ויהי כי רבו בני האדם על הארץ ויאמר מלאך המות לפני אלהים: הן אני אחד וחרבי אחת ובני האדם הולכים ורבים ועוד מעט לא אוכל אנכי לבדי לעשות את כל המלאכה – להמית את כל הקהל הזה; ועתה הבה לי עוזרים כאשר נתת לרפאל חברי, את הרופאים עושי מלאכתו באדם על הארץ.

ויאמר אלהים: הלא רבים מעושי המלאכה אשר לרפאל עוזרים לך; גם הנה העמים קוראים פעם בפעם חרב ומלחמה איש על רעהו ואז תֵּעשה מלאכתך ביד האדם ואתה וחרבך – שבתון יהיה לכם.

ויאמר מלאך המות: ובימי שלום? ובעם אשר איננו עושה מלחמה עם שכניו ורק נושא וסובל רעותיהם כל הימים?

ויאמר אלהים: ראה, הנה השטן (אשר השלטתיו על האנשים ההולכים בשרירות לבם, לצחק בם) שפך רוח עועים על בני האדם אשר השחיתו את דרכם אחרי המלחמה הגדולה שבעתים, וַתֵּקל בעיניהם מתנת־אלהים היקרה, החיים, והנם מרבים לקחת איש את נפשו קל מהרה על כל דבר קטן מדי היות עליהם רוח רעה. ובני העם אשר אמרת, אשר זה דרכו כסל לו להתחקות על רגלי הגוים ולעשות הכל כמעשיהם – בחייהם ובמותם; העם, אשר מעולם הוריק מכל יקר את החיים, אם טובים היו אם רעים; העם אשר שב עתה לארץ אבותיו לחדש שם ימיו בטהרתם ובתֻמתם כקדם – הנה נקלה כבוד החיים בעיניו גם הוא ובניו, צעירים וזקנים, בחורים וגם בתולות, מכבים נר אלהים, נשמת אדם, ככַבּוֹת לפיד בוז, מקפדים חייהם מי במים ומי באש, מי ברעל ומי בחבל, על דבר כסף נמאס, על אהבה נכזבה, על כל מקרה ופגע, עד היותם למנוד ראש לשכניהם, המתהלכים בתֻמם בחקות החיים אשר לדורות הראשונים, עד לא השחית האדם את דרכו על הארץ.

ורוח שקר וחנופה נחה גם על הקהל ועל מביעי דעת הקהל, והנה הם מעלימים עין מן העושה את הדבר הרע הזה, וספדו לו והגידו תהלתו בקהל וקברוהו במעלה הקברים, אשר לא כחקות ישראל מעולם. מעתה יוָדע בישראל, כי אין חרפה לכורתי ברית את מות, כאשר אין חרפה לעוזבי ברית־עם, והיה הדבר הזה להוסיף בוגדים בחיים, כאשר רבו בוגדים בדת, בדעתם, אלה ואלה, כי לא ישיגם נגע וקלון על זאת וכי לא יבּדלו מתוך הקהל בחייהם ובמותם.

ועתה לֵך עמוד לגורלך ותנוח וייטב לבך, מלאך המות, בעוזריך הרבים האלה, המקדמים פניך וחרבך.