רקע
פישל לחובר
טשרניחובסקי בתרגומיו

הרצון אל אמנות התרגום הגדולה אצל ברוך־היצירה, יוצר־אמן בעל אמנות עצמית כבירה, ניזון ועולה מכמה וכמה צינורות ומעיינות. יש שיוצר־אמן נמשך אחר חומר יצירה ויש שהוא דבק בצורה; יש שתוכן מצא המעורר את רוח יצירתו והוא יוצר אותו מחדש בכליו־אמצעיו הוא, ויש שהצורה היא שורש ועיקר לו והוא תולה עיניו בה. יש שיצר השעשועים הווה בו, מין כוח ונטיה העומדים מחוץ לגדרי התועלת והשכר באיזו צורה שתהיה, והוא משתעשע בצורות אמנותיות, יוצר בדמותן ובצלמן, ויש שהווה בו יצר הבניין והוא בונה בלשון יצירה זו המדובבת את שפתיו. בחומר ובלבנים שלה, בניין שעוד נבצר ממנו לבנותו בגן היצירה העצמית. יש שתאוות הכיבוש וההתפשטות על פני שטחים חדשים מתעוררת בלבו והוא פורץ גבולות ובא לשדה אחרים ואוכל שם כנפשו שבעו, ויש, להפך, מתגבר הוא בזה על תאוותו וכובש את יצרו; הולך הוא ובא לרשות אחרים כדי שלא להיות ברשות היחיד שלו, בורח הוא על נפשו.

הדוגמאות הן רבות, ולכל סוג וסוג, וכמעט שאין למצוא סוג טהור, שישי נבדל לגמרי מסוג אחר, לפעמים כיוצא בו ולפעמים אף שאינו כיוצא בו. ואם לסוג האחרון, זה של הבריחה, שהוא פחות מצוי ושכיח, ועל־כן ראוי ביותר לציינו ולהראות על דוגמתו – די להזכיר את שיר־הפתיחה של גיתה ל“דיואן המערבי־המזרחי”, ספר הכולל פרצופים ומוטיבים זרים – וגם תרגומים:

Nord und West und Süd zersplittern,

Thröne bersten Reice zittern,

Flüchte du im reinen Osten

Patriarchenluft zu kosten.

Unter Lieben, Trinken, Singen,

Soll dich Chisers Quell verjüngen.

היוצר בורח – הימים ימי מלחמה ושלום של נפוליון – מרוגזת הארץ מרעש ממלכות, ובורח מן הזיקנה הפורשת עליו את צלה, כמו שהוא בורח גם מן הציביליזציה ופגעיה אל האור הטהור של הקדם, של ימי ה“אבות”. אמנם כבר הראו לא אחת, כי גם בשירים האלה הרחוקים, מימי ה“אבות” הביע היוצר את עצמו ואת עצמיותו כמו שהביע בהם את שאיפת זמנו ותקופתו על־פי דרכו הוא.

ואיזוהי הדרך בה הלך היוצר שלנו בתרגומיו – אחרי מי, כלומר: אחרי מה, הוא נמשך בהם? שאלה זו היא שאלת היחס בין יצירת המקור ובין יצירתו התרגומית, שאף היא אינה מקרה קרה לו, למשורר, מין דבר של אמנות בלבד, אלא חלק בלתי־נפרד משירתו־אמנותו. והראיה, היוצר תרגם רק את הקרוב לנפשו, ולא את זה שהוא קרוב אליו והוא מצוי אצלו. רק מעט מאד תרגם טשרניחובסקי, למשל, מהשירה הרוסית (שירים אחדים משל איבן בונין בתקופה האחרונה – נדפסו ב“מאזנים” ועוד – ועוד שיר אחד בתקופת הנוער). ובכלל מהיצירה של העמים הסלביים. העצב העמוק שבשירת העמים האלה לא משך את לבו הרבה ולא דובב הרבה את שפתיו, אף כי נטה בוודאי אוזן קשבת אל תרועת ההשתערות וההתנערות שבמיטב שירה זו.


 

ב    🔗

בין השירים הליריים שתרגם המשורר תופסים מקום מיוחד שירים מאת ריכרד דיהמל, משורר גרמני זה, שבקצה גבול המאה בהתגבר הקולות הירודים – יש גורסים; קולות היורדים – בשירה ובספרות ענה ואמר הוא את ה“אמן” הגדול לחיים, הריע, אחרי התרועה הגדולה של פרידריך ניצשה לחיים שמעבר מזה, את תרועתו “יחי”, שלא היתה קטנה אף היא, אם כי נבלעו בה, כמו בזו של ניצשה, ממשברי־התרועה הרבים של התקופה, של הדור – וזה היה הקסם המיוחד בשירתו העזה של ריכרד דיהמל, עזת יצר החיים ועזת רוח ההתגברות. שירה זו היתה גם בעלת ביטוי גברי עז, בעלת ריתמוס עמוק ובעלת בניין נועז – על צוקי סלעים ולפתחי תהומות. זאת היתה השירה ש“לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו” בה, “רק רגש בם אראה וסערות הקרב”, כמו ששאף אליו ושר עליו, שר עליו ושאף אליו משוררנו. היתה זאת השירה של,שגעון האוֹן ושכרונו", על סערת החשק והדמים של “אש האהבה בעזוז” – והמשורר ידע ללכד ולחבר ביד אמיצה שירה עזיזה זו עם קולותיה הרבים, המשוועים, במסגרת של מנגינה וברתוקות של חרוז, שנעשו ביד צורף, ועם זה – בידו של גיבור לוכד בארץ, של גובר ומתגבר, מנצח במלחמה עזה; בסגנון לשון השירה של משוררנו אנו: של “גיבור נערץ בקרבות קדם”.

שני השירים הראשונים שתרגם משוררנו משירת המשורר הגמרני (“שיר־הערש לבני” ו“שיר הקציר”) מלאים שניהם אותו רוח האופטימיסמוס המיוחד של דיהמל, אמירת “הן” לחיים, שבקצהו מסתתר רוח אחר, רוח השלילה, רוח השטן – ה“לאו” של התקופה – והוא מתגבר עליו על שטן זה, וכאילו גוער בו. בשיר הראשון מובע זה גם בתוכן המלא רוח של אגדה ושל הגזמה פיוטית, הגזמה על הטוב מתוך עושר של דמיון, אבל גם מתוך עודף של רצון, וגם בצורה – בצורת הקול המשתנה בחרוזים האחרונים של כל בית, קול שהמשורר כאילו משתיק אותו בסוף וכאילו מלכד ומחבר אותו עם הקולות העיקריים, היסודיים, של השיר. ובשיר השני הוא מובע באותה החגיגיות שכאילו היא באה מתוך כובד־ראש – מעין “גילה ברעדה” – של ההמנון לחיי האושר העתידים, שבמידה שהוא מלא סערה וסופה, המתפרצות בסוף ומביאות בכנפיהן את האושר המקווה, הוא מלא גם התחבטות והתלבטות – כיבוש היצר.

עם כל הדבקות של המשורר־המתרגם בתוכן השירים – ניכר שעוד יותר מזה הוא דבק בצורה. על התוכן יש והוא מוותר, אמנם רק מתוך דוחק רב, מתוך הלחץ הגדול של שלשלאות הזהב, רתוקות המשקל והחרוז – פה ושם ב“שירת הערש לבני”, ואף ב“שיר הקציר” בחרוז אחד עיקרי, בבית שבו מבשר המשורר דבר בוא הסער, – אבל על הצורה אין הוא מוותר ולא כלום בשביל התוכן. לה, לצורה, כן לצורה של משקל וכן לצורה של החריזה, הוא נאמן בכל פרט ופרט.

המשורר נמשך למקורות התרגום מתוך אידיאה, מתוך נטיה של רעיון או ביתר דיוק כלפי פרצופו המיוחד של משוררנו – מתוך קו של רצון, אם מתוך רצון לשירה זו שהוא מתרגם אותה או מתוך רצון למשורר זה שהוא מתרגם אותו. ואם מתבוננים אנו היטב בתרגומיו, מתוך רצון זה וזה, שהם מעין שנים שהוא אחד. אבל כבשירתו המקורית כן בשירתו זו התרגומית אין הוא אוחז ותופס את האידיאה אלא בדרך התגלמותה. אין הוא נמשך אחר חזון סתם, אחר מוטיב בלבד, אלא מבקש קודם כל את הגוף השירי שלו, את התגלמותו בצורה. פולחן האידיאה שלו הוא קודם כל פולחן הצורה המגלמת.

וכך נמשך גם אחר־כך משוררנו אחרי בניינים שיריים שונים בצורות שונות של אותו משורר גרמני, שהיה מלא רוח בניין בשירה, ותרגם ממנו עוד כמה שירים (עוד “שיר־ערש לבני” – בעצם לפי המקור: “שיר לבני” – והשירים: “ל־?־”, “אדון וגבירה”, “קול במחשכים”, “מסתורין”), שבהם הראה המשורר את כוחו, בכל אחד ואחד מהם לחוד, בחריזה מיוחדת ובבניין טורים־בתים שיריים מיוחד, עד שיש בכולם יחד מעין כליל שירה חדשה בצורות־בניין שונות, מהן בלתי־מצויות ומה עוד בלתי־נראות לגמרי בשירתנו.


 

ג    🔗

לשירה הצרפתית עם ההכרעה הגדולה שלה לצד הצורה היפה, שהיא לא אחת חיצונית, ריטורית בלבד, לא גילה משוררנו נטיה יתרה, כמו שלא הראה נטיה יתרה, בשירה הלירית, לצורות הרמוניות ביותר, שלמות בתוך עצמן וסגורות בתוך עצמן, בלי התגברות יתרה, ואף לא לצורות כשהן לעצמן, המגלות את פולחן הצורה המפשטת, זו הריקה בעצם. “אמנות לשם אמנות” אף בנוסח הצרפתי החדש – שהיה חדש בימי כניסתו של טשרניחובסקי להיכל הספרות והשירה – לא דובבה את רוחו. ועל־כן מהתקופה הראשונה אנו מוצאים אצל משוררנו רק תרגום אחד של שיר צרפתי – משל אלפרד די מוסי (“זכריני!”), המשורר המעורר ביותר, “האמיתי” ביותר במשוררי צרפת הליריים מהתקופה שלפני המודרנית, הוא גם המחדש ביותר והמהפכן ביותר מהתקופה שלפני המודרניות, שהפך הרבה חוקים של השירה הצרפתית, המלאה חוקים ומשפטים רבים, שאין לעבור עליהם. בכל נטייתו ה“יוונית” של משוררנו, שעליה עוד ידובר, לא נטה משוררנו אחרי צליל השיש הטהור. ולא נטה משום זה גם אחרי ה“פרנסיים” הצרפתים, ואנו מוצאים רק שיר אחד שתרגם אחר־כך מאנשי ה“פרנס” הצרפתי, סונטה משל הֶרֶדִיָה (“הקבורה”, נדפסה בשבועון “מאזנים”, שנה א') – בוודאי בזכות הצורה הסונטית, אחת מצורות הבניין בשירה, שיש בהן מן ההתגברות היתרה על החומר, וכיבוש החומר בתוך הרתוקות הצרופות והלחוצות גם יחד – צורה החביבה מאד על משוררנו.

את הנימוק למיעוט התרגום של המשורר מהשירה הצרפתית יש לבקש בוודאי גם בנגינה המלרעית של לשון שירה זו, שאינה יכולה לעלות יפה לנגינה המלעילית של לשון שירתו העיקרית של המשורר. ועל־כן חוץ מן הגרמנית הרבה המשורר לתרגם – מלשונות עמי־אירופה של ימינו – מן האנגלית. אולם נטית המשורר לשירה זו קשורה בוודאי גם בכוחו המיוחד של לשון שירה זו ובנטיה העמוקה של מיטב שירה זו אל טבע זה שאליו נוטה גם המשורר – “אל שדות־ים וקרבות”, כמו ששר משוררנו על נטית־לבו הוא (“לבי אל שדות־ים וקרבות מקום שם תחזק הלמות־לבבות, הד נצחונות בא ורן”), ובוודאי גם בהתעוררות הגדולה של שירה זו בתקופת־ההתעוררות הגדולה שלה – לטבע דובב וחי ולחיים עמוקים וסוערים. בלבה־מרכזה של התעוררות זו נמצאה – לכל הפחות בשביל אירופה שמעבר ל“אי” – נפשו־נשמתו של לורד ביירון, שבסער עברה על פני אירופה כולה והכתה גלים אדירים, וביחוד באירופה המזרחית, בשירה הגדולה של הרוסים והפולנים. טשרניחובסקי, שנתחנך על השירה הרוסית הגדולה, שביירון היה הגיבור הראשי של זמנה, לא תרגם בכל־זאת מביירון כלום. וזה לנו לאות, כי עצם השירה הביירונית, שירה זו של הרגשת והדגשת ה“קרע”, הרגשת והדגשת “צער העולם”, צער ההוויה האין־סופית, שאין לה תקנה, זרה היא בעצם לרוחו של המשורר, אף כי לא זר לו כלל וכלל הפתוס הביירוני, נשמת רוחו הסוער, הקורא לקרב, לסערה, לרעש גלים ולזעף משברים.

על קרבת המשורר לרוח הפתוס הזה יש לעמוד במקום אחד, וכאן יש לעמוד על זה, שאם המשורר לא התקרב בתרגומיו אל ביירון, התקרב אל הסביבה הקרובה שלו. בין תרגומיו הראשונים של המשורר נמצא שיר “הענן” המהולל של שאַלי, שתורגם, כניכר, מתוך חיבה יתרה. המשורר נמשך בוודאי אחרי הוירטואוזיות השירית הגדולה שבשיר זה עם החליפות הרבות שבציוריו, בצבעיו, בצליליו – מן העמוק ביותר עד הדק והמרפרף ביותר, מן הגדול והענקי ביותר עד הננסי והקט ביותר; מחלום העלים בעצם יום חם ומטללי אורות שעל פני ניצנים ופרחים מתעוררים עד מראה הרים מוצקים ונהרות איתן וים, מקול הרעם הנוהם ושואג ומתנופות שוט הברד בהכותו עד קול צחוק השעשועים האווירי וקול צחוק הרז של הטבע, ממראה ים החכליל של הצפירה, ים ארגמן ופז, עד מראה הספיר הטהור של עננים, ענני כבוד, וממראה אש הפלדות של הרקיע עד זיו המראה על פני העלמה “לבנה” המשתקפים במי נחל. אבל לא פחות מזה נמשך בוודאי משוררנו בתרגום שיר זה אחרי המשורר של השיר, הוא משורר־המשוררים – “לב הלבבות”, כמו שחרתו על מצבתו, – שהרים על נס את חיי החופש של השירה וחי חיי־החיים האלה, חיי הטבע והיופי, כמו שחיו רק מעטים מאד, יחידי־יחידים מבין המשוררים. הוא, ידידו של ביירון, הסוער לא־אחת כמוהו, היה מלא עם זה כולו רוח אמונה ותקוה ורוח שירה טהור. אליו נמשך כנראה הרבה המשורר, בין הראשונים, בסערת השירה הראשונה שלו.

באותה תקופה עצמה, שהתקרב המשורר לשירתו העצומה של שאֵלי ונמשך אחריה, התקרב לשירה אנגלית אחרת – אף היא של משורר־המשוררים ואף היא של משורר הטבע, שהיה גם איש־הטבע, איכר־בן־איכרים שוטלנדי – היא שירתו של רוברט בורנס, שבן־מולדתו ובן־ארצו הגדול, בעל פולחן “הגיבורים ועבודת הגיבורים”, תומס קרלייל, כבר ראה אותו כאחד “גיבור”, כגיבור של תומת־לב ושל טבע טהור, וכאיש של “עתרת־תקוה”, הנוער מעצמו כל רוגז ועצב – גיבור מתגבר, “גלגל־סופה פרא, עז של תאוה וכשרון נרדם בו וכמה נעימת שמים היתה ספוגה בחוּבּו” – אומר עליו קרלייל, הרואה אותו כמקוריות אצילה ואיתנה גם יחד, כתמימות וחוסן, פשטות וגבורה שהצטרפו יחד בנפש האדם הפשוט־העליון.

אין שיר שימסור לנו פשטות וגבורה זו שבנפש המשורר התמים־“הגיבור”, כשיר “באות־הרים לבי”, שתרגם טשרניחובסקי, שיר שיש בו מן הפשטות והתמימות של שיר־עם ויש בו מן השירה על אדמת גיבורים, על ארץ של גבנוני הרים ותהומות עמוקים, של אשדות־יאור וכנף־ים. מעין זה הוא גם השיר “יוחנן בן־השעורה”, שתרגם ממנו, שיש בו גם פיקחות תמימה וזיו אגדי.

את המשורר האמריקני לונגפולו אין רואים כאחד מאנשי “הגבורה” של השירה האנגלית, אבל הוא תורגם הרבה ללשונות אחרות (כידוע, גם תרגם הרבה מלשונות אחרות), ו“שירת היאותה” שלו, שהיא שחיבבה אותו ביחוד על קוראיו, זכתה גם לתרגומים של משוררים גדולים (ברוסית יש תרגום שירה זו משל בונין), וביניהם משוררנו, שתרגם אותה לעברית.

איך בא המשורר לידי כך לתרגם שירה זו לעברית? – בהקדמה לתרגומו זה (משנת 1911), עם מסירתו לקוראים, מספר המשורר מתוך חיבה יתרה על ההרגשה ששלטה בו עם קריאת השירה הזאת בפעם הראשונה, לכתחילה מתוך תרגום – של שני שירים, – שנדפס בירחון רוסי לילדים, בעודנו ילד. נפשו נקשרה אז בשירה זו והוא שמר לה אהבתו עד שהיתה היכולת בידו לקרוא אותה בלשון המקור שלה בבית־הספרים העירוני באודיסה – ולתרגם אותה “על פה” – “לקול קריאת בני־השחף”. ומאושר היה באותו יום שקיבל “שירת היאותה” שלו. אז רבו תרגומיו משירה זו מיום ליום, ועוד לא שיער בנפשו כי יוכל להוציאם ורק לעצמו ולהנאתו תרגם מה שתרגם.

כנראה חלה תקופת־תרגום ראשונה זו של “שירת היאותה” בזמן שתרגם המשורר את השיר “קדימה!” (1896) מאת לונגפלו, ובוודאי מתוך חיבת “שירת היאותה” הגיע גם לידי חיבת שיר זה של לונגפלו, שאמנם נשמע בו קול סערת נעורים יחד עם קול עצב אגדי, בלדי. אבל לידי חיבה יתרה זו של “שירת היאותה” בא כמו שבאו אליה משוררים־מתרגמים אחרים, על־ידי מגיות האגדה שבה שהתמזגה והיתה לאחד עם מגיות של חרוז, שהוא בלי חריזה, “לבן”, אבל ריתמי מאד והרמוני. חרוז זה מפזז, צוהל, מפתה לשמוע רזי טבע של עולם קדומים, המלא עוד “רזים”. והשמות הרזיים, בשפה רזית, שמות של כוחות טבע, המתערבים בחיי האדם והיו לאחדים עם חייו, לחלק בלתי־נפרד מהם, אף לא כמו באפוס העתיק, אלא כמו בבדייה, העתיקה, וביתר דיוק: הקדומה, מן האפוס – השמות האלה מצטרפים אף הם לרזיות זו, לכל העולם ה“נסתר” שביצירה זו, שבמידה שהוא רחוק הוא קרוב ללב ומלא קסמים.

העולם שביצירה זו מלא קסמי ילדות, חן טבע טהור, פראי, אבל בלי מעשים פרועים. הוא מלא גבורה ושירה, והשירה רבה על הגבורה, כי על־כן ילדותי הוא עוד כאן העולם, צעיר מאד, ותקופתו היא עוד לפני תקופת הגבורה – לפני תקופת הגיבורים והאלים האדירים. הוא מלא עוד מעין שעשועים, שעשועים בחיק הטבע, המלא כולו רוחות ונכבש בכוחם של קסמים. בגיבור הנערץ שבשירה זו – בקווזינד, הרֵע להיאותה – חוברו יחד עוז וטוב־לב, והוא בנעוריו נרדם, נרפה וחולם, אך שופך רוחו תמיד לפני אל מגינו. ויותר משדבק היאותה אחריו, לאהבה אותו, דבק בעדין ממנו, בטשאיבאיאבוס, הוא המשורר, ש“מן הסוף הנבוב עשה חלילים, שהנעימו זמר”. וחייו של היאותה מלאים זמר וגבורה, גבורה וזמר, שחוברו יחדיו, עד לבלי הפריד ביניהם. כי על־כן הוא “גואל” אגדי, אחד הגואלים השבטיים החיים באגדות־העמים הפרימיטיביים, אחד המורים שהורה את הטוב, הביא את הברכה תחת הקללה שהיתה שלטת. אף הוא מעין קוסם הוא, אבל קוסם הנלחם את הקסם הרע, נלחם את ה“רוחות” הרעים, ונלחם את “אוויל־הסער”, את רוח התככים, המרמה והנקמה.

“אם אהבת רזי טבע, נגוהות שמש בירק אחו; אם אהבת צללי־יער, רוח רוך תניע ענף, סועת מטר, סופת שלג, המית זרמים, נהרות איתן, בינות שדרות עצי־אורן, רעם ירעם בנאות הרים ברבבות בת־קול חוזרות, כמשק אברות נשר על קן יעיר, למסורות פראים האזן, שמעה שירת היאותה”; “אם אהבת מסורות אומה, לבך אם לאגדות עמים, שכמו קולות שנות־קדומים יזמינוך לעמוד להאזין1, שדבריהם כשיחות ילד, עד כי בדי עמל תבחין, אם קול דברים הוא או שיר תשמע, – לאגדת־הודים האזן, שמעה שירת היאותה”; “אם עוד לבדך רענן, תמם, מאמין באל ובכל הבריאה, מאמין באמונה שלמה כי לכל הנברא בצלם לב של אדם מן העולם, כי יש משאות נפש, ישנם גם לפרא געגועים, חפץ טוב הנעלם מנו וכו', – לשיחה תמימה זו האזינה, שמעה שירת היאותה”; “אם אהבת עת תנוע בירק כרים, באשר שמה תתפתלנה הדליות לפרחי־חומצית העמוסים גרגרי שני וארגמן וכו‘, לעמוד לחזות בחצר־מוות, שכבר נשכח, וחקרת כתובת נמחה ומטושטשת, פועל יד לא־אמן הנה, דברי תום – אפס כל שרט, מלא תקוה – ואם לב נשבר וכו’, – כתובת תמימה זו תקראנה, קרא את שירת היאותה”. אלה הם דברי ההתעוררות במבוא השירי לשירה זו לאוהב רזי־טבע, לאוהב מסורות־אומה, אגדות־עמים של שנות־קדומים, למי שלבו רענן, תמים, מאמין למשאות־נפש, נוטה לכתבות נשכחות של דברי תום. המשורר הראה בתרגומו זה, באהבתו הגדולה לתרגומו זה, עד כמה הוא אוהב עולם רזים ותמים זה, עולם מלא קסמי יופי תמים, יופי של ציורי מחשבות, ציורי דמיון מחיה, היוצר בכל מקום דמויות ומעלה דיוקנאות. –


 

ד    🔗

תרגום “אבנג’לינה” – האידיליה של לונגפלו שתרגם טשרניחובסקי לפי הצעה של מו“ל (יצאה בשנת תרפ"ג בהוצאת “עת לבנות”, ברלין), עשר שנים אחרי צאת “שירת היאותה” בעברית (בתרע"ג על־ידי הוצאת “מוריה”, אודיסה) – קשור בפנימיותו פחות בתרגום שירה זו של לונגפלו מאשר התרגום של ה”קלוַלה“, שהמשורר עסק בו, ואף הוא מתוך חיבה יתרה, בתרע”ז–תרפ"ד (1917–1924), שנים של סערה גדולה בעולם ושל טלטולים גדולים למשורר־המתרגם.

החרוז של “שירת האיותה” – שמשקלו ארבעה כוריים – הוא החרוז של ה“קלולה” (אמנם נוספה עליו ב“קלולה” המקורית חריזה של ראשי־התיבות, החורזים שתים־שלוש תיבות בתוך החרוז, – ברוב החרוזים, – אבל אין התרגומים של ה“קלולה” יכולים למסור אותה), וגם בתכנה מושפעת שירה זו הרבה מאד משירת ה“קלולה”, שבשנת 1852, שלוש שנים לפני צאת “שירת היאותה”, נתפרסמה על־ידי התרגום הגרמני2, ועוד קודם לכן קצת על־ידי התרגום הצרפתי – ויעקב גרים הדפיס בשנת 1845 את מאמרו־מחקרו עליה: “על האפוס הפיני”. וכשם שהועילה שירת ה“קלולה” לעורר את בעל “שירת היאותה” לשיר שירה זו, כך עורר בוודאי תרגום “שירת היאותה” את משוררנו לתרגם את ה,קלולה" (קטעים נבחרים ממנה).

ה“קלולה” (בית הקלוה, הענק, אבי הגיבורים, לפי דעה אחת, או ארץ הגיבורים, פינלנדיה, לפי דעה אחרת3 היא שיר השירים של העם הפיני, עם בעל נטיה מיוחדת לשירה, שלשונו נמנית על הלשונות הנעימות ביותר והיפות ביותר לשירה.4 עד היום שרים עוד משוררי־העם, או “המקריאים” של שירת־העם, שירה זו, בעלת עשרות אלפי חרוזים, בנוסחאות שונות ובצורות שונות, שנתאחדו ונשלמו ונקבעו בצורת שירה זו שבכתב, שהועלתה על ספר – אחרי נסיונות שקדמו לה במקצת – על יד ד“ר אליאס לֶנרוד (1802–1884) לפני מאה שנה (1835) והושלמה אחר־כך על־ידיו במהדורה החדשה של ה”קלולה" שיצאה בעריכתו (1849), בעלת חמישים השירים, הכוללים עשרים ושנים אלף, שבעמרות ותשעים ושלושה חרוזים.

בשיר זה אנו מוצאים “שירת אפוס טהורה בציורים פשוטים ועל־כן בעלי כוח רב ביותר, עושר של סיפורי־בראשית (סיפורי מיתוס), מהם בלתי־נודעים ומהם מתאימים אל הנודע ממקומות אחרים, ושפע של תמונות וציורי־דיבור”5. וראש־הגיבורים בשיר זה הוא וֵינֵמֵינֶן, המיטיב־נגן, רב־המשוררים. עליו הושר בשיר הראשון:

אֶחָד הוּא הַלַּיְלָה בְּבוֹאוֹ,

אֶחָד גַּם הַיּוֹם יוֹפִיעַ,

אֶחָד הָיָה וֵינֵמֵינֶן,

יָחִיד לְאִמּוֹ לְאִלְמַטַר,

וֵינֵמֵינֶן, רַב־הַמְשׁוֹרְרִים.

הוא בנה של “בת־יצירה” היפהפיה, בת־האוויר, שהרתה לרוח ולגלי־הים ברדתה אל פני ים־התכלת. על ברכה, שהבליטה ממי־הים, המליטה הברווזה של היצירה את שש הביצים, ביצי־הזהב, ואחת של ברזל, שמהן נוצרו השמים והארץ, החמה, הלבנה והכוכבים, ואף ענני השמים, ובכל אשר שלחה ידה יצרה – והוא, בנה, היה במעיה שנים על שנים, ושנים על שנים בין גלי הים, בתוך הערפל, עד אשר התפלל לירח, לשמש, לרוב הגדול אשר בשמים להוציאו לאור עולם, למען אשר יראה שמש בהילו, ירח יקר הולך, יראה כוכבי־מרום, וכאשר לא נשמעה תפילתו התפרץ: “על ברכיו התנשא אל היבשה, את ידיו שלח חיש לפניו, התרומם להביט אל הירח, לראות את השמש, לחזות את פני הדוב, להתבונן אל הכוכבים”6 “כה נולד וֵינֵמֵינֶן”, שהוא אמנם רענן מאד, אבל זקן הוא לפי שנות החיים, חיי־בראשית, שהוא נושא בלבו ונמשך אחריהן, לפי סודות הבראשית, סודות ה“התחלה”, שהוא עד להם ויודע אותם. בבואו אל היבשה הוא “יושב, הוגה, חושב” הרבה:

מִי זֶה יִזְרַע הָאֲדָמָה,

מִי זֶה יִזְרֶה אֶת הַזְּרָעִים?

“סמפסה” בן־השדה – אֵל הצמיחה – הוא המפיץ את הזרעים, המצמיח מן האדמה כל עץ. ויכוסו פני האדמה כולה, כולה צומחת, ואחר שנוצר גם האלון – הוא האילן של האֵל באגדות העמים – בידי אחד ענק, והוא מכסה את עין השמש חשב וינמינן לכרות את האלון והוא שמח לראות, כי בנפול האלון כרות,

שׁוּב הִבְרִיקָה חַמָּה בָרָה,

שׁוּב הוֹפִיעַ הַיָּרֵחַ,

עָבִים הִלְכוּ בַּשָּׁמַיִם,

נִרְאֲתָה בָעָב הַקֶּשֶׁת

עַל הַצּוּר וּבָעֲרָפֶל

עַל הָאִי צִמֵּחַ יַעַר.

החורשות שבו לפרוח:

יַעַר מֵצֵל שָׁב וַיִּגְאֶה,

עָלוּ שׁוּב עֲשָׂבִים נָאִים,

הַצִּפֳרִים נָשְׂאוּ קוֹלָן,

קִיכְלִים צִפְצְפוּ עַל עֵצִים

פָּתְחָה שִׁירָה הַקּוּקִיָּה,

צָץ הַגַּרְגִּיר מִן הָאָרֶץ,

פִּרְחֵי זָהָב הִתְפַּתָּחוּ,

וַעֲשָׂבִים יָפִים עָלוּ,

פְּרָחִים נָאִים וּמַבְרִיקִים.

אבל לא היו עוד שדי־תבואות, והזקן וינמינן עשה לו קרדום חד לכרות את היערות. אבל עץ הליבנה הוא הותיר,

לִהְיוֹת זְבוּל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם,

לִהְיוֹת מִשְׁכָּן לַקוּקִיָּה.

כתודה לו מביא הנשר אש ובתוך האפר של החורשה זורע וינמינן את זרע השדה, ויצא חוטר ונצר פרח, ותרומנה השבלים וקמה נאוה אמרה שירה.

וכך בכל חייו מצמיח המשורר, שהוא גם קוסם, ומפרה את החיים ומפיץ בהם יופי ואמת – יופי של אמת. והוא “מיום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת”. הוא שר “זכר ימים קדומים, שר מוצא כל הדברים”, ושמע שירו יצא למרחקים. ויקנא בו משורר אחר, והוא צעיר החיים ומלא יצר הקנאה ומתפאר על שוא, גם באזני המשורר־הקוסם הזקן, ואף יצא למלחמה עליו, עד אשר המשורר הזקן התחיל לשיר, ואז “ימים רעדו, ארצות התגעשו, הרי־נחושת השמיעו קול חרדה, סלעי־עוז התמוללו וכֵפים התפוררו לעפר על פני חוף הים”. הוא שר ובקסם השירה שלו כלי־עץ פשוט העלה ניצה ועלה כפורח ואת הקנה המיופה והמקושט הפך לקנה־סוף, ואת המשורר המתפאר, אשר העלה לעבים שיאו, תקע עד מקום האזור, עד מתניו, לתוך הבצה.

המשורר נלחם עוד מלחמות רבות וקשות. אחת ממלחמותיו אלה היא אותה המלחמה המסופרת גם באגדה היוונית העתיקה על המזמר והחוזה אורפיאוס, שירד לשאול, כדי להעלות משם את אשתו שמתה, ובכוח זמרתו הקסים את שדי השחת להחזירה לו והשאול פלט את שללו, אף כי לא הצליח להעלותה אתו. כן הלך גם וינמינן אל “ממלכת טואוני”, זאת ממלכת המוות, כדי להעלות משם אמרות־קסם אחדות, והוא בא גם במעיו של וִפּוּנן, חוזה אגדי־ענקי, אדיר, מת, “אותו וִפּוּנן הנאדר, שר השירה, זקן מופלג, שמה שכב ויתפרקד עם שירותיו והשפעותיו; עלו רטיטים על פני כתפיו, נעו ליבנים על רקותיו, צצו מילות על סנטרו, צמחו ערבות־גיא בזקנו ואשוחים על פני מצחו, ובין שיניו אלות” (“קלולה” בתרגומו של טשרניחובסקי" ע' ק"י), אחרי כרתו את הרטיטים ואת הליבנים מכו' והיכנסו “בחניכיו הנוראים, בין הלסתות”, דרך בית־הבליעה שלו אל המעיים, כדי להיוודע ממנו את אמרות־הקסם אשר לא ידע. הוא קרקר שם, במעיים של האדיר המת ונעלה להב, עד אשר “התחיל ופונן מדבר, אותו זקן שגיא־כח, הוא המצויין במנגינות, פתח שפתיו בהשבעות, מילא את לבבו אומץ, פתח ארגז המאמרות, לבֹר מיטב כל השירים, אך הטובים שבשירים, אמרי־כשפים מני קדם, מאמרות רזי־רזים” (שם, ע' קכ“ה–קכ”ו). ופּונן זה שירים שר, שר השבעות:

אֵיךְ הִתְהַוּוּ פְּנֵי הָאַוִּיר,

הָיוּ מַיִם עַל הָאָרֶץ – –

אֵיךְ הִתְהַוְּתָה מִן הַמַּיִם

הֶחָרָבָה, הַיַּבָּשָׁה,

צָץ הַדֶּשֶׁא מִן הָאָרֶץ.


שָׁר אֵיךְ נִבְרָא הַיָּרֵחַ,

הָיְתָה חַמָּה בָרָקִיעַ,

נִצְּבוּ כָל עַמּוּדֵי־רוּחַ,

כּוֹכְבֵי־נֹגַהּ הִתְכּוֹנְנוּ.

“אותו ופונן המצוין במנגינות, אמן לשיר” הרבה לשיר.

שְׂפָתָיו שָלְחוּ מִלִּים חוּצָה,

לְשׁוֹנוֹ מִהֲרָה בְדַבְּרוֹ,

דוֹמֶה לְאוֹתוֹ סְיָח מְקַפֵּץ,

סוּס־אַבִּירִים יְגַמֵּא אָרֶץ7.

כָּל הַיּוֹם הַהוּא שָׁר שִׁירִים,

שָׁר מַנְגִּינוֹת לַיְלָה לָיְלָה.

הֶאֳזִינָה לָמוֹ חַמָּה,

שָׁתַק סַהַר בַּעֲרִיפָיו,

נִצְּבוּ וּכְמוֹ נֵד הַגַּלִּים,

הַמִּשְׁבָּרִים עַל הַחוֹפִים.

וכך מלאה שירה זו את שירת השירה, ושר־המשוררים בשירה הזאת, וינמינן, הוא יוצר הקנטלה־הכינור, שניגן עליו עד כי כל אשר ביער, כל החיה וכל ציפור־כנף וכל אשר בים, ובני־אדם ובנות־היצירה אשר על פני הכוכבים, ועל פני השמש והירח, ומלך־החומות ומלכת־הנחלים – כולם כולם רצו ובאו לשמוע את נגינתו (שיר מ"א). וכולם כולם, זקן ונער, הקשיבו לה יום אחר יום, התעוררו לה עד כדי שפך דמעות, ואף הוא דמעות נזלו מעיניו והגיעו אל הים והיו שם על קרקעו – לנטפי פנינים (השיר הנ"ל). בכינורו זה הוא גם נלחם את מלחמותיו, נסך קסם על היוצאים למלחמה עליו, שהקשיבו אל נגינתו, עד אשר עיפו כולם ותרדמת־אלהים נפלה עליהם (שיר מ"ב), ובעשותו לו כינור חדש, אחר אשר כינורו הראשון אבד ממנו, ירד גם הירח מלמעלה, מחדרו, “עלה על פני עץ־לבנה עקום”, והשמש אף הוא יצא מהיכלו, ו“ישב בצמרת עץ־הנופר”, להקשיב אל הרינה.

וינמינן איננו יחיד בגבורתו בשירה זו, כי עליו, “אבי כל תופש כינור ועוגב”, נוספו כאן עוד שני גיבורים גדולים, אחד אִלְמָרִינָן הנפח – מעין “לוטש כל חורש נחושת וברזל” שלנו – והשני למינקינן, איש הרודף גבורות, מבקש הרפתקאות – מעין צייד, ועל־כן יש האומרים לקרב אותו אל “אבי יושב אוהל ומקנה” שלנו8, – אבל המשורר־המנגן, שבחייו הוא אינו מצליח – בת הצפון אינה חפצה בו, הזקן היודע לשיר, ובוחרת באלמרינן הצעיר, שהוא אומן העושה כלי למעשה האדם (שיר י"ח) – מצליח בכל אשר הוא עושה לחיי אחרים, לחיי בני שבטו־עמו, והוא מעין אֵל־גיבור של עמו9, הוא גיבור־הגיבורים של היצירה הזאת, יצירה שירית־רזית גדולה, המלאה רזי־עולם של יצירת העולם וקסמים גדולים של הקוסם על רוח האדם התמים, המאמין, המבקש את הקסמים בכל. היא מלאה כולה ציורי פעולות ומחשבות, כפי שחשב האדם כשהיה עוד מלא כולו פעולה ומעשה רב.

אף כאן העולם המלא כולו פעולות טבע ומלא כולו ציורי טבע, מלא ציורי דמיון מחיה הכל, מחיה חיים בכל מקום, מעלה חן רב של דמויות רבות ומעלה קסמים רבים של שירה עם שר־הקסמים, שהוא שר־המשורים, כשר השירה – העולם הזה הוא שמשך הרבה את לב משוררנו להבהיק לנו מזיווֹ. אבל יש עוד עולם אחר בשירה, עולם מלא גיבורי־אדם ומלא דמויות רבות אחרות של טבע נצחי, של טבע שאינו בלי מידה, אלא מעלה כולו חן של קצב ונוטה כולו לזיו־איקונין, לחמדת־בשר של יצורים, בין שמימיים ובין ארציים, בעלי תואר ודמות, צלם ותבנית. עולם זה מלא שירה ויופי, ועם זה מלא הוא דיוקנאות – וביניהם הדיוקנאות הגדולים של היופי הנצחי ושל בנות השירה־היצירה הנצחית. עולם זה הוא עולמה של השירה היוונית, שמשוררנו נטה אליו גם כניגוד אל עולמה של המחשבה היהודית, של זו המאוחרה־המאוחדה, זו של האחדות המופשטת, המרחיקה כל תואר וכל צלם, כל דמות שבשמים ואף את הדמות היפה, המעלה חן רב, בארץ, עד שפסלו הגדול של עולם־שירה זה – פסלו של אפולון – היה לו ל“סמל המאור בחיים”, “לאשר הוא נישא במלוא כל העולם, לאשר הוא נהדר במלוא כל הבריאה, לאשר יש מרומם מסוד־סודות היצירה”. גם את העולם הגדול והנהדר בנה אחר־כך משוררנו בלשוננו, בנה אותו צלע עברית ויביאה לנו.


תרצ"ו



  1. כך במקור, והשווה: “אֶנְקָתָם אֱזֹן” (חכמי תום, יוצר יום כיפור) – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. את התרגום הזה מאת א. שיפנר, בתיקונים רבים ועם מבוא והערות, הוציא מחדש מרטין בובר בשנת 1914, ומהדורה חדשה בתיקונים עוד גדולים יותר – על־פי השוואה עם המקור – בשנת 1921.  ↩

  3. קסטרן ב“הרצאות על המיתולוגיה הפינית”, שתורגמו לגרמנית על־ידיד המתרגם של ה“קלולה” לגרמנית“, א. שיפנר (בתרגום הגרמני – פטרבורג 1853 – ע' 242–244). יעקב גרים במאמרו־מחקרו ”על האפוס הפיני“ (Kleinere Schriften כרך ב‘, ע’ 75–113) מאחד את שתי הדעות יחד (שם ע' 83–84). וכמה מחוקרי ה”קלולה“ הוסיפה לחקור את מקור השם הזה, וראה בובר בהערה ל”ו לשיר הראשון של תרגום ה“קלולה” לגרמנית בתיקוניו.  ↩

  4. יעקב גרים במאמרו הנ"ל, ע' 82.  ↩

  5. הנ"ל שם ע' 79.  ↩

  6. משוררנו תרגם רק קטעים נבחרים משירה גדולה זו, ובמקום שאין לפני תרגומו אני מוכרח לתרגם מן השיר תרגום פרוזאי – בלי משקל שירי נכון.  ↩

  7. כאן יש כנראה מן המשל לריתמוס הזה, המקפץ, של השירה.  ↩

  8. ראה Astralmythen der Hebraeer Babylonier und Aegypter. Religionsgechichtliche Untersuchungen von Eduard Stucken, II Teil Leipzig 1987, S. 101–109.  ↩

  9. ראה בובר בהערותיו לתרגום הגרמני של ה“קלולה” (1921), ע' 321.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50099 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!