רקע
יעקב פיכמן
שְׁלֹמֹה לֵוִיזוֹן

ידי מדפדפת בספר ישן צהוב־עלים, שנדפס בוינה לפני מאה ושש שנה, ובין שדי־אותיותיו הכהים, אותיות רש“י, מבהירים בעיני, כפלגים צרים ושקופים חרוזים מנוקדים מתוך כתבי־הקודש, מרמח”ל, מרנה“ו ומשל המחבר עצמו. שם הספר “מליצת ישרון” – מין תורת הריטוריקא, מבוארת “במשלים רבים ממליצות ספרי הקודש”, ומחברה – שלמה לויזון, משכיל אונגרי, שפרסם עוד קודם לכן מאמרים חשובים אחדים בחקירת הלשון העברית. בן עשרים ושבע שנה היה בכתבו את ההימנון הזה לשירת התנ”ך, ומקץ שש שנים מת ממחלת־הרוח. אהבה טרגית עכרה את נפש המשורר וקפדה את חוט חייו הענוג – זהו כל מה שאנו יודעים על אודותיו.

בהזדמנות זו, שמלאו עתה מאה שנה למותו, בקשו ממני המו"ל של העלים האלה1 להקדיש דברים אחדים לאדם הנפלא הזה, שהבהיק בחורת הבוקר של שירתנו החדשה לרגע ודעך בעלומי חייו. ראוי היה לשפוך אור על החיים האלה, המיוחדים במינם וביגונם, אילו הייתי פנוי לכך. אכן הפעם מעסיק אותי בעיקר המשורר; מעסיק גם הטפוס המיוחד – המליץ.

יליד תקופתו, היה גם הוא איש המליצה, הרואה את העולם מתוך ערפלי צבעים וצלילים. ימי הולדת ההשכלה הרי חלו בתקופת הרומנטיקה הראשונה. אין איש נחלץ מכבלי הסביבה, מאותו האויר הרוחני, הבא אל קרבנו בטובתנו ושלא בטובתנו. מי לא דבר בימים ההם במשל ובמליצה? המשורר, החוקר, הפילוסוף. בהירי־מוח כרנ“ק ובעלי משמעת מדעית כשי”ר – אפילו הם לא נקו מאבק־הזוהר הזה, שקסמים בו לכל תקופה צעירה, לכל יצירה שטרם חזקה, טרם בגרה. ממנה לא תשתחרר לגמרי גם תקופת הבכורים, אם גם הלחם תלחם נגדה. מעט הנוער נשאר תמיד; ואולי טוב שהוא נשאר.

שלמה לויזון זה שבתלם שירתו עלה כמעט רק הציץ הנפלא האחד – “המליצה מדברת”, שנכתבה כעין מבוא ל“מליצת ישורון” – היה המליץ מטבע יצירתו, הרטוריקן בחסד עליון. התואר מליץ אינו שם גנאי לו, כי אם תואר הכבוד. המליצה לא היתה חולשתו, כי אם כלי־זינו העז. היא היתה שפת נפשו, שפת שירתו. בין המון פטפטנים היה הוא כמעט היחיד בזמנו, שהמליצה לא היתה לו רק אמצעי של קשוט בלבד, תורי־זהב מפוזרים על בלויי־סחבות, כי אם בטוי היופי השליט, שעשוע האלוהים והאדם עלי אדמות. ככוס מלאה האדימה בידו והשתפכה בצבעיה. לא גיבובי דברים שפרחה נשמתם מתוכם, כי אם כצפרים חיות פרפרו ניביה באור־שמש. זה היה בטוי של שפע, – מין כוח אביבי, שקלח והמה כיבלי מים צוחקים. הארץ עטתה שוב מעטה נוער, זיו בראשית, כאילו שבה התנערה מכמישתה הממושכת: לקראת המשורר התנערה ותשב ותפרח. המליצה לא באה לכסות על הריקניות; היא היתה העתרת, הכוס העוברת על גדותיה.

מליץ היה ואין לך תואר יותר מסוכן למשורר מזה. אם כל יצירה היא התאמצות בלתי־פוסקת, הנה המליץ, אשר כנפיו מתוחות עד קצה גבול יכלתן, נכון תמיד להתמוטט. אפילו הגדולים שבמליצים, כהוגו, למשל הפּתוס נעשה אצלם מין הרגל, והם אינם יכולים, עם כל עוצם כשרונם, לבלתי עורר בנו לפעמים רגשי־חשד בחגיגוּת עולמית זו. הליריקן האמתי נזהר מן המליצה בהרגישו את הרשת, שהיא פורשת ליושר רגשותיו. הליריקן משייר תמיד משהו לא־מפורש; המליץ דרכו תמיד לתת עודף של בטוי. ועודף זה, גם הקל שבקלים, הוא מכשול־הזועה לכל שירה. כל עודף כזה קובע את נשמתה, מפסיק את חוט מיתריה. אכן יש אשר במכמני־העושר של כלי ההבעה יצליח המליץ, זה שהמליצה היא לשונו האחת, להחזיקנו על כנפיו במרומיו האדירים, ולא נפוזר לפי תהום.

המליץ האמיתי, הרטוריקן מלידה, הוא מין אירוטיקן של המלים. הניבים משכרים אותו במראם, בריחם כשדה ציצים לוהטים; הוא נמשך אחריהם, אחרי הקסם המסתורי שבהם. בו הם שבים ומתלבלבים, שבים ומתלהטים וחיים להם גם מחוץ לפירושם המוגבל. למליץ הויה אחרת; ההויה שבניב קודמת לזו שבמציאות. זהו מין “דיוטה שניה” של המציאות. היא נתלשת מן האדמה ואינה נשמעת אלא לניב – זהו הד הדברים, שהוא נעלה מן הדברים עצמם: הד העולם, שהוא נאה מן העולם.

אכן הוא היה יותר ממליץ. הוא כתב את האודה היותר טיפוסית והיותר נהדרה שבשירה העברית החדשה. מין “ברכי נפשי” לכבוד היופי, שקשה למצוא דוגמתו גם בשירת העולם. בשירת־אבירים זו נגולה המליצה העברית ברקמת פלאים כזו, אשר לא פללה לה בעצמה. שכורה מיפיה, מן הכוח שנתגלה בקרבה, נתנה את קולה בחדות נצחון, אשר הביעה את השתוממותה לעצמה, את התפעלותה מעצמה. כל ההוד האלמנטרי התנ"כי הזהיר עוד פעם במשבצות זהב אלה. זה היה פּתוס של אמונה, אמונה בכוח התפארת האלהית, מין התפרצות של כוח נעורים. שכל כהני־היופי שקמו בקרבנו אחר כך, לא הגיעו אליה. התום זה היה, העדן האבוד. העולם אין לא תקון אלא ביופי. לא! הוא אינו מתקיים אלא בזכותו. השירה היא המגלה את העולם, ההופכת את יסודותיו העכורים לטוהר של יופי (“מכליות רפש יצא אודם”). כה הכריז היופי על עצמו במין תרועת עוז, במין בטחון, אשר ימים ודורות לא נשמע כמוהם בשירה העברית:

וּמֵאָז וְעַד עַָתָּה אֲנִי בִמְתֵי חֶלֶד שׂוֹרֶרֶת וְאֵין קֵץ

לְעֹז מֶמְשׁלְתּי תַּחַת הַשָּׁמֶש. אֲנִי

אָעִיר הֲמוֹן תְּשׁוּקוֹת בְּלִבּוֹת בְּנֵי אֱנוֹשׁ

וְאַף רִגְשַׁת שְׁאוֹן רוּחָמוֹ אֲנִי אַשְׁקִיטָה;

אֲנִי אָחִישָׁה מִצְעֲדֵי גֶבֶר לִפְעֹל

גְדוֹלוֹת, וְאַף אֲני אֶשְׁפֹוךְ

זְמָמֵי אִיש מֵהָפִיק נוֹרָאוֹת; כִּי

מִי יַעֲמוֹד נֶגֶד נֹעַם אִמְרוֹתָי?

אֵין עֹצֶר לַהלִיכוֹת תּפְאַרְתִּי, וְעַל

כָּל פִּנּוֹת תֵּבֵל אֲנִי

אֶשְׁפּוֹךְ לַהֲבוֹתַי…


רק התגלות ראשונה היא רבת אמונה כזו. בעמודים המעטים האלה, שבהם עוברים מראות־העולם באור שמעל לעולם היתה עצורה המית חיים חדשים. חוץ מחזיונות רמח"ל לא נכתבו עוד בימים ההם חרוזי־הוד כאלה, לא היתה שירה של מלכות כזו, אשר בה ישתרר האדם בעוז רחשי היופי על כל שפל האדמה. והיופי הזה, המציל, הנותן למאושר כוח לשאת את אשרו, ולאומלל – את עניו, – כוח איתנים זה המתהלך בארץ ובאשר יגע, הכל יצהל, יקרן, יחי משנה־חיים, יעוז משנה־עוז – כולו מצא בשירה זו ניב נשגב, רונן, קולח, השתפך בריתמוס רחב וכובש, אשר הלך הלוך והשתער, נדחף מכוח עצמו, נסחף אחרי תרועת גליו העליזה, עד אשר קפל את כל היקום תחתיו וראה אותו נכנע לפני היופי, “המשחק לעולם לפני מכון כסאו” של הבורא.

האקורד האחרון של שירה רבתי זו יתן גודל לבחירי הגורל, לאלה אשר זכו להושיט את הגביע המשכר של היופי לבני האדם. זוהי האפותיאוזה של המשורר, אהוב־האלוהים ובן־הנצח כמוהו:

וּכְרֹב מֶמְשַׁלְתִּי עֲלֵי

אָרֶץ, כֵּן רַבָּה הַתִּפְאֶרֶת, אֲשֶׁר

יקִּירַי יַכְתִּירוּ, כִּי אֲנִי מְשַׁחֲרַי

אֵהָב וְלִבְחִירֵי שֵׁם

עוֹלָם אֶתּנָה, נִכְבַּדֵּי אֶרֶץ כּי

יִכֶל זִכְרָם, כִּכְלוֹת שְׁאֵרָם, אִמְרוֹת

אֲהוּבַי אֶל דוֹר אַחֲרוֹן יִיקָרוּ, וְכָל

יְמֵי מְתוֹק אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

הֵמָּה יִמְתָּקוּ – –


*

באחד עשר הדפים של המנון נשגב זה נתגבשה גם כל חמדת המליצה העברית. מלאים הם צירופי־לשון, אשר אין ערוך לחנם, אין ערוך לחנו של קצב קל, חפשי טבעי זה. כאילו נמסו בבת־אחת כל אסורי הצורה המחורזת. כאילו נבקע בבת אחת הקרח וסחוּפי רננה נשאים עם הגלים, ואין מעצור למו.

ריתמוס זה נשאר בודד ביופיו ימים רבים. רק באחדים משירי מיכ“ל וביאליק (“אחד אחד ובאין רואה”) אנו שומעים לפעמים את הדו העצום. זה היה קצב התנ”ך בפסגת אונו, בתמצית טהרו. כוח עצור וחפשי זה, כבמיטב פרקי איוב ותהילים, מתגעש בתוכו ומרימנו על.

*

ב“מליצת ישורון” מפליאה לא רק הבנת התנ"ך העמוקה, כי אם גם חדות הגלוי של כל בטוי, של כל ניב ציורי הנדלק כאבוקה, כאות נצחון של הגניוס העברי. המשורר נוגע בפסוק הישן, שהוחלד מרוב משמוש בו, ושב ומרעיד את נצתו, פעם בעדנה ופעם בכוח, עד אשר ישוב ויתן את בשמו החריף. ככה הוא יודע לשוב ולגלות את הציור הנצחי, להעבירו אל הספירה הלוהטת, עד אשר ישוב ויאיר באורו הראשון.

מי לא היה אז מעריץ התנ“ך? אשר את נפשו דובב ונובב, הרעיש את כל מורשי רוחו. לא היה איש בדורו שניתן לו להרגיש בכוח כזה את הרטט הקדמוני של הניב העברי כצמיחתו מן הטבע. לא היה איש שהיה מאוהב כמוהו בלשון התנ”ך, שראה בה עולם מלא – שהיתה עצם מעצמו ובשר מבשרו. רק לאחר שני דורות קם שני לו, הוא מאפו, שקבל ממנו את המפתח ללשון ישראל ולארץ ישראל. האנשים האלה לא רק שרו את שירתם בשפת התנ“ך – הם הם שהחזירו לנו את התנ”ך עצמו, הם שראו את מליצת התנ"ך בהוד מערומיה הראשונים, כאילו לא חלו בה ידים מעולם, כאילו זה עתה יצאה בשלימותה מתחת ידי היוצר.

בתנ“ך ראה לא את פסגת הרוח של ישראל בלבד, כי אם את פסגת רוח העולם. שמש זו עמעמה על הכל. היא עמעמה גם על שירת יון ורומי. כהיינה, הוא רואה בשירת התנ”ך לא מלאכת־מחשבת, כי אם הברק היוצא ממעמקי עולם – לא יצירת אדם, ההולכת ומתהוה, כי אם דבר אשר קם ויהי. זה סוד הקיצור המפליא שבשירה זו. אין היא נעשית. היא נהיית.

*

השפעת רמח“ל נותנת את אותותיה בשיר־תפארת זה, אבל יש משהו נוסף על שירת הרב הרצינית: תנועת ידו הקלה של אַשף, אשר ידביר את הכל תחתיו. יש חן אחר. יש נוער יותר, חירות יותר. זה היה נסיון יחידי שהצליח במדה כזו, שהיה מוכרח להשאר יחידי. אכן ההתחלה היא זאת; התקוה המשעשעת. שירת רמח”ל היתה עם כל חידושה, בת אטמוספירה רחוקה. התלמידים לא עצרו כוח ללכת אחרי הרב. שירת רמח"ל מזמינה. היא פתחה את השער.

הוא לא רק השפיע על מיכ"ל, על מאפו. פעמים יש הרושם, שבו עצמו מתחילה הליריקה העברית החדשה.


תרפ"ב


 

נוספות    🔗

אין המכוּון בדפים המעטים אלא המשורר לויזון – גם משורר התנ"ך, כפי שנתגלה בספרו “מליצת ישורון”. אבל בשובי ובעייני עכשיו לרגל מלאכת הסידור של ספרי, בחיבורי לויזון, איני יכול שלא לציין גם בו את הקו האופייני למשוררי ישראל בכל הדורות – שעשו את שירתם עראי, בעוד שאת מלאכת המחקר עשו, רובם ככולם, קבע. לא שהשירה היתה דבר טפל בעיניהם והמחקר עיקר, אלא שראו את שניהם כדבר אחד, אורגני – כחטיבה אחת: מה שחפץ ביאליק לראות בספרותנו החדשה. אכן כמה יש להצטער, שמשורר נשגב כשלמה לויזון, שכתב כמה חיבורים במחקר הלשון, בתולדות ישראל ובגיאוגרפיה של ארץ־ישראל, לא השאיר אחריו, חוץ מן “המליצה המדברת” ושירים מעטים (שאף הם נכתבו “לעת מצוא”), דבר במקצוע השירה. והרי חרוזי־מספר אלה שנרשמו דרך אגב בראש “מליצת ישורון”, לא נס לחם עד היום, והם שיפליאו עוד בטוהר ניבם גם את הדורות הבאים!

משאר חיבוריו אני מוצא ענין מיוחד ב“מערכי ארץ” – מין לכסיקון גיאוגרפי של ארץ־ישראל. מעסיק אותי חיבור זה, שנכתב, גם לזמנו, בעט חובב יותר משנכתב בעט חוקר, – משום שהוא משלים באופן נפלא את החיבור “מליצת ישורון” ומראה שוב, עד כמה היו משוררי ההשכלה לפי כל מהותם, מבשרי התחיה, כיון שלהערצת לשון התנ“ך שלהם נצטרפה תמיד גם הערצת ארץ התנ”ך. אלה היו מניעי נפשם ומניעי יצירתם העזים ביותר, הנאמנים ביותר. ולא מאפו בלבד – רוב משוררי ההשכלה היו, בכל קצב לשונם וקצב שירתם, מחנכים לציון אולי הרבה יותר מכמה משוררים, שבאו אחריהם – מאלה שהציונות נעשתה להם “מקצוע”.

ערכו של הספר “מערכי ארץ” בזה, שהוא משמש המשך ומילואים ל“מליצת ישורון”. גם כאן המחקר וההסבר, אופן ההרצאה ואופן הביאור – הכל מכוון בעיקר להאיר את כל צל ואת כל קמט בלשון התנ“ך ומליצותיו. היינו יודעים זאת גם אלמלא הודיע המחבר על כך באמרו, כי ספרו יועיל “להבין נועם חמדת מליצות רבות בספרי הקודש”, אם כי – (הוא מוסיף לבסוף) יכשר גם “לדעת ארץ כנען ותכונתה לחלקיה”. אכן את הספר מפעם גם רגש אחר – רגש אהבת הארץ אשר מדי דברו בה תרון נפשו בו מגעגועים וּמכאב. (“בעת אשוט על אדמת ישורון, אזכור בניה נשארים בארצות תבל”). תוך כדי ציינו את חשיבות הידיעות על הארץ, ימלא לבו סערות רחמים לעמו, ושלא מן העניין, יפלוט עטו ברעדה: “ואם גם רבו כמו רבו ימי החרפות, ושנות הנגע והקלון עצמו משערות ראשינו, הן לעת כי יחדש ה' רוּח נכון בקרב רבבות אלפי ישראל – – הלוא ביום ההוא יחדל קלון יעקב בין העמים וחרפת יהודה תסור מעל כל הארץ”…”הלחנם שייר אלוהי הצבאות עד הנה עם עשוק ורצוץ מכליון חרוץ?"

ספר זה היה בלי ספק לעינים למאפו בכתבו את חזיונותיו התנכ“יים, כשם שהשפיע בלי ספק גם על מיכ”ל ב“שירי בת ציון”. השפיע אפילו על אד"ם, שהחשיב אותו בודאי בגלל מחקריו הלשוניים יותר משהעריץ אותו בגלל שירתו.

אכן גם במחקרים לשוניים אלה היה נאמן למסורת של תקופת ספרד, שפייטניה עסקו בחקר הלשון ודקדוקה לא פחות משעשו את מלאכתם בחרוזים, גם בהם מתגלה אותו הרצון להכניס אור בסבך הלשון, לסדר, לישר – לפנות את הדרך ליצירה העברית החדשה, אשר הקשיב את פעמי בואה.


תרצ"ז


  1. הדים” (יצאו ע"י יעקב רבינוביץ ואשר ברש) לויזון מת בשנת תקפ"א.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!