רקע
אליעזר שטיינמן
עמוד המדע

 

א.    🔗

מיצוי הקטגוריה על המדע עד כדי רצון לערער את מעמדו כעמוד העולם, יש בו מסתמא שני טעמים לפגם, טעם המגוחך וטעם כפיון־הטובה. המגוחך – כי אין לדון עם התקיף ממנו, ומה גם שכוחו בעליה בלתי פוסקת וכיבושיו מתרבים והולכים. כפיון־הטובה – שהרי זכויותו של המדע בהמשכת הטובה על חיי הפרט והכלל, בהפראת שממות, בריפוי תחלואים, בהגדלת הייצור ובהמצאת מקורות חדשים לצמח ולחי, גדולות לאין־שיעור. אין צריך לומר שתמונת העולם הטרום־מדעית או הטרום־אטומית, המצטיירת על ידי רבים מן המיואשים לתיאבון, בחינת גן־עדן האבוד, רחוקה מן האמת. אין אנו בעלי אבידה של גן־עדן, כי העולם לא היה מעולם גן־עדן, ומששת ימי בראשית לא נגלה מחסור בחומר־נפץ או ברוח־נפץ, כדי להפוך את חיי הדורות לגיהנום, היוקד כל ימות החול, ואינו מניח לבני־אדם אלא קצת שבת, ופרקי ביניים של נופש ושלום יחסי.

אך אין אנו באים לדון בדינו של המדע על מנת לתלות בו את כל הקולרים ולעשותו ערב־קבלן לכל הצרות והפורעניות המציאותיות והמשמשות ובאות, אלא על מנת להבהיר את זיקתו המהותית לערכי היסוד של החיים האנושיים, ולערכי המוסר במיוחד, וגם על מנת לבדוק מה ממש יש באמונה תפלה זו, שדבקה בלב רבים, בכוחו הפודה ומציל של המדע, בתרופת־קסמים הצפונה בו לרומם קרן האדם ולהגביר את יסוד הנחת בחייו. ובוודאי גם בשביל להגביר את האזעקה, הנעשית כעת, אך לא במדה מספיקה בהתאם לסכנה העצומה, כנגד ה“סיטרא אחרא” שבמדע, שהיא הגדולה שבקליפות, מאחר שהמדע הוא הגדול שבכוחות.

יש דרגות שונות במדע, גבוהות, בינוניות, נמוכות, ואף שפלות ומזוהמות, כבאמנות ממש. מוצא אתה מדע של חקירות טפלות והמצאות בטלות, של חריפות לשמה וחדירה לפני־ולפנים של הנפש לא לשם רפואה אלא לשם החלאתה; מדע לפתרון תשבצים ולתעשית צעצועים; מדע המשמש את הבלשות וסחיטת האמת; מדע המכוון לרצח הן בחינת תכלית והן בחינת ניסוי ואמצעי. וכשם שיש אמנות־זוטא, כך מצוי מדע־גוץ, שכל עיקרו חיטוט וניקור וחפירה בעתיקות, שאילו ניתנה לו השליטה היה הופך כל שדה אשר ברכו אלהים לבקעת עצמות, כדי לחבר לאחר־כך עצם אל עצם ולחולל להטוטי־בריאה. ויש מדע מת הסותם את מקורות הידיעה החיה, והוא ממילא פועל בהיפך ליעודו. אך אנו אין בידינו אלא השם הכולל, המשווה, כביכול, את כל הדרגות ומביאן לידי מכנה משותף. השם גורם הרבה. הוא הורס למראה עינים, ואף בשיקול הדעת הרפרפני, את ההבחנה וההבדלה בין הטוב והרע. מטיל את כל הסוגים לקופסה אחת ומביא טשטוש גדול במוחות.

אף אין טעם לבוא על המדע בקנה־מידה של המועיל ולומר, שכל שאינו בגדר זה, ומה גם המזיק לעולם, אין החקירה המדעית, לא כל שכן הגשמתה בהמצאה מעשית, מותרת בו. אין אנו נביאים וגם לא חכמים גדולים לראות את הנולד היכן מסתיים בכל ידיעה וחקירה תחום המועיל ומתחילה רשות המזיק. יש דבר שהיזקו לאלתר ותועלתו לעתיד לבוא, וכן להיפך. התחומים על הרוב מעורבים. פרומיתיאוס, שהמציא את האש, הביא לעולם סם מועיל להפליא, שדרכו לילך ולהזיק. אין אליה של תגלית, שאין בה עוקץ ואין תרופה חדשה, שאינה עשויה לשמש עילה למחלה חדשה. אמת־המידה של התועלת אינה לעולם אמת־המידה לאמת. כל ידיעה, אפילו מוטעית, מקורה בחיפוש האמת. השאיפה לאמת כשרה בתכלית אפילו היא נעה במעגלות התועים. טעויות רבות נעשו אמהות לאמיתות חדשות. אין מאזני־צדק לשקול ערכה של חקירה בשום נושא מדעי. כל חקירה יוצרת אור וגם עשויה לברוא חושך. ותוך כדי שמרהיבה את הדעת אפשר מצמצמת את כוחות הנפש, עד שהיא משיבה רוח חדשה אפשר מורידה את ההישג הגשמי; ייתכן שהיא מגבירה את שדה ההנאה מכאן ומתישה את כוח ההנאה מכאן. דומה, אין לבוא על המדע בשום טענות ותביעות אלא מבית היוצר של ההגיון, ולא מבית היוצר של ערכי אחרים, כגון של ערכי הצדק, המוסר, היושר, הנוי, התועלת והנחת. המדע לא נתחייב כלל להרבות את מנת האושר. אין לו ייעודים משיחיים. ולכן לא נוכל לבוא בדין ודברים עם המדע, כשם שאין אנו יכולים להתדיין עם כוחות הטבע.

ענין אחר יוצרי המדע, הפועלים בתחומיו בכוח שם המפורש: מהם רשאים אנו לדרוש דין־וחשבון, אם מצרפים הם לידיעה ולחקירה גם את הבחירה ואם מוסיפים לרחימו של המדע גם את הדחילו מפני תוצאותיו. אילו זכינו היו משליטים את השם המפורש על הגולם,תחת לשלח כל רסן מן הגולם כדי לעשות שם גדול לכוח היוצר. ובה במידה, ואולי גם במידה יתירה, לכוח ההורס. ומכל מקום רשאים ואף מחוייבים אנו להתחקות על דרכיהם ודיבוריהם של המלומדים המחזקים בידיהם את המפתחות לכוח יצרני והרסני זה, באיזו מידה הם עצמם נותנים דין־וחשבון לעצמם לפני המעשה ובשעת המעשה, אילו כוחות הרדומים בחיק הטבע הם מקיצים ובידי מי עתידים ליפול כלי הזין החדישים, הנושאים סכנת הרס ואבדון לכל החי על פני כדור ארצנו, ולראש לכל לכל רגש חי, לערך אנושי חי ולכל מידה נכונה.

אפילו מי שיודע הרבה אינו ידוע הכל. אדרבה, ריבוי־ידיעה באיזה שטח מחייב פחת־ידיעה בשטח סמוך לו, מה גם רחוק. כוח־קיבולו של האדם מוגבל, ואפילו האדם הגדול, בין שהוא מלומד גדול, בין חכם גדול, בין כוחו חזק במדע השימושי, בין שהוא חריף ושנון במסתורין, אינו אדם העליון ורוח־כל חובקת. משום כך מקובלת הדעה, שיש לה סמוכין במציאות, כי במקום שאתה מוצא גדולתו של אדם באיזה מקצוע של חכמה, שם אתה מוצא תמימותו במה שהוא מחוץ לדלת האמות של ההלכה, המשמשת נושא לחקירותיו. הבריות, ולאו דווקא הדיוטות וגסי הרוח, אומרים בקצת לעג, שסתם תלמיד־חכם בטלן הוא. תם בהויות העולם, ואם הכל סבורים כך, ייתכן כי התמימות באמת מונחת בטבע הלימודיות גופה. עד כאן אין חולקין. אך חובה לחלוק על הדעה, ההופכת את התמימות ההכרחית של המלומד למעין היתר־עסקה לפטרו בזכותה מן האחריות לתוצאות מפעלו ומחובת ראיה מראש לתולדות המקופלות בשיטות עבודתו ובדרכי נסיונו במעבדתו. ושוב נמתחת גזירה שוה בין האמן לאיש המדע, כי שניהם פטורים כביכול ממצוות וממעשים טובים אף ממידות טובות, מכל סייג וגדר בתחומי מלאכתם.

אבל בלי כל סייג אי אפשר. אף התמימות צריכה סייג. כשם שיש תמימות קדושה, כך מצויה תמימות, שרק מחיצה דקה כחוט בינה לבין הסיטרא אחרא. תמימות מוזרה ומתמיהה מבצבצת בדברי פיאר קורי, בהרצאתו לפני האקדמיה למדעים בשטוקהולם, בשנת 1903, וזו לשונה: “יש להניח שבידים פליליות עלול הרדיום להיות מסוכן מאד. וכאן נשאלת השאלה: מה יתרון לאנושיות בכך, שהיא חודרת לתוך סודות הטבע? הכי מבוגרת היא כל צרכה להפיק תועלת מן הידיעות? ושמא ידיעת הסודות האלה אינה אלא מזיקה לה? טיפוסית לכך תגליתו של נובל. חמרי הנפץ נתונים בידי האדם לבצע בהם מעשים מופלאים. אולם הם משמשים גם כלי־השמד בידיהם של אנשי־בליעל הגדולים, הסוחפים את העמים לתוך מערבולת המלחמה. אני נמנה עם אלה, הסבורים כנובל, שהתגליות החדשות תביאנה לאנושות יותר תועלת מאשר נזק”. פרק קצר, אבל כמה רב בו המתמיה. מוצא אתה בדבריו בליל של ראיה נכונה וקוצר־ראות, של תבונה מעמיקה, הכרוּכה בתמימות למעלה מן השיעור המיותר, וצר מאד לראות את המלומד הגדול בשטחיותו.

נוגע הוא בשולי הנושא מתוך הזנחת תוכו ועיקרו, חכם הנוקב ויורד ליסודות הטבע ראוי לו לירד גם ליסוד טבעו של כל ענין בר־עיון מופשט. אבל רבים, שהם יסודיים המטפלים מתוך יסודיות בחומר הטבע, מרפרפים על בעיות התודעה או ההרגשה. כלום רק זה הרע, ש“חמרי הנפץ”, שאפשר “לבצע בהם מעשים מופלאים” “משמשים גם כלי־השמד” בידי “אנשי בליעל הגדולים, הסוחפים את העמים לתוך מערבולת המלחמה”, ולא גם זה, שמדע, הפותח אפקים חדשים בטבע ואינו פותח כיוצא בהם במחוזות הנפש, המגביר את הכוח החמרני ואינו מגייס בו בזמן תגבורת גם למערכי הרוח, המעמיק את הידיעה ואינו מרומם תוך כדי כך את הדעת, המעשיר תכנה של המכונה ואינו מוסיף במידה זו ממש עושר לנשמה, אפילו אינו נעשה שמש בפועל “ל”אנשי בליעל הסוחפים את העמים לתוך מערבולת המלחמה“, ואפילו אינו מייצר פצצות פשוטן כמשמען, מפוצץ את הפסיכיקה האנושית, הורס את הבשר ודם, מערער את מוסדי המוסר החברתי, שורף נשמות. הקיום האנושי בעולם הזה תלוי באיזון הכוחות והיסודות, של הבריאה ושל הנברא. האדם הוא גוף ונשמה, מוח ולב, שכל ורגש, אמונה ודעת, תענוג וצער, עבר והווה, מסורת והתקדמות, חיי־שעה וחיי־עולם; הוא תערובת של כוחות, תכונות, סגולות ומעלות אף חסרונות, שבתוך הסיכום הכללי ומתוך שמירה על שווי המשקל, נהפכים למעלות, ומכל מקום נעשים כלי־שרת לצרכי החיים. רק מין־אדם ממוזג יפה יוכל להתקיים לאורך זמנים על פני כדור הארץ. כל הפרעה במזג הנאות, קלקול באיזון, כל הכרעה חזקה לצד זה או לשכנגדו, מסכנים את השלום, בין שלום החברה, בין שלום הפרט. ויש קלקול הנושא בחובו סכנת הרס גם לצומח, לדומם, לשתות הבריאה. וכי אין חלקו של היצר המשחית גם בשטפונות, בחורבנות, בשריפות, בהפיכת גני־העדן למדבריות? גדול כוחו של המדע להפרעה, להחלאה, להכרעה, לשבירת כלים לא פחות מאשר להבראה, להפראה ולעשית כלים. ואם כך אסור להיות תם, ומה גם להיתמם, ואיש המדע מועד לעולם. על כרחו הוא אחראי לפעליו. ואנו על כרחנו חייבים בשמירת כוח־איתנים זה, למנות כל צעד שלו שיש בו משום הכרעה, לבדוק כל הישג שלו, העשוי להיות נצחון ומפלה כאחד. היושר מחייב, ואף השכל מסכים, שאין להניח חופש גמור למדע, כשם שאין להניח לדרקון, לאריה, למלאך מהשמים, אילו הופיע, קל וחומר לשד משחת, לשוט בעולמנו בלי השגחה. סכין מסוכן, אקדח לא כל שכן, רובה ותותח על אחת כמה וכמה, כלי יריה יורים פעמים מאליהם. דין הוא שהמדע יהיה נתון למרותו של מדע עליון, שיהיה קיים מעין מדע המדעים, מעין רשות עליונה, בחינת עין צופיה, רבת משמעות ומורה למשמעת, שתהיה קיימת מסכתא רבתי או משנה גדולה, הדנה יחידה בכלל המסכתות והמשניות המקצועיות מעין־מה שהפילוסופיה התיימרה במשך יובלות לשמש משכן לו, כדי שנוכל להקנות למדע השימושי, המקצועי, את הזכות לחירות גמורה ולעצמאות מפורשת. אך מידי הפילוסופיה, שביקשה להיות מדע המדעים, נשמטו המשוכות, או שלא היו נתונות כלל בידיה מעולם. מכל מקום היא עצמה שמוטה לקרן־זוית, ולא די שאין לה כוח לפקד, אין לה גם ההעזה ולא סמכות להגיד את דברה בשום בעיה חיונית הנוגעת במדע או הנובעת מתוכו. זה שנתמנה, ובאמת הוא גופו הפקיד עצמו, שומר, נרדם. ומי ישמור תחת השומר הרודם? אין ברירה אלא לומר שומר חכמים ה', או ישמרו החכמים על עצמם. אבל הכיצד אפשר למסור את תפקיד השמירה בידי חכם המדע עצמו, המטופל כל כך בבעיות מקצועו ובטרדות המוח הכרוכות במפעלו, עד שמעבודה קשה הוא בא לקוצר־רוח, או, להיפך, לאורך־רוח משונה, לראות את השריפות הפורצות מתוך מעבדתו וכאילו אינו רואה אותן כלל. הוא המבין כל כך הרבה לנצל את כוחות הטבע ולרתמם לשירות התגלית, מבין כל כך מעט לרסנם כפי הצורך, אף תרסן את יצר הכיבוש ותיאבון הדעת, הנושא עמו סכנה של חורבן העולם. השומר נרדם, מצפונו ישן. אמר חכם משלנו שאין לאיש המדע כל יתרון מבחינת היושר ורגש המוסר על כל בשר־ודם אחר. אמירתו נכונה, הוא קבע את העובדה באופן ההולם את המציאות. אבל הענין אינו הולם את צרכי המציאות. לא ייתכן למסור חלף בידי מי שאינו בר־אחריות כפי תוקף תפקידו. אמר הבעש”ט: בעולם העליון אין מניחין לשוחט להיכנס להיכל הנגינה. אף הנכנס להיכל המדע טעון בדיקה אם אין הוא בן מזל מאדים, אם אין הוא רשע גדול. וחוששני לומר, שמן הראוי היה גם לברר תחילה אם אין הוא תם גדול או שוטה מאמין.

לצערנו חובה לומר, שיש מידה יתירה של תמימות בדברי פיאר קורי, המייחד עצמו בין אלה, “הסבורים כנובל, שהתגליות החדשות תביאנה לאנושיות יותר תועלת מאשר נזק”. משל מספיקה סברה כדי להשקיט את המצפון. ומשל זהו ענין של כמות התועלת וכמות הנזק. המדע הוא כוח־איתנים, שמהלכו הנמרץ אינו מניח לנו כלל לעשות מדידות כמותיות, כדרך שאין לשקול ולמדוד את הסופה העזה. ברם, הסופה בת־חלוף היא, ואילו המדע זינוקו תמיד לאין־סוף, ובמרוצו העז והנמהר עלול הוא לשנות סדרי בראשית עד שננהום באחריתנו.

מידה זו של תמימות יתירה, שמצאנו אצל מגלה הרדיום בשעתו, שמשוגתה ניתנת להמתקה משום דרכי ההשגה של הזמנים ההם, שקדמו למלחמת העולם הראשונה – אם כי גם אז העולם לא מתמול היה והאדם, איש המדע בכללו, כבר לא היה טירון על פני הכדור הזה – גורמת לנו מבוכה מרובה, שקשה למצוא לה פיוס ומיתוק, כשאנו חוזרים ומגלים אותה אצל אחד מגדולי החוקרים בזמננו ובימינו ממש. הלא כה אמר פרופיסור אופנהיימר, שיש לו חלק נכבד בגורמים למוראות הזמן הזה. במאמרו “המדע לשירות אחוות האדם”, אגב תיאורו, השופע הוד־רוממות ויראת הרוממות לפארו והדרו של היכל המדע: “גדול ועצום הוא היכל המדע, ואין איש מאתנו מכירו על בוּריו. ואפילו המאושרים, שזכו להציץ ברוב חדריו, ראו אותו רק מבחוץ, או שעברו בחדריו בטיול נחפז”. “ואל תדמו בעצמכם, שחדרי הבית נושאים שמות כגון “תיאוריה אטומית”. “ג’אֶניטיקה”, וכיוצא בזה. לא, שמות אחרים שרויים כאן: כוח, תוצרת, טוב, רע, יופי, היסטוריה, ילדים, דבר אלהים”.

קוראים אנו ואין בידינו אלא לתמוה: מה לטוב ולרע, ליופי, לילד במידה שהוא תמצית נשמתית, לדבר אלהים, ולעולם המדע, שעל פי האמת לאמתה אין לפניו אלא כוחות? הרי אפילו תורת הנפש כבר נתרוקנה מן הנפש, קל וחומר התורות השימושיות. ושוב הוא אומר בהמשך הרצאתו על יסודות המדע החדיש: “התחלנו להבין להרמוניה הפנימית וליופי שבתרבויות הפרימיטיביות, ובאמצעותן לראות את צרכי־חיינו באספקלריה אחרת, מתוך הבחנה בין המקרי והעצמי, בין הטפל והעיקרי. אין אנו פטריוטים גרועים כשאנו אוהבים את שלנו ואותה שעה אנו מבינים את אהבתם של אחרים לארצם ואת נאמנותם למנהיגיהם”. הרי זו ממש אמונה משיחית חדשה במדע, שהוא יגאלנו, הוא ירפאנו ויחלצנו מכל צרות־עין וקשיחות־לב והוא ינהלנו על מי־מנוחות של האהבה והבנת הזוּלת. אך מה היסוד לאשליה חדשה זו? נאמן עלינו האיש, כי מכתלי הדברים ניכר שהיושר חותמם. אבל לא רק היושר, כי אם גם התום המוגזם. כל תום מוגזם סורו רע, כשם שכל אשליה אפילו השוגגת, אחריתה מרה. מה לכוהן המדע בבית־הקברות של האהבה? או מה לכוהן האהבה בבית־הקברות של המדע? בהרצאה רבת־ענין זו, אם כי, לצערנו אין היא רבת־ערך בה במידה, חוזר ונשנה הפסוק התמים, כי רק עכשיו, לאחר שניתנו לידינו מפתחות הקוסמוס, התחלנו להבין הרבה דברים טובים יפים ומאלפים. ואנו תמהים ושואלים: א. כלום באמת רק עכשיו נמסרו המפתחות של הקוסמוס לידינו ולא קודם לכן? ב. ומניין לנו, שאין המפתחות הראשיים עוד שמורים בחיק העתיד וסופם להתגלות לאחר זמן? ג. מה בצע שעכשיו כבר התחלנו להבין – כלום ההבנה עושה הכל, משנה אדם, משנה משטרים, משנה יחסים? אף קודם לכן היתה לנו הבנה לגבי הרבה דברים טובים ויפים ולא פעלנו בהתאם לה. קל להבין, קשה לעשות; קל לדעת, קשה לקיים. אך איש המדע תמים כאז כן עתה.

 

ב.    🔗

ירח הדבש של המדע החדש תחילתו בשלהי המאה השש־עשרה, המשכו המאה השבע־עשרה במלואה, שלוחותיו בזרימות בלתי־רצופות הולכות על פני המאות שלאחריהן עד ימינו. ירח הדבש משמעו כאן כפול: א. מבחינת התמכרות האדם למדעי הטבע ולהנחת יסודותיהם, ולא רק כבסיס לקיומו החמרי ולהתעשרותו בנכסים ואף להרחבת שלטונו על כוחות היקוּם, כי אם גם כנקודת־אחיזה לכלל הישגיו בתנובת הרוח, בתחום הדעות והערכין. ב. מבחינת מתיקות התענוג, השופעת כדבש בעצמות, והרגשת הנצחון המפעמות את נושאי כלי המדע, את משמשיו ואף את כהניו הגדולים, הבאות על הרוב לידי ביטוי במצהלות־חדוה ובהחזקת־טובה למחקר העולה מעלה מעלה.

ברונו נתן קולו באדיר: אשרינו שנולדנו בזמן הזה, ששמש המדע זורחת על ראשינו. אנו כובשים והולכים. דיקארט הביע את תקותו הנועזה, כי בקרוב “לא יהיה עוד בעולם דבר רחוק כל־כך שאי־אפשר יהיה לגלותו”. פרנסיס ביקון האמין באמונה שלימה – אף המדע זקוק, משמע, לקורטוב אמונה – שעל ידי השימוש במיתודה הנכונה של ההפרדה בין מדע החומר לבין מדע הרוח, אפשר יהיה להגיע עד קצה חקר תעלומת הבריאה. מכאן אנו למדים דרך אגב, מה שאנו שומעים באופנים שונים מפי חכמי־מדע שונים, בדורות של אחרי ביקון, כי אם המדע הוא מפתח לפתרון כל השערים הנעולים לפתרון הסודות, בהיכלי כל היקום, הרי המיתודה יא מפתח לפתרון סודות השימוש במפתח המדע. ואף־על־פי שהמיתודה היא לכאורה אופן של שימוש, היינו, ענין טאֶכני כמעט, אין דמותה מתמעטת כל עיקר, מאחר הטאֶכניקה היא, כנראה, נשמת המדע, שלפי עצם טבעו אינו סומך על הנשמה, היינו על נסים והשראה, ופשיטא שאינו עומד ומצפה לרוח הקודש. רוח הקודש היא חסד ומתנה. חסד ומתנה אין לוקחים, אלא הם ניתנים. ואילו המדע בא לקחת, לגלות, לנצל, לכבוש. הוא תובע בדין השכל. יש לו חזקה על עולם ומלואו, ואף־על בורא העולם, אילו אפשר היה להוכיח את מציאותו. האין־סוף הוא שלו. מגיע לו. ואפילו ברכת “שהחיינו”, שהמדע קרא על עצמו לא היתה מכוונת כלפי צור משלו אכלנו, ולא נאמרה כלל מתוך סערת־רגש, אלא מתוך התפעלות שכלית, בדומה לנוסחה שהומצאה על ידי בעל־מיתודה, שעשה תורת המידות מעין תורה של צורות גיאומטריות, והיא: אהבה שכלית.

הענוה לא היתה עטרתו של המדע מימיו. ההתפעלות מעצמו אינה סימן־היכר של המדע החדש דווקא. אף סוקרטס סגד לאליל הדעת, לאחר שניתק את קשרי הידידות עם אלילים רבים ונהג בהם נימוס קר. “הנני לדבר על הכל” אמר דימוקריטוס. עוד בטרם למד מין האדם לאכול בכף ומזלג, לתפור בגד כהלכה, לעשות מנורה מאירה חשכת הביקתה שלו, להתקין אמבטיה לרחיצת גופו, כבר הקים מתוכו אנשי־מדע שהתיימרו לחקור את החומר הקדמון, להגדיר את יסודות הבראשית, ולגלות את מסתרי הבריאה ולפרש את האין־סוף; ועוד בטרם ידע האדם מה הוא ומה בתוכו דרש מה למעלה ומה למטה. המדע יסודו מן הגאוה וסופו ליוהרה.

על גאוותנותם של אנשי המדע דיבר בשחוק מר אחד משלהם, הוא פאסקל ב“הגיונותיו”. “משונה הדבר כי ביקשו להבין את יסוד כל העצמים וראשיתם, למען הגיע בדרך זו להכרת הכל, מתוך התנשאות אין־סופית ממש כעצם מטרתם”. "ומכאן היו תוצאות לשמות כה מצויים שניתנו לחיבורים, כגון “על יסודות העצמים”, “על עיקרי הפילוסופיה” של דיקאַרט. והשם שפיקו די לה מיראֶנדולה קרא לאחת מתשע מאות התיזות, שעליהן ביקש לערוך ויכוח פומבי ברומא בשנת 1486, היה: “על כל הדברים שהידיעה חלה עליהם”. פאַסקל עצמו לא היה שותף לחבריו לא באהבה רבה ולא בגאוה רבה לגבי המדע. הוא בן המאה השבע־עשרה צפה למרחוק וראה אותו מראש, וכך אמר: “מדע הדברים החיצוניים אין בו כדי לנחמני, בעת יגון לי, מן הבורות במוסר; אבל דעת המידות הטובות תנחמני תמיד מן הבורות במדעים החיצוניים”. אבל דעתו היתה כמעט דעת יחיד יוצא־דופן. ובעצם לא היתה זו דעה, אלא נבואה, בת־קול של איזה קול טמיר ונעלם. קול אזהרה, עמוק מקולות השכל, ולא השגיחו בבת־קול זו.

לא בגאוה שורש הרע, אלא באשליה, בעוורון, הגאוה היע מסתמא בת־לויה לכל פעולה נכונה והיא בוודאי השאור שבכל מעשה־יצירה. כל יצר, אפילו היצר הטוב, הוא בעל גאוה, שהרי תכלית היצר להידמות ליוצרו, לתקן דברים ולהתקין כלים, להגביר כוח ולהוסיף חיים. ומה גם יצר המדע, השואף לחקור את העולם, היינו, לתקנו. אין מחקר שאין עמו כוונה של תיקון. אבל ראוי היה לו למדע אף בזמן הגיאות שלו, בששון־גאוותו ובחדוות־יצירתו, לבלי להיות עיוור כלפי עצמו ולבלי לטפח אשליות על הישועות והנחמות הצפונות בחיקו לעולם ולאדם, לפרט ולחברה, לחולים ולעצובים, לחלשים ולנכים, לחכמים מאד ולחסרי־דעה ביותר. אילולא לקו אדוני המדע, או עבדיו, בעיוורון, שמקורו במעין ב“גילופין” שכלי, שאין לו אסמכתה בחיי הנפש, היו, אמנם, מניחים בדין, ש“המדע הוא כוח”, אבל לא היו מסיחים את דעתם מכך, שאף “הכוח הוא חולשה”. ושיש כוח השמור לבעליו לרעתו, וכשם שמצויות מחלות של חולשה, כך מרובות מחלות הגבורה. ושמכל מקום כל גאון גורר אחריו שבר. ההרגשה, והיא נכונה, הטבועה באניני הנפש, שכל עליה מכשירה איזו ירידה ושעל פי איזה חשבון־צדק מנכים לאדם בעד כל הצלחה בעולם הזה מזכויותיו לעולם הבא, ובעד כל השבחת החלקה מכאן נגרע חלקו מכאן – רמז לכך הר גריזים והר עיבל, הניצבים זה מול זה – לא פקודה משום־מה רבים מחכמי המדע, אף לא את האריות שבחבורה. הם היו ששים ושמחים לעשות את רצון יצרם החוקר ללא כל הרהורי חרטה ותשובה. דומה הדבר שאותה מידה של פרעון מכאן וגרעון מכאן, שחכמי המדע לא חשו, או לא הודו, בה, נתגלמה בעצם תכונתם, ובמידה שעלו בשיעור־קומתם על יתר הבריות בתחושת כוחות הטבע ובהבנת היחסים שביניהם היו ירודים אף מן הבשר־ודם הבינוני, מצד השגת אילו בחינות יסודיות בחיי האדם ובזיקתו לעצמים, לחלל, לזמן ולילדי הטבע. ניתן לומר על הגאון במדע “ותחסרהו מעט מאדם”. בדומה למה שאמר פטרוניוס בשעתו למליץ נשגב אחד: “דיברת כפייטן ולא כאדם”.

יש גן עדן של חכמים ומלומדים, הגורם רעה יתירה מגן־העדן של הטפשים. גדולי המדע ישבו במשך דורות על כסאותיהם בגן־העדן הזה ועסקו שם בגידול מטעי התקוות. לכאורה הם לא שרו שירי־ערש המפילים חבלי־תרדימה, שהרי אין מלומדים מחברים שירים. אבל היה גם להם שיר־ערש ליישן את התינוקות־העמים. סימן הוא, שאין דבר בלי שיר ואין כת־אומנים שאין לה הימנון משלה. – כמה פסוקים היו בהימנון זה: א. עולם שכולו פתוח, חקוּר, נודע. ב. עתיד שכולו טוב, שפע, רווחה. ג. אדם שכולו בן־חורין וכל כוחות הטבע הם עבדיו ומשרתיו. ד. שכר מדע מדע, שהוא כול יכול, כול מבין, כול עושה. ה. וזהו פועל־יוצא המסתבר מאליו מפסוקי השיר הקודמים, המדע יחולל פלאות להלביש את כל הערומים, להאכיל את כל הרעבים, ולהבריא את כל החולים, ואולי גם לעקור את המחלות משרשן ואף לגרש את מלאך המות מן העולם, ומסתבר גם להחיות מתים.

רשאים אנו לפקפק, אם כל ההבטחות הטובות האלו עתידות להתקיים אפילו באחרית הימים, אבל אין ספק שלא היו צריכות להינתן כלל מראש, ומה גם בקול ענות נצחון כזה. אין כלל הכרח בשכל עוקר־הרים, כדי להוכיח את בטלותן של רוב ההנחות שניתנו בצורת הבטחות. כשהביע דיקארט בקול מבשר את תקותו הנועזה, ש“לא יהיה עוד בעולם דבר רחוק כל־כך, שאי אפשר יהיה לגלותו”, התעלם, כמדומה, מענין קטן אחד, שהוא גדול מאד, והוא שהאדם הוא רק בשר־ודם בעל כוחות מוגבלים, שכל כלי הנפש שלו, הן כלי הקליטה והעיכול, הן כלי הפליטה והסיגול, והן כוח ההנאה שלו, מצומצמים ביותר. אין הוא יכול, לפי טבע מהותו, לרקוד בהרבה חתונות ולא לבכות בהרבה לויות: אין הוא מסוגל להיות שרוי בשני שטחים בבת־אחת. ואם, למשל, הוא קרוב אל הרחוק הריהו רחוק מן הקרוב; וכשהוא נעשה חריף ובקי באין־סוף הוא נעשה קהה ומטומטם בענינים סופיים, ובמידה שצומחות לו כנפיים או הוא עושה לו כנף, מתקפחת אצלו אמנות ההליכה ברגלים. ולפיכך ככל שהוא מוליד ומגדל לו משרתים חדשים ורותם את כוחות הטבע לשימושו, הוא נעשה חסר־ישע מכוח־עצמו ותלוי בחסד הכוחות המשמשים, עבד לעבדיו. כיוצא בכך אין ברכה רבה צפונה במחציתה השניה של בשורת דיקארט, “שלא יהיה דבר נעלם כל כך, שאי אפשר יהיה לגלותו”, היינו, שהעולם יהיה פתוח לגמרי.

שמא מותר לומר, ולא שמא אלא ודאי מותר, שאין זה כלל אושר גדול לחיות בעולם פתוח לגמרי, חקוּר כל צרכו, שאין בו עוד כל טמיר ונעלם, מה השמחה הזאת לגור בעולם פתוח, מפולש מראשו ועד סופו, ללא כזית תעלומה לרפואה? רשאים אנו להתנחם, שלעולם לא תגיענו הפורענות הזאת. אבל אילו חס־ושלום נתקיימה הבשורה הזאת היה יורד תשעה־באב שאין לו סוף על פני כדור ארצנו. איזה שעמום! איזה חוסר־מוצא הוא עולם כזה. לאן אפשר לצאת מתוך עולם, שכבר נחקרו כל מוצאיו ומובאיו? ומה חיים הם, שכבר נתקיימו בהם כל המשאלות ובאו כל התקוות, ואין להשתעשע עוד בשום תקוה לעתיד לבוא ואין לשחר עוד כל תעלומה. עולם פתוח לגמרי, מוקע תמיד לפרהסיה, עולם שהוא כולו רשות־הרבים ואדם שהוא כולו פרוזדור, ללא חדרי הנפש, ללא סודות פרטיים, ללא מסתרים. חיים שחמת הפומביות קופחת תמיד על הראש המות טוב מהם. הרי זה לישב כל החיים בחוץ, להתגולל בשוק. האושר הגמור, המובטח על ידי המדע, הוא אסון מוחלט. אין הוא הולם את מאוויי האדם, לא את סגולותיו ואף לא את חלומותיו. ורק ידיעה מרובה בכוחות הטבע, הניזונה מידיעה מועטה בכוחות האדם ובמסתרי־שאיפותיו, הניעה חוקרים מעמיקים בכוחות הטבע לטפח אשליות כאלו בתחום החיים האנושיים. כל אשליה היא מעשה־ילדות.

ואכן, ילדות היתה באבירי־מדע רבים. אין בגרות השכל והשליטה על המכשירים שבתוך המעבדה, סותרת כלל איזה בוסר הנעוץ בתוך מחוז ההויה של החיים הנפשיים. יכול וחכם המדע הוא משול למטבע של אברהם אבינו, שהיה זקן מכאן ובחור מכאן. אל תקרא בחור אלא ילד. הרבו לציין את תמימותם, ולא את ילדותיותם, של האנשם הגדולים. אבל אסור להסיח את הדעת מן הילד המקנן על הרוב באדם הגדול, הצומח וגדל רק בכיוון ידוע, היינו, בכיוון מקצועו, הבולע אותו ראשו ורובו, ואינו מתפתח, ומכל מקום אינו מתפתח במידה מספיקה, בכיוון החיים האנושיים.ילד יכול לצהול למראה שריפה ונפחד עד כדי בכי למשמע צלצלי הרעש של מכונת הכיבוי. כך צהלו חכמים גדולים כילדים על תגליות שבישרו לעולם שריפות וחורבנות. “כשהמציאו פצצת האטום, סח לנו ש. ה. ברגמן: (במאמרו “מעמדו הסגולי של עם ישראל” “הפועל הצעיר”, י“ב ניסן, תשט”ו) כתב פאַציפיסט אידיאליסטי הוגה־דעות דתי עמוק, ליאונהארד ראגאץ, מאמר נלהב: ההמצאה החדשה מונעת מלחמות בעתיד. האמנם היא מונעת?” – שואל ברגמן – לפי נושא דיונו. אך אני רואה את נקודת הכובד של תגלית זו – היא מצד עצמה כבדה להחריד. דבר זה אינו צריך דיון – לא במידת השפעתה על קיום המלחמות או מניעתן, אלא בעצם מציאותה, המערערת את כל מוסדי האדם ומהווה סכנה מתמדת לקיומו בעולם אפילו יגנזוה לאלתר ולאורך־זמנים. עצם מציאותה היא מקור זעזועים לנו; כל התקוות הטובות הכרוכות בה נושאות לנו חורבן. היא וכל תגלית שכיוצא בה הן מעיין של אשליות, נצחון מבהיל, ועוד נצחון כזה יקיץ הקץ על העולם האנושי הידוע לנו, האהוב לנו, המקובל עלינו לפי המסורת והמורשה.

את המדע אפשר למוד רק במידתו. אין להטיף לו מוסר: אין הוא במוסר; אין לטעון אליו בשם הרגש; הוא עסוק בעצמו ואינו פנוי לרגשות. אין לגזור עליו שום דבר, כי הוא הגוזר. ולא עוד אלא הוא פועל בכוח הגזירה. על כרחו הוא דוהר להיכן שהוא דוהר. על כרחו הוא מפיץ הבטחות ואשליות מראשית קיומו ועד ימינו. על כרחו הוא מבטיח עולם שכולו אושר ואף ש"י עולמות. אין הוא יכול להבטיח פחות מכך. ייתכן שאילולא שיר־הערש שלו שהוא שר, מבלי לדעת כלל שהוא מדבר שיר, ואילולא דבש הששון והשמחה הנוטף מפיו, לא היה המדע יכול לפעול ועולם האנשים לא היה נותן לו מרחב־מחיה לפעול, לא היה מקבל את עוקציו בלי דבשו. המדע היה מוכרח להבטיח אושר, מאחר שביקש תמיד אשראי לעצמו, ועוד יוסיף לבקש, אף יוסיפו ליתן לו, כל אוצרות הכסף והזהב יעמידו לרשותו והפיות לא יתעייפו מלבקש ממנו “שירה לנו שיר ערש”. אפילו הכל יראו בחוש, שזהו שיר של פגעים. המדע פועל מתוך אין ברירה ואין עצה כנגד החכמה, החוקרת לכל תכלית. זהו מעגל־קסמים, ואי־אפשר לקרוע אשליות. ומה גם שמרובים כל כך הרבה אנשים בעולם, שאין להם תקוות, והם מבקשים אשליות לפחות. אבל הרי הדברים תלויים זה בזה, במידה שאנו מרבים אשליות הננו ממעטים את התקוות, ובמידה שהננו משליטים עלינו את האושר בחסד המדע הננו מבזבזים את מנות האושר הקצובות לנו בחסד הלא־נודע. האדם הוא כלי־קיבול מצומצם. רשאי הוא להיות שמח בחלקו, בתנאי שהוא מסתפק בחלקו. המדע מידתו הפוכה: הוא שמח בחלקו ורוצה הכל. עיניו גדולות, דעתו רחבה, כליו עצומים, נושאי־כליו מתרבים והולכים, האוצרות העומדים לרשותו גדלים לאין שיעור, אבל נפשו צרה, נשמתו קטנה, ואם מוחין משמעם שכל הנאצל, הרי המדע לקוי במחילה בקטנות המוחין.

ומה גם מדע החברה, הרואה את המיתודה כמכשיר כל־יכול. ומבקש להשליט את האושר והיושר, והשוויון והצדק על ידי הטכינקה, טכניקה במקום תוך. והוא מבקש להביא משיח טכני במקום משיח הצדק ולהשליט טכניקה של סוציאליזם. באיזמל המיתודה הוא מנתח, כביכול, כל שתות החברה, מציין גורמים, מגדיר תהליכים, חותך מסקנות. לבנות את הקוסמוס האנושי, את יקום כל המאוויים, השאיפות, החלומות, היצרים, הכיסופים, האהבות והתאוות, את כל הגניזה הנפשית, את המסורת והמורשה המובלעות באברים, את כל הנודע והנעלם, המכונה אדם, על חודו של איזה גורם כלכלי או כל גורם־דן־יחיד אחר – זהו הסוף פסוק של מדע יהיר ומתנשא העמוס אשליות, ולראש לכל הוא נעוץ בעיקרון מטעה, שאפשר להשתית עולם ומלואו על עיקרון אחד, על כוח ראשי אחד. והלא זו היא בעצם תמצית המהות של כל מדע: להרכיב עיקרון שלו אלוף על הכל. ושוב לא זה עיקר הרע של המדע, שיש לו קופה של חטאים, שגיאות ואשליות מאחוריו. קשה מזה, שהוא פעמים משמיע בקול הרהורי־תשובה, ואין הוא אומר אותם במלוא הקול; שהוא פעמים בא לידי דיבורים של תהיה על עצמו, אבל לעולם אין שעתו פנויה עד כדי לעמוד לרגע דום ולשאול בפועל ממש לנתיבות עולמו. אין שעתו פנויה לפי שאין דעתו פנויה. הוא לעולם מוטרד בעצמו.

המדע מבקש לדעת את חקר האין־סוף ויצר הדעת שלו הוא לאין־סוף. הוא אנוס להרבות־דעת ויהי־מה, דעת על חשבון היושר – יש דברים שמן היושר הוא להמנע מידיעתם – דעת על חשבון החיים, על חשבון הבריאות, על חשבון השלום והאושר. לעולם שואל הוא מה למעלה ומה למטה, מה בקרוב ומה ברחוק, אך אין לו עסק לפנימיות הנפש, לקדשי הקדשים של ההויה האנושית. קל וחומר שאינו גורס את מושג הקדושה. הקדושה אבן טובה בכתר אלופו של עולם. אך המדע מפריד אלוף. הוא מפורר ומנתח הכל. הוא עובד, עובד, עובד חרוץ. יתכן שאין הוא עובד לשטן, אף אין הוא עובד לאלהים. אך מי שאינו עובד לאלהים עובד ממילא לשטן. כל מקום הבינים בין אלהים ללא־אלהים, הוא שטח ההפקר של השטן. אמנות זמננו אוחזת בתוף. מדע זמננו אוחז דרכו לתופת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!