בראשית התקופה הגדולה של הספרות האשכנזית בא ולמראשותיה עמד. הוא היה לה בבחינת ‘מיילד’, כבן המיילדת באתונה של יוון בראשית התקופה הגדולה של הפילוסופיה היוונית, שהיה המיילד למחשבות. כסוֹקראטס בשעתו לימד גם לסינג, כי מידת הטוב היא בדעת, ב’השכל וידוע', וכמוהו היה גם הוא דיאַלקטיקן, מתווכח חריף, הרודף אחרי הוויכוח של חכמה, אך אינו רודף אחריו לשם רדיפה בלבד, וויכוח לשם וויכוח וחריפות לשם חריפות. פחות מכל היה לסינג סוֹפיסט. הוא בא תמיד בוויכוחו להוכיח, לגלות את האמת או לעורר בני-אדם שיחפשו אחריה ויגלו אותה. ביסוד היסודות של מהותו היה איש האֶתוֹס, בעל רצון מוסרי גדול, ולכן העריץ כל-כך את השאיפה אל האמת, השאיפה המוסרית העליונה, ורומם על לשונו את החשק והתאווה להגיע אליה: ‘לא האמת, אשר האדם בא והגיע אליה או מדמה שהוא בא והגיע אליה, לא היא הנותנת ערך לאדם, כי-אם היגיעה בתום-לב, אשר יגע להגיע לחֵקר האמת. – להחזיק בדבר – זה נותן לאדם מנוחת-הנפש, עושה אותו לעצל, למתגאה. – לו סגר אלוהים בכף ימינו את כל האמת ובכף שמאלו את תאוות האמת היחידה, שאינה פוסקת, ואפילו עם הוספה זו, לתעות תמיד, עד נצח, והיה אומר אלי: בחַר לך! הייתי נופל בהכנעה לשמאלו והייתי אומר: אבי תן! הן האמת הטהורה רק לך לבדך היא!’.

מידת הענווה וההכנעה לאמת הטהורה, שרק בידי אלוהים היא, וגבורת האמת – זהו הקו המיוחד ללסינג. לפי הקו הזה, הנמתח בין שני צירים, שנראים כניגודיים ומתנגדים, הלך כל ימי חייו. זה שעשה אותו יחיד ומיוחד בדורו, דור המתגאה הרבה בהשכלתו. את ההשכלה עם הפֵאָה הנכרית על ראשה – זו שלפי דברי שׁוֹפּנהוֹאֵר השנונים היא סמל החכם ולא לו, המלומד מפי אחרים – את ההשכלה הזאת עם כל כובד הפיאה שלה הכבֵדה לא אהב. את הגוֹטְשֶׁדים האשכנזים עם בטחון-הנצח שלהם באמת שלהם, זו שאחת היא ואין בלתה ומתקיימת היא לעולם ועד, – אותם שנא תכלית שנאה, ועם זה לא היה נוטה הרבה חסד גם לווילאנד הקל והמתייפה, ולכל אלה שנוטים אחרי הצרפתים המתייפים. גם את גאון ההשכלה הצרפתית, את ווֹלטֶר, לא כיבד כראוי. תלמיד שיננא זה של וולטר השנון לא אהב את השנינות לשם שנינות, את החכמה שיש בה גם מן ההתחכמות. הוא הוקיר מאוד את החכמה העתיקה של העתיקים, עתיקי יוון ורומי, המלאה התבוננות, הסתכלות, עיון בעצם הדברים, ואיש-המלחמות כאילו הראה נטייה אף לצד רומי, לצד אנשי הגבורה, אנשי-החרב גם כתופשי-עט. –

הוא היה המבקר, המבקר הראשון למופת בעת החדשה (‘ראשון למבקרי אירופה’ קרא עליו בשעתו מֵיקוֹלֵיי). אהבת היופי של אמת עד כדי התמסרות והתמכרות גמורה אליו, עד לידי מידת הכניעה וההכנעה של האדם להיות לו תמיד לנושא-כלים, ואהבת הניצוח, השמחה לצאת לקראת נשק ביום קרב כשיש להילחם את מלחמת היופי והאמת – אלה הסימנים המובהקים היסודיים של המבקר היו אצל לסינג מובהקים ביותר. מה גדולה היתה אמונתו בטוב, כי רק על הטוב להיות ולהתקיים, ומה עמוקה היתה הכרתו, כי אין כל זכות קיום וכל קיום לרע! אין ממש לשקר והוא יחלוף, כליל יחלוף. זה היה הבטחון. זה היה הבטחון שלו. אי-אפשר שתהיה תועלת כל-שהיא בשקר כל-שהוא. ככה האמין לסינג. כשנפגש נתן, בדראמה ‘נתן החכם’ של לסינג¹, עם זִיטָה ורֵיכָה, גרות ביתו, והן סיפרו לו על המלאך הגואל, מלאך בצורת אדם, אשר הוציא את ריכה על זרועותיו מלהבת האש ונעלם, מתאמץ נתן להוכיח להן, כי היה זה אדם ולא מלאך. וכששואלות אותו הנשים: למי זה ירע או מה זה ישחית אם תוספנה להאמין בדבר שאולי אין בו מן האמת, אז מתמלא לב נתן חימה. הוא, נתן, הנוח כולו והסבלן, אחד מתלמידי הלל בעת החדשה, מתון מתון, אשר אין להוציא אותו רגע משיווי-משקלו, כאילו מעלה אז פתאום קצף.

וּמַה יַּשְׁחִית, תִּשְׁאֲלִי, וּמַה יָּרֵעַ?

וּמַה יּוֹעִיל? אוּכַל שָׂאֳלֵךְ גַּם אָנִי –

אֲבָל גַּם יַשְׁחִית גַּם יָרֵעַ סֶלָה.

לסינג היה בטוח, כי השקר משחית תמיד ומביא תמיד רעה, כמו שהיה בטוח בתועלת שיש באמת ובטוב. האדם החריף הזה, חד המחשבה, בעל כוח ניתוחי ממדרגה זו שלא נקל למצוא דוגמתה, ניתח הכל, מלבד את הטוב עצמו. את זה לקח כמו שהוא. זה היה לו כעובדה ודאית, כדבר קיים ועומד שאי אפשר עוד לאדם להיות מסופק בו. לסינג שדרכו בביקורת ובמחשבה היתה דרך השלילה, היה איש-החיוב מאין כמוהו. כחכמי-הקבלה שלנו ידע גם הראציונליסטן הזה את הדרך לשבור תמיד את ה’קליפות‘, כדי להציל את ה’שכינה’ ולגאול אותה ממאסרה. גם הוא ינק באמצעותו של לייבניץ ממקור המיסטיקה האשכנזית, כמו שהיה קרוב ברוחו אל לוּתֶּר, ועוד יותר לאלה שהקדימו את לוּתּר, לוחמי הפרוטסטאנטיות, אנשי העט-החרב לה' ולדתו. הוא היה מלא כולו דת אמת, כמו שהיה מלא כולו רוח תפארת ויופי נעלה.

להבדיל בין הטמא והטהור ולהבדיל גם בין טהור לטהור, בין יופי ליופי – זאת היתה עבודתו ההיסטורית הגדולה של לסינג בראשית התקופה הגדולה של הספרות הגרמנית. הוא היה לה לכור מצרף, המצרף את הכל. הוא צרף גם את המושגים העיקריים, היסודיים, של הספרות, כמו את המושגים העיקריים והיסודיים של האמנות. הוא הבדיל גם כאן והעמיד חיץ דק, אבל אמיץ וחזק, בין שני המושגים הדקים הקרובים זה לזה והמתחלפים זה בזה, בין מושג הספרות ומושג האמנות. בספרו ‘לאוֹקוֹאון’ דן ‘על הגבולים שבין הציור ובין השירה’, גבולים שהרבה עוברים ועוד יעברו עליהם, אבל עוד לא נתבטלו הרבה. בספרו ‘הדראמאטוּרגיה ההאמבּוּרגית’ הציב גבולים בין הקלאסיות האמיתית ובין הקלאסיות הכוזבה, המזויפת, כמו את הגבולים בין הדראמאטיוּת הגאונית של שקספיר ובין מחַברי הדראמות, הגדולים והקטנים גם יחד. הוא שחרר בזה, כידוע, את רוח האשכנזים מהשפעת הדראמה הצרפתית.

בדרך ההפרדה וההבדלה היה לסינג משחרר את הרוח. בשעת מלחמתו עם התיאולוגים רצה לשחרר בדרך זו גם את הדת, או, יותר נכון, את הדתיות. בתוך תוכה של הדת ביקש למצוא את הדתיות, את הרגש הדתי ואת האמונה הדתית. נראה לנו, כי לפי רוח ההשכלה אמר לסינג למצוא את ה’אנושי' בנצרות, כמו שביקש אותו גם במוּחמדיות וביהדות, אבל יש כאן יותר מזה. יש יותר מ’אנושיות' זו באנושיותו של לסינג, כמו שיש יותר מאמונת ההשכלה בטוב באמונה בטוב של לסינג. לא לחנם התעורר אחרי מותו של לסינג ‘ויכּוּח שפינוזה’ הידוע, אם נטה לסינג אחרי תורת שפּינוזה או לא. כיום כמעט ברור הדבר, כי אמנם נטה לסינג בפרטים אחרי השיטה הפאנתיאיסטית, ובכל אופן הודה והכיר גם מנדלסזון, כ’סניגורו' של לסינג בוויכוח שפינוזה, כי ‘דת התבונה’ של לסינג היתה מלאה כל-כך אמונה בתבונה העליונה שבהנהגת העולם, עד כי ראה גם הוא את האלוהות בתוך העולם. ‘ושכנתי בתוכם’.

מבין סופרי ההשכלה התגלה בלסינג בייחוד כוח החזון, כוח היוצר, אם כי בענוותו, בהכנעתו האמיתית מפני הגאון שביצירה, לא הודה בדבר. אמנם לא רק הוא בלבד מבין נושאי הדגל הגדולים של ההשכלה כתב וחיבּר דראמות. דראמות ויצירות-שירה אחרות חיברו גם אחרים. אבל אחרים אלה, אם שנטו ביצירות-השירה שלהם מעט או הרבה מדרך ההשכלה, או שיצירותיהם היו יצירות שׁכליוֹת כולן, מלאות הרבה יובש שכלי, בבחינת ‘מוחין’. כדי להינצל מן השכליות היתירה הזאת אף יצר ווֹלטר הגדול, זה הגדול, כידוע, גם באפיקורסותו, בדראמות שלו ‘נפלאות’: העלה על הבימה לאור היום – ולאור היום של ההשכלה – רוחות של מתים. הוא העביר את דראמותיו לארצות רחוקות ולזמנים רחוקים, נתן להן הרבה פאר ותפארת חיצונית. לרוב הוסיף להן גם כבוד אנשים רמי מעלה, גיבורים ידועים בשמותיהם, אנשי-שם בעולם, המושכים אחריהם את הלבבות. לא כן לסינג. ההשכלה של לסינג היתה בזה שלימה יותר. בה אין כל ויתור לצד השני. אך גם הצד הזה של ההשכלה נהפך פה לכוח של חזון, לכוח יוצר. השכליות עצמה מאירה אצל לסינג באור פנימי זה שניתן לשירה. האור בא מבפנים וממלא את הנפשות של הדראמות האלה. לסינג יצר ביצירותיו נפשות עם מוסריות עליונה, שכלית, והנפשות האלה חיות בכל-זאת חיים טבעיים. הן חיות חיים טבעיים כאלה זה יותר ממאה וחמישים שנה ועתידות עוד לחיות הרבה. כשהציגו על-פני הבימה בפעם הראשונה את ‘מיס שרה סאמפּסוֹן’, הראשונה בין היצירות הדראמאטיות הגדולות של לסינג, ישב הקהל, לפי דברי אחד מבני הדור, שלוש שעות וחצי כפסילים אשר נסך אותם חרש ובכה רב בכי, ועוד כיום תעורר הטראגדיה הזאת את החמלה האנושית ואת הפחד האנושי, אשר רצה לסינג לעורר בלבבות לפי תיאוריה מוטעית קצת בדבר הטראגדיה ולפי פירוש מוטעה קצת בדברי אַריסטו. והנפש הנחמדה של ‘מינה לבית בּארנהֶלם’ – בדראמה שנקראה בשם זה – האוהבת את המאיור טֶלְהֶים אהבה עזה על אשר פיזר ונתן צדקה, וטלהיים, הגוזר על אהבתו למינה מפני עניותו, כל עוד שהוא רואה את מינה עשירה, והנכון לשמוע לקול האהבה, כשהוא רואה ביחד עם זה את האפשרות לשמוע לקול הצדקה שבלבו להושיע לאומללים. ואֶמיליה גַאלוֹטי, בחזיון-התוגה ‘אמיליה גאלוֹטי’, הנפש התמימה והשכלית גם יחד, הנאבקת יחד עם המושל ונלחמת אתו מלחמתה היא וגם מלחמת החברה, יחד עם אביה של אמיליה, זה הראוי לה בכול, זה ‘הציווּי המוחלט’ המוסרי בדמות בן-אדם. כל הנפשות המוסריות והשכליות האלה, ואף הנפשות השכליות והמוסריות שב’נתן החכם', הקרובות יותר משאר הנפשות של לסינג אל ההפשטה השכלית, כולן כולן חיות לפנינו גם חיים טבעיים מאוד. השכל והמוסר היו ללסינג כעין הטבע, והוא יצר בכוחם חיי טבע.

גם כיוצר היצירות המוסריות שלו הכין לסינג הרבה את התקופה הגדולה של הספרות האשכנזית. הנפשות המוסריות הנעלות שלו יש בהן מעין הכנה אל הנפשות הטבעיות-הנעלות של גיתה.

תרפ"ט