“והיה אמונת עתיד חוסן ישועות חכמה ודעת. יראת ה' היא אוצרו” – ישעיהו, לג, ו.

אברהם בצל האל

 

א.    🔗

איש תם וישר, אוהב האל ועובדו באמונה, נושא שלום לכל, שלום ישכון גם בקרב נפשו, צדיק באמונתו יחיה, נראה לנו אברם בהיגלותו לפנינו בראשוני־צעדיו על במת העולם. אלהים אמר לו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” וחס לו להמרות את פי האל. ללא כל טענה ומענה יצא לדרך. לא שאל למה, לא לאַן, ולא למידת הזמן, שנגזרה עליו הגלות בנכר. ידים לדבר, שהוא יצא מבית אביו עני גמוּר. כי רק בחרן רכש לו רכוּש ועשה לו נפש, ורק לאחר שירד למצרים ועלה משום הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה מעיד עליו הכתוב: “ואברם כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב”. ואילו את אור כשדים, עיר מגורי אבותיו, עזב כנראה, בעירום ובחוסר כל. השכל מחייב, שעל קידוש אמונתו בבורא העולם נתקפח חלקו. בני בית אביו, קרוביו ומיודעיו, חוץ אולי מאביו תרח הזקן, שריחם על בנו, או כי מחמת בושה ממעשיו ברח גם כן מארצו, מררוהו ושטמוהו וגרשוהו אולי מלהסתפח בנחלת אבותיו והציגוהו ריק, לא היתה לו כל צידה לדרך מלבד ברכת האל. אברם שילם מחיר יקר בעד אמונתו, אך הלא יקרה לו אמונתו, כל מחיר לא ישוה לה. אילולא אברם איש תמים דרך ושֹשֹ לקראת קונו, שהשמחה במעון נפשו תמיד, און לא יראה וכל צרה לא תדכאנו, אפשר היה לומר, כי בימים ההם ירד עליו דכאון גדול. הגעו עצמכם: לא עוד נער אברם, אשר הנדודים ישעשעוּהוּ ואף יהיו כשמן לעצמותיו, שמן למאור־פנים ושמן לששון. הוא, לפי עדות הכתוב, אותה שעה בן חמש שנים ושבעים שנה. אביב חייו מאחוריו, ועדיין לא עשה לביתו. הכתוב אומר: ותהי שרה עקרה, אין לה ולד, לא בנים, לא נכסים, לא קרובי־משפחה, לא ידידים ורעים, אין עמו אלא לוט בן אחיו, שהואיל משום־מה, שמא מחמת אהבת־נפש ושמא גורם אחר היה בדבר, כגון שיתום היה מאביו הרן, שמת כמסופר בפרשת נח, על פני תרח אביו. להתלוות אליו במסע זה אל הנעלם. אילולא אברם הוא אברם, היינו, איש שמח וטוב לב, אפשר היה למצוא צד השוה למרי־צער ואכזבה בינו לאיוב מארץ עוץ. אמנם איוב ראה תחילה בטובה והיו לו בנים ובנות, אלפי צאן ואלפי גמלים, ועבודה רבה מאד, ועשה משתאות, וכשבא השטן וערבב עליו את עולמו ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ונמצא שברו לאחר גאונו גדול שבעתים. ואילו אברם, שלא הגיע תחילה למעלת גאון באושר, אף שברו לא היה גדול. אבל כנגד זה יש יתרון לשבח במוצאות את איוב, שהרי עד שראה את העוני ואת הסבל בשבט עברתם שֹבע נחת והרבה תפנוקים, אך אברם, שהכיר את בוראו בשחר ימיו ונעשה איש ריב ומדון מנעוריו לכל קרוביו ויודעיו, לא שמח אולי מימיו אלי גיל בתענוגות העולם ובמעדניו ויהי אך נרדף ומגורש. מבין כל מיודעיו ובני־משפחתו לוט לבדו נתקשר אליו, כנראה, בעבותות הידידות ויהי לו לנחמה מעט בדרכי־נודו ובמצוקות־ימיו. לא לנו להכריע בדבר, יסוריו של מי גדולים יותר, של העשיר, שנהפך עליו הגלגל ונעשה יורד או של יודע־סבל שלא טעם נחת מימיו. אך, כאמור, אברם הוא אברם, לפני האלהים הוא התהלך, בו בטח, אותו אהב ובאור־פּניו לו חיים ושמחה. מכל מקום ראוי הוא לומר עליו מה שנאמר על איוב מארץ עוץ: “והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע”.

מלבד ברכת האל בצאתו לדרך אשר משמעותה סתומה מאתנו, נאצלה לאברם ברכה עוד אחת, והוא, חן־מראיה של שרי אשתו. החן הוא הגדול בחסדי האל. עטרת אברם צדקתו, עטרת שרי יפיה. אברם נושא חן בעיני האל ושרי היתה לחן בעיני כל אדם. אברם ישרו מהלך לפניו, שרי הוד־תארה מכריז עליה. היושר והיופי, הצדקה והתום, היו שני המלאכים, המלווים אותם אל הנעלם. אך אמת היא, שאנו פרשנו בשם מלאכים – מיני ברואים הלקוחים מאוצר המושגים שלנו – רק כדי לשבר את האוזן. אברם לא ראה מלאך, הוא ידע רק על דבר קיום האל. לא שמענו אף פעם אברם קורא בשם מלאך¹, הוא שיוה לנגדו תמיד את ה', ושמו היה לו השם הכולל את הכל. קרוב לשער, שאף ישרו עמד לו לקרב אליו את לב הבריות לישא חן לפניהם והם שהטו אליו חסד ואהבוהו נדבה לתמוך את גורלו בנדודיו, והוא עני חסר־כל ואף חסר־מולדת, לפתוח לפניו מקורות פרנסה. אך מפי הכתוב אנו למדים, שבזכות יפיה של שרה, שנלקחה אל פרעה, ניתנה לו הענקה מרובה בצאן ובקר, בחמורים, בעבדים ובשפחות באתונות ובגמלים עד שיצא ממצרים כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב. ושוב, כל מי שאינו במעלת אברם עלול היה לבוא לידי הרהורים רעים מתוך נסיון מר זה. הרי מכאן למד אברם, כי לא שקר החן והבל היופי, לא ירא השמים הוא יבורך ולא צדיקים יירשו ארץ, ומה גם שעל שום צדקת אמונתו קמו לו אויבים ומשׂטינים בין אחיו וקרוביו.

לעולם אין נסיון מתרגש על האדם במספר יחיד, כשם שאין צרה מהלכת יחידה, אלא אחות לצרה תיוולד, כך קפץ על אברם סמוך לנסיון המר בבית פרעה נסיון שני, מר אולי גם מן הראשון, ברועי לוט, כי לא נשאה הארץ יחדיו את רועי לוט עם רועי אברם. אברם אימץ את לוט וקרבהו כבן, שמר עליו בדרכים, חלק לו מעשרו, נלחם עליו להוציאו מידי שוביו, וכמה כפוי טובה היה לוט זה לאברם איש־חסדו ומצילו. הסיפור התנ"כי, ומה גם בספר “בראשית”, אינו משמיע לעולם דברים כדרבנות, אינו מוקיע, אינו בוטה כמדקרות, הוא רומז, מגלה פחות מטפח ומכסה יותר מכמה טפחים. למראית עין פרץ הריב בין רועי לוט לרועי אברם. אבל בין השטין נוצץ לנו כי אף יד לוט היתה באמצע, במישרים או בעקיפין. לוט, כנראה, משך את החוטים מאחורי הפרגוד. אילו רצה יכול היה מסתמא על נקלה להשכין שלום בין הרועים. אילו אף הוא שוחר־טוב, היה לפחות גוער ברועיו צרי העין. אך לוט מרחוק עומד כביכול. תוכו לא היה כברו. העמיד פנים כאילו אינו מעורב בדבר והענין אינו נוגע לו כלל. הנערים נצים ביניהם, ומי הוא ומה כוחו לתקן. אברם בר הלבב ונאמן הרוח אינו מוכיח את בן אחיו על דו־פרצופיותו, אינו מביע לו אף ברמיזה את מורת־רוחו. אדרבה פותח בדברי פיוס ותחנונים: “אַל נא תהא מריבה בינינו, הלא אנשים אחים אנחנו”. לוט שומר פיו. אברם מוסיף לשדלו בדברים: “הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי”. לוט בשתיקתו עומד. אין לוט איש המתפּתה על נקלה, הנותן לזולתו לדובב אותו ולא לרצונו. הוא קרוב אצל עצמו ואין פניו אלא טובת־הנאתו שלו. בשעת שתיקתו הוא בוחן את הענין מנקודת־מבטו, שוקל בדעתו, עושה חשבון ריווח והפסד, מתוּן־מתוּן. הכתוב מטעים: “וישׂא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער”. גזירה שווה זו בין ככר הירדן למצרים, העולה במחשבתו של לוט, יש בה משום דגש חזק. לוט, בניגוד לאברם, אינו חוזה חזיונות ואינו מרחף בערפלי־טוהר של ברכות והבטחות. אין לפניו אלא מה שבעין, שיש לו אסמכתה במציאות קרובה, נודעה לו מתמול שלשום. לוט אומר: אשרי החששן וההססן. לאחר שהוא שוקל הרבה בדעתו הוא נוהג לשקול גם ביד את המלקוח, אין הוא סומך על המקרה או המזל. ואין הוא סתם לוקח, אלא בוחר. אף דבר זה למדנו מפי מקרא מלא: “ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן”. ובפירוש: כל, לא חלקה, לא מקצתה, אלא כולה. קרוב לשער: הוא פרץ ועבר אותה, כמה שנאמר: “ויאהל עד סדום” היינו, נהג כיבוש אחרי כיבוש, מחיל אל חיל, עד שנגע בגבול סדום ממש. לא מבלי משים נסמך לכאן: “ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד”. כוונה יש בדבר. לא דרך מקרה בחר לוט במקום הגובל בסדום. אדם ניכר גם לפי שכנו, לוט נמשך אל אנשי סדום².

לוט בן האח, שביציאתו מאור כשדים העמיד פנים כדבוק באברם דודו, הדבוּק באל, הכזיב. לא לאל קונה שמים וארץ ישאהו רוחו, כי אם לחלקת־אדמה שמנה ונרחבה, המשׂתרעת למרחוק, ועד לגבול סדום. אף על כך לא שמענו מפי אברם תלונה או ריטון. אילולא אברם הוא אברם, אשר כל מעיניו באל, הצופה בכל מעשי הבריאה והנבראים באיצטגנינות בוראם – ואולי אינו צופה כלל בבירה הדולקת משום שעיניו נשואות תמיד אל המנהיג – היה לבו בוודאי מתחמץ בקרבו משום הנסיון הנוסף המר עם שארו הקרוב, עצמו ובשרו, הנוהג שלא ביושר ונפתולים עמו תמיד. אך אברם נדיב הוא, סלחן, וותרן, תמים וטהור מלהתבונן במזימות. תמים־דרך הלא לא יראה מעקשים, לב־תם לא יבין כלל תועה־לבב.

אברם הגביה לשבת ולא השפּיל להביט אל נכלי דרי־מטה. האור האלהי, אשר זרח עליו ובקרבו, נשתפך בשפע הוד והדר על הארץ והדרים עליה והקיף בעמוד האור גם את כל פינות האופל שבבריאה ובנברא. אין צריך לומר, שלא היתה ממידתו של אברם לשמור עברה ולגמול רעה לרעים, שהרי טבע הטוב להיטיב, כשם שטבע האור להאיר. צאו וראו, בעת צרה הקרובה, כשלוט נפל בידי כדרלעומר, מיד הריק אברם את חניכיו ורדף עמהם אחרי השובים להוציא מידיהם את הנפש ואת הרכוש. הכתוב מדגיש ואומר: “את הנשים ואת העם”. להודיעך, שלא הוציא ממפעל הצלתו אף את הרועים של לוט, אותם הטרחנים והקנטרנים, שחרחרו תמיד ריב בינו לבין לוט.

איש תם וישר, סלחן, נכנע לאל, מאמין ורודף שלום, נראה לנו אברם בהופעתו הראשונה על הבמה, במערכה א' של המחזה. לעת עתה במת־ישחק זו נתונה כולה בגיא החזיון של האל. אברם תמים־דרך מקיים מצות “לך לך” בדבר האל, כי נאמן הוא לצור אשר תמים פּעלו. כיוון שבא הפּליט והגיד לאברם העברי, כי נשבּה לוט אחיו, נפתחת לפנינו מערכה שניה על במת ישחק, הנצבת בתחום העולם. אברם התם והישר הוא גבור ביום קרב. אחד כנגד מלכים הרבה, הוא גר והם תושבים, הוא שוגה באהבת האל והם מנוסים במלחמות – ומה גם כדרלעומר, שהיה לפי רש“י, בעל מעשה ונכנס בעבי הקורה וכבר עמדו ארבע עשרה שנה בקשרי־קרבות עם חמשה מלכים מרדנים, אף הכו את הרפאים בעשתרות קרנים ואת הזוזים ואת האימים ועוד, את העמלקי בכלל זה, ובכן, אנשי־מלחמה ולא מתמול. ואת כל הגבורים המלכים האדירים האלה הכה אברם, ועמו בסך הכל שמונה עשר ושלוש מאות איש, בלילה אחד. מופלא יותר מכל באותה עלילה מרעישה הוא זה, שלא מצאנו בפרשת המלחמה הזאת של מעטים כנגד הרבים, לא בשעתה ולא לפניה, אותות של היסוס וריתוי ופחד. אף לא ספיקות ותכסיסים. אברהם פעל כחץ מקשת בתום־אמונה־ובטחון כגבור מלומד במלחמות רבות, השׂשׂ לקראת קרב ללא נדנוד־מורא. וכבר בדקו חכמי הדרוש בישראל ומצאו, שאף עוג הגבור הגדול היה בין הרפאים בעשתרות קרנים, שהוכו על ידי כדרלעומר ומרעיו המלכים. והנה את המלכים, שהכו גם את עוג, הכה אברם וללא קורטוב אימה או חרדה. גדולה הפליאה. ואין ליישבה אלא בכך, שאברם ידו היתה אמונה בקרב, לפי שלבו היה אמונה באל. מתוך עוז־אמונתו שאב עוז־גבורתו, באלהים בטח ובכוחו עשה חיל. נתקיים בו מה שנאמר בתהלים צ”א, א‘: "יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן, אומר לה מחסי ומצודתי, אלהי אבטח בו, כי הוא יצילך וכו’“. כוח אברם לאלהיו. אברם, מי שעתיד להיות אברהם, אב ראשון בספר הספרים, ניכרים בו כל קוי האופי של אב־טיפוס לכל אישי התנ”ך, הן בספרי החוּמש והן בספרי הנביאים והכתובים. כשם שמצאנו בו קו מדיוקנו של איוב, כך הוא היהודי הראשון השתול על פלגי ספר התהלים, אם כי מפאת גודל ענווּתו והתבטלותו במציאות האל אין אנו שומעים מפיו לעולם שיר שבח ותהלה לאלהיו. לבו שופע על גדותיו אהבת הבורא, עד שעצמת השפע נוטלת ממנו את כוח הדיבור, את ההעזה לומר שיר לבוראו. כלום אין הוא כולו של האל? הגוף שלו, הנשמה שלו, חלומותיו שלו. זמר לאלהים אף הוא בגדר חירוּף וגידוּף כלפי מעלה. רוח השיר הוא רוח נושאת גאון ומחזיקה טובה לעצמה. אז ישיר משה ובני ישראל. אברם היה ענו אף ממשה. הוא לא שר. אך מתוך אלם־פיו של אב להמון גויים אנו שומעים המית הנפש של המון בית ישראל אומרי התהלים לרפּא את מדויהם בפסוקי הספר, זה אוצר הרפואות לעניי כל העמים. הכי לא ריחפו לפניו בחזיון רוחו פסוקים לדוד מפרק כ"ז בספר התהלים, והם: ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי, ממי אפחד. עד אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי…

אבל באמרנו, שאברהם הוא גבור ללא פחד, אין בדעתנו כלל להכתירו בתואר הגבור הגדול והנורא, אשר זה דרכו לילך ולנצח, לשבר ולמגר את אויביו, לכבוש בידיהם את אשר לא לו. אין כתר גבורה זה הולם את אברם העברי, אשר נפשו נתונה לאל ומאומה לא נדרשת לנפשו. הוא הדין אין במשוער כלל גבור עשוי ללא חת לחלוטין, כפי שנחזה לנו צלמו של אברם על דפי ספר “בראשית”. גבור הרי שמו כך הוא על שום שהוא גובר את היסוסיו ומתגבר על פּחדיו, שֹם נפשו בכפו ונחלץ לקרב, כדי להביא בסכנת נפשו את זר הדפנא, אות גבורתו. אולם לא שמענו מפי אברם אף רמז בתשוקה להצטיין במעשי גבורה, ומה גם להתהלל במתת הגבורה. הוא חי מאה שנה ושבעים וחמש שנה ולא הביע דיבור של קוממיות, ומפיו לא התמלט אף כשגגה דבר הזכרון לחילו בקרבות. אין אברם גבור כובש פּחדו, אלא נטול־פחד מעיקרו, עשוי ללא חת. אברם הוא ניגודו הגמור של הגבור, כפי שהוא משובץ בתוך בחינתנו האנושית. בכלל גבור מלחמה גם תכסיסי־מלחמה. הגבור לעולם אינו תם. אך אברם תם הוא, וממילא אינו בגדר גבור. הוא פועל גבורות על שום שהוא תם לאל, הוא כולו של האל ולא כלום של העולם, גר הוא בעולם, זרו לו כל נתיבות העולם, אף פחדיו ומוראיו של העולם הם ממנו והלאה. הוא לא ידע כלל מגור מהו, שהרי הוא שלם עם אלהיו, ואילו המפחד אינו עוד שלם אלא חצוי. נכנס פחד ללב, חריץ נתהווה בו. פּחדים הלנים תמיד בלב הם כתובת קעקע בנשמה. נתקעקע המורא בנשמה הריהו משתקף גם בקלסתר הפנים. כיוון שקין הביע את פחדו מפני האל ואמר “והיה כל מוצאי יהרגני”, מיד שׂם ה' לקין אות. כל נדנוד־פחד בלב יש לו אות בקלסתר הפנים. אחד הוא אברם בין אישי התנ"ך, אשר לא עבר מורא על שפתיו ואף עב קלה ממנו לא הקדירה את דיוקן הצחצחות שלו. אור יקרות זרוע בו, אור השלם. ובנפשו אין פלגות. אמנם, הוא, הלך בצו האל, נע ונד זרוע בו, אור השלם. ובנפשו אין פלגות. אמנם, הוא, הלך בצו האל, נע ונד והולך למסעיו תמיד אך רוחו בקרבו תשכון לבטח, כאילו על לכל מסעותיו פרושֹה חוּפּת החנות. פיו ולבו אומרים אחד. צא וראה מה שנאמר ביעקב, למשל, בפרשת “וישלח”: “וישׂא יעקב את עיניו וירא והנה עשׂו בא ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל”. ולפני כן כתוב: “ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו… לשני מחנות”. תחילת הפחד חציינות, סופו פּלגנוּת. הנפש האחת נעשית שתי רשויות. מכאן אתה למד, שאף הספק הוא מין פחד, פחד להכריע, הגורם לחילוקי דעת אף בתוך המוח האחד. אך אברם המאמין הגדול היה ביסודו שלו תם ושלם, יושב על מלאת, בריא בגופו ובריא ברוחו, ודאי עד תהום ישותו. הנפש המאמינה עד תום לא תדע מגור. היא אחת, חיה, יחידה, שלימה, תמה. ואולי לכך נתכוון רבי נחמן בפסוק שבזמר שלו: “נפשותם רבות, כן רבו דעותיהם וכו', נפשותינו אחת היא ואינה נוטה לרבוי צלמיהם”.

פּחד העולם לא פּקדו, כי הוא היה ירא האל, יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן, וכל מוראי העולם נבלעו ונמוגו בתוך יראת השם. אך יכול ואנו תוהים ושואלים: מי שאינו רואה מוראות בתבל, הכיצד הוא ירא האל וחזיון היראה מניין לו? וכי אין פּחדי העולם צלמי־בלהותיו של הנעלם האין סופי? וכלום על מנת־מה נשלח בן התמותה לארץ ציה וצלמות, אם לא על מנת לטבול במוראותיה, מצולת האש, לעבור כאן את הגיהינום כדי שיבוא לאל עליון טבוּל ומרוחץ ומצורף? אכן, אברם היה תם וטהור מברייתו, לא ראה און, לא ידע כלל, כי כאן הגיהינום, הוא אל ארץ הבחירה, דוגמה של מטה לגן עדן של מעלה, נשא את נפשו. ואולי משום כך דווקא נידון לטבילת־אש יתירה, לרבוי נסיונות מרים וקשים. אין אנו צריכים להרקיד את דמיוננו לגבהי מרומים כדי להבין, כמה שׂגיא־כוח ואל־חת היה אברם מברייתו, שרוחו היתה חזקה לעמוד יחיד כנגד בני עמו, כנגד בני בית אביו, כנגד זקני עמו וכנגד כל הנערים, הנשים והטף, אשר חיי־רוחם וכל משׂושׂם באלילים ובפסלים, במעשי עץ ואבן. אך הוא לבדו חרץ משפט: לא השמש, הירח והכוכבים, לא כל הקופות של אלוהות שלכם, הם אלים, ורק הנעלם, הוא האל. עצביכם כסף וזהב מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו, עינים ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, הכל ככתוב בפרק קט“ו בתהלים, המתחיל ב”לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד“. חכמים דרשו: למה נקרא שמו העברי, כי כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. איש אחד כנגד כל העולם פּשיטא שאינו בעל חשבון, אינו יודע חשבון. אינו יודע פחד מהו. רואים אנו, שהפחדים לא פקדו את אברם כל זמן שהיה לן בצל האל והוגה באמונתו. זר היה לאחיו, נרדף מבני עמו, פרעה עשק ממנו את אשתו, רועי־לוט גזלו ממנו את אדמתו, כדרלעומר והמלכים ערכו עמו קרב, ואברם לא יצא מאיצטגנינות־שלותו. יכול שהוא פסק על עצמו את הכתוב בתהלים כ”ז: “כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני”. אך, דומה, שלות־רוחו נתערערה במקצת דווקא במוצאי המלחמה עם גבורי הארץ כדרלעומר ומרעיו, שהעניקה לו נצחון כה מזהיר. בניגוד לאיוב, שהיה בעת שלותו, כדברי אליפז התימני, מחזק ידים רפות ומאמץ ברכים כורעות, וכשהגיעה אליו הרעה נבהל, היה, כנראה, אברם עשוי מאותו חומר מוצק, שאש היסורים מרתכתו והתלאות נוסכות בו חוסן אמונה ובטחון, ואילו אש התענוגות מרככתו וההצלחות מעוררות בו חרדה מעט, בחינת “קטונתי מכל החסדים”, שעתיד להגיד יעקב בן־בנו. וזהו אולי קו היחוּד בדיוקן הסגולה של אברם וזרעו שלו. הצרות מחזקות כוחם והישועות מתישות אותו. כיוון שאברם עזב לעת מצערה את ערפלי הטוהר של האל וירד לתוך עמק הבכא, ובעמק במת העולם, עלה ודרך על הבמה הזאת ככוכב גבורי חדש, ועשה לו שם על פני ארץ רבה כאחד מן הגבורים אנשי השם מאז ומעולם, אשר מלכים ושרים יפחדו מפניו ולשמע שמו יחרדו אף יבהלו, פגעה צינה של חרדה בו באברם, בנפשו שלו, בשורש בטחונו. הוא לא אמר מפורש “קטונתי”. אבל יכול שמחשבת־אימה הרחיפה את נפשו: גדלתי! ואם לא אימה רבה, היתה זו למצער חלחלה מעט.

 

ב.    🔗

יש סמוּכין לדבר, שנצחונו המזהיר של אברם על גבורי המלכים עורר בו חרדה מעט, ממה שנאמר בפרשה זו: “אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אַל תירא אברם”. סתם הכתוב ולא פירש אחרי אילו דברים ולמה בא האל כעת דווקא, לאחר שהראה כוחו וגבורתו, להפיג מלבו את המורא, וגם לחזור על ההבטחה, שכבר ניתנה לו פעמיים להרבות זרעו ולעשותו לגוי גדול. ונצחונותיו לבוא בדרישה לאל: “מה תתן לי ואנכי הולך ערירי?” ואילו בשעת ההבטחות הקודמות קיבל אברם התם והמאמין את דברי האל בשתיקת־אלם של נפש שמחה ובוטחת. אך ידים לדבר שהיא הנותנת. לפני כן היה אברם מתהלך כחולם, חוזה מחזות שדי. אוהב האל, כאיל יערוג על אפיקי מים כן היה חומד קרבת האל, אין לו חיים אלא באור פני האלף מתמוגג במציאותו. לא זו שהיה מתבטל לעצמו בחינת מי אני ומה אני, אלא לא היה כלל של עצמו ולא חש את ממשוּתו אלא בחינת האצלה, ואף מסעותיו, שהיה הולך הלוך ונסוע, לא היו אלא מעין כליון הנפש המשתפכת לתוך אין־סוף. כל הסערות והתלאות, שעברו עליו במאבקיו למען יחוּד שם האל, הוסיפו חוסן ובטחון לאמונתו והמשיכו שפע שלוה על נפשו, משל רוחו היתה מעין הברכה, ההופכת בקרבו כל מצוקה למקור השמחה. והוא שאמר לו האל “לך לך וכו' והיה ברכה”. כיוון שאברם נחלץ למערכת הקרבות עם אדוני הארץ יצא מאיצטגנינותו ונפגם, כביכול, תוּמו הנפשי. מלחמה משנה לא רק סדרי הממלכות, הופכת סדרים גם בנשמות. הדם הוא הנפש, מלחמה שופכת דמים, שופכת נפשות. במערכת הקרבות ראה אברם השתפכות הנפש לא לחיק האל, כי אם לגיא האבדן. הוא, המנצח בקרב, נחרד מכוחו שלו לשפוך דםם, מגבורתו, מעצמו. החרדה מעצמו, אם אינה פחד, היא קשה ממנו, היא מורא ומגור. אמנם, אין היא מצויה בקרב הגבורים עזי הנפש, אבל היא עשויה לכרסם נפש אנינה, טהורה, שוחרת אלוה, כאברם. יכול שמשאו ומתנו עם אנשי העולם העניק לו שלות הכוח, אבל הוא ערער בקרבו את כוח השלוה, שמעינה הנפש הברוכה. כל זמן שאברם גר בארץ ולא היה לו אלא בטחון־אמונתו וה' חב נחלתו, התנהל על מי מנוחות; כיוון שקנה לו נחלה בחרבו ובקשתו ויכול היה לשבת לבטח, סרה בטחה מקרבו. בניגוד לבן־בנו יעקב, שנאבק תמיד עם אלוהים ועם אנשים, כי המאבק היה ביסודו שלו, כשביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגז, היו הנדודים טבע מהותו של אברם, נצפּנה לו המנוחה בתוך התלאות ושלום־נפשו בתוך ה"ברוגז עם העולם. הוא ביקש לו רוגז וקפצה עליו שלוה. לכן היה דבר ה' במחזה אל אברם אחר הדברים האלה לאמר: “אַל תירא אברם, אנכי מגן לך”.

ועדין לא נתחוור לנו טיבו של פּחד אברם. פּשיטא שזהו פּחד מפני העולם. כמה פחדי־עולם מצויים בלב. מוצאים אנו פחד יצחק. זהו פחד כפשוטו, אימת רוע־לבם של הבריות. כדבר הכתוב: “וישב יצחק בגרר, וישאלו אנשי המקום לאשתו, ויאמר אחותי היא, כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוגני אנשי המקום”. יצחק, שעתיד להיות כהה־עינים, ראה את אימי החיים בבהירות מחרידה ולא נרתע מלבטאם בשמותיהם. כשבאו אצלו אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו, רמי מעלה, לדבר אליו ידידות, לאחר שהרועים התעשקו עמו, הגר, על אודות הבאר, אמר להם בפשיטות: “מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי?” לא האמין לרועים, לא האמין למלך ולשר־צבאו, לא האמין באדם. יצחק שורש נשמתו היה הפחד, ואולי ינק את האימה מתוך חוד המאכלת, שהיתה מרחפת על צוארו. היה לו יסוד לפחוד. אימה מהלכת גם בקרב יעקב. צללי מגור סבבוהו תמיד. נרדף היה אף בבטן אמו. עשׂו אחיו הנהו התגלמותה החיה של הרוח הרעה, אשר רדפתו כל ימיו ומזגה לו נטפי רוש ולענה לכל כוס של תענוגות. וכשהרפּו ממנו האנשים קמו עליו ילדי־חזונו, מלאכים העולים בסולם, אחד פּלאי ליד מעבר יבוק, שנגע בכף ירכו. יעקב נגוּע מברייתו פחד יצחק אביו, פחד־מורשה, פחד מפני החיים. נוסף עליו מגור חזיונותיו. עיון יתר יכניסנו לחדרי־החדרים של בית החרדות ובו אנו מוצאים פחדים רבים לסוגיהם, שאם נבוא למנותם אין אנו מספיקים. נפסח על התולדות ונעמוד רק על האבות במוראות. מורא המקום ומורא הזמן, מגור הסערות וחרדת המנוחה, פחד הקרוב ואימת הרחוק. פחד יצחק היה, משמע, פחד הזמן או פחד הרחוק, כי שני הפחדים האלה כרוכים על הרוב זה בזה. רק הזמן מקרב רחוקים והופך גר לתושב. אך יצחק ארכה לו השעה בין הרגע, שאביו לקח את המאכלת לשחטו לרגע שהמלאך קרא מן השמים אַל תשלח יחדך אל הנער, כדי נצח. מאז היה הזמן דש אותו ברגעיו כבקוצים ועקרבים. ממילא דכאתו הרגשת הגירות, שאין להפיגה אלא בימים ושנים, הצפיה באימה לרחוק הטילה בוודאי כהיון לתוך עיניו. כיון שכהוּ עיניו מיד התחילה אימת המות מרחפת על פניו, ככתוב: “ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשׂיו וכו' ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי”, ולפי שהיה דוחק את השעה לא הספיקה לו השעה לבחון ולבדוק היטב בין עשיו ליעקב המתחפש כעשיו ואָצל לו מיד את הברכה, ובהיודע לו משוגתו נאמר: “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד”, כאילו החרדה היתה תולדה מן המשוגה, אבל באמת היתה המשוגה תולדה מחרדת־תמיד שנטלה ממנו את מאור עיניו ואת שיקול דעתו. אדם מפחד אף דעתו קלה ומהוססת. אולם פחד יעקב היה משורש מקום, שכך אמר: “מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים”. אברם היה חולם ולוחם. ולא בשניהם חלק יעקב, כי הוא היה רק חולם ורוחו נפעמה ונסערה תמיד שמא דורכות רגליו במקום קדוש. אף כשהוא ישן לא שכב לבו, שנאמר: “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. שלא כאברם, שלא הניח שום מקום לעולם מחוץ לחיק האל, שלא גרס כלל עולם אלא מלכות האל, הבדיל יעקב בין מקומות בעולם, בין קודש לחול, ולכן צפונים היו כל הפחדים לו מכל מקום שבעולם ואף מאבני השדה אשר שׂם למראשותיו. שני הפחדים של מקום וזמן לא דבקו באברם. הגירות לא הפחידתו, החלומות לא הבעיתוהו, אף עב קלה של אימה וחרדה לא הקדירה עד כה את רוחו השלוה והבוטחת. אך כלום לא פגעה בו חרדת המנוחה כי נעמה במוצאי הקרב ולא נתעכרה עליו רוחו הזכּה ממראה כוחו וגבורתו? על כך מסתמא רמז לו האל במחזה לאמר: אַל תירא אברם.

מוזרה לכאורה השאלה בפי אברם, שבאה מיד לאחר אמירת האל “שכרך הרבה מאד”: מה תתן לי ואנכי ערירי? לשעבר כשאלהים נתן לו הבטחות לעשותו לגוי גדול, לגדל את שמו, לעשותו לברכה לכל משפחות האדמה, ואף ציוה עליו “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה”, לא חקר אברם ולא דרש שום מתת שבעין. הוא האמין באל וצדיק ובאמונתו יחיה, כלומר, האמונה גופה שימש לו מקור חיים, ובה, בתוך האמונה עצמה, כבר באו עליו כתומם כל היעודים וההבטחות. האמונה היא ההגשמה, כשם שהאמונה היא הדעת במלואה. שאינו מאמין קונה לו פירורי ידיעות, מציל ניצוצות מן הנעלם, צועד על פני גשר רצוף ספיקות אל הודאי. אך המאמין מקבל בבת אחת מנת הידיעה במלואה. יורד כביכול לתוך מקור הדעת. כך היא אמונה בהבטחה לעתיד לבוא, שהעתיד לבוא כבר בא ונאחז בתוך ההווה. אברם בצל האל לא היה ערירי ולא נטרד מאין יורש. מקורו היה ברוך, שפע כל העתידות כבר נתמשך עליו. אולם לאחר שאברם פשט ידו בגדוד ורכש בכוחו ועוצם ידו קנינים, נאחזה נפשו לתוך הקנינות ויצאה ממעגלה השאנן וכבר פגעה אדוה קלה בחלקת רוחו הזכה. אברם כפל לשונו. פעם אחת שאל: “מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”. חזר ושאל: “הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי”. לא אברם כובש רוחו, הצועד בארצות החיים באלם־פה, יטיח שיח ובגיבוב מלים. אכן, פחד פתאום עברו לאחר הדברים האלה, עד שאלהים בא אליו במחזה לגרש את ענני המורא מלבו. אך יתכן, כי לא רק שלות־אמונתו באל נחרדה מעט קט, כי אם גם נימה אחת במיתרי אהבתו לאדם פּקעה לאחר הדברים האלה, עד שאלהים בא אליו במחזה. יש לומדים פרק בתורת האדם מכשלונות ומפּלות, ויש לומדים מן ההצלחות והנצחונות. אברם המבורך ממקור עצמו, שאלהים בירך אותו בכל, היה הוגה רחשי אהבה לאדם גם כן ממקור זה. וכל גריעה באמונה באל חוללה כיוצא בה גם באהבת הנברא בצלמו. אמונת הבורא ואהבת הנברא כשתי כנפים של הצפור האחת, תש כוחה של הכנף האחת, נכנסה תשישות גם לשניה. אלהים בחן לב אברם, ראה לחרדתו ואמר לו: אַל תירא. אך כלום אין הכל בידי שמים חוץ מן היראה? אדם בחרדתו אף אלהים לא יושיע לו. העצבות כרימה ותולעה היא לעץ החיים. העצוב משול לקנקן שנסדק, הוא ככלי שבור.

אברם בא עד משבר. לא יפלא כי נפשו שוועה ליורש, לזה היוצא מתוך מעיו, חדש, שלם, עולה לחיים חדשים, שהשמחה במעונו. טעם השבר בנולד. הבן זוכה לאב ונותן תיקון לנשמתו, כדאי לגרעין שיירקב, כי ממנו צמיחה חדשה. אם אין אדם שלם לעצמו ואין כוחו להיות בתוך המעלה העליונה, הלא טוב לו, כי סולם הדורות יוקם כסולם המעלות למלא בבנים את משאלות האבות, דור לדור יביע אומר האל וינחיל את הבשורה על הישועות והנחמות באחרית הימים, כאשר יתוקן העולם במלכות שדי. רבות ראה אברם בעצם הימים האלה, רבות און ויקר בהליכות עולם ובבינת אדם מתוך משאו ומתנו עם רועי לוט, עם אנשי פרעה, עם המלכים הגבורים ואף מהגיוני־רוחו בקורותיו הגדולות. אדם לא רק בסתר עליון יושב ובצל שדי יתלונן. עלי אדמות דורך, בנפשו יביא לחמו ובסערות קרבו יחרד שלומו. לא רק לפני האלהים יתהלך אדם, אל מול זרעו מגמת פניו, וללא בן ערירי ילך. יש לדייק בדברי אברם בשני הפסוקים הבאים סמוכים זה לזה בכפל לשון ובשנוי נוסח. תחילה אמר: ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ובפסוק שני הוא אומר: הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי. שנוי הניסוח הוא שנוי הכוונה. חכמי ישראל לא בכדי דרשו קוים ותגים בתורה. תחילה טוען אברם לכאורה לעניני משק, קנאת ביתו החרידתו. זר הוא בן משק ביתו. בפסוק שני דובר מתוך גרונו הצער על העדר הבן, משך זרע הברכה שבנפשו, צלם הדמות של השלימות הנכספה, המשך תומו. שתי טענות או שתי משאלות בפי אברם, אם כי לכאורה אחת דבר. ואף אלהים שתים שמע וענה לו בשתים, כמה שנאמר בכפל לשון: “והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך”.

אמונת־אברם באל לא תשה חלילה, אך תום־אמונתו נפגם כלשהו. לפני הדברים האלה היה אברם תם גמור, שלם באמת, מחוסן כנגד כל החצים, אף כנגד חצי המקום והזמן. שרוי, כביכול מחוץ לגדרות המקום והזמן או ממעל להן. מה לו מקום ושכינת “לך לך” פרושה עליו וכל העולם מקומו, כי האל הוא מקום לעולם. ומה לו הזמן, אם כל מה שעתיד לבוא כבר קפץ ונתקפל לתוך ההווה שלו. אמרו חכמים: כשם שאלהים הוא יחידו של עולם, אף אברם יחיד בעולם. והוא אברם רשות היחיד, מקשה אחת, חטיבה גמורה, כל העבותות של מקום וזמן, נקרעו מעליו. כיוון שאברם עומד ומצפּה ליורש כבר נפלג ומקורו הברוך חסר דבר־מה, מכל מקום מבחינת הזמן, עד שיוולד הבן. אברם הציל את לוט משבי המלכים, ואברם נפל שבי ביד דרקון הזמן. שעתו דחוקה עליו כעת, אף נפשו לחוצה. הוא יצא מגן עדן התום, עומד ומייחל לבן־דמותו. הוא עוד צדיק, טוב, ישר, תמים במשמע פיו ולבו שוים ותוכו כברו, אולם תם גמור איננו עוד. אלהים הבוחן מחשבות נגלה לבשר ודם כדי להורותו מעשים, ולא בשביל לגלות לו את צפוני מחשבותיו. לא ידון רוח האל באדם על שום מורשי־לבו ולא יבוא אתו בדברים על כל הגיון סתר. לעולם אין אלהים של ישראל בא בטרחות על האדם בשל עסקי־לב, כי בדברים המסורים ללב נותן האל את כל תוקף הסמכות לאדם עצמו. לכן לא אמר אלהים לאברם שהוא פרץ גדר רשות היחיד של נפשו ויצא בקרב נפשו לרשות הרבים, אלא – וזאת בהיותו נוצר חסד לאברם אהובו – הוציאו לשם.

 

ג.    🔗

“ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”. לאחר הברכה שאָצל לו האלהים באמירת לך לך הנה זו הפעם השניה שנתן לו ההבטחה לבנים. תחילה בפרידתו מלוט סח לו אל “שׂא נא עיניך צפונה ונגבה וקדמה וימה וכו' ושׂמתי את זרעך כעפר הארץ”. בראשית יג, יד, טז. העפר שימש דגם וסמל לריבוי זרעו של אברם, ואילו כעת, בשנית, לאחר מלחמותיו ונצחונותיו, נועדו הכוכבים להיות ברבוּיים אות ומופת לשפע צאצאיו. הרחקת העדות מן העפר לכוכבים, הפּער העצום בין שני הסמלים, כרחוק השמים מן הארץ, באים גם כן ללמדנו דבר־מה על דפי הספר הקדוש הזה, שכל פּסוקיו הם אותות וכל מליו סמלים ורמזים. מסתבר שכך היה המעשה. לפני המלחמה לא היתה לאברם אַמת־קרקע משלו. בכל מחלוקת מאסה נפשו הזכּה אוהבת האל ואת הנברא בצלמו. וכשקמו עליו רועי לוט וטפלו עליו ריב ודברים, העדיף להינשל לחלוטין מעל האדמה, לוותר על הכל למען השלום. לא היתה לו קרקע תחת רגליו בפועל ממש. אמנם רק לרגליו לא היה מנוח, אך רוחו בקרבו היתה שלוה ובוטחת, ככתוב במזמור לדוד ה‘, אורי וישעי… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. הפחדים מבחוץ זרעו שלוה בנפשו פּנימה. אף אברם שהתהלך לפני האלהים התפּלל את התפילה למשה איש אלהים “אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור”. העולם בחינת מעון ובית־אלהים יתבשר לנו לעתיד בפי יעקב בן־בנו בצאתו מבאר־שבע, כמה שנאמר “וילך חרנה ויפגע במקום… ויקח מאבני המקום וישׂם מראשותיו וישכב במקום הוא ויחלום… וייקץ מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים”. אך מה שהיה ליעקב בדרך התנוצצות לרגע קטן ומעשה־חלום, היה דולק בלב אברהם באש תמיד ומלפפו גם בהקיץ. יעקב איש תם יושב אלהים היה, אימת המקום עליו, המרחבים צרו עליו ורק בצל־קורתו שבה נפשו למנוחתה. וכשהסיח מרי־יגונו בפני לבן שׂם בראש טענותיו את התלונה: “הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה”. אך אברם היה ביסודו שלו איש מרחביה, חכם המסעות, אחד שנאמר לו לך לך, בכל רשות הרבים הוא רשות היחיד לכל מקום שהוא מיטלטל ביתו עמו. הכתוב מעיד עליו מפעם לפעם “ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה”. “ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר”. יש יושב במקום ויש שישיבתו לעולם בין המקומות, כשם שיש אדם, שכל חייו בין הזמנים. ובתפילת שחרית שתיקן היה מסתמא מתפלל בתפילת הדרך את הכתוב במזמור לדוד ד’ אורי “שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו”. עולם כבית ה‘, היכל ה’ חצרות בית ה‘, נמצא כתוב הרבה בספר התהלים, זה הספר לתמימי דרך, האומרים אשרי ושרים ברכי נפשי. הוא תמים הוא נעים. כי התמים נעימות עמו תמיד, נעימות יחזה בכל, בכל מראה־נוף, או בקרב נפשו. חום, קור, בדידות, יתמות, ריב־עם וכל הפלגות, הם ממנו והלאה. בפרק פ“ד מספר התהלות שת נוספות על האמור בפרק כ”ז בדבר ידידות האל וכליון הנפש לחצרותיו, כי "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה’ צבאות". כקן לצפור, כך העולם לתם וישר. הוא ישר והוא מאושר.

אולם כל המנעמים האלה נכונו לאברם רק כל עוד ניטלטל בטלטלת גבר והיה נע ונד בדרכו אל הארץ המובטחת. כל פחד לא גונב אל קרבו. ומה היה לו לאברם, שהאל בא לשדלו במחזה אל תירא אברם? הכי לא שפר עליו עוד בית האל? או כי לבו לא היה עוד שלם עם האל? המלחמה, הנצחון המזהיר רב מדאי, בוודאי נתנו את אותותיהם בהלך־רוחו והחרידו את תום־שלותו, וקרוב לשער, ששמינית של החרדה שנזרעה בלבו, באה גם ממקור לוט. לוט בן אחיו, יתום זה מאביו, לכל מקום שהוא בא עמו מעורר דין ודברים, תגרות ומריבות ובגללו הוא בא הפעם בדמים. בגללו הוא נחלץ לקרב והראה לכל את ידו החזקה ויצא לו שם בגבורים. מעכשיו אין הוא עוד יכול להתהלך לפני האלהים שפל־ברך, גר בארץ, משוּל לעצמו כעפר ואפר. אמרו עליו כל רואיו לפנים: צאו וראו באברם, אין הוא מהלך עלי אדמות, אלא פורח באויר. זיותן הוא. אין הוא חסר כלום ואינו צריך לכלום. איש ברוך ומבורך. לעולם הוא אומר יש לי די, כאילו אלהים באמת בירך אותו בכל. מה מאד שמחה נפשו בזאת, כי בעשותו כה, בלכתו, בכל פסיעה ופסיעה שלו, היה מפרסם שמו של מי שאמר והיה העולם. ואילו כעת לאחר נצחונותיו הכל אומרים: צאו וראו, אברם זה מה רבו עלילותיו וכמה גדלו נפלאותיו, גבור חיל הוא. ידו אמונה ורגלו בוטחת. ההוא יירש ארץ? הלא כל הארץ שלו. אכן, רגלו בטוחה, אך רוחו לא עוד איתנה. תחילה כשאמרו עליו שהוא פורח באויר היה מצעדו נכון, כי עצמו היה ממש עפר הארץ. כעת גבור הוא, אדיר הוא אך אין בו עוד אמונת עתיך חוסן ישועות. נפשו פורחת ויוצאת. מדמה הוא כאילו הוא עושה כנף. שמא משום כך לא הזכיר לו האל הפעם בהבטחה את עפר הארץ, כי אם את כוכבי השמים. לכל אדם ההבטה למרומים היא מעלה למרום, לגבי אברם זו היא ירידה מבירא עמיקתא לאיגרה רמה. רוחו במרומים היתה מהלכת כל זמן שהיה טמון ומקופל בתוך קו האַחדות ואת האל ראה כחזות הכל, לא נבדלו לפניו רגבי הארץ ממרומי הרקיע. בעולם־בית־אלהים כל גרגיר עפר הוא גרגיר אלהות כביכול וכל נתיב על האדמה מזהיר כזוהר הרקיע. ומה בכך שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר? אף שוכן־עפר נתון בחיק אלהים. כל הברואים ממצולות המים ועד לענני־מרום אומרים שירת אשרי יושבי ביתך, הללויה, הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו בתהומות, הללוהו בהרים, הללוהו בעמקים, ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וצפור כנף יהללוהו. אך כעת אברם צדיק היה. תמים וישר היה, בן־אשרי לא היה עוד. וכבר הגדירו חכמים מדריגות בקדושה. צדיק ישר, תמים, והחסיד למעלה מכולם. אף למעלה מן הצדיק, נאמר במדרש תנחומא. והאלשיך מפרש מה נשתנה צדיק מישר, שהצדיק רוצה בגילויים לאלתר ואינו סובל דיחוי לזמן. מה שאין כן הישר, שאינו דוחק את השעה. הוא מסוגל להמתין. כוחו של הצדיק במעשה הצדקה והוא להחיות רוח שפלים על ידי שהוא ממשיך גלוי האלהות לעולם של מטה, היינו, גלוי של לאלתר על ידי עצם הופעתו בין הבריות. ואכן, הצדקה היא זריעה, כדבר הכתוב זרעו לכם לצדקה, וכשזורעים גרעין באדמה באה הצמיחה תיכף להירקבותו. ענין אחר הנטיעה, המחייבת צפיה מרובה עד שצומח אילן ומוציא ענפים המגדלים פירות. לפיכך בדקו חכמים ומצאו: הצדיק זורע, הישר נוטע. אך התמים עולה גם על הישר, כי הוא תוכו כברו, דיבורו כמחשבתו, רצונו כשכלו, צדקתו וישרו מושרשים בכל כוחות נפשו, אין אצלו שום מחיצה בין מחשבה, דיבור ומעשה. הוי אומר: התמים אינו מצפּה לשום דבר, אינו נושא עיניו, אינו נושא נפשו, לא לקרוב ולא לרחוק, הוא מאוּלתר לפי טבע מהותו. ולפי שאין לו מחוז־חפץ הוא חוזה חפצו בסתר עצמו, היינו בטמיר ונעלם, באין סוף. לאין־סוף אין מגיעים אלא אם כן נתונים בתוכו מלכתחילה. נמצא, התמים יש לו הכל. מקום וזמן אינם מפרידים בינו לבין משאלות לבו. לא עוד אסיר תקוות הוא. הואיל והוא שרוי בתוך האלהות אינו מכלה את מבטיו לקראת העתיד, כי בשפריר חביון האל שורה הווה תמיד: אמר ויהי, שאל ונעשה. התמים זוכה לגילויים הרבה, כי אין עוד מחסור עמו. היש הוא כולו יש – דבר שנתחבּט בו כל כך הרבה חכם יוני קדמון, כדי לקבעו במחשבתו, הוא בבחינת מוּשכל ומורגש ראשון לחכם לפי תומו. כל יש הוא לו יש, ואף החלק מן היש שקול כנגד כל היש. הטיפּה חותמה האוקינוס. גרגיר עפר הוא כדור הארץ בזעיר אנפין. האדמה מצמיחה לפניו גלוסקאות וכלי מילת. העץ אשר בזה הרגע נשתל, כבר שלח יונקותיו. שמא ישב ויצפּה לפרי? אמרו חכמי המסתורין: יש מי שזוכה לטעום בעץ טעם הפּרי, וזה מה שאמר הכתוב: תמים תהיה עם ה' אלהיך, היינו, כלול בתוכו, דבוק בו. ושוב נאמר במדרש, שמדריגת החסיד גדולה אף משל הצדיק, הישר והתמים, מאחר שהוא בטל לאלהות לגמרי. אין הוא בגדר הרגש עצמו, כמאמר חכמי החב“ד. הישר מתהלך לפני אלהים, והוא מופשט מן העולם, החסיד מופשט כביכול אף מעצמו, אין הוא כלל של עצמו. בתיקוני זוהר כתוב: איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם הקן שלו. אין לו רצון אלא לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה אף בתחתונים, ולא לשם תיקון נפשו. הוא בטל ומבוטל לתוך הקן שהיא השכינה. כבר השיג בחינת קן צפּור, כמה שנאמר בתהלים פּ”ד: גם צפּור מצאה בית ודרור קן לה. משוּל החסיד לצפּור דרור. לית ליה מדגרמיה כלום. אין הוא אלא זיו והארה מן העצם העליון, נפשו יוצאת להיכלל במקור האור העליון.

אורים ותומים זרועים בכל המקראות שבעשרים וארבעת ספרי התנ“ך, אך אור יקרות שבעתים, אור ששת ימי בראשית, אור אילת השחר של חכמת קדומים ואור הנערב של נבואת האחרית, פּרוּש על פרקי ספר בראשית. אף אור הפּשט שבפסוקים נוגה לו כאש המתלקחת, ומעליו נוצצים אלינו כוכבי בוקר וכוכבי ערב של סתרי־תורה ופלאי־רמזים, רזין ורזין דרזין. כל החכמים הראשונים והאחרונים לא יוכלו לעקור מתוכו רגשת הלב, כי בספר הזה יש פסוקים שנצפּנו בהם מראות העבר ואותות לעתיד, חקרי־לב וחזיוני־רוח, חידושי דור ודור. יש דפּים שנשקפים מעליהם מראות החיות של יחזקאל, שכגחלי אש בוערות וכמראה הלפּידים “ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק וארבע פנים לאחת וארבע כנפים לאחת” ומראיהן ומעשיהן של החיות “כאשר יהיה האופן בתוך האופן” ו”קול כנפיהן כקול מים רבים, כקול שדי, קול המולה כקול מחנה". כשאנו קוראים בספר “בראשית” ראוי לנו לבדוק כל פסוק ופסוק לאורים השונים, לרחצו בנהרי נחלי האורות האנושיים והאלהיים, להבהיקו באור גחלי אש ובאור הלפּידים, בנוגה ובברק, אף להאזין לו רב קשב, משל עולה ממנו משק אופנים וּמשק כנפי צפרים במעופן בערפלי־דום, קול מים רבים, קול שדי, קול המולה וקול מחנה.

אלהים הוציא את אברם החוצה ויאמר: “הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספּור אותם”. אין אנו גורעים כלום מכבוד הפשט, אם אנחנו מודים ועוזבים אותו לרגע קטן לגלות בו כוונה של סוד הנדרשת מאליה. השמים מספּרים כבוד אל, רקיע זרוע כוכבים מגיד לנו כליון רוחו וקוצר ידו של אדם. הכוכבים קורצים אלינו תקוות ורומזים חלומות. הם נוסכים בנו קסמים, הנהפכים בהתפּתחותנו לממרורים. ההקיץ מזים את החלום. התקוות והאכזבות הן אחיות תאומות. רעה חולה היא, שמסכת־חיינו חרוּשה תלמי תקוות ובין תלם למשנהו אדמה צחיחה. התקוות הן קמטים בפני חיינו ובהן סימני הזקנה. צפור דרור אינה משתעשעת בתקוות; ילד תמים מתעלס במה שבעין ולא במה שממשמש ובא. התקוות עושות קרעים בנפש. יכול שהן משמשות תחבשות על פּצעינו ואספלניות על מכותינו הטריות, יכול שהן גורמות לנו לפעמים עידוד כל שהוא להיחבא מעט קט עד יעבור זעם ומוסיפות כוח לחיות, ובעצם, לא לחיות, כי אם למשוך בעול, אבל כל האומר, שהחיים הם בצל התקוה אינו אלא תועה־לבב. אדרבה, התקוות מתישות את כוח החיים, מנתקות אותנו ממקורנו הברוך ונצבות כשטן בינינו לבין אלהים חיים, הישר אינו מקוה, כי המקוה צועד לא ברגל כשטן בינינו לבין אלהים חיים. הישר אינו מקוה, כי המקוה צועד לא ברגל ישרה, כי אם על קבים של משאות־נפש, שאפילו אינן משאות שוא ומדוחים, הרי הן משא לעיפה, חזיון או כוכב מתעה. כל התועים בדרכי החיים הם עובדי כוכבים ומזלות. הישר טובל תמיד בקרני שמש אין־סוף, שהיא צדקה ללב ומרפּא לנפש, בדומה לאברהם היושב פתח האוהל בחום היום. אך מה עיפה נפשו של המקוה ללא תכלה, החותך מדי רגע ברגע פּרוסה קטנה ככף איש מלחם הפנים של החיים והוא נע ונד בכל עת ובכל שעה מתקוה לרעותה, מאשליה לכשיוצא בה. כל מה שביניהן נשקף לו כמדבר מצד המקום וכישימון מבחינת הזמן. הוא עוקד את היום על מזבח המחר ואת הלאלתר מעלה על מוקד הלאחר כך. אדם מצפה לפגישה נעלסה לאחר שעה שוב אינו חי את השעה הזאת בטהרתה. שרשו בהווה ונופו יוצא לעתיד. אין הוא כלל אילן, אלא עלה נדף ממחוז־חפץ לכשנגדו או כיוצא בו. הוא רץ מתחנה לתחנה כבתוך כף הקלע ואינו מסוגל עוד להיות אפילו שעה אחת במערומיה בלי לתבּל אותה בכליון נפש ובלי להלבישה בכתונת הפסים של התקוה. כל פרוסת־חיים מרוחה אצלו בשמן או בדבש התקוה. הוא מקפץ ומדלג תמיד על מניעות הזמן והמקום וכל שטח ושעה ריקים, הם אצלו בגדר קרחת של חיים. קרח, קרח הוא האיש כאלישע הנמהר, שכיוון שראה אדרת אליהו מיד רץ אחרי רבו, ולאחר כך, כשראה את רבו עולה ברכב אש ובסוסי־אש השמים, התחיל מצעק “אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו”, ולפני כן דרש פּי שנים ברוחו.

לא בכדי קראו אחריו הילדים “קרח, קרח” והוא קרע את הבגדים לשנים קרעים. אלישע לעולם לא בא על סיפוקו, ביקש עוד, קיווה ליתר מכך ונפשו נעשתה קרעים.

התקוות קורעות את לבנו ומוציאות אותנו מעולם בראשית, שמא משום כך הוציא האל את אברם החוצה וציוה עליו לספור את הכוכבים. על כרחנו יידרש הדרוש וייסמל הסמל. יתכן שאברם לא השיג בהתחלה את כוונת האל, לא הבין משמעותו של הרקיע הזרוּע כוכבים. הוא בשלו: עדיין באמונתו עומד ותומו לא נפגם. אך אלהים חשבה לו לצדקה, היינו, ייחד לו רק את מעלת הצדיק הזורע לצדקה, שיש בו שלות הצדיק, אבל לא דביקות התם. שוב אין חייו עולים כעולה כליל למרומי האל, שוב אין באל כל חפצו, כי מאוויים ותשוקות כבר טרדוהו מעולם האל לעולם האדם. אלהים רמז ואברם כן דיבר. וכך אָמר: “אדני ה' במה אדע כי אירשנה”. פיו של אברם נפתח בטענה ובמענה. שוב אין אברם תם שאינו יודע לשאול, ולא עוד אלא שנעשה מקשן. אמנם, זו הפעם השלישית חוזר אלהים בפני אברם על הבטחתו לתת לו את הארץ לרשתה, אבל כלום לא כדי לנסותו הוא חוזר מפעם לפעם על הבטחתו? אברם מכיוון שנפתח לו פה שאל “במה אדע”. דייק הכתוּב: אדע, שהוא בניגוד גמור לאמונה. אין אברם עוד מאמין בלבד. מעכשיו הוא מבקש לכרוך ידיעה באמונה.

 

ד.    🔗

השאלה “במה אדע כי אירשנה” בפי אברם המבורך, שנשתבּח בצדקתו, מעוררת תמיהה. תחילה, עד שיצא החוצה, טען ליורש, שלא ניתן לו להיות מוריש, וכעת הוא כאילו מביע את חרדתו, שמא לא תקום הירושה לו לעצמו. מסתבר שפּסוק זה בצורתו יצא משובש מפיו. הכוכבים והירח יקר הולכים, הנוסכים קסמים בנפש, מבלבלים לפעמים את הדעת ומשבּשים את הלשון. אף אברם לעוּ מליו והיה כאיש המדבר מתוך חלומו, היורש והמוריש יצאו בלולים, ותוך כדי שהוא שואל לזרעו אחריו הוא כאילו טוען לעצמו. הכוכבים מהם מוצא השיר והזמר. וזה משפטו של רוח השיר להוסיף גיאות לנפש ושפל להגיון הרוח, להתיר לשון מאסוריה מכאן ולבלום שטף המלים מכאן. בנוח רוח השיר יש שהפה ממלט ניבים סתומים ואף חסרי שחר. הכוכבים זה דרכם להוליכנו שולל ובהם כל חלקת כשלון. לכל לראש הם מכים בנו גלי התקוות. אך כלום מה הן תקוות? הן תאוות על לעתיד לבוא, כשם שהתאוות הן תקוות ללאלתר. אמנם, המקוה מאריך רוחו, והמתאווה רוחו קצרה, התקוות הן תקוות ללאלתר. אמנם המקוה מאריך רוחו, והמתאווה רוחו קצרה, התקוות הן חום לנפש והתאוות תנור הבוער בה, התקוות מהלכן אטי והתאוות קופצות בסערה, אך כל נקב שנתהווה בלב לתקוה מתרחב כדי פּתח לתאווה להגיח דרכו. אברם התם והישר כלום ישכן בלבו את השיר הבא בסופה ועובר חיש מהר בסערה? הרי הוא יתפּתה לתקוה, עליה אמרו המושלים, הנוהים אחרי משאות שוא, כי היא טובה מחיים? רק באור פני האל לאברם חיים, ואין טוב מן האל. היטב ידע זאת אברם בסתר הגיונו. אך כשגגה שיצאה מלפני השליט פרצה השאלה מפי אברם “במה אדע כי אירשנה” דיבור זר ומוזר בפי אותו עניו, אותו תם וישר, אשר זה כוחו לאלהיו לשים תמיד רסן לפיו, לשאת כל סבל בדומיה, לראות, להבין ולהחריש ו… להאמין. מבלי משים הוא נעמד בנסיון חדש. זה גורל אברם, שלכל פינות שהוא פונה מזמנים לפניו נסיון, ידע האל בוחן כליות כי לא משוגה היא זו, כי אם שגגה, לאברם. אברם עצמו השתאה והשתומם לשמע המלים היוצאות מפיו. זרה היתה לו לשונו, אף הוא זר היה אותה שעה לעצמו. מעלה היה על עצמו כאילו אחד זר ומוזר עבר בין בתרי לבו ופילגו לשנים, או כמו אברם האחד הרה ללדת בקרב עצמו אברם שני, הדובר מתוך גרונו ולא רוחו. חלילה לומר, שאברם שינה את טעמו, החליף את רוחו, יצא מאיצטגניותו, נהפך לאחר. הנאמן לא יוּמר, לא יוחלף, לא ישונה. אך אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא בשגגה כדי חוט השערה, למצער, ועם צדיקים הקדוש ברוך הוא מדקדק אף כחוט השערה. חוט השערה אינו מבקע את החומר הגס, אך הוא עושה קרע בזוך, ברוך, בנאצל. אברם לא היה עוד שלם, כי השלם אינו שלם, אלא אם כן הוא שלם בהחלט. בפרשת “ויקרא” נאמר: “אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו”. כיוצא בכך מן הצאן, מן הכבשים או מן העזים. אך על העוף אומר רש"י: “אין תמות וזכרות בעופות”. הגבור, החזק, מעמו יידרש התום השלם.

אף האמת תורה דרכה, כי רמזים גנוזים כאן בכתובים של פרשת בין הבתרים. אברם שאל “במה אדע”, ואלהים לא ענה לו על דבר שאלתו, אלא השיא אותו לענין אחר לכאורה, אף הוא ענינו סתוּם. “ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל. ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר”. עינינו הרואות ושכלנו השופט: אנו עומדים כאן בפרשת קרעים. סתומים וחתומים הדברים מאתנו: מה מעשים מתחוללים כאן ומה פשר הדיבורים האלו? רש“י אומר: “אין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהוא כורת ברית עמו לשמור את הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה”. ניחא. אין המקרא יוצא מידי פשוטו, אך אין חיים יוצאים מידי פשוטם על ידי שמוסיפים עליהם נופך של חן הסמל והמסתורין, כדרך שאין המחלצות מפסידות את הדר־זיוון על ידי שמוסיפים להן ברקת של כפתורים ופרחים ופיטורי ציצים. וכלל הוא, אין פּשט גמור. אף רש”י הפֹּשטן דורש את העגלה, העז והאיל, רמזים לפרשת הקרבנות, לפר יום הכפורים ולשעיר לעזאזל. ואנו לפי בחינתנו רואים בה סמוכין לקרעים. אברם נצב בשער דברי־ימינו כאב־דיוקן של השלם, שפּרסם בעולם כבוד האחד. בליל הכוכבים הציץ ונפגע בתוּמו השלם. לא עוד תמות בו. את הצפּור לא בתר, כי אין תמוּת בעוף. אברם נאחז אותו לילה בסבך התקוות הנוצצות ככוכבים, הנוסכות שכרון, ובהידעכן הן מגבירות את החשכות. על כף התקוה נפלה תרדימה על אברם, והנה אימה חשכה ירדה עליו. מעשים מוזרים מתחוללים בזה הלילה. אברם הגבור לרוץ אורח, אף בלילה לא שכב לבו, כשנשבה לוט בן אחיו הריק את חניכיו ויחלק עליהם את הלילה וירדוף עד דן; וכשבאו אליו שלושה אנשים בחום היום באלוני ממרא מיד “וירא וירץ לקראתם”, ו“אל הבקר רץ אברהם” ובעקידת בנו נאמר “וישכם אברהם ויחבוש את חמורו”, איש עשוי ללא ליאות. פתאום בצאתו בליל כוכבים נפלה עליו תרדימה ואימה חשכה גדולה ירדה עליו. מה ראה שנרדם ונבהל? אף שׂכלנו מתמרד למקרא הכתובים כאן. הנה נאמר: “ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו'”. ובכן לילה בעולם. וסמוך לכך: “ויהי השמש לבוא”. מכלל שיום בעולם. בפסוק הששי חוזר הכתוב ואומר: “ויהי השמש באה ועלטה היה”. חכמי ישראל ראשונים, השוחרים למקורות הספר הקדוש, הצמודים בנפשותם לפכפוך מעינו, מצאו בכתובים רמזי בשורות ונבואות לעתיד לבוא. חכמים אחרונים נעצו בהם את איזמל החקירה, סרסום וניסחום כיאות. אך אף מי שאין חלקו עם עוקרי הפשט לבנות מחורבנו את הדרש, אינו יכול לתת את ידו לעוקרי הכתובים, כדי לאשר על ידי עקירה זו הנחות מעולם ההגיון הפּשטני. מצוה עלינו להתנהל לרגל המסורה ולקיים את גופי הכתובים, אך מותר לנו גם כן להרחיב את גבוליהם, לשים בהם נשמה חדשה או לזרוח עליהם אור החזון והסמל. כל זמן שאברם היה עבד אלהים, מקופל בתוך האלהות כגוזל בקן, אף על פי שהתהלך כחולם היה כגבור לרוץ אורח ולוחם עשוי ללא חת כשנדרש לגונן ולהציל. חזיון־חלומותיו לא עמד לו כשטן בכשרון המעשה. על פי אלהים יהגה, על פיו יחלום, על פיו יפעל ועל פיו יצא ויבוא. משוּל לקונו כביכול, מה העצם הנאצל מחשבתו ופעלו, רצונו ויכלתו, חד הוא, אף אברם־יצורו כך. כיוון נשר מעל הדביקות באלהות ונעשה צופה בכוכבים, מיד נתערבבו עליו סדרי עולמו ודרכי חלומו, ותחת עולם האל השרוּי בנהורא מעליא, הזרוע אור גם בתוך האופל, צמח לעיניו עולם של כלאים, ספק יום וספק לילה, שאור וחושך משמשים בו בערבוביה. הנה רקיע משובץ בכוכבים, והנה השמש באה, ואין אתה יודע אם זו היא שמש בזריחתה או בשקיעתה. הנה תנור עשן ולפּיד אש, והרי עלטה. לא עוד ימים כהווייתם ולילות כפי מהותם, נצבים בעינם, מובהקים, גמורים. משל אף משטח הזמן נתקרע ולפלגות בבגד העתים גדולים חקרי־לב. יכול אתה אומר יש מהלך לעתים ונהרה להן, כי נוהרות הן. ויכול אתה אומר, שהן מקפּצות ומדלגות, מצטנפות לצנפה וכניצוצות מתחת לפטיש, כך ניתזות הן במחול התאוות ובפולסין של נור התקוות. במחול השגעון דוהרים הרגעים וצונחים כפגרים מתים לתוך בית החרדות של הזמן. “וירד העיט על הפֹּגרים”. עיט הנצח עט על הפּגרים הרגעים לשלול שלל ולבוז בז. אם זמן־חיינו הוא שדה קטל לרגעים, הלא עולם־חיינו חרוש קברים. לא לנו העולם, אנו גרים בו. אברם יהגה ואלהים יעננו בקול: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. מעשי אבות סימן לבנים. אברם גר, אף דורי דורות מבניו גרים יהיו. לא יפּלא כי בהגיגו בזאת ירדה עליו עלטה ואימה חשכה גדולה נפלה עליו.

הכתובים מדברים בעדם, אך גם רש“י, חלוץ חכמי הפשט ומאסף כל מחנות הדרשנים, עמנו בהגיוני־לב אלה. וזו לשונו: “אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא, אברם, אנכי מגן לך מן העונש שלא תיענש על כל אותן הנפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קיבול שכרך, שכרך הרבה מאד”. קולמוס רש”י מפיק פניני־רמזים בצמצום מלים. הנס החריד את אברם. צדיקים לאמתם נמנעים מן הנסים. הנס משדד עליהם מערכות הטבע, שהם גופם נס. כל הגדול מחברו בצדקתו רואה יותר את הנס שבכל דרך הטבע, שבעצם הבריאה. וכי אין העולם כמות שהוא נס להתנוסס? מעשי נסים למה? העולם המופלא מצד עצמו נוהר למישרים, כל זמן שהוא נוהר בדרכו. כיוון שמתרחש נס מתעקמת הישרה ושוב אין שויון במשקולת של כפות המאזנים. הלא זה משפטו של התמים וההולך ישר להכריע בכל רגע ורגע לצד השויון והיושר. אך הנס מערבב ומשבש. נס הנצחון זעזע את המאזנים, קלקל את המאזן, אברם לא חש עוד את עצמו מאוזן, יושב על מלאת. כל נס מגדיש את הסאה, קל וחומר נס הנצחון ומעשה הגבורה. אברם התם והישר היה דואג לנס הנצחון, שיש בו משום פגיעה בשורת היושר. לא זו היא גבורה המכניעה את הזולת, אלא המכניעה את עצמה. לא זה כוח הכובש את זולתו, אלא הכובש את עצמו. גבור משמעו היות גבור, ולא פועל גבורות, כשם שחכם ענינו חכם בקרב נפשו, ולא דובר חכמות, ויפה ענינו יפה לפי תארו ומראהו, גבור תמיד אינו משסע ארי, כדי להוכיח את גבורתו, אלא כוחו וגבורתו בקרבו ילינו. רק שאינם גבורים להוטים להראות את ידם החזקה. הגבור אינו מכה ומוחץ, אינו עושה מלחמות, אלא נושא את השלום לכל. יען כי הוא שלום הכל חוסים בצל־שלומו, כשם שאברם חוסה בצל האל. והיה כל אשר יביט אל הגבור, אל אור פניו הקורן, אל כובע הישועות החבוש בראשו, תהיה לו נפשו כנהר שלום וירחק אף מפטר־מדון. אברם, אשר חזה בעיני רוחו דמויות הצפונות בחיק העתיד, יען כי כל נשמות הדורות הבאים היו רדומות בקרבו כגצי האש בעמקי החלמיש, שיוה לעתים בחלום־חזיונו מראה גבור רודם אשר במועל ידו לבד יניא רבים מבוא בדמים, כדבר האמור מקץ דורות על משה, אשר ידו הית האמונה עד בוא השמש ו“כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, ובפירוש רש“י שם על הכתוב, “עד בוא השמש”, שהיו עמלקין מחשבין את השעות באיצטרולוגיה באיזו שעה הם נוצחים והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות. מלמד שהגבור ידו על העליונה, מעל לזמן ומעל למקום. אולם אברם נפגע לפתע מן המקום ונתרגש מן הזמן ונחרד. ככה נתגלו לאברם באותו ליל־כוכבים כמה מקורות לחרדה, מקורות המקום, מקורות הזמן, מקורות הגבורה הכובשת את הזולת, מקורות התקוה הנוצצת ומפתה, מקורות הפלגות בנפש. ושורש כל הכשלונות בכוכבים היה נעוץ. רש”י הפשטן, שלא היה חוקר לכל תכלית, אלא השיג תכלית האמת בפשוטו של מקרא ללא חקירות, בחוש תם וישר, סח גם כאן לפי תומו וירד לתוך עומק הכוונה בסיפא שבדבריו, שכך נאמר שם על הכתוב “ויוצא אותו החוצה”. “דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים. וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה”.

 

ה.    🔗

ההבטה מלמעלה למטה, ברמזי לשונו של רש“י, היא קנה הצופים, הנעוץ בתוך עמקו של ספר הספרים בכללו, ובספר “בראשית” על אחת כמה וכמה. אין הדברים בספר הזה פרושים כשמלה, לא ככתיבתם קריאתם ולא כקריאתם משמעותם ולא משמעותם מיצוּים. אמנם,זה ספר תולדות האדם, אבל משול הוא למפת הארץ, שאוקינוס נחזה בו כפלג קטן והר גדול פחות משל תל זעיר, שיעור הכרך הגדול קטן מכזית, עיר תבניתה כשל סיכה, ורבים הם הישובים, נהרות ונחלים, שאין להם ציון אלא תג דק מן הדק, ומקומות רבים לאין שיעור נגנזו בין קפלי הקוים והתגים. ככה נישרטטה על דפי הספר הזה מפת האדם ברמזי־קוים־ותגים ובין קיפוליהם. עולם ומלואו מראש כנקודה זעירה, שנתלתה בבבת עינו של אלהים, ורק הצופה בו בקנה הצופים של האל רואה חזות הכל. הוד והדר שפוכים על כל שורותיו, אך לא בעיני־בשר נראים במלואם, חכמת־מליצותיו אין משלה. אין זאת כי יד האל היתה על אלה שחיברו את מגילותיו, דברו בפיהם ומלתו על לשונם. לא בכדי המשילו על הספר מראות תבל ונופיה, כינוהו עץ חיים ובאר מים חיים, גן שעשועים ואוצר הגנוז, שמש צדקה ופרי מגדים, מכרה פּז וסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דרך וניר, כרם ואסם, בית נכאות ויער עבות, כל שכיות החמדה בו. ובמשלי ח', ל”א, נאמר על התורה, כי היא משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם, ונאמר עליה, שהיא ברכת ה‘, היא תעשיר ולא יוסיף עמה, משלי ה’. כ“ב. והיא זאת הברכה, אשר בה ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו לאמר: יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשׂב. אף נאמר שם על האל וישראל עמו: כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. ספר התנ”ך נתון כולו בסימן רחף. אין להשיג את המרחפות התנכיות אלא בחזיון ההגות. בנוהג כל טיפוסי־אדם המיוצגים לפנינו לראוה בספרי־חול נדרשים על ידינו כמין חומר, שהוא משל וסמל לנפשות הפועלות, היינו, שפלוני האדם הוא לאו דווקא פלוני, אלא נציגם של כל הפלונים העשויים בדמותו ובצלמו. אך באישי התנ"ך לא דבק כל אבק־חומר. ואף על פי שכל אחד מהם יכול שיהא נדרש כמשל וסמל, הרי הוא בכל זאת הוא ולא אחר. אמנם, איש המופת, אבל יחיד, קדמון, בלתי נשנה, לא קם כמוהו ואחריו לא היה כמוהו. אברם הוא אברם, אין שני לו, הוא חי, חי מאד ומראהו כבשר ודם, אבל לא כזה צביונו. הוא לא עשה דרכו כאחד מאתנו בארצות החיים האלה, אלא עבר בהן ביעף, כדרך הנשר בשמים היה מצעדו עלי אדמות, כל כובד אין בבשרו ודמו. אין הוא אגממנון או אודיסיאוס. הוא לעומת גבור־יון יצור לא מעלמא הדין. ואף על פי כן נתגלמו בו כל הקוים, כל מעללי אנוש ותחבולותיו, לדורי דורות. כל גיאות וכל שפל, כל חזיון וכל הגיון, כל הסבלות, החרדות והחלחלות, הפּוקדים לב אדם, כל השמחות והיגונות, כבר נחקקו בדיוקנו. הנה יש האיש אברם מרום ונעלה מכל קומת אדם, גבור, תמים, ישר, ובכל זאת אנוש כערכנו, ראשון הוא לבוני העולם התולדתי, אב טיפוס לכל הולך ערירי, אשר הארץ המובטחת, השמים והארץ וכל צבאם לו למורשה ונפשו עליו תדאב. ברוּך ומבורך בתום האמונה, הממשית מן העליל, הזכה מן החלום, האיצה מן הגבורה, אשר חיים בה ונעימת־נצח עמה, אך כל שפע־עשרו לא יסכון לו באין בן יוצא ממעיו. מה בצע בברכה, שלא ניתנה לנו להעניקה לבן־טיפוחינו? מה דביקות, מה אהבת האל, מה כוסף הנצחים, באין עצמנו ובשרנו להביאו בסוד אהבת האל ובברית הנצח? אברם היה שלם, ועל זאת עגמה נפשו בסתר. מה לו שהוא יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן? הלא לבדו ישב עם האל ויחיד הוא עמו, כשם שהאל יחידו של עולם. נכספה גם כלתה נפש אברם לחזות בנועם ה', להיות צפון בסכה, אבל הוא ביקש גם זאת, לישיב בשפריר חביון של האל ולחבוק בן, להורותו דרכי אל, להכניסו תחת כנפי השכינה, כדרך שהוא שוקד תמיד להכניס גרים תחת כנפי השכינה של אלהי העולם קונה שמים וארץ. אהב אברם את האל, ומה מאד חמד לאהוב את האל באהבת נפשו ובאהבת נפש בו, להמריא אל על במקום ואת בנו גוזלו ירחיף עמו אל על. רצה אברם להשביע גם את יוצא־חלציו בנעימות האל. נפשו ערגה לחזות בשמחות את פני האל ובנו נתון בזרועותיו.

לא ניחש אברם, לא פילל, כי אותה שעה כבר נטרד אף הוא מקרבת האל. הכוכבים הלא הוליכוהו שולל, הוא כבר יצא החוצה מסוכת אלהים, חריץ כדי חוט השערה נתהווה בנפשו. והכי לא אמר אל מלך סדום “הרימותי ידי אל ה' אל עליון, קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם”? אמת היא, אשר אברם הרה והגה אותה בסתר לבו, כי עושר רק זה, שהוא מן המקור הברוך בקרב לב. וכבר מצאנו לר' שמעון בן יוחאי, חכם שנכנס לפני ולפנים של תורת המסתורין, שאמר: “אברהם אבינו אָב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כעין שני כדים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כל הלילה”. אברם עד הלילה ההוא היה האל חבל נחלתו, אורו עשרו, חזיונו, גאונו, ברכתו ראש לקניניו, כל המסתכל בצורתו המאירה אומר: הנה האיש ברוּך האל. בשובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו יצא לקראתו מלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון קונה שמים וארץ והוציא אליו לחם ויין ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. מלכי צדק מלך שלם, אשר העיר שלם היא גבולו, שם עירו נאה לו והוא לשמה, כי הוא לתום הרוח באנוש יביט ואותו יוקיר. אך מה נשתנו הגיונו וחזיונו של אברם מני אז, חובלה רוחו בקרבו, נעכרה עליו, אין זאת כי דעך מאורו, דלל מקור־עשרו, חשך משחור תארו.

העלטה באה, העלטה הלכה, אלהים כרת את הברית עם אברם, העיט עלה מעם הפגרים, תנור העשן ולפיד האש נעלמו, החשכה נמוגה, אך האימה שבלב, אשר אפפתו אותו לילה, לא פגה עוד כליל. היטב ידע אברם, כי לא יבוא המגור מן החוץ, אם אין בחדרי הלב אימה, וכי במחזה האל ראה כבראי מלוטש את ההפיכה אשר התחוללה במוסדי נפשו. לא עוד מתום בו, ולא עוד השמחה במעונו. רוחו נעצבה עליו והרהורי־דאגה פקדוהו. אכן, אף רוח־עצב רוח היא באנוש. לכן, גם מקץ ימים כאשר היגונים אשר נחו עליו בלילה ההוא הרפו ממנו, לא היתה עוד שלות השקט בו כמלפנים. חרדה אחזתו לבאות. אף אם תתקיים הבטחת האל ובן יצא מחלציו ויהיו לו בנים ובני־בנים, מי ידע ומי יחוש את המוצאות אותם? הכי לא יגזור האל גם עליהם גלות מארצם כאשר עשה לו? מי ידע ומי יחוּש, אם גם להם יתרחשו נסים והצלחות, שניתנו לו מיד האל, או כי גר יהיה זרעו בארץ לא להם ועבדום וענו אותם? גר אף הוא. אך הוא ברוך האל: יש לו די. האל חבל נחלתו, בזבולו ישכון, בו הוא דבוק, הוא אורו, הוא ישעו. אך זרעו וזרע־זרעו הכי גם הם יתנהלו על מי מנוחות וישאבו שמחה וששון ממקור הברכה?

חידה היא, ואולי לא יכבד הדבר מאתנו למצוא את פתרונה. מאז הלילה, שרוּח עצב עברתו, באו יגונים לפקדו לעתים, שנתה אף שרי את טעמה וכמו נהפכה לאחרת, שרי הצדקנית, אשת חיל אשר התענתה עמו בדרכיו, נשאה בסבלותיו ולא המרתה את פיו מעודה, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, עוז והדר לבושה ותשחק לכל צרה, פיה תפתח תמיד בחכמה ותורת חסד על לשונה, רוח־מרי עברתה לפתע והתחילה להציק לו בדבורים לאמר: “הנה נא עצרני ה' מלדת בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה”. ואומר רש“י: “לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס”. בעקיצות ובבכיות היא באה עליו. הזאת שרי? אין זאת, כי שרה בחנה כליותיו, ניחשה הגיוניו הטמירים, האזינה להרהורי־לבו והיטב תדע את התמורה אשר התחוללה ברוחו. יגונו דבק גם בה. כיוון שפג בטחונה בו ניטלה ממנה שלוותה. רע עליו מעשה התמורה שהתחוללה ברוחו, אך שבעתים ידוה עליו לבו על הרעה אשר הסב לשרי. כיוון שנחלשה דעתו של אברם בשל שרה ונתמעטה אורו לעצמו, שוב קצרה ידו להנחותה, וללא אומר ודברים כמלפנים, כי אם במאור פנים ובתום שיח במעגלי הטוב והיושר. ומה גם לאחר שהריון בא להגר וערבב לגמרי את שלות־רוחה של שרי והשרה עליה חזיוני בלהות, כי נתמעטה דמותה בעיני שפחתה. לב אברם ניחש לו, וכך היה באמת: מעשה שרי והגר שימש נסיון קשה חדש, שזימן לו האל. הנסיון השביע לאברם ממרורים, נטל ממנו את צלילות דעתו והוסיף חריץ של קלון בנפשו, נרחב הרבה מכדי חוט השערה. הגעו עצמכם, שרי עצמה שדלה את אברם בדברים לבוא אל הגר, ולאחר כך, כשנכנס חשד בלבה, ששפחתה נוהגת בה קלות ראש וזלזול, שפכה את חמתה על אברם. והוא, אברם, הגבור הצדיק, הישר, הטוב והמטיב לכל, שנהג בחסידות גם עם מלך סדום הרשעה והחטאה, מן הסתם גדול הרשעים במדינתו, מושל מקשיב על דבר שקר ועל כל דבר חטא ופשע, נהג מידת הדין בהגר העניה לא רוחמה, ובמו ידיו הסגירה אל שרה לאמר: “הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך”. ואכן, שרה גרמה לה ענויים קשים עד שברחה מפניה. מעשה הגר היה לצנינים בעיני אברם, מזכרת עון לו ולשרה, עדות נאמנה, כי נפשו פגומה, וכך נפש שרה. אין צדיק בארץ ולא יצדק אנוש בעיני האל. לא עוד חריץ דק עבר בנפשו, תהום נחפרה בתוכה. אברם היה חש בפועל, שהוא מהלך בין בתרי לבו. קרעים נעשו בקרבו. לא בכדי קראה הגר לבאר, שהמלאך נראה לו שם, באר לחי רואי. כל פרשת הגר ושרי נחזתה לאברם מעין באר לחי רואי, להסתכל מבעדה לתהום נשמת אנוש. הוא ברוך האל, שהכל משבחים אותו ואומרים עליו איש קדוש, מה מאד התאכזר לנערה מוכת שרה. יכול שרעיון צר ועויין החריד לפתע את אברם. הכי אין הקדוש, הצדיק, התמים, אח לאכזר? לבו נשבר בקרבו והוא היה כעת שפל רוח באמת, מדוכא מאד. זה האיש, שהכוכבים נוצצו אליו פעם בלילה באור ששת ימי בראשית, יצא מעיגול האור ונכנס לתוך עלטה רבתי, שנתעבתה רגעים לאימה חשכה גדולה, ויש שהיה מתהלך קודר בלחץ יגונו, משל עולם האל הוא ארץ ציה וצלמות. אלהים המגביהי לשבת לעתים מעל לישרי לב אשר להם שמחה, המזהירים כזוהר רקיעיו, יש שהוא משפיל לשבת לימין מצוק ומר נפש, אשר עולמו חשך בעדו. הרחוק מן השלמים, הלא קרוב הוא לנשברים. הכתוב אומר על אברם “ויצא לקראתו מלך סדום אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו על עמק שוה הוא עמק המלך”. המעשה היה מיד לאחר נצחונו המזהיר. אברם היה אז שרוי בעמק השוה, עמק המלך. אך כעת בעוצם יגונו ירד אברם לשפל המדריגה ונכנס לעמק הבכא. הואיל וכך ריחם עליו האל, נגלה אליו ואמר לו: “אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים”. ולפני כן נאמר שם: “ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים”. בראשית, יז, א. ללמדך, שתשובה מעבירה רוע כל גזירה, אף רוע העצבות. יש תשובה. ואל יאמר הזקן מי אני ומה אני לשוב, כבר עבר זמני ובטל סיכויי. תשובה זמנה תמיד. והיא תשובת המשקל, חזרה לרוח הנכונה, לתום, לשלימות. הקרעים מתאחים אל אברם בן התשעים ותשע, שיומו נטה לכאורה לערוב, מופיע האל בתנחומיו ובפיוסים, כורת עמו ברית ומביא אליו את הבשורה, שעתיד הוא להיות אב להמון גוים. גדולים מעשי האל ומה רבו רחמיו. וכך אמר לו האל: “ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם וכו' עד ומלכים יצאו”. אברם החוטא להגר לא נענש כי הוא כבר נענש ביסורי החרטה. אדרבה, הוא עלה ונתגדל בפי האל ונתברך משנה ברכות, והכל בלשון הפלגה “והפריתי אותך במאד מאד וכו' והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם”… וזאת כדי לעקור את מקור העצבות והדאגה לדורי דורות אחריו, שגזירת הגלוּת והגרות עליהם. רש”י, שיש לו חוש דק לגלות בניב פשוט וצנוע עיקרו של ענין, מעיר על הכתובים האלה בלשון זו: “אל שדי אני הוא שיש באלהותי די לכל בריה. לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לפטרון. הידבק בעבודתי”. ועל היה תמים אומר הוא: “עכשיו ששמך אברהם אתה חסר ה' אברים, ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך רמ”ח כמנין אבריך". אנו מבחינתנו מגלים ברמזי דיבורים אלו משמעות משלנו. אברם לשעבר היה גבור, צדיק, תמים, ישר, וכל הסגולות התרומיות האלו היו שרויות אצלו בסימן האחד השלם. אל־אדם חד הוא. אל־עולם היינו הך. הבריאה כולה נתעטפה לפניו באדרת האל. לא זו שהשכינה פרשה את כנפה על העולם כנשר על גוזלה, אלא היא עולם, הנשר בלע את הגוזל, הצדיק אכל את הבשר ודם. ולא רוח האל מרחפת מעל, אלא היא לבדה רוח החיים. וחושך היה על פני תהום. הבשר חשוב כפגר מת, החושים והאברים כאילו יצאו בדימוס בתחום הקדוש. כעת נתווספה הא לשמו. אברם היה צדיק תמים. אברהם הוא גם בשר ודם. האדם והישר אינם מכחידים זה את זה. אין אלהים ועולם עוינים זה את זה אלא בלב הקדוש, הפרוש מן העולם ונתון לאלהות. הטוב רק לשמים סופו שיהיה רע לבריות, אברם אוהב האל מסר את הגר בידי שרי צרתה. הצדיק והקדוש נכספים אל העצם העליון והם במעלת הרגשת העצם של עצמו. ולא כן החסיד, שאינו כלל בהרגש עצמו. הוא בשר ודם, לכן הוא מתבטל לגמרי במציאות האל.

תמה פרשת אברם. מכאן ואילך מתחילה פרשת אברהם. אברם יצא מתוך כור נסיונותיו, אברהם נכנס גם כן לתוך כור הנסיונות. ללמדך, שהאל זימן לו שני כורי־נסיונות, השני חמור מן הראשון, כי בשני אברהם הוא אב לבן, וכל מנת־סבל, הנופלת בחלקו, היא מנה כפולה, של האב ושל הבן. כל צער שקנה אב קנה בן וכל שקנה בן קנה אב כדי כפל. נבדל אברהם מאברם בכל. ולראש לכל בזאת, שאין אברהם מתהלך עוד כאברם רק לפני האלהים, הוא מתהלך גם לפני האדם. ולאחר ברית בין הבתרים נעשתה הברית בבשר אברם ומעכשיו עתיד הוא להיות לו אורח כאדם ושרה עתידה להיות לה אורח כאשה. ושוב בא האל לנסותו בהליכות־אדם, כפי שניסהו קודם בהליכות־עולם. מיד באים אליו לאלוני ממרא בחום היום שלושה אנשים ואברהם רץ לקראתם לשמשם, לרחצם, להאכילם ולהשקותם. אברהם מכניס אורחים שינה אורח חייו מאצילות לעשיה. לאחר שהסיר את ערלת בשרו נגלה לפניו אף הבשר כדבר שבקדושה. אברהם עולה ומתעלה למעלת חסיד. לא עוד בקדושה יתנהג, ולא לזבול הקדושה לבד מגמת פניו. כיוון שאינו עוד קדוש מושלם הוא רחמן. הרחמנות היא אם ההבנה. אברהם מרחם על סדום ומתחנן לפני האל על סדום אולי יש בה עשרה צדיקים. אך לפני שהוא פותח בתחנוניו על סדום הרשעה הוא מקדים ואומר: “אל אלוהים, הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר”, כלומר, חסיד אני. לא עוד אבקש לישב סוכת האל, העולם הוא ביתי, האדם אחי, כל האנשים ערבים זה לזה לישב בסוכת האל, העולם הוא ביתי, האדם אחי, כל האנשים ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה, אם עשרה צדיקים בעיר תן לה חיים. האל מגן לאברהם. אברהם מבקש להיות מגן לאדם. אדם לאדם אח. והאות לכך אות ההא שנתווספה לו. הכי לא אמר האל אי אז, כאשר בני האלהים ראו את בנות האדם ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו “לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר?” והכי לא כרת האל פעם ברית לאחר המבול, בתתו את קשתו בענן, “לזכור כל ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ לבל ישחת עוד כל בשר”? עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה דורות מנח ועד אברהם. לאדם כרת האל ברית, לנח כרת ברית, וזאת הברית השלישית לאברהם. אברהם יהיה שומר הברית. אברהם מתחנן לאל בשם הברית לרחם על סדום. אברהם מאמין, כי “אלהים יקים את הברית אתו לברית עולם ולזרעו אחריו”.

בין אברם לאברהם

 

ו.    🔗

בן תשעים שנה ותשע שנים היה אברהם, בשעה שאלהים נראה אליו בשם אל שדי לראשונה וכרת עמו ברית, והוא מל את בשרו, ונתווספה לו הא בסוף שמו. והובטח לו להיות אב להמון גוים. צירוף־ענינים זה אף פשטו אומר דרשני. עד כה הוא היה אברם, שם בלתי שלם. השם הוא ציור של שיעור־קומה. שם שאינו שלם מלמד על אדם שאינו שלם. אמנם, אברם היה איש תם וישר, אהוב על המקום וחביב על הבריות, רודף שלום ונחלץ לקרב לשם הצלת נפשות, גבור ומאמין, אף נושא הברכה, שהעניק לו האל בצוותו עליו לילך מארצו וממולדתו ומבית אביו, ובוודאי שהיה גבור גם מבחינת אורך־רוחו, התאפקותו ושליטתו על עצמו. באמת נברכו בו כל רואיו, כי צורתו היתה מאירה והכרת פניו ענתה בו, שהוא תפארת אדם, וכך העיד עליו גם מלכי צדק מלך שלם, שלשמע נצחיונותיו יצא כנגדו בלחם ויין ובדיבורו הראשון קלע מיד לנקודת הכובד והכבוד באישיותו הנאצלה של אברם, באמרו לו: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. אף על פי כן לא היה עדיין אברם בגדר אדם השלם. הוא גבור, צדיק, גאון מבורך, אדם המעלה, ולא אדם השלם, כי אדם השלם הוא זה, שאינו רק אדם המעלה, כי אם גם אדם החסרון, היינו, כאחד האדם והוא בכל פגעי בני אדם, מעורב עם הבריות בשיחם ושיגם ובסבלותיהם, בחולשותיהם הקטנות ובדאגותיהם הגדולות. אבל כלום אין אברם זיותן רב מדאי? מקור־כוחו בתום־אמונתו, במזגו הטוב, בזאת הברכה אשר העניק לו אלהים, בחוט של חן המתוח על מראהו, במליאתו שלו, שלפי עצם טבעו לא היה חסר שום דבר ולא שאל דבר והיה אומר תמיד יש לי די. ככתוב: וה' ברך את אברם בכל. נמצא, הוא צדיק ולא צדיק יסוד עולם, מאחר שהוא מופשט מן העולם, אמנם מעורב עם הבריות, אבל רק במשאו ובמתנו עמהם באמונה, ולא בתוך־תוכו, כי הוא איש תרוּמיי בכל, וכדברי רש"י על “היה תמים” עכשיו אתה חסר ה' אברים ב' עינים ב' אזנים וכו'. מה רבותה היא להיות מבורך במתנת אלוהים, המרוממתו ומנשאתו על הכל, הן על המחסורים שבידי שמים והן על מעשי העושק של בני אדם, על תלאות ופורענויות שמבחוץ ועל לבטים ופחדים שבפנים הנפש? הלא רק בזאת יתהלל האדם, אם דרך כלל יש מקום להתהללות, כי יהיה מבורך במתנת עצמו, ומלבד התכונות הנעלות, המולדות אצלו, הטבועות בו מן המורשה, יהיו לו גם סגולות תרומיות קנויות בכוחו, בעמלו, במאמצי־רוחו וּבזכות נסיונותיו המרים והקשים. אין אדם גבור על שום שנולד במזל גבורה, אלא מתוך שרכש לו את מעלת הגבורה וקם עליה, כדרך שהנדיב קם על נדיבותיו, והוא חוצב אותן מתוך רוחו בכל עת ובכל שעה. כלל גדול, חייב אדם המעלה לא רק להיות בגדר זה, כי אם גם להיעשות כזה, להיות הורה קלסתר־רוחו, כדרך שהוא הורה והוגה את רחשי־רוחו, לעלות במדריגות, להיות אב לעצמו. ומסתמא חבלי הלידה של עצמו הם מקור יסורינו וטעם נסיונותינו. מוסיף דעת מוסיף מכאובי־לידה וכל בעל שאר־רוח שׂשׂ על הנסיונות וחותר לקראת המחסורים. אך אברם, שלא ידע מחסור, כשם שהיה נטול פחד, לא ביקש לכאורה שום דבר לנפשו המבורכת בכל, ושוב אין לו עוד מה לרשת – מחסורו היחיד היה העדר היורש דווקא – כלום ראוי היה להיות אב, אב להמון גויים, אב לעצמו?

תשעים שנה ותשע שנים עברו על אברם ללא דעת מחסור, עד שנראה אליו אלוהים, וזאת, לראשונה, בשם אל שדי, וכך אמר לו: אני אל שדי, כלומר, אני הוא שיש לו די, אני אל שדי, רק אני ולא בשר ודם. רמז לשדי מלשון די הודגש כאן גם על ידי רש“י, שכל רמז אינו סתום ממנו. ואבן עזרא, רבן הרמזים, מוסיף כמה רמיזות דקות, קצתן בורקות וקצתן עוקצות. שדי שם התואר וטעמו תקיף, וכן כקול שדי, ורבים פרשוהו מלשון שודד שהוא מנצח ומתגבר. וטעם להזכרת השם הזה להכניס יראה בלב אברהם, כי זה השם משדד ההויות. השידוּד אינו לכלות, אלא להלבישו צורה חדשה. והנכון ששם הנכבד והנורא הויה הוא תמיד כנגד אברם, וזה השם שדי הוא שם הפּאר כנגד המעשה, כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין. פשטותו של רש”י וגמגומיו של אבן עזרא כמה כבשוני־דברים נגנזו בתוכם. באמת אמרו: זכות גדולה היא להבין את העמקות של התוספות, זכות יתירה להבין את פשטותו של רש“י. ומה שנאמר על בעלי התוספות הולם גם את האבן עזרא. אבן עזרא העמקן גילה טפח, רש”י הפשטן גילה יותר. אברהם הגאון, הגבור, המבורך, המאושר, חייב להיות יותר מכך, ואולי פחות מכך, להיות כאחד האדם. הוא, המרחף בספירות התום, נצטווה כעת לייסד אגודתו על ארץ רבה, לקעקע אות אלהות בתוך בשרו, כדבר אבן עזרא “והמבין סוד השם יאמין”. ובפירוש היורד לעומק הגיונו נאמר: "וכוונת ר' אברהם ככתוב ומבשרי אחזה אלוה וכו'. מכל זה מביאים תולדות בעולם. על כן אנו מבקשים לתקן העולם במלכות שדי. ויש לזה קשר עם השם “שדי”. אברם שנעשה אברהם הנהו כנולד חדש. אבל כלום רק אברם נצטווה להיולד שנית? וכי אין בני אדם נבדלים דרך כלל לשתי כיתות, כת הנולדים פעם אחת וכת הנולדים פעמיים? אבל לא הרי אברם, שנעשה אברהם, כהרי כל מי שהוא לפי טבעו מגיזרת הכפולים, האנוּס להשתנות ולהתחלף במהלך חייו בלחץ התנאים והתלאות ומתוך חוקי הגידול הפנימי והתפתחות האישיות. יש משתנים מצורה לצורה, משירים אגף מן האני ומקימים אחר במקומו. אך אברם, שנעשה אברהם, אף על פי שלא נהפך לאיש אחר, נשתנה ממהות למהות והתחוללה בו תמורה בנקודת הישות, ביסודו שלו. אברם, שנעשה אברהם, נצטווה לא רק לשנות עצמו, כי אם גם לשנות את מקומו בעולם, לצאת מתוך איצטגנינותו ולירד 16ממרומי ערפלי התום והטוהר עד לעשרה טפחים למטה לארץ, להיות אב להמון גויים, לתקן את העולם במלכות שדי, להמשיך את האלהות על הבריאה.

מופלאים דרכי אנוש וחקרי לב־אנוש מי יבין, ומה גם להתוות מהלך נתיבו בעולם. כל הבריות נוצרו בצלם האדם, ומפני מה כה נבדלו זה מזה הן במתנות הגורל והן במכות הגורל הנופלות בחלקם? מפני מה אברהם צדיק וגבור, ולוט, למשל, שלא היה, אמנם, רשע, אף צדיק לא היה, וגבור לא כל שכן שלא היה, אדרבה פחדן והססן היה, וזה דרכו לילך וליפול בשבי? אין לך אדם שאינו נקרא לעמוד פעם או פעמיים בנסיון, כי הנסיון הוא מצרף־אש, וכשם שהכלי טעון טבילה במים או געילה באש, אף האדם כך. ואילו על אברהם נגזר להתנסות בעשרה נסיונות דווקא. ובתוכם נסיון עקידת הבן, שלא פגע בשום נברא אנושי אחר בצו האלהים. גדולה מזו, אברהם עשה את דרכו בעולם בשתי מהדורות, באברם ובאברהם, ואתה צא וראה, בכל מהדורה משלו הוא נתחייב לעבור דרך כּוּר המבחן. אין כמעט נסיון של אברם שלא היה כנגדו כיוצא בו אצל אברהם, משל לאדם שגזרו עליו לעבור פעמיים אותו שביל היסורים, אותו ממש, בין הוא של קוצים, בין של אש. ואברהם הגדיל מאברם, כי בעקידת בנו עלה לשׂיא העינויים, ברם, בשביל שלא יחסר המזג לאברהם, עמדו חכמי האגדה וקשרו גם לו זר של קוצים בזכות עקידת עצמו, שהרי כך מסופר במה שעשה לו נמרוד להענישו על כפירתו באלהי נמרוד ותרח: “מיד הוציאוהו להשליכו לכבשן האש, וכפתוהו ועקדוהו והניחוהו על גבי אבן והקיפוהו עצים מארבע רוחותיו, חמש אמות לכל צד, וגבהם של עצים חמש אמות, והציתו בהם את האור”… נתארע לו לאברם בעצמו מה שיארע לו לאברהם בבנו. דקדקה החכמה העליונה באברם, שלא יגרע חלקו ביסורים משל חלקו של אברהם, וכן ליהפך. משנה תורה זו של יסורים ונסיונות על שום מה נכפּתה על אותו צדיק תם וישר?

לא נבין לאותות, אך מצוה עלינו להתחקות על הכתובים, על התיבות ועל האותיות, שנתקפּלו לתוכם שתי פרשיות הנסיונות של אברם ואברהם, להתבונן גם לפסקי הטעמים ולברקי־רמזים הנוצצים בין השטין. מי אשר לו עין רואה בחכמת הכתב ואוזן מלים תבחן יחוּש אל נכון, כי יד אמוּנה אשר לחכמה רשמה כאן את הקורות, שקלה כל ניב וכלכלה כל תיבה בו, למען יצאו הדיבורים בשתי הפרשיות זה לעומת זה שקוּלים ומדוקדקים בשתי כפּות מאזנים בד לבד ותג לתג. ללמדך שכל מקרי אברם היו גם מקרי אברהם, לא נפל מזה כנגד זה אף צרור. דוק ותמצא, כיוון שיצא אברם בצו אלהים מארצו וממולדתו, מיד ניתנה לו הבטחת הארץ ונאצלה לו הברכה לעשותו לגוי גדול ולגדל שמו. וכך נעשה לו כשנשתנה שמו לאברהם ונכרתה עמו הברית, שנאמר לו מאלהים: “כי אב המון גוים נתתיך והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים וכו' עד ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ כנען וכו' לאחוזת עולם”. אברם נאלץ להיחלץ למלחמה כדי להציל את לוט בן אחיו. ודרך אגב גם את הרכוש ואת הנפשות של מלך סדום, אף אברהם נחלץ לתפילה לפני האלהים על אנשי סדום, כדי לבטל את גזירת המהפּכה של סדום ועמורה. אברם התכחש לשרה אשתו ואמר שהיא אחותו בשל המצרים, ואברהם נהג גם כן כך בבואו לגרר אל אבימלך. אלא שלא הרי אברם בשיחו עם פרעה, כהרי אברהם אל אבימלך על אודות שרה אשתו. אברם התם והישר, בעמדו לפני פרעה המנוּגע נגעים גדולים על דבר שרי, כשהוא נשאל מאת פרעה “מה זאת עשית לי, למה לא הגדתי לי כי אשתך היא?” הוא שותק. שוב חוזר פרעה ושואל: “למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה?” ואברם שותק. וכשפרעה רואה, שטרחתו להוציא מלים מפּי האיש היא לשוא, הוא משלחו מעל פניו ואת כל אשר לו. אברם איש תם וישר לא איש דברים הוא, לדיוקו של דבר, אין הוא גם איש המעשים. תמה אני אם אברם, שפרשת חייו תופסת כל “לך לך”, מ“בראשית” י“ב עד “בראשית” י”ח, מנין דפּים בספר, הוציא מפיו מלים כדי שליש או רבע הדף, משל ברית כרת לשפתיו כאיוב לבלי להוציא הגה מפיו. הוא ניתץ את אלילי אבותיו, ניתק את קשרי המסורת, הכיר את מציאות הבורא, זיכך הגיונו, קנה לו דעת העולם במסעותיו רבי הפּרך, סיגל לו השקפת־עולם משלו, בנה לתלפּיות היכל הגיוני שאין להזיזו על ידי כל חכמי מזרח ומערב, חולל מהפּכה באוצר האמונות והדעות של דורות רבים, וכל זה עשה בסתר מחשבתו, מבלי לחבּר אף מדרש־עיוני אחד, אף לא אמרת כנף אחת, פתגם או מכתם. אף הכתוב בתורה אינו מזכיר אפילו ברמיזה אותו מאבק שכלי ונפשי גדול, שקדם אצלו לניתוק קשריו עם דת אבותיו, עם מנהגי אבותיו, עם כל אורח החיים והלך הרוח של אחיו וקרוביו, רעיו וידידיו, משל עולם הנפשי של אדם הוא מן המסתורין של האני שלו ואין דורשים עליו ברבים, אלא מתחילים כמה שנעשה במוצאי המאבק הפנימי וכתולדה ממנו, מתחילים מ“לך לך”. אין הכתוב סח לנו מכבשוני נפשו של אברם, שהצנעה יפה להם, ואין אברם גופו מרבה שיחה על עסקי עצמו בכל הליכותיו ומסעותיו ומשאו ומתנו, לא עם הקדוש ברוך הוא ולא עם בני אדם, לא עם רועיו או רועי לוט ולא עם מלכים ושֹרים. ואפילו כשיוצא כנגדו כהן לאל עליון ומוציא לפניו לחם ויין ואוצל לו ברכה אין אנו שומעים מפי אברם כל מענה, ליתן לו הודיה בעד הברכה משום דרכי נימוּס לפחות. לא איש־דברים הוא. משום כך אין הוא מוציא הגה מפיו גם במעמד פרעה, הטורח להניעו לשני דברים: להגיד לו בפה מלא את סליחתו ולקבל ממנו מתנות. הכתוּב לא פּירש כיצד נהג אברם הן לגבי מתן הסליחה והן לגבי קבלת המתנות, אלא סתם ואמר: ויעל אברם ממצרים.

אברם, שנשמתתו נחצבה מהיכל השתיקה, השרוּי לפי תוּמו בתוך קן הצפּור, חוסה בצל כנפה של השכינה, ספוּן בחצרות אלהים, כבר הכיר את בורא העולם, אבל את העולם עדיין לא הכיר. אין הוא חי כביכול בנפרד מן הבריאה, מודע לעצמו, אלא הוזה לנפשו. לא היה עדיין בגדר מדבר, מאחר שלא היה עדיין בחזקת חי בנפרד, הוא חי בתוך חלום־חזיונו האלהי ולא בתוך אנושיוּתו.

כזה היה אברם השתקן. אבל כמה נשתנה שיחו ושיגו של אברהם, כשהתרגשה עליו אותה צרה עצמה בשל אשתו היפה במחיצת אבימלך מלך גרר. אמנם, בהתחלה, כשנשאל מטעם אבימלך “מה עשית לנו ומה חטאתי לך, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא יעשוּ עשית עמדי?” הוא עודנו, מתוך הרגל, כנראה, שהיה טבוּע באברם, שׁם מחסום לפיו. אבל לאחר שאבימלך חוזר לפניו על שאלתו “מה ראית כי עשית את הדבר הזה” הוּתרה לפתע רצועת לשונו והוא נעשה דבּרן מוּפלג, משיב וחוזר ומשיב, אף נכשל בשׂפת יתר ובכפל־לשון, כפי שמסוּפר ב“בראשית” כ, פסוּקים י–י"ד. תחילה הוא משיב לענין ובתכלית הצמצום “ויאמר אברם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי”. לכאורה תשובה כהלכה, ממצה. אך מיד לכך הוא מוסיף ביאור “וגם אמנה אחותי בת אבי” וכו'. דיבור מיותר גורר דיבור מיותר והוא מצרף מין מאמר מוּסגר, שאינו הכרחי כלל ואף אינו מנוסח בתבונה, המציינת כל דיבור היוצא מפי אברם. הוא כך אמר לאבימלך, האיש הזר, לא מוּדע לו מתמול שלשום: “ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי”… התעו אותי. התגלוּת־לב מיותרת, שיש בה גם מקצת מתעתועי־לב, מכל מקום דיבור שאינו הולם את אברם התם, המאמין באלהים, כי כל דרכיו ישרים המה, הצוּר תמים פעלו ואין הוא מתעה חס ושלום את בריותיו. אין פליאה בכשל־לשון זה. דרכה של לשון להכשיל. כל המסיר את הסייג ואת הסייג לסייג מעל הלשון סופו להתבלבל בדיבורו ולהגיד מלים, שלא עלו כלל על מחשבתו, ואף מנוגדות הן למחשבתו. אבל פליאה היא: מה היה לו לאברהם, ששינה את טעמו של אברם, ונעשה שטוּף בדיבור? אין זאת אלא שאותה להיטות הדיבור, שהתרגשה על אברהם, היתה גם כן אחד מן הפּיתויים, שזימנה לו ההשגחה כדי לנסותו אם יעמוד במבחן מבלי להיכשל בדיבור. לא באו כל הנסיונות של אברהם, אלא כדי לטהרו ולזככו ולהגיעו למעלת השלימות. אך אדם שלם במעשיו, שאינו שלם בדיבורו, אינו במעלת השלם, כשם שהשומר על טהרת פיו ולשונו אינו במעלת הטהור הגמור, אלא אם כן הוא שומר גם על טוהר רוחו וזוך מחשבתו, כי קשים הרהורי עבירה מעבירה. אברם השתקן נבחן בתום־אמונתו, בחוּסן־רוחו, בגודל־בטחונו – אלהים הבוחן אותו העמיד את כוּר המבחן בתוך מערכי לבו כדי שיהיה לב אברם נאמן לפני האלהים – אברהם שנקתיימה בו ההבטחה ונולד לו יצחק עתיד להיבחן במעשיו, אם הוא מסוגל למען קדושת שם אלהים לשלוח את ידו אל בנו אל יחידו אשר אהב ולעלותו לעולה על הר המוריה. אך אברהם, שכבר יצא מכלל אברם, ולא הגיע עדין למעלת אבי יצחק, נתון בתקופת הבינים, בין המחשבה למעשה, בין האמונה להגשמה, והוא נבחן בדיבורו.

מענה לשונו של אברהם אל אבימלך פותח לפנינו בכל אומר אשנב לתוך כבשוני לבו, לתוך המסתורין של השתנות המהוּת שהתחוללה בקרבו. “כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה”. פי אברהם מדבר על היראה. אברם לא העלה את היראה כלל על שפתיו. וכי לא הבּענו השערה, שיש לה יסוד נכון, שאברם התם וישר היה עשוּי ללא חת, כל כך מקופל בתוך התום והזוהר, שאף קורטוב פחד לא גוּנב לתוכו? אז, לאחר הדברים האלה, היינו, לאחר מלחמותיו ונצחונותיו על המלכים, נתחלחל מורך מעט בלב אברם, אך לבו לא גילה עדיין זאת לפיו. אלהים הוא שנגלה אז אל אברם במחזה ואמר לו “אַל תירא אברם”. גילה לו את הלוט מעל לבו. אך לאברם גופו טרם נודע הדבר. ועדין צריך עיוּן: מה היה טיבו של אותו קורטוב־מורא, שנצנץ בלב אברם לאחר מלחמותיו ונצחונותיו: האם מורא העולם אפפו או פחד אלהים נגע עד לבו? רש"י, שאינו מתעלם משום רמז המציץ אלינו מן החרכים של הכתובים, כורך כאן את שני הפחדים יחד. “שהיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על צדקותי והיה חושש מן העונש על כל אותן נפשות שהרג”. אך בינה בכתוּבים מורה לנו, כי דבר אלהים מכוּון ליראת העולם. אברם התם והישר, השרוּי תמיד בחזיון האלהי, לא היה עדין ביראת אלהים. לא ביראה תתאה מכל מקום. התם אינו מפחד, ואף ירא שמים איננו. יתכן שהתם אינו מגיע גם למעלת יראת הרוממות. רק אדם שיש לו לב עקוב, איש הנפתוּלים המכאובים הגדולים, מסוגל להיות ירא־שמים ואף להרגיש יראת הרוממות. אדם טוב מאד אינו ממרה את פי ה' אבל אין הוא חש גם כן בעוז ובתעצומות את נשיקות פּי ה‘. הנשיקה היא קירוב הרחוק וחיבור הנפרדים, אבל הקרוב והמחובר מאליו אינו מסוגל כלל להרגיש טעם נשיקה ואינו חש את נשימתו הגדולה של אל שדי. עדין לא ניחתה עליו ידו הגדולה, המלמדת לאדם דעת ממקור האימה והפחד. מי שאינו ביראה כלום מסוגל הוא להיות באהבה? אברם הזיותן, כלום אוהב היה? יתכן שזיותנים אינם אוהבים כלל. מכל מקום אינם יראים. רק מקץ ימים, במוציא הנסיון האחרון המחריד של עקידת הבּן, רגע קטן לפני שהוא שולח ידו אל הנער, המאכלת עוד בידו, ישמע אברהם קול מלאך ה’ מן השמים לאמר “אברהם אברהם” – חזרה על השם לומר: "אכן, אברהם ולא אברם – כבר הגעת למדריגה הגבוהה שבמדריגות, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. לפי שעה עדין אין אברהם מוחזק ירא אלהים, אבל כבר גונבה אליו הידיעה שיש יראת אלהים, אלא שלא ידע שיש יראת אלהים גם במקום הזה. מכל מקום אברהם, שלא כאברם, הדיבור נעשה שגוּר בפיו.

כאן מקום למאמר המוּסגר, שאינו מוסגר כל עיקר, אלא מפוּלש לתוך כללו של ענין, ואף משתרבב ונכנס לתוך אילו מפּרטיו: האם לא לשם כך הוציא אותו אלהים אז במחזה לאחר נצחונותיו על המלכים בשל לוט ואמר לו “הבּט נא השמימה וספור את הכוכבים”, כדי להוציאו מתוך מטמוניותיו בחיק התום להקנותו יראת הרוממות על ידי מראה הרקיע הזרוּע כוכבים, הנסוך מורא הוד, ובו העוז והקסם להכות בתמהון כל צופיו? אך אברם ראה ולא הביט, הביט ולא התבונן, ואם התבונן לא קלט את מלא משמעותו של המראה. זה יתרונו וזה חסרונו של איש תם וישר, שהתמוּת מפעמת את כל מערכי רוחו. וכשם שהוא אחד בפיו ובלבו כך הוא אחד ברגשו ובהגיונו, והוא אחוּז תמיד ברעיון האחד כבחבל־קסם, אין בלבו ריווח לפלגות, לא רק לפלגות רגשות, אף לא לפלגות רעיונים. ומאמר שמשאלת הבּן היורש פעמתו ומילאה את כל חלל לבו, לא הגה אלא בה בלבד, בכל מראה עיניו ומשמע אָזניו שמע רק את קולה או את הדה. אף כשיד אלהים הראתה לו בההוא הלילה את רקיע הכוכבים, שמע הוא מיד מתוך מצולות האחד שבלבו את בת קול משאלתו לזרע רב כמספר הכוכבים, החלחלה לא באתהו מתעצומות המראה והאימה לא פקדתו. הוא האמין באלהים ואלהים חשבה לו צדקה. אך הוא היה רק מאמין ולא אוהב. קרוב היה אלהים רב מדאי בלבו, והקרוב אינו אוהב. הלא זו היא אהבה: המית הנפש ונהי הכיסופים להתקרב למחיצתו של האהוּב המורם והנעלה, ומפאת מרומיו הוא רחוק, אף מתרחק והולך, מאתנו. הוא ידיד נפש, אב הרחמים, מושך אותנו אל רצונו ואחריו נרוץ כמו איל, נשתחוה אל מול הדרו, לזכות ולהשתחוות אל מולו מרחוק. רק המרחק הוא מלכות האהבה. אך אברם היה כולו מקרב ולא מרחק. הכוכבים לא הורוּ דעה לאברם, לא הבינוהו שמועה. ורק כאשר היתה השמש לבוא והיו בתרים והיו פגרים והעיט ירד על הפגרים והיתה עלטה ותנור עשן ולפיד אש, ואף תרדימה נפלה על אברם, נפלה עליו גם אימה חשכה גדולה. מה רחוקה הדרך אל אלהים לבני טובים, לבני האור, לזיותנים, יכול ופרשת העלטה עשויה היתה לחולל תמורה רבה ברוחו של אברהם, אשר זה עתה נגלה לו, כי לא במעלות הזוהר יעלה אל אלהים, כי המסילה העולה לבית אל היא בין הבתרים, ולא דרך הנשר בשמים, כי אם דרך העיט על הפגרים. אך אברם בן פורת, אשר טרם ירד או טרם עלה למעלת האדם, כמלאך התהלך עלי אדמות, ראה, התבונן ומוסר לא לקח. הוא היה שבוי לרעיונו האחד: זרע ברך. הוא היה אסיר חזיונו, אסיר תקוותו. ממרומי הרקיע ועד למטה עלי אדמות, מעפר הארץ ועד לכוכבים, היתה תלויה תקוות השני של תקוותו, בכל היתה שזורה ומרוקמה. הוא באחת: זרע ברך. עשרה נסיונות נתנסה אברהם ועל כל נסיון ונסיון נחתה עליו מכּה אחת. כיוון שלא קיבל לקח מפי שמים וארץ וכל צבאם הפליא אלהים לאחרונה את מכתו והודיע לו מתוך האימה החשכה את הבשׂורה הנוראה: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותה ארבע מאות שנה. מה מהלומה קשה מזו? אף זו לא פעלה להקיצו מתרדימתו. אברהם חי כחולם, התהלך כחולם, שמע את גזר הדין הקשה על בניו ובני בניו ולא הקיץ מחלומו. מה שמים זרועי כוכבים, מה תנור אש, מה העיט על הפגרים, מה קול מבשׂר בהלות וזוועות לאיש תם וישר, ברוּך אלהים, נסיך השלוה? טהור הוא מראות ברע העתיד להתרגש עליו, הטוב מחצבו, והוא הנאמן תמיד למכורתו, לא יחוּש את השואה בטרם תבוא. ההרים והגבעות, הסופות והזוועות, כל החרדות של הבריאה, אפילו זו תהיה למהפכת אלהים, לא יתנו את אותותיהם במערכי־רוחו של אדם, כל זמן שלא נזדעזעו מוסדי־נפשו. עוד עתיד אברהם להסתכל במו עיניו במהפכת סדום ועמורה, לראות קיטור הארץ כקיטור הכבשן, בשחת אליהם את ערי הככר; גפרית ואש יורדות מן השמים; אשת לוט בן אחיו נהיתה לנציב מלח; לא נותר לפליטה אף צמח האדמה. אך לא מצאנו רמז לכך, כי נעכרה עליו רוחו של אברהם לחזיון הבלהות. אדרבה, הכתוב ב“בראשית” י“ט, כ”ז כ“ח, סח בהגיון נחת: “וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר”. אף לא נדנוד של חרדה, של פחידה, של סלידה. אמנם, תחילה התחנן לאלהים על אנשי סדום. אבל לאחר שנעשה המעשה נעשה. אברהם לא הטיח דיבור כלפי מעלה, לא העביר על שפתיו תלונה כל שהיא. יתכן כי הבלהות לא תגענה כלל בלב התם והישר, החוסה בצל כנפו של אלהים. אם אין ראיה לדבר, רמז לדבר יש בדברי הכתוב האומר בהטעמה: “וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדום”. אברהם רק משקיף היה. לגבי העולם רק משקיף היה, כי הוא עמד שם את פני ה‘. פני ה’ התהלכו מול אברהם בכל. מסתבר, אברהם לא ראה אש ולא גפרית, לא אשת לוט כנציב מלח, לא שריפת עולם. הוא ראה את ה‘. אלהים שיכן בקרבו את מלוא העולם, הבריאה התבטלה לחלוטין בתוך מציאות הבורא, הכי יחרד הלב וימס הרוח באברהם למראה השריפה אשר שרף ה’? הוא התהלך בחצרות בית ה‘, הוא צפוּן בסוכת ה’, ככתוב בתהלים כ”ז. והכי לא ירד לכבשן האש על ידי נמרוד וה' הצילו מידו? כל המקרים אשר מחוץ לאברהם לא יחוללו תמורה בקרב אברהם. לא יפלא, איפוא, כי כל המסות והמוראות, אשר השתרגוּ מסביב לאברהם, לא יכלו לו להוציאו מגדרו ולשנות את הלך־רוחו ואת מהלך נתיבו בעולם, מכוכבי מרום עד לעפר הארץ, מדרך הנשר עד למעוף העיט, ממעוף המלאך עד למצעדי גבר. עוד נכונו לו מכות גדולות ונוראות מן ההן כדי לקרבו אל אורח האדם. אברם עבר דרך כוּר הנסיונות כדי לצרף את כוח אמונתו. אברהם יוּבא בכוּר מצרף כדי ללמוד פרק בזאת תורת האדם, היינו, להיות כאחד האדם על פני ארץ רבה. להיות לא מלאך, לא שׂרף, לא גאון, לא גבֹּור, לא מאושר, אף לא תפארת אדם, כי אם בשׂר ודם, איש לאשה, אב לבן, ראש לבית אב, אדם כי ימות באהל, אדם כי יחיה באהל, אדם כי ישב בפתח האהל כחום היום ישיבה של פשטות, שאין בה מן הגדלות והרוממות, אלא ישיבה של סתם כבעל בעמיו. אדם המעורב באמת עם הבריות.

ז.

אוהבים ויראים את הרחוק, אבל למדים רק מן הקרוב, מן הדומה. כשהגיעה שעתו של אברהם ללמוד פרק בתורת האדם נתיצבו לפניו שלושה מלאכים בדמות אנשים. מידה כנגד מידה וחזיון כנגד חזיון. הוא אדם הנוהג כמלאך ואורחיו מלאכים הנוהגים כבני־אדם, וכשבאו בחברת האדם לא שינו ממנהגי הבריות דרי־מטה ונראו כאוכלים. אברם כבר היה בן תשעים ותשע, אבל אברהם היה כרך הנולד, שזה עתה התיצב על דרך החיים האנושיים. אברם כבר ניתץ אלילים, ירד לכבשן האש של נמרוד, התדיין עם רועי לוט, נלחם עם מלכים בשל לוט אחיו, אבל כל מעלליו הכבירים התחוללו כמו במראה החלום. אברם נסיך החלום היה נסוך תרדימה תמיד, ראה מחזות שדי, והמחזות עולים לפניו בלוֹּלים, הנה שמים זרועים כוכבים והנה עלטה; הנה יום והנה לילה; הכל מסביבו מחולק ומפולג, עגלה משולשת ואיל משולש, בתרים, בתרים, ורק את הצפור לא בתר, אברם לבדו מתהלך בעולם וחופת תום פרוּשׂה עליו. ובאמת דרשו חכמים, “למה נקרא שמו אברם העברי, כי כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד”, הוא אחד השקול כנגד העולם לפלגותיו. ועוד דרשו חכמים: “בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד”. אברם היה צדיק, גבור, עניו, תם וישר, אבל יחיד היה, שונה ונבדל, מורם מקהל המון אדם, עם שונים לא התערב. יעקב בן־בנו ראה בחלומו מלאכי אלהים עולים ויורדים, נאבק עם המלאך, שאל לשמו, רוחו נשׂאתו אל עולם המלאכים, אך אברהם לא היה לו ענין אל המלאך, כשם שלא ראה אדם, לא היה מעורב לא בקהל אנשים בעלילותיו ולא בקהל המלאכים בחזיונותיו, אפילו הצלתו מנמרוד בכבשן האש לא באה לו מן המלאך כי אם מידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הוא היה נתון כביכול תמיד תחת כנפי השכינה, שרוּי ביחידיותו. כעת הגיעה שעתו ללמוד אל ארחות האדם, להתקרב אל הבריות ולהכניסם גם כן תחת כנפי השכינה, כדרך שדרשו חכמים על הכתוב “ואת הנפש אשר עשו בחרן”: מלמד שהיה אברם אבינו מכניס בני אדם לביתו ומאכילם ומשקם ומאהיבם ומקרבם ומגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה. הסתכל בחכמי האגדה. משולים הם לאדם המשוטט בקרבת אוצר טמוּן ומטה־קסמים בידו, המושך אליו את האוצר כבאבן השואבת, אלא שלא כל פעם מכוונת היד את המטה בדיוק כלפי מקום־גניזתו, כי אם בשכנותו הקרובה או הרחוקה. והרי אף השכנות הרחוקה היא סימן טוב לבעל המטה, שהוא מגשש והולך תמיד בסביבות האמת ואינו מתרחק הרבה ממעגלה. אף מחיבור־מליהם של בעלי הדרש על “הנפש אשר עשו בחרן” למדים אנו, כי אברם כל מעיניו שקועים היו באלהות, בה בלבדו, וכל מה שעשה לטובת הבריות אף בהאכלתם ובהשקאתם לא נתכוון אלא לקידוּש השם ולגידול שמו ותפארתו בעולם, להכריז ולהודיע לכל באי עולם, כי אין עולם, אלא אלהים, צוּר משלו אכלנו. “מלמד שהקריא אברהם אבניו שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב”. והיה מסיים כל סעודה ב“הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”. “ללמדך שעד שלא בא אברהם אבינו לעולם כביכול לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים בלבד, אבל משבא אבינו אברהם לעולם המליכו על השמים ועל הארץ”. ביקש אברהם להמליך את האלהות להשליטה בהחלט, להיות הכל בטל במציאותו של המוחלט, ומה פליאה בדבר, שנשלחו אליו שלושה מלאכים בדמות אנשים לנסותו באיזו מידה הרך הנולד עושה חיל בתורת האדם כמות שהוא, כפי שהוא, באנושיותו הגלמית, במגוּשם שבו. כלום רבותה היא לחלוק כבוד למלאך אלהים, להתפעל מחזיון זך, מיפה־נוף מצלמי הוד והדר, מקלסתר מלא־חן, שהשכינה שורה עליו, מפני־חכם מפיקים זיו ומפיצים נוגה? לא באהבת הנאצל בלבד תיבחן האנושיות נושאת הברכה, כי אם גם באהבה ממקור הרחמים, שנזר הבריאה שופך על כל גס ומגושם, על רע המראה ונעוה הדמות, על חדלי אישים, על המכוער והמאוס, כדי שיידמה היצור ליוצרו עליו נאמר “ורחמיו על כל מעשיו”.

מלאך, שלבש צורת אדם, מכל מקום הוא בריה משונה, חסרת דמות, מטושטשת בקוי־אפיה, מבולבלת בכל הליכותיה, נפיל. אחד מאותם הנפילים, בני אלהים, שבאו אל בנות האדם בימי דור אנוש ובני קין, ועליהם נאמר שנקראו בשם זה, כיהם נפלו והפילו את העולם. אמנם, הם אבות אבותיהם של הגבורים אנשי השם אשר מעולם. אבל מה מועיל היה בגבורים ההם, שהביאו את המבול לעולם, ועוד “לפני המבול עלה האוקינוס בימי אנוש והציף שליש העולם”. לא הגבורים בונים את העולם; הם גורמים לחורבנו. אף לא הם מקדשי שם אלהים בעולם, אדרבה, שמו מתחלל על ידיהם. ורש“י אומר שם ב”בראשית" ו‘, ד’, על הנפילים, שהם “אנשי שממון ששממו את העולם”. קלקולם של אותם הדורות בא להם מתוך כך שיצאו מגזעם של המלאכים, שלבשו צורת בני אדם ונזרעו נפשות של כלאים, ברואים מטושטשים ומשוממים, חסרי־דמות. ובמלאכים שלבשו צורת בני אדם נתנסה אברהם,כדי להיבחן באנושיותו הלבוּבה, החנוּנה, הכמוּרה, הגמורה. אברם היה צדיק גמור. אברהם נצטווה להיות אדם גמור.

זכותנו תמיד לשחק בילדי דמיוננו ולהשתפך בגיל וברעדה למראה הסלסלות והמלמלות ממחול ילדינו, בהתעלסם אתנו באהבים למלא את לבנו מחשבות רבות, סברות והשערות פורחות באויר העליון של חכמת קדומים וחידות מני קדם. אך כפלים יגל אף ישמח לבנו ברדתנו לגינת הביתן של כתבי הקודש להקשיב לרשרוש העפאים, הם הכתובים, עוד אנו עושים כה וכה והנה אף התורה בפסוקיה משחקת לפנינו בד בבד עם דמיוננו ומגלה לנו, בין במפורש בין במרומז, אותם גנזי הטעמים וסתרי הכוונות, שלחשו לנו בשחקת הנחת של ילדינו. אדרבה, פתחו את הספר הקדוש בפרשת “וירא” בתחילתה וקרוא בדיוק העיון את מעשה המלאכים, שנזדמנו לפונדקו של אברהם, היושב פתח האהל כחום היום, ותאמרו אם לא נמצאו שם ההגיונות על האדם והמלאך כתובים בפסוקים או מרומזים בין השטין. תחילתה של הפרשה וירא אליו ה' באלוני ממרא וכו‘. היינו, אברהם, רואה בכל את החזיון האלהי. כל שבהפלאה הוא חלק אלוה ממעל. הוא יושב פתח האוהל באלוני ממרא, כחום היום, וזה היה ביום השלישי מאז שחקק את האות האלהי בבשרו וחתך בו את דבר האל, כדרך שאדם חותך בעץ לחקוק את שמו, העמיק את האיזמל בבשר הזקונים של האיש מבן תשעים ותשע. היטב הכאיב לו. שתת הדם. מבשרו חזה אלוה. הה, רבו מכאוביו. וככל שהעמיק את האיזמל והוסיף מכאוביו העמיק לתוך האלהות והוסיף דעת אל עליון. בפרשת “וישלח”, במעשה שכם, נאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. יום השלישי הוא יום המזומן לכאבים לאדם שנתקע האיזמל בבשרו. אברהם כואב היה. וכבר סח רבי חמא בר חנינא, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו בא ביום ההוא לשאול לשלומו. וזה פשט הכתוב: וירא אליו ה’ באלוני ממרא. אברהם גם כשהוא שרוי בקו הבריאות אינו מסתכל כלל בבריאה, כי האלהות היא לו חזות הכל וכל צלמי הבריאה נחזים לו כצלמי האל. הוא רואה בלב העולם תנור עשן ולפיד אש, כי לבו בוער כתנור באהבת האל. קל וחומר בשעה זו, שמלבד לבו הבוער אף הדם בעורקיו מעלה חום ומקיפו בעמוד הענן של הזות. שוב יצאו חכמים ודרשו את המלים כחום היום ללמדך “שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים”. ו“אף על פי כן, כדי לנסותו הביא את המלאכים עליו בדמות אנשים”. מה תימה, שבחום המשולש הזה, חום אלהים, חום היום וחום מחלה, נתבלבלו חושיו של אברהם והיה מוכּה תמהון למראה עיניו, וכשפּתח פיו לדבר לעוּ מליו? אברהם לנסיונות נולד. הוא אב להמון גויים כאילו יצא מתחת ידי יוצרו כדי לשמש אב־טיפוס ודוגמה לכל צלמי־אדם ומזגים אישיים, העתידים לצאת מחלציו. הוא אברהם, הוא יצחק, הוא יעקב, הוא בן פורת יוסף, ראובן, שמעון, לוי, יששכר. נפשות רבות נתגלמו ונצטלמו בו, שימש כביכול מעבדה נסיונית בגוף אחד. אברם עבר את כוּר הבוחן כאשר עבר, נכנס בשלום ויצא בשלום, אלא שיצא שלם מדאי, ישר ותמים מדאי, מרום ונשגב יתר מאד. אברהם נתבע להיכנס לתוך כור הבוחן, אשר בו עתיד הוא להיצרף לא בגדולות ובנשגבות, במעללי־גבורים, אלא באורח האדם הפשוט, בדברים העומדים לא ברומו של עולם, כי אם בזוטו, בקטנות של אכילה ושתיה ורחיצה, בעניני בשר ודם. אין דבר קל לגבור מברייתו להיאבק עם נמרוד הגדול, עם מלכים, עם גזלנים כרועי לוט קרוביהם של אנשי סדום, עם פרעה מלך מצרים, ולצאת מן המאבקים האלה בקומה זקופה ובהדרת כבוד. אבל קשה, פעמים גם קשה מאד, אף לגבור לקבל בסבר פנים יפות, בטוב טעם ובנדיבות אורחים חסרי־דמות, רעי מראה ולבושי בלואות, לא שם להם על פני הארץ ואבק הדרכים דבק בהם, במלבושיהם ובפרצופיהם, רגליהם מלוכלכות ברפש, פניהם מצומקים מרעב, מבטיהם מפיקים תאוות האכילה – מלאכים המאוּפרים כאנשים, נפשות המשחקות בשר ודם, מסתבר, דקדקו היטב לשחק את צלמם האנושי בתכלית הדיוק ואף במיטב ההגזמה וההטעמה ונראו 20בוודאי כהתגלמות הרעבתנות האנושית – וכל תנועה והעויה שלהם אמרה הלעיטנו נא בן־אדם. להיטותם של האורחים דבקה גם באברהם, המלוהט בנפשו ובדמו. ושוב מתקבל על הדעת, שאברהם ראה אותה שעה הרבה דברים ובערבוביה, כפי צלמי־דמיונו במקסם־חזיונו. הנה נראה אליו ה‘. והנה נשא עיניו וירא שלושה אנשים נצבים עליו. שוב לא האמין למראה עיניו. האם הוא חולם או כי מחמת חומו יצא דמיונו לתעתע לפניו? שוב נשא עינו וירא וירץ לקראתו. תחילה נראו לו שלושה אנשים והנה אחד. או שמא אלו שלושה, שהם אחד. ואולי אחד שנחזה לו כשלושה. תחילה מדמה היה אברהם, ששלושה אנשים ניצבים עליו, היינו, לידו ממש, בקרבתו. וירא וירץ לקראתם. מסתבר כי עוד ממרחק נראו לו צללי האנשים כאנשים העומדים עליו, נתחוור לו לכאורה, כי רק אחד כאן. לכן הוא מדבּר לאחד בלשון אתה. “ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך”. ושוב לא אחד כאן, כי אם שלושה. אין אברהם נשען עוד אל בינתו ואל מראה עיניו. הספק נתחלחל מטביעות עינו לטבע חוּשיו. הוא איש אל־פחד, שהספק לא השיב מימיו אפילו צינה קלה על סלע, לא הזיזוהו כל הנסיונות והתלאות שעברו עליו באש ובדם, באור ובעלטה, בריב אחיו ובנכלי לוט בן אחיו, פתאום לפתע נמצא מהוסס ומעורער בפשוטי הדברים המסורים לחוּשים. לא ידע אחד או שלושה, קרוב או רחוק, הולך אליו או עובר על פניו ממנו והלאה. בפעם הראשונה בחייו בחר לו אברהם בן התשעים ותשע לשון־ערוּמים. ודיבר אל אורחיו במלים המשתמעות לכאן ולכאן. כגון, שאמר להם “יוּקח נא מעט מים ורחצו רגליהם”. נוכח ונסתר משמשים בערבוביה. כיוון שהשלושה היו בכל, היינו, שלושה ולא אחד, סיגל חיש מהר את לשונו ללשון רבים ובנוכח והפטיר: רחצו רגליכם והשענו תחת העץ. וכו’. וסעדו לבכם אחר תעבורו.

לא הרי אברהם כהרי אברם, ובכל זאת אברהם הוא אברם. האדם משנה דרכו, אבל אינו משנה אופן הליכתו בדרכים; משנה צביונו ואינו משנה את טבעו, אף לא טעמו. עיקר שבו, הלוז שבשדרה, מתקיים כפי שהיה מברייתו. אף בזמן שהיה אברם והתהלך כחולם, היה לוחם, ורוחו מהירה ורדופה בקרבו, דיבורו במתינות אך הילוכו בזריזות והחלטתו נחרצה, הוא תוכף אומר לעושה, ונכון יותר חושב ועושה, כי אברם נמנע היה דרך כלל מן הדיבור. צא וראה מה שכתוב כשבא אליו הפליט ויגד וכו' כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וכו' וירדוף עד דן וכו' ויחלק עליהם לילה וכו' ויכם וירדפם וכו‘. אף בלילה לא שכב לבו. אף אברהם הוא איש חרוץ ומהיר. לאחר ששידל את אורחיו המאובקים והמרופשים לבלי לעבור מעליו נאמר מיד: “וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת, לוּשי ועשי עוגות”. כפל הכתוּב לשון המהירה, כי אברהם זה דרכו בחפזון. ושוב נאמר בסמוך: ואל הבקר רץ אברהם וכו’ ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". אברהם מיהר והמהיר אחרים. זהו אברהם וזה צביונו: הוא אב לפי טבעו, לפי שורש נשמתו. כי מידה שהוא שרוי בתוכה הוא ממדידה לקרוביו, משרה מזיווה על אחרים, אוצל מעצמו לזולתו, כי אציל הוא. וכבר ניחשו חכמים דבר זה מיד בפסוק הראשון של פרשת “לך לך”, ששם אברהם צף ועולה אלינו לראשונה מתוך מצולות קדומים, וכך אמרו: "למה היה אברהם דומה? לצלוחית של פוליטון, שהיתה מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחה נודף, כיוון שניטלטלה ממקומה היה ריחה נודף. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: טלטל עצמך ממקום למקום וכו' ". אך גם כשאין אברהם מטלטל עצמו ממקום למקום הוא מטלטל את זיוו ומאורו מעצמו על זולתו. האור מאיר גם מבלי דעת. הטוב מיטיב. אף בהיותו אברם, מכונס לתוך חוּפּת־תוּמו, שרוי בקן צפור, טובל כצפור בערפלי מרום התכלת, היה מעורה בתוך קהל אדם, מעורה ואינו יודע, נסוך תרדימה היה. כעת אברהם, עודו אחוז תנומה, צועד מבלי דעת ויוצא מן מעגל התנומה אל ההקיץ, אל ידע־עצמו, אל דעת האדם, כי היודע עצמו לאמיתו יודע את כל האדם. הסהרורי מהלך בצדי־צדדים, על גבי החודים, בשולים. אברהם יוצא מן השולים והירכתים אל לב־לבה של המציאות. תחילה התהלך לפני האלהים. הוא אף כעת מתהלך לפני אלהים, אבל גם מתהלך לפני האדם, ולא מתהלך, אלא רץ לפניו. הכתוב אומר: ואל הבקר רץ אברהם.

יש תוהים ושואלים: מה הדרוש הזה לכם? וכי אין הפשט מפרנסנו כל צרכנו? והרי אין המקרא יוצא מידי פשוטו. אבל כלום גם החיים אינם יוצאים מידי פשוטם? כל האומר, שאין בחיים אלא פשוטם, מן הדין שיגרש מן העולם את הצללים והבבואות והצלמים, כל פסל וכל מסכה, יעקור את הלבנות והשמשות המשתקפות במימי הנחל, ימחוק את החיוכים המאירים את הפנים לשקף רצי הרגשות החבויים, יכבה את השביבים המנצנצים במרום ואת הגחליליות הנבטות אלינו מן הקמה, יעביר מן הלבבות את החלומות ומן המוחות את ההגיונות, יפזר ענני התכלת במרום וערפלי הטוהר בנשמות, יוציא בדימוס רחשים והרהורים, יפיח בקטב רוח מרירי נושאת כפירה שבפיו על כל שושן וניצן, ימטיר אש וגפרית של סדום ועמורה על כל הלך־רוח באנוש, אשר קורץ מן החלום אין בו ממש ויניח חיים רק לאבני השדה, לפשוטי־כלים, לגלמי עץ ואבן, לקוצים ולברקנים, שקיומם עליל, מוחשי ביותר, חותך ועוקץ כמופת של ודאי, או לעצמות אשר לא קרמו עדיין עור ובשר, כל אשר נתון הנהו בגלמיותו הנוקשה ללא מעטה־פאר וללא חזיון השלכת הצפוי לו. הכי לא כל הגיון, כל חזיון, כל רעיון, כל רגש חם בגדר דרש ורמז, משל וסמל? בהפשיטנו מעל העצמים את מחלצות־רמזיהם, כדי לקיימם בפשטם בלבד, הלא יגלה לעיניו העולם כבקעת עצמות כפשוטה. לכן אין להבין אף צורתו של פסוק בפרשת אברהם, ובכל הפרשיות בכתבי הקודש, על דרך הפשט בלבד. ואל הבקר רץ אברהם – אומרים חכמי הדרוש – “ברח בן בקר מלפניו ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אברהם אחריו וראה שם אדם ועזרו שוכבים על המיטות וישנים ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח, חמד את מערת המכפלה לאחוזת קבר”. דרוש לפי תומו – הבריות סבורים שיש רק פשט לפי תומו, אבל אמת היא, כי מתשעה קבים של תום ותמימות שירדו לעולם נטל הפשט קב אחד והדרוש שמונה קבים – דרוש לבוב ומלובב והוא כלביבה ממולאה רמזי־כוונות. מכאן, מפרשת הבקר, משתלשל ויוצא נתיב התשובה, הוא נתיב הירידה, ושמא נתיב העליה, מן האדם האלהי אל האדם האנושי. אל הבקר רץ אברהם ורץ אחריו, ובמרוצתו נשתלשל שבילו, עלה וירד, חזר ועלה, ונפתל ובא עד טבעו של אדם הקדמון, אדם כמות שהוא, עילאה ותתאה כאחד, אדם הסרוח על מיטתו, אדם לא בגפו, אדם שלא אמר לאשתו אחותי אַת, כי נרות התאוה דולקים עליו, אדם מדומם ומסואב, אדם של מערת המכפלה, אדם־אל ולא אל־אדם, שריח טוב עולה ממנו כריח ניחוח. אברם חולם היה והאמת נחזתה לו במחזה שדי. אברהם גילה את האמת השותתת דם מן הבשר. בעקבות בן הבקר גילה לראשונה את מערת המכפלה, אף חמד בה. הוא כבר גילה גם את המלאכים בדמות האנשים הנצבים לפניו. גם המלאך המבשר הסיר את הלוט מעל פניו, לאט־לאט במתינות ובתבונה קרעו מעל עצמם את האיפּוּר, שלא להמהם את האיש נגוע המכאובים, ושאלו איה שרה אשתך. ותיכף לכך נתן אחד מהם קולו בבשורה, כמשפט המלאך: “שוב אשוּב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך”. אברהם החולם היה הורה והוגה אלהות. אברהם יוליד בן, את יצחק. יצחק שמו, כי שרה בשמעה את הבשורה צחקה בקרבה לאמר: “אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן”. היא לא אמרה ואני זקנתי, כי לא על אברהם הזקן, צחקה, אלא על אברם החולם, על החלומות צחקה, על האיש המתהלך לפני האלהים. “ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה”. שרה היתה בת־גילו של אברהם בערך, רעיתו. שנים לעשרות שכבה בחיקו אבל כמה נבדלו זה מזה בקוי־אופי. אין מידה באברהם, שאנו מוצאים כיוצא בה אצל שרה. הפחד לא פקד מימיו את אברהם. שרה כיוון שפתחה את פיה בדיבור – בכל העלילות הרבות שעברו עליה בצוותא עם אברהם, בחרן, במצרים, במסעותיהם ונדודיהם המרובים, לא שמענו שום דיבור מפי אשה צנועה זו, שכבודה באהל פנימה – מיד רצי הפחד מפעפעים בקולה וריח הכחש עולה באפנו. לימים היא תזכור את הצחוק, אבל תטיל בו משמעות אחרת, הפוכה מן הראשונה. כשיוולד יצחק תאמר: “צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי”. היא שינתה ממטבעו של הצחוק מתכנו וממשמעותו, אך עדין עוקצו מכוּון כלפי אברהם, הוא אברם החולם המתהלך לפני אלהיו, והיא מפטירה מיד: ותאמר מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו. היינו, לאברהם זה, אשר גם בבחרותיו היה חובק בזרועותיו לא עולם כי אם אלהים, ואיככה יכלה היא לחבוק בן מאברהם?

ח.

ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו וכו ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם וכו ויאכלו“. כמה סתומים ומעולפים הניבים כאן. אל הבקר אשר עשה. לא נאמר אשר נשחט. סיפורי “בראשית” מרפרפים על פני החיים לא כעיט על הפגרים, כי אם כנשר על גוזליו. וחכמת הסיפור ב”בראשית" אינה אמנוּת התיאור לנתח את בן הבקר של החיים על קרבו ועל פרשו. היכן כאן מאכלת השוחט? היא לא נרמזה כלל, כשם שאברהם הוא אברם, היינו, מלאך התום, כך החיים בספר “בראשית” חוּפת תום פרושה עליהם. הסכין נחבא לו. הדם שותת בצנעה. דם אסור בגלוי. הנה אברהם מל את ערלת בשרו, בני שכם קיימו את מצוות המילה, לפי עצת בני־יעקב. המעשה נעשה, אך תיאור המעשה איננו. עוד אילת השחר של תום מפצעת כאן בכל ועל הכל. להלן, ב“שמות” ד‘, מסופר: “ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי”. הקול לא קול מאהל יעקב. נטע זר משבט נכרי. האדם בספר “בראשית” לא חתן דמים הוא, כי אם חתן בראשית, באברהם לנו ראשית אדם. אברם ערך קרב בלילה בשל לוט אחיו. נאמר עליו “ויכם וירדפם”, ולא עוד. אין תיאור המכות והרדיפה. בסיפור על ברית בין הבתרים כתוב: “ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך”. כשם שלא נזכר במלחמתו שום כלי־זין, כך לא נזכר כאן כלי הביתור, דיוק מדוקדק יש בכתיבת פרשת עלילותיו של אברהם לבלי לפרש בשום שם כלי־השמד. השוחט שוחט, כי החיים הם מטבחיים, אך החלף אינו מתנוסס. פשיטא: כפילות כאן. החללים נופלים ואין היד השלוחה המפילה אותם נראית בעין. אך טובה הכפילות, השניות, הדו־משמעיות, הרמזיות. החוק האכזרי העטוף במחצלות התום, מן העריה הפרועה לשמצה. זו לא רק מפירה חוק הצדק, אף נוטעת במקום הצדק את מטה הזדון כנס להתנוסס. סדום! אך כלום אין תיעור האכזריות, מעשי השחיתות המוצגים לראוה לפרטי־דיוקיהם, חלק מאותה אכזריות ואחד ממראות הנגעים של השחיתות? לא זו אף זו. הוא משמש מזכרת עוון, היינו, כוח מעורר ומזכיר לחטוא. האמנות לתאר את הרע, כלום אינו שורש פּורה לרע? על מדוכה זו ישבו חכמי־לב מאז ומעולם. חכמי ישראל וחכמי יון דנוּ ואף התדיינו בבעיה זו ונחלקו בפסקי הלכה שלהם. ישראל נתנה את תשובתה הניצחת על דפּי ספר “בראשית” הרבה יותר, מאשר בכל יתר כתבי הקודש, שבהם גזרו מחוקקים על פסל ומסכה ונביאים שאגוּ כלביאים על צלמי־עץ־ואבן. בספר “בראשית” לא השמיע עדיין המחוקק מישראל את דברו על איסוּר הדם, אך נמנע מבוא בדמים בתיאוריו. אף הוכיח באותות ובמופתים העומדים בתקפם דורי־דורות, כי יש אומר המבשר צבא רב של צלמים, ורמזי־מלים נחקקים בזכרונו של מין האדם רב יתר ממצבות אבן ומסיפורי מעשיות, המשתכשכים בנחלי דמים. על אגממנון נאמר ב“איליאס” פרק ר"צ: "אמר וישחט בנחושת אכזרית גרגרות הכבשים, שמם על האדמה, עוד פּרפּרו, ורוח אין במו, יען כי קבעה אותם הנחושת כוחם ונשמתם וכו’ עד אותו האיש אשר יפיר הראשון את הברית והשבועה מוחו יהי כיין נגר הזה על הארץ, מוחו שלו ושל בניו, ונשיהם תטחנה לאחרים. ובתאר הומירוס את מעללי אודיסס בפרק ת“ק הוא אומר: היתה בו יד אודיסס וכו' מחץ רקתו הכידון, ותחלוף הרקה השניה, נחושת חוד רמחו תעבור, ותעיב חשכה את עיניו, הרעים בנפלו על הארץ וצלצלו עליו כל כליו”. כל פעם שאנו מוצאים את חכמי החרשים של יון בתיאור הקרבות ונפתולי יצרי לב אנוש, אם במועל היד ואם במועל החרב והסכין, הריהם משתקדים לבל יחסר מן התיאור מזג הדמים, כיצד הם שותתים מן הצואר ומטפטפים מכל אבר ואבר ונוטפים ונוצצים על גבי חוּדו של הסכין. נעם להם מאד לשכשך את קולמסאותיהם בנחלי הדמים ולרחוץ את פּעמי גבוריהם בדמים, מנחל הדמים ישקוּ את הנפשות הפּועלות בסיפוריהם לרויה… אך בספר “בראשית” אין הדם נוצץ, רק פעם אחת הדם זועק. קול דמי אחיו של קין צועקים מן האדמה. הכתב בספר “בראשית” לא נעשה בקולמוס הדם. אל בן הבקר רץ ויעש את בן הבקר. אך המאכלת נחבאה לה.

אולם אברהם כרת ברית עם האל, ברית בין הבתרים, ברית האדם והאל, ברית הדם והתכלת, ברית האנוש והבקר, ברית אדם ובהמה. אברם מן הבקר רץ. אברהם אל הבקר רץ. הכי לא היה הנסיון באלוני ממרא נתיב המשתלשל ויוצא אל הר המוריה, כאשר ישלח אברהם את ידו אל המאכלת, בטרם יקרא אליו מלאך ה' מן השמים לאמר “אברהם, אברהם אַל תשלח ידך אל הנער”?

עיוּן שקוּד בסיפור המלאכים שנזדמנו לפונדקו של אברהם באלוני ממרא, כפי שהוא נתוּן בלשון הכתובים ובדיוקי־מיליהם, בצמצום מדוקדק ביתר ובניטול לסירוגין, בהטעמה מכאן ובהבלעה מכאן, שאי אפשר שלא להבחין בהם מעשה חושב, מעורר בנו את ההרגשה, כי כאן בפרשה זו הגענו לפרשת הדרכים של חיי אברהם. לקו האמצע של אישיותו, לעמוד הצהרים של קורותיו, לנקודת המפנה, שממנה ואילך מתחיל הסדר השני, מופיעה המהדורה החדשה במלואה. אברהם הנה הוא הולך ובא במרוצו הנחרץ, חסל סדר אברם. האדם הוא עולם קטן או כדור־ארץ קטן. ככדור המתבקע לשנים, וקו המשוה המשוער בין החצאים, כך היא מסכת חיי אנוש. העין הבוחנת עשויה לכוון אותו רגע מכריע, אותו הרף־עין כביכול, שבו רכבת חייו של פלוני עוברת לבין פסים חדשים. עתים הדרך שבין הפסים החדשים היא בגדר מוסף לעומת המחצית הראשונה שהיתה שחרית, ועתים אף השניה היא שחרית – יש זוכה לשתי שחריתות של חיים או שנופלים בחלקו שני מוספים – מכל מקום קיים מעין קו התווך או מאורע תיכוני בחיי כל איש, החותך את הישוּת היחידה לשנים ואף חותך גורל, תוחם ומפריד, בו מתהווה איזה מולד בנפש, עולה ניצן חדש, או, להיפך, מתחוללת שלכת, ומכאן ואילך בא המורד, נגלית החזרה, מעין קיפּוּל המפרשׂים. ואם זו נפש ברוכה, פוריה ויוצרת, היוצרת את עצמה לכל לראש, נעשה גיוּס של תגבורת הכוחות ובמנה אחת אַפּים. והואיל ורגע זה נתון על הגבולין וכוחו להכרעה, הוא כאבן שואבת וּמצבר הישות, כעין עצרת של שגרירי המלכות בארצות־חוץ, שהממשלה הראשית מזעיקה אותם בשעה הרת־גורל להתוועדות ולחוות דעת על הענינים העומדים על הפרק. נמצא, יש התרחשות אחת לכל הפחות בחיי האדם, המשמשת באר לחי רואי, ובה משתקפים כבמחזה ראשי־פרקים של כל הויותיו הנפשיות, סערותיו ומאבקיו, לבטיו ונסיונותיו, הישגיו ופחדיו, עליותיו ומדוחיו, ועד לסבכי־נפתוליו. אין צריך לומר שהצהרים החיוניים הללו אינם מחויבי ההתרחשות בצהרי הגיל דווקא. כל אחד יש לו שעת־צהרים משלו. יש צהרים מוקדמים וצהרים מלוקשים. יש חי את חייו בחטף והוא מגיע לסוף־פסוק של התפתחותו האישיותית בתור העמידה או אף לפני כן, וכל חיותיותו שלאחר כך אינה אלא בגדר ספיח, ויש מגדל ענפים ומצמיח נבטים חדשים כל זמן שהנשמה בקרבו, אולם צא וראה, למרבה הפּלא, שאותה פרשת המלאכים, הנראית לנו כפרשה המתרחשת על פרשת הדרכים, כנקודה על הספר והיא נקודת המוקד, חלה, ומסתמא לא בלי משים, בצהרי־חייו של אברהם. נמצא שהקו החותך את האישיות חופף כמעט את קו הבינים של הגיל. אברהם היה בן תשעים ותשע, כשנתיצבו המלאכים לפניו באלוני ממרא, בן שבעים וחמש בצאתו מחרן לארץ כנען. בן מאה ושבעים וחמש למותו, בן מאה ועשרים וחמש בערך היה כשנצטוה על נסיונו האחרון, המחריד מכל נסיונות חייו להעלות את יצחק לעקדה. בואו חשבון. תקופת נסיונותיו ארכה משנת השבעים וחמש עד שנת המאה־עשרים וחמש לחייו, היינו, נ' שנה. מלמד שהמלאכים באו אליו בשנת על הגבולין שבין שני חצאי חייו הנסיוניים. הרי כאן צהרים פרק א‘. ושוב אנו מסתכלים ורואים: ע“ה שנותיו הראשונות של אברהם עוטים ערפל. הם שרויים בשפריר החביון של ארץ המולדת ובית האב, במחיצת תרח ונמרוד ואלילים. טול מכאן את התקופה הראשונה העלומה. נוריד מן החשבון כ”ה שנה המפסיקות בין יציאתו מחרן ללידתו של יצחק, שאין בה אלא גלות ונדודים, צפיה וכליון־נפש לבן, ליורש, לקיום ההבטחה. חיים של ערירי, כלום אף הם חיים? הלא כה דברה של שרי אל אברהם: הנה נא עצרני ה’ מלדת, בואי נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. ואומר רש“י: לימד על מי שאין לו בנים, שאינו בנוי אלא הרוּס. והוה אומר: כ”ה שנה של חיים הרוסים אינו דין שיתייחדו במנין חייו של אברהם. במנת גורלו של אברהם מנצנץ מפעם לפעם שביב משלהבת היסורים של איוב. אין זה כי אברהם בן דמותו של איוב הנהו, אם כי אינו בן מהותו. וכבר צווח איוב על ליל היוולדו: הלילה ההוא וכו' אל יחד בימי שנה, במספר ירחים אל יבוא. כל אחד יש לו בחייו רגעים, שעות, ימים, אף שנים, שאין הוא מוכן לצרפם למנין חלדו. אלה הם זמנים, שהם בגדר אורחים פּורחים, גרורים שכאלה, מעין זמן של בין הזמנים, פרקי־זמנים חורגים, שמקומם לא יכירם בתוך הזמן החוקי. כ“ה השנים, שקדמו ללידת יצחק, היו שנות לימוד ותרגילים, הכנה ומבחנה, ערב־חיים. הא למדנו, אף מבחינת הגיל היתה זו תקופת האמצע של חיי אברהם. עוד נותרו לו מאותו יום ואילך ע”ה שנים לחיות בארץ כנען נוסף לע"ה שנה שעברו עליו בארץ אבותיו.

אברהם עמד בצהרי חייו, ובפעם הראשונה נראו אליו מלאכים. הלא דבר הוא. מן היום שנאמר לו “לך לך מארצך וממולדתך” עד אותו יום בישיבתו באלוני ממרא לא מצאנו שהיה לו שיח ושיג עם מלאך. מפעם לפעם נגלה אלהים אליו במחזה ונושא אליו את דברו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. שום הבטחה לא נעשתה לו על ידי מלאך. כדי לנגע את פרעה על דבר שרי ירד אלהים בכבודו ובעצמו… ורק בפרשת הגר, שברחה מפני ענוייה של שרי גברתה נגלה לראשונה דבר המלאך ונאמר וימצאה מלאך ה' על עין המים וכו' ויאמר לה מלאך ה‘. ארבע פעמים נזכר המלאך בענין הגר. לא מצאנו עד עכשיו מלאך ה’ נדרש אל אברהם. מלאך לא נדרש אל אברהם, כי אברהם לא דרש אל המלאך, לא ביקש את קרבתו, לא גרס כלל את קיומו, לא שיער את מציאותו. לא נגלה אליו המלאך, כי אין מגלים לאדם אלא מהרהורי־לבו ומצלמי־דמיונו. אברם היה מסור לשמירתו של אלהים, צפון בסוכתו, כי איש חסיד היה, ככתוב בספר התהלות של דוד בן ישי. וכשם שהתהלך לפני האלהים, כך שמע בכל רק הליכות אלהים, קול מצעדי האל החריש באזניו את המית היקום. כל בני דורו התפללו לשמש, לירח, לכוכבים, ראו את הבירה הדולקת, וכשבא הוא האחד, אשר שבעים וחמש שנה התקוטט בדורו לבשר להם את האמונה באל, כבו לו ממילא ברון־רגשיו ובסערת־קנאתו השמש הירח והכוכבים, הבירה הדולקת, ולא ראה עוד אלא את המנהיג, לא שמע עוד אלא את קול ה' בכוח, קול ה' בהדר. הכל ראה בחזיון הגבורה העליונה וקיבל הכל רק מפי הגבורה במישרים, כי היה ישר, ובתום, כי היה תם. לפני שהעלה את יצחק על העקידה לאלהים, העלה את העולם לעקידה על מזבח האל. ולפי שהיה שרוי בצל כנפי השכינה לא ראה עוד כל צל בבריאה ובאדם. באור פני אלהים אין שליטה לצל. אך באין צל אין גם נאצל. כשהוא מתבטל במציאות האל, נשרף הכל בשלהבתו הגדולה, אין עוד קיום נפרד לשום יצור, אין מלאך, אין שׂטן, אין יצר הטוב, אין יצר הרע, אין פּלגות בנפש, שכינת התום מרחפת על הכל. ולפי שאברם ראה הכל באצטגנינות התום לא ראה כל תעתועים ומדוחים לא במעשי אנוש ותחבולותיו ולא בפיתוּיי הלב, אף לא שמע בקרבו ומחוצה לו את לחישות היצר. אברם היה קדוש. קדוש מברייתו. היה טהור מאיליו ולא מטוהר, זך ולא מזוקק ומצורף. היה נתון ברום המעלה ולא בהילוך של מדריגות. אך כלום אין העולם סולם המעלות, כור הבוחן, בית המשרפות? גוּרוּ לכם מפני הקדוש והטהור מבטן, שאינו בצער היצרים ולא בגלגול מחלות הנפש. לא די שאינו ביסורים אינו גם בתענוגות. מי שלא היה בגיהינום, מוצא לדרך אל גן העדן מאין לו? עד שנכנסים לגן עדן, אמרו חכמי האמת, צריך לטבול בנהר די־נור. אמנם, חס לנו למצוא בקדוש תהלה שאינו בגן עדן. כי הקדוש נדיב הוא, ובנדיבותו כי רבה נכון הוא לוותר גם על חלקו בגן עדן, מה גם שבעוצם תמימותו, מלבד הגן עדן שבנפשו, כל העולם נחזה לו כגן עדן, בדומה לככר הירדן, שהיתה כולה משקה בעיני לוט. אך גן העדן שבלב הקדוש רק לו לבדו הוא, וחן עולם כגן עדן רק עליו לבדו. הקדוש יורש ארץ וכל מנעמיה רק בתחומי עצמו, אתו תלין צדקתו ולאחרים אין כמעט חלק בה. הצדיק באמונתו יחיה, אבל אין הוא מחייה נפשות. אמנם, הקדוש ממשיך קדושה ומשפיע באורו על הבריות, הצדיק פועל צדקות. כדרך שצלוחית של פליטון מפיצה ריח ניחוח מסביבה. אבל יכול שיהא הקדוש גם כסא לרע. מאחר שאין הוא רואה אוון גם פועלי אוון מתחממים לאורו ומתפרנסים בזכותו. וניצוץ הקדושה הרי משמש לעתים שורש פורה רע. התמימים, הקדושים, הטהורים, בחייהם ובמותם לא נפרדו מן הקדושה. כטללי אורה הם מפריחים ומאירים אף את הקוצים והברקנים. לא זו בלבד שאינם מתנגדים לרע ואינם קמים עליו, אינם חושדים כלל במציאותו וכל זד ורשע עשוי לגנוב את לבם. ממילא הם משמשים כלי־שרת בידי עושי הרשעה. יש שהם מסיחים לפי תוּמם את דעתם מצדקת הצדיק ונעשים סניגורים לעבריינים. מי עיוור כעבד ה‘? הרואה בכל אלהות וממשיך צורה עליונה על כל דמות של מטה, כלום אינו עלול לפגום בצורה ולטעות בספירה? לא נפליג למרחוק. הדברים מתפרשים לפניו בעליל מתוך הקורות לאברם. אברם משוטט בקרבת סדום, לוט בן אחיו מעורב עם אנשי סדום. הכתוב מעיד: “זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד”. וכבר נשלחו המלאכים להפוך את סדום ועמורה. מסתבר, לא נמצא בסדום צדיק, ולא נמצא מליץ יושר, אף אחד. אך אברם התם והישר אינו יודע כלל כמה עמקו פשעי סדום. “ויפנו משם האנשים וילכו סדומה”. אך "אברהם עודנו עומד לפני ה’ “. אברהם עודנו רואה אלהות בכל וטענה בפיו: “האף תספּה צדיק עם רשע”. מדמה הוא שיש צדיקים בסדום. ושוב הוא עומד וטוען לפני אלהים: אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, אולי ארבעים וחמשה, אולי ארבעים, אולי שלושים, עשרים, עד שיורד למנין עשרה. איזה עיוורון קדוש, איזה תום עובר כל גבול! כלום לא ראה, ואף לא שמע, שהשׂטן מרקד בסדום? אכן, לא ראה שׂטן. משום כך מסתמא לא שיער את קיומו של המלאך. ובוודאי שלא הבין את האדם. אדם הוא קנה־צופים, שהמלאך נשקף בו לנוגה־נגדו של השטן והשטן לנוגה־נגדו של המלאך. אדם הוא חולית ביניים, גשר, בין המלאך לשׂטן. אדם הוא טופס של ספר החתום, המעוטר משני עבריו שני פירושים, אחד כתוב בידי שד ואחד בידי מלאך. אברם התם והישר מבורך היה בכל, אך לגודל הפליאה, לא היה מחונן בבינת־אדם. מכל קרוביו ומיודעיו הוציא מחרן את לוט בן אחיו, שהעמיד מסתמא פנים כתמים־דעים עמו בעניני־אלהות. אך לוט אחרי בצעו הולך. הוא האהיל עד סדום. יש אומרים, שאף הוא שימש שופט בסדום. סופו הוכיח על תחילתו. רק עלה מתוך הפכת סדום ועמורה ושתי בנותיו עמו, וכבר נתפתה לעצת בנותיו ושתה לשכרה לילה אחרי לילה. העולם נהפך – והוא בלגימה. על לוט קטן־נפש זה שפך אברהם את כל חסדיו ולא היה זז מלחבבו ומלהטיב עמו אף לאחר שהקדיח את כל תבשיליו. המיטיב לרעים חזקה עליו, שפעמים יקפח את הטובים דווקא. וכך ממש עלה לאברם במעשה הגר. שפחה עניה ולא רוחמה זו, אף אברם הצדיק לא גלגל עליה את רחמיו. אדרבה הוא בפירוש אמר אל שרי: הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך. והכתוב מוסיף ואומר: “ותענה שרה ותברח מפניה”. ובוודאי היתה הגר עדי אובד במדבר האכזרי, אילולא נמצא לה מלאך, אשר לא נמצא כלל כתוב בספר הברואים של אברם. כמים הפנים לפנים, כן יצורי עולם זה לזה. אברם לא גרס את המלאך, לכן לא ראה מלאך. אותם שלושת היצורים שבאו אל אברהם, פקדו גם את לוט. ואצלו נאמר בבראשית י”ט, א': “ויבואו שני המלאכים סדמה בערב ולוט יושב בשער סדום וירא לוט ויקם לקראתם וישתחוּ אפּים ארצה”. לוט ישב בשער סדום, לא נכנס לתוכה פנימה ולא יצא ממנה החוצה. הוא היה איש הפוסח על שתי הסעפים, מתהלך עם אברם ומקורב אל אנשי סדום, אין רוחו נכונה ואין דעתו בטוחה. שמא דוּ־פרצופי ושמא דוּ־נפשי היה, תועה לבב ומבולבל המוח, רודף בצע, מנודנד בשרעפיו, שכור החושים, אבל בעל־החושים, בשר ודם, לא ישר, ואף מאד עקלקל. יצר סוכן בו, אך כיוון שבאו מלאכים במחיצתו הכיר בהם מיד וקם לקראתם והשתחווה אפּים ארצה. חוּש אנושי דק, הנופל לפעמים בחלקם של גסי־נפש דווקא, לחש לו מיניה וביה: הללו הם יצורי־מעלה. היטב הכיר לוט בלוט, ומה גם באנשי־שלומו של לוט, באנשי סדום מקורביו, כדי להבחין תיכף ומיד באור פני צדיקים, השופע מן הפרצופים הללו. כיוון שלוט לא האמין באדם, שהוא מסוגל להיות צדיק, קלע מיד אל הנקודה הנכונה: הללו דרי־מעלה הם; כאלה אינם מתהלכים עלי אדמות. לא היה זה ממנהגו של לוט לחלוק כבוד לבשר ודם, אבל מלאך זהו ענין אחר. טוב ללוט לדעת שיש מלאך. אוהב הוא את המלאך על שום כך דווקא שאינו אדם.

ואילו אברם התם והישר נאמר בו: ”וירא אליו ה' באלוני ממרא וכו' וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו. וירא וירץ לקראתם וכו' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אַל נא תעבור מעל עבדך וכו' וכך עד סוף הסיפור. ויאמרו משמש בערבוביה עם ויאמר. אברהם היה מבולבל לחלוטין. הנה אלהים והנה אנשים, הנה רבים והנה אחד. אילו הוא אברם לא היתה דעתו מתערבבת עליו כלל. באור פני אלהים, שהקיף תמיד את אברם, לא נחזתה לו עוד כל דמות בבשר ובדם. עמוד האור הגדול נעשה ממילא לעמוד־ענן גדול, ולא עוד אלא לעמוד האש, שבו כל הברואים, כל הצורות, כל הדמויות נופלים לתוכו כצפּרים ומתכלות לאלתר. לאל לבדו המציאות, ואין מציאות בלתו. אך אברם לא היה עוד אברם בלבד, הוא כבר הרה ללדת את אברהם אב להמון גויים. הקדוש, הצדיק, התם והישר אינו עשוי להגיע למעלת אב, אשר ממנו תולדות בישוב העולם, המקפּל בתוכו צלמי־אדם רבים, מעורב עם שונים. אב הוא גן מטעים. אב הוא מגן לטועים. אב הוא באר. אב הוא ראי. אב הוא חיבור של דמויות ואוצר של נשמות, הנושא בחוּבו נפשות רבות וחסרונן, ולפי שהוא נושא אותן מעלים עליו כאילו הוא עשאן. וכי לא היה אברהם מצווה לעשות נפשות? הכי לא נשא בקרבו את מקור הברכה להעניק על עצמו גלגל חמה, גלגל ירח, גלגל כל כוכב וכוכב באדם, גלגל עולם הזה על כל מחמדיו וממרוריו? וכי לא היה הוא האב, אשר כל מעשיו, מאבקיו ונסיונותיו הם סימן לבנים? מסתבר, כי אותה שעה עצמה, שאברהם ישב באלוני ממרא נגוּע־מכאובים היתה לו שעה של חשבון והתבוננות. יפה החולי לחשבון הנפש. זו היתה שעת הצהרים הגדולה של אברהם, שעת הכלולות, בעיבור עצמו למעלת אברהם. זו היתה עת דודים לו. רגע אחד והוא גדול, רגע המאסף את כל מחנות הימים והשנים של העבר ורגע החלוּץ לשנים העתידות לבוא; רגע מצבר, רגע דחוּס כל שעות החיים בעבר ובעתיד; רגע מבשר לגיאות בנפש, רגע כל־בו, שכל המקרים והמעשים של אברם עולים בחזון אברהם. וזה היה בחום היום ובחום הנפש. כל מחזות החיים של אברם עלו לפניו כמו עדרי צאן, כל חלומותיו באלוהות. פתאום לפתע נתחוור לו פּשר רמזים רבים, אשר באו אליו במראות ובקולות, נהרו מבעד לחזיון־רוחו בשרעפים עלי משכבו בחזיונות לילה, אליו דבר יגונב, אף כי ללא פחד ורעדה, רוח על פניו יחלוף, אך לא יסמר שערת בשרו, יעמוד ולא יכיר מראהו, תמונה לנגד עיניו, דממה וקול ישמע, ככל שנאמר בספר איוב מפּי אליפז התימני. אך מה זה יחוּש אברהם לפתע, מה החלחלה הזאת אשר פקדתו, מה הרעד הזה, והוא לא הסכּין בזאת? לפני אלהים הוא מתהלך תמיד, את האדם יראה בצלם אלהים, אך היצורים האלה, אשר התיצבו לפניו, מי הם ומה דמותם? לא בני־אדם ולא אל. לא גוף, אך דמות הגוף להם. כשם שאינם בגוף ממש, כך אינם במנין. הנה הם שלושה והנה אחד. לב אברהם ניחש את הפּליאה, אך בשכלו לא הבין. אברהם היה רך הנולד. הלב מהיר במלאכתו מן השכל. שכל צומח והלב פּורח. עוד השכל קטן והלב כבר הבגיר. בשכל אברם לא תפס אפילו מה שתפס לוט, בשר ודם גס ופשוט. אך לב אברהם כבר ניבא לו. כמתוך חלום, מתוך עב הענן, הפציעו הדברים ונתפּרשו לפניו. אך הוא היה נבוך. זכר את דבר אלהים בדברו אליו לראשונה “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך”. ובדמדום אלהי נתחוור לו לפתע פשר הברכה ומהו מקור הברכה. הוא השפע ההומה בלבו תמיד, וכי אין זה, כי מתחת לפרוכת האל שוכן עולם, והעולם נתוּן בלבו? טובה המחלה לחשבון הנפש. אבל שעת קבלת אורחים, ומה גם מופלאי־דמות כל כך, אינה נאה לעשיית חשבון. הלב כתנור ערוך, בוער באש, אך האורחים, אשר האבק דבק ברגליהם, זקוקים למעט מים. לא זה המקום ולא זו השעה לעשיית חשבון. שלושה אנשים בפתח האחד. השעה דוחקת. ואל הבקר רץ אברהם. הוא ערך משתה לאושפּיזין, שבאו לשעת הכלולות של אברהם.

ואל הבקר רץ אברהם. יש מהלכים עקב בצד אגודל, פועלים בנחת, מכבירים מלים ובכל זאת מונים אותן כפנינים, מתקדמים לאט. ולא כן אברהם: חרוץ וזריז בכל. בהיותו אברם רוחו רדופה; כשנעשה אברהם לא כל שכן. כשתגיע לו שעת המאויים בנסיונותיו, עקידת יצחק, והוא אז לפי המשוער בן קל"ז, יהיה כבן שבעים וחמש לזריזות. כמה שנאמר: “וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו”. ושנו חכמים: “אהבה מקלקלת את השורה. כמה עבדים ושפחות היו לו לאותו צדיק והוא בעצמו חבש את חמורו, ללמדך זריזוּתו”. וכך הוא עכשיו בהגיע לו תור אברהם צמח בבת־ראש למעלת ראש ואב, עלה וגדל במלוא שיעור קומתו של צלם־דמותו החדש. הוא רץ ועיניו המשוטטות אינן נתלות לכאורה באורחיו – אין זו ממידתו של איש המעלה ליתן עינו, ומה גם בהבטה בדקנית, בזולתו – אך חיש מהר גמלה בו בינת־אדם להכיר לפי חכמת הפרצוף כמה שונים הברואים הללו, שיש להם דמות הגוף והם אוכלים ושותים כבני אדם, מיצורי־בשר־ודם סתם³. אותו רגע הרחיפתו בוודאי המחשבה, שהנברא האנושי אינו היצור המושכל היחיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא. קרוב לשער שאברהם, הנפעם לעתים מקשב ורב־קשב לקולות ולבנות־קול, הבוקעים ויוצאים מלב היקום או ממצולות רוחו, נתרגש גם הפעם, אם לא נחרד, מן הקול אשר דפק בלבו: מה זה? ומה לך? והד ענה לו מעמקי הבריאה או ממעמקי נפשו: מלאך. אכן, פעמים חוזר הכתוב על אברהם “וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם”. יש נועצים את מבטיהם בקלסתר הפנים ואינם רואים הרבה או אינם רואים כלום. אולי על שום שהם מצמידים את המבט אל פני הזר, באים עליו בטרחות ובטביעות־עין, נוקבים ויורדים, מבקשים להגיע לחדרי בטן. שולחים לתוך נשמתו שפודין של ריגול, משלשלים לתוכו מבטים כמו דליים, אינם מעלים כמעט כלום, כי נפש הזר, המרגישה במלאכת הבילוּש, סוגרת את פּקעיה, כולאת אף את ריח־ניחוחה, ושוב אין היא משתקפת כלל בפרצוף. וכנגדם יש רואים ואינם מביטים. לכאורה מבטיהם אינם מופנים כלל כלפי האיש הבא בצל קורתם, או שמבטם גולש רק כהרף־עין על פני החלקה של הדיוקן, אך הם רואים ללב, ויש שקוראים את כל מערכי הלב כבספר הפתוח. באין עינם גסה באיש־חברתם, שער כל לב נפתח לפניהם בחן־חן ובמאור־פנים, שהרי כל לב זו תשוּקתו להתגלות. אברהם רואה היה, לא היה צופה ומביט באורחיו, אך ראה והבין מיניה וביה: הללו מלאכים הם. שליחות, שהוטלה עליהם, הם ממלאים. הניחוש הנבואי, כיוון שהוא מנצנץ הריהו מהבהב והולך, נדלק ובוער ונעשה מעין צפנת פּענח. כברק פּלח את מוחו של אברהם הרעיון: שלושה שליחים הם, ובוודאי עניניהם שלושה. הלב בהתגלותו משתפך כולו בפנים, בדמות, בכל תנועה והעויה. אברהם רץ אל הבקר, אף מוחו רץ ורעיונו פועל חיש־חיש. האורחים רחצו את הרגלים, הנער עשה את בן הבקר, שרה לשה קמח ועשתה עוגות, האורחים ישבו תחת העץ ואכלו או נראו כאוכלים. השעה ארכה למדי והספיקה לו לאברם לטוות בכוח־שכלו הרץ אורח ודמיונו החובק זרועות האל, את מסכת המעלל המשולש של שלושת המלאכים כפי שהיא לאמתה. שלושה הם השליחים, אך מה נבדלו במעשי שליחותם. אחד, ושמו רפאל – אנשים ואף מלאכים אוהבים להסיח עצמם בשעת הסעודה ותחילת שיחה הגדת השם כנהוג – בא לרפּא את אברהם; מיכאל בא לבשר את שרה; גבריאל בא להפוך את סדום. שלושה שנארחו לחברה יחד, שליחי האל, זה מבשר, זה מרפּא, זה נצטווה לכלות ולהשחית, ושלשתם בני־לויה זה לזה. מה רבו מעשיך, ה', ומה גדלו הניגודים בעולמך, חסד ודין יצעדו יחד, הברכה והקללה משולבות זוּ בזו. לאברם לא נראה עולם האל במחזה זה. שוב באו לפניו בשעה גואה זו, העולה על כל גדותיה, שעת הפיקודים הגדולה, כל הויות־עולמו כבמחזה, כל הגיון וכל חזיון בו, כל מקריו ומעשיו, מאורעותיו ומסותיו מיום צאתו מאור כשדים ועד היום, כאשר בא אליו צו האל ללכת לארץ הבחירה, והנה בשערי סדום עומדות רגליו. אין זאת אלא כי לארץ הבחירה נכנסים בשער סדום, אשר בו יושב לוט אחיו. שוב הבין אברם את האות שניתן לו בצאת עמו לוט ההפכפך כבן־לויה מאור כשדים לחרן, לארץ מצרים ולכנען. מפּי לוט המעורב עם הבריות בסדום למד הרבה בהליכות העולם. יתכן שאף רעיון זה פקדו ביעף, שהוא, אשר אדיר חפצו תמיד לעשות נפשות, הנהו נפש אשר נעשתה על ידי זולתו, ובדמותו להיות מורה דרך ללוט בן־אחיו למד בינה לעתים מדרכו של לוט. הוא, נותן השפע, הנהו מושפּע לאמתו. יכול שרעפי־לב עד בלי די צמחו אותה שעה בקרבו, בהם צרורים בפקעת־דמדומים מבראשית ועד אחרית כל חקרי הנפש האנושית, חידות מני קדם ופלאות קץ הימין. הלא יש שעה דחוסה אחת גם לבן־תמותה פשוט, בה הורה והוגה הלב כל המעשים עד תכלית. אך לא שעת חקר וחזיון היתה אז לאברהם. היתה שעה הרת שלושת עולמות, שעת שרה, שעת אברהם ושעת סדום, שעת בנין עולם וחורבן עולם. שעת הרפּוי לאות האלהי, שנתקעקע בבשר אברהם בדם, שעת מהפּכת סדום ועמורה באש. שעת הבשורה לשרה על בן יורש ארץ הבחירה, היתה גם שעת לידתו של אברהם, משנה לאברם. יכול שאברהם שמע אותה שעה בת־קול ממעמקי הבריאה של האל קוראה באזניו בדבר הכתוב בספר תהלות בן ישי: אברהם, אני היום ילדתיך.

אברהם זה היום נולד, אך עוד יומו גדול ונסיונות רבים צפויים לו. גזירה היא על אברהם לעבור גם כן, בדומה לאברם, בכור הנסיונות, ומערכת נסיונותיו השניה מקבּילה כמעט לראשונה. אמנם לא לגמרי. נשתנה צביון הנסיונות במידה שנשתנה צביונו של אברם לאחר שנתגלגל לאברהם. אך אַברהם הריהו בכל זאת צלם־דמותו של אברם, זה האיש, אלא שלא זה שיחו. אברם היה נתוּן תחת כנף האל, אברהם שומע זמירות חדשות מכנף הארץ. אברם חבק בזרועות־דמיונו את האל, אברהם חובק בזרועותיו עולם. אברם רץ כמו איל בכליון־נפש אל רצון האב במרומים להשתחוות אל מול הדרו. אברהם ראה לראשונה פני אדם־לא־אדם, הקורנים בזיו השכינה. אברם החולם בחזיון האל הגותו היתה שיחו ודיבורו פּעלו, לבו עם פיו תמיד. אך אברהם, לפי כל האותות, מכלכל את דבריו במחשבה תחילה, בטוב־טעם של נימוס ודרך ארץ. אף בהגיוני רוחו נוכח האל הוא נותן לעצמו דין וחשבון תחילה, לבל יחטא בלבו. צא וראה, לפני כן בבראשית י“ז, י”ז, כשאלהים הבטיח לו בן, נאמר: “ויפּול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד”. אך כעת, כשנתבשר על ידי שלוחי האל, מלאכים בדמות אנשים, לא עוד צחק, ורק שרה צחקה בלבה לאמר: “אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן”. אף בשיחתו עם אבימלך בגרר – פּורענוּת שניתכה על ראשו של אברהם בדומה לזו ממש' שפּגעה באברם בבית פרעה במצרים – שוב אין חותם התום טבוע בכל דיבור שלו. אברם נהג בחן ובתחנונים ובדומיה, ואברהם דובר אל אבימלך רכות וקשות לסירוגין, כפי אשר תורהו התבונה. יתר מאד בהיר נראה כעת נוהגו של אברהם בדברים שבין שרה הגברת לבין הגר שפחתה, כי שונה הוא מן הקצה אל הקצה ממידתו של אברם. הלא כה מסופר מבראשית כ“א, י', י”א: “וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אדות בנו”. שוב אין עוד אברהם אותו צדיק טהור, אשר טחוּ עיניו מראות ברע ומבלי דעת הוא מוסר את המשרתת העניה לא רוחמה בידי הגבירה להתענות תחתיה. ואין צריך לומר, כי במשאו ובמתנו עם עפרון החתי מופיע אברהם בעינינו כאחד חכם ונשוּא־פנים, הבקיא בהויות העולם. היודע לכלכל את דבריו במשפּט, לקיים מה שכתוב בספר התהלים בסיפא של הכתוב עם חסיד תתחסד. אברהם נושא ונותן על אחוזת קרקע לקבר כאחד מן הישוּב הבוחן מחשבות ויודע מזימות.

אברהם בדומה לאברם נולד במזל מריבה וּמסה. יותר ממה שההוא יושב הוא מהלך, ויותר ממה שעומד הוא נוסע. כמה שנאמר: “ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה”. וגם אצל אברהם נאמר: “ויסע אברהם ארצה הנגב”. רבים הם מהלכיו ומסעותיו של אברהם, ועל כל מהלך ומסע מזמנים לו נסיון. אך מה הם כל נסיונותיו ומאבקיו במלכים ובמלאכים, בלוט בן אחיו ובשפחתו הגר, באלילי אבותיו ובמנהגות סדום, בפרעה ובאבימלך, בריב הרועים ובשכרות של לוט, לעומת המאויים בנסיונות, אשר נגזר אי פעם על בן אדם, והוא, להוביל לעקידה את בנו יחידו, בן הזקוּנים, אוצר תקוותיו, צרור חי של כל משאלותיו, הניר לבית אברהם, נושא היעוּדים וההבטחה עד אחרית כל הדורות? יכול שתקות אנוש תהיה לאכזב, כי ברכתו תישחת לשוא, כי משאלתו תהיה ענן חול וכחלום יעוּף, כי כל כיסוּפיו המטופחים יהיו כמים הניגרים במורד. אך כי יקום אדם, אשר שמע מפּי האל את ההבטחה, שזרעו יהיה כעפר הארץ וככוכבי השמים, ויוביל במו ידיו בגזירת האל מברכו את בן־טיפּוחיו לעקידה, והברכה תיהפך לו לקללה וההבטחה גופה תהיה לו למעין לא אכזב של יסורי־תופת, וכי אין זו סאה גדושה של צרה ויגון אשר כמוה לא נשמעה מיום ברוא אלהים ארץ ושמים? אך הצו ניתן. באברם כבאברהם. אף תלונה לא עברה על דל שפתיו. האיש אברהם מרומם ונעלה לאין ערוך מאיוב. לא זו בלבד, שלא נתן תפלה לאל, לא קונן, לא רגן, לא רטן, לא קלל, אף ברוך דין אמת לא אמר. לא רק את בנו יחידו הוביל ככבשה. הוא גופו היה ככבשה נאלמת. קיים את הצו באלם ובהכנעה, במו ידיו עשה את כל התכונה, חבש את החמור, ביקע עצי העולה, הטעין אותם על שכם הבן, לקח בידו את האש ואת המאכלת. הוא כעת נטל בידו את המאכלת, החזיק בה, היטב תפסה בידו, נסתכל בה והבין את ענינה. היא מאז ומקדם תקועה בלב העולם לשחוט את הברואים ולעשות למאכולת אש צפּרים ושורים, כל שה וכל טלה, כל בן בקר וכל בחור וטוב, כל חי למינהו יעבור תחת המאכלת. וזו ניתנה כעת לידו לשחוט בה את בנו, את יחידו, את יצחק אשר אָהב. כדרך שהוא רץ אל בן הבקר לפנים, בהתבשרו על לידת יצחק והמאכלת בידו – הכי לא הוגשה לו הבשורה ללידת הבן על קצה חוּדה של המאכלת בו ברגע ממש, כשננעצה זו לתוך צוארו של בן הבקר? – כך הוא רץ כעת לפעלו בשחיטת הבן, מקור הברכה וטעם ההבטחה. זה היה רגע הפּגע הגדול בחזיון אנוש, כשעיני־רוחו נפקחות לרווחה והוא רואה עולם האל מרקד על קצה חוּדו של סכין, וכוס־הישועות שביד אלהים, היא הבריאה, נתהווה בה נקב בחללו של עולם ומיצי כל החמודות ניגרים ויוצאים, ועוד אחת מעט והכל תם ונשלם. נשפּך כל החמרמרת, נחל אפרסמון דלל, כל תלפּיות האל נוּפּצוּ לרסיסים, אך שביבי־זכירות בודדים נוצצים מתוך המפּולת. נזכר אברהם לשון האל אז בצוותו עליו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

והנה גם הפעם סח האל: “קח נא את בנך וכו' ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”. ושוב נידמדם לו לאברהם, שהוא אברם יוצא מאור כשדים דרך כבשן האש, היא ארץ האבות, והוא אברהם ההולך לארץ המוריה דרך אור הבנים.

אנו מסיימים את המסכת שבין אברם לאברהם בפרשת העקידה, ואיננו נכנסים לתוכה. פרשת העקידה, היא לעצמה, בסדר כתיבתה, בסמיכות פסוקיה ובשילוב מליה, בסידורי נסחיה וברמזי־טעמיה, באמור ובלא־אמור בה, בהוד מורא השתיקה הנמלצה, החופף על כל האדים העולים מארצות החיים ועל החיים העולים כאד על מזבח אלהים, ברעד המרחף בין השטן, בטללי־אורות ובזיקוקין טמירים, המרטטים בחביון אותיותיה, היא תעודת־מחשבת אין משלה לעוז ולתעצומות בהדר ובאדיר במליצת עמים רבים. נרחבה היא מלהיכלל בתוך המסה האחת על המסות והמבחנים, אשר ניחתו על אברהם, אב להמון גוים. אך היד הכותבת לא תוכל להימנע מלהעלות על הגליון רמז חד. אלהים ניסה את אברהם בצו ללכת אל ארץ המוריה למעשה הקרבן, אך המלאך הוא שקרא לו בקול מבשר אל תשלח ידך אל הנער. זה המלאך, שאברם בלכתו בחצרות האל לא ראהו או לא זכרו, לא האמין אולי במציאותו, לא נתן לו יד ושם במעשי הבריאה. לעולם בא הפּודה והמציל ממקום שלא פיללנו לו כלל. הנעלם הוא מושיענו. כל הנגלות אינם אלא מסות ומבחנים.

פּליאה היא זו, אם כי לא במאד: על שום מה דווקא נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, כפי שבדקו ומצאו חכמי ישראל? יתכן כנגד עשרה דורות שעברו מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם. עשרה זהו מנין ראוי להתכבד. בעבור עשרה צדיקים ביקש אברהם להציל את סדום. עשרה צדיקים אפשר שיהיו גם בסדום, אבל איש תם וישר כנח וכאברם יוולד רק אחד לעשרה דורות. לא אלמן שום דור מקדושים וצדיקים, אבל בני עליה, שהם אבות לעולם, מעטים מאד. ושנוּ חכמי האגדה: עשרה דורות מנח ועד אברהם ומכולם לא דבר הקדוש ברוך הוא עם אחד מהם, אלא עם אברהם. ור' ברכיה בשם ר' נחמיה מוסיף: “משל למלך שהיה עובר ממקום למקום ונפלה מרגלית מעל ראשו, עמד המלך והעמיד פמליה שלו וכו‘. מה עשה? צבר את העפר ועשה צבורים והביא מכברות וכו’. כך היה הקדוש ברוך הוא כובר עשרה דורות עד שמצא את המרגלית אברהם”. ויתכן כי כנגד עשרת הדורות באו עשרת הנסיונות. הגאון באדם הוא שורש נפשות רבות וכלל נשמות בקרבו ספוּן, דור דור ומורשיו בו, אף שרשיו. כל שורש מעלה ניצן. כל ניצן עושה פּקע. כל פקע הוא פּצע, עשרה נסיונות לאברהם, כי עשרה דורות ראו עיני רוחו. עשרה דורות נאבקו בקרבו, כל זרע ברך אשר יצאו מחלציו נחקקו בקוי־פניו ונשקפו במצעדי־יסוריו. לא זו אף זו. לאיוב, למשל, לא היה אלא נסיון אחד, כי איוב התגרה בשטן. לכן אמר אלהים לשטן: “הנה כל אשר לו בידך, רק אליו אַל תשלח ידך”. אך אברהם ערך קרבות עם המלאך, או לא נלחם בו כלל, אלא התהלך לפני אלהים, כאילו הוא לבדו ראה את פּני האל וחי, ולו לבדו נגלתה דעת עליון, ועליו בלבדו השרה האל את שכינתו לידע איה מקום כבודו של זה, שאף על פי שכבודו מלא עולם מלאכיו ומשרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו. לכן נענש פי עשרה ונתחייב להתנסות בנסיונות מרים וקשים משל איוב, אף נצטווה לשלוח את ידו ביקר לו מגוּפו, בבנו־מחמדו, ביחידו. הכי לא חלום חלם אברם, חזיון ראה, מה האל יחידו של עולם, אף הוא יחידו של עולם? אם אברהם הוא יחידו, בנו־יחידו למה לו? אך המלאך הטוב מנעו מלשלוח ידו אל הנער. אברהם צמח, גדל, עלה ונתעלה בסולם המעלות של הנסיונות, היטב ניטהר ונזדכך, עד שזכה לשמוע לא מפי האל, כי אם מפי המלאך מושיעו: “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים”. אלהים חלק את ברכתו. פעם אמר עפר הארץ ופעם כוכבי השמים. מה שהפריד האל חיבר המלאך, עמד ובלל יחד את החול והכוכבים. ללמדך שהאדם הוא בליל כוכבי־רום ועפר הארץ, אור וחושך, טוב ורע, שׂטן וּמלאך, מקריב וקרבן יחדיו בו נשקו. כמה שכתוב בפרשת העקידה: “ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת. וילכו שניהם יחדיו”. ושנוּ חכמי המדרש: “אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ובשמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. ולאחר כך אומר רש“י: “ואף על פי שהבין יצחק, שהוא הולך לישחט וילכו שניהם יחדיו בלב שוה. יחדיו. הם הלכו יחדיו. אברהם כל מעיניו באל, וכששאל יצחק – כדי לנחם את האב – ואיה השׂה לעולה, השיב אברהם – כדי לנחם את הבן: אלהים יראה לו השׂה לעולה בני. אברהם טרם ראה, טרם חש את המלאך הגואל, אלהים היה הגיגו תמיד. בתוך החזיון האלוהי צעד ובידו האש המאכלת. וילכו שניהם יחדיו. תודה והלל למלאך הטוב, שהציל את אברהם מן המעשה הרע. אמר לו המלאך: “כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”. לא עוד מתהלך אתה לפני אלהים כיחידו של עולם, לאחר שהגעת למעלת אדם מפחד. וזו היא מעלת האדם. רק כעת נתקיימו באברהם במלואו הכתוב בישעיהו ל”ג, ו‘: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה’ היא אוצרו”. כעת היה אברהם גבור, קדוש, טהור, צדיק, תם וישר לא רק לפני אלהים, כי אם גם לפני העולם.

ראשית חכמה, שצמחה באברהם, היא שעתידה היתה להיות חכמתו ובינתו לעיני קהל העמים. ועל ידיה נעשה אב להמון גוים. היא אמונתו, היא חסנו, היא ישועתו, היא אוצרו לעד, עליה דבר אליו גם קול האל באמרו לו: לך לך מארצך וממולדתך וכו' ואברכך ואגדלה שמך.