הארץ בהבּראה התאוננה לפני האלהים על אשר שם מקום לה בשפל, הרחק מאד מכל הכוכבים והמזלות והשמשות, והן מוצא אחר לה ולהם ולמה, אפוא, תגָרע מכל רעותיה ולמה תהיה לנדה ביניהן?
וינחם אותה יוצרה ויאמר אליה: לכן רק ששה חדשים תהיי למטה וששה חדשים תהיי למעלה – למעלה מן השמש האדיר במרום, גם אתּ גם משרתך הנלוה עליך. ויוסף אלהים ויאמר אל הארץ: עוד זאת אעשה לך למען תדעי, כי לא שכולה וגלמודה אתּ מכל צבא המרום במרום: בימי עלוּמיך ירדו המלאכים מעת לעת משמים ארץ ושמו דבָרי בפי אנשי הסגולה בבני האדם; ולעת זקנה יקרבו אליך פעם בפעם כוכבי לכת וכוכבי שבט, ובאו בגבולך ונשאו עליך מֵאוֹר פניהם ודברו שלום בך ועברו לדרכם.
כאשר דבר אלהים כן היה. ובעת החדשה, אחרי אשר לא יספו עוד מלאכי ה' להֵראות, יבאו בגבול הארץ, לעתים מזֻמנות או לא־מזמנות, כוכבים המשוטטים במרחבי רקיע טרם יסֹלו להם מסלות־תמיד, ויש אשר יקרבו אליה עד מחנק־נפש, עד אשר תחשב הארץ להתעלף או להתמוגג בחֻמם – ושטו ועברו מעליה ורָוַח לה. ויש אשר יזנק בן־כוכב מחיק הוריו מועף ביעף, וירד והגיע לארץ, פֶה אל־פה ישק לה, כמבקש לגלות לה תעלומות רזי עליונים, ודבק בה וישן שנת עולם בחיקה והיו לאחדים. ויש אשר יסורו אל גבולה גם כוכבים היוצאים ממסלותם לשוט במרחבי רקיע וקרבו אליה והשתעשעו ושעו בה רגע, והלכו לדרכם. –
ויהי היום ויקרב מאדים אל מול הארץ הלוך וקרוב בצעדים מהירים מאד – כמליון מיל ליום – ויהי בהֵחפזו כדואג לארץ המתבוססת בדמיה, פן תבא עד קִצהּ בטרם יוכל לדבר עמה. ויקרב ויבא עד היות כפֶשַׁע – כפשע באַמת בני מרום – בינו ובין הארץ ועד אשר יכלו לשפוך שיחם איש לפני רעהו.
והארץ מרת־נפש כאם זקֵנה אשר בניה השובבים מעוררים בביתה מהומות כל היום, משברים ומנפצים עֶדיהּ וכליה והופכים את שלחנה, אשר היא עורכת להם בטוּבה, לגיא צלמות. וכראותה את מאדים, קדמה פניו בחמת רוחה ותאמר:
– האתה זה עוכר הארץ? מנעורי ועד היום הזה עוררת עלי מלחמות, הרויתני דם נקי לאין־קץ. ועתה לעת זקנה אמרתי ארגיעה והנה הבאת עלי מלחמה נוראה מכל אשר היו לפניה, מלחמת חרב והרס ואבדן חמש שנים, מלחמה אשר אכלה ובלעה רבבות אלפי בני, אשר טפחתי ורביתי בימי דור אחד; ואחריה – מהומות ומבוכות, רעב ומחלות ומשנה שברון – שבר כסף, שבר אֹכל – מלחמות קטנות כה וכה וידים נטויות וחרבות שלופות לחדש את המלחמה הגדולה ולהגדיל השאת והשבר על אחת שבע… אהה, מה זאת עשית לי, אחי האדמוני!
ויען מאדים ויאמר: – אחותי, אכן סר טעמך ותאמיני בכל הבלי שוא כאחת הזקנות. ועתה אל תשמעי לאשר יביאו ידברו הוברי שמים כי אני עושה מלחמות בארץ, ואל תשיתי עלי את עונך ואת עון בניך. הלא תראי, כי על כל יתר הכוכבים הקרובים אל יממך וגם עלי אני אין מלחמות ואין שפך־דם, אין פרץ ואין צוחה. גם מראה עינים הבל הוא: אדֹם אני מרחוק – לעיני בניך אנשי הדמים הרואים בכּל אך דם (והמה זה כימי דור אחד או שנים נושאים עיניהם ונפשם אלי, ומבקשים קִרבָתי בכל־עֹז!), אך מקרוב – ראי והביטי! – מראה צהֹב לי. ואתּ, אחותי, הרת הברזל והזהב, אשר האחד כלי משחית עשוה מלחמה והשני מטרת המלחמה, תכלית משא נפש בניך. והמה – הלא הם האנשים אשר יצר לבם רע מנעוריהם ואשר לבותיהם כסיר נפוח ונפשם כהר־געש ומחשבותיהם כים נגרש וכל יצוריהם אומרים: מלחמה. ואנכי מה? את מי סכסכתי ואת מי הרגזתי ועל מי הניפותי חרב מכל אשר סביבי?
ועתה אשר באתי לדבר אליך: הן היצורים שוכני כתפי הולכים ורבים ומלחמות אין ביניהם להמעיטם, ועוד מעט ורבו ועצמו מאד מהיות להם עוד מקום אתי. ואולם עליך היתה המלחמה לחק עולם כחקות זרע וקציר ורעם וברדים ואשר יזרעו בני האדם שוכניך בימי דור אחד ובאה מלחמה אחת ושתה קציר להם; גם הנה מלחמת העמים האחרונה וכל הרעות אשר באו בעקבותיה הביאו קרחה על חמישית או על ששית אדמתך – הרחיבו את גבולה – ואַתּ רחבת־ידים, פי שנים בגדלי. ועתה אם טוב בעיניך אעבירה נא רבבות מספר משוכני מאדים אליך, אביאם ואטעם על אדמת ורָוַח לי ולהם. ואולי ילַמדו המה את בניך מוסר ולֶקח טוב, אשר יחיו בשלום יחדו ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא יעשו עוד מלחמה.
ותאמר הארץ: – עתה זה ידעתי, כי באמת אין דבר למאדים עם חרב ומלחמה, כי על כן לא ידעת את דרך המלחמות ואת תוצאותיהן לארץ ולכל הנשאר עליה לחיים. מי מלל לי, כי עלי להורות את מאדים דעת בדברי הרס ודם! המלחמה תרחיב לארץ? תכין מקום לתושבים חדשים? אכן כדַבּר אַחד שלוי־עולם תדבר! ועתה הסכת ושמע את אשר אני אחזה לי מיום נשוֹא גוי אל גוי חרב: המלחמות ממעיטות את בני האדם, אך הן משחיתות גם את האדמה, שָׂמות חלקות חֶמדתי למדבר שממה, מחריבות את הערים ואת צמח האדמה ואת פני הארץ עם הארץ. כאשר תרבינה המלחמות, כן ריבה המִדבר על הישוב, כאשר ימעטו האנשים, כן ימעט הכח הפורה והיוצר והמחַיה אשר לארץ. וכי תחדל המלחמה ורבו האנשים – ורחבה גם הארץ תחתיהם: המדבר יהיה לארץ נושבת.
ולבני עליון, מורי בני האדם, אשר אמרת, הן יש ויש אתי מאלה – ומה רע ומר גורלם! העם הזה, עם בני ישראל, מוצאו ומולדתו לא אזכור עוד: אני הנה זקנתי וכשל כח זכרוני, והוא גם הוא עם עתיק ימים אשר אין זוכר ראשיתו. אך אם על פי דרכיו ידון רוחי, לאמת אוציא משפט באמרי כי אכן משמים ירד בימי קדם, מבין מלאכי עליון לשכון באדם… ואולם את זאת עוד זכור אזכור כיום ועוד אזכרנו כל ימי תקופתי עד בוא חליפתי: אחד ההרים הקטנים, הר אובד ונדח באחד המדברות בירכתים, הר סיני, גדל יום אחד וירם וינָשא מכל ההרים הגבוהים אשר על פני האדמה; כי נפתחו השמים למולו והאלהים ועדת מלאכיו נגלו עליו בכבודם ואיש אחד, בן־אדם או מלאך– איש האלהים קרא לו – נתן שם תורה לעם מאת ה' מן השמים. אז הוקמה ברית עולם בין האלהים ובין העם הזה, עם קרובו. ההר הקטן והשומם הזה נקדש קֹדש מן היום ההוא והלאה; התורה אשר נִתּנה עליו, קדושה היא כיום לרב העמים אשר על פני האדמה, במאות לשונות תדבר אליהם, סגולה היא לכל, מופת ומשא־נפש לכל מבקשי צדק ומשפט ומישרים, – אך העם, אשר מידו היתה התורה הזאת להם, העם אשר היה הוא, ותורתו בידו, מורה לגוים, הנו נרדף ונלחץ, בזוי ושסוי, סמל הקנאה והשנאה לכל, כפי היות דרכיו טובות מכל עם ומוסר תורתו, אשר קבל עליו לפנים וחי בה כל ימיו, מרום ונִשא וגבוה מאד ליתר האדם מרחק אלפי שנים. העם הזה, אשר היֹה יהיה מופת לגוים, היה להם למשל, לזעוה, למנוֹד־ראש. מארץ אבותיו גרשוהו והפיצוהו על ארץ רבה, בארצו החזיקו זרים ובארצות מגוריו אין נותנים לו תקומה. עתה כמעט באה לו עת הפקודה גם הוא, מתוך הערפל הַמֵעִיב גורלו הופיעה לו קרן אורה, – הופיעה ודעכה, הופיעה ונעלמה: גאולה לא היתה לו וקץ הפלאות עודנו רחוק ממנו…
שני עמים, ישראל ויון, מורים היו לגוים, האחד הורה אותם צדק ומישרים והשני – חכמה ומלאכת מחשבת. ושניהם נשאו וסבלו לחץ ועבדות ימים רבים מאד. עד אשר זכרו העמים את מוריהם ואת תגמוליהם עליהם ויתנדבו להשיב להם גמול. ויתנו גאולה ליונים וישיבו להם את ארצם ואת חֻפשתם, ויאמרו לתת גאולה לעם ישראל ולהשיב לו את ארץ אבותיו. ואולם תורת היונים היתה לנחלה לעמים, על כן השיבו שבות עם יון באמת ובתמים, דברו ועשו גם יחד (ותקטן זאת בעיניהם ויאמרו לתת לו עוד נוספות ולהעניק לו מאדמת זרים – ויביאוהו בסבך מהומות רבות וכֹבד מלחמה שנתים ימים וכמעט השיבו את עם יקירם עד דכא). ותורת ישראל עדֶן לא היתה לנחלה בלתי אם למתי מעט, ובהתעורר רוח צדק בלב נדיבי עמים ויאמרו לתת גאולה לעם הזה, שִלוּמים על העול הנורא אשר נעשה לו בדור דורים ואשר נשנה לו גם היום באכזריות נוראה מידי פראי עמים בארצות המזרח (ועמי המערב, עמי התרבות, עמדו על דמם שלש או ארבע שנים ולא הניאו, ולא הושיעו ולא הצילו!), התעוררו לעמתם כל נושאי כלי השטן ורקמי מזמות ונכלי בליעל ושריקות נחשים מכל עברים השביחו את הרוח הנדיבה המתפעמת בלב אנשי הסגולה – וכל הדברים והברית היו כמו אכזב: בפיהם דברו אדירי עמים ובידם לא מִלאו, ביד אחת נתנו לבני ישראל את ארץ אבותם ובשניה שבו לקחו אותה מהם קרעים קרעים מצפון וממזרח ושאריתה – יִראו מנגד ושמה לא יבאו כי אם מתי מספר אחרי עברם תחת השבט כאשר תעבורנה הצאן על ידי מונה.
אמנם כי גם גאולת היונים נמשכה כמאה שנה וכזה וכזה יאריך יום גאולת עם, מֵהִבָּקע שחר עד נכוֹן היום. ואולם עם כני ישראל, אשר נשאו וסבלו יותר מכל גוי ועם תחת השמים ועודם היום נרדפים באין ארץ, באין מנוח, באין גאולה שלמה – כבר קצרה נפשם בעמלם. וגם אני, אשר רבות רעות ראיתי מיום היות אדם על הארץ, קצתי בחיי מפני רֹב סבלותם. וגם אמרתי אֶגלה אזנך, אולי יש מקום אתך לעם הזה – על גדות תעלותיך הארֻכּות, על צלעות אחד ההרים או בעברי פי אחת הפחתים או באחת הפנות הנשכחות (הוא יקבל כל מקום אשר יתנו לו, אם טוב ואם רע, והפָכוֹ ביד חרוצים לארץ נושבת). הן נקל להעביר את העם הזה, לִמוּד נדודים מעודו, לכל מקום, ואם לא חִזקו העמים את ידיו להשיבו אל ארצו, הלא יעזרו להוביל אותו אליך על כנפי אוירונים למען יֵחלצו מצרתו. ואולי הוא הוא ימצא לו דרך אל מאדים, אם אך יֵדע כי יש מקום לו שם, כי הנה העם אשר יכול לחיות אלפי שנים בין השמים ובין הארץ לא יבָּצר ממנו לעשות גם נפלאות כאלה… ואולם, אהה, הנה אתה אומר אלי, כי כבר מלאה אדמתך בכל מקום, ולאלה מה אעשה, אפוא, היום? הבה, אחי, דבר ועצה הלום!
וינָער מאדים כארי (והארץ ראתה – ותחל), כי שם פניו לשוב על עקבו, ויאמר: – הן כל ידעתי; כי הנה זה כימי דור אחד גם בני מאדים מבקשים להם דרך אל הארץ ואל שוכניה וגם שמו אותותם אותות להעיר להם עין (אך יושבי הארץ לא ראו או לא הבינו או לא ענו באותות לעמתם עד כה); בקשו וגם מצאו וגם הנה יש התחברות־תמיד בינם ובין חוג הרוח הסובב עליך וקול משבריו וגליו מגיע עדַי ומעביר אלי את השמועה על כל אשר נעשה על הארץ.
עצה ותושיה לעם הזה, עם בני ישראל – חזון יקר הוא כעת גם במרום; אולי עוד עצה אחת יש – ובו בעזרתו: אם יהיה העם הזה כלו לאחדים, כאשר אומרים לו צורריו מחוץ לאחים נפרדים מבית: “ישראל גוי אחד בארץ”; אם כל מפלגותיו וכל פרודותיו וכל “יחידי־הדור” הרבים בקרבו לאין ספורות, ישימו יד אחת ולב אחד ויעבדו שכם אחד בכל מאמצי כח ובכל הקרבנות הגדולים הראוים למטרה הגדולה– אז אולי יִגבר גם על מזלו הרע גם על כל אויביו הרבים אשר סביב שתו עליו והפך אל העמים לב אחר ורוח אחרת לכבדו, לשום לב אל משאלותיו ולהשיב שבותו באמת. ואולם הן הדבר הזה – אחדות עם ישראל– עודנו רחוק כרחוק מאדים מארץ. אם כן, אפוא, יש עצב אחרת: הנה נא שמעתי אנשים מקציהם – יראים וחרדים הם נקראים– מדברים על ציון אשר ברוח יסודה, על ירושלים של מעלה, חלומם וחזון לבם, ואת דורשי ציון התחתִּיה ישימו לחרם; וגם צורריהם, אשר עינם רעה בהם על הארץ מטה, יועצים להם לעזוב את ציון וירושלם אשר על הארץ ולשַווֹת לנגדם את ירושלים העליונה, את ציון אשר במרום– להיות אזרחים בשמים וגרים בארץ. ובכן זאת העצה היעוצה: יעלו בני ישראל השמימה – אל המקום אשר משם באו מתחלה, כדברך – ושבו והיו למלאכים בשמים ממעל עד… עד אשר יהיו בני האדם לאנשים על הארץ מתחת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות