רקע
אליעזר שטיינמן
עמוד האמנות

 

א.    🔗

אילו קם מקברו אותו חכם שב“פרקי אבות” היה בוודאי מניח ביסוד העולם של זמננו את שלושת העמודים מדיניות, אמנות ומדע, כתשובת המשקל לשלושת העמודים הישנים־נושנים תורה, עבודה וגמילות חסדים. אבל כמה רב ההבדל בין עמודים ראשונים לאחרונים. עולם של “פרקי אבות” בחסד נבנה. ובתורת־חסד מה כתוב: צדק צדק תרדוף. כללה של תורה דין־צדק, עיקרה של עבודה חיי־צדק, כי העובד עושה צדקה בכל עת: לגופו, לאדמה הנחרשת, לכלי היוצא מתחת ידו מתוקן, ולכל הניהנים מפרי־עמלו. ואין צריך לומר שגמילות־חסדים מגבירה את כוחה של מידת החסד בעולם ומקרבת את מלכות הצדק. ואילו שלושת העמודים של זמננו הם בצריך־עיון רב באיזו מידה הם פועלים להשלטת הצדק או להקרנת החסד.

לא נדון כאן בכבשונו של העולם המדיני. המדיניות היתה תמיד בגדר תורת הנסתר וכל מלאכתה כבמסתרים. ברם, לשעבר היתה בבחינת רזין, וכעת היא בגדר רזין דרזין, ודווקא על שום שבימינו היא נתונה, כביכול, בזירה של פרהסיה ומרעישה את העולם בכלי־שרת חדישים של תעמולה. בתוך הרעש צפון קול דממה דקה מחריד, והוא הדובר הראשי. השלטון בעולם המדיני לא ניתן בשום זמן לחסידים ולצדיקים, אף לא לרחמנים. להוציא יחידי־סגולה, אחד בדור ושנים ביובל, לא נמצאו אניני־נפש בין החולשים על גורל עמים ומדינות. המדיניות היא אומנות קשה, וגם גסה במקצת, הנעשית בכפפות וגם בתותחים, במחמאות וגם באיומים, בנימוס וגם בערמה ובתככים. מכל מקום היא נעשית בשכל ולא בלב, בנפתולים ולא במישרים. נאמנים עלינו דברי בר־סמך גדול בתורה זו, הוא מקיאבלי אל הנסיך: “לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו, אבל הכרח הוא להלביש טבע זה איצטלה יפה מאוד ולעשות גדולות בגניבת־דעת ובהעלמת־דברים כאמן גדול במשחק”.

אמנם, אף המדיניות זקוקה לניצוץ יושר, למסוה של בושה ולהודאה במקצת בזכות הצדק. הפורע בגלוי כל חוק ונוהג ללא רסן, כאילו לית דין ולית דין, אפילו דעת המדינאים רבי הנכלים אינה סובלתו והם קמים עליו לנדותו עד שמוציאים אותו מן המשחק, מאחר שהוא נמצא מלעיז על המקצוע בכללו. לעברין רשע ושחצן גמור אין מקום בעולם המדיני, כי הוא מכבה גם את הניצוץ. אבל ניצוץ זה שבבעל כרחך, מה רב המרחק בינו לבין עמוד העולם. ניצוץ אינו עמוד, ואין תואר זה הולמו כלל. קדמונים כבר הורו: חסד לאומים – קרי: קברניטי עמים – חטאת.

כנגד זה יש מקום לדיין בשני העמודים האחרים: האמנות והמדע. עליהם הבן שואל, ואם אינו שואל ראוי לו לשאול – מה נעשה ואין לנו ברירה אלא לעמוד ולצפות לבן לפתוח בשאלה, שהרי האבות דרך כלל אינם שואלים עוד. הם כבר נגמלו מן השאלות מפאת רוב עיסוקם במתן תשובות – מה אמת בסברה, שהאמנות היא סם־חיים ומקור ברכה לעולם ושהמדע בכוחו להיות פודה ומציל? ואם יבוא סתם תרצן ויאמר: וכי מי הפליג כל כך במעלתם של העמודים האלה עד כדי לייחד להם תכונה ריפויית ממש ולא עוד אלא כוח של הצלה. שוב יכול הבן לבוא ולשאול: ומנין לנו שהאמנות משמשת לפחות גורם מחנך לעידון הטעם ולזיכוך הרגש ושהמדע לכל הפחות אין קלקלתו מרובה מתקנתו? לא זו אף זו: מנין לנו שהאמנות והמדע לא חללו עדיין אף את הניצוץ, לא כיבו אותו לחלוטין?

הבן שואל. ואולי אף הבן אינו שואל עוד. אך שאלות נשאלות אפילו כשאין שואלים אותן. שאלות אינן מתות, כשם שחידות אינם נפתרות פתרון אחרון. אף לאחר שהפיות מתרוקנים מן השאלות, הלבבות מלאים אותן, ושם הן מכרסמות. שאלה היא: מהי זיקת האמנות והמדע לדין־צדק, ליושר־לב, למידת החסד, לרגשות, למידות?

אין זה נושא מחובב על רבים. בעלי המקצועות סולדים ממנו לחלוטין. הללו לנים בעמקן של סוגיות – ואתם באים אליהם בשאלות של אהלות ונגעים. חכמים חברו הרבה מחקרים על יחסי הגומלין שבין “התרבות והקידמה” ה“קידמה והמוסר”, “ההויה והתודעה”, “הכלכלה וההשכלה”, “הדת והמשטר החברתי”, “המדינה והכנסיה”, “המשפטים הקדומים והתקדמות הנימוסים”. אבל אין הם מחבבים סמיכות הפרשיות של אמנות ויושר או מדע ומוסר. יש מהם המוכנים לנקר את עיניו של כל המעיז להיכנס למחיצתם של האמנות והמדע בתביעות מהלכות יושר ודרך ארץ. האמנים והמלומדים הם, כביכול מחוסנים כנגד כל הטענות, הם מעל לחוק ומעבר לטוב ורע. הם הרי עמודי העולם. לכן אין נהוג להרבות בחקירות על נושא זה. אלא שבלי חקירות מתהלכות שתי השקפות, המנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, ושתיהן מקובלות על הדוגלים בהן כאמתות שאין לערער אותן. א. האמנות היא חג, מקורה טוב, סממנה חן, פעולתה עידון, שיפור הטעם וזיכוך הרגשות. תכלית היופי גאולת האדם. ב. אין שום יסוד לואו החיבור בין אמנות לכל מה שאינו היא. היא מעצמה ולעצמה. היא האור והיא הכלי. היא הלבוש. תחילתה נעוצה בסופה וסופה מקופל בתחילתה. היא לעילא ולעילא אף לתתא ולתתא. היא צפור דרור. צור צייר ודום.

דברים ידועים, נושנים, נדושים, אבל מה מופרכים ומתמיהים. נניח שהאדם הוא צפור, אבל כלום אינו גם עץ השדה? והרי האילן הזה הוא לא רק נאה, אלא גם מגדל פירות. ונניח שהצייר הוא רק צייר ואין לו אלא מה שחוּשיו קולטים ויצריו לוחשים, אבל מניין האימון המופרז הזה בחושים וביצרים? אילו הם הכל למה השכל. ומניין החזון והחלום והכיסופים וכלות הנפש אל מה שאף למחשבה אין בו תפיסה, לא כל שכן, החוּש, וכי באמת החוּש הוא לבדו האדון הגבוה מעל גבוה? ומי שם את היצר למורה־מורינו דווקא? ובאיזה יצר מדובר: הרע או גם הטוב? מכל מקום בעלי שתי ההשקפות מבלבלים. הללו אומרים: האמנות היא הכלה, היא חלת העולם, חתיכת הלויתן בסעודת העולם הזה והיין המשומר כאחד. והללו אומרים: האמן הוא חתן הפטור מכל המצוות ואינו חייב בשום תכלית. דור שהאמנים גדולים שתוּלים בו הוא דור ישרים ומאושרים. אלו ואלו מודים שאין כל זכות לחפש בשום מלאכת מחשבת, ואף לגלות, פנים שאינם מענינה ויעוּדים שלא נצפנו בה כלל. האמנות היא השלימות לעצמה ואין לנתחה. הריהי צפור דרור, “ואת הצפור לא בתר”.

זאת לא זאת, בת־קול מזמן עתיק ומפי אחד חכם גדול מכריזה עליה: גדולה אמנות, שכרוכה בה מלאכת החטוּי והטיהוּר. הלא זהו “הקטרזיס” הנודע למרחקים, ולא למעמקים, כי בינינו לבין עצמנו, אין מצויים רבים, המבינים על בוריו ענין הקטרזיס. בשכל הפשוט קשה להשיג: הכיצד ייצא מתוק מעז, אור מאופל ומקוה־טהרה ממקוה־דמים? אם, למשל, פלוני־רוצח משוטט על הבמה כמה שעות, משחית ומחבל, מנכל נכלים, אף יורה בפועל ממש ורוצח נפשות, הכיצד דווקא הוא גורם לכך, שיצר הטוב של הצופים מתחיל להתפנק ואף למשול בכיפה? כל ענין הפורקן, שמשפיעים עלינו מחזות מזעזעים או מגרים, רומנים בלשיים וסרטים שופעי דם וניבול־פה או גם שגעונות של המלט, תמהונות של אוטילו וקמצנות של נפש־טיפוחיו של מוליר, הוא לכאורה מדרש־פליאה. האמת היא, כמדומה, כאן בכיוון שמנגד. עבירה על הבמה גוררת עבירה בחיים, שחיתות במחזה מולידה שחיתות בהוי, הילת הגבורה המקיפה את הרוצח בחזיון, מרבה רוצחים. ממה נפשך אמנות המשפיעה הריהי גם מדביקה, מרעילה. אבל טהרה מניין. אלא שכך הורה אריסטו הלכה מאולימפוס. הוא, בידוע, אמת וכל שגגותיו אמת. מזל של חוקר. במשך יובלות היו סברותיו רובצות כקורת בית הבד על המוחות ולא היו מהרהרים אחריהן משום כבדן וקשיחותן דווקא. הלכות רבות משלו כבר בטלו, אבל ענין הפורקן שריר וקיים בניגוד לשכל ולנסיון.

בבקעה זו של גאולת העולם על־ידי ההרמוניה של יופי ממקור האמנות התגדרו חכמים גדולים וטובים, אף שילר ולסינג הביאו את תרומותיהם הראויות להתכבד. ומכל מקום שאמנות היא משורש קן צפור היה דבר שבמוסכם אפילו אצל אלה מבין רבי־אמנים, שהיו גועים בה כשוורים שחוטים או שהיו מקצצים אברים מן החיים, כאילו נשמת כלל חי אינה אלא שור שחוט.

ושוב יש לעיין בדבר בתמיהה מכופלת, שאפילו הקנאים לחופש האמנות, שביקשו למסכת יצירה שטר שחרור מכל המסים והפניות, משל זו היא פרה אדומה, שאין לשים עליה שום עול, לא עול תורה ולא עול דרך ארץ, ופשיטא לא עול תיקון העולם וגאולת האדם, נתפסו בכל זאת לאמונה משונה, שכוחה של זו לא רק להביא פורקן, אלא גם פדוּת, ריווח והצלה, רפואה שלימה לרוב מרעין בישין. על יסוד מה? ובכוח מה? מכאן אין לאמנות שום מרות, סייג וגדר, ורשאית היא לפקח את הגל מעל כל הזוהמה והשחיתות התהומית שביצרי־לב, להציג לראוה את הסחי, בין הוא מציאותי, בין מדומה, לעשות כל רשות היחיד הפקר למדרס רבים, ומכאן תצמח מהשתכשכות זו בתוך המדמנה בפרהסיה גאולה נפשית ויתמשך על כל בר נש שפע זיו וטוהר וזוך ועידן. הכיצד? באמת פרה אדומה, המטהרת טמאים? אבל הרי הפרה מטמאה טהורים. מה בדבר פרה חולבת, המכונה אמנות? רק מעטים ובתקופות נדירות תיארו מלאכים, נזירים, צדיקים. דרך כלל אדם תתאה יסוד האמנות, נפש שפלה או רצוצה היא הנפש הפועלת בכל גיא־חזיון. והכיצד יוצא מן השחור לבן דווקא ומן העכור זוך? הכיצד הניוון – מלכות האמנות היא ממלכת הניוון – יוליד עולם אנושי מעודן. הרי זה ממש נס. ולא נס מן השמים ומן העולמות העליונים, כי אם משאול תחתיה.

רק בכוח האמונה בגלגול אפשר היאך שהוא ליישב פליאה זו. יכול שהרפש יתגלגל לתכלת דווקא, השד – למלאך, הסחי המגוּבש בכשרון האמן יהיה לבדולח, הדם הנשפך בלהטי האמנות ייעכר ויעשה חלב החלומות הטהורים של תינוקות שלא חטאו. אך דומה שבמסכתא יצירה רבים המאמינים בגלגול, הן ציירי הנוף הטבעי והן בעלי הנופים החלומיים, הן סופרי ההוואי, החושפים כביכול את עמקי המציאות והן רבי החזון העושים עיטורים וקישוטים בשולי החיים. יהיו החיים מה שיהיו. יהיה האדם כמות שהוא. תהיה המציאות למטה עמק הבכא או שדה־קטל, ובלבד שבמרומי החיים תתנוסס האמנות כמטה־קסם וכלפיד הבוער, וממילא הכל יזוקק, יצורף, יטוהר ויקודש. הדברים מאליהם ייעשו. האמנים יתארו, יציירו, ישירו, יספרו, ינעימו מנגינות וזמירות, והחיים יעלו כפורחת. ומה אימה יש בחיים, שאין האמנות עשויה להפיגה? אביב החיים קצר, אך גן האמנות הארוך ירוק תמיד. בספרות ישראל הובעה אמונה זו ברגש תמים בכליל הסוניטות “על הדם”. “כהני היופי ומכחול־אמנים, איש איש רוחו טהור וקדוש לפידו”. ושוב: “הלאוני הנביאים ומבשרי הבשורות”, “אך כהני היופי ומכחול־אמנים הרודים בשירה ומסתרי־חנה, יגאלו העולם בשיר ומנגינה”. (טשרניחובסקי).

 

ב.    🔗

אם האמנות היא מקוה־טהרה, מן הדין לומר, שבני־אדם בדורותינו, במידה שהם שרויים במעגלה של התרבות, הם טהורים בני־טהורים. וכי יש לך בן־תרבות בזמננו, שאינו רץ לפחות פעם או פעמיים ביום למקוה של אמנות, לקרוא ספר, להסתכל בתמונה, לראות במחזה על הבמה ולהציץ בסרט. או לשמוע לקול שרים ומנגנים? הבריות בימינו טובלים בים של אמנות.

אין צריך לומר, שאנשים לרבבות ישובים בימינו על האבנים למלאכות היפות. אבל שדה האמנות רחב לאין שיעור מן המקום המוגדר ליוצרים רמי־מעלה. קיימת תעשיה של אמנות, המעסיקה מיליוני אנשים בעולם כגון מחברי סיפורי־מעשיות ופזמונאים, מייצרי סרטים ומחזות־שעשועים, מציירי כרזות, שחקנים, רקדנים, בדרנים, קריינים, פרשנים, תשבצנים, להטוטנים, מצחיקנים, חקרנים של כיוונים, מבקרים אמנותיים וכותבי־רשומות ורשמים על תופעות אמנותיות, מנהלים ובמאים, תועמלנים ופרסומתנים, תפאורנים ותאורנים כל מיני מומחים וסגנים ושוליות ושמשים ושמשי־שמשים של כהני האמנות. מנינם לגיון כפול־שמונה. כל לגיון בן מיליון או מיליון פי כמה כשבוערת העונה. ואם נבין היטב, כי עסקן באמנות הוא לא רק כל מי שמשמש בהיכלה ככהן גדול או לפחות ככהן הדיוט, כי אם כל הנכנס למחיצתה של אמנות הכהנים, כל הצרכנים והניהנתנים, המסתופפים באולמות, צופים או מאזינים. כל המתחממים לאורם של מפעלי האמנות, הרוקדים קדוש ומוחאים כף, המברים והרוטנים הרוקעים ברגליהם לאות מחאה, כל הנכנסים לתוך מעגלה של האמנות בין ניזונים ובין מתפרנסים ממנה, בין שותים אותה בצמאון ובין רק מתבשמים מריחה. ניתן לומר, כי רוב מנין של בני־תרבות בימינו נתונים להשראתה של האמנות והם שותפים לא רק בכוח, כי אם גם בפועל. על־ידי השפעה במישרים על הקופות, לאותה תעשיה של יופי, השופכת את מרותה על רוב מנין, ואולי גם על רוב בנין, של מין האדם התרבותי. ומזדקרת השאלה: באיזו מידה נתקיימה נבואתם של שלומי אמוני האמנות, שעתידה זו להגדיל יופי ולהאדיר חן ועינוג ועידון בעולם הרגשות ובמלכות היצרים?!

אך מה בצע שהשאלה מזדקרת? יש שאלות מזדקרות, המנקרות את העינים, ואין משגיחין בהן כלל. אולי דווקא משום שהעינים המתנקרות כבר נעשו גסות בהן. העינים מתנקרות והחושים מתקהים, ושוב אין מרגישים בהן.

יש לאנושיות שוק גדול של אכזבות, המלא מזן אל זן. אכזבות מן הדת, מן האהבה, ממלכות השמים, וממלכות הארץ, מתורות רבות, מאמונות ומדעות, אבל לאכזבה אחת לא מצאנו דוּכן בשוק ההוא, והיא אכזבת האמנות. תוהים על הקנקנים, בוחנים הרבה מידות וממעטים דמויות מקובלות, אך במשיחי האמנות אין נוגעים חס ושלום. מותר להיות כופר בעיקר של משה, של רבי עקיבא, ובר־יוחאי, של דוד ושלמה, של ישעיהו וירמיהו, אבל חס ושלום לפקפק בגדולתם של שקספיר, מוליר, רבלה, ויקטור הוגו וגיתה. כופר כזה אינו מן הישוב. הוא פוגע בבבת עינה של האמנות. הכל מודים שכל פרק־יצירה מביא פורקן וכל מסכת אמנות מרימה, כביכול, מסך מעל העולם הנסתר וכל תמונה ממשיכה עלינו איזה אור גנוּז, שאנו בני־תמותה פשוטים איננו מסוגלים לראותו בעולם שנברא על ידי האל, משל האל עשה מלאכה פגוּמה, וזו זקוקה לתיקון על ידי להקות אמנים. אין הדעות מחולקות אלא במידת האור הגנוז בחמדה גנוזה זו המכונה אמנות, וכן במידת החירות שרשאים לתת לשובבה נשגבה זו כדי להפיק ממנה מדה יתירה ככל האפשר של תענוגות החיים, שתהא באמת סם מחיה ומטהר ומרפא. והרי זו מעין הנחה גמורה ומוסכמת, שהאמנות מחיה נפשות וכי שכרה הרבה מאד ויש בה כדי להנחיל לטועמיה פלאי־חסדים. וכבר אמר המשורר ברוב תוּמו: עתיד היופי לגאול את העולם.

מי יתן והיה! מי יתן ונוכל לפחות לשעשע את נפשנו באמונה זו. אבל שאלה היא: מי נותן האמונה הזאת? מי בישר אותה בקהל רב? אפילו האמונות הקנאיות ביותר לא חסכו מעצמן טירחה להביא מופתים חותכים לעצמן. ומהו המופת לכל־יכלתו של היופי לגאול?

יכול יש לאמונה זו סמוּכין ברגש הנכון, שכל המביא לעולם דבר מתוקן מוסיף נופך לתיקון העולם. ומהו דבר מתוקן? שחותמו אמת. ומהי אמת? אמת של הפרט, המשמשת בבואה נאמנה לחייו הנפשיים או להכרתו השכלית, מאחר שאמת מוחלטת, כללית, עולמית, היא למעלה מהשגתנו. ובכן, מלאכת מחשבת, המשקפת ציור של מראה עינים או הלך־נפש של יפה־נוף או של הגיון־לב, ויש בה משום דוגמה של חיים חיצוניים או פנימיים, בדין שאנו מייחדים לה את הסגולה של מעשה טוב, שהוא גם מיטיב ומוליד בצלמו ובדמותו, נמצא אמן הוא באמת פועל טוב, זורע לצדקה, והאמנות ראויה לתואר עמוד הצדק, שהוא עמוד העולם. אלא שאם כך אנו חייבים לדייק ולומר, כי לא כל מלאכת מחשבת היא בגדר אמנות, ולא כל המשמש בתואר האמן הוא אמן לאמתו. אם למיצוי הדין, מתוך אלף אמנים אפשר רק אחד זכאי לתואר זה. ראוי לשמו הוא העוסק במלאכתו לשמה, ללא פניה כל שהיא שלא על מנת לקנות שם. אף שלא על מנת להתייחד בקהל האמנים. המשקיע בכל פרק־יצירה חלק מנפשו, העובד רק למען נפשו.

בשנת 1868 רשמו האחים גונקור ביומנם בשבעה לאוגוסט: “ספרות צרופה, ספר שהאמן כותבו להנאת עצמו, ז’אנר זה, כמדומה ייתם לגווע במהרה, כך עובד רק פלובר וגם אנו; וכשנמות שלשתנו איני יודע מי יירש אותנו”. ייתכן הגזמה יש בדברי האחים, אבל לא יתירה. אמנם, אחריהם לא בא מבול, שכיבה את כל ניצוצות האמנות הצרופה בעולם, אבל אין גם להניח שאחריהם חל שינוי גדול לטובה וירד מטר־נדבות של פרקי יצירה, שהם במעלות קדושות וטהורות. כהנים גדולים בהיכל האמנות מעטים בכל דור ובטלים בששים או בששים פעם ששים בקרב אנשי הסיטרא אחרא, העובדים לשטן השעשועים ולפולחן החינגות וההילולות, המתכוונים כל עיקרם להצטיין בשוק המקח וממכר לכשרונות.

בשנת 1910, כשלושה חדשים לפני מותו, הצהיר טולסטוי בשיחה אחת: “אני שונא ספרות. לשם מה מחברים בני אדם ספרים? רק סופרים מצוינים, יחידי־סגולה, רשאים להשתמש בצורה הספרותית כדי להביע דעותיהם. צריך לכתוב אמת, רק אמת. ואולם איה מקום כבודה של האמת? ואמת מהי? אין לאיש אלא מה שעיניו רואות ולכל אחד אמת משלו. אמנות? אין דבר כזה במציאות. יש רק תאוה לכבוד ולממון. הכותב לשם ממון ובעד ממון עושה סחורה בנשמתו… רק עכשיו תפסתי ענין זה עד לעצקו. איני מודה בתיאטרון ופחות מזה בשירים”.

טולסטוי, כדרכו בשלהי ימיו, הטיל דגש חזק, דגש ההפרז, בדבריו, כדי להטעים היטב ולשבר את האוזן ולהכניס את בטחון־אמתו ללבבות, אך הוא השיג את ההיפך ממבוקשו. כל מעריצי כשרונו הספרותי נהגו זלזול בכשרונו להרגשת הצדק ולהשגת האמת. ולא משום תפיסתו את המרובה בבקורת שמתח על האמנות ניטלה מדעותיו ההשפעה על הבריות. לא רק קולו של מבקר, המעיז להרהר אחרי מידת האמנות ומידותיהם של אמנים, הוא קול קורא במדבר. גדולה מזו, קול קורא בתשואות המון־עם, קול דממה דקה של יחיד הנבלע בתוך ההמון החוגג את חג התמיד של אמנות זוטא, זו של סיטרא אחרא. חינגתית ופלסתרית, שכל יום יש לה יום־הולדת וכל ערב הצגת־בכורה וכל שנה שנת יובלות ויבולים לאין־שיעור. מי הקשה אל אמנות שוצפנית זו וישלם? מי יגיד עליה דבר וימצא לו לפחות מנין אזנים קשובות? כל הבא להתריע על איזה עוול חברתי או משוגה, מצליח ללקט מסביבו כת קטנה לפחות של סקרנים. אך הבא להרצות טענה בגנותו של פולחן האמנות או להביע פקפוק ביקר־סגולתן של המלאכות היפות – שעל הרוב אינן יפות כלל – לשמש תרופת־פלא לתחלואים רבים, אין שומעים אותו כלל, אלא פוטרים אותו בביטול. כגון זה אינו בר ויכוח. שופן ישב ח"י שנה בפאריס והופיע פוּמבית בנשפי־נגינה בסך־הכל ארבע פעמים. הפרהסיה הסלידתו. הוא סבור היה: האמנות קודש ומקומה בקדשי־קדשים. הרגשה זו אינה כלל בגדר השגה בימינו, שהאמן מעמיד את דוכנו בשוק ואין חדר־מיטות של איש המעלה, שאין סוחבים אותו לפרהסיה. אין עוד בית מקדש, אין עוד בית, ואף אין עולם, אלא יש מקומות־ראוה. שבת כל מועד, אך מועדוני השעשועים שרירים וקיימים. בית היוצר עומד בעצם החוץ. אין בית־המקדש, ועוד אומרים כהן. נתחללה הרוח ועדיין מגלגלים באנשי־רוח. מגרשים את הצפרים, אבל חוזרים מן השפה ולחוץ על ציפור דרור. לא עוד נשמע קול החליל והכנור, אף לא קול שריקות העדרים, אפילו התופים כבר נדמו, ורק מכונות וקטרים ישאגו להחריש אזנים, ועדיין מדמים את המשוררים לנשרים.

התהלכה אגדה על מלאך טהר־כנפים מגן לאמנים. מתה האגדה, אך המגידים בשלהם. לא עוד מלאך הגואל, כי אם מלאך מחבל, מלאך מחבל באלף אלפי הבלותות, מלאך בכר־מכר. מלאך פרסמיאל וצלמיאל וגם צלמונע זכור לטוב – ומדברים על הכוח המטהר של האמנות, הרי אפילו לא עוד צלם בהיכל, אלא צלם בשוק.

האמנות להיכן הולכת? אינה הולכת כלל, היא מהולכת. מה היא אומרת? אינה אומרת כלום. אף אין היא שרה ולא בוכה, לא מתפללת, לא מברכת, אין בפיה אף קינה. לא צוואה עמה ולא וידוי. אין היא כנור ולא תנים, אלא תוף. אין לה עוגן, לא חוף.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!