. דפדפתי אותה כל הערב, וצינתי לעצמי כל הדברים המענינים אותי, למען אבוא מחר אל האספה מוכן ומזומן לדון על השאלות שיעלו על הפרק. בשעה הקבועה, למחרת היום, באו אל האספה הקרואים. בביאה רשם את שמות כלנו אחד המזכירים, ובאותו מעמד מסר ליד כל אחד מן הצירים את המחברת עם כל החומר הסטטיסתי הנוגע לענין האספה, – אותה המחברת, שאנכי קבלתי עוד אתמול. כאמור, היתה המחברת לא קטנה בכמותה, והיא הכילה כלה מספרים וטבלאות וכדומה חומר גלמי, שאיננו ענין לקריאה. רבים מן הצירים עזבו את המחברת בידי הפקיד או המשרת, וגם אלה אשר לקחוה עמהם אל אולם האספה לא מהרו לקרא בה. חזות פניהם של הנאספים ענתה בם, כי אל האולם הוזמנו השמן והסולת של עולם המסחר, נשיאי הבורסאות וכדומה. היו אחדים גם מאחינו בני ישראל: הד"ר נ. כצנלסון מליבוי, סוחר־יער בנמל הים הבלטי, ומר הלפרין מפינסק, אביו של גיורג הלפרין, שר הכספים היום בהנהלה הציונית. היה עוד יהודי, מר מגילנסקי, שהיה הסוכן המסחרי של המסלה הפסטובית, חציו פקיד וחציו עורך־דין, ותפקידו היה להגן על האינטרסים של סוחרי היער בערים שבמורד הדניפר. האולם היה רחב ידים, ועל הבמה התישבו להם שרי מעלה, שלוחים אל האספה מאת מחלקות הממשלה השונות, כמו מחלקת היערות, נכסי הממשלה, רכוש החצר, האינסטיטוט ליערות, ונשיא האספה היה מנהל המחלקה למסלות הברזל שעל יד וזרת הכספים.

את מקומי אני הכירו באספה כמעט בראשית הישיבה הראשונה. בנוהג שבישיבות כאלה, נשיא האספה איננו בקי היטב בשאלות, העומדות על סדר היום. הנה היום הוא יושב בראש האספה לתעריפים על סחורות יער, ואפשר שלפני שבוע היתה לו אספה בדבר תעריפים לקמח, לסוכר, לפחם, למלט, לברזל וכדומה, ובעוד שבוע, אחרי אספה זו של היום, עליו יהיה לנהל אספה, שבה ידונו על ענינים אחרים. ואין אדם, אפילו מנהל מחלקה, יכול להיות מומחה בכל פרטיהם וכל דקדוקיהם של הענינים והשאלות, שהאקונומיקה הממלכתית דורשת מאת השלטון את יחסיו ואת פתרונם. מנהל המחלקה מוכרח להשען בכל זה על פקידי המשרד והמזכיר הראשי, שהם מכינים את החומר המספיק לכל שאלה ולכל ענין, והמזכיר הוא גם המכין את סדר היום של האספה. תפקידו של מנהל המחלקה, ואפילו גם של סגן המיניסטר בעצמו אם השאלה היא נכבדה ותופשת ענינים חשובים, – תפקידם הוא להיות יושב־ראש, לנהל את הוכוחים בתוך גבולים ידועים ולבלי לתת לנטות הצדה, להמנע מבקורת חריפה נגד חקים וסדרים. ואולם את עצם הענין נשיא האספה הולך ולומד בשעת האספה, מתוך הוכוחים וההרצאות, לפי סדר היום שהוא מוצא נכון לפניו. הנשיא שלנו פתח את האספה וסביבו שרי השלטון, מורשי מוסדות הממלכה השונים. הוא קדם בברכה את חברי האספה, הודה להם בשם הממשלה על אשר באו, והביע את תקותו כי הנאספים יעשירו את הממשלה בידיעותיהם ובמעשיותם ויהיו לה לעזר לפתור את השאלות העומדות על הפרק, – אותו הנאום הרגיל ומקובל, שבודאי נשא אותו שלשום לפני אספה אחרת בדומה לזו, ושגם מחרתים ישא אותו באספת־מומחים חדשה שתקרא. והנשיא עבר אל עצם הענין, ויקרא מעל הגליון אשר לפניו, שהכין המזכיר, את סדר־היום, את השאלות שעליהן צריכה האספה לדון, והוא פנה אל הנאספים באולם, מה בדעתם להגיד על אודות הסעיף הראשון של הסדר. הוא בעצמו, היושב ראשונה והמחויב לנצח על האספה, מתקשה לחוות שום דעה, כי כל הסעיף, המדבר על “סוגים” בסחורות יער שונים, אינו מחוור לו כל עיקר, ואך מחכה הוא לדברי המומחים אשר לפניו באולם. אבל, כפי הנראה, גם הנאספים אינם תופסים על נקלה את המושג של “סוגים” בסחורות יער, ולמה סדר־היום מתכוין, והאולם שותק… וגם הנשיא מרגיש אי־נוחיות קצת…

ואולם נמצא באולם איש, היודע את הסוגיא של “סוגים” בסחורות יער, וגם יודע הוא אל מה מתכוין סדר־היום בשאלה זו. הלא אנכי עברתי אמש על פני מחברת־החומר, וממנה נודע לי, כי בדעת השלטונות לקבוע תעריפים מיוחדים ושונים לסוגים שונים מסחורות יער: קרשים לבד, אדנים לבד, סומכות למכרות לבד ועצי הסקה לבד. וגם אומרים להבדיל בין עצי אורן לעצי אלונים, הנשלחים ביחוד חוצה־לארץ. וכל השאלה הזו מענינת אותי ואת חבל פולֶסיה מאד, וישנם סעיפים בענין זה המענינים אותי ביחוד, בתור פרט. הגדילו לכם את התעריפים על מעשי אלון כחפצכם, כי אין לי עסק עם שוקי חו“ל, ואת התעריף להובלת אדנים יכולים אתם להקטין עד פרוטה אחת, אבל עצי־הסקה וסומכות למכרות וכל מיני קרשים, שבכל אלה אני סוחר ומוכר והם תוצרת בתי־הנסירה שלנו, – את אלה בבקשה להעביר בתעריפים נוחים, נוחים עד כדי התחרות עם סוחרי היער אשר במורד הדניפר, וגם עם בתי הנסירה אשר על הוואָלגא. ולכן אנכי התבוננתי היטב אל כל הטבלאות והמספרים אשר במחברת בנוגע לשאלה זו, ויצרתי לי קומבינציות וסבוכים להעביר את השאלה הזו באופן מתאים לחפצי ולעניני. ואני מודיע ממקום מושבי, כי למורשה יערות פולסיה יש לדבר בענין זה. ושמח הנשיא לקראת האיש, הנענה לקריאתו והמבקש רשות הדבור, ועוד יותר הוא שמח, בראותו אותי נשען בדברי על החומר, שהמחלקה שלו הכינה, ואני צולל בים הטבלאות והמספרים של המחברת שחלקו בין הנאספים, ועל כל דף ודף שאני מזכיר הוא מעיר את המוזמנים לעיין בהם. והצירים מוציאים את המחברות, מחפשים את הדפים ואת הטבלאות, ונשמעים וכוחים, הערות, שאלות, – ואני המנצח על השאלה הזאת. ויחד עם זה ישנם גם אחרים באולם, אשר גם להם ענינים בשאלה זו, והענינים שלהם הם ממש הפוכים משלי. אין הד”ר נ. כצנלסון שולח את סחורותיו אל חופי הים השחור, אבל הוא מעונין מאד מאד, כי את הסחורות עד חוף ליבוי יעבירו בתעריפים זולים. ומבעוד מועד אולי גם השתדל במקום שנצרך, כי יכניסו לתוך השאלה הכללית את ענין העברת סחורות יער מגדות הביריזינה, במקום שהיו כל היערות שלו, עד חופי הים הבלטי בתעריפים נוחים. וישנם עוד אינטרסים של אנשי קרימנצוג ויקטרינוסלב, וגם סוחרי יער של רוסיא הפנימית מצדדים בעד עניניהם הם. ומתנגשים אינטרסים אהדדי, ובאולם נטושה מלחמה…

ואנכי משתדל להגיח ממארב אחר. עורך העתון למסחר ולתעשיה מציע לפני לכתוב דברים בענין האספה, וכמובן אנכי מגן על השקפותי ועל האינטרסים ברוח הרצאותי ונאומי באולם האספה. הדברים נדפסו בשם המערכת, ובעת הוכוחים מודיע אחד מן היושבים על הבמה, כי “דעת העתון של וזרת הכספים בשאלה הנדונית מתאימה בדיוק אל דעת הנואם מחבל פולֶסיה”, והצעותי מתקבלות. וסביבי נוצרת אתמוספירה של מומחיות בשאלות מסחריות, ובזמן ההפסקה הראשונה מתודעים אלי צירים, וגם הנשיא בעצמו ובכבודו נגש אלי, ויצו על המזכיר להודיע לשליט העיר, שלא יטרידו אותי בזכות־הישיבה בעיר הבירה כל הימים אשר תמשך האספה.



 

ה. כחה של פרוטקציה.    🔗


אופקי מסחרנו הולכים ומתרחבים. מלבד שבית־מסחרנו תופש מקום חשוב ונראה בפקידות מסלות הברזל ליבוי־רומני ופוליסית, העוברות דרך הומל עיר מושבנו, הנה אנחנו הקבלנים הראשיים למכירת חלקי־חביות בשביל בתי החרושת למלט אשר בנובורוסיסק, שולחים רפסודות לערי המורד, והולכים ונוצרים קשרים ויחסי מסחר עם החרושת ההררית אשר בדרום רוסיא. שני בתי הנסירה, אשר בהומל וברצ’יצה, עובדים בשני משמרות מתחלפים יום ולילה, והעסקים מתגדלים ומביאים ברכה. אחת בשבוע היה בא ז. ד. ליבונטין, הבוכהלטר של החברה ההדדית לקרדיט בהומל אז, והיה מבקר את ספרי־המסחר שלנו ונותן הוראות למנהלי הספרים היושבים מחוץ להומל, ברצ’יצה וביערות. חותני, ראש הבית, הוא סוחר חרוץ ומנוסה, אבל מחוסר הוא המעוף של התרבות האירופית, אם כי שאיפות לא היו חסרות לו. זו היתה תקופה של יסוד חברות ואגודות של מניות, על פי הרוב בהשתתפות הון של מדינות חוץ, וז. ד. ליבונטין עורר אותי לכונן גם את בית מסחרנו אנו בצורת חברה של מניות. קודם לזה יסד הסוחר גריבין בקיוב את בית מסחרו בצורה זו, והחברה רכשה לה זכיות אחדות, שלא היו ליהודים בתור פרט, כמו הזכות לרכוש שטח ידוע של קרקעות מחוץ לערי מושב, וכדומה. אשורן של חברות כאלה היה עולה בקושי ובהוצאות מרובות ובהשתדלות תכופה, כי על כן הלא הרשיון ליסוד חברה של מניות זקוק היה לפקודת הרוממות, של המלך בעצמו. לתכלית זו היו4 משתדלים המיסדים למצוא להם אנשי־שם ורמי המעלה, נסיכים וגינירלים, שהיו מסכימים בשכר להופיע בתור מיסדים. וכבר היו אז עורכי־דין מיוחדים מומחים להשתדליות כאלה, וגם היו להם תמיד מן המוכן “גינירלים” בתור מיסדים־מקוראים לכל מיני חברות, הזקוקות לרשיון הרוממות. וכאשר אמרתי, ליבונטין, שהיה בהומל בן־ביתי, היה מדבר על לבי לנסות דבר, אולי יצלח בידי ליסד חברה של מניות, ובמקום “פבזנר וכהן” יקרא בית מסחרנו בשם “אגודה פוליסית לחרושת־יער”. אמנם, לא חותני וגם לא אנכי לא ראינו עוד את כל הגדולות והטוב אשר יביא לנו שנוי־שם זה, אבל גדול תמיד היצר להשיג מה שקשה להשיג, בפרט שאין ספק כי גבולי מסחרנו היו מקבלים ע"י שנוי זה אפשרות להתרחב. הרעיון הזה נתקע בלבי, אך לא החלטתי דבר. ובפטרבורג היו לי שנים אנשים קרובים אלי קרבת־משפחה, שהיה עסקם ביסוד חברות של מניות. האחד היה סגן עורך־דין, והשני היה עסקן חרוץ שהיו לו מהלכים גם בין הנסיכים הגדולים. נסיתי לדבר אליהם בענין יסוד החברה שלי, והם ברצון נמצאו נכונים לקראתי, אבל מתוך השיחות הוברר לי, כי לכל הפחות יעלה לי הענין הזה בהוצאות מרובות – רובלים לאלפים. לשלוח על פני המים סכומים הגונים כאלה, טרם עוד הוברר לי היטב אם ברוב הימים אמצא לרגלי זה נוחיות מספיקות – לא הסכמתי.

ובאחד הימים ואני יושב אצל עורך העתון למסחר ותעשיה בחדר עבודתו המרווח, יושבים ומשוחחים על דא ועל הא, והוא פנה אלי: אולי דבר לי בעיר הבירה אל השלטונות? עניתי ואמרתי לו: בתוך עמי אנכי יושב, ואולם אולי יוכל להיות לי לעזר בדבר יסוד החברה. בארתי לו את מצב הענין, בהיות שאנכי עוסק במסחרנו ביחד עם עוד מבני משפחתי, ואך טוב היה לפנינו לסדר את המסחר בצורה של חברה למניות. וכאשר נודע לו מפי, כי את ההשתדלות ביסוד חברה כזו צריכים לעורר בוזרת הכספים, הוזרה שגם הוא ועתונו שייכים לה, ענה ואמר לי, כי על נקלה ימלא את בקשתי. הוא אך דרש ממני, כי אבוא אליו מחר בבקר לביתו לזמן ארוחת הבקר, והוא כבר יחקור וידרוש אחרי הפקיד, אשר בידו נמצאים ענינים כאלה, ואז יסודר הדבר. וכן היה. ממחרת בקרתי את העורך בביתו, והוא נתן על ידי מכתב אל מנהל המחלקה ליסוד חברות־מניות. במכתב היה כתוב, כי הנה המוכ"ז הוא אחד העוזרים בעתונו, וכי אנכי איש ראוי והגון כי ינחני בעצותיו הטובות. הלכתי אל האיש אשר אליו בידי מכתב ההמלצה. משרדו בארמון וזרת הכספים, הנשקף אל מול מגרש ארמון החורף. באתי עד פתח חדר עבודתו של המנהל וראיתי אנשי מעלה צובאים על יד הפתח. אחד הפקידים אשר ראה בידי את המכתב אל המנהל מאת העורך, פתח לפני את הדלת ונכנסתי פנימה. חדר העבודה גדול ורחב ידים, מרוהט יפה בטעם התקופה של יקטרינה השניה, אבל אין בו איש. ישבתי לי על אחד הכסאות והוצאתי מצלחתי גליון “המליץ” לקרוא בו. אחרי רגעי מספר נפתחה הדלת ואנשים אחדים באו החדרה. אחד בהם ישב לו על יד שלחן־כתיבה בפנה הרחוקה, שגם לא הרגשתי קודם את מציאותו. האנשים יצאו והאיש היושב אל השלחן פנה אלי וישאלני מה לי אליו. הבנתי, כי זה הוא האיש, שאליו אני שלוח, ואחרי שקרא את דברי המכתב בארתי לו את חפצי. הוא שאלני אם ישנן חברות ברוסיא בדומה לזו שאני אומר ליסד, ואנכי הגדתי לו כי גם על הוואלגא ישנה חברה של מניות לחרושת היער. הוא קרא אליו את אחד המזכירים ויצו להביא את ספר התקנות של החברה ההיא, ויתן את התקנות על ידי ויאמר לי לעשות כמתכונתן, וירשום לי את אשר עלי להגיש. בין יתר הדברים רשם גם תעודה מאת שר הפלך על אודות המיסדים, – כלומר: על אודותינו, שאנחנו ראויים והגונים להיות מיסדי חברות; אבל תיכף מחק את הסעיף הזה מתוך הרשימה, באמרו אלי: “את התעודה הזו נשיג אנחנו בעצמנו על ידי שר הפנים ביותר קלות מאשר יעלה הדבר בידך”.

ובזה נפטרתי ממנו. זה היה בסוף החורף. אנכי שבתי לביתי להומל, ושם ערכנו, אני וליבונטין, את התקנות של החברה ושלחתי אותן בצירוף כל המאזנים ויתר התעודות, כפי הרשימה שנתן על ידי הפקיד, אל וזרת הכספים. ידוע היה הדבר, כי אשור של חברות־מניות הולך ונמשך הרבה זמן, ימים ושנים. בחג הפסח בא לבקר את בית חותני שר המחוז, והודיע לנו כי אתמול נשאול נשאל על אודותינו, על חותני ועלי, מאת שר הפלך, וגם ענה לו מה שענה. שר המחוז היה מכירנו הטוב, וכאשר שאלתי אותו על מה ולמה לא הראני את דבר השאלה קודם שענה, הגיד לי שר המחוז כי השאלה היתה תכופה ודרשו ממנו את התשובה “בפוסתה החוזרת”. תיכף לאחר הפסח היה עלי לנסוע לוילנא ובדרך סרתי למינסק. נפגשתי שם עם המהנדס שבנה לי את בית הנסירה ברצ’יצא, ומפיו נודע לי, כי אליו פנה המפקח על בתי החרושת בפלך מינסק, שהעיר ריצ’יציא בגבול הפלך הזה, להודע ממנו פרטים על אודות בית־הנסירה אשר לי, ערכה הכספי והמסחרי. המהנדס היה בטוח, כי המפקח הממשלתי חוקר ודורש בענין זה כדי לקבוע את מכסת המסים והארנוניות, ולכן הקטין את ערך בית הנסירה עד כמה שאפשר; והוא ספר לי את הענין, כדי שאחזיק לו טובה, מבלי דעת כי בזה אך הֵרע לי והעביר מְחָק על כל המספרים והחשבונות והערכת הרכוש, שהגשתי אל וזרת הכספים לבקש רשיון ליסוד החברה. הן כל הרכוש אשר היה לנו ביערות ובקרפיפים ובבתי הנסירה הערכנו בחשבון כסף, שהוא היה צריך להיות ההון היסודי של החברה הנוצרת, ואת בית הנסירה ברצי’צא הערכתי בסכום גדול, – והנה בא ידידי הטוב, ובחפצו לתקן הביא לי אך קלקלה, שעלי יהיה להשתדל לתקנה.

החלטתי לנסוע מוילנא לפטרבורג. וכן עשיתי. זה היה באביב, כשהתכוננו אל חג ההכתרה של ניקולי השני, והשמירה בעיר הבירה היתה מעולה מאד ואחרי הבאים בדקו אנשי המשטרה בשבע עינים, בפרט אחרי יהודים מחוסרי זכות הישיבה כמוני אז. בתור סוחר היתה לי אמנם זכות ישיבה של מספר חדשים בשנה, אבל את הזכות הזו השתדלתי לבלי להוציא לבטלה ולשמור עליה לעת צורך נחוץ. את מלתחתי עם חפצי עזבתי במלון בוילנא, ולפטרבורג באתי במקלי ובמטפחת־דרך, ומבית הנתיבות הלכתי בעגלה ישר אל משרד וזרת הכספים. נתתי את חפצי הקלים עד יד שומר הסף, ואני עליתי אל חדר המנהל של המחלקה, אשר שם עניני. המנהל נזכר בי ובבקשתי, ויקרא אל המזכיר וישאל אותו למצבה של השתדלותי. המזכיר הודיע, שהכל בסדר, ואולם העיר את אוזן המנהל על הידיעות, שהספיק המפקח על בתי החרושת בפלך מינסק בנוגע לבית־הנסירה אשר ברצי’צא, שאינן מתאימות אל הידיעות שהגשתי אנכי. “זה לא כלום” – אמר המנהל – “הן המפקח הוא פקיד משלנו, מן הוזרה שלנו, ואפשר לעבור על דבריו בלי תשומת־לב”. ואלי פנה ואמר לי, כי הכל בסדר, והענין יגמר. והוסיף, שבאם אחכה בעיר שנים־שלשה ימים, אזי ירצה את בקשתי לפני המיניסטר. כמובן, עשיתי כדבריו, ואך ימים אחדים עברו, והמנהל הודיעני, כי אשר המיניסטר את התקנות כמו שהן, אך באיזו שנויים קלי־ערך, ועלי להגיש בכתב את הסכמתי לשנויים אלה. והוא צוה על המזכיר לפנות לי מקום למען אכתוב באותו מעמד את הסכמתי. וכאשר שמע מחדר־עבודתו דברי וכוח ביני ובין המזכיר, ויצא המנהל ושאל לדברי הוכוח, ואמר לו המזכיר, כי בכתב־האמנה אשר לי מאת המיסד השני, נ. פבזנר, לא נזכרה בין הזכויות גם זכותי להביע הסכמה לשנות בספרי תקנות, – אמר המנהל: הלא זהו חותנו, ובודאי לא יתרעם, – ופסק להיתר. הכל מותר, אם גברא רבא מסהיד עליך ומשתדל בעדך… ומפני שלפי החק היה עוד על ספר התקנות לעבור אל מועצת המיניסטרים, לכן צוה המנהל על המזכיר לשאול, אם ומתי תהיה ישיבת המועצה ההיא קודם חג ההכתרה. וכאשר נתקבלה ע"י הטיליפון תשובה חיובית, שבעוד שבוע תתאסף המועצה, צוה המנהל כי בדפוס הוזרה ידפיסו מספר הנוסחאות של התקנות, כדי שיספיקו לישיבת המועצה. ובששה עשר לחודש מאי, ממחרת חג ההכתרה, אִשר ניקולי השני את ספר התקנות של החברה הפוליסית לתעשית היער, שמיסדיה היו נטע פבזנר ומרדכי הכהן. את התקנון הזה הביאו אחרי המלך למוסקבה, בין יתר הענינים הנחוצים והתכופים, שאינם סובלים דחוי…

זו היתה כחה של פרוטקציה והמלצה בממשלת רוסיא. ואולי לא בממשלת רוסיא לבד, ולא רק בימים ההם. אין לך זמן ואין לך מקום שההמלצה אינה מחוללת נפלאות.

על נקלה עלה לי דבר האשור ובלי כל הוצאות, וגם לא השתמשתי בו. יקרים לנו הדברים העולים בעצב ובחבלי לידה, אבל הנצחון באפס יד – “כבולעו רק פולטו”. התקנות של חברה מאושרת נותנות זכיות, אבל מטילות גם חובות של פרסום חשבונות מתקופה לתקופה, הגשת מאזנים אל המשרד הראשי לקרדיטים, הנהלת ספרים בסדרים שהחקים דורשים, וגם הטלת מסים קבועים על הרוחים. החברה של מניות משלמת מס לפי המחזור של ההון היסודי שלה, בעת אשר באמת הלא הגדלנו את כמותו של ההון באופן פיקטיבי, בלתי מתאים אל המציאות, כדי להגדיל את ערך שטרי המניות של החברה. על החברה, בתור אישיות חקית, לשלם שנה שנה מס של מדרגה ראשונה, בעת אשר אנחנו, אדוני החברה, נהיה אך מנהלים־נבחרים, וזכיות המס של מדרגה ראשונה לא תתנינה לנו כלום, תחת אשר אנחנו, בתור יהודים, היינו יכולים ליהנות הרבה מזכיות הקשורות בגילדא ראשונה, אם אנו משלמים את המס בתור פרטיים. ומפני כל הסבות האלה לא מהרנו להשתמש בזכות שעלתה בידנו, ומכיון דאדחי – אדחי, ואך בכדי טרחו המיניסטרים והטריחו את המלך ניקולי ממחרת יום חג הכתרתו לעיין בתקנות החברה ולאשר אותן בחתימת ידו. יסלח לנו…



 

ו. תחית הספרות.    🔗


עניני המסחר והתעשיה שלנו, אף לאחר שיצאו מתוך המסגרת הרגילה של מסחר מקומי והתפתחותם עלתה יפה, – הענינים האלה לא היה בהם לתת ספוק לשאיפת נפשי, שהיתה רעבה וצמאה לעבודה שבלב, לעסקנות לאומית, לכל הפחות ספרותית. התבלין של עסקנות צבורית מקומית, בתוך העדה הישראלית, לא לקחו את לבבי, ועד כמה שאפשר לא השתתפתי בהתקהלות. עוד פחות מזה נשאתי את נפשי אל העבודה הצבורית הכללית, המדינית. התנאים המדיניים של התקופה ההיא היו כאלה, שרק קנאים וגבורים או דון־קישוטים יכלו לנסות דבר אליהם, ואני אין חלקי לא עם הראשונים ולא עם האחרונים. שתי עיני היו צופיות תמיד, בלי חדל, אל המזרח, אל אותה הנקודה, אשר בה ראיתי חזות הכל, את עתיד עמי, ולא חדלתי אף רגע לקוות, כי גם את עתידי אני וביתי אכונן שמה במוקדם או במאוחר. הסוף הזה יבוא, ואף אם יתמהמה אחכה לו, אקוה לו. ואזני היתה תמיד נטויה אל כל הנעשה והנשמע “שם”, ובכל אלה הייתי נכון תמיד להשתתף בכל אשר תמצא ידי. וכאשר נקריתי פעם אחת בוילנא, ואל ביתו של י"ל גולדברג בא זאב גלוסקין מוארשוי בהצעתו ליסד חברת “כרמל” למכירת היין תוצרת המושבות בארץ ישראל, חברה של מניות, חמש מאות רובל המניה, והוא וגולדברג השתתפו כל אחד במניה אחת, קניתי גם אני שתי מניות, מנחה להלל בני, למען ידע גם הילד הקטן הזה, כי לנו ארץ, וכי גם לו חלק בה בתוך יתר אחיו בני עמו. השתדלתי, עד כמה שהיה הדבר אפשר, בתנאי החיים של הגלות, לברוא בביתי סביבה ומצב־אויר ספוגים ריח פלשתינה, ריח הארץ אשר בה חייתי לעת־עתה רק בכח, אבל גם זמן הפועל יבוא. ילדי הקטנים היו קוראים לאפעלסין (תפוח־זהב) פלשתין, יען וביען שהמלה האחרונה היתה שגורה בבית הרבה יותר מהמלה אפעלסין.

אבל, לצערי, המצב בארץ ישראל בתקופה ההיא לא הרנין את הלב. עוד טרם נשכח המשבר באחרית ימי טיומקין, והקפאון הגדול שבא לרגלי המשבר ההוא עוד בעינו עומד. והעומד והקיים מתפרד לחלקיו, ויש אשר גם סימני רקבון מתגלים… עוזרת לפרוצס זה גם הפקידות הצרפתית אשר במושבות, אותה הפקידות שהיתה מביטה אל מעשי הנדיב כאל תעלולי ברון מלא שׂבעה, והיא פתחה שיטה של אפוטרופסות על האכרים ומעשיהם, שכל פרכוסי חיים היו נחנקים תחת ידה הקשה. גם הועד האודיסאי היה אז צולע על ירכו, וכמעט ירד למדרגת “כולל אודיסא” הן בחוג פעולותיו והן בסכומי הכסף שעמדו לפקודתו. זמירות לא נשמעו מכל צד, אבל התחיה היתה תוססת, והתסיסה החלה לפעפע בקרב החוגים של הסופרים והקרובים אל הספרות. מעל הבמה ירדה “המליצה” ומאמרי הבטלנות, ונראו בחוץ פנים חדשות, פני צעירים בעלי כשרונות בחסד עליון. כבר הזכרתי באחד הפרקים הקודמים את “ספרי אגורה” של בן־אביגדור, שמהם צמח ונברא “אחיאסף”. הוצאת ספרים זו התגדלה והתרחבה, רכזה בידה סכומים מסוימים, הגונים בשביל הזמן ההוא, ובראש “אחיאסף” התיצב אחד־העם, שכבר יצאו לו מוניטין והסופרים הצעירים הכירו את מרותו עליהם. “אחיאסף” הטיל על עצמו את התפקיד להחיות את הספרות העברית, להגדילה ולהאדירה. נגשו להוציא את ספרי המופת, הקלסיקים העברים, מן התקופה הערבית־הספרדית, הספרים שבהם נאצרו השירה העברית והמחשבה הישראלית בתקופה ההיא. שמו לב לערוך את תולדות ישראל בארצות הגולה, לכתוב מונוגרפיות וספרים מיוחדים ולא להסתפק בתרגומים של הספרים הכתובים והנמצאים, בפרט אלה שמחבריהם לא היו חדורים רוח התחיה הלאומית. נערכה תבנית שלמה לכתוב ספרים בעברית במקצוע התרבות הכללית, להביא את העולם הגדול והמתהוה בו בלב הקורא העברי. הספורים, בתור חלק מן הספרות היפה, כמעט נגוזו מתוך הספרות העברית אחרי מותו של סמולנסקין, בעת אשר באמת נראו גם מספרים בני כשרון בקרב הסופרים הצעירים. והנה גם למקצוע זה שם “אחיאסף” לב והכניסו לתוך תכנית עבודתו. וחטיבה מיוחדת בפני עצמה היתה הספרות “לבני הנעורים”, שאליה התכוין “אחיאסף” ביחוד. מטרתו היתה, מלבד חומר קריאה הגון לבני הנעורים, גם יצירת ספרי־למוד לשפה העברית, – החלקה הזו שהיתה נטושה עד מאד, והמורים היו צריכים להשתמש בספרים שנתישנו.

התכנית של “אחיאסף” היתה רחבה, ובמפעל זה התרכז אז, בתקופה שאני עומד בה, חלק הגון מן המרץ הלאומי שלנו, בהיות אז הספרות העברית הבטוי היחידי לדברים שבלבנו, החוג האחד שהיה אז משמש מקום כנוס לכחותינו הלאומיים האובדים והנדחים. לא מקרה הוא, כי נבחר אחד־העם, התמונה היותר מזהירה בספרותנו, להיות העורך הראשי של הוצאת “אחיאסף”. ומובן כי גם אנכי נעניתי לקול הקריאה, ונתתי את ידי אל “אחיאסף”. נמניתי בין חבריו, מאתים רובלים המניה, והרביתי לעשות לו נפשות מתוך בני משפחתי ואנשי שלומי, והשתתפתי בפרי עטי במאספים, לוחות אחיאסף, שהיו יוצאים בכל שנה. שם, בוארשוי, הלכה ונוצרה סביבה ספרותית, – נוצרה גם מתוך ההמונים הרבים של אוכלסי וארשוי עצמה, העיר היהודית הגדולה, בהיות למקום הזה גם מסורת של מקור ספרותי, וגם מתוך אנשי הכשרון שבסופרינו, שנמצאו אז בבירה הפולנית, כלם שאפו להתרכז סביב “אחיאסף”. מפעל זה, מכון לספרותנו המתחדשת ברוח התחיה הלאומית, מצא לו גם עסקני־צבור מתוך טובי האברכים, רובם בני ליטא, שהיו מסורים אליו. זאב גלוסקין, מתתיהו כהן, בוריס סטבסקי, אליעזר קפלן. ביחוד יזכר לטובה ולברכה זה האחרון, אשר צרר את חייו בצרור חיי “אחיאסף”, והטיל על עצמו את כל כובד העסק של “אחיאסף” בתור עסק. אנכי דן על פי המכתבים הרבים והתכופים, שכתב החבר החרוץ הזה אלי לבד, – ואנכי לא הייתי בין חברי “אחיאסף” היותר פעילים. בתקופה הראשונה עוד היו במשרד “אחיאסף” פקידים, מנהלים בשכר. ואולם אחרי הדברים שנפלו בין ההוצאה הזו ובין בן־אביגדור, וזה האחרון יצא ויסד לו את “תושיה”, ויפַתח תעמולה ספרותית ברוב מרץ וכשרון ותועלת גדולה, נפל כל נטל “אחיאסף” על החבר קפלן, וכל הטרח והמשא והריב היו על החבר המתנדב הזה, והוא נטלו ונשאו עד יומו האחרון. ותהיינה נא השורות האלה לזכרון ולעד כי עמלו לא נשכח.

ואת טובו של החומר הספרותי של “אחיאסף” הבטיח השם של אחד־העם, והוא נתן מהודו על כל המפעל הזה. הכשרונות הטובים שהופיעו בספרותנו בתקופה ההיא, באמצע שנות התשעים, פנו אל אחד־העם, כמבטאו של ח. נ. ביאליק בשירו הידוע לכבוד אחד־העם, “כאל פנת הקודש”, וראו בו מורה. אחד־העם לא עבר הוא וביתו לוארשוי, ונשאר לשבת על מקומו באודיסא, במקום אשר היה הוא המרכז לכל הבחור והטוב בספרותנו5 ובצבוריותנו בבירה הדרומית. אל מרכז זה היו שואפות נקודות רבות מן הנוער העברי להתחמם לאורו, לבדוק את לבבם ולעשות את חשבון־נפשם במחיצתו. התלקטו אל אחד־העם “חסידים” משלו. פעם בא לאודיסא האדמו“ר מליובוויץ, והוא דוד אשתו של אחד־העם. הרבי הדוד שלח והזמין אליו את אחד־העם, חתן גיסו, כי יבוא אליו. המוזמן סרב ללכת, ואל השליח אמר: “לך ואמור להרבי: תורה וחכמת־העולם יש בי לא פחות מאשר בו, וגם מספר “חסידים” שלי אינו קטן משלו; ולכן לו הייתי בא לליובויץ הייתי הולך אליו לקבל את פניו, עכשיו שהוא בא לעיר מושבי אני – עליו לבוא אלי לבקרני”. ובאמת רב היה מספר האנשים, שהיו באים בכל לילי שבת לביתו של אחד־העם, ושם היו נפגשים טובי הכחות הספרותיים והצבוריים בתקופה ההיא. ואני, בבואי לרגלי עסקי השונים לאודיסא, הייתי מתכוין לבלות את השבת בעיר הזאת ובכונה תחלה – לבקר את הנשף המסורתי בליל השבת במסבה רבה בבית אחד־העם. בבית ההוא התודעתי אל לוינסקי, רבי קרוב שלנו, אל המנוח י”ל דוידוביטש, אל זלמן אפשטיין יבדל לחיים. הנשפים האלה היו מבוע ובית היוצר לרעיונות חדשים ולמחשבות והצעות ספרותיות. שם גמל לבסוף הרעיון להוציא ירחון ספרותי הגון, שכָמהו הקוראים העברים אחריו למיום נסתם הגולל על “השחר”. ועיני כלנו היו נשואות אל האיש, אשר הוא יהיה העורך, והוא אשר ישים תעלה בספרותנו לאותם השטפים והזרמים, שהיו מפעפעים מתחת לשכבות החול ובקשו להם מוצא. וכאשר חזר הנדיב רק"ז ויסוצקי מהבטחתו בדבר “אוצר היהדות”, ובמקומה הרים תרומה של ארבעת אלפים רובל ליסוד ירחון עברי, – נענה אחד־העם להצעתו ויסד את “השלח” להוציאו על־ידי חברת “אחיאסף”. אחד־העם היה העורך הטבעי של הירחון הנוצר, שעליו היה לתת פנים חדשות לספרות העברית, לחדש את תוכנה וגם את צורתה.

אבל בדבר “השלח” של אחד־העם ויחסי אני אל זה – בעת אחרת, בפרק מיוחד. אין אני רושם לא את תולדות הספרות העברית ולא את דברי ימי התנועות הצבוריות בעמנו, ורק מעלה אני בזכרונותי את חיי אני, את הנקודות שהיו לי ולנפשי מגע בכל אלה. ומאורעות חיי בלולים עלו, מעורים וסבוכים בכל מסחר וקנין, קבלנות לבנינים אצל הממשלה, קנית יערים ורכישת אחוזות, והגורמים האלה הם אשר שלטו בכל אשר לי, בזמני ובמחשבותי וגם בפעולותי. ואני אין חפצי להעלים עין מהם, אין חפצי לותר על הזכרונות של מאורעות אלה, בהיותי גם מושפע מהם ומשפיע עליהם כפי יכלתי. הספר והסייף יורדים תמיד כרוכים, והמטבע שלי, כמו של כל אדם במצבי, היתה ספרות וצבוריות מצד זה, ומלחמת חיים ועבודת מסחר פעילה מצד זה. ויש אשר קרב זה אל זה, ויש אשר התנגשו וערכו ביניהם קרב…

ואלה הם החיים…



 

ז. “רבי” צדוק.    🔗


היֹה היה בהומל איש יהודי ושמו רבי צדוק. היה גבה קומה וזקנו מגודל יפה – הדרת פנים. כל ימיו היה קבלן אצל הממשלה, בפקידות העיר. על קבלנות פרנסתו. עושר לא עשה, אך בית־חומה היה לו, אם כי היה נתון במשכנתא אצל הבנק החקלאי ובמשכנתא נוספת אצל פרטיים. מאותו הטפוס של הקבלנים היהודים ברוסיא לפני הרבה עשרות שנים, שהיו מתעשרים ואין כל, מצלצלים באלפים ורבבות, מפזרים לפעמים גם סכומים הגונים, ובאחריתם הם נקברים בתכריכים משל העדה. הם נעשים קבלנים לעסקים שאינם יודעים מה הם, מגששים כעורים באפלה, וכל כשרונם הוא להשתוות עם הפקידים, הנמנים מאת השלטון לפקח על העסקים של הקבלנות. להשתוות עם הפקידים – זאת אומרת להתנות עמהם על דבר האחוזים והחלקים, שעליהם לשלם להם כופר רשלנותם במלוי החוזה, שוחד ומתן בסתר. סוף־סוף קבלנים אלה לא היו גומרים את העסק מבלי משפטים ותביעות, שסופם הרס ודלות. את רבי צדוק זה ידעתי עוד מכבר הימים, כשהיה דודי חיים־שמעון אחד הקבלנים הגדולים לתקון כבישים, וסביבו המון קבלנים קטנים מתחככים לאורו, ורבי צדוק כאחד מהם. יהודי חסיד, רחב־לב, נוח לבריות, מקדים בשלום כל אדם ומראה לך סבר פנים יפות. בהומל היה תושב מקדמת דנא, כל־יכול בפקידות העיר, וכל עסקי קבלנות שהיו לפקידות זו היו נמסרים לו, לרבי צדוק. הוא היה רוצף את הכבישים ברחובות העיר, היה בונה את בניניה, את כל אשר היה על פקידות העיר לבנות או לתקן. גם ראש העיריה ידע את הקבלן האחד, את צדוק. בתור קבלן־בנאי היה רבי צדוק קונה מאתנו קרשים וקורות, ובתור קונה תמידי וטוב בכמות ובאיכות היה מבאי בית־מסחרנו, התודע אלינו מקרוב. היה קונה בהקפה, בהמחאות אל קופת העיריה, וכמו שאמרתי היה גם מן הקונים הטובים באיכות: – לא היה עומד הרבה על המקח, לא היה מדקדק בסחורה מן המובחר. רבי צדוק נהיה לידיד הבית, קרוב אל העסקים שלנו, ואם היה נחוץ לו סך של איזו מאות בגמילות־חסד היה בא ומקבלו מיד, כי על כן הלא אחד מלקוחותינו הטובים היה.

ובאחד הימים בא אלינו רבי צדוק והודיע לנו, כי כבר נתפרסמה הכרזה מאת השלטון לסלילת כבישים בגליל קיוב על דבר בנין גשר חדש על פני נהר סאז' בהומל. הגשר בנוי כלו עץ, ויש חק טכני שעל פיהו צריכים מתקופה לתקופה להרוס את הגשר הישן ולבנותו כלו חדש. הוא כבר עוקב את העסק הזה שנים אחדות, השתדל לפני מי שהדבר בידו כי יסדרו לבנין הגשר החדש תקציב מלא וטוב, והנה עתה דבר הבנין החלט, ועוד מעט ותהיה ההתחרות בין הקבלנים. והציע רבי צדוק לפנינו, כי אנו נשתתף עמו בעסק זה, בבנין הגשר על נהר סאז'. כחותיו הוא לבדו אינם מספיקים לקבל את העסק הזה, שיעלה לסכום של יותר ממאה אלף רובל, וסכום הערבון לבדו עולה ליותר מעשרת אלפים. אמנם, אין הקבלנות לבנינים מן המקצוע המסחרי שלנו, אבל דוקא בהצעה זו היו דברים, שלקחו את לבנו. הגשר היה צריך להבנות על יד בית הנסירה שלנו, סמוך ונראה לבית מסחרנו. בנין הגשר הוא כלו עץ, על עמודיו ועל יסודותיו ועל קשוריו וחשוקיו ומכסהו מלמעלה ועל המסעדות אשר לצדדיו. עלינו יהיה רק לשלם לעושי המלאכה, ואולם חמרי הבנין כלם יוצאים אך ממחסנינו. אם יבוא העסק לידי קבלן אחר – מי יודע אם לא ינסה לעלות במעלה הנהרות ויביא לו משם חמרים לבנין, ביחוד את הקורות הגלמים ליסודות, ואולי גם יכין לו את יתר סחורות העץ; ואצלנו הלא הקרפיפים מלאים קורות לאלפים רבים, והנקל לנו להביא עוד כהנה וכהנה מן היערות בחורף הבא. וגם סכומי כסף אין לנו כמעט להשקיע בכל העסק הזה. הננו מכניסים כסף ערבון, אבל תיכף אנו מראים את הקורות ואת הקרשים המונחים בקרפיפים שלנו על יד הגשר, המקום המוכן לבנין, ואז השלטונות נותנים על ידנו סכומי־קדימה באחריות החמרים המוכנים, והסכומים אשר נקבל יעלו על כסף הערבון, – אין אנו משקיעים כמעט כלום. ובמה שנוגע לעצם העסק, טיבו והרוחים הנשקפים לנו ממנו, – הלא רבי צדוק משתתף עמנו, ונאמנו עלינו ידיעותיו, ואין אדם הולך לגרום רעה לעצמו. נאמן רבי צדוק עלינו, כי כל המהנדסים והפקידים, שעסק בנין זה נמסר אל תחת שלטונם והשגחתם, הם מכיריו וידידיו הטובים מכבר, וגם היה לו שיג ושיח עמהם, והוא הלוקח אל תחת ידו את כל הנהלת העסק.

אנחנו הסכמנו בעיקר ההצעה, ורבי צדוק הלך לקיוב ליום ההתחרות. במקרה עברתי אני את קיוב ביום ההוא בדרכי לאודיסא, ולפני כבר היתה עובדא: בנין הגשר נמסר לבית מסחרנו. זה היה באמצע הקיץ, ואל העבודה של הבנין צריכים היו לגשת רק בימות החורף, בזמן שאין צורך בגשר ואפשר לסדר מעבר גם על פני הקרח, וגם עצם עבודת הבנין מסתדרת על פני הקרח. ובין כה וכה, והננו שותפים לרבי צדוק, והוא מבטיח לנו הרים וגבעות מידו… הקבלנות תעשיר אותנו עושר רב… אין זה מסחר, שחשבונותיו פעוטים ורוחיו פרוטה. קבלנות – לאו מלתא זוטרתא היא!… כך מדבר רבי צדוק, המבקר אותנו לבקרים, וכמעט נעשה בן־בית אצלנו.

וכמו שצרה גוררת צרה, כן הצלחה גוררת הצלחה. באותו הקיץ, עוד טרם התחלנו בענין הגשר, והנה בא אלינו רבי צדוק בהצעה חדשה. משרד מכס היין בפלך צ’רניגוב בונה בכל ערי המחוז בנינים, הנחוצים בשביל המונופולין של היין, ואת ההשגחה על הבנינים האלה בשלש ערים הסמוכות לעיר הומל מסרה למהנדס העיר הומל. המהנדס, פקיד העיריה, הוא מאנשי שלומו של רבי צדוק כמובן, והיחסים ביניהם טובים עד מאד. האחד נותן תמיד, והשני אינו מסרב ולוקח תמיד. מהנדס העיריה – אדם משלנו. זה לא מהנדס מגליל קיוב, שאין אנו יודעים אותו, כי אם – פקיד מקומי, חתנו של סוחר מקומי מקרב הסטרואוברידצים. והמהנדס הזה בא בכבודו אל רבי צדוק דנן, והציע לפניו כי יסע לצרניגוב, והוא יתן על ידו מכתב, המעיד על בקיאותו ועל ישרו, וכי יקבל עליו את דבר הבנינים העומדים להבנות בשלש הערים, השוכנות ליד מסלת הברזל ההולכות מתחנת הומל. ואולם אין רבי צדוק חושב רשות לעצמו לקחת את העסק הזה לו לבדו, אחר שהוא כבר נעשה שותף לנו בעסקי הקבלנות. לבנו, אמנם, לא הלך אחרי הפדיון של סחורות עץ אשר בבנינים אלה, ואולם היה בזה קצת ענין, שמשך דוקא את לבבי אני. לי היה אח גדול, שגם הוא היה מטפוסם של הקבלנים של משפחת רבי צדוק. אחי זה היה אב למשפחה גדולה, ובעת ההיא ישב בלי עסק, בלי עבודה, בלי פרנסה. ואמרתי: הנה עסק, ויהי הדבר הזה בשביל אחי, המומחה לקבלנות. את ההון הנחוץ לכל העסק הזה נשקיע אנחנו, וברוחים נתחלק שלשתנו: אנחנו, רבי צדוק ואחי.

ואתם בודאי רוצים לדעת אחרית דבר?

מעציב מאד. הגשר לא נבנה כסדר. היה חורף קל, הקרח על פני הנהר היה חלש ודק, והעבודה נמשכה, נדחתה לימי הקיץ, והוצאותיה רבו עד מאד, רבו עד לבלי רוחים בכל העסק. ורבי צדוק כל מומחיותו היתה במתן שוחד למהנדסים ולפקידים, ואלה לא ידעו שבעה, וידו של שותפנו לא עיפה לתת ולחזור ולתת. כל בנין הגשר לא הביא רוחים, וחשבונותיו נתערבו ונשתרבבו בחשבונותיו הטובים של בית־הנסירה, מסחרנו הקבוע. ברכנו ברוך שפטרנו כאשר נגמר סוף סוף בנין הגשר, והוא נמסר בנוי לידי הממשלה. ואולם רבו הצרות והתלאות אשר סבבונו לרגלי העסק של בניני המונופולין. פרשה זו נמשכה שנים על שנים, ואנו טעמנו טעם הקבלנות במלוא מתקה של זו. לא אחת קללנו את היום, אשר בו התודע רבי צדוק אלינו, אשר בו החלטתי להיטיב עם אחי ולתת את העסק הזה לידו, – זה העסק אשר כמעט הצעידנו למועדי רגל. רבי צדוק, נשמתו בגנזי מרומים, רמה אותנו מרמת ערומים, ויתן את לבו לאכול אותנו בכל פה. את כל העסק הציע לפנינו כדבר קטן שהוא רגיל בו לכוננו, לסדרו, לנהלו, לנצח עליו. והוא שלח את אנשיו ופקידיו, קרוביו ובני משפחתו לא־יצלחים כמהו, ואין חולה ואין דואג, ואין מנהל ואין בנין. ומאת בית מסחרנו אשר בהומל נשלחים קרשים וחמרי בנין, והפקידים המנצחים על עבודת הבנינים דורשים כספים לשלם מחיר הסיד והלבנים ולעושים במלאכה. ומקומות הבנין שלשה בשלש ערים שונות, וכל ההשגחה והפקוח הוא בידי השותפים “המומחים” שלנו, רבי צדוק האחד ואחי השני, ואנחנו נוכחים – הה, מאוחר קצת! –, ששניהם אולי מומחים בעניני חסידות וקבלנות־בטלנות, לכל דבר של מה בכך, אבל ידיעותיהם מאפע וכשרונותיהם הבל, ואין עיניהם ולבם אל כל הנעשה. כתבו וחתמו חוזים עם השלטונות בדבר הבנינים, ואינם יודעים מה כתוב שם ומה אשרו בחתימותיהם; התחייבו לגמור לזמנים קבועים את הבנינים, ואינם שמים לב, – והם הן לא יפסידו כלום, אין להם מה להפסיד. ואנחנו, הן לא “קבלנים” אנחנו כי אם סוחרים, ולנו פנקסים וחשבונות, ועינינו רואות וכלות, איך העסקים היפים האלה, שאך לשֵדים הם, מוצצים ויונקים ושואפים ובולעים סכומי כסף גדולים, עשרות עשרות אלפי רובלים. ואנחנו הלא חשבנו את הקבלנות הזו למצערה, לכמות מבוטלת, שברצון ותרנו על שני שלישים מן הרוחים לטובת האנשים, שאף פרוטה נחושת לא השקיעו בזה. והיתה זאת המעט, והנה נפלנו בפח עוד יותר עמוק. מרוב בטול ומבלי תשומת־לב מצדנו, נכתבו החוזים עם השלטונות גם על שמות השותפים שלנו, באופן שהסכומים המרובים שהשקענו בעסק זה היו גם לזכותו של רבי צדוק, ואנו לא היינו יכולים לקבלם מאוצר הממשלה מבלי חתימתו וכתב־אמנה של בר נש זה, השותף שלנו כביכול… מצב מצוין, – וזה נמשך לא יום ולא חודש, אך שנה, שנתים, שלש שנים…

מה לעשות, ומוכרחים היינו להשיב את הנעשה. אז הריקותי אל המערכה את מרצי הנאדר, את פעולתי הנמרצה. הכל היה. רב צדוק הסיר המסוה מעל פניו והתגלה הפרצוף של אוכל יגיע זרים, של עושק חמוץ בגדים. הדברים הגיעו לידי כך, שגם בטל לי פעם את כתב־האמנה, ולא יכולתי אפילו לבוא בדברים עם השלטונות של הבנינים בשמו, והעיקר – לא יכולתי לקבל מהם את הכספים, הכספים שלנו. התקהלו רעים, הכנסנו עורך־דין, וגם עלתה בידי לענין במצב שנברא את המנהל של המכס בפלך צ’רניגוב, והוא הגן עלי עד כמה שהיה הדבר בידו מיד מעול וחומץ. הראיתי כשרון מעשי להתפתל עם “המנוול מבית המדרש”, המתחסד ושבע תועבות בלבבו, והצלתי מפיו טרף. זו היתה עבודה של שנים, של יגיעה רבה, עד אשר סוף סוף נמאס עלינו כל הענין, ועוד היום נשארה שארית מחשבונותינו עם השלטונות מעסק זה, תביעתנו עודנה שמורה בגנזי המשרד בצ’רניגוב. ובשמי ובשם יוצאי חלצי אני מוחל מחילה גמורה על השארית הנתבעת ליורשי בית רומנוב ברוסיא. מחול להם…



 

ח. לתולדות י"ל דוידוביטש.    🔗


כשהתודענו אני וי“ל דוידוביטש, מי שתרגם את “החנוך” של ספנסר והיה מטובי המבקרים של ספרי־הלמוד, שהחלו לצאת בשנות התשעים, והיה אהוב ומכובד על כל יודעיו – הזכיר לי איש שיחי, מכירי החדש, על המכתבים שהיה מפרסם בעתונות הרוסית־עברית בשנות עבודתי גם אני בעתונות ההיא. שמו היה אז – קיבריק. ככה היתה חתימתו, וכך היה נקרא בשמו. אז היה קיבריק זה תושב אודיסא ומלבד עסקו בספרות קצת היה חובש, וממלאכתו זו פרנס את ביתו. אל הספרות העברית הכניס אותו הד”ר י“ל קנטור כשהחל להוציא את עתונו “היום”, ואחרי שהתמחה בתור יודע פרק בחנוך חדל להיות חובש וקבל משרת מורה בתלמוד־תורה אשר בוילנא. אל העיר ההיא הייתי הולך לעתים קרובות לרגלי עסקי, וכמובן לא היה עובר עלי אף בקור אחד מבלי שאתראה עם “אנשי־שלומנו”, י”ל גולדברג ובוריס אחיו וכל בני החבריא שלנו, וגם עם י"ל דוידוביטש, שהיה איש חי וידע לזמר שירי־עם ומושך את הלב לאהבה אותו. שעות רבות היינו מטיילים יחד בסביבות וילנא היפות, ופעם אחת ספר לי את פרטי הדבר, איזה הדרך היה לפנים קיבריק, ואחר כן נהיה לדוידוביטש. בשעה זו נזכרתי על דבר משפט, שהיה לצעיר אחד בסוף שנות השמונים באודיסא בדבר שנוי־שם, וזה היה משפטו של איש שיחי קיבריק־דוידוביטש, בעל המעשה. כל המאורע הזה מענין מאד, ואנכי מוצא צורך בדבר לרשום אותו לזכרון.

י“ל דוידוביטש נולד בוילנא להורים עניים, התחנך בתלמוד־תורה ובקלויז, וכשהגיע לשנות הבחרות הציץ ונפגע. מספרי “מליצה והשכלה” עבר אל השפה הרוסית, והספרות הגדולה הזו לקחה את לבבו ותצור את נפשו כלה. הרוסיפיקציה היתה אז רווחת ברחובות וילנא, שטו בכל לב מעל הפולנית, ול. ליבנדה היה נביא הבחורים האלה. דוידוביטש התמכר לרעיון הרוסיות, קרא בחשק את את הספרות הכל־סלבית, ויהי לאוהב־הסלביות. הצעיר דוידוביטש היה מאלה שפיו ומעשיו שוים, והוא מן ההולכים אחרי רעיון לבם. וכאשר התחוללה התנועה הסלבית בחצי אי הבלקנים באמצע שנות השבעים, ובספרות הרוסית התפתחה תעמולה רבה לצאת לעזרת הסלבים, והגינירל צ’רנייוב נשא נס לכל הצעירים הרוצים להתנדב אל החיל הגואל את הסלבים מידי טורקיה, היה בין המתנדבים גם י”ל דוידוביטש. האכספדיציה לארצות הבלקן טהרה את הצעיר העברי, וענן הסלביות נמחה מעל לבו כעשן. עין בעין ראה את חלאת מין האדם, אשר נאספו אל גדודי המתנדבים אז, שהיו לשמצה בספרות הרוסית הישרה, והוא עזב את להקות המתנדבים וישב למולדתו ויבוא עד קיוב. בהיותו בחו“ל קרא את הספרות הרוסית האסורה, את דברי התורה הניהיליסטית, ונפשו להטה עבודה על שדה המהפכה, העתידה לבוא בסדרי הממלכה. בקיוב היה אז, בחצי השני של שנות השבעים, מרכז הצעירים העברים מאנשי “האמת”, ומשפחת ד”ר יצחק קמינר מגן לכל אלה החדורים רעיונות מהפכה ומרד. דוידוביטש התקרב אל הכנופיא הזאת, ויהי כאחד בהם, ויהי נכון לכל קרבן שהעבודה תדרוש ממנו.

לאגודת המהפכנים בקיוב היו קשרים גם בערי המחוז. והנה נתפס אחד מן המעולים, הפעילים של הכנופיא בעיר טשיגירין פלך קיוב ושמו אותו במאסר בבית הסוהר שם. היה זה חבר אקטיבי, ונחוץ היה להצילו, לשחררו מבית כלאו ויהי מה. ואת התפקיד הקשה הזה לקח על עצמו דוידוביטש. הוא הלך לטשיגירין ויפן אל זקן פקודות הקהל ויחקור מפיו על אודות הצעירים שהשתמטו מעבודת הצבא. נודע לו כי בחור אחד מן המשתמטים בשכבר הימים עזב את העיר ולא נודע מקומו, נסע לאמריקא. שם הנעלם היה קיבריק. הלך דוידוביטש לבית פקידות הצבא והודיע, כי הוא קיבריק, והוא בא למלא את חובתו בעבודת הצבא. במשרד הפקידות הוזמנה ישיבה, הרופאים בדקו אותו, והוא נתקבל אל הצבא. ומפני כי זה היה בסוף החורף, הרבה חדשים אחרי העונה הקבועה לקבלת צעירים לצבא, לכן השאירו את החיל החדש בתוך הגדוד המקומי. החיל הטירון נכנס אל עבודתו, היה כאחד החילים העובדים, ובליל חשך אחד, כשהיה תורו לעמוד על המשמר בחצר בית האסורים, הבעיר אש באחד הבנינים אשר בירכתי החצר. לרגלי הבערה קמה מהומה, ובשעת הבהלה הציל את האסיר ויתן לו ידים לברוח ממאסרו. הכל היה מוכן ומסודר מראש, והוא מלא את תפקידו באופן מצוין. קיבריק נשאר על מקומו והמשיך את עבודתו בצבא. בקיץ הבא הוכרזה המלחמה בין רוסיא ותורכיה, ובין ההולכים אל שדה המערכה היה גם קיבריק. בצבא נכנס אל השעורים לחובשים, בתור חובש עבד בלגיונו מעבר לנהר דונאי, ובשובו מן המלחמה נשא לו אשה והתישב באודיסא ואת לחמו מצא ממקצוע זה – חובש היה.

המלחמה והחיים ומסבות הזמן רפאו אותו, את קיבריק־דוידוביטש שלנו, גם ממחלת הניהיליזמוס. תנועה חדשה, יותר כבירה ויותר קרובה אל לב צעיר עברי, התעוררה בראשית שנות השמונים, – התנועה הלאומית. ובמקוה התוססת של תנועת תחיתנו נמצא גם קיבריק. הוא שלח מכתבים, כמו שאמרתי, אל העתונים הרוסים־עברים, ואחר־כן נהיה לאחד מעוזריו של העתון היומי הראשון, שעורכו היה בן עיר מולדתו, כמעט בן זמנו ותקופתו. מי מבני וילנא של שנות השבעים לא התפאר בי"ל קנטור, בן החזן של בית הכנסת, אשר היה למופת בכשרונותיו המצוינים? קיבריק החל לכתוב עברית ובהצלחה. האיש היה שקדן־מתמיד בלמודיו, למד שפות והלכות שונות, ואת כל אשר החליט ללמוד היה לומד בשיטה, בסדר, מן הקל אל הכבד, עד שידע את אשר לפניו על בוריו. ביחוד היו חביבים עליו ההגיון ותורת החנוך. ההתעוררות הלאומית, הנובעת מתוך רגשי געגועים אל העבר הרחוק, אל מה שהיה לנו בימי קדם, היא עוררה בקרב קיבריק גם געגועים פרטיים – אל מולדתו, אל ילדותו, אל בית אביו, והוא החליט להִגָלות, לשוב אל שם משפחתו הראשון והאמתי, לחדול מהיות קיבריק ולשוב להיות דוידוביטש. וביום בהיר אחד בא אל הקטיגור באודיסא ויודיע לו, כי לא קיבריק שמו כי אם דוידוביטש, ואיננו יליד טשיגירין, כי אם בן עירוני מוילנא והוא מוסר את עצמו לדין.

הוא נמסר למשפט, והחקירה והדרישה נמשכו חדשים רבים. כל הזמן לא היה אסור, ורק השגחת המשטרה היתה עליו. החקירה לא גלתה כל עון אשר חטא בזיוף הזה אשר עשה, ומאומה לא השתמש בו לרעת מי שהוא ולא לטובתו הוא. להיפך: הוא מלא במקום אחר וזר את החובה האזרחית היותר קשה – את חובת העבודה בצבא. וגם השלטון של הלגיון הצבאי שהוא עבד שם הודיע, כי הנהגתו, בימי העבודה והמלחמה היתה הגונה. והשופטים המושבעים לא הכירו באשמתו והוא נפטר מעונש, והשיבו לו את שם־משפחתו מקודם וגם אשרו את זכיותיו בתור חובש, ורשמו את תעודתו – חובש צבאי דוידוביטש. אבל, כאמור, מיום שנכנס אל הספרות העברית חדל להיות חובש, והיתה פרנסתו על הספרות, ויהי גם למורה בתלמוד־תורה בעיר מולדתו. במשרה זו ראה את עולמו, את שכרו חלף עמלו בימי חייו. הוא אהב את ערש ילדותו, ושמח מאד להיות למועיל בחוג האנשים, אשר ממנו יצא גם הוא לאויר העולם. החוג הרשמי של המורים בתלמוד־תורה היה סגור ומסוגר, העין הבלתי נמה של פקידי גליל הלמודים המקומי היתה פקוחה תמיד על המוסד הזה, והמנהל והמורים העובדים בו היו צנומים ושדופים וכלם אומרים רשמיות, קאזיאָנית בלע"ז. אבל זה האיש דוידוביטש ידע להפיח רוח חיים בכל העצמות היבשות האלה, להעיר ולעורר את חבר המורים, כי יחדלו להיות אך טבלאות־של־כֵפל ולוח הנטיות של פעלים, וכי ידעו את העולם הסובב אותם, ואת העולם הזה, ביחוד העולם היהודי, יתנו גם בלב חניכיהם. בת־צחוק עוברת על שפתי עתה לזכרון מאורע אחד. אל חדר מלוני בוילנא בא דוידוביטש בבקר השכם, ואנכי עוד במטתי. הוא ספר לי, כי הנה הוא שב מאספת המורים אשר בתלמוד־תורה. הישיבה החלה אמש ונמשכה עד אחר חצות. אז הציע לחבריו לשלוח להביא מבית־המרזח הקרוב אילו מטעמים לסעודה קלה. הוא בעצמו היה השליח, והוא הביא מאשר מצא, וגם בקבוק קטן יין שרף. המורים המסובים טעמו מן המזג, קנחו במטעמים. היו רעבים ועיפים וגרונם נחר מן הוכוחים. זה היה בליל מוצאי השבת, והאנשים לא אכלו מן הצהרים. אורו עיניהם, והתיאבון בא עם הבציעות הראשונות. דוידוביטש הלך שנית והביא מכל טוב, וגם בקבוק מלא חדש. הריקו גם אותו, ומאשר לא נודע הובא אל החדר כנור, ודוידוביטש יודע לנגן בו. ששו ושמחו ורקדו עד אור הבקר, וזה עתה הוא שב משם. “אני בטוח – אמר לי – כי המורים יתבישו מחר להביט איש בפני אחיו, ואני שמח כי “הכשלתי” אותם. יטעמו גם המסכנים האלה טעם “חטא”, טעם החיים. הוי, עד כמה אני שונא את הקאזיאניות, את הציץ הרשמי שעל כובע המורה!..”

ובחדר הסמוך במלוני נמצא אז אחי הגדול, איש חסיד מעולמות העליונים של החסידים. הוא שמע את כל הדברים אשר ספר דוידוביטש בדבר הסעודה בחדר המורים. לאחי החסיד לא היה דבר עם האנשים משלי, הסופרים ואנשי “חבת ציון” וכדומה הבאים לבקרני. ואולם הפעם לא יכול התאפק, ויבוא אל חדרי מלא התפעלות כלו. “אחינו אתה – קרא אל דוידוביטש – חסיד אתה כמונו, חי נפשי”…

ואמנם נפשו של דוידוביטש להטה אש תמיד. הוא לא נשאר בוילנא ימים רבים. הקרח הנורא של הרשמיות, שהיתה נטויה על חבר המורים, חניכי האינסטיטוט למורים בוילנא, דכא מאד את רוחו הסוער. גם מאורעות חייו ההומים והמלאים פגעים ומחסור לא עברו מבלי להשאיר רשומים עמוק עמוק במבנה גויתו. הוא היה צנום ורזה והשחפת ארבה לו, וגרונו נלכד בשחיתותיה. הוא עוד זכה לשמוע את התקיעה הראשונה משופרו של הרצל, ועל פי הזמנתי תרגם את נאומו אשר נשא בלונדון לפני המכבים. היה מלא תקוה, ושש לראות את גלי רעיון התחיה מתעוררים מעֵבר לגבולות אירופא המזרחית, באירופה החפשית, במקום שיודעים ומכירים מה זה רעיון ואיזה הדרך להגשימו בחיים. –

בפעם האחרונה נפרדתי ממנו באודיסא. זלמן אפשטיין הודיעני כי דוידוביטש שוכב בבית החולים העירוני, ומחלתו אנושה. הלכנו שנינו לבקרו, ומצאתיו חולה מאד. שחפת הגרון היתה בכל תקפה. הוא כמעט לא יכול לדבר. גם אני לא הרביתי שיחה. נפרדנו וחפצתי לנשק לו, אך הוא לא נתן לי לעשות כזאת: סכנה, פן תדבק בי מחלתו. ויצאתי מבית החולים כאדם השב מבית הקברות… לא ארכו הימים ודוידוביטש הלך לעולמו.

בכתבי הזכרונות של המהפכה הרוסית נזכר גם השם ל. דוידוביטש בין הצעירים המשתתפים בה. בשנות השבעים למאה העברה היה היה דוידוביטש, ונעלם מעל האופק של העבודה המהפכנית. נעלם מפני שהיה לקיבריק ונתפכח ושב להיות דוידוביטש אחר, של מחנה ושל דגל אחרים.



 

ט.“השׁחר” לעֻמת “השלח”.    🔗


היה קיץ תרנ"ו, ואנכי התרחצתי במי ים־המלח קויאלניק שאצל אודיסא. עתות פנויות היו לי שם לרוב, ומכירי בן־אביגדור, בעל “תושיה”, היה שולח לי את הספרים שהוא מוציא, כדי שיהיה לי חומר קריאה למלא את הזמן. בין יתר הספרים שלח לי למקום רפואתי את הספר החדש של בריינין “תולדות פרץ סמולנסקין”. מזמן לזמן, בימי ההפסקה בין האמבטאות, הייתי הולך לאודיסא הקרובה, הייתי מבקר את בתי האנשים “שלנו”, ואת אחד־העם בראשם. זכורני, זה היה בליל תשעה־באב, בכונה באתי ליום ההוא העירה, כדי לבקר בבית התפלה. יחד עם אחד־העם הלכתי לבית הכנסת של הברודים שם. בן אנכי לעמי, ואת שמחתו ואת אבלו ינקתי יחד עם חלב אמי, וזה הלא יום תשעה־באב, יום אבל־עמי הגדול. ובאתי בכונה העירה, אל כתלי בית הכנסת, בית האֵבל ביום ההוא. והנה הצירימוניה של ליל תשעה־באב, ליל זועות זה, בבית הכנסת המלא קישוטים וקירותיו מכוסים צעצועי צבע כעין תיבות־סוכריות, פעלה על שנינו, עלי ועל אחד־העם, כמעט פעולה אחת, מושג של רקבון של קדושה, טומאה שבהוד. זכרתי את היגון האמתי של בתי־התפלה הישנים, הזכרתי על פי השתלשלות הרעיונות, את המחזה בסוף הספור “נקם ברית” של סמולנסקין, את הרושם המזעזע שעשתה אמירת־הקינות על בן־הגרי, גבור הספור ההוא, הצעיר שהיה חניך ההתבוללות וכלו ספוג טמיעה. את המחזה הזה תאר סמולנסקין באמנות רבה, והספור הקטן הזה היה חביב מאד על סמולנסקין והתפאר בו לא על חנם. באותו מעמד ספרתי לאחד־העם על דבר ספרו של בריינין. זה היה בעת שאחד־העם נגש לעריכת “השלח”, והזמין גם אותי להשתתף בחוברת הראשונה. ובלילה ההוא החלטנו, שאכתוב על אודות הספר הזה, תולדות סמולנסקין, בשביל החוברת הראשונה של “השלח”.

וכך קרה כי אנכי, אחד מסופרי “השחר”, שנקרא לעבודת “השלח”, בחרתי לי לנושא מאמרי הראשון את סמולנסקין, את ספר תולדותיו, ערך פעולתו בספרותנו, ערכו של הירחון הראשון בעברית אשר יצר. ואולי – לא מקרה היה הדבר הזה. לא מקרה, כי, אמנם, בירחון החדש הזה חפצנו אנחנו, קוראי “השחר” הנאמנים, לראות מעין “תחית המתים” וקוינו, כי גם “השלח” יצא בצבאותינו כמו שהיה בשעתו מפקדנו ירחונו של סמולנסקין. אני בטוח, כי לא רק אנחנו, הקוראים הצעירים לפי הערך, אך גם “המשכילים” מן הזקנים, ובהם גם רבי ק"ז ויסוצקי, – גם להם היו געגועים טמירים אל חוברות “השחר”, ואל תרועות מלחמתו.

והנה יצאה החוברת הראשונה… לא זה הוא הקול, לא זאת היא תנופת־היד, לא אלה הן הפקודות של השליט!.. זה לי חמשים שנה מאז קראתי את “פתח דבר” של החוברת הראשונה ל“השחר”, ואני עוד לא שכחתי את הלהבה, אשר ראיתי בין השיטין, עודני רואה את הקול. הוא, סמולנסקין, נגלה אל קוראיו ואל חכו שופר להשמיע תרועת מלחמה. כארי הגיח אל הקוראים וכלביא הסתער על “אויביו”, אשר ראה אותם פנים אל פנים, הרגיש בקרבתו את ישותם, ויקרא להם בשמותם: חנפים, מתקדשים, בוגדים, ויודיע לכלם מראש כי הוא אשר יטה את ידו הקשה עליהם, כי ירַאה את נחת זרועו לכל הצבועים באשר הם שם, באשר תמצאם ידו. פתח־דברו של סמולנסקין היה מלא מבטאים מפוצצים, קולות תרועה ושברים, כלו אבק־שרפה ואש מתלקחת. דברים כאלה יוכל לכתוב רק איש מלא רגש, רק איש המאמין אמונה שלמה כי הצדק אתו, בטוח בצדקת המפעל שהוא הולך לעשות. הוא רואה לפניו עין בעין את השוטנים ואת המפריעים, אבל הוא יגיח אליהם בסערת מלחמה, יקהיל עליהם קהלה גדולה, ובהמוניו יכריעם תחתיו. והוא אומר: “לכן קראתי גבורי לאפי”, והוא בטוח כי הגבורים ישנם, הם אך נרדמים על כידוניהם, ולקולו יתעוררו, ויתיצבו אל תחת דגלו – והנצחון בטוח. והמפקד נתן קול עוז, ואל סמולנסקין התלקטו כל אלה מן הצעירים, אשר הרגישו כמהו, אשר האמינו ביושר מעשיהם ומחשבותיהם כמהו, ואשר משאת־נפשם היתה המלחמה, לפעמים, לשם מלחמה.

ולעומת זה – דברי אחד־העם בפתח החוברת הראשונה בשם “תעודת השלוח”, ודוקא, מאיזו סבה, מלא ואו… בשורה הראשונה מדברי “תעודת השלוח” כבר אתם שומעים את המלים “כמדומה לנו”, ילדי הספק, פרי אי־האמונה בצדקת הדבר ההולך ונעשה. אדם הולך לבנות בית לעם, – והוא אינו בטוח, אם יש באמת צורך בבנין ההוא, אם ישנו העם, שבשבילו יבּנה הבית. “אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו ושרבים מרגישים בחסרונו”. “כמדומה לנו” זה, היה בעיני אות ומופת, כי בראש הירחון החדש עומד איש אחר לגמרי מסמולנסקין, והמבטא הזה אופיי הוא מאד ומסמן בדיוק את שלטון השכל, שאחד־העם מצטיין בו. סמולנסקין לא ידע ספקות. הוא האמין בצורך הגדול, בנחיצותו של “השחר”, בכשרונותיהם של הסופרים העברים. ואולם “השלח” לא האמין הרבה בכשרונותיהם של אלה. אחד־העם לא בוש לאמר בפירוש, כי לא כל בעל לשון מוכשר לכתוב מאמרים, והוא השמיע והדגיש את האמת הידועה, כי הפובליציסטיקה, בהיותה חכמה ומלאכה כאחת, דורשת מאת העוסקים בה השכלה כללית רבה, כשרון וטעם ספרותי, ואין צריך לאמר ידיעה רחבה בפרטי הנושא של כל מאמר וביסודי החכמה המתיחסים אליו. והודיע מפורש, כי מי שיש לו הידיעות והכשרונות – יבוא ויעבוד “כנפשו ובלבבו”. בהפך מן “השחר”, אשר פתח את שעריו לרוחה לכל בעל־לשון, אם אך השמיע את דבריו ברגש וברגזנות, אם אך ידע לזעזע את הלבבות ולהרגיז את העצבים, – דרש “השלח” מאת סופריו “דברים הנאמרים בדעת, בלב תמים, שלא על מנת לקנטר”.

בחוברות “השחר” משל הרגש, בעת אשר ב“השלח” שלט השכל. התקופה של עשרים ושמונה השנים, מן תרכ“ח עד תרנ”ו, לא עברה על פני הספרות העברית מבלי רשומים ניכרים ועמוקים מאד. קהל הקוראים, הקהל העברי, התרומם לגובה נכבד, וזה השפיע גם על יחסיו של קהלנו אל שני הירחונים שלנו. הקהל הקורא התיחס אל “השלח” במתינות, הרבה יותר קר מן היחס, שהקהל ההוא הראה אל “השחר”. בימי “השחר”, ביחוד בשנים הראשונות שלו, היה חזון מלה חיה וחפשית יקר מאד בקרב הצבור העברי, אשר כמעט לא קרא בשפות אירופיות, ובחיי הצבור של העולם הגדול לא השתתף. ולכן ראה כעין “גלוי שכינה” בחוברות “השחר”, במאמריו המלאים סער ומרי, בציורי סמולנסקין ובשירי י"ל גורדון, המלאים מחאה נמרצה נגד החיים ותעתועיהם. אבל במשך הדור האחד נשתנו החיים ברחוב היהודים תכלית שנוי. היהודים התחברו אל העולם הכללי ויפלסו להם נתיב אל העולם הגדול הזה גם מבלעדי הספרות שלנו, העברית. כבר מלא הצבור כרסו בספריות עם ועם, ולא מפי הסופרים העברים הוא חי, ולא אל דבריהם ופקודותיהם חכה לדעת מה יַעשה ומה יֵעשה. הקורא העברי שמח על “השלח”, שלא נפל בערכו מירחונים בדומה לו בספרות העמים, אבל לא נכנע תחת השפעתו ולא מהר לתת את צוארו בעול הירחון החדש הזה, אם כי במקצוע היהדות שמע הקורא פה לפעמים דעות חדשות ורעיונות חדשים, שלא הורגל בהם גם באכסניאות של שפות נכריות.

והיחס הזה נראה על פני הסופרים־העוזרים, שהם באמת תמיד גם “הקוראים הנכבדים” של כל עתון עברי. הם לא חפצו לתת את צוארם בעול הירחון החדש, ביחוד בעול העורך החדש. גברה ההתמרמרות ביחוד בין הסופרים הזקנים, שהיו תמיד אורחים רצוים בכל המערכות העבריות ונחשבו תמיד לעמודי התוך של כל עתון חדש. בתוכם הייתי גם אנכי. קשה היה לי להשלים עם הרעיון, שהנה זה האיש “אחד העם”, שלפני לא־הרבה שנים היה רק קורא, ואולי גם מקוראי מאמרי אני, – עלה עתה ויהי לעורכי. כשנכנסתי ל“השלח” היה לי מאחורי נסיון ספרותי של עשרים שנה. רגיל הייתי, שעורך “השחר” היה מדפיס כל מה שהייתי שולח לו, ועוד בהיותי עלם צעיר כבן עשרים שנה “חצבתי להבות” על עמודי “השחר” כנפשי שבעי. וככל אשר הרביתי מליצה, וככל אשר הוספתי והגדלתי לשלוח חצים אל מתנגדי, כן מצאתי יותר חן בעיני העורך. והנה העורך החדש הזה, אשר גם על פני חוץ לא נודע עוד בעת אשר לי כבר יצאו “מוניטין” של סופר, מרשה לעצמו לבלי לתת לי לקנטר את מי שאני חפץ! והתקצפתי והתרגזתי וכעסתי, וחליפת מכתבים היתה בינינו בדבר מליצה אחת במאמרי הראשון בחוברת הראשונה, אשר שלח בה, במליצתי הנחמדה, את ידו הקשה ויסירנה בלי רחם. ונודע לי מפי הסופרים מכירי, שהעורך הזה הוא איש קשה ועומד על דעתו, מוחק וגורע ומתקן ואין אומר השב. אבל גם זאת נודע לי בהמשך הזמן, כי כשבאו הסופרים “שסבלו” מאת העורך, לשוב ולהדפיס בעצמם את הדברים שנתפרסמו מקודם ב“השלח”, הניחו בהוצאה החדשה את כל “הקלקולים” שהכניס אחד־העם. ונודע לי מן הנסיון שלי עוד דבר אחד, – מדה יפה, שלא היתה כלל בעורכים העברים, וביחוד בעורך “השחר”. הסופרים היו תמיד אסקופה נדרסת תחת רגלי האדון העורך. תשעה חדשים חכיתי לתשובה מאת סמולנסקין אחרי ששלחתי אליו את מאמרי הראשון שנדפס, אם כי שכר סופרים לא קבלתי, כמו שלא היה משלם לשום סופר. לעומת זה אחד־העם הוא אציל ועדין וחן וחסד על שפתיו, והוא נוח לסופריו ועוזריו, נוהג בהם כבוד, אינו נותן אותם לחכות לתשובה על מכתביהם, וגם מודיע להם את הנעים ואת המועיל להם לדעתם. אחרי צאת החוברת הראשונה כתב אלי: “הנני חושב לי לחובה להודיעך” כי שבוע זה קבלתי מכתב מאת פרופסור ד. קויפמאן מבודאפשט, ובו נמצאו דברים אלו: “דעם גלאֶנצענדען פערטהיידיגער סמאלענסקינ’ס דריקקע איך אים גייסטע דורך זיע דיע האנד, איך האבע זיינע שטראֶמענדע בערעדזאמקייט אין פאללען ציגען גענאססען אונד אין זיינער שפראכע דען הויך מיינעס פערעוויגטען גראססען פריינדעס פערשפירט. שרייבען זיע איהם פריינדליכסט אין מיינעם נאמען, דאסס ער געראדע דאראן געהען מאֶגע, אונז איינע ביאגראפיע סמאלענסקינ’ס צו שענקען. איך וילל איהן מיט אללען מאֶגליכען מיטטהיילינגען אויס אונזערעס פריינדעס קרייזע (זעליגמאן, העללער, ד. מיללער א. ז. וו.) אונטערשטיצען. מיינע בריעפע פערלאנגע איך פאן בריינין נאך הייטע צוריק”.

אנכי עד מהרה השלמתי עם אחד־העם. סוף־סוף את חנוכי, את בגרותי הספרותית קבלתי במערכות אירופיות, וכאיש רגיל בעבודת הסופרים למדתי את דרכי העורך החדש, ועשיתי לו מטעמים כאשר אהב הוא. אחד־העם היה אומר לי, שבכתבי ידי אין לו עבודה רבה כדי להכינם לדפוס. אבל לא השלמו לו מן הסופרים הזקנים ביחוד. הרבה “צרות” היו לו, למשל, מאת א. ש. פרידברג או ש. פ. רבינוביץ, הזקנים שבספרותנו. הם שלחו לו מבכורות מליצותיהן ומחלביהן, והוא – השיב להם את מנחותיהם, או כל כך “קלקל” אותם בתקונים ומגרעות, השמטות וקצורים, עד אשר המסכנים לא הכירו כמעט את ילדי רוחם; וילונו, ויכעסו, וימררו את חיי העורך. “קצתי בחיי מפני סופרי ישראל” – כתב לי פעם אחת, ותמיד התאונן שאין בקרבנו סופרים, המוכשרים לעבוד את עבודתם בכשרון ובאמונה. הוא השתדל לאסוף אל תחת “השלח” את בעלי השכל, הכשרון והדעת; אבל רבים מאשר היה בהם חכם ונבון ואיש כשרון בזמננו כבר עזבו את רבצם בשדה הספרות העברית, וילכו לרעות בשדות אחרים.

אנכי הייתי עוזרו הקבוע של “השלח” כל הימים אשר היה אחד־העם עורכו.



 

י. אל הקונגרס הראשון.    🔗


ובאותו הקיץ שאני עומד בו, קיץ תרנ“ו, נגלה הד”ר תיאודור הרצל… קו אל קו, נקודות נקודות התקבצו ומעל הבמה היהודית נראתה לעינינו תמונה, אשר עוד טרם ידענו את גזרתה ואת בנינה. הקשרים בין המערב ובין אחינו שברוסיא היו אז חלשים מאד, ולא יכולנו להכיר ולדעת את האנשים אשר לנו באירופא המערבית, את האנשים הצבוריים, אף כי את החכמים ואת המלומדים שבאחינו המערביים ידענו היטב. הידיעות המקוטעות אשר באו אלינו בדבר הרצל דברו אך מעט אל לבותינו. פיליטוניסט, סופר־עוזר בעתון יומי בווינא, מי שהיה סופר פוליטי מסביב להיכל הבורבונים6 בפריז, – המלצות כאלה לא היו בהן הרבה לקשור כתרים מיוחדים לראשו של הנגלה אלינו. לאט לאט נתבררה התמונה יותר. הפיליטוניסט “קונץ” (כנויו הספרותי של הרצל בעתון “נייע פרייע פרעסע”) הוא סופר בעל כשרון. הוא – דוקטור למשפטים, והמחברת “מדינת היהודים” שפרסם נכתבה ביתרון הכשר. נפוצו שמועות על יחסים של זה אל הברון הירש, אל הברון רוטהשילד, שמועות חיוביות וגם שליליות. ספרו שהברון הירש התיחס בחבה אל הצעותיו ורעיונותיו של הרצל, אבל מן הסביבה של הברון רוטהשילד, שמרכזה היה אליהו שייד, נפוצו שמועות רעות בתור תוצאות הפרסום שעשה הרצל לרעיונו. נאומו של הרצל באספת המכבים בלונדון הגיע אלינו, ואני אז באודיסא מתרחץ במי הלימן, ועפ“י הסכמתי עם מר ברבש תרגם את הנאום לעברית הסופר י”ל דוידוביטש. השמועות השליליות מפעולות הד“ר הרצל בקיץ ההוא, השמועות הנובעות מחוגי “הנדיב הידוע”, מצאו להן הד גם בעתונים העברים, ובאחד מגליונות “הצפירה” תקפו את הד”ר הרצל, והיה מוכרח גם להשיב על ההתקפה.

ואולם בקיץ הבא, החל מאביב תרנ“ז, החלה ההרצליות לקבל תמונה יותר מוחשית. פשטה השמועה על־דבר קריאת קונגרס, שעוד טרם ידענו טיבו של זה. מכתבים בדבר זה באו גם אלי “בשם הועד המכין ובשם הד”ר הרצל” מאת הד“ר מ. אהרנפרייז. זה היה אדם, שהתמחה אז כבר בתור סופר עברי בעל כשרון. במכתביו אלי הדגיש הכותב את ערכו של הקונגרס הנקרא גם בשביל עניני הספרות העברית. אך לפני שנה אחת נגלו על אופקי התנועה הלאומית שני המאורות הגדולים של הקונגרסים, הרצל ונורדוי. יהדותו של זה האחרון היתה בעינינו כלה תגלית, הפתעה שלא ידענוה, ורבי יהושע בר”י סירקין בא אז מפאריז והודיע בהמליץ, כי אמנם הוא התודע בבירת צרפת אל הסופר הנודע מכס נורדוי, והוא איש יהודי ושמו שמחה־מאיר בן אשר, ויהי הדבר לנו לפלא. את הידיעות על דבר חיי אחינו וגדולינו במערב אירופא היה ממציא בתקופה ההיא בשביל הקוראים העברים הסופר ראובן בריינין במכתביו בהמליץ ובמאמריו בלוחות “אחיאסף”, אבל דרכו של הסופר ההוא היתה לא להיות נבהל למראה כל אור חדש ולשפוט למראה עיניו ולא למשמע אזניו. ידיעותינו על אודות אלה, שנעשו, אחרי הקונגרס הראשון, לדַבָרי האומה ולמנהיגי התנועה הלאומית, היו עוד אז קטועות ובלתי ברורות. בקיץ תרנ“ז כבר גמל הרעיון, והד”ר הרצל כבר יסד לו שבועון מיוחד לשם זה, ולהמפלגה העתידה להברא קראו בשם “ציונים”. גם עם העיר וינא היתה לנו כעין מסורת לאומית מימי פרץ סמולנסקין והאגודה האקדימית “קדימה”, וגם שמענו כי משיָרֵי אנשיי “קדימה” עוזרים על יד הרצל. השמועות היו קצת סתומות, דברים ברורים לא הגיעו אלינו, כי מן הלאומיים ברוסיא, כלומר “חובבי ציון”, רק מעטים מאד שבאו בחליפות מכתבים עם הד“ר הרצל ועם עוזרו הראשי אז, הד”ר מ. אהרנפרייז, שהיה אחר כך גם המרצה על דבר הספרות העברית בישיבות הקונגרס הראשון.

וכאמור הזמין אותי הד“ר אהרנפרייז לבוא ולהשתתף בקונגרס. על ההזמנה עניתי בשלילה. אנכי לא חפצתי ללכת וגם לא יכולתי. לרגלי מחלתי שנחליתי לפני שנים אחדות הייתי מוכרח לבלות אחדים מחדשי הקיץ במקומות הרפואה, ולא יכולתי להרשות לעצמי לנסוע גם אל הקונגרס, – עבודה צבורית מיגעת בשר ונפש כזו. מלבד זה, בלבי אני בטלתי את היש הפנימי של האספה הזו, שמחולליה נתנו לה שם גדול ונכבד “קונגרס”. רחוק היה מלבי הערך הגדול שקבל אותו הקונגרס אחר כך, וחשבתי את כל הענין הזה לאספה רגילה של “חובבי ציון” מיודעינו, ורק בתמונה אירופית. התמונה תהי חדשה, סביב יהיה הוד והדר, “תפים ומחולות”, – אבל התוכן יהיה אחד. בעיר קטנה שבתחום המושב ברוסיא – כך היה מהלך מושגי ע”ד השתלשלות הענינים והאספות – מחליטים צעירים אחדים ליסד להם אגודה לישוב א“י, וגולת הכותרת של עבודתם להזמין חותם עם מגן־דוד; בקהלה יותר גדולה – בוחרים ועד עם יו”ר ומזכיר; באודיסא – עורכים ספר תקנות בלשון המדינה ומאשרים חברה אצל הממשלה. ואולם באירופא – כל החותמות והועדים וספר התקנות והרמנא מאת הממשלה אינם עוד מספיקים. באירופא דברים כאלה נעשים בפרסום ובקולי קולות, מצלצלים בפעמונים ומיסדים עתונים וקוראים לאספה רבתי, אשר שמה יקרא קונגרס. בתור מחזה אמנם מענינת היתה אותי האספה הזאת, האופי האירופי של אספת חובבי ציון, אבל לתוכן מיוחד ומענין לא קויתי, ולשם סקרנות גרידא אין אני הולך לסכן את בריאותי אחרי חק האמבטאות במקומות הרפואה. ולהד“ר אהרנפדייז כתבתי, כפי שאני זוכר, גם נמוק אחר. אמנם נכספים אנחנו, חובבי ציון ודוגלי התחיה ברוסיא, לראות במחזה הנהדר של אספת אחינו בני מערב אירופא לשם עבודה על שדה הלאומיות העברית; אבל הן לא לשם זה מזמינים אותנו אל הקונגרס. קוראים אותנו אל הקונגרס מפני הערך המיוחד, שנותנים להשתתפותם של האנשים, אשר להם כבר נסיון בעבודת הישוב הארצישראלי, קוראים את אלה, שמהם יצאו העובדים הראשונים הפעילים – בני ביל”ו, חובבי ציון, בני משה, אשר כל העבודה הלאומית לא חדשה להם. אבל הלא ידענו גם ידענו, כי לא כאודיסא ווינא, וכי בקונגרס אירופי נהיה אנחנו האחרונים. שפתנו הרוסית, שבה אנו גוברים חיל, לא תצלצל באולם הקונגרס, ולא על נקלה ימצאו אנשים מקרבנו את ידיהם ואת רגליהם בכל הנמוסים והתכונה הרבה של מנהגי אירופא. עלינו יהיה איפוא להיות בתוך כל השאון של הקונגרס אך פסיבים, שומעים, צופים, וכל פרי ישוה לו לא תשא השתתפותנו בתוכו.

ועוד מביתי, מהומל, הודעתי בהחלט להד"ר אהרנפרייז, כי אנכי לא אוכל לבוא לבזיליאה להשתתף בקונגרס.

ירחי הקיץ ההוא האחרונים עשיתי באודיסא להתרחץ בים השחור. משכני היה בבית רעי, ההיסטוריקון שמעון דובנוב, שהלך בקיץ ההוא לשוייץ. באודיסא חזקו דברי אנ“ש שם גם עלי גם על אחד־העם ללכת אל הקונגרס. לא רק בני ליוברסקי ויתר “החסידים” הנלהבים של אחד־העם, אך גם הקרים והמתונים כמו הסבא מנדלי ורמ”ל ליליענבלום דברו על לבי ללכת אל הקונגרס. הנמוקים היו, בראש ובעיקר, לשמור על הקיים, על מה שרכשנו בעבודתנו עד עתה: בארץ־ישראל במקצוע הישוב החדש, ובגולה – בהסתדרות הכחות הפועלים לטובת התחיה. הסיסמא שלנו היתה: לשמור על הנמצא, לא לסתור את הישן טרם עוד יבָנה החדש. בהיותי בן המסורת העברית וחניך “השחר”, מאלה אשר הרימו באהבה ובגאון את דגל התחיה הלאומית בתקופת השבועון “ראזסוויט”, הייתי מביט תמיד בפחד אחרי כל הופעה חדשה בתנועתנו, פן ואולי חלילה תזיק לאותן העמדות, אשר רכשנו לנו בשטחי התחיה. ואם כי אף רגע לא אבדה ולא תאבד לעולם אמונתי בנצחונו המוחלט של עניננו, רואה אני, בכל זאת, תמיד חובה לעצמי להגן על העבודה שכבר נעשתה מכל מכשול ופגע, אשר ישימו על דרכנו לא רק השונאים והמתנגדים, אך, בעיקר, הנכונים לבוא לעזרתנו. את הרצל לא ידענו. ובכל היהדות שבאירופא המערבית לא האמנתי. עינינו ראו ברוסיא את כל הרקבון הלא־יהודי, שהכניסה ההשכלה מולדת ברלין לתוך היהדות שלנו, ולפני עיני רוחי רחפה היהדות האירופית והיא כלה נגועה צרעת ההתבוללות ועל כלה חרותה הכתובת הנוראה של דנטה על שערי התופת: Lasciate ogni Speranze, ומי הם האנשים האלה השולחים את ידם אל דגל תחיתנו, תקותנו הגדולה, ומה הוא השופר החדש, הנקרא קונגרס, אשר בו יתקעו לחרותנו? מעטים ודלים כחותי בבנין, במערכות מלחמה; ואולם להיות נצב על המשמר, להחזיק מעמד – חובה זו אין איש פטור הימנה. התאספנו פעמים אחדות, התיעצנו על כל מה שיכול להיות שם, והחלטנו כי באמת לא מן החכמה היא לתת את הרעיון היקר לנו, רעיון התחיה וישוב הארץ, בידי אנשים שאין יודע את תמולם, מאין הם באים ולאן יוליכו את הקהל שלנו. והשפעתי גם על אחד־העם כי ילך גם הוא.

גם מעיר מושבי אז, מעיר הומל, המטירו עלי מכתבים לבלי לסרב וללכת אל הקונגרס. הד“ר הרצל שלח אז לרוסיא צעירים אחדים לעשות תעמולה לרעיון הקונגרס ולהכין את הלבבות לקחת חלק בו. להומל בא אז מר בוכמיל, והוא אז מצעירי הסטודנטים בצרפת. בקיץ ההוא התישב בעירי הד”ר צבי בן יעקב ברוק ז"ל, שהיה במשך הזמן גם חבר לועד הפועל וגם מורשה של אחד הגלילות. בוכמיל וברוק הלהיבו את הלבבות בהומל, הקהילו אספות מכל משכילי העיר וחשוביה, ואנכי קבלתי מעיר מושבי מאת ידידי ואנשי בריתי בקשות ומנדטים ללכת בשם חובבי ציון בהומל אל הקונגרס בלי כל טענה ודחוי. התנועה הציונית בהומל היתה סואנת ורועשת, והדברים הגיעו גם עד אזני אמי הזקנה – ברוך לי זכרונה לעולם –, והיא כתבה אלי ותפצר בי, שלא יכבד עלי הדבר וכי אמלא את בקשת הבוחרים בי. “כי הואיל ה' לעשות טוב לישראל, – כתבה אלי – וגדולי עמנו מתאספים ליסד מלוכה עברית, חֲפֵצָה אני, כי בני לא יהיה האחרון למעשה הגדול הזה, וכי מקומך לא יפקד. ומה שנוגע לבריאותך היקרה בעיני מאד, הנני בטוחה באלהים כי ישמור לכתך בדרך, וברכתי, בני, תלוה אותך באשר אתה שם”. וגם משפחתי ובני ביתי, שמסעותי הצבוריים לא הרהיבו אותם מעולם, עוררו אותי בפעם הזאת ללכת אל הקונגרס, ורק הפגיעו בי להזהר ולנסוע במחלקה הראשונה ולבלי לחוס על הוצאות יתרות.

נוכחתי, כי את נפש רבים אני קובע, אם אחדל ולא אלך אל הקונגרס. ביחוד, השפיע עלי מכתבה של אמי עם כל ההוד של התמימות הקדושה והגאון הטהור של לב־אם. כל ההכנות בדבר תעודת המסע לחו“ל נגמרו ע”י הטלגרף, והחומרות היתרות הוסרו בעזרת מתנת־שוחד לא גדולה בלשכת מושל עיר אודיסה, – ויצאתי לבזיליאה.



 

יא. הצירים הרוסים.    🔗


אנחנו, הצירים אל הקונגרס מערי רוסיא, לא ידענו איזה יחס תקבע הרשות הרוסית אל ההולכים אל הקונגרס. כל תעמולה של חברת חו“ל אסורה היתה ברוסיא תמיד, ויהודי רוסיא לא היו יכולים להרשם אפילו במספר החברים של “כל ישראל חברים” וכדומה החברות העוסקות בעניני כלל ישראל. והנה אנו הולכים אל קונגרס ישראלי, קונגרס פוליטי, ושם נופיע לא בתור אנשים פרטים, כי אם כמורשים של אגודות וקהלות, בעת שאותן האגודות והקהלות אינן יכולות להיות בנמצא כל זמן שלא נתאשרו מאת הממשלה. ורבים מאתנו פחדו, פן תענוש אותם המשטרה בשובם לרוסיא. בהיותנו בבזיליאה, זוכר אני, דחה הסופר בן־עמי את הצעת המסדרים להושיב את אחד־העם ואת בן־עמי בתוך הנשיאות של הקונגרס, פן יבולע בזה לחברת “חובבי ציון” האודיסאית, מפני שאחד־העם היה אחד מסגני החברים של הועד האודיסאי. בגלל זה היו הצירים ההולכים אל הקונגרס באים אל תחנות המסלה וסתר פנים להם, כאנשים ההולכים סתם לחו”ל, בפרט שהימים ימי קיץ, ואנשים ברוסיא רגילים לנסוע למעינות הרפואה. בעגלות הרכבות נזהרו ולא דברו על אודות הקונגרס, אם כי עינינו הבוחנות הבדילו את הצירים מבין יתר ההמון הנוסע וציר את רעהו הכיר כרגע.

אך עברנו בשלום את הגבול והמסע שם את דרכו על פני אדמת אוסטריה, התודעו הצירים איש אל רעהו, ומעט מעט התקבצו הצירים הנוסעים אל עגלה אחת וימלאו את כל ספסליה, והרחקנו את יתר הנוסעים בשאון אספותינו והמון הוכוחים שלנו. באנו לוינא, שהיא כלה היתה בעינינו אך כעין פַרְוָר לרחוב התורכים מספר תשעה, בית מרכזנו הראשי. הקבוצה שלנו סרה למלון “נציונל” שבשכונת עיר־ליאופולד. את השכונה ואת שם המלון הזה ידעתי, כי בשכונה זו גר המנוח פרץ סמולנסקין, ובבית הקהוה של המלון הזה כתב הרבה פרקים מספריו. גם אנכי הייתי מבלה שעותי הפנויות בבית הקהוה הזה, ואז, רק שתים עשרה שנה אחרי מותו של הסופר החביב עלי, ויש אשר מעל קירות בית הקהוה ומעל רהיטיו ירדו עלי זכרונות וחזיונות, מסגרת לתמונת הסופר שרחפה לנגד עיני…

במשרד המרכזי אשר ברחוב התורכים 9 № התודעו איש אל אחיו הצירים הבאים. סדרים מצוינים לא מצאנו אז במשרד ההוא, כי כאשר באנו לוינה, כבד יצאו מן המשרד כל המזכירים והפקידים, לגיון הצעירים אשר אסף הד“ר הרצל אל תחת דגלו. אספנו ידיעות על אודות אלה, שכבר עברו דרך וינה אל הקונגרס, אבל מכיון שגם הד”ר הרצל כבר עזב את וינה וילך לבזיליאה, לא מצאנו כל חפץ להשאר בוינה הרבה, ומהרנו לדרכנו הלאה. בעגלות הרכבת שבין וינה ובזיליאה כבר היינו אנחנו הצירים רובא דמינכר, ועד מהרה “הסתדרנו” עם הקונדוקטורים על צד היותר טוב, והעגלות היו כלן “משלנו”. נפגשנו עם רבים מעסקני “חבת ציון”. הנה הד“ר מ. שליאפושניקוב מחרקוב. הולך הוא וביתו זו אשתו ובנם וקרוביהם. הנה מר זאב טיומקין, ולדימיר בן־יונה חביבנו, מי שהיה מורשה חובבי ציון, ביפו, בשנת תר”ן־תרנ“א המפורסמות, שנות העליה, ראש ועד־הפועל שם ואח”כ רב מטעם הממשלה ביליסוֶטגרד. ולדימר בן־יונה – אותו הדברן, וסביביו צירים צעירים, והוא מדבר רמות ונשגבות, שולה חצים וברקים למול הועד האודיסאי, הצריך לפנות מעתה את מקומו להסתדרות החדשה אשר תוצר בבזיליאה. ושותים השומעים בצמא את שפתו הרוסית המלוטשה, מתלהבים למול הלהבות שהוא חוצב ברוח שפתיו, וכמו מלאך השכחה סטר על פי הנואם והשכיחו את כל המעשים אשר עשה הוא ביפו בשנות הרעש, בעת אשר נחשול העליה קם גם עליו ולא עצר כח להתנגד לו. הנה רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ נוסע מפולטבה. סביבו חבר צעירים, ההולכים בפעם הראשונה להשתתף באספה כזו, אספת חבת ציון, אספה מיסדת של הממלכה העברית, והעינים מלאות חזון ורגשי־קדש ושירת־הנפש… וכל פה אינו חדל לדבר, העצמות אומרות, ואני מבין כי כל זה הוא רק “אקדמות מלין” לאותן הדרשות אשר תשמע אזני באספות הצירים הרוסים בבזיליאה, האספות המוקדמות. האח. חם יהי שם…

בבקר באנו לבזיליאה. בצאתנו מחצר התחנה ראינו צעירים עומדים, – זה חבר סטודנטים מגרמניה ומארצות שויץ, אשר באו ממקומות תורתם, ביחוד מברן ומהידלברג, אל הקונגרס. בהם היה גם הסטודנט יוסף קלוזנר. מהם כבר ידעו את כל מוצאיו ומבואיו של משרד הקונגרס, הם היו לנו לעינים בעיר, והם אשר הורו לנו למי צריכים לפנות ובמה למצוא חפץ ואיזה הדרך נמצא את מקום האספות המוקדמות של הצירים מרוסיה. היו סטודנטים מרוסיה גם אתנו: האמלל וסילובסקי מאודיסה, אשר נלאה לחכות לקץ הימין ויקפד את פתיל חייו, המנוח לזינסקי, אשר בית־הספר במושבה “נס ציונה” נושא את שמו, ועוד אחדים, שבודאי חיים עמנו כיום. האח, לא גדי אחד מהם נעשה תיש, ויש גם כאלה אשר כנפי נשר צמחו להם והם עתה מרומים ימריאו. אשריהם.

אני לא מהרתי אל אספת בני ארצי. לא חדשה היתה בעיני העבודה הזאת ועוד אשבעה את ההמון והשאון של אספותינו. הלכתי לראות את אשר עוד לא חזיתי, את אשר היה לחידה בעיני. אך נכנסתי אל משרד הקונגרס, ומעל הרפידה בירכתי החדר התנשא ויקרב אלי איש גבה־קומה וזקן שחור יורד על לבו. ועינים לו, אשר בברק אִשן הכניע שנים אחדות – הה, רק שנים אחדות – את לבות כלנו, את כל אשר נגש אליו. היה שם במשרד גם הד“ר עהרנפרייז, והוא הציגני תיכף לפני הד”ר הרצל. “הלא זהו, אשר כתבנו אליו, והוא כתב לנו, שלא יוכל לבא?” שאל הרצל. ויוסף, כי אמרו לו שאנכי הייתי בארץ־ישראל וכי השתתפתי באספות חו“צ שברוסיה. כן – אמר לי בדאגה – הנה הרוסים פה יושבים ומתוכחים זה שלשה ימים. אספותיהם הומות ורועשות מאד, ואני מפחד… מה יהיה באולם הקונגרס? הלא זה הוא קונגרס, – קונגרס ראשון ליהודים! כל העולם הגדול יביט אחרינו: ואני מפחד… אולי תלך אתה אליהם. תלך להרגיע”…

ראיתי ונוכחתי. שאין מן הנחיצות להרגיע את “הרוסים” הנאספים אלא את הרצל. רגש הפחד ואי־האמון בנביא החדש, אשר נגלה לנו מתחתית ה“נייע פרייע פריסה”, היה משותף לרבים מחברי ואנשי־גילי. פחדנו גם מפני הפרסום הנפרז, פן יזיק זה לעבודתנו במדינת רוסיה, פחדנו למסור את הדבר היקר והקדוש לידים חדשות, שהיו כמעט נכריות לנו. הפחד הזה היה הרגש הכללי והשליט בישיבות הקונפרנציה הרוסית, שהיו אז בבזל קודם להקונגרס. הרצל ידע כי הישיבות הללו היו רועשות תמיד, וכאשר באתי לבזל היו דבריו הראשונים של הרצל אלי בדבר הישיבות האלה, ודבר על אודותיהן ברעדה. כל דאגתנו היתה, לבלי לעזוב מידנו את הענין היקר לנו.

אנחנו סוערים ורועשים באספות שלנו, בינינו לבין עצמנו, ואולם הן באמת אנו היהודים הרוסים, הננו אנשי־מנוחה, ותרנים ופשרנים לעת הצורך כאורח “יהודים גזלנים” שאין לפחד מפניהם. והרגעתי גם את לבו של הד"ר הרצל מפני כל שערוריות וכי השאון באספות המוקדמות לא יעבור לאולם הקונגרס והבטחתיו, כי בישיבות הקונגרס יהיו הצירים הרוסים האלמנט היותר שקט ונוח ומצוין בנמוסיו. בלבי הלא הכרתי את אחי בני־ארצי, שכאשר יכנסו בפעם הראשונה לקונגרס אירופי, אשר לא ראו כזה מימיהם, ואת מנהגיו ונמוסיו אינם יודעים וגם בשפתו אינם שולטים בחזקה, אזי יתנהגו בכל מיני דרך ארץ, כבני־כפר שבאים לכרך גדול, ההולכים עקב בצד אגודל, נזהרים שלא ידחקו רגלי איש, ולהפך העוברים דוחקים אותם בצד ובכתף. “הרגע! – אמרתי להרצל – מצד “הרוסים” לא יסבול הדר הקונגרס דבר ואנחנו נשמור את הסדרים אשר תקבע בו. צריך יהיה רק לתת לאיזו מבעלי־הגרון משלנו “עליות וכבודים”, מקומות על הבמה, והכל על מקומו יבוא בשלום ובהשקט”.

וכך היה. הצירים שלנו היו אז, בימי הקונגרס ההוא, הראשון, החלק היותר שקט ושלו באולם הקונגרס, לא כמו שהתנהגו אחדים מן האוסטרים והגרמנים. ברבות הימים ורבו הקונגרסים, ואנחנו למדנו את “הקונגרס דויטש”, את הטרמינים וכל המונחים השונים של האספות האירופיות והסתגלנו אליהם, חדלנו גם אנו, הצירים הרוסים בקונגרסים, להיות כשיות תמות, ולא אחד מגדולי הציונים המערבים, ואף הרצל בעצמו, ידע את תנואתנו, את להבת לשוננו ואת כאב צפרנינו החדות לעת הצורך. אבל בקונגרס הראשון בישיבות אולמיו, היינו יותר שומעים ומקשיבים מאשר מדברים, נפעלים יותר מאשר פועלים.



 

יב. רשמי בזיליאה.    🔗


יום אחד קודם הפתיחה בא לבזיליאה הר“ן סוקולוב. המשרד של הקונגרס דאג לכל פרטיו, וההכנות היו רבות. לכל קבוצת הצירים של כל מדינה ומדינה היו מקומות מיוחדים בעיר, על פי הרוב במלונות ובבתי־משתה, לסדר שם אספותיהם הארציות. ושם התיעצו ימים ולילות, על דבר צפונותיהם ושיטותיהם בכל השאלות, שתעלינה על סדר הקונגרס, לפי ההשקפות, השוררות בארצות, שבאו משם. הכל היה מוכן ליום הפתיחה ואולם שכחו לסדר את עניני העתונות, הכללית והעברית, ועל זה העיר סוקולוב בישיבת הקבוצה הרוסית. האספה של הצירים הרוסים בחרה במר סוקולוב ובי, העתונאים היותר זקנים שבחבורה, כי נלך אל הד”ר הרצל לסדר את עניני המקצֹע הזה.

מצאנו את הד“ר הרצל באספת צירי־ארצו, שהתאספו תחת נשיאותו של מכס נורדוי, גם כן יליד אוסטריה, אשר אך באותו יום בא מפריז. הרצל קבל עליו את יסוּד לשכת העתונות, ושלשתנו חלקנו בינינו את העבודה באֹפן זה: הרצל ידאג לסופרי העתונים הכלליים מאירופה ומאמריקה, מר סוקולוב יתן מרוחו על העתונים העברים, ואנכי הסתפקתי בסעיף קטן אחד, אבל די נכבד היה אז בשביל הענין. מבלתי יכלתי, בגלל מצב בריאותי, לכתוב הרבה, התחכמתי לקבל טרם צאתי מרוסיה כח והרשאה מאת הסוכנות הטלגרפית הצפונית, שהיתה משמשת אז ברוסיה את קהל הקוראים והיתה היחידה במדינה הממציאה ידיעות טלגרפיות לכל העתונים בערי הבירה ובערי השדה. לרכוש עמדה עתונאית כזו לעצמנו בשביל עניני הקונגרס היה נכבד בעיני, כי הלא ע”י זה יכולתי להשפיע במובן ידוע על כל העתונים בארצי, ולהאיר אור מתאים על הקונגרס הציוני, וגם קלה היתה לי עבודה אשר כזו לשלוח טלגרמות אחדות, דבר שאינו עולה בעמל. אני ומר סוקולוב נשארנו באולם אספת האוסטרים עד גמרם את עניניהם. באותו מעמד התודעתי אל הד“ר נורדוי. בבואנו אל האספה שלחנו את כרטיסינו להודיע להד”ר הרצל את דבר בואנו. הכרטיס שלי היה בעברית, והרצל הראה אותו לנורדוי, אם מפני החידוש שבדבר בעיניו או מפני שלא ידע לקרא את הכתוב. נורדוי יצא אלי והכרטיס בידו ויאמר לי, כי זאת לו הפעם הראשונה לראות כרטיס עברי, ומפני שעל הכרטיס היה שמי ושם אבי, לכן חשב נורדוי כי כונתי בזה להתאים אל רוח השפה הרוסית, שבה נוהגים לקרוא את השם ואת שם האב, ותיכף תרגם לעצמו את שמי ושם אבי ברוסית. הוא הוציא את כרטיסו, ויאמר כי צר לו שאין לו כרטיסים בעברית. אמרתי לו, כי יכול הוא לתקן את הדבר הזה, בכתבו את שמו על הכרטיס עברית; והוא מהר לעשות את הדבר הזה ויתן את הכרטיס על ידי. הוא שמור אתי עד היום הזה.

ממחרת היתה הפתיחה של הקונגרס. כל תושבי העיר ידעו את דבר הקונגרס. דגלי תכלת ולבן, תקועים על עצים גבוהים, התנופפו על המבוא הראשי של הקזינה. עלינו, היהודים מרוסיה, אשר מעולם לא ראינו אספות רבות־עם וישיבות פרלמנט, – נסכו ההוד וההדר של האולם וסדריו רוח קדש ומחזה, אשר כמהו לא ראינו מעולם. – בּחזוֹן, – והנה תקעו בשופר הגדול לחרותנו, העם הנענה שב לקדמותו, ואלה הם הפחות והסגנים, הכהנים והלויים וכל עשרת היוחסין, וממרום הבמה עזרא ונחמיה נושאים את כפיהם ומברכים את העם לחיים חדשים, חיים שאליהם קוינו, אליהם חכינו…

הרוח החיה בין המסדרים היה דוד ולפסון. בתור מי שהיה יהודי רוסי ויודע עברית, התקרב המנוח ולפסון אלינו, ואני שאלתיו בפשטות: מי למד אתכם את התורה הזאת – תורת המנהגים של פרלמנט?

– לא בכדי אני יושב אירופה זה עשרות שנים – ענני – ובשנה האחרונה שמתי לבי ביחוד ללמוד את דרכי הפרלמנטים ופרטי נמוסיהם למען נלך בחוקותיהם המתוקנים. תראה כי כל הקונגרס יעבוד ב“הוד והדר”, אשר לא עמים רבים יוכלו להתחרות עמנו.

ואחרי רגע הוסיף:

– וגם אנשים יש לנו. מה אתה חושב שאין אתנו חומר אנושי מתאים לסדור עניני מדינה ולהנהלת ממלכה? קטננו עבה ממתני כל העמים הבלקנים יחד. אתם ברוסיה חושבים כי מיניסטרים – מין מיוחד, מסוג אדם עילאה; לא מיניה ולא מקצתו: ילודי חמר, וכאלה בתוכנו רבים. לא תחסר כל בנו…

בעת ההפסקה הראשונה הלכתי למשרד הטלגרף להודיע להסוכנות הצפונית בפטרבורג על דבר פתיחת הקונגרס. אני אך יוצא ממשרד הטלגרף, והנה נכנס לשם גם הד“ר הרצל ביחד עם ולפסון לשלוח טלגרמות לאשר שלח. אנכי הלכתי בדרך לשוב אל מקום הקונגרס, אל הקזינה. כעבור רגעים אחדים השיגה אותי מרכבה ובתוכה ישבו הרצל וולפסון. המרכבה עמדה על יד המדרכה של הרחוב, והד”ר הרצל בקש אותי לעלות אל המרכבה ולארח לחברה עמהם. בנמוס מיוחד פִנה הד"ר הרצל את מקומו בשבילי, והוא ישב לו מאחורי העגלון. מובן, כי מחיתי נגד זה. ולא חפצתי לשבת.

– אבל אתה הלא זקן ממני – אמר לי הד"ר הרצל.

– ראשית – אמרתי אני – אתה הראש, ושנית, – גם על דבר מספר השנים איני יודע עוד בבירור.

– אבל אתה זקן ממני במקצוע חבת ציון, וגם היית כבר פעמים בארץ ישראל – אמר הד"ר הרצל, ורק אחרי שהגדתי לו, כי על פי הדין “מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול”, ואמרתי לו כי היום מלך הוא לנו, ישב על מקומו, ורק התאונן חרש ונאנח על עטרת “המלוכה” הכבדה ומעיקה…

– ממהר אתה, אדוני הד“ר, להתאונן – אמרתי לו – וגם הד”ר7 ולפסון הוכיח אותו והרגיע את לבו עד בואנו אל מבוא הקזינה.

באולם הקונגרס היו אנשים מענינים מאד. לא היתה עין, שלא נמשכה אחרי הפנים האוריגינליים של זנגביל. מום יש בי, שאני קורא לו שִכחַת־העין. יכול אני לראות אדם פעמים אחדות, ובכל זאת אני שוכח את תוי־פניו ולא אזכרהו. ואולם לעולם לא אשכח את רשמי הפנים של זנגביל, אף כי חצי יובל שנה לא ראיתיו. – פגשתי באולם הקונגרס את… אדולף לנדוי, עורך ומו“ל השבועון והירחון “וסחוד” הרוסי. הן הוא היה תמיד איש מלחמתנו, מתנגדנו החמוש בכשרון סופרים. – “אדולף יפימוביטש – קראתי – את מי אני רואה”? הוא עשה את חדשי הקיץ בחו”ל ובא לראות במחזה החדש הזה. ואני הכרתי וידעתי את האיש הזה עוד מסוף שנות השבעים למאה העברה, ולא חדלתי להביט אחריו בכל ישיבות הקונגרס. נרעש מאד התהלך האיש בין הנאספים, ועין בעין ראה ונוכח, כי לא מחכמה יתירה היה הוא וסופריו מבטלים שם, במערכת שבפטרבורג, את התנועה הפלשתינאית. היא גדלה, התנועה הזאת, ולה קהל גדול, כמות בלתי מבוטלת, ואנשיה אנשי־מדות. ובקרב האיש הזה מתחולל איזה דבר…

בתוך הבאים אל הקונגרס היה אחד, שבא לכאן על חשבון הממשלה הרוסית ועל הוצאותיה. זה היה ברוך ברנדט, בוריס פיליפוביטש, אחד מטובי חובבי־ציון ומן הסופרים בעלי הכשרון אשר בתנועתנו הלאומית. זה האיש ברנדט היה פקיד המיניסטריום הפיננסי שתחת הנהלת וִיטֶה, אחד הפקידים המיוחדים לשאלות כלכליות, והממשלה הרוסית שלחה אותו לחו"ל לשם חקירה מדעית בדבר השפעת ממונות־חוץ על התעשיה ברוסיה. והוא בא אל הקונגרס ויקח חלק בעבודתו, אם כי כמדומני לא נזכר שמו ברשימת הנאספים, מפני עין הרע ומפני לשון הרע בשובו לארצו ולמקומו.

ביום השלישי לקונגרס בא לבזיליאה הפרופ' מכס מנדלשטם. בעת ההיא היתה במוסקבה אספת רופאים, אחת האספות שעל שם פירוגוב, ומנדלשטם היה עסוק שם, ולבזיליאה בא ישר ממוסקבה ויעש בדרכו שלשה ימים רצופים. הוא נכנס אל האולם באמצע הישיבה, ובזמן ההפסקה הראשונה היתה לי הזכות להציגו לפני הד"ר הרצל.

לנדוי, ברנדט ומנדלשטם – שלשתם הלכו להם מאתנו למנוחות, וביום הזכרון של הקונגרס הראשון אל נא יפקד זכרונם הברוך.



 

יג. המערכה בעד הפרוגרמה.    🔗


מישיבות הקונגרס לא נשארו בזכרוני דברים הראוים להכתב, נוספים על הערכים הגדולים מעשי ידיו של הקונגרס. הן זאת היתה התקיעה הראשונה לחרותנו, ופרטי הקונגרס ההוא יכנסו בודאי כלם אל ספר תולדותינו. היו דברים קטנטנים, אבל גם מאורעות היו, כמו דרשתו של נורדוי, שעליה כתב אחד־העם בשעתה, כי צריך היה לשלוח את חברי הקונגרס לבתיהם אחרי הדרשה; כי היא לבדה היתה מספקת. מענין מאד היה הוכוח הפומבי בין ל. מוצקין מצד אחד ובין הד"ר מינץ מצד השני בדבר הפרוגרמה. על חבורה ונסוחה של הפרוגרמה, שזוהי תורת הציוניות, שניתנה בבזיליאה, ישבו חברי הנשיאות של הקונגרס, ולהגן עליה שלחו אל הבמה את נורדוי, שהיה לב כל הקונגרס. אבל למרות הגנתו התעוררו מחאות ורבים היו שדרשו רשות הדבור.

חזון המערכה ההיא נצב לפני ברגע זה כמו חי. אך כלה אחינו הגדול, נביא הקונגרס ומחוקקו, מכס נורדוי, לקרוא את הפרוגרמה אשר כתב, ואף כי הקדים והכריז, שמן הפרוגמה הזאת אין לגרוע ועליה אין להוסיף, בכל זאת מהרו צירים לעשרות לבקש רשות הדבור. והיה צורך בדבר לבחור נואמים ראשיים משני הצדדים, והצירים הרוסים בחרו מקרבם בליאון מוצקין. הפרוגרמה היתה חסרה המבטא “גלוי־בטוח”, – כלומר: השאיפה אל מה שקבלנו בשני לנובמבר 1917 מאת ממשלת בריטניה הגדולה. אנחנו הצירים שליחי היהדות המזרחית, חפצנו לראות בקונגרס חזות שאיפתנו כלה בלי שום גמגום, שאפנו אל התקיעה המלאה לחרותנו מן השופר הגדול שנגלה אלינו מעל אחד ההרים אשר בשויץ. בני המערב, להפך, היו נכונים להסתפק בהצהרה קלושה וחלשה, ערטילאית ומעורפלת. אנחנו לא חפצנו, ולא אל זה שאפנו, כי תברא בתוך היהדות מפלגה ציונית, ומטרתנו היתה כי תקום ותֵראה הגאולה השלמה, גאולת כל העם היהודי; תחת אשר אחינו במערב ראו חובה לעצמם להוציא משעבוד לגאולה את “אחיהם המסכנים” שבמזרח. את אחרים ולא את עצמם. “עפענטליך־רעכטליך” – זאת אומרת להכריז על ישותו של עם ישראל, גוי עם זכויות היסטוריות על אדמתו ההיסטורית, להכניס גורם חדש בסבכי המדינות של גויי הארץ, להצדיק את ההשקפה של שונאי־ישראל בכל הארצות ובכל הממלכות, העושקות את זכויות אזרחיהן היהודים באמרם כי בני עם נכר אנחנו. והיינו אנחנו, בני אירופא המזרחית, בעיני אחינו המערבים כבני עם־קשה־עורף, מחוסרי דעת העולם, הששים לגלות טפחים במקום שההגיון נותן כי צריכים להסתיר אפילו טפח.

ובחרנו מתוכנו את ליאון מוצקין, כי יהיה לפה לנו. ליאון מוצקין, יליד המזרח, בן משפחה נכבדה וחניך המסורת היהדותית, היה נאמן עלינו מאד, והוא הוציא אל מערכת המלחמה את כל כשרונותיו המצוינים, את ברק נמוקיו המכריעים. בחרנו במוצקין גם מפני שהוא למד אל דרכי הפולמוס, ידע למצא את מקומות התורפה של מתנגדו, וגם ידע על בוריה את השפה הגרמנית, שאנו היינו חלשים בה. ועורך־הדין שלנו הצליח, ונותן הפרוגרמה, מכס נורדוי, קם על רגליו והודיע כי מוסיפים עליה את המבטא “גלוי־בטוח” – והמערכה נגמרה.

ורבה היתה העבודה להמפשרים ביחוד מאחורי הפרגוד. יתר הוכוחים והדרשות לא היו מענינים, בפרט בשביל רוב הצירים הרוסים, שהשפה הגרמנית רפויה בפיהם, והמונחים הפרלמנטריים חדשים בעיניהם.

תחת זאת מענינות מאד היו בשבילם “הישיבות” מחוץ לאולם הקונגרס, כלומר, הישיבה בסעודות הצהרים והערב. המלון היחידי למאכלי כשר היה אז “מלון־ברונשוייג”, ושם היינו אוכלים כמאה וחמשים איש, פזורים מסביב לשלחנות אחדים. ולא היתה עוברת עלינו ארוחה אחת של צהרים או של ערב, שלא נאמרו בה דרשות ונאומים.

המתחיל בדבר זה היה הד“ר ק. ליפא, זקן חובבי ציון שברומניה. זה היה בליל השבת שלפני הקונגרס. האולמים של המלון היו מלאים אורה, וקבוץ גליות בזעיר אנפין נראה ראשונה בערב ההוא. הד”ר ברך את הנאספים על כוס יין וינאם לפנינו את הדברים הראויים למאורע זה. השני לנואמים, אם איני טועה, היה מר יוסף קלוזנר. עודנו אז סטודנט וסופר צעיר, הוא הוכיח בנאומו את הד"ר הישיש על אשר לא דבר עברית. תוכחת הצעיר את הזקן לא מצאה חן בעיני המסובים, וכמו רוח קטן עבר להטיל נחשול ולהפריד בין אחים, עד כי מצא הסופר ראובן אשר ברודס לחובה לעצמו לדבר שלום לרחוק ולקרוב, וגם הוא דבר עברית, ושפתו היתה מלאה יפי וצחות כיד שפתנו שהיתה טובה עליו.

והנאומים בזמן הסעודות היו למנהג ולרב ענין בשביל המסובים. ראש המדברים היה הפרופ' הרמן שפירא, ולו אני רוצה להקדיש טורים אחדים.

בפעם הראשונה נפגשתי עם הפרופ' שפירא בראשית שנות השמונים בפטרבורג. אני אז סופר צעיר, מתחנך בעבודת הספרות העברית־רוסית. שפירא בא אז לפטרבורג, אחר שהוציא את הספר “משנת המדות”, כתב יד עברי בחכמת ההנדסה, מתורגם ומבואר על ידו. משכילי עיר הבירה נדברו אז על דבר האיש הנפלא הזה, חברו או מכירו של לילינבלום בישיבה, ואשר הודות לכשרונותיו המצוינים התפרסם כבר אז בין חכמי ההנדסה, וקתדרה באוניברסיטה חכתה לו. אז לא נראו עוד בשערות ראשו וזקנו נקודות הכסף, המבשרות כי צבא לאנוש עלי ארץ, וידענו כי גדל־הבינה הזה עוד לא הגיע לשנות בינה. התודענו במערכת השבועון “ראסווייט” וחברי ורע ילדותי ש"ז לוריא, המומחה להנדסה, כתב על אודות ספרו והיה מתאבק בעפר רגליו.

לא ארכו הימים, והתחוללו הפרעות ברוסיה, והמוני בני עמנו לקחו עוד פעם את מטה הנודדים, וישאלו לנתיבות חדשות, והתעוררה גם התנועה לשוב לארץ אבותינו, ורבים מסופרי בני־עמנו מנצחים על התנועה החדשה־הישנה הזאת. אז שמענו את הפרופ' הרמן שפירא מדבר אלינו מעל עמודי “המליץ” בשורת מאמרים מלאים עוז. עולם ההנדסה, עולם המספרים הקרים, המקום אשר בחר לו המלומד למשכן עבודתו, לא הביא בלבו את הקרח המדעי, הנטוי על פני צורות ההנדסה והמספרים המתים. לבו היה ער לכל תנועה חיה, נפשו להטה גחלים לכל עבודת קודש, ועל עטו היה הקסם הטוב, קסם השיר והזמרה, בבואו לדבר על עמו ועל עתידותיו. השפה, שבה כתב את המאמרים ההם, היתה מלאה עוז וכח עלומים, והוא הלא היה הראשון אשר הרה והגה את רעיון יסוד האוניברסיטה העברית בירושלים, והוא גם ידע להגן על חזון רוחו זה בתאות נפש ובכשרון סופרים. שחקו אז על הרעיון הזה, לא חפצו להאמין כי עוד פעם תצא תורה מציון לעם ציון, ורק הודות לעבודת בתי־הספר בארץ־ישראל במשך דור שלם ולאחר שזכינו להכרזת בלפור, הניח הפרופ' ויצמן את אבן הפנה ליסוד המוסד אשר אותו ראה בחזון הפרופ' שפירא. ומי יודע?.. אולי באמת ישיב ה' ראשונה את שבות התורה, ואחרי כן ישיב את שבות העם; הן גם יהושע צוה על הכהנים לקחת את ארון הברית ולעבור לפני העם, ואולי גם תחית רוחנו תקדים לבוא בארצנו טרם יקום העם, כל עם ישראל, לתחיתו בארץ ישראל…

ובבזיליאה נפגשתי עם הפרופ' שפירא שנית. מצאתי אותו זקן וכלו לבן… היה חלש בגופו, ואולם בדברו אל המסובים אל השלחנות היה קולו קול עוז. בצהלת בַחרוּת השמיע את המון רגשותיו למשמע השפה העברית חיה ומדוברת בפי בניה. בין הצעירים היה עמנו שם גם אחד מבני ארץ־ישראל, עתה הפרופ' יהודה, ששפתו העברית בהברתו הספרדית, היתה עשירה ומצלצלת. לא כנואם וכמתוכח היה הפרופ' שפירא מדבר את דבריו, אך כחוזה וכנביא קרא אל קהל שומעיו לכרות ברית בין הזקנה ובין הבחרות, ואיש אל יפקד מקומו בעבודת התחיה. ואם אך התרומם איש השיבה מעל מקומו, עזבו המסובים את הכפות ואת המזלגות ואת הסכינים, והקשיבו בדממת קדש לכל דבריו. הוא דבר גרמנית, אך לעומתו לא הרהיב איש להוכיחו – פיו הפיק להבות. ופעם אחת גם השבע השביע את המסובים, והכריח את הקהל לענות “אמן” על השבועה, כי לא יעזבו את הדגל הלאומי, אשר הורם ואשר הונף על הקונגרס הזה. הוא היה נותן לקהל שומעיו, המסובים מסביב לשלחנות, לאכול מעט, ואחרי כן היה מתרומם ממקומו ומצלצל בכוסו, – וחסל סדור הסעודה. באולם הקונגרס היו דברי הפרופ' שפירא אך מעטים, אך באולם הסעודות היה נואם בכל יום, כמעט בכל סעודה. במה זו, כפי הנראה, נתחבבה עליו, וגם הנואם נתחבב על המסובים.

מדי דברי בהפרופ' שפירא עלי לרשום קו אחד, שאמנם קשה קצת עלי לעשותו, מפני כי בי היתה העובדה. השפה הגרמנית היתה שלטת הקונגרס הראשון. בהמשך הזמן וברבות הקונגרסים הסתגלו צירי המזרח אל הנמוסים והמנהגים וגם אל השפה הגרמנית. נברא גם ז’רגון מיוחד, – “גרמנית קונגרסית”, שהגרמנים הטהורים לא היו זקוקים לה. ואולם הקונגרס הראשון בא עלינו בעב־הענן של מבטאים פרלמנטריים שלא ידענום ובשפה גרמנית טהורה שלא שמענוה. כאשר אמרתי, למדנו גם את התורה הזאת על נקלה, והאספה שלנו במינסק כבר היתה מסודרת כהלכתה, ככל חקות הקונגרס לכל פרטיו ודקדוקיו. בקונגרס הראשון היינו אנחנו צירי המזרח, כבני כפר שבאו לכרך גדול, שהכל תמוה וחדש בעיניהם, כלם דוחקים את דגליהם והם נדחפים לצדדין. אדוני הקונגרס ודבַּריו, היו אך ורק בני המערב. ואם העז מי שהוא מאתנו לבקש רשות הדבור, היה מקבל את זכותו זאת לאחר זמן, עפ"י הרוב לאחר שניטל העוקץ מכל הענין, בעת שבני המערב היו מקבלים רשות לדבר כפי העולה על רוחם.

ראיתי ונוכחתי, כי המערבים יש להם איזה לחש או לחן מיוחד, שבעזרתו נותנים להם רשות הדבור תיכף ומיד, בעת שעלינו לחכות עד שיבוא התור, – לפעמים יום תמים ויותר. שמתי אל לב כי הלחש הזה הוא בן שתי מלים: “לסדר היום”, צור געשעפטסארדנונג בגרמנית. אם אך מקדימים את שתי המלים האלה, אזי מקבלים את רשות הדבור בלי דחוי. והנה קרה המקרה, שבא החפץ גם בלבי לדבר, להעיר איזה דבר. שלחתי את כרטיסי אל הנשיאות והוצאתי מפי את “הלחש”, את המלים: “צור געשעפטסארדנונג”, וקבלתי תיכף את הרשות. עליתי על הבמה, ושאלתי בלחישה את היושב־ראש אם לדבר רוסית או עברית. היו“ר בישיבה היה אז הד”ר מכס נורדוי והוא אמר לי: ליעבער העבראיש, ודברתי עברית. ומכיון שהתחלתי לדבר עברית, היו ראשית דברי תוכחה להנאספים בזה הלשון: “אנכי בוחר הפעם, אדוני הנכבדים, לדבר אליכם לא בשפת הארץ אשר בה נולדתי אני, אך בשפת הארץ אשר בה נולד עמי. עוד ביום הראשון העיר נואם אחד על החרפה הגדולה, כי הננו מתאספים בחכמינו ובסופרינו, – ושפה אין לנו, יען כי שכחנו את שפתנו. שכחנו את שפתנו, ובגלל הדבר הזה, אולי, לא זכר איש בבית הזה את שם סמולנסקין, את האיש אשר הרים על כל הרי ישראל את דגל ציון… ישמעו אפוא עתה כל הנאספים, יצא נא קול מן ההיכל הזה, מראש הררי אלף, ההרים אשר חמד לו הפעם עמנו לשבתו, כי יש שפת ישראל לעם ישראל”. המתורגמן לעברית, הד"ר מ. אהרנפרייז, הודיע תיכף, שהנואם איננו מדבר “לסדר היום”, ובכן נלקחה רשות הדבור מחוץ לתור שלא בדין. אנכי נצלתי מדין קשה, כי נמצאו רבים אשר מחאו כף למשמע הדבור העברי. וכנהוג, קם בתוך האולם קצת שאון. קרוב אל דוכן הנואמים עמד אז הפרופ' שפירא, והוא עלה על המדרגות ולחש באזני, שלא לערבב את השאלה העומדת על הפרק בשאלת השפה. אחר זה נמצא, כפי הנראה, מי שהוכיחו כי לא טוב עשה שלא עמד לצד הדבור העברי, ושהתערב בדבר להעיר לאיש שאינו זקוק להערות. והנה בעצם היום ההוא, בשעת הסעודה, קם ממקומו הפרופ' שפירא והודיע לכל המסובים, כי היום נכשל בדבר עבירה וכמעט הלבין פני איש ברבים, והוא מבקש ממנו סליחה ומחילה. ומפני שהמלבין פני חברו ברבים צריך גם לפייסו ברבים, לכן הוא מבקש מאת המסובים, שישתדלו לפרסם את הדבר, שהוא מודה על חטאתו אשר חטא. הדבר הזה היה לפלא בעיני המסובים, יען כי רק אחדים, שעמדו אצל הבמה, הרגישו בדבר שהיה ביני ובין הפרופ' שפירא, ואיש כמובן לא שמע הערתו אשר לחש לי. אבל טהור היה האיש הזה, והוא לא יכול היה לשאת את עונו בחֻבּו.

הקונגרס נסגר, כפי המבטא הרגיל, “מתוך התרוממות הרוח”. ואולם התרוממות רוח כזו, שהיתה בעת נעילת הקונגרס הראשון, לא תשוב עוד לעולם. הרוח התרומם באיש ישראל ברגע ההוא ויעלה מעלה מעלה… אין מבטא למצב רוח ההוא, כי אין מלים לרגש, לסערת הנפש… הלכנו לבזיליאה בלי אמון, ואולם שבנו מלאי אמונה ובטחון. מצאה התנועה הלאומית את האיש, ודוקא מתוך הָסביבה הזרה אשר יגורנו מפניה. בכל הדרו נגלה לעינינו הרצל, האיש אשר את כל רואיו הקסים, ואנחנו נתנו לו קרדיט־לאומי בלתי מוגבל. חסרי אמונה הלכנו אל הקונגרס, ומלאי בטחון שבנו לבתינו.



 

יד. בשובנו לרוסיא.    🔗


לבתינו שבנו בשלום. פחד רבים מן הצירים מפני הבולשת הרוסית, אולי יאסרו אותם, על שהשתתפו בקונגרס, על הגבולין – היה פחד שוא. להמשטרה של ממלכת הצאר היו דאגות אחרות, וברחוב היהודים היו לה שונאים אחרים, אשר עמהם נלחמה וגם להם לא יכלה תמיד. התנועה הסוציאלית עשתה לה בקרב ההמונים היהודים נפשות אין מספר, ו“הבונד” נהיה להסתדרות אדירה ורבת הסניפים. הנוער העברי בשדרותיו הנמוכות היה חדור כלו סוציאליזמוס, ומחשבות מרד ומהפכה ממשלתית כבשו להם את הלבבות. לא היה מקרה של מעשה נגד המשטר הקיים, של שביתה בבתי חרושת, של חתירה תחת השלטון, שלא השתתפו בהם מתוך הנוער העברי, ולפעמים קרובות מהם היו בראש הענין. המשטרה הממלכתית שמה פניה לרעה בכל היהודים ברוסיא, אך מאת התנועה הציונית הסיחה את דעתה. והיו מפקידי המשטרה אשר גם שמחו לקראת התנועה הציונית ותמכו בה, בתקותם כי התנועה הזאת תמשוך אליה ואחריה הרבה מן המרץ של הצעירים, ולא ישעו עוד בעניני מרד ומהפכה. התנגדותן של ההסתדרויות הסוציאליות בתוך היהודים אל התנועה החדשה הציונית היתה למופת ולהוכחה בעיני המשטרה, כי זו התנועה האחרונה היא בורגנית טהורה, ואין בה כלום מיסודות המרד נגד הממשלה.

אך שבתי הביתה, להומל עיר מושבי, ויבוא הד“ר צבי ברוק לביתי. הוא אך בקיץ ההוא התישב בעיר, והוא התלהב לשמע הקונגרס והוא גם אשר הלהיב את הקהל להשפיע עלי כי אסע מאודיסא אל הקונגרס להיות ציר של הציונים בהומל. שמחתי לראות לפני צעיר בעל השכלה גבוהה, והוא חדור כלו הכרה לאומית, יודע עברית במדה הגונה, אדם בעל עורק צבורי מפותח, נלהב קצת, אבל תקיף באמונתו כי סוף נצחוננו לבוא. בכל אופן, לפני פנים חדשות מבין האנטליגנציה המקצועית אשר בקהל עדתנו, ואשר מראשו ומעלה יגבה על המון הרופאים, המהנדסים ועורכי הדין הרגילים, שהם ברובם “לא בשר ולא דגים”, וערכם הצבורי איננו רב. הד”ר ברוק בקש ממני, שלא אספר לאיש כל אשר היה בקונגרס, וכי אתן לו רשות להקהיל אספה רבתי, אשר בה ארצה בפרטיות על המאורע הבזילאי, שאנכי השתתפתי בו. הד"ר ברוק חפש ומצא אולם רחב ידים באחד המלונות, ולנשף הרצאתי התאסף קהל רב, מן השמן והסולת של הצבור המקומי, לשמוע אל ההרצאה. כל רשיון מאת המשטרה לא בקשו, ומצב הענינים היה בתקופה ההיא כזה, שגם לא היו מרשים כל אספת־עם. ואולם סוג הנאספים אל האולם לא היה חשוד כלל בעיני המשטרה, וגם אנכי, המרצה, עמדתי תמיד בחזקת כשרות פוליטית. ולכן, כאשר הודיע לי בעל המלון קודם ההרצאה, כי המשטרה הרגישה באספה וכי הוא מפחד פן יבוא שר־השוטרים אל הבית, הרגעתי אותו ואמרתי לו, כי אם יקרה כזה, אזי רק יוסיף כסא על ידי בשביל הבא. הייתי בטוח, כי המשטרה לא תפריע בעד האספה הזו.

אנכי אינני נואם ובעת ההיא גם לא הייתי רגיל בהרצאות. מן הקונגרס ספרתי לקהל שומעי את הרשמים אשר קבלתי בבזיליאה, ומפני שאלה היו די עזים ויקחו את נפשי, לכן נכנסו דברי אל לבות הנאספים. חזון התקוה הגדולה, תקות הגאולה, שהיה, ככל חזון, רק משאת־נפש, חפץ לא ברור, שאיפה חבויה באחת הפנות הנסתרות אשר בלב, – החזון הזה התרקם לפני עור ובשר, ויהי למציאות בבזיליאה. נוכחתי – וזה היה הרגש שלי – כי לא רק התקוה שלנו לא אבדה, אך גם נמצאָה; ונמצאו האנשים אשר יגשימוה. יממשו אותה בחיים, ואולי גם בחיים הקרובים. ומכיון שאמונתי אני היתה רבה ובטוחה, לכן השפעתי גם על אחרים סביבי. והד"ר ברוק, שהיה לו הכשרון לארגן את הצבור, פתח תעמולה רבה בהומל ובכל הסביבה, ולימי הקונגרס השני כבר היו לו המון שוקלים, “ציונים” רשמיים, ויהי להם לראש ולמנהיג.

גם בוילנא היה עלי להשתתף באספה אחרי הקונגרס. מבין “חובבי ציון” הנאמנים, שומרי הישוב ההולך לאט־לאט, שכאלה היו בני וילנא, – הלך לבזיליאה רק י"ל גולדברג, שהוא הֹוֶה תמיד מן הראשונים לכל דבר לאומי. ובוילנא לא היתה כל הרצאה על דבר הקונגרס, ואך נזדמנתי לשם לרגלי עסקי והציעו לפני להרצות. האספה היתה בבית פרטי, כמדומני בבית גורליאנד, ואנכי מסרתי את הרושם שעשה עלינו מכס נורדוי, אשר מתחת השפעתו לא יכול היה להשתחרר אפילו אחד־העם.

אני הזכרתי את הומל ואת וילנא, אותן הערים שאני הייתי בתוכן. באמת כל רחוב היהודים, בכל הארץ, היה מלא איזה דבר, שלא נדע לכנותו, אחרי הקונגרס הראשון. הרחוב ארג לו את חוטי הזהב של התקוה החבויה עמוק־עמוק במסתרי הנפש היהודית ויברא לו אגדות על דבר הרצל, על הקשרים והיחסים אשר לו אל מלכים, והנשמה הישראלית נתמלאה חדוה פנימית, ותתעלה לעולמות חדשים…

והעסקנים של “חובבי ציון” ראו צורך בדבר, בשובם מבזיליאה, ללכת לביאליסטוק, להרצות לפני הרב הגדול על כל אשר ראו ואשר הרגישו בימים הגדולים של הקונגרס. הלכנו לביאליסטוק, כי עוד בבזל ידענו, שהרב מוהליבר היה מן הראשונים, שהאמין בהרצל תיכף לכשנתגלה, והרב נהיה לציוני כאחד מאתנו, ציוני מדיני. סוד השפעתו של רבי שמואל מוהליבר עלינו, על אותם החוגים, שבכלל אינם כפופים לפני רבנות, נמצא בזה, שהרב הגדול הזה ידע לסדר את חייו ומצבו, שלא תהיה בהם מן העניות, שבעונותינו היא מנולת את נושאי התורה וכהני הדת. לא יאה עניותא לרב, מורה העם, וטוב היו עושים הכהנים שהיו מעשירים את הגדול שבהם. הרב מוהליבר סגל לו את רחבות היד של העשירים, ויש אשר היה גם מחייב אותם. פעם אחת היה הרב בלונדון, בענין צבורי, ובצאתו לדרך הציע לו העשיר רבי שמואל מונטאגו, אביו של הלורד סויטלינג, סכום כסף להוצאות נסיעתו. אז שאל אותו הרב: ומי משלם את ההוצאות לך? מונטאגו מהר לבקש סליחה, והרגיש כי לפניו עומד איש שאינו מקבל מנחה ושלמונים בעד עבודתו בענינים הכלליים, איש המוכשר להקריב קרבנות יותר גדולים ממנו, ולפני רב כזה מרכינים את הראש. אופקי השקפותיו של הגרש“מ על העולם ומראותיו היו יותר רחבים, יותר מאירים, ובזה הבדלנו אותו לטובה מרבים מחבריו, ותפש את לבותינו. לא היה בו מן הבטלנות, אותה הבטלנות שנפשנו הקולטורית סולדת ממנה, ולפעמים הופיע לפנינו בתור מנהיג של השואפים לגאולה, מנהיג היודע לבטל את רצונו מפני רצון האחרים, אבל יודע גם להשליט את רצונו עלינו. הוא נתן את לבו ללמוד את האנשים, אשר בהם עליו להשתמש, ולִמֵד את עצמו להתהלך עמהם. הגרש”מ האמין בהרצל, האמין גם בכחה של היהדות האירופית, במקורות החיים העבריים שעוד טרם נחרבו שם. רבי שמואל מוהליבר קוה ליום, אשר יקום לנו אחד מבני עמנו במערב אירופא, והוא אשר יאיר אור חדש על ציון ועל כל מקראיה, אור המדיניות הגדולה, שבלעדיה לא תצא שאלתנו העולמית למרחב, שאך חבר העמים כלו יתן לה את הפתרון הנכון. הרב הגאון הזה, בן נאמן לדור הישן־נושן, חניך בית־המדרש וכל הסביבה “הבטלנית”, ראה בחזון רוחו את אשר ראה תמיד גבור הספור “דניאל דירונדה”, היהודי ההוזה מרדכי הכהן, שהאמין בכל רגשי לבבו, כי נחמיה של דור התחיה יולד דוקא על ברכי ההשכלה האירופית המודרנית, וכי דבש תחיתנו ירד לנו מגוית ההתבוללות הקיצונית.

הישיבות שלנו בביאליסטוק נמשכו ימים אחדים. כאשר אמרתי, היתה כל האספה רק ענין של חלוקת כבוד להרב העסקן הנכבד. זה היה כלפי חוץ. ואולם מכיון שעסקנים מזדמנים לפונדק אחד ובפרט בשעה נכבדה כזו, עלו לפנינו על השלחן הרבה ענינים שאנו היינו צריכים לדון עליהם. הרב כבר היה זקן וחלש, ולכן היינו מתאספים בביתו רק ביום ובלילות היינו קובעים את ישיבותינו בביתו של הבנקאי מר הורודישץ. שאלת השאלות היתה, איזה הדרך לסדר את העבודה ברוסיא שלנו בצורתה החדשה, צורת הציונות8. בעת ההיא היה בביאליסטוק, בידי הגרש“מ, מרכז “המזרחי”, שתפקידו היה לשמור על הרוח המסורתי בתוך תנועת “חבת ציון”, כלומר לשמור את התנועה מפני האפיקורסים שבאודיסא. אז עוד טרם נעשה “המזרחי” למה שהיה אחרי כן, אחרי שנוצרה ה”פרקציה" באחד הקונגרסים הבאים, ובתור נגוד לה, ואחרי גלגולים שונים, התפתח והתגדל “המזרחי” ונעשה לכמות הגונה בלתי מבוטלת. ואנחנו ידענו, שלא עתה הזמן “להשגיח על הכשרות”, וכי אין הפרוגרמה שנתחברה בבזיליאה זקוקה לסמכותו של “שלחן־הערוך”. ידענו גם ידענו כי עכשיו עלינו החובה לחנך את הצבור, להכשיר את הדור לגאולה. תפקידו של “המזרחי” מיסודו של הגרש“מ היה לשמור על “הדעות הנפסדות” שמטיפי “חובבי ציון” יכולים היו, לפי דעת הרבנים, להשריש, בתת להעם כוון חדש לתקות הגאולה, מבלי לחכות ל”עני ורוכב על החמור", וכן לבקר אחרי הדתיות במושבות החדשות בארץ ישראל, להיות תריס על המושבות מפני העלילות של “יקירי קרתא קדישא” וראשי החלוקה. עתה, לאחרי שהתגלה הרצל, ולכל רעיון הגאולה נתנו כנפים אחרות, אשר בהן המריא למרומים, – עתה היו לנו דרישות אחרות מאת העם החפצים להגאל. והדרישה העקרית היתה, כי יהיה מוכשר לגאולה, כי יכיר את עצמו, כי יגדל ויאדר חפצו לשוב לתחיתו. אליבא דאמת, הן זה היה המשמר שעליו עמד אחד־העם מקודם, וביחוד משום תביעתו זו עמד ותבע עלבונה של הרוחניות מאת כל הקונגרסים של הרצל ומאת דַבָּריהם. ואם כי בפינו ובשפתנו התנגדנו לקטגוריא זו של אחד־העם על הקונגרס ועל יוצרו, אבל גם אנחנו ראינו צורך בדבר לדאג לשמירת הערכים המוסריים והלאומיים של התנועה. הן תיכף כשהסתדרה העבודה ברוסיא המדינה, והמורשים של הציוניות התחלקו לגלילותיהם, היה מנהל “מרכז הפוסתה” של התנועה מפרסם חוזרים, שתוכנם היו פרקים בדברי ימי ישראל. עד כמה היה החומר של החוזרים טוב ומתאים, וביחוד אם היה מנהל הפוסתה, איש שאינו יודע עברית, מסוגל להיות המורה והמחנך – זוהי שאלה אחרת. אבל עובדה היא, שמאד מאד נכבד היה בעינינו היסוד המסורתי בתוך הציוניות, וגם את זה חפצנו להדגיש בפני הרב מביאליסטוק.

בכלל עורר הקונגרס הציוני הראשון בקרב הקהל היהודי את הצמאון הגדול לגאולה, אשר בחוגים מתלהבים יכול היה להיות לאש בוערה. וזה הדבר אשר עורר פחד בלב אחד־העם, פן תבוא המציאות ותביא את האנשים לידי יאוש, והוא הקדיש מלחמה בכל כחות כשרונו הגדול נגד ההופעה החדשה בתולדות ההתפתחות של הכרתנו הלאומית.

ואולם על זה אתעכב בפרק מיוחד.



 

טו. הבקרת של אחד־העם.    🔗


הרצל הקסים את כלנו. איזה חן מיוחד היה שפוך על פניו, מעיניו נשקפה הנשמה הגדולה שבקרבו, דבר שלא אדע אכנהו היה בכל נמוסיו ושיחותיו, ואולם הקונגרס היה בידו כהגה בידי מלח אמן, מלח בחסד עליון, שגלי הים ומשבריו משחק לו. ובאמת המשתתפים בקונגרס הלכו שבי לפני הצורה הבלתי רגילה, ואל התוכן שמו לב אך מעט. גם המלחמה הגדולה, נקודת השרפה של הקונגרס בדבר נוסח “הפרוגרמה הבזילאית”, היתה מענינת בתור מערכה, חזיון במתי, ריב־דברים בין מוצקין ובין מינץ, ולא הנצחון או המפלה של הפרינציפ, אם “אֶפנטליך־רעכטליך” או, חלילה, “אפנטליך” לבד. הקסים את הקהל. הקונגרס, מעמד הר “סיני” אשר בשוויץ, וגולת כותרתו – הד"ר הרצל…

וזה אשר הרגיז מאד מאד את האיש, אשר משמרתו היתה בתוך צבורנו וספרותנו – טהרה וקדושה, לשמור על בני עמנו, שלא יתורו אחרי מראה עיניהם, והלך־הנפש יינק משרשי הנשמה הטהורה, מבלי כל השפעה של תרמית עינים. כל הקונגרס ומשתתפיו הרגיזו מאד את – אחד־העם, שהיה אז עורך “השלח” וראש המדברים בצבור אנשי התחיה.

אחד־העם נכנע תמיד לשלטון השכל. לא הוא אשר יאמר נעשה ונשמע למראה קולות וברקים וענן כבד, אותו לא צוו על דבר עולה וזבח, ולא עליו תשפיעו בצלצלי שמע ובכל הצירימוניה היפה של העבודה בכל מקום שהוא. להפך: ההוד החיצוני מרגיז אותו, כל זה על אפו ועל חמתו, והוא בא לכלל כעס. מאמרו של אחד־העם בדבר הקונגרס הראשון והרשמים אשר נשארו לו אחריו הרגיז את כלנו, ואותי אולי יותר מכלם. במאמרו זה אבדה לאחד־העם בעצמו המתינות, הנמוסיות הספרותית, שהיה בה תמיד למופת לנו, שהיה הוא מורה לסופרינו העברים. מלפני אחד־העם יצא אשם כל הקונגרס, אשמנו כלנו המשתתפים בו, ובראש הנאשמים היה – הד"ר הרצל. האיש שהודה, כי הקונגרס היה “דבר, אשר כמהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו”, השתמש במאמרו בבטוים קשים, שאחר כך התחרט עליהם, ואשר לא היה כותבם אחר כך. והבטוים האלה יצאו מתחת עטו של אחד־העם, שדרכו להיות זהיר מאד ככתיבתו. אחד־העם כותב ומוחק, מוחק וכותב, מזיע על כל משפט, וחוזר ומזיע שלא יכירו הקוראים ולא יעלה באפם ריחה של זיעה, והוא בא לכלל כעס וממילא גם לכלל טעות, אם כי הוא הודה בכעסו אך לא הודה בטעותו. וזה אשר הרגיז אותנו, את אנשי שלומו ומעריציו של אחד העם, והתעורר פולמוס, לפעמים די חריף, בינינו ובין אחד־העם. וטבע הענין מחייב, שהפולמוס החריף יוצא מגדר הנמוס וגם – מחוג השאלה העקרית, נקודת המוצא של כל הענין מראשיתו. ואני, ידידו ואיש בריתו של אחד־העם, פרסמתי מאמר, שבעריכתו הראשונה לא הצטיין בנמוסיות יתרה. “עין תחת עין”, ואם “שליט השכל” נעשה לאחד מבני הרגש, כמונו אנו, אז התחזקנו עליו, כי הן כחנו ברגש גדול מכחו.

בין אלה שהשיבו מלחמה שערה לאחד־העם היו גם ליליענבלום וגם מידידיו ומעריציו מבני המערב, שאותם לא הפליא הקונגרס בחיצוניותו, כי על כן הלא רגילים היו במחזות כאלה באספות וקונגרסים בדומה לזה. כלם עמדו על תוכו של הקונגרס, על כל ההכרזה הנפלאה בדבר תחית העם העברי, אשר נשמעה מעל ראש הררי שוייץ. אבל אחד־העם נשאר בשלו. הוא המשיך לתקוף את הקונגרס ואת יוצרו, ויצא חוצץ נגד הציונות המדינית בכל כח כשרונו הגדול. כל אשר יצא מאת הקונגרסים, כל אשר עשה ודבר וכתב הרצל לא זכו בעיניו של אחד־העם. בקובץ “על פרשת דרכים” ובחלקים הראשונים של “אגרותיו” תופסת “הציונות המדינית” מקום הגון, וכלו קטיגוריא על הרצל ועל פעולותיו. הוא מבקר קשה את תקנות הבנק, שביסודו התכונו להקל את ההתישבות, ומוצא בהן מחשבות נסתרות וזרות לרוח התחיה, ואינו נמנע מלהטיל חשדים במיסדיו. בקורתו על הספור “אלטניילנד” היתה זעומה מאד. כל מעשי “הציונים” ומחשבותיהם – פגול הם, לא יֵרָצו, עד שהרגיזו דבריו את מכס נורדוי, והוא יצא מגדר הנמוס הספרותי בהשיבו על הבקרת של אחד־העם.

לא חפץ היה אחד־העם להודות, כי הוא לוחם בציונות, והיה אומר כי הוא רק מברר את המושגים וכל דבריו הם רק להעמיד אותנו על הטעות, לפי דעתו, שהציונות המערבית איננה אותה הציונות שאנו רוצים בה. כונתו היתה, לפי דבריו, שלא נכשל בערבוב המושגים. ואם אנכי ראיתי בדבריו בקרת זעומה, בלתי נכונה, וגם רמזים לבקרת אישית, אז טען אחד־העם כי לא ירדתי לסוף דעתו, לא הבנתי את דבריו כל עיקר, וכי רוב דברי הם שלא ממין הטענה. חולשה זו היתה לא פעם לאחד־העם. כשהיה מתריס דברים נגד העבודה הישובית בארץ ישראל ומוצא קלקולים בכל הנעשה שם, והיה מבקר קשה את המראות בחיי הישוב, עד כי כמעט הטילו עליו חשד שהוא הציע לסגור את בתי הספר העבריים אז ביפו, שהיו הגרעינים הראשונים לשיטת ההוראה בעברית – היה אחד־העם טוען, שאין הקוראים יורדים לסוף דעתו, אין הם מבינים אותו. אין כל ספק, שבטענה זו של אחד־העם היה הרבה מן האמת, אבל לא כל האמת. סופר מורה כאחד־העם משנתו צריכה להיות ברורה תמיד, למען ידעו התלמידים הרבים אם ללכת אחריו או לחזור, להפרד מעליו. הנה בדבר הקונגרס הראשון, לאחרי שנתפרסם “ילקוטו”9 של אחד־העם, נשארו נצבים לפני שׁאלה גם קלויזנר, גם ברדיצבסקי, גם אהרנפרייז, גם ש. פבזנר. אות ומופת הוא, כי דבריו בילקוטו לא היו רק “ברור המושגים”, כי אם “קצת” יותר מזה. הן אחד־העם – זו היא עובדא – לא השלים עם התנועה הציונית כל ימי ששת הקונגרסים הראשונים, ואת הרצל הזכיר בכבוד הראוי לו רק לאחר מותו.

הציונות המדינית, שהיתה תמיד מרגיזה את אחד־העם, נקמה את נקמתה ממתנגדה באופן יפה מאד. נתגלגלו המאורעות ואחד־העם בעצמו השתתף בעריכת מגלת השחרור המדיני לעם ישראל, ויהי יד ימינו ואיש סודו של הד“ר חיים ויצמן בימי הרת עולמנו המדיני בלונדן. יש בספרותנו תרגומו של אחד־העם לדברי הכתב, הידוע בשם “הצהרת בלפור”. מתוקה נקמה כזו, ואין פלא כי אחד־העם נכנע תחתיה, והוא גם הביא את שארית כחותיו אל הארץ והגיש אותם לפני המזבח של חיינו החדשים, החיים המדיניים המתפתחים בארץ ישראל, אלה החיים, אשר את גרעיניהם הראשונים גדל הרצל בימי בזיליאה, ואשר בין הממשיכים לפתח את הזרע הנעלה הזה הוא גם אחד־העם… ואולם לוּ היה בא איש אל אחד־העם באלול תרנ”ז בבזיליאה והיה אומר לו, כי עוד יבוא יום, והוא בעצמו יהיה בבונים את הארץ לפי התכנית אשר רחפה ברוח באולם הקונגרס, ברוח הציונות המדינית דוקא, אז היה חושב את אויל־הנביא למשוגע. כן, הוא ראה את כלנו כנערים, שלא ראינו מה שלפנינו ונמשכנו כבהמה בבקעה אחרי הרצל, ואת הקונגרס כלו ראה, והוא היה אולי בעיניו כאנחה אחרונה של האומה הגוססת. וזה הרעיון לא עזב אותו. בלבבו פנימה הרגיש פרוצס חדש, ומה שהשפיע עלינו בדרך החיוב השפיע על אחד־העם בשלילה. “מה אתה צוהל ככה – אמר אלי פעם – האם לא ראית בעולם יהודי בעל זקן שחור?” ולא חלי ולא הרגיש אחד העם, כי “האיש בעל הזקן השחור” הולך לזרוע בשדה, אשר הוא, אחד־העם, הכשירו מקודם לקלוט את הזרע, והוא הוא אשר הכשיר את הלבבות ועורר בהם את החפץ להיות נגאלים, ולהטות אזן אל כל תקיעה, אשר תִשָמע, לחרותנו.



 

טז. לפני הקונגרס השני בוארשוי.    🔗


עניני בית־הנסירה אשר בניתי בריצ’יצה לא חדלו מהיות יגעים גם אחר שהתחילה העבודה שם. כארבעים ויארסט ריצ’יצה מהומל העיר, במקום שישבתי אני וביתי, והעסקים בבית־הנסירה החדש התנהלו על ידי פקידים, בידי אנשים זרים, באין אדון משגיח עליהם. בית־הנסירה הזה נהיה אמנם קנין של בית המסחר המשותף שלנו, של הפירמא “פבזנר־כהן”, אבל בדרך מוסרי היתה אחריות העסקים של בית־הנסירה הזה מוטלת עלי, כי על כן הלא אנכי בניתי את הבית הזה, אני יסדתיו לעצמי על דעת עצמי ועל חשבוני הפרטי, ואך טובה עשו עמדי שותפי בבית־מסחרנו, חותני וגיסי, בהסכמתם להשתתף בעסק, שהצלחתו היתה מוטלת בספק. ובשביל זה סבלתי מוסר כליות כל הזמן, אשר ראיתי כי העבודה בבית־הנסירה ההוא אינה הולכת למישרים, וגם תרעומת חרישית היתה אזני קולטת למולי מאת השותפים על מה ולמה אין עיני פקוחה למדי לראות את העסקים שם. לבסוף עלתה דרישה אלי, כי בקיץ הקרוב, לעת היות העבודה בבית הנסירה בעצם תקפה, אעבור לגור בקביעות ברצ’יצה על יד בית הנסירה, לנהל את העסק שם. עלי היה לעבור אני וביתי, עם אשתי וילדי, וכל הכבודה לרגלינו, ולהסתדר במקום החדש הזה לכל עונת הקיץ. הדבר הזה החלט בחורף, והלכתי ובחרתי מקום לבנות לי מעון בחצר המרווחת של בית הנסירה. חמרי בנין אינם חסרים בקרפיפים, ונבנה בית בן הרבה חדרים אשר יספיקו גם למשפחתי, גם לאורחים אשר יבאו לבקר אותנו ולשבת אתנו. בעת ההיא כבר היו לנו ששה ילדים, והגדולים מהם היו זקוקים לחנוך, והבנות גם בקרו בהומל את הגמנסיה, ולחדשי הקיץ הבאנו גם מורה מיוחד בשביל הילדים לגור אתנו.

חיי משפחתי סודרו היטב, ומאומה לא חסרנו במקומנו החדש, וגם העסקים הוטבו בהרבה. בא אלינו מנובורוסיסק מנהל בית החרושת למֶלט לבקר את בית הנסירה וגודל כחו בעבודה, והזמין אצלנו כמות גדולה של חביות למלט, ועם סוחרים מחרקוב התקשרתי להספיק להם קרשי־ארגזים, וכל עבודת ביה"נס הָעמדה על דרכה הנכונה. ואולם מצב בריאותי הלך ונחלש. אין לי עוד צורך באמבטאות הכבדות של מימי הלימאן באודיסא, אבל עוד טרם שבתי לאיתני הראשון. העבודה המתמדת של העסקים מרגיזה, מחלישה אותי מיום אל יום. ומלבד העסקים, הלא נפשי היתה עֵרה לכל הנעשה בעולמנו היהודי, בעולם התנועה הלאומית החדשה. הקיץ מגיע לקצו, ובבזיליאה יתאסף הקונגרס השני, והקהל מתכונן אליו. בהומל כבר ישנה קהלה חשובה של “ציונים”, נמכרו שקלים במספר הגון, והדוקטור צבי ברוק מנצח ונואם באספות, מעורר את העם, מסדר את ההמונים. ברוסיא המדינה נמצא ענין הציונות בידי שלשה אנשים: כהן־ברנשטיין, מנדלשטם, יסינובסקי, ובפעם הזאת חפצים הציונים הרוסים להתכונן ולבוא אל הקונגרס לא כאורחים מקריים, כי אם כאנשים מסודרים, ובידיהם פרוגרמה, תכנית העבודה ודרישות מסוימות. ונקראת אספה מוקדמת לוארשוי, אל תחת דגל “אחיאסף”, וגם המתנגד העיקרי להרצל ולשיטתו – אחד־העם – הוזמן אליה, אם כי איננו ציר אל הקונגרס השני, גם לא רצה להיות נבחר אליו. מצב בריאותי לא הרשה לי להתיצב על הבחירות אל הקונגרס, והייתי מוכרח לדחות מעלי כל הצעה להבחר בתור ציר, ואולם לא יכולתי לותר על ההזמנה לנסוע לוארשוי להשתתף שם באספה.

ולוארשוי באו כמעט כל הצירים של הקונגרס השני וגם מיתר אנ"ש שאינם צירים, שלא התכוננו ללכת לבזיליאה. רבים מאתנו באו כדי להשפיע על אחד־העם, להתוכח עמו, להלחם עם “האויב” הזה של הציונות, להוציא מלבו של אחד־העם איזו “טינא אישית” כביכול, נגד הרצל. זה האחרון, אפשר מאד, לא ידע את ערכו של אחד־העם, ובימי הקונגרס הראשון הזניח את המקרה לקרב את אחד־העם אליו וגם ללכת לקראתו ולהתקרב אל אחד העם, ואחד־העם איננו מן המוחלים על יחסים בלתי ברורים. בטוח אני, כי גם הרצל התחרט על זה. והנאספים בוארשוי חפצו מאד, כי ילך אחד־העם אל הקונגרס השני, ועל דעותיו והשקפותיו יגן פנים בפנים מעל הבמה הבזילאית. מן הוכוחים שהיו לנו בוארשוי עם אחד־העם נוכחנו, שאין בין “חבת ציון” של אחד־העם ובין “הציונות” ההרצלית כל נגוד פרינציפיוני, ואך שאלות השיטה, ענינים של תכסיס. שניהם שואפים בכל לב לגאולה שלמה של עם ישראל, וההבדל ביניהם הוא שאחד־העם רוצה להכשיר מקודם את הדור, את העם העברי, בעת שהרצל חושב כי העם כבר מוכשר, ובא הזמן להכשיר את התנאים, להשתמש בלהטי הדיפלומטיה, בכל הסבך של מאורעות החיים. ומכיון שכך, איש מן הנאספים לוארשוי לא התנגד לדרישותיו של אחד־העם, שׁיכניסו את שאלת הקולטורה העברית אל התכנית המעשית של הציונות, וכי בנוגע ליחסים הדיפלומטיים יהיו הדברים מבוססים על עובדות נכונות. ואחד־העם שב מאת האספה וראה את עצמו כמנצח, וההולכים לבזיליאה קבלו על עצמם להגן על עניני התרבות הלאומית בתוך העבודה הציונית. זכורני, שבאחת האספות המלאות, שהיתה ביום השבת, הצעתי כי יטילו חובה על כל הציונים ללמוד ולדעת את שפתנו העברית, וההצעה נתקבלה חגיגית פה אחד, אם כי החובה הזאת נשארה, כידוע, רק להלכה ולא למעשה…

ובאספת וארשוי ראיתי את הפנים החדשות, אשר עמהן היו לנו עסקים אחר כן בכל התנועה הלאומית. שם התגלה לפנינו בכל ערכו החיובי הד“ר יחיאל צ’לינוב, המעולה שבחברת “בני ציון” המוסקובית. אגודה לאומית זו, שנוסדה בעת ובעונה אחת עם חברת “בילו”, נתנה לתנועה הלאומית כחות פוריים אחדים ממדרגה ראשונה. די להזכיר את השמות אוסישקין שיחיה, ואת מזא”ה, מַריק וצלינוב זכרונם לברכה. הקהל הרחב שלנו ידע אך את אוסישקין, ואת מזא"ה שמע, ואת מריק אולי קרא, ואת צלינוב ידעו, עד אספת וארשוי, רק בני מוסקבה עיר מושבו. וצלינוב התגלה לעינינו בוארשוי. בנגוד לאוסישקין, חברו, המשתדל תמיד בכל האמצעים להטיל עליך את רצונו האדיר, שהוא בטוח כי אין דבר העומד בפניו, הנה היה צלינוב משפיע על סביביו בנאמנותו. הרגשת, כי נאמן האיש הזה מאד, ואם מסרת דבר בידו לא יוַתר עליו. בנאומיו של צלינוב היו נשמעים תמיד נימים נפשיים, שעשו את פעולתם גם על הנשמה שבקרבך. איזה רוך פנימי היה מבצבץ מכל דבריו, ולו הייתי רוצה להשתמש במבטאים מסגנונם של המקובלים, כי אז הייתי מגדיר את אוסישקין ביסודא דדוכרא ואת צלינוב ביסודא דנוקבא. ואם הגבר הוא השליט, אבל הלב נמשך אחרי המין היפה… לאוסישקין חסר לפעמים הרגש הדק להבדיל בין התקיפות ובין הגסות, ואם הראשונה משלטת, הנה השניה מרחקת. לצ’לינוב לא היה כח שלטון, אבל קורבה נפשית הייתי תמיד מרגיש אליו.

בכלל נהיתה בתקופה ההיא העיר ורשוי אכסניא של הרבה ענינים לאומיים ממדרגה ראשונה. אל העיר ההיא נאספו צעירים אחדים מטובי בני ליטא, זרע ברך ד', והם רכזו סביבם גם מבני פולין, ויהי המחנה יוצר ופועל. תחית הספרות העברית בזמן ההוא חייבת הרבה לאליעזר קפלן ולבן־אביגדור. ואם זה האחרון שם את המקצוע הזה, הוצאות ספרים, קרדום לחפור בו את לחמו, הנה היה “אחיאסף” כל ימי חייו של אליעזר קפלן עבודת נדבה, ועל המזבח הזה הביא האיש עולות וזבחים במשך עשרות שנים, את מיטב כחותיו הגופניים והנפשיים. קנה־המדה לעבודתו של קפלן יכולים לשמש המכתבים הרבים אליו מאת אחד־העם, וגם המכתבים הרשומים על פי הכתבת “אחיאסף” גם הם נכתבו באמת אל קפלן, כי הוא היה המוציא והמביא, הכותב והמקבל בשם “אחיאסף”. – בוארשוי, בתוך הקבוצה הקטנה של העסקנים הלאומיים, מצאה ראשונה הד לה התנועה לעבודה פרטית בארץ ישראל, מבלי להשען על עבודת הנדיב שם וגם לא לחכות למעשי התמיכה של הועד האדדיסאי. אנשי הקבוצה הורשבית יסדו את המושבה “רחובות” על ידי חברי האגודה “מנוחה ונחלה”, ואשר חלק הגון מהם עלו בהמשך הזמן לארץ ישראל ויהיו בבונים אותה. – וכאשר גמלו הכרמים והיקבים הגדולים בראשון לציון ובזכרון יעקב הוציאו כמות גדולה של יין, ועלתה דאגה למצוא שוקים לממכר היין, אז קבל עליו אחד מבני קבוצת וארשוי את העבודה הגדולה ליצור את השוק הנחוץ, שבלעדיו היה עמל כורמינו ויוגבינו בארץ ישראל לשוא. זאב גלוסקין קשר את שמו עם תוצרת היין בארץ ישראל בקשר של עבודה בת חצי יובל שנים, וכל חברות “הכרמל” אשר ברוסיא ואשר במזרח ואשר באמריקא – ידי גלוסקין יסדו אותן. וראשית מעשיו בעניני “כרמל” היו רשות, עבודת נדבה, ליצור את התנאים של עולם המסחר בתוך התוצרת הארצישראלית, ואך לאחרי שהתרחבו גבולות העסק, ודבר “הכרמל” דרש פקוח וטפול מרובה והנהלה רצויה, קבל עליו גלוסקין את העבודה בתורת חובה המשתלמת.

כזו היתה בימים ההם הסביבה הצבורית בבירת פולניה, סביבה לאומית עברית. החסידות הישנה, הקיצונית, לא היה בה כדי למשוך את הלבבות, והמסורת של קוצק, ראדזין וגור הלכה הלוך והתנדפה; והזרמים הרבים, ששטפו ברחובות רוסיא הגדולה ואשר סחפו גם את חיי הצבור היהודים, ואשר יש והפלג היהודי היה קולח בתוך הזרמים ברב כח, – כל אלה כמעט לא עברו לגבולות פולין. התפתחו להם על גדות הווייכסל חיים יהודיים מיוחדים, גוש מוצק אדיר, קהלה ישראלית בת מאות אלפים נפש, וגם תנועת תחיתנו הלאומית הכתה לה שרשים עמוקים.

באספת ורשוי הכרתי גם את אחדים מקרב היהדות החרדית, אשר נספחו אז אל התנועה הציונית. השתתף באספה בתור ציר הרב צירלסון, שהיה אז רב באחת מערי אוקרינא. בחוגי הציונות לא היה רשומו ניכר, אבל תחת זה השתדל לפתח את ערך הרבנות, עלה מעלה מעלה, ויהי גם לאישיות מרכזית באספת הרבנים בפטרבורג, ותפס לו מקומו גם בבסרביה. פרצוף אחר, כלו שלילי, היה לרב אחר מן המשתתפים באספת ורשוי, – כונתי אל עקיבא רבינוביץ, שהיה רב בפלטובה. הוא שב מן האספה ויסד לו ירחון מיוחד “הפלס”, ויעשהו כלי מלחמה נגד הציונות, נגד תנועת התחיה הלאומית.

אנכי לא הלכתי מוארשוי אל הקונגרס. עוד מקודם אסר עלי הפרופ' קלימפרר בברלין כל השתתפות באספות צבוריות ממושכות, המרגיזות ומרעישות את סדר עצבי ההרוס, וקונגרס ציוני ביחוד. והד"ר הרצל אמר על זה בהלצה, כי הפרופ' קלימפרר גוזר איסור על הקונגרס מפני שאבי הפרופיסור היה בין הרבנים – המוחאים נגד התנועה הציונית… אני נפרדתי מעל חברי, שיצאו מוארשוי לבזיליאה, ואני שבתי הביתה והלכתי לתיאודוסיא אשר בקרים לאכול מענביה ולהתרחץ במימי הים, ובעיר ההיסטורית הזו קלטה אזני את ההדים של הקונגרס השני. תיאודוסיה נתחבבה עלי, והייתי בא אל העיר הזאת לעונת בכורי הענבים במשך שנים אחדות, ובימי שבתי שם נמשכתי גם אל החיים הצבוריים בעיר, ואפשר מאד כי עלי יהיה להזכירם בזכרונותי אלה.



 

יז. העסקים בדרום רוסיא.    🔗


התעשיה ההררית בדרום רוסיא, ביחוד במקוה הנהר דוניץ, וכל התפתחותה הגדולה, מעשי ידי הבריטי יוּז (שעל שמו נקראה התחנה “יוזבקה”), – כל זה השפיע טובה מרובה על רבות מערי הגליל ההוא, וביחוד התגדלה והתעשרה העיר יקטרינוסלב. בעיר הזאת ובסביבותיה צצו בתי חרושת שונים “חדשים לבקרים” כמעט, וגולת כותרתם היה בית־החרושת ליציקת־ברזל ולגלילת־פסים של החברה הבריאנסקית. לרגלי כל התעשיה הגדולה הזו התגדל והתרחב שם גם סחר היער ויקטרינוסלב נהיתה לעורק המרכזי של מסחר העצים בגלילות הדניפר אשר במורד. סוחרי היער ביקטרינוסלב עתקו והתעשרו ויצברו להם הון, ויבנו בתי־נסירה, וישלמו את שטרי־חובותיהם בזמנם, ויהי לשטרותיהם משקל וערך, ולא עוד פחדו סוחרי היערות במעלה הדניפר מפני פשיטות־רגל, שהיו קודם כמעט לחזיון רגיל. עתה כבר היו מקרים, שהסוחרים מיקטרינוסלב היו עולים לפולֶסיה ולרוסיא הלבנה לקנות רפסודות על הנמלים וחופי הנהר במקום תעשיתם, ובימי השוק בהומל היו סוחרי המורד מתחרים עמנו, בעלי חרושת היערות באשד הנחלים אשר במעלה הדניפר. גם הם היו באים אלינו, קונים רפסודות כמונו, הסוחרים המקומיים, ומשלמים כסף מזומן כמונו, כספים למפרע בעונת החורף ובתקופת האביב, כמו שהיינו נוהגים אנחנו, קוני היערות מאת בעלי האחוזות או מאת הסוחרים הקטנים, שאין ידם משגת לשלוח את סחורותיהם אל חופי המורד ולמכור שם בהקפה, בשטרות לזמנים של שנים־עשר חודש.

ומכיון שעסק היער בשביל ההפלגה לערי המורד נהיה למקור מביא פרנסה, חדל גם בית־מסחרנו להסתפק בהכנת קורות בשביל בתי הנסירה שלנו בהומל ובריצ’יצה בלבד, והיינו גם אנו מכינים ביערות סחורה, קורות ועצים ואדנים, יתר על הכמות הנחוצה לעבודת בתי הנסירה, והיינו עושים אותם דוברות לשלחם למורד הדניפר, ביחוד ליקטרינוסלב, למכרם שם. העסקים האלה הביאו רוחים הגונים לנו כמו לכל סוחרי היער, ולרגלי זה היה עלי לעשות שבועות וירחים בימי הקיץ ביקטרינוסלב.

חיי סוחרי־היער בחדשי הקיץ בשבתם בערי מורד הדניפר – זהו פלג מיוחד בים החיים של האנשים האלה, ויכול היה להיות נושא חשוב בשביל סופר אמן. בני ליטא ורוסיא הלבנה ובצות פולסיה, כל אותם המקומות שבהם החיים היהודיים מיוסדים על מסורת ישנה וקבועה, עוברים לשבת בערי הדרום החדשות, באים למקומות שאינם מכירים אותם, אלי סביבה חפשית מכל עבר, אלי סביבה הצריכה עוד לקבוע לה את ההוָי של החיים העבריים. ורוב הבאים הם צעירים, במיטב ימי עלומיהם, וכמעט כלם אמידים, והפרוטה מצויה אפילו בכיסם של המשולחים והפקידים השונים העובדים בחרושת היער. ויושבים האנשים בטלים מכל עבודה, יושבים שבועות, ירחים. מחכים לבוא הרפסודות, מריחים את אויר המצב המסחרי, רואים בֶעָבים מה יהיה היבול בשדות רוסיא־החדשה, בכרמי בסרביה ובחצי האי קרים, מנהלים משא־ומתן עם הסרסורים למכירת הרפסודות. גם המוכרים גם הקונים אינם בהולים לגמור, ושני הצדדים כמו שמחים לקראת “שלשת השבועות”, ימי “בין המצרים”, ומוצאים בזה עִלה לבלי לגמור את המשא־ומתן, אם כי שני הצדדים רחוקים מאמונות טפלות והזיות. ובינתים – החיים כבי הלולא דמיא, אוכלים במלונות מעדנים ושותים ממתקים, מסתתרים ביום מפני החום הדרומי בחדריהם ושוחקים בקלפים, ולעת ערב יוצאים לגן העיר לשמוע אל התזמורת ולקלוט שמועות בדבר המצב ולראות חיים טובים, חיים שאינם דומים אל חיי השקט והקביעות אשר בערי המולדת, בעיירות ליטא, פוליסיה ורייסין. והישיבה הזו, ישיבת ירחים שלמים במשך שנים רבות בערי המורד, קרימנצוג, יקטרינוסלוב וחרסון, קובעת את חותמה על הסוחרים לכל ימי חייהם, וכל עין בוחנת תדע להבדיל את סוחרי־היער מבין יתר הסוחרים היהודים אשר במדינות הצפון. הראשונים הם תמיד יותר חפשים בדעותיהם ובמנהגי הדת, יותר מעורבים בדעת עם הבריות, יותר מפותחים בתרבות, קלים בתנועותיהם, מביטים למרחקים, ומעוף להם להתרומם מעל הבצה הרגילה.

ואולם במה שנוגע לי, הנה החיים “העליזים” בערי הדרום היו מוליכים עלי שעמום. בן כרך אני מילדותי, ואת שנות בחרותי בליתי בעיר הבירה. ולא את לבי יקחו התזמורת בגן העיר ומשחקי הקלפים וכל המעשים ההוללים, שהלבבות והעינים של אנשי העירות הקטנות תרים אחריהם. מראות גדולים וטובים מאשר ביקטרינוסלב ראיתי בימי חיי, והישיבה במשך שבועות רבים בערי הדרום היתה תמיד עלי למשא. גם בביתי, בעיר הומיל, לא חסרתי דבר, עבודה חכתה לי שם תמיד, ואת קן־ביתי אהבתי מאד והתגעגעתי אליו. ולכן שמחתי ביקטרינוסלב להפגש עם אנשים מבני חוגי, עם אלה אשר נקודות־מגע רבות לנו בשאיפותינו הלאומיות, בעבודת התחיה, ביחסינו אל כל מחזור השאלות המטרידות אותנו. מיכאל מיידנסקי היה הזקן־הצעיר שבחבורה זו בעיר הזאת. אנכי ידעתי את יונה בנו עוד מימי פטרבורג הטובים, מראשית שנות השמונים, כאשר אך התעוררנו לחיים לאומיים. ומיכאל מיידנסקי היה חביב מאד על כלנו. תחת מעטה של שערות שלג היה מתהלך אדם ולבו בוער באהבתו לעמו, והיה גם מבין השיירה, שעלתה לארץ ישראל עם רבי שמואל מוהליבר לתור אותה. עונג בלתי נשכח היה לבלות שעות בחברתו, לשמוע את ספוריו ולקחת תורה מפיו, תורת החיים ומסבותיהם. לבו היה עֵר לכל דבר טוב, ולא אבן טובה אחת הניח מיידנסקי ביסוד העדה העברית ביקטרינוסלב, ובאשר מפעל צבורי לאומי היה מיידנסקי מן הראשונים. – וגם מן הסופרים, מאנשי הספר והעט, מצאתי ביקטרינוסלב. זה היה – שמעון יהודה סטניסלבסקי, אשר כתב גם עברית, גם רוסית. רַוק־זקן היה, וכך נשאר עד יום מותו. “משכיל” מבית המדרש הישן, שנשאר בחצי הדרך. היה בן גילו של שמריהו פאליי, חותנו של אוסישקין, אבל פאליי הגביר חילים, ולאחרי שנשא אשה ויצא לחרות מאפוטרופסות הוריו, מצא עוז בנפשו ונכנס לבית־מדרש גבוה וגמר ויהי למהנדס וקבל משרה אצל הממשלה, וסטניסלבסקי נשאר בחוג הספרים והדעות החדשות של “ההשכלה”, ונשאר תלוי ועומד, תלוש מכאן ומכאן. סטניסלבסקי מצא בי, כפי הנראה, את בן־מינו. אולי קצת יותר צעיר ממנו, אבל גם כן מאלה שכמו נשארו בחצי הדרך. אמנם אנכי בניתי לי בית, ופניתי את לבי אל החיים המעשיים, תחת אשר הוא נשאר לו עץ יבש, מבלי כל קרקע תחת רגליו. ואולם – דרכי חנוכנו היו שוים, ושנינו זכרנו את המסורת של “השחר”, “המליץ” וכל הספרות העברית וגם הספרות רוסית־עברית במראותיהן החדשות, הלאומיות. והיינו מתראים לעתים קרובות.

והעיר יקטירינוסלב הלכה והתגדלה, ורבים מן היהודים בתוכה התעשרו עושר רב. התעשיה ההררית וכל תעשית הברזל התרכזו כמעט כלם בעיר ההיא ובסביבותיה, בגלל שני יתרונות שהיו למקום הזה על חרקוב העיר הגדולה, שהיא היתה אולי יותר קרובה אל שטחי המכרות. היתרונות היו: אחד מידי שמים ואחד מידי אדם. יקטרינוסלב יושבת על הנהר הגדול, הדניפר, ומסלת־מים זו קושרת את התעשיה ההררית וגם ממציאה לה את צרכיה, והתנאי הגיאוגרפי הזה הקל בהרבה את התפתחות החרושת בעיר ההיא. ועוד יתרון שני היה ליקטרינוסלב על חרקוב – הראשונה היתה נחשבת על “תחום המושב”, במקום שמותר היה ליהודים לגור שם, מה שהיה אסור בשניה. חרושת ההר בסביבה זו היתה אז חדשה, וכר נרחב היה לאחינו היהודים להוציא חוצץ את כשרונותיהם המסחריים הטובים, ורבות היו נקודות המגע בין החרושת הגדולה ורבת הענפים ההיא ובין הסוחרים היהודים. ותלך העיר יקטרינוסלב הלוך והתפתח, ותרב, ותגדל, ותשמן.

וישֻרון השמן יודע גם לבעוט. רבו בעיר “המשכילים”, בני הפרופסיות החפשיות, מהנדסים, רופאים ועורכי־דין, ילידי המקום ושהתקבצו אל המרכז ההולך ומתהוה למקור חיים ופרנסה, ותנועת ההתבוללות רווחת בימים ההם ברחובות היהודים אשר בערי הדרום. האבות עודם מחזיקים מעמד, רבים מהם בני ליטא זרע ברך ד', הזוכרים את המסורת ושומרים עליה; אבל הן האבות אנשי־עָבר הם, שלהם רק האתמול, בעת אשר הבנים משתדלים לתפוס את ההוה למען יהיה גם העתיד להם. אמנם היו בעיר ההיא גם “ילידי בֵינַים”" כמו שקורא להם ביאליק, הלא הם שהזכרתי: מיכאל מיידנסקי, שמעון יהודה סטניסלבסקי, וכאלה אשר, – – – – – – – – – – “ביודעים ובלא יודעים”, לפני שתי הרשויות גם יחד משתחוים ומודים.

אבל היחלשו בודדים על קהלה גדולה על המון צעירים, הצר צורה חדשה, לחיים, הגורף את הזרם היהודי אל תוך השטף הגדול והנערץ של החיים הרוסים, זה השטף שהלך ובלע את מיטב צעירינו, את חלב חיינו הלאומיים!…

ובעת ההיא בא ליקטרינוסלוב מנחם אוסישקין. הוא נשא לו אשה בעיר ההיא ויתישב בתוכה, ויביא אליו גם את הוריו, שהיה בנם יחידם. חותן אוסישקין, שמריהו פאליי, היה גם הוא מחניכי ההשכלה, שהציץ ונפגע, ולאחרי חתונתו עזב את ביתו ונכנס לבית־ספר גבוה, ויהי למהנדס ותפס משרה נכבדה בבנין המסלה, וכפתור משרדי היה קבוע בכובעו. הסביבה, שבה נמצא אוסישקין, היתה מלאה חומר היולי, המוכן לקבל כל צורה. במובן ידוע היתה כל העיר היהודית ממין חומר זה. לא היתה אידיאולוגיה של התבוללות אפילו להאינטלגנציה המקומית, ואך נסחפו עם הזרם השליט. ואוסישקין ראה לפניו יכולת ליצור את הקהלה היהודית בעיר מושבו החדשה ולהתיכה בכור הלאומיות. לתכלית זו חסר היה אישיות צבורית מרכזית, שהוא ינצח על העבודה בהיותו מכובד על כל שדרות העם. אוסישקין לבדו ובעצמו עוד היה צעיר לימים, חדש בעדתו, וגם היה חסר אותה התקיפות הרשמית, שבלעדיה אין שלטון ואין משמעת בעדה רבת אוכלסין וגונים. וכח צבורי כמנחם אוסישקין לא יכול היה לבלי להשפיע על החיים הצבוריים של העדה העברית בתוך העיר הצומחת ומתגדלת ונעשית מרכז להיקף של גבולים רחבים. אוסישקין היה תמיד תמונה ניכרת, בולטת, ומעולם לא היה מן הנחבאים אל הכלים. הצבוריות ביקטרינוסלב היתה כמעט קרקע בתולה, בלי כל מסורת רבת שנים, והיהודים בתוכה היו ברצון נכונים לתת את צוארם בעול השפעה אדירה במובן הטוב של היהדות הלאומית. המצב הכלכלי היה טוב, הפרנסה היתה מצויה בשפע, ועיני טובי העדה ראו בדאבון נפש את הערכים הדתיים הולכים ומתדלדלים, הנוער עוזב אותם ויוצא לרעות בשדה זרים, וכל חניכי ההשכלה, בני התרבות החדשה, אינטלגנציה בלע“ז, מתרחקים מעל עמם, חופרים להם תהום, לפעמים די עמוק, ביניהם ובין היהדות. ושמחו אלה, ובראשם מיכאל מיידנסקי וש”י סטניסלבסקי, לקראת הופעתו של אישיות כאוסישקין בתוך עדתם, לקראת האיש אשר בא אליהם והוא מתוך הקהל התרבותי, והוא נושא בגאון את דגל העם העברי ונותן אותו עליון לכל לראש. ואל יקטרינוסלב בא לא כאורח, לא כנודד בלתי ניכר, כי אם כאזרח, כבן של משפחה אמידה ובעלת השפעה, ומצבו החמרי איתן ועבודתו הצבורית לא היתה בזויה. לפי המצב, ששרר אז ברוסיא, ביחוד בדרומה של המדינה, היו הענינים הרשמיים של הקהלה העברית תלויים וקשורים בחוטים רבים ברב מטעם הממשלה, שהוא היה בעיני השלטונות גרעין הקהלה. אני מדגיש, כי כזה היה אך ברוסיא החדשה, בפלכי הדרום, כי בליטא וברייסין היו הרבנים־מטעם בעיני העם כפקידים, שהעמדו מאת השלטון ולתפקידם הצבורי לא היה כמעט כל ערך. ביקטרינוסלב היתה משרת הרב מטעם בידי אנשים שאת מקום התנועה הלאומית לא ידעו, כל יחס לא היה להם אל השאלות הבוערות ברחוב היהודים, ואוסישקין השתדל לבקוע את המצודה הנכבדה של הרבנות־מטעם ולכבוש אותה לטובת התחיה העברית.

וברוסיא התגלה אז כח צבורי, שהיה ראוי מאד לאצטלא של רבנות מטעם. שב מחו“ל הד”ר שמריהו לוין, ונכנס אל חוגי הספרות והעבודה הלאומית בוארשוי. מן הנמנע היה לכשרון זה לבלי להצטיין. חניך המסורת העברית, ולא בחור־ישיבה, בן משפחה הגונה, משפחת סוחרים, וידיעותיו לא מעטות גם בספרותנו העתיקה, וגם בעל השכלה אירופית גבוהה. וד' ברך אותו בכשרון נואם, וגם עט סופרים בידו. עדת ישראל בהורדנא הקרובה לוארשוי ידעה להכיר את ערך הכשרון הזה, ותבחר בו לרב־מטעם. ואוסישקין ראה לטוב לפני יקטרינוסלב לרכוש את הכח הזה ולמשוך אותו אחרי הרבנות בעיר מושבו. וגם הד“ר לוין, כפי הנראה, לא מצא לפניו בעיר הליטאית די מרחב לפרש בתוכה את ארבות ידיו, לפתח שם את כחותיו ולהתנשא לאותם המרומים אשר לפי עוז כנפיו, והוא העמיד את עצמו אל הבחירות ביקטרינוסלב ונבחר, כמובן. אבל הרשות המקומית10 לא מהרה לאשר את הבחירות. השלטונות ידעו להבדיל בין הרבנים־מטעם ששרתו בעדה עד היום, ובין הנבחר עכשיו למלא את המקום הזה. ידעו והבינו, כי אין זה חלוף גברא סתם, רק שינוי שיטה, שלא ידוע עוד אם היא רצויה להם, שנוי מהלך בדרך אל הלאומיות. השלטונות פקפקו… ואז הוציא אוסישקין החוצה את מרצו, הגובל לפעמים עם עקשנות. קרה הדבר, כי בעת ההיא בא ליקטרינוסלב המנוח ברוך בראנדט, שכבר זכרתי את שמו ברשימתי על אודות הקונגרס הראשון. בראנדט היה מן הפקידים המלומדים בוזרת הכספים של הגרף ויטה, ונשלח אז לחקור את התעשיה בפלך יקטרינוסלב, להתחקות אל מצבה וללמוד את השפעתו של הקפיטל הבא מחו”ל על התפתחות התעשיה ההררית הגדולה. אל פקיד שלוח במלאכות נכבדה כזו מאת מיניסטר חכספים מתיחסים השלטונות המקומיים בכבוד מיוחד, ושר הפלך הזמין את בראנדט אליו, ויתהלך עמו, וישת עליו מהודו. וביחסים אלה השתמש אוסישקין, ובשם התועלת הצבורית והלאומית גזר על בראנדט, כי ישתדל הוא אצל שר הפלך לאשר את הבחירות של הד“ר שמריהו לוין. עד כמה שהתפתל בראנדט לבלי לקבל עליו את ההשתדלות הזאת, ובפרט שלא בתור יהודי נקרה ביקטרינוסלוב, ורק בתור פקיד לענין מיוחד, – אבל לא קל הדבר לבלי למלא את דרישותיו של אוסישקין, היודע להגן על רצונו במרץ. והדבר נעשה: הבחירות נתאשרו. והד”ר שמריהו לוין נפח נשמה עברית באף הקהלה, ויתן לה תוכן ומשקל. דרשותיו מעל הבמה בבית הכנסת ומהבמות הצבוריות לקחו לבבות. הוא שם לבבו אל הדור הצעיר, תקות האומה בעתיד, ויקבל עליו גם את עבודת ההוראה בבתי־הספר התיכונים, הוראת הדת העברית, ואיש כהד“ר לוין ידע לעשות את המקצוע הזה מקור אורה בשביל חניכיו. אך גם להגדולים בעדתו נהיה לרב, למורה דרך. הזקן מיידנסקי דבק בהד”ר לוין, והשפעת הרב החדש היתה גדולה וטובה על רבים מתוך הקהלה.

וגם לי היו הרבה שעות של קורת־רוח במסבת שמריהו הלוי. בני עולם אחד הננו שנינו. חלקי תמיד עם אלה, אשר נשמתם הורכבה מצהלת החיים ותוגת האומה ומעל ראשם לא יסור נוגה התקוה הגדולה בעתידנו, ואור יקרות זה הוא כוכבם בדרך חייהם.



 

יח. ליבונטין. יסוד הבנק הלאומי.    🔗


מצבו של ז. ד. ליבונטין בימי שבתו בהומל לא היה מן המזהירים ביותר. הוא היה מנהל הספרים של “החברה ההדדית לאשראי”, שהוא היה גם יוצרה והיה המוציא והמביא את כל עניניה, אחרי שהמנהלים הנבחרים מקרב הסוחרים המקומיים היו פקידי־כבוד, וגם לא היה להם הכשרון הנחוץ לנהל מוסד קרדיטי; אבל בכל זאת הביטו אל ליבונטין כאל פקיד־שכיר, שאת עבודתו קונים בכסף. המשרה לא נתנה לו ספוק רוחני, וגם לא היתה המשכורת מספיקה די צרכיו. לו היתה משפחה גדולה. כל ילדיו הגיעו לחנוך, והוצאות ביתו היו מרובות לפי הערך, בפרט שהמשפחה נשארה לשבת על מקומה במוהילוב, ועליו היה לשבת בגפו בהומל, ובמשכורת של מאה רובל לחודש קשה היה לו להתקיים. הוסיפו לזה הגעגועים לארץ ישראל שלא חדלו מליבונטין גם בשבתו בהומל. ואולי דוקא עכשיו, לרגלי עבודתו החדשה בחברה הקרידיטית, התגברו הגעגועים לעבודה בארץ אבות. בהומל, במוסד הבנקאי הזה, הכיר ליבונטין ולמד את הטכניקה הבנקאית ליסודותיה וגם, – אם אפשר לומר כך – סודותיה. אין בנק צריך להיות אוצר מלא זהב, ארונות ברזל גדושים בכספים, ורק לפי מדת הבטחון והסדרים והדייקנות מתברר ערכו של כל מוסד כספי. הנה חברה הדדית לקרדיט מתיסדת כמעט בלי כל הון יסודי במזומן, והחברים מכניסים רק עשרה למאה מסכומי האשראי, שהם משתמשים בהם, וכל החברה, הבנק, מתאשרת בסכום של עשרה או אילו עשרות אלפים רובלים, שכמוהם כאין בעסקי בנק, ובכל זאת באים אנשים ומפקידים את כספיהם בקופתה של חברה זו, מפקידים סכומים גדולים, ומוסדות־קרדיט בערים רחוקות מתקשרים עם חברה זו, נותנים אמון בה, וממלאים את פקודותיה לשלם לחובת חשבונה סכומים הגונים. ההון היסודי בא בעיקר להבטיח את המוסד על כל צרה שלא תבוא לרגלי מקרי אסון, אבל העסקים הרבים של המוסד הקרידיטי נעשים בכספי אחרים, הכספים המופקדים, נעשים על־ידי התקשרותו של המוסד אל מוסדות אחרים בדומה לו. את כל זה למד ליבונטין מן הנסיונות בעבודתו במשרתו, והיה בלבו החפץ לעשות את נסיונותיו ואת ידיעותיו כלי־יוצר בשביל ארץ ישראל, ליסד גם בארצנו מוסד בנקאי יהודי, ויהגה בחפצו זה תמיד.

זה היה לפני הרבה־הרבה שנים. הבנק הלאומי להתישבות שלנו עוד טרם היה אפילו במחשבה. וגם הציונות המדינית עוד לא נגלתה. מצב מסחרנו, של הפירמא “פבזנר וכהן”, היה טוב, ועשרות אלפים רובלים עברו דרך צנורות העסקים על נקלה. וליבונטין, שלא היה לו בהומל אדם קרוב יותר ממני, היה מדבר על לבי, השכם ודבר, ליסד בנק פרטי בארץ ישראל ולשלוח אותו להיות מנהלו. אנכי הייתי אוהב ומודע לרבי שמואל ברבש באודיסא, ופעמים אחדות עשיתי גם עסקי־דיסקונטו עמו, בנכותי אצלו שטרות של לקוחותינו באודיסא. ברבש הלא היה בנקאי מומחה, שעסקו בכך, ואנכי הצעתי את הדבר לפני ברבש, ושאלתי אותו עד כמה אפשר יהיה לו הדבר לשבת באודיסא ולנהל את העסקים בארץ ישראל. ברבש הוכיח לי, שאין בזה כל קושי מיוחד. הנה הוא יושב בקביעות באודיסא, ומשרדי בנק לו בויניצא ובעוד מקומות אחדים, ואפילו בחו"ל, וכפי שנוכחתי מתוך השיחות אין הדבר מופרך אצלו ליסד סניף גם בארץ ישראל. ברבש היה הגזבר של הועד האודיסאי, וכל סכומי “חובבי ציון” היו עוברים דרך הקנטורה שלו לארץ ישראל. ובשובי הביתה אחרי אחת השיחות שלי עם ברבש הודעתי לליבונטין, כי ברבש אינו מרחיק את דבר יסוד בנק פרטי בארץ־ישראל, וכי גם אנחנו נכונים להשתתף בעסק זה יחד עם ברבש. זה היה מצדנו תנאי מוקדם, אחרי שאין אנו יודעים ומכירים טיבו של עסק הבנקאות. ליבונטין שמח שמחה גדולה. לפי הצעתו, די היה סכום של עשרים וחמשה אלף רובלים לעשותו הון יסודי בשביל העסק הזה. ואנחנו נתנו מכתב על ידו אל ברבש, שבו הודענו את הסכמתנו להשקיע עשרת אלפים רובל בתנאי שאת חמש־עשרה אלף הנותרים ישקיע ברבש, וגם הסכמנו כי הפירמא של הבנק תהיה על שמו של ברבש, באשר לזה האחרון קשרים ויחסים נחוצים לעסק זה. אך ליבונטין הלך לאודיסא והתראה עם ברבש, וחזר אלינו בלא־כלום. דרכו של ברבש היה, כפי שנוכחתי אחרי כן מתוך משא־ומתן בעסקים אחרים, לבלי לדחות בהחלט כל דבר, כל הצעה מסחרית, ואפילו השתתפות בקנית יערות גדולים, אבל למעשה לא היו הדברים יוצאים אל הפועל. עלה לנו הדבר בערך חמשים רובל, הוצאות נסיעתו של ליבונטין לאודיסא, וכלעומת שהלך כן שב להומל אל משרתו בחברה ההדדית לאשראי, שהיה נכון לעזוב אותה, אם אך תמצא טובה הימנה.

והמשרה האחרת נמצאה. בימי השוק בהומל היו באים לבתינו סוחרים ובעלי השפעה ממינסק, והמלצנו לפניהם על ליבונטין ועל כשרונו בהנהלת ספרים ועסקי בנק, והבנק המסחרי במינסק הזמין את ליבונטין לעבודה. אז יצא את העיר הומל, ואנשי הבנק המינסקי ידעו להעריך את כשרונותיו, וביסדם סניף להם בעיר רובנה שלחו את ליבונטין להיות מנהלו, ואחר כן העלוהו להיות מנהל הסניף בזיטומיר. אבל גם בשבתו ברובנה ובזיטומיר לא חדל לחשוב על דבר עבודה בנקאית בארץ ישראל או בשביל ארץ ישראל, וכאשר החלט דבר יסוד הבנק להתישבות, בתור אורגן כספי של התנועה הציונית, ומיסדי הבנק בוינא ובלונדן הסתבכו בהמון הרשימות ונוצר תהו ובהו במשרד הזמני בלונדן, הזכיר ליבונטין לבעלי ההשפעה מן הציונים ברוסיא את ישותו, והציע את שרותו. והוא הלך ללונדן ויביא סדרים בחשבונות המסובכים של יסוד הבנק, ויגמור את הדבר, והבנק היהודי הלאומי היה למציאות. ביתו ומשפחתו נשארו לשבת בעיר רובנה כל הימים אשר עשה בלונדן, עד אשר נמלאה סוף־סוף כל תאותו של ליבונטין מקדמת דנא, – עד שנוסדה “חברת אנגלו־פלשתינא”, אפ"ק בראשי תיבות, והוא עבר לארץ ישראל להיות המנהל של המוסד החשוב הזה.

ובאחד הימים אשר בא ליבונטין מלונדן לפקוד את ביתו ברובנה בקרתי אני אותו ביחד עם ברבש ועם אוסישקין. הועידה הקטנה הזו היתה בקשר עם ההצעות השונות בדבר עבודת הבנק היהודי, הבנק הציוני, הבנק אשר יצר הקונגרס הציוני. וזה הדבר.

ההכרזה על דבר יסוד בנק לאומי הצליחה בין היהודים ברוסיא מאד. העם לשדרותיו השונות נענה, ומספר בעלי המניות, קוני המניות היה לעשרות אלפים. כל יהודי יודע מה זה בנק, וידע והכיר בכחו הגדול של מוסד זה, והעם ראה בו מוט־תנופה להרים בכחו את המשא הלאומי הכי־כָבֵד. הן בנק הלא יכול לגאול גם ארץ ישראל מידי התוגר העני, הזקוק תמיד לכסף והמחזר תדיר על פתחי הבנקים האירופיים לבקש הלואות. נחוץ איפוא כי הבנק הזה, הבנק שלנו, יהיה גדול ואדיר, ולזה נחוץ כי יתיצבו בראשו אנשי שם, אילי הכסף. השפתים היו מתפללות חרש: מי יתן, ויסכימו האדירים: גינצבורג, פוליאקוב, ברודסקי להיות הדירקטורים!… ולו אפילו פוליאק־ווייסברם במינסק, בונימוביטש בוילנא ודומיהם ביתר הערים. אבל – מוכרחים היו להסתפק בדגי רקק באין תנינים גדולים, ונחוץ היה להשפיע על ההמון, כי ירבה לקנות את המניות, כי לא יחדל עד אשר יאסף ההון של שני מיליון לירות. ותהי אז עצתם של אחדים מן המורשים הציוניים ברוסיא, כי יעשה לו הבנק הלאומי הנוסד את עסקיו בערי התחום של היהודים ברוסיא, כי יפתח את פעולתו בקרב היהודים במדינה הגדולה ההיא, ובדרך הזה תֵעשה תעמולה ציונית גדולה בתוך ההמונים הרחבים. הרעיון היה לעשות את הבנק כלי שרת להפיץ את הציונות ולמשוך אליה את לבות הרחוקים ממנה, ואז גם הם יקנו את מניות הבנק וירכש לו המוסד את סכום ההון שעלה במחשבת מיסדיו. ואחר שאי אפשר היה להשיג רשיון לבנק של חו"ל לכונן לו סניפים ברוסיא, בפרט לבנק יהודי לאומי, לכן עלו הצעות שונות לרכוש בנקים קימים בכספי הבנק הנוסד, ולעבוד את עבודת הציונות בהשתמש בשלטים אחרים ושונים. היתה הצעה לרכוש את רוב המניות של הבנק המסחרי המינסקי. היו לבנק זה הרבה סניפים וכלם בערי תחום־המושב, והיה המון גדול של לקוחות מתוך היהודים נמצא מושפע מאת המנהלים הציוניים. ליבונטין בעצמו הציע אז לקנות את המניות של החברה לאחריות המוסקובית. כל המניות של החברה ההיא היו בידי פוליאקוב, והוא חזר מאד למכור אותן. ומיקטרינוסלב הגיעה הצעה לקנות את הבנק המסחרי שם, שגם רבים מבעלי מניותיו היהודים רצו למכור את שלהם. ויקטרינוסלב היא עיר גדולה, רבת־יהודים, והשפעת הבנק המסחרי גדולה היתה על הסביבה, וזו תהיה עמדה נכבדה בשביל הרעיון הציוני.

עלי עשו כל ההצעות האלה רושם מיוחד. אמנם נכונה היתה ההשערה, כי אם יעברו לידי הציונים מוסדות הבנקים אז יקל הדבר להפיץ את הרעיון הציוני בתוך העם, והלקוחות של הבנקים לא יסרבו לרכוש להם מניות הבנק להתישבות, אם המנהלים של המוסדות יציעו זאת לפניהם. האמצעי לתעמולה היה בטוח. אבל – – את המשתדלים בדבר קנית בנק זה או חברה זו ראיתי והם היו בעיני כחתנים החוזרים אחרי כלה, אשר לה נדוניא עשירה. פתאום התחילו להתקרב אל הציונות ולבקש את טובתה בעלי מניות של בנקים שונים, אשר מי יודע את הערך הנכון של חלקי האקטיב שלהם. אני לא האמנתי. כי אם באמת עסקי החברה־לאחריות המוסקובית הם טובים, אזי לא היה האדון פוליאקוב חוזר למכור את מניותיה. מעודי ועד היום אין אני מאמין גדול בטוהר השאיפות של המציעים כמו אלה, ופחדתי מאד פן ישנה בכל ההצעות האלה שאיפה להפטר מעסקים בלתי מוצלחים, פן ישנה תאוה של עשיר לאכול את כבשת הרש, לאכול את מעט כספינו. וחויתי את דעתי נגד כל ההצעות האלה, והשתדלתי להשפיע גם על בני לויתי. ומפני שגם ברבש וגם אוסישקין לא היו מן המציעים ולא היו חשודים מעולם על פניות עצמיות, לכן לא יצאה אל הפועל אף אחת מן ההצעות. בין יתר הנמוקים שלי נגד ההצעות האמורות, הבעתי את פחדי מפני הרשות הרוסית, אשר ממנה לא יפלא כל דבר, והיא בודאי תדע, כי כל המוסדות הכספיים האלה הם לאומיים, זאת־אומרת: עומדים ומשרתים שאיפות לאומיות, ואינם מוסדות מסחריים טהורים. והממשלה הרוסית היתה עינה רעה מאד בכל מוסדות כספיים בעלי אופי לאומי, אשר להם שאיפה פוליטית ידועה, שאינה מתאימה אל השיטה הממלכתית הכללית. עין הממשלה היתה צופיה תמיד על מעשי הבנק האפותיקאי הוילנאי, שנוסד בכונה תחלה לתמוך בידי אדוני האחוזות הפולנים בפלכי צפונית־מערבית, והיא צררה אותו בנכליה, וגם אמרה להעביר את הבנק הזה לפסקוב, עיר רוסית טהורה. ולפי דעתי, סכנה היתה בדבר להשקיע את כספי הלאום העברי, האוצר הנוסד והנועד למטרת תחיתנו, – להשקיע אותו בארץ רוסיא תחת שלטון הזדון והשנאה ליהודים. מה היינו עושים, למשל, לו גזרה הממשלה הרשעה על הבנקים האלה, כי מנהליהם יהיו אך ורק רוסים טהורים?.. ודברים כאלה היו לא מן הנמנעות אז.

בכלל לא נתתי מעולם ערך גדול למפעלי התעמולה לטובת הרעיון הציוני. לפי הכרתי אין הרעיון של התחיה זקוק לתעמולה. תקוה בת אלפים שנה הכתה שרשים אשר לעולם לא ישורָשו. שיבת בני ישראל לגבולם היא שאיפת כל בני העם בלי הבדל. אפילו לב המומרים והבוגדים יפחד וירחב לרעיון הזה, שאין חקר לכל גדלו, ויפיו לוקח כל לב, אפילו לבות העמים הנוצרים. רבים הם קטני־אמנה, המטילים ספק באפשרותה של מהפכה כזו, ואולם מתנגדים אין לה, אינם יכולים להיות. ואלה האומרים שהם מתנגדים, – אך מתכחשים הם ללבם, לכל הנשמר בעמקי נפשם. והאמצעי היחידי לעורר את הרגש הנסתר ולהחיותו – היא רק העבודה בארץ ישראל, הממשות של הרעיון, המציאות החיה. תִגָאל הארץ, ירבו המושבות, יעשו חיל העובדים, יגדל הישוב העברי, יכה שרשים ויצמח, – וכאשר יתגדל אז גם יתקדש בעיני כל העם אשר בגולה, ולא יהיה איש מהם אשר לא ישאף לתת את ידו אל מפעל התחיה, אשר לא יחפוץ להשתתף, כי יהיה גם חלקו הוא עם הבונים. ובשביל זה הייתי והנני תמיד נגד כל “מקלטי ליל”, נגד כל “מקדש חוניו”, נגד מוסדות תחיה בארצות הגולה. גם הבנק הלאומי, גם הוצאות ספרים, גם ישיבת ולוז’ין, גם כל האמצעים החמריים והרוחניים אשר לנו – לכל זה ישנו רק מקום אחד, ושמו: ארץ ישראל.



 

יט. מלאכוּת אחד־העם לא"י.    🔗


עניני “חובבי ציון” בארץ ישראל, אלה הדברים שבהם היה מתענין תמיד הועד של חברת התמיכה באודיסא, היו בשנים האחרונות של המאה העברה יגעים מאד, חסרי תוכן ודם. מפני קול המונה של הציונות המדינית לא הרבה הקהל להֵענות ולהתנדב לקופת חובבי ציון, ולא השיגה יד הועד ליסד מושבות חדשות. בקושי היו נאספים איזו עשרות אלפים רובל בשנה, לא הרבה יותר מהכנסותיו של איזה “כולל” בקופת רמב“ן. על דבר יסוד מושבות אי אפשר היה גם לחשוב, וגם הקימות, הנמצאות נלחמו על קיומן. זו היתה ימי אחרית התקופה של הפקידות הפריזאית, שאחרי כן פנתה את מקומה לחברת יק”א. לאט לאט חדל כמעט הועד האודיסאי להיות חברה לתמיכה לעובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בארץ־ישראל, כפי השם הרשמי של החברה, ונכנס מבלי משים למלא תפקידים תרבותיים. בתי־הספר ביפו, בתי החנוך הראשונים בארץ ישראל ששפת הלמוד בהם היתה שפתנו העברית, נמצאו אז תחת פקודתו של הועד האודיסאי, אם כי היו נתמכים, בראש ובעיקר, מאת חברת “כל ישראל חברים”. וגם את בתי הספר האלה החזיק הועד של חו"צ בקושי, ביחוד בסכומי־נדבה מיוחדים לשם מטרה זו מאת בית ויסוצקי. המצב של הועד היה חמור, כי הענינים שלו אשר בארץ ישראל היו מכוסים בערפל, בלתי ברורים. פקידו של הועד היה בעת ההיא המנוח יהושע ברזילי, איש לאומי נלהב ולא מעלמא הדין, אשר לא הכיר ולא הודה בסדרי משרד ובמשמעת של פקודות, והיה מן הצורך ההכרחי לשלוח איש לבקר את הנעשה בארץ ישראל. הועד האודיסאי ידע והכיר שאין הוא יודע את המצב, שהוא מתלבט ותועה בדרכיו, ומפני שידיעת המחלה היא גם ראשית הרפואה, לכן הטיל את תפקיד הבקורת על אחד מחבריו, שאין מומחה כמֹהו לבקרת. זה היה – אחד־העם. הוא לא ישא פנים, שקר ומרמה לא יכונו בעיניו, ואת האמת יציג ערומה כמו שהיא.

ובסתיו של שנת תר“ס יצא אחד־העם במלאכותו לא”י דרך פריז, במקום שעליו היה להפגש עם עסקני חברת “כל ישראל חברים” וגם עם המנהל הראשי של חברת יק“א, מר מאירסון, שאך זה שב מבקורו בארץ ישראל. לכל הראיונות האלה היה אז ערך נכבד מאד. עם חברת כי”ח היה ועד חוב“צ קשור קצת בדבר בתי־הספר ביפו, שעוד טרם היו אז “שלנו”, ובנוגע לח' יק”א הנה עברו אז שמועות, כי החברה העשירה ההיא להתישבות יהודים, אחר שנוכחה כי ברוסיא אין בשבילה שדה עבודה, אומרת לפתח פעולה בארץ־ישראל בכחותיה ובאמצעיה הגדולים. מפריז הלך אחד־העם לארץ ישראל ועשה שם חדשים אחדים. מדושן עונג לא היה כל הימים אשר עשה בארץ. הוא ראה את המושבות בשבט עברתן, הולכות ומתנונות תחת שיטת האפטרופסות, בדק ומצא את מקומות התורפה של כל הישוב, ראה ונוכח כי עמידתו של הועד שולחו דלה וריקה. לא רב־נחת קבל אחד־העם גם בחוג, כביכול, שלו, – בסביבה של בתי הספר ביפו אז. הוא לא מצא את אשר צריך היה להיות ביצירה חדשה, בבית־ספר לאומי־עברי, בית חנוך על טהרת הלאומיות. אין אחדות הכחות הפועלים, לפני כל מורה מטרה שלו, וחסר היה המוסד אידיאל ברור, המצמיח כנפים ומחיה את העבודה, היוצר תקוה ונותן בטחון בעתידה של היצירה. והתיצבה אז בארץ ישראל בחריפותה שאלת הפועלים, שדרשה גם היא את פתרונה מאת הועד האודיסאי, וגם אותה צריך היה השליח ללמוד ולהציע בשבילה פתרונים.

אחד־העם שב ממלאכותו הביתה, לאודיסא, אך בחודש האביב, מלא רשמים מעציבים מאד, שהשפיעו על בריאותו. אחד־העם כאב את מכאובי ישובנו, ומראה־עיניו הרס את מהלך לבבו. ידידינו מאודיסא הודיעו לי, כי מצב הלב שלו עורר דאגה, וכי קרה ונחלש לבו עד כי לא יכול היה לעבוד את עבודתו. זה היה בראשית הקיץ, ואני יושב בביתי המרווח אשר בניתי לי על יד בית־הנסירה שלנו בריצ’יצא11, מקום שקט וטוב למנוחה. חלקת אדמתי היתה על השפה הימנית של הדניפר, שפתו ההררית, והיתה12 בזָוִית ישרה בין הנהר ובין מסלת הברזל. סמוך אלינו, מעבר המסלה, היה יער ארנים נהדר, מאחרינו נמשכו שדות־דגן לאין קץ, וממולנו מלוא עינינו השתרעו שדות האָחו עד קצה האופק, העוטר אותם זר יערות. בית הנסירה היה רחוק מן העיר כארבעה ויארסט, ואל תחנת מסלת־הברזל היינו קשורים בסניף מיוחד שנבנה בשבילנו. מלבדי ישבו בחצרנו פקידי בית הנסירה ומשפחותיהם, והעבודה בבית הנסירה מלאה את המקום חיים ותנועה. ואך נודע לי ממצבו של ידידי, מהרתי להזמינו אלי, כי יבוא לנוח בצל קורתי. וכאשר הודיעני אחד־העם כי קשה לו לנסוע לבדו, בקשתי אותו כי יבוא הוא ובתו עמו, וגם הזמנתי את ידידנו המשותף, שהיה גם הוא מתושבי אודיסא אז, – את ר' שמעון דובנוב, כי יבוא גם הוא לעשות את הקיץ אתנו. לא על נקלה החליט אחד־העם לקבל את הזמנתי, אבל רבו עליו רֵעים, והוא הודיעני את הסכמתו לבוא, והחליט לעשות את דרכו, מקיוב עד ריצ’צה, באניות הקיטור שעל פני הדניפר. אנכי התכוננתי לקראתו, ופעמים אחדות נסעתי העירה אל נמל האניות לקבל את פניו, אך הוא לא בא. אנשי העיר ריצ’יצה, שבתוכם תפסה אישיותי מקום חשוב, ידעו כי הנה אני מחכה לקראת אורח נכבד, וכי הסוסים שלי נשלחים העירה אל בוא כל אניה זה ימים אחדים, וחדו חידות על דבר ערכו ומשקלו של האורח המקווה. וכבר נודע להם כי שם האיש – גינצברג. וכנהוג, האורחים באו לא בימים אשר חכיתי. באו באניה ועלו על החוף ויקחו עגלה ויצוו להביאם אל אחד המלונות, וילינו שם ולמחרתו באו לבית הנסירה שלי. וכאשר ראה העגלון את השמחה אשר שמחתי לקראתם, הבין כי אלה הם האורחים שבשבילם הלכתי פעמים אחדות העירה, ואשר להם היו מחכים הסוסים שלי, – כי אלה הם האנשים הגדולים, שביאתם אלי כבר היתה לשיחה בעיר. העגלון הביא הביתה את החפצים של הנוסעים וידרוש את מחיר הנסיעה מן העיר אלי פי עשרה מהרגיל, מן הקצוב בעד נסיעה כזאת. לשמע דרישה מופרזה כזו השתוממתי, ושאלתיו את הסבה, ויענני: הלא זהו הברון גינצבורג!.. נודע לי כי אורחי, אחד־העם ובתו, באו עוד אמש לפנות ערב, ונשארו ללון במלון בעיר, ואנכי לא ידעתי.

פניתי להם בביתי חדר מרווח. אך כאשר ראיתי את האיש והוא חלש מאד, וגם אמר לי, כי הוא מתכונן לכתוב, ופחדתי פן ילדי הקטנים יפריעו את מנוחתו, – העברתי אותו לבית מיוחד על המקום המתרומם מעל הסביבה. הבית היה לו ולבתו לבדם, והיו באים לאכול ולשתות אתנו. למר דובנוב, שהקדים לבא אלינו, היה חדר בדירתנו. מלבדם היו לנו עוד אורחים, אחת מקרובותי ובתה, וגם אל בנותי הילדות היו באות חברותיהן בגמנסיה, כי על כן הימים ימי קיץ, ולמודים אין בבתי הספר. הר“ש דובנוב בא אלינו לא לשם מנוחה כי אם, להיפך, לעבודה. הוא כתב בקיץ ההוא את דברי בני עמנו בתקופת התנ”ך, ונשלחו אליו ספרים רבים לעבודתו, והיה שוקד מאד. גם בנו הנער נלוה אליו והיה אצלנו כל ימי הקיץ ההוא.

חָיינו כלנו כמשפחה אחת גדולה. אל השלחן היינו הולכים כעשרים נפש ויותר, מלבד האורחים הארעיים. אני צריך להוסיף כי בשנים האחרונות שלפני זה למד בני הגדול באודיסא, בבית־הספר למסחר של הוכמן שם, והיה חניך ביתו של מנחם שיינקין זכרונו לברכה, והיה מבקר בבתיהם של גינצברג ודובנוב, במקום שהיו נערים בני גילו. באופן זה היו כבר כעין קשרים גם בין הדורות הצעירים של שלשת בתינו, ורבתה צהלת החיים של הנוער שלנו כאשר התקבצו יחד בימי הקיץ בחצרנו, ונגעה הצהלה ותפגע גם בנו, בגדולים. והיו באים אלינו אנשים מהומל, אנשים “משלנו”, וגם גיסי שמואל פבזנר, שגם נסה את כחו בספרות העברית, “שמואל בן נתן”, בירחון “השלח”. היה בא מהומל הד“ר צבי ברוק ז”ל, שהיה מבקר את הר"א גינצברג גם בתור רופא מומחה. ענין מסעו של אחד־העם לארץ ישראל היה בימים הראשונים הנושא העקרי של שיחותינו, וכוחינו. הפיסימיות של אחד־העם התגברה במסעו החדש הזה, בעת שאנכי לא חדלתי להיות אופטימיסטון. הממשלה התורכית, העצלה והשפלה, נדמתה תמיד לאחד־העם כהר, שלא נוכל לעולם להעפיל עלוֹת עליו ולכבשו, בעת שאנכי האמנתי בַקִדְמָה, בהתפתחות הענינים. הפרוגרס הוא דבר שביחס, והנה גם את רוסיא חשבו באירופא לממשלה עצלה ושפלה. ובכל זאת היתה גם היא מתקדמת לאט לאט, וגם האמנתי כי כדבר הזה ימצא גם את תורכיה. ואם עסקני ישובנו בארץ ישראל ימשיכו את עבודתם בגבולות האפשרות, יפתחו בנקים וייסדו חברות אירופיות לעבודה ולתעשיה בארץ, אזי, קמעא קמעא, נציב לנו יד בארץ, ואת העמדות אשר נרכוש לא יוציאו מתחת ידינו. ואל נא ירפו את ידי הבונים. אסור לנו להנבא לשקר ולהבטיח הרי זהב, אבל אין גם להמס את לב העם ולקעקע את תקותו הגדולה. אחד־העם היה נשאר בשלו. הוא היה אומר: אלה המבטיחים הרי זהב אינם מענינים אותי: סופם שיתבדו, ואז ידע העם, כי הם היו נביאי שקר. ואולם הנה אתה קונה מניות ומשתתף בעסקי ארץ ישראל מחוסרי בסיס, ומכיריך הולכים בעקבותיך מפני שיודעים אותך לאיש מעשי, ונמצא אתה מכשיל את אחרים, מבלי שיוכלו אפילו לטעון כנגדך.

אחד־העם עשה בארץ ישראל בשעה שמשבר קשה מאד עבר על הישוב שם. הכרמים היו מביאים אך הפסד, והפקידות היתה משלמת בעד הענבים מחירים, שבשום אופן לא היו מתאימים למחירי השוק של היין, וריח של תמיכה היה נודף בחזקה מן התשלומים האלה. הפקידות ראתה לפניה רק דרך אחת, מוצא אחד – להפטר מן העסק הרע, שקבל עליו הנדיב, ובשום אופן לא חפצה להמשיך את הנסיון, שלפי הכרתה הן לא הצליח. באופן זה, הנה חשבה הפקידות מחשבות וגם החליטה למסור את המושבות לרשותה של חברת יק“א, כמובן בתוספת “כתובה” הגונה מאד מצדו של הנדיב. אבל הפועלים העברים, שכבר היו אז בארץ ישראל במספר הגון, לא באו כלל בחשבון, ואלה העמלים היו נשארים בחוץ. ועל זה היה הלב דוי מאד, ולבו של אחד־העם היה שבור כלו, וכל הזמן חשב מחשבות איזה הדרך להציל את הפועלים מן המצר. והוא היה מלא מרורות. הוא היה שלוח מאת הועד האודיסאי, ובשובו ממלאכותו הרצה לפני הועד בהרבה ישיבות בפרוטרוט, במשך כמה שעות בכל ישיבה, והפרוטוקולים רבו עד כדי חוברת שלמה. אבל הועד לחובבי ציון היה מוגבל מאד באמצעיו הכספיים, ולא יכול היה להושיע ברב או במעט. באופן היותר טוב, היה יכול הועד להשתדל לטובת הסובלים בפריז אצל הנדיב או אצל יק”א. ואולם היחסים עם פריז זו נתקלקלו קצת, הודות להסכסוכים שנוצרו בין אנשי ארץ־ישראל ובין חברת “כל ישראל חברים” בדבר בתי הספר ביפו. אנשים “משלנו” ביפו הקימו קול זועות בהעתונים “המליץ” ו“הצפירה”, וכרוז יצא מלפניהם, שכל משפט ומשפט היה נגמר בחרוז: “בתי הספר ביפו נסגרים!”. הכרוז הזה נכתב בסגנון, שהיה בו הרבה מן “הקולות מהיכל” של אנשי ירושלם שליט"א, והדברים הגיעו לידי חשד, כי אחד־העם היה, כביכול, הגורם לבתי־הספר שיסגרו. התעורר פולמוס13 חריף, וכאשר נמצא סופר אחד שהעז פנים יותר מדאי, מצאתי חובה לעצמי, חובת בעל אכסניא, ללמד קצת דרך־ארץ את איש המדון.

חובת בעל אכסניא, לשמור על מנוחתו ושלותו של אורחי היקר, יצאתי גם בזה, כי בקשתי את הד“ר ש. ברנפלד לבל ידרוש מאת אחד־העם מאמר בשביל לוח “אחיאסף”, שעריכתו בשנה זו נמסרה להד”ר ברנפלד. אחד־העם לא יכול היה בשום אופן להשיב את פני הד“ר ברנפלד, עוזרו הקבוע והמצוין של “השלח”, והיה מוכרח לקבל עליו את העבודה, אבל אני ידעתי שהכתיבה היתה אז לא לפי כחותיו. הצעתי להד”ר ברנפלד את שרותי אני, ורק שישחרר את אורחי החלש מהבטחתו, והדבר נעשה. גם כתיבת המכתבים האחדים יום יום היתה מיגעת אותו עד מאד, ואף כי העבודה לכתוב מאמר, שכפי הידוע הוא תמיד אצל אחד־העם קב ונקי, ועולה לו ביגיעה רבה.



עם הבנות.png


 

כ. אורחים בביתי ברצ’יצה.    🔗


האורחה של שני הסופרים הרֵעים שלי, דובנוב ואחד־העם, נעמה עלי מאד. כמו רוח טהור עבר עלי, וישכיחני את טרדות המסחר ואת כל נפתוליו הרבים, וישיבני אל סביבתי מקדם, בימים הטובים ההם בפטרבורג, בעת אשר מלוא עולמי היתה הספרות ושאלות הצבור, וזולתם בשבילי אין. השיחות הספרותיות ועניני האומה היו עיקר, ובית הנסירה והעסקים היו טפל. בקיץ ההוא נסעתי לוילנא, במקום שנאספו צירי הציונים שבגלילות הומל וסופוצקין, והאספה נמשכה כשלשה ימים. “המזרחי” עוד טרם היה מפלגה מיוחדת בתוך ההסתדרות הציונית והרב מסופוצקין היה החומר הרבני בתוך הציונות, ונתנו לו גליל מיוחד לשלוט בו. ראיתי באספה זו טפוסים מתוך הרבנים מגוחכים קצת, אבל גם אנשים חיוביים לא חסרו, אנשים בני הדור הישן, שתחית עמנו המדינית היתה משאת נפשם וחזון רוחם. שמור בזכרוני צלמו של רב זקן אחד, כמדומני זקנו של “הרב הצעיר”, של הרב טשרנוביץ, והיה מלא קסם. האספה היתה באמצע תמוז, בעצם הימים החמים, וישיבותינו היו חליפות במקומות שונים, שלא תשלוט בנו עינא בישא של המשטרה, גם במעונות הקיץ אשר ביער מעבר לנהר.

מוילנא הלכתי לימים אחדים לביאליסטוק. בעיר ההיא נוסד אז בית־ספר למסחר ממשלתי, והחלטתי להעביר את בני מביה“ס הפרטי אשר באודיסא לביה”ס ההוא. יתרונות לביה“ס ממשלתי על בי”ס פרטי בהרבה דברים, וביחוד ביאליסטוק יותר קרובה אל הומל קרבת מקום, וגם הסביבה הליטאית היתה יותר קרובה לרוח, אשר בו חפצתי לחנך את ילדי. את הענין שלי בביאליסטוק סדרתי על נקלה, ובני נתקבל אל ביה"ס תיכף. אך נודע להמנהל, כי אנכי אחד העוזרים הקבועים של העתון למסחר ולתעשיה, שהיה הוצאת הוזרה הכספית, קבלני בסבר פנים יפות. אמנם היה לבית־הספר ההוא ועד מפקח מקרב הסוחרים, שגם לו חות־דעת בענין קבלת תלמידים, אבל, מלבד שגם שם נמצאו לי מיודעים ואנשים קרובים, דעתו של המנהל תמיד מכריעה. בפרט שאנכי לא חפצתי להשתמש בשום זכות, והבעתי את חפצי לנדב סכום הגון להחזקת בית־הספר כאחד מן הסוחרים המיסדים.

ושבתי הביתה לריצ’יצה. כאשר אמרתי, השפיעה האוירה של הסופרים גם עלי, ובקיץ ההוא כתבתי את הפרקים “גם אלה זכרונות נשכחים” בשביל לוח אחיאסף, כתבתי גם רוסית בשביל העתון למסחר. סדר היום של חצרנו היה כך. מן הבקר, אחרי הארוחה, היינו מתפזרים איש איש לעבודתו. אנכי – אל בית־הנסירה וכל המלאכה אשר לו בקרפיפים ובחצר ועל חוף הנהר; גינצברג היה כותב את מכתביו, תשובות על המכתבים שבאו אליו במשך ימי מסעו לארץ ישראל ובתקופה שאחר זה; ודובנוב היה סר אל חדרו לכתוב, ולא היה יוצא משם עד השעה השניה, זמן ארוחתנו בצהרים. אסור היה על הילדים להפריע את הסופרים, ורק דוד בני, חביב הבית והאורחים, היה מרשה לעצמו לעבור על האסור הזה, והיה מתפרץ לפעמים לחדרו של דובנוב. אחרי ארוחת הצהרים – מנוחה, ואך נטה היום לרדת היינו הולכים כלנו אנחנו ובתינו אל היער לשוח, ויש אשר אחת הבנות קוראת לפנינו מתוך ספרי המספרים הרוסים, צ’יחוב, אנדריוב או גורקי, ואנו שטוחים תחת העצים. הביתה היינו שבים למועד בוא הפוסתה, ואז כל אחד למכתביו, וכלנו אל העתונים, הכלליים והיהודיים, – גם אלה האחרונים ברוסית. הד“ר גרוזנברג, אחיו של הסניגור הידוע ממשפט בייליס, הוציא אז את שבועונו “העתיד”, שהיה בר פלוגתא של ה”ואסחוד", והיה יותר נוח ומתקרב אל רעיון התחיה הלאומית. היתה אז בארץ מלחמת הבורים עם האנגלים, וגם תנועת הבוקסרים בארץ סין. את הערבים היו מבלים כלם על המרפסת הרחבה אשר בביתנו, שהיתה בנויה לרוחב כל הבית וכל עבר הדניפר נשקף מעליה.

העירה כמעט אין אנו הולכים, ואל תושביה אין לנו דבר. אך בליל תשעה־באב נסענו כלנו, גם גינצברג וגם דובנוב ובנו הנער עמו. מראה התפלה בבית־הכנסת הביא את אחד־העם לידי מחשבות נוגות, ואותן הוא הביע לפני. האֵבל, הקינות והדמעות, – כל אלה הם, על דעתו של גינצברג, רק סימנים כי מֵת העם, כי הלך הלאום למנוחות, ובוכים עליו כְהָמֵר על הַמֵת, ובשביל זה מרגיזות אותו הדמעות והקינות, וכן הרגיזו אותו עד מאד המראות אשר ראה על יד הכותל המערבי. הוא ראה אנשים בוכים על יד קבר כבודם, כאשר יבכו להולך שלא ישוב עוד לעולם. לא ראה בעיני האנשים תקות־עוז, תקוות בטוחות, אמונת המקוננים, כי עוד יבוא יום גאולה לעמו, וכי יאמין המתאבל אמונה שלמה, שהנה הקם לא מת, ורק נסע ונגלה, ושוב ישוב. אחד־העם ספר, כי על יד הכותל שמע שני יהודים מתוכחים: אם צריכים לשבת ופניהם אל הכותל, או מותר לשבת ואחוריהם אל הכותל. אנשים היכולים להתוכח על שאלות כאלה בשעה שקבר עמם פתוח לפניהם לא יצלחו, לדעתו, למעשה התחיה. אנכי לא הסכמתי להנחה זו. הגדתי, כי העם הנושא בלבו ובפיו אלפים שנה את זכר יום אסונו, שאינו שוכח אותו לעולם, הבוכה דור ודור על כבודו כי גלה ממנו, ומתאנח בשברון מתנים עוד היום על אשר קרה לו לפני אלפים שנה, – העם הזה לא מת, וגם יום אסונו לא יהיה לנצח, וכבודו אך גלה ממנו ושוֹב ישוב אליו, וגם האבֵדה תִמָצא ותשוב אליו. גזרה על המת כי יִשָכח מלבנו, את אשר כלה לעולם לא נבקש. ואם אנו זוכרים את הכבוד שהיה לנו, ואת אבדתנו אנו מבקשים להשיבה אלינו, וחזון תחיתנו לנגד עינינו תמיד – אות ומופת הוא כי עם ישראל חי ותקותו לא אבדה.

מתוך שיחותינו עם גינצברג נודעו לי פרטים מענינים ומגוחכים מימי ילדותו ובחרותו. הוא נולד, כידוע, בעיר סקוירה, ושם למד בחדר. אחד המלמדים שלו ידע קצת רוסית וילמד את תלמידיו צורת האותיות, וגם נתן להם לכתוב מלים ומשפטים באותיות אלה. תוכן הכתב היה עברי, כמו “פטום הקטורת”, אך האותיות היה רוסיות. המלמד הזה למד את הילדים גם לקרוא אותיות נדפסות רוסית, אבל בכל ספר רוסי למקרא לא השתמש, ואולי גם לא היה לו כזה. הילדים היו קוראים את הרשימות הרוסיות שעל שערי הספרים העברים, כמו מקום הדפוס ורשימת הצנזורה. גינצברג מצא לו עוד מין ספרות רוסית לקריאה – את השלטים שעל גבי החנויות בעיר. בגלל זה החל לאחר את מועד בואו אל החדר, וכאשר הרגישו בדבר ונודע כי הוא קורא דרך הלוכו שלטים. אבי אמו היה מחסידי הרבי מריזין וקבלה היה בידו, כי בצורת האותיות הנכריות טבועה רוח הטומאה, ויצוו על המלמד כי יחדל. אביו היה מחסידי סאדיגורא ובהיותו בן י"א הוליכו אביו אל הרבי. והחסידים היו מספרים, כי כאשר נתן הנער שלום להרבי מהר הצדיק אחר כן וקנח את ידו בכף בגדו. צפה הרבי ברוח הקודש, כי עתיד זה לצאת “לתרבות רעה”…

בן שלש־עשרה היה לאירושיו. לא רק הוא לא ראה את פני המאורסה עד חתונתו, אך גם הוריו לא ראו אותה, את המיועדת לבנם היחיד. אמנם אמו דרשה, כי ישלחו לראות את הכלה, וגם נסע דודו לתכלית זו למקום מושבה של הכלה, אך אל המקום לא הספיק לבוא. הדבר היה כך: המיועדת היתה יתומה מאביה ונתגדלה בבית אביה הזקן, שהיה רב בעיר וויליזש. הדוד שהלך לראות את הכלה סר לדרכו בעיר אוברוטש, במקום שגרה דודתה של הכלה, והיא הוציאה אליו נערה אחת, בת דודה של הכלה, ותאמר אל הדוד: הנך רואה את הנערה הזאת, והנני מבטיחתך14 כי כמוה כמו המיועדת לבן אחיך. ובזה שב הדוד כלעומת שהלך, ובידיעה זו הסתפקו גם הורי החתן. החתונה היתה עוד טרם נמלאו לו שבע־עשרה שנה. אחרי חתונתו נסע לזיטימיר, ושם ראה בפעם הראשונה אצל מוכר־ספרים ספר רוסי, ויקנה אותו. זה היה אחד הכרכים של “כתבי האקדמיה המדעית”, ומתוך הספר הזה החל ללמוד את השפה הרוסית. בכלל נתנה לו חופשה לאחר חתונתו, ובידו היה לקנות ספרים כחפצו, וגם כסף לא היה חסר, ומוכרי־ספרים נודדים היו עוברים וסרים לבית הוריו, ואז היה קונה גם ספרי השכלה מאת מוכרי הספרים, שהיה קורא בהם בהסתר וגונזם. פעם אחת קנה מאת מו"ס נודד את הספר “הצופה לבית ישראל”, ויחביאו תחת הכר; ובלילה כאשר נרדמה גם אשתו קרא את הספר עד תומו, וכאור הבקר בא המשרת להסיק את התנור, ויתן גם את הספר אל האש ולא נודע דבר. באחד הימים היה בקיוב, ויסר אל העיר צ’ירקאסו להֵראות את פני הצדיק רבי יעקב־ישראל, שהיה חותן חותנו, היינו אביה הזקן של אשתו. הצדיק היה אז כבר זקן ושבע ימים, כמעט עובר בטל, והיה קשה עליו “לסדר את השלחן” בימי השבת, והיה אחד מן “הנכדים” שלו ממלא את מקומו ומסדר את השלחן. סדור שלחן, – כלומר: לשבת בראש החסידים, להגיד דברי תורה, לטעום מן המאכלים ולתת את השיריים לחסידים. ומפני כי גינצבורג היה “נכד” אורח, לכן כבדו אותו “לסדר את השלחן”, והוא ישב בראש ושטריימל חבושה לראשו ודרש מעניני פרשת השבוע, פרשת שופטים, והחסידים חטפו את שיוריו. אך ימי חסידותו לא ארכו הרבה. התחילו לרנן אחריו, והרגישו בדבר, שאין הוא אומר “כגונא” אחרי קבלת שבת…

אחד־העם אינו אוהב לדרוש במופלא. על כל זה ספר לי פעם אחת, בשבתנו יחד תחת אחד העצים, מקרה זר כזה. הוא ישב פעם בחדרו, ובא לו החפץ לפשפש בניירותיו הישנים, השמורים אצלו. ביניהם נזדמן לו גליון “המליץ”, ואליו רצופה הוספה בשם “ויעה ברד מחסה כזב”, איזה פולמוס של צדרבוים על דבר הסופרים בקיוב, שלא היה לבבם שלם עם “המליץ”. האר"ז טופח על פני חבר הסופרים בקיוב, ולאחד מהם, בנימינזוהן, הוא קורא שאור שבעיסה ומגלה שוליו על פניו, “מי הוא זה האיש בנימינזוהן הזה?” שאל אחד־העם את עצמו, בהתהלכו בחדרו הנה והנה. עודנו חושב ומתהלך בחדר, ונכנסה המשרתת והודיעה, כי איש אחד בא ושאל רשות להכנס. ויבוא האיש ויתיצב ויקרא את שמו – בנימינזוהן, ובידו מחברתו “המתבונן”. המקרה הזה הרעיש כל כך את נפשו, עד כי רגעים אחדים חשב, כי אין זה מציאות, ורק חזון מתעה לנגד עיניו.

והחיים השקטים שלנו ברצ’יצה נמשכו, ורק בסוף אוגוסט יצא אותנו גינצברג, ללכת לוארשוי, לסדר שם את עניני “השלח” לשנה הבאה עם אנשי “אחיאסף”. בקיץ ההוא כתבתי גם להשבועון “הדור”. הוצאת “אחיאסף” בעריכתו של פרישמן. אנכי אהבתי את פרישמן והערכתי מאד את כשרונו הנעלה, והוא היה ממטיר עלי מכתבים להשתתף בעתונו. אשתי היתה אומרת בהלצה, כי יותר טוב היה לו היה נותן את מכתביו הוא בעתונו במקום לבקש מאמרים ממני, העמוס גם בלי זה עבודה רבה. אבל כל כך נעימה היתה האורחה של ידידי הסופרים השנים, עד כי הפצרתי בהם לקבוע גם את חדשי מנוחתם בקיץ הבא בחצרי ברצ’יצה. הם הסכימו, ודובנוב החליט לבוא לימי הקיץ הבא אלינו הוא וביתו, אשתו ושלשת ילדיו. וכך היה, ובחצר בית הנסירה בניתי בית מיוחד לשבתה של משפחת דובנוב, והבית נרשם גם בספרי החשבונות של העסק בשם “בית דובנוב”, כי הבית הזה הלא נבנה על חשבוני אני הפרטי, ולא על חשבון בית מסחרנו המשותף.


 

כא. יסוד הלואה וחסכון.    🔗


בהיותי פעם אחת בוילנא ספר לי י“ל גולדברג על דבר האגודה להלואה וחסכון לבעלי מלאכה ולסוחרים פעוטים, שנוסדה לא מזמן בוילנא. הבעתי את חפצי לראות את המוסד הזה ולבקר את עניניו, ובאחד הערבים הלכנו שנינו אל משרד האגודה. לקחתי עמדי את ספר התקנות של האגודה, וראיתי כי טוב ליסד אגודה כזו גם בהומל עיר מושבי. ברוסיא אז, במקום שכל אגודה שהיא זקוקה היתה לאשור הרוממות, היה כבר מן החדוש, שהנה אגודות אלה מתאשרות ע”י מושל הפלך המקומי, מתאשרות אחרי הודעת מיסדיהן. זו היתה אחת מן התקנות החשובות, שהנהיג שר הכספים ויטה בימי שלטונו. האגודות להלואה וחסכון קבלו עוד זכיות אחדות מאת הממשלה, שנכבד מאד היה משקלן. הבנק הממלכתי פתח להן אשראי רחב, מבלי לדרוש מאת האגודות לשלוח אליו את שטרי־החוב לנכיון, ואך היה נשען על הבטוחות של האגודות, כפי המאזן של ההנהלה. האגודות היו פטורות מכל מסים של מסחר, מסי גושפנקא ואחוזים של רוחים. ביחוד רב היה ערכה של זכות אחת יחידה במינה, – המשטרה היתה מחויבת לגבות את חובות החברים, שהאגודה היתה נושה בהם, כמו שהיא גובה את כל המסים והארנוניות למיניהם מאת התושבים.

הבאתי את החדשה הזאת להומל, וקראתי לעסקנים אחדים מקרב הצבור העברי המקומי, והחלטנו ליסד אגודה שכזו בעירנו. רוח החיה בעסקי העדה בהומל, אשר לבו היה ער לכל ענין צבורי ונכון היה להקדיש עמלו וזמנו לזה, היה הד“ר צבי ברוק. הוא לא אהב לדחות ענין טוב ומועיל לימים רבים, ועוד בחורף ההוא אשרנו את האגודה, ואל הועד המנהל נכנסנו מתנדבים מקרב הסוחרים, ואני בתוכם. למנהל הספרים נמנה אחד מן הצעירים הציונים הטובים שהיתה לו קורבה יתרה אל כל עבודה לאומית, יל”ג כהנוביץ שמו, שנהיה ברבות הימים גם מנהל האגודה, – היום מנהל הבנק למלאכה בארץ ישראל. בתקנון האגודה לא היו כל הגבלות, ואליה נתקבלו בתור חברים גם לא־יהודים במספר של איזו מאות, ואולם מספר החברים היהודים היו לאלפים. העסקנים עבדו את עבודת האגודה בהתנדבות, ולכן נקבעו שעות העבודה במשרדה בערב. בהמשך הזמן עזרה חברת יק“א ליסוד אגודות להלואה וחסכון ברוסיא, נתנה לאגודות אלה הלואות בסכומים הגונים, וגם מפקחים נודדים היו ליק”א לסדר את האגודות ולפקח על מעשיהן ולתת להן הוראות נחוצות. חברת יק“א, שקבלה רשות לפתח תעמולה ועבודה כלכלית בקרב יהודי רוסיא, לא מצאה לפניה שדות־פעולה, אחרי שדרכי היהודי היו סגורים בחקי־אזרח מגבילים; ובשביל זה שמחה היתה החברה לקראת הבקעה המפולשה של הלואה וחסכון להתגדר בה, ואך נוסדה האגודה בהומל, הלכתי לפטרבורג, ואנשי יק”א שם, דוד פיינברג ומרק ורשבסקי, מיודעי משכבר הימים, הכניסו לקופת אגודתנו הרבה אלפים רובלים, שבהם התחילה האגודה לעבוד עד שרכשה לה את האמון בתוך הצבור המקומי, והיו לה די פקדונות לכלכל את עסקיה. השתדלתי לעשות להאגודה פרסום, וערכתי כרוזים בבתי כנסיות, שבהם השתדלתי להשפיע על הקהל כי יתנו אמון באגודתנו מצד הבטחון, וגם עשינו בכונה תחלה לתפוש את לבות האנשים בזה, שאת פנקסי הפקדונות הדפסנו בתמונתם ובצלמם של פנקסי קופת החסכון של גנזי הממשלה.

והעבודה הצבורית הזאת נתחבבה עלי מאד. יודע אני ומבין את כל הערך הכלכלי של החסכון, בפרט בחיי ההמונים שלנו, הנושאים עין אל ההרים, השואפים בכל לב לעשות איזה הון, אבל הם בזים לקטנות, ושוכחים את התורה היוצאת מן המקרא: קובץ על יד – ירבה וכי פרוטה אל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ואולי יודעים אחינו היטב את סוד הצמצום, ולא היו מפזרים על לא דבר את פרוטיהם אלמלא היה להם מקום לחסכון, מקום מתאים ומוכן לכך לשמור שם את חסכונותיהם. ובשביל זה הצליחה חברת יק“א בפעולתה ברוסיא ליסד אגודות להלואה וחסכון בערים ובעירות למאות רבות במקומות מושבות היהודים, והאגודות האלה נהיו לגורם כלכלי חשוב מאד בחיי האוכלסים היהודים. סח לי מר עמיל מאירסון, מי שהיה המנהל הראשי של חברת יק”א בפריז, כי לעומת מיליון וחצי רובל שהשקיעה החברה בתור הלואות לאגודות הלואה וחסכון ברוסיא, הנה רכזו האגודות עצמן בכל קופותיהן כשלשים וחמשה מיליון פקדונות וחסכונות מקרב הצבור.

ואולם דרכם של מיסדי האגודות להלואה וחסכון במקומות מושב היהודים לא היתה סוגה בשושנים. עין הממשלה הרוסית היתה רעה באגודות אלה של היהודים. ושתי סבות היו בדבר. האחת – הקנאה. הן התקנות של אגודות אלה נכתבו ויצאו לתועלת כל האוכלוסים במדינת רוסיא הגדולה, ובשבילם ניתנו להן כל הזכיות האמורות. ואולם למעשה הצליחו ביחוד האגודות של היהודים בערי מושבותם, בעת שהאגודות להלואה וחסכון בעירות ובכפרים של יתר בני הארץ לא החזיקו מעמד, התפקעו, נתבטלו, ויש אשר גם פשטו את הרגל. עבודת־צבור נקנית בשמירת הסדר, ביושר לבב, בהתנדבות, וגם במדת תרבות ידועה. העסקנים במושבות הנוצרים הם: סופר הכפר, המורה, השוטר, סגן הכומר. התרבות של אלה אינה רבה, והסביבה שלהם אינה מאמינה הרבה בישרם, עד כדי למסור לידם את פקדונותיהם. ויש אשר אנשים כאלה אינם מתרחקים מן המעילה בכסף של האגודה וסופה של זו להבטל. אחרת בעירות של תחום המושב. בעירה הכי קטנה אתה מוצא אברכים “משכילים”, בני תרבות מספיקה לנהל מוסד צבורי בלתי־מסובך, והעסקנים שם הם תמיד מן הסולת ומן השמן של המקום, שמותיהם מבטיחים את סדרי המוסד ואת בטחונו, והאמונה רבה בהם, והמוסד מתפתח ומצליח. והממשלה הרעה היתה אכולת קנאה, על מה ולמה היהודים יודעים לשמור על אגודותיהן ולפתח אותן, בעת שהאגודות של בני הנכר נובלות. בהומל העיר גופא הלכו הנוצרים ויסדו להם עוד אגודה אחת להלואה וחסכון, אך לנוצרים, שלא היתה מקבלת יהודים לחברים. והנה, למרות התמיכה מצד הכמרים וגם מצד חצר הנסיך פסקביטש, לא היה לאגודה ההיא לא שם ולא זכר, ולא תפסה שום מקום בחיים הכלכליים של התושבים, וכמו שאמרתי, היו החברים הפעילים מקרב הנוצרים פונים אל אגודתנו, זו של היהודים, להיות חברים בקרבה, אם כי ההנהלה והמועצה ויתר אורגני האגודה היו כלם מתוכנו, וחותם היהדות היה בולט בכל מעשינו.

והיתה להשלטונות ברוסיא עוד סבה אחת, לשום את פניה לרעה בכל האגודות להלואה וחסכון של היהודים ולשמור את עקבותיהן. הימים של קץ המאה וראשית המאה החדשה היו ימי תנועת השחרור האזרחי במדינת רוסיה, זו התנועה שהשלטונות נלחמו בה בחרף נפש וישתדלו לדכא אותה עד כמה שידם היתה מגעת. תנועה אזרחית זו היתה חזקה ביותר בכל תחום המושב, והיהודים היו השאור שבעיסה, החלק התוסס בקרב הצבור. לא חנם גברה השנאה לישראל בקרב החוגים השליטים, אשר רדפו את היהודים ברוסיא וסדרו בהם פרעות וחקקו בשבילם חקים בל יחיו בהם; השלטונות ידעו, כי הנה בני העם הזה נושאים את רעיון החופש האזרחי, והם המטיפים העקריים להשתחררות מתחת עריצותם. ולא רק הנוער העברי, כי אם גם רבים רבים מקרב הצבור היהודי היו חדורים כלם רוח חופש ודרור, רוח מלא התנגדות אל השלטון העריץ, והיו שמחים למפלותיו בכל אשר נחל. השלטון הכביד על הצבור את כבליו, ויגזור גזרות על כל אספה, ויגדור חוטים דוקרים מסביב לתנועות הצבור, וישמור את עקבותיו בשבע עינים. והעין אשר לא תנום של המשטרה הרגישה, כי האספות והישיבות והמועצות של אגודות להלואה וחסכון משמשות מקום ובמה בשביל הצבור להפיץ בקרבו רעיונות החופש האזרחי, למסור ידיעות בלתי רצויות. כל אספה היתה אסורה אם אין פקיד המשטרה משתתף בה, ואולם לאגודות הלואה וחסכון היתה רשות להקהל באספות כלליות ובישיבות המועצה, והשלט הרשמי הזה היה כתריס בפני העין הצופיה של המשטרה. ובשביל זה לא קל היה לאשר חברה להלואה וחסכון בערי מושבות היהודים, ומושל הפלך היה משתדל תמיד למצוא תנואות לדחות את האשור עד כמה שידו היתה מגעת.

וגם בדבר הזה יש שהייתי מביא גאולה מידי השלטונות, מפני שיחסי אני אל האדונים השליטים היו מסודרים תמיד. בתור סופר בעתון לתעשיה ולמסחר, עתון היוצא מאת הממשלה, ושעורכיו הם פקידים גבוהים בוזרת הכספים, הייתי נמנה ומוזמן בתור מומחה לשאלות מסחריות שונות, שהיתה רגילה הוזרה של ויטה להציע לפני מועצות של מומחים. באופן זה ידעו אותי ואת שמי גם השלטונות בפלך שלי, והיו מתחשבים עם השתדלותי. פקידי השלטון בהומל בודאי היו מכירים אותי לטובה, כי על כן סוחר מקומי אנכי, כשר לכל הדעות בעניני פוליטיקה, וגם אדם “הגון”, שאם הוא משתתף עמהם במשחק הקלפים הוא מתנהג כהוגן: אינו אץ להרויח ומשלם את הפסדיו טבין ותקילין. ובזכות יחסים כאלה היו השלטונות מעבירים על מדותיהם, ומאשרים את תקנות האגודות להלואה וחסכון אם “גברא רבא” כמוני משתדל על אודות זה.

דרך אגב – על דבר עבודתי הספרותית בעתון לתעשיה ולמסחר. את מאמרי בשאלות מסחריות, שהייתי דן עליהן, היתה המערכת מפרסמת במדור התחתון, במקום פוליטונים. אינני סופר עמקן וחוקר לכל תכלית, וגם בשאלות מסחריות הייתי כמעט תמיד רק איש־שיחה, היודע אמנם את הענין שלפניו, אבל אינו קובע הלכות וגם מרשה לעצמו מילתא דבדיחותא, אם כי המקום, העתון, הוא רשמי ורציני. בגלל זה היו העתונים האחרים, היוצאים לאור במקומות, שאליהם השאלות נוגעות, בערי מקוה הדניפר, כמו קיוב, יקטרינוסלב, חרקוב, מוהליב, ומינסק, – חוזרים ומדפיסים את מאמרי. לעתונים בערי השדה חסרים עפ"י הרוב פוליטונים, והם שמחים להשתמש בחמר ספרותי מן ההפקר, והדבר הזה היה מוסיף לוית חן למאמרי בעיני עורך העתון שלי, בהיותו אות ומופת שלדברי יש ערך ומשקל.

והנה התעוררה שאלה בספירות העליונות: אם להסיק את הקטרים של הרכבת שבין ליבוי ובין רומני בעצים, או בפחמים? בעלי מכרות־הפחם בדרום־רוסיא, מובן הדבר, היו מעונינים מאד בשאלה זו, והם בודאי גם עוררו אותה כדי למכור את תוצרתם להקונה הגדול והטוב, – להממשלה בעלת המסלה הנזכרת. אבל, מהצד השני, היו אדוני האחוזות והיערות הגדולים בפלכי ליטא גם הם מעונינים, שלא תפתור הממשלה את שאלת ההסקה בעצים בשלילה. וכמו שהיו נוהגים, באה לפטרבורג מלאכות מאת חברת בעלי האחוזות “להשתדל”, לדרוך על סִפי הוזרות השונות, לפנות אל בעלי ההשפעה, להגיש תזכירים. בקרו גם במערכת העתון הממשלתי לתעשיה ולמסחר, ושם הגידו להם, כי בכל עניני היער יש להם סופר קבוע ומומחה בעיניהם, וכי הסופר ההוא יכתוב בשאלה זו. הנהלת המסלה ליבוי־רומני היתה במינסק, ובית־המסחר “פוליאק־ויסברם” היה הקבלן הראשי של המסלה ההיא. וגם לנו, לבית מסחרנו אנו, היו יחסים אל המסלה, וגם אל עצם השאלה בדבר עצים או פחמים. וזרת־הדרכים היתה נוטה לצד בעלי הפחמים, כי נשקפה לה הכנסה רבה מהובלת הפחם מדרום רוסיה עד צפונית־מערבית. ואולם המכריע בכל השאלות כמו אלה, הנוגעות למשק המסלות והכנסותיהן, היה הועד לתעריפים, שהיה ברשות וזרת־הכספים. אנכי פרסמתי בשאלה זו שורת מאמרים נגד ההסקה בפחמים, והשתדלות בעלי המכרות נכשלה. ביחוד הוכחתי את טעותה של וזרת הדרכים בדבר ההכנסה המקווה מהובלת הפחמים. התעריפים להובלת המשאות של המסלות עצמן היו זולים, נמוכים מן ההוצאות העולות לכלכלתן של המסלות, ובאופן זה לא הכנסה רק הוצאה נשקפת מכל התמורה הזאת. בוזרת הכספים שמחו על כשלונה של וזרת הדרכים, וישאלו את מערכת העתון לתעשיה ולמסחר לשם כותב המאמרים. רוב העוזרים של המערכת היו מתוך הפקידים, וגם הפעם חשבו כי יד פקיד מומחה בתעריפים כתבה את כל המאמרים האלה. (אני מעולם לא חתמתי את שמי מפורש, רק ראשי תיבות של שמי ומשפחתי.) כשנודע, כי אדם פרטי מקרב הסוחרים הוא הכותב, צוו על המערכת להגיש את הסופר לקראת פרס־הרוממות. העורך פנה אלי, ויבקש ממני ידיעות מפורטות על אודותי, כי כן משפט האנשים הנכונים לקבל פרס להודיע לממשלה את כל אודותיהם בנוגע להשכלתם, מצב משפחתם וכדומה. לבי לא הלך לקראת הצעצועים האלה. העורך בעצמו קבל לפני זה אות כבוד מאת מלך הכושים בהיותו ברוסיא. שאלתי בהלצה את העורך: מה הוא עושה באות הכבוד של הניגוס החבשי? ויענני גם הוא בשחוק: בני הילד משחק בו. אמרתי לו: הנה לך ילד אחד, אבל לי, ברוך השם, ילדים הרבה, ואיך אחלק ביניהם את הצעצוע? – הנה – ענני איש שיחי – אנחנו נִתֵּן לך את אשר יספיק לכל ילדיך: – אזרחות נכבדה לדורות. אבל – אמרתי אף אני חלקי – לא לעולמים אהיה אזרח ברוסיה, כי שואף אני להיות אזרח בארצי אני, בארץ־ישראל… ואולם העורך הודיעני כי ממלא הוא את הפקודה מגבוה, ולא ארכו הימים, וזכו אותי בסרט סטניסלב על צוארי.



 

כב. עסקים חדשים, ביקטרינוסלב.    🔗


השוק בהומל היה קבוע ליום הראשון לינואר, אבל נמשך היה תמיד שבוע, עשרה ימים. אל השוק היו באים סוחרי היער מכל המקומות אשר במקוה הדניפר, וגם מן הסוחרים הגדולים במורד הדניפר, גם מחרסון הרחוקה. בתי המלון היו הומים כל הימים האלה והעיר היתה מלאה שאון. במשרדי בית מסחרנו אנו היתה העבודה רבה עד מאד. שני בתי נסירה לנו, ואנו קונים ומוכרים, וסרסורים לקניות ולמכירות היו צובאים עלינו מהבקר עד חצי הלילה. ולחותני עוד היה בית חרושת גדול למעשה חבלים, הנחוצים לכל בעלי רפסודות, והיה גם העסק הזה נוסף על מסחר היער אשר היה לנו, ושיח ושיג היו תמיד עם הסוחרים ועם פקידיהם ומשולחיהם הבאים גם הם אל השוק להיות לעזר לבעליהם. בית חותני המרווח היה מלא על כל חדריו. אל השלחן לארוחות הצהרים וביחוד לארוחות הערב היו הולכים עשרים־שלשים איש. בחדר אחד כותבים חוזים וקשרים בין הקונים והמוכרים, ובשני מבררים משפט וסכסוך, שנקבע מראש ליום השוק, ובאולם שלחנות וסביבם אנשים מנצחים זה את זה בשחוק הקלפים, והראש כגלגל לפני סופה, ומצפה אתה ליום אשר יחדל התהו והבהו הזה, ויגמר השוק וישובו החיים לקדמותם.

היה יום הששי אחר הצהרים. עיף ויגע מרוב טרדה יצאתי מן הבית ללכת ולראות בסחורות השוק ובכל המונו, הממלא את הככר הגדולה ואת שדרות החנויות סביבה. אני בדרך, שמח שנפטרתי קצת מן העסקים ומן האנשים המטרידים, והנה לקראתי התיצבה עגלה, וממנה ירד אלי אחד הסרסורים בלוית איזה פריץ צעיר. את הסרסור ידעתי היטב, ולא פעם בלבל את מוחי במשך ימי השוק הזה, אבל את בן לויתו לא ידעתי. הסרסור הציגהו לפני ויאמר, כי שלוח הוא מיקטרינוסלב מאת בית החרושת הבריאנסקי שם לקנות סחורת יער בשביל בית החרושת הגדול ההוא, והוא הולך עמו אל בית מסחרנו לדבר בענין הזה. לבי לא היה ברגע ההוא פנוי לכל מסחר, וגם כל העסק הזה נראה בעיני כאחד החלומות הרבים, שהסרסורים רואים אותם בחזון. הרבה סוחרי יער ביקטרינוסלב, שם בתי הנסירה הגדולים, ואיזה הדרך יבוא הרוח למנהלי בית החרושת הגדול הזה, אשר כעשרים אלף פועלים עובדים בו, לשלוח איש עתי אל השוק ולקנות סחורת יער בהומל הרחוקה? אל בית המסחר לא שבתי, והצעתי לפני הדוברים אלי לסור למשרדנו אחר השבת, וגם את זה הצעתי מן השפה ולחוץ, שלא לבייש את האיש הזר. ממחרת השבת באו האנשים אלינו, וציר בית החרושת הודיע לנו, כי רוצים הם לקנות מאתנו קרשים ויתר מיני סחורות־יער בסכום הגון בערך של מאה אלף רובלים. מן השיחות ומתוך התעודות שהיו למראה עינינו ראינו, כי ההצעה היא רצינית, וכדאית והגונה היא להתעסק בה בכובד ראש. אז הודענו להאיש הבא, כי אך יעברו ימי השוק ושאון העסקים יחדל מעט, ואלך ליקטרינוסלב לשאת ולתת בענין הזה.

ובסוף ינואר באתי ליקטרינוסלב15 . דבר בואי ליקטרינוסלב באמצע החורף היה למאורע, לשיחה בפי הסוחרים המקומיים. על מה ולמה בא הלז לעירם בעונה זו?.. לימות החורף היה בא סוחר ממעלה הדניפר לערי המורד רק לכשאירעה איזו תקלה לאחד הסוחרים, והוא מודיע לבעלי חובותיו, שאין ידו משגת לשלם את שטרותיו בזמנו; ואז היה הסוחר חרד אליו ממקומו לסדר את הדבר בעוד מועד, טרם יבאו השטרות לידי מחאה אצל הנוטריון, והדבר יפורסם בקהל. והנה באתי אנכי ליקטרינוסלב, במקום שאחדים מסוחרי המקום היו מכירי הטובים, וכמובן בקרתי בבתיהם. והתחילו לחוד חידות לשם מה באתי בעונה בלתי רגילה, – ביחוד לשם מי באתי?… ברור היה הדבר בעיניהם, כי פה, בקרב הסוחרים, ישנו “מקרה לא טהור”, שאחד מן הסוחרים מבקש הארכת הזמן לתשלום שטרותיו, – זה היה בעיניהם ברור כנכון היום. וחקרו ודרשו רק: מי הוא הלז הנעלם? ומפני שאני בקרתי בבתי סוחרים אחדים, לכן חשב כל אחד מהם את זולתו. פנו בשאלה אלי, והנה אני עונה להם, בי באתי ליקטרינוסלב לרגלי ההצעה של בית החרושת הבריאנסקי. מדברי אלה נוכח להם, כי אנכי לא באתי בשביל זה. ראשית, מה זה פתאום ילך בית החרושת הזה לנוע על הסוחרים בהומל הרחוקה, בעת אשר פה, ביקטרינוסלב, רבים הסוחרים במעשי יער, ופה בתי־נסירה גדולים. ושנית, לו אמת נכון, כי באתי לשס משא־ומתן עם ביהח"ר הבריאנסקי, כי אז הלא הייתי מכחד את הדבר תחת לשוני, באשר טובת העסק דורשת להסתיר מאת הסוחרים המקומיים את דבר משאי־ומתני עם קונה גדול ונכבד כזה. עין בעין, איפוא, ראו כי אך למען התעות מדרך האמת את האנשים בחרתי לי לשון ערומים, מספר על דבר מכירה לבית־החרושת, כדי לכסות על הסבה הנכונה, שבגללה באתי.

ביום האחרון לשבתי ביקטרינוסלב הייתי קרוא אל הלחם בביתו של אוסישקין, וגם חותנו מר פאליי היה בבית. פאליי היה אחד הסוחרים הגדולים והטובים, והוא פנה אלי ויבקשני לדבר עמו בהתגלות לב: מי הוא, שבשבילו חרדתי לבוא ליקטרינוסלב בעונת החורף ולעשות פה כשבוע ימים? במקום תשובה הוצאתי את החוזה ביני ובין בית החרושת הבריאנסקי בדבר מכירת מעשי־יער ממינים שונים. עיני איש שיחי חָשכו ופניו נפלו מאד: העליתי לויתן בחכה, ומפי כל סוחרי המקום הפלתי טרף גדול. “מה זה – אמר אלי – אם כן דברת כל הזמן אמת?… ואנחנו, – כלנו תעינו ותעתענו!..”

בבקורי הראשון אצל מנהל בית החרושת הבריאנסקי, היה פתח דברי אליו מוזר קצת. אנכי שאלתי אותו, על מה ולמה הוא שולח למרחקים, להומל, להזמין את סחורות העץ הנחוצות לו, בעת אשר פה על המקום בתי נסירה וסוחרי יער לרוב? על זה ענני: הסוחרים המקומיים שודדים אותנו. מרגישים אנחנו, שכל קניה אצלם שוברה בצדה, והזיוף בה מרובה על המציאות. ואצלנו פקידים אין מספר, ולא את עקבות כלם אנו יכולים לשמור, וחושש אני למעילות, לקנוניא בין הסוחרים ובין אנשינו. ואמרתי לו. “לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב”. ותהי תשובתו: הידיעות על אודות הפירמא שלכם טובות, ויש לי הבטחון בכם. ואז דרשתי להתנות בתוך החוזה, כי את טיבה של הסחורה יקבעו מורשי בית החרושת על המקום בהומל וברצ’יצה, על הקרפיפים שלנו, וכאשר נביא את הסחורה באניות עד בית החרושת עלינו רק למסור אותה במספר, מבלי שיהיה צורך לבדוק אותה מצד טיבה וערכה, ולא אהיה תלוי בנטית לבו של הפקיד המקבל. בקרפיפים שלנו סחורה שפסלה המקבל יוצאת לקונים אחרים, ואולם ביקטרינוסלב, למי אמכור סחורה פסולה מתוך חצר בית החרושת שם. והסכים המנהל גם לתנאי זה, והעסק נעשה בינינו, וגם – מה שהיה יוצא מן הרגיל – נתן לי סכום כסף הגון בתור מפרעה.

ולרגלי העסק הזה נעשיתי כמו חצי־אזרח ביקטרינוסלב. מתחלת האביב ובמשך כל הקיץ שלחנו אניות טעונות סחורת־עץ, ועלי היה לנצח על מסירתה לבית החרושת ולבוא עמו חשבון, והעבודה היתה לא קלה. סוף־סוף, הנה הפתנם שהזכרתי להמנהל “לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב” לא זז ממקומו, ולא אחת התנגשתי עם הפקידים הקטנים של בית החרושת, וישנם משרתים רשעים גם אם המושל מקשיב על דבר אמת, ואנשי שוחד ואנשי מעל לא תמו. חדר המנהל היה פתוח לפני תמיד והוא האמין בי מאד, אבל לא נעים הדבר להיות מתאונן תמיד, להביא דבת פקידיו לפניו. וסבלתי הרבה מאד. פעם אחת קבלתי הזמנה להמציא לבית החרושת איזו אלפים אדנים בשביל מסלות הברזל שבחצר בית החרושת. המחירים היו טובים, ולכן המצאתי גם אדנים טובים. והנה בא אלי המשולח שלי והודיעני כי פקיד בית החרושת פסל את האדנים ולא קבלם. שלחתי לקרוא את הפקיד אלי, ושאלתיו איזו מומים מצא באדנים? – “אדוני – אמר לי הפקיד של בית החרושת – הם טובים יותר מדאי, וזה חסרונם. תמיד נותנים לנו הסוחרים רק אדנים גרועים, אלה שפסלום פקידי מסלת הברזל של הממשלה, ואתה נתת לנו אדנים טובים. והיה כי יעבור המנהל או אחד מסגניו המהנדסים, וראו את האדנים הישנים הנמצאים עוד אצלנו, וגם את האדנים של אדוני, וידמו אותם אל שלכם, – ויוכחו כי אלה שקבלתי מאת אחרים רעים היו, ואז ידרשו זאת מידי”. ואחר רגעים אחדים הוסיף ויגלה לפני את כל לבו: “האם נחוצים לנו האדנים? יש לנו בקרפף אדנים די והותר. וגם אין כל צורך לנו באדנים להחליפם במסלות אשר בחצרנו. נחוצה היתה ההזמנה, כי חשבתי שיזמינו את האדנים אצל סוחר אחר מבלעדיך, ואז – אז הייתי נותן לו קבלה על האדנים, והוא היה שוקל על ידי חצי מחירם. באדנים ממש אין לי צורך”… ומפני שלא היה חלקי עם “עסקים” כאלה, לכן היה עמלי רב להחלץ מן הענינים כמו אלה, וכמעט כל הקיץ ההוא עשיתי ביקטרינוסלב.

והחיים בעיר ההיא שפרו עלי. בידי אוסישקין והד“ר שמריהו הלוי עלה לנפוח רוח הלאומיות העברית באף העדה הגדולה הזאת. הד”ר לוין נעשה חביב על עדתו, ודרשותיו בבית הכנסת משכו אליו תמיד קהל גדול. יהודי אחד שהתעשר מעסקיו במכרות ההרים, משה כרפס היה שמו, נדב סכומים הגונים לכל מעשה צדקה וחסד הודות להשפעתו של הד“ר לוין. דבריו של הרב מטעם הזה היו נשמעים בכל עניני העדה, והוא גם חשב מחשבות לבנות היכל חדש לשם ה' בעיר רבנותו. בדבר האחרון הזה חלק לבי מעל מחשבתו של הד”ר לוין. שולל הייתי את הגלות תמיד, לא האמנתי מעולם באורך ימיה של זו. בלכתנו במדבר אנו נוטים אוהל, אנו עושים משכן, ואת בית הבחירה אנו בונים בארצנו, בארץ ישראל. רבה מאד היתה העבודה הצבורית בעיר הדרומית הגדולה, הצומחת, המתפתחת, רבה על שדה החנוך, חנוך הנוער העברי, חנוך ההמונים היהודים, ואסור היה, לפי הכרתי, להוציא את המרץ ואת הכשרון ואת ההשפעה של שמריהו הלוי לבנין בית־כנסת יותר גדול ויותר יפה מכפי שהיה לעדת ישראל בעיר הזאת. בשיחותי עם הד“ר לוין ועם אנשי סביבתו השמעתי את דעתי זו, אבל ראיתי כי את לבבו לקח הרעיון לבנות בית־כנסת, וגם מתנדבים לדבר זה לא יחסרו לו, כי על כן תמיד נמצאים קופצים על מקומות בכותל המזרח. ומפני שלא עלתה בידי להסיר את לבב הד”ר לוין מרעיון לבו בשיחי עמו, לכן בחרתי לי דרך אחרת להניא אותו ממעשהו, – דרך הסופרים. ערכתי מכתב בשבועון הרוסי “ואסחוד”, וערערתי על ההצעה. את המכתב כתבתי בעלום שמי, ואולם הודעתי לאוסישקין, כי אני כתבתי אותו. בשובי ליקטרינוסלב התרגש הד“ר לוין קצת, אבל התפייס, וגם חדל ממעשהו לטובת בנין בית הכנסת. אחד מטובי הבונים את ארץ ישראל החדשה היום, בחיר המטיפים לתחית האומה הישראלית על אדמתה, לא יכול היה להכות שרשי־עולם ולקומם מוסדות־נצח באדמה התחוחה של הגולה. לא ארכו השנים, וגם הרבנות־מטעם ביקטרינוסלב נמאסה על הד”ר ש. לוין. נמאסה עליו הסביבה הגסה של ההמון הדרומי, והוא התגעגע אל המסורת של החיים בליטא, והוא עבר להשתקע בירושלם שלה, בוילנא.

בקיץ ההוא נפגשתי ביקטרינוסלב עם יוסף זאב, זה שבעודו נער, כפי שמספרים, עלה לווינא ברגל, כדי להֵראות את פני סמולנסקין, עורך “השחר”. הוא נבחר לרב־מטעם באחת הערים, והתכונן ללכת לאמריקא, ואז סר ליקטרינוסלב. היה לו כשרון נואם־עממי. גם הד"ר לוין היה הולך לשמוע את דרשותיו בבתי התפלה. וגם בשיחות פרטיות לא היה מחוסר חריפות וכח של פולמסן.


 

כג. מלאכות “חובבי ציון” בפריז.    🔗


מכל האספות הכלליות של החברה לישוב ארץ ישראל, שהיו מתכנסות באודיסא בכל שנות קיומה של החברה, היתה האספה הכללית בחורף תרס"א היותר מענינת. בחורף ההוא היו סוּפות שלג מצויות, והיו ימים שגם מסלות־ברזל שבתו, ובכל זאת קבצה האספה לאודיסא את רבים מטובי חובבי ציון להשתתף בה. “טובי חובבי ציון”, – זאת אומרת: גם המורשים הגליליים של הציונות, ההסתדרות החדשה. המורשים הציוניים באו לאודיסא, במקום שיכלו להתאסף ולדון על עבודתם בארצנו תחת השלט של הועד האודיסאי. האספה הזאת היתה אחרי מלאכותו של אחד־העם בפקודת הועד לארץ־ישראל, והוא שב ובידו הצעות רבות “לשאלות ארץ ישראל”, ועל האספה היה לדון עליהן, להתחשב עם ההשקפות החדשות שהשמיע המבקר הנכבד. בתוך הועד האודיסאי היה אז חבר פעיל, אשר ידע היטב את עניני הישוב הארצישראלי, אשר חי במשך שנים אחדות את חייו, והוא גם ידע והכיר לכל מראות נגעיה את הפקידות הצרפתית, שתחת עוּלה התאנח הישוב אז. אני מתכוין אל מ. דיזנהוף, שאחרי כשלון בית החרושת לבקבוקים בטנטורה התישב באודיסא ונכנס אל ועד חובבי ציון, והביא את כשרונות סדרנותו אל האגם העומד אשר בסמטא אניטשקוב. אל האספה הכללית ההיא באו גם צירים מארץ ישראל מאת האכרים והפועלים. הסיסמא השלטת באספה היתה – השתחררות מתחת הפקידות, והחליטו באספה לבחור מלאכות מיוחדת ללכת לפריז ולבקש מאת הנדיב, כי יתן להאכרים להתקיים ברשות עצמם ולהסיר מעליהם את פקידיו השליטים ביותר.

אחרית המלאכוּת הפריזאית ידועה. רוטשילד הגיד להם דברים ברורים: לא הם אשר יצרו את הישוב בארץ ישראל, ורק הוא לבדו עשה את הנמצא, ולא מפיהם יקח תורה, איזה הדרך לנצח על המושבות. ידוע גם זה, כי סוף־סוף ולא ארכו הימים, והברון נוכח, כפי הנראה, כי שיטת האפוטרופסות אינה מביאה ברכה, וכי אם באונס או ברצון, מוכרח היה לשנות את דרכיו בהנהלת הישוב. מה שהיה אז ידוע רק לנו, המקורבים אל הענינים, כי טרם שהלכה המלאכות לפריז רבו החכוכים בין “הציונים” במרכאות ובין “חובבי ציון” ואחד־העם ביחוד. הציונים, שהיו קשורים אל ההסתדרות הלאומית, שנוסדה בבזיליאה, דרשו להתאסף בווינא ולהתיעץ שם בדבר הטכסיס של המלאכות. החברים האלה הרגישו את חובת המשמעת, המוטלה עליהם, לבלי לעשות צעד חשוב כזה טרם יתיעצו עם ווינא, כלומר: טרם ישאלו את פי המנהיג שם. לא אמרו זאת בפירוש, אבל אחד־העם גמיר זאת מסברא, – והתנגד לזה בכל תוקף, בהחלט, עד כדי הצהרה, שהוא יתפטר מן המלאכות, אם ילכו לווינא תחלה, אבל על השתתפותו של אחד־העם אי אפשר היה לותר. אני הייתי באספת־אודיסה המנצח על הקלפי בעת הבחירות אל המלאכות, ושקלנו את ערכם של המועמדים לתפקיד זה, ועיני כלנו היו על אחד־העם. היתה לי שיחה בענין זה עם גרינברג, ראש־הועד האודיסאי16. קודם לזה פרסם אחד־העם ב“השלח” פרק מ“ילקוטו הקטן”, שבו היתה בקרת חריפה על ריינק, והיה מי שאמר, כי בגלל הבקרת הזאת אולי לא כדאי לצרף את אחד־העם אל המלאכות לפריז. והנה נפלאתי לשמוע מפי גרינברג, כי דוקא המאמר החריף הזה יחזק את עמדתו של אחד־העם בחוגי היהודים הצרפתים שבהם תצטרך אולי המלאכות שלנו להשתמש בפריז. וגרינברג ידע והכיר את החוגים הפריזאים “שלנו”, שהיה נקרה עמהם בביתו של אפרתי, שהיה מוצאו מדרום רוסיא. גרינברג היה יוצא ונכנס בפריז גם אצל הברון רוטשילד, שהיה מתענין תמיד בפעולתו של הועד האודיסאי, והיה מרבה שיחה עם ראש הועד ההוא.

מענין לענין ספר לי גרינברג, כי הזדמן פעם אחת בפאריז עם אליעזר ברודסקי, אשר בקש מאת גרינברג כי יציגנו לפני רוטשילד. הברון דחה את הדבר, באמרו כי אין העשיר הזה מעסיק פועלים יהודים בבתי חרושת הסוכר17 אשר לו, ולכן אין האיש מענין אותו. אך ברודסקי הוסיף לפצור בגרינברג, וגם הבטיח לו “הרים וגבעות” בענין ישוב ארץ ישראל. אז בא לפני הברון, והוא הזמין אליו את ברודסקי. ואולם לאחרי שנמלאה תאותו זו, לאחר שיכול היה להתהלל בפני אנשיו בהזמנת הברון רוטשילד אותו אליו, לא מלא את אשר הבטיח לגרינברג, וההרים והגבעות לא הולידו אף עכבר. יש לי מה לספר בענין זה אך מפה לאוזן, כמו שמסר לי גרינברג, אבל לא על הכתב…

בפעם הזו באתי לאודיסא בלוית בתי. הילדה השתמשה בימי הפגרא של “שבועת החמאה”, הבטלים מלמודים בגמנסיה, והלכה עמדי לאודיסא. התאכסנתי הפעם בביתו של אחד־העם. לאחרי נעילת האספה הכללית הרשמית היינו נוהגים לאכול את סעודת הערב בצותא חדא, כל הצירים יחד, במסעדה הגדולה היהודית באודיסא של סימון. זה כבר נעשה למנהג. בפעם הזאת היתה משום מה התרוממות רוח אצל הנאספים. נזכרו אחדים, כי נמלאו בימים אלה עשר שנים להוסד אגודת “בני משה”. לאולם המסעדה בא המון רב, והנה דרשו אחדים, כי “בני משה”, וביחוד אלה שהיו צירים גם באספה הראשונה המיסדת של חברת “חובבי ציון”, יערכו להם שלחן לבדם, באולם מיוחד. חכו לנאומו של אחד־העם, האח הגדול של “בני משה”, נאום אשר בו יתוה את הדרך בתנאיה החדשים של התנועה הלאומית, התנועה המדינית. צריכים לדעת, כי אם כי כלנו ידענו, שאגודת “בני־משה” נתפרדה ונתבטלה, הנה היו רבים שהאמינו, כי באמת נתבטלה אך באופן רשמי, למראית עין, ואולם בין “יחידי סגולה” היא עוד מתקימת. עוד שנתים לפני המלחמה העולמית סח לי המנוח אליעזר קפלן, כי הוא יודע, שבארץ ישראל עוד יש ניר להסתדרות זו. ממה שיבוא באחד המקומות בזכרונותי אלה, יראה הקורא שלא היו דברי קפלן חסרים שמץ דבר…

למרות ההפצרות הרבות, לא נאם אחד־העם. הוא היה מדוכא מכל מהלך האספה, וההחלטה בדבר המלאכות לפריז לא לקחה את לבבו. מן הרגע הראשון ידע ונבא, כי המלאכות לא תמצא את הלשון לפי כבוד האומה לדבר את דבריה בפני הברון, ולהיות אחד מ“שלוחי עם עני” היתה תועבת נפשו. וכדי להעסיק את המסובין אל השלחן במה־שהוא, אמר להם: הנה אחד מסופרי “השלח” כתב היום דברים מענינא של אספתנו, וראוים אתם לשמוע אותם. בבקר היום השכמתי לקום, ובהיות אנשי הבית ישנים כלם, בא בלבי החפץ לערוך באידיש בצורת מכתבים אחדים על דבר האספה, כעין מכתבים בין חתן וחותנו, מכתבים מלאים הלצות ובדיחות דוקרות ורומזות לרבים מגבורי האספה. אחד־העם, בעל האכסניה שלי, מצאני “בשעת מעשה”, נתפסתי בקלקלתי, והוא קרא את הרשימה, הכתובה בקלות ראש ובשחוק של דמעות… לא סרבתי הרבה לחברי, וקראתי את אשר כתבתי למרבה השחוק, וגם מתוך האולם הגדול באו לדרוש כי אשוב ואקרא גם לפניהם את הדברים, אשר פרסמתי אחרי כן בפיליטון בשם “המכתבים האבודים” בשבועון “דער יוד” הוצאת “אחיאסף”.

זה היה פרי עטי הראשון באידיש. לרגלי הבכורים האלה הטילו עלי, כעבור שנה, לכתוב בקביעות בשפה המדוברת. זה היה כאשר היה השבועון הז’רגוני “דער יוד” יסוד ההכנסה היחידי של הוצאת “אחיאסף”, ובהכנסותיו של זה היו מכסים את הגרעונות של יתר ההוצאות, וביחוד גרעון “השלח”. הכח המושך של השבועון היו הפוליטונים הנהדרים של “שלום עליכם”, ואולם לאחיאסף קמה התחרות מאת “תושיה”, שהוציאה גם היא שבועון באידיש, והעבירה אליה גם את “שלום עליכם”. ובאין לויתן חפשו אנשי “אחיאסף” אחרי דגי רקק, ויזכרו בני אודיסא את “המכתבים האבודים”, ויגזרו עלי, במאמר הסבא מנדלי ז"ל, כי אכתוב אני פוליטונים בשביל שבועון “דער יוד”, וכן עשיתי.

בכלל היו האספות הכלליות באודיסא למקום ועידות של העסקנים הלאומיים והסופרים העברים ברוסיא אז. לפני עשרות שנים לא על נקלה היה להניע אדם מישראל לנסוע לאספה לשם ענין צבורי, בפרט שהאספה היתה נמשכת כשבוע ימים ויותר. היו משתתפים באספות אלה רק אנשי הצבור הפעילים ביותר, אלה אשר לבם ער לצרכי האומה. וגם זאת לא לשכוח, כי בתקופה ההיא היו מביטים אל “חובבי ציון” כאל מבלי עולם, ההוזים בחלומות, ובגלל זאת היו באים אל האספות המסורים אל הענין, שאינם שמים לבב ללעג הסביבה שלהם. והבאים היו מתקרבים איש אל אחיו קרבת־לב, כאלה אשר רעיון אחד שליט עליהם ושאיפה אחת מאחדת אותם, ולכן גם רגשי אחוה היו מקשרים אותם יחד, כמו שהיינו רואים את זה אצל ה“חסידים” של רבי אחד משותף להם. ואם היה צורך לי לחקור ולדרוש באיזה מקום בעניני מסחר או משפחה ואין צריך לאמר בענין צבורי, אזי הייתי פותח את רשימת המורשים של הועד האודיסאי, ופונה במכתבי אל היושב במקום ההוא והייתי בטוח כי אקבל ידיעות נכונות על כל המענין אותי. וכן גם אנכי הייתי נכון תמיד לשואלי מאנשי שלומנו, כלומר מאת החובב־ציון הותיק, הפונה אלי. ממנו לא אסתיר דבר ולא אוליכנו שולל, הן בנוגע לענין כשרון האשראי של האיש, שעל אודותיו שואלים אותי, הן בידיעות הנוגעות לשידוכים וכדומה. – וגם רבים מן הסופרים העברים היו נפגשים פה, באספות הכלליות. באודיסא התודעתי בפעם הראשונה עם א. ל. לוינסקי, שבא אל האספה האחת, אם איני טועה, מן העירה קחובקה. התודענו ונהיינו רֵעים חברים, ולא ערב אחד בלינו יחד. גם את המשורר שאול טשרניחובסקי, ראיתי בפעם הראשונה באחת האספות הכלליות כמדומני, עוד היה אז תלמיד בית־הספר למסחר. זכורני, שהיה לבוש איזו בגדי־שרד של תלמיד או של סטודנט. אנכי אהבתי את חרוזיו הקלים, את שפת־שיריו השוטפת, אם כי הרגשתי, שכרסו של משורר זה אינו מלא “ש”ס ופוסקים“, ולא צלל תהומות אל מכמני השפה העברית, ובמה שנוגע לכללי הדקדוק אינו מגיע לקרסוליהם של אד”ם הכהן וי“ל גורדון. אבל – בשיריו שמעתי קול שירה, זמרה, בעת שאצל אחרים היינו קוראים מליצה, חרוזים. באספה זו שבאודיסא היה גם יהל”ל בתור ציר. השמעתי באזניו את תהלתו של המשורר הצעיר טשרניחובסקי, והתרגז יהל“ל מאד: הן אסור לחרוז כזה וכזה; “לא תחרוז שור וחמור יחדיו”, אמרו הקדמונים, וכולי. וזוכר אנכי, כי למען הרעימו, שרתי בסעודת הצהרים בשבת בפניו אחת מן הזמירות דוקא בהטעמה ההמונית, החוטאת כלה במלעיל ובמלרע. – השתתף באחת האספות הד”ר אהרן קאמינקא, והוא מלומד וסופר עברי, וישב אז על כסא רבנות־מטעם באחת הקהלות, ותלבשתו רשמית, כאחד “המטיפים” במערב אירופא. ולאודיסא היו מתכנסים להשתתף באספות הכלליות סתם “משכילים” עברים, וביחוד מקרב אלה, שהתמסרו להוראה על פי השיטה החדשה, שמוצאה מארץ ישראל – “עברית בעברית”, ומרדכי קריטשבסקי (היום שם משפחתו “אזרחי”) ויש"י אדלר, – אלה המורים המעולים שבארץ ישראל החדשה – בתוכם.

אבן שואבת היו האספות הכלליות האלה לכל אשר לבו היה ער ואזנו נטויה אל דופק החיים הלאומיים. הקונגרסים הציוניים עוד טרם היו. וגם אחרי שהתחילו, רק יחידי סגולה זכו להשתתף בהם, וחובבי־ציון סתם, חֲיָלִים רגילים שבשורה, אך מרחוק שאפו אל צִלָם, והאספות הכלליות באודיסא היו בשביל עסקני הרעיון הלאומי גיא־חזיון לכל משא נפשם. ברוסיא אז, בתקופת הריאקציה, שדכאה את כל תנועת צבור שהיא, היה חזון כל אספה רבת־עם יקר מאד. והאנשים שהיו מזדמנים אז לאספה מדעית טהורה, כמו האספות של הרופאים לשם הפרופ' פירוגוב18, היו משתמשים בבמה של אספות אלו גם לעניני פוליטיקה אזרחית. להאינטליגנציה היהודית, שהיתה מחוץ לתנועה הלאומית, חסרה היתה כל במה פומבית, ואלה היו מקנאים תמיד בנו, בצירי האספות הכלליות של החברה האודיסאית. החיים שלנו היו יותר מלאים משלהם. צרים ומוגבלים היינו בעיניהם, אבל היו מוכרחים להודות, כי הרעיון, שאת דגלו אנו נושאים, נותן תוכן לחיינו הצבוריים, וכי שאיפותינו “הצרות והמוגבלות” חובקות המונים המונים, הנמשכים אחרינו.


 

כד. במשכנות הקיץ ובתיאודוסיה.    🔗


ליהודים ברוסיא אסור היה לשבת מחוץ לערים ועירות, ואולם הסינט מצא היתר להחכיר ליהודים חבלי אדמה, השייכים לפקידות העיר, אם כי החבלים האלה נמצאים הרחק מעט מן העיר, יען כי סתם מגרשי העיר הם תמיד בגבולותיה של זו. ובהיתר זה השתמשנו אני וחותני, וחכרנו מאת העיר הומל חלקת אדמה במרחק כעשרה ויארסט מן העיר. זו היתה חלקה של שלש דיסיאטין (בערך 35 דונמים, במדת ארץ ישראל), כמעט כלה צומחת יער אורן צעיר, על שפת הנהר סאז'. תשלום החכירה היה קטן כאד, כי את החלקה חכר מאת פקידות העיר מזכיר המשרד, והוא מסר את החוזה לנו במחיר איזו מאות רובל. את החלקה הזו שכרנו לנו לבנות עליה משכנות קיץ לשבת אנחנו ומשפחותינו, וצרפנו אלינו עוד שנים ממשפחתנו, ובנינו לנו ארבעה בתים מרווחים, ששה חדרים האחד, כלם דומים במראיהם ושוים בגדלם, והפלנו בינינו גורל. זוהי המושבה טשאנקי, הקרובה אל הומל והנשענת על יער האורן הגדול של המנזר הרוסי הנקרא בשם זה.

אני ומשפחתי עוד לא עברנו אל משכן הקיץ טשאנקי, כי נשארתי לשבת בריצ’יצה עוד שנה. גם השנה השניה עשו עמנו אחד־העם והר“ש דובנוב עם ביתו. המלאכות לפריז הרעישה מאד את עצבי אחד־העם עוד יותר מאשר הרגיזו אותו יסוריו אשתקד בארץ ישראל. דברי הברון רוטשילד אל הצירים של כלל ישראל היו דוקרים באמתתם. הן דבריו, שאך הוא לבדו יצר את הישוב החקלאי בארץ ישראל, ולעם היהודי כלו אין חלק בעבודתו, היו מתאימים אל המציאות. ורוטשילד איש המעשה הוציא לעצמו ממצב זה גם את המסקנא ההגיונית, הצודקת מצד זכות הקנין של בעל על יצירו. ולבו הרַגש של אחד־העם כאב מאד מאד. כאבה נפשו על המציאות האמתית, כי הנה זה עשרים שנה הרעיון החי של האומה אך אדם אחד מטפל בו, ואת עצמו ראה אחד־העם כשליח עם עני ואביון; וכאב לבו על הירידה המוסרית של עמו, ששליחיו לא מצאו עוז בלבבם להגן על כבוד האומה, ולאמר לבעל־הטובה את שהיו צריכים לאמר. על מזבח הקדש של האומה כל קרבן עולה לרצון, והמביא קרבנות מתים יהֻלל שבעתים; ואולם אין מזבח האומה הפקר, וגם הררי זהב לא יתנו זכות לבעליהם לסדר את עבודת האומה כחפצו וכרצונו וכפי ידיעותיו. חברי המלאכות לא מצאו עוז בלבבם להגיד להנדיב את הדברים, אשר שם לפניהם אחד־העם, והוא מאז לא מצא מנוחה בנפשו. ובאמצע הקיץ חלה בלחץ החזה, שהיה תוקף אותו פתאום פעמים אחדות ביום, והרופאים לא ידעו בבירור מה טיבו. והוא בא לעשות עמנו גם את הקיץ הזה ברצ’יצה, בחצר בית־הנסירה שלי. בקיץ הזה היה אחד־העם עובד לא־מעט לא רק בכתיבת מכתבים, אך גם בקריאת כתבי־יד ועלי הגהה, וגם אורחים היו באים להתראות אתו. מצבו של “אחיאסף” לא היה מזהיר כלל. המנוח אליעזר קפלן היה כותב תדיר לאחד־העם, והייתי קורא את מכתביו וגם את תשובותיו של אחד־העם אליו. גם י”ל גולדברג בא לבקר את אורחי, והיינו שלשתנו משוחחים על אודות “אחיאסף” ומצבו החמרי. על הר“א קפלן היתה תמיד אימתו של בן־אביגדור, המתחרה עם “אחיאסף”, או נדמה לקפלן כמו מתחרה, ו”תושיה" לא נתנה שנת לעיניו. הימים היו ימי “הדור”, השבועון בעריכת פרישמן, שאחיאסף שלנו הפסיד בהוצאתו סכום הגון. כמעט בא עד משבר “אחיאסף” כלו, ונשקפה סכנה גם להירחון “השלח”, שרק את קיומו בכבוד דרש תמיד עורכו מאת המוציאים לאור, וימאס בקיום עלוב, חצי חי חצי מת.

והסביבה הספרותית הזאת היתה מחיבת גם אותי ברב או כמעט להִמָשֵך אל עבודת הספרות. המלאכה בבית־הנסירה היתה מסודרת ופקידים מנצחים עליה, ויכולתי למצוא מועד פנוי גם למעשה הכתב, בפרט שאיני מתקשה בכתיבה. את ההשקפות מזמן לזמן בחוברות “השלח” היה כותב הד"ר שמריהו הלוי, ואולם התמנותו לרבנות מטעם הפריעה אותו מעבודה ספרותית קבועה, והסכמתי אני להצעתו של העורך לכתוב השקפות על נושאי הזמן, שנקראו בשם כולל “רועים ועדריהם”. כתבתי גם בשביל לוחות “אחיאסף” לבקשת העורכים, וגם בעתון הרוסי למסחר ותעשיה נהייתי סופר קבוע בכל השאלות למסחר היער במקוה הנהרות של הדניפר.

לעתים קרובות מאד היה בא אלינו לריצ’צה גיסי ש. פבזנר. גם את ביה“ס התיכוני גמר בברלין, ואז היה כבר תלמיד הפוליטכניקום בשרלוטנבורג. בברלין נמצא תמיד בחוג ספרותי. מורו ומחנכו היה הד”ר ח. ד. הורביץ, שפרסם אחר כן כתבים במקצוע הכלכלי, וזמן ידוע היה גם ראובן בריינין נותן לו שעורים. לפבזנר זה היה כשרון ספרותי, שלא פִּתַּח אותו, ונסיונותיו ב“השלח”, וכן ברוסית, הבטיחו תוצאות טובות. השנה היתה שנת הוסדה של ה“פרקציה העממית”, שבראשה עמד הד"ר חיים ויצמן, וגם גיסי זה היה אחד מחבריה. כל זה יצר בחצר בית־הנסירה אצלנו אוירה מיוחדת, ספוגה עניני ספרות ולאומיות בתוך מסגרת רחבה של חיי הנוער של משפחותינו וצהלת הצעירים, ויש אשר חייהם ומשחקיהם של אלה דבקו גם בנו ויוציאו אותנו בחזקה מתוך אהלי הספרות והשאלות הארורות להתהולל עמהם.

ולעת רדת הקיץ ואורחי יצאוני, ונסעתי גם אני לתיאודוסיה להתרחץ שם ולאכול ענבי קרים. אנכי כבר ידעתי את העיר ואת אנשיה ואת עניניה הצבוריים, והעסקנים שבתוכה ידעו גם אותי. העיר היא היסטורית, אולי יותר היסטורית מכל יתר הקהלות היהודיות במדינת רוסיא. בית־כנסת עתיק מאד נמצא בה, שלפי הכתבת על גבי ארון הקדש נבנה בשנים הראשונות של המאה העשירית למנין הרגיל. ספרו, שבבית־הכנסת הזה היתה “גניזה”, שממנה הוציא בזמנו הקראי אבן־רשף (פירקוביטש) הרבה מן האוצרות, שמכר אחר כן להספריה הקסרית אשר בפטרסבורג. בית־הכנסת מצוין בעתיקותו, אך לא בגדלו, ו“בימים הנוראים”, המקבצים אל הרנה ואל התפלה את כל אנשי העדה, חוכרים לשם סדור תפלה את אולמי הקלוב המקומי.

היהדות בערי חצי האי קרים היתה בעת ההיא הולכת ויורדת במובן המסורת העברית, הרוחנית. משפט זה הוא גם ביחס להקראים, גם למספר הקטן של הקרימצקים, אלה תושבי הארץ שם מימים קדמונים. אך גם היהדות התלמודית, חלקה של היהדות הרוסית במקומות האלה, היתה מדולדלת. אין תורה, אין דעת השפה העברית. כנהוג, היו אז בתיאודוסיה שני רבנים: מורה־הוראה ורב מטעם. הראשון היה בן אחד הרבנים באודיסה, צעיר הגון מאד, בקי בש"ס. מקומו של זה היה צריך להיות באחת מערי ליטא, ורק התנאים החמריים הטובים הביאוהו אל הרבנות בעיר שכזו. וגם נסה הרב הזה לבקש בתוך הנוער ניצוצות היהדות ולפתח אותם למען תוקד האש ולא תכבה. מצא לו תלמידים אחדים מתוך תלמידי בתי־הספר התיכונים ויקבע להם שעורים בתלמוד ושפת ההוראה היתה… רוסית רצוצה. הרב נסה את כחו גם להטיף מעל במת בית הכנסת הזמני באולם הקלוב. – לעומתו היה הרב מטעם כלי אין חפץ בו. זה היה צעיר, שהיתה לו הזכות להבחר לרב־מטעם, – ונבחר. לא תורה, לא השכלה עברית, אדם מוגבל, וגם העורק הצבורי שלו לא היה מפותח. אבל הוא הכיר וידע, שבעיני הרָשות הוא הרב, ולא אחר, ואת זכותו זו היה תובע מאת עדתו. והיה מתמרמר מאד על מה ולמה חולקין כבוד־רב לזולתו, לאיזה אדם מן הישיבה, שאינו מסלסל בשערו ואינו עושה שפמו כהלכה וגם בגדיו עליו לא לפי האפנה הנהוגה. ועוד יותר היה משתומם בראותו גם אותי, איש הספר והספרות, הכותב ומפרסם דברים גם ברוסית, אדם תרבותי לפי השקפתו, – גם זה מוקיר ורחים את הרב הבטלן ונותן אותו ממעל לו, עליון על הרב “האמתיי, הרב אשר לו גושפנקא של הממשלה ירום הודה. ולא התאפק האיש פעם וידבר אלי בהתגלות לבו על אודות הדבר הזה. במקרים כמו אלה אני אוהב לשלם לאיש שיחי כגמולו, ודברתי גם אני אליו בלא לב ולב, ואמרתי לו את אשר בלבי על תפקידו של רב־מטעם בערים נדחות כמו אלה. תפקידו הוא – אמרתי בהלצה – להיות “היד השלישית” למשחק “הבכורה”, פרופירנס בלע”ז, כשישנם שנים משחקים וחסר השלישי לזימון. הן כל עבודה צבורית אין עליו, והוא תמיד פנוי, וגם הפרוטה מצויה בכיסו, ובכן אין טוב ממנו להיות “שלישי” מסביב להשלחן הירוק. במה דברים אמורים, אם הוא מרגיש את עצמו רב־מטעם, פקיד ממשלתי, שאמת אין צורך בו לא לאנשי העדה ואף להממשלה; ואז, כדי שלא ילך ויזיק, מוטב שלא יועיל ויבלה את עולמו במה שיבלה. ואולם אם בן תרבות הוא הנבחר לרב ולבו ער למצוקות עמו, ויודע הוא מה זו חובה צבורית, אזי מוצא הוא תמיד כר נרחב לעבודה בתוך קהלו. ורבנים־מטעם כאלה מוצאים תוכן, יוצרים תוכן בשביל חייהם בעדתם ומשתמשים לטובתה אף במסגרת החשכה של הפקידות הרשמית אשר סביבם.

שתים־שלש שנים הייתי הולך לתיאודוסיה לימי בכורי הענבים ובאין לי כל עבודה, והלכתי לשָם לשֵם מנוחה, הייתי נכנס ויוצא אל תוך הענינים הצבוריים של העדה. פעם אחת ביום הכפורים בשעת ההפסקה בין מוסף למנחה, פנו אלי ראשי בית התפלה בבקשה לדרוש לפניהם מעל הבמה. “ידבר נא אדוני אלינו דברים אחדים – בקשו האנשים – יהודית פשוטה, בלשון־אֵם”. והבקשה היתה ישרה, מעומקא דלבא, ועין בעין ראיתי, כי לאנשים האלה געגועים אל דבר ד' ברגעי רצון אלה. לא סרבתי לקהל, ועליתי על הבמה והריקותי מעט את לבי. וממחרת הגישו לי הגבאים קבלה על סכום מסוים לטובת הועד לישוב ארץ ישראל. ובהיותי איש צבורי מנוער, הרגשתי כי כבר נוצרו וקימים קוים ביני ובין לבבות בני העדה, ולא החמצתי את השעה להשתמש בהשפעתי על אחדים מראשיה. כמו שאמרתי, היו מסדרים את עבודת ד' בימים הנוראים באולמי הקלוב האזרחי המקומי. זה לא היה עולה לבני העדה בנקל. האולם היה מקושט תמונות שונות, שלא היו מתאימות למקום תפלה ליהודים, ואותן היו צריכים לכסות או להסיר. בית הכנסת העתיק היה גם קטן גם לא במרכז הישוב העברי החדש. העיר נטתה להתפתח, להיות מקום המרפא בחצי האי קרים בשביל היהודים, אחר שאסרה הממשלה עליהם לשבת ביאלטא ואגפיה. והזמנתי באחד הימים את נכבדי הקהלה לחדר משכני, והצעתי לפניהם כי יבנו להם בית־כנסת, ולא יסתפקו בבית העתיק והקטן שנבנה לפני כאלף שנים, וכי יביאו גם הם את תרומתם אל האוצר של תולדות עיר מושבם.

בשנים שלאחרי זה לא יספתי ללכת לתיאודוסיה. הרופאים בחרו לימי מנוחתי את מעינות הרפואה בביהמן ובגרמניה. ואולם באחד הימים, כעבור שתים או שלש שנים, ואנכי הוזמנתי מאת קהל עדת ישראל בתיאודוסיה לבוא לחנוכת בית־הכנסת החדש אשר בנו. הקימו האנשים את אשר החליטו, וגם את המציע לא שכחו ביום שמחת לבם.



 

כה. אספת מינסק    🔗


בקיץ הראשון לשבתנו במעון הקיץ החדש אשר בניתי לי בטשָאנקי על יד הומל, היו לנו אורחים לרוב. גם אשתי גם ילדי אוהבים להכניס אורחים, ולא היה ביתי מעולם צר להכיל את האורחים הבאים אלי. אפשר היה תמיד לפנות בשביל האורחים את חדרי הילדים, ואלה האחרונים היו מוצאים להם מקום ללון בבתי יתר בני המשפחה, שגם להם היו בתים ומעונות בטשאנקי. כי אך בנינו אנחנו לנו מעונות קיץ במקום הזה, והנה נמצאו עוד מן התושבים האמידים אשר בהומל, וישכרו להם גם הם מגרשים מאת פקידות העיר, ויבנו להם גם הם מעונות. ותרבינה המשפחות, ונפתחה חנות מכולת, ונם שוחט היה לימים קבועים, והאניות העושות דרכן בנהר סאָזש מקיוב להומל וחזרה היו מתעכבות אצלנו, מכניסות ומוציאות נוסעים, ורבתה התנועה והמו החיים. ובאו אלינו לעשות עמנו את חדשי הקיץ אורחינו בשתי השנים האחרונות בריצ’יצה, אשר גינצבורג ובתו ודובנוב, ולרגלם באו לבקר אותם אנשים שונים מחוגי הספרות והעסקנות הצבורית. בקיץ ההוא היתה אספת הציונים הרוסים במינסק, ובדרכם אל האספה סרו לטשאנקי מ. אוסישקין והד“ר י”ל כצנלסון (בוקי בן יגלי) מכירי הטוב עוד מימי פטרבורג. הד“ר צבי ברוק היה אז מורשה הגליל המקומי של ההסתדרות הציונית, והוא היה תושב הומל, ועשה את הקיץ ההוא בטשאנקי גם ש”י איש הורביץ, שגם להוריו היה מעון קיץ שם. היתה סביבה מלאה חיים ותנועה. הציונות המדינית היתה רווחת ברחוב היהודים, ובקונגרס שלפני זה נוסדו שתי מפלגות באופן רשמי בתוך התנועה: הפרקציה העממית משל הצעירים המשכילים באירופא המערבית; ולעומתה, ואולי גם בשבילה וכנגדה, הכריזה גם ההסתדרות “המזרחי” על קיומה הרשמי בקרב תנועת התחיה. שני העתונים היומיים, “המליץ” בפטרבורג “והצפירה” בוארשוי, התחרו זה בזה ויגבירו את התעמולה לרעיון הציוני וגם הד"ר גרוזנברג19 בשבועונו “העתיד” ברוסית הגה הבה לדבר התחיה.

אוסישקין ובוקי־בן־יגלי עשו אצלנו, בדרכם לאספת מינסק, ימים אחדים. באחת השיחות מסביב למשתה התה ספר אוסישקין, כי בקיוב נודע לו, כי שלום־עליכם עשה בערמה עם “תושיה”: הוא הבטיח לבן־אביגדור לעזוב את השבועון “דער יוד” של “אחיאסף”, ואולם הוא ממשיך לפרסם בו את פיליוטוניו, ואך החליף את כנויו, וחותם את כתביו בשם “גוט מארגען”. המסובים פרצו בשחוק על “הידיעה” הזאת, באשר ידעו כי אני הוא הכותב את הפיליטונים בחתימת “גוט מארגען”, וכי לא קשה הדבר להבדיל בין הכשרון המצוין של “שלום עליכם” ובין המחקה אותו. נעים־שיחה היה תמיד הד"ר כצנלסון. זוכר אני איך הגדיר פעם בהלצה את ההבדלים בין אחד־העם, בין אוסישקין ובין עצמו. אחד־העם איננו ציוני־מדיני, אוסישקין – ציוני־מדיני, והוא – לא־ציוני מטעם מדיני. וליום הקבוע של האספה נסענו כלנו למינסק.

האספה במינסק היתה רשמית שכמוה לא היתה לפניה במדינת רוסיא לכל תנועה צבורית או לאומית. בעת ההיא סגלו להם השלטונות ברוסיא את שיטת הרגול הידועה על שם זובטוב ממציאה. עודנו צעיר רכש לו זובטוב אמון בחוגי הריבולוציונירים מתוך תלמידי בתי־המדרש העליונים במוסקבה, ונהיה למרגל, ולאט לאט עלה לגדולה. בתקופה שאנו עומדים בה כבר היה ראש הבולשת הפוליטית במוסקבה, וגליל מינסק היה תחת פקודתו, ושם היה פקידו ההולך בשיטתו, גריגוריב. השיטה היתה להתקרב אל הנוער, לתת לו חופש להתאסף וגם לעשות תעמולה בקרב בעלי המלאכה והצעירים העובדים, כדי לדעת תמיד את המצב, את הנעשה, את אשר אומרים לעשות. זובטוב חשב, כי אם יתן לתנועת המרד חופש ידוע, אז, ראשית, יאמינו בו ובשאיפותיו הטובות וירכוש לו אמון מבין הצעירים ויגלו לפניו את מחשבותיהם; והשנית, הוא ירכוש לו גדודים מסורים לו, והם ילחמו נגד הריביליוציונרים הנסתרים, שאינם רוצים להסתפק בזה, שהוא נכון לתת להם; לכל הפחות יהיו לו גדודי־מעבר, לחדור על ראשיהם אל מחנה המורדים האמתים, הפעילים, החותרים בלי הרף תחת המשטר הממלכתי להפילו. ומפני שבמינסק רכש לו גריגוריוב פקידו חוג מסור לו מקרב הצעירים היהודים, לכן על נקלה השיגו אנשי שלומנו בעיר ההיא את הרשיון להתאסף. ואף גם זאת: המשטרה העליונה הכירה באספה זו אמצעי ישר, להעריך ולהכיר את התנועה הציונית לכל פרטיה ושאיפותיה וגם את האנשים העסוקים בתעמולתה של תנועה לאומית זו, ואיזו נקודות־מגע לה עם תנועת השחרור במדינה. שר הבולשת גריגוריב היה יושב בקביעות בשורה הראשונה של ישיבות האספה, ושמע בתשומת לב אל ההרצאות והוכוחים. לפי הידיעות אשר בידי, נחם השלטון, לאחר המעשה, על האספה ההיא ועל אשר הרשו אותה. האספה התנהלה כל הזמן בדרכי הקונגרסים הציונים, כלומר בסדרי פרלמנט מצוינים, והאספה שמשה בתור שעור ראשון לאספות צבוריות רבות־עם, – שעור, שהיה כלל וכלל לא רצוי להשלטונות ברוסיא אז. את דבר “הפרלמנט היהודי” במינסק הזכירו שונאי ישראל אחר כן לא פעם לאשמת המשטרה, שלא תפסה את הענין כהוגן לכל עמקו. בכל אופן, לא מרוב חבה לישראל ולתחיתו הרשו את האספה במינסק אלה השלטונות, אשר באביב של של השנה הבאה סדרו את הטבח בקישינוב.

ואולם אין אני כותב את תולדות האספה, ואני שב אל זכרונותי אני.

אנכי באתי למינסק יחד עם אחד־העם, והתאכסנו בחדר אחד. יתד האספה וגולת כותרתה היתה ההרצאה של אחד־העם, שנתפרסמה אחר כן בשם “תחית הרוח”. תפקידה של הרצאה זו היה להכניס עד כמה שאפשר בהירות בסבך המושגים שנוצר בקונגרסים מסביב לשאלת הקולטורא. שאלה זו לא ירדה מעל סדר היום של כל הקונגרסים שקדמו לאספת מינסק, וכל המרצים והנואמים שקבלו על עצמם לבארה שברו את אזן השומעים ויערפלוה וירחיקו אותה מן השכל. בעיני הקהל הגדול העומד בעזרה קבלה השאלה צורה מוזרה ובלתי נכונה, עד כי נראתה כמו שאלה: ציונות או קולטורא – מי משתי אלה עדיפה? צריכים היינו לכח ההסברה של אחד־העם ולכשרון ההגיון שאין דומה לו של זה, כדי לקבוע את יסודותיה ומקומה של הקולטורא בתוך רעיון התחיה של עמנו הנקרא ציונות. ההרצאה של אחד־העם במינסק הניחה על מכונתה את הגגית הכפויה, שהיתה בידי הציוניים המעשיים, מוכרי השקלים, להלום בה את ראשי האנשים, המטיפים לשמור בראש ובראשונה על הערכין הרוחניים של עמנו ויהי מה, אותם הערכין שהם נכסי צאן ברזל של האומה הישראלית, ואשר בלעדיהם הציונות המדינית לא תצויר, לא תקום ולא תהיה. כשעתים נמשכה ההרצאה של אחד־העם וכוסות־תה אחדות זו אחר זו הביאו להנואם על הקתדרא. הקהל היה כלו קשב. זוכר אני, כי עבר רטט באולם, כאשר הראה את ה“עבדות בתוך חירות” של אנטוקולסקי, הפסל המפורסם, אשר רק מתוך עבדות פנימית הלך לבחור לו את איבן האיום במקום הורדוס שלנו ואת הנזיר ניסטר במקום הגאון מוילנא. במופתים חותכים הראה את הרקב אשר ב“חכמת ישראל” של חכמי המערב, את כל הצללים השחורים אשר סבבו את יוצרי “חכמת ישראל” זו, נמוקיהם וטעמיהם, – נמוקי עבדים נרצעים למזוזת אדונים זרים.

ובאספת הציונים במינסק השתמשו מנהלי “אחיאסף” להתאסף שם ולהתיעץ על צפונות החברה ההיא. והיה על מה להתיעץ. המצב החמרי של אחיאסף היה ברע מאד. השבועון “הדור” אכל הרבה מהון החברה, ולפני החברים, שנאספו אז במינסק במספר הגון הָעמדה השאלה אם להמשיך גם את “השלח” או לחדול. הירחון הזה, שהיה עטרת תפארתו של “אחיאסף”, הביא גם הוא אך הפסד, ומספר חותמיו לא כסו את הוצאותיו. מנהלי “אחיאסף” בני ורשוי היו נוטים “לנסות”, אולי יצלח בידם למלא את הגרעון ולחבר קצה אל משנהו איך שהוא; ואולם עורכו, אחד־העם, לא הוא האיש אשר יוליך אנשים שולל, ולא הסכים מעולם להכריז על חתימת השנה, אם לא היה בטוח באופן ממשי, כי יוציא את השנה ובכבוד הראוי לירחון עברי יחידי, אשר שמו נקרא עליו. ויחד עם זה היתה השאלה על אודות קיומו של “השלח” גם שאלה חמרית נכבדה מאד בשביל העורך, שעל הירחון היתה גם פרנסתו אז, מקור מחיתו. והחברים הנאספים ידעו את המצב הזה, ואיש מהם לא יכול להחליט לכרות את הענף שאחד־העם יושב עליו. אבל אחד־העם דרש בכל תוקף לבלי להביא בחשבון את הנמוק הזה, את התכונה האישית. ואמנם, אם כי החלטנו כלנו להמשיך את הוצאת “השלח” ויהי מה, אחד־העם הודיע לנו, כי הוא מתפטר מהיות עורכו, וגם שלח את דברו באופן רשמי (כמדומני במכתב כתוב רוסית) להודיע להאספה הכללית של החברה, שמראשית שנת האזרחים הבאה הוא חדל להיות עורך “השלח”, ומאז נמנה לזה תלמידו הנאמן, הד"ר יוסף קלוזנר, למלא את מקומו.

ואני לא אוכל לשכוח פרט קטן אחד. במלון במינסק ישבנו אני ואחד־העם בחדר אחד. באתי החדרה, והנה בן זוגי מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, מעשן בלי הרף ונרעש מאד. נסיתי לדבר אליו למען הרגיעו; והנה הוא נגש אלי, וכדרכו שם ידו על כתפי, ויספר לי כי אך זה יצא מעמו אחד (הוא קרא בשמו) אשר השתתף באספת אחיאסף וידע את המצב. האיש הוא גם סופר, גם סוחר בעל הון, וידע האיש את השפעתו של אחד־העם על החוגים הרשמיים של הציונות. ובעת ההיא רבו בתוך הציונים יוצרי פרויקטים והצעות ליסד בנקים במקומות שונים בתחום המושב. ובהיות שאחד־העם נשאר, לאחר שהתפטר מעריכת “השלח”, בלי פרנסה, לכן הציע הסוחר־סופר, שידע צורת מטבע ופרק ברוחים, כי ייסדו הציונים בהשתתפות עמו בנק, ואחד־העם אך ישתדל בזה, ויבוא על שכרו בהמנותו למנהל… צריך הייתי – אמר לי אחד־העם בהתרגשות – לירוק בפניו, אבל מרוב צער וכעס לא יכולתי לעשות גם את הדבר הזה. הוי, הוי האנשים!.. ואני הוא האיש, שבאים לפני בהצעה שכזו!..

לא על נקלה עלה בידי להשיב אותו למנוחתו ולהסיחו לדבר אחר.

והדבר האחר אשר לקח את לבבי במינסק היה – יסוד אגודת סופרים, אשר רבות עמלתי בו שם, ומאז זה יותר מחצי יובל שנים הוא שיחי והגיגי עם חברי הסופרים. ועל הדבר הזה – בפרק מיוחד.



 

כו. הנסיון לאגודת־סופרים    🔗


בימים הטובים, ימי התרוממות הרוח, שהיו לנו באספת מינסק, רחש לבי לנסות את כחי אולי יצלח בידי להוציא אל הפועל את הדבר, שעליו חלמתי זה כמה ואשר אליו מיחלים, צריכים ליחל הסופרים העברים זה כמה. הן גם עורים רואים את כל כחו של הארגון, איזו משאות־צבור כבדים מרימים במוט התנופה של הכחות המאורגנים והמרוכזים, ולמה לא יהיו עובדי הספרות העברית כבעלי־מלאכה ואומנים למקצעותיהם המסודרים ומאורגנים. עוד בבזיליאה, בימי הקונגרס הציוני הראשון, היה דברי אל חברי הסופרים להתחבר, וגם באחד הימים התאספנו אז שם להתיעץ על אודות רעיון יסוד “אגודת סופרים”, – אבל מאומה לא עלתה בידינו. פגשתי רשלנות, בטלנות, קטנות, וגם קנאה פעוטה לא חסרה. מאז עד מינסק עברו חמש שנים, וכל עין ראתה את כל החיל אשר עשתה ההסתדרות וההתארגנות בעניני ציון בכלל, וקויתי כי הפעם יעלה בידי לחבר את הסופרים לאגודה. באולם האספה מניתי וספרתי והנה מצאתי כארבעים או כחמשים איש והם בין סופרי ישראל כותבים עברית. התיעצתי עם הטובים והבקיאים אשר בהם וערכתי הצעה קצרה, אשר בה רשמתי את היסודות, שעליהם תִבָנה אגודת הסופרים. כל אספה של סופרים, אספה מיוחדת, לא קראתי. ראשית רבה מאד היתה עבודת הצירים, שבתוכם היו גם הסופרים, ומן הנמנע היה להעתיקם מעל העבודה הציונית הכללית לשם רעיון מיוחד, שהוא פרטי לגבי העבודה הכללית. ושנית, – אודה על האמת: כבר היה לי הנסיון מבזיליאה. גבורים הם סופרינו להתוכח וגם לבטל את דעתם של זולתם בק“ן טעמים, אך חלשים ואין אונים הם ליצור איזה דבר, בפרט דבר ממשי, הנוגע להם. ולכן גמרתי בלבבי לקחת את כל דבר ההצעה שהכינותי על אחריותי אני, והר”א גינצבורג והר"ן סוקולוב הסכימו על ידי. נתתי להעתיק את ההצעה בהרבה נוסחאות ושלחתיה בין אחי הסופרים אשר באולם וגם אל יתר הצירים אשר היו שם. בראשית הצליח הדבר: כל הסופרים הנמצאים חתמו על ההצעה, נתנו ידם אל האגודה, וסוקולוב בהרצאתו הודיע חגיגית מעל הבמה, כי “אגודת הסופרים” נהיתה ותצא אל הפועל.

מטרת האגודה היתה לחבר את כל הסופרים הכותבים עברית בכל העולם לעזור איש לרעהו בכל עת צרה, לשמור על כבוד הסופרים העברים לבל יחללוהו ולשפוט בין סופר לרעהו בעניני כבוד ונמוס ודרכי הארץ. אבן פנת האגודה – עזרה עצמית. לא מנדבות תכלכל האגודה את קופתה, ורק הסופרים לבדם ירימו תרומתם, יחשכו מפרי עבודתם ויעזרו איש את רעהו, איש את עצמו. אין אנו דוחים זבחים ומנחות אשר יביאו אל האגודה חובבי שפתנו ומוקירי עובדיה, ואשר ייסדו קרנות לטובת הספרות והסופרים; אבל יסוד האגודה וראשית בנינה – עזרה עצמית בכל צורותיה השונות. על האגודה לדאג לצרכיהם של חבריה, להקל עליהם את מלחמת הקיום, להלותם בשעת דחקם, לתמכם לעת זקנה ככלות כחם ולעזור למשפחותיהם. ויחד עם זה חפצנו לשמור על כבוד הסופרים, והאגודה תלמד את חבריה כי ישמרו הם על כבודם. תשפוט האגודה את אלה, שאינם שומרים נמוס בפולמוס20, המתכבדים בקלון חבריהם, המוכרים את כשרונותיהם לכל עֵקר, העושים את הספרות פלסתר. וקבעתי הלכה, שהאגודה תחל עבודתה בהיות לה הון־יסודי של חמשת אלפים רובל. העניות מְנַוֶלת את הסופרים, וחפצתי, לכל הפחות, שלא תהא עניות באגודת הסופרים. יהי לאגודה זו הון בן ערך, ואז תחל את עבודתה בהרחבה, בכבוד, ותלך ותתחזק ותביא ברכה בעזרתה. אני האמנתי, כי יצלח על נקלה בידי לאסוף את ההון היסודי של חמשת אלפים רובל. המורשים הציוניים לגליליהם השונים, אחד אחרי השני, הודיעו בהרצאותיהם באספה על מספר גדול של אגודות ציוניות בערי הגלילות. ההרצאות דברו על אגודות למאות, ולכן יצא לי חשבון, כי לא יכבד הדבר לאסוף את הסכום מאת כל האגודות.

מה שהטריד אותי מאד – זהו מקום מושב האגודה. התנאי ההכרחי לקיום האגודה היה אשורה מאת השלטונות, שלזה כמעט לא היתה אז כל תקוה. המשטר הצארי אז עמד כצר נגד כל ארגון, בפרט ארגון סופרים, ועוד סופרים עברים. היו רק שני דרכים: או להכניס את אגודת הסופרים בתור מוסד על יד חברת “מרבי השכלה בישראל ברוסיא”, או ליסד אותה בצורת חברה קומנדיטית, שכזו היתה אפשרית בורשוי, כי במדינת פולין עוד התקיים ספר החקים של נפוליון, ועל פיהו נתאשרו גם חברת “אחיאסף”, חברת “כרמל” וכדומה. הדרך הראשון לא היה נוח ביותר, כי היחס של חברת “מרבי השכלה” היה זר להספרות העברית, ולא ידענו אם יקבלו שם את אגודתנו בסבר פנים יפות, ועד כמה ישאירו לאגודה זו שלטון עצמי בתוך הנהלת עניני החברה “מרבי השכלה”. ועוד נמוק אחד. פטרבורג לא היתה עיר מושב סופרים עברים, ואפילו “המליץ” שתחת עריכתו של ל. רבינוביץ אז לא היה אכסניה הגונה של סופרים עברים. לעומת זה רצויה היתה אז וארשוי, שבה התרכזו פעולות ספרותיות חשובות, והמוסדות “אחיאסף” “תושיה” ו“הצפירה” של סוקולוב רכזו סביבם כמעט את טובי העובדים הספרותיים בעברית. ובשביל זה קבעה ההצעה את העיר וארשוי למושב האגודה, אם כי בפירוש הותנה כי בהשתנות הענינים והעתים אין העיר וארשוי מוכרחת.

ובהיות מטרת האגודה עזרה עצמית, לכן הטילה ההצעה על כל הסופרים, שישתתפו בה, גם חובות בתרומות כסף משלהם. על החברים היה לשלם שנה שנה סכום קבוע, ומלבד זה גם אחוז ידוע משכר עבודתם, מפשיטי דספרא שהם מקבלים מאת המוציאים לאור. האגודה היתה יכולה לחשוב, כי ימצאו בין המחברים שיתנו לה את זכותם בהדפסת ספריהם, וגם מנחות חובבי הספרות העברית ועזבונותיהם בכסף וברכוש לטובת האגודה. תרומתו השנתית של חבר נקבעת בסך שלשה רובל ושנים למאה משכר הסופרים לשורות או לשיעורין אחרים, אך לא ממשכורתו החדשית או השנתית. ועוד הותנה, כי אם יעדיף הסכום יותר מחמשים רובל, אזי העודף אינו שייך לקופת האגודה הכללית, ואך נרשמים הסכומים העודפים לזכותו הפרטית של החבר. לא קוינו לנדיבים מחוץ לאנשי העט, כי גם אז כבר היתה מלאכת הסופרים נעשית כשכר, והסופרים בעצמם היו יכולים לפרנס את צרכי האגודה. ההצעה שמה גבול לסכומי התרומה של החברים מרוחיהם בכונה, לבל יהיו הסופרים העצלים נשכרים והעמלים נפסדים. את חובבי הספרות הנדיבים אין ההצעה דוחה, מקבלת ברצון מנחות ועזבונות, אבל היקום של האגודה הם הסופרים בעצמם. וקבענו לחוק, שכל סופר הממלא את חובותיו להאגודה במשך עשרים שנה, הוא נפטר מכל תשלומין וזכיותיו בתור חבר שמורות לו כל ימי חייו, והיה זה שכר טוב לאלה הסופרים, שהיו נאמנים בברית האגודה במשך שנים רבות.

לפי ההצעה, היה הועד המנהל את אגודת הסופרים נבחר מאת שלשת המוסדות הספרותיים שהיו אז בוארשוי: “אחיאסף”, “תושיה”, “הצפירה” ומאת “המליץ” בפטרבורג איש אחד איש אחד למשך שלש שנים מן הסופרים היושבים בקביעות בוארשוי, ומלבד ארבעת אלה יבחרו באספה כללית של כל החברים סופר אחד לראש, סופר אשר לא ישא משרה במוסד ספרותי, וגם גזבר הועד. שני האחרונים, הראש והגזבר, יכולים להבחר גם מתוך היושבים מחוץ למושב הועד. חובות הועד היו הרגילות של כל ועד מנהל חברה, וכן היו גם זכיותיו בהגבלות ידועות, שלא לקפח את זכיותן של אספות כלליות. בנוגע לאלה האחרונות חשבנו כי אך טוב לנו להתאימן לזמן ולמקום של הקונגרס הציוני או אספות ציונים ברוסיא. הן תמיד היו הסופרים העברים ראשונים לבוא לקונגרסים ולאספות לאומיות, ולכן חשבנו לטוב לנו לקבוע את האספות הכלליות של אגודת הסופרים בהתאם למועדים אלה. באותו מעמד, באספת מינסק, קימו וקבלו הסופרים וגם הקהל אחריהם את ההצעה. כארבעים סופרים כתבו את ידם אל האגודה ויכניסו כל אחד את דמי הקדימה (שני רובל), ואנכי פרסמתי בדפוס את שמותיהם. באולם האספה נמצאו נדיבים שהודיעו את חפצם להשתתף ביצירת הון היסוד: חברת “אחיאסף” נדבה מאתים רובל, חברת “כרמל” – שלש מאות רובל והר“ן סוקולוב נדב את כל שכר הסופרים בתרגומו את הספור “תל אביב” של הד”ר הרצל.

ותיכף לאחרי האספה בשובי הביתה החלותי בעבודת תעמולה לטובת האגודה, הדפסתי (במובן, שלא ברשות המשטרה) גליונות לחתימה לאסוף את ההון היסודי ושלחתי את הגליונות אל המורשים הציוניים לגלילותיהם. המורשים האלה בהרצאותיהם נתנו דין־וחשבון על פעולותיהם איש בגלילו, והודיעו כי אגודות ולשכות רבות נוסדו לרעיון הלאומי, ובהתאמה לזה שלחתי להמורשים הרבה נוסחאות של גליונות וקויתי לאסוף על נקלה את הסכום של חמשת אלפים רובל, כסף היסוד. כל החורף תרס"ג עמדתי בקשרי מכתבים עם המורשים, אבל – כסף כמעט לא בא, כי הגליונות לחתימה לא נשלחו, מפני – – מפני שלא היה למי לשלוח. האגודות והלשכות היו בחזון, על הנייר… נאספו בקושי איזו מאות רובל. אבל הכשלון הזה לא הפחידני. אני בכלל מן האנשים, שאינם מתיאשים אם הנסיונות הראשונים אינם עולים יפה; יהודי אנכי, ויש לי שהות לחכות, ותקותי עומדת ומעודדת אותי תמיד, ובמה שנוגע לעניני זה, לאגודת הסופרים, הלא עיני ראו את הספרות העברית הולכת ומתפתחת, גוברת חילים. הירחון “השלח” לבדו צרף את כשרונות סופרינו, וכל עין רואה העידה, כי הספרות העברית הולכת וקמה לתחיה יד ביד עם התפתחותה של התחיה הלאומית. סופרים ארחי ופרחי, אנשי מקרה, “המושכים בשבט סופר” רק כדי לבלות זמנם, – אלה אין להם צורך בארגון כחותיהם, מפני שאינם כחות, אין בהם ממש; אבל סופרים, שעבודתם בכך, היודעים את תפקידם בחיים התרבותיים של עמם, שרכשו להם הידיעות הנחוצות לעבודתם ואינם חסרים כשרון, – האמנם אלה לא יתאגדו, לא יבינו את כל הטוב הנמצא והנשקף לספרותנו באגודתם? אמנם התעורר פולמוס21 קטן בדבר התועלת של אגודת הסופרים, ביחוד מאת הסופרים העברים הנמצאים מחוץ למדינת רוסיא. באמת, קשה היה, אפילו לו יכולנו ליסד את האגודה סחור סחור לאסורים והגבלות מצד חוקי המדינה אז, מן הנמנע היה לנו להושיט עזרה לחברים־סופרים בארצות אחרות. ואולם, לאחר כל אלה, היתה תקותי רבה, כי הקונגרסים הציונים, ששם גם רבים מן הסופרים העברים מתכנסים, ימצאו את הצורה הנאותה לברוא את האגודה. התכוננתי אל הדבר הזה בקונגרס הקרוב. אבל…

עוד אשובה אל הענין הזה ברשימותי אלה. אגודת הסופרים לא חדלה להיות משאת נפשי עד היום הזה. עוד תורָהּ לא נגמר.

ומפני שאני גומר ברשימה זו את דבר אספת מינסק הנני רושם בשביעת־רצון מיוחדת את התודעותי באספה זו אל הד"ר יוסף לוריא. הוא היה אז עורך השבועון הז’רגוני “דער יוד”, הוצאת אחיאסף, שבקיץ זה התחלתי לפרסם בו פיליטונים וגם מאמרים אחדים. התודענו אז, עבדנו אחר כן יחד בעתון היהודי הפטרבורגי, בשבועון הציוני הוילנאי, והתקשרנו בחבלי עבודה תרבותית משותפת בארץ־ישראל.


כז. נפלתי וקמתי.    🔗


אל משרד מסחרנו היה נכנס ויוצא תדיר אחד ממכירינו הסוחרים. זה היה יליד רוסיה החדשה, והתודענו בימים שהיה האיש מנהל בית־נסירה בקיוב, והיה קונה מאתנו קורות כשביל בית הנסירה של אדוניו, סוחר שויצרי, שגר באודיסא. בהמשך הזמן עבר האיש להומל, ויבן לו לעצמו בית־נסירה, ויסחר לו. בנוהג שבעולם, לא היו בין האיש הזה ובינינו נקודות־מגע: הוא היה יהודי דרומי, עם־הארץ במובן התרבות העברית, בעת שאנחנו אנשי ליטא, בנים למודי המסורת והתורה. ביחס המסחר, – הן הָיֹה היה האיש הזה כמו מתחרה בנו, כי על כן גם לו בית־נסירה בעירנו הומל, והוא קונה קורות לנסירה ומוכר קרשים, וטבעי הדבר שהוא צריך להתחרות בנו על שדה מסחר היער. ובכל זאת, כמו שאמרתי, היה מבקר את משרד מסחרנו לעתים קרובות, משתמש לפעמים בסכומים שונים מקופתנו בתור גמילות־חסד, ולעת מצוא גם קונה מאתנו איזו כמות של קורות החסרות לו לעבודתו. בכלל נוכחתי, כי חותני, שותפי בעסקינו, נוטה אליו כנהר שלום וגומל עמו תמיד טובה. בעיני אני לא טובים היו היחסים האלה, היו קצת חשודים אצלי. אני הנני איש יהודי; אינני נוקם במתחרה בי, ומכיר אני בזכותו של זולתי לחיות ולפתח עסקיו כפי יכלתו, אבל אין בי מן התורה המוסרית המזויפת של הנצרות שעל פיה החובה לתמוך במתחרים בי. השמעתי לחותני את אשר בלבי על היחסים הבלתי טבעיים האלה עם האיש, ויאמר לי חותני, כי הנה לאיש הזה הצעות מסחריות גדולות ונכבדות, ראויות להשמע. לבנו היחיד של אותו האיש יחסים טובים עם הבלגים, אשר בידיהם עסקי תעשיה רבים וגדולים בדרום רוסיא, בכל החבל של התעשיה ההררית המתפתחת… בתקופה ההיא היתה מדינת בלגיה השוק הכספי לתעשיות רבות ברוסיא, וגם מסלות־ברזל בערים רבות נבנו על ידי חברות בלגיות. קשרינו המסחריים היו ביחוד עם מסלות הברזל, כלומר עם המנהלות של המסלות, ועם קונים שונים בעלי קרפיפים בערי הדרום. הקונה הראשון, פקידות המסלות, הוא אמנם קונה בטוח, המשלם מחיר הסחורה במזומן, אבל המתחרים רבים. מסלות הברזל ליבוי־רומני והפוליסית עוברות בפלכים נטועים יערות רבים, ועל כל תחנה מהן אפשר לבנות בית־נסירה בשביל היער הקרוב. בעלי קרפיפי העצים ברוסיא החדשה אמנם קופצים לקנות מידנו, ואולם הקונים האלה משלמים בשטרי־חוב, שאת ערכם קשה לקבוע. אחר הוא הקונה בעל התעשיה ההררית הגדולה, שממעל לו עומד הכסף הבלגי. פה נשקפים אפקים אחרים, גדולים. הקונה הוא גם גדול־הכמות, גם התשלומים הם בטוחים, ואך לא קל הדבר להתקשר עם קונה זה. חברות בעלי מניות, שבראשן נמצאה מנהלה של בלגים, הכותבים ומדברים צרפתית , ובקושי נותנים אמון בסוחרים מקומיים. והנה בנו של אותו האיש התחנך בבלגיה, עבד שם במשרדים, והוא ואביו הסוחר באו ביחסים מסחריים עמהם, וחסר להם אך ההון המחזורי לעסקים, שהם כלם טובים ומבטיחים רוחים הגונים.

בהקשבה רבה שמעתי את הדברים, וגם הבנתי את ערכם. ובאחד הימים בא האיש אל ביתי הפרטי, מחוץ למשרד מסחרנו. כפי הנראה, שלח אותו החותן אלי. האיש הציע לפני את פרשת היחסים אשר לו עם החברות הבלגיות אשר במחוז חרקוב, במקום שהתפתחה אז תעשיה רבת ענפים ומקצועות, וכי הבלגים נכונים לקנות כמויות גדולות של סחורת יער גם בשביל המכרות אשר בארצם. אז כבר ישנן אפשריות בלתי מוגבלות למכירת התוצרת של בתי־הנסירה שלנו וגם של אחרים. תפסתי את הענין לכל היקפו, ואיש שיחי הרגיש בדבר; אינני מן הלהוטים אחרי משאות־כסף והרי זהב, אבל נכון הייתי לכבוש לפני מסחרנו דרכים חדשים לא ידעום עוד הסוחרים הרגילים, שמעשי אבותיהם בידיהם. לפי השקפתי, אפשר היה באמת לפתח את המסחר שלנו בשוק החדש הזה, שאין בו שטרות מסופקים, והמחזור גדול, כמעט בלתי מוגבל. הבעתי את דעתי זו לחותני, והוא אמר לי: אם העסקים האלה מוצאים חן בעיניך, – הריני נותן לך רשות לעשות אותם על חשבונך הפרטי, והיו הרוחים לך לבדך.

וכן היה. עתה קרבתי אלי את האיש שהתרחקתי מעליו לפנים, והחלותי לשאת ולתת עמו בדבר תנאי השותפות ביני ובינו. התחייבתי להכניס בעסק הזה עשרת אלפים רובל במזומן, ונם לקנות סחורה בשטרותי בסך עשרים אלף רובל. לשטרותיו של שותפי לא היה ערך מיוחד בשוק הסוחרים, והמוכרים דרשו רק את שטרותי אני. השותפות התקימה על פי חוזה פרטי, בלתי רשמי, כי אנכי לא חפצתי לתת את שמי להשתתפות חדשה זו. ראשית, בכדי שלא יערבבו את הפירמא שלנו הקימת בפירמא החדשה22, ושנית – לא ידעתי ברור את עבָרו של האיש, ולא חפצתי להתקשר רשמית עמו. בחוזה הפרטי שבינינו הבטחתי לעצמי כל זכיות בעלות על העסק, לפי המדובר והכתוב בינינו היה משרד העסק צריך להיות בביתי, וגם מנהל ספרי המסחר היה אדם משלי, והשותף הסכים למסור לרשותי גם את כל אשר היה לו. ואולם זאת האמונה הגדולה, שהראה לי שותפי, הכשילתני. “המצב מחייב”, ואנכי שלמתי לו כגמולו עלי, – האמנתי גם אני לו. בית־הנסירה שלו היה מעבר לנהר, ועל ידו היתה גם התחנה של מסלת הברזל. טובת העסק דרשה, כי המשרד ומושב הפקידים יהיו על יד בית הנסירה והתחנה, במקום שנמצאים הקרפיפים של הסחורה. בשביל זה היה עלי לותר על זכותי שיהיה המשרד בביתי. מנהל הספרים שלי היה באמת ממלא תפקיד של מבקר, רואה חשבון, והספרים היו תחת ידי הפקידים, שעבדו בעסק עוד קודם שנכנסתי לשותפות. באופן זה היתה לי רק השקפה כללית, אבל פרטי העסק היו קבורים בתוך הספרים והחשבונות שלא היה מנהל הספרים מספיק לחדור אל תוכם.

לאט לאט משך העסק אותי אחריו עמוק עמוק. הכסף המזומן, עשרת האלפים, אזל עד מהרה, והוספתי עליהם לחתום על שטרי־חוב לסוחרי־היער. היינו שולחים פקיד לקבל סחורה מאת המוכרים לנו ולטעון את הסחורה בקרונות ומכתבי היה ביד הפקיד אל הסוחר, כי עלי לתת לו שטרות על סכום הכסף כפי מכסת הסחורה אשר ימסור לפקודת הפקיד. והנה הסוחרים באו וכל חשבונותיהם בידיהם, והסכומים שהסחורה עלתה הם למעלה מסכום השטרות שהתחייבתי להכניס בעסק. סכומי השטרות רבו, ובמקום עשרים אלף עלי היה לחתום ולהוסיף ולחתום, עד כי נכנסתי בעסק זה ראשי ורובי, והסכום הכולל היה למעלה מחמשים אלף רובלים…

ואז התחיל להגלות הפרצוף של שותפי החדש, האופיים השונים של שני האנשים, הרחוקים זה מזה בחנוכם, בתרבותם, בהשקפת־עולמם. כאשר החלותי לבקר את מעשי שותפי ונסיתי לסרב לחתום על השטרות, שסכומם עולה כבר־כבר על הסכום שהתחיבתי לפי החוזה שלנו, אז ענני שותפי קשות, והבן שלו, שבידו היו הקשרים עם הבלגים הקונים, דבר אלי גם עזות. טובת העסק דרשה, כי יהיה לנו קרפף מיוחד, מחסן לסחורות יער באחת התחנות הקרובות אל בתי החרושת של הבלגים דפלך חרקוב, והעברנו לקרפף זה כמות גדולה של סחורה. והנה הסחורה הזו יצאה כלה מתחת אופק השגחתי והשפעתי. היא היתה לפקודתם של הבלגים, שהם לא ידעו אף ממציאותי והכירו רק את שותפי, ואת בנו. באופן זה היו נכנסים סכומי הכסף, שהיו הבלגים משלמים, או השטרות שהיו נותנים מחיר הסחורות, – לא לידי, לא אל המשרד המשותף שלנו בהומל, כי אם לידי השותף, והיה בידו גם להעלים ממני את הכספים ואת השטרות. והלא עסקים רבים היו לשותפי זה גם מבלעדי, לו לבדו, שאנכי לא השתתפתי בהם, וזקוק היה לכספים לשלם את חובותיו הוא, והיה איפוא לשותפי ענין להשתדל, עד כמה שאפשר, לסכסך את החשבונות של העסק המשותף, שלא אמצא בהם את המצב כמו שהוא. בקורי במשרד בית הנסירה חדלו להיות לרצון לפני שותפי, ופגישותינו היו למורת רוחו, ואנכי הרגשתי בזה, אם כי למראית עין היה הכל כשורה.

ולא ארכו הימים וחדל הענין להיות כשורה. באו והגיעו זמני התשלומים על פי השטרות שנתן העסק למוכרי הסחורה, השטרות החתומים על ידי. זמן הפרעון בא, ובקופת השותפות אין כסף… השטרות שלי אינם נשלחים אל הנוטריון ואינם יוצאים במחאות. משלם את השטרות המשרד של הפירמא שלנו, של “פבזנר את כהן”, שבאמת אין אחריותה כלל על חובות אלה. אבל מה לעשות, ואי אפשר לחלל את החתימה שלי. חודש חודש, ומשתלמים שטרות בסכומים הגונים. כיון שראה שותפי שהשטרות משתלמים, חדל גם לדאוג להם: מלאכתו נעשית ע“י אחרים” ע“י “פבזנר־כהן”… בינתים הגיעו חדשי הקיץ האחרונים, ואני חלש ונרגז, והרופאים שולחים אותי למעינות הרפואה, ומוכרח הייתי להטיל את דאגת העסק הזה על משרד בית־מסחרנו, לטפל בשותפי ולהכנס בסבכי העסק. ובשובי לעת האסיף מחו”ל לביתי נוכחתי, כי שקעתי עד צואר. הרבה עשרות אלפים רובל משלי נכנסו אל העסק, ואין אני רואה דרך להוציאם ולהשיבם…

ודרכי תמיד במצב קשה וכבד מאד, – לחתוך את הקשר הגרדי בפעם אחת, ויהי מה. דרשתי לפרק את השותפות, ויהיו העסקים המוצלחים כלם לשותפי. השותף הסכים תיכף, אבל כל כסף לא היה בידו לשלם את אשר השקעתי אני, וביחוד לפדות את כל השטרות בחתימת־ידי, שניתנו לסוחרים שונים. השותף הציע לפני, לא פחות ולא יותר, לקחת ממנו שטרותיו הוא חלף הכסף המזומן שהשקעתי ובמקום השטרות, שנתתי אני לכל הסוחרים. ערך שטרותיו של בר־נש זה לא היה רב, בפרט על סכומים גדולים של עשרות אלפים רובלים. לאחרי משא־ומתן וסבוכים שונים וקומבינציות מסחריות יותר חלקלקות משהן חלקות, עלה הדבר בידי להבטיח חלק הגון, כחצי הסכום, במשכנתא ובית־הנסירה שלו נעשה אפותיקא לחובי, ואת הנותר, כעשרים אלף רובל, האמנתי, הייתי מוכרח להאמין לשותפי על שטרותיו, שטרי־חוב רגילים ולזמני פרעון ארוכים, שראשיתם התחילה רק בעוד שנה, כל הוני היה תלוי בשערה, צפוי לאבדון…

זה היה הקיץ הראשון לשבתנו במעון הקיץ בטשונקי. אורחי היקרים, רֵעַי גינצברג ודובנוב, ידעו את כל התלאה המוצאת אותי, את הליכותי התכופות העירה לפקח על העסק החדש. בחדשי הקיץ עוד טרם גמלה הרעה, אך את קרבתה כבר החלותי לחוש, וידידי הטובים השתתפו בדאגתי. הן הייתי צפוי לאבדן כל הוני, כל החיל אשר עשיתי ברוב עמל במשך עשרים שנה. פרוק השותפות נגמר בינינו רק בימות החורף, ואז קבלתי את השטרות, ובהם יצאתי מן השותפות, והצפיה לגזר־הדין של מאורע ביש זה נמשכה עוד שנה שלמה, עד הגיע זמן הפרעון של השטרות.

נגמר הענין בכי טוב. העסקים באמת היו טובים. ואולי גם האיש לא היה נבל ולא התכון לעשקני. חסר היה מדת האצילות, ולא הבין להעריך את יחסי הטובים, יחסי האמון והבטחון, אשר הראיתי אני לו, ולא ידע לשלם גם לי כעל תגמולי עליו. הגסות של בני הדרום הפחידה אותי, בפרט שהיה האיש חסר תורה ותרבות ויראת חטא. ומפני שהעסקים הצליחו, וסכומי הכסף שהכנסתי הרחיבו את גבולותיהם והוא ראה ברכה, לכן מלא האיש את אשר קבל עליו, והשטרות נשתלמו בזמנם. במשך שנה שלמה הייתי אני וסביבי שרויים בדאגה, אבל נזק ממון לא סבלתי. השותף שלם גם את חלקי ברוחים, כפי שנדברנו בעת פרוק השותפות. והסכום הזה של הריוח היה לא קטן, לפי הערך. כסלמנדרא האגדית, כן ראיתי את עצמי כאוד מוצל מאש. הסכנה היתה גדולה.



 

כח. ימי טבח קישינוב. “גאולה”.    🔗


תנועת השחרור האזרחי והמדיני הלכה הלוך והתגבר ברחובות היהודים ברוסיא. גלים רחבים של התנועה השתפכו ויסחפו אל הזרם שדרות רחבות של הנוער העברי. השתדלות השלטונות, על פי זובטוב, לתפוש את הנוער בלבו, כדי לתפוש בידיהם את התנועה בקרב צעירי עמנו, – לא הצליחה, והתנפצה אל התעמולה הרחבה, אשר פתח “הבונד” הסוציאליסטי בהצלחה רבה בין בני הנעורים. אספות “המוניות”, (מאסובקי בלע"ז), תפסו להן את הלבבות, ובמקומות רבים, בערים רבות־אוכלוסין ובמקומות התעשיה, היה “הבונד” השליט במוחות ובלבבות של צעירינו. מינסק, וילנא, הומל, סמורגן, – “הבונד” היה נותן פקודה, ונסדרו שביתות חלקיות, במקצוע עבודה זה או אחר, ואחרי הפקודה היו ממלאים. הספרות החשאית, אם ברוסית או ביהודית, היתה נפוצה באלפי נוסחאות ויד המשטרה היתה קצרה להלחם בתנועה הזו. לשוא גיסו השלטונות בולשת פוליטית מיוחדת, לשוא מלאו את בתי־הכלא והגלו רבים לסיביר. במקום היחידים באו מאות, ואת מקום העשרות מלאו אלפים, המונים־המונים. תורת מרכס היתה רווחת, ולא אל זכיות־אזרח שאפו צעירי בני ישראל, אך אל מהפכה מדינית, אשר תמגר לארץ את סדר השלטון העריץ, ותושיב לכסא המלוכה את העם לבדו. הנוער העברי היה כלו אבק שרפה, הן הוא סבל את עול העריצות גם בתור יהודים, העשוקים בזכיותיהם האזרחיות היסודיות, וגם הוא, הנוער היהודי, היה מפותח הרבה יותר מן ההמונים האזרחיים, בני העמים האחרים. כל בנינו הלא הם למודי קרוא וכתוב, ודעות החופש החברתי והמדיני נפוצו בקרבם על נקלה. ואמנם כל “תחום המושב” היה הר געש, ובני נעורינו היו החלוץ העובר לפני החיל הנכון בכל עת למרוד נגד הסדר הממלכתי ששרר במדינה.

ובלב המיניסטר פליבה גמל הרעיון לחולל נסיון־תפתה – להטביע את תנועת השחרור בנחלי דם יהודים, וחבל שרי־ממלכה עריצים החרו החזיקו ברעיון זה, וגם בעיני ניקולי השני היה כשר הדבר. הלך־מחשבותיהם היה: ראשית, לנקום ביהודים ולגדע את קרנם לבל יתפרצו עוד, ושנית להסיח את דעת יתר האזרחים, הנוצרים, מעל רעיונות השחרור והחופש בהראות להם כל היום על מקור רעה אחר, – על היהודים, לאמר: הנה עם חרמכם, וזה הנגע אשר בארץ. ובאביב השנה ההיא (תרס"ג) נערך הטבח ביהודים יושבי קישינוב. את הטבח הנורא ההוא סדרו השלטונות אלה הממונים על הבטחון הצבורי. פְלֶיבה פקד מראש, זמן־מה קודם הטבח, על מושל הפלך כי לא יפריע בעד מעשי הזדון והשוד. סופר העתון האנגלי “טיימס” פרסם את הדבר, והגלוהו מרוסיא. הציר הבריטי ברוסיא דרש מאת הממשלה להשיב את הסופר, או להכחיש את דבר הפקודה באופן רשמי. הממשלה היתת מוכרחה להכחיש, אבל סופר ה“טיימס” פרסם את צלומה של הפקודה, והממשלה הרוסית לא נמצאה בדאית: בהכחשה היה כתוב, כי פקודה זו לא נשלחה אל המושל הקישינובי, וזה נכון, יען כי המושל בפלך קישינוב נקרא בשם אחר: – מושל ביסרבי… מיניסטר רוסי לא ישקר חלילה…

הטבח הקישינובי נהפך להשלטונות הרוסים סורי הגפן נכריה. התעוררו נגד העריצות כל בני התרבות העולמית, וביחוד היהודים בעצמם. הנוער היהודי מהר להשתמש בארגונו, ופלוגות פלוגות נחלצו בערי מושב היהודים לגדודי הגנה־עצמית על כל פרעות שלא תבאנה. השלטון אסר מלחמה נגד ארגון חדש זה, אבל לא הצליח, וגדודי ההגנה הסתדרו בערים רבות. פרעות קישינוב גלו ערות רוסיא וסדרי משטרה, ותהי למשל ולשנינה בכל העולם התרבותי. בקיץ הבא היה צריך הקונגרס הציוני להתאסף בבזיליאה, והמיניסטר פליבה קרא אליו את הרצל, ובמחיר הקלות לעבודת הציונים בפנים המדינה והבטחות לעזור להשתדלותו של הרצל בקושטא, דרש פליבה מאת הרצל כי לא יעלה ענין קישינוב על סדר היום של הקונגרס. בזמן היותו של הד"ר הרצל בפטרסבורג הייתי אני במרינבד, ושם נקריתי עם שרי־מעלה אחדים רוסים, ומפיהם נודעו לי הרבה פרטים בענין הראיון של הרצל אצל פליבה. השלטון הרוסי הבין, כי “הנסיון” הקישינובי לא הצליח, הביא לו מפח נפש. את היהודים לא “הרגיע”, ורעיונות המהפכה עוד התגברו בתוך המוניהם מאשר בתחלה, והצבור הליברלי הרוסי היה מלא בושה וכלימה בגלל סדר־מדינה אשר כזה, המעורר פרעות בין התושבים תחת לשמור על הבטחון הצבורי. השלטון שם רסן בפי העתונות, ביחוד, כמובן, היהודית בכל השפות. אבל לעומת זה, וגם בגלל זה, שהנה מכים ולצעוק אינם נותנים, גברה ההכרה הלאומית בהמונים היהודים וחדרה עמוק אל כל שדרות הצבור. קישינוב נהיה לסמל, ושמו של פליבה היה לזעוה. ראשי התיבות Вячесдав Константинович Плкве В.К.П היו נקראים בפי היהודים באופן אחר: אשם הטבח קישינובי= Виновник Кишиновскаго Погрома. כספים לעזרת נגועי הפרעות נאספו בכל מקום, וגם מן הנוצרים נמצאו מנדבים. בהומל עיר מושבי היה בין המנדבים הנסיך פסקביטש, והוא אמר למאספי הנדבות, שאלכסנדר השני היה תולה את מושל הפלך ואת יתר השלטונות, האשמים בטבח הזה.

הומל עיר מושבי הלכה והתגדלה במספר תושביה ובערכה הכלכלי, בתור יושבת על הסְפַר בין אוקרינא ובין פולסיא וסמוכה ונראית לארץ ליטא. העיר נעשתה למרכז חשוב לתנועת החופש בין היהודים וגם בקרב לא־יהודים. מלבד היהודים היו תושבי העיר ברובם הגדול בני האמונה הישנה, שלא היו מסורים אל השלטונות, שהמשטר הפרבוסלבי רדף גם אותם. בעיר היו בתי־העבודה של מסלת הברזל ליבוי־רומני, ופה גם התקשרה המסלה עם המסלה הפוליסית. חמרי תסיסה היו מרובים בעיר וההמוניות היו מתאספות תחת כפת השמים, והמשטרה כמעט לא הפריעה בעד המתאספים. שדרות הנוער התארגנו, והמשמעת היתה חזקה, והרחוב היהודי היה ברשות ההסתדריות השונות של הדימוקרטיה היהודית. את ערך הארגון הכירו והבינו גם השכבות העליונות של הצבור העברי, אלה שהיו מקודם “כצאן אשר אין להם רועה”, או, יותר נכון, שכל אחד מהם חשב את עצמו לרועה את אחרים. הסתדרה הקהלה העברית בהומל תחת דגל החברה המאושרה למעשי הצדקה, ובראש הקהלה התיצבו לא העשירים ובעלי הזרוע מנהיגי “הקהל” מעולם, כי אם אלה, שהעורק הצבורי היה מפותח אצלם, כמו הד“ר צבי ברוק, ד”ר אלכסנדר זלקינד וכדומה. תפסנו גם את בתי־התפלה, ביחוד הפרטיים, וקראנו שם הרצאות בשאלות צבוריות וספרותיות. חדשי הקיץ היו מוסיפים אור ואומץ בלבות המשכילים העברים, כי הן בחדשים האלה היו יושבים בגבולותינו הסופרים אחד־העם ושמעון דובנוב, שניהם ראשי המדברים האחד בספרות העברית והשני בספרות רוסית־עברית. הספרות הפוליטית החשאית, האסורה מטעם המשטרה, היתה נפוצה מאד בין הנוער הקורא, והומל היתה המרכז של היקפים רבים, שעסקנותם הפוליטית היתה מפותחת מאד. השלטונות הרגישו בדבר, והגבירו בעיר את כחות המשטרה, ביחוד החשאית. מלבד שר המחוז שלט בעיר גם שר־שוטרים, ופקיד ג’נדרמי מיוחד קבע לו משרד בהומל.

אני הייתי רחוק ומתרחק מן העסקנות הפוליטית והצבורית, שהיה כל העולם הרוסי, היהודי ולא־היהודי, להוט אז אחריו. גם בשנים הטובות, בעת שהיינו צפויים לכל הקלות מדיניות ואזרחיות, גם בשנים הרעות, – אני לא חדלתי להגות ברעיון רוחי, אשר שלט בי מאז עמדתי על ההכרה הלאומית. עיני ולבי היו נשואים לציון, לעבור לארץ ישראל, לבנות את ביתי שם. ומאד צר היה לי על אחי בני עמי, הנעשים משחה לגלגלי המהפכה הרוסית, הזרה. בעתידה הלאומי של הגולה לא האמנתי, איני מאמין גם היום, אם כי עתה גדול הוא האור המאיר את אופקי עמנו בארצות הגולה, האור הבוקע מהררי ציון ושולח קוים לכל הארץ באשר יהודים יושבים. הסביבה הגלותית אוכלת את השרשים, ובאין אלה אין פרחים ואף כי פרי. בדאגה רבה ראיתי את הדור העברי החדש הולך תהו לא דרך והבצה הנוראה של המהפכה הרוסית, המהפכה הזרה, שואבת את טובי כחותינו, אלה הכחות הנחוצים לנו, לעמנו אנו, לתחיתנו הלאומית שלנו. הניעותי ראש אחרי ההולכים מאתנו, ואף רגע לא הסחתי את דעתי מן הרעיון הנורא: מה תקותי כי איחל לילדי אני, איזה רוח נֵכר ישא אותם, את אשר טפחתי ורביתי, אל איזה פח ופחת יֻטלו הם, הילדים אשר חנני ד', והאם יהיו בנוטרים את כרם עמם?…

רבו המכתבים בתקופה ההיא ביני ובין דובנוב ואחד־העם. זה האחרון יצא מעבדות “אחיאסף” ו“השלח” לחרות, לחיים שאין בהם פרנסה של ספרות. בית ויסוצקי הזמין אותו לעבודה כבודה, ותהי משרת מבקר על שכמו, ומשכורת נקבעה לו לא בצמצום. מובן, שהענינים הצבוריים ואפילו הספרותיים לא חדלו לענין אותנו, בפרט שלא חדלה ההתלבטות בחוגים, אשר חזו חזות הכל בתנועת השחרור גם לעתידה של היהדות ברוסיא. היו תמיד נגודים בין אנשי “מפיצי השכלה” ובין הלאומיים. אחד־העם ודובנוב היו בשורה הראשונה של המלחמה ההיא, שלא פסקה גם באודיסא גם בעיר הבירה, והד קולה נשמע גם בערי השדה. חברת “מפיצי השכלה” בתקופה ההיא העבירה את מרכז הכובד של עבודתה ממקומות ההשכלה העליונה לערי השדה, ובמקום התמיכות לתלמידי האוניברסיטאות שמה את כל מעינה בבתיה“ס העממיים. מספר חברי החברה גדל הרבה ובמקום המאות היה לאלפים ורבו מאד התרומות. גם חברת יק”א תמכה בחברת “מפיצי השכלה” בסכום גדול, ורק לשם בתי־ספר עממיים בערי המדינה. אז עלתה מאליה שאלת “החדר” המסורתי, בית היוצר לילדי עמנו, שדרש תקונים בהחלט. לפטרבורג נקראה אספת עסקנים, שאליה הוזמנו גם העסקנים מערי השדה, ואני בתוכם. אותנו ענין מאד האופי הלאומי של החנוך, וגם בין עסקני הועד עצמו נמצאו תומכים בצד זה. מזכיר הועד היה בעת ההיא, אם לא יטעני הזכרון, שאול בן משה גינצבורג, אחד הלאומיים המסורים, זה שהשתתף עמדי עוד בהיותו סטודנט באספת “חובבי ציון” בוילנא בקיץ תרמ"ט. מאודיסא באו לאספה זו דובנוב ורבניצקי, שעליהם היה להגן על ההשקפה הלאומית בסדור בתי החנוך למתחילים.

בעת ההיא היתה חליפת־מכתבים ביני ובין מ. דיזינהוף בדבר חברת “גאולה”, שיסדוה עסקנים מתוך אנשינו באודיסא. דיזינהוף היה אז הרוח החיה בחוג החי וְהָעֵר בציונים האודיסאים, אלה שלא יכלו למצוא ספוק בישיבות הועד המשעממות, שדנים בהן בכובד ראש על דבר עֵז נוספת לאכר בקוסטיניה או שומר בגדרה, וכדומה. החליטו לפתח תעמולה לרכישת קרקעות בארץ ישראל, לגאול שטחים גדולים בכסף, אשר יביאו בעלי המניות של “גאולה”. החברה נוסדה רשמית בוארשוי, במקום שהחק המקומי הרשה ליסד חברות קומנדיטיות בלי אשור הרוממות, כמו שנוסדו “אחיאסף”, “כרמל” וכדומה. רעיון “גאולה”, לקח את לבבי, והבעתי את הסכמתי גם אני להשתתף בתעמולה, ודרשתי את החומר השייך לעניני החברה. ומפני שאנכי כבר בקרתי פעמים בארץ ישראל, וגם היה לי הנסיון המר לרכוש קרקע בשביל חברות, ומעט או הרבה ידעתי את התנאים וגם את האנשים, לכן הרגשתי על נקלה את כל המומים והלקויים בכל החומר שהמציאו לידי. הכרתי את מיודעינו “המוכרים”, כלומר הסרסורים, שבהם אנו רואים תמיד את הסכנה לענין גאולת הקרקע. דיזינגוף ידע והכיר אותי גם בתור איש מעשי, ונתן ערך לעזרתי. נכון הייתי להקדיש מעתותי נסיעות־תעמולה בפלכים שלנו, שהיו רבים מכירים לי מעולם הסוחרים, ושבודאי הייתי משפיע עליהם. אבל מכיון שהחומר שקבלתי מאת ראשי העסקנים לא הניח את דעתי, את רוחי אני, לכן לא יכולתי לקבל עלי את כל העבודה הזאת. אחד־העם גם הוא ידע את כל המשא־ומתן שהיה בענין זה ביני ובין דיזינגוף, ובמכתביו אלי נתן צדק לדברי ונמוקי. הן גם אחד־העם ידע את הארץ, בקר אותה פעמים, וכל איש יודע דבר הבין עד כמה גדולה רעת הספסרות והסרסרות בקרקעות, וכי חברה לאומית כמו “גאולה” מטרתה היא להיות תריס בפני מחריבי עולם אלה, ולא להכנס בעסקים עמהם. הנה אנו רואים כלנו היום, בתקופת גאולתנו החדשה, את כל אשר הֵרעה הספסרות, את השַמות שהיא עושָה בארץ, אשר מסרה את כסף ישראל לידי זרים ותמלא את חורי שונאינו ומנדינו כסף שבי הגולה. מצאתי אז חובה לנפשי להזהיר את אנשי בריתי על הסכנה הכרוכה “בעזרתם” של הסרסורים, ואת חצני אני נערתי מן העבודה, שהיתה זרה בעיני.

 

כט. מארינבד ואנשיה.    🔗

למלא את פקודות הרופאים חדלתי מנסוע לקרים להתרפא שם, ולחדשי הקיץ הייתי הולך למרינבד, לשתות מים “מבארה של מרים”, כמו שכתב בשעתו יהודה־ליב גורדון, שגם הוא היה ממבקרי מי־הישועה האלה. במרינבד זו כתב י“ל גורדון את השירה המפורסמת “קוצו של יוד”, בשנת תרל”ח. באחת השיחות שלנו, באר המשורר את כל הסדרים במקום מרפא כעין עבודת “בעל פעור”, שלפי דברי חז“ל היו מתריזין ופוערין לפניו, ובכך היתה עבודתו. יל”ג חשב, כי בודאי היה באחד הזמנים בתקופה עתיקה מקום מרפא לאלה שסבלו מחלות הקיבה, מחלת העצירות. במקום הזה היו מים, שפעולתם היתה מתאימה לפעולת מי־מרינבד, המקילה את הקיבה. ואלה שנרפאו על ידי המים ההם עשו את המים אלהות ואת המשרתים לכהנים, ונוצרה סביבה של עבודה זו, וגם נבנו בתי מקדש, וסודרה עבודת־אלהות מסביב לזה, שקבלה צורה מאוסה וגסה של פיעור. אותם הדברים מצא יל“ג גם בסדרי המעינות אשר במרינבד, שפעולתם העקרית של מימיה להקל על הקיבה. הנה המעין הראשי. עליו הוקם צלב, והוא נקרא “מעין הצלב”. הרופאים הם הכהנים, הרואים את נגעי בני האדם, הפונים אליהם. סדרו תזמורת בקר צהרים וערבית למשוך את לבות המאמינים – המתרפאים, וענין הקיבה והקלתה מתהלך כמו קולטוס, כמו אליל, בכל מרינבד. בכל מקום, בכל פנה שאתה פונה “מתנוססים” בתי־כבוד עם כתובת קצרה: “הֵנה!” המובנה לכל הזקוק לעשות צרכיו. בחלונות החנויות אתה רואה צעצועים מכסף ומזהב לתלות על שרשרות השעון, ודמותם23 כתבנית בית־כסא קטן. וכן על הגלויות הנמכרות בכל סוכה אתה רואה ציורים ב”נושא" זה. בני אדם מנומסים יושבים ומשוחחים, והשיחות מוסבות תמיד על הקיבה ומדת עיכולה, וזה הגיגם כל הימים בשבתם במרינבד. האם אין “בעל פעור” אלילם של אנשי המקום הזה, של הבאים להתפלל אל אלהות זו?…

ונתחבבה מרינבד עלי, ונהייתי לאזרח־אורח קבוע בשבתי שם בחדשי הקיץ. כבר ידעתי את מוצאיו ומבואיו, את הסביבה היפה וכל מקומות הטיול. במקום הזה היה יושב בכל חדשי הקיץ הסופר ראובן בריינין ומשפחתו עמו. אנחנו ידענו איש את אחיו פנים בפנים מימי הקונגרס הציוני הראשון. ואולם אנכי התענינתי בראובן בריינין מן הרגע הראשון להופעתו בספרות העברית לרגלי דבר שבמקרה, מקרה מוזר כמעט. וזה הדבר. בעירה הקטנה, ששם נשאתי לי אשה וגרתי בה איזה זמן אחר חתונתי, היה צעיר אחד מן “המשכילים” בתקופה ההיא, חתני דודים היינו שנינו. הצעיר היה הוגה בספרים רוסים, קרא גם את פיסרוב, ואזנו לקחה גם את שם צ’רנישבסקי, אם כי מבטאו הרוסי היה בנוסח שקלוב… אל השפה העברית ואל הספרים העברים, כפי שידעתי אני, לא היה לאיש הזה כל יחס. ושם הצעיר הזה היה ראובן ושם משפחתו בריינין. ומה גדלה השתוממותי, בבוא אלי באחד הימים גליון “המליץ”, ואני מוצא מאמר, כתוב הדר ובסגנון יפה, והדברים דברי טעם, ועל החתום: ראובן בריינין! מה זה? כחצי שנה ישבנו בשכונה אחת, יחד התהלכנו ויחד התרחצנו בנהר עם אח־לעט, עם סופר עברי הנותן תקוות טובות לעתיד, – ואני לא ידעתי, לא הרגשתי, והוא הסתיר ממני את כשרונו, את ידיעותיו, את יחסו אל השפה העברית! מהרתי, כמובן, לחקור את הדבר, והנה – “שני יוסף בן שמעון”, שני ראובן בריינין. שניהם בני עירה ליאדי, ובודאי קרובים זה לזה קרבת משפחה, אבל שניהם שונים, ואיך שונים!..

והקריב אותי אל ראובן בריינין קרבת־נפש מאמרו “גסיסת הסופר”, על אודות הרגעים האחרונים של פרץ סמולנסקין. אני הייתי לא רק עוזרו של סמולנסקין בירחונו “השחר”, אך גם תלמידו הותיק, ואם תרצו לאמר – גם חסידו, בפרט לאחר שהכרתיו פנים אל פנים בשבת הסופר המנוח הוא וביתו בסביבות פטרבורג בקיץ תר“ם, והתקשרתי אליו לאהבה אותו. יחסינו נטוו חוטי־זהב, שלא העלו חלודה, גם היום. דבר מותו של מאורי זה נודע לי בליל חורף אחד, ואני בודד ונדח באחוזתי הרחק מכל סביבה ספרותית, שקוע עד צואר בטרדות המשק של שדות הדגן והשעורה, בית־משרפות היין ותפוחי־אדמה, בצירוף סחר־מכר ביערות. אף אדם חי אחד במובן צבורי־ספרותי לא היה בקרבתי, אשר לפניו אשפוך את לבבי על האבדה הגדולה אשר אבדה לספרותנו, אשר בחיקו אריק את דמעותי על השבר הגדול אשר השברתי אני. התהלכתי קודר בלחץ יגוני, ואין מי אשר יבין אל מצב רוחי, אשר יחוש כמוני באסון אשר קרה. והנה באו אלי מכתבים. סחור־סחור באו החוברות הראשונות של “השחר”, שהמשיך להוציא ירחים אחדים אחיו של רפ”ס, ל. סמולנסקין. כל הערכה מתאימה על הסופר המת ועל עבודתו הספרותית לא מצאתי. בחפץ לב קבלתי את הצעת מר ש. פ. רבינוביץ לכתוב בשביל הכרך הראשון של “כנסת ישראל” על דבר סמולנסקין. וגם אמרתי להמשיך את העבודה הזאת. ואולם זה לא נתן לי את אשר בקשתי. רצוני היה לשמוע מפי אחרים, חפצתי כי ימצאו כאלה אשר ישתתפו עמדי באבלי על האי שופרא דבלי בארעא, חפצתי להאזין הד דמעותי אני החנוקות. ואת זה נתן לי המאמר “גסיסת הסופר”.

ומני אז הבטתי אל בריינין כאל אחי לצרתי, אחי לעט, וידעתי גם ידעתי כי לא ערירי הלך סמולנסקין. ומקדש ספרותנו אשר כונן בכשרון ובאהבה לא יהיה חרב ושומם. אין כונתי לאמר, כי חשבתי את בריינין ליורשו הספרותי של סמולנסקין. אין בבריינין כלום ממדותיו הספרותיות של עורך “השחר”, אשר נפשו שאפה קרבות ולמלחמה “קרא גבוריו לאפו”, ודרכו היתה סופה וסערה. גם הכשרונות הספרותיים היו ממינים שונים בשני אלה. סמולנסקין לא ידע את “סוד הצמצום”, וכשרונו שאף רוח רק על פני שטחים רחבים. איש מעוזרי “השחר” לא חשב מעולם, כי בריינין יירש את סמולנסקין, וגם לא מלא את מקומו. ואולם נוכחנו, כי הספיק עורך “השחר” לחנך ולהעמיד תלמידים טובים, אשר ימשיכו את פעולתו זה בכה וזה בכה, איש לפי כשרונותיו, ויפתחו את הכשרון וישפרו גם את הסגנון הספרותי ויעשירו גם את התוכן. נוכחנו בזה האיש בריינין ובכשרונות הצעירים האחרים בדומה לו, כמו זלמן אפשטיין, טביוב וביחוד פרישמן, כי הזרע אשר זרע “השחר” הביא מאה שערים, וכי קץ הבטלנות והמליצה הנפוחה בספרותנו בא לבלי שוב עוד, ורוח אחרת היתה, נהיתה. מפי עטו של בריינין שמעו מלה חיה, מצלצלת, נאמרת בכשרון ובחום הנוער, והקוראים הצעירים פגשו את בריינין בסלודים, ויהי להם לפטרון ולמורה, ובאמת העמיד תלמידים, העובדים עבודת ספרותנו בכשרון ובדעת. הוא מלא תפקידים רבים. וביחוד אחד את המזרח והמערב. שנים רבות היה הוא הסופר העברי היחידי, המרצה בעתונות העברית על כל המתהוה בעולם היהודי שם, במרחקים האלה. ואת תפקידו זה היה ממלא בכשרון. במכתביו אלה היה לעינים גם לנו, הסופרים הזקנים ממנו, ויגלה לפנינו הרבה אורות וצללים. בריינין ידע איך להסתכל אל החיים ואל הסביבה היהודית במערב אירופא, ומן הסביבה הזו דלה24 לנו וישק את צמאוננו לדעת מהלך רוחם ומשאת נפשם של אחינו ההם, הרחוקים מאתנו.

בקיץ אחד (כמדומני, קיץ תרס"ג) נזדמנו במרינבד עוד אנשים אחרים מענינים, והמיוחד שבהם היה הסופר יצחק־ליבוש פרץ. היה גם ר' ליבוש דוידזוהן מוארשוי. אנשים בני תורה, משכילים, חדורים הרעיון הלאומי. יום יום היינו מזדמנים על יד בארות המים, ושיחות בלתי נפסקות היו לנו על עניני עולמנו, עולם היהדות והציונות. אז עלה הרעיון על לבותינו לדבר בינינו רק עברית. עד מהרה נעשינו מרכז להיקף לא קטן. רבים מן האורחים הקבועים במרינבד, הבאים שמה שנה שנה, ביחוד ממדינת רוסיא, ידעו את בריינין שדירתו בקיץ היתה קבועה במעין־ישועה זה. נלוו אלינו אחדים מבני גליציא. נבראה סביבה של עשרות אנשים, והיינו מתאספים במסעדות לשם שיחה על “ענינינו”. על מגרש העמודים אצל באר המים כבר ידעו והכירו את הכנופיא המדברת עברית. זכורני, שהיו אחדים מסוחרי אונגרן נגדנו, על שאנו מחללים את “לשון הקודש” בדבור של חול. אך בכל זאת גם המסעדה החרֵדה, הכשרה בתכלית הכשרות, “מפתח הזהב” שמה, פתחה לפנינו את אולמה להתאסף בו. זקן החבורה שלנו היה גורדון, סוחר זקן מטגנרוג, אביו25 הזקן של ולדימיר אידלסון, שהיה אח"כ פרופיסור למקצוע האחריות בפטרבורג. שכחתי את שמו הפרטי. זה היה אחד מזקני המשכילים, יליד וילנא, אדוק השפה העברית וספרותה.

את אחרית הקיץ ההוא בליתי בויסבדן. בקיץ ההוא התאסף בבזיליאה הקונגרס הששי, “קונגרס אוגנדא”. בויסבדן היה גם י“ל פרץ, גם הזקן גורדון, ולימים אחדים סר גם הד”ר שמריהו הלוי, שהצטלם עם פרץ ועמדי על הר נירון אשר ממעל לויסבדן. היו שם גם הוריו של אוסישקין, ומהם נודעתי כי בנם היה אז בארץ־ישראל, מנסה לארגן את אנשי הישוב החדש בהסתדרות מיוחדה. עם י“ל פרץ היינו מתראים יום־יום, מבלים יחד שעות שלמות. הוא חשב מחשבות להתפטר מעבודת המזכירות בקהלת וארשוי, ולהתמסר כלו לעבודת הספרות. ליהודית היה כבר אז שוק, והעבודה בעתונים ובקובצים באידיש היתה יכולה לפרנסו. גם בויסבדן היה עסוק בכתיבה, וקרא לפני רשימות אחדות “מספורי העם” שלו. כמעט החלטנו לעשות בויסבדן את “הימים הנוראים” הקרובים. מוארשוי היו רגילים אנשים לבוא בכונה לויסבדן בשביל הימים הנוראים. לא נאה ולא יאה להם לשבת בוארשוי ולהמנע מלבקר את בית־התפלה בראש השנה וביום הכפורים, בעת אשר ויסבדן הוא מקום שאין מכירים אותם וחפשים הם לנפשם. אנכי ועוד אחד ממכירי הלכנו לפרנקפורט הקרובה להצטיד בכל הנחוץ לבית־הכנסת, ומבלי דעת את מוצאי ומבואי העיר פנינו לבית אחד החזנים, שמוצאו מרוסיא. המשרתת של החזן פתחה לנו את דלת הבית ותתן אותנו לחכות במסדרון עד אשר תודיע לאדוניה על אודותינו. היא יצאה אלינו ותאמר לנו, כי עלינו לפנות אל משרד הקהלה במקום שמחלקים צדקה לעניים נודדים. לא יכולנו להתאפק וצחקנו בקול גדול. את קול הצחוק שמע אדון הבית, ויצא אל המסדרון, והכיר בנו את משוגת המשרתת. הוא הכניסנו אל חדריו, וילך עמנו העירה, וגם אל גן התמרים הביאנו, ויספר לנו מאורעות מענינים מכל התלאה אשר מצאתהו בהיותו מזמר נודד בלהקות משחקים על הבמות ברוסיא עד שבא לחו”ל ויהי חזן הקהלה הריפורמית בפרנקפורט.

ואת הימים הנוראים לא עשיתי בויסבדן. כמו פתאום, בלי כל סבה נכונה, גברו עלי הגעגועים לשוב הביתה, להומל… אף אחד ממיודעי ואנשי שיחי לא עצרו בעדי. ובצאת הרכבת מברלין וגוללתי את גליון העתון אשר קניתי, נודע לי כי לפני ימים מספר היה פוגרום בהומל, עיר מושב אשתי וילדי, והבנתי את סוד געגועי ונבואת לבבי, וגם הבנתי על מה ולמה איש לא נסה בויסבדן לעכב אותי שם. הם ידעו…



 

ל. “שפה ברורה”, “חדרים מתוקנים”    🔗


כמעט מבלי משים, בקצה העט הזכרתי בפרק הקודם את דבר הדבור העברי, את אשר החליטו אנשי מספר, בשבתם יחד במקום רפואה לדבר ביניהם עברית. כמובן, זו לא היתה החלטה רצינית, ורק לשם שעשוע, לשם הדגשה קלה את הצביון הלאומי. אבל באמת ראויה התנועה של הדבור העברי ברחוב היהודים ברוסיא בתקופה שאני עומד בה לתפוס מקום יותר חשוב ברשימותי אלה. תנועת הדבור העברי, תחית השפה והשאיפה לעשותה מדוברת וגם שלטת בחנוך הדור העברי, – זוהי ראשית ההֵד הרחוק מכל הנעשה עתה בארץ ישראל, אחת האבנים של היסוד המוצק והנכבד, שעליו התכונן המאורע המדיני החשוב: אשור השפה העברית בתור שפה רשמית ע"י ההנהלה הבריטית בארץ ישראל.

מכנף ארץ ישראל יצאה סיסמא, נפל קול הברה: “שפה ברורה”, ובארצות הגולה, כלומר ברוסיא המדינה, נמצאו קנאים לרעיון הזה, ונוסדו אגודות בודדות לדבר עברית, אגודות “שפה ברורה”. סח לי פעם הסופר המנוח י"ל דוידוביטש, שנכנס פעם אל “הישיבה” באודיסא, ושאל את התלמידים: מי מהם יודע לדבר עברית? תיכף נענה לו נער אחד, והתחיל לדבר עמו עברית. שם הנער ההוא – יוסף קלוזנר… נמצאו באודיסא בבית משפחה אחת גם בנות, שידעו עברית, שנכנסו אל האגודה המקומית “שפה ברורה”. אחת מהן נישאה להסופר הרוסי־עברי, המנוח ברוך בראנדט. ומארץ ישראל באו ידיעות גם על דבר השפה העברית בתור שפת הלמודים, שפת החנוך. ידעו ושמעו, כי המורים יהודה גרזובסקי וישראל בלקינד מלמדים את כל הלמודים בעברית, ויצחק אפשטיין עוד הגדיל והנהיג שיטה חדשה ללמוד גם את העברית בעברית. נהיה מקום רחב ידים למתלוצצים. ספרו אגדות מצחיקות על הדרכים, שבהם מרביצים המורים ההוזים האלה את תורתם בבתי־ספרם. כל האניקדוטות, שהיה ליבנדה בזמנו מספר על תלמוד השפה הרוסית לילדי העברים בראשית שנות הארבעים למאה העברה, נשנו וחזרו עתה על תלמוד השפה העברית בעברית בבתי־הספר בארץ ישראל. המורה אוכל בשעת השעור, בולע את המאכל וגם מקיא אותו, כדי להורות למעשה לתלמידיו מה זו אכילה, בליעה, הקאה. משברים כלים, כדי שידעו מה זו שבירה בעברית. מוליכם לבי מסותא להראותם מה זה בית מרחץ… ולעומת זה נוצרו אגדות על אדות המורים המפליאים לעשות: דוד ילין, שמחה ולקומיץ, על הרשימות והקונטרסים אשר יצרו להם מורי ארץ ישראל, שעל פיהם הם יוצרים שיטה שלמה, שיטת קסם, ללמד את הילדים עברית בעברית. בימים ההם לא האמין איש באפשרותה של תחית השפה העברית בגולה, וגם בארץ ישראל חשבנו את העבודה ההיא של המורים שם להזיה, לשעשוע לאומי, לפרפרת שאין לה ערך. אל שעשועי האגודות “שפה ברורה” לא התיחסו אנשים מבוגרים בכובד ראש, ועל הנסים והנפלאות מארץ ישראל חשבו כעל כל יתר האגדות, הבאות “מהתם”, שכל הכופר בהן לא יחוש…

ואולם צריכים להודות, כי האגודות “שפה ברורה” נתנו בטוי לאמונה הסמויה של העם ביחס לתחית שפתו הקדומה, שנשמרה אצלו בכל יפעתה בכל מקומות גלותו הארוכה. והאגודות הן אשר הכשירו את הקרקע לחדרים המתוקנים. נמצאו מורים אשר נסו את כחם בהוראת השפה לפי השיטה החדשה, “עברית בעברית”. יצחק אפשטיין פרסם עבודה חשובה במקצוע זה, ויתן לפני המורים את כללי השיטה החדשה. נסו מורים אחדים ללמד בשעוריהם הפרטיים את תלמידיהם עפ“י השיטה החדשה, – והצליחו. ובחוץ התחיל לנסר קולה של הציונות, נשמעו פעמי התחיה התרבותית. אחד אחר אחד נאספו הקונגרסים, ושאלת הקולטורה, התרבות הלאומית, לא ירדה מעל סדר־היום. התרבות נעשתה חלק בלתי נפרד מהתכנית הציונית. יצא כרוז: כבשו את הקהלות, עברה סיסמה: כבשו את בתי־הספר, חנכו את הדור הבא. בהלאמת בתי־הספר בכל הקהלות, בכל מקום שזה היה אפשרי, עסקו הציונים הפעילים. “מרכז הפוסתה” בהנהלתו של הד”ר כהן־ברנשטיין היה מפרסם אמנם את החוזרים הציוניים ברוסית, אבל תוכנם היה אך תעמולה לתרבות הלאומית, יסוד בתי־ספר עברים. דרום רוסיא הלך בראש. שם היו העסקנים הציונים בראש הקהלות, שם היתה הפרוטה מצויה, הפרנסה לא היתה לקויה, והיה כר נרחב וחפשי ליסוד “החדרים המתוקנים”. ברוסיא הדרומית היתה “שכינתא בגלותא”, עם־הארצות נפרזה מאד. הילדים נהרו אל בתי־הספר הכלליים ככל אשר יכלו. ובחדרים הישנים של המלמדים, במקום שהלמודים היו מתורגמים ליהודית המונית, לא רכשו להם כלום מן היהדות. ובשביל זה נוסדו בערי הדרום החדרים המתוקנים הראשונים, ובראשם היו המורים הטובים ביותר. יחיאלי, פיאלקוב, זוטא, ש. בן־ציון, דושמן, יעקבי, ועוד פלוגה שלמה של אנשים נועזים ובעלי מרץ פתחו עבודה תרבותית גדולה בדרום רוסיא, וכמעשיהם עשו המורים אדלר, ברכוז, סילמן ברוסיא הלבנה, במינסק ובהומל. החדרים נקראו בשם מתוקנים, על שם התקונים החשובים שהנהיגו בהם. דירותיהם היו נקיות ומרווחות, מיוחדות רק לתלמוד ולא לשום תשמיש זולתו. הרהיטים היו רהיטי בית־ספר, וגם מכשירי למוד לא חסרו בהם. השעורים היו נתונים בשעות קבועות והפסקות למנוחה בין שעור לשעור. בין הלמודים הקציעו מקום גם לזמרה ולהתעמלות. דקדקו בנקיון התלמידים ותלבשתם. המורים היו ברובם בעלי השכלה עברית וגם כללית במדה ידועה. שיטות הלמודים היו משוכללות יותר. תלמידים היו מתקבלים בני שש־שבע ולומדים עד שנתם העשירית, ואלה שהיו פורשים אחר כן לבתי־הספר הכלליים היו מוסיפים לבקר את “החדר” המתוקן שעה או שעתים אחר הצהרים. תכנית הלמודים היתה: עברית, תנ"ך, דברי ימי ישראל, באורי תפלה, וגם חשבון לפעמים, – והכל בעברית מהיום הראשון.

הגדול משלשת בני הקטנים הגיע לחנוך, ומה מאד שמחתי כי בא המורה אדלר ויסד “חדר מתוקן” בהומל עיר מושבי. מובן, כי הייתי מן ההורים הראשונים, שמסרו את ילדיהם לחדר מתוקן זה. כמו רוח של תחיה נשב עלי מעל ספסלי המוסד הזה. לא היה בשבילי עונג אחר, רק לבקר את החדר ולעשות שעות בחברת הילדים המהגים והמפטפטים עברית ומוריהם עובדי עבודת הקודש. למראה החדרים המתוקנים, – הוי כמה רגזתי ואררתי את השיטה הישנה, את הצינוק והמהפכת אשר בהם היינו כלואים אנחנו בימי ילדותנו אנו, את הערפל שהיה לנו לאור, את הספסל והשלחן שהשהו את גַבֵּנו והחשיכו עינינו, את הרבי ורצועתו, את השפה הנלעגת, אשר מעולם לא הכניסה אותנו אל תוך תוכם של הפסוקים!.. פעם אחת בא אלי אדלר, ויציע לפני לנסות לכתוב איזה דבר בשביל הילדים, מחייהם ולפי טעמם. מלאתי את חפצו, ובאתי אל החדר ונתתי על יד המורה את כתב־היד לקרוא אותו באזני הילדים, למען אשמע את משפטם הם עליו. אנכי ישבתי ושמעתי את הערותיהם של השומעים הקטנים, ותקנתי את הספור בהתאם למה שהעירו. וטובות מאד היו ההערות בנוגע להסגנון. שפתי אני היתה סִפְרִית, תנכי"ת, בעת שבפי הילדים היתה חיה, וכזו חפצו לראות גם בספרים הנתונים להם למקרא.

אך דרכי “החדרים המתוקנים” לא היו סוגות בשושנים. הממשלה הרוסית פחדה תמיד מפני כל בתי־ספר, שלא תצא מהם תורה בלתי כשרה במובן המדיני, כמו ששמרה על כל נתיניה, שהיו תמיד חשודים בעיניה. פתיחת בית־ספר, אפילו פרטי, היתה זקוקה לרשיון מיוחד, ועין המפקח היתה עליו תמיד. חפשים מפקוח זה היו “החדרים” המסורתיים, שהיו מוחזקים בעיני השלטון כמוסדות דתיים כשרים בלי כל חשד של מדיניות. לכל מלמד היתה תעודה, שהיתה מספיקה בפני המשטרה. ואנחנו השתמשנו בזה ליסוד “חדרים מתוקנים”, מאחר שנקראו “חדרים”, ופטורים איפוא מרשיונות מיוחדים. ואולם מתנגדינו הרגישו בזה, ונוצרו מכשולים. המתנגדים היו לא רק המלמדים הישנים, שחדרינו המתוקנים התחרו עמהם וישברו את מטה לחמם. התנגדו לשיטה חדשה זו בתור שיטת למוד גם בספרות הפדגוגית. הסופרים־הפדגוגיים, אלה שחברו ספרי־למוד בשיטה הישנה, התרגומית, ראו את עמלם עולה בתהו ולספריהם לא יהיה עוד דורש, ויצאו חוצץ אל המערכה. טביוב היה כבר אז אחד מראשי המדברים בספרותנו, והוא הוציא את דינה של השיטה החדשה “עברית בעברית” לחובה ולא לזכות… אבל השיטה החדשה נצחה. מאמרו של יצחק אפשטיין באחת מחוברות “השלח” שם לאל את כל טענותיהם של המערערים ועודד את המפקפקים, וגם שמש הדרכה טובה לרבים מן המנסים ללכת בשיטה חדשה זו. דוד ילין פרסם את ספר הלמוד “לפי הטף” ויצחק אפשטין את ספרו, ולמורים היתה הרוחה. השאלה בדבר השיטה העמדה על הפרק גם בספרות האירופית, בנוגע ללמוד השפות הזרות בבתי הספר התיכוניים. ראו ונוכחו, כי אין תלמוד הלשונות משביע רצון, ביחוד בבתי־הספר למסחר, במקום שצריכים להקנות לתלמידים ידיעה נכונה ויסודית של השפות הזרות. גם הממשלה הרוסית נתקלה בשאלה זו, לרגלי השתדלותה להחיש את הפרוצס האזרחי של נתיניה העמים הזרים, הפראים למחצה, כמו הטטרים, הקירגיזים, הצובשים וכדומה, על ידי הוראת רוסית ברוסית. והמורים העברים, שהיו מצוים גם אצל הספרות הפדגוגית הכללית, נסתייעו בחומר הפדגוגי, והשיטה “עברית בעברית” נחלה נצחון אחר נצחון בכל מקום.

בערכם הלאומי הגדול של החדרים המתוקנים הרגישו לא רק מתנגדינו מקרבנו, אנשי “מפיצי השכלה” בפטרבורג ואודיסא, שראו בכל זה עוד עמדה “מסוכנה” של “הריאקציה”, של “השוביניזם הציוני”; את ערכם “המסוכן” הכירו גם השלטונות, שגם הם ידעו להבדיל בין החדר המסורתי הישן ובין “החדרים המתוקנים”. את הראשון סבלו ועם קיומו העלוב השלימו, אבל את החדש רדפו. אנו פתחנו בהומל את ה“חדר” של אדלר. והנה ראה המפקח של בתי־הספר העממיים, ולפניו לא “חדר” מרופש, בעזרת נשים של בית־תפלה עני, כי אם בית גדול ובו חדרים מלאים אור, חדרים אחדים. זה כבר היה לא לפי החק. התחכמנו והדבקנו שלטים עם שמות כל מורה ומורה, כביכול שבבית הזה “חדרים” אחדים של “מלמדים” אחדים. כי על כן הלא היו תעודות־מלמד לכל המורים. אבל את עיני המפקח מן הנמנע היה לעור: הוא ראה לפניו בית־ספר לכל חוקותיו ומשפטיו, – אך בלי רשיון השלטונות. והיה לי עם המפקח משא ומתן. הוא שלח אותי אל המפקח אשר בעיר הפלך. נסעתי למוהילוב והשתדלתי, אבל שם אמרו שנחוץ רשיון מיוחד מאת שלטון הגליל, מוילנא. והחדרים המתוקנים היו גם מסוכנים ולא לטובה בעיני המשטרה המקומית בכל מקום שנוסדו. הדירה של החדר המתוקן היתה גם מקום להרצאות, לאספות, חגיגות, – לכל אלה הדברים, שלא היו על טהרת המדיניות, מפני שהיו ברוח החדש של הלאומיות, הציונות. השלטון ראה לפניו חזיון חדש, שמוטב לבלי לתת לו להתפתח, להכות שרשים. המורה יחיאלי יודע לספר הרבה מן ההרפתקאות שעברו עליו, בלכתו לעיר הרוסית קזן ליסד שם חדר מתוקן; הוא ניצל בנס מלהשתלח בדרך אסירי המלך. בהומל, הודות לכשרותי אני הפוליטית וליחסי הטובים עם שר השוטרים העירוני, לא נסגר החדר של אדלר־סילמן־ברכוז, ובו קבלו את חנוכם גם בני הקטנים, שאותם העברתי אחר כך לארץ־ישראל, ויהיו מתלמידי הגמנסיה היפואית עוד טרם נבנתה תל־אביב.


 

לא. העתון “דער פריינד”, אידיש.    🔗


בשבע עינים הביטו השלטונות הרוסים אחרי התנועה הלאומית של הנוער העברי, ולא ידעו, לא יכלו להחליט איזו עמדה על הממשלה לתפוס ביחס לתנועה זו. יש אשר רדפו את התנועה הציונית, והיו ימים, עוד בתקופת חבת ציון, שהטילה הממשלה קנסות על המורשים בעריהם של הועד האודיסאי; הן פחדו רבים מתוך ההולכים אל הקונגרסים הציונים, פן יאסרו אותם בשובם לרוסיא. ויש אשר, להיפך, היתה המשטרה הפוליטית מביטה על תנועת התחיה כעל תריס בפני תנועת השחרור, כי ישים הנוער העברי את לבו לתחית עמו, ולא ישעה בשחרור המדיני הרוסי. אך בכל אופן לא גרעה המשטרה עין מכל הנעשה בקרבנו, המון מרגלים שמרו את צעדינו הלאומיים והצבוריים, ובקרת זועמת היתה תמיד על הספרות העברית החדשה, ורשיון לעתון עברי היה נחשב לקונצסיה מיוחדת, שאין כל אדם זוכה לזה. ואם בעתון עברי כך, הנה עתון בשפה המדוברת לא כל שכן. הרוסיפיקציה אך סבלה את הלשונות הזרות של עמי המעוט, ועמל השלטון היה להשכיח את שפת העם הזר מפי בניו. אפילו האוקראינים, אנשים סלבים ובני אמונה אחת, לא קבלו מעולם רשיון להוציא עתון בשפתם, וכן לא היה בכל ארץ רוסיא אף עתון פולני אחד.

והנה בשנת 1903 עלה בידי אלכסנדר רפופורט לקבל רשיון להוציא עתון יומי ביהודית בעיר הבירה, בפטרבורג. היה מקרה כזה. עורך עתון רוסי “בן המולדת” (סין אטעצ’סטווא) פשט את הרגל, ובין יתר נכסיו נמכרה גם זכותו להוציא עתון. המכירה היתה פומבית, בבית המשפט, ואלכסנדר רפופורט הנזכר קנה את הזכות. רפופורט זה היה סוחר רוסי, אזרח פטרבורג, ועוד אביו רכש לו את זכות האזרח. הנהגתו הפוליטית היתה כשרה בתכלית, בלי שום סירכא ופקפוק. השלטונות שעל מעשי הדפוס לא יכלו למצוא כל נמוק, שבגללו אפשר היה לשלול מאת האיש הזה את אשר רכש לו במשפט. ואולם כלל וכלל לא רצוי היה להשלטון להשלים עם הרעיון, כי איש יהודי יהיה אדון לעתון רוסי, והרגיש בזה רפופורט. אז הציע לפני המשרד לעניני הדפוס, כי יתנו לו רשיון להוציא עתון יומי ביהודית המדוברת, ואז יוותר על זכותו שרכש להוציא את העתון הרוסי. פקידי השלטון הסכימו לתמורה זו בחפץ לב. הם היו בטוחים, כי העתון היהודי לא יצליח. כל היהודים ברוסיא הלא השתדלו לתת לילדיהם חנוך בבתי־הספר הכלליים, השפה הרוסית שגורה בפיהם, ובודאי לא יפנו אל עתון בשפה ההמונית, בפרט שהוא יוצא בפטרבורג, הרחק מערי היהודים ב“תחום המושב”. והרשיון ניתן, ועורכו היה שאול גינזבורג.

בעת ההיא הייתי בא לפטרבורג לעתים קרובות לרגלי עסקינו. אלכסנדר רפופורט (זהו א. ש. רפופורט, סוחר בספרים בתל־אביב היום) הוא מכירי הטוב משנים קדמוניות, ואשתו קרובה לי ממשפחת אמי, ועם שאול גינצבורג השתתפתי עוד באספת וילנא בשנת תרמ“ט. שניהם אנשים “משלנו”, נאמנים לרעיון התחיה. תמך בהם תמיכה רוחנית הד”ר ל. כצנלסון (“בוקי בן יגלי”), ידידי עוד מימי עבודתי העתונאית ברוסית־יהודית. היתה בעת ההיא האספה המיסדת של המערכת, שהוזמנתי גם אני אליה, והושיבו אותי בראשה. אני כבר נסיתי את כחי בשפה המדוברת בשבועון “דער יוד”, בעריכתו של הד“ר יוסף לוריא, ונסיוני לא היה רע. העורך והמו”ל בקשו מאד את עזרתי, את השתתפותי הקבועה בעתונם החדש. נוח אני מטבעי למכירי וקשה לי להשיב ריקם בקשתם של עורכים, אבל לא חפצתי להבטיח עזרה מסודרת. הן במקרה כתבתי יהודית. ובשבועון של “אחיאסף” השתתפתי גם עפ“י הכרח, למלא את החלטת החברים שלנו באודיסא. אבל ללכת להעשות סופר קבוע ביהודית לאחר עבודה ספרותית בעברית במשך שלשים שנה לא הלך לבי. ואולם לא ארכו הימים ושניתי את דעתי. הד”ר קצנלסון השפיע עלי. הנמוק המכריע היה המספר הגדול של החותמים, מסרו לי במערכת, כי להעתון שלשים וחמשה אלף חותמים. ואנכי אשר ידעתי, כי בקושי היה “השחר” מאסף חותמים רק למאות, וגם “המליץ” והעתונים הרוסים ליהודים גם הם היו שמחים לקראת אלפים אחדים של חותמים, – נפתיתי ונמשכתי אחרי המדוחים לדבר אל במה גדולה ורבת קוראים כזו. כאב תמיד הלב לדבר אל אולם חצי ריק, אל מספר קוראים אשר נער יכתבם. והנה לפני המון, אשר רק אם תמצא המסלה הנכונה ללבבו, אזי יאזין לך. ומפני שאת העם ואת חייו אני יודע, ובשפתו אוכל לדבר, לכן קבלתי עלי עבודה קבועה בעתון “דער פריינד” שלהם.

ובאחד הימים ואני בפטרבורג, ובא אלי אחד מן העוזרים הקבועים של המערכת, ובשם פועלי העתון הציע לפני, לא פחות ולא יותר, לצאת מהומל ולעבור לפטרבורג, כדי להתיצב בראש המערכת. רפופורט איננו סופר, וגינצבורג אף הוא כותב ביחוד רוסית, והם היו זקוקים לאישיות מרכזית לעריכת העתון, ושמו עיניהם בי. במקרה היתה בהצעה זו, בעת ההיא דוקא, כעין התאמה למצבי החמרי אז. הן לא שכח הקורא את אשר קרני לאחרי שהשתתפתי עם היהודי בן הדרום, ואשר במקום הכסף שהכנסתי לעסקיו נתן על ידי שטרי חוב, שזמן פרעונם נדחה לזמנים ארוכים, וכל הוני היה מוטל בספק (פרק כ"ז). לפי דברי המציע, נכונה היתה המערכת לקבוע לי משכורת של ששת אלפים רובל לשנה. את פטרבורג ידעתי, בימי עלומי ישבתי בתוכה כחמש שנים, ובאנשי המעלה בקרב עדתה היו לי מכירים עוד מימי השבועון “רזסוויט”, ויחסים טובים היו לי אל החוגים אשר מסביב לוזרת הכספים, הודות לעבודתי בעתוני המסחר הממשלתיים. אבל פקפקתי… זה לי עשרים שנה סוחר, ומוזר יהיה הדבר לנטוש את המסחר הגדול ורב הענפים ולהחליפו בעט סופר ועפרון עורך. עלי היה לנסוע מפטרבורג לנובורוסיסק, ובעיר רוסטוב הדני נזדמנתי עם אחד־העם. הלז כבר התפטר מעריכת “השלח”, ובית־המסחר הגדול של ק. ז. ויסוצקי מנה אותו למפקח כללי על סניפי בית־המסחר. ספרתי לגינצבורג את דבר ההצעה של עריכת העתון, והוא הוכיח אותי לא לקבל אותה בשום אופן. הוא ידע מבשרו את עמל העורך, בפרט עתון יומי, והעיד בי לבלי לקבל עלי עבודה זו המפרכת את הגוף ומפריעה את סדר העצבים, וגם הרגיע אותי בנוגע להוני, שכל רע לא יקרני ושלם ישלם בעל השטרות כבוא זמנו. שבתי לפטרבורג, ותהי עצתי לבעלי העתון “דער פריינד” כי יזמינו לעורך העתון את הד“ר יוסף לוריא. הוא היה אז בוארשוי והוציא את השבועון “דער יוד” בכשרון, וגם אמר לקנותו מאת חברת “אחיאסף”. ואנכי דברתי על לב רפופורט וגינצבורג, כי ישתדלו לפייס את “אחיאסף” והשבועון יסגר, ויציעו לפני הד”ר לוריא לבוא לפטרבורג להיות עורכו הראשי של העתון היומי. וכן היה.

תחת עריכתו של העורך המנוסה הזה עבדתי בהעתון וגם בהוספתו, שיצאה בצורת ירחון בשם “החיים” (“דאם לעבען”), אנכי קבלתי עלי את המחלקה של ערי השדה, בידעי היטב את החיים בתחום המושב ברוסיא. יצרתי לי פיליטון קטן בשם “מה שנשמע, מה שנראה”, ואותו הייתי נותן שתים־שלש פעמים בשבוע. מלבד זה הייתי מפרסם לפעמים קרובות פיליטון גדול בשם “עניני הצבור”. את החומר לעבודה זו היתה המערכת ממציאה לי, בשלחה אלי את הפוסתה, את כל המכתבים שהיתה מקבלת מאת הערים והעירות. הייתי מקבל מכתבים לעשרות, חבילות חבילות, והייתי דוחה את קריאתם עד היום הראשון בשבוע. ביום ההוא הייתי קצת פנוי, מפני שרוב הבנקים סגורים, והייתי מקדיש שעת הבקר לעבודה ספרותית זו. וזה היה דרכי: הייתי שולח ידי אל חבילת המכתבים, מוציא ממנה שנים־שלשה, והם היו מספיקים, היו מחויבים להספיק לי חומר לאחד מן הפיליטונים, שהיו כמעט כלם בני ששים שורות לערך. וכך הייתי מכין חומר לכל ימות השבוע, ואם ידעתי כי עלי לנסוע בדרך רחוקה, למשך שנים־שלשה שבועות, אזי הייתי מכין פיליטונים לכל הזמן. ואותם המכתבים מערי המדינה, ואך במספר יותר גדול, היו ממציאים לי חומר בשביל הפיליטון “עניני הצבור”. חתימתי היתה: “אותו האיש” (“דער אייגענער”). מלבד זה פרסמתי בעתון זה רשימות וספורים שונים, שחתמתי אותם בשם “גוט מארגען”, ואפילו מאמרי פולמוס לפעמים. ובחוברות הירחון “החיים” הדפסתי גם דברי ספרות יותר רצינים: מאמר על הסופר מורדובצב, ו“אספות כלליות של היהודים”. בכלל הבטחתי למערכת העתון כאלף ומאתים שורות דפוס בחודש, ודרכי מאז היה למלא את הבטחותי למערכות.

העתון “דער פריינד” חנך את הקוראים ביהודית להתיחס אל מאורעות החיים ברצינות, בתשומת לב. העורך, הד"ר לוריא, הוא איש יודע חובה ואחריות, ושאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ההלצות והבדחנות, שהספרות ההמונית תמיד ניזונית מהן, פנו את מקומן לדברים של טעם, לעתונות ראויה לשמה. העתון היה חדור כלו, דבר המובן מאליו, רוח התחיה הלאומית, וכל השאיפות היפות הקשורות בה. מי שהיה תדיר אצל עתון זה וכדומה לו כבר היה מתקרב גם אל החיים הלאומיים, אל תקותנו הגדולה, גם אל הספרות העברית. אין זאת אומרת, שהיה העתון שכיר התנועה הציונית. לא העורך ולא עוזריו היו מן האנשים, הנמכרים לתנועה בלי פקפוק, בלי בקרת. היו ימים, והעתון התנגד לטכסיסי “מנהיגים”, למעשי המורשים של הציונות ברוסיא. “בדידי הוה עובדא”, אני בעצמי הייתי מן הקוראים תגר על דרכי המלחמה ומעשי המורשים הרוסים בימי אוגנדא, בהתאספם אז בחרקוב. את אחד הפרקים הבאים אקדיש למאורע זה, וירא הקורא וישפוט. העתון היה תמיד בלתי תלוי, אך תוכו היה רצוף אהבה לכל קדשי עמנו, למלחמת תחיתנו. והעבודה בעתון עממי זה היתה נותנת לי קורת־רוח, כי הלא על כן ידעתי, כי לא תפלה בלחש שפתי דובבות, לא אל מספר קטן של קוראים אני פונה, כי אם אל המונים־המונים אני מדבר. ואני זוכר בשביעת־רצון מיוחדת את אשר שמעתי פעם אחת, בלכתי לעת ערב באחד הרחובות ההומים בוילנא, ומוכר העתונים הכריז על סחורתו ויספר להעוברים, כי היום בגליון ישנו “דער אייגענער”, הפסידונים שלי. בנפש הסופר הולך ונוצר מצב־רוח מיוחד, אם הוא מכיר ויודע, כי ישנם המחכים לדבריו, כי לא אל במה ריקה אתה יוצא, כי עשרות אלפים קוראים את דבריך.

ואולם, מצד אחר, יכאב הלב לזכר הכחות והמרץ הנפשי, שהושקעו בכל העבודה הספרותית הזאת בשפת הגלות, שאין לה חלק לעולם הבא. הנה הצילו אנשים טובים את ירושתם הספרותית של שלום־עליכם ושל י"ל פרץ. מנדלי מוכר־ספרים דאג בעצמו לירושתו, ועוד הספיקה לו השעה לתרגם את כתביו לשפת עמו. גאוני הספרות לא ישָכחו לעולם, את פניניהם יחפרו ממטמונים. ואולם הן גם לנו, העובדים הרגילים, הבינונים, נפש חומדת ושאיפה שלא יִמַח שמנו, שלא יטאטאו את עקבות עמלנו, וכי נשאיר שם ושארית לדור יבוא. ואנחנו הלא יודעים, כי רק את אשר אנו שָׂמִים באוצר שפתנו העברית ישאר למשמרת אם מעט ואם הרבה זמן, תחת אשר לכל העבודה בשפות הגלות לא יהיה שֵם וזכר. מי יודע וכי זוכר היום את שמות הסופרים היהודים בשפות הזרות, מי יאסף אלי קובצים את ספוריהם, את יצירותיהם של אלה, שהיו דַבָּרי הספרות הגרמנית או הרוסית בקרב היהודים בארצותם בזמנם? ואם באנשי כשרונות מיוחדים כך – הסופרים העתונאים על אחת כמה וכמה! ואנחנו הלא גם כשרון המעשה השקענו, גם מוח ודם החסרנו והמעטנו, ובתם לבבנו עבדנו את עבודת העם להועיל לו!…

זאת תורת הגלות וזה אחד ממראותיה הנוראים. עשרות שנים יעבוד הסופר היהודי בשפת הארץ שבה הוא יושב, או בשפה, שבחר לו עמו בארץ גלותו ההיא, וכל שכר לא יהיה לפעולתו בעולם הבא. “אכן גם זה מוסר אלהים; אשר יתכחש האיש ללבבו”, והוא עובד עבודת עמו כל ימי חייו, והוא לא יֵדע, כי העבודה הזאת בחושך תכוסה. הלל צייטלין החי, דוד פרישמן המת; – האם יזכור אחד מכותבי תולדות ספרותנו את אשר קטרו במשך עשרות שנים על מזבחות השפה המדוברת? במות רבות היו להם, ומעליהן הורו, הוכיחו, ויש אשר הקהל הריע לעומתם, – אך כל זה לשעה, לדורָם, ולא לעולם הבא.


 

לב. מאורע אוגנדה.    🔗


בין הקטנות, שאני גונז לפעמים במגרות שלחני, נמצאת גלויה, שלוחה אלי משרלוטנבורג ביום 25 לינואר 1904, וזו לשונה:

“ברלין, קפה מונופול. מחאה (ההדגשה בגוף הכתב). מרדכי בן הלל הכהן לוחם מלחמת אוגנדה ומלחמת הדעספוטיזם של הרצל. בזה הוא מחלל את כבוד ציון ואת כבוד ההסתדרות האמתית (ההדגשה כנ"ל). והננו מוחים ואומרים שראוי הוא לל”ט מלקות. – ש. ברנפלד. ב. פייוועל. מ. בובער. בן־נתן. י. סאלאוויי. ראש המורדים אוסישקין".

כל הגלויה הזו כתובה בכתב ידו של מ. אוסישקין, והוא אשר נתן אותי ללוחם “מלחמת אוגנדה”, כלומר: לאיש הנכון להמיר את ארץ ישראל באוגנדה. ונמצאו אנשים, מצא לו אוסישקין בני מינו, שגם הם כתבו וחתמו, כי אנכי הנני שונא ציון, “לוחם מלחמת אוגנדה”. ואם יוצרים אגדה, ותשלח בדותא החוצה, אזי “נהרא נהרא ופשטיה”, ויחתום לך ברנפלד, ויחתמו גם פייבל ובובער, אשר בודאי לא קראו מעולם אף שורה אחת משלי, וגם אחד מן השוק, איזה סאלאוויי, בן משפחתו של אוסישקין, בא על החתום להעיד עלי, כי אני “מחלל את כבוד ציון”. מה זה ואיך זה קרה הדבר?

אוסישקין עוד טרם היה אז “מנהיג”. היה אחד המורשים הגליליים של ההסתדרות הציונית, כמהו כיתר חבריו. תפקידו של הד“ר כהן־ברנשטיין היה יותר אחראי, וגם ההתחרות עם הד”ר יחיאל צלינוב היתה לא קלה. המנהיג בחסד עליון היה איש אחר, ושמו תיאודור26 הרצל. אוסישקין היה מורשה הגליל של יקטרינוסלב. כד“ר ברוק בהומל; כהרב רבינוביץ בסאפאצקין. והתאסף הקונגרס הששי בלי נוכחותו של אוסישקין. הוא הלך אז לארץ ישראל. בארץ ישראל עבר במרכבת המשנה. המורים העברים (מספרם היה אז קטן) כרעו לפניו ברך27, והוא ארגן אותם לאגודה אחת, וגם נסה ליסד “הסתדרות” של התושבים היהודים. המושבה “זכרון יעקב” קראה רחוב אחד על שמו. ההסתדרות האריכה שבוע שלם חסר שנה; ואת שם הרחוב מהרו לשנות, אבל ההוד והתפארת נשארה ואוסישקין שב לארץ מולדתו, והרגיש כנפים לו. וגם זאת הרגיש, כי לבו או כסאו של המנהיג בה”א הידיעה נוע ינוע עתה. והוא יצא לקראת הרצל למלחמה.

בקונגרס הששי היה מאורע אוגנדה. הרצל ראה ונוכח, כי בקושטא קיר ברזל לפניו. כל עמלו, להטות את לב הממשלה התורכית, לתת ליהודים איזו זכיות שהן להתישבות רחבה, עולה בתהו. וברוסיא היה הפוגרום הקישינובי, וגלי היציאה התפשטו בכל הארץ, ומקום לקליטתם של היוצאים אין. והנה יצאה מאת הממשלה הבריטית הצעה אל הרצל, כי ילכו היהודים להתישב באוגנדה אשר באפריקא המזרחית, והשלטון האנגלי הבטיח זכיות רחבות, אזרחיות ומדיניות לכל היהודים המתישבים. הרצל חשב לחובה לעצמו להביא את דבר ההצעה לפני הקונגרס הציוני. “אין זו ציון – אמר הרצל – אבל תנאי ההגירה לארץ זו הם יותר טובים מאשר לארצות אחרות”. ולכן הציע הרצל, כי יבחר הקונגרס מלאכות וישלחה לתור את הארץ, אם טובה היא להתישבות. והצעה זו בדבר משלוח המלאכות נתקבלה מאת הקונגרס ברוב דעות. הממשלה הבריטית פנתה בהצעתה אל הרצל, כי כן גם הזמינה הממשלה ההיא אל המועצה בדבר הגירת היהודים מרוסיא לאנגליה, לא את אחר, כי אם את הרצל. הממשלה האנגלית, כפי הנראה, ידעה והכירה את ערך ההסתדרות הלאומית אשר יצר הרצל, וגם הכירה את ערכו של היוצר את הסתדרות זו. להממשלה הבריטית חוש ורגש להבין ולהכיר אנשים, וגם בשנת 1917 ידעה אל מי לפנות, ותבחר מבין המתנשאים למנהיגים את הטוב בעיניה, את חיים ויצמן, ולא את אחרים…

והנה בא אוסישקין והרים קול זועות: הרצל בגד בציון, והוא המירה באוגנדה! הרצל בודד בהסתדרות הציונית! מה קרא ויאת? הרוב של הקונגרס הציוני החליט לשלוח מלאכות לתור את אוגנדה ולראות אם טובה היא להתישבות. באלפיהם עברו יהודים להתישב בארגנטינה, ואיש לא מחה נגד זה, ולא קראו בוגדים לאלה אשר התעסקו בענין זה. והרצל ונורדוי וכל אומרי “הן” בקונגרס הצהירו ושבו והצהירו, כי אין הצעת אוגנדה באה במקום ציון, וכל מי אשר לו מוח בקדקדו הלא הבין ומבין, שאין חליפין תופסין במושג של מולדת וכי עם ישראל, כמו כל עם, לא יחליף ולא ימיר את ארצו ההיסטורית בארץ אחרת, באשר היא היסטורית, ארץ מולדתו, ארץ־ישראל. אבל אוסישקין בקעה מצא להתגדר בה. והקהיל קהלות, וכנס לחרקוב את מורשי הגלילות של ההסתדרות הציונית, והשתדל להשפיע עליהם ועל הקהל הרחב, כי יכירו את הרצל לבוגד בציון וכי יראו במעשיו עריצות, דיספוטיזם, ויקדישו עליו מלחמה.

ואנכי בעת ההיא כותב פיליטונים בעתון היהודי “דער פריינד”, ולא נשאתי פנים לגבורי חרקוב, והשמעתי את אשר בלבי עליהם. וזכיתי לאותה ה“גלויה”, אשר העתקתיה בראשית הפרק, וזכיתי להיות בין מחללי כבוד ציון וללוחם מלחמת אוגנדה. והנה את חלקי אני ומקומי בכבוד ציון לא אתן לאיש. לא רק28 לשלשת החתומים על הגלויה ראשונה אשר אף פעם לא עלו אל הארץ (פייבל בקר אמנם את ארץ ישראל בשנת תרפ"ה, בתור פקיד של קרן היסוד, מה שאינו עולה בחשבון), אך גם לזה, הקורא לעצמו “ראש המורדים”. בכל היחס לישוב ארץ ישראל, שהוא הוא “כבוד ציון”, בין “ראש המורדים” ובין כותב הטורים האלה, שעליו נגזרה גזרת “מלקות” – מרחק אחד, שמעולם לא אוותר עליו. שכח האדון “ראש המורדים”, שהוא עלה לארץ ישראל כאחד מהמון “גרי האריות”, אחר שרעדה תחתם מולדת הגולה, תחת אשר אנכי, “המחלל כבוד ציון”, שברתי בעצם ידי את גאון חיי וכל כבודי בגולה ועברתי אני וביתי להיות בבוני הישוב בארץ אבות. “ראש המורדים” הלך לארץ ישראל דורך על שושנים ומשרת מיניסטר, ראש ועד הצירים מוכנה לו, ואני, “המחלל כבוד ציון”, הלכתי צנוע, והחלפתי חיי עושר וכבוד במולדת בחיים פשוטים בתכלית הפשטות, כאחד המתישבים בארץ ישראל. ועלי ועל ביתי לא העיק ביותר גם עול המלכות הרשעה, והיו לי זכיות מיוחדות שיכולתי להשתמש כהן. אינני מתפאר בזה, בפרט אחרי אשר האלהים רצה את קרבנותי, וישלם לי הרבה טובה, ויתן אותי ואת ילדי אזרחים בארץ ציון. אבל אם האיש נותן את לבו כשופט מרומים, והוא מניף שוט להלקות ארבעים חסר אחת את כל אשר לא יתן את צוארו בעול מרכבת־הכבוד שלו, – אני חושב חובה לעצמי, למען האמת הפשוטה, להשיב לי את צדקתי ולאמר למשופטי: אל תשלחו יד, אל תִשְפטו פן תִשָפֵטו!"

לאט לך, אדוני “ראש המורדים”. יקרים לי מרצך ועבודתך לעורר את בני נעורינו מיום עמדך על דעתך, להעיר ולעורר בהם אהבה לעמם ולכל קדשיו. חביבה עלי עבודתך בגאולת הארץ, וחלקך בעולם תחיתנו הגון מאד. כבד אכבדך תמיד, ואהבת עולם אהבתיך. אבל – דע את מקומך, ואת מקומו של הרצל לא יכולת מעולם לקחת. ישנם כתרים, שהקדוש־ברוך־הוא קושר אותם לבחיריו. הרצל היה מנהיג “בחסד עליון”, ואסור היה לך להזכיר בשם דיספוטיזם בנשאך את הרצל על שפתיך. וזה הדבר, אשר בעבורו נתתי גם אני את ידי אל הלוחמים בך. אתה ידעת, כי אין הרצל בוגד בציון, – ובכל זאת אסרת את המלחמה נגדו, והאמנם חשבת בלבבך כי אנשים כמונו יצאו בצבאותיך?!

וביחסי אני אל כל ענין אוגנדה היה עוד גורם אחד, פסיחולוגי כלו, אשר אולי גם לא יצלח בידי לבארו כמו. הבה אנסה. הטורים האלה הם זכרונותי, תולדותי, חשבון־נפשי, והדברים צריכים כאן להֵאָמר, כפתגם הרומאי: Pro domo sua. האדם צריך להצטדק.

אין אני “פלשתינאי” שלאחר הפוגרומים של ראשית שנות השמונים למאה העברה, ואינני מן “הציונים” שנולדו בבזיליאה. בימי עלומי הייתי “משכיל”, והספרות העברית של המשכילים לא ידעה מאומה על דבר התחיה הלאומית, ורעיון תחיתנו לא בא גם בקהל לנו. האידיאל היה: “נהיה ככל הגוים”, הטמיעה, ההתבוללות בקרב העמים, וכל עמל המשכילים היה להשכיח את רעיון התחיה, למחוק כל זכר לציון ולתקותה. פרץ סמולנסקין היה הראשון בספרות ההשכלה, אשר מרד בהנחה זו של המשכילים. לכל הפחות, בשבילי אני היה סמולנסקין הראשון, אשר קרא לשוב אל רעיון התחיה הלאומית. כחמשים שנה עברו למן היום אשר קראתי בפתח־דבר של “השחר” את דברי סמולנסקין: “לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה, כי עוד יבוא יום ותשוב המלוכה לעם ישראל”, והדברים נצבים לפני בדמותם ובצלמם, כמו קראתי אותם אך היום הזה. הדברים האלה השיבו לי את ששוני, את אבֵדתי הגדולה שאבדה לי בהתמכרי לתורת ההשכלה. ומני אז שבתי לחיות את חיי כאחד מבני עמי, מקוה לתחית עמי וארצי, מאמין בזה כבימים קדמונים, טרם באה ההשכלה וכפתה עלי כגגית את הכפירה בתקות ישראל. עבודת המתקנים הגרמנים, אשר מחקו את ציון וירושלים ממדורי התפלה, היתה לי תועבה, מעל ומרד בעמנו, וכל עצמותי אמרו להם: בוגדים אתם לעמכם. זכר ציון וירושלים היה יקר לי ככל חזון למועד הקרוב, ככל תוחלת אשר מהרה תבוא. מאמרי ב“הצפירה”, שלפני כחמשים שנה, אשר בהם גוננתי על הרי"מ פינס ונלחמתי עם הרבנית מבריסק ועם כל חבר הקנאים, היו מלאים אש וגפרית, יען וביען ירושלם היתה קרובה ללבבי מאד, ובה ראיתי חזון העתיד הקרוב של עמי. עבודתי הספרותית בעתונות העברית־רוסית לא היתה בנגוד לדעותי הלאומיות, ולא מקרה היה, כי הייתי מפרסם ברוסית “מכתבים מפלשתינה”, שהייתי מחברם על פי הידיעות שהיו ממציאים לי מירושלם. התנועה הפלשתינאית, שהתעוררה לרגלי ההגירה ההמונית מרוסיה אחר הפוגרומים, מצאה בי את אחד מחסידיה הנלהבים והמסורים. מחני היה תמיד באשר היה מורם ומתנוסס דגל ציון, וכל התנועה הלאומית היתה מהרהורי לבי.

אבל – דאבה לבי לראות, כי רק מעטים נוהים אחרינו, וההמונים הרבים שטים מעלינו, הולכים להם לאמריקה. דלים וריקים היינו עומדים. נערים, בטלנים, דלי מעש, – אלה היו ההולכים עמנו, נמשכים אחרינו בלי חפץ, בלי כח. למאות היו בני ביל"ו, והלכו מהם רק עשרות. היינו ששים ושמחים לקראת כל סטודנט נסחף אל מחננו, לקראת כל בעל בעמיו ההוגה חבה לנו. הרעיון הגדול של תחית עמנו היה לדבר של “חבה”, “חובבי ציון” היה שֵם הדוגלים במשאת־נפש זו, וכל העבודה היתה פעוטה, חורת־פנים, חסרת־דם. הרעיון הגדול, שמלוא כל חיי עמנו היה צריך להיות כבודו, מצא אנשים קטנים, גמדים, אשר אך זרת גבהם מיתר העם. והם מיסדים מושבה ד' על ד', עוד מושבה כזו, אחת ואחת, אחת ושתים, מתקבצים אנשים לעשרות, דנים ומתנגחים זה עם זה על כל קטנות דמוחין. אפילו שאלה בדבר “שמיטה” מתעוררת. ושואלין ודורשין אם עלובה זו של חבת ציון מותרת או אסורה. ובאודיסה יושבים אנשים טובים ונכבדים ומעמידים פנים רצינים בשעה שהם דנים על דבר עֵז או סוכת נוטר במושבה. האם זו היא “תחיה”, או ככה ישוב עם לחיות? הן גמדים אנו כלנו, אכן חציר העם…

והנה… מן המערב הגיח הרצל. הלז צועה ברב כח. הוא שלח דברו, וקולו כקול הרעם בגלגל. הוא בז לקטנות. את החבה המלטפת, את המשחק באהבים הוא קורא בשם “ציונות”, ופירושה לרכוש לעם ישראל מולדת בארצו. עורך השבועון הרוסי־עברי “”רזסוויט“, המנוח יעקב רוזנפלד, שאותו משכנו בזמננו אל תוך התנועה הפלשתינאית, התאונן לפני במכתבו, בשנת תרמ”ב, כי בכל מקום אשר עבר ראה אך איזו גימנזיסטים צעירים מתהללים ומתעסקים בחבת־ציון. והנה בא הרצל והוציא את כל התנועה אל תוך העולם הגדול, ויעש לה פומבי ופרסום אשר כמוהם לא ידעה התנועה, לא ידעה האומה העברית מאז היותה. הרעיון הציוני, רעיון תחית עם ישראל, רכש לו לבבות לרבבות, ואל תחת הדגל תכלת ולבן נוהרים ומתיצבים גדולי האומה ומיטב בניה.

ועוברות שנים אחדות, אך שנים אחדות. ואחד היושבים ראשונה בממלכה האדירה בעולם, מלכות בריטניה הגדולה, מציע לפני הד“ר הרצל, מנהיג העם העברי, מדינה מיוחדת ליהודים להתישב עליה וליסד שם ממלכה. מה מלמדנו זה? זה מלמדנו, כי הרעיון של תחית עם ישראל, אשר לפני ארבעים שנה כפרו בו כל החוגים הנאורים של האומה היהודית, ואשר אך לפני שלשים שנה מצא לו מסלות צרות ועקלקלות בלבות צעירים מתי מספר, ואשר כמו להגשימו נסו בעלי הזיה, מאות אנשים, ליסד מושבות זקוקות לתמיכת נדיב ובעלי צדקה – כי בצדקת הרעיון של תחית עם ישראל והכשרתו להיות שליט בחייו, מודה ומכיר היום צ’מברלין, שר המושבות של מלכות בריטניה. מי בעולם מומחה יותר גדול במתן תעודת בגרות לעם נודד להכשרתו המדינית, מן הממשלה האנגלית? ותעודת בגרות כזו השיג וקבל עם ישראל ביום שהציע צ’מברלין את אוגנדה להד”ר הרצל.

זו היתה הרגשתי אני ביום ההוא, כאשר נודע לי בויסבדן בדבר הצעת אוגנדה. זה כבר לא גימנזיסט, לא סטודנט־בילוא"י, לא דוקטור מחוסר פרקטיקה שנצטרף אלינו. זה לא “אהלי משה” ואגודת “חובבי ציון”, ואפילו לא המשרד של הועד האודיסאי. שמעו, שמעו! הס כל בשר, כי נעורה אנגליה הגדולה, שלטת כל הארץ, והיא המכירה ביכלתו ובכשרונו של העם העברי לשוב לתחיה. היא מציעה את אוגנדה. לא נכבד פה המקום, שֵם הארץ. גדולה ונכבדה מאד העובדא ההיסטורית, הרגע הגדול, – והוא בא.

ואנכי, אשר חייתי את חיי התנועה הלאומית כל הזמן מיום עמדי עליה עד אשר באתי עד הלום, – חשתי בלבי את כל אשר קרה ונשאתי מרום עיני, וברכתי ברכת שהחיינו. בשבילי היתה נכבדה ההודאה בצדקת הרעיון הלאומי, בהכשרת עמי, ההודאה מצד בר־סמכא ממדרגה שאין למעלה הימנה כממשלה האנגלית. ואני הייתי בטוח, כי זו אשר היום אמרה: אוגנדה, תשוב ותאמר באחד הימים גם ארץ ישראל. זו היתה אמונתי, והיא לא כזבה. לא תכזב גם בעתיד. ואל כל אלה אשר לא הרגישו כמוני את כל גודל התמורה, אשר לא חיו כמוני את כל התהפוכות של התנועה, אשר לא חשו את המכאובים בלכת התנועה ארחות עקלקלות, – שלחתי חִצי מהתלות. הצעת צ’מברלין היתה צריכה להביא בהכרח להכרזת בלפור. וכך היה. כך דרכה של ההיסטוריה.



 

לג. ויטה וכח ממשלתו.    🔗


השתתפותי בעתון הרוסי למסחר ותעשיה נעשתה קבועה, וכאשר הייתי בא לבקר, לרגלי עסקים שונים, את עיר הבירה הייתי יוצא ונכנס אל מערכת העתון, והייתי תמיד אורח רצוי של העורך ועוזריו הראשיים. העתון היה של הממשלה, העורך והעוזרים הקבועים היו כפקידים של המלכות, של וזרת הכספים, ובשביל זה נתנה המערכת ערך מיוחד לסופר מן האזרחים, בלתי פקיד, אדם מעולם המסחר והתעשיה, ואשר גם עט סופרים לו. גם העורך וסגנו, וגם העוזרים האחראים היו מבלים שעות בשיחה עמדי, שיחת חברים, על דא ועל הא. ועד כמה היתה מערכת זו בעלת משקל יכולה להעיד עובדא זו, כי שנים מקרב העורכים בזמני עלו למעלת סגני מיניסטרים, הלא הם: מיכאל פיודרוב ופאול מילר. וגם מבין העוזרים הקבועים עלו לגדולה וקבלו משרות שונות אחראיות בממשלה.

מתוך השיחות הרבות ומן היחסים הקרובים, שהיו לי עם אנשי המערכת, נקבעה אצלי צורה מלאה של וזרת הכספים בימי ממשלת ויטה בוזרה זו. והצורה היתה מלאת ענין, שכמדומני איש לא עמד על מהותה. ואם כי אין בענין זה דבר וקשר אל עצמי ובשרי ואל תולדותי, בכל זאת הנני רושם את אשר הרגשתי אני מתוך התבוננות אל פעולות הוזרה הכספית בימי ויטה, כי זו היא תורה שלמה ופרק מענין בדברי ימי השחרור של רוסיא המדינה.

כידוע עלה ויטה לגדולה, להיות מיניסטר הכספים, בפעם אחת. הוא היה מנהל מסלת־ברזל דרומית־מערבית, ומן המשרד הזה עלה להיות שר הכספים במדינה האדירה. זה היה בימי הצר השליט לבדו אלכסנדר השלישי ונשאר במשרה זו גם לאחר שניקולי השני ירש את כסא המלוכה. ובכן לא יצא ויטה מתוך חוג הפקידים, כי אם מבין האזרחים. על פי דעותיו ומצבו בחברה לא היה ויטה מְשַמר, ימני, אדוק. גם באמונה לא היה אדוק יותר מדאי. אין כל ספק כי המשטר הממלכתי של שני הצארים, האב והבן, לא היה לפי רוחו, והוא גם הכיר וידע, עד כמה המשטר הנסוג־אחור הזה מזיק למצבה הכלכלי של המדינה, עד כמה זה מפריע בעד התפתחותה הכספית, שבשבילה נקרא הוא אל העבודה הממלכתית. אבל גם זאת ידע והכיר ויטה, כי לא אלכסנדר השלישי ואחריו ניקולי השני הם האנשים, אשר יטו אזן לתקונים יסודיים בהנהגת המלוכה. התמנותו למיניסטר היתה מקרית, דבר היוצא מן הרגיל. המצב הכלכלי של המדינה היה ברע, והסכים המלך למסור את עניני הכספים לידי מומחה, – ונפל הגורל עליו. והוא היה בודד, כי יתר המיניסטרים ושרי החצר כלם היו מאלה אשר ידעו למצוא חן וחסד בעיני האנשים הנחוצים, ומכל מחשבת תקונים בממלכה, ובכלל “מדעות נפסדות”, היו רחוקים ומתרחקים. ולכן ראה ויטה ונוכח, כי עליו לדרוך לבדו במסלת התקונים אשר בלעדיהם קשה היה לנהל גם את כבודת האקונומיקה של הממלכה. ובאין לאל ידו להכניס את התקונים הדרושים במחלקות הממשלה, שאינן תחת פקודתו, הלך ויטה ויסד לו על יד הוזרה הכספית שלו מוסדות שונים, שבמובן ידוע מלאו הם את מקום הוזרות האחרות, אך ברוח התקונים הממלכתיים שמצא לנחוץ להכניס בהם. באופן זה נכללו בוזרת הכספים מכונים רבים, שבאמת היו, בזעיר אנפין, וזרות־ממלכה עם הפונקציות הממלכתיות, אך היו נכנעות אך ורק למיניסטר הכספים, נשמעות לו. ואם תצרפו לזה, כי הוא היה קובע בשביל המכונים אשר יצר תקציבים גדולים, ואל העבודה בהם היה מזמין משמנם ומסלתם של המלומדים והמומחים, ואת שכרם היה קוצב ביד מלאה, – אז תבינו את כל הערך אשר תפסו המוסדות שלו בחיי הממלכה. ואין פלא, כי באחד הימים הרגישו מתנגדיו, המשמרים הקיצונים, והמון מקנאיו בכל “הסכנה” הכרוכה בעבודתו, והשפיעו על ניקולי השני להרחיקו ולפטרו.

המצודה היותר מבוצרה בסדרי הממשלה הצארית היתה וזרת ההשכלה. מכל משמר שמרו על בתי הספר לבל יחדרו אליהם קוי אור, ובשבע עינים השגיחו עליהם, החל מבתי־הספר העממים, ביחוד גברה ההשגחה על בתי הספר התיכוניים, הגבילו את זכיות בתיה"ס הריאליים, ועל תלמידי בתי הספר העליונים הביטו כעל מקומות התורפה. בכברה הניעו את הלמודים ואת ספרי הלמוד ואת המורים ואת התלמידים, והצרו מאד את צעדיהם. היו חוגים שונים מקרב האזרחים, שנחשבו לבלתי מרוצים לבקר את בתי הספר התיכונים, וליהודים הנהיגו אחוזים ידועים, מועטים מאד. והנה הוזרה הכספית של ויטה יסדה שורה שלמה של בתי־ספר: נמוכים, בינונים, גבוהים. שמותיהם היו: מחלקות מסחריות, בתי־ספר מסחריים, פוליטכניקאים. ובכל בתי החנוך האלה הָעמדו הלמודים במדרגה הרבה יותר גבוהה מכל מוסדות החנוך אשר לוזרת ההשכלה, הן מבחינת המקצועים ואופני ההוראה, והן מצד היחס של השלטון אליהם. דלתות בתי החנוך האלה היו פתוחות לרוחה לכל אזרחי הארץ, וגם ליהודים הוסרו כל האחוזים, וזכיותיהם של הגומרים את למודיהם היו גדולות. כל הגומר בית־ספר מסחרי היה נעשה לאזרח נכבד, וכעבור עשר שנים והוא מתעסק במקצוע של מסחר ותעשיה עולה למעלת אזרח נכבד לדורותיו. והיו לבתי הספר למסחר ועדים־מפקחים, שחבריהם היו נבחרים מסוחרי המקום ומבין ההורים, כלומר מבין האזרחים, מה שלא יכלו בשום אופן להשיג בתי־הספר של וזרת ההשכלה, מה שהיה נחשב לפריצת־גדר בעיני פקידיה. את הפוליטכניקומים של וזרת הכספים הציב ויטה על רגלים בטוחות, עם כל הנוחיות לתלמידים ולפרופיסורים, וביד רחבה סודרו המכונות ובתי העבודה למקצעות המדע בהם. וילדי האזרחים נהרו בהמוניהם אל בתי הספר האלה, והיה כקוץ מונד בעיני וזרת ההשכלה המשמרת, שהיתה קשורה בכבלי ברזל של חשדים וגזרות ומחשבות מרד, וגם קצוצה תמיד בתקציביה.

על מחשבות המרד של האזרחים ברוסיא המדינה שמרה הוזרה לענינים הפנימיים. זה היה תפקידה, והמשטרה הגלויה והחשאית היו לפקודתה. נושאי הדעות “הנפסדות” היו בתי־החרושת, במקום שהיו מרוכזים המונים רבים של פועלים, וגם הסוחרים, משלמי המסים הכבדים, המתיחסים תמיד באי־אמון ובבקרת אל השלטון ואל מעשיו. והיתה המשטרה משגחת בעינא פקיחא על הנעשה בין כתלי בתי המלאכה והחרושת, והיתה מתערבת בשאלות היחסים שבין הפועלים ובין נותני העבודה. והמשטרה ידעה רק דרך אחת: להצדיק את התקיף ולשום בסד את רגלי החלשים. ועל האזרחים שמרה מכל משמר הצנזורה של הדפוס, שלא יפרסמו דברים מכל הנעשה בארץ, בפנים המדינה או מחוצה לה, מה שיוכל “להזיק” במובן הפוליטי. מה עשה ויטה? הלך ויסד מטעם וזרת הכספים פקוח על בתי־החרושת, ופקודה היתה אל המשטרה, כי בכל הענינים של בתי־ החרושת והשייך לכל הנעשה שם, השלטון המלא הוא בידי האינספקטור לפבריקאות, והמשטרה הרגילה עומדת לפקודתו. על כל מקרה בבתי המלאכה והחרושת להודיע ולפנות רק אל המפקח לחרושת המעשה, הוא השופט, המתוך והמפשר, והוא קורא את המשטרה, אם הוא רואה צורך בזה. וכן היו רחבות זכיות המפקחים על המסים בערים, שהיתה המשטרה וכל סוכניה נתונים לפקודתם.

ובמה שנוגע להשגחה על האזרחים, שלא יכשלו חלילה על ידי ידיעות וחדשות בלתי כשרות והוזרה של הענינים הפנימים החזיקה פלוגה שלמה של צנזורים, גם בזה נעשה על ידי וזרת ויטה מעשה רב. הסוכנות הטלגרפית היחידה, שהיא היתה מפרנסת את העתונים הרוסים בידיעות מקרב הארץ פנימה ומחוצה לה, היתה ברשות הממשלה, בוזרת הפנים, ונקראה “הסוכנות הצפונית”. והנה יסדה וזרת הכספים עוד סוכנות תלגרפית אחת, על יד העתון למסחר ולתעשיה, בשם “סוכנות פטרבורגית”. זכיותיה של סוכנות זו היו גדולות ורחבות. אני הייתי הסופר של הסוכנות הזו, ויכול אני להודיע פרטים רבים בנוגע לאופי שלה. לסופרי הסוכנות היתה שפת־סתרים, שרק הסופרים והסוכנות ידעוה, ופקודה נתנה לכל תחנות הטלגרף בכל המדינה לקבל מאת סופר הסוכנות, כפי התעודה שהוא מראה, תלגרמות באותות ובסימנים, מבלי לשאול ממנו את פירושן. פעם אמר לי שר הפלך במחוז מוהילוב, ואמר לא בלי מרירות, – כי הנה לך, אזרח פשוט, הזכות לשלוח תלגרמות חשאיות מכל מקום שאתה נמצא שם, בעת שלי הזכות הזו מוגבלת בתחומי הפלך שאני מושל בו. כשהיו השביתות במסלות הברזל, באוקטובר 1905, היו פונים אלי ועדי השביתה בהומל, כי אודיע אנכי למנהיגיהם בפטרבורג כל אשר היה להם לדעת ממהלך השביתות, יען וביען שהתלגרף הרגיל היה מעכב את מברקיהם מבלי למסור אותם לתעודתם. את הטלגרמות הייתי שולח למערכת הסוכנות בשפתנו המותנה, והמערכת היתה מוסרת את הידיעות להזקוקים להן. כל התלגרמות היו נשלחות תמיד תכופות ובחצי המחיר, כי כן היתה הפקודה. והמערכת של הסוכנות נתנה לי הוראות מיוחדות, לבכר את המאורעות הפוליטיים על מקרי אזרח רגילים, ולהסוכנות הפטרבורגית היה כוון אחד בכל הידיעות שהיתה מפרסמת בקהל.

ואל וזרת המסלות נכנסה הוזרה הכספית של ויטה סחור־סחור, אבל מקומה ועמדתה שם היו איתן. היתה בוזרת הכספים מחלקה מיוחדת למסלות הברזל, שבאמת בה היו נחתכים כל הענינים, הנוגעים לבנין מסלות וגם במה שהיה שייך לכלכלתם. בלי חות־דעת של מחלקת מסלות הברזל של הוזרה הכספית לא היתה יכולה הוזרה של המסלות להחליט כלום. ואולם ערך מיוחד היה לועד מיוחד, שנוסד על יד הוזרה הכספית, ועד התעריפים. כל עיקרי המשק של מסלות הברזל קשורים בתעריפים של העברת סחורה במסלות הברזל. קביעת התעריפים תלויה בהשקפת המדינה על הערך של הסחורות, הנעברות במסלת־ברזל זו או אחרת, עד כמה העברת סחורה זו רצויה ומועילה למשק המדיני הכללי. פקידי וזרת המסלות הם ברובם מהנדסים, והם יכולים להיות מומחים לשאלות תכניות של בנין המסלות ועבודתן, אבל הצד הכלכלי־המדיני שבכל מסלה אינו ענין בשבילם, וכל השאלות הכלכליות היו עולות לועד התעריפים ונפתרות שם. והנהיג ויטה עוד דבר חדש, שלא היה ברוסיא לשום וזרה אחרת. המחלקה למסלות־הברזל והועד לתעריפים היו מזמינים אספות של מומחים מבין העסקנים האזרחים, סוחרים ואנשי בורסה, לדון על כל השאלות המתעוררות במחלקה. זו היתה “מינות” פוליטית גבורה בעיני היושבים ראשונה במלכות, כי הלא ריח קונסטיטוציה חלילה היה נודף מכל זה. אבל בין כה וכה, היתה הוזרה הכספית נכנסת לתוך רשותה של וזרת המסלות, ועושה שם דברים רבים על דעת עצמה.

הימיה הממלכתית של המדינה הרוסית היתה סוגרת ומסוגרת בתוך חוג נסיכים ורמי המעלה, מבלי שהיה בן־אדם רגיל יכול לחדור לתוכו. בראש הימיה היה עומד עפ“י הרוב אחד מן הנסיכים הגדולים, מבית המלך, וזה היה די כדי לשפוט על ה”סדרים" שהיו נהוגים בוזרה זו. הדברים הגיעו לידי כך, כי עוד במלחמת רוסיא עם תורכיה ראה הקהל צורך בדבר ליסד צי מתנדב, אולי תהיה אפשרות להביא סדרים רצוים, לכל הפחות, בחלק זה של הימיה הלאומית. והנה ויטה שם לבו גם אל התורפה הזו במשק הממלכתי, ויסד צי מסחרי. אניותיו של הצי המסחרי היו בנויות באופן כזה, שאפשר היה להפוך אותן גם לאניות מלחמה בשעת הצורך, ולהנהלת הצי הזה לא היה שום מגע ומשא עם הימיה, עם וזרת הים. בכל העבודה הזו של ויטה היו מעשי להטים, כי לא על נקלה אפשר היה לנסות דבר ברוסיא הצארית, במקום שהיה הפרוץ מרובה מאד והרקבון מלא את כל מקצעות הממלכה.

וגם אל וזרת החוץ שלח ויטה את ידו. המשק הכספי של הממלכה הלא היה כלו תלוי במצבו של הרובל הרוסי בבורסאות חוץ, והון חו“ל היה השאור שבעיסת החרושת הרוסית, ביחוד החרושת הכבדה, ומי כרוסיא המדינה היתה תלויה בכסף חו”ל. והיה צורך בדבר למנות סוכנים לעניני פיננסים בבירות של הממלכות הגדולות, והסוכנים היו מקרב הפקידים, שבחר בהם ויטה ויתן את אמונו המוחלט בהם. טימירזיוב, שהיה סוכן פיננסי בברלין, נמנה בהמשך הזמן למיניסטר למסחר, וגם פאול מילר היה סוכן פיננסי. הסוכנים האלה לא היו נכנעים לוזרת הענינים החצוניים, והיו רק פקידי וזרת הכספים, שהצירות היתה מוכרחה לשמש אותם, לתת בידם את כל האמצעים שלהם במדינות החוץ שהם יושבים בה. ומפני שוזרת הכספים היתה בוחרת פקידים בעלי כשרון, בעת שהצירים היו תמיד מן הנושאים חן בעיני אנשי חצר המלכות, פקידי פרוטקציות, לכן היתה גם השפעתם של הסוכנים מרובה וניכרת בבירות החוץ. ועוד דבר אחד: הצירות היא מכונה, המתנועעת על גלגליה כפי הקצבה והסדר המקובל מקדמת דנא, והסכומים אשר לפקודתה קצובים וקבועים ומאושרים מאת הוזרה בפטרבורג, תחת אשר ויטה היה רגיל לתת חופש ידוע לסוכניו הנאמנים עליו, ולהם היו קרנות מיוחדות לתעמולה בדבר הפוליטיקה הפיננסית של הממשלה, ולרגלי זה היו הסוכנים רוכשים להם יחסים קרובים אל ספירות שונות במקום מגורתם. והסוכנים היו מוסרים את ידיעותיהם אל ויטה, והלז היה עושה מכל אלה מטעמים ומגישם אל המלך בזמן הרצאותיו לפניו. ואם אחר זה היה בא שר החיצון ומרצה לפני המלך אפס קצהו מן המאורע באיזה חצר המלכות שבחו"ל, היה המלך מניע בידו: “כבר שמעתי יותר מזה מפי סרגיי יוליוויטש”, כלומר מאת ויטה.

כך רכז ויטה בוזרת הכספים כמעט את כל חוטי הממלכה, ובכל אשר יכול השתדל להשכין מיפיפיתו של מערב אירופא. ולא על חנם פחדו ממנו כל השרים המשמרים, וגם הפחידו את ניקולי השני ויתנו את ויטה לחותר מחתרת תחת שלטון המלוכה, עד אשר שלח אותו ויפטרהו מהיות וזיר הכספים. זה לא היה פחד שוא. ויום השבעה עשר לאוקטובר 1905 הוכיח.



 

לד. דבר אגודת־סופרים.    🔗


בן עם־קשה־עורף אנכי, ואם אני מקוה לברכה מתוצאות רעיון המנקר במוחי וקבוע בלבבי, אז לא אסוג אחור אף אם פעם ופעמים לא יצלח בידי להוציאו לפעולה. אני מוסיף לנסות, אולי… וזה הוא לי גם עם הרעיון של יסוד “אגודת סופרים”, אשר החלותי לטפל בו באספת הציונים במינסק, כידוע לקוראי דברי. לא עלה לי הנסיון עם המורשים הגליליים, – והנה נסיתי דבר אל הסופרים לאסוף אותם לבזיליאה לימי הקונגרס הציוני הששי.

ביד העתונים העברים שלחתי את דברי אל הסופרים העברים, אשר נתנו את ידם אל האגודה וכן אל כל החפצים להשתתף ביסודה, כי יבאו לבזיליאה, ושם יהיה על האספה לשמוע את הרצאתי על עבודת ההכנה, לדון על סעיפי התקנות ולקבוע אותם, להחליט בדבר אשור האגודה כחק ולבחור ועד מנהל לה. קראתי את האספה, אבל פתאום נחליתי אני, והרופאים פקדו עלי לבלי ללכת לבזל, וכל עבודת־צבור היתה עצורה לי עד אשר ינוח סדר עצבי ומחלת לבי תעבור. הסופר ראובן בריינין ישב עמדי כל ימי הקיץ ההוא במרינבד, והוא ידע כי חולה הייתי, ובקשתי גם אותו במכתב, כי יהיה לי לפה אל חברינו הסופרים בהתאספם בבזל, וכי ישתדלו שם לגמור את יסודה של האגודה.

והאספה נהיתה. גיסי ש. פבזנר (שמואל בן נתן) מסר לפני האספה דין־וחשבון של הכספים, שבאו לידי לטובת האגודה, והחליטו להביא שנויים בתוכן התקנות אשר הצעתי באספת מינסק. אספת הסופרים בבזל בחרו בועד בן ששה חברים ואני שביעי להם. ששת החברים היו כלם מן הסופרים, שישבו אז בוארשוי, הלא הם: גורדון ש“ל, ליודויפול א”ל, סוקולוב נ., פרישמן ד., שלקוביץ א. (בן אביגדור), רבינוביץ ש“פ. אנכי שמחתי על הבחירות וכל המקום שבחרו, והשתמשתי בהזדמנות הראשונה לבוא לוארשוי לגמור עם החברים את אשר הטילה האספה על הועד. באתי לוארשוי פעם ועוד פעם, אבל אין שלום אמת בין החברים הסופרים, ולא מצאה ידי להשפיע עליהם כי יועדו. ימים רבים לא הספיקה השעה ביד החברים לעבד את תוכן התקנות ולהתאימן לפי חפץ כלם. כתבתי ודרשתי וחזרתי וכתבתי אל החברים כי ימלאו את אשר הטילו עליהם, ולא נעניתי. בראשית החורף נסעתי לכתחילה לוארשוי עוד הפעם, והודעתי את החברים מראש את יום בואי, וגם פרסמתי את הדבר בעתונים העברים. סוף סוף התאספה הועדה בביתו של הר”ן סוקולוב, ובמשך שעות אחדות עברנו על תוכן התקנות שהצעתי, והכנסנו את התקונים שמצאנו לנחוץ, גם באנו לידי החלטות ידועות לכונן את האגודה ולהמציא לה הרמנא ורשותא מאת הרשות. הבאתי אז לוארשוי את קופת האגודה שהיתה אז בידי, כסף מזומן סך רובלים 450 וקופיקות 45, והצעתי29 את הכסף לפני חברי הועד ובקשתי מלפניהם כי ימנו גזבר אחר במקומי. צריך להעיר כי אחרי אספת בזל לא היתה לי רשות מוסרית להשתדל ולעשות איזה דבר לבדי, מבלעדי החלטת הועד הוארשאי, וכל עוד לא החליטו בדבר התקנות. ועתה, כאשר נתקבלו החלטות ונקבעו התקנות, היה על הועד הנבחר להמשיך את התעמולה ולאסוף את הכסף הנחוץ ליסוד האגודה. לראש הועד בחרנו את הר“ן סוקולוב ואת בן־אביגדור ז”ל למזכיר, והם הבטיחו לי להמציא לידי את כל החומר (הפרטוקול ונוסחא של התקנות) במשך חודש ימים, ועד העת ההיא בקשו ממני להוסיף להחזיק את הקופה תחת ידי. אנכי נעתרתי לזה, ואך הָעֵד העידותי בחברי, כי אם יוסיפו עוד לדחות את העבודה, אז אחדל גם אני ממעשי האגודה, ואת הכסף אשר אספתי לטובת יסודה אביא לקופת “חברת מרבי השכלה” והיה שם למשמרת עד אשר יקומו לסופרינו גואלים יותר חרוצים ממנו.

עבר חודש, עברו חדשים רבים, – והחברים בוארשוי אינם ממלאים את אשר הבטיחו לי. היתה אז במדינת רוסיא תנועת השחרור האזרחי, ואנחנו היהודים הסתבכנו כלנו בתנועה האדירה הזו, שבראש ובראשונה היתה צריכה לשום קץ גם לכל ההגבלות החוקיות נגדנו, שקוינו לזכיות אזרחיות בלי הבדל בין עם לעם. במצבנו אז היו האנשים בזים לקטנות כאלה, כמו איזו אגודה של סופרים עברים, והייתי כמטריד וכטרחן בעיני חברי הועד, בהזכירי להם על החובה שקבלו עליהם באספת בזיליא. מי שם לב לתסרוקת, אם כל הראש עליך כגלגל. אבל אנכי הייתי בשלי, לי היה יקר דבר האגודה, ולא נתתי מנוח לראש הועד שלנו, להר“ן סוקולוב. משפט הפוגרום בהומל, נמשך חדשים שלמים, ואחדים מעסקני הצבור בפטרבורג השתתפו במשפט צבורי זה, והיו קרובים אלי, ומהם הבטיחו לי להכניס את אגודת הסופרים אל תוך המסגרת של חברת “מרבי השכלה”, כמו שהיו רגילים אז לסדר ענינים מדעיים שונים תחת השלט של החברה הזאת. ובעת ההיא כבר היתה האינטליגנציה היהודית שלטת בעיר הבירה במוסדות הצבור הכלליים, והעסקנים לבתי ה”אדירים" מולדת גינצבורג30 ופוליאקוב היו רק למראה וההשפעה המכרעת ניטלה מהם. לקחתי דברים בענין אגודת הסופרים עם העסקן המשפטי הנודע מר וינבר, וגם הוא מצא שאין דרך אחרת למצוא אִשור לה מבלעדי השלט של מרבי השכלה.

אבל תנועת השחרור הלכה מחיל אל חיל. כל מפלה, שנחל הצבא הרוסי על שדות המלחמה עם יפן אז, הגדילה והאדירה את כחות הצבור של העם הרוסי, ולא היה מוסד צבורי אחד ברחבי המדינה אשר לא חכה לשנויים בתכנו, והיה מתכונן לשנות את גִזְרַת בִנְיָנו. גם חברת מרבי השכלה לא חפצה עוד להשאר בגבולות תקנותיה הישנות, וכמובן כל כנוס של מוסד חדש לתוך תכניתה היה רק טלאי על גבי טלאי. בין כל יתר הדרישות של תנועת השחרור היתה גם הדרישה של חופש האגודות, שתהיה רשות לכל מספר אנשים ליסד אגודות צבוריות, פוליטיות ומדעיות וכל מיני הסתדריות מבלי רשיון מיוחד, ורק על פי הודעת המיסדים לבדה, זה שנקרא “יאוואטשנאיא סיסטימא” ברוסית. והר“ן סוקולוב דרש בבל תוקף, שגם אנחנו נחכה ביסוד “אגודת הסופרים” עד הזמן, שאנו חשבנו כלנו כי עוד מעט יבא ויגיע, עד שתסיר המלכות הרוסית את כל המכשולים ליסוד אגודות, אף אם עליהן דגל לאומי ורעיון נאצל. חברת מרבי ההשכלה החליטה, שהיא משתתפת בתנועה הדורשת לשנות את שיטת הממלכה, מבלי יכולת להמשיך את עבודתה בתנאים שהתקימו. ואיך אפשר ליסד אגודה כזו על יד גדר הדחויה של מרבי השכלה, שהיא בעצמה מכריזה על חולשתה ועל אי־אפשרותה להתקיים בתנאים הנוכחים. ולכן היתה עצתו ודעתו, כי על מיסדי האגודה לחכות עד יעבר זעם התנועה, עד שישתנו התנאים הכלליים. והוכיח אותי הר”ן סוקולוב על שאני סוביקטיבי יותר מדי, מפחד אני פן יאשימוני חברינו הסופרים ברשלנות, בעת שבנידון דידן עלינו להזהר מחפזון שהוא יליד ההרגשה הסוביקטיבית.

הוכוח הזה ביני ובין הר“ן סוקולוב נמשך הרבה זמן, וגם נתפרסם בעתונים העברים של הימים ההם, באביב תרס”ה. ואחרי האביב בא הקיץ והגיעו גם ימי הסתו, ימי אוקטובר הידועים. מפני קול המונה של התנועה הצבורית הגדולה ברוסיא, עם השביתות של מסלות הברזל והפוסתה והתלגרף, והכרזת דבר המלכות של י“ז אוקטובר והפוגרומים שלאחרי המארעות, – מפני הסערה הגדולה שעברה אז על פני כל מדינת רוסיא נשכח דבר “אגודת הסופרים”. אני בעצמי הסחתי את דעתי מרעיון זה. את ארץ רוסיא ראיתי כהר געש, אשר מי יודע את הרגע אשר יריק את אשו הגדולה, וחשבתי מחשבות להעתיק את אהלי מזרחה, אל אדמת ישראל, מה שהגשמתי בפועל כעבור שנתים, בשנת תרס”ז.

ובצאתי לארץ ישראל לקחתי בידי גם את הכתבים ואת הקופה של “אגודת הסופרים”. הכסף היה שמור בידי בניירות־ערך של הממשלה, והנם בידי עד היום הזה. בארץ ישראל לא מצאתי אז, בשנים הראשונות לבואי, כל קרקע לנסות וליסד את האגודה שם. הסופרים העברים בארץ היו מתי מספר, וגם אלה לא היו ראויים להיות חומר לארגון, להסתדרות, לאגודה. לא מצאתי פה בארץ מקום אז לחזון לבי: – אחים־לעט מתאחדים לעזרה עצמית, חמרית ורוחנית. ברוסיא הרס רוח פרצים את עמנו והחריד את כל אשר היה לנו שם, ופה בארץ יושבים אך בודדים, שריגים אחדים אשר לא יצלחו לאגודה. ונשאר בלבי מכל חלומי רק רגש מר, ונשאר אצלי שמור סך הכסף המעט, שאספתי בזמנו מאת החברים ומאת אלה אשר נענו לי אז, כשש מאות רובל בשטרי ערך. מה לי לעשות בכסף הזה? ועלתה בלבבי מחשבה לעשות עוד נסיון קטן, אולי יעלה איזה דבר בידי לטובת הסופרים, אם אומַר לקשר את הדבר אל ארץ החמדה, ארץ ישראל. הנה ראיתי את אדמת הגולה, וכלה הר שרפה, אש וגפרית בבטנה, ואין שם משכן עולמים לתורת ישראל, לספרותנו. אי זו ארץ, אשר ניסד שם אגודת סופרינו, ואי זה מקום אשר בו תבנה ספרותנו את היכלה בל ימוט לעולם? הן בסוכות יושבים בני ישראל בכל ארצות הגלות, וגם סופרינו “אנשי סוכות” הם באשר הם שם בגולה, ואיזה הדרך לאגד צללים נודדים, אנשים אין־מעמד להם. והיתה בלבבי מחשבה לבנות “בית הסופר” העברי על אחד ההרים אשר בכרמל או בסביבות ירושלם, והיה הבית הזה למועדון ולמקום מנוחה והבראה לכל הסופרים העברים בכל העולם. יבאו אל הבית הזה הסופרים והחכמים העברים מכל הארץ לשבת ולנוח חודש או שנים, יבאו לראות את ארץ־ישראל, להדשן עונג ולשבוע מטובה, מיפי אוירה, מהוד הרריה, משאון ימיה ומתכלת שמיה. אל תחת תקרת “בית הסופר” יבאו האורחים הרצויים, ובמחירים נוחים יאכלו וישתו וינוחו, ומה טוב יהיה גם לסופרינו גם לספרותנו, כי שנה שנה יתאספו אל הארץ סופרים עברים אל תחת צללי קורות ביתם בארץ ישראל. וחשבתי, כי עשרות האלפים הפרנקים (אז היו כל חשבונותינו אך בפרנקים) הנחוצים להגשמת רעיון כזה, לא יחסרו לנו אם אך תצא קריאה כזו לבנות מוסד לסופרינו בארץ אבות. ובפרט שיש אתחלתא פורתא, בצורת שש מאות הרובלים שהיו לי בקופה בשביל אגודת הסופרים.

ואולם גם זה היה אך רגע, מחשבה בת ימים מעטים. ידעתי, כי בודד אנכי בשדה, ואיש אין אשר יעזרני. ביחוד מבין הסופרים חברי. “כל איש לבצעו”, לעניני עצבו. ועוד יתנוני להוזה, לחולם. חדלתי גם ממחשבתי זו.

ואת הנסיון שלפני האחרון עשיתי בשנת תרפ“א. מאחרינו היה הכבוש הבריטי, ההכרזה הבלפורית, העליה לארץ, הנציב היהודי. והתקבצו אל הארץ כחות ספרותיים ממדרגה הראשונה, ועתונים יומיים גדולים יצאו בעברית, והעיר העברית הראשונה הלכה והתפתחה, וכחות יצירה התגלו בשדרות רבות מבני עמנו. הלכתי לתל־אביב והבאתי את רעיוני הישן בדבר אגודת סופרים אל האנשים אשר שם. והתכנסה בתל־אביב באולם הגמנסיה “הרצליה” אספת־סופרים רבתי, וזה היה בחולו של מועד הפסח, וגם הר”ן סוקולוב היה בעת ההיא בארץ ישראל, והוא שת הוד והדר על האספה ועל הסופרים העברים, שזכו לראות אחד מהם נשיא התנועה הלאומית. ונמשכה האספה שנים־שלשה ימים, ונבחר ועד גדול ומתוכו ועד פועל. ובנאום הנעילה זכר הד"ר קלוזנר ולא שכח לברך אותי, את המתחיל בדבר ואשר זכה לראות בהגמרו, ביסוד אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל. והיתה השמחה במעוננו. אך אל שלחן הנשיאות ישבתי אנכי עצוב, כאבל בין החתנים. למקום מושב האגודה החליטו לבחור את תל־אביב. השתדלו בזה אנשי הפוליטיקה אשר מקרב הסופרים שם. ואנכי הלא יודע ומכיר את האנשים, את מדותיהם החברתיות ואת מדת מרצם, ביחוד ידעתי את יחסיהם אל זולתם, את אלה אשר איש איש מהם חושב בלבבו כי מבלעדיו אין סופר בישראל, ואת המושג סופר הם מצמצמים עד עצמם ובשרם, ולא יותר. אנכי חלמתי לאגודת סופרים רחבה, החובקת בזרועותיה את כל העובדים הספרותיים בעמנו. וגם הייתי נכון לקבל אל האגודה אפילו את התומכים בספרותנו העברית, אפילו את הכותבים באותיות עבריות אם כי השפה היא יהודית, הישפניולית. אך אם כה או כה, – בנוגע לסופרים הכותבים עברית ראיתי צורך חיוני בשביל האגודה לפתוח את דלתותיה לרוחה, למען תהי האגודה לכֹח מפרה ומרבה בחיי האומה ובספרותה. לא אל אגודה כזו התפללתי, והניעותי את ראשי עליה, אם כי, כמובן גם אנכי נבחרתי אל הועד.

וכאשר נבא לי לבי כן היה. הועד הנבחר אף פעם לא נכנס לישיבה, וכל האגודה נבלה טרם צמחה. ושלש שנים טרם עברו, והתעוררו אנשי העט בירושלם ליסד את האגודה. ומעטים הם עניני הצבור, שהקדשתי להם מרץ כאשר הקרבתי לרעיון אגודת הסופרים העברים. אבל – חציר העם…



 

לה. הרצל מת.    🔗


קיץ תרס"ד היה קשה עלי מאד, והרופאים שלחוני בעוד מועד למרינבד. מצב עצבי היה הרוס, וזה השפיע לרעה גם על מאור עיני. קשה היתה עלי הקריאה, ואף כי הכתיבה. ובעת ההיא נמצא בבית הדפוס קובץ מאמרי “מערב עד ערב”, ובקשתי את רעי היקר רבי שמעון דובנוב, שהיה מושבו אז בוילנא, במקום שהספר היה נדפס, כי יקח על עצמו את העריכה האחרונה ואת ההשגחה על מעשה הדפסת הספר. במרינבד הייתי חי את חיי הרפואה הרגילים, כפי קביעת הרופאים, ובשעות הפנאי הייתי מתהלך עם הסופר מר ראובן בריינין, שכפי שרשמתי היה במשך שנים יושב הוא ומשפחתו במרינבד, וכמעט היה כאחד תושבי המקום. היינו יוצאים לטיול לסביבות הנהדרות של המקום הנחמד הַבֶיהְמִי הזה, ויש שהיינו מתקבצים ומתועדים באחד האולמים של איזו מסעדה, מרכזים סביבנו את הציונים ודוברי עברית, ומסדרים אספות, ושואלים ודורשים במעשי מרכבה של הרעיון הלאומי, כנהוג.

והיה ערב. היתה לנו אספה באולם המסעדה, שהיתה מפורסמת אז במרינבד בכשרותה המיוחדה, “מפתח הזהב” היה שמה. היו סועדים שם גם החרדים ההונגרים, שהיו מביטים עלינו בעיני חשד, שלא האמינו בהרצל ובנורדוי בני ארצם. והנה באמצע האספה כמו רטט עבר באולם… איש איש מתלחש עם רעהו. עין אל עין צופיה, וכל פנים קבצו פארור… היושב על ידי לחש גם באזני, וכל לבי נמס… כפי הנראה, שונו פני מאד, כי כרגע ראיתי והנה בריינין ועוד מן האנשים הקרובים אלי עומדים עלי. ואחד מן המסובין קם ויאמר: אולי אך שמועת שוא היא. הוא אמנם היה חלש, אבל הן הוא במיטב שנותיו. ואם באמת קרה האסון הגדול הזה, אזי כלנו יתומים… הבה, נלך אל הפוסתה, נטלפן לוינא, שם הלא יודעים…

זה קרה ביום המר והנמהר אשר בחודש תמוז. מת הרצל… בטלגרף אשרו את השמועה… הוא מת, ואט אט הוליכני בריינין אל מלוני “אל העץ הירוק”… מה היה בימים שאחרי זה אינני זוכר. מרינבד שלי, הסביבה שאנכי הייתי נמצא תמיד בתוכה ושהענינים הלאומיים היו שיחתנו כל הימים, – מרינבד זו נתרוקנה. רבים הלכו לוינא להשתתף בהלוית המת הגדול, וגם מן הנותרים כמעט פרחה להם נשמתם. הן הרצל מת…

והרושם היה חזק מאד בתחום המושב. אנכי במרינבד, ובטשונקי, במשכן הקיץ אשר היה לי על יד הומל, ישבו להם אורחי הקיץ התמידים אשר לי, אחד־העם ושמעון דובנוב. המורה אז בחדר־המתוקן בהומל, ק. ל. סילמן, ישב גם הוא באותו מקום בין הקיטנים, והוא הביא את הבשורה הרעה לאחד־העם. על אחת המרפסות ישבה לה חבורת קיטנים ושחקה בקלפים. אלה היו סוחרים גאיונים, שלוי־עולם, שהיו מבלים את הזמן בנעימות, ופחדם ומוראם היה על כל “נחותי דרגא”, המשכילים העסוקים בצבוריות וחבר המורים העברים המסתובבים סביבם. והנה נגש סילמן אל המרפסת, נגש ישר אל המשחקים, ובקול חנוק מדמעות קרא אליהם “הרצל מת, ואתם משחקים?!”, ויקח מעל השלחן את הקלפים ויקרעם בחמת רוח, ואיש מהם לא נועז אף לגער בו. אל בית הרב ברישנסקי בהומל התאספו אנשים, ויקרעו את בגדיהם, וישבו על הארץ, וישאו קולם ויבכו.

ואין עושה שלום במרומי האדם כהמות. כל שונאיו ומתנגדיו31 הָשלמו להרצל אחרי מותו. גם אוסישקין מהר לוינא ללכת אחרי מטתו של “הדיספוט”. ביחוד מוצא אני צורך לציין את יחסו של אחד־העם אל “האסון המעציב” אשר קרה. הדברים, אשר כתב אחד־העם אחרי מטתו של הרצל נכתבו בביתי, ואנכי ראיתי אותם בכתב־יד. אחד־העם קרא להרצל “יחיד במינו”, הודה אחד־העם, כי היה בהרצל ניצוץ מאנשי הפלאות היחידים, העומדים לעם ועם לעתים רחוקות וכובשים להם דרך חדשה ביד חזקה; כי הרצל היה האיש, שיכול היה הוא לבדו לקבוע בהמון לבבות אמונה חזקה בדברים שהם למעלה מן הטבע ומן השכל, ולמשוך אליו בני עם קשה עורף מלומד בנסיונות ללכת אחריו בעינים עצומות; כי בהרצל התגשמה האמונה המשיחית הישנה, כלומר האמונה בכחו האישי של “אדם עליון” אחד; כי גדול הוא עד כדי לעשות את הפלא הכפול הזה: ראשונה, להוציא את ארץ אבותינו מרשות יושביה ולמסרה לרשות עם היושב מרחוק, ושנית, לקבץ אל הארץ עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ. ואחד־העם האמין, כי מקומו של הרצל לא יִמָלֵא, כי אמונה אישית אינה עוברת בירושה ואינה נקנית ע"י בחירה ברוב דעות. ולא נתקררה דעתו של אחד־העם עד שאמר, כי הרצל הוא “נושא” לשירת התחיה, נושא שיוכל הדמיון להאחז בו ולעטרו לגבור לאומי עברי.

הכשרון הטהור והגאוני של אחד־העם מצא את הדברים המתאימים. העם ברבבותיו גם הוא הכיר והרגיש, מה היה לו הרצל, והרבה־הרבה בתי אבות קראו לבניהם הנולדים להם את שמו של המת הגדול או את שם משפחתו, כי כל אחד השתוקק לתת שם וזכר בביתו להרצל. לא כן עשו כל אלה אשר השתדלו לרשת את מקומו, אשר טפסו על כסאו הפנוי. הם חפצו להֵרָאות כמו עטרתו של הרצל הולמתם, וראוים הם לה. בקרתי את הקונגרס השמיני. לשוא חפשתי את עקבות השכינה אשר רחפה בקונגרס הראשון. היא גלתה, ואיננה, ואף פעם לא בא לי החפץ להשתתף באחד הקונגרסים. הן ידעתי: הרצל איננו שם…

כואב הלב… גם עתה, אחרי עשרות שנים.



 

לו. משפט הפוגרום בהומל.    🔗


בעת הפוגרום הראשון בהומל, בסוף אוגוסט 1903, הייתי בויסבדן, אבל בזמן בירור המשפט בדבר הפוגרום הזה, שבשבילו עבר בית־דין הגדול של גליל קיוב לדון בהומל והמשפט נמשך כשלשה ירחים – הייתי נוכח כל הזמן. אשתי היתה עֵדה במשפט זה. עיניה ראו בחלון ביתנו ברחוב הארמון הורגים איש יהודי כמעט לעיני מושל המחוז, מבלי אשר כהה ברוצחים. וכאשר ירדה ממדרגת הבית ואמרה אל המושל והראתה לו על הנעשה לעיניו, הוכיח אותה ויצו עליה להכנס הביתה ולבלי להתערב בדבר אשר לא לה. אנכי הייתי סופר “הסוכנות הפטרבורגית”, וישבתי בראש שלחן הסופרים, וגם אחדים מראשי עורכי־הדין, עסקני הצבור שבהם, ידעו אותי, והייתי עוקב את צעדי המשפט הזה לכל נפתוליו ותעתועיו הרבים. זה היה משפט צבורי כללי, ולא רק עברי מיוחד. על כסא הנאשמים ישבו אמנם יהודים ונוצרים, חברי ההגנה היהודית מצד אחד ומקצת מן הפורעים מצד השני, אבל הנאשם העקרי והאמיתי היה המשטר הממשלתי, שהוא אך הוא סדר את הפוגרום. בית־הדין השתדל בכל כחו להסתיר את הנאשם הנעלם, אבל עורכי־הדין, ממיטב הכחות והכשרונות המשפטיים שהיו אז במדינה, ראו את תפקידם לגלות את המסוה מעל פני הלוט, ולסחוב בציצית ראשה את הממשלה החוטאת אל ספסל הנאשמים. לא רק יהודים עורכי־דין נהלו את המלחמה באולם המשפט, אך גם לא־יהודים, עסקני צבור כלליים, באו והתנדבו למלחמת מצוה זו, ואני זוכר כי עורכי־דין ממרחקים היו פונים אל עסקני הצבור, וגם אלי בתוכם, כי יתנו להם מקום להשתתף בבירור המשפט, והיו באים על חשבונם והוצאותיהם. ראש הסדרנים היה העור"ד הנריך סלויזברג, והוא בא להומל עוד קודם שהתחילו ימי־הדין, ובמשך המשפט ישבו בהומל והשתתפו באופן אקטיבי: וינאבר, ראטנר, קלמנוביטש וראש עליהם היה ל. א. קופרניק, ומן הנוצרים היו היוריסטים הידועים זארודני וסוקולוב. גם “הנאשם האמתי”, הממשלה החטאה, אחזה באמצעים ותשלח להביא אל המשפט את צורר היהודים הידוע שמקוב, אבל כמה עלוב היה זה אפילו בעיני הקטיגור וחברי בית המשפט, פקידי הממשלה, לעמת ההוד והתפארת וכליל הכשרונות של הסניגורים שלנו וקופרניק גולת כותרת להם.

ובחוץ כבר היה “האביב”. בקיץ העבר נרצח פליבה ברחוב עיר הבירה על יד בית הנתיבות הוארשאי, בלכתו אל המלך לפטרהוף. המלחמה עם יפן הנחילה את צבאות הממשלה מפלות. כל המלחמה הזו היתה למורת רוח הצבור הרוסי, באשר ידעו כי היא התפרצה על לא דבר, בגלל אינטרסים חמריים של הנסיכים והחצרנים, אשר רכשו להם זכיות ביערות קוריאה. אנחנו היהודים בודאי שַשנו לקראת כל תבוסה ומפלה של הרוסים. הן לא ידעה הממשלה הרשעה בושת, ותאסור על נתיניה היהודים להאחז בכל המזרח הרחוק, וכשהיו יהודים לוקחים תעודות־מסע לחוץ־לארץ היו מקבלים מהם התחיביות לבלי להשתמש בתעודות אלה בחצי האי הקוראי (קוואנטון). המלחמה גלתה את שולי סדריה של הממשלה על פניה, את כל הדימורליזציה במשק הצבא והצי, את ההוללות ומוגת הלב של הקצינים, ואם כי הרבו לשלוח איקונין וצלמי קדושים, אבל הם לא הועילו, והנצחון היה על צד היפנים. ונוע התנועע אז גם לב ניקולי השני, וינס לדבר שלום אל הצבור, וגם ליהודים כמו הבטיחו איזו הקלות. במקום הסרדיוט פליבה נקרא הנסיך סויאטופולק־מירסקי להיות שר הענינים הפנימים, והעתונות הרוסית מצאה און לה לדבר בלשון אחרת. זה היה זמן בין השמשות, אור מעט וחושך מרובה השתמשו בערבוביא גם בספירות העליונות של הממשלה. את זה הייתי רואה גם מתוך ההוראות, שהייתי מקבל מאת המערכת של “הסוכנות הפטרבורגית” שהייתי סופרה. בנגוד להטלגרמות של הסוכנות הצפונית המפרנסת את העתונים בידיעות רגילות של חיי התושבים, היה עלי להודיע פרטים בדבר התנועה הצבורית, תנועת השחרור לכל מראותיה, וגם בדבר ההפגנות נגד השלטון והקריאות: הלאה שלטון־יחיד וכדומה. וגם המשפט בדבר הפוגרום בהומל, שנמשך ירחים שלמים, היה חוליה בשלשלת הגורמים, שחתרו אז מבלי הרף תחת הפרסטיג' והאמון הצבורי בצדקת השלטונות בפרט והשיטה הממלכתית בכלל.

במשך שלשת החדשים שנמשך המשפט בקרו עורכי־דין רבים את העיר הומל ואת אולם המשפט. כידוע, סוף־סוף פקעה סבלנותם של עורכי־הדין על בלי תת להם להרים המסכה מעל פני הענין ולגלות את היד, אשר רקמה וארגנה את כל הפוגרום. ועזבו כל הסניגורים את אולם בית המשפט. זה נעשה בהסכמת הנאשמים היהודים, אשר אמרו מוטב שידינו אותנו לחובה ואף מליץ אחד לא יהיה לנו, מאשר יכסו על הנאשמים האמתים ולא יוציאו אותם לעין השמש. באולם נשאר רק שמקוב לבדו להגן על הפורעים. והיו באים עורכי דין כאורחים לראות במראה השלחן הארוך של הסניגורים הפנוי מאין יושבים סביבו. זכורני, שגם גרוזנברג, הסניגור של ביליס, בקר אז את הומל. באו גם ממרחקים, מערי נהר וואלגא, והמשפט ההומלי נהיה למאורע צבורי־כללי רב הערך. לאחר צאת הסניגורים מאולם המשפט סדר לכבודם קהל עדת הומל נשף כבוד והנואמים הרבים לא נשאו כלל פנים להמשטר הקיים, ונשמעו דברים חריפים מאד אל מול פני השלטונות. ובכל זאת לא נועזה המשטרה המקומית להפריע את הנשף או לענוש את המסדרים. מוט התמוטטה האדמה תחת רגלי העריצות, והשלטון שם כמו סתר פנים לו מבלי להתבונן אל הפשעים הנעשים לנגד עיניו. היה “האביב” בארץ…

אם בירור כל משפט, ביחוד משפט פלילי, הוא כעין מערכת מלחמה בין הצדדים, ובמת המשפט הוא שדה הקרב, – הנה משפט הפרעות בהומל היה ערוך ומסודר כמערכת מלחמה לכל חקותיה ומשפטיה, ועל הסנגוריה היהודית היה אז תפקיד כפול להלחם גם נגד סניגורי הפורעים וגם עם השופטים, שבאמת היה עליהם להגן על השלטון הנאשם ולדחות את כל התקפה נגד הנאשם הזה. קשה היה תפקידם של היושבים כסאות למשפט, אשר במקום לברר ולגלות את האמת עליהם היה להשתדל להטמינה ולהחשיכה, אך שבעתים היה קשה גורל הסניגוריה היהודית, ולמרות המכשולים ואבני־הנגף היתה צועדת ומכניסה קו לקו אורות אל תוך הערפל. ואני שישבתי באולם המשפט כל הימים הרבים שנמשך המשפט והייתי עוקב את כל נפתוליו הרבים, כבר הייתי יודע כמעט מראש, מי מצבא הסנגוריה יֵצא ברגע זה אל המערכה ומי יופיע ברגע אחר. התפקידים ביניהם היו מחולקים. סליוזברג סדר את שדה המערכה, את כל הטכסיס ואת העובדות והמסמכים קודם שהתחיל עוד בירור המשפט. זארודני וסוקולוב היו חמושים בכלי התותח הכבדים של פסקי הסינט, אשר בכחם נכנסו תמיד בוכוחים עם נשיא המשפט, כשהיה אוסר עליהם להציע שאלה זו או אחרת. את תפקידו המיוחד של מקסים וינאבר אינני זוכר עתה. עיקר עבודתו של זה היה בישיבות הסנגוריה, כשהיו מתאספים בערבים בינם לבין עצמם לדון על התוצאות של היום העבר ועל התכסיס ליום הבא. הזקן שבחבורה, ליב קופרניק, שהיה אוהב לפעמים להשתמש בשיחותיו גם במבטאים ז’רגוניים, אמר לי פעם, שלוינאבר כל התכונות והכשרונות של “העלוי” היהודי, האברך המסורתי המצטיין בחריפות ובבקיאות. “זהו קעפאלע יהודי” – היה אומר תמיד.

לאחרי גמר המשפט הזמנתי את קבוצת עורכי־הדין לארוחת הצהרים אל ביתי. בשביל קופרניק הכינותי מנחה קטנה, שהוא שמח עליה מאד. אני נתתי על ידו מכתב כתוב אלי מאת אביו, אברהם קופרניק. המכתב היה כתוב רוסית משנת 1881. אברהם קופרניק היה בנקיר בקיוב, והוא היה חבר המלאכות היהודית, שבאה מקיוב לפטרבורג לאחרי הפוגרום שם. אנכי הייתי אז מזכיר מערכת “הראזסוויעט”, והיה בינינו משא־ומתן בעניני המערכת, והוא כתב אלי את המכתב באותו הענין. קופרניק הבן חזר על כל המסובין אל השלחן להראות לעיניהם את המכתב, שהנאהו מאד, מפני שכל המכתבים והכתבים שנשארו לו מאת אביו נאבדו לו בענין רע, – שרפה או גנבה, והיה לו המכתב הזה זכרון לאביו, שהיה “משכיל” עברי. היחסים בין הבן ובין האב נשארו טובים גם לאחרי שהבן נשא לו אשה נכריה ועזב את דת אבותיו. אני הזכרתי לקופרניק את ענין קוטאיס, את המשפט הידוע בסוף שנות השבעים אשר עוררו צוררינו נגד היהודים בקוטאיס והעלילו עליהם “בלבול דם” לצרכי הפסח. הסניגורים היו במשפט הזה אלכסנדרוב (רוסי) וקופרניק. בשוב הסניגורים האלה לפטרבורג לאחרי שהנאשמים יצאו זכאים, סדר המנוח א. צדרבוים, עורך “המליץ”, העסקן הראשי בענין זה, נשף־פגישה לכבודם, וקופרניק הופיע אל הנשף בתלבושת קוקזית, שקבל במתנה מאת תשעת היהודים הנאשמים. הופעתו זו של קופרניק עשה על כל הנאספים רושם, והוא שמח להזכרה זו לאחרי חצי יובל שנים.

את דבר המשפט והפוגרום שהיה אז בהומל השאירה העדה היהודית לזכרון בחצר הקברות. על קבר ההרוגים הציבו מצבה, ועלי הטילו לערוך את הכתבת עליה. ימים רבים התחבטנו גם בזה עם המשטרה, שהיתה עינה רעה גם בהקמת המצבה. אינני יודע, אם נמצאת המצבה במקומה, או הפורעניות האחרונות טשטשו גם את הזכרון הזה. אני רושם בזה את הפסוקים אשר כתבתי. ואלה הם:

א. למנצח על השמונה, ההרוגים על קדוש ישראל. ב. ועל ספרי תורתו, טמאום זדים ויחללום. ג. תִכָתֵב זאת לדורות, בנינו יקומו אחרינו. ד. עֵדים הקברים, עֵד הגל ועֵדָה המצבה. ה. אשר קרה לקהלנו, עדת ישראל פה הומיה. ו. ביום התחולל הרעם, וחמת אדֹני נתכה. ז. התהוללו בני עולה, היו כזאבי ערבות. ח. ויהרגו עוברים לבטח, ויהרסו בתי מקדש, ויטמאו ספרי קדש. ט. ויתנו רכושנו לבזה, והיינו לממיתים. י. ויהיו גם מקרבנו, אשר רָצו את מות. יא. בָזו לחיי אפשר, ויתנו חייהם כֹפֶר. יב. ויקָברו האנשים על הספרים, ויקדָשו לעולם.

וכבר היה אז ראשית שנת 1905. האזרחים ברוסיא המדינה עוד לא הסתפקו ברוחות “האביב” המדיני, הרוחות הקלילים אשר אמר ניקולי השני להפיח בארץ מלכותו. משדה המלחמה עם יפן במזרח הרחוק לא חדלו לבוא בשורות־איוב, והצי והצבא של רוסיא הֻכו שוק על ירך32 . כל האמצעים המלאכותיים, שאחזו בהם השלטונות לעורר רגשי חבה ופטריוטיות להמלחמה ולאנשי הצבא ולבית המלך, לא הועילו. כגלי ים רחבים השתפכה תנועת החופש על פני כל המדינה, ולא היתה קריה, עיר וכפר אשר שגבו מפני התנועה הכבירה ההיא. המלך היה מוכרח להזמין חזרה את ויטה ולשלוח אותו לכרות שלום עם יפן, – זה האיש ויטה, שלא היה חביב על החצרנים, – ובשובו ממלאכותו העלוהו למעלת גרף, וגם את הנהגת המדינה נתנו בידו, אולי יעלה בידו להרגיע את תנועת החופש, שהיתה כבר לסערה, לרוח פרצים. ביחוד התרוממו גלי התנועה בערי תחום־המושב. הנוער היהודי היה בכל מקום חלוץ התנועה, אשר דגלה בשם הדימוקרטיה, זכיות העם. המעמד העובד, הפועלים של בתי החרושת, שוליאות בעלי המלאכה השונים, משרתים ופקידים – כל אלה התאחדו למפלגות שונות וארגנו את כחותיהם. שביתות לא חדלו. בהומל עיר מושבי היה ראש המטות של הדימוקרטיה היהודית בכל הסביבה, וקשרים היו לראשי התנועה גם עם הארגונים של לא־יהודים. אותו הדבר היה בבברויסק, במינסק, בסמורגון. את שלטונו של הנוער המתפרץ על החיים הצבוריים הרגשנו כלנו, ויותר מן האזרחים הרגישה זאת המשטרה הממלכתית, שהיתה אין־ אונים להקים לדממה את הסערה המתהוללת ושלטת. אם פקודה יוצאת מאת ההסתדרות החשאית לסגור את החנויות, לבטל את המלאכה אצל האומנים, להוציא החוצה את הרקחות ואת המשרתות מתוך הבתים, – אז הדבר נעשה, ואין להשיב. המשטרה היתה קצרת יד לרדות בהמונים, והביאו אל תוך הערים פלוגות קוזקים, אשר בחבלי צפונית־מערבית זכרו וידעו את פראותם של אלה עוד מימי מרד הפולנים. אבל גם זה היה ללא הועיל. תנועת החופש הלכה הלוך והתגברה. הנוער בהומל היה מתאסף לעיני המשטרה ברחובות ובמגרשים, מטיפים מקרבו נואמים ומדביקים כרוזים ומודעות, ואין השוטר נועז להפריע או לקרוע את הכרוזים. ויש שהיו נואמיהם תופסים את הבמות בבתי־התפלה ומשמיעים את דבריהם לכל הקהל הבא להתפלל אם יאבה או ימאן. ובערי הבירה והמרכזים הגדולים העתונים מלאים ידיעות מכל הנעשה במדינה, וצבע אחד ודמות אחת לכל החיים הצבוריים בכל רחבי הממלכה, – כלם הפכו אדום ואותות מהפכה מדינית לא יְנַכֵּרו כי אחרי כתלנו עומד להתפרץ מרד כללי בכל הממלכה. והוא גם התפרץ בצורת שביתה כללית של הפוסתה, הטיליגרף ומסלות הברזל בכל רוסיא בחודש אקטובר של השנה ההיא. התפרצו ושבתו גם משרדים אחרים של מוסדות הממשלה. תנועת המרד אחזה גם את “התינוקות של בית רבן”, את בתי הספר התיכוניים אפילו של הילדות. בגמנסיה בהומל היו ועדי־שביתות, וגם בנותי הגדולות, תלמידות המחלקות העליונות, היו בחברי הועד. מנהלי הגמנסיה סדרו אספות של ההורים, נהלו משא־ומתן עם “ועד השביתה”, כלומר עם צירי התלמידים, כמו עם צד שוה בזכיותיו, כמו עם מתנגד לוחם…

האח, היו ימים אז!..



 

לז. אל הגמנסיה.    🔗


בני הגדול התחנך בבית־הספר למסחר בביאליסטוק, בית־הספר היותר קרוב להומל עיר מושבי אז. להכניסו במספר התלמידים אל הגמנסיה בהומל לא יכולתי. כידוע, היו הגבלות לכניסת תלמידים יהודים לבתי הגמנסיה של הממשלה, ועל ההגבלות האלה היו עוברים רק או בהצטיינות מיוחדת של הנבחנים או, ביחוד, בדרכים “אחרים”, זאת אומרת בדרכים שונים של שוחד. יש שהמורים הממונים על הבחינות היו מקבלים על עצמם להכין את הילדים אל הבחינה, והיו מקבלים שכר השעורים שהיו נותנים בעין יפה מאד. לפעמים היו ההורים האמידים מופיעים בתור נדיבים לצרכי בית־הספר; מודיעים על נדבת לבם להחזיק מחלקה מקבילה על חשבונם. ובמצב כזה לא ימלט הדבר גם ממתן שוחד במובן הפשוט של המלה הזו. בכל הדרכים האלה מאסתי לא רק מפני הכעור שבדבר, אך גם מפני שלא חפצתי לזרוע רוש ולענה את לב הילד בעודנו רך. ילדי היהודים פקחים הם, מנערותם יודעים הם על דבר אבני הנגף והמכשולים העצומים הפרושים על דרך היהודים בני עמם בכל חייהם ועל אודות כל תחבולות הערמה, אשר הוריהם משתמשים בהן כדי להחזיק מעמד. והילד המתכונן להכנס אל הגמנסיה יודע גם על דבר הצעדים, שהוריו עושים לטובתו, לעבור על כל ההגבלות ולהקל עליו את הבחינות. ואנכי לא חפצתי, כי הטפה המרה הזאת תרד גם בנפש בני עודנו רך וצעיר, ואל נא ידע הנער, כי הנה המשטר הרשמי השורר בארץ מוכר בכסף גם את הזכות האזרחית לבקר בית־ספר, וגם בזה מבדיל בין ילדי היהודים ולא יהודים. ובחרתי משום זה לשלוח אותו לערים אחרות, לאודיסא ולביאליסטוק, ולהכניס אותו לבית־ספר למסחר, במקום שלא היו הגבלות מיוחדות לילדי ישראל.

והנה הגיע לחנוך גם הגדול בשלשת בני הקטנים. זה היה בילדותו חלש המזג, וחפצתי כי יתחנך בעיר מושבי. היה לי עוד נמוק אחד בשביל זה. כבר היו אז בעירי חדרים מתוקנים, ובני זה היה מתלמידי החדר, והתרגל הילד בדבור העברי. מובן, כי גדול היה בעיני ערך הדבר הזה אשר רכש לו בני, וגם חפצתי לשמור על זה לימים הבאים, מה שלא הייתי יכול לעשות אם יעזוב הילד את ביתי וינוע לעיר אחרת. החלטתי איפוא להכניס את בני אל הגמנסיה המקומית בהומל. נסיתי דבר אל המנהל, ובפירוש אמרתי לו, כי אני דורש ממנו לקבל את בני במספר התלמידים מחוץ לנורמה, מעל האחוזים שהיהודים מוגבלים בהם. נמוקי היה, כי אחר שגם הממשלה מזמינה אותי לאספותיה וניהנית ממני עצה ותושיה בשאלות כלכליות ומסחריות שונות ולאספות אני נוסע על חשבוני ובהוצאותי, הדין נותן כי בנוגע אלי גם הממשלה צריכה לא למצות את עומק גזרותיה והגבלותיה הלא־צודקות בנוגע ליהודים. המנהל כמו הבטיח ולא הבטיח, ויאמר לי כי עצתו היא למסור את הילד על ידי אחד המורים המומחים יליד רוסיא הגדולה, למען ישַנֵן לבני את ההברה הרוסית הטהורה, ולא יכירו במבטא שפתיו כי מילידי עם נכר, לא רוסי, הוא. ואל זה התנגדתי בכל עוז. אמרתי למנהל כי הן אין אני בא להתכחש, וגם אין חפצי כי ינכרו את אותות בני ואת פניו היהודים. חובה עליו לדעת את השפה הרוסית, שפת המדינה ושפת בית־הספר, הוא צריך לדעת את דקדוקה ואת ספרותה, אבל אם המבטא וארשת שפתיו יעידו בו כי לא רוסי הוא, וכי מילדי העברים הנהו, אזי אשמח מאד. אף לאזרחיותו הרוסית של בני אינני רואה כל עכוב בהכרתו היהודית, כי הלא גם אלכסנדר השני והגינירל סקוביליב, שבודאי היו אזרחים כשרים, היו מגרגרים את הריש הרוסית ולא ידעו להרעים אותו כבני רוסיא הגדולה. על זה ענני המנהל, כי פקודה לו מאת מפקח הגליל בוילנא להשגיח על טהרת המבטא בילדי העמים הזרים, והוא עומד על הצעתו לי למסור את בני לידי המורה אשר אמר. אמרתי להמנהל, שבשביל נמוק לא מספיק כזה אין אני רוצה לשלול מאת בני את מנוחתו במשכן הקיץ, במקום שאני וביתי יושבים, ולעזוב את הילד לנפשו בתוך העיר. ונפרדנו – אני בשלי והוא בשלו, ובהגיע תור הבחינות, בסוף הקיץ, נתנסה בני ונפל, כמובן. את הבחינות בכתב עבר בשלום אבל בעל־פה נוקש בשנונו, והציון היה לא־מספיק. גם מאלה הילדים העברים שהצטיינו בבחינות נתקבלו אך אחדים, כמספר האחוזים, אחד כנגד עשרה בלתי יהודים, והנותרים נשארו מחוץ לגמנסיה. בני נפסל בהחלט.

חרה לי על העול. בקצפי ערכתי מכתב אל העורך הראשי של העתונים אשר לוזרת הכספים, שאני הייתי עוזר קבוע להם, ובמכתבי לא קמצתי במבטאים חריפים כלפי השיטה האנטישמית של וזרת ההשכלה. לא קויתי לתועלת כל שהיא מן הצעד הזה, אבל לא חפצתי להתאפק ושפכתי את מרי שיחי לפני העורך מכירי הטוב, ואמרתי במכתבי כי אך טוב יעשה אם יוכיח את וזרת ההשכלה על מעשיה ביחס לאיש, שהממשלה משתמשת בו לעת שהיא מוצאת צורך בהשתתפותו במועצות שונות, והוא אינו פקידה ועובד אותה נדבה. שלחתי את המכתב, ויחד עם זה הבאתי לביתי למורה לבני את בתו של רעי הר“ש דובנוב להכין את הנער אל הבחינות בחודש ינואר הבא. מבטאה הרוסי היה טוב ואת השפה הרוסית ידעה באופן מצוין, והטלתי עליה את התפקיד לתקן את הלקויים, שהרגישו המורים הבוחנים בבני. הר”ש דובנוב ישב בעת ההיא בוילנא, במקום אשר ארגון הנוער תחת דגל “הבונד” היה שליט ברחוב היהודים, וגם המורה היתה תפוסה למינות הבונד, והמשטרה בהומל נתנה עינה בה. ואולם ביתי לא היה חשוד, הנהגתי הפוליטית היתה כשרה, ועד כמה שאפשר היתה זכותי מגינה גם עליה.

כחודש ימים עבר אחר שהחלו הלמודים בגמנסיה, ובאחד הערבים באה לפני בתי הגדולה ותספר לי, כי מפי אחד המורים של הגמנסיה נודע לה, כי הערב נקראת אספה מיוחדת של הועד הפדגוגי, כמו שהיה כתוב בההזמנה, “בענין של כהן”. בתי זו היתה חבֵרה לועד השביתה של התלמידות, היתה אקטיבית בעניני הגמנסיה, אלה הענינים שבשבילם היו התלמידים בבתי הספר התיכונים בעת ההיא מתנגשים עם שלטונותיהם, והיה מקום לחשוב, כי הועד הפדגוגי מתכנס לישיבה לדון על אודות הנהגתה. ומפני שנקראת ישיבה מיוחדת ותכופה, לכן מצאה בתי לנחוץ לגלות את אזני על הדבר הזה. מבלי לדחות למחר הלכתי תיכף אל הגמנסיה, ובבואי אל המשרד אמר לי המזכיר, כי הנה עתה נכנס הועד לישיבה לדון על הצעת המפקח של גליל הלמודים לקבל את בני במספר התלמידים מבלי שים לב אל כל נורמה. והודיע המפקח הגלילי, כי הוא מציע זאת בהתאם להוראת הוזרה של ההשכלה. ומובן הדבר, כי הועד הפדגוגי של איזו גמנסיה בהומל לא העז לדחות את ה“הצעה”, שהיא פקודה הבאה מגבוה מעל גבוה, – מוזרת ההשכלה, ונתקבלה החלטה חיובית, ובני נרשם בכתב התלמידים.

ממחרת בבקר באתי אל הגמנסיה רשמית, והמנהל אמנם חרד לקראתי, אבל אש היתה עצורה בקרבו, ולא יכול להתאפק. הן הוא השליט לבדו בבית ספרו, והוא קבע לי תנאים וגם נתן לי הוראותיו וכאשר לא מלאתי אחריהם דחה את בני ולא קבל אותו; והנה עתה מצוים עליו מגבוה להכניס את בני באמצע השנה, “מבלי שים לב אל כל נורמה”. מה זה? איזה יהודי, סוחר מקומי, ילעג לו!… והוא אמר אלי: “היודע אתה, כי בנך קבל בבחינה בעל־פה “לא מספיק”, ואת שכזה אסור לקבל. נגד התקנון של הגמנסיה. ואין גם המיניסטר יכול לעבור על החק”. עניתי ואמרתי לו: אם זה נגד החק, אזי תמסור את האדון המיניסטר33 למשפט, ואתה אל תאבה ואל תשמע לפקודותיו. המנהל דבר את דבריו בלחש, ואנכי דברתי בקול רם, למען ישמעו גם הפקידים במשרד. המנהל חרד ורעד לשמע דברי התרזה כאלה כלפי מיניסטר במשרדו, והתחיל לדבר אלי רכות ופיוס, בעת שאנכי הוספתי להתרגש ואמרתי, שאני לא ארשה לעשוק את זכיותי בתור אזרח הארץ לחנך את בני בבתי הספר של הממשלה, שחובתה לשמש את האזרחים בלי הבדל ופדות בין עם לעם. כבר היתה בארץ שנת 1905, האזרחים ברוסיא הרגישו חופש בנפשם והרשו לעצמם לשלוח רסן מעל פיהם, לדבר כאשר עם לבבם, והמנהל המסכן ראה לפניו איש היכול לבטל את גזרותיו “דרך פטרבורג”, ולכן שמע והחריש… ובלבבו חשב: הנה, באו ימים!… יהודי מרשה לעצמו להטיל דופי בדברים שהם לחק, והמיניסטר34 נשמע לו, ופוקד עליו למלא!…

המקרה הזה של כניסת בני, ממעל לכל נורמה, וחודש או חדשים לאחר שכבר התחילו הלמודים, ועל פי פקודה מגבוה – היה למאורע בהומל. הדבר היה לשיחה גם בחברת הרוסים. ראו בזה אצבע הזמן. הרגישו את הכח של המלה הנדפסת, של האיש אשר עט סופר בידו. אל שכזה צריכים להתיחס אחרת. לא רק אנשי המשטרה ופקידי הממשלה, אך גם ראש האצילים וראש העיריה התהלכו עמדי רגל ישרה: יותר נוח לחיות בידידות עם העתונאים. ואולם בני לא שבע נחת בהגמנסיה. עינם של המורים היתה רעה בילד היהודי הזה, שנתקבל במספר התלמידים לא על פי חפצם ובחינותיהם כי אם על פי פקודה. לאט לאט מררו את חייו, השתדלו להכשילו. אנכי ראיתי את האון ואת העמל אשר המורים עושים לילד שלי, וגם יכול הייתי להתאונן על עושי העול, אבל חק שמתי לי לבלי להתערב בדברים כמו אלה, ולתת לילדי להלחם בעצמם על זכיותיהם בבתי־ספרם, כי יתפסו את המקום שהם ראוים לו. מעולם לא השתמשתי בהשפעתי האישית לטובת ילדי בתור תלמידי בתי־הספר, להקל מעליהם עול למודיהם, לרכוש בשבילם זכיות מיווחדות. כך היה מנהגי ברוסיא, כך הייתי נוהג בארץ ישראל. חבר הייתי לועד המפקח בגמנסיה “הרצליה” כל השנים הרבות אשר ישבתי ביפו ובתל־אביב, והייתי חבר פעיל ולא־מחוסר השפעה על ההנהלה35 וחבר המורים. עם אחדים מהם נהייתי ידיד ורע. ובגמנסיה זו התחנכו שלשת בני, החל מן המכינות עד גמירא, ובלי כל ספק היו מקרים שהתערבותי אני בעניני ילדי בבית הספר היתה מקילה עליהם את החיים בתוכו. ואולם אנכי נמנעתי מזה, ואינני מתחרט. טוב לילד כי יפלס לו את דרכו מנעוריו בכחותיו.

מן הגמנסיה בהומל הוצאתי את בני כאשר החלטתי להעתיק את ביתי לארץ־ישראל. זה קרה כעבור שנה וחצי. על זה אספרה במקומו.



 

לח. שבעה־עשר באקטובר.    🔗


במשך השנים האחרונות חדל בית מסחרנו להיות מוגבל בסחר המקומי, והיינו שולחים רפסודות לערי המורד, ביחוד ליקטרינוסלב. בית־הנסירה בריצ’יצה נשרף ובמקומו ובבניניו השתמשו לבית־חרושת לפאַנֶירה, שתעשיתה החלה אז להתפתח בחבל פולֶסיה, ביחוד בשביל השוק האנגלי. גם את בית־הנסירה אשר היה לנו בהומל, שכור בחכירה מאת הנסיך פסקויטש, היו מוכרחים לסתור כי לצרורי הנסורת הרכים לא היה מקום בעיר, והיו שופכים את הצרורות אל תוך הנהר, והיו המים מתקלקלים, והרסו את בית־הנסירה ההוא. אמנם השתמשנו בבתי נסירה אחרים בעיר, אבל הכוון העקרי של מסחרנו נהיה בקנית יערות לחטיבה ולעשות דוברות ולשלחם לשוקי הדרום. קנינו יערות באשר מצאנו, גם על גדות יתר הנחלים המשתפכים אל הדניפר, והיו לנו יערות גם בסביבות נהר ביריזינה.

היה ראשית אקטובר 1905, וחותני־שותפי הלך לרגלי אחד העסקים למינסק. הלך, ולא יכול לשוב, כי הכרזה השביתה הכללית של מסלות הברזל. בתחנת הומל מתקשרות שתי מסילות־ברזל: הליבוית והפוליסית, ובתחנה ההיא היה גם מקום המושב של ועד־השביתה לשתי המסלות האמורות. צירי ועד־השביתה ישבו בפטרבורג, במקום שהתכנס אז ועד־השביתה הגדול, של כל המדינה. על ועד השביתה המקומי היה לבוא במשא־ומתן עם הועד המרכזי בעיר הבירה, ואולם היה מקום לחשוד, שאין הטלגרף הממשלתי מוסר את התלגרמות לבעליהן. ובשביל זה פנה הועד המקומי בהומל אלי, כאל סופר הסוכנות התלגרפית, כי אני אמסור את אשר היה עליהם להודיע לציריהם בתלגרמות שלי, שהיה לי הרשיון36 להשתמש בסימנים, בכתב סתר. הרשות היתה בידי לשלוח תלגרמות כאלה רק אל מערכת הסוכנות, והיא היתה יכולה לעשות בתלגרמות כחפצה אם להודיע את התוכן לועד השביתה המרכזי או לחדול. וכפי אשר נוכחתי אז היתה מערכת הסוכנות, שהיתה מוסד ממלכתי על יד וזרת הכספים, מוסרת בדיוק את כל הידיעות שהייתי שולח לועד השביתה המרכזי בשם סניפם בּהומל, ולא חששה להשתתפות במעשי השובתים נגד המשטר…

היה בקר יום השמונה־עשר לאקטובר, ובעיר עברה השמועה, כי דרך התלגרף נודע כי בפטרבורג הוכרזה קונסטיטוציה. שליט הפוסתה והתלגרף היה מכירי, ואנכי פניתי אליו, והוא אִשֵר לי את הדבר. באותו היום קבלתי תלגרמה ממינסק מאת חותני, תלגרמה מסחרית, ובסופה שתי מלים: “הוכרזה קונסטיטוציה”. המונים המונים התלקטו אל אולם העיריה, וגם השלטונות באו ומפקד הג’נדרמריה בתוכם, וגם הם אשרו את הדבר, והזמינו את הקהל ללכת לתחנת־המסלה ולבשר את הדבר לועד־השביתה הנמצא שם, למען תחדל השביתה וישובו הענינים לקדמותם, למהלכם הרגיל. באולם העיריה נמצאו נואמים מקרב הצעירים השמאליים, צעירי אחינו, שהם הכריזו, כי לא אל קונסטיטוציה נשאו נפשם, כי אם אל ריפובליקה דימוקרטית. על דברים כמו אלה שחקו, אבל איש מן הנואמים לא נאסר על דבריו. וידי המשטרה רפו מאד. רוח של חג רחפה על כל העיר. והנה פתאום – בשורה רעה מן העיר הקרובה להומל רק תחנות אחדות, מנובוזיבקוב: פרצו שם פרעות, אי־סדרים, פוגרום ביהודים… פליטים באו ברכבת ומספרים, כי בעיר היתה חגיגה גדולה. פתחו דלתות בית האסורים, בשוק היתה אספה המונית, ובראשה ישב מישא פרומקין, סטודנט חשוד בריבולוציה, – אך פתאום התחולל הפוגרום והחג היה לחגא. ולעת ערב או ממחרת היום, נודע את אשר היה במינסק, אשר ירה החיל בהמון החוגג על יד תחנת מסלת־הברזל. והימים שבאו אחרי כן הביאו ידיעות זו אחר זו על דבר פוגרומים כמעט בכל תחום המושב, פוגרומים “פטריוטים”, שהיו מסודרים על ידי הממשלה בשיטה מיוחדת. היו תהלוכות ותמונת הצאר בראשן, ובעקבות תהלוכות אלה היה המון מוכן ומסודר לפרוע פרעות.

בהומל העיר לא היו פרעות באקטובר זה. ומפני שבעיר הבירה ידעו את עסקני הומל מזמן, ביחוד מימות המשפט בשנה העברה, לכן היה אז בהומל כעין ועד מרכזי לעדת נגועי הפרעות אשר בסביבה. אנכי הייתי אחד מן העסקנים הפעילים בועד ההוא, ועלי היה ללכת לפטרבורג פעמים אחדות לסדר את עניני ועד העזרה בהומל. ויש אשר הועד הטיל עלי לבקר את הערים הנגועות בשביל לקצוב את הסכומים הנחוצים לקומם את ההריסות. בן העם אנכי, ומעולם לא זזה ידי מתוך ידם של ההמונים היהודים, וטביעת עיני מספיקה לי לחדור אל תוך חייהם, וידעתי על נקלה לחקור את המהות ואת הכמות של הנזקים שהפרעות גרמו להם. וזה היה נחוץ מאד לאנשים, שהטילו עליהם את מעשי הבקרת במקומות המנוגעים אחרי הפרעות. גדול ורחב ידים היה אז ים התלאות, מספר הערים ההרוסות היה רב, והסכומים היו, לפי הערך, מצומצמים. בצ’רניגוב נפגשתי עם שליח הצבור המוסקובי, הד"ר בירקנהיים, שבא לשם סדור העזרה במקומות אחדים בפלך ההוא. בין המקומות שאנכי בקרתי היתה גם העיר סטארודוב. אל חדרי במלון נכנסו אחד אחד מאלה אשר סבלו, ואנכי חקרתי מפי כל אחד ואחד על אשר קרם. נכנס אלי יהודי אחד, ועל שאלתי אותו: מה רב הסכום אשר סבל, ענני בתמימות: אנכי לא סבלתי כלל, כי אחד מן הנוצרים מכירי סכך על חנותי, ולא נתן לפורעים לגשת.

– ובכן, – פניתי אליו.

– ואולם נצרך אני, וסכום של איזו מאות רובלים לא היה מזיק לי עכשיו כלל וכלל.

– אבל – אמרתי לו – הן אתה לא נהרסת.

– והאם היה יותר טוב, לו הרסו הפורעים את חנותי, והיו בוזזים את אשר לי? – פנה אלי.

– אבל…

– ומפני שלא נהרסתי, יוצא שהועד צריך לרשת את חלקי? – אמר אלי בתמיהה37.

אבל באמת היו אז רבים שנהרס מצבם לא בידי הפורעים ממש, כי אם לרגלי הפרעות. סבלו מאד המורים למיניהם, “כלי הקדש” הרבנים ויתר פקידי העדה, שגם בשנים כתקונם הם חיים במצור ובמצוק, ואף כי בשעת חורבן והרס כלכלי. ועל אלה היה לבי דוי, והשתדלתי עד כמה שהשיגה השפעתי אצל הועד המרכזי לבוא לעזרתם.

וכל הארץ נעשתה כמרקחה. כשני חשיפי עזים נצבו זה לעומת זה הכנופיא של החצרנים מצד אחד והצבור המדיני מהצד השני. החיים המדיניים של רוסיא נהיו תהו ובהו. המלך וכל שריו המשמרים התחרטו מאד, נחמו על הריפורמה של השבעה־עשר לאקטובר, על הדומה אשר נתנו, שכמו ריח קונסטיטוציה נודף ממנה, שיש בזה כעין ותור על שלטון היחיד. יוצר הריפורמה, הגרף ויטה, היה בעיניהם כמו בוגד, אשר בערמה הטה את לב המלך והשפיע עליו לתת את ההנחות ברגע של חולשה. נוצרה אגודה של “רוסים38 אמתיים”, שמטרתה היתה להלחם עם כל שואפי חירות מדינית, ואנשי החצר סדרו “מאות שחורות” לנקום בכל תומכי תנועת השחרור, ולכל לראש להכות ביהודים. פרעות מלאו את הארץ, וקוזקים ולגיונות־עונשים נשלחו לכל הגלילות להדוף39 ביד חזקה את תנועות השחרור. ומאידך גיסא – גם הצבור הכיר כי הפקודה על דבר הדומא הכזיבה תקוותיו לקונסטיטוציה מלאה, אמתית. לא אל זה חכה הצבור המתקדם, לא אל מועצה בחסד המלך נלחמו שואפי השחרור, לא על קונסטיטוציה כזו הורגו ונאסרו ונשלחו לעבודת פרך והָגלו במשך דורות אחדים טובי בני רוסיא. המדינה כלה נלחמה על נפשה והאמינה כי הכשלון הגדול של המשטר הקיים, שהתגלה באופן ברור במלחמת יפן, ינחיל נצחון את תנועת השחרור, נצחון גמור ומוחלט, ורוסיא תהיה כאחת המדינות החפשיות באירופה המערבית. נמצאו גם שמאלים קיצונים, אשר אמרו לבער אחרי ממשלת מלך. ואולם גם המתונים לא הסתפקו בפחות ממשטר של קונסטיטוציה עממית, שנודע בשם קדא"י ואשר אל תחת דגלם נאספו טובי הכחות של המלומדים והמשכילים אשר במדינה.

מן אחינו היו לא מעט בין השמאלים הקיצוניים, אך ברובם הגדול והמכריע חנו היהודים תחת דגל המפלגה הקד“אית. בעיר המלוכה, במטה הראשי של המפלגה המדינית הזו, תפסו היהודים מקומות בשורה הראשונה. מקסים וינאבר היה אחד מן היותר פעילים של המפלגה. וגם אחר כן, כאשר התקבצה הדומא, מצאה “המאה השחורה” טוב לפניה להגות מן המסלה את בני גזע עמנו את הרצנשטיין ואת יאָללאָס חברי הדומא. היהודים התכוננו בכל מקום אל הבחירות הראשונות של הדומא, וכלנו היינו בטוחים כי ברגע הראשון נקבל את זכיותנו האזרחיות במלואן. ישיבות ואספות לא חדלו. גם בהומל שלנו קשקש הקומקום הצבורי בכל חומו. בתקופה הראשונה היינו מתאספים כל האינטלגנציה של כל הגזעים יחד. רוח החיה וראש המדברים באספותינו היה הד”ר אלכסנדר זלקינד, – זה שברבות הימים נהיה לציוני, ועובד עכשיו עבודתו בירושלם. לביתו היינו מתכנסים, ובין הנאספים היו גם מן הפקידים המתקדמים הנוצרים, פקידי הממשלה. לעומת זה, נשלחו להומל גם פלוגות קוזקים, וגם עם מפקדיהם היינו מתכנסים להועץ לשמור על העיר ועל הסביבה מן הפרעות. ויש אשר הקוזקים האלה יותר ממה שהיו מבטיחים את המצב, את השקט הצבורי, היו מפחידים אותנו, כי מן הנסיון ידענו כי במקרים של פרעות ביהודים אין הקוזקים באים להגן על התושבים כי אם להגן על הפורעים מידי ההגנה העצמית של היהודים, הנוער המאורגן ומסודר לעמוד על נפשו בשעת פרעות. גם שר הפלך היה בא להומל לשחר אותנו למוסר, כי נשמור על הנוער שלנו לבל יתפרץ. שר הפלך היה בא להומל, והיה מפחד ללכת העירה פן יפגעו בו קנאי השחרור, והיה מזמין אותנו, את ראשי העדה, אל אולם תחנת מסלת הברזל לדבר אלינו את דבריו. ובימי החשך והצלמות האלה, בין הכרזת הפקודה בדבר הדומא ובין פתיחתה, שלט במדינה עוד כח־נסתר אחד, שהתהלך באפלה, ויש אשר גם השלטון המקומי הרגיל לא ידע מאין הוא בא, והוא שהיה מוליך אימה ויוצר פרעות בכל מקום. מלאכי־שאול היו “מופיעים” בערי המדינה, ובידיהם פקודות מאת גבוהים מעל גבוהים אל אנשי השלטונות לבל יפריעו אותם ממעשיהם. המדינה היתה מלאה כלה מהומה ומבוכה. ואיש לא ידע אם תצאנה הבחירות אל הדומא לפועל, אם תתאסף הדומא בכלל. הנוער היהודי השמאלי, שגם הומל שלנו היה מלא הימנו, הטיף בקהל לבלתי לכת אל הבחירות, לא להשתתף בדומא שכזו שהיא רק תרמית עינים של השלטונות ואין בה כלום מן החופש המדיני. לנו, האזרחים השקטים, היתה מלחמה מפנים ומאחור: עם השלטונות מזה בעד שווי זכיות ובעד זכיות מלאות, ועם הנוער העובד, שהיה נשמע לפקודות מרכזיו, והתכונן אל מהפכה גמורה בממלכה, כזו שבאה אחרי שתים־עשרה שנה. והיו חיי האזרחים השקטים נתונים תמיד לכל מקרה ולכל אסון. זכורני, כי הלכתי בתקופה ההיא לוארשוי לסדר את התקנות של חברת “עתיד” לחרושת השמן בארץ ישראל, והנה על יד כל שוטר ברחוב נצב גם חיל ורובהו בידו. והאנשים פחדו לעבור גם ברחובות בעגלות סגורות, פן ימצאו בתוך העגלה טירוריסטים. ובהומל עירנו נרצח ברחוב העיר פקיד המשטרה המקומי, שהיה חשוד בעיני הצעירים בריגול. חושך ואפלה, בוקה ומבולקה, בלי כל אמון ביום המחרת… השלטון עבר לידי הרחוב, היו גוזרים שביתות על משרתי החנויות, על הרקחות והטבחות בבתים, ואלה היו מוכרחים לשבות גם נגד רצונם, כי סכנה היתה להתנגד אל הפקודה, שאין יודע מי היה המוציאה. ידה של ההסתדרות, אורגניזציה בלע"ז, היתה בכל. אם הבעל מסרב לגרש את אשתו, – היו פונים אל ההסתדרות: עובדא. היו תופסים את הבמות בבתי התפלה בשבת, והיה הקהל מוכרח לשמוע את דברי הצעירים המטיפים, כי הדלת היתה סגורה ואנשים משלהם שומרים מבחוץ. אמנם הקוזקים היו משוטטים בחוצות, אבל גם הם מצאו לטוב להם להיות זהירים, באין חפץ להפגש עם הפצצות. אוירה של הומל היה מלא אבק־שרפה, והנה התחולל הרעם…



 

לט. הפוגרום בהומל.    🔗


נשיא הייתי לאגודת הסוחרים ובעלי החרושת בהומל, שחבריה היו מאות אחדות וגם נוצרים רבים בתוכם. בתור נשיא היה תפקידי גם לשפוט במקרה של סכסוכים בין החברים, וגם היו מקרים שנבחרתי לשופט אפילו במקרי סכסוך שבין אנשים מחוץ לאגודתנו. אחד הרוקחים רכש לו בית, שנמכר בהתחרות פומבית על ידי הבנק האפותיקאי, שהבית היה ממושכן אצלו ובעליו לא שלמו את שעור התשלומין. כפי שהיה נהוג ומקובל במקומותינו, אין רוכשים מאת הבנק בית של אחרים מבלי הסכמת בעלים לזה קודם הקניה, או הקונה מתפשר עם בעל הבית לאחר הקניה. הרוקח ובעל־הבית לשעבר מסרו את הסכסוך שביניהם למשפטי, ואני קבעתי זמן הבירור ליום הששי אחר הצהרים. הדבר היה ביום השנים עשר לינואר. שני הצדדים המדיינים יושבים לפני, ואני מאזין ומקשיב לדבריהם, והנה מצלצל התליפון ומודיעים לי: שרפה בעיר… מבהלים ודחופים ברחו להם המדיינים. ביתי עמד ברחוב־הארמון, וסמוך אלי היה מגדל מכבי האש, ומה נפלאתי לראות, כי אין כל אות מעל המגדל, ואין גם להקת המכבים יוצאת אל מקום הבערה… הטיליפון מוסיף להודיע, כי הבערה היא ברחוב הראשי, במקום שכל החנויות הגדולות והמחסנים הראשיים נמצאים, וכי את אלה מבעירים פורעים… אני מצלצל ושואל, – והנה אין תשובה: הטלפון חדל לעבוד… מה זה?… יום החורף הקצר לא אֵחר לרדת. מטבור העיר נסים־רצים אנשים, ואין מהם עונה על שאלותי… נחפזים האנשים לברוח, להתחבא בבתיהם. היה ערב, בא הלילה, ליל השבת.. מבעד חלונות ביתי אנו רואים אנשים ונשים רצים ונושאים חבילות חבילות משא לעיפה. אלה הם אנשי “העיט על הפגרים”, מאספי הבזה והשוד של הפורעים. אין רודף אחריהם, אין אשר יקח מידיהם את המלקוח. למראה הליל אנו רואים תימרות אש ועשן העולות מרחובות העיר. ישנה בעיר גם פלוגת מכבים מתנדבים, שראשיה הם צעירים יהודים, אבל גם אותם הפריעו מלצאת למקום הבערות. ודליקות מתלקחות במקומות רבים. באו להקות המכבים אשר בתחנת מסלות הברזל, אבל גם להמכבים האלה לא נתנו להביא עזרה. פקדו עליהם לשוב על עקבם. לא שבו, אבל גם לא עבדו. השוד והבזה והבערות הם כלם במרכז העיר, ברחובות אשר שם החנויות והשוקים. כל משפחה כלואה בביתה, אין איש נועז לצאת החוצה. אין משפחה אחת יודעת את גורל יתר המשפחות הקרובות, אם פגעו השודדים בהן. סגרנו את שער החצר, את מבוא הכבוד היוצא אל הרחוב. והנה ברחובנו כעין רעש… פורעים התפרצו אל אחת הדירות בבית השלישי מביתנו אנו. קטון ילדי כבר נם שנתו. הנער שם עליו את מבחר חליפותיו, שתים־שלש זו על גבי זו, ויעל על מטתו הקטנה, מבלי הגד לאיש דבר, מבלי אשר טעם מאומה, וירדם. יתר הילדים נעים ונדים, תועים כמונו מחדר אל משנהו, חרדים לקול עלה נדף… נשען אל דירתי היה משרדי, שאחדים מחלונותיו היו פונים ונראים אל אחת משדרות החנויות אשר לעיריה. אלה היו חנויות של דלת העם, תגרנים פעוטים, חצים אומנים ובעלי מלאכה, חצים סוחרים בכל סחורה דלה ונמבזה. כבר היתה השעה מאוחרת, אחר חצות הלילה. זה כשעה ויותר ואני נשקף מחלון המשרד, רואה בעשן הבערה, ולאור הלהבות אני מכיר מרחוק צלמי קוזקים או שוטרים עוברים וראשיהם מכוסים ועטופים, לבל יכירום על נקלה. מבלי שים לב אל החורף והקור, ובחפצי להתבונן היטב אל הנעשה במקום השוק הזה, אני פותח את האשנב של החלון, והוצאתי את ראשי החוצה. ולקחה אזני קריאת נזיפה:

– מהרו והדליקו כבר, בני כלבתא, זרע שכורים!…

כך עורר אחד את הפורעים.

והבקר ממחרת האיר את ההרס והחורבן אשר נעשה במרכז העיר, במיטב בניניו ומחסניו במשך לילה אחד. יותר משבע מאות משפחות נהרסו. הוצתה אש בבתים רבים, שבהם היו החנויות הגדולות. אל בתים פרטיים, אל הדירות כמעט לא חדרו, מלבד אחדים בתור יוצאים מן הכלל. חדרו אל ביתו של הד"ר אלכסנדר זלקינד, אבל הוא נמלט מן הבית בעוד מועד. את הדירה של אחד משכני בבית השלישי מביתי, הרסו אמנם, ואולי זה היה בשגיאה, אולי חפשו דירה של איש אחר, אולי התכונו אלי… נפלא ומוזר היה היחס של השלטון המקומי אל אשר קרה אמש ביום המחרת: לא היה כל יחס, כמו לא קרה דבר. השלטונות לא התראו על פני חוץ. מספר השוטרים בעיר כמו עוד הוקטן. מסביב לערמות האפר ועל יד40 המפולת של הבנינים ההרוסים והשרופים התהלכו בני העיר היהודים חרש, התהלכו כצללים, מבלי דעת אם זה נגמר, או אך לראשיתו של חורבן העיר אנו עֵדים. והתושבים הנוצרים בהפגשם עמנו בושו להביט בפני היהודים גם לא מכיריהם. בושנו גם אנו. הן עשרות אלפים יהודים יושבים בעיר, ואיך היינו לבז ולמשסה בידי פורעים מספר. כן, בושנו מאד, אבל הן גם ידענו, כי מטרת הפרעות היתה למשוך החוצה את חברי “ההגנה העצמית”, ואז היו מתנפלים עליהם הקוזקים והצבא המזוין, והיו מרבים חללינו. התהלכנו כל יום השבת סביב הבנינים השרופים ברחובות ההרס. וגם בצאת השבת לא התאספו עסקני העיר, אנשי הצבור. בלהות הלילה העבר עוד טרם סרו… במשך היום נודע לנו, כי את “העבודה” אמש מלאו ביחוד “אורחים”, שהובאו לשם זה מן החוץ, ממרחקים. גם מן המשטרה המקומית לא כלם ידעו מי אלה, וכמו שלא ידעו מאין הם באו כך גם לא נודע לאן הלכו. הם מלאו את אשר הטילו עליהם – ונעלמו… למסדרי הפרעות היו גדודים מלאכי חבלה מיוחדים, שהביאו אותם לעת הצורך למקום המיועד לפורעניות, ולאחרי שגמרו את “מלאכתם” השיבו אותם למקומם. ראשי השלטון המקומי ידעו רק, כי אין להניא את האורחים ממעשיהם, כי צריכים לתת להם לעשות כרצונם, כי על כן שלוחים הם…

ממחרת הודעתי את הסוכנות הטלגרפית שהייתי סופרה את אשר קרה בעירי. הייתי זהיר ומתון מאד. יראתי פן יעכב הטלגרף את דברי. ואף גם זאת: הייתי בטוח, כי הסוכנות הזו, שהיא מוסד ממלכתי, בודאי ידעה את דבר הפרעות, ואולי עוד קודם שקרו… בימים האלה היתה ועידת חברי הועד הפועל הגדול של ההסתדרות הציונית בעיר בריסל, ומאת נשיא ההסתדרות המנוח דוד ולפסון קבלתי תלגרמה להודיעו את אשר קרה. בתשובתי כבר גליתי טפחים אחדים יותר. ביום השני נדרשתי מאת מערכת הסוכנות הטלגרפית להודיע את אשר קרה בפרוטרוט, ואז שלחתי תלגרמה בת מאות מלים, והרצאתי את המאורע לפרטיו. הד“ר זלקינד מצא לטוב לפניו ולמנוחתו לצאת את הומל. הוא היה אישיות מדינית בולטת, ובליל הזועה שמו הפורעים פניהם בביתו, וְנַקֵה לא היו מנקים אותו… ונמלט לפי שעה לפטרבורג, וגם שם היה עליו להסתתר, ואחר כן יצא לחו”ל, לברלין.

כל ועד עזרה לנגועי הפרעות עוד טרם הסתדר. ידי עסקני הצבור, שמספרם היה לא מעט בהומל, רפו. אנחנו, חברי הועד המקומי לעזרת נגועי פרעות־אקטובר של הסביבה, – לא מצאנו ידים. מצאתי לנחוץ לנסוע לפטרבורג, אל הועד המרכזי, לאחוז באמצעים. גם בשבילי אני היה טוב הדבר להֵעָלם בימים האלה מעל האופק המקומי. ניכר הייתי קצת בתוך העיר, וגם עט הסופר אשר בידי היה למדקרות. באתי לפטרבורג ביום החמישי, ובאותו הערב הודיע העורך־דין והעסקן הנריך סלויזברג, את הברון גינצבורג על דבר בואי לעיר הבירה. הלה הזמין אותי אליו למחרת בבקר, וכבואי אליו הודיעני כי כבר סדר לי ראיון אצל הגרף ויטה למחרת ביום השבת. עלי להכין תזכיר בדבר המאורעות בהומל להגישו אל הגרף, שר השרים. הברון דוד אמר לי, כי עלי להיות זהיר בתזכירי, מבלי אשר באר לי את ענין הזהירות. וכאשר אמרתי לו: אדוני, איזה הדבר תמצא ידי לשבור את החבית ולשמור את יינה? ענה ואמר לי: הלא סופר אתה, ובטוח אני כי תדע לכלכל את דבריך בתזכיר אשר תערוך. ובכל זאת לא הוברר לי טעם הדבר וזהירות זו לשם מה היא באה. יצאתי מבית הברון על האי־וסילי, עברתי בעגלת יד על פני הקרח את הנהר נֶיבָה, סבותי אל שדרות הרוכבים ונכנסתי אל המערכת שלי, של העתונים לוזרת הכספים. העורך הראשי היה אז פאול מילר, זה שעלה אחר כך להיות סוכן של וזרת הכספים בברלין, ומשם שב לפטרבורג ונהיה לסגן מיניסטר המסחר. העורך קבל אותי תיכף, וכאשר אמרתי לו כי עלי להגיש מחר תזכיר ולהתיצב לפני ויטה, הניא אותי בכל תוקף מעשות את זאת. “אל תלך ואל תגיש כל תזכיר – אמר אלי – שְבָה על מקומך במנוחה, אם אין אתה רוצה כי תלך גם אתה בדרך הרחוקה, אשר בה נשלחו האצילים ממינסק, שבאו הנה והגישו תזכיר על מעשי הגוברנר שלהם על אשר צוה לירות במפגינים. אני מזהירך, לבל תלך אל ויטה. מה תאמר לו, שאין הוא יודע מכבר? הן את התלגרמה שלי אליך בדבר פרטי המאורע שלחתי על פי פקודתו, ותיכף לקבלתי את התלגרמה המפורטת שלך מסרתי אותה לו מלה במלה על ידי התליפון. ובכן, מה תוסיף לו עוד? שב במנוחה ואל תתגר ברעה” – צוה עלי איש שיחי.

– אבל – אמרתי אני – לא אוכל לשבת במנוחה, והורני נא אתה מה לי לעשות?

– צעקו, זעקו חמס, – לעבודה זו מומחים אתם, היהודים, – אמר אלי, והוסיף: הנה העתון “נובויה־ורמיא” לא יתן לך מקום; לדברים בעתון “ריטש” אין כל ערך עכשיו; נסה דבר אל העתון “רוס”, – חושב אני כי יתרצו שם לפרסם את אשר תתן להם. אמור להם, כי אתה עוזרנו הקבוע. ועוד גם זאת – ויגע בכפתור הפעמון, ויצו על המשרת הנכנס לקרוא אליו את מנהל הסוכנות התלגרפית. הלז נכנס, והעורך אמר לו, כי הנה אני העוזר־הסופר מהומל, חלק לי בפניו מחמאות, ויאמר לי כי יקחני אל חדרו, וככל אשר ארשום לפניו כן ימסור ליתר הסוכניות בחו"ל. “קשורים אנו – אמר אלי העורך – עם כל העולם התרבותי, ועתונים לאלפים מפרסמים את אשר אנו ממציאים להם”.

וכאשר גמרתי את עבודתי במשרד הסוכנות, הלכתי למערכת העתון “רוס”. זה היה עתון, שעורכו היה בנו של סוברין, עורך “הנוביה ורימיה”, צורר היהודים. העתון הזה היה נוטה אל תנועת השחרור, ומאיר קצת פנים אל הליברלים. בנו זה של סוברין, כפי הנראה, הכין לעצמו עמדה פוליטית על כל מקרה שלא יבוא, אולי תצליח תנועת השחרור. במערכת העתון הזה קבלוני ברצון, ותיכף פנו לי מקום לכתוב את רשימתי על דבר הפרעות בהומל. את מכתבי פרסמו ממחרת בבקר, ותיכף לפרסומו צוה המיניסטר לענינים הפנימיים, דורנובה, לשלוח פקיד מיוחד להומל לחקור את הדבר במקום הנגע. פקיד המיניסטר – הגנרל סאוויטש היה שמו – מצא הרבה דברים, שעל פיהם אפשר היה להוקיע לעיני השמש את האשמים האמתיים בכל הפרעות. הפקיד המיוחד גלה, בין יתר הדברים, כי בלשכת הג’נדרמריה המקומית חלקו אקדחים לאנשים בלתי־ידועים מן הנשק שהחרימה הג’נדרמריה אצל אנשים שונים. הנשק נמצא חסר, ונתגלה כי הוא עבר לידי הפורעים־האורחים, אלה שבאו להומל לשם סדור הפרעות. לא היה כל ספק בדבר, כי בכל הפרעות היתה יד המשטרה, ביחוד החשאית, הג’נדרמריה41 הפוליטית, שהיא היתה מקבלת את פקודותיה ואת הוראותיה דרך צנורות מיוחדים, מבלי שאלת פיו של המושל עליה. הדבר הוברר, כי מלבד השלטון הקיים בארץ, ישנם עוד שליטים במדינה, שליטים בלי אחריות ובלתי תלויים בחקים, והם הם השופכים ממשלה על התושבים ועל הפקידים בערי המדינה.



 

מ. בספירות פטרבורג.    🔗


כמעט כל ימי השבוע השני עברו עלי בישיבות עם הועד המרכזי לנגועי הפרעות, שהתיסד עוד לאחרי הפוגרומים האקטובריים, ובהשתדליות שונות וזרות קצת, אשר גם אותן ארשום פה במלים אחדות. נמצאו אז בפטרבורג “שתדלנים”, שחפצו לבוא על שכרם, והם הבטיחו להשיג סכומים גדולים מאוצר המלוכה, על פי פקודת־רוממות מיוחדת לטובת הרוסי הומל. אל “העסק” הזה נכנסו מטרוניתות אחדות, שלהן היתה השפעה ב“כפר המלך” בחצר המלכות. הימים היו ימי תקופה מעורפלת מאד. כחודש־כִשְנַיִם לפני הבחירות אל הדומא, ולא היה יום אשר לא הביא חדשות פורחות בדבר מצב־הרוח בספירות החצר. יש אשר ספרו כי השפעת הקד“אים גברה, ואך תתאסף הדומא ונאום־הכתר יהיה כלו חדור חופש וקונסטיטוציה אמתית, והשלטון הראשי נכון לכפר פני התושבים וגם היהודים על כל אשר חטאו ופשעו נגדם; ויש אשר ביום אחר מסרו עובדות ממש ההפך, וכי גם את ויטה יהגו מן המסלה בקרוב. כי קצף גדול עליו וגם חושבים אותו בקושרים, כל אשר חתר תחת היסוד המסורתי של שלטון יחיד ברוסיא. היו לי ראיונות עם אנשי־בינים שונים, ובהיותי מכיר ויודע את טפוסיהם של אלה בעיר הבירה, החלטתי לחדול מעסקנות זו, שלא תביא לעניני כלום. חסתי על הזמן וגם על ההוצאות הכרוכות בהשתדלות זו. ואולם בישיבות של הועד המרכזי לנגועי הפרעות תפסתי תיכף את המקום הנכון. איש פטרבורג אנכי מנעורי, ואת האנשים העסקנים ידעתי כמעט כלם, וידעתי גם את האופנים למצוא מסלות בלבבם לטובת עניני. כל העסקים הצבוריים היו מרוכזים אז בביתו של הברון גינצבורג אשר בשדרות הרוכבים, בדירות שונות בסמטת־זַמיאַטין. בישיבה הראשונה של הועד, כאשר שאלו אותי לסכום הכסף הנחוץ לפי דעתי לשם העזרה הראשונה להרוסי הומל, עניתי ואמרתי, כי אין כל צורך בסכומים לעזרה הראשונה, כי עסקני הומל ינהלו באמצעיהם הם את אחיהם ההרוסים, ולא יתנו להם לגוע ברעב או לסבול קור. הטון הזה לא אֵחר להראות על חברי הועד המרכזי את פעולתו. חברי הועד המרכזי, שאחדים מהם זכרו אותי עוד מימים קדמונים, מימי העתון “ראזסוויט” וראשית שנות השמונים, התיחסו אל דברי כאל חות־דעת של אדם חבר להם בעבודה, ולא כמו אל שתדלן לטובת קהלתו. ביחוד היה טוב אלי היחס של ראש הועד הברון נפתלי־הירץ גינצבורג, שהיה מקבל אותי בכל עת שהיה לי ענין אליו. העבודה לטובת הסובלים בהומל היתה אז עלי לבדי, כי הד”ר זלקינד אמנם נמצא אז גם הוא בפטרבורג, והשפעתו על הועד המרכזי היתה בודאי מועילה מאד; אבל הוא ישב בעיר הבירה בהחבא, בבית אחד עורכי־הדינים שהשתתפו במשפט הפוגרום ההומלי אשתקד, ולא בא אף פעם לישיבות הועד.

ובסוף השבוע החלטתי להראות את פני המיניסטר למסחר. המשרה הזו היתה בעת ההיא על שכם מיכאל פיודרוב, שהיה מקודם עורך העתונים של וזרת הכספים, מכירי הטוב, שבאחת הרשימות, הזכרתי את שמו. מיכאל פיודרוב היה איש ישר מאד, בעל השקפות חפשיות וכשרונות־ארגון טובים, וכאשר עלה ויטה לגדולה מנה אותו למיניסטר המסחרי. בשעה הקבועה עליתי אל המשרד, ונרשמתי אצל המזכיר לבוא אל המיניסטר. בחדר ההמתנה היו כעשרה אנשים. שעת־הקבלה היתה לפנות ערב, וכשהגיעה השעה נכנס המזכיר פנימה והרשימה בידו, ויצא ויפנה אלי וישאלני בשם המיניסטר: האם יכול אני לחכות ולהתקבל אחרון לנרשמים? אנכי עניתי בחיוב. הבקורים נמשכו כשעה ויותר, ואך יצא האחרון למבקרים הזמין המזכיר אותי. אך נכנסתי חרד פיודרוב לקראתי, נגש אלי והתנשקנו, ויקח אותי וישיבני על ידו, וישאל לשלומי ולכל אשר לי, אם לא נגעו הפרעות בי לרעה. אמרתי לו, כי אמנם אל עצמי ואל בשרי לא נגעו, אבל גדולה מאד הרעה אשר מצאה עיר ויושביה, והרצאתי לפניו פרטי המאורע. הוא הקשיב אל ספורי, וכאשר כליתי את דברי, אמר אלי: הנה אתה רואה את אשר בא לכם מידי ה“בונד”! דבריו אלה הרגיזו אותי עד מאד, לא חפצתי לדעת, כי יושב אני לפני מיניסטר, רק לפני אזרח כמוני, ולכן דברתי אליו קשות:

האמנם גם אתה מיכאל בן מיכאל, תדבר כדברים האלה? האמנם גם אתה תצדיק מעשי פשע של ממשלה, השולחת באש את ערי אזרחיה ונותנת לבז ולמשסה את רכוש התושבים? הן אין זה שלטון, שחובת הבטחון הצבורי עליו, כי אם חבר שודדים ולהקת פריצים הם כלם, וגם אתה, האדם הישר, האזרח התרבותי, מלמד זכות על השוד והאון וגזל המשפט שהיו לשיטת ממלכה? לא, מיכאל בן מיכאל, מפיך לא חכיתי לשמוע דברים כאלה. –

נרעש ונרגז קמתי ממקומי, וגם פיודרוב קם מכסאו, והשתדל להרגיעני. הוא תיכף הסכים להשקפתי. הוציא ממגרת שלחנו בקבוק חלב־קפיר ויציע גם לי כוס. ולהוסיף להרגיעני שאל אותי: במה יוכל הוא בתור מיניסטר למסחר להיות לעזר לההרוסים? במקום תשובה, שאלתי אני אותו אותה השאלה. הוא חשב רגע ואמר לי: שהוא ישתדל לשחרר אח הסוחרים ובעלי החנויות מתשלום מסי הגילדיה ותעודות המסחר. על זה עניתי ואמרתי לו, כי המאורע קרה באמצע חודש ינואר, בעת שהסוחרים משלמים את מסי התעודות עוד קודם ראש השנה האזרחית. –“אולי לשנה הבאה?” – שאלני. עד העת ההיא – אמרתי – מים רבים יעברו, ואולי גם אתה – הוספתי בלעג מר – לא תהיה אז מיניסטר… התהלכנו בחדר־העבודה המרווח הנה והנה, ואחרי דומיה קצרה אמר לי: שמע נא. לך אל דורנובה, מיניסטר הפנים. שם ישנם אמצעים משיורי מכס הבשר. והם יתנו לכם סכום הגון לעזרת ההרוסים.

– כן – אמרתי – יודע אני כי ישנם סכומים משיורי מכס הבשר, והכסף הוא כספנו, כסף היהודים. אבל – הוספתי, ושמתי פני אל איש שיחי – בחדר העבודה של דורנובה שלך לא ארגיש את עצמי כמו שאני מרגיש את עצמי פה, בחדרך, מיכאל מיכאלוביץ. האלהים יודע אותם, את אלה… – והניעותי את ידי כמתיאש.

פיודרוב ראה במצב נפשי, ויחשוב רגע ויאמר:

– בסכום לא גדול בידי לעזור לכם. חבר אני להנהלת “הצלב האדום”. עשרים וחמשה אלף רובל תקבל מהם.

לא האמנתי למשמע אזני. הן ידוע היה הדבר, כי ראשי “הצלב האדום” צוררי היהודים כלם, והקיסרית האלמנה מגן לכלם, והאם קופה זו תתן עזרה לנגועי הפרעות? חושש הייתי, כי ידיהם של אחדים מגבאי הצלב הזה היו גם בסדור הפוגרומים ביהודים. והאמנם גם יהיו החובשים?

– ולו גם פחות מזה – אמרתי.

– לך מחר אל לשכת ההנהלה הראשית, רחוב האינג’נירים מספר שמונה, ותאמר שם בשמי, כי יתנו על ידך את הסכום אשר אמרתי – אמר לי פיודרוב בהחלט – הן אתה בודאי חבר לועד העזרה בהומל? – שאלני.

– לכשיצאתי מהומל – עניתי – עוד טרם הסתדר שם כל ועד. אבל עכשיו כבר הסתדרו שם. יודע אני כי בפקידות העיריה יושב ועד מיוחד לסדר את העזרה, אף כי אינני יודע אם הוא רשמי.

– זה לא כלום – אמר – ובכן ישנו ועד, ולכן שלח תיכף תלגרמה אליו, כי יפנה הוא בבקשה תלגרפית אל לשכת הצלב האדום, ואתם תקבלו את העזרה אשר אמרתי. שב וכתוב את התלגרמה – אמר, ויקם ויפנה לי את מקומו על יד שלחנו.

– זהו מקומו של מיניסטר—אמרתי בשחוק – ואיך אשב על המקום הזה?

– בשבילך – אמר פיודרוב גם הוא בענות צחוק – אינני מיניסטר. כתוב את התלגרמה, ותיכף נשלחנה.

– תודה רבה. אני הולך תיכף אל התלגרף – ונפרדנו.

כבר היה ערב, ומן הלשכה של התלגרף הראשי, הקרובה לבית הברון גינצבורג, החלטתי לסור אל הברון לספר לו את הבטחתו של פיודרוב. הזקן קבל אותי תיכף וכאשר מסרתי לו בדבר הצלב האדום כמעט לא האמין לדברי. “אני נכון לתת להם את הכסף, אם רק הם יתנוהו לועד העזרה שלכם” – אמר לי – “אין אתה יודע את הערך הגדול של עובדא זו, כי הצלב האדום יהיה בין המנדבים לטובת נגועי הפרעות”. הברון היה כלו נרגש. זוכר אני, אנחנו עמדנו שנינו באמצע החדר, ואחר כן נשען על השלחן וכמעט ישב עליו, וגם אותי משך אחריו. ויחקור וידרוש אותי, מאין אני יודע ומכיר את פיודרוב, וישנה וישלש כי ערך רב לעובדא זו.

ובאמת הדבר הזה שנה את היחס של החוגים הרשמיים בהומל וגם בעיר הפלך אל מאורע הפרעות. הלשכה המקומית של הצלב האדום היתה כלה, כמובן, בידי המשמרים, “הרוסים האמתיים”, ונשיא האצילים בראשם. אלה ידעו, כי הפוגרום ביהודים הוא לרצון לפני הגדולים בעיר הבירה, ומה מאד התפלאו הפלא ופלא על הפקודה התלגרפית מאת הלשכה הראשית של הצלב האדום להושיט עזרה מסכומי הצלב לנגועי הפרעות. בשובי אחר כך לעירי היה עלי לסדר עם נשיא האצילים בהומל את הענין, לבחור אנשים אל הועד לתכלית זו, ואיזו אלפים רובלים מן הסכום הצעתי להניח לצרכי הפסח הקרוב, – וכל זה מאת הקופה של אבי־אבות השנאה ליהודים, ושרוב עסקניה היו בודאי קרובים אל סדור הפרעות!… האנשים האלה חוש ריח מיוחד להם, והם תיכף הבינו כי עלה בידי למצוא מפתח אל אחד השערים, כי נפרץ הגדר באחד המקומות, ושלא ברצונם היו מוכרחים להשלים עם המצב.

בשובי מפטרבורג להומל, נכנסתי, כמובן, אל ועד העזרה לנגועי הפוגרום בתור חבר. באופן רשמי היה ראש העיריה גם ראש הועד. זה היה אך להלכה, ואולם למעשה היו עניני הועד בידי החברים היהודים, וכמדומני שהראש לא השתתף אף פעם בישיבות. וזה היה מתאים לרצוננו. אנחנו פתחנו על יד הועד עבודת־צבור גדולה לקומם את כל ההריסות אשר גרם לנו הפוגרום. מאת הועד המרכזי היינו מקבלים סכומי־כסף גדולים, יותר ממאתים אלף רובל, כי בפטרבורג לא השיבו אף פעם ריקם את השתדלותי. ובגלל זאת לא היתה מתאימה לאינטרסים שלנו התערבותו האקטיבית של איש זר בעניני הועד. ולמדנו את ראש העיריה לדעת ולהבין, כי משרתו בועד העזרה הוא דבר של רשמיות, כסא כבוד, אך פטור הוא מכל עבודה והשתתפות פעילית. הסכומים שהיינו מקבלים היו גדולים לפי הערך, והיו טעונים השגחה גם מפני עסקנים מקומיים אחדים משלנו. איש מהם לא היה חשוד חלילה במעילה לטובתו הפרטית, אבל במקרים כאלה רבו הפרצות של משוא־פנים ופזרנות שלא לצורך וחוסר אחריות צבורית. ואנכי שנעשיתי במהלך הענינים כמו איש הבינים בין הועד המרכזי ובין הועד המקומי, והייתי מוכרח לנסוע לפטרבורג לעתים תכופות, – סבלתי הרבה אי־נעימות. לא על שושנים ידרוך העסקן הצבורי, ביחוד בערי השדה, במקומות שהגבאות חביבה מאד על האנשים והם מקנאים קנאה גדולה לכבודם, והאמביציה שלהם היא תמיד מרובה על יכלתם וכשרונותיהם הצבוריים. הדברים עתיקים.

עלי רק לרשום עוד קו אחד. אם כי בעבודתנו בועד המקומי היינו חפשים ואיש לא התערב בפעולותינו, הנה באמצע הקיץ הבא אחריו, לאחר שנתפזרה הדומה הראשונה ורוחות ריאקציה נשבו בחזקה, בא להומיל הגוברנר ממוהליב ויזמין אותי אליו, וידרוש דין וחשבון מכל פעולות הועד. השלטונות חשדו בנו, כי השתמשנו בכספים העצומים שהיו ברשותנו גם לצרכי צבור מחוץ לחוגי העזרה לנגועי הפרעות.



 

מא. האם ללכת אל המלך?    🔗


מרק בן אברהם ורשבסקי, מי שהיה חתנו של האדיר שמואל פוליאקוב ואחד מעסקני הצבור בפטרבורג, היה סוכן ראשי לאחת מחברות האניות הגדולה בלונדון. בתור שכזה, היה על ורשבסקי להגיש אל בעליו בלונדון הרצאה על המצב הכלכלי והפיננסי ברוסיא לראשית שנת 1906. ההרצאה היתה לא לטובת הפיננסים במדינה, ולראש השרים, הגרף ויטה, נודע תוכן ההרצאה. ויטה קבל עליו לסדר את עניני הכספים של המדינה בארצות חוץ, ולו היו סוכנים ומרגלי חרש בחוגי הבורסאות, להכין את הקרקע לקראת הלואה גדולה, ואחד הסוכנים שלח אליו העתקה מן ההרצאה של ורשבסקי, שהיתה כלה כתובה בצבעים שחורים. ויטה הזמין אליו את ורשבסקי, ויוכיח אותו על אשר הביא את דבת הפיננסים של ארצו רעה אל ארצות חוץ. ורשבסקי הודה ולא בוש לאמר למוכיחו, כי אמנם אלה הן מחשבותיו על רוסיא היום, וכי הממשלה אשר שמה לה למטרה לשרוף באש ערי אזרחיה ולסדר פרעות ביושביה – ממשלה אשר כזו לא תכון לעולם לפתח מצב כלכלי בריא בארצה, והיא נכונה תמיד לפשיטת רגל, ואין כל אמון ובטחון בקיומה ובהלואותיה. התוכחת המגולה הזאת לא הפתיעה את ויטה, בדעתו כי שיח לו עם איש יהודי, אשר נפשו היטב מרה לו על עושק זכיותיהם של אחיו בני עמו ברוסיא, וביחוד על הפוגרומים. ואולם גם לויטה היו מלים, והוא אמר אל ורשבסקי כדברים האלה:

– מה לעשות ליהודים, והם תועים בארחות עקלקלות. אין היהודים ברוסיא חולים על שברם הם, כי אם על שבר כל המדינה כלה. אין היהודים משתדלים להשיג מאת הממשלה זכיות והקלות בשבילם, וכל מעיניהם בתנועת השחרור האזרחי הכללי. הנה העם הפינלנדי, למשל. בשבילו לוּ ישלוט במדינת רוסיא השלטון העריץ ביותר, ויאנח לו העם הרוסי תחת לחץ של ממשלת יחיד לאין גבול, ורק ירחיבו לו את זכיותיו בארץ הפינים, בארצו הוא. וכן הם, במובן ידוע, גם יתר העמים, השואפים ברוסיא אל שלטון עצמי, אל הכרת הממשלה בזכיותיהם הלאומיות. ורק אתם, היהודים, לבדכם דואגים ומשתדלים לטובת כל המדינה הרוסית, והתיצבתם בראש מלחמת השחרור, והגדלתם את שנאת השלטון הקיים לכם, ונלחמים בכם, – וכמובן, שאין בודקין בנשק בשעת מלחמה. לו שמעתם בקולי, כי אז יעצתי לכם, כי תבחרו מקרבכם מלאכות להתיצב לפני המלך ולדבר עמו דברים ברורים אך ורק בנוגע לכם ולמצבכם, ותדרשו ממנו את זכיותיהם בתור אזרחים. אנכי יודע את המלך. כי תצעקו אליו, כי תדרשו ממנו בחזקה – ישמע לכם.

זה היה בראשית פברואר. ורשבסקי חשב חובה לעצמו למסור את דבר השיחה הזאת לראשי העסקנים הצבוריים בפטרבורג. הברון הזקן היה בעת ההיא בלונדון אצל אחת מבנותיו, והבהילו אותו לבוא לפטרבורג. ההצעה של ויטה לשלוח מלאכות אל הקיסר נכנסה אל הלב, ואולם עסקני עיר הבירה לא נועזו להחליט בדבר הזה על דעת עצמם. הימים “הטובים” הקודמים, כשהיה בית גינצבורג מחליט ועושה כל העולה על רוח יועציו בשם “כל ישראל”, – אלה כבר חלפו ועברו. ראו צורך בדבר להזמין אספה מיוחדת מאת עסקני הצבור בערי השדה, כדי לדון על הצעתו של ויטה. אל האספה הוזמנו עסקני צבור ביחוד מאת הערים, אשר הפרעות בהן קבלו פרסום מיוחד. כאלה היו: הומל, ניזשין42, רומני. נקראו אנשים גם מקיוב וממוסקבה, ובאספה השתתפו מן הידועים ביותר בעסקנותם ובערכם הצבורי, אנשי שם מבני פטרבורג, כמו סליוזברג, שפטל, ב"ק, פאזנר. האספה היתה כמעט חשאית, כמו שטבע הענין מחייב, והישיבות, שנמשכו כשלשה ימים ולילות, היו בביתו של הברון דוד גינזצבורג, על האי וסילי. ביתו של הברון הזקן היה גלוי ומפורסם למקום המטה הראשי לעניני הכלל של היהודים, והפעם מצאו מסדרי האספה לנחוץ להסתיר את כל דבר האספה, עד כמה שאפשר, גם מעיניה של המשטרה. בסך הכל השתתפו כארבעים איש.

אחרי וכוחים סוערים דחתה האספה את ההצעה של ויטה, והחליטו לבלי לשלוח מלאכות אל הקיסר. הנמוקים היו רבים ושונים, בהם גם אופיים לרוח הזמן הסוער, שבו היתה האספה. ומפני כי בעתונים של הימים ההם, כמדומני, לא נרשם כל דבר על אודות אספה זו, לכן אני מנסה לעלות מתהום זכרוני את פרשת הנמוקים האחרים, אשר בכחם בעטה האספה ולא חפצה לשלוח מלאכות אל ניקולי השני.

היו אשר אמרו, כי למטה מכבודו של עם ישראל, האומה בכללה, להתיצב כעני בפתח לפני גבר־אין־איל זה, שעטרת מלך אינה הולמתו, ולבקש ממנו חסד ורחמים. האומה הישראלית – טענו – צריכה קודם־כל לשמור על כבודה, ורק אז היא רשאית לדרוש כי גם אחרים יכבדוה. לא מידי ניקולי יקבלו היהודים את זכיותיהם האזרחיות, ואך מידי הצבור, מאת החברה הרוסית המתקדמת; ואנחנו את חן עם ישראל נאבד, אם נלך לבקש את הזכיות מאת המלך. ועוד זאת: מי לידנו יתקע, מי יוכל להבטיח אותנו, כי מלא ימלא המלך את בקשתנו. אולי תבוא בו הרוח ויחפוץ הפעם להיות לויאלי, וישלח אותנו אל הדומא שתבחר ותתאסף בקרוב. או יבחר לו את המבטא, שבו השתמש בתשובתו למלאכות הזימסטבה: “אחשוב בדבר”, ומחשבה שלו אינה מצטרפת מעולם למעשה. והן גם זאת לא יפלא מאת אדם עקש ופתלתל כניקולי, כי יתעורר פתאום, ויתן בקולו על המלאכות, ויגער בחמת קצף על עם ישראל ברוח צוררי היהודים עושי דברו, – ומה יהיה גורלנו אז?…

והאנשים הקרובים אל ויטה, מן הפקידים שנשאו משרה בוזרת הכספים שתחת הנהלתו או המכירים אותו מכבר הימים, – אלה התנגדו כי נקבל את ההצעה מפני שהמציע הוא ויטה. הם אמרו לנו: הלא בעניניכם הפרטיים הייתם מתרחקים ולא הייתם שומעים לעצת איש הידוע לכם לאיש מלא מרמה, המדבר תמיד בלב ולב. מעולם אי אפשר לדעת אל נכון את כונתו של זה האיש ויטה. הן לו ידע באמת, כי אפשר להטות את לב המלך לתת שווי־זכיות ליהודים, כי אז הלא בידו להשפיע בכוון זה ולפרסם חק, ולשם מה הוא שולח את המלאכות היהודית. אין זאת כי מוקש הוא שם לפנינו. כונתו של ויטה, כי ישמיע המלך בפני המלאכות דברים רעים על עם היהודים, ואז ירחץ הוא, ויטה, בנקיון כפיו לעיני היהודים ולעיני אירופא כלה, שהפופולריות שלה חביבה עליו וגם נחוצה לו. ומי יודע, אולי מתכוין ויטה כי ישמעו היהודים מפי המלך את מחשבותיו הרעות עליהם, והתבאשו פעם אחת עם שלטונו ולא יחכו לעולם לחסדיו עמהם ואז יוכל ויטה להשען על עזרתם של היהודים והם יהיו אנשי בריתו הטבעיים במלחמתו נגד חצר המלך.

ואחד מעסקני המפלגה הקד“אית, אשר יסד בכספו את העתון “ריטש”, שופר המפלגה, המהנדס43 המנוח י. ב. ב”ק, שגם הוא השתתף באספה, גלה ליחידי סגולה מהנאספים, כי עוד ימים אחדים וכל הממשלה הקימת נהפכת. גם אני הייתי במספר היחידים, שלהם גלה ב“ק את סודו. איתן מושבה של הריאקציה הרוסית היתה בוזרה הפנימית, שבה היה בימים ההם המוציא והמביא גורקא. והנה בידי המפלגה הקד”אית היו תעודות, שעל פיהן נודעו פעולותיו של גורקא זה במקצוע הכלכלה הממלכתי, אשר קנה לחם לטובת הרעבים אז ברוסיא, ויפזר הון רב של הממשלה על ידי סוחר בבתי־כסא ושמו לידוואַל. זו היתה כעין פַנמה, והקד"אים האמינו, כי אם אך יפרסמו את כל התועבות של ראשי וזרת הפנים, אז תתפרץ מהפכה, והשלטונות יכלמו ויבושו, והשחרור יחוג את חגו לעין כל ברוסיא ובחייה המדיניים. למה זה איפוא לשלוח מלאכות יהודית?…

שלושה ימים ולילות נמשכו הוכוחים. היה ברור, כי את ההצעה של ויטה ידחו, ואת המלאכות אל המלך לא ישלחו. דעתי אני היתה ההפך מזה, אבל ידעתי כי כחי כאין מול הנואמים בעלי הכשרון, המשפיעים באספה. ואולם בלילה האחרון, י"ט לפברואר, נרשמתי לדבר, בהחליטי לאמר את אשר עם לבבי. ואני נותן בזה את נאומי כמו שהוא רשום אצלי באחת ממחברות זכרונותי. תרגום מרוסית. כה היו דברי:

עוד בישיבתנו הראשונה עוררתם את השאלה: האם יש לנו, הנאספים כאן, יפוי־כח מספיק לדון בשם העם היהודי, מאחר שלא נבחרנו מאת אחינו התושבים במדינה, ורק נקראנו מאת מסדרי האספה. בנוגע אל הרוב המכריע מאתנו היושבים בזה, הנה באמת יש ויש מקום לשאלה זו. אתם, – או התחנכתם בבתי־ספר הכלליים, והתרחקתם מן החיים של המוני עמנו, ונחלשו עד מאד החוטים המקשרים אתכם אל מהלך־המחשבות של היהודי הרגיל; או רכשתם לכם הרבה מזכיות האזרחים, ויושבים אתם ישיבת קבע מחוץ לתחום המושב, ושכחתם את התלאות המוצאות יום־יום, שעה־שעה, את השוכנים למעצבה ברחובות היהודים. אמנם קרובים ויקרים ללבכם עניני העם העברי, אתם דואגים וחולים מאד על שבר העם, אבל שבתכם ימים רבים הרחק מן החיים האלה, החנוך אשר קבלתם בסביבה לא־יהודית, בהכרח מטביע את החותם המיוחד על האידיאולוגיה שלכם, מרחיק אתכם מהלך־הנפש של היהודי. קשה לכם להבין את הנשמה היהודית, את תנועת רצונו. אתם, המאושרים בחייכם הפרטיים ובזכיות אשר השגתם בשבילכם, תחודו חידות ותנבאו על נדנודי הנפש העברית וחפציה, אבל הרגשות הלאומיים שלכם קהים והאספקלריא שלכם אינה מאירה. לא כן אנכי. בבית־ספר זר לא חונכתי, וילדותי ובחרותי עברו בסביבה כלה עברית בלי כל תערובה נכריה, ואת חיי ועניני אני חי בתוך הצפיפות של חיי העם היהודי “על כרעיו ועל קרבו ועל פרשו”. זה לי יותר משלשים שנה כותב בשביל היהודים ועל היהודים, כפי כוחותי החלשים, כותב בלשונות המובנות לשדרות שונות מתוך קהל הקוראים העברים בארצנו, מבקש לי אזנים אשר יקשיבו לדברי, יקראו את כתבי. ולכן אני מרשה לעצמי לחשוב, כי ימי חיי כרו לי אֹזן לשמוע אל נכון את הלמות הלב העברי בערי התחום, וכי אני יודע יותר מכם את דעת היהודים האלה בדבר המלאכות.

ואני הגבר, החושב את עצמי למְבַטא את הרצון של התושבים היהודים ברוסיא, אומר בלי כל הסוס ופקפוק: לכו לכפר־המלך, אם יתנו לכם לבוא לפני הקיסר. הנני ואגלה לכם, כי היהודים בתחום המושב מתרעמים עליכם תמיד, על מה ולמה אין אתם עושים כלום לרוחתם לישועתם מידי הצוררים והפורעים בהם פרעות בלי הרף. ההמון היהודי עוד טרם אבד את אמונתו באלהים ובחקי העולם, והוא אינו מאמין כי דלל וחרב מקור הצדק והמשפט; ההמון שלנו חושב, כי המקור הזה סתמוהו אנשי רשע ומימיו יגרשו רפש וטיט. אך יסירו את הפקק, ינקוהו – ושבו המים להיות טהורים, ויהיו החקים והמשפטים צודקים ונכונים. ההמון היהודי משתאה אחר כל רעה אשר תבוא עליו, אחר כל אי־צדק ופרעות, והוא שואל תמיד: איה איפה הם הגדולים בישראל, אלה היושבים בשער המלך, הקרובים למלכות, אדירינו ושרינו אשר בעיר הבירה?! למה אין הם מתפללים בעדנו, למה אין הם מגישים עצומותיהם עד כס המלך, עד מתי הם מחשים מבלי להתאונן על כל הקורות אותנו?! ההמון היהודי איננו יודע מגן ורומח אחר מבלעדי השתדלות אצל הממשלה העליונה. אמנם אין זה סימן של גבורה יתרה, אבל הנסיון של חיינו הורה לנו את הדרך הזו להגן על קיומנו. ומי יודע, איזהו גבור, אם ההולך נגד הזרם ונופל תחתיו, או המושל ברוחו וכובש את יצרו ומחכה עד אשר יחלשו הגלים הזידונים ויעבור בשלום. אינני יודע מי הוא הגבור, אבל יודעים אנחנו כלנו, כי דברי ימי המלחמה בין האור ובין החושך נתנו עטרת נצחון על ראש העם שאין מספר לתלאותיו, העם היהודי.

הנה רבות דברו בזה על החרפה, כי אך בוז יבוזו לעם, ההולך לבקש את זכויותיו האנושיות בתור חסד, בעת אשר זכיות אלה נלקחות ואינם בגדר בקשה. אבל, רבותי, למה נשלה את נפשנו בשוא. הן אלף פעמים צדקו דברי מר ורשבסקי באמרו, כי כל אחד ואחד מאתנו אינו בז להשתדל לפני האדון “הקווארטאלני” (שוטר הרובע) על כל הנחוץ לעצמו ולבשרו. ומר סליוזברג44, שהוכיח בכשרון מצוין את כל החרפה וכל השפלות בְלֶכֶת המלאכות, ספר לנו, כי לולא נודע לו בעוד מועד כי מתכונן פוגרום בקיוב, כי אז היה אסון בא על יהודי העיר ההיא שנית; ואולם הוא הספיק לאחוז באמצעים הדרושים, והפוגרום לא היה. ואני מרשה לעצמי לשאול את פי מר סליוזברג45: מה היו האמצעים אשר אחז בהם? ואל יטריח מר סליוזברג את עצמו להשיב לי: אנכי יודע אותם. הוא מהר להודיע להממשלה העליונה, דפק על הדלתות, דרך על מפתן השרים, השתדל כי יקדמו את פני הרעה המתרגשת לבוא, “התחנן בהכנעה”, “הרשה לעצמו להציע בכבוד”, ואת הפקיד הקטן, שעליו צוו לשלוח את הפקודה הנחושה העוצרת, אולי גם כבד במתנת־יד. מה זה איפוא, אם לא הליכה אל “הקווארטאלני”? האם חרפה היא להיושב בתוכנו, הרב הנכבד מניעזשין, אשר נשק ידי האופיציר שהציל ממות אותו ועוד עשרות מאחינו ביום הפרעות? בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר והחיים תלוים מנגד אין משגיחין בגרציה וביופי של התנועה שבכחה להציל את החיים.

“חרפה”, “חרפה”. האם חשבתם, רבותי, רגע על ההשואה של המבקש והמתבקש. לא אל דוכס גרמני מן הנמושות הולך העם הישראלי. ההצעה היא, כי תושבים עניים ואביונים, הרוסים ופרועים ושותתים דם, ילכו ויתיצבו לפני המלך היותר גדול באירופה לדרוש ממנו את זכיותיהם, להודיע לו על כבוד־אנוש אשר להם. רוסיא היא כל כך גדולה ואדירה, עד כי גם התפקיד של המבקש ממנה אינו מעליב. ושואל אנכי: איה איפה בזה החרפה לעם ישראל?

אומרים אלינו: אל תלכו, מפני שהמתוך ביניכם ובין החצר לא ישרה נפשו בו; אל תלכו, כי ירמו אתכם, כי מחשבה אחרת בלבו, להקל לו בזה את דבר ההלואה בחו“ל; מזהירים אותנו: אולי ימלאו את פנינו חרפה, יוכיחו אותנו וייסרונו, יאמרו לנו: “אחשוב בדבר”, – ואחריתנו תהי מרה. ואני אומר: תהיינה המחשבות של המתוך מה שתהיינה, יקוה לכל תועלת אשר יקוה לטובתו, – אך יטב ליהודים ברוסיא בעבור זה. איזה הבדל בשבילנו, אם יתנו לנו את זכיותנו בהכירם בצדקת דרישתנו או בתקותם להועיל בזה לעצמם? צדק הד”ר שמריה לוין באמרו, כי לו מצאה ידו לגנוב את הזכיות בשבילו, כי אז היה עושה זאת למרות שכל גנבה אסורה. ואם אך מוקש נותנים לפנינו, ומרמה בפיהם, ויקרנו עוד אסון, – אזי “החרפה לִמְעַנַיִך”, כמו שכתב המשורר גורדון. לא לדינה בת יעקב החרפה, כי אם לשכם אשר עִנה אותה. לא להבל הבושה, כי אם אות הרצח הוא על מצח קין. יגדילו להם את כוס היגונים שלנו, יוסיפו חטא על פשע, אם הדבר טוב בעיניהם. והן גם אפשר ואפשר, כי אחרת תמצאנו. ואולי ממרום הכסא תשמע תוכחה אל צוררינו ומנדינו? הן "לב מלכים ביד ה' " ועם היהודים לא חדל להאמין גם בנסים, – בנסים הלא כל קיומנו – בפרט, בחודש אדר שאנו חיים היום.

ובהיות שאנחנו נתונים עכשיו במצב יוצא מן הכלל; וכמו שאמר פה בצדק מר הרכבי: שהימנים מכים אותנו אם אנו משמיאילים, השמאלים מכים אם אנו מימינים, ואם אנו הולכים באמצע אזי מכים אותנו גם הימין וגם השמאל, חובתנו להשתמש בכל הנסיונות, בכל האמצעים. ואני מאמין, כי פי המדבר אליכם מבטא את רצון העם היהודי היושב ברוסיא, ואני אומר לכם: לכו, בואו אל המלך, “ואל שדי יתן לכם רחמים”, גמרתי בעברית.



 

מב. המלאכות אצל ויטה.    🔗


צריכים היו להשיב דבר לויטה, להודיע לו בצורה נאותה את החלטת האספה, שהצעתו לשלוח מלאכות אל הקיסר נדחתה. העורך־דין הרכבי, הציר ממוסקבה, הציע כי תבחר מלאכות מיוחדה ללכת אל ויטה, רק המלאכות תלך לא בשם כלל ישראל מרוסיא, כי אם מאת הערים, שהיו בהן פרעות, ותפקידה של מלאכות זו לדרוש מאת הממשלה לפרסם כתב שלטון, אשר בו יתבטא מפורש וברור יחס הממשלה אל הפרעות. כתב־שלטון זה צריך היה לשמש לנו אבן בוחן על דבר יחסיו של ויטה אל היהודים. בעיני אני לא מצא חן כל התכסיס הזה, המשחק במחבואים עם אדם כויטה, שגם הוא לא היה ילד קטן. עם ויטה אפשר היה, ולפני דעתי צריכים היו לדבר בהתגלות לב. מן הערים ההרוסות היתה הומל בראש, ואולם אנכי בקשתי את חברי האספה שלא יבחרו בי אל המלאכות, וכי מעירי זו ילך חברי באספה, הד“ר זאב זכרין. נבחרו: הרב אהרנזוהן מניעשין, ש”ז לוריא, שהיה אז רב־מטעם בקיוב, הרב־מטעם ברומני, והד“ר זכרין מהומל. ואולם מר ר. ב”ק הודיע בשם האספה, כי אותי מצרפים בלי בחירות, וכאשר נסיתי לסרב הודיע ש"ז לוריא, רֵע ילדותי ובחרותי, כי בלעדי לא ילך גם הוא. גם הזקן גינצבורג, וגם סליוזברג דרשו ממני להצטרף, ולא סרבתי עוד.

ביום השני הודיע הגרף ויטה את הברון גינזבורג, כי מחר, ביום השלישי, בשעה אחת־עשרה הוא נכון לקבל את המלאכות. העו"ד סליוזברג הכין תזכיר להגישו לויטה, ואנחנו באנו על החתום עליו בחדר ההמתנה בדירת הגרף בבית הנשען אל ארמון החורף. המזכיר הודיע על אודותינו, ותיכף הכניסו אותנו פנימה. ויטה בא לקראתנו וסליוזברג קרא לפניו את שמותינו ושמות הערים אשר משם באנו, הגרף הושיט לנו את ידו והזמין אותנו לשבת. ישבנו כלנו סביב לשלחן־הכתיבה מול פני אדון הבית, שישב על מקומו אל השלחן הזה. סליוזברג מסר לו את התזכיר, ובאר בקצרה את הסבות שעוררו את המלאכות לבא לפניו. וכאשר הזכיר סליוזברג את ארגון הפוגרומים הפסיקו ויטה, ויאמר: מי הוא המארגן פוגרומים? אין להממשלה חלק בזה. לא וזרת הענינים הפנימיים עתה – מלפנים, אולי – לא הגינרל־גורבנרים וגם לא הגוברנרים אינם משתתפים בארגון הפוגרומים. כל אלה יודעים את השקפת הממשלה על מעשי הפרעות. בעד הפקידים הנמוכים, שרי השוטרים ושלטוני המחוזים, אינני ערב. סליוזברג אמר לו, כי אנו יודעים את היחס הטוב שלו אל היהודים, וזה האות כי המלאכות באה לפניו. אבל הנה את הפוגרום בקירטש ארגנה מחלקת השמירה של וזרת הפנים. ויטה אמר, שהוא רק היום שומע כי היה פוגרום בעיר הזאת. וסליוזברג הוסיף: והפוגרום בהומל… אך ויטה לא נתן להמשיך, ויאמר: אני כבר פקדתי להביא לפני את ההרצאה של סאוויטש, שנשלח מאת הוזרה לחקור בהומל בדבר הפוגרום.

הוא התחיל לקרוא את התזכיר שהגשנו לו, ובהגיע למאורע הומל, חזר על דבריו הראשונים בנוגע להרצאתו של סאוויטש. וכאשר גמר לקרוא את התזכיר אמר לנו, כי עוד הערב יגיש אותו לועד המיניסטרים. שם את התזכיר הצדה, ובעפרון אדום רשם על הגליון: “אל הועד”. ואחר כן שאל אותנו:

– ומה בדבר המלאכות?

ואם כי חכינו לשאלה זו וגם התכוננו אליה, בכל זאת כמו נלחצנו אל הקיר בשומו פניו אלינו בשאלתו. וסליוזברג אמר, קצת בשפה רפה, שאנחנו לא דנינו על אודות הדבר הזה.

– ועל אודות מה דנתם? – שאל ויטה.

מצבו של סליוזברג נעשה יותר דחוק, נוכחנו כי ויטה יודע היטב את כל אשר דנינו והתוכחנו באספה, וההכרח לבאר ולתת לו נמוקים על החלטתנו. ולכן פתח סליוזברג ואמר, כי הרבנים שלנו ומהם גם היושבים בזה, הוכיחו כי בהתאם להמסורת שלנו אין נגשים אל כסא המלך בלב שבור, באפר מקלה על הראש, כי “אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”. אל המלך צריכים לבוא בלב שמח, ברגשי תודה על השפתים. ולכן… אבל, כפי הנראה, לא רבה היתה אמונתו של ויטה בנמוקים אלה המיוסדים על הזיות ומסורת, ולכן אמר, שלפי דעתו צריכים היו ללכת. “הנה – אמר – אתם דורשים בתזכירכם כי הממשלה תוציא גלוי־דעת על אודות יחסה היא אל הפרעות. ואתם פונים אלי. יאמרו: ויטה כתב, וה”נוביה ורימיא" תצחק, ומאומה לא יהיה. אחרת יהיה אם המלך ידבר אליכם. אם אתם תאמרו לו כי במצב זה מן הנמנע לחיות בארץ, אז ישמע לכם. אמנם הוא בכעס גדול על הנוער הריבולוציוני שלכם, אבל גם הוא צריך להבין, כי אין שמים עון מאות ואפילו אלפים על ראש שבעת המיליונים. אני חושב, כי הוא יקבל את המלאכות שלכם. אינני יודע את הרוחות המנשבות היום בספירות החצר; מקודם אפשר היה לקוות לתוצאות טובות. חרה מאד אף המלך על הצעירים שלכם, חניכי הגמנסיאות המקולקלות שלנו, שמרובים הריובלוציונירים בקרבם". אמרתי לו אני, כי אחוז הריבולוציונירים מתוך היהודים הוא אך נראה כגדול יותר מדאי. הן אלה מתלקטים ברובם המכריע מתוך תושבי הערים והנה התושבים היהודים הם כלם בני ערים. כל מספר אוכלסי הערים במדינה הוא כעשרים וחמשה מיליון, ושבעת מיליון היהודים הם כמות הגונה בתוכם, אחוז לא קטן, ואת זאת צריכים לקחת בחשבון.

ויטה הסב את כל גופו אל מול פני, ויקרא: הנה רעיון! ואת זה צריכים לאמר למלך. – הוא הכה בידו על השלחן, ויאמר: התדעו, כי זהו רעיון נכון וגם צודק. – אחרי כן הסב את השיחה לענין אחר, וישאל: ומה בדבר הבחירות אל הדומא הממלכתית? אמרתי לו, כי הננו מתכוננים בכֹל אל הבחירות, ורבים מאתנו וגם אני בתוכם, הננו חברים לועדי הבחירות במקומותינו; אבל, עכשיו, אחרי הפוגרום… הוא לא נתן לגמור, ויאמר: הנני ואיעצכם: הרבו לבחור אל הדומא ביהודים. באודיסא מתכוננים לבחור בפרגמנט. אדם הגון, יודע אני אותו. אני חושב, כי עשרה או חמשה־עשר צירים יהודים יכנסו אל הדומא. ואלה יעמדו בכל תוקף על דרישת זכיותיהם. אם לא כל הזכיות – יקבלו חלק מהן. איזו פלטפורמה נחוצה ליהודים? כמובן, פלטפורמה יהודית. כי יוכלו לחיות בארץ. שאלת היהודים איננה שאלה פוליטית, כי אם כלכלית, והצדק על צד היהודים. הצירים היהודים צריכים ללכת עם הממשלה, ואז כאשר תתעורר שאלת היהודים על ציריהם לצאת על הבמה, והממשלה תתמוך בהם. יתר הענינים של הממלכה אינם שייכים להם. הנה הצירים הפינים. בשבילם לו גם יהיה ברוסיא שלטון־יחיד הגרוע ביותר, ואך לפינלנד תנו חופשה. כך גם הפולנים. ורק היהודים צועקים בעד אחרים, ועניניהם הם נפסדים.

גם לוריא העיר: אנחנו בקיוב היינו מוכנים אל הבחירות, ובתור רב שלחתי מכתב חוזר אל רבני הסביבה, כי יעירו את הקהל להשתתף בהן. אבל ממחרת היום של פרסום המניפסט שמעתי באזני ברחוב העיר קול קורא: הגיע השעה להתחיל להכות ביהודים… ויטה הפסיקו, ואמר: הנה הסירו את שר השוטרים ואת סגן הגוברנר. לוריא העיר, כי את סגן הגוברנר לא הסירו. ויטה נסה לעמוד על דבריו, אבל לוריא הודיע מפורש: רפלסקי עוד היום נושא משרת סגן־הגוברנר בקיוב. לעזרתו של ויטה נמצא סליוזברג, אשר השמיע השערתו, כי בודאי חקרו ומצאו, שאין מר רפלסקי אשם בפוגרום, ולכן השאירוהו על כנו. ויטה הוסיף: אם אדם נקי מכל אשם, אזי אין לשום עליו עונש. הנה אמרו, כי ביום 19 לפברואר יהיה בקיוב פוגרום. טלגרפו לשם. הזהירו. והנה היום יום 21 לחודש, וכל דבר לא היה. גם יעקב שיף כתב אלי מאמריקא – הנה מכתבו, שעוד טרם עניתי לו – כי לחג הפסח הבא יהיו פוגרומים46 . הממשלה לא תתן… וזַכַרין אמר: הנה בהומל השתתפו בפרעות גם החילים גם הקוזקים. באו לביתי, שדדו כל מה שחפצו, ועוד אותי אסרו. בחפץ לב היינו הולכים אל הבחירות, אבל אצלנו, בהומל… ויטה הפסיקו: כן, בהומל… הנה אדרוש את ההרצאה של שליחנו. ובכן, מה בדבר המלאכות?…

ראיתי צורך בדבר לדבר דברים יותר ברורים. ואמרתי: אין הולכים אל המלך לבקש; כל בקשה היא ביסודה תלונה על אי־הצדק של המיניסטרים. אנו היינו הולכים אל המלך להגיש לו תודה על מעשי הממשלה. אבל אין בפינו תודה, כי אם תלונות. הנה אדוני הזכיר לנו עון הריבולוציונירים מקרבנו. הריבולוציה ניזונית ביחוד מאלה שאינם מרוצים מן המשטר הקיים, משלילת הזכיות… והגרף ויטה ענה, בשומו פניו אלי: ואת זה צריכים לדבר אליו.

סליוזברג הרגיש, שכבר הגיעה47 השעה לגמור את השיחה, ויקם ממקומו. קם גם בעל הבית, ואחריו קמנו כלנו, אך הוא המשיך את השיחה בקימה. הוא אמר, כי אם אך ירגישו על המקומות, כי מתכוננים אל פרעות, אזי ימהרו לטלגרף לו. אמרתי לו: הנה אנכי בתור נשיא אגודת הסוחרים, טלגרפתי לו יום אחד קודם שהתחולל הפוגרום, והוא בכל זאת התחולל. על זה ענה: – הומל זהו ענין אחר, כמו שאמרתי כבר…

בכלל נשאר לי הרושם מכל דברי המלאכות ההיא, כי לא היתה זו מלאכות של אזרחים אל ראש הממשלה, כי אם שיחה רגילה של אנשים שוים במעלה, של ששה־שבעה אזרחים, המתיעצים יחד על אודות המצב. רגיל הייתי בעסקי הפרטיים לשוחח עם פקידי ממשלה שונים, לדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו, מבלי שיהיה כל מורא של מלכות על פני. וכך הרגשתי את עצמי כל הזמן, כשעה ויותר, שישבנו אצל ויטה. לפנינו היה לא “יושב ראשונה במלכות”, אך בן אדם, שאינו שוקל בפלס כל מלה ומלה היוצאת מפיו, ושגם לנו מותר הדבר לדבר כאשר עם לבבנו.

עוד באותו היום, אחר הצהרים, התאספנו לביתו של הברון הזקן, ומר סליוזברג הרצה לפני הנאספים בפרוטרוט את כל שיחתנו עם ויטה. באותו מעמד קבעו ישיבה לערב הבא, אבל אנכי הודעתי כי מוכרח אני עוד באותו ערב לנסוע הביתה, להומל, אם כי באמת לי עוד איזו ענינים בועד העזרה המרכזי. הברון הזקן, שהיה תמיד נוטה לי חן וחסד, שאל אותי בדבר הענינים האלה. אלה היו דברים, אשר אך בהשתדלות מיוחדת היו יכולים לעבור כפי רצוני. חפצתי להשיג סכומים הגונים לטובת “כלי הקדש” בהומל, שהם אמנם לא ניזוקו בדרך ישרה, אבל פרנסתם נסתחפה בעקב המצב החמרי הרע אחר הפוגרום. ועוד ענין אחד היה לי. בעירה קטנה אחת, צ’יצ’רסק שמה, לא היה פוגרום ממש, אך מעין זה. הבחורים מבני האכרים שנקראו אל הצבא התהוללו מעט, וישדדו ויהרסו את השלחנות והתריסין, שמעליהם הנשים מוכרות בשוק העירה את סחורותיהן, והן הוצגו כלן ככלי ריק. התהוללות הבחורים אינה “פוגרום” רשמי, ולכן אין הועד הרשמי לעזרת הנגועים זקוק לו. אבל אל לבי נגע מצב העלובות האלה, ביחוד מצבן של הריבות העניות, אשר, אחרי עבודה של שנים אחדות בתור משרתות־בית, הן שבות לבית הוריהן ומיסדות להן “עסק”, בצורת תריס או שלחן קטן, במעט הכסף אשר קבצו בשנות שרותן, ולא תנשאנה בעת שידובר בהן ישר “מן המטבח”, כי אם מתוך החנות שלהן. דמעותיהן של אומללות אלה עמדו לפני והחלטתי להשיג בשבילן עזרה מקופת הועד בתור יוצא מן הכלל. הברון שמע את דברי, ויאמר: טוב, תקבל את הסכומים שאתה משתדל בעבורם, ואך אל העירה שאמרת תסע בעצמך, למען תסדר על המקום את העזרה שאתה אומר. אמרתי לו, כי אני אפָּנה רק לאחר הפסח, ואז אלך אל העירה ההיא באניה.

– ואז גם תקבל את הכסף. זה בטוח – אמר לי הברון. רחום וחנון היה האיש הזה מאד, ודברי שיצאו מלבי מהרו למצוא מסלות גם בלבו הוא.



 

מג. לקראת הבחירות אל הדומא.    🔗


מלבד הכספים שלי, שהיו מושקעים בעסקינו המשותפים של בית־מסחרנו “פבזנר וכהן”, היו לי אמצעים כספיים משלי ולפקודתי, שלא חפצתי, וגם לא היה צורך מיוחד להשקיע אותם לתוך עסקי השותפות. הכספים המיותרים האלה היו ברשותי, ויכולתי לעשות בהם עסקים אחרים לי לבדי. בסתר לבבי שמרתי את הכספים האלה בשביל… ארץ ישראל. אף רגע לא אבדה מלבי התקוה, כי עוד יבוא יום, ויעלה הדבר בידי להסיע את אהלי מאדמת הגולה ולתקוע לי ולביתי יתד בארץ אבות. חזון לבי זה רחף לפני בלי הרף, אפילו בשעה שרכשתי לי בית־חומה גדול בהומל, גם כאשר בניתי לי שם משכנות־קיץ ויסדתי לי בית־נסירה, בנין־אבנים, על חוף הנהר דניפר. תמיד, תמיד קויתי, חכיתי למקרה, לנס, ושמרתי לי הון מיוחד לתכלית זו, אולי יהיה צורך בו… באחת הדירות בביתי גר איש צעיר אחד, שידעתי גם את משפחתו ואת משפחת אשתו, והאיש מצא חן בעיני ברוב מרצו וגם בישרו. הוא היה שותף בעסקיו עם עוד צעיר אחד, והם נפרדו ויבאו לפני לפרק את השותפות ביניהם, ובשעת בירור הסכסוכים נוכחתי, כי לפני איש מלא מרץ ונפשו ישרה בו. עסקיו היו שונים, וביחוד היה קונה סחורות־יער מוכנות, כמו קרשים וחצאי־גלמים, והיה מוכר אותם לבעלי קרפיפים48 בדרום רוסיא. לאחר שנפרד משותפו הקודם, בא לפני ויציע את מסחריו ואת עסקו ויבקש להשתתף עמדי. אנכי חסר את המרץ, השואף להתרחב ולהתפשט, שוקט אני על שמרי העסקים שלי, ובגלל זאת מצא חן בעיני האיש, שאיננו חסר את המרץ הזה, את הכשרון לפרוץ סביביו ולחבק בעסקיו נהרות רבים ושוקים רבים. אנכי הסכמתי להצעתו ונכנסנו בעסקים. המוציא והמביא היה השותף. אנכי הייתי עמוס עבודה בעסקי בית־מסחרנו הישן, וגם היו עלי עניני־צבור שונים בעיר מושבי וגם הענינים הלאומיים והספרותיים לקחו את שארית זמני. מלבד זה חש הייתי בלבי, ובכל קיץ בשנים האלה הייתי נוסע למעינות־רפואה בחו"ל. ובכן הקונה והמוכר היה שותפי ועל פיו היה העסק מתנהג. על פי רוב היינו קונים את סחורתנו מאת הסוחרים ברוסיא הפנימית, מיערות ואָלגאַ, אבל לא היינו מסלקים את ידינו מיערות ליטא.

בשובי מפטרבורג מנסיעתי האחרונה בא לפני שותפי ויספר לי, כי אנו נפלנו בעסק־ביש, אשר לא ידע איזה הדרך להֵחָלֵץ ממנו. הוא התקשר עם סוחר אחד בעיר סלונים, ויקנה ממנו כמות גדולה של סחורה, ויתן על יד המוכר שטרות בחתימתי על סכום של איזו עשרות אלפים רובל. והנה בראשית האביב יגיעו זמני התשלומים הראשונים, ולמוכר אין כל: לא יערות ולא בית נסירה. הוא כבר נסה לדבר אל המוכר, אבל הלז מתחמק ממנו, ותולה את הקולר במאורעות הפוליטיים שבמדינה, בשביתות מסלות הברזל וכדומה. בעת ההיא היו מקומות, שהאכרים היו נמנעים מלחטוב ביערות, בתקותם כי הממשלה תחרים את היערות מאת אדוני האחוזות ותמסור אותם לידי האכרים. העסק הוא מסובך, הענין הוא רציני, ושותפי זה היה אמנם מומחה לעסקים עם סוחרי־יער רוסים בפלכי הואָלגאַ, אבל ליחסים עם סוחרי ליטא לא היה מסוגל. והוא מציע לפני, כי אקח אני את הענין הזה אל תחת ידי לסדר אותו. נוכחתי כי עלי להסכים להצעה זו, והודענו את המוכר שלנו בסלונים, כי יוצא אנכי לעירו לגמור את הדבר. את המוכר לא ידעתי פנים בפנים, אבל שמעתי את שם משפחתו, משפחת סוחרים חשובים, והייתי בטוח כי יעלה בידי לסדר את הענין.

באתי לסלונים, ואני בעיר ההיא בפעם הראשונה בחיי, ואין איש בה אשר אדעהו. בקרתי את בעל־דברי, שוחחנו שעה קלה, והנה סחורה בשבילנו אין אתו. אפשר גם זה, שלרגלי המאורעות עלה השער והסחורה נתיקרה, והמוכר מבקש לו תואנה. הצעתי לפני המוכר בוררות, זבל“א (ראשי תיבות: זה בורר לו אחד) וזבל”א וישפטו בינינו. הוא הסכים, ואמרתי לו, כי בהיות שאין לי פה כל מכיר, לכן אני מבקש אותו, כי יראה בורר גם בשבילי, אשר יגן על האינטרסים שלי. זה הפליא מאד את בעל־דברי, שראה מדת־חסידות או תמימות יותר מדאי מצדי, בהאמיני למתנגדי49 כי יבחר הוא לי נשק להלחם בו; והוא דחה את בקשתי. ומבלי דעת מבין אנשי העיר אף אחד, נזכרתי כי לא רחוקה מסלונים היא העירה רוזינאי, ושאלתי את בעל דברי, אולי הוא יודע אם אמצא ברוזינאי את ר' פישל פינס, אחיו של ר' מיכל פינס, מכירי הטוב עוד משנים קדמוניות, וגם את ר' פישל אני יודע ומכיר. ומה הצטערתי לשמוע, כי רק אתמול היה בסלונים ר' פישל זה, שהשתתף באספת העסקנים בענין הבחירות אל הדומא ממחוז סלונים. החלטתי, שאין טוב לפני מאשר למנות את מר פינס לבורר מצדי, ופניתי אליו בטלגרמה ובקשתי אותו לבוא לסלונים לשם השתתפות בדין־ודברים אשר לי עם פלוני אלמוני. התשובה החיובית לא אחרה לבוא, וממחרת הופיע מר פינס, אם כי זה היה יום חמישי בשבוע, ועליו היה לעשות את השבת מחוץ לביתו. היחס הזה אלי מצד נכבד ובעל בעמיו, שתפס מקום בסביבתו, השפיע לטובתי על בעל דברי, וכל הסכסוך נגמר בינינו בישיבה אחת, במשך שעות אחדות. המכירה נתבטלה, והחזירו לי את השטרות, – מה שרציתי. הצעתי לפני השופטים־הבוררים להטיל מס־משפט על שני הצדדים לטובת עניי העיר לקמחא דפסחא, – ונפרדנו בשלום.

שמור בזכרוני פרט קטן אחד, שהוא אופי בשביל הזמן ההוא. המשפט נגמר ביום הששי. ר' פישל פינס ידע מפי, כי גם בהומל עירי מתכנסת למוצאי השבת אספת עסקנים בדבר ההכנות אל הבחירות, וכי השתתפותי אני באספה זו בהיותי מן האקטיביים וגם מועמד להיות בורר, אינה משוללת ערך צבורי. אבל, – הרכבת יוצאת בלילה, ליל שבת… ואמר לי מר פינס, שהיה שומר מצוה, שאני לא אתביש בפניו, וחובה צבורית כזו אולי דוחה את השבת.

וההכנות אל הבחירות בהומל היו מלאות ענין. מוהילוב היא עיר הפלך, אבל באמת היתה הומל העיר הנותנת את הטון הצבורי. בהומל היינו בטוחים בנצחון היהודים בבחירת הבוררים, כי אנחנו ידענו לסדר את תנאי הטכניקה של הבחירות, ולא פחדנו מכל התחרות מצד יתר האוכלסין שאינם־יהודים. עלינו היה בעיקר לקבוע את צורתם הפוליטית ושמותיהם של אלה, אשר נשלח אותם להיות בוררים, שהם ילכו לעיר הפלך לבחור את הצירים. כפי שהותנה מראש אצל כל היהודים ברוסיא, על הבוחרים היה לשלוח צירים, הן יהודים והן בלתי יהודים, מתוך המפלגה הקד“אית וגם משמאל למפלגה מדינית זו, אך לא מימינה. לבד זה, אי אפשר היה לשער, כי מאת פלך מוהילוב והמכיל בתוכו גם עיר מלאה עסקני צבור כמו הומל, לא יבחר ציר יהודי אל הדומא הממלכתית. אנחנו נתנו עין בהד”ר אלכסנדר זלקינד שהיה קד“אי טהור. אדם מתון במדותיו, ושומר אמונתו לדגלו אשר התיצב תחתיו. ידענו כי ציר זה יהיה לרצון גם לעסקנינו בעיר הבירה, אשר ידעו את הד”ר זלקינד והעריכו אותו. ד“ר זלקינד היה עוד בחו”ל, אבל אנחנו כבר הודענו אותו, כי הוא יהיה אחד משלשת הבוררים, שהיה על הומל לשלוח אל הבחירות. ליתר שני הבוררים החליטו לבחור בהד“ר אברהם ברוק ובי. הד”ר אברהם ברוק, שהד“ר צבי ברוק, מורשה הועד הציוני, היה אחיו, – הוא יותר שמאלי מהקד”אים, ובו יתמכו גם רבים מהשמאלים היהודים וגם לא היהודים מאוכלסי הומל, כמו הפועלים מבתי־המלאכה של מסלות הברזל. אדם לויאלי, וישמור לבלי לחלל את מוצא שפתיו. אנכי הייתי המועמד של הצבור היהודי הכללי, מבלי שיהיה לי כל שלט מיוחד וכל ציון על מצחי. יהודי סוחר, “משכיל” עברי, לאומי. גם מטעם פקידות העיר הייתי אנכי, יחד עם המפקח של הגמנסיה הממשלתית ואחד האזרחים העקריים, מקסימוב, חברים לועד הבחירות הכללי. תפקידנו היה לשבת שעות קבועות בלשכת העיריה ולתת תשובות והוראות להבוחרים הפונים אלינו. חברי הנזכר, מקסימוב, היה אקטוברי אדוק, ובתור שכזה היה מחלק להפונים אליו את הכרוזים של מפלגת האקטוברים, תחת אשר אנכי הייתי מתוכח עמו ומושיט להקהל ספרות מתנגדת. ומפני שהקהל העברי היה מקבל הוראות מספיקות מאת הועדים המיוחדים שלנו, מבלי שהיה צריך לפנות אל הלשכה הרשמית, ומאת הצבור הרוסי כמעט שלא התענינו בכלל בבחירות, לכן חדל מקסימוב לבקר את הלשכה, ואני לבדי נשארתי על המשמרת לבאר לפני האנשים את ערך הבחירות העומדות לפנינו.

והתעמולה שלנו הצליחה. ה“בונד” וכל השמאלים הקיצונים שברחוב היהודים, כפי שידוע, הכריזו חרם על הבחירות אל הדומא. אבל אנחנו שבנו מפטרבורג, ובישיבות שלנו עם עסקני הצבור שם החליטו לעורר את הקהל העברי להשתתף בבחירות בכל תוקף. בשבת שלפני הבחירות עברתי על פני בתי־תפלה אחדים ומעל הבמה הטפתי ועוררתי את האנשים שלא יותרו על זכותם, ואת העיר חלקנו לאזורים והעמדנו עליהם אנשים מיוחדים, שתפקידם היה להביא אל הקלפי את הבוחרים באזוריהם. אל העירות הקרובות שלחנו אנשים, וגם שלמנו מחיר העגלות ושכר בטלה להזקוקים לכך, ובלבד שלא יפקדו הבוחרים. ואמנם מן היהודים באו כמעט כלם, והתוצאות של הבחירות הראו את כל כחה של סדרנותנו. מתוך היהודים היו שלשת המועמדים הנזכרים: זלקינד, ברוק ואנכי, – ורק השלשה האלה נבחרו, בעת אשר הנוצרים רשמו בפתקאותיהם יותר ממאה מועמדים, וכמובן שאף אחד מהם לא נבחר. המועמדים היהודים קבלו כמעט מספר שוה של קולות. היו מן הפולנים, שלא היתה להם תקוה להבחר, שנתנו גם הם את דעותיהם להד“ר זלקינד; מן השמאלים שבין פקידי מסלת־הברזל הצביעו לטובת הד”ר אברהם ברוק, ומקרב הסוחרים בני האמונה־הישנה שבהומל רשמו בפתקאותיהם את שמי. ותוצאות אלה הוכיחו גם לנו, גם לשכנינו הנוצרים, עד היכן מגיע כחו של ארגון, שהיה אמיץ בעת ההיא מאד בהומל. עדה רשמית, מאושרת בתור אישיות משפטית, עוד טרם היתה, אבל בשביל הארגון היו מספיקים מוסדות צבור אחדים שהיו משל היהודים או שהנהלתם היתה בידנו. ה“חברה לעזרת עניים יהודים”, “ברית המסחר והתעשיה”, “הלואה וחסכון לאומנים ולסוחרים פעוטים”, “החברה לאשראי הדדי” – כל אלה נתנו בידנו כלי יוצר לפתח תעמולה ולארגן את אוכלסי העיר לכל ענין צבורי ברוח הרצוי לאינטרסי היהודים. המוסדות האמורים, מלבד הראשון, כמובן, היו הסתדריות כלליות, מבלי כל שלט יהודי, אבל רוב מנינם ורוב בנינם היה משלנו, ואף חסד היינו עושים עם הנכרים בתתנו להם להשתמש בהם.

ואולם כחנו זה תם לריק מעבר להומל, ואת כל עמלנו נשא רוח.

הבחירות אל הדומא לא היו ישרות, כי אם על ידי בוררים, שהתאספו מכל הפלך אל עיר הפלך. במוהילוב שלנו נקבעו הבחירות שלשה ימים קודם חג הפסח. הבוררים היהודים צריכים היו להתאחד עם הבוררים הפולנים ומקרב האינטלגנציה הרוסית, ושלשה אלה יצרו גוש אחד של המפלגה הקד“אית. הגוש הזה הכיל כשלשים בוררים, החלק הרביעי בערך מכל הקולות של המצביעים. ואם כי הגוש הבטיח לנו, היהודים, מקום של ציר אחד, אבל כמעט תיכף נוכחתי, כי הגורל לא יעלה עלינו. עוד קודם שבאנו אנחנו מהומל כבר היו במוהליב ישיבות של הגוש הקדא”י, ובישיבה אמנם החלט לתת ציר אחד ליהודים, אבל הנאספים שמו עיניהם בבורר אחר, בד“ר יעקב לוריא, ולא בד”ר זלקינד. ד“ר לוריא היה יותר שמאלי מהד”ר זלקינד, ולשמאלי היתה תקוה למשוך אליו איזה מספר של קולות מתוך הפועלים. גם הד“ר ברוק מבין שלשתנו היה נוטה יותר אל הד”ר לוריא מאשר לבורר עירו, אם כי חובה היתה עלינו לצדד אך ורק בעד הד“ר זלקינד. מלבד זה הייתי מסופק מאד, אם באמת ישמרו הפולנים את בריתם עמנו ויצביעו בעד המועמד היהודי. בני אין־אמון הם בני העם הזה מעולם, ביחוד ביחסיהם אל היהודים. הפולני “פריץ” הוא, ולפי המסורת, השרושה בלבו מקדמות דנא, על היהודי לשרת אותו ולא להיפך. במקרה שלפנינו היה כמעט הדבר בטוח, כי מאת הפולנים לא יבחר ציר, כי האוקטברים, האכרים והכהנים הרוסים יצביעו כלם נגדם, ולא האדונים הפולנים יבכרו את היהודי על הנוצרי. אבל אנחנו היהודים כלנו, מכל מחוזי הפלך, נכנסנו בברית הגוש הקדא”י, ובכל ימי הבחירות נשארנו נאמנים.

המועמד שלנו אסף לא יותר ממספר הקולות, שהיו בתוך הגוש שלנו. שלחנו אחרי כן את המועמד השני, את הד“ר זלקינד, ואם כי בקלפי שלו נמצאו כדורים לבנים קצת יותר מאשר היה להד”ר לוריא, – אבל למספר הנחוץ, לרוב דעות, היה עוד רחוק. אותו הדבר היה עם המועמדים מבני פולין: יתר על מספר חברי הגוש לא אספו. זה היה מרגיז מאד את האדונים הגאיונים, שכל אחד מהם בטח באכריו ובמכיריו השכנים, שבודאי יצביעו לטובתו, ובסתר לבבם היו חושדים בבוררים מחברי הגוש שלנו, בעיקר בבוררים היהודים. ומקום היה גם לנו לחשוד בהם בעון בגידה ומעל. את זה כמעט נוכחנו ביום האחרון לבחירות. ביום ההוא כבר לא היה צורך ברוב יחסי, כי אם ברוב פשוט. את המועמדים השנים שלנו העמדנו על הבחירות פעמים אחדות, ובכל פעם נפלו: מספר הקולות לא עלה יותר ממספר חברי הגוש שלנו, או בתוספת של דעות שתים־שלש. ביום האחרון הצעתי, כי אנחנו כלנו נעמיד את עצמנו על הבחירות, ראשית כדי שלא לבייש את אלה מחברינו שהשחירו אותם, ושנים – מי יודע? הבחירות הוא גם דבר שבמזל, בפרט ביום האחרון, כשהבוחרים נעשו עיפים וטרודים, והגורל סמוי מן העין. והנה נסו אחדים, וגם אני בתוכם. ועלו בגורלי כחמש־עשרה דעות יותר ממספר חברי הגוש שלנו. יצא, שגם מן האכרים ומקרב בעלי האחוזות הרוסים, שידעו אותי בתור סוחר, הצביעו בעדי, ולולא נמנעו הפולנים, כי אז הייתי מאסף את מספר הדעות הנחוץ,

היום האחרון לבחירות היה יום ערב פסח. העבודה היתה רבה וההתרגשות עוד יותר רבה. נשארנו50 כלנו באולם הבחירות כל היום ועד אחר חצות הלילה. ליל שמורים היה לנו הלילה הזה, ליל הסדר הראשון של פסח. את אולם הבחירות עזבנו בשתים בלילה. באחד מבתי העשירים והמשכילים שבעיר חכו לנו, ובבואנו הכינו בשבילנו את הסדר ככל משפטו וחוקתו. כלנו, כל הבוררים היהודים, היינו מסובין יחד. נאומים לא חסרו. ואני אמרתי: עוד יבוא יום, ואנו בעצמנו נהיה הַנַפָּחִים של אָשרנו.


 

מד. נשיא החברה לקרדיט הדדי.    🔗


בין הבנינים, אשר שרפו הפורעים בהומל בליל הזועות של הפוגרום, היה גם הבית, שבקומתו השניה היה המשרד של “החברה הדדית לאשראי”. נשרף הבית וכלו באש הפנקסים וכל התעודות של המוסד הקרדיטי הזה. ארון הברזל של הקופה נפל לתחתית הבנין, והשטרות וניירות הערך וכסף הנייר שבתוכו נחרכו בקצותיהם. כל קורא מבין, מה זה מוסד כספי באין לו פנקסים וספרי חשבונותיו, ובודאי היה סופו כליון וחדלון. אבל קדמה רפואה לאסון זה.

הקורא אולי זוכר, כי המעורר ליסד חברה זו בעיר הומל היה ז.ד. ליבונטין לאחר שאבדה לו משרתו במוהילוב עיר מגורו ובעסקיו הפרטיים לא הצליח. מיסדי החברה היו כלם מאחינו, אנחנו ובני משפחתנו ומכירינו הסוחרים. אך ליבונטין מצא לטוב ולנחוץ למשוך אל החברה בהוסדה גם את אחדים מבני עם הארץ, ולא מקרב הסוחרים כי אם מתוך האדונים האצילים. היה בזה קצת מהלך־רוח בבחינת “מה יפית”, וגם חשבו כי זה יקל על המיסדים לאשר אותה אצל הרשות. הנה כי כן נכנס אל ההנהלה בת שלשה חברים גם אדון אחד מן האצילים הפולנים מי שהיה בעל אחוזה או אולי לא היה – דל גא. שני החברים האחרים היו סוחרים, שכבוד חבר ההנהלה, דירקטור בלע“ז, היה חביב עליהם ורצוי להם, ובתור אנשי “מה יפית” חלקו כבוד ל”הפריץ" ויבחרו בו לראש ההנהלה. עוד בהיות ליבונטין מנהל הספרים, כלומר: מנהל המוסד, היו לו סכסוכים תמיד עם ראש־ההנהלה הזה, אשר נתן את לבו כאדון ומושל ועושה בעניני החברה מה שלבו חפץ. ולאחר שעזב ליבונטין את המוסד ראו חברי ההנהלה והמועצה צורך בדבר לבלום את האדון הפריץ ולהגבילו. לתכלית זו בחרו לחבר ההנהלה את אחד מעורכי־הדין הפרטיים אשר בהומל, איש נבון ונאמן, ותפקידו היה לשמור על המוסד. זה היה איש טוב ויהודי טוב, ובודאי היה יכול למלא את תפקידו, לולא… לולא היה עורך־דין. דרכו של רופא להתעסק לא עם אנשים בריאים כי אם רק עם חולים, ואל עורך־דין פונים תמיד אנשים, אשר סרו אם מעט אם הרבה מן הדרך הישרה. אל מנהל בנק זה היו פונים לקוחות רבים לבקש הלואות, שבדרך הרגיל אינן בטוחות, והוא היה רואה את תפקידו למצוא לעצמו היתר לבלי לשמור על תקנות המוסד ולסדר עסקים בתור יוצא מן הכלל, עד כי רבו אצלו היוצאים מן הכלל… סוף־סוף נודע מצב הענינים של החברה ללשכה הקרדיטית של הממשלה בפטרבורג, ובא מבקר מיוחד לראות את העסקים ואת כל פרטי החשבונות, והודיע את החברה על תוצאות הבקרת, על הנגעים אשר ראה.

זה היה בסוף השנה הקודמת. ועתה, כאשר בראשית ינואר היו הפנקסים למאכולת אש, נהיו הרשימות של המבקר הממשלתי למקור־מוצא לכל החשבונות, ועל פי דברי הדין וחשבון הזה אפשר היה להקים את החשבונות של המוסד. זהו בנוגע להמצב הרשמי של החברה. ואולם זקוק היה המוסד הקרדיטי הזה לכח חדש, אשר יקים אותו אחרי הִלָקותו בכפלים: הנהלה לא־טהורה של עורך־הדין, ואבדן הבטחון בו לרגלי הפרעות בהומל בכלל ושרפת הלשכה בפרט. ומפני שבתקופה ההיא, כפי שראה הקורא, נכנסתי בראשי ורובי אל העסקנות הצבורית, שמו האנשים את עיניהם בי, להטיל על שכמי גם את התפקיד לחדש את “החברה לקרדיט הדדי”, בהציגם אותי בראשו. אנכי סרבתי מפני כמה וכמה טעמים. אוהב אנכי להיות שותף במעשה בראשית, לעזור לכל יצירה מתחלת בריתה, אבל אין לבי להקדיש כחי וזמני לתקן את אשר קלקלו אחרים. עסקנותי הצבורית היתה אצלי בתורת נדבה, רשות ולא חובה, תחת אשר הנהלת בנק הוא דבר שיש לו אחריות גדולה, והמנהל בא על שכרו בעין יפה, ומוטלת עליו חובה כלפי פנים וכלפי חוץ. ואני לא הייתי זקוק למשרה ולתשלום שכרה, וגם לא חפצתי לתת את צוארי בעול אחריות כספית וצבורית, ולא רציתי למכור את חופשי בתור עסקן. גם כחותי הגופיים רפו בעת ההיא מרוב עמל ותלאה ועבודת צבור בלתי פוסקת, והייתי מתכונן לנסוע בקיץ הבא לנוהיים, מקום המרפא שהייתי רגיל לבקרו בשנים האחרונות. ועוד זאת. אנכי ידעתי, כי עסקני עירי תולים בי תקוות מופרזות בנוגע לתשועה, אשר אנכי אביא אל המוסד הקרדיטי הזה. חשבו, כי אחר שעלתה בידי להוציא מקופת ועד המרכזי לנגועי הפרעות סכומים גדולים של יותר ממאתים אלף רובל בשביל הומל, לא יבצר ממני להשיג גם לפקודת החברה הקרדיטית איזו עשרות אלפים רובלים, בעת שאנכי בעצמי הייתי חסר לגמרי התקוה הזאת. אותו הדבר עם וזרת הכספים. היחסים הטובים שלי עם אנשי המערכת של עתוני הוזרה ההיא – אני ידעתי זאת – לא היו יכולים להשפיע אף במאומה שהשתדלותי לטובת הריסות הומל, אחרי שההרס הזה לא היה, בכל אופן, למורת רוחם של השלטונות…

אנכי הייתי אז בעיר הבירה, ועסקני העיר “חרשו בעגלתי”, ואשתי הבטיחה להם להטות את לבבי לקבל את המשרה, ובאספה הכללית נבחרתי למנהל החברה. לאחר שנעשה מעשה לא יכולתי עוד לסרב, ותהי המשרה על שכמי. לחברים בהנהלה נתנו לי מאשר בחרתי, וגם הסכימו הבוחרים מראש לתת לי חופשה בקיץ הקרוב ללכת לחו"ל לשנים־שלשה חדשים. כמובן, לא מאת הועד לנגועי הפרעות ולא ממקורות יהודים כלליים אחרים לא קבלתי עזרה לטובת המוסד, שהיה כללי ולא יהודי מיוחד. מיניסטר הכספים קבל אותי לראיון, שוחח עמדי ארוכות וקצרות בדבר המוסד, אך הודיע לי בהחלט, שאין לפקודתו סכומים לטובת מוסדות שניזוקו לרגלי הפרעות. אבל בכל זאת עלה בידי לחדש את המוסד ולקומם הריסותיו. את החשבונות סדרנו לפי הרשימות של הפקיד המבקר, והמפקידים היו בטוחים כי עתה ישוב המוסד להיות בטוח. המצב החמרי של האוכלסין בהומל הוטב בקיץ הבא, ומוסד כספי מרגיש תמיד את המעלות והמורדות של הכלכלה המקומית. החברה לקרדיט ההדדי שבה להיות אשר היתה, ביתר זהירות וביתר אחריות, – אלה המדות, שהן נר לרגלי בכל עבודתי והויתי. במשך הקיץ ההוא בא להומל שר הפלך ממוהלוב ויקרא אותי אליו. הוא דרש מאת הועד לנגועי הפרעות המקומי דין־וחשבון של הכספים, שעברו דרך קופת הועד. חשדו בעסקני הומל, כי הם הוציאו סכומים מקופת הועד לצרכים אחרים, לעניני פוליטיקה, כמו הבחירות אל הדומא. בסתר לבבם חשדו השלטונות בנו, כי גם לצרכי הגנה־עצמית אנו משתמשים בכספי הועד. נתתי את הבאורים הנחוצים, והשלטונות המקומיים העידו כי אפשר לסמוך על דברי. ושר הפלך שב למוהילוב כלעומת שבא.

ובא בלבי החפץ להשתמש בהשפעתו של שר הפלך לטובת המוסד הכספי המסור להנהלתי. באתי למוהילוב, אך בלשכת שר הפלך אמרו לי כי השר מקבל רק בימים קבועים ובשעות מיוחדות, ועלי לחכות עד יום המחרת. סרתי אל עורך העתון הפלכי, אשר ידע אותי בתור עתונאי, והוא אמר למנהל הלשכה כי יודיע את השר על דבר בואי תיכף. ואמנם כרגע נתקבלתי, והגשתי לו תזכיר בדבר מצב החברה ההדדית. בארתי לו, שאין החברה הזאת יהודית גרידא, כי בין חבריה הרבה מן הנוצרים המעונינים במוסד הכספי הזה, וכי קבלתי עלי את הנהלתה בהיותי נשיא חברת המסחר והתעשיה בהומל, שחבריה הם יהודים ולא־יהודים. הגוברנר לקח מידי את התזכיר, ואמר: את זה אקרא אחר כך. עתה הגידה נא לי: מה נשמע בהומל?

– הכל בסדר. אין כל חדש… – עניתי, מתפלא קצת על שאלתו.

– אבל היהודים, היהודים מה בדעתם?.. – שאל. – אני מפחד מאד.

זה היה לאחרי שפזרו את הדומא הראשונה. ממחרת יום הפזור היתה צריכה להיות בהומל אספה כללית שלא מן המנין של החברה ההדדית, והנה הציע אחד שלא תהיה האספה הכללית הזו, לאות מחאה על פזור הדומא. וכן היה. והגוברנר ידע את זאת.

– בדבר הומל אינני שקט ושלו מעולם – אמר לי – ויקח תזכירי לקרוא בו.

– טוב, כי ישאלני מיניסטר הכספים, אזי אתמוך בכם – אמר, אבל אנכי הרגשתי כי לבו בל עמו. והן גם המיניסטר לא ישאל אותו.

מוראה של הומל, של צעירי בני עמנו בעיר ההיא, היה תמיד על השלטונות, ביחוד על השלטון מבחוץ, מרחוק. הן אחרי הפוגרום נשלח להומל למשך ימים אחדים גם הגינירל ארלוב הנורא, מפקד האקספדיציה העונשת, זו שהיתה לזועה ולמפלצת בכל מקום בימי הסתיו ההוא. והוא בא להומל לא לענוש את הפורעים, כי אם לענוש את צעירי הדימוקרטיה היהודית, ובבואו שם מצור על “העמק”, השכונה בטבור העיר, מקום שבתם של בני דלת העם מאחינו. אגדות היו מתהלכות בחוגי השלטון על דבר קן הריבולוציה כביכול אשר בעמק הזה. וגם שר הפלך אמר אלי פעם אחת, כי איננו יכול להיות בטוח בעברו דרך רחובות הומל, כי לא תמצאנו פצצה, וכי לא יסתירו נכבדי היהודים את “האדון הנכבד” הזורק בו את הפצצה. “ואתה, האם תגיד לי את שמו של הזורק?” – פנה אלי ישר…

המשׂרה בחברה ההדדית לא השביעתני רצון. אמנם אך שעות אחדות ביום היה עלי להקדיש לה, וגם המשכרת היתה הגונה לפי ערך העבודה, אבל כל זה לא לקח את לבבי. הורגלתי כי שעות הבקר היו תמיד ברשותי, מוקדשות לקריאה ולכתיבה, והנה נעשיתי פקיד ככל הפקידים, ללא צורך גם בשבילי וגם בשביל המוסד, ששב להיות מסודר ואחר היה יכול למלא את מקומי בו. אני הסכמתי לקחת עלי את העבודה הצבורית הזאת רק בשעה שמשבר קשה עבר על המוסד והיה נכון להרס; מכיון שהמשבר עבר בשלום, והגיעו ימים כתקונם, – למה לי העבודה הזאת. העסקנות הצבורית המקומית, בהומל העיר, לא לקחה מעולם את כל לבבי. שאיפותי וחזיונותי היו בשטחים יותר רחבים, כלליים, לאומיים, שאחרית אופקיהם מגיעה עד הארץ הרחוקה־קרובה על שפת ים התיכון – עד ארץ ישראל. חיי ועבודתי בגולה היו לי תמיד, במעמקי נפשי, רק תחנות תחנות בדרך העולה “שמה”, ובתחנות “המסעות” אל הארץ המובטחה השתדלתי כמובן לשפר את חיי עד כמה שאפשר לפי תנאי המקום והזמן ואת אהלי יסדתי בל יצען, – אבל זה היה רק אהל, משכן ארעי… ובקיץ ההוא התגברה בי ההכרה הזאת. הממשלה פזרה את הדומא הראשונה וחקקה חקים חדשים לבחירות, ותתן בכלא את רבים מצירי הדומא, שחתמו על הכרוז בויבורג. הריאקציה חגגה את חגיה על מרומי המדינה. לכסא משפט ישבו שופטי צבא, ופסקי מות על פשעים מדיניים היו מעשים בכל יום. עין בעין ראינו, כי המלך התחרט על אשר עשה בי"ז לאקטובר, ובמקומם של ויטה ואנשיו באו אנשי המאה השחורה וישפכו את ממשלתם על המדינה. ובימי מבוכה ומבוסה אלה החלותי לחשוב מחשבות לצאת את העיר הומל, במקום שאיש כמוני ניכר ונראה ואי אפשר לו להפטר מעבודת צבור ומעניני הכלל, ואם ברצון או שלא ברצון מוכרח אתה להיות עסקן, כלומר להתהלך על פני גחלים בוערות ולרחף על פני התהו והבהו של המציאות הסבוכה. למה לי זאת? למי אועיל? והטיתי אזן להצעות שונות בפטרבורג, לעבור אני וביתי לעיר הבירה, הצעות כלכליות קשורות אל יחסי הספרותיים במערכת העתונים של וזרת הכספים. היה לי משא ומתן בדבר קיוב העיר, לכונן לי מעמד שם. היה היו לי אפשריות מעודדות ולוקחות לבבות מצדן הכלכלי והצבורי. ואולם זה הצד האחרון, הצבורי, היה מפחידני. ידעתי, כי גם במקומותי החדשים לא תמצא ידי להיות “נחבא אל הכלים”, לבלי למלא תפקידים בחיי הצבור. כאשר ספרתי להברון דוד גינצבורג על אודות מחשבותי להתישב בפטרבורג, מהר ואמר לי: טוב מאד, לא נאחר להשתמש בך. באמת אבדו לנו כמעט החוטים עם ערי השדה, ואתה תעזור לנו. וכדברים האלה אמר לי גם דוד בן שמעון מרגלין, בדברי עמו על אודות התישבותי בקיוב. ובכן אצא מן הפח ואבוא אל הפחת, מהומל ועניניה הצבורים הפעוטים אל פטרבורג או קיוב והעסקנות ההומיה בתוכן.

והתלבטתי….


 

מה. התלבטתי והחלטתי    🔗


ובקיץ ההוא היה עוד מאורע אחד, אשר הוא הגדיש את סאת מבוכתי, ויכריע את הכף, ובכחו נתן כוון אחר לסכֵם את חיי בארץ הגולה.

בני הגדול התחנך בביאליסטוק, ובשנה ההיא, שנת 1906, היה במחלקה האחרונה של בית הספר המסחרי שם. והנה בקיץ ההוא היה הפוגרום בביאליסטוק, הפוגרום הנורא שרבים מאחינו היו חלליו. ממחרת היום קבלנו טלגרמה מאת בננו: “חי, בריא, לא בסכנה”, ובעוד ימים אחדים הודיענו, כי הוא יושב בוילנא. בעיר ההיא היו לי ידידים אחדים טובים, וביחוד ישב שם בתקופה ההיא הר“ש דובנוב, שהוא וביתו חיו עמדי ועם אנשי ביתי באחוה ורעות. הפרטים בדבר הפוגרום בביאליסטוק לא השאירו כל ספק, כי גם הפוגרום הזה היה מעשה עונש מאת השלטונות, אשר זו היתה שיטתם הממלכתית לפרוע פרעות ביהודים. הכונה היתה כפולה: להסיר את תשומת־לב העם הרוסי מעל מצב המדינה ולהפנות את לבבו אל מקום תורפה אחר, אל היהודים, הזרים השונאים המתפרצים מפני המלכות ואשר העם מתנקם בהם על זה; ומהצד השני – לענוש את היהודים, על אשר מצעיריהם חורשים מחשבות מרד ומהפכה נגד השלטון הקיים במדינה. וביאליסטוק היא עיר תעשיה גדולה, והמפלגות השמאליות פתחו תעמולה רבה בקרב הפועלים שם, ולכן הסתדר שם פוגרום לכל משפטיו וחקותיו, מבלי שים לב כי בפטרבורג יושבת לה דומא ממלכתית, אשר תתבע דין וחשבון מאת השלטונות. וצריך אני להוסיף, כי גם בתוך תלמידי בית הספר המסחרי היו חברים להמפלגות השמאליות, וגם בני היה מן הנוטים אחרי “הבונד”. ואף שמו הפורעים את עיניהם בהרבה מן התלמידים, ובבית אשר ישב בני נהרג אחד מהם, וגם בני היה צפוי לסכנת מות. ובביאליסטוק שלט אז מושל צבאי, גינירל גוברנר, והוא גרש מגבולות שלטונו אנשים חשודים, מתוך היהודים כמובן, וגם מספר תלמידים של המחלקה האחרונה לביה”ס למסחר הוצאו על פי פקודתו והגלו מן העיר, וגם בני בתוכם.

אז באתי לביאליסטוק. כידוע, בתי הספר המסחריים היו ברשות הוזרה הכספית, במקום שהיו לי קשרים ויחסים טובים. מנהל בית הספר הסכים תיכף להשיב את בני אל בית־הספר ולתת לו לעמוד לבחינות הגמר; ואולם בני דחה את הדבר ויאמר, כי לא ישוב אל בית הספר ולא יתיצב לבחינות אם לא ישיבו גם את חבריו המגורשים כמהו על לא פשע. אנכי, כמובן, נתתי צדק לפעלו ובלבי שמחתי על המדה היפה הזו, על רגשות־חבר הטובים המפעמים בלבו. פניתי אל השליט הצבאי בהשתדלות לטובת כל התלמידים יחד. השליט, גינירל בוגויבסקי, נכנס עמדי בשיחה. זה היה אדם הגון, ומנהל בית הספר אחד מן הפקידים הנאורים של וזרת הכספים תמך בי ובהשתדלותי. ויחס של פקיד רוסי – ואולי גם לא רוסי בלבד – אל עתונאי הוא תמיד יותר חיובי, יותר חביב, והשליט הצבאי הסכים לתת להתלמידים המגורשים לשוב לביאליסטוק, ויתיצבו לבחינות לא בתור תלמידים, כי אם בתור אקסטרנים. וכך נגמר הדבר ובני עבר את הבחינות בשלום, והתעודה נתנה לו זכות של אזרח נכבד. עתה עליו להכנס לבית־ספר עליון להנדסה, לתכניקה או לסלילת דרכים. זה היה מן הדברים הקשים אז ברוסיא מפני האחוזים המעטים בשביל היהודים. נסעתי עם בני לעיר הבירה, במקום שלא חסרו לי מכירים ומשתדלים. החלטנו לבחור במוסד הפוליטחניקום בפטרבורג. המנהל של המוסד הזה היה המלומד הכלכלי פרופ' פוסניקוב, והבאתי אליו מכתב המלצה מאת פיודרוב. הוא קבלני בסבר פנים יפות, השקה אותי קהוה, ושוחחנו על כל המצב. הדומא כבר נפזרה והמבוכה בארץ היתה רבה. העתיד בארץ ערפל חתולתו. אין יודע אם בסתיו הקרוב יפתחו בתי־הספר העליונים. מנבאים לשביתה כללית של מוסדות הממלכה והצבור, “הנה בכל בקר נשקף אני בעד החלון – אמר לי המלומד הזקן – אולי מלא החצר חילים וקוזקים, שנשלחו לכבוש את בית־המדרש הזה. אולי יאסרו גם אותנו, את הפרופיסורים…” ולאחרי רגעים אחדים הוסיף: “הנה אשתדל לקבל את בנך במספר התלמידים. ואולם, לו לעצתי תשמע כי אז אך טוב תעשה, אם תרחיק את בנך עתה, בשעה זו, מעל גבולות הארץ. אם אך יש לך יכולת לחנך את בנך בחו”ל: בצרפת, בבלגיה וכדומה, – עשה זאת. הזמן אשר יעשה ואשר ילמוד בחו“ל לא יעלה בתהו; הוא יבחן אצלנו, והלמודים יעלו לו בחשבונו. הנה הוא מוצל אצלך מתוך האש בביאליסטוק; למה לך לשלוח אותו עוד הפעם אל הלהבה?… האם אנו יודעים מה עומד מאחרינו?…”

הרביתי לחשוב. והמחשבות היו נוגות, עמוקות. בני הלך לחו"ל להמשיך את למודיו באשר ימצא חן בעיניו. אף לא נסיתי להשתדל כי ישאר ברוסיא. לעתים יותר קרובות החלותי לעשות את חשבון חיי, לדון את דיני. הנה בן אני לעמי, ובעמי זה אני רואה חזות הכל, והוא כל עולמי, ומבלעדו51 אין לי כל. ועל מה אני יושב בגולה? איזו אחרית תהיה לי ולביתי פה? הנה בן שתים עשרה יצא בני הגדול מאתי לאודיסא. בביתו של שיינקין עוד מצא לו אולי את הסביבה העברית שאני רוצה בה. אבל בביאליסטוק כבר לא היתה לו הסביבה ההיא. על גבי הרגשות הרכים חרשו חורשים אחרים. את הלב הצעיר תפשו השפעות שונות, תורות חדשות. המציאות של החיים מעוררת שאלות, הדורשות פתרון להן. וטוב ונכון הדבר כי יבוא הרצון בלב הצעיר לחשוב את עולמו סביבו, להתבונן אל החיים, למצוא בשבילם את הצדק ואת היושר. ומדוע יראה הצעיר און ולא יתבונן, ולמה לא יתאונן על רשע כסל, ובשביל מה לא ישאף עול־ימים לתקן את העולם במלכות משפט וצדק עולמים? הנה במרכז עולמי אני עומדים תמיד עניני עמי, האומה הישראלית. בכל מאורע אני מחפש, חוקר ובודק אחרי נקודות המגע שבינו ובין עניני עמנו. זהו פרי החנוך. אלה הן תוצאות הסביבה. זאת נחלת כל איש החי את חיי עמו הטבעיים. ארצו ותרבותה הם חלק בלתי נפרד מהויתו. והאם לא חטא אני חוטא לעצמי, אם בעצם ידי אני מרחיק את בני מן הסביבה הטבעית שלי, אם אין אני נותן לו לנטור את כרמי היקר לי, את נחלתי אשר לא אמירנה בכל הון?

ופה, בארץ הגולה, הלא אחרת אי אפשר. לעמי זכיות רבות בבני; אבל גם למדינת הגולה לא מעטות הזכיות. ארצה ותרבותה הן הברכים אשר קדמו אותנו בהולדנו. פיות עוללינו מדברים שפת המדינה, וארצה היא הנותנת להם משמניה, ושמיה הם המרעיפים עליהם את הטל הטוב. ואיך אפשר הדבר, כי לא ילך לב בני שבי אחרי השאיפות הצודקות של יתר בני המדינה, ולא יתעורר על כחש השלטונות בארץ ולא ירגיש שנאה ומחשבות מרד ומהפכה למול העריצות החוטאת?! בן יקיר לי, חלילה לי מהוכיח אותך. להיפך, גאותי עליך כי נפשך ישרה בך, ותשנא את הרשע. ואולם – – כפשע היה בביאליסטוק בינך ובין האסון, ונורא לי הרעיון לשַכֵּל אותך חלילה. והנה הוא האחד, ולי עוד שלש בנות לומדות בגמנסיה, יונקות גם הן את לשד ארץ הגולה ותרבותה, ואחריתן מי יודע. וה' חנן אותי ויתן לי שלשה בנים הזקוקים עוד לחנוך. את האחד מהם הכנסתי אל הגמנסיה המקומית. הוא יתחנך בסביבת הבית. יעלה בידי להכניס גם את השנים הנשארים, לכשיגיע תור להם, אל בתי־הספר בהומל עיר מושבי. ישנם כבר חדרים מתוקנים בהומל, והילדים מקבלים חנוך עברי, לאומי, עד כמה שאפשר. אבל הסביבה, הסביבה הגלותית, – מי ישור אליה ויוכל לה? על השתילים הרכים, המלאים לֵח של המסורת העברית, ספוגה טוהר ומשפט צדק, ירכיבו את הענפים הרעננים של הספרות הרוסית רבת הכשרון והמטיפה גם היא לאידיאלים אנושיים טהורים. האמנם פלא הוא, כי צעירי עמנו במדינת רוסיא מתמסרים בכל חום לבבם לשאיפות המרד והמהפכה, להוריד שלטון עריצים ולתקן את המולדת במלכות צדק? הן אך שנים הדרכים לחנוך בנינו ברוסיא: או לגדל אותם למורדים במלכות, או לחנכם להיות מנוולים; דרך אמצעי אין. ובני אני, – מה תהא עליהם? אוי לי אם יהי חלקו עם המהפכנים, ואוי לי שבעתים אם יהיה באחריתו נבל. ואני הלא חפץ כי יהיה, ביחוד ובעיקר, בן לעמו העברי. האם תוכל הגולה לתת לי את חפצי זה.

ותרד כעופרת על לבי השאלה: מה לי פה ומי לי פה? גם אני גם בני ביתי, אשתי וילדי, אינם קשורים בעבותות עבדות אל כל המותרות והנוחיות המיותרות של חיינו. למה ומדוע לא אעתיק את אהלי לארץ ישראל, במקום אשר אוכל לחיות חיים מלאים ושלמים, מבלי כל קרעים בהויתי? לפני ההוד וההדר וכל הגאון החיצוני של חיינו לא הלך לבבי שבי מעולם, וחיים שאין בהם בושה וכלמה הלא אמצא תמיד גם בארץ ישראל. לא ברחתי אמנם מפני הכבוד ומפני העושר, אבל גם לא רדפתי אחריהם, לא שאפתי אליהם. וידעתי את מדת יכלתי הכספית והרוחנית, ובטוח הייתי שגם בארץ ישראל לא יחסרו לי צרכי, ויהי רעיון רוחי זה לחם חקי יומם וחזון לבי על משכבי בלילות. חדלתי מכל ענין. חדלתי לכתוב לא רק רוסית ויהודית, אך גם עברית. לא היה בלבבי מקום פנוי לשום דבר מלבד מחשבתי על אודות ארץ ישראל לעבור שמה אני וביתי. מצב־רוחי המיוחד לא נעלם, כפי הנראה, מעיני חברת־חיי, ואשתי הסכימה ללכת עמדי לתור את ארץ ישראל בקיץ הקרוב. אנו הולכים לשם טיול כאחד התירים ואין הטיול הזה מחייב אותנו כלום. עמוק בלבה היתה אשתי אולי בטוחה, כי גם אני אתפכח משכרוני ומרעיון לבי אחרי אשר לעיניה תִּגָלה ערות הארץ, ומחלצות המליצה לא תהיינה לה עוד. והחלטנו, כי גם בננו, תלמיד הגמנסיה, ילוה אתנו במסענו זה. כבר צלצלו אז בפעמונים על דבר יסוד גמנסיה ביפו, וחפצתי מאד כי יראה הילד את הגמנסיה בארץ ישראל.

והדבר נעשה. לא פתאום, כמובן. לאט לאט, צעד אחרי צעד התקרבתי אל הרגע המבורך, שבו ירדנו באניה ללכת לארץ־ישראל. בספר הבא עוד אשובה אליו. נכבד מאורע זה בחיי מאד, ולא על נקלה אעבור עליו.




  1. “דוידויטש” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “הרודם” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “הפולמס” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. “היה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. “בספרתנו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. “בורבנים” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  7. “ר”ד" במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  8. “הציונית” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  9. “ילקוט”ו“ במקור – הערת פב”י.  ↩

  10. “המקומות” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  11. גירסאות שונות של איות במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  12. “והיתת” – הערת פב"י.  ↩

  13. “פולמס” במקור – הערת פב"י.  ↩

  14. “מבטיחך”במקור – הערת פב"י.  ↩

  15. “יקטרינוסלוב” במקור – הערת פב"י.  ↩

  16. “האדיסאי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  17. “הסוקר” במקור – הערת פב"י.  ↩

  18. “פירגוב” במקור – הערת פב"י.  ↩

  19. “גרוזברג” במקור – הערת פב"י.  ↩

  20. “בפולמס” במקור – הערת פב"י.  ↩

  21. “פולמס” במקור – הערת פב"י.  ↩

  22. “הרשה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  23. “ודמותו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  24. המלה “דלה” נכפלה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  25. “אביב” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  26. “תיאודר” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  27. “קראו לפניו אברך” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  28. “לרק” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  29. “והצקתי” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  30. “גיצבורג במקור המודפס – הערת פב”י.  ↩

  31. “ומנגדיו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  32. “ירק” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  33. “המניסטר” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  34. “והמניסטר” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  35. “המנהלה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  36. “הרשיום” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  37. “בתמיה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  38. “רוסית” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  39. “להדוך” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  40. “ידי” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  41. “הג'נדרמריה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  42. שם העיר ניז'ין נכתב להן בצורות שונות – הערת פב"י.  ↩

  43. “המנהדס”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  44. “סלויזברג”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  45. “סלויזברג”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  46. “פוגרמים”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  47. “הגיע”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  48. “קרפפים”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  49. “למנגדי” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  50. “נשארו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  51. “ומבעלדו”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!