ויהי היום ויאמרו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שני נביאי השקר, אשר היו בבבל, אל יחזקאל: – ראה, אנחנו קוסמים קסמים לעם, כותבים לו קמיעות ולחשים, מדברים לו חלקות, דברים טובים דברים נעימים, כאשר אהב; והננו רצוים לכּל ודברינו דרושים וגם כבוד וגם שכר ננחל וחיים טובים נראה וללחם לא נרעב (גם נשינו ובנותינו עוזרות על ידינו: מתנבאות מלבהן, מתפרות כסתתות ועושת מספחות לקסֹם בהם קסמים בשעלי שעורים ובפתותי לחם). ואתה מדבר גבוהה גבוהה ברוח אלהים אשר עליך, ממשל משלים וחוזה חזיונות לאחרית הימים – והעם לא ישמע וחכו לא יטעם, אחריך לא ילך ובחזיונותיך לא ירצה, לא עֹשר ולא כבוד תראה בחייך ולא פרי בעמלך: ולמה ולמי אתה עמל כל ימיך?

ויאמר אליהם יחזקאל: – אם העם לא יבין משל ומליצה, הלא תבינו אתם; לכן שמעו נא מְשָׁלִי.

הכבש אמר אל תולעת המשי: מה טוב חלקי ומה רע גורלך: הן צמרי ילבשו בני האדם ועיני רואות, גם בהזכירם שמי לטובה על זאת תשמענה אזני. ומֶשְׁיֵךְ אַתּ לא יוקח ולא יֵעשה למלאכה כי אם במותך –­ צר לי עליך, תולעת מסכֵּנה. – ותען התולעת ותאמר: אם חבלים נפלו לך בנעימים, אף נחלתי שפרה עלי: צמרך – היום יהיה לבגד ועיניך רואות, ומחר כרקב יבלה – ועיניך תראינה. ומֶשְׁיִי יעמוד ימים רבים והתנחלו אותו אבות לבנים, דור לדור, ובאחרית הימים – עודנו דרוש ועודנו טוב ועודנו דבר־חפץ כמו חי כמו חדש. עיני לא תראינה, אך נפשי יודעת מאד – בִטְוֹתִי נחש אנחש כי יש אחרית לפעלי.