רקע
מנחם מבש"ן
וְעִידַת הַשָּׁלוֹם הָאַחֲרוֹנָה

מזל מאדים שפך את ממשלתו על כל ארצות אירופה ומפניו קדרו צדק ויֹשר (יֹשר – הוא הכוכב, אשר מצאו התוכנים בעת החדשה בשמים והוא רחק מן הארץ הרחק מאד כרחוק הכוכב צדק, ויותר), ודור הולך ודור בא ואליל המלחמה מעביד את כל יושבי הארץ בפרך, כהניו מתחרים איש ברעהו להגיש על מזבחותיו קרבנים מחים, ממיטב חיל העמים והארצות, ומקדשיו בנוים לתלפיות, ברזל ונחשת מנעליהם, אלף המגן תלוי עליהם ורבבות חרבות וקשתות וכל כלי משחית למינם מוכנים באוצרותיהם ליום הרג רב, לשפך־דם, לאבד נפשות, לפרוע מוסר ומישרים, להשיב את כל פרי עמל האדם וכל עבודת הרוח ובל כשרון המעשה, פעולת דורות ותקופות, עשר מעלות אחורנית יום אחד. – והארמון אשר נבנה בהאג לשלום העמים עומד על תלו בתוך הערפל דומם ושומם, נשכח ונעזב, שעריו סגורים ומסֻגרים ורוח־השלום מרחף על פניו כנשמה אחרי צאתה מן הגוף, מתעתד לשוב למעלה אל מקום מוצאו הרחק מאד מאדם ולשום קנו גם הוא אל בין הכוכבים והמזלות הישנים והחדשים.

עד מתי יאנחו העמים תחת עֹל הברזל? עד אנה יֵחלצו לצבא, יגַבּרו חילים זה לעמת זה בים וביבשה וברקיע השמים? והן כבר כשל כח הסבל, הורקו האוצרות וכל הארץ היתה לשדה מערכה. והן עוד מעט וכרעו ונפלו יושבי תבל מפני התכונה למלחמה גם בטרם תצא החרב מתערה!

עד מתי? עד אנה?

ורַבּי המדינות נאספו לאספת סתרים ויועצו יחדו מה לעשות למען שום קץ וגבול ל“שלום המזוין”, אשר לא תוכל עוד אירופה לשאת כֹבד משאו. ויזכרו את העצה, אשר יצאה ראשונה מאת גדול משוררי צרפת, ויקטור הוגא, ואשר עלתה אחרי כן על שפת רבים פעם בפעם עד היום הזה; הלא היא: להתחבר כל ארצות אירפה וכל עמיה ולהיות לאחדים, לאגודה אחת, כמשפט ארצות הברית אשר באמריקה הצפונית.

ואולם אז עמדו בפניהם שאלות שונות, אשר הראשונה והקשה בהן – שאלת “מי בראש”?

מלאכי צרפת אמרו, להיות ארצם האבן הראשה בארצות הברית, כי ממנה יצא ראשונה משפט החֹפש, ההשתוות והאחוה לכל בני האדם. וכדַבּרם נראה שחוק־לעג על פני מלאכי הארצות האחרות ואנשים מהם ענו לעמתם ויאמרו: לא, אלה הם דברים ישנים, נושנים, אשר אין חפץ בהם עוד בארץ חיים ואשר גם עם צרפת התכחש להם מעט מעט באחרית הימים פעם בסתר ופעם בגלוי, מימי עלילת הדם הגדולה, אשר רֻקמה בפריז ותפרוץ בדמשק ותרגיז כל הארץ (זה היה בשכבר הימים – לפני שלש ושבעים שנה…) ועד עלילת דריפוס ועד היום הזה.

אחריהם נסו מלאכי אנגליה, התנין הגדול, אשר סנפיריו וקשקשותיו מלאים כל מימי הארץ, להסב אל ארצם את הבכורה. – לא, קראו אחרים; הלא זאת הממלכה, אשר היתה גאותה תמיד על ה“בדידות המפֹארה” ועל משפטיה הטובים והישרים, ועתה היא מתרפקת מקצה הארץ על רוסיה ידידתה החדשה אשר בקצה השני, אשר לה חקים ומשפטים שונים עד תכלית, ועברו שכם אחד, לדכא תחתם את העמים השואפים חפש ותחיה, אשר לא תהיה להם תקומה (כי אכן היו בתוך הנועדים אנשים מזקני הדור, משרידי ה“ליברלים”, אשר דברים כאלה עודם נחשבים להם כדברי עונות) – לא, זנַב אירפה לא יהיה לה לראש!

הגרמנים התאמרו לאמר: – לנו גאוה גדולה, כי הנה חכמינו השכילו לפַתּח ולכלול את תורת הגזע, היוצאת מצרפת, להבדיל על פיה את בני שם לרעה ולכסות בלבוש חכמה ומדע על שנאת היהודים; והאחד הקים תורה חדשה, תורת “האדם העליון” אשר לכח ולא למוסר יגבר בארץ, תחת העם העליון, עם “סגולה מכל העמים”, אשר יצרו להם מחוקקי ישראל ונביאיו בדרך המוסר והרוח. חכמֵנו זה הורה “לאהוב את השלום, באשר הוא דרך למלחמות חדשות, ואת השלום קצר־הימים מן השלום המאריך”1, תחת משא־נפש החלשים רודפי צדק לפנים והיום: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לעמתם התהללו הרוסים והרומנים, כי המה השכילו לשום את תורת הגזע הלכה למעשה, תורת חיים לממלכה ולעם, וגם הגדילו לעשות בה שכם אחד על הגרמנים ועל כל העמים האחרים.

ועליהם התפארו מלאכי אוסטריה, אשר ממשלתם התחכמה ליהודיה גם יותר מן הרומנים, כי אלה שמו את כל היהודים היושבים בארצם ל“זרים מבלי חסות נכריה” ואוסטריה בִערה את העם הזה מן הארץ ותקברהו חיים, ובפקוד פקידיה את יושבי הארץ לעממיהם – והנה נעלמו כל היהודים יום אחד ולא נודע מקומם אים…

באחרונה דרשו ביד מלאכיהם לשבת ראש באירפה: הר־שחור, העם הגדול, הגבור והנורא הזה, אשר לכד את סקוטארי2 מיד כל אירפה וגם הקשה אליה אחרי כן ימים רבים ויִשלם; וממשלת מוֹנַקוֹ, ארץ השלום, אשר לא קראה מלחמה על כל ארץ ועם מיום הוסדה ואשר עִמה מקור שעשועים לנסיכי אירפה, לשריה ולבני מלכיה.

עוד רבת נדונו בשאלה הקשה הזאת, שאלת “מי בראש?”, עד אשר נמנו וגמרו להיות כל ארץ וארץ לראש לארצות הברית באירפה שלש שנים אחת אחר אחת, על פי הגורל או על פי משפט הבחירה.

ואחר באה לפני הנועדים שאלת היהודים.

לפנים היה לכל ארץ וארץ באירפה מספר יהודיה, ועם ועם התחכם ליהודים היושבים אתו פן ירבו ופן לא יעלו מן הארץ, ועשו עמהם איש על פי דרכו, אלה יגרשו אותם ממקומות מושבותיהם ואלה ילחצו אותם החוצה, אלה יפקדו עליהם בהלה: פרעות ועלילות־דם, ואלה – חקי עמל, קיא כתבי העתים, שטנה ונאצות וקיקלון על כל כבוד, עד אשר יקוצו בחייהם ויצאו מן הארץ האחת אל האחרת, אשר על גבולה. ושכנתה תעשה גם היא ליהודיה מאחת מאלה, ככל תחבולות העת החדשה, למען המעיטם – ולא תבוש מתקותה. – ועתה הנה יֵהפך על אירפה, המחֻבֶּרת לה יחדו, המון יהודים רבים מהכיל, אלפי אלפים נפש – ומי יוכל לעמוד בפני כל העם הרב הזה ומה לעשות להם להמעיטם ואמריקה ואוסטרליה הנה החלו לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים יוצאי אירפה?

ולאחרונה הנה שאלת הלשונות: איזו לשון תהיה שלטת באירפה המחֻבֶּרת? לאחת הלשונות החיות המתהלכות בארץ לא יכלו להטות לבבם, מפני קנאת עם ועם; וֹלַפִּיק, אספרנטו – מלאכת מחשבת יהודים הֵנה ורבים מצעירי העם הזה, הלומדים את כל הלשונות הישנות והחדשות, רק לא לשון אבותיהם ועמם, שוקדים עליהן ועושים בהן חיל. אולי תהיה הלשון העברית ללשון אירפה? על זאת התעוררו אנשים רבים ונכבדים מן הנועדים, באמרם: העברית? הלא זאת לשון היהודים שונאי הנוצרים והנצרות: הנשב לפניהם ללמוד לשונם מפיהם? התתיהד אירפה הנוצרית לעת זקנה אחרי כל המאמצים אשר התאמצו זקנינו, ואחרי כל התחבולות, אשר חבּלו בימי קדם, בעת נפרדה הבת מאמה, לשום קיר ברזל בין אשה לאחותה?!

ורוב החברים הניעו בראשם, לאמר: כדבריכם כן הוא, והנה קם אחד הנועדים, איש יודע מבין בדברי היהודים, ויען ויאמר: – לא, אדוני, שמעוני, היהודים אינם שונאי הנוצרים והנצרות והעברית איננה לשון היהודים. זה כמאה שנה, מאז יצאו היהודים לחפשי ממסגרותם במשכנותם ומאז החלו עמי אירפה להאיר להם פנים כמעט, בתת להם משפט אזרח כה וכה, הם מתבוללים בעם הארץ הלוך והתבולל עד היום הזה: את הלשון העברית הכריתו מעט מעט מבתי הספר, מבתי התפלה ומכל פנות החיים; את זכר ציון וירושלם, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל לבלתי שכֹח עד עולם, מחו אלה מספרי תפלתם ואלה מלוח לבם; בתורתם, אשר היתה להם לפנים תורת חיים לכל העם, שלחו רזון וישימוה לתורת כהנים ויעמידוה על קֹמץ “למודי הדת” בלשונות נכריות, לא לזרות ולא להבר. בארצות, אשר נִתַּן להם הזִכּוּי לפנים בעת רצון, הנה הוא הולך ונלקח מעט מעט עד בלי השאיר לו כי אם “זכרון בספר”, ובאשר לא היתה להם הנחלה המבֹהלת הזאת, גברו עליהם השנאה והלחץ למעלה ראש עד לאין כל תקוה כי תֵעשה עוד חדשה כזאת בארץ. אך התבוללות היהודים בעם הארץ הולכת ועושה חיל בכל מקום והם נותנים היום את נפשם עליה, כאשר נתנו את נפשם לפנים על תורתם ועל חקות אבותיהם; כי כן העם הזה: עם הקצוות הוא ואין משקל לרוחו; הפכפך דרכו – ובתהפוכות דרכיו הוא מחזיק בכל עֹז. באשר יגבר הלחץ וחקי עמל מנת חלקם, הם נדחקים ונכנסים אל בין הדוחים אותם ברגל גאוה, מסתבלים כחגבים על גבי שונאיהם הנדיהם ומלקקים ככלבים את יד מכיהם אל פיהם… עשיריהם יתאמצו לתת את בנותיהם, וכל הון ביתם עמהן, לפליטי הנוצרים, אשר ירימו מאשפות, למען הרבות כבוד משפחתם… מן הנוצרים יקחו לבני משק ביתם ולמנהלי בתי עבודתם וכל מעשיהם בבית ובחוץ, ומבני עמם ומכל ענים ועמלם יעלימו עיניהם. ברוסיה בורחים צעיריהם המונים המונים מתחת דגל ישראל, רצים “לבקש את אלהים” מחוץ למחנה, וסופריהם – אלה מלמדים עליהם זכות ואלה נהפכים בלשונם בכה ובכה, נשפטים עמהם ב“אש לא נֻפַּח”… כי גם מתמול גם משלשם גם בטרם פרץ השמד במחניהם, היו בסופרי ישראל אנשים, אשר התגלעו פעם בפעם בהללם את הנצרות ואת מיסדה בשערים. וברומניה, הארץ אשר יש בה אשכנזים, רוסים, טורקים, אונגרים, יונים, בולגרים, סרבים, צענים וגם רומנים, מדברים בני עם ועם איש ואיש בלשונו בבית ובחוץ; הרומנים, כל אנשי המעלה בהם, מדברים צרפתית ומחזיקים לילדיהם אומנות צרפתיות – ורק היהודים, השנואים והנרדפים שם מכל עם ועם, שוקדים על הלשון הרומנית לדבר בה ולעבוד אותה כעבודת הקדש, הם ובניהם ובנותיהם, גם בחוץ גם בחדרי חדרים, גם בבתי הספר גם בבתי התפלה, גם בארץ גם אחרי גלותם ממנה מפני הלחץ אל עבר הים הגדול… – ובארצות אשר יש להם חקים ומשפטים טובים וחֹפש ככל יושבי הארץ, ששם אין מעצור להם לחיות על פי דרכם ולכלכל דבריהם בדת ובחנוך הילדים ובחיי החברה על פי תורתם וחקותם – שם יתבוללו שבעתים! שם ידבקו כצל אחרי הגוים ואחרי כל אשר דרך הגוים לו, המה ורבניהם (אלה יכנו בשם “מתקני הדת”!) גדוליהם וקטניהם! האבות עושים שַבּתם ומועדיהם חֹל ויום הראשון – שבתון מקרא קדש, את ילדיהם ישלחו אל בתי הספר אשר לעם הארץ, למען הרחיקם מעל עמם, תחת אשר בעלי האמונות האחרות – נוצריות גם הן – מחנכים את ילדיהם על פי דרכם בבתי־ספר, אשר הם מיסדים להם. משכיליהם מתרגמים את כתבי קדשם ואת ספרי תפלתם ואת כל ספריהם ללשונות הגוים, כאשר החלו לעשות מימים קדמונים בארצות נדודיהם, למען השכיח את בני עמם את לשון אבותם עד כַּלֵה. גם עתה התנדב אחד עשיריהם חמשים אלף דולר לתרגם את כתבי הקדש אנגלית…

אמנם כי אתה מקרוב קמו בקרבם אנשים, הקוראים לבני עמם לשוב אל ארצם ואל לשון אבותם – הם הנקראים בשם “ציונים”. אך כעת עודם מעט מהרבה והמעטים גם הם אינם מתחזקים על משא נפשם או על ארשת שפתם באמת, עוד כל דבריהם קול המון וכל מעשיהם – קטנות. עשיריהם לא יזילו זהב מכיס לתקוע יתד במקום קדשם; משכיליהם לא ילמדו את הלשון העברית, אשר הם קוראים בשמה, וצעיריהם – יצרו להם ציונות לשחק בה; שָׁרים הם “הידד, הידד! הנה דרכנו סלולה!” ובשירותיהם הם אומרים לרשת את ציון, כאשר אמרו אבותיהם לרשתה בקינותיהם… הנה שתי המגמנסיות העבריות, אשר ביפו ואשר בירושלם, נלחמות על תקומתן מיום הוסדן, לעיני עשירי ישראל הזלים זהב מכיס עד בלי די לכל מוסדות נֵכר, ולעיני כל העם הנושא ציון וירושלם בפיו בכל יום ויום, ועוד לא התכוננו (האחת התמכרה עתה לממשלה נכריה, כי אכן לא יכלו מנהליה נשוא עוד את ענים ואת לחצם). הנה צעיריהם מבקשי דעת הולכים ונלחצים עתה מרֹב המכללות אשר באירפה, שארית מקלטם, החוצה, והציונים אומרים ליסד מכללה בירושלם; אך הלא זה דבר העם הזה, אשר פיו ידבר רמות וידיו לא תעשינה תושיה: מן “וכך היה אומר” עד “וכך היה מונה” נופלים על פניהם… – ואולם הרעיון החדש־הישן הזה (כי במאת השנים האחרונות קראו רבים ונכבדים מן הנוצרים ומן היהודים לעם ישראל לשוב ולהתכונן בארצו, ולא היה להם שומע) החל לפרוץ סביביו בכל זאת ואנשים מעטים מן המעטים שוקדים עליו באמת ובתמים, ויש תקוה לאחריתו, כי עת לכל חפץ.

ובכן זאת עצתי: שלח תשלח אירפה את כל הציונים ואת כל הקוראים בשם הלשון העברית, “כל אשר אינם חפצים או אינם יכולים להתבולל” (כדבר אחד מראשיהם), ארצה פלשת (או אחיהם אילי הכסף יעשו זאת, אם אך הוָדע יוָדע להם, כי זה חפצֵנו, חפץ הגוים), ולא יהיו עוד העברים האלה למכשול עון נכח פנינו; והנותרים – יתבוללו בעמים, כל אשר לא יעלו מהם אחרי כן, בעקבי החלוצים הראשונים, ארצה ישראל, ואנחנו נקים ונקבל ללשון אירפה את הלשון, אשר היהודים רחוקים ממנה הרבה יתר מכל הלשונות אשר על פני האדמה – את הלשון העברית אשר, אחרי צאת הציונים מעל פנינו, לא יהיה לה עוד דבר עם כל המון ישראל. ובעשותנו זאת, והיה לנו מוֹצָא גם לשאלת היהודים, לתת לה פתרונים בדרך חדשה בשובה ונחת. הדבר פשוט מאד: לוּ השכילו קדמונינו לקבל את כתבי הקדש בכתבם ובלשונם, תחת התרגום הרומי אשר בחרו בו לקדש אותו, ולוּ הוסיפו לשמור את יום השבת ואת מועדי ישראל בזמניהם ואת חקי תורת משה בתבניתם, כאשר צוה המחוקק וכאשר עשו חניכיו בשלש מאות השנים הראשונות, כי אז נבלע העם הזה כלו זה כמה בעמים הנוצרים והבת ירשה את אִמה ירושת עולם באין פוצה פה ומצפצף. ועתה כי הציבו גבולות עולם בין ישראל לעמים, אך לשוא כִלינו חִצינו בעם הקטן והעז הזה זה חמש עשרה מאות שנה, לשוא נלחמנו בו בחרב ובאש ובכל כלי משחית להשיב אותו אלינו, לשוא שִׁחתנו כל רחמי אדם וַנֵהָפך לזאבי ערב למען אכוֹל אותו חיים – כי לא הצלחנו: אנחנו היינו לו לחיה רעה, והוא לא היה לנו לטרף… עת לנו אפוא לתקון את המעֻות, אשר עותו אבותוינו, בדרך חדשה: אם לא הלך הנחל הקטן אל הים – יבא הים אליו ויבלעהו.

וייטבו דברי האיש בעיני הנועדים ויאמרו כלם להֵעשות כן.




  1. “כה אמר צרתוסטרה”, ד': שיחה עם המלכים.  ↩

  2. במלחמת עמי הבלקן על טורקיה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!