[א]    🔗

הוא היה רומאנטיקן בעל היגיון. מין צירוף מיוחד במינו. רך ונתון להמיית לבו ולדמיונותיו, לתאווֹתיו ולתשוקותיו, ופסיכולוג חד, חריף, חודר, מנתח. כולו היה הופעה מיוחדת, שמשכה אליה את המיוחדים, היחידים. פעמים אחדות היה נושא לשיחותיו של גיתה, שאמר על טיפוסי הנשים שב’האדום והשחור', הרומאן המובחר של סטינדאל, כי הם ‘מכילים הוכחות גדולות של הסתכלויות פסיכולוגיות נכונות ועמוקות’. לניצשה היה אחד הסמלים של האדם האירופי שלו, ואף זה של העתיד לבוא. פול בוּרז’ה וגיאורג בראנדס מצאו בו דמיון-מה לליאונרדו דה וינצ’י, כי כביצירתו של ליאוֹנרדוֹ כן גם ביצירתו של סטינדאל יש חלק גדול לאינטיליגנציה הדקה, והיא היוצרת פרצופי אנשים, המושכים את לבנו בקסם של חידה רבת משמעות. וכליאוֹנרדו, שהיה האידיאולוג בין ציירי הריניסאנס, כן היה גם בּייל-סטינדאל האידיאולוג בין המספרים הצרפתים בני תקופתו.

מריה אַנרי בּייל נולד בכ"ג בינואר שנת 1783 בגרינוֹבל. בהיותו בן שמונה שנים מתה עליו אמו, ואביו היה קפדן ומסר את חינוכו של בנו בידי כמרים אכזרים וצבועים. הוא הורחק מחברת ילדים, והאנרגיה שלו לא מצאה מוצא לחוץ, ועל-כן התכנסה בפנים. ומפני שהתחנך על-ידי הכמרים ברוח הקתוליציזם וברוח הפחד מפני המהפכה, על-כן התקומם להם; אולם עליו היה לשמור על נפשו מפני הסביבה האורבת לו. וזה הועיל לפתח בקרבו את נטייתו להתבוננות עצמית.

כיליד הדרום, הפּרובאנס, היה בעל טבע לוהט. הוא התייחס מצד אמו למשפחה שבאה מאיטליה. אולם מאביו ירש את הקפדנות. וכך היה בעל שני פנים: לוהט לאהבת רעים – ואינו מוצא בהם את סיפוקו ומתאכזב מהם. בכּל מצא צביעות וחונֶף, אף בלימודים ובמדעים, ועל-כן אהב מהם בייחוד את המתימאטיקה, שאינה נותנת מקום לאלה. בבואו לפאריז נכנס לחוג של מעריצי נפּוֹליאון, שהזין את רוח דמיונו במעשיו הגדולים, והיה קרוב אליו גם מצד הקפדנות המעשית, עד כי אמר לחקות אחר-כך, בסיפוריו, את הסגנון המעשי, סגנון ההלכה, בספר החוקים שלו. הוא בא אחר-כך גם לתוך חיל צבא נפוליאון, עבר עמו את האלפּים ולקח חלק בשיחרור איטליה מתחת עול אוסטריה. בשובו משדה-המלחמה ישב בפאריז ושקד שם על ספרי גדולי צרפת, בנטייה יתירה לסופרי ה’השכלה' הצרפתיים ולסַפקנים; אולם לא פחות מזה משך את לבו ז’אן זאק רוּסוֹ, המתלהב להרגשה ולחווייה. מתוך בית-מדרשו ושקידתו על ספרים הוציאה אותו אהבתו לאחת המשחקות. וכשקראה אותו אהבה זו הלך אחריה למארסייל והיה שם למשרת באחת החנויות. הוא עבד לאלוהי האהבה כמו לאלוהי המלחמה. כלוחם נודע אחר-כך ברוחו האמיץ, בהישארו על עמדתו כשהיה מוקף צבא השונא והוא בתווך עם בית-חולים וחיילים חולים בארץ האויב. גם בעמדו בראש צבא כזה נחל ניצחון, וזה פתח לפניו את הדרך למשׂרוֹת גבוהות יותר בצבא הקיסר, והיה גם לאחד מרואי פניו. הוא הלך אחרי הקיסר לרוסיה ושבע עמו את התלאות הרבות בשדה-המלחמה, אשר למען התגבר עליהן קרא לעזרה את דמיונו הפיוטי. הוא נמשך משם לאיטליה – לארץ האורה והתרבות העתיקה, ושמח גם לעסוק בתעודות הרשמיות על-דבר ארץ זו. למראה הבּעֵרה במוסקבה ביקש מעט נחמה בקריאת אחד התרגומים מן הספרים הקלאסיים. הוא שמר על שיווי-המשקל של רוחו גם למראה כל הסכנות שארבו לו בדרך חזירתו לצרפת עם השרידים ששבו משדה-מלחמה זה. הוא נשא עוד משרות גבוהות בצבא הקיסר – וירד יחד עמו. אז התיישב באיטליה וגר במילאנו משנת 1814 עד שנת 1821. שם התוודע לגדולי הרוח באיטליה ובשאר ארצות אירופה, שבאו שמה, ביניהם גם אל הלורד בּיירון. כשגורש אחר-כך מאיטליה ונפרד מן האשה אשר אהב, שב לפאריז והתחיל בכתיבת ספרו ‘האהבה’ (De l’amour). קודם לזה חיבר רק שתי ביאוגרפיות – של מוצארט והיידן, כמו כן את ספרו ‘תולדות הציור באיטליה’ אשר הקדיש אותו לנפוליאון השבוי באי סנט-הילינה. ספריו אלה לא עשו כל רושם. משנת 1821 עד שנת 1830 חי בּייל בפאריז והוציא – בשנת 1831 – את סיפורו-רומאנו המהולל ‘האדום והשחור’. הוא נשא אחר-כך על שכמו משרות שונות והיה קונסול באיטליה. על סיפוריו, מלבד אחד, חתם בשם הבדוי סטינדאל. בשנת 1839 הוציא את רומאנו הגדול השני Chartreuse de Parme (מנזר פרמה). את שנותיו האחרונות בילה סמוך לרומא ומת, בשנת 1842, בפאריז, בבואו שמה בזמן חופשתו. מציינים, שאחרי ארונו הלכו שלושה אנשים; אולם הוא היה בטוח בדבר, כי תבוא השעה שבה יקראו את ספריו, ואף קבע את השנה: 1880. ואמנם הלך פרסומו אחר מותו הלוך וגדול, ועוד לפני הזמן שקבע לפרסומו נחשב בּייל-סטינדאל לאחר מגדולי הספרות בצרפת ובכל העולם כולו.

[ב]    🔗

בסטינדאל יש מן האפיקורסות ומן הפּיכּחות – מידות צרפתיות מובהקות, לפי ההגדרה של המבקר הצרפתי הגדול איפּוֹליט טֶן; אולם אין בו מידה מובהקת אחרת, שׁמָנָה בצרפתים: אין בו מן הריטוריקה אפילו במקצת. הוא גם לא נטה אחרי שפע הציוריות והצבעים העזים, הבלתי-רגילים, כבני-דורו בצרפת – הרומאנטיקנים הצרפתים. מכחולו לא היה רך והצבע לא היה מבליח ולא התפשט לצדדים. הוא השתמש בעט-סופרים חד ושנון, וזה עוד הושחז בלי הרף. מן הרומאנטיקה, ששלטה אז, היה בו רק זה: שעולמו היה עולם התאוות והתשוקות האנושיות – העולם הפנימי. ואל תוך עולם זה, שאינו גם קיים ועומד, אלא משתנה ומתחלף, פושט צורה אחת ולובש צורה שנייה, השקיף בכלי-הראייה החדים ותפס אותו תפיסה בהירה וחדה. הוא התגלה בזה גם כבעל תפיסה מודרנית, כאיש שאת החווייה שלו הוא מפריד ליסודות רבים ושונים, והוא חי את חייו הפנימיים, חיי הרגש והדמיון, וצופה עם זה לחיים האלה. ועם המודרניות שבו – מודרניות לפי המודרניים – יש בו גם איזו שלימות ובהירות קלאסית. הוא תופס את חזיונות-הנפש גם תפיסה מחשבתית: בהירה ונתונה כמו בכללים הגיוניים. וכך הוא תופס גם את הטיפוסים שלו: בכל הפירוט של חיי הטיפוסים האלה הוא תופס אותם גם בתור כלל: האיש של סטינדאל הוא גבר גיבור וערום, בעל חשבון והיגיון, והאשה היא בעלת תשוקות ואינסטינקטים, הנרדמים בה ומתעוררים עם קריאת הגבר. בייחוד הצליח סטינדאל בטיפוסי הנשים, שאף כי אנו מוצאים בהן טיפוסים מטיפוסים שונים אנו מוצאים בכולן את האשה הטיפוסית; ועל-כן מושכות הן אותנו בקסם הרב, הטבעי שבהן. בהן אנו מוצאים את האשה הנצחית, בעוד שבטיפוסי הגברים של סטינדאל אנו מוצאים גם את גיבור הזמן – את הגבר בתקופה ידועה של מדינה מסוימת.

ב’האדום והשחור' הגבר הוא גיבור נפּוֹליאוני. הוא בן אותה התקופה, שהצעיר בן העם בצרפת חלם להיות גיבור כאותו הגיבור הצרפתי והלך בדרכיו – גם בדרכי הערמה שלו. הוא מטפס והולך מתוך אהבת הכבוד ועושה את דרכו בחיים מתוך חשבון – כאסטרטיגן. הוא, כגיבור הצרפתי הגדול, חניך רעיונות חפשיים-אפיקורסיים ודוגמאות של ספרות קלאסית, אלילית; אבל בלי שיש בו חלק מן היצר הגדול של הגיבור הגדול. ועל-כן בכל יכולת התפיסה ודקות התפיסה של המספר המוֹפתי, אין לבנו הולך כל-כך אחרי הגיבור הערום, שהוא כאילו נראה לפנינו גם עירום, חשוף כולו מן ה’סוד' האנושי. אולם לא כן הן הנשים, שהוא, הגיבור, נפגש עמהן בדרכו. בהן יש מן הסוד גם כשגילו לכאורה את כל סודן. הן אינן נחשפות אף כשהן חשופות. יש בהן מקסם החידה האנושית, התובעת ומבקשת ממנו פתרון. כך הן שתי הגיבורות הראשיות בסיפור הראשי הזה של סטינדאל: הגברת די רינל הקרתּנית והעלמה מאתּילדה בת פאריז. שתיהן הן כעין הפכים, והמרחק לכאורה רב וגדול ביניהן, ובכל-זאת יש בשתיהן מן החידה האחת: חידת החיים הנצחיים, שאינה נפתרת אף במות הגיבור, שאותו אהבו שתי הנשים. בגברים שבסיפורו של סטינדאל נשאר רק מעט מזה. הם יותר סכימה רעיונית, העשויה באופן נפלא; רק לעתים רחוקות הם עשויים למשוך את לבנו בפלא שבהם. הם שואפי גדולות, אבל את הגדולות האלה הם כאילו לוקחים לעצמם בידים, על-ידי איזו יכולת שאנו רואים את כל קפיציה ומניעיה.

רק האהבה להרפתקה היא כמעט היחידה המפליאה בגיבורים של סטינדאל. וגם זה בוודאי גרם כי בּייל-סטינדאל יבקש אחרי ‘האדום והשחור’ את גיבוריו בארץ אחרת – פחות פּיכּחית מצרפת: באיטליה, כמו שביקש כאן גם את התשוקות העזות, הנפלאות יותר. וכך יצר את הגיבור השני בספרו הראשי השני, את פאבּריציוֹ של La chartreuse de Parme (‘מנזר פּארמה’), הדומה הרבה אל ז’וּליין של ‘האדום והשחור’, אלא שהוא נַאיבי יותר ממנו. הוא נמשך על-ידי כך אל ה’כרוֹניקות' האיטלקיות ממאות עברו, שעל פיהן יצר את הנוֹבילוֹת שלו הנפלאות, המגוללות לפנינו חיים נפלאים של תשוקות עמוקות וגדולות ומאוויים גדולים. הגברים הם לוחמים עזים והנשים אוהבות אהבה עזה. בכל אחת מן הנשים יש קצת מטיפוסי הנשים שבסיפוריו הראשיים של סטינדאל: יש בהן מחידת האשה הנצחית. ובגברים יש מן הגיבור הלוחם, אבל מזה הלוחם בפחות ערמה ומזימה, בפחות אהבה עצמית, ויש ביניהם גם גיבורים כאותו ‘הקארבּינרוֹ’ הבלתי-נשכח (בנובילה ‘יאנינה ואניני’), הנלחם לחרות ארץ מולדתו והמקריב הכל על המזבח של מולדתו זו. כאן יש גם בגברים מן החידה, שאינה נפתרת בכוח החשבון בלבד, בכוחה של קוֹמבּינאציה חריפה. אף בסוף סיפוריו הגדולים מתגבר ועולה הכוח הזה, כוח הפלא שבגיבוריו, בגברים כמו בנשים, והוא מתעלה ומתרומם על כל חשבון וכל שכל קר.

סטינדאל-בּייל הוא אחד היוצרים המחושבים ביותר והבלתי-מחושבים גם יחד.

תרצ"ג