… ובני ישראל עבדו עבודה קשה בארץ ענים, במצרים, אל ערי המסכנות ואל הרמים, אשר העבידו אליהם מלכי מצרים אלפי איש שנים רבות ואשר הסיעו למלאכתם אבנים גדולות, אבנים יקרות, עד היות כל ראש מֻקרח וכל כתף מרוטה; ואל התעלות אשר ליאור מצרים ואשר לים ואל כל עבודה קשה בבית ובשדה. ורוח אלהים לבשה את משה וילך וידבר אל הזקנים ואל העם השכם ודבר, השכם והער להם אזן, להתעורר ולבקש תחבולות ולצאת מעבדות לחרות ומאדמת נכר אל ארץ אבות. ולא שמעו אל משה וגם הלכו עמו קרי וימררוהו בהבליהם. אלה אמרו: מסרת בידנו מאבותינו לאמר: פקד יפקוד אלהים אתכם, ומי אתה כי תגיש ותקדים בעדו הגאולה? גש הלאה ואנחנו לישועת אל ממעל נחכה, כי תבא בעתּה. אלה אמרו: לצאת מן הארץ? הן בזאת נמעל מעל באהבת המולדת – בנים אנחנו לארץ מולדתנו וארץ זולתה לא נדע. ואלה נחמו את החברים המקשיבים לקולם לאמר: הימים הרעים יעברו, יקומו שרים חדשים, מלך חדש על מצרים, והממשלה החדשה תתנחם על עבדיה הנאמנים להקל מעליהם: ההשכלה, רוח העת, קדמת בני האדם… לא, ימי הרעה לא יארכו.

והצעירים, אשר נקַלה בעיניהם לענות בענין עמם לבדו, כי קטן הוא, המריאו במרומים ויתנשאו לעמוד בפרץ בין עם הארץ ובין מושליו ויפיקו נפשם לאנשי הצבא, לאכרים ולדַלת העם ויקומו לגואלים ללא שאלו, כי אמרו: אחים לצרה אנחנו והמה, כי יחדו לנו מלחמה באדונים העריצים; ולנו אך לפקוח את עיניהם על ענים ומרוּדם וקמו והתעוררו על לוחציהם ועל לוחצינו, והיה כי תעלה יד אנשי בריתנו אלה – וקראו דרור בארץ לכל יושביה ונתנו משפט אחד וחקה אחת לבני עם ועם יולד בה ולא תהיה עוד פדות בין יהודי ובין מצרי.

והחכמים והסופרים מבני יששכר, יודעי בינה לעתים, ומזבולן, מושכים בשבט סופר, אמרו אל משה: הניחה לנו ונכתוב זכרונות דברי ימינו הראשונים, להראות העמים והשרים כי לא תמול אנחנו בארץ, ועם שוטני עמנו, מוציאי דבתו רעה, נלחם בעט סופר מהיר עד אשר נחריש בדיהם, ואת בני ישראל נורה דעה והשכל ואת העולם נִתֵּן בלבם, ובזאת תהיה להם תקומה בארץ מגוריהם.

והעשירים, אשר היו להם מהלכים במקום גדולים ואשר היו נושאים פעם בפעם אותות כבוד ודברי חן מאת המלך או המלכה על תרומותיהם, אשר היו מרימים למוסדי הממלכה שכם אחד על עשירי המצרים, ואשר היו קרובים אל הנוגשים אוכלי עמם וזרים לעמם ולכל מכאוביו, – לא שמעו אל משה, כי לא חסרו דבר במצרים. וכאשר יוסיפו בני עמם להתמוגג בענים ובעמלם ובלחצם, כן יוסיפו המה להניף גשמי נדבותיהם על כל יאורי מצרים ועל כל היַמים הקרובים והרחוקים: אלה ירימו תרומה מהונם, למען הקם מצבת־זכרון לראש נוגשי ישראל במותו; ואלה יתנדבו רבבות, לבנות בעיר ועיר בתי חנוך לבני הכושים, שרידי יושבי הארץ מקדם, ולגַדלם למצרים טובים, כי אמרו: ישמעו וידעו עמי הארץ, כי אין אנחנו מיחדים לבבנו וכספנו אך לדברי היהודים לבדם. – ובשבתם על סיר הבשר ובאכלם לחם לשׂבע נדברו במשה בזעם לשונם ויאמרו: הראיתם את הנער הנועז הזה האומר להבאישנו באדוני הארץ, אשר ישמעו את חלומותיו ואת דבריו ואת משאות נפשו לעם, ונתנו אותנו כבנים אשר לא נאמנה רוחם את ארץ מולדתם; ועתה לכו ונכנו בלשון או נכתוב עליו מרורות לאשר לו המשפט ורחצנו בנקיון כפינו…

אלה ואלה אמרו: הזה ילך לפנינו? הזה יתנשא לגאלנו? ואנחנו הן ידענו אותו מימי ילדותו: הלא זה הנער, אשר נמצא בתבה על יד היאור ואשר בת פרעה אספתהו ברחמיה ותקרא לו משה, לאמר: כי מן המים משיתיהו!

ומשה ראה כי אין לו שומע ולא יכול עוד לראות בעני עמו ונפשו עיפה לבוגדים ולמלשינים ולכל הצוררים אותו מבית ומחוץ, ויצא ויעבור בארצות ויתגורר במדין וישב בכוש ימים רבים. וחכמתו וגבורתו הלכו לפניו ולפני גדולים נחוהו. ובהיות ריב בארץ כוש על אדות המלוכה ויסכסך את כל המשפחות הגדולות אשה באחותה ימים רבים, ויאמרו ראשי העם להקים עליהם מלך מן החוץ. ויבקשו וימצאו את משה, וינסו אותו חכמיהם בחידות, ויתחרו עמו גבוריהם בכל מעשי גבורות על ככר המֵרוץ, כמשפט הימים ההם – וימצאוהו עשר ידות על כל החכמים והגבורים שואפי המלוכה; ויושיבו אותו לכסא וימלוך על הארץ במשפט ובצדקה.

וירבו הימים, ובמצרים קם מלך חדש ושרים חדשים, ממשלה הלכה וממשלה באה – ויד המצרים היתה הלוך וקשה על בני ישראל והלחץ והעֹשק גברו לאין תקומה. פעם ידכאום בחקי עמל ופעם ישלחו בם את כלי מַשחֵתם, את האספסוף, לפרוע בהם פרעות לעיני הקהל ולעיני השמש. ויד אנשי הצבא, האכרים ודַלת העם, אשר ראו אותם צעירי בני ישראל כבעלי ברית ואשר נתנו למות נפשם על אדותיהם, תהיה בהם בראשונה לבַלע ולהשחית את הנפש ואת הרכוש. – ויש אשר נועצו השדודים, כבוא מים עד נפש, להתאסף וללכת קהל גדול יחדו עד צען־מצרים ולהתנפל לפני המלך, כי אמרו בתֻמם: הן לצדק ימלך מלך, “מלכות של חסד היא” ומאתו לא תצא הרעה לעבדיו הנאמנים, – וילכו ויהיו לשחוק ולמנוד־ראש לכּל והועיל לא הועילו¹.

וגזרות חדשות יצאו על כל פנות העם אחת אחר אחת. ויגזרו על החכמים הסופרים מורי בני העם, אשר לא יורו עוד לבני ישראל בלשון עמם כי אם בלשון המדינה, ומשגיחים העמידו מטעם המלך לשום עין עליהם, אשר לא יעברו חק. ויגזרו על העשירים בעלי החרשת, אשר לא יקחו עוד לאנשי מעשיהם פקידים, גזברים ומשרתים מבני עמם, כי אם מן המצרים ומן הכושים ומכל הערב הרב הנמצא בארץ. ויֵצר לעשירים מאד, כי היו בני הנכר אוכלי פת־בגם מרגלים בהם אל המצרים ומוציאים אליהם את הדברים אשר ידברו ואשר לא ידברו ומועלים בם מעל ושמים שַׁמות ברכושם. ובאו אליהם שרי המסים פעם בפעם והעריכו את רכושם ושמו עליהם מסים ותרומות וכסף ענושים כטוב בעיניהם והיו להם לבז ולמשסה בכל עת. ונתנו העשירים מהונם, תרומות גדולות ונכבדות, לכל מוסדות הממלכה ולכל דברי עם הארץ, למען קנות את לב המצרים לאהבה, ושחדו מכחם אלפים ורבבות גם אל הרמים, אשר נבנו בדמי אחיהם, ואל החמנים ואל ההיכלות, אשר יעבדו שם המצרים את אלהיהם, ולמוסדות בני עמם ולכל מחסוריו לא נתנו – וכל זה לא שוה להם. בני העם התמרמרו עליהם בסתר ובגלוי ויתנום לבוגדים עוכרי עמם, והמה נשאו בשרם בשִׁניהם ומוסר כליותם בחיקם וכי נתנו ידם בחוץ אל אחד הנוגשים לוחצי אחיהם וכי הקריבו אשכר פעם בפעם לפַחוֹתיהם – סמר בשרם תחת עורם ולבותם יזובו מדֻקרים ממדקרות הנֹחם… וכי לקחה אזנם שמץ מתלונות אחיהם העניים – ויאנחו בסתר היכליהם ויאמרו: אהה, לוּ ידע העם מרת נפשנו!…

ובני ישראל ירדו מטה מטה וימעטו וישׂחו; כמים נשפכו והתפרדו הֵנה והלום: אלה כלו מרוב צרה ולחץ ואלה התבוללו בעם הארץ, כי הזניחו מעט מעט את לשון אבותם ואת זכרונות קדמתם וילמדו אך את לשון המצרים ואת דברי ימיהם, ויד הנשים והבנות, אשר גִדלו אותן הוריהן מאז ללא תורה וללא דעת לשון עמן, היתה במעל הזה ראשונה. ועוד מעט ולא היתה בת בבתי ישראל אשר לא דברה מצרית בבית ובחוץ ולא שָׂמה לה שם מצרי או כושי, ויש אשר עגבו גם על צעירי הנוגשים ויהי משוש דרכן להתהלך עמהם ולשמוח בשמחותיהם ולצאת אתם במחולות. והמלך ושריו ידעו, כי בנות ישראל נושאות את דגל ההתבוללות במצרים ויבדילו אותן לטוב וישַׁכּלו וימעיטו את בני ישראל הילודים, אך את הבנות יחַיו.

רק שבט הלוי, האנשים והנשים, החזיקו בתורת אבות ובלשון אבות ויגדלו את בניהם ואת בנותיהם על פי דרכם וינסו דבר אל העם פעם בפעם, להשיבו לתחיה, לחדש רוח נכון בקרבו ולהכינו אל גאולתו ליום הגדול כי יבא.

והיום הגדול בא: משה שמע בכוש את כל המוצאות את אחיו ועמו בארץ ענים ויעזוב את ארץ מגוריו ואת כסא מלכותו וימהר ויבא מצרימה. וילכו הוא ואהרן אחיו לדבר דבריהם אל העם.

והדור החדש שמע אל משה, הבא אליהם מרחוק, ויאמינו כי פקד ה' את עמו, ויתעוררו ויבאו בנעריהם ובזקניהם אל תחת דקלו ויעשו ויצליחו.