(מקדמוניות ארץ ישראל…)

עשר מכות הֻכּו המצרים במצרים ביד משה איש האלהים. רֹב המכות עברו ועקבותיהן לא נודעו; אך המכה השניה היתה רבת תוצאות ולה נתכנו עלילות לעתים רחוקות: הצפרדעים שמרו עברתם לעם ישראל עד אחרית הימים, זממו להם, התקשרו עליהם, קדשו עליהם מלחמה ממעונותיהם מן היאורים אשר במצרים ומן הבצות אשר בארץ כנען. והנה בזה הליכות הדברים והמעשים, כאשר השתמרו בספרי הזכרונות…

ימים רבים שכנו הצפרדעים על גדות הירדן באין מחריד, התחממו לנכח השמש, נתרו, קפצו, שרו שירותיהן, ספרו האחת לרעותה על הכנעני והפריזי והגרגשי, עמים טוֹבי־עין הנותנים למימי הארץ להקָוות לבצות ולאגמים מזה ומזה לירדן, ולצפרדעים לשרוץ בתוכם ולהתענג על מי מנוחות; ועל בני ישראל, העם הרע המרגיז מים ושוכניהם. במצרים – ככה הגידו להם זקניהם – הפך מנהל העם הזה את הנהרות ואת היאורים ואת האגמים לדם – וימותו הדגים והצפרדעים. ואחר נטה המנהל את ידו על צעירי הצפרדעים, אשר העפילו יום אחד לצאת למרחב, אל הבתים ואל החצרות ואל רחובות העיר, ויגרשם מבתי תענוגיהם וישיבם אל היאור. ועל ים־סוף נטה את מטהו וישם אותו לחרבה, מחנק לנפש הצפרדעים – וגם שמֹח שמחו לאיד החיה המנתרת ויעשו להם חג פסח (ובחגם זה ישתו ארבע כוסות – יין ולא מים…). ועתה הנה שונאי־מים אלה שמים פניהם אל ארץ כנען וגם תקעו אהליהם בעבר הירדן וגם אומרים הם להוביש את מי הנהר הזה מֵזח הארץ… על זאת אחזה רעדה את הצפרדעים שוכני הירדן, בצֹאתיו ופלגיו, התרוצצו הנה והנה, קראו ולא דמו, שירותיהן נהפכו לקינות, ובמבוכתן בקשו עצה מזקעני העדה, דבר מחכמיה – ואין.

והנה ה“חול” עובר מוּעף ביעף על פני הירדן (והחול – הוא עוף הפלאות אשר נמנע, הוא לבדו מכל החי, מאכול מיד חוה מפרי עץ הדעת ויהי חלקו חיי עולם ורֹב דעת בכל אשר נעשה תחת השמש) וירא את מבוכת הצפרדעים וישמע את תלונתם ויפן ויאמר אליהם: שמעו אלי, שוכני הבצות! אמנם כי צרה קרובה ואין עוזר ואין עזר בפעם הזאת, אך הזמן הוא הרופא לכל שבר והוא צורר בכנפיו צרי גם לצרתכם. דעו, אפוא, כי הנה ימים באים והעם הזה, ההולך לרשת את הארץ, יֵצא ממנה, מים שָׂנֵא ומים אדירים אשר לא יוכל להבקיעם – שטף גוים רבים – ינידוהו ישערוהו ממקומו. והימים ההם יהיו לכם ימי שִלוּמים חלף סבלותיכם היום, כי אז ירבו הבצות והאגמים וכל מקוה־מים בארץ הזאת ואז תתכוננו בהם במרחב וחייתם ורביתם ויהי עִתּכם לעולם.

באו הימים – ובני ישראל גלו מארצם כי קמו עליהם המון גוים עריצים, ויצאו וינועו בארצות בבל, פרס, מדי, מצרים וכל המדינות אשר מהדו ועד כוש. ואת תורתם לקחו עמהם בצאתם ואזנים כרו להם בבואם אל הגוים – ללמוד וללמד. אך הגוים לא היו תלמידים מקשיבים ובתורת ישראל, אשר קבלו בפיהם ובשפתם, לא הלכו עד היום הזה; גם התנשאו להורות את מוריהם ולהשיב אותם אליהם, ויענום וילחצום וימעיטום. ואלה החזיקו במעוזם, נתנו למות נפשם, באו באש – אך לא במים (גם בגולה היה עם ישראל שונא מים…). והיהודים למדו מן הגוים, את הטוב קבלו מאתם, אך ברֹב הימים היו בהם רבים אשר קבלו מעמי הנכר גם את הטוב גם את הרע, עד אשר שכחו את תורתם הם, וגם את מולדתם ואת עמם, עד אשר תמו מהם כאשר תמו ושאריתם חגרו שארית כח וישובו אל ארץ אבותיהם אחרי הטותם את לב מלך פרס לתת להם רישיון על זאת, בדבר מלכות אשר הוציא גלוי לכל העמים.

היהודים שבו אל ארצם, מאֻזָנים בכל הטוב אשר נחלו מאבותם ובכל החדש אשר למדו בארצות מגוריהם, מלאי כח־מעשה ורוח נדיבה ורצון כביר לחבר מזרח ומערב ולבנות עולם חדש מן התהו־ובהו, כמשא־נפש טובי הגוים להם; באו, הפיקו נפשם לאספסוף אשר מצאו בארצם (בימי היות היהודים בגולה באו שכני הארץ מסביב, עמון, מואב, עמלק ובני קדם ויאחזו בה ויאכלוה ויכלוה), נתנו להם יד אחים, קראו להם: הבה נבנה את הארץ יחד; באו, שמו פניהם במים הרעים אשר פרצו בארץ בהֵעזבה מהם: בבצות, באגמים ובכל נחלי מי קפאון, ויחלו להובישם מפניהם – והנה מַתּלאה: הצפרדעים חרדו מגן עדנם ויחדשו את תלונותיהם על העם שונא המים ועליהם נלוו גם הצפרדעים אשר ביאור מצרים, הנוטרים איבה לבני ישראל מימי קדם; וגם כל חית־אדם התעוררו, נחלצו חושים, היו זרוע לשוכני הבצות.

כי הנה בימים קדמונים עוד לא נפרדו היצורים כלם לתבניתם ולתכניתם לבלתי היות בהם עֵרב – ויהיו אנשים אשר היו חצים אדם וחצים חיה או כל שרץ השורץ על הארץ או במים, זאב או שועל, נחש או דג (הן עוד היום יש בבני האדם כאלה וכאלה, ואף כי בימים ההם, ימי עלוּמי ארץ ותבל!…) וגם בארץ ישראל היו אז אנשים־נחשים וגם אנשים־צפרדעים. ובימי המבוכה ההם אשר המושלים היו רחוקים מצדק ומישׁר והארץ היתה צלמות ולא סדרים, חִלקו להם כל אלה את תפקידם ואת מעשיהם איש לפי דרכו: האדם־השועל חִבּל און, רקם מזמות, שלח רוח רעה בין תושבי הארץ השונים; האדם־הנחש שִׁנן לשונו, נָשַׁף, נָשַׁך, הטיל ארס כה וכה וישם את הארץ הטובה לסף־רעל ליושביה; האדם־הזאב מִלא אחריהם: רָצח, טרף, רמס, מִלא את הארץ דמים. גם בתוך מושלי הארץ היו אנשים־שועלים אשר התכחשו למַלאכוּתם ולפקודת מלך פרס ויחזקו ידי המסכסכים והמחרחרים ויופיעו על עצת רשעים. אחרי אשר הוכן הכל ורֻקחה המרקחה בא לאחרונה האדם־הצפרדע וינַתּר הֵנה והנה בתוך הארץ ועל גבולותיה סביב וגם במרחקים (כי בהיותו אדם לחֵצי, כרעים גדולות לו לנתר בהן עד למרחוק), והאדם־הצפרדע והאדם־השועל והאדם־הנחש, אשר חברו יחד למשלחת מלאכים רעים, באו עד שושן הבירה ויפיחו עיר וּמְתִים, וצוררי היהודים אשר בשושן (המן ובניו וכל אוהביו עוד לא מתו בעת ההיא…) עזרו על ידיהם ויעירו ויעוררו את הכל להפר את דבר־המלכות על שיבת היהודים לארץ אבותם או לשום לאַל פעולתו. וזרע השקר והרִשעה עשה פרי, כי גם בתוך השרים בשושן הבירה גם במושלי ארץ ישראל היו אנשים אשר רעה בעיניהם תחית עם ישראל בארצו ויבגדו באמונתם ויֵהפכו כקשת רמיה, ויהי כי לא יכלו להפר כָּלה את דבר־המלך פן יהיו לבוז, ויבארו וימעיטו ויקציעו אותו מסביב אלה בכֹה ואלה בכה, עד בלי השאיר בו כי אם הד קל, צל רועד על קורי־עכביש, לעג לעם רש.

והצפרדעים שוכני האגמים והבצות בארץ ישראל ערכו והגישו תלונה אל מושל הארץ, ביד מליצם האדם־צפרדע, לאמר: הנה זרים עלו עלינו מירכתי ארצות רחוקות לשדד רבצנו, וכלי חמס בידיהם, והנה הם מיבשים הבצות, משכנותינו מדור דורים, נוטעים עצים ובונים בתים ומביאים עלינו קפדה, יבֹשת מתחת וכל עוף כנף נותני זמירות, צוררי צפרדעים, ממעל… ועתה, בשם הצדק והחסד והרחמים ובשם אהבת בעלי חיים, אשר אתם מתהללים בה – הצילונו נא מיד העם הרע הזה, הושיעו, הצילו, ונרננה בבקר חסדכם ואמונתכם בלילות. – ועוד הוסיפו עליהם דברים כאלה וכאלה, ככל אשר הורו אותם רעיהם, האדם־השועל והאדם־הנחש.

והמושלים, המקשיבים על דבר־שקר, הושיבו עדת שופטים לחקור דבר, וידרשו ויחקרו ויוָעצו ויוציאו משפט: בני ישראל שבים אל ארץ אבותם על־פי דבר־מלכות, אשר אין להשיב, אך הצפרדעים גם הם יעמדו על נחלתם, אגמיהם ובצותם, כי בהמה שמן חלקם. ובכן גזרו אֹמר: א) לחלק את הארץ בין היהודים שבי הגולה ובין שוכני הבצות; ב) להפקיד מודדים אשר יעברו בארץ וקו־המדה בידם לָמֹד ולהגביל את האדמה אשר תהיה לארץ נושבת ולא יגָרע חלק הבצות בארץ; ג) לשום שומרים על הגבולות וחק ומשפט ליהודים הבאים אל הארץ, פן ירבו ופן יגעו ברֹב הימים בגבול הבצות ושוכניהן; ד) להקים מסביב לבצות ולאגמים חומות גבוהות ובצורות בשמים – מעצור לרוח הצח המהלך בין שפיים ועל פני הים, אשר לא יִשּׁוֹב בהם ולא יגרע מימיהם, ולשום עוד כל גדר וכל משמרת ומשמרת למשמרת, מעצור לבוני הארץ אשר לא יסיגו את גבול הבצות ולא יכריתו מִחיה לצפרדעים.