[פְרִידְרִיך הֶלְדֶרְלִין]    🔗

בעת אשר רוחי קשה עלי הנני הוגה בו. הנני לוקח אז את ספר שיריו וכתביו בידי כאשר יקח יודע-נגן בידו את הכנור. לא אכּה את המיתרים והם הומים באזני. הוא הומה תמיד כּהמות ים. יש אשר יגאה, יסער ויתרומם וירתיח מצולה, ויש אשר ישפל קולו ויהמה ויצפצף. שירו הוא שיר תמידי, נצחי, שיר השמש והאוויר הכחול, שירת עבי-הזהב הנוסעים במרום ושירת גלי-הכסף המשוטטים בין חופי הנחל. שירת היופי היא זאת, אך ביחד עם זה גם שירת העלומים והדרור. הוא עולה ומתרומם תמיד לקראת האורה, כשריגי הגפן וּנצריו לקראת שמש. פורש הוא את זרועותיו לחבק את כל היקום, עולם ומלואו. גֵוו מתהלך על פני האדמה ורוחו ימריא למרום. חי הוא באיזה עולם אחר, רחוק רחוק. הוא ראה אותו כעולמם של היוונים הקדמונים, אשר מה שהיה לו אידיאל היה להם טבע. הם רחצו באוֹרה, הלכו קוממיוּת, היו וחיו כבני-אלוהים. גם חיי היוונים ההם לא היו חיים כאלה, אך הוא חפץ לראות בהם את החיים אשר חיו חיים אלה, אשר חיו עם הצמח אשר בשדה ועם הכוכב אשר במרום, אשר חיו באהבה, בריעות, ביופי ובהרמוניה. החיים האלה הם חיי שירתו.

שירת הלדרלין היא שירת הטבע הנשגב. לא שהוא שר על הנשגב שבטבע, כי-אם כל הטבע הוא לו נשגב ונעלה. אין בטבע כל מקום תחוח, כל ריק, כל טפל. אף יופי בעלמא אין בו. אין בו כל פרוזה. כל אשר בו נעשה בקצב של שירה, מעשה חרוז, שיר-מזמור. כמו שירת גיתה גם שירת הלדרלין פנתיאיסטית היא, אך הפנתיאיזם של הלדרלין הוא בכל-זאת אחר. הוא הכניס אל הטבע האלוהי גם מן הטבע של אלוהים, מן האצילות של אלוהי הנאצל, מן הנשגב שבנשגב זה.

שירת הטבע של הלדרלין יש בה יותר מממלכת האידיאל, מן האידיאל האנושי בטבע. יש בה יותר פאתוס, רצון. מן הטבע עצמו נשקף האידיאל האנושי, האידיאל של החופש. חפשי הוא גם הטבע, כמו שחפשי הוא הרוח. הנשר, אשר שם משכנו על פני ההרים הגבוהים, הוא סמל החופש והדרור השורר בממלכת-הררים זו. דומה כי חפשי גם הטבע, יען כי בעל טבע חפשי הוא האדם.

בסיפּורו של הלדרלין ‘היפֶּריון’, אשר בו שפך את געגועי לבו על הטבע היפה של היוונים והכניס אליו את כל מחשבותיו על הטבע ועל היופי, הוא מספר את דבר השיחה שהיתה בינו, הגיבור הראשי בסיפור, יווני מן הדור החדש העומד על חרבות יוון, ובין חבריו על-דבר אַתּוּנה שביוון. מדוע עלה השבט הזה בכשרון רוחו על כל שבטי יוון? אחד אמר: האקלים פעל זאת. השני אמר: האמנות והפילוסופיה. השלישי אמר: הדת וצורת ההנהגה המדינית. אז קם הגיבור הראשי בסיפור ‘היפּריון’, ואמר: ‘האמנות והדת באתונה, גם הפילוסופיה וגם צורת ההנהגה המדינית, הם ציצי האילן ופירותיו, לא קרקעו ושרשיו. את העלוּל אתה רואה כעילה. ומי האומר לי, כי האקלים יצר כל זאת, ישים אל לבו, כי גם אנו חיים עד היום באקלים זה’. ‘יתר מכל עמי תבל גדל עם אתונה בלי מפריע בכל מובן שהוא, חפשי מכל השפעה הבאה ביד חזקה. כל כובש לא החליש את כוחה, כל מלחמה והצלחתה לא נסכו מן השכּרון על רוחה, כל עבודה לאלוהי נכר לא החרישה את אזניה, כל חכמה נחפזה לא דחפה אותה להיות גמֵלה בטרם העלתה ניצה. את ילדותה לא העכיר איש ומשולחה היתה לנפשה כאבן-החן בעת אשר היה תהיה לאבן-חן’.

החופש הוא זה אשר יצר את היופי באתּוּנה, והוא, היופי, יצר אחר-כך את האמנות ואת הדת ואת הפילוסופיה ואת הכל. ‘הניחו לו לאדם מערש ילדותו! אל-נא תדחקו אותו לצאת מכוס הפרח הסגור של מהותו, אל-נא תגרשו אותו לעזוב את הסוכה הקטנה של ימי ילדותו! אל תעשו מעט לו, למען לא יוותר עליכם ויפליא בדרך זו בינו וביניכם, ואל תעשו לו יותר מדי, למען לא ירגיש בזרוע כוחכם או בזרוע כוחו ויפליא בדרך זו בינו וביניכם. בקצרה, ידע האדם רק לאחר זמן, כי יש בני-אדם חוץ ממנו, כי יש דבר-מה מחוצה לו, יען כי רק ככה יהיה לאדם. והאדם הוא אלוהים, כאשר הוא אדם. ואם אלוהים הוא, אז הוא יפה’.

‘הילד הראשון של היופי האנושי, האלוהי, היא האמנות. בה יחדש האדם האלוהי את כוחותיו ויחזור על עצמו. הוא חפץ להרגיש במהותו והוא מציג לעומתו את יפיו. כה יצר האדם את אלוהיו. – הילד הראשון של היופי האלוהי היא האמנות. כך היה הדבר אצל בני-אתונה’.

‘הבת השניה של היופי היא הדת. הדת היא אהבה אל היופי. החכם אוהב אותה עצמה, את הבלתי-בעלת-תכלית, את המקיפה וכוללת הכל; העם אוהב את ילדיה, את האלוהים הרבים, הנגלים לו בדמויות שונות. גם ככה היה הדבר אצל בני-אתונה’.

‘ובלי אהבה כזאת אל היופי, בלי דת כזאת, כל הנהגה של מדינה היא רק שלד יבש בלי חיים ורוח, וכל מחשבה ומעשה כאילן בלי צמרת, כעמוד אשר אין כותרתו עליו’.

הפילוסופיה והנהגת-המדינה, הדת והאמנות, כולן הן ילדי היופי; אולם היופי הוא יליד החופש, בן הדרור. הוא בן הטבע, טבע העלומים. אין-סוף הוא. הוא המרחב אשר אין עוד גבולים לו, המרחב לבלי קצה.

שירי הלדרלין הראשונים הם הימנונים: הימנון ליופי, הימנון לגבורה, להרמוניה, לנוער, למוּזה, לחופש, לאנוֹשוּת ועוד. הצורה הזאת, צורת ההתעוררות וההתלהבות, היא מן המתאימות לו ביותר, מן ההולמות ביותר את שירתו. יש כאן מצורת ההימנון של שילר, אך לשילר היתה החרות וההתרוממות שאיפה, אולם להלדרלין היתה שאיפה זו טבעית. היא היתה בטבעו וגם בטבע, כל מה שראה על-פי טבעו. הטבע הזה הוא טבע העלומים. הכל פורח ועולה ועובר על גדותיו. הכל שואף הלאה, למעלה-למעלה, ואין גדר ואין חיץ. יש רק מכשולים, מפריעים; אולם גם את המכשולים והמפריעים שׂמו והניחו כדי להתגבר עליהם. הם הסלעים והצוּרים, אשר על פני דרך הנחל, המעכבים את מרוצתו, אולם בהתגברו עליהם ובשטפו אותם במרי קצפו מתגבר גם כוחו. אז בכוחו גם לפוצץ כל מה שבדרכו ולהעביר ממנו והלאה כל אשר עומד לפניו, כנגדו. וכך שר הלדרלין אז את ההימנון שלו לא רק ‘למלאך הממונה על הנוער’ (Hymne an den Genius der Jugend), כי-אם שר את שיר-התהילה גם ל’מזל', לכוח החשוך שבכל הכוחות, זה שהבהיל והפחיד גם את היוונים, ‘העלמים הנצחיים’, כפי שראה אותם הלדרלין, והטיל עליהם את אימת הטראגדיה. הלדרלין אינו רואה בזה כל טראגדיה, ואדרבה, הוא רואה בכוח העיוור, המתקומם נגד שאיפת החופש של האדם, את זה המגביר את השאיפה והפעולה בלבו, המעלה אותו למעלה על ראש הצוק:

‘כל הגדול והאלוהי יקום לעולם’. והכל הוא גדול ואלוהי. יש בכל יצור מנשמת היוצר ובהיכל הפנימי של הטבע שליט האלוהים. הוא החופש והיופי השליט בכל. הוא ההרמוניה העולמית. להרמוניה זו שר הלדרלין את אחד משיריו הנפלאים, שיש בו צד דמיון אל ‘ברכי נפשי’ שלנו.

ההרמוניה היא השלטת בעולמות כולם, היא הנותנת חיים לכל: תזרח השמש הזאת יחיו כולם, תסתיר פניה יגוועו וישובו אל עפרם. הרמוניה זו היא השלטת גם בכל שיריו של הלדרלין. בכל שטף הרגש שבשירים האלה, אשר נראים לנו תמיד כעולים על כל אפיקיהם ועוברים על גדותיהם, הם מלאים הרמוניה ויופי, שמעט מאוד יש למצוא דוגמתם. כל היסודות הסוערים, החפשיים, שהשירים האלה מלאים אותם, מקבלים תמיד זיו וזוהר, קול והד של מוסיקה טבעית. כטבע, האלוהי פה תמיד, כך גם הם אלוהיים. לשון השירים האלה נראית לפעמים כמו פשוטה וכפרוזאית במקצת, אלא שהיא כולה כמחבת-הקטורת, שבה מקטירים את הלבונה הזכה. שפע השירים האלה הוא רב, והם ארוכים, אבל אינם נמשכים, כי-אם מרצדים וקופצים בקול זמרה כנחלים יפים בין אפיקים.

התמונה הזאת, תמונת הנחלים היפים בין האפיקים, היא גם אחת התמונות החביבות ביותר על הלדרלין. בייחוד הוא שר את שירת הנחלים האלה בחרוזיו החפשיים, היפים ביותר, שבהם עלה בידו להשתחרר גם מן החרוז החדש, המקובל, וגם מן החרוז העתיק, הבלתי-מקובל כל-כך. החרוז החפשי הזה, שהשתמש בו בשעת ביכורי כשרונו, בעֲלות הלהבה טרם תכבה, גם יש בו הרבה מדמוּת הנחל, המתפתל ומשתלשל ויוצא ונשפך מבין הרים, וגם יש בו הרבה על דמות-הנחל הזאת. בו שר את אחד משיריו הנעלים ביותר, על ‘הריינוס’, שנתן בו הרבה מתמונת חייו, חיי העולם השואף שאיפה אין קץ לחופש, לאורה:

אֲבָל עַתָּה, פְּנִימָה בֶהָרִים,

עָמֹק תַּחַת פִּסְגוֹת-הַכֶּסֶף,

וּמִתַּחַת יֶרֶק נֶעֱלָס,

בִּמְקוֹם הַיְּעָרוֹת אֵלָיו יַבִּיטוּ רְתֵת

וְרָאשֵׁי סְלָעִים אִיש מֵעַל לְאָחִיו

צוֹפִים יָמִים עַל יָמִים,

שָׁם בַּמְצוּלָה הַקָּרָה

שָׁמַעְתִּי הָעֶלֶם יְשַׁוַּע

לִגְאֻלָּה, וּבְהִשְׁתּוֹלְלוֹ

וּבְקָבְלוֹ עַל הָאֵם אֲדָמָה

וְעַל הַמַּרְעִים אֲשֶׁר חוֹלְלָהוּ,

לוֹ הִקְשִׁיבוּ בְּרַחֲמִים אֲבוֹתָיו,

וְאַךְ בְּנֵי-הַתְּמוּתָה בָּרָחוּ,

כִּי נוֹרָא הָיָה, בְּהִתְהַפְּכוֹ

חֲדַל-אוֹרָה בַּכְּבָלִים,

חֲצִי-הָאֵל הַמִּתְגָּעֵשׁ.

זֶה הָיָה קוֹל הָאָצִיל בַּנְּהָרִים,

קוֹל הָרֵינוּס בֶּן-הַחוֹרִין

וְאַחֶרֶת קִוָּה בְּהִפָּרְדוֹ לְמַעְלָה

מֵהַטֶּסִין וְהָרוֹדַנּוּס אֶחָיו

וַיֹּאבֶה לִנְדֹּד, וְנֶפֶשׁ-מַלְכוּתוֹ

נְשָׂאַתְהוּ בְחֶזְקַת הַיָּד לְאַסִיָּה.

וְאוּלָם כְּבַעַר

הַחֵפֶץ לִפְנֵי הַגּוֹרָל.

וּבְנֵי הָאֵלִים הֵמָּה

הָעִוְרִים מִכֹּל. כִּי יוֹדֵעַ הָאָדָם

אֶת בֵּיתוֹ, וְלַחַיָּה נֶאֱמַר

אֵי תִבְנֶה, וְרַק הֵמָּה

בְנַפְשָׁם לֹא-נֻסְּתָה נִתַּן הַחֶסְרוֹן

אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ לְאָן?

גם הוא, המשורר העדין, הנדיב, כ’אציל בנהרים', הנחלים, כמו ‘הריינוס בן-החורין’, גם הוא יהמה ויקבול על אמו האדמה, או הטבע, וייליל ויבקש על הפּדות ועל החירות. חידה היא זאת, לפי דברי המשורר עצמו בשירו. המשורר מגלה פה, כי יש במוצא שירתו גם מן הילל, מן ההטחה, מן ההתאוננות והקְבָלָה. הוא עומד בביכורי שירתו גם על זה, כי ‘החפץ כבער לפני הגורל’. אך גם על זה הוא עומד, כי ‘העיוורים מכל הם בני-האלים’. כי ידע האדם את ביתו, והחיה יודעת אי תשים משכנה, אך לאלה – לבני-אלוהים – זה מומם, אשר ניתן בנפשם, חסרת-הנסיון, ‘אשר לא ידעו לאן’. הם מוכרחים ללכת ולעשות כאשר יהיה עמהם הרוח ללכת ולעשות. עליהם להתפתל ולקפוץ ולהתפרץ ולהשתער וללכת הלאה בדרך אשר שוּלחו בה. אם יש בזה הכרח, הנה ההכרח הזה הוא נעלה. זהו הכרח פנימי, חופש עצמי. כי ‘כמו שהתחלת, כן תשאר’. הרבה עושה הדוחק והגידול; אולם ‘יתר מכל עושה הלידה, וקרן האור, אשר תפגוש את הנולד’. והמשורר, כמו הריינוס, אשר עליו ללכת כברת-ארץ גדולה, לפרוץ לו דרך בין הרים ולהתפתל הרבה כדי לרַוות ממעיניו שדות וכרמים ולשפוך מרוח יפיו ומזיוו על פני כפרים וערים, עושה את דרכו בהתלהבות.

עַל כֵּן צָהֳלָה יְהִי דְבָרוֹ.

לֹא יֶאֱהַב, כִּילָדִים אֲחֵרִים,

בְּכוֹת תּוֹךְ הַחִתּוּלִים;

וְכִי יִתְגַּנְבוּ גְדוֹתָיו

אֶל צְלָעָיו עֲקַלְקַלּוֹת,

וְחַתְּלוֹ מִסָּבִיב בְּצָמָא,

בְּחָשְׁקָן לְמָשְׁכוֹ, הַנִּמְהָר,

וּלְגוֹנְנוֹ גָנוֹן

וְשָׁמוֹר בְּלֹעוֹ – וְקָרַע הַנְּחָשִׁים

בִּצְחוֹק, וְהִפְלִיט לַמֶּרְחָק אֶת שְׁלָלוֹ,

וְאִם לֹא יִבְלְמֶנּוּ בְּחָפְזוֹ

כַּבִּיר מִמֶּנּוּ וּנְתָנוֹ לִגְדֹּל

בְּלִי מַעְצוֹר – כַּבָּרָק יַבְקִיע הָאָרֶץ,

כִּקְסוּמִים יָרוּצוּ

בַּעֲקֵבָיו הַיְּעָרוֹת וְהָרִים בְּהִמּוֹטָם.¹

כריינוס הנהר, העושה את דרכו בחדווה וצהלה, כן ירוֹן ויצהל גם המשורר. גם הוא ‘צהלה יהי דברו’, וגם הוא במקום אשר יָרַט הדרך לנגדו הוא קופץ עליו, מנתק את אסוריו ורץ ובורח עם שללו… הוא ימהר וידאה אז כאשר ידאה הנשר.

גם תמונה זו, תמונת הנשר, היא אחת מן המצויות ביותר בשיריו של הלדרלין. ‘כאשר הנשר בתוך שיפוע הסלע האפור ישאף יריע אל מסלול הכוכבים’, כן תָרוֹן ותצהל שירתו. ‘כנשר על גוזליו ירחף, ישא אותם באברותיו עת ילך למסעיו הרחוקים-הרחוקים, המסוכנים’, כן נשאה רוח הגבורה את המשורר ולקחה אותו מעל שולחן אמו וביתה השוקט. מי יתן ועמד על ראש הררי האַלפּים, ומשם יקרא ‘אל הנשר, הממהר לרוץ אורח, כי יוציא אותו מבור כלאו אל היכלי אוויר-מרומים’. הוא לא ייעף ולא ייגע מן האהבה הנשגבה, ‘כאשר לא ייעפו ולא ייגעו במעופם בני-הנשר מאהבת מרומים’. לחוקר ‘עיני נשר’, אך כאשר החקירה תרדוף ותגרש את היופי, אז ‘הינשוף יניס ויבריח את בני-הנשר, לעזוב את קנם’. גם בשעה שהמשורר פצוע בנפשו והוא זב דם, אז ‘כנף-הנשר’ היא אשר תזוב את הדם ההוא…

התמונות שלו הן תמונות כל אשר ידאה למעלה, ירוץ ירוץ, יחיה על טבעיותו ועצמיותו, יתקומם. מצד זה חביבה עליו מאוד גם תמונת הצמחים והאילנות, בייחוד אלה העולים למעלה, לקראת שמש. חביבה עליו תמונת הגפן אשר ‘תבוז לצל העמקים’ ותעלה ההרה להיות גדלה באור, בחום, כמו שחביבה עליו תמונת ‘פרי הזהב’, אשר קרני השמש תַּזהבנה אותו ותַצהרנה את פניו. אך גם לאלון ישיר את שירו: ‘אתם, אתם, הנשגבים! עומדים אתם כעַם ענקים בתוך עולם התרבות, ולכם אתם, רק לכם ולשמים, אשר יכלכלו אתכם ויגדלוכם, ולאדמה ילדתכם’. ‘ואתם תדחקו למעלה, שמחים וחפשיים, מן השורש האמיץ, זה על יד זה, וכנשר את שללו, כן תאחזו בזרוע עוז את המרחב, ואל עבים תכוננו את עטרת השמש אשר לכם, גדולה ושמחה’. תמונת ‘העלם הנצחי’, אשר בה יש לראות את הלדרלין, היא גם תמונת האלון החסון. הוא גם חסון, אדיר.

האביב, שהוא בתיאורי המשוררים מן הזמן החדש סמל הפריחה, הצמיחה והגעגועים הטמירים בלב, הוא להלדרלין סמל ההתפרצות שבטבע ובקשת הדרך אל החופש. הוא קורא אליו: ‘אדיר! ראשון בחיק הזמן!’ האביב הוא השובר כּבלים, וצוהל אז ושמח, נותן קולו ברינה, עד כי יחילון נהרות; לב העלומים אז סחרחר והם נסחפים החוצה לשמוע לקול נהרות, נסחפים ונשטפים הם עם זרם הנחל וכמוהו הם פוצחים רינה לקראת האביב וקוראים לו: אחינו!

כל הדמוּת הזאת של האביב באחד משיריו של הלדרלין היא דמוּת של חידוש הנוער, חידוש שיש עמו גם התפרצות. הנעורים הם כעין המצב התמידי, הפנימי, של הטבע. הטבע חי הוא בפנימיותו, צוהל, רץ, מתרומם, גדל. הוא נלחם במעצורים ועליו רק להתגבר עליהם כדי להיות את אשר הוא.

וכך היה הלדרלין גם ללוחם, ללוחם מיוחד במינו, שנלחם את מלחמתו הגדולה בבני דורו, מלחמה לחיים ולמוות, מלחמה לא בחרב ובכל כלי-זין אחר, כי אם בקול הנבל ובכנור, בנעים אמרים וזמירות, מלחמה בכל המעוּשׂה והמלאכותי, בכל הכּיעוּר ואי-היופי, אי-החופש והעבדות לקטנות, למעשי יום-יום, מלחמה שנלחם לטבע ולאלוהות שבתוך הטבע, לרוח ההתרוממות וההתעלות, למעוף הגדול והיפה, ליופי שבגבורה ולגבורת היופי ולאידיאלים היפים והנשגבים.

שירי הלדרלין מרננים ומושכים את הלב בקול רינונם, אבל ביחד עם זה הם קוראים, תובעים, מלאים עזוּז ועוז. הוא חידש עוד פעם בספרות את קולות הצהלה והחדווה הקדמונים, את קולות הרינה וגם הקינה. את שתי הצורות היסודיות של השירה העתיקה, צורת האוֹדָה והאֶלגיה – צורת אלגיה זו היתה שונה לגמרי מצורת האֶלגיה שלנו – חידש הוא הרבה. הוא השתמש בעיקר בשתי הצוּרוֹת האלה, בייחוד בראשונה. עוד פעם הוא מדבר שיר כמו בקהל, מדבר אף ביחידוּת כמו ללב הכל. הוא מדבר תמיד גם מפי טבע הכל…

את הלדרלין רואים כרגיל בתור אחד מראשוני הרומאנטיקנים, בתור התחלה של הרומאנטיקה הגרמנית, אבל מן הרומאנטיקה יש בו רק מעט. יש בו רק זה, שהוא רואה את ממלכת הטבע והיופי, ממלכת האידיאל שלו, רחוק בעבר, במרחקי העבר של יוון; אבל גם לעין הבהירה ביותר היה קשה לראות אותה בזמן קרוב יותר. הזמן הקרוב יותר הוא כבר זמן של המרד בטבע ובממלכת הטבע, ביופי ובממלכת היופי, זמן שבו ירדה מכסאה האלוהות של הקוֹסמוֹס וישבה לכסא אלוהות אחרת, אלוהות של האדם הבודד בעולמו, של האדם ה’מעוּנה'. הענן בא ורבץ כבר על נשמת העולם, וכל אלה שנפשם כלתה לאורה התגעגעו תמיד על קדמות-עולם זו של יוון ושאפו אליה, או אל תקופה, שגם היא היתה מלאה שאיפה אל תקופת-יוון זו.

השאיפה ליוון החלה בספרות גרמניה ובשירתה עוד לפני תקופת הלדרלין. היא החלה עוד עם לסינג. אולם אצל הלדרלין היא הרבה יותר משאיפה. פרידריך גוּנדוֹלף² הביע את הדברים בצורה זו: ‘מלסינג עד גיתה נתמלאה תמונת הֵילאס יותר ויותר חושיות; התבוננו יותר ויותר אליה, מיששו בה יותר ויותר, הוסיפו יותר ויותר לחבק אותה. אך הלדרלין הביא אותה אל פנימיות נפשו’. להלדרלין היתה התמונה הזאת תמונת היופי, הנעורים, הטבע והחופש האנושי. הוא ראה בה חזות כל מה שנשא בנפשו מן הרנן ומן המזמור לאלוהים המתגלה עוד ביציריו, במעשי ידיו, ראה בה חזות הכל.

וכך קשורות גם שתי היצירות הגדולות של הלדרלין, הרומן שלו ‘היפּריון’ והטרגדיה ‘אֶמפּדוֹקלס’, בתולדות יוון ותרבותה. הצורה החדשה יותר של הרומאן יש לה ענין ביוון החדשה, והצורה העתיקה יותר של הטרגדיה – ביוון העתיקה.

כעשרים וחמש שנה קודם שהחל הלדרלין ליצור את הרומן שלו ‘היפּריון’ החלה ההתקוממות של היוונים בפני התורכים והחלה התנועה לשחרר את יוון, תנועה שלקחו בה אחר-כך חלק הגדולים והטובים בבני הדור ההוא. בה מצא כעבור חמישים שנה את חלקו וגורלו גם אחד ממשוררי האנושיות הגדולים, בּיירוֹן. בחומר אנושי זה השתמש הלדרלין ברומאן שלו.

הגבור ברומן זה הוא אחד מבני יוון החדשה, שחי ברוחו כולו ביוון הקדוּמה. לבו לאתונה יהמה, לקוֹרינתּ וכל המקומות ששם שכנה שכינת יוון לפנים. עבר זה לא עבר בשבילו. הוא חי בו ושואף בכל-זאת אליו. חפץ הוא, שיהיה זה לו הווה, לו וגם לכל אשר מסביב לו, תחיית יוון היתה לו תחיית העם היווני, ותחיית העם היווני היתה לו תחיית כל ההוד וכל היופי שהיה עם זה לנושא לו. ואם כי כל זה חי בלבו שאף כי יהיה זה חי בכל. הוא, שכולו נבלע בטבע הנאצל והנהדר, נלחם לשם הידור זה ואצילות זו. הוא עמד כצר ואויב לבני דורו ולבני עמו. מצד אחד הוא משוטט במקומות אשר נגלה אלהים לחוזים ולמשוררים לפנים, וכדבורה בין פרחים הוא מעופף מהר להר ומגבעה לגבעה, שותה את טל הילדות השפוך עוד על פני החרבות ושותה מכוס הפרחים הגדלים עוד ביניהן, ומן הצד השני הוא נוזף בבני עמו ובבני דורו, שאינם רואים את כל ההוד והיופי הזה ואינם שואפים אליו. ‘אשרי האיש אשר מולדת פורחת תשמח את לבו ותחזק את רוחו! אני לי כמו הָשלכתי אל הבוץ, כמו לוּ סגרו בעדי את פי קברי, כאשר מזכירים לי את אשר לי, וכאשר קוראים אותי בשם יווני, כמו נתנו בצווארי את הקולר, ששמים על צוואר הכלב’. אלה הם דברי היפּריוֹן במכתבו הראשון אל רעו בּלרמין, אחרי ששב מנדודיו בנכר אל ארץ מולדתו וראה אותה בחורבנה. ‘כרוח צפון, הבוכה ומיילל, עובר ההווה על פני פרחי רוחנו ומהבהב עוד טרם פותחו’. הוא נוזף גם בבני דורו, ובשעה שהוא מטייל ברוחו ובדמיונו את גבורי העבר, בני-האֵלים, אשר אהבו כל יופי וכל גבורה, אז הוא מקלל ושופך את מררתו על כל מה שנתנה לו כל מאת-השנים, שהוא חי בתוכה. בגן-עדן חי האדם לפנים. חייו היו תמימים, ישרים ומלאים הוד. עתה היא לו כל מאת השנים, שהוא חי בתוכה, כחבית הריקה של בנות דנאוס באגדה היוונית, אשר המים הנשפכים לתוכה בלי הרף אינם נשארים בה אף רגע, יען כי שוּליים אין לה להחזיק בהם. האדם חי לפנים מתוך תמימות. הוא היה כצמח-יה, אשר בגן-האלהים בתבל ארצו, שואף כולו אור שמש וכורע ומשתחווה לאור כוכבים כי יָהל ולסהר במרומים, עתה הוא כאילו סרק, כעץ רקבון, ו’איך ישא הטבע, המלא עסיס, את הבאושים האלה?'

רבו אלבּנדה, שהוא נפגש עמו בטיוליו הרחוקים³, רבו וחבֵרו גם יחד, מוסיף לו עוז ועצמה, ואם בכמה מדבריו של היפּריוֹן לפני היפגשו את אלבנדה יש להכיר עוד סימני חולשה רומאנטית במקצת, כמו סימני השפעות שונות של ‘ורטר הצעיר’ וכדומה, הנה מאז הוא נפגש את חברו הענקי, או כמו שהוא קורא לו: ‘אחד מבני הנפילים’, נעשה גם הוא ענק. הוא מדבר אז גם בלי הנעימות והגעגועים הרומאנטיים ואומר: ‘אני חפץ לקחת את המגרפה ולהשליך את הרפש אל הבוֹר. עם אשר רוּח וגודל לא יולידו בו עוד רוח וגודל אין לו דבר עוד עם אחרים, אשר קוראים להם בני-אדם, ואין לו עוד כל צדקה ומשפט, ורק שחוק-הוללות ריק הוא, כאשר אומרים עוד לכבד פגרים-מתים כאלה, שאין בהם כל זיק רצון, כאילו היה לב בן-רומא בקרבם. זְרֵה אותם הלאה! אַל לו לעץ רקבון יבש לעמוד במקום שהוא עומד, כי הוא גוזל אור ואוויר מן החיים הצעירים הבשלים וגדלים לקראת עולם חדש’.

אלבנדה מחבק אז את היפּריוֹן וקורא לו: ‘אחי לנֶשק’. הוא מציע אז לפניו את תכניותיו על העתיד. העתיד שלו הוא העתיד של המדינה. המדינה תכריח את בני-האדם על הצדק ועל האמת ועל היופי, ואם הרשעים לא ישמעו יהיו מוכרחים לפַנות את מקומם לטובים וישרים. על זה עונה לו היפּריוֹן: ‘השמים! זה לא ידע את עוונו, אשר יעשה את המדינה לבית-המדרש של המידות. והנה זה אשר עשה את המדינה לשאול, כי חפץ האדם לעשותה לשמים אשר על ראשו. הקליפה הריקה שמסביב לגרעין החיים ולא יותר מזה היא המדינה. היא החומה מסביב לגן, שבו גדלים פרחי בני-אדם ופירותיהם. ומה תועיל החומה שמסביב לגן, אם אדמת הגן צחיחה? כאן יועיל רק הגשם היורד מן השמים’.

הוי הגשם היורד מן השמים! הוי ההתלהבות! אַת אשר תשיבי לנו את האביב של העמים!' את ההתלהבות הקדושה הזאת תעורר בקרבו עוד ביתר עוז דיוֹטימָה, בת עמו, חברתו וידידת לבו, שמצא באחת מערי יוון. גם היא אהבה יופי כמוהו ומראות טבע נהדרים. היא גילתה ופיתחה גם את כל היופי הנפשי שבקרבו. בחברתה היה מפַתח ומביע את רעיונותיו על-דבר הוד העולם לפנים, בימי יוון הגדולים, וכיעורו והשתקעותו עתה. הוא היה עולה אז על פני הרים, ואל פני הצוקים הגבוהים ביותר הגיע, וכנשר עז-נפש פרש אז את כנפיו. מרחף היה בעולמות העליונים ורואה אותם כעולם העתיד. העבר היה לעתיד. והעתיד עוד יגדל. כי לטבע של העבר נוסף עתה הרוח, רוח בני-האדם, רוח החכמה, שגם הוא ממקור אחד מוצאו עם הטבע ועם טבע החכמה: מקור כולם אלוהים. הוא נשמת היופי שבכל דבר, מקור האחדות שבדברים, ההרמוניה השוררת בכל. על בני אדם רק לחיות בתוך הטבע עם רוחם אשר בקרבם כדי לגלות הרמוניה זו. בהרמוניה זו גם האחדות האנושית והצדק והמשפט. אף הפקפוקים והספיקות מאחדוּת זו של ההרמוניה העולמית מוצאם. מפני שיסוד הכל האחדות וההרמוניה האלוהית, הנה אך הסתיר אלוהים רגע אחד את פניו ממנו, אנו מתחילים לבקש ולפקפק. אין אנו יכולים לחיות בלי יסוד האחדות של הדברים, שאנו מרגישים בו בעומק לבנו, בלי שנוכל להגיע אליו בשכלנו, ומכאן הספקות, המדריכים את מנוחת איש הרוח והמצווים עליו לבקש ולדרוש תמיד.

כאן גם המקור לחכמת יוון, הקשורה אל היופי. היפּריוֹן דורש הרבה בחכמה זו של יוון ובמקורה בחברתה של דיוֹטימה. בחברתה הוא גם רואה הרבה מטבע יוון ומחרבותיה. הוא עומד אתה יחד על חרבות אתונה, פאר יוון והודה לפנים. ‘כשבר-אניות גדול, אחרי שהסערה קמה לדממה והמלחים נסו ונמלטו, ושלד האֳני השבור מוטל בלי אשר יכירו בו על פני השרטון, כן היתה מוטלת לפנינו אתונה, והעמודים, אשר נשארו כיתומים, עמדו לפנינו, כעירום של גזעי יער, אשר בערב עוד היה רענן ועם לילה עלה כולו באש’.

‘פה, אמרה דיוטימה, לומד האדם להיות דומם ומחריש לגורלו, אם טוב הוא ואם רע’. אך רגע או רגעים היתה דיוטימה מחרישה ודוממה למראה הגורל האכזרי, אשר נפל על אתוּנה. ביתר הרגעים היתה גם היא מלאה התעוררות והתלהבות לשוב ולבנות את חרבות אתונה הקדומה ויוון. וכשהגיע זמן מלחמת-החרות ליוון החדשה, הקמה לתחיה, והיפּריוֹן נקרא על-ידי רֵעו אלבנדה לקחת חלק במלחמה זו ולהיות אחד המנהיגים לשיירות המתקוממים, אז נרתעה אמנם דיוטימה רגע אחד וניסתה לדבר על לב אהובה וידידה לבל יעזוב את חיי החלומות היפים, המתאימים יותר לרוחו, אך בראותה ברגע השני, כי, כאחד מגבורי יוון לפנים, גם הוא בתוך ההדס היפה שלה מעוטה החרב, חרבו ליוון וחרותה, אז היא רק עוררה את רוחו למלחמה.

היפּריוֹן יצא להילחם ליוון ולהיות מן הראשונים במנהיגים. הוא כתב אז אל רעו: ‘נפשנו, אשר תסיר מקרבה נסיונות בני-תמותה ותחיה רק במנוחה קדושה, האם לא תדמה אז לעץ בלי צמרת, לראש בלי תלתלים?’ ‘הנה זה אשר יתן לזהב את הצבע של מראה השמש, כי ישליכו אותו באש!’ הוא בא באש ובמים, והאיש אשר חלומותיו הם חלומות היופי ושאיפותיו הן שאיפות החרות בא לבין אנשים אשר חלומות אחרים להם ושאיפות אחרות. הוא עמד בראש השיירות של המתקוממים, שהיו מרצחים ושודדים. הם פנו איש לתאוותו, איש לבצעו. הוא האמין גם בטבע הפשוט, הגס, כי רוח גם בו. הן מעשה אלוהים הוא והוא נשמע לקול אלוהים המדבר אליו מפי בן-אדם החי במראות אלוהים. יום-יום ורגע-רגע הביט בפני האנשים, אשר הוא היה למנהיג להם, בנר-אלוהים ביקש את נשמתם, נשמת היופי והחרות, וכמה עָלז ושמח כי נדמה לו אשר מצא אותה, והנה יצא להילחם עמהם וצר על אחת המצודות אשר היתה בידי התורכים. ימים רבים צר עליה, ובכל הימים הרבים ההם היה לבו מלא ציפיה ותוחלת ממושכה, והנה הגיע היום והוא הבקיע את המצודה אליו. בני השיירה שלו עלו ובאו לבין הפרצות – ושדדו והרגו, לא הבדילו אפילו בין תורכי ליווני, לא חמלו על יושבי העיר השקטים. האנשים הבאים להשיב ליוון את כבודה הראשון, הנלחמים ליופי הנהדר ולחכמה הנעלה והנשגבה, הם פראים. והוא, במקום לעמוד בראש אנשים השואפים אל החרות הרוחנית, הפנימית, עמד בראש בני-אדם ‘בארבארים’, שם-החרפה הגדול ביותר ביוון לפנים. הוא בא ורץ אל בין השודדים ואמר להפריע אותם ממעשיהם, אך אז היתה ידם גם בו והוא נפצע – בחרב אחד מאלה שלהם ולחרותם נלחם.

היפּריוֹן מבקש אז את נפשו למות והוא נלחם עוד לחרות יוון בחברת ‘בּארבּארים’ אחרים, ה’הבארבארים' הרוסים. באניה הראשונה של הציר הרוסי, הניגשת ראשונה להתגרות מלחמה בצי התורכי, הוא נמצא. הוא מבקש את נפשו לספותה, להקריב אותה קרבן אשר לא יירצה עוד, ואמנם הוא לא נרצה לאלוהים ולא נהרג בין יתר ההרוגים על ימין ועל שמאל; הוא רק נפצע שוב. הפעם נפצע פצע אנוש מאוד, ובקומו לאחר ימים רבים מחוליו ומן המכה אשר הוּכה, הוכה עוד מכה גדולה יותר: מתה בינתיים דיוטימה, שנפחה נפשה מתקווה שנהפכה לאכזב ומתוחלת ממושכה.

בודד בעולם, רחוק ומרוחק גם מאלבּנדה רבו וחברו, שהלך גם הוא למקום שהלך, בלי אשר נודעו עקבותיו, תועה עוד היפּריוֹן בעולם. הוא הלך עוד לאשכנז, לארץ המולדת של בלרמין, אשר אליו הוא כותב את מכתביו ושופך לפניו את לבו. היפּריוֹן-הלדרלין יש לו, כמובן, חשבונות מיוחדים עם ארץ זו. אחרי אשר חישב את חשבונותיו עם ה’בּארבּארים' בפועל, במעשה, אמר עוד למצוא ולמַצות את החשבון שלו עם ה’בּארבּארים' במחשבה, עם אלה אשר לפי דבריו יצרו הכל על-ידי עבודה מייגעת ושקידה. הוא כתב דברים על הגרמנים, שהחלו בימים ההם להיות לעם של חרושת גדולה ומלאכה ושל בעלי-מקצוע, שכמוהם לא כתב איש עליהם עד ימיו לחריפות המשפט ולזלזול, וגם אחריו לא כתבו רבים כמוהם. מחזיר הוא את פניו מן האנשים האלה, בני דורו, אשר היופי, העלומים והחרות אין בהם, והוא שב אל הטבע. גם הטבע של גרמניה הוא מרומם, נעלה. גם הוא מלא יופי וחרות. הוא שם, כבכל מקום, מקור החיים, ובני-האדם יכולים להתרחק לזמן-מה מן המקור, אבל מוכרחים הם לשוב אליו. בלעדיו הם עצים אשר אינם שתולים על פלגי מים. הם נובלים.

הגבור של הרומאן ‘היפּריוֹן’, בן הדורות החדשים, השואף אל היופי והחרות הקדומים והנלחם להם, הוא כולו מלא געגועים והתרפקות. הטיפוס של הגבור, שהוא לפעמים די חזק ואמיץ, הוא טיפוס לירי בעיקר. הוא הלוחם השירי והלירי, שאנו מוצאים אותו בספרות בכמה צורות מימות רוּסוֹ ואילך. גם הצורה של הספר היא צורת-הסיפור הלירית, צורת המכתבים. אף הסוף הוא לירי. התמזגות, השלמה. צליל אחרון, חרישי, שקט, של כל האקורדים יחד. ‘כריב שבין הנאהבים כן הם קולות-המריבה של העולם. התפּייסוּת בתוך הריב וכל הנפרד זה מזה מוצא זה את זה’. האדם מצא את עצמו בתוך הטבע היפה, החי, ומצא שם אלהים חיים. ‘עורקי-הדם יוצאים מן הלב ואליו הם שבים ללכת וחיים בוערים, אחדותיים, נצחיים הוא הכל’. אחרת היא הטרגדיה ‘אֶמפּידוֹקלס’, שהלדרלין לא גמר אותה. כאן אין לפנינו געגועים והתרפקות על עולם קדומים עם יפיו ועם חרותו וטבעיותו, כי-אם סמל נשגב של העולם ההוא הקדום, אחד גבור, גבור נעלה, של הדורות הקדומים, המתייצב לפנינו בכל קומתו וגודלו. הטרגיות שלו היא לא זו, שאינו יכול להשיג את אשר הוא שואף אליו וחפץ בו, כי אם זו, שהשיג יותר מדי. ניצב הוא גם בקרב בני דורו מן הימים ההם כענק, כאיש מעולם נעלה הרבה מהם. על-ידי התקשרותו של המשורר, הנביא והפילוסוף – הפילוסוף שהעמיד במרכז שיטתו את האהבה וההרמוניה, היוצרות הכל – עם הטבע בקשר קיים, נצחי, נעשה הוא גם לשליט בחוקי-הטבע. הוא נעשה לאיש-הפלא. בכל אופן רואים אותו ככה אנשי הסביבה ועל-ידי-כך הוא נראה ככה גם בעיני עצמו. הדבר הזה עושה אותו לטראגי. הוא מתרומם על-ידי-כך על אנשי סביבתו. רואה את כל קטנותם ואפסותם ואינו יכול לחיות ביניהם, וגם את עצמו הוא אינו יכול לחיות, כי קשור הוא בקשר נצחי, בקשר ה’אהבה‘, עם הכל. והכל זה גם מבעית אותו: ירא הוא את נקמת האלים, אשר העיז להידמות להם ולחיות כמוהם. יודע הוא את כל כוחם וגודלם, ויודע הוא כי לא יינקה מי אשר יבוא לעמוד בגבולם. יסוד יווני אמיתי, היסוד של מלחמת האלים בבני-אדם, המעיזים לעלות אליהם ולעמוד בגבולם, נתמזג פה עם יסוד חדש, האדם הגדול ובני סביבתו. יש כאן אותו היסוד הנמצא גם ב’היפּריוֹן’: האדם החי עם הטבע, עם הכל, והאנשים שמסביב שאינם מבינים לו ולרוחו. אולם היפּריוֹן, בכל אהבתו ושאיפתו אל הטבע, אל הכל, הוא יותר שואף, חולם. הוא אדם בן הזמן החדש, השואף אל הטבעיוּת של ימים קדומים. אולם כאן ניצב לפנינו בראש וראשונה הענק של הימים הקדומים ההם, שכה עלה וגדל על-ידי הקשר הנצחי שלו עם הכל עד כי נעשה נכרי וזר גם לבני סביבתו הוא, לסביבה שעמדה גם היא עוד בקשר תמידי עם הטבע ועם היופי הטבעי. הוא טיפוס טראגי מאוד.

ב’היפּריוֹן' אנו רואים לפנינו את התפתחות הרגש והשאיפה בלב הגבור; אנו רואים את התרפקותו, כמיהתו וערגתו ללב הכל. כאן. ב’אֶמפּידוֹקלס‘, ניצב הגבור לפנינו מראשית הדראמה; הוא ניצב לפנינו מבראשית כענק, כאדם מעולם אחר, שלם מאוד, אך רחוק מאתנו, ולא רק מאתנו בלבד, ביפיו ובטבעיותו. הלשון גם היא פה אינה הלשון הלירית שב’היפּריוֹן’, כי אם איזו לשון אחרת, לשון הדומה מאוד אל לשון הטראגדיות היווניות, קרובה בייחוד ללשונו של סופוקלֶס, הגדול בטראגיקונים היווניים. יש אפילו קצת דמיון בין הדראמה הזאת של הלדרלין ובין הדראמות של אֶדיפוּס של סוֹפוּקלס. בייחוד דומה הטיפוס של אחת הנשים פה, הנאמנה מאוד לאֶמפּידוֹקלס וההולכת אחריו גם למקום שהוא גולה, לטיפוס של אנטיגוֹנה. אולי צדק גם מי שאמר, כי נבראה האשה הזאת, פּאנתּיאה שב’אֶמפּידוֹקלס‘, על-פי דמות הנשים שב’ברית החדשה’ והיא ‘דיוטימה, שדומה כי באה מן הסביבה של הנוצרי’⁴. אשה זו מלאה בעיקר רגשי-הערצה לאיש-הפלא, ואין כאן כלל מן הדראמה של האהבה, וגם בזה יש לטראגדיה הזאת דמיון עם הטראגדיה היוונית.

הלדרלין קרא לדראמה הזאת בצורתה עתה – יש תכניות אחדות לדראמה זו וצורות אחדות – בשם ‘מות אֶמפּידוֹקלס’, כי גבור טראגי כזה, הגבוה ככה מן החיים של הסביבה והניצב ככה לריב עמה ואת כל דרכיה ונפתוליה, הולך מיד למוּת. אך ענק-חיים זה גם במותו ציווה לנו את החיים. חייו היו מיוחדים בזה שבערוּ באהבה ובהתקשרות עם הכל, והוא גם במותו, מוות מתוך קפיצה ללוע האֶטנה – לפי האגדה שהשתמש בה הלדרלין – אומר להתאחד ולהתמזג עם כל זה ולעלות בלהב העולם.

הלדרלין אמר קודם לכתוב דראמה על דבר ‘מות סוֹקראטס’, אולם מותו של פילוסוף יווני אחר, פילוסוף שהיה גם משורר כולו, התאים יותר להלך רוחו. סמל זה של המוות היה לו סמל נשגב יותר, כמו שגם סמל חייו של הפילוסוף-המשורר הזה היה לו סמל נשגב מאוד: חיים שביסודם האהבה לכל וההרמוניה כסוד היצירה של הכל…

יצירה זו, הגדולה והנשגבה שביצירות הלדרלין, לא נגמרה. היא נשארה רק מקוטעת, יופי נעלה, נשגב, מקוטע, בלתי-נשלם, כמו כל חייו של הלדרלין. ביצירה זו, שיצר אותה הלדרלין למקוטעין, בעמדו על סף השלושים של שנות חייו, יש כבר רמז ברור לא רק לגורלו של הפילוסוף-המשורר אֶמפּידוקלס, כי אם לזה של המשורר-הפילוסוף – רעו של היגל וידיד-נעוריו של שלינג – הלדרלין. אחד מאלה, שהם עדים לטראגדיה של אֶמפּידוקלס, המתרחק מן הבריות והיושב כמו משומם, אמר עליו, כי ‘אהוב אהבו אותו מאוד האלים, אך לא הראשון הנהו, אשר הדיחו אותו ממרום אמונתם הטובה בו אל ליל השגעון, יען כי באושרו הגדול שכח עד מאוד את אשר יפליא אותו מהם; כן נפל עליו הגורל, הוא הוּכּה בשממוֹן עד לבלי גבול’.

כן ראו האנשים מחוץ את חיי אֶמפּידוקלס האחרונים, שהם מלאים עוד בפנים ועוברים על כל גדותיהם, מלאים גם טראגיוּת, וכך ראו האנשים מחוץ גם את חיי הלדרלין, ראו אותם במשך ארבעים שנה ואחת, משנת השלושים ושתים לימי חייו עד שנת השבעים ושלוש, שנת מותו, כחיי שממון בליל של שגעון. הוא חי אז רחוק מכל, נבדל, משומם. אין יודע מה שחי עוד בלב זה, שאהב כל כך יופי וחרות של אמת. הכּינוֹר הוּכּה ונשבר, אך הנימים עוד היו מתוחות עליו והם השמיעו לפעמים עוד גם מנגינה. המנגינה היתה כבר עצובה, עצובה מאוד.

תרפ"ז