א    🔗

אין זה מן השמות העליזים, מאלה שהעלו ימים רבים אחריהם הד של צלצול ערב מעודד, כרמח“ל, כשלמה לויזון, כמיכ”ל. מימי ילדותנו נלוה לנו אל השם המשורבב הזה, המפורש בכינויים ומכוסה בראשי תיבות, משהו צפוני, זועף ומר מאד, ולדורנו, שנופו היה נוטה כבר לצד השמש, היה הוא המחמיר התובע הנצחי, זה שנטפל לשולי אדרתו של הקב"ה ולא הרפה עוד ממנו, – כקרחון כבד, שהיבהב לנו מרחוק בזוהר חורף קר ויבש. גבות עיניו הזעומות של המשורר הוילנאי הזקן (לא יכולנו מעולם לשוות אותו בדמיוננו צעיר לימים) הטילו אימה, הפנו אותנו לצד הקדרות. קשה היה לעמוד בד' אמותיו של בעל־דקדוק ובעל מרה שחורה זה, שעמד בריב כל ימיו עם סדר העולם ומרר את חיי הבורא בטענות, שנתבררו כבר פעמים רבות כל־כך ושגם כביכול בעצמו לא הטיל ספק עוד בצדקתן…

לכתחילה היינו מטיילים קצרות בערוגות שירתו הנשכחות ומשהו גם הרהיב את העין פה ושם. הביאו לידי רטט החרוזים התמימים, שבהם פתח את הכרך השני של “שירי שפת קודש”, חרוזים שבהם נתבטאה כל הרומנטיקה הטהורה, שהיתה עצורה עמוק גם בתקופה שכלתנית זו:

מתוך הימנון זה ללשוננו ולסופריה עלה הד של תפלות עתיקות. רוח של קדושה, של התכשרות ליצירה השרו חרוזי התחינה הטהורים:

תפלה זו לרוח־הקודש, לתקומת שארית קדשינו, ל“מלקטי אבנים מחרבותיה” – נגעה עד הלב כולה, ועם כל הפתוס המופרז שבסגנונה, סגנון האודה, שהיתה חביבה כל כך על המשורר, לא היה זה דבר שבמליצה. שיר זה היה הימנון הדור כולו לשפתו, תפלת לבו לתחיתה.

במערומי הימים ההם נאחז הלב גם בשירי־הטבע המעטים שמצאנו בספריו העגומים. חרוזי “הגיון לערב” נחרתו מיד בשרטוטי הכוח שבניב, שהתיז ניצוצות אדומים. בתיאור החושך, המגיח על העולם כ“יש” חי, אדיר, כלוע איום הטורף ובולע את חמדת כל עין, המשכח כל נועם ופותח את שערי העולם לשעירי־בלהות – לא היה משום ריטוריקה בלבד. בריטוריקה עצמה הורגשה יד חוסמת, מכנסת, מהדקת. הניבים המצומצמים הושלכו בעוז, בבטחון ולא החטיאו. יגון ענוג הלכו חרוזי השקיעה:

וכמה היטיב להרגיש, עם כל שנאתו לחושך (שנאת המשכיל), גם את ברכת הלילה ככוח מתאפק, ואת צעיף השכחה, היפה לגידול:

מובן, שידענו אז על־פה כמה בתים מן “המתאונן” ומן “החמלה” ומ“מיכל דמעה”. אבל עד מהרה נתקענו ביערות־האבן של קינות והספדים והימנונות לאין מוצא, שלא נתנונו לראות עוד את הצמחים העזים, שעלו בצל המצבות לתפארת. כמה קשה היה לשהות במחיצה זו! כמה רשמי וקודר היה כאן הכל! במשך כל חייו הארוכים הספיד בשיר לא רק את בניו ובנותיו, שעל מותם הרעיש את העולם במרי יללותיו, כי אם עורר בכי מר על כל מלכי רוסיה שהלכו לעולמם וקדם בחרוזיו את כל אלה שעלו על כסא המלוכה. כל ימיו עמד על הדוכן, מוכן להספד ומוכן לברכה, – קדם במליצותיו המסודרות את כל שר־פלך חדש שבא לכהן וליוה את זה שהלך, ברך את המאספים העברים ואת המשוררים החדשים של זמנו והספיד את אלה, שנאספו בזמנם ושלא בזמנם. הוא, שבמשך קרוב למאה שנה היה עד לראשית פעמיה של ספרותנו החדשה ולמהלך השפעתה, היה לא רק משורר משפחתו, כי אם גם משוררה של המשפחה הספרותית כולה. את מי לא ברך בבואו ואת מי לא ליוה בלכתו? אבל הוא עשה זאת במין קביעות ובמין פתּוֹס שגור ובמין אריכות־דברים מיגעת, שמתחו על שירתו צל של שממון ואי אמון וגרשו אותנו לימים רבים מהסתפח בנחלתה. עם קריאת שיריו ושירי מיכ"ל, שיצאו בהוצאת “האלמנה והאחים” בוילנה במהדורה אחת, היינו פוסחים במהירות מעליבה על האלון הזקן, נמלטים אל שירת הבן, שקסמה ללב בניגון העולם החדש, ולא היינו מרגישים, כי מאחורי החרזן הרשמי מתעלם משורר כבד־רוח ועז־בטוּי שזרע מאורו ונתן מכוחו גם לשירתנו הצעירה לא מעט.

 

ב    🔗

בתקופת צמיחתה של הליריקה הצעירה נדחה על־כרחו הצידה. אם הלבלוב האביבי החדש עמם לשעה את הארז הגדול, את יל“ג, והיה דרוש כימי דור שלם עד ש”הושב על כנו“, אין פלא, שמשורר כאד”ם הכהן, שהיה רחוק ממנו בכל מהותו, נעזב ונשכח לימים רבים כל־כך. הפגם הגדול ביותר שבו לקה היה זה, שלא הבחין בעצמו, היכן נגמרת שירה והיכן מתחילה המלאכה. שתיהן היו משמשות אצלו בערבוביה. גם בשיריו הטובים ביותר אינו זז עד שהוא מוסיף עליהם ללא צורך חרוזים לאין סוף, – חרוזים שאין בהם כל תוספת עומק, וכל נדנוד רגש חדש, ושהם על־כרחם מותחים צל של חשד גם על הנאמנים. היה בזה משום מיעוט תרבות אמנותית, במידה שזה היה גם מטבע יצירתו. הוא היה בכל מהותו, כמשכיל מובהק, איש הסדר, קנאי החוק. השירה היתה לו מעין פרוגרמה ערוכה מראש, כמין מלאכה שעושים אותה על האבנים ושיש להקפיד שלא יחסר בה, חלילה, כל קוץ וכל תג. הוא היה כותב שירים כדרך שכותבים טראַקטאַטים, כדרך שמכללים כללי דקדוק ומפרשים מקומות קשים בתנ“ך, ויותר מכל משוררי התקופה ההיא, שלא הגיעו גם לקרסוליו, הגשים לנו את הדמות היבשה של פסיבדו־קלסיקן, של ממונה על טהרת הלשון ועל טהרת החרוז. מתוך בליטות דקדוקית זו, מתוך קפדנותה, מתוך זה שאמצעיה היו כל כך ברורים, גלוּיים, “חוקיים” תמיד, לא היינו מסוגלים לראות את מה שהיה מבצבץ ככוח טבעי מעבר ל”מלאכה". ככל חניכי המליצה, לא עצר כוח לעמוד נגד נחשול הלשון שהציף אותו – נגד הנסיון להבהיק מדי פעם בידיעתו הכבירה בשפה, ביכלתו לעשות ממנה, בכוח הדקדוק, כל מיני צירופים וכל מיני המצאות של לשון נופל על לשון. פיגורות סגנוניות אלה חדלו להיות לו אמצעים להגביר את כוח הבטוי, כי אם נעשו תכלית לעצמן, ותחת להפליא אותנו ברקמת ניב חדשה ולחזק בנו אימוציות ידועות, הן נערמות זו על גבי זו ומחניקות את הרוח, שהצליח לעורר בחרוזיו הטובים. בצד הפייטן עמד תמיד החרזן, שהיה מפליג בדבור וחוזר וכופל ומכפל כל רעיון בכל מיני לשון של הבעה שנמצאו למכביר באוצרו, עד כדי לעשות פלסתר גם את רגשי האמת.

אכן הוא, הפייטן הקפדן, שלא גרס שירה בלא מלאכה, ושלא ידע לעיתים קרובות להבחין ביניהן, היה האיש שלא גרס גם יצירה בלא התאמצות כל כוחות הנפש, בלא עושר של ידיעות, בלא תרבות. הוא לא היה מן הקלים. זה נכון. הדרך אליו אינה סלולה. אבל, עם כל מה שחוצץ בינו ובין הפואסיה לפי תביעות זמננו, היה אחד מבוני השירה העברית, פייטן מובהק, בעל־צורה ובעל־כוח, הראשון לנוטעי כרם העברית על אדמת הצפון, ושירתו – תחנה ראשונה של עליה, של בצור, לאחר שנפסק החוט של רמח“ל ושלמה לויזון. שירתו האמיצה חינכה, הכשירה, שמשה יסוד להתפתחות. רק רבי־התביעות מחנכים. שירה זו לא היתה אפיגונית כשירת התקופה, שמבלתי יכולת להעפיל אל פסגת רמח”ל, התחילה נגררת במורד אחרי רנה“ו¹. שירה זועמת זו היתה בעלת מסורת טובה. ברגעי עליה היא היא שהמשיכה את כבושי רמח”ל, ששלחה את ידה לפעמים גם אל סנסני הספרדים העזים. רק ברגעים של רפיון נמשכת גם היא אחרי השירה מעוטת־ הרצון של בעל “שירי תפארת”, שסימנה את הפסקת המורשה של אבירי ספרד. ואם גם רגעים אלו של רפיון אינם מועטים אצלה, לצערנו, עלינו בכל זאת להבדילו הבדל גמור מעדת החרזנים הנבובים, שהציפו אז כחול תחוח את ספרותנו ולא השאירו אחריהם כל טביעות־צעד עמוקות. אמת היא, שהיה שכלי יותר מדי ולא היה בו מן הנועם והחן, שבהם נחן בנו מיכ“ל במידה מרובה כל כך, אבל בתנופת־ידו היה מן העוז של כובשים ראשונים, מאלה ש”שורטים שרטת" באשר תנוח כף־ידם הכבדה.

 

ג    🔗

מה שהבדיל בינו ובין משוררי המאספים, שתעו בסבך מליצתם ללא נתיב וללא אחיזה, היה כוחו לקבל השפעה מן הסגנון הקלסי של שירתנו, – דבר שרוב משוררי זמנו לא היו עוד מסוגלים לו. הוא הרים שוב את השירה כדבר שבמשקל; על ידיו נעשתה שוב מלאכת־הכבוד. היא שאפה לגובה ובקשה לה סעד בכל השירה העברית הקודמת – למן הפייטנים והספרדים ועד משוררי ההשכלה האחרונים. הוא היה נקלע בין השפעות שונות, ולא כולן היו לטובתו. אכן, משוש יצירתו היה הביטוי החד והנוקב, וצמצום זה, שהיה חסר תמיד אצלו בשיר כולו, מתגלה אצלו בחרוזים בודדים, שמעטים כמוהם לכוח. מרמח“ל נחל את הריתמוס התנכ”י הבהיר, שנפגם על ידי הספרדים בחתירתם אל הניב המרוכז שכוחו בזרותו, ברקמת־החידות שבו. בהיותו רחוק מן השירה המערבית, ספג מבפנים את ההשפעות המרובות והשונות, ובכללן גם את זו של האסכולה הויזילית, שהיתה זרה לו בבטוּיה המשורבב, בה במידה שהיתה קרובה לו בקלוּת ניבה, באותה נטיה סמויה לצד העממיות שנתגלתה בשירתו לפעמים בחן שלא פללנו לו.

מובן, שהיה למעלה מכוחותיו לעשות בכל הסגנונים האלה חטיבה אחת, להתיך את פזורי הלשון התכה חדשה וליצור סגנון שיהא קולט את עושר התוכן של התקופה (מה שעלה ליל"ג). על הרוב יש למצוא אצלו בשירים שונים בני תקופות שונות שכבות־סגנון מיוחדות, שנקל לגלות בהן גם את הצוּר שממנו חוצבו. אבל יש בכל אלה תמיד משהו שלו – לשבח ולגנאי – שמעיד על בית־יציקה עצמי, שהתיך מטבעות משלו – שנתן סעד חדש לשירת הזמן הרופפת. לא לחנם הריעו אז לקראתו גדולי התקופה, וגם בעל־כוח כיל"ג בקש בו מחסה עם צאתו ראשונה על הבמה, בהעידו על עצמו:

הוא היה סמל במסירותו, סמל במוצקות שלו. לאחר הרפיון, שהתחיל מתגלה יותר ויותר במערב, היה הוא מן המעטים־המעטים, שעמדו אז בפרץ, שתמכו בכוחם את סוכת שירתנו המרועעת.

לפי כל תכונתו, הגברתנית והתבענית, היה שייך לטפוס משוררי ספרד ואיטליה, שלא היו מסתפקים במועט – נשרים עזי־אבר אלה, שהיו פייטנים־לומדים, פייטנים־חוקרים, בעלי־הלכה ובעלי־אגדה כאחד, שכתיבת שירים, עם כל החשיבות שנהגו בה גם כשהיא לעצמה, היתה להם רק מעין מתן־שכר בצדה של עבודת־מדע גדולה ומסועפת. תרבותו הכללית המצומצמת היתה מעכבת בידו מהיות מה שהוטבע בתכונתו. לפי חושו הלשוני וכשרונו האנליטי היה עלול להיות פילולוג מצוין, פרשן, הוגה־דעות מטפיסי. הוא אמנם הגיע למדרגה חשובה בכל אלה, אם כי גם בכל נותנים את אותותיהם הסביבה והזמן הירודים.

 

ד    🔗

החקוי לא היה נחשב בימים ההם לחטא. זה היה בעצם סגנון התקופה. הכל היו מחקים, מתלמדים, מסתגלים. וגם אד“ם, שעלה על בני דורו, יותר משיצר סגנון חדש בצר את הישן. גם הוא למד מרבים, אך בהצטרפו אל רבותיו, ידע להוסיף עליהם, ואפילו בהיותו חוזר על מוטיבים מן התנ”ך, שמר תמיד על משהו משלו, משהו המכפר על החזרה. כשהוא חוזר על איוב, ודאי שאין בו הכוח לעלות עליו גם בבטויו המרוכז, אבל משהו מחריפותו זרק גם ברעיון ישן־נושן זה:

אין לך סכנה גדולה מלחקות את הספרדים, שחרוזיהם נתקעים כצפרנים עזות בבשר החי, אבל אין ספק, שגם הם היו לו למופת, וגם בסגנון זה, הדורש הכשרה תרבותית מרובה, היה שולט לפעמים עד להפליא, כשהוא משתמש בתמונה ידועה של שלמה בן גבירול:

הוא יודע להכניס ניואנסות משלו ולתת לדברים בטוי עצמי:

הוא חקה את רמח“ל כרוב בני התקופה, לאין שיעור. אבל גם בחיקויים אלה הוא נעלה מאחרים, אפילו ב”אמת ואמונה", שאריכותו המבהילה והמשחק התפל של “לשון נופל על לשון” העובר לפעמים כל גבול, מעמעמים הרבה על גבישי הפיוט המפורזים כאן במדה רבה, – אינו מבזבז חיל זרים מבלי העשיר גם את עצמו, כי אם יוצר את דמות ההשכלה בטפוסים חדי־שרטוט וגדושי־תוכן (צבעון, שכל ועוד).

בדבריו הנאמנים (ורק הם באים כאן בחשבון) ניכרת תמיד התקדמות מצד הסגנון והתוכן כאחד. עם כל החקרנות שיצירתו לקתה בה, יש בה תמיד גם נטיה לפשטות, לקלות. בזה המשיך כאמור מסורת אחרת – זו של רנה“ו, שכשקיפות נפשו מעוטת־הצבע היה שקוף גם סגנון שירו הקולח באין מעצור, בלי קולות רבים ובלי דממה רבה. אכן בזה היה לאין ערוך גבוה מן ה”מקור“. היסודות העממיים בשירת אד”ם הם אורגניים. לא ב“דל מבין” כי אם דוקא בשיריו המטפיסיים יגונב פה ושם חרוז עממי, המפליא אותנו בחן פשטותו ובנגינותו הלבבית. וכאן אינו עוד משורר־חקרן כי־אם ליריקן מובהק:

או:

רוב שירי הטבע שלו, אלולא לקו בשרבוב דברים כל כך, היו יכולים להמנות, לפי משקלם הדינמי, כמעט כולם על סוג שירי־עם:

או:

בשיר אחד “הגוע”, – אולי השיר הלירי היותר טוב שכתב, – השיג ריתמוס פשוט ונפלא כזה, שמעטים כמוהו גם בשירינו החדשים למלוֹדיוּת עממית, לצלילות יגון האדם בן־החלוף:

זה היה החדש. סגנון לירי זה, שמקורו בשירתנו העתיקה, בתפלה, בשירי־העם – כל מה שנעזב בימים ההם ככלי אין חפץ בו, התחיל נארג שוב מאליו, כפרי שפע כמוס שצמח שלא מדעת. כמה חמימות הפיצו אז החרוזים המעטים מעין אלה, שהבהיקו ב“מיכל דמעה” כרצי בדולח יקרים מתוך ההספד הארוך והמשעמם בן קל"ו הבתים:

חרוזים עממיים ארעיים אלה כפרו על הפשע של רוב הדברים. בהם נאחז הלב בצמאונו לנגון, לטבע, והם שמשכו לפעמים חוט של נוער גם על שירת־זעף זו.

 

ה    🔗

הפּתוס של עולמו רוח־תמרורים זו העוברת את כולו מקצהו ועד קצהו, היה חשבונו הישן עם אלוהים ועם אדם ועם הבריאה ושליחיה. מוטיב קדום זה שקוי בשירתו כוח־בראשית, ועם כל מה שהוא הולך וחוזר עליו עד כדי להטיל שעמום, הוא הוא המטיל בו דליקה ומוסיף לו פעם בפעם רעננות חדשה. כל־אימת שהפייטן נזקק לו, שיריו מתכוצים בכוח, מוכנים לקרב, להתקפה חדשה על העולם הפרוע. חתור חתר תמיד תחת “תבל הומיה” זו במין עקשנות תאותנית, במרירות־עלבון אישית. באיבה בלתי נחלשת נקב את סלעה. מעין צמאון נקם היה ב“רדיפה” זו שרדף את הרבש"ע ואת מעשי ידיו – נקם על בניו ששכל, על צמאון חיים שלא נשבר – מי יודע?

את כל חלל העולם מלא בזעקותיו אלה, שאין כאן הכל כשורה, שאין הדברים נעשים “לפי חוק”. קובלנה ישנה זו, העולה מתוך “איוב” ו“קהלת” וחוזרת בשירת ספרד, ומתחדשת כמעט בכל תקופה, נעשתה בשירתו למין סיסמה, לרעיון קבוע. איש לא נשא בקרבו את הכאב הצורב הזה בתמידות כזו, איש לא ראה את העולם חרב בעודנו קיים כמוהו. כל מה שנתן בו עיניו נהפך ל“מעי מפלה”, בכל הוד הפורח ראה את כמישתו המסותרת. מתק הנעורים, אושר האהבה, נחת הורים, בטחון הרֵע – מכל אשר ינחיל את הלב שקט וחדוה קרע את הצעיף והציג את העולם לפנינו בכל בלהות עירומו:

לא, פסימיזם זה, אם כל מה שנעשה לו במשך הזמן מעט “דבר שבהרגל”, לא היה בכל זאת פרי סגנון ומליצה. זעקת־שבר זו “הבו מנוח!” הולכת ממעמקי הכרה אוכלת, שאין הדבר כדאי, שאין תקנה. היאוש הילך עליו שכרון, הצמיד אותו אל בארו האפלה. באלפי דרכים הוא שב אליו ובאלפי תמונות הוא מביאו לידי בטוי, ולא ייעף. וכמה עלובים הם נסיונותיו להצדיק, ללמד סניגוריה! משני השירים “המתאונן” ו“המשורר”, שהציגם, בתמימותו, זה לעומת זה, הראשון דורס בבטויו השנון, ביגונו הנאמן, והשני – כולו הוא פרי התפלספות והוכחה שכלית מתוך האסכולסטיקה ומתוך מענה אלוהים לאיוב, – כולו “מלאכה”.

בהשתערותו על סדר העולם היה ממנהג קטיגור מומחה, החוקר לדעת את כל מקומות התורפה, השש לגלות כל פגם, כל חולשה נסתרה. “החמלה”, שירת פגעים זו, שיש בבנינה המסוים משהו מ“עגוליה” של ה“הגיהנום” הדנטית, – אינה סתם התפרצות של מחאה כנגד העול השליט בעולם, כי אם כתב־אשמה ערוך ומסודר ומיוסד כולו “לפי סעיפיו”; שורה ארוכה של פורעניות ומעשי־רשע, קובלנה מרה על הכל, – על החי ועל הדומם, על מה שנעשה בידי אדם ובידי שמים. מה לא נכלל בקטיגוריה רחבת־מראות זו? רעש אדמה ושטף מים, קפאון קור וכליון אש, לידת אדם ומות אדם, חמלת אם שכולה ודמעות יונק על שדי אמו המתה – מראות שאול מעוררי דמע ומעוררי־זועה, חזות קשה אשר יחזה רק משורר מוכה־אלוהים, מי שהציץ פעם אל התהום ובעיניו מתהלכת זועת־העולם עד לאין מרפא:

האיבה הנצחית שבין היהודי ובין המות – “סוף־פסוק” זה, שאין יהודי משלים עמו לעולם, לא מצאה אולי בכל שירתנו בטוי זועם יותר. אל “ענין רע” זה הוא שב בכל פעם חגור אונים חדשים ואיבה חדשה. בכל הוא רואה אותו. מכל חגוי החיים מציצה חיה רעבה זו, האורבת תמיד לכל בחור וטוב, לכל יקר ואהוב ביותר. מאחורי כל פרגוד היא מחכה מוכנה לטרוף:

ומה הם כל פלאי המדע, החוקר “כל צמח וחי ומעשהו”, הקובע “חוקי אור וצל” ושוקל ומודד את כל איתני הבריאה וחושף את “המון הנעלמים לא נראו לעין”, אם את “הנעלם” האחד, את המות, לא יוכל לגלות ולפתור לעולם?

אך מה הם החיים כי נחרד להם כל־כך? הטוב אינו אלא תרמית־עיניים, הוא בא על־מנת לחלוף. “מראשית בואו” נראה את לכתו; “בטרם בוא יגון, בגיל נחזהו”. עצם ההויה, יסודה המתמיד הוא אותה הכנה אל החדלון שאינה פוסקת, הלוקחת את חמודות החיים בזו אחר זו, עד לבלתי השאיר דבר לעת בוא הקץ.