רקע
זאב יעבץ
ג. ימי רש״בם ורבנו יוסף מגאש

רשב״ם. מתכֻּנתו אל רש״י אבי אמו. סגנונו הנמרץ בבאורו לתורה. טוב טעמו, עוזו וקוממיותו. פּשטנותו המובהקת. עינו החדה ובקרתו העמוקה. בקרתו הנמרצה נעשית בידו סנגוריא לכבוד הקדמונים. רשב״ם הוא הראש לבעלי התוספות. רבנו יוסף מגאש הספרדי כבוד בית אביו. עמדו לפני רבו האלפסי. האהבה המופלגת לאלפסי אליו, ואהבת כל העם אליו. ענוָתו ורוחב לבו. תשובותיו ודרכו המחֻדשת בפתרון התלמוד. האהבה העזה אשר בינו ובין ר' יהודה ור' ברוך בן אלבלייה חבריו. הנשיא ר' אברהם בן חייא התוכן. גדולתו בעיני חכמי הגויים בדורו ובדורות שאחריו. ספריו בתורת ההנדסה. ספר מוסרו הגיון הנפש. נפלאות הטבע, יצירת האדם, ועל כולם התורה מקור החכמה והיראה הם לו. התורה היא אוצר הטהרה והאהבה לכל בשר. הגאולה היא השלום ואבדן השנאה מן הארץ. פרטי שיטת החנוך למוסר. ר' יהודה בן ברזלי הברגלוני וספריו. רס״ג וחבריו מופתים לו בדרך החקירה ור' יהודאי בשיטתו למעשה המצוה. בקרתו החמורה על תרגומי הנוצרים. כבוד משפחת אבן עזרא. המשורר משה בן עזרא. כשרונו וגורלו. דרכי שירו ועינו החדה במסתרי אוצר הלשון. המון שיריו ופיוטיו. ספרו הערבי ״השיחות והזכרונות» על המשוררים והשירים. המשורר יוסף בן צקביל אבי שירי החלק.


 

(4900–4863)    🔗


ושני מורי ישראל, יצחק ובן יצחק, אלפסי ורש״י, אשר היו למופתים לדורות הבאים הניחו כתרם לבחירי תלמידיהם. תחת רבנו יצחק אלפסי קם ראש תלמידיו רבנו יוסף מגאש לרב הראש באליסנה ובארץ ספרד כלה; ותחת רבנו שלמה בן יצחק קם תלמידו ובן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו בני ישראל רַשבַּ״ם לרב ולראש בכל ארץ צרפת.

וידמה רשב״ם בדרך מעשיו לרש״י רבו אבי אמו, כי גם הוא שקד על התורה ועל התלמוד ללמדם לבני ישראל, בבאוריו אשר באר את שניהם בספריו1 אשר כתב. בטיב מלאכתו נבדלו מעשי שניהם הרבה מאד כי סגנון פתרוני רשב״ם לתלמוד לא היה נמרץ כסגנון רש״י. ויהי בהָבִיא רבנו שמואל את באורו אל אבי אמו וישקול רש״י אותו על כפיו ויאמר לו: «בני, כבדו ידי מהכיל אותו»2. לעומת זה גדול מאד ערך פתרונו לתורה ולחמשת המגילות, עד כי יחשב עושהו, רבנו שמואל זה, לבחיר כל הפשטנים המובהקים שעמדו בקרבנו מעולם עד היום הזה, כי דבקה נפשו מאד בדרך הפשט הגמור, עד כי הטה אליו את לב רש״י בתוכחותיו, אשר התוכח עמו בדבר הזה. ואבי אמו הנהדר הודה לו, כי לוא היו עתותיו בידו, כי עתה שנה את פני באורו למקרא מן הקצה אל הקצה3. הנה גם רש״י הכיר את ערך הפשט, כי רב הוא, ולעומת זה, הכיר גם רשב״ם את ערך האגדה לעצם ענינה4. אולם מהיות לב רש״י המלא אהבה, כֻּלו אומר שירה, לא עצר כח להחלץ מן עבותות האהבה אשר שמה עליו בת השיר הזאת, האגדה הרכה והענוגה. לא כן רשב״ם, אשר בינתו השנונה גברה על רוך הגיגו. הוא הבדיל בין הפשט לדרש ויפרד בין שניהם, וישם את לבו לפתור את התורה רק עפ״י עמק הפשט לבדו5. ויהי «עמק הפשט» הפתגם הנכון על שפתו תמיד. אף כי גם הוא הוקיר את האגדה ואת ההלכה ויגד את תהלתן לקוראי פתרונו, כי אין לנטות מהן וכי בגלל זה יש להגות בבאורי רש״י6.


ואמנם שם רבנו שמואל גופו את האגדה גם למוצא גם למשען בדברי באוריו7. וישם לב אל דברי הסופרים אשר היו לפניו, הלא הם מנחם8 ודונש9, ואל פיוטי10 רבי אלעזר הקליר11 ואל יוסיפון12 ואל דברי החכמים אשר היו בימיו, הלא הם רבי מאיר אביו13, המבאר הגדול ר' יוסף בן שמעון קרא חברו, אשר עמו יבא בדברים ושיחתו ערבה עליו14 ורבנו קלונימוס איש רומי15 וחכמי נרבונא16. וַיָּתָר אחרי ספרים אשר נכתבו בספרד17 ובארצות אחרות18, אשר יצא לסופריהן שם כי דיקנים הם, למען היות מלאכתו כלילה בכל. וקרוב הדבר כי ידע את שפת רומי וכי קרא גם את תרגום התורה אשר תרגמו הנוצרים בשפה ההיא19.

ככל אשר תראה מתוך פתרון רש״י ענותו הרבה אשר לא נתנתהו לגרוע את ערך דברי המפרשים אף כי נטה לבו מהם, ככה לא הָדַר רשב״ם את פני החכמים אשר לא טובו בעיניו ויבטל את דבריהם ברחב לב בלי כל משא פנים20. אך בכל זאת שכרו הרבה מאד בעיני כל אוהב את הנכונה ואת הנכוחה בפתרון המקרא, כי אמנם הגדיל לעשות. סגנונו בבאורו לתורה איננו נוח, רך וערב כסגנון רש״י, אך קצר ונמרץ הוא כמהו וכל הפותרים אשר היו לפניו ולאחריו לא השיגוהו, גם בטוב טעמו בעמק הפשט וגם בקֹצר מליצתו בבאוריו למקרא, אף כי בבאוריו לתלמוד האריך מאד, ואף כי לא ידע להמתיק את לשונו כרבנו שלמה21, לא היה נופל ממנו22 בטעמו המתוקן מאד להכיר את טיב המלה היחידה ואת עצם ראשית משמעה בטהרתו23. אף חדה היתה עינו למצוא את עקבי המלה הנעדרת באחד הכתובים, ולהשיבה אל מקומה הראוי לה24. גם פקח את עיני הקורא להכיר את פתרון מלת השיר25 אשר במקרא, ולהתבונן אל תבנית חרוזיו26. הן אמנם, כי גדולי רבותינו מצאו חפץ לשום את דברי התורה, אשר נכתבו לשמם, לאותות ולרמזים לדברים אשר לכל איש ישראל לדעת ולזכור אותם ולשמור אותם בלבבו, בכל זאת החליטו, כי הפשט לבדו הוא העקר הגדול האחד בכל התורה כלה27. אך מהיות האגדה צרך גדול לכל העם מקצה להחיותו ולפעמו, בשומה את הכתוב ליתד נאמנה, לתלות עליה את כל היקר והאהוב בעיניו ולחזות לו מתוך הקדמוניות הנקשות את כל החליפות העוברות עליו, המשתנות והמתחדשות בכל דורותיהם ובימיהם, על כן דבקה בה נפש העם וגדוליו מאד מאד. וככל אשר יבכר כל איש את המוצאות אותו, את עצמו ואת בשרו בימיו על פני זכרונות דברי ימי חייו אשר כבר עברו ואינם, ככה בכר קהל העם את האגדה אומנתם הנאמנת, המנחמת אותם, המתאבלת עמם המצחקת אתם, על פני הפשט, אשר אין עיניו בלתי אם אל עצם ענינו, ודבר אין לו עם נפש העם החיה ואל צרכי לבו יום יום. אולם ככל אשר היטיבה הדרך הזאת לשעשע את נפש ישראל הנלאה והעיפה בגלותה, ככה פרשה מסוה דק על הדברים ועל המעשים לבלתי הראות בעצם מראיתם הראשונה ובמלא טהרתה, המשוה הוד והדרת גאון על עם העולם מאין כמהו. לא כן בגשת רבנו שמואל להסיר את המסוה מעל ספר התורה. אז בעלות שכבת הטל מעל פני הכתובים נראתה כל חמדת הקדם בקסם תפארתה העתיקה. הקדמוניות חדשו את נעוריהן, מקומות התבצרו מתוך הערפל28, ולעתים נתן חוק וגבול29, והשמות חזרו לבעליהם30, ומליצות מופלאות נפתרו בדרך נוחה ונכוחה מאד31. חטאים, אשר למראה עין אדמו כתולע, כשלג הלבינו32. ועין רשב״ם החדה אשר למדה תמיד להכיר את הנכונה, נָחַתְהו בדרך אמת להבחין את דרכי הגוים הקדמונים אשר היה להם דבר עם אבותינו33, את משפטם ומעשיהם34, ואת מעשה חכמיהם35. אך נטה נטה לב הרב הזה לקרב את הנפלאות אל דרך הטבע אשר קראו לה «דרך ארץ»36. אך יש אשר הרחיק ללכת באהבתו את הפשט להחזיר גם את הכתובים, אשר גופי תורה תלוים בם, אל פשטם, מבלי הזכיר כי מלבד מליצתם אשר למראית עין פשוטה היא, באה להביע דבר מצוה אשר מספר ימיה כמספר ימי עצם התורה הכתובה37. אולם בדבר הזה נהג הוא בגבול הפשט, ככל אשר נהגו רבותינו בגבול הדרשה, וכאשר לא הניחו הם כל נקודה וכל קו אשר לא שמו בם את עיניהם לחשוף אותם ולגלותם לעין כל רואה, ככה היה משפט רשב״ם לבלתי הותֵר כל חוט דק ונעלם בפשטי הכתובים אשר לא יוציאנו לאורה נגד כל הקהל. רק השיטה הקדמוניה הזאת הורתהו לחזר על כל צדי הפשט, אך מי איננו יודע כי לב הרב הזה, שהוא היה כמעט ראש לכל בעלי התוספות, היה תמים38 עם ההלכה המסורה בידנו בכל נפשו ובכל מאדו, אשר לא נפלה גם בעיניו בקדושתה מן התורה הכתובה.

והפשט הזה אשר לא נטה ממנו רשב״ם ימין ושמאל, ואשר גם מאהבה לא קלקל את שורת דינו כחוט השערה, היה לכלי חפץ בידו לגול מעל עמו כל משאת חרפה וכל דבת שוא אשר ששו בוזי ישראל לטפול עליהם בשומם להם את דברי הכתובים למשען ולהראות להם כי משענתם קנה רצוץ היא. הוא גלה את עיני הקורא כי אבותינו יוצאי מצרים בקש בקשו מידי המצרים לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות בתורת מתנה ולא בתורת מלוה ובכן לא היה במעשה זה לא עול ולא מעל39; לא בני יעקב מכרו את יוסף אחיהם כי אם המדינים העוברים מכרוהו לישמעאלים מצרימה40; לא אהרן עשה את העגל כי אם אנשים מן העם אשר נקהלו עליו41; חלילה למשה להיות בעל מום בלשונו כי אם על דבר זה התאונן על שפת מצרים כי נשכחה ממנו42.

ונפלא הדבר מאוד כי בכל דבר פתרון היתה שפתו מתונה, אך בפתרונים כאלה, אשר לפי דרכם גללו כל משאת שוא מעל אבותינו, עברה עליו רוח קנאה בדברו בקנאותו לכבוד ישראל ותורתו מאד43. ודומה הדבר כי היה משפטו להִוָעֵד לפעמים גם אל כמרי הנוצרים להוכיח להם כי נופלים הם מישראל בדעת המקרא וכי תרגומיהם לא נכונים הם והם היו מודים לו כי האמת אתו44.

דרך כלכלתו את המקרא היא הצורה הבולטת אשר על פיה הוא נכר מכל חבריו, אך מרבית מעשהו היה כמעשה כל אחיו ורעיו, התלמוד ופתרונו ותוצאות הלכותיו, כי גם הוא היה כרבנו שלמה אבי אמו הראש לישיבה אשר קרוב הוא כי היא נחשבה לישיבה הראשונה בצרפת הארץ אשר מימי רש״י והלאה עממה בכבוד חכמי תורתה את אשכנז. ויהיו ראשי תלמידי רשב״ם אחיו הצעיר רבנו יעקב תם אשר עשה לו שם עולם, וחכם אחד שמו רב יוסף דונבריט45, וחכם אחד מארץ אשכנז ושמו ר' יצחק בן אָשֵׁר אשר בא ממקומו מעיר שפַיֶר לשבת לפני רשב״ם ואחרי קחתו תורה מפיו שב לארצו46, ובן חכם וחריף היה לרשב״ם ושמו רב יוסף [בן] פורת47.

כאשר היה רבנו שמואל בן מאיר לראש בכל גלות צרפת תחת רש״י אבי אמו, ככה קם רבנו יוסף בן מאיר לבית מיגאש לראש בכל גלות ספרד תחת רבנו יצחק אלפסי רבו אשר סמך ידיו עליו לפני מותו48. רבנו יוסף זה היה בן שרים, כי יוסף אבי אביו נחשב בימי ר' שמואל הנגיד על נכבדי ממלכת גְרַנַדַא49. ויהי במות חבוס מלכה היתה יד יוסף עם הנוטים אחרי בלקין הקטן, אשר נדחה אחרי כן מפני באדוס אחיו אשר לכד את ממלכת חבוס אביו50. על כן ברח יוסף ארצה סֶוִילָה51. וישא המלך אבו עבד את ראש יוסף בין שריו העובדים את עבודת מלכותו. וליוסף השר בן ושמו מאיר, חכם ונשוא פנים, הוא אבי רבנו יוסף. והרב הנכבד מאד ר' יצחק בן ברוך אהב את מאיר אהבה עזה כנפשו. ויכר בן ברוך את כשרון הילד יוסף כי רב הוא מאד וידבר על לב מאיר רעהו השכם ודבר כי ישקוד על בנו ללמדו תורה הרבה, ויעש אביו כן. ויהי במלאת לנער יוסף שתים עשרה שנה וישלח מאיר את יוסף בנו מסוילא אל עיר אליסאנא אל רבנו יצחק אלפסי (1091–4851). ויעמד יוסף לפני יצחק ארבע עשרה שנה, וישקוד על תורתו יומם ולילה52. וַיָאצֶל עליו רבנו האלפסי מרוח חכמתו וישיתהו לבן לו53, ויאהבהו מאד, כי חשב אותו לנבון אשר לא קם עוד כמהו בנבונים בתורה. וביום מות הרב האלפסי, בסמכו את ידיו על תלמידו זה, כתב עליו כי גם בדור משה רבנו לא נמצא איש כמהו54. כעדות רבו הגדול הזה לפני עלותו עוד על כסאו העיד צעיר תלמידיו, אשר נחשב אחרי כן לראש חכמי הגולה, על רבנו יוסף הלוי, כי «לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועמק שכלו בעיון [עד] אשר כמעט נאמר בו «וכמהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו55. כאשר מלאו תהלתו את פיהם רבו האלפסי ההולך לפניו ותלמידו המימוני הבא אחריו ככה רומם את שמו בן דורו אביר המשוררים ר' יהודה הלוי ויגדל את כבוד תורתו בכנור בת ציון אשר בידו, ובאהבתו אותו מאד שר לו גם שיר נעים ונשגב מאד ליום חתונתו56.


בלכת רבנו יצחק האלפסי בדרך כל הארץ היה כסאו נכון לפני בן מגאש כאשר צוה רבו לפניו לפני מותו, אך קרוב הוא כי לא בעיני כל ראשי העדה היה טוב להושיב בראש את החכם הרך בשנים תחת הרב הזקן מאד וכי בגלל זה עברו ימים עד אשר גברה יד המימינים על המשמילים57.

ובעלות רבנו הגדול בכבודו לשמחת כל אוהביו על הכסא אשר הכין לו רבו הנערץ אז פצח פי ר' יהודה הלוי רעהו רנה:

הַיּוֹם יַד הָאֱמֶת גָּבְרָה וְצֶדֶק עָמַד עַל יְמִינוֹ— —

— — וְאֶת גִּזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ וּבְךָ בָּחַר אֲדֹנָי.58

ויהי מיום היותו לראש באליסאנא ויצא שמו בכל תפוצות ישראל «מספרד עד מצרים ועד בבל». ומלבד «חכמתו הגדולה היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו עליו השלום59, שענו גדול מאד היה מכל האדם ונתן לו הקדוש ברוך הוא רחבת לב והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע»60. ותרב ותעז מאד אהבת כל עמו אליו, עד כי נכון היה בעיני יודעיו לתת כמעט את נפשם כפרו באהבתם אותו מאד כדבר רעהו המשורר הלוי:

כְּרַב יוֹסֵף, אֲשֶׁר רַבִּים, יְאַוּוּ לְהוֹסִיף, יְמֵיהֶם עַל, יְמוֹתָיו61.

ותלמידיו נהרו אליו מקצות הארץ לקחת תורה מפיו, ושאלות בדבר דת ודין באו אליו מקרוב ומרחוק ומתשובותיו אשר השיב עליהן לא נטו שואליהן ימין ושמאל:

דּוֹרְשֵי תוֹרָה יִתְהַלָּכוּ מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יֵחְפְּשׂוּ

קוֹל אוֹמֵר אֶל יוֹסֵף: לֵכוּ; אֲשֶׁר יֹאמַר לָכָם תַּעֲשׂו62.

וירם מאד ערך תורתו בעיני כל יודעיו; ואחרי דברי התהלה אשר יצאו מפי רבו האלפסי אשר היה לפניו63 ומפי תלמידו הגדול הבא אחריו64, מלאו כל גדולי חכמי דורו, אשר את רוחם הביע ר' יהודה הלוי:

הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבָּרוּ; אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבָּרוּ65.

עֲזוֹב הֵימָן וְכַלְכֹּל וַעֲזוֹב כָּל- דְּבַר דַּרְדַּע וְשָׂא מִדַּבְּרוֹתָיו66.

מלבד תורת פיו לתלמידיו ומלבד תשובותיו לשואליו היה הוא מן הראשונים אשר החלו לבאר את התלמוד באורים מרחיבי דברים על הענינים במלֹא כלליהם67. ויהיו דברי פתרוניו יצוקים ומלאים ותורותיו אשר הורה אמת לאמתה68. אך בידינו לא נותרו מכל ספריו על התלמוד בלתי אם באוריו לשתי מסכתות69. בבאוריו יתחקה על שרשי הדבר להערות את מקורו הראשון70. אף העמיק להתבונן בדרכי חכמי התלמוד איככה יכלכלו את עניניהם ואימתי הם נזקקים להם71. והרוח המחיה את תשובותיו ואת הוראותיו היתה תורת מוסר72, חסד73 וענוה74.

ואמת הדבר אשר העידו סופרי דורותינו על ענות הרב הנערץ ועל רחב לבו אשר היו לאחדים ברוחו, כי אמנם משלו ברוחו ענוה ורחב לב חלק כחלק. ענוה בכל דבריו ומעשיו ובכל התורה אשר הורה את עמו להלכה ולמעשה. אך בכלכלת תלמוד התורה רחב לבו וכל משא פנים לא הטה את לבו ימין ושמאל. הן גאוני בבל אשר רק את «תשובותיהם והוראותיהם», שהן לבדן הלכות פסוקות וסברות קצרות וברורות שם רבנו יוסף לעינים לכל רב ומורה75. בכל זאת מלאו לבו לנטות מדבריהם במקום אשר לא מצא אותם נכונים76 ולבאר את הענין כאשר עם לבבו77. וגם מדברי רבו האלפסי, אשר נחשבו כדברי האורים, נטה במקום אשר לא ישרו בעיניו ויפתור לפי טעמו78.

על המקצועות האחרים לבד מן התלמוד לא שקד. אך הפיוטים יקרו בעיניו, ותכון גם ידו עם הרבנים המתירים לקבוע אותם בתוך התפלה אשר עליהם נמנה גם מורהו רב אלפסי79, אף שם לב לבאר את השמות היונים אשר קראו הפיטנים למיני שיריהם80.

אוהב דבק וחבר בתורה לרבנו יוסף, אשר יצא לו כמעט שם כמהו בארץ ספרד, היה רבי ברוך בן אלבליא, אשר אחרי מות ר' יצחק אביו אספו רבנו האלפסי אל ביתו ויהי לו לאב ולמורה81. ותדבק נפש רבנו יוסף ורבי ברוך, אשר שנותיהם היו שוות82, אשה ברעותה, כי המעט אשר היו שניהם תלמידים לרבם הגדול, היו אבות שניהם, מאיר בן מגאש ורבי יצחק אלבליא, אוהבים נאמנים83. על כן נצמדו רבנו יוסף בן מיגאש ורבי ברוך בן יצחק יחדו. ויֵחשבו שניהם בכל ארץ ספרד ליורשי רוח רבם האלפסי84. ויעמד גם רבי ברוך תלמידים הרבה ויכבד מאד כי מלבד גדלו בתורה היה גדול במדעים85. ורבי יהודה הלוי היה גם לרבי ברוך לחבר, וירומם את כבודו בשירים. וכה הביע את תהלתו:

מְקוֹר חַיִּים לְכָל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְנֹגַהּ לְאֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

שׁמוֹ בָרוּךְ, וְהוּא כִשְׁמוֹ מְבֹרָךְ; וְהַמְתָּבְּרְכִים בִּשְׁמוֹ בְּרוּכִים86.

עוד חבר לרבנו יוסף היה רבנו אפרים, אשר נחשב על גדולי תלמידי רבנו יעקב אלפסי. אף עם חכמי נרבונא בא בכתובים, וישאל מהם להעתיק לו פירוש סדר קדשים, אשר היה נמצא באוצר ספרי פירושיהם87.

ככל אשר הרחיבו רשב״ם ובן מגאש את גבול התורה מתוכה, ככה קמו בדור ההוא גואלים אשר גננו ויסֹכו על היהדות בכשרונם ובמדעיהם וישווּ עליה הוד והדר ביפי חכמתם וישפכו עליה רוח חן וחמדת קסם בשיריהם אשר לה בשפת קדשם.

ככל אשר גִּדֵּל הרב האלפסי את רבנו יוסף מגאש תלמידו על כל חכמי הדורות88, ככה נשאו חכמי הגוים את ראש התוכן רבי אברהם בן חייא אלברגלוני בתוך שנים עשר חריפי העולם אשר קמו בכל משפחות האדמה מדור דור89, מלבד אשר חכמתו בתורת התכונה היתה לתהלה גם בפי ראשי חכמי עמו90.

החכם הזה אשר נולד בעיר שוריָה91 במדינת קשטיליא גדול היה בבית המלך. דומה הדבר כי היה ראש שרי פקודות העיר92 ובפי עמו נקרא בשם נשיא. הוא היה אחד מן המעטים בימיו בספרד אשר עזב את הלשון הערבית וגם את דרכי מליצותיה אשר שמשו בה סופרי הדורות ההם, מפני שפת אבותינו העתיקה אשר בה בחר לכתוב את ספריו, אשר גדל ערכם מאד בעיני החכמים בני גילו. ענין מרבית ספריו אשר עשה לו בהם שם גדול בדורותיו גם בתוך חכמי הגוים, הוא תורת ההנדסה לכל מקצעותיה93. אולם בלעדי יצירי בינתו הגדולים האלה ילדה רוחו ילד מסכן וחכם, אשר רק זה מעט נפקד מרוב שנים, הלא הוא ספר הגיון הנפש94, אשר לא רק מתי מספר יודעי תכונה וחשבון ימצאו בו חפץ, כי אם כל נפש צמאה לדבר ה’ תשבע מטובו.­

בספר הזה עשה התוכן האלברגלוני את כל חכמתו הרחבה והמלאה לפתח השער למראה דמות כבוד ה' אשר תחזה גם כל עין בשר: «אם אתה מבין בכל לבבך סדר מעשה השמים אשר עליך והארץ אשר תחתיך, מיד אתה מודה ומבין כי הבורא ברא אותו על חכמת תבניתו ואחד הוא לבדו». ויהי המעט מן הספר כי הראה לאדם את הדר כבוד יוצרו בכל היקום אשר לו מסביב, ויפקח את עיניו להביט בנפלאות אשר הפליא ביצירתו אשר יצר אותו את עצמו ואת בשרו «מתבנית בשרך ותקון אבריך אתה יכול לראות ולהבין חכמת בוראך»95. אך לא מדעי הטבע אלה ולא הפלספה היו לו למוצא חכמת האלהים כי אם התורה לבדה, היא פטר מקורה, «מקור כל החכמה ומקום כל היושר והתושיה»96. ויחלט כי גם דברי החכמה אשר יצאו מפי חכמי העמים לא ימצאו בעצם טהרתם המזוקקת רק בתורה97. אך בכל זאת רחוקה עינו מאד מהיות צרה בחסידי כל עם ולשון זולתנו; ונהפוך הוא, כי ידבר טובות על כל בן נכר אם רק לב טהור לו. ולא עלתה כזאת על לבו לגרוע את משפט הנכרי בכשרון בכל דבר מוסר צדקה או תשובה98, והיתרון האחד לישראל הוא כי הם המה «השואבים את מימי החכמה ממעינה הטהור והמקבלין אותה מפי הנביאים ומן התורה הקדושה»99. והיתרון הזה הוא הנותן חיי עולם לעם עולם100 והוא המגדל ומרומם את תורת מוסרו על תורת מוסר כל עם ועם. ובאמור איש מישראל אל בני הנכר: «עברי אנכי»! יהיה דברו לאמר: «אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו»101. ובהיות עם ישראל נבדל בקנין תורתו, שהיא מקור חכמתו וצדקתו מכל העמים אשר על פני האדמה, נבדל הוא מהם גם בגורל. ו«וכאשר הפריש הקדוש ברוך הוא את האדם מכל בעלי החיים, כן הפריש אומה אחת מבני האדם, אומה שתהיה מקודשת לכבודו מכל בני האדם»102. על כן אין לישראל להתיאש מכל התלאות המוצאות אותו אשר מות הן לכל עם אחר. ונהפוך הוא, כי «כל איש מבין וחכם ראוי [לו] לשמוח כל זמן שהוא שונה בתוכחות האלה» הכתובות בתורה103. כי התלאות ההן הן הן המוסיפות לנו עֹז ואמץ בהבליגנו עליהן ובדעתנו כי כל אלה כצל תחלופנה ומן החזון אשר חזו נביאינו לא יפול דבר וחזון הנביאים, לאחרית הימים לא לישראל לבדו הוא כי אם לכל יושבי תבל, ועצם הגאולה הזאת היעודה לכל בני האדם היא משמרת מצוַת אהבת איש לרעהו ואומה לחברתה כאהבת איש את נפשו ואבדן הקנאה והשנאה והמריבה והמלחמה, אשר הן הן מקור כל הרעה וכל הרשעה, מן הארץ לעולמי עד104.

החכם החסיד הזה שם את לבו להדריך את קהל עמו בדרך החכמה והמוסר אשר הורו נביאי ישראל וחכמי תורתו מדור דור105. ויתבונן וימצא כי כתות החוטאים שתים הן למיניהן: יש אשר יחטא האדם «מפני שיצרו הרע גובר עליו»; ויש נלכד בשחיתות היצר «מפני שאינו מכירו» ואינו מכיר את רעתו. וכנגדן יש שני מיני תרופה: «הראשון106 ראוי ליסר ולהוכיח [אותו]; והשני [ראוי] ללמד ולהוכיח אותו»107. אך אין תועלת בדברי המוסר והחכמה בלתי אם בצאתם מפי «אדם אשר בו רוח תורה ויראה»108. ואין תכלית המוסר כי אם תקון הלב כי כל אבר — נוהג בדרכו בלי למוד — — כ״א הלב לבדו [הוא] אשר אינו יכול לקַים [את מלאכתו אם לא יהיה האדם] מנהיגו או מרגילו»109. אולם אף כי כל תעודת הוכחת המוסר הוא רק תקון הלב, בכל זאת, יען כי אין הלב מתגלה רק במעשיו הגלוים ולא במחשבותיו הנסתרות, יש למדריך להוכיח את חניכו או את קהל שומעיו, רק «על הדבר הנגלה לו— — ואין לו לבקר אחר הלב»110. תחלת חובת כל איש מישראל היא משמרת המצוה, «כי המצות והחוקים מספיקים לכל גלויות ישראל אשר הם מפוזרים על ארבע פינות העולם» לתת להם לב אחד ולכַונו אל אל אחד111. «אפס כי האיש אשר הוא זַכַּי לפני המקום אין זכות, שלמה עד שיהיה זַכַּי לפני עמו»112. על כן לא בענות אדם את נפשו בצום יתרצה אל ה' עושהו כ״א בהשביעו רעבים ובהלבישו ערומים ובשמחו את לב עצבים, ועם זה גם בהטיבו אף לנפשו ולבשרו113. ותחת ענות את נפשו ברעב יהי «מענה את נפשו [בהיותו] שומר פיו ולשונו מכל דברי הבל וריק ומדריכם לדברי תורה וחכמה — ואינו מונע את נפשו כל ימיו ממאכל ומשתה טהור»114. שאין עבודת ה' בגוף ובבשר כי אם בנשמת האדם ונפשו ההוגה להיות כל עסקה והגיונה בגבורת ה' ויראתו ולהחזיק בחכמה אשר היא תלמוד תורתו»115. ועל כן «אין דרך הצדיקים לעשות כן116, באשר נשמתם ונפשם ההוגה גוברת על יצרם, ותאות בשרם מסורה בידם»117. ותכלית כל התורה היא המצוה העתידה «להיות נוהגת ומקֻימת לכל יושבי העולם118. «הלא היא מצות «ואהבת לרעך כמוך», אשר ראשי תנאיה הן חמש אזהרות «שהן מחזיקות מחיצות כל מצות שבתורה», לאמר הן הן המעמידות את מוסר תורת ה' בקרב ישראל, הלא הן חמשת הדברות האחרונים אשר בעשרת דברי לוחות הברית בהיות הם הגודרים את הדרך מפני הדמים, הזמה, הבצע, השקר והתאוה אשר הם המה מקור כל חטאת האדם לאדם.

למסגרת לדברי תורת החכמה הזכה הזאת והמוסר הנעלה שם את שתי ההפטרות ליום הכפורים119 אשר בספרי ישעיהו בן אמוץ ויונה בן אמיתי הנביאים120.

בימי ר' אברהם בר חייא היה בעירו עוד איש אחד מאנשי השם, הלא הוא ר' יהודה בן ברזילי אשר עמד לפני ר' יצחק בן ראובן121 אלברגלוני122. ויגדל בן ברזילי בתורה, ויכתוב גם הוא באורים לכל התלמוד וספר פסקי הלכות123 כאשר כתב ר' יצחק מורהו124 ויכתוב גם באור לספרי יצירה כאשר כתבו רבים מגדולי חוקרי ישראל בעת ההיא. מתוך באורו זה ומתוך ספר העתים, אשר שניהם יצאו לאור בדורנו, תראה לו דעת רחבה בתורה ובמדע, ויראת ה' טהורה מאד. דומה הדבר כי דרכי גאוני בבל היו לו לעינים גם בחקירותיו וגם בפסקיו, דברי רב סעדיה וחכמתו היו לו לעינים125. ויתאמץ בכל עוז לפתור מליצות המקרא והאגדה, אשר לפי גופי פשטן הן נראות כמדברות על ה' כאשר ידובר על בשר ודם, בפתרון המבאר אותן לאמתן כי אינן בלתי אם משל «לסבר את האזן» לדעות נעלות126. אך בכל אהבתו את החקירה הנאמנה לא טהרו בעיניו חוקרי ארצו, ויזהר את התלמידים לבלתי קחת תורת חכמה בלתי אם מפי הגאונים רב סעדיה, רב שמואל בן חפני ודוד אלמקמץ127. ככל אשר הלך בדבר החקר בדרכי הגאונים האחרונים ככה הלך באחת מהוראותיו בדרך אחד מן הגאונים הראשונים בדרך רב יהודאי גאון לשמר את הקדמוניות בעצם תומן וטהרן לבלתי הוסף עליהן דבר ולבלתי חדש בהן דבר128. ויחזק רב יהודה בן ברזילי בדרך הזאת ויערער על הקהלות אשר נתנו לפַיטנים לקבוע את פיוטיהם בסדר התפלה. גם התוספות הקדמוניות אשר ברבות הימים קרם עליהם עור ותחשבנה לעצם מעצמות התפלה129 העתיקה, אשר באמת לא נפלו ממנה בטהרתן ואולי גם ביָשנָן, לא טובו בעיניו130. ולא מעַין צרה ודעת קצרה החזיק בדרך הזאת, כי שיטה זאת שיטת משמרת העתיקות בעינן, אשר ראש ההולכים בה היה ר' אליעזר בן הורקנוס131, טובה ומועילה מאד להכריע את כח המחדשים הקיצונים בדור אשר שיטת החדוש גוברת בה וקרובה לטשטש את הצורות הראשונות הבריאות והמלאות, ככל אשר פחסה הפלספה היונית בגבול החקירה הרבה מצורת היהדות העתיקה המשומרת.

מלבד דעתו הרחבה בתורה בטהרתה מבית לגבול ישראל היתה עינו חדה להכיר את הסיגים אשר יעלו בה בני הנכר אשר תרגמו את התורה בטעמם, או אשר שלחו את ידם אל התרגומים אשר תרגמוה בני ישראל ללשון אחרת, לשנות טעמם בשגגה או בזדון ויהפכו את האמת לשקר, ואת גופי המעשים ואת גופי המצוות לדמיונות ואת החזיונות לגופי מצות ומעשים. ואלה דבריו הנאמנים והקימים לעד: « — — פסוקים אלו וזולתן, שלא ידעו לפרשן הרבה, מן המינין והאומות שנכתבה להן התורה בלעז יטעו הן וחכמיהן ויפרשו את הדמיונות בממש עד שיצאו להפקר וכפרנות, וצא וראה כמה הטעו אותן האומות ומטעיהן… וטפלו שקר בלי מדה, וכן כל מי שנמשך אחריהן טעו עמהן, שהן משלימין רוב הפסוקים האמורים על הקדוש ברוך הוא בממש. וזה דבר ידוע שכל כתבי הקדש דברו בענין הבורא במשל ודמיון ולא בממש. ולא די להם זה, אלא כל שאר כתבי הקדש האמורים במצות שהם ודאי בממש ולא בדמיון — כי המצוה צונו המקום עליה לעשותה ממש ולא בדמיון, וכן הנביאים דברו על המצות בממש ולא בדמיון — והם שמו פירושי המצות כמו משלים ודמיונות, כדי לפרוק מעליהם על התורה והמצות, ועשו אלו תהפוכות כלן, ושמו האמור בדמיון לממש והאמור במשל לדמיון עד שכפרו בעקר ופרקו עול התורה והמצות»132.


מודעה רבה ומחאה גלויה כזאת, אשר מסר ואשר מחה הרב הנכבד הזה, שקולה היא הרבה יותר מכמה וכמה מאמרים בדקדוקי פילוסופיא שנהגו בארצו ובדורותיו אשר צרכן וערכן דל מאד גם בימיהן ואף כי בדורותינו, לא כן התוכחה המגולה הזאת, כי המעט ממנה כי היא הסתוריא133 מסותרה מוגהת ומדויקת, לשיטה אורבת לכבוד תורתנו העבריה קרוב לאלפים שנה, אזהרה היא לחכמים ולמתחכמים אשר בדורנו אשר לא יחושו לכבוד כתבי קדשנו שהם לבדם הם כל מקור חיינו, כחנו וכבודנו, וילכו לנוע על התרגומים היונים, הרומים והסורים הקדמונים והאריים החדשים לדרוש בעד החיים אל המתים מבלי התבונן כי מלאים הם שגיאות וזיופים אשר מרביתם לא מאליהם כי אם השתבשו והזדיפו לשם שבוש ולשם זיוף לחלל את כבוד התורה ולדלדל את כחה ולהטיל בה מומים ועל פיהם ישבשו אחדים מסופרינו וחוקרינו את תורת ישראל השמורה ונצורה כאישון בת עין. «הנשמעה עוד תהפוכה כזאת»? קראו דברי ר' יהודה בן ברזילי, האזינו דברי בת קול זה היוצא מהר חורב, וחוסו על עלבונה של תורה וחֲכָמוּ.

בית בנתה לה הגדולה בספרד, במשפחה העתיקה והנהדרה משפחת בן עזרא. מלבד אשר הקימה זה כשני דורות את יצחק בן שפרוט נדיב הלב והרוח ואת בנו חסדאי השר האדיר אשר היה למגן לעמו לתופשי תורתו ולמרחיבי לשון אבותינו, העמידה בדור הזה בעיר גרַנַדָא ארבע האחים בני יעקב בן עזרא134 — אשר היה משרי המלך חבוס ובאדיס בנו מושלי גרנדא בימי השרים בני נגדילא135 — ואלה שמותם: יצחק הבכור ומשה משנהו ויהודה השלישי ויוסף הרביעי136 וגם אחיותיהם נשים יקרות היו137. נדבת רוחם וגאון הליכותיהם היו בעיני מכבדיהם כעין עדות נאמנה למסורת אשר עלתה ביד קהל גרנדא כי אבות אבותיהם היו אלופי יהודה משרי ירושלים עיר הקדש138, בהיות «מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים139. את גדולתם ספר ר' יהודה הלוי אבי המשוררים בשיר, ויצב מצבת זכרון ליצחק הראש בקינתו אשר קונן עליו140, וליוסף הצעיר קרא: «שְׂריג שׂוֹרֵק וּנְטַע נַעֲמָנים»141, בהיות לו «רֹחַב הלב כרֹחב ים וּמלא נדיבות אך: יְרָשָם מאבותיו»142. אַך מלבד זכרונות בודדים על דבר גדולתם וחין ערכם לא השתמר זכר גופי מעשיהם לבד ר' משה בן עזרא המשורר אשר בשיריו הרבים הציב לו יד ושם. את שמו ומעשיו רשם סופר זכרונות דברי הימים של הדור ההוא לאמר: «רבי משה בן יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה וחכם בחכמה יונית ובעל שירות ותשבחות וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו»143. וקרוב הדבר כי נמנה בין גדולי ספרד ודבריו היו נשמעים בתוכם144, וכי קנה ברוחו הנדיבה את לב יודעיו ורעיו עד כי שמו את נפשם אל משמעתו באהבתם אותו145.

בימי בחורותיו עמד לפני הרב הגדול ר' יצחק בן גיאת לקחת תורה מפיו. גם מפי אחיו יצחק הבכור גרע אליו חכמה146. ולא רחוקה היא כי מלבד אשר בן גיאת לִמדוֹ תורה אצל עליו גם מרוח השיר אשר נחה עליו, אך עד מהרה שֻלחה רעה בינו ובין אחיו, כי אהב את בת אחד מהם והנערה גם היא אהבתו, ואבי הנערה מנע אותה ממנו ויתנה לאחיו האחר. ותֵּמַר נפש משה ויעזוב את בית אביו וירחק נדוד אל קשטיליא ואל פורטוגל, ולמען הבלג על יגונו שם את כל לבו אל השירה ואל המדע וישפוך את רוחו ואת מרי שיחו בשירים אשר כתב אל אוהביו, ככל אשר הביע בן גבירול בימיו את רוחו הקשה בשיריו. אולם רוח משה לא שחה בקרבו כרוח שלמה כי מרבית שיריו הפיקו שקול נחת ורוח נכון. וישר גם הוא בימי נעוריו כמשפט כל משוררי עמו בארצות ממלכות ערב בימי עלומיהם על היין ועל השמחה ועל התענוג. ותהי מלאכת השיר העברי ככלי משחק בידו ויפליא לגלות בה פנים חדשות לבקרים ויחרוז צמדי חרוזים אשר תיבותיהם האחרונות שוות הן בכתבן ובמבטאן ובכל פרטיהן ושונות מן הקצה אל הקצה במשמען147.

היתרון אשר היה למליץ הזה על כל בני גילו הוא עינו החדה באוצר הלשון האצור בכתבי הקדש, עד כי נצבו ויתיצבו לנגד עיניו המוני מלות ומליצות אשר כל עין זולתו לא שזפתם אף כי עברה עליהן גם היא פעמים אין מספר. ויען כי כל שערה דקה לא נכחדה ממנו השיגה ידו לכלול את הדר משכיותיו בכל פתוחיהן יחד, איש לא נעדר. ויכתוב ספר שירים אשר קרא לו «ענק» או «תרשיש». ויעל מספר שירי החול אשר שר לשלש מאות. אך מעט מעט נדחה החול מפני הקדש148, כי שם את פניו אל מחזור התפלה אשר לראש השנה וליום הכפורים, להעשיר אותו בפיוטיו, אשר עלה מספרם למאתים, על כן קראו לו ר' משה הסלח על רוב סליחותיו אשר סדר. גם ספר השיחות והזכרונות149 ערך על דבר מלאכת השיר והמִדבֶּרת, אשר גם שמות גדולי משוררי ספרד וראשי פעליהם רשומים בו. ובמקצוע הפלספה כתב את ספר ערוגת הבשם לבאר את דעות פלספי יון וערב, ומחוקרי ישראל לא הזכיר שם בלתי אם את רב סעדיה ואת בן גבירול150. דומה הדבר כי נפרד היה ימים רבים מעל אחיו. אולם במות בת אחיו, אשר אליה נשא נפשו, בלדתה בן שבו הלבבות לקרבה איש אל אחיו. וימותו שלשת האחים יהודה, יצחק ויוסף זה אחרי זה, על פני משה, ותקצר נפשו מאד ויהי בעיניו כאיש גלמוד וערירי. בכל זאת לא הניח את כנורו מידו ויוסף לשורר ולפיֵט עד אשר מת זקן ושבע ימים. ויקונן עליו ר' יהודה הלוי151, וינחם בקינתו את אחיות משה, אשר רק הן האריכו ימים אחריו ואחרי כל בית אביו.

בימיו היה משורר בארץ ספרד ושמו יוסף בן צקבל, אשר היה הראשון אשר יִחד את כל מלאכתו אל שירי אהבים. ואף כי לא עשה יוסף גדולות בשירה הזאת, משכה בכחה את לב אבירי המשוררים לעשות כמתכֻּנתה. גם לרבי משה בן עזרא נמצאים שירים כאלה.



  1. בדבר מספר ספריו שונים הם דברי ספרי הזכרונות: ר‘ זרח בן מנחם איננו מזכיר בלתי אם את פירושו לבבא בתרא (הקדמה ס‘ צדה לדרך: סדה״ח ב’ 424). ור’ דוד אסטלא מזכיר פי' «מקצת פסחים ומקצת ב״ב» (קרית ספר: שם 230). ואמנם שני אלה הם המצוים בידנו. ויש כותבים עליו «שהשלים פירוש רש״י ז״ל ועשה ספרים רבים וחבורים גדולים» (סה״ק לר‘ אברהם בר’ שלמה: סדה״ח א' 102). «ואמרו שגם הוא עשה פירוש על כל הגמרא כמו שעשה זקנו רש״י ז״ל – ועשה פירושו באריכות ע״ד שעשה בבא בתרא» (לקוטים מדברי ר״י סמברי: שם 127).  ↩

  2. שם. «ר״ל בזה, כי האריך הרבה יותר מדי» (שם).  ↩

  3. רשב״ם ברא‘ ל״ז, א’.  ↩

  4. «— — הדרשות שהן עקר» (רשב״ם ברא‘ ל״ז, ב’).  ↩

  5. «ידעו ויבינו אוהבי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות, אע״פ שהם עקר, כּמו שפירשתי בבראשית, כי מיתור המקראות נשמעין האגדות וההלכות. ומקצתן ימצאו בפירושי רבנו שלמה אבי אמי זצ״ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות. ואפרש בדינים וההלכות לפי דרך ארץ, ואעפ״כ ההלכות עקר, כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה» (שם שמות כ״א, א').  ↩

  6. «ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות, ויש ללמוד כלם, וטוב אשר תאחז בזה אשר פירשתי וגם מזה אל תנח ידך» (שם ויקרא א‘, א’).  ↩

  7. «מצאתי במכילתא» (שם במד י״א, ל״א). «וכן מצאתי אח"כ (בס') [במדרש] של שמואל» (שם ברא‘ כ״ב, א’). «ראיתי בשוחר טוב» (שם שם ל״ו, ט'). «ובס' לקח טוב» (שם שם מ״א, י').  ↩

  8. «ומנחם פי‘ וכו’» (שם שם נ‘, ב’. שם שמות ל״ד כ״ט).  ↩

  9. «וכן פתר דונש» (שם שם ל״ד ל״ד. שם ויקרא א', ט״ו).  ↩

  10. בקי היה בספרות הפיוטים כהיותו בקי במקרא עד כי נתחלף לו חרוז: «לנו מלאכיך סביב יחנה» — לרש״ב יצחק שחרית יום ב' של ר״ה — בפסוק. (ע‘ שם דברים ל״ב, י’)  ↩

  11. בקי היה בספרות הפיוטים כהיותו בקי במקרא ער כי נתחלף לו חרוז: «לנו מלאכיך סביב יחנה» — לרש״ב יצחק שחרית יום ב' של ר״ה — בפסוק. (ע‘ שם דברים ל״ב, י’).  ↩

  12. «וכן פייטר"א הקליר» (שם בראשית כ“ז, כ”ז).  ↩

  13. «כך פי‘ אבי הרב ר’ מאיר מ״כ» (שם שם כ״ה, ל״ב).  ↩

  14. «זה שמעתי מר״י קרא חברנו והנאה לי» (שם שם ל״ז, י״ג). « — — ר״י קרא — — הי‘ רוצה לומר — —השיבותי וכו’» (שם במדבר ד‘, י’).  ↩

  15. «מצאתי בתשובות ר' קלונימוס כמותי» (שם במדבר י״א, ל״א).  ↩

  16. «שמעתי שכן מפרשים בנרבונא» (שם שמות כ״ה, ל״ג).  ↩

  17. «מצאתי בספרי ספרד» (שם דבר' י״ח, י״א).  ↩

  18. «נמצאו בספרי מלכיות אחרות» (שם שמות י״ב, י״ד).  ↩

  19. ככה נראה קצת לעלות מדבריו אלה «ואע״פ שיש בספריהם וכו‘ בלשון לטין וכו’ (שם שם כ', י״ג).  ↩

  20. «מי שרוצה לעמוד על עקר פשוטן של מקראות הללו ישכיל בפירושי, כי הראשונים ממני לא הבינו (בו) [בהן] כלל וכלל — — ומי שמפרש [ב]ענינים אחרים אינם אלא טועים גמורים» (שם שמות ג‘, א’); «המפרש וכו‘ שטות הוא בידו» (שם ברא‘ מ״ט, ח’); «המפרשו וכו’ לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחלוק טעמים כלל» (ט'); «פשטות של אחרים של ערמומיות אומרים והנם הבל» (מ״ר ב״ח).  ↩

  21. אם נכון את שירת רשב״ם הקשה והסתומה לסיום פירושו לס' בראשית אל מליצת רש״י הפשוטה בהקדמתו לשה״ש וגם אל מליצתו החרוזה בפיוטיו ואל האור היוצא ממנה נראה עד כמה יפה כח האב מכח הבן לענין זה.  ↩

  22. ע' מעט דוגמות לרש״י בבינת עצם הוראת המלות הראשונה לעיל במקומן.  ↩

  23. כגון «כל ל‘ אכן שבמקרא: אך כן ולא כמו שהייתי סבור» (רשב״ם ברא‘ כ״ה, ט״ז. שמות ב’, י״ד); «ויצו פרעה לכל עמו לאמר: וכן אמר להם, שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון [הוא]» של ויצו או ויקרא או של וידבר או של ויאמר (שם שמות א', כ״ב); «כל לשון רציחה הריגה בחנם» [— ולא בדין —] (שם שם כ', י״ג); «כל עצה שסופה פורענות קורא הסתה» (שם דברים י״ג, ז'); «ממכריו על האבות: כמו איש מאת מכרו — מ״ב י״ב ו’ — » (שם שם י״ח, ח') «התעמר: סחורת אדם» (שם שם כ״א, י״ד).  ↩

  24. ע' כללו הנפלא, שעקרו הוא מדרש חכמים, והוא הכירו וידע לשמש בו (ברא‘ ל"ו, ט’).  ↩

  25. «כל סדור דברים קרוי שירה» (דברים ל״א, ל״א.).  ↩

  26. «ימינך ה‘ נאדר בכח ימינך ה’ תרעץ אויב: – – חצי הראשון אינו מסים דברו עד שיבא חצי האחרון וכופלו ומשלים דברו; אך בחצי הראשון מזכיר במי הוא מדבר» (שם שמות ט“ו, ו', י”א וע"ש ושם פסוק ו'.).  ↩

  27. כמאמרו הכולל של רבא: «דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו» (יבמ' כ״ד.).  ↩

  28. «וממדבר מתנה וג‘ ומנחליאל במות: לפי הפשט כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחניה» (רשב״ם במדבר כ״א, י״ח); «מול סוף וגו’ ודי זהב: הכל מקומות לפי פשוטו» (שם דברים א‘, א’).  ↩

  29. «כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר» (שם ברא' י״ט, ל״ז).  ↩

  30. «ארמי אובד אבי: אברהם» (שם דבר‘ כ״ו, ה’).  ↩

  31. «לא קמו איש מתחתיו: לפי פשוטו שלא ידעו היכן ילכו» (שם שמות י', כ״ג).  ↩

  32. «באנו אל אחיך אל עשיו: ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא, מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. וזהו עקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו [— האמור באהרן ומשה —] — שמות ד' י״ד — » (שם ברא‘ ל״ב, ז’).  ↩

  33. «תועבת מצרים כל רועה צאן: נבזים היו בעיניהם כל רועי צאן כי מאוסה צאן בעיניהם» (שם שם מ״ו, ל״ב). «וצאן דבר מאוס היה במצרים» (שם שמות ח', כ״ב).  ↩

  34. «לא היה אדם יכול להוציא את המלכות עגלותכ“א ע”פ פרעה» (שם ברא' מ“ה, כ”ב).  ↩

  35. «המושלים: מושלי נבואות כגון בלעם וחבריו» (שם במדבר כ״א, כ״ז), ואם דבר זה בפרטו אמת לאמתו, כי דוקא בלעם וחבריו היו מושלים אלה, אם לא, הלא ראינו כי אמתת דבר זה בכלל היה היתה מורגשת לו כי היו חכמים בדורות ההם בגוים שהוא דבר שברורו הולך ומוסיף בזמננו.  ↩

  36. «ויולך ה’ את הים רוח קדים עזה: בדרך ארץ עשה הקב״ה שהרוח מיבש ומקריש את הנהרות» (שם שמות י״ד כ״א. ועי' כעין  ↩

    זה גם בפי' כלי יקר).

  37. «לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: לפי עמק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך כעין שימני כחותם — על זרועך — שה״ש ח‘, ו’ — בין עיניך כעין תכשיט וכו'» (רשב״ם שמות י״ג, ט'). וכן לענין שבת כתב, כי לּדעתו לא הערב הוא תחלת היום כי אם הבקר.  ↩

  38. כי אמונתו היתה רבה ותמימה רואים אנו במקצת באוריו כגון אלה: «ה‘ נסי: שהמטה של הקב״ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב״ה לנס על ההרים וכו’» (שם שמות י״ז, ט״ו): «את האורים ואת התמים: כעין השבעות של שמות בדברי הקב״ה שהיה נותן בחֹשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, ק״ו לקדושה שמגדת» (שם שם כ״ח, ל'); «כל עע״ז — — טועים [וסבורים] שתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוה״ק» (שם שם ל״ב, ד'). ועל העגל אמר «שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה היה מדבר וכו‘ ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה וכו’ להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות לדעת אם יהיו תמים לה‘ אלהיהם וכו’, כדכתיב כי מנסה ה״א אתכם — דברים י״ג, י״ד — וכו'» (שם. ע' שם דברים י״ח, י״ב). ודעות כאלה רחוקות מאד מהתחכמות ומהתפלספות.  ↩

  39. «ושאלה אשה משכנתה: במתנה גמורה וחלוטה שהרי כתוב «ונתתי את חן העם כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך – תהל‘ ב’ ח'–» (שם שמות ג‘ כ״ב; י״א, ב’; י״ב, ל״ו).  ↩

  40. עי׳ דבריו המוכרעים שהעלה «לפי עמק דרך פשוטו של מקרא» (שם ברא' ל״ז׳ כ״ח. ועי׳ הרחבתנו לבאור זה לספרנו זה ח״א 135).  ↩

  41. עי‘ היטב רשב״ם ל״ב ד’ והרחבתנו לזה לספרנו ח״א 152.  ↩

  42. «כי כבד פה וכבר לשון אנכי: איני בקי בלשון מצרים בחתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים» (רשב״ם שם ד‘, י’).  ↩

  43. מלבד עדותו על פתרונו בדבר שאלת כלי כסף וכלי זהב מן המצרים כי «זהו עקר פשוטו» שמח להעיר את אוזן הקורא כי פתרון זה לפי דרכו הוא גם תשובה למינים הנחרים בנו (רשב״ם שם ג', כ״ב). ועל הפותרים האומרים כי משה רבנו ע״ה היה בעל מום בלשונו נתמלא ויקרא: «וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקבל תורה מידו היה מגמגם בלשונו»? ולמען הסיע שורש דבר זה מלב הקהל הוסיף על דבריו: «ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים; ואין לחוש לספרים החיצונים» (שם שם ד‘, י’).  ↩

  44. «וזו תשובה שהשבתי לאפיקורסים והודו לי; ואע״פ שיש בספריהם וכו‘ הם לא דקדקו» (שם שם כ', י״ג). ותחת לאפיקורסים צ״ל «למינים» — וכן שם שם ג’, כ״ב — כי בפי קדמונינו שאחרי התלמוד נקראו כל הנוצרים מינים.  ↩

  45. ת' רש״ל כ״ט.  ↩

  46. «וריצב״א אשר בא לשמש לפניו ושב למקומו» (שם).  ↩

  47. ר‘ אברהם זכות מזכירו בשם «ר’ יוסף פורת החריף בן רשב״ם» (יוחסין ב' ק״ב קכ״ט:).  ↩

  48. סה״ק: סדה״ח 76.  ↩

  49. עי' ח״י 177.  ↩

  50. עי' דבר זה ח״י גד 180.  ↩

  51. Sevilla. ובפי סופרינו הספרדים «מדינת אשביליא».  ↩

  52. סה״ק סדה״ח א' 76.  ↩

  53. «והיה לו לרב יצחק לבן נבון (שם)  ↩

  54. «וסמכו קודם פטירתו, וכתב לו ספר שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כותיה, דאלו בדורו של משה כתוב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים וג‘ וכתיב בתריה ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואלו נבונים לא כתיב בהו דלא אשכח, והוא [ר״י מגאש] היה חכם ונבון» (שם). [וע’, עוד הערות נוספות בסוף הספר].  ↩

  55. רמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה ומליצת הכתוב ע' מ״ב כ״ג, כ״ה.  ↩

  56. עי' לעיל עד 120 הערה 4 והערות נוספות שבסוף הספר הזה.  ↩

  57. ככה היא דעת גרץ הנכונה המסתיעת מן השיר הסמוך (גד״י VI 128).  ↩

  58. דיואן ריה״ל לר״ה בראדי שירי חול 192.  ↩

  59. מפני שהיה מבית הלוי יחסו אותו מעריציו אל מרע״ה  ↩

  60. סה״ק סדה״ח א' 76.  ↩

  61. דיואן ריה״ל שם 191.  ↩

  62. פרדס סי‘ ט’.  ↩

  63. לעיל 66 הערה 10.  ↩

  64. 67 הערה 1.  ↩

  65. דיואן שם.  ↩

  66. רש"י ברא‘ ג’, א'.  ↩

  67. «וראש לכל החבורים שנעשה דרך הרכבת פירוש הם פירושי וכו' ופירושי הרב אבן מגאש ז״ל» (הקדמת הרב המאירי למס׳ אבות: סדה״ח ב׳ 282) ופירוש רש״י נמנה בפי רב זה עם «החבורים שנתחברו דרך פירוש» סתם. ואח״כ הוא אומר על החבורים כי יש «מהם כללים ומהם פרטיים». שומע אני מזה כי פתרון «דרך הרחבת פירוש» היא פירוש כללי, ופתרון «דרך פירוש» סתם הוא «פירוש פרטי» מעין זה של רש״י.  ↩

  68. «והרב רב יוסף הלוי זה הפליג בפי' התלמוד בפי׳ מלא ובפסקים אמתים» (שם).  ↩

  69. «יש מהם אתנו פי׳ מסכת שבועות ופי' מסכת בבא בתרא» (שם).  ↩

  70. «ועקר מימרי‘ דריו״ח בזבחים» (חדושי שבועות: שבועות נ׳.) ודאמרינן לר״ש וכו’ עקרא בספרא (שם שם ז'. ועוד הרבה כזה).  ↩

  71. «אם תשאל: והא קיי״ל אין סדר למשנה בתרי מסכתא, ואם כן מאי קשיא לי‘? אפי’ הכי כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. ומשום דהוו ידעי טעמא הוא דדייקי לה, אבל אלו לא הוו ידעי בה טעמא לא הוו דייקי לה מעקרא» (שם שם ב׳:)  ↩

  72. על ש"צ המאריך יותר מן הצבור השיב כי «ראוי להיות לו דרך ארץ ומוסר עם הצבור ולא יאריך בתפלתו להטריח על הצבור» (תשובות ר״י מגאש תק"פ).  ↩

  73. על «ש"צ — — שיצא עליו שם רע בילדותו» השיב: «אם היה הרנון על מה שעבר אין מסלקין אותו לסבת מה שקדם — — אלא מכיון שראינו אותו עתה הולך בדרך ישרה — — מותר להתפלל אחריו ולא נביט אל מה שכבר עבר, לפי שהחשובה מקובלת לפניו, כאמור: שובו בנים שובבים ארפא משובתם – הושע י״ד ה' — » (שם ת' צ״ה).  ↩

  74. על הלכת «תלמידי חכמים מותר להלוות זה מזה ברבית. מאי טעמא? מידע ידעי דרבית אסורה וגמרי ויהבי להדדי לשום מתנה» הורה: «הלכה היא, אבל אין לסמוך עלֹיה אלא היחידים הכשרים שבהם לא זולתם». (שם ת' קפ״ט).  ↩

  75. תר״י מגאש ת' קי״ד  ↩

  76. «ודברי רב שמואל בר חפני ז"ל שבאר כמו שזכרתם בשמו, הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליו ואין משגיחין בהם» (שם ר״ט).  ↩

  77. «וראינו לרבוותא הגאונים פי‘ דלא סליק ולהכין חזינא לפירושי וה"פ וכו’» (שם כ״ו).  ↩

  78. וחזינא לרבנו – האלפס – זצ״ל פירושא דלא דאיק פרשנא לי'» (חדושי שבועות: שבועות ג'.).  ↩

  79. ת‘ ר״י מגאש ת’ פ״ז.  ↩

  80. עי' פתרוננו למלת «פיוט» ולמלת «פזמון» (שם ר״ד).  ↩

  81. לעיל 20 הערה 1.  ↩

  82. שניהם נולדו בחודש אחד בחדש אדר ראשון ש' 4837 (סה״ק סדח״ח ח״א 67, 77).  ↩

  83. לעיל צד 66.  ↩

  84. «וכשמת רב יצחק אלפסי טבעם של זוג זה של ר‘ יוסף הלוי ור’ ברוך בר רב יצחק היה פושט בכל הארץ» (סה״ק: שם 77).  ↩

  85. שם.  ↩

  86. דיואן בראדי ש״ה 189.  ↩

  87. עי' מבתכו הנמלץ מאד, אשר צוה לר״י הלוי לכתוב בשמו (דיואן ריה״ל של בראדי שירי חול 217).  ↩

  88. עי' לעיל 66 הערה 10.  ↩

  89. קָארדָאן בספו täSubtilit, מובא מאת Volfius (עי‘ תולדות רא״ב חייא, פריימאן: בראש ס’ הגיון הנפש VI: 4) וַלאפלַאס התוכן הצרפתי הזכירו בספר תולדות התכונה לפיליפאווסקי: (תולדות המחבר בראש ס' העבור XVIII). והחוקר nsterüSebastian M תרגם את ספר צורת הארץ לראב״ח ללשון רומא (שם VII).  ↩

  90. רמב״ם קורא לו «אחד מן המחודדים בספרד» (אגרת תימן); ורי״צ הישראלי מביאו בספר יסוד עולם והרמב״ן מביאו בס' הזכות (פיליפאווסקי שם XII).  ↩

  91. Soria (VII).  ↩

  92. אבערפאליציימייסטער. ובלשון ערבית נקרא «צאהיב אלשורטא», רד״ק ירמיה ט‘, כ״ג ועי’ חלופי גרסאות לשם שררתו זו ראב״ן האמונה והבטחון י״ד ואגרת התנצלות לר״י בדרשי (ובאור שם זה ע‘ להח’ גאסטער געדענקבוך קויפמן 224). ויש אשר גם «שר הצבא» גם «ראש השלישים» קראו לו סופרי הדורות (תולדות ראנ״ח פריימאן שם הערה 2).  ↩

  93. הלא הם: ס‘ צורת הארץ, ס’ חשבון המהלכות, ס‘ לוחות הנשיא, ס’ העבור, ס‘ מהלכות הכוכבים וס’ המדות [: על מלאכת המדידה] (תולדות המחבר לפיליפאווסקי).  ↩

  94. יצא לאור בשנת ה‘תר״כ בידי ר’ י״א פריימאן בלייפציג.  ↩

  95. הגיון הנפש 1. לדבריו אלה אשר ידבר על מעשה שמים וארץ הוא שם למקור את הפסוק וידעת היום וג׳ — דברים ד', ל״ט — ועל נפלאות יצירות הגוף את הפסוק ומבשרי אחזה וגו׳ – איוב י״ט׳ כ״ו —  ↩

  96. הגיון הנפש 5.  ↩

  97. ע“י שו”ת מהר“ם מרוטנבורג ד‘ בודפסט סי’ תתק”ם־תתקמ"א וספר:Waisette Histoire de Languedic II, 260  ↩

  98. «ואיני אומר כי המעלה הזאת — התשובה (?) – מנועה משאר בני אדם, כי לא נכון לאמר כן» (ח').  ↩

  99. מגלת המגלה שער ג'; מובא בתולדות המחבר לפיליפאווסקי X.  ↩

  100. את מאמרו ההוא חותם הנשיא בדברים אלה: « — — הלא ראוי להם שיודו בתחית המתים» (שם).  ↩

  101. הגה״נ ר״ב —  ↩

  102. הגה״נ ז'.  ↩

  103. “כן ל‘ מורי הזקן – רי”ב יקר – ששמע מפי אביו ששמע מר‘ שמעון“ (רש”י שבת פ’(: “וכן א’ לו רי”ב יקר הזקן משום אביו" (מחזור ויטרי סי‘ כ"ג; ס’ האורה ח“ב סי' מ”ז).  ↩

  104. «ואהבת לרעך כמוך»: המצוה הזאת תהיה נוהגת ומקוימת לכל יושבי העולם בימי הגאולה. ואם כל יושבי הארץ יהיו אוהבים איש את רעהו כאהבתו לנפשו, בידוע שההנאה והשנאה והחמוד יהי‘ נאבד מן העולם; ואלו הם הגורמים למלחמה ולהרג בעה״ז. מכאן אמר הכתוב: וכתתו חרבותם לאתים, לא ישאו גוי אל גוי חרב ונו’ — ישעיה ב‘, ד’ – (42).  ↩

  105. בכל תורת מוסרו אין זכר לדעות חכמי יון וערב.  ↩

  106. הראשון: את הראשון, כלומר: בן כת הראשונה.  ↩

  107. הגה״נ י״ד.  ↩

  108. י״ג.  ↩

  109. מ״ב.  ↩

  110. עי‘ שי“ר מבוא לתג”ק ח’.  ↩

  111. Mainz.  ↩

  112. את פתרון ריט“ע שבמס‘ חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו’. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב)..  ↩

  113. «אין העבודה והיראה שתהי‘ כופף ראשך ומכאיב את תארך כי אם שתהי׳ מביא כפופים ועניים מרודים אל ביתך ומעלה מלבם כל אנחותם כפי יכלתך ותחת שאמר: ושק ואפר יציע — ישע’ נ״ח, ה‘ — הוא אומר כי תראה ערום וכסיתו וגו’ — שם — » (הגה״נ ט״ו.). «ומבשרך לא תתעלם —שם — כלומר אל תהי מעלים עינך מבשרך ואל תהי מרעיב אותו יותר מדי, כי כאשר אתה מצות על הרעב לחוס עליו ולהשביעו, משם אתה מבין שאין לך להרעיב עצמך ולהחליש את בשרך» (הגה"נ שם).  ↩

  114. את פתרון ריט“ע שבמס‘ חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו’. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב).  ↩

  115. ט״ז.  ↩

  116. להרבות קום.  ↩

  117. הגה״ב שם. לדעת חכם זה אין רבוי תעניות מדה טובה אלא למי שעברו עליו ימיו בעבירה: «ואם הרשע הרוצה לעשות תשובה מרעיב את בשרו ומצמיא, טוב יחשב לו ולמצוה גדולה, לפי שהוא בא להכאיב אדו יצרו הקשה ולהכניעו» (הגה״נ 15).  ↩

  118. ע׳ 72 הערה 1.  ↩

  119. יוה״כ היה קדוש בעיניו בקדושה גדולה ויתרה: «וקראת לשבת ענג: רומז על יוה״כ — — יהיו ענוייכם בו ענג לכם ושמחה בלבבכם» (הגה״נ י״ח).  ↩

  120. יסוד לפרק ג‘ וד’ הם דברי שתי ההפטרות.  ↩

  121. הלא הוא אחד מחמשת החכמים שהיה שמם יצחק. ועי' על אודותיו לעיל צד 16.  ↩

  122. אלברגלוני בפי הערבים הוא כנוי לאיש ברצלונה.  ↩

  123. חבוריו על כל התלמוד היו דרך פירוש ופסק (שה״ג מערכת גדולים). וספרי פסקו היו יחוס שאר בשר בדיני נשים תקון שטרות וס' העתים (שם).  ↩

  124. לעיל 16 הערה 4.  ↩

  125. עי‘ פי’ ס' יצירה 20, 34, 35, 37, 89, 162, 213, 221.  ↩

  126. בדברי רס״ג החזיק כי «וראיתי את אכתריאל וכו‘» ברכ’ ז‘. — פירושו «ראה אור גדול» (פי‘ ברזילי לס’ יצירה 20). ועל «מנין שהקב״ה מתפלל» — ברכות שם — פ’, בשם רס״ג הוא «גוזמא ומשל ומראה» (שם 34). ועל הגוזמאות באר מדעת עצמו «הדברים שנא' בהן מהלך ת״ק שׁנה אינן בדקדוק אלא רבוי בעולם בלבד» (154) והרבה כיוצא בזה.  ↩

  127. הליכות קדם צד 72.  ↩

  128. עי‘ חלק ט’ 110.  ↩

  129. כגון «הכל יודוך» (ס' העתים 251). וכך הוא מערער על העולים לתורה שאינם קוראים בעצמם, כאשר היה בימי רבותינו (264). וכך הוא מערער על אמירת «יקום פורקן ומי שברך» (281). ועל כל המנהגים שהונהגו אחרי חתימת התלמוד הוא מחליט «ומי שממעט במנהגים משונים כאלו שנהגו בהן רוב העולם שכרו שמור לפני המקום» (265).  ↩

  130. ס' העתים קראקא 254.  ↩

  131. ע', ח״ו 31.  ↩

  132. פ‘ ס’ יצירה 77.  ↩

  133. [כ“ה בכ”י המחבר].  ↩

  134. ככה נקרא רמב״ע «ר' משה בן יעקב בן עזרא» (סה"ק סדה״ח ח״א 81).  ↩

  135. «— — מגדולי גרנאטא ויורשי עצר ומשרה בכל דור ודור במלכות באדיס בן חבוס מלך פלשתים ומלכות המלך חבו אביו (80) — הבּרבּרים נקראו בפי מליצ העברים בספרד בשם פלשתים —.  ↩

  136. סה״ק; סדה״ח 80.  ↩

  137. בנחם ר״י הלוי את אבלי רמב״ע כתב: «וינחם את אבליו וכו‘ ואת אחיותיו, הבחונות’» (שי״ה אחיאסף 145). ופתרון «הבחונות» הוא לדעתנו הטהורות והמטוהרות (ע‘ זכריה י״ג׳, י״ט, כ’; איוב כ״ג׳ י').  ↩

  138. שם.  ↩

  139. שם.  ↩

  140. ד״ב ש״ח (= ראשי תבות: דיואן בראדי שירי חול) חוברת ב' 111.  ↩

  141. סה"ק: שם.  ↩

  142. שם.  ↩

  143. סה׳׳ק שם 81.  ↩

  144. «קריא מועד, גביר הדור ואצילו» (שירי ר' יהודה הלוי, אחיאסף, 88).  ↩

  145. «לך כמה נפשות נעבדות / בתגמול. חסדיך אסורות» (83).  ↩

  146. גד״י 135 VI.  ↩

  147. הערבים יקראו למין שיר זה «טגניס».  ↩

  148. על זה חוזר לדעתנו דבר ריה״ל ימנע מחשבותיו מהלוך חוץ והם לפני ה' נעצרות» (שירי יהודה הלוי, אחיאסף).  ↩

  149. אלמחאצרה ואלמדאכרה. [יצא לאור מתורגם לעברית, עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, בשם: «שירת ישראל», לפסעה, תרפ״ד].  ↩

  150. תוצאה מס' ערוגת הבושם: ציון שנה שניה 117 והלאה  ↩

  151. שירי ר' יהודה הלוי, אחיאסף 143.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!