רקע
זאב יעבץ
ד. ר' יהודה הלוי ומעשיו.

ריה“ל תלמיד לאלפסי וחבר לר”י מגאש. תלמיד חבר בתורת השיר לר“מ בן עזרא. יתרון שיריו על שירי המשוררים אשר לפניו. משוש נעוריו ושמחתו בחבריו. שלות ביתו נעכרת במות אחדים מצאצאיו. שירי החול מתמעטים ושירי קדשו מתרבים. יחוד לבו לקדשי היהדות. אהבתו את החרות ושנאתו את השררה. נוצרים אדוקים ויהודים מתחכמים מרעימים אותו ע”ד דרך אמונותיו, משיב להם בשירי בוז ומסדר את שיטתו בספר הכוזרי. ערך ספר זה. שיטתו המתלקטת מתוך הכוזרי ומתוך שיריו ופיוטיו. תשוקתו לארץ-ישראל ועליתו אליה. פרשת דברי מסעיו. שירתו האחרונה ומותו.

 

4905–4863    🔗

בין כל גדולי הדורות ההם, אשר אלה עשו להם שם עולם בחכמתם אשר שאבו מן הבאר אשר חפרוה רבותינו חכמי התלמוד, ואלה שמו להם את החכמה היונית למקור חקר אלוה, יֵחד כבוד איש, אשר מצוּר לבבו הערה אל אלהי הרוחות מקור חיי הרוח, איש אשר לא ממרחק ולא מן החוץ כי אם מעֹמק-קרבו, הביא לבב חכמה, אשר הורהו את הנכונה ואת הנכוחה גם בכל דבר תורת האלהים ותורת האדם, גם בכל דבר מוסר ומדע. שם איש המופת הזה יהודה1 בן שמואל הלוי.

מדברי בית אביו לא נדע כמעט מאומה. לעומת זה נגלה לנו מעט מזכרונות ימי נעוריו: מושבו היה בעיר הגדולה טולטילא2 היא טוֹלֶדוֹ3. תלמיד היה בדבר הלכה, במשנה ותלמוד לרבנו יצחק האלפסי בעיר אליסאנא וחבר ואוהב דבק מאח לרעהו ובן גילו רבנו יוסף מגאש. וקרוב הדבר כי היה ר' יהודה סופרו ואיש ימינו4. בדברי חזון ושיר לקח תורה מפי אוהבו הבָּכיר ממנו, ר' משה בן עזרא, אשר אהבת שניהם נפלאה מאד. ובכלל הדבר היתה אהבת רעים חוט החן המשוך על תכונת משוררנו הלוי, המשוה חמדת קסם על בת שירתו, הקושרת אליו בעבודות אהבה את נפש קוראיו עד היום הזה. לדוגמה אחת קטנה למדתו הטובה הזאת יהיו נא דברי האהבה והתודה האלה אשר רחש לבו למשה רעהו ומורהו:

«יְדִידוּת קָשְׁרָה נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ» «וּבַת אַהֲבָה יְלָדַתְנוּ תְאוֹמִים»5

ואשר לא שכח את גמולו כל ימיו.

וּמָתַי אוּכְלָה אֵצֵא לַחָפְשִׁי, וְחַסְדְּךָ יַעֲבִידֵנִי לְדוֹרוֹת?

עֲבַדְתִּיךָ שְׁנֵי יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת; וְעוֹדִי עַבְדְּךָ לִשְׁנֵי גְבוּרוֹת.

וְהִלְבַּשְׁתָּ בְּנוֹת שִׁירי עֲדָנִים; וְהָיוּ6 אַלְמְנוֹת חַיוֹת צְרוּרוֹת7 – –

– – וְהוּא גַּם הוּא כְּבָר צָרַף לְבָבִי, וְהִבְדִּיל אֶת-זְהָבוֹ מִבְּדִילוֹ8

וגם במדע החול עסק הרבה ויעמק חקר גם בפַלספה היונית, גם בתורת הטבע. ומלבד לשון אבותיו העבריה, אשר היתה לנשמת חיים באפו, היה סופר מהיר גם בשפת ערב הקרובה מאד לשפתנו, גם בשפת קשטיליא הרחוקה ממנה. אף החזיק במלאכת הרפואה אשר בה מצא את מחיתו9.

ובכן שתים הן המתנות אשר חנן אלהים את יהודה עבדו, הלא הן החכמה והשירה. כאשר היה נבדל בדרך חקר חכמתו מכל חוקרי עמו אשר קמו בדורותיו, ככה נעלה על כל משוררי הגולה. בימי עלומיו תקפה עליו יד בת השיר הנוה והמעונגה ותשַכרהו בחמדת עדניה, ועל ידה היתה לו גם החכמה לאומנת. ובחצי ימיו גברה עליו החכמה ותהי היא הרוח המושלת ברוחו. אך גם בעת ההיא לא הניח את ידו משירתו המשמחת אלהים ואנשים עד היום הזה. בכשרון השיר גבר גם על בן עזרא מורהו במעוף רוחו, גם על בן גבירול המשורר האדיר ברֹחב לבו. תחת אשר נחה על שירי בן גבירול, הגדול גם הוא עד למאד, רוח עצבון, מלאו שירי נעורי המשורר הלוי עוז וחדוה, כי חננו ה' רוח גבורה אשר לא תחת מפני כל. בכל אשר הלך היתה רוח החכמה מרחפת עליו ובנות השיר סוככות בכנפיהן ממעל לראשו ומשמחות ומחבקות את לבו:

אֵיךְ אֶפְחֲדָה מֵאִישׁ? וְלִי נֶפֶש חַתּוּ אֲרָיוֹת מִכְּפִירֶיהָ!

אֵיךְ אֶדְאֲגָה מֵרִישׁ? וּבָה חָכְמָה אֶחְצוֹב פְּנִינִים מֵהֲרָרֶיהָ! – –

אֵיךְ אֵשְׁבָה שׁוֹמֵם? וְכִינּוֹרָהּ אֹותִי יְשַעֲשֵׁעַ בְּשִׁירֶיהָ10.

ורוחו בקרבו היתה לו עולם מלא אשר לא יחסר בו:

וְאָמְרוּ לִי הֲתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּלִי אָח? עֲנִיתִים: בְּנַפְשִׁי שַׁעֲשׁוּעָי;

מְזִמּוֹתִי יְשַעַשְׁעוּ נַפְשִׁי בְנַפְשִׁי, וְלִי פַרְדֵּס בְּלִבִּי מִנְטָעָי;

מְיֻדָּעַי בְּמַדָּעַי מְצָאתִים, וְהָיוּ רַעְיוֹנַי לִי לְרֵעָי11.

אך הדעת את נפשו ואת יתרונותיה לא הצרה את עינו, ולא הקשיחה את לבו מאהבת רעים, ונהפוך הוא, כי היה מספר ידידיו, אוהביו ואהוביו רב מאד. ועל כלם מסך אור יקרות בשיריו המסולאים בפז, אשר בם הציב להם מצבות זכרון עולם.

ואף כי גם שפת ערב ושפת ארם היו ידועות לו על פיו ועל פי עטו מאד.12 ואף כי את ספרו הגדול אשר בו עשה לו שם בישראל כתב בלשון ערב13, היתה שפת שירתו רק שפתו העבריה לבדה. בה בחר מכל לשון14, כאשר בחר בעם הדובר בה בימי קדם לרוממו מכל עם ולתתו עליון על כל הגוים. ולשפת בני עבר העתיקה הזאת, אשר למראה עין דבריה מעטים, ברא ר' יהודה הלוי ניב שפתים רך ומלא עד כי כל מליצה ולקח, כל משא וחזון לא שגבו ולא נפלאו ממנה15. ותיקר ותקדש בעיניו לשון עמו בהיות היא שפת האלהים, שפת העולמים אשר בה דבר ה' עם אדם וחוה יצירי כפיו, ואשר היא היתה שפה אחת ודברים אחדים בפי כל יושבי תבל עד אשר בלל ה' את שפתם, וכאשר היא לבדה השתמרה בפי מבחר עמי העברים, בפי ישראל. ואם אמנם כי גם הארמית והערבית דומות לה הלא אינן שות לה בכל, באשר היא שפת התורה והנבואה, אשר עמקו אף שגבו דבריהן מאד, פרשת מלאכת המשכן ושמות החיה והבהמה והעוף אשר בתורה ושמות אבני החשן אשר אין בהן מלה אחת נכריה, עדות היא על עשר הלשון ועל נקיונה. «וזמירות דוד והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיהו ונחמותיו» תעדנה על טהרתה ועל רוממותה16. אף פסקי הטעמים שהם «ענינים דקים ועמוקים»17 מאד, יתרון גדול הם לשפת הקדש. ויכר ר' יהודה גם את שפת המשנה, כי עצם היא מעצמות הלשון העבריה העתיקה, וכי מלבד «קצור דבריה, יפי חבורה ונוי ערכה18 אשר יכללו את דבריה חשובה היא מאד, באשר יש בה אוצר יקר “מצחות הלשון העברית” הקדמוניה לאמר: אוצר מלין ומליצות עבריות אשר לא קרה מקרֵהֶן לזכות ולהאסף אל כתבי הקדש ולולא המשנה אשר שמרתן כי עתה לא היה להן זכר עוד19. כי בכל היות שפת המקרא ביד יהודה כחֹמר ביד היוצר לצור בה כל מיני צורות נאות בלי כל אונס ובלי כל מחסור, לא זרה הלאה גם את המלות הנמצאות רק במשנה, בגמרה ובמדרש20 וגם בפיוטים21, בדעתו מה רב הכח הכבוש גם בתבות אלה, אף כי אפילות הנה.

בראשית ימי בחורותיו, כבר השתומם המשורר הנכבד, ר' משה בן עזרא, על רוב כשרונו ועל עֹמק חכמתו אשר לא תמצא בצעירים כמהו. ובבוא אליו שיר אשר שלח אליו הנער הלוי הזה, השיב לו לאמר:

אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים יַעֲמוֹס הָרֵי בִין עַל גַּבּוֹ!

אוֹ עוּל יָמִים יַהֲדוֹף רָמִים, וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ!

וירבו שירי יהודה וישר כמשפט כל משוררי עבר וערב בדורו ובארצו, על אהבת רעים ועל אהבת דודים, על התירוש המשמח אלהים ואנשים22, על שמחת חתן וכלה23 ועל הולדת ילד לידידיו24 ושירי גדולה לחכמים נהדרים25 ולנדיבי עמו26 ושירי אבל לאנשי שם שהלכו לעולמם27, ויחד חידות28 וימשל משלים. הקורא את שיריו אלה, לא ידע על מה ישתומם תחלה; העל גֹבה מעופם אם על רוח החן המרחפת עליהם, אם על טהרם כעצם השמים או אם על כֹח האיתן היצוק בהם, אם על רגשות רוח החיים המתפעמת בם. רננת שרפי מרום בטעם בני עבר “והֶמית כנורים צנורים וצפרים” בטעם בני ערב, מתרוננת באזן קוראיהם. כל עין תביט בם גבה שחקים ומרחבי אין קץ, נֹגה הירח וזֹהר הרקיע, נאות דשא ופלגי מים, מֵי יובָל ההולכים לאט וסער הים בעזוז נוראותיו. כי מראה תבל ומלואה, אשר העוז והנֹעם היו בה לאחדים, ואשר האיתנים והעדנים השלימו בה, תשַוֶה שירת המשורר הלוי לנגד עיני בני עמה. ואמת הדבר אשר דבר עליו הרב יוסף בן צדוק בשירתו:

אֲבִי הַשִּׁיר כְּאִילּוּ טִפְּחוּהוּ יְדֵי אָגוּר וְאוֹמַנְתּוֹ דְבוֹרָה – –

הֲגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה אוֹ צְבִי? כִּי חֲלוּשָׁה נִמְצְאָה בוֹ עִם גְּבוּרָה29.

ולא ברוב כֹח הסיע אליו את בנות השיר, כי מכל עבר ופנה חשו טשו אליו ותעופנה ותבאנה, כדבר אשר כתב לאחד מידידיו:

בָּאוּ חֲרוּזִים לֹא קְרָאָם רַעְיוֹן,

נִקְרֹה בְּפִי נִקְרוּ וְלֹא נִקְרָאוּ;

לֹא נִמְנְעוּ מִבֹּוא בְּרֶסֶן מִשְׁקָלֵי

הַשִּׁיר, אֲבָל שָֹׁמְעוּ שְׁמָךְ וָבָאוּ30.

מרבית שירי נעוריו היו שירי אהבה עזה וכבוד רב לאוהביו הרבים, אשר כמעט כֻּלם היו אנשי שם חכמי לב ונדיבי רוח, ראשי אלפי ישראל בארץ ספרד. ומרבית האוהבים הנאמנים השיבו לו שירים מלאים אהבה ויקר כמוהם או יותר מהם. ככה היה רבי יהודה הלוי איש דובר שלום, נחמד, נעים, אוהב ואהוב כל הימים.

קרוב הדבר מאד כי היה איש רואה בטובה, ביתו היה מלא כל טוב ופרדס רענן נטוע לו31, ומשוש חגו ושַבַּתו היה מלא פאר והדר32 כיד עשרו הטובה עליו33. אך ברכת ה' בבנים ובנות לא עלתה בגורל האיש המבֹרָך, הזה34. כי מכל צאצאיו לא נותרה לו כי אם בת אחת אשר קרא עליה בנהמת לב: “יוצאת חלצי, אחות נפשי והיא לי רק יחידה”35. ולה שני בנים אשר אהב כנפשו, ושמותם יהודה ועזראל36. ועוד נער אחד ושמו יצחק היה לו לילד שעשועים. אין זאת כי אם גם הוא נכדו היה, בן אחד מבניו אשר התנחם בו אחרי מות בנו אבי הילד37. ובלעדי בתו היחידה השרידה מתו עליו בניו ובנותיו. לשמע קינותיו המלאות נֶהי היורדות חדרי בטן ידאב כל לב, כי רק אב כרבי יהודה יעמיק לאהבה את צאצאיו ולדאבה בהלקחם מעליו כמֹהו38. ולמראה התלאות האלה העוברות על נפש האב הרחמני הזה, יגדל בעינינו ערך כֹח לבו שבעתַיִם בראותנו עד כמה הבליג על יגונו ויצהל את פניו להוסיף לעבוד את עבודת אלהיו, ואת עבודת עמו, בשירתו ובחקירתו, מבלי הראות מכאוביו אשר הוא נושא במסתרים. אך קרוב הדבר כי מעט מעט החל להסב את בת שירתו מן החול אל מול פני הקדש. הן אמנם כי לא הניח את ידו כל ימיו מכל מיני השיר, בכל זאת החל מספר שירי החול ללכת הלך וחסר ומספר שירי הקדש, הלא הם פיוטי התפלה, הלוך ורוב39. בכלל הדבר החל לרחקה לאט לאט מעבודת התרבות המשותפת לכל הגוים, בטעם יון וערב, ולקרבה אל עבודת התורה ואל הטעם העתיק והאיתן הצרור ברוח עמו. וירא כי התרבות הנכרית יצוקה במוצק אחד עם אהבת השררה, וימנע את רגליו מן הדרך ההיא, אף כי דרכו בה גם נכבדי ישראל אשר בספרד, כבן שפרוט ובני נגדילה וכל הבאים אחריהם אשר היו ליועצים ולמשנים בחצרות המלכים. ויבקר וימצא כי השררה הזאת עבדות גמורה ונחרפת היא40, עבודת אנוש רמה אשר חרפה היא לגבר41, כי עבודה זרה בטהרה היא42. וישנא את העבדות השפלה הזאת, המתחפשת בבגדי מלכות, תכלית שנאה,43 ויאהב את החרות בכל לבבו ובכל נפשו44. ולמען הנצל מן השררה אשר תוכה עבדות ושפלות הֵחיש לו מפלט אל עבדות אחרת אשר היא היא תכלית החרות, הלא היא עבדות ה' אלהי ישראל, ואל המשמעת, אשר היא תכלית הכבוד והתפארת45, ואשר כל הנוטה את שכמו אל עבודת השררה. מפני ה' הוא בורח46. את מחשבתו זאת שם לפתגם אשר היה נכון על שפתיו תמיד:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד ה' לְבַד הוּא חָפְשִׁי;

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי47.

יד רוח הדרור אשר פרקה מעל שיטת מוסרו את עֹל עבדות הנכר, היתה עליו לאמץ את כֹּחו לפתח גם מעל שירת בת ציון את הזיקים ואת המוסרות אשר שם עליה טעם משוררי הנכר, לאמר את המקצב הערבי. ככל אשר הוסיף משוררנו הלוי טעם וחכמה, כן הוסיפה נפשו לקוץ בחוקי עמל אלה, בראותו כי יש אנשים אשר כל רוח שיר לא תחיה אותם מטפלים בדקדוקי הלכות המקצב, ובהצליחם בם מתברכים הם בלבם כי דעת קדים זאת היא היא כל עצם השיר, וכי ידם השיגה בה גדולות ונפלאות. הדעת הקצרה הזאת היתה לצחוק בעיני ר' יהודה וישם אותה למשל לכל קֹצר יד ולכל חכמה עלובה ומקופחה, אשר כל רוח אין בה ואשר רק קטני כשרון יתגדרו בה48. ותהיינה עתים אשר בחמת רוחו משך את ידו ממלאכת השיר, ועל שאלת אוהביו מה ראה על ככה השיב להם:

בְּעֵת נִרְפַּשׁ מְקוֹר הַשִׁיר וְנִשְׁחַת מְאַסְתִּיהוּ וְנַפְשִׁי גָּעֲלָה בוֹ.

וְאֵיךְ גוּר אֲרִי יֵט אֶל נְתִיבוֹ? וְשׁוּעָלִים קְטַנִּים הִלְּכוּ בוֹ! 49.

אך לא לאֹרך ימים רחק מעל השירה ידידות נפשו, כי עד מהרה שב להתעלס ולהשתעשע בה, כי לא בה מאס כי אם במוסרות הקשות אשר שמו זרים על חלקת צוארי יפתו הרכה והענוגה הזאת ויאמר לנתק אותן כחוט. ויוכח כי המקצב הנכרי לא בא כי אם לתת נחושתים על ידי היפהפיה העבריה הזאת, אשר הדרור היה נשמת אפה מעולם, ולכלוא את רגליה מֵהֲלוך אל אשר יהיה רוחה ללכת50, וכי שגעון ומֶרי הוא לשנות את טעמה האיתן הבריא51 על לא דבר כי אם מאהבת נכר52. ובדבר הזה הגלו יוסדי המקצב אותה גלות שלמה כאשר הגלה האויב את עמה53. על כן יעץ לבלתי שים עוד את המקצב למחנק לשירה העברית למען יהיה לנו “רֹחַב בדרכי הפיוט”54, כאשר היה למליצינו מעולם, לנביאינו, וליתר סופרי הקדש, ליוסדי התפלה ולכל בעלי חזון ושיר עד ימי דונש בן לברט55. ובגלל זה אנחנו מוצאים רבים משירי הקדש לאמר מפיוטי התפלה, אשר הרבה ר' יהודה לפַיֵט בבואו בימים עוד יותר מבראשונה, פשוטים ונקיים מכל מקצב ומכל משקל ואשר לא הותיר בהם בלתי אם את הצלצל המתאים בסוף החרוזים56.

קרוב מאד הדבר כי מלבד אשר פִּיֵט את פיוטי התפלה כהן בכהונת שליח צבור עובר לפני התיבה בבית הכנסת ויהיה קורא במו פיו את פיוטיו בנעימה, ברגש ובחזקת היד57.

את הדבר אשר החלו רבנו גרשום ובן גבירול איש איש בימיו ובמקומו מלא משוררנו הלוי ברֹחב יד כפולה ומכֻפלת, כי מלבד פיוטי תפלתו הרבה לשיר גם שירי גיל גם שירי נהי על ציון ועל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם ועל טובה באחרית הימים ועל עניה ועל מרודיה בארץ גלותה.

להביע את עֹמק הגיונו ואת רוך הגיגו, הרוחפים והרוחשים בכל הגה אשר הגה רוחו בזמירותיו אלה, תקצר כל לשון אנוש זולתו. הוא לבדו היה האחד אשר ערך את הדמות המתוכנת להמון לבו לבת ציון לאסונה ולִשְשונה:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תִנִּים וְעֵת אֶחְלוֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִנוֹר לְשִירִָיִךְ58.

אך דומה הדבר כי כל היות מספר אוהביו רב, נמצאו, גם בקרב הנוצרים יושבי טוֹלֵידו עירו, גם בקרב ישראל, אנשים, אשר דעותיו, השונות ונבדלות מדעות האחרים, לא ערבו להם ואשר מלאם לבם להתלוצץ59 עליו ולהתקוטט בו. אך גם הוא לא מנע את לשונו בתוך חכו ויחק לזכרון את תשובתו אשר השיב להם בשיר:

יְרִיבוּנִי בְךָ הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים וְעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים הַנְסוּכִים.

הֲשִׁיבוֹתִים: הֲטוֹב לַעֲבוֹד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו אֱלֹהֵיכֶם צְרִיכִים60.

ואת היהודים אשר בקֹצר דעתם חָברו עליו, באמרם כי כל עצם הדת היא האמונה לבדה – ואולי האמונה בטעם פלספי יון היא הנבחרת – ואת מעשה המצוה אשר בעיני רבי יהודה היא יסוד התורה כמוזר חשבו, בִּזה בלבו, ויגער בם:

חֲמָסִי וַחֲמָתִי עַל פְּתָאִים, אֲשֶׁר הֵם בְּעֵינֵיהֶם חֲכָמִים;

אֲשֶׁר קָרְאוּ לְשִׁקְרֵיהֵם אֱמוּנוֹת, וְקָרְאוּ שֵׁם אֱמוּנָתִי קְסָמִים61.

ונראים הדברים כי תנואות אלה המריצו את אוהבי יהודה להטות את לבו לבטא את דעותיו על היהדות ועל כל קדשיה באשר היטב ולהעלותן על ספר גלוי למען יהיה לתשובה לשוטני האמת בישראל ובגוים ולמגן בעד שלומי אמוני ישראל. ויעתר להם רבי יהודה הלוי, ויערוך ספר אשר קראו כוזרי62, יען כי נתן את השאלות על דבר היהדות בפי מלך עם הכוזרים בבואו להתיהד, ואת התשובות שם בפי החכם הישראלי רבי יצחק סנגרי הֶחָבֵר. ולמבוא לשאלות ולתשובות האלה הקדים את ראשי הפרקים למעשה בוא הכוזרים בברית ישראל ואת דברי הפלסף אשר קרא לו המלך ואת דברי הכמר הנוצרי והחכם הישמעאלי ואת מאמצי שניהם להביאו איש איש בברית דתו ואת קריאות המלך לֶחָבר הישראלי. הדעת נותנת כי בגלל זה עלה על לבב ר' יהודה לשום את מעשה הכוזרים למסגרת לספרו, יען כי בטולידו עירו אִווּ צאצאי מלך הכוזרים האחרונים למושב להם בימים ההם63. ובהיות האנשים ההם נכבדי ארץ, בני מלכים וגם תלמידי חכמים נאמנים אל תורת רבותינו64 התודע אליהם ר' יהודה הלוי וישמע מפיהם את תולדות עמם ובית אביהם ושם להם זכרון ומשמרת בספרו65.

טיב הספר הזה הוא שיטתו, אשר רק בתורת ישראל ובדעת ישרה ונכוחה יסודתה מבלי פנות מאומה בחקר רוח התורה ובטעמי המצות לשיטת הפלספה היונית הנוהגת הרבה בארצות ממלכות הערבים. היתרון הגדול הזה נחשב לחסרון גם בעיני מרבית חוקרי הדורות כל עוד אשר רוח הפלספה ההיא היתה עוד שפוכה; אז היו רק מתי מספר66 אשר ידעו להעריך את ספר הכוזרי במלוא ערכו67. אך במוט כל הפלספה ההיא מזֹקן, לפני החקירות החדשות, החלה חכמת ספר הכוזרי – אשר נואלו עוד רבים לחשוב אותו לפרי רוח רב יצחק סנגרי ולא לתבואת מחשבות ר' יהודה הלוי68 – להראות במלא כחה והדרה, עד כי יחשב כיום בעיני כל נבוני דבר לבחיר ספרי חכמי ספרד במקצוע זה.

למען הכר את שיטת רבנו יהודה בכל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, יש לנו לשתף עם תוצאות דברי ספרו הכוזרי, גם את תוצאות שיריו. כי בספרו הכוזרי תראינה רק דעותיו השונות מדעות מרבית חכמי עמו אשר בארצו, ובשיריו יראו גם הדעות הטובות והישרות הדומות לדעות כל רבותינו, חכמינו וחסידינו, הנקיות גם הן מכל עֵרֶב זר. ורק יתרון לדעות המבוטאות בפי שירי ר' יהודה, כי נמלצות הן במליצה רוממה ועמוקה נאדרה ונחמדה מאין כמוה.

בדבר עצם ערך האדם בכלל, נפשו לבו ורוחו, ובדבר עצם ערך הבריאה כלה ומערכת יציריה, דברים אחדים לו ולבן גבירול ולרבנו בחיי הספרדי. גם אליו התודעה דמות האל הנעלם מתוך מפלאות מפעלותיו. ואת החזון הנהדר והנערץ הזה, אשר החל לחזות ולהפיץ בישראל הרב הקדמוני הנהדר, רב חפץ אלוף בן יצליח69, המליץ ר' יהודה בשפה רוממה עד מאד:

וְאִם נַעֲלֶה הֲלֹא נִגְלֶה בְמַעֲשָׂיו פָּנִים בְּפָנִים70.

מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? הֵן שָׁמַיִם וְחִילָם יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ. בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם71.

כי כל צבא השמים והארץ חתומים בטבעת המלך ה' צבאות:

חָכְמָתְךָ בַכֹּל מְבֹאֶרֶת וְאוֹת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת72.

ואת הדעת הזאת כי אין בכל היקום, למן הרִמה הרומשת עד השמש בגבורתו, יציר אחד אשר איננו טבוע בחותם הזה ואשר איננו מודיע את גבורות ה' הביע ר' יהודה בחרוזים אשר אין ערוך לתפארתם:

הֵא לָכֶם עֵדִים בְּסוּרִים, מִלְאוּ כָּל-הַר וָגֶבַע;

כִּי בְכָל-צוּרוֹת יְצוּרִים יֵש לָאֵל חוֹתָם וָטֶבַע.73.

ומלבד עדות כל היצורים השונים הטבועים בחותם אחד, אשר יעידו על הדעת ועל החכמה, על הגדולה ועל הגבורה אשר אין לה חקר:

דַּעְתְּךָ וִיכָלְתָּךָ רֹאשׁ דֵּעָה וִיכֹלֶת;

בַּכֹּל מֶמְשַׁלְתָּךָ וְאֵין לְבִלְתְּךָ מֶמְשֶׁלֶת74.

תעיד העבודה אשר יעבדו שכם אחד, גם היצורים הצוררים איש לרעהו, כי אחד ומיֻחד הוא אל מחוללם וכֹחו האחד וחפצו האחד הוא הנוהג בכֻלם:

חַיוֹת75 פְּלִיאוֹת וַעֲצוּמוֹת, אַחַת לְאַחַת מַשְׁלִימוֹת;

בְּשֵׁם ה' מַתְאִימוֹת, עוֹשֵׂה שְׁלוֹמוֹת בִּמְרוֹמוֹת76.

הָשְׁלְמוּ בְצִלוֹ חַיוֹת אֵשׁ וָמָיִם77;

נִגְּשׁוּ מַיִם בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְלֹא נֶחְלָשׁוּ78.

ומדוע? יען כי אלפי רבי רבבות היצורים מעשי ידי יוצר אחד הם:

רְאוּ כָל-יְסוֹד נִבְרָאוֹת אֶחָד, וּמֵאִתּוֹ בָאוֹת;

וּדְעוּ, הֲלֹא הָאֶחָד רֹאשׁ מִסְפַּר אֲלָפִים וְרִבּוֹאוֹת79.

ועל מתכֹּנֶת היצורים, הרבים והעצומים השונים והנבדלים, אל יוצרם האחד, היה ר' יהודה אומר:

לְךָ הַכֹּל, בְּךָ הַכֹּל, וְעַל הַכֹּל חֲסָדֶיךָ80;

וּמָקוֹם לֹא יְכִילוּ, וְהוּא מֵכִיל פְּעֻלוֹתָיו81.

ומותר האדם מהו? ככל היצורים גם הוא נברא ולא בורא, פעול הוא ולא פועל. כאשר דבר ר' יהודה על האלהים ועל האדם:

וְעָצְמָתוֹ גְּלוּיָה, וַאֲנַחְנוּ פְעָלֶיהָ82.

יודע האדם את היותו ואת היות כל היקום אשר סביבותיו, אך איככה נוצר כל היקום תעלומה היא לו. אף עצמת נפשו לא נכחדה ממנו כי אם מצפוני כשרוניה שגבו מדעתו.

וְעַדוּתָם כִּי בְרָאתָם, אֲבָל לֹא יָדְעוּ אֵיכָה83.

הֱבִיאּונִי84 דְּבַר נֶפֶש יְצַרְתָּה קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינָי85

לעומת זה ידועה נפש האדם לאלהים ידיעת אהבה יתירה, גם כל ימי חייה, גם בטרם נוצרה עוד:

יְדַעְתַּנִי בְּטֶרֶם תִּצְרֵנִי86; וְכָל-עוֹד רוּחֲךָ בִי תִּצְּרֵנִי87.

כי יתרון לאדם על כל יצורי העולמים, כי יצק ברוח יראיו את רוח קדשו88 ויכתוב על לוח לבבם את חסדו ואת אמתו.

וַעֲלֵי לְבַב עוֹבְדֶיךָ לוּחוֹת, וְשָׁם עֵדֶיךָ, כִּי בְאֶצְבָּעוֹת יָדֶיךָ

חֻקוֹת, אֲשֶׁר לֹא נִמְחוֹת, חֲקוּקוּת עַל הַלּוּחוֹת89.

על כן בחר ה' בלב האדם לשום אותו למשכן כבודו, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ויחשב הלב לקֹדש הקדשים במקדש הבריאה. וכל האדם ההולך לדרוש את האלהים, אל לבו יפנה ושם ימצאוהו ומשם ידרש לו:

דְּרַשְׁתִּיךָ בְמַחְשָׁבִי, מְצָאתִיךָ בִשְׂעִפִּי90;

נִמְצָא בְּלֵב דַּכָּא, וּשְׁמֵי מְרוֹמִים לֹא יְכִילוּהוּ91.

ותחזק אמונת ר' יהודה בקדושת מקדש לב האדם, עד כי היתה הקדושה כדבר הבא לשבר את האזן להבין את דבר קדושת בית המקדש:

הַאֻמְנָם כִּסְאוֹ כְרוּבִים וְחַיּוֹת? וְהֵן לֹא יְכַלְכְּלוּהוּ מְרוֹמֵי עֲלִיּוֹת!

אַךְ כַּאֲשֶׁר נִמְצָא בְלֵב וּכְלָיוֹת כֵּן בֵּין שְׁנֵי כְרוּבִים שׁוֹכֵן לִהְיוֹת92.

ובכל היות כל מערכי לבו בדבר קרבת אלהים לאדם משכיות חמדה, נזהר מאד לבלתי תת מכשול לשומעי דבריו וקוראיהם לערוך דמות לדברים הנעלים מכל דמות וערך, וישנן להם גם בשיריו גם בלמודיו כי בדבר הכתוב או חכם מורה על הראות ה' ליראיו יכוֵן אל “ראות לב לא ראות עין”93, ובאמרו כי חל כבוד ה' יכַוֵן אל “חול גדולה לא חול מקום”94, ובדברו על הנפש הדבקה בה' יכון על “דבקות מחשבה ולא על דבקות נגיעה”95.

ויען כי מלאה כל רוח החכם הזה את הדעת את ה' היוצר את הכל והמושל בכל, לא ישרה בעיניו מלת “טֶבַע” המשבשת את הדעות, אשר יש אשר יאמרו כי הטבע הוא כח פלאי ואינם יודעים מה הוא96, ויש אשר ימצאו בו את ראש מסִבֵּי המנוחה והתנועה97, ויש אשר יאמרו "הטבע חכם פועל98. וימצא ר' יהודה כי צר גבול דמיון זה מהכיל את כל המדות והמשמעות אשר יתלו בו המזכירים אותו. ויחלט כי טבע אפשר להאמר רק על חוקת העולם אשר חקק ה' לצבא השמים ולמצוקי הארץ, לתת את כֹחם המֻטבע בם ביד יוצרם, להָחֵם ולהָקֵר, להרטיב ולהוביש ולפעול את יתר הפעולות הדומות לאלה, אשר אין בהם דעת ותבונה99. אולם כל מלאכה ומחשבה אשר תראה בכל היקום, הלא הן מדה וקצב, תכנית ותכלית. צורה בתוך צורה ופרי עושה פרי לא תבא ולא תהיה בלתי אם מיד הבורא100 היכול המשער, אשר נתן לכל דבר חֻקו מאין תוספת וחסרון101, כי:

לֹא בְכֹחַ, כִּי בְרוּחַ, יָצַר כָּל הַיְצוּרִים102.

ומיטב יצירי רוח האלהים הלא הוא נפש האדם בעינה ובעצם טהרתה103. ורק למען היות לה משקל אשר יעצרנה פה על הארץ מתחת, נתן לה גם חֹמר, הלא הוא הגוף, אשר בו תאחז הנפש “כְהִקָשֵׁר הלהב בראש הפתילה”104.

בכל הדעות האלה, על אודות ערך הבריאה ועל ערך האדם, אשר מוצאיהן מן התורה הטהורה ומן הבינה הישרה הנטועה בלב כל איש חכם לב בישראל ובאדם, היו דבריו תמים עם דברי כל חוקרי עמו אשר בספרד ובנותיה. אך בדבר דעותיו על כשרון האדם להכיר את עצם האמת לאמתה לכלכל אותה במשפט, ולכון את כל מחשבות לבו ואת כל מעשי ידיו על פיה, נבדל מן החוקרים אשר קמו בארץ גם לפניו גם לאחריו.

הן כל החוקרים ההם אשר תרבות הערבים, אשר בתוכם ישבו, היתה לנגד עיניהם תמיד, למדו מהם לשום את פלספת יון למופת ולחשוב אותה לבדה למקור החכמה והאמת. וגם ר' יהודה הלוי למד אותה ויעמק בה, אף לא הכחיד תחת לשונו את נעימותיה אשר תנחיל ליודעיה105, ואת מחשבת חכמיה הטובה והישרה לבקש ולמצוא את האמת באשר היא106. אך הוא מצא את לבו לבקר אותה, וימצא כי הרבה מן הדעות אשר החליטה הפלספה, ואשר אמרה להוכיח את אמתן, הנה תוכחתן רפה מאד, אף כי רב מספר הקהל העונים אחריהן אמן107. וכי יש אשר אחרי הרבתה הפלספה להֲרוֹת, ללדת ולגדל את חקירותיה ולישרן עפ“י דרכה אשר סללה להן, והנה גוף הענין אשר אותו אמרה לחקור לתכליתו ולבוא עד תכונתו, יוצא ממחבאו ומתיצב בפניה בכל אמת הֲוָיָתָהּ, והנה הוא שונה הרבה ורחוק הרבה מן הדמות אשר ערכה לו, אז תאנס הפלספה לשנות את דרך חקירתה ולכונה היטב עפ”י טבע גוף הענין108, ומהיות יסודה רעוע, על כן רב מספר שיטותיה כרבות מספר גדולי חכמיה109. ויתבונן ר' יהודה עוד, כי האמת רק אחת היא ובת עולמים היא, וימי חכמת היונים לא רבו על הארץ, כי בימי מלחמות יון בפרס החלה הפלספה הזאת, אשר מארץ כשדים מוצאה110, לבוא מפרס ארצה יון. אך גם שם לא האריכה ימים, כי אך החלה להקים חכמים אנשי שם כסוקרטס, פלטון ואריסטוטלס, עמדה מלדת, ולמן היום אשר גברה יד רומי לא הוסיף עוד לקום אף פלסף מפורסם אחד על אדמת יון111. ויחפש יהודה וימשש את הפלספה ההיא בשמלתה הערבית, ולא מצא בה כל פרי לאדם בחיים, ותהי בעיניו כדעת קדים אשר לא תמלא את הנפש, ולא קבל מידה בלתי אם תורת סדר החקר112, אשר בה אמנם עשו היונים חיל, ככל אשר גם רב סעדיה קבל רק אותה, אך מעצם הפלספה ההיא נקעה נפש ר' יהודה הלוי.

וְאַל תַּשִׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית, אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים – –

שָׁמַע דִּבְרֵי נְבוֹנֶיהָ נְבֻכִים בְּנוּיִם עַל יְסוֹד תֹּהוּ וְטוּחִים;

וְתָשׁוּב לְךָ בְּלֵב רֵיקָם וְנָעוּר, וּפֶה מָלֵא שִׂיגִים וְשִׂיחִים.

וְלָמָּה זֶה אֲבַקֵּשׁ לִי אֳרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, וְאֶעֱזוֹב אֵם אֳרָחִים? 113

ושם “אם הארחות” לא נָאוֶה בעיני יהודה, בלתי אם לחכמה אשר כימי תבל ימיה, ואשר לא יאבד עליה כלח כל ימי עולם. ויבקש וימצא כי יש חכמה בת עולמים כזאת, אשר אותה לא מנע אלהי הרוחות מבחירי יצוריו למן היום אשר ברא אדם על הארץ, וכי היא היא עצם צלם אלהים אשר בו חנן את יציר כפיו.

רמז גדול נרמז לנו מתוך הליכות חקרי החכם הזה, כי באבן הפנה הראשונה אשר ירה ליסוד בנין שיטתו, כבר אנחנו רואים את ההפך הגמור משיטת יתר הדתות, כי הן מצאו באדם הראשון רק את מקור כל חטאת, את פטר מקור המאֵרה המַמְאֶרת המשכלת לאין מרפא, אשר ממנה נפתחה הרעה לכל באי עולם. וחכמנו חסידנו הלוי הישראלי, מצא באבי כל החי את מקור כל חכמת האלהים ההולכת הלוך ואור, הלוך וטהור114, אשר היתה למחיה ולמרפא בראשונה לקהל אחד גדול ורב, למען היות אחרי כן לברכה ולפלטה לכל משפחות האדמה.

האדם הראשון, אשר בגופו היה “שלם מבלתי תנאי”115, באשר לא עלו בו סיגים מטבע אב ואם, בהיותו “מעשה עושה חכם יכול, מחומר [אשר] בחרו לצורה אשר חפץ בה”116, נפח בו ה' נשמת חיים כלילה בכל117, וימלא אותה רוח חכמה, עד כדי אשר תוכל נפש אנוש במלוא טהרתה לשאת, ויתן בה כח להכיר מתוכה את תכלית האמת בעינה ולהכיר את ה' ואת דרכיו בדעת ישרה ונכוחה מבלי העמק שאלה ומבלי בקש חשבונות רבים118.

ו“יציר כפיו זה של הקב”ה", הוא לבדו אבי כל משפחות האדמה, ומבלעדיו אין אב לכל נפש אשר בשם אדם תקרא. ולבד משני העדים הנאמנים, הלא הם התורה העתיקה והטבע האחד המשותף לכל נפשות בני האדם, יעידו על היחש האחד הזה גם דמיון הלשונות השונות אשר המִבְנֶה הפנימי כמעט אחד הוא בכֻלן119, ומספר העשרה אשר היה ליסוד כל מנין, ומספר שבעת הימים לשבוע, אשר שניהם היו לחוק לכל יושבי תבל120, באין חוק מחוקי הטבע אשר ימריצם לשני המספרים האלה. אין זאת כי כֻלם בני אב אחד הם וממנו קבלו אותו121.

אולם לא כל הנפשות הָכשרו להטבע בטבע החכמה העליונה הזאת, כי רק בלב יחידים מעטים שב להתנוסס שביב האור הזרוע בלב אביהם הראשון. כי מכל הבנים הרבים אשר הוליד אדם122 לא ירש את חכמת אביו בלתי אם הבל ואחריו שת ואחריו עוד בני עליה מתי מספר עד ימי נח, והבחירים האלה היו “סגולה ולב”, מבחר פרי רוח האדם הראשון, ושאריתם לא היו בלתי אם נובלות ובֹסר אשר לא יצלח123. ושֵם היה סגולת נח ועֵבר היה סגולת שם124, ואלה היו “לב האדם וסגולתו”125. “ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום”. ושם היה קרוב, ועיניו היו נשואות “אל ארץ כנען, אדמת הנבואה126. “והחכמה שהיא ירושה מאדם, איננה כי אם בזרע שֵם127, לא פסקה החכמה הזאת ולא תפסוק מן הסגולה ההיא”128 כל ימי עולם129. אולם עד ימי שֵם ועֵבר היה טבע החכמה העליונה אשר הוטבע באדם: נגלה ונכסה, נראה באב ונרדם בבניו וחוזר ונעור באחד מבני שלֵשיו או מבני רבֵּעיו, כמשפט טבע הגוף, אשר יש אשר יתעלם בבנו, וישוב להראות בנכדו או נכד נכדו.130 אך מימי שם ועבר החל לאט לאט טבע החכמה ההיא להיות רצוף מושך והולך עד היום כי “אברהם היה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי וסגולת אברהם יצחק – – וסגולת יצחק יעקב – – ובני יעקב כלם סגולה היו”131. אז החל רוח האלהים אשר נחה על אדם לחול “על קהל אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים” עד העת ההיא “וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר ממנו נִטע132. ויהי מבחר הפרי משה, אהרן ומרים ויתר אנשי השם, אשר יצאו ממצרים כבצלאל, אהליאב, יהושע וכלב וחבריהם133. אז החל כל עם בני ישראל להיות לעדת ה' ל”עדה המוכנת” לקבל את תורתו אשר תדבּק ברוחו ובנפשו “כהדבק האור במראה הזכה”134. כי אמנם ספונים וטמונים גם בגושי החמר אשר בארץ מתחת, רסיסי אורה עליונה, אשר יכשירו אותם לחול עליהם רוח אלהים חיים, בהתכנם לקבל אותה135, אז יהיו הגלמים ליצורים, הגושים לגופים והדוממים לצמח ולשרץ נפש חיה. והחזיון הזה המתראה במערכת הבריאה התחתונה, מתעלה ומתגלה ביתר עוז ואורה במערכת הבריאה העליונה, בטבע האדם, כי רוח אלהים שואפת לנוח על דורשיה, אשר יכינו את לבבם אליה, כאשר יכסוף הטבע אל המזג המתֻכן היטב, לצור אותו בצורה נאה ומתוקנת להצמיחו ולהחיותו136. כי טוב ומטיב ה' לאוהבים את הטוב137. והאור הזה אשר האיר ה' על בחיריו מדור דור דבק באברהם יצחק ויעקב, עקב צדקתם ואהבתם את ה' ואת טובו, ולא סר מהם ומזרעם אחריהם138.

הֵם139 נְבִיאַי עוֹמָדַי סוֹדִי, דְּרָכַי הִכִּירוּ;

אַחֲרֵיהֶם אַהֲבָה רַבָּה לְזַרְעָם הִשְׁאִירוּ140.

ומראה האור הזה הוא רק התורה, שהיא עצם חכמת האלהים. ויהי ישראל לעם עולם ותורתו חיי עולם. אשר נטע ה' בתוכו.

אֱמוֹר לִצְבָא שְׁחָקִים אֵיךְ כְּלִיתֶם; וְלִשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת – אֵיךְ שְׁנִיתֶם?

וְאַל תֹּאמַר לְזֶרַע יַעֲקֹב כֵּן; אֲבָל עִמְדוּ, הֱיוּ כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם.

רְאוּ רוֹעִים אֲשֶׁר יָקִים אֲדֹנָי; רְעוּ מִרְעֶה אֲשֶׁר מֵאָז רְעִיתֶם141

והחכמה הזאת, הלא היא תורת ישראל, שונה היא ונבדלת מחכמת יון וחברותיה מן הקצה אל הקצה, כי הפלספה לא נתנה בלתי אם לחוקרים חריפים מתי מספר, אשר עמם תמות חכמתם מבלי נשוא פרי רב לקהל עמם, גם בדורם גם בדורות הבאים. ותאותם לדעת את אלהי האמת לא תגדל ולא תיקר בעיניהם מתאותם לדעת ענין אחר, במדעי החול, להכירו או להעלותם בפלפוליהם142. לא כן תורת ישראל: תורת אברהם העברי נבדלת היא מתורת אריסטוטלס היוני בדבר הגדול הזה, כי אלהי העיון והסברה, ואלהי אברהם הוא ה' אשר “תכסופנה לו הנפשות” ואשר יתודע אל עם בחירו “בטעם וּרְאִיָה”143, כדבר המשורר אל עם קדשו: “טעמו וראו כי טוב ה'”144.

אִמְרוֹת הָאֵל טְהוֹרוֹת, מִפְּנִינִים הֵם יְקָרוֹת,

בָּלְּבָבוֹת הֵם צְרֻרוֹת, בַּנְּפָשׁוֹת הֵם קְשֻׁרוֹת145.

והתורה הזאת – אשר נאספו אליה גם מעט המצות, אשר נתן ה' לחסידי הדורות הראשונים146 - יען כי פרי רוח ה' אל אמתה, אשר נטע בעצם טהרתה בלב יצירו הראשון, – נתנה חתומה ומסוימה לבני ישראל ולא פרקים פרקים, דור אחר דור, כדרך התורות אשר פרי רוח אדם הן147. ושלשה הם ראשי מוסדותיה: המשפטים, התורות והחוקים148. המשפטים הן המצוות אשר בין איש לרעהו לכל גבול מסביב; התורות הן הדעות הנעלות על דבר ה' ודרכיו ועל מתכֻּנתו אל הבריאה בכללה ואל נפש האדם בכללה ואל נפש האדם בפרטה. והנה המשפטים והתורות מתודעות מעולם, כלן או מקצתן, אל כל איש טהר לב אשר חננו אלהים חכמה ומוסר149, ושניהם כאחד הם תורת האדם, אשר בלעדיהן לא יכון כל עם וכל קהל. אך החוקים אשר נתנו ביד משה לבני ישראל לבדם לשמור ולעשות אותם, לא נודעו טעמיהם בלתי לאלהים לבדו, והוא הורה את עם בחירו לכונן במעשה החוקים את לבם ומעשיהם, אל מול חוקי הטבע הנעלם150 והנעלה אשר טבע בעולמו. הן גם טבע הנראה המוטבע במערכת הצומח והחי, הנגלה לעיני כל בשר, נכחד עצם עצמתו מדעת אדם, וכל חכמי עולם ילאו להגיד איזה טבע שם את צמח זה תָּמר וזה גפן, את חי זה סוס וזה ארי151, ואף כי טבע הנעלם הנשגב המתכסה מעיני כל חי ובלעדי ה' אין יודע את חוקי עבודתו, המקבילים אל חוקי הטבע העליון, לעתותם, למקומותם, לכל משפטם ומתכֻּנתם152. ומלבו לא ידעם איש ולא יבוא עד תכונתם153 בלתי אם בבוא על אודותם “ידיעה שלה מפורשת תכלית הבאור מאת האלהים”154. והעבודה הזאת הנעבדת עפ"י החוקים המפורשים האלה הבאים מפי ה'. היא הרצויה בעיניו והיא “שרש האמונה”. אך העבודות הבדויות מלב אנוש הן “שרש המרי”, כי הן הן עצם כל עבודות האלילים מדור דור155, אשר עובדיהן חזון לבם יעבודו.

ואף כי נבדלו החוקים מן המשפטים והתורות, בהיות החוקים גם כל עצמתם מאת ה‘, ולבינת אדם כמעט אין חלק בהם156, ושרשי המשפטים והתורות נטועים בלב כל אדם כדבר רבותינו “שאלו לא נכתבו – בתורה – ראוים היו להכתב”, בכל זאת משפט אחד למצוות האלה ולחוקים. האחת, כי בלעדי המשפטים והתורות אין מעמד לחוקים157, כי איככה יכשר איש לעבוד את ה’ אם יאשם באחת מחטאות האדם לאדם158, והשנית, כי גם המשפטים והתורות, אשר את שרשן וכללן תכלכל דעת כל אדם, חזרו ונתנו עוד הפעם, בכל פרטיהם, מיד ה' בתורתו, למען הודיע לקהל עמו את הגבולות אשר הציב הוא להם כי ה' לבדו הוא היודע את מדת המעשים ההם ואת מספרם, אשר יצלחו להמציא את מִסַת הטוב אשר יגיע לבני האדם בשמרם לעשות אותם159. ודוגמא לתועלת אשר תצא מיד התורה, לכל אזרח בישראל ולגוי כלו, היא מצות השמיטה משנת היובל “כי כאשר יסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים – – ולא יגיע הענין לדַלות שבט או משפחה, כאשר צוה בשנת היובל לשום הכל כאשר היתה בשנה הראשונה מחלוק הארץ”160.

ואם אמנם נבחרה בעיני ר' יהודה הלוי האמונה התמימה מן החקירה המתחכֶּמת בדברים אשר נשגבו מדעת אנוש161, בכל זאת נכבד בעיניו המדע הגמור מאד, באמרו כי חלילה לה' ולתורתו לזלזל במשפט המדע ולכחש בו162, וכל האמונות הטפלות אשר אין להם יסוד בטבע, שהתגנבו אל תוכנו למרות עיני התורה, היו בעיניו לבוז163. על כן שם את לבו לדרוש ולתור גם בחוקים אשר לא פֹרַש טעמם, רמזים נכוחים אשר יהיו ל“מוצאי חכמה” ביד הנוטים אל החקר, לבלתי העזבם “לסברות רעות ולספקות”164.

למבחר העבודה אשר יעבדו בני ישראל את ה‘, חשב את עבודת בית המקדש. ואחרי אשר זקק וטהר את מליצת לחם אלהים מכל משמע גס ומהביל165, הציע את שיטתו כסדר הזה. את המשכן ואת כל כליו לכל עבודתו ביד הכהנים שם לערוך דמות לגוית האדם העשויה להיות לבית משמרת לנפש. ואל הדמות הזאת הקביל מחזה מול מחזה את דמות מראה העולם ומלואו, אשר לא נוצר כי אם להיות משכן כבוד ה’ עושהו. ומעשי העבודה ביד בני אהרן ובית הלוי רמזים הם לתפקידי חיי האדם, אשר יש בהם מעין דוגמת הליכות העולם הגדול אשר רוח אלהים תחיהו ותפעמהו.

ארון הברית הוא הלב לישראל ולכל העולם כלו, ושני הלוחות הם שרשי שתי החכמות, הלא הן התורה והנבואה, אשר הן הן הראש לגוף האומה הראשה, לעם ישראל, ומראה האש אשר הוא העצם הזך והאדיר מכל אשר בארץ, הוא מראה חום החיים. ושלשת מדרגות החיים נראו בשלשה פנים במראה האש. חיי הבשר נראו באש אשר תאכל את העולה ואת חלבי השלמים על מזבח הנחושת בחצר אהל מועד; חיי הלב נראו באש קטרת הסמים על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' וחיי הרוח נראו בשלהבת אור המנורה הטהורה אשר ישַוֶה את “אור החכמה והדעת”. אלה הם רק קצות השיטה הזאת הרואה בכל פרט קטן או גדול מן העבודה הזאת את תקוני הסדר המקביל את העולם התחתון, אל העולם העליון הנעלם166.

ובהיות עבודת המקדש, צלם דמות רוח החיים היוצאת מאת פני ה' ומתרגשת בעולם אשר היא היא עצם הקדושה והטהרה, על כן לא נִתן לכל זכרון מות ולכל מראה מות – הלא הם כל יציר חי אשר התקלקל ולא יצלח עוד לתעודת החיים167, או אשר תעודת החיים לא עלתה לו168 – לבא אל המקדש ולגעת בכלי קדש, כי טמאים הם ומטמאים את כל הקרב להם והנוגע בם169, כי העבודה וכל מעשיה, אנשיה וכל כליה מכשירי קדושה וטהרה הם, אשר כל דבר טומאה יחלל אותם. ורק בגלל הדבר הזה בטלה מצות משמרת הטהרה למיום היות המקדש לשמה, ועתידה היא לחזור בשוב המקדש להתכונן על מקומו. כי “הטומאה והקדושה170 שני עניניים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ובמקום שאין קדושה אין טומאה”171.

ובארץ ישראל בחר ה' להיות לאוצר חיים לכל ארצות תבל ביום הפרידו בני האדם לארצותם לגוייהם172, ותהי גם היא לסגולה מכל הארצות ככל אשר היה ישראל סגולה מכל העמים. וככל אשר סגולת ישראל עולה ומתעלה מן העם כלו אל הנביאים והחסידים, שהם סגולת הסגולה באדם173, ככה עולה ומתעלה סגולת א"י אל ירושלים ואל המקדש, שהוא סגולת הסגולה בעולם174. ובהיות לאחדים ארץ הסגולה ועם הסגולה, לאמר, בשבת ישראל בארץ קדשו, תתכן לשניהם מתכֹּנת הכרם הנעבד היטב אל הגפן השורקה, אשר הוא לא יצלח בלתי אם לגדל גפן אדרת כמוה והיא גם היא לא תעלה ולא תפרח ולא תשא את פריה בלתי אם על אדמת הכרם הנעבדת בעבודה הראויה הזאת175. והגפן הוא ישראל, והעבודה היא עבודת המקדש176, והפרי אשר יבשיל העם הזה בהיותו נטוע על הארץ הזאת בהעבד העבודה הזאת הוא רוח הנבואה אשר תחיה את בחירי בניו אשר תשפוך רק עליהם את רוח האלהים עד כי יחשבו למלאכי ה'177 הנעלים מכל האדם אשר על פני האדמה178.

ומאור ה' זה, אשר אפס קצהו יראה לחכמי כל העמים ויותר מהם לבני ישראל ובשפע רב לנביאים179, “יש לו עתים ומקומות” אשר בהם יגלה ביתר עז “והמקומות הם מקומות הנבואה”180. אך גם בגלותנו, אשר המקומות הקדושים ההם נתנו ביד צר, ואין עוד כהן ונביא, עוד נותרו לנו העתים המתעלות והמתקדשות גם הן מעלות מעלות בקדש כמשפט המקומות. והעתים האלה הן הן מכשירי מעשה העבודה, “מה שעושה החסיד בזמננו זה”181, והיא היא הנקראה בפי רבותינו “עבודת הלב182, ואל העבודה הזאת ירימו העתים את תרומתם, שהיא סגולת העתים. כי שעת התפלה תהיה לחסיד “לב זמנו ופריו” וכל “פרי יומו ולילו שלש עתות התפלה”183. וככל אשר נועדה קדושת א”י ומקדשה להיות לברכה לכל העולם כלו למקומותינו184, ככה תהיה שעת עבודת הלב לברכה לכל הזמן לעתותיו, בהיות ברכת התפלה זנה את הנפש “עד עת תפלה אחרת”, כהמשך כח סעודת היום לגוף עד הסעודה האחרת. והתפלה הזכה היא המטהרת את הלב מן הסיגים אשר העלו בו עסקי החול, והיא תכין את הלב לקראת השעות הבאות לשמור אותן מכל דֹפי. ו“פרי השבוע [הוא] יום השבת”, אשר בו תדבק כל נפש ישראל באלהיה בשמחה, והיא היא אשר תטהר את הלב מן “המותרים המקדירים אשר נקבצו בו עם אֹרך ימי השבוע”. וככה יהיו ראשי החדשים ומועדי השנה לסגולת עתות כל השנה, ויום הכפורים אשר בו ידמה החסיד למלאך אלהים185, ויום הכפורים ויום הזכרון וימי התשובה אשר בהם תפקחנה עיני הפקח לאור באור ה'. עשרת הימים ההם הם סגולת הסגולה בעתים ככל אשר מקומות הנבואה, הלא הם ירושלים ומקדשה, היו סגולת הסגולה מכל המקומות186.

ותורת ישראל, אף כי מקצת מצותיה, הלא הם החוקים, נשגבו מדעת אנוש, מיֻסדת היא כלה על המדעים הגמורים המובהקים. ובדבר הזה נבדלת היא מכל דתות הנכר187. כי מלבד חכמת אלהים היצוקה בתורה הנתונה מסיני, היו הדעת והתבונה מוטבעות בלב העם העברי וקנויות בידו מקדמי קדומים188, וממנו באו “שרשיה וכלליה” מיד אל יד, אל הכשדים, אל פרס ומדי, אל יון ורומי189. על כן המעט מן התורה כי מבית לגבולה, לאמר בחקר המצוה עשתה גדולות ונפלאות במלאכת הבקרת, אשר בקר התלמוד כל קטנה וגדולה, גם את המלה היחידה גם את הענין כלו בדרך שנונה, העולה בדקדוקה ובעמקה על הבקרת הנוהגת בקרב חכמי כל הגוים190, היו הסנהדרין תופשי התורה חיָבים לדעת את כל המדעים191, גם המדעים הגמורים גם המדעים הבדוים והלשונות192, כאשר תראה עוד דעתם העמוקה והרחבה, אשר ידעו את תורת עבודת האדמה, בסדר זרעים193, ודעתם את תכונת השמים בסדר קביעות העבור, אשר הוא לבדו עומד בעינו זה אלפי שנה בלא תוספת רגע ובלא גרעון רגע, תחת אשר קבועי יון ורעותיה משתנים בסוף כל מאה שנה194. ובידיעות הטרפות העמיקו חכמי ישראל לדעת "ידיעה דקה מכל מה שזכר אריסטו מידיעת ממיתי החיים195. וידעו גם "מה שנעלם רובו מגאלינוס196. לבד מאשר הפליאו להשכיל במלאכת הנגון הרוממה בהיות עוד המקדש על מכונו197, בהיותה צרך ללב עם אשר שרש מולדתו היה זך וטהור בתכלית הטהרה198. סוף דבר, הדברים אשר דבר משה לישראל “כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים” יאמנו לכל רואה את אוצר החכמה והבינה האצור במשנה ובגמרא וידע כי יש לישראל להתפאר בחכמתם על כל העמים199, ומיד מי כל הכבוד והגדולה הזאת הלא מיד עם ישראל, כי לולא העם הזה לא היתה התורה200.

על כן יחד ר' יהודה הלוי את כל לבו אל ישראל עם התורה, אל הסגולה אשר אליה תכלינה הסגולות כֻּלן, גם סגולת המקומות גם סגולת העתים. ואף כי למראה עין גבהו העמים האדירים, בכחם ובגבורתם, בכבודם ובעשרם, ובשבתם יחדו לבטח איש בארצו, על העם הדל והקטן הזה, בכל זאת נעלו בני ישראל על כֻּלם. ולוא גם היה אמת בפי האומרים כי חדל ישראל בגלותו מהיות גוי, וכי דומה הוא בגלותו לגוף אשר ראשו סר מעליו בהלקח ממנו ארצו וממלכתו, ואשר עצמיו נפזרו לכל רוח בהיות בניו גולים ונפוצים בארבע כנפות הארץ, הלא גם “העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים” ואשר היו לפנים “כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מן הפסילים האלמים המחוטבים היטב באבן וסיד ומראה עינים, אזנים, ידים ורגלים להם, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ולא תוכל לחול בהם”, בהיות הפסילים “צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם”201. על כן, אף כי הגוים והממלכות האלה גובה להם ויפעה להם וישראל דל חלקו בחיים בארצות גלותו, בכל זאת דומים הם בפניו כחמרים הדוממים בפני החי, אשר הם כרבות, כֹּבד משקל גלמם ומספר רבי רבבות עפרותיהם כן יגדלו וכן יחזקו202. לא כן העם הקטן הזה, ישראל המעט מכל העמים. אמת הדבר כי “דַלַת החמר” אומה זו, אך “חִזְקַת הצורה”203 היא. והנה היא היא המחיה את כלם. הן אמנם כי מרוב קטנה ומרפיון זרוע כחה מתעלמת היא מעין רואה, בקרב העמים הגדולים והעצומים, כנטפי מים אשר לא יאספו, אך שארית התורה היא הנותנת לב אחד204 לכל בניה הנטושים והנפוצים, והשמה אותם גם בגלותם לגוי אחד. וככל אשר “השכינה היתה בישראל כמדרגת הרוח בגוף האדם”205, בהיות עוד ישראל על אדמת קדשו, כן לא זזה שכינה ממנו גם בגלותו. על כן לא רוב המספר ירבה את חיי העם הזה ולא מעט מספרו ימעיטם, כי לא רֻבו, רחבו וחסנו, כי אם ערכו הוא אָמצו ועָצמו, ומלכו המושל ברוחו, והמחיהו והמפעמהו גם בגלותו ובגרותו הוא אלהיו מקדם אל חי206.

ויען כי גבר בעם הזה כח הרוח על כח הבשר, על כן רבות הן החליפות העוברות עליו והפגעים אשר ימצאו אותו, מחליפות כל הגוים ופגעיהם. אך לעומת זה רב כח החיים היצוק בו מכחם, כי “ישראל באומות כלב באברים”: חולה מכלם ובריא מכלם207, כי רוחו החיה מתעוררת ומתרגשת לכל צרה ולכל תלאה אשר תקרה אותו, או את כל משפחות האדמה, ככל אשר ירגיש הלב כל נגע וכל מחלה, כל ריב וכל רֹגז, כל טרח וכל יגיעה וכל האברים שקטים; לעומת זה תחזק גם חזוק תולעת יעקב הרכה והרפה מכל הגוים העריצים, יען כי נביאי ישראל ומוכיחיו לדורותם למדוהו לעמוד על משמרתו ולבלתי תת לחֵטא אשר יחטא, או אשר יחטיאוהו העמים אשר סביבותיו, להשתרש ולהאחז בקרבו, ככל אשר יתחזק הלב להדוף מפניו כל נגע בגוף החי אף כי קל הוא, בדעתו כי כל פגע אשר יקראהו מות הוא לו208. על כן יחיה ועל כן יקום ויחזק ישראל209 ועל כן יטהר העם הזה להיות למשכן רוח אלהים אלהי עולם בקרב כל גויי הארץ, ככל אשר הלב הוא משכן נפש החיה210 אשר ממנה תוצאות חיים לכל אברי הגוף. והמתכֹּנת הזאת, מתכנת ישראל אל כל העמים הדומה למתכֹּנת הלב לכל האברים, היא היוֹעֶדֶת את תעודתו והתוכנת את גורלו בלאומים.

והסממנים הטובים, אשר שמרו את היהדות מרקבון ואת ישראל מכליון, והקשורים אשר קשרו את נפשו אל ה' להיות לו לעם ולעמוד בבריתו גם בארץ גלותו, היתה התורה ותלמודה ומשמרת מצוֹתֶיה:

הִנֵּה בְאֶרֶץ עָנְיִי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻעָי;

הִיא הַמַּרְפֵּא לְחָלְיִי וְתַחְבֹּשֶׁת לִנְגָעָי211.

וְהַא לָכֶם כִּפּוּרִים לְרַפְּאוֹת נֶפֶש דָּוַה:

חֻקֵּי אֵל הְַיְשָׁרִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִצְוָה212.

ומלבד ברית התורה היתה עלינו חומה גם “ברית אבות” לאמר: מצות משמרת מעשי אבותינו הישרים והתמימים, מימי אברהם יצחק ויעקב והלאה באהבה ובחבת הקדש, והחפץ ללכת בדרכיה בלב שלם, ליראה את ה' יראה טהורה כמוהם ולעשות צדקה ומשפט כמוהם. המשמרת הזאת עמדה לאבותינו ולנו לנצור את מולדתנו בטהרתה ובתפארתה, ומשמרת מצות אות הברית אשר בבשרנו, אשר אות זכרון הוא לזרע אברהם לשמור את נפשותיהם לבלתי התגאל בכל טומאת בשר213, אשר נטמאו בה גוים גדולים ועצומים ותקא הארץ אותם. המשמרת הזאת תעמוד לבני ישראל לגופיהם ולבתיהם להשתמר בעצם תֻּמם בכל טהרתם ובכל כחם. ומשמרת השבת ראש מצות התורה214 השקולה כנגד כלה – בהיות עצם משמרתה עדות על חדוש העולם, שהיא יסוד הדעת את ה'215 – והמיוחדת בטיבה ובאפיה רק לגוי האחד הזה בלבד היתה מלבד קדושתה ורוממותה המנטלת ומנשאה את שומריה לעולמות עליונים, היא ויתר מועדי הקדש, למחיה ולפלטה לעם המעֻנה והמדֻכה הזה, לבלתי שים אותם לעבדים נחרפים לאויביהם, ולקרוא להם דרור מעבדות גלותם216 ולעשותם לבני חורין שלֵוים ושמחים, נקיים ויפים, מלאי אהבה ורצון217, עד כי תהיה היא ומועדי השנה להם למנוחה ושמחה218 ורק חמש הידות לטרח.

הדרכים האלה אשר הדריכו הנביאים וחכמי התורה את ישראל, עשו את העם העשוק והרצוץ הזה לחטיבה אחת בעולם ואת תורתו למופת לדתות הצוררות אותה219. אמת הדבר כי בכל איבת הגוים לישראל, התאמצו עמי התרבות בכל עוז לכונן את דתותיהם ואת מצותיהן על פי תבנית דת משה וישראל ומצותיה, אך מאומה לא העלו בעמלם220. וגם אם יש אשר הצליחו הדתות לכון את תכסיס מצותיהן אל מצות התורה למראה עין221, היה גם אז יתרון ישראל השומר את מצות תורתו על יתר העמים השומרים מצות דתותיהם, כיתרון המשורר, אשר חנן אותו אלהים את כשרון השירה הנובעת והשוטפת, אשר רוחה תחיֵהו ותנשאהו וטעמה ינחהו מישרים, על הזמרן החורז חרוזי עמל, אשר זולתי גופי הלכות המקצב לא ידע דבר222. ודוגמה לדבר זה “הלא תראה אשר קבעו – ישמעאל ואדום – יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות? אלא כאשר ידמו צורות הציורים אל צורות בני אדם החיים”223.

יְדַמּוּ עִדִּים לעֲדָיִים וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים224.

וחיי “האומה החיה”225 העבריה מתודעים במשפט הצדק אשר יכלכלו בניה את כל תפקידי בשרם ורוחם, מבלי גרוע חוק כל אחד מהם ומבלי הוסף עליו226, בהיות תורה אחת ומשפט אחד לכל חושי האדם ולכל כחותיו, לתבוע מידו את חלקם ולהשיב להם גם הם את גמולו, לעבדו שכם אחד, איש איש את עבודתו אשר הפקד עליה. כי אין לאדם לחסום אף את “הכחות המתאוים” בטרם “הספיק להם מה שימלא חסרונם במאכל המספיק והמשתה המספיק – – והרחיצה וכל צרכיה” ובטרם “נתן לחושים חלקם מה שמועיל” להם. כי “כאשר עשה צרכי כל אחד מהם” אז יקרא הישראלי לכל גדודי כחותיו, חושיו וכשרונותיו, להכון לקראת העבודה העליונה, עבודת ה' ועבודת "המעשים הטובים הידועים227, וכל עצם משמרת מצות התורה איננו בלתי אם משמרת סדר-החיים הזה. וכל עצם תעודת החסיד בעולמו הוא למשול ברוחו, בלבו, ביצרו, בכשרונותיו ובמדותיו כמושל צדיק המסַפֵּק את צרכי כל בני עמו חלק כחלק בצדק ובמשפט, "לא יוֹנֶה אחד מהם ולא יתן לו יותר מחוקו הראוי לו וימצאם בעת צרכו אליהם, שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו,

יצַוֵּם וְיַעֲשׂוּ כְּמִצְוָתוֹ"228.

ודמות חיי חסיד כזה ערוכה לחכמנו בשירו אשר שר לאחד מנכבדי אוהביו:

כֹּל פָּעַל לְמַעְנוֹ, עַנְוָה וְגַאֲוָה,

חָלַק הַזְּמָן בֵּין חֶדְוָה וּמִצְוָה;

גַּם נַפְשׁוֹ כְּמוֹ כֵן דָּוָה וְרָוָה229.

והמעט מן היהדות כי נשאה פנים בעין טובה לכל הנאה מותרת לבלתי הצר את גבולה, ותשם עוד את לבה לרומם, לטהר ולקדש אותה, בלמדה לכל איש מישראל לברך את ה' על כל הנאה גדולה וקטנה. הברכות האלה, מלבד אשר הן מעוררות את האדם להכיר את ערך ההנאות כי מתנות אלהים הן, תלמדנה אותו לטעום את צוף מתקן ודשנן ולשמוח עליו לפני ה' ולהודות לו על אשר המציאן אליו, אחרי אשר היה בידו למנוע אותן ממנו230. ובדבר הזה תוסיף לו הברכה טעם על טעם ועדן על עדן231 ותהפוך לו את הנאת הבהמה העכורה להנאת אדם טהורה232.

והתמצית המטוהרה היוצאת ממעמקי תורת ישראל ועבודת אלהיו, אשר את ראשי פרקיהן פרטנו בזה על פי שיטת ר' יהודה הלוי, הם המכשירים לאדם לקנות ולסגל לו את שלשת המדות האלה “האהבה, היראה והשמחה”, שהן תרומת כל המדות כֻּלן233, ולא רק מיטב המדות הן, כי אם כל עצם מוסדות רוח התורה, שתותיה ואשיותיה. כי הן לבדן הן שלשת הדרכים אשר קרבת אלהים נקנית בהן, כדבר רבנו הגדול הזה: “כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה, השמחה והאהבה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה”234.

ולתורת החיים הזאת, היתה למורת רוח תורת היגון אשר באה מירכתי הודו ותלמד לאדם לחסר נפשו מטובה, להרבות צום, לשבת גלמוד וללכת ערירי, להתרושש ולהתענות, באמרה כי רק בדבר הזה יתרצה גבר אל אלהיו. על זאת תשאל שיטת ר' יהודה הלוי כמשתוממת: האמנם יאמר לדרך זאת וכזאת קרבת אלהים?235 הלא מלבד אשר ענות נפש לא לרצון היא לה'236. הלא יעכרו שארם ההולכים בדרך ההיא ללא פרי וללא מצוה, כי אם לנדודים למכאובים237 ולגעגועי ריק אשר יגעגעו לחיים הטובים אשר מאסו בקצר רוחם238. אף חטוא יחטאו התמימים הנתעים האלה בהנחמם בסתר לבם על נדרם אשר נדרו239 ואשר תקוֹץ נפשם בו אחרי עבור עליהם הימם הראשונים ואחרי אשר רגשת לבם הראשונה קמה לדממה240.

לא עבודה כזאת תבקש תורת ישראל מידנו, יאמר ר' יהודה הלוי, ולא אסורים כאלה אסרה על נפשותינו. הפרישות היתרה זרה לרוחה241, “ואין רוב התענית עבודה” בלתי אם לאיש אשר יצרו גובר עליו242, ואין במשכורת הכסף חטא, בלתי אם בבואה בעון ובמרמה243. סוף דבר, איש ישראל, אשר לא יסור מדרכי התורה ימין ושמאל “איננו נגזר מן העולם – – [ולא] ימאס החיים, שהם מטובות הבורא – – אבל אוהב הוא את העולם ואריכות הימים”. כי יודע הצדיק הישראלי כי “כל אשר יוסיף טובה [בעולם הזה] יעלה מדרגה לעולם הבא”244. על כן תחשב השמחה למדה הטובה המביאה את נפש בעליה לידי קרבת האלהים. והמעט מן השמחה כי איננה נופלת בערכה מן העבודה אשר תעבוד הנפש את ה' ברוח נשברה245, כי אם נעלה היא עליה הרבה מאד, כי "שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות246, מפני שכל עצם מצותה היא עבודת שמחה לא עבודת עצבון, ורק בגלל זה היא פרי חמדת ימי החיים לאיש ישראל הדבק בה' אלהיו247. ועבודת השמחה קדש היא בהתרגשה “בכוָנה ובלב שלם; וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוָתו ובתורתו צריכה מחשבה וכונה”248. ואם מרוב שמחת גילו אשר ישמח בה' ובתורתו תשאהו רוחו לרנן ולרקד, עבודה גדולה היא וחביבה עד מאד249, כי “השבח הולך אחר השמחה”250.

ואמנם נחשבה השמחה הטהורה, הנקראה בפי רבותינו “שמחה של מצוה”, בעיני היהדות מדור דור לפתח השער לרוח הקדש251, היא רוח הנבואה252, אשר היא המעלה העליונה אשר יוכל האדם לעלות ולהגיע אליה ואשר נשא משה רבנו את נפשו לרומם את כל עמו אליה253. ואת הדבר הזה לא הליז ר' יהודה מנגד עיניו בכל שיטתו, כי מרום קץ תעודת ישראל היא המעלה הזאת אשר היא תכלית רום רוח האדם.

הדעה הזאת הבדילה את אמונת חיי העולם בישראל, מאמונת אַלְמָוֶת שהחזיקו בה כל יתר העמים והדתות מעולם, אשר הגמולות המובטחות להם מפי אמונתם “הם כלם אחרי המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיורֶה עליהם”254, עד כי אין להתפלא על המתחכמים האומרים: “לא בא אלינו [מי] שיגיד לנו שהיה אחרי מותו בגן העדן או בגיהנום”255. וגם בתוך המאמינים אין אחד אשר יתאוה לקרב את יום מותו למען התענג על הנעימות השמורות לו שם בגלל אמונתו. ונהפוך הוא, “אם היה ביכלתו לאחר אלף שנים היה בוחר בזה”256. לא כן אנחנו בני ישראל, הקבר לא יפריד לנו בין חיי העולם הזה ובין חיי העולם הבא. כי בעוד אשר אנחנו חיים חיי בשר על הארץ התחתונה הזאת כבר יָחֵל החסיד לאור באור חיי העולמים ולדבקה בו עד עולם ברוח הקדש, אשר היא מעין257 רוח הנבואה הנאצלת על שלומי אמוני ישראל ההולכים בתורת ה' העושים את מצותיה באהבה, ביראה ובשמחה, אשר כלן יחד תכלינה מלמעלה אל הראש האחד, אל תאות הנפש ותשוקתה אל קרבת האלהים אל קדשיו258. וכל המגיע אל מרומי הרוח האלה בענוה, בקדושה ובטהרה, כבר החלו לו חיי עולמי העולמים259 אשר מות הבשר איננו בלתי אם חליפה קלה וחיצונה, אשר איננה מפסקת את חיי הרוח הפנימיים הרצופים, המושכים וההולכים, אשר אין קץ ואין סוף להם260. ועל כן היו דברי התורה והנביאים ואנשי כנסת הגדולה יוסדי תפלתנו על דבר השכר הנכון לנו אחרי המות261 מעטים, כי אם זה דבר ה' אלינו: “אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – – והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם”262, לאמר: גם בעודכם חיים על פני האדמה אשכן את כבודי בתוככם, והטובה הגמורה הזאת בעוד הנפש בבשר הלא תעיד עד כמה תגדל בעולם הבא בשובה אל האלהים אשר נתנה, אף כי לא נקבה התורה את שכרה בדברים מפורשים.263

מכל אשר תראה עין הקורא בשיטת ר' יהודה הלוי, ובכל מערכת דעותיו, תכיר כי עם ישראל הוא לו המרכז, הוא לו העקר. גם התורה, אשר היא קדש כל הקדושים, רק בגללו נתנה ולולא הוא לא היתה גם היא264. וגם יתרון משה איש האלהים, אשר לא קם עוד נביא כמהו, איננו כי אם פרי יתרון העם הזה265, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב266. וגם הגלות, אשר תכבד על ישראל, לא פרי איבת ה‘, כי אם פרי אהבה היא לו267, ולא לחרפה כי אם לתפארת תחשב לעם אשר יתנדב לשאת בוז ומכאובים על דבקו באלהיו268, בהיות הצרות המוצאות אותו כור מצרף לטהר אותנו מכל סיג אשר נותר עוד בנו, ובהתם כל שארית דופי מקרב עם הקדש, ילך אור ה’ הלוך ואור עד אשר תמלא כל הארץ את כבוד ה'.269.

אך בכל תתו את ישראל עליון על כל הגוים, לא בזה את עם הנכר, ולא אמר למעט את כבודם ולגרוע את חלקם בעולם הבא270, בהיות משכילי כל העמים יודעים את דעת אלהים מתוך מעשיו, אשר יראו לכל איש אשר עיניו בראשו271.

וְכָל גּוֹיִם לְךָ מוֹדִים; וְלִי בְךָ עֶשֶׂר יָדוֹת272.

אולם ככל אשר עברו שנים לאלפים באין עוד עם או קהל עובד עבודת אמת לאלהי אמת “עד שנזככה הקהלה ההיא [הישראלית] שהיתה ראויה לחול עליה האור”273, ככה יבואו עוד ימים באחרית השנים אשר יֵהָפך אל כל העמים לב אחד לעבוד את ה' שכם אחד, בהיות מאז "התורה תחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים274. אולם ככל אשר היו חסידי בית שם ועבר מפנים דרך לאברהם יצחק ויעקב ולכל עם ישראל, ככה תפנה כנסת ישראל בגלותה דרך לכל העמים, כדברי ספר הכוזרי ככתבם וכלשונם: “שיש לאלהים בני סוד וחכמה כחכמתו בגרגר הזרע, אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה275 אל הארץ, אל המים ואל הזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש, כפי שידומה למביט אליו, והנה היא [הוא]276 אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה, ותעתיקם ממדרגה אל מדרגה עד שתדק את היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה. וכאשר יזדכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין האלהי וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו. וכן תורת משה, כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה277 דוחה אותה. ואלה האומות הם הצָעָה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי וישובו כֻלם פריו, כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השרש אשר היו מבזים אותו”278. ואז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים – – ונהרו אליו כל הגוים – – ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.

הַרְרֵי עוֹלָמִים, כַּבְּדוּ הַר קָדְשׁוֹ;

מִשְׁפְּחוֹת כָּל-עַמִּים, בַּקְּרוּ מִקְדָּשׁוֹ279.

ולאחרית תוצאות ספר הכוזרי, אשר בו אצר את כל דעותיו על היהדות, שם ר' יהודה הלוי בפי החבר דברים על אודות ארץ ישראל, כי כל העולה אליה ויושב בה הוא הטוב בעיני ה', כי היא “כסא כבוד אל”280, נעלה על כל ארצות תבל, “מקום אשר רוח אלהים שפוכה” על בחיריו281 המתהלכים בה.

חַיֵי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר-דְּרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵך, וְנֹפֶת צוּף נְהָרָיִךְ282.

הֻרֵי בְשָׂמֶיהָ מִרְעֵה עֳפָרִים,

נִצֵּי כְרָמֶיהָ נַרְדְּ עִם כְּפָרִים,

רִקְחָהּ וְסַמֶּיהָ מָלְאוּ עֲבָרִים283.

והעם היושב בה נשוא עָון284. קרוב מאד הדבר כי את שירי נעוריו, אשר שר לאהבת דודים בטעם שירי יוסף בן צַקְבֵּל285, חשב לו בימי זקנתו286 לחטאה287, עד כי בחר לנפשו לצום288 למען התם חטאתו289. אף כי לפי שיטתו חשב את התענית למותר לאיש אשר לא הלך אחרי יצרו290. וכליון נפשו אל כפרת העון הנדמה, הוסיפה עוד רשף אש אל שלהבת אהבתו העזה אל ארץ ישראל ואל תשוקת עלותו אליה, אף כי תלאות רבות תמצאנה אותו בדרך291. ומדי נסות אחד מאוהביו להסב את לבו מן הדרך הרחוקה והמסוכנת הזאת, ומעזוב את ביתו המלא כל טוב להתענות לעת זקנה במקום אשר לא ידע מתמול שלשום, היו דבריהם בעיניו “דברים ארבו מתוכם דְּבוֹרִים”, אשר רב עֻקצם מדבשם292, והחריש להם בחשבו אותם לשִׁכּוֹרי חמדת חיי השעה.

לְתוֹכְחוֹת מְרִיבָיו, חֲלִיפוֹת סְבִיבוֹ, וְיִשְׁמַע וְיַחֲרִיש כְּלֹא אִישׁ דְּבָרִים.

וְכַמָּה יְרִיבֵם? וְכַמָּה יְשִׁיבַם? וּמַה יַעֲצִיבַם? – וְהֵמָֹה שְׁכוּרִים293.

ויקם יהודה ויחלק את קניניו ואת נכסיו לבתו ולבניה294, ואולי גם ליתר קרוביו295, וצרור כסף רב לקח בידו לכלכל את דרכו הרחוקה ואת שיבתו בכבוד, לבלתי היות למשא על איש296. ויחלץ פתאום מבין זרועות בתו ובניה, היקרים לו כאישון עינו, וקרוביו297, וישם את פעמיו לדרך הקדש, ויסע הנגבה, ויבא עד קורדובה. ויקדם החכם הנכבד ר' יוסף בן צדיק רב העיר את פניו במתנת כסף רבה ובשיר מלא אהבה וכבוד רב מאד, וימאן ר' יהודה לקחת את המתנה מידו, ויען לו ולעדתו בשיר מלא חן והדר298:

מְסַכְתֶּם לִי אֲהָבוֹת עִם נְדָבוֹת, וְנַפְשִׁי בַּעֲסִיסֵיהֶן שְׁכוּרָה.

שְׁאֵלָתִי – יְדִידוּתְכֶם לְבַדָּהּ; וְאֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבוֹרָה299.

משום הלך אל גרַנַדָא. גם שם קדמוהו נכבדי העדה ורבם דוד בן מהַגֵר בראשם, ומנחה בידו טלית נקיה מרוקמת, וישב לו ר' יהודה את תודתו בשיר על “שלמה בהוד נותנה מעֻלפת”300. ויבקר שם ר' יהודה את כל אנשי השם הידועים לו. אך את ידידו בחירו ר' יהודה בן גַּיָא לא מצא במקומו, ויצג לו שיר זכרון301, ויעל באניה הוא ואנשים אחדים אשר נלוו עליו302 לבוא מצרימה, ובהיותו שם – “קבור בחייו בארון עץ – – יושב ואין לעמוד עלי רגליו, שוכב ואין רגליו משֻׁלחות, חולה ויָרֵא מפני גוים גם מפני לסטים ומרוחות”, עת “אשר נקנה לים ושם רוחו ביד רוחות”303 – ולב גור אריה יהודה לא נע ולא זע מפני המוראים הגדולים אשר ראתה עינו, כי רוחו היתה מרחפת מעלה מעלה על פני הים כאשר הגה לבו:

הֲיוּכְלוּ פְּגָרִים הֱיוֹתָם חֲדָרִים לְלִבּוֹת קְשוּרִים בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים304?

ויקרא אל נפשו:

אַל יַחֲרִידָךְ יָם בְּשׂוֹא גַלָּיו, כִּי עִמְּךָ הַשָּׂם גְּבוּל לַיָּם305;

וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יָמִּים לְבָבְךָ וְהָרִים תֶּחֱזֶה מָטִים וּמָשִׁים – –

– – וְיִמּוֹטוּ וְיָנוּסוּ קְלָעִים, וְיָנוּעוּ וְיָזוּעוּ קְרָשִׁים306,

וְרָפוּ חֲזָקִים, וְנֶחְלְקוּ אֲפִיקִים;

חֶצְיָם עֲמָקִים, וְהָרִים חֶצְיָם307,

וְיָם יִזְעַף – וְנַפְשִׁי תַּעֲלוֹז, כִּי אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֳלֹהֶיהָ קְרַבָה308.

ובהיות הים הולך וסוער “ואנשים ונשים נֶאֱנָשִׁים, ורוּחַ חֻבלה מֵחוֹבְלֵיהֶן, וקָצוּ הַגְוִיוֹת בנפשים”, לא שת ר' יהודה לב ויקרא בששון ובשמחת לבב אל הספינה הנתונה בצרה, העולה ושוקעת:

עֲלִי הַסְּפִינָה וְדִרְשִׁי מְדִינָה, אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ חֲדָרִים309.

השירים האלה, מלבד אשר תוכן רצוף אהבה לישראל ולציון ולכל קדשיה ומחמדיה, ישבו על מבחר השירים אשר שרו מעולם על גאון הים ועל עזוז נוראותיו, אשר היה לענין לבחירי מליצי עם ועם מדור דור.

קרוב לחג הסוכות הגיעה ספינתו אל חוף אלכסנדריא ויאמר לשבת רק ימים מספר בעיר ההיא310,והנה מכתב בא אליו מן הנדיב האדיר אהרן הדַיָּן311 לחלות את פניו לסור אל ביתו312. וימאן לשמוע לקולו להתמהמה במצרים ויפצר בו אהרן ויוכל לו313, ויבא אותו ואת האנשים ברגליו ויכלכל את כלם בביתו בעין טובה וביד נדיבה ורחבה כיד המלך314. וינח לר' יהודה וירוח לו בבית הזה מכל התלאה אשר שבע בדרך. על כן עלתה ביד אהרן וביד שלשת (?) בניו הנדיבים לעצור אותו בתוכם כשלשה חדשים עד ימי החנכה. אך בכל אהבתו את אהרן ובניו אהבת נפש, לא נשאתהו עוד ארץ מצרים לשבת עליה כי רוחו שאפה ציונה315. ויקם ויחלץ מזרועות אהוביו אשר דבקה נפשו בם, וילך אל דמיאטה316 עיר החוף לרדת שם באניה לבוא ארצה ישראל. הוא בא שמה ור' חלפון אבי סעיד הלוי, אשר ראה את ר' יהודה זה שתי שנים בספרד317, יוצא לקראתו ומביאו בכבוד בצל קורתו. והאיש חלפון איש נכבד מאד, קר רוח318, איש תבונה319, אוהב שלום320 וקונה לבבות בנדבות פיו321 ובנדבת ידו הרחבה.322 עוד ר' יהודה אומר להשתעשע עם אוהבו הנעים והנכבד הזה, והנה מכתב בא מקאהירא עיר ממלכת מצרים, מיד הנגיד שמואל בן חנניה רופא המלך, הגדול לפני אדוניו אל חלפון להטות את לב ר' יהודה לבוא אליו להכבד לשבת עמו. ואחרי כן באה מאת השר ההוא אגרת מלאה כבוד לעצם יד ר' יהודה המבקשת אותו כי יואיל לבקרו. ורבי יהודה הלוי היה נאחז בעת ההיא בעסק אחד323 אשר לא נתנו למוש ביום ההוא ממקומו. ולא השיב יהודה את פני שמואל וישלח לו מכתב מלא כבוד ואחרי כן בא אליו. ויקדם הנגיד שמואל את פני יהודה באהבה, בשמחה, ובכבוד בקאהירא, ככל אשר קדם ר' אהרן הדין אותו באלכסנדריא. ושמואל היה איש נכבד ואדיר מאד ומגן לעמו מפני עריצי הגוים העוינים אותם כדבר המשורר:

בְּצִלְּךָ יִחְיוּ עִם גּוֹי מַעֲבִידָם; כְּשׁוֹשַנִּים דָּרִים בֵין הַדַּרְדָּרִים324.

ואת גדולתו בבית המלך ירש מאת אביו325, אשר קרוב הוא כי גם היה רופא המלך, ועל כן נקרא “שר הרופאים”326, אך נראים הדברים כי גם איש גדול בתורה היה חנניה327 ככל אשר היה בנו. כגדול הוא ואביו ככה גדלו אף נכבדו שלשת בניו בישראל328.

וחלפון הציג במכתבו את ר' יהודה לפני איש נכבד בקאהירא ושמו ר' נתן329 החבר ראש הישיבה330, אשר דבקה בו נפשו. ור' יהודה הלוי נתן לכל אנשי חסדו אלה: לר' אהרן הדין, לר' שמואל הנגיד בן חנניה, לחלפון ולנתן, את שכרם ביד נדיבה כי הציב להם מצבות זכרון עולם בשיריו אשר שר לכבודם331, והשירים האלה הם הם אשר נתנו להם שם ושארית בספר דברי הימים אשר לעמם ואשר ספרו את תהלתם לדור אחרון. וגם לאנשים אחרים ממיודעיו אשר קדמו את פניו בלכתו למסעיו, הלא הם משה בן אלששי ממצרים332, יהודה אל סגלת333 ויחזקאל בן יעקב מדימאטה334, השיב את גמולם בדברי שיר.

והשירים האלה התחדשו וישובו לימי עלומיהם במצרים לעת זקנת עושם הלוי, ואף כי אסר כמעט אִסָּר על נפשו לבלתי שיר עוד כ"א שירי קדש, נמנו עליו חבריו, ור' חלפון בראשם, והתירוהו כדברי מכתבו “הֵפֵרו את נדרַי, והתירו את אֱסָרַי, ויִמַּסו אסורי, ויתחדשו נעורי, ויתרגשו שירַי, ויתנגשו כנורי – – ואנָּער לנערות, ואשחר את השחרות, וָאֲכַחֵש את השֵיבה ככחש את הגנבה”335, כי כה אמר אליו

ר' חלפון: “עשה עם הזִּקנה מעשה העֶדנה”336. וישמע אליו ר' יהודה ויאמר בלבו: “ואם אֶמעל בשירי קדשי ה' – – – והתרתים לעת כזאת לבניו337 – – והוא רחום ולו נאה לכפר”338.

"ונָשב כמעט לשעשועי העין ותעתועי היין, קנות אהבה ולב אין, כי זכור אני ואתה את השירים, המחוברים בימי הנעורים, מה יפו, לולא אשר עפו, ושאלת: היתכן להעשות כן? והלב נעור מן הנערות וריק מן השחרות, יביט סביבו, ולא יִגַּהּ שביבו, ולא יזל רביבו. ויהי היום ואוהביך שותים ואש אֲהָביך חותים, השכירוני והזכירוני, עד התעוררתי ושוררתי, ודברתי נגידות וחברתי ידידות339. וקרוב הדבר כי ראו מכבדיו הנכבדים כי רוח עצבון קננה בו, על כן דברו על לבו לשוב אל כנורו למען ירוח לו. ויהיו לו ימי שבתו במצבים ימי עדן ושעשועים, עד כי כמעט צר לו לעזוב את חבריו הנאהבים והנעימים אשר במצרים, אך גם על אהבתו אותם בתם לב גברה אהבתו לציון ויתרוצצו הגיוניו בקרבו ויקרא:

אֲהָהּ, מָה אֶעֱשֶׁה לוֹ, כִּי כְנַעַן מְחוֹז חֶפְצִי וּמִצְרַיִם מְחוֹזָיו340?

אך:

לִבִּי מְעִירִי לַעֲלוֹת לְבֵית קָדְשִׁי וְעִירִי341.

ויתחזק ר' יהודה הלוי ויבלג על כל החמֻדות והנעימות אשר נכונו לו בשפע בבית השר שמואל ועל אהבת ידידיו אשר נקשרה נפשו בם, וינער בכל עֹז, וישב אל דמיאטה עיר החוף, ויבא שם בצום העשירי, ויצא לקראתו ר' חלפון. ואחרי אשר הכין לו ר' חלפון את כל צרכי הדרך ויתחזק להקל מעליו כל טֹרח342, נפרד רבנו הלוי באהבה עזה מכל אוהביו, וילך באניה לבוא אל הארץ הקדושה אשר אליה היו עיניו ולבו.

ככל אשר נודעו לנו דרכיו מספרד למצרים לכל מוצאיהן ולכל מסעיהן, ככה נעלמו ממנו עקבותיו למן היום אשר עזב את חוף מצרים לנסוע ארצה ישראל. נראים הדברים כי בא עד ירושלים, אך הדבר אשר אליו נכסף לבלות שם את יתר שנותיו לפני ה' בעיר הקדש או ביתר ערי יהודה וישראל לא עלה בידו. אין זאת כי כמרי הנוצרים, אשר בידם נתנה הארץ, לא נתנו לו מדרך כף רגל בתוכם, ואת מפח נפשו מוצאים אנחנו נמלץ בחרוזים אלה:

הִשְׁתוֹמְמָה מִדֵּי עֲלוֹתָהּ לְהַר קֹדֶשׁ, כִּי רָאֲתָה זָרִים עָלוּ וְלֹא עָלָתָה.

וַתַּעֲמוֹד רָחוֹק מִשְׁתַּחֲוָה נֹכַח הֵיכָלְךָ מִכָּל מָקוֹם אֲשֶׁר גָּלָתָה.

דִּבְרֵי תְחִנָּתָהּ שָׁלְחָה לְךָ מִנְחָה; לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ מוּל כִּסְאֲךָ תָּלָתָה.343

דומה הדבר כי חלל לבו מאד בראותו כי נוחלה התקוה האחת, אשר אליה נשא כל ימיו את נפשו הטהורה, ויהפך לבו להצדיק את אוהביו האחדים אשר אמרו להניא אותו מחפצו להמיר חיים טובים במקומו במשא נפש התלוי בספק אם יגיע אליו, וינחם וידבר עליהם טובות, כי הם דרשו את טובתו ועצתו היא הנמהרה.

כַּמָּה יְעָצוּנִי יְדִידַי מוֹעֵצוֹת שָׁלוֹם, וְסוֹף דָּבָר לָרִיק יָגָעוּ.

צָמְחוּ בְלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת לִנְדוֹד, לֹא נֻטְּעוּ מֵאָז וְלֹא זֹרָעוּ344.

ויעזוב בלב נשבר345 את מקום המקדש ואת עיר הקדש, גם את כל ארץ אבותיו אשר אליה נכספה נפשו, ויעבור דרך צור, ויכבדוהו אנשי המקום כבוד גדול מאד, וגם הוא השיב אל חיקם בשיר אשר שלח לאחד מחכמיהם אחרי צאתו מתוכם346, ויסוב משם וישם את משכנו בדמשק. אך בראותו כי כל יגיעו לשבת לפני ה' בעיר קדשו עלה בתהו ותחת שבתו בארץ הנכר בתוך עירו ועדתו וביתו, הוא יושב כיום בארץ נכר רחוקה מאד מבית אביו ומשפחתו, ותתעטף עליו רוחו מאד וישפוך את כל הגיגו ואת כל געגועיו לעמו, לכל קדשיו ולציון ולכל מחמדיה בשיר נהי אשר לא נשמע עוד כמֹהו למיום תלות בית הלוי את כנורותיהם על נהרות בבל. היא הקינה אשר יקוננו כל בית ישראל מדי שנה בשנה בתשעה באב, אשר פתח דבריה הוא: “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”.

מלבד רוח אהבתו העזה לציון ולעמה – אשר עליה יאמר באמת ובתמים “רשפיה רשפי אש, שלהבת יה, מים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה” – אשר הערה אל הקינה הזאת, הוציא שם את כל חמתו על הגוים העריצים אויבי עמו, כגבור אשר גם בנפלו שדוד לפני אויב, לא יניח את חרבו מידו עד אם הפליא את מכותיו. באהבה רחמניה לבת ציון העלובה ובחמה שפוכה על עושקיה ורוצציה, אשר עד קרסוליה לא הגיעו, קורא הוא בגאוה ובבוז;

אֵיךְ יֶעֱרָב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת, בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי, בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָרָיִךְ!?

ומן הצוררים אשר בדורו, יהפוך את פניו אל עריצי גויי הקדם אשר הכעיסו את ישראל בהבליהם וישתומם ויקרא בגאון:

שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם; וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?

אֶל מִי יְדַמוּ מְשִׁיחַיִךְ, וְאֶל מִי – נְבִיאַיִךְ, וְאֶל מִי – לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?

ויחרוץ משפטו בחזקת היד על הגוים הצצים והנובלים ועל עם העולם:

יִשְׁנָה וְיַחֲלוֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ347.

השיר הזה הוא המאסף לכל שירי משוררנו הגדול האדיר והנשגב הזה348. על כן אצלה השמועה אשר בפי העם מהודה על שיר זה, ותקדשהו באמרה כי פרש ערבי המית אותו בחניתו, בקוננו את קינתו על חרבות ירושלים349. ושמועה אחרת צלולה ממנה תספר, כי נקבר האיש המרומם הזה בכפר כבול350. וכיום נמצאו לו שני נוסחי שבח, אשר אחד מהם היה חרות על מצבת קבורתו;

אֱנוֹשׁ דּוֹרֵשׁ מְעוֹן צֶדֶק וְחֶסֶד, וְאָן פָּנְתָה עֲנָוָה עִם תְּעוּדָה?

שְׁלָשְׁתָּם נִקְבְּצוּ יַחַד וְאוֹמְרוֹת, הֲלֹא הֵן פֹּה אֲנַחְנוּ בִיהוּדָה351.

נוסח אחר:

גֶּבֶר יִשְׁאַל אֵיפֹה נָפַל אַרְיֵה עָז וּמְקוֹמוֹ אַיֵהּ?

הָשֵׁב אֵלָיו כִּי בְמָקוֹם זֶה נִקְרֶה מַפֶּלֶת אַרְיֵה352.

אך המצבת אשר לקח ויצֶב לקח ויצֶב הוא לו בחייו הוא ספר הכוזרי, אשר בכתם פז לא יסולה ושיריו אשר אין ערוך לתפארתם, הם החרוזים החרותים בלב בחירי אהבי שמו לדורותם לזכרון לדור אחרון.




  1. והערבים הקדימו לשמו זה גם שם אבולחסן.  ↩

  2. ר“מ שטיינשניידר מובא בס' Jehuda Halewi 41 לר”ד קויפמאן.  ↩

  3. Toledo  ↩

  4. ע' לעיל צד 67.  ↩

  5. שירי יהודה הלוי, אחיאסף, 94.  ↩

  6. כלומר, בטרם הלבשת אותם היו וכו'.  ↩

  7. 83/4  ↩

  8. כאשר הטיב הרה“ג שי”ר להכיר כי “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה ופיוטי האשכנזים בין עם ישראל ואלוהיו” (זמן ומקום ר"א הקליר בתולדותיו) “ורובם דברים בעניני עם ישראל וקורותיו ומחזקים הקשר בין ישראל ואלהיו”  ↩

  9. «ובכן אני מתעסק אפילו בשעה לא מן היום ולא מן הלילה, בהבלי רפואות» מכתבו אל ר' דוד נרבוני: ד“ב ש”ח (ד“ב ש”ח: ר"ת דיואן בראדי שירי חול).  ↩

  10. ד“ב ש”ק (שירי קדש) 160.  ↩

  11. גנזי אקספורד 19.  ↩

  12. ע' חרוזיו הערבים והארמים המשולבים לפעמים בשיריו העברים.  ↩

  13. הלא הוא ס' הכוזרי.  ↩

  14. «והיא בעצמה החשובה שבלשונות» (כוזרי ב' ס"ח).  ↩

  15. החבר ר“ד קויפמאן ז”ל, אשר עם בקיאותו בספרות ר“י הלוי הי' גם בקי מומחה בטיב הלשון הגרמנית בדק ומצא כי נוחה ושגורה היתה הלשון העברית בפי ריה”ל, מאשר היתה הלשון הגרמנית בפי גאֶטהע ראש כל משוררי גרמניא (Kaufn. Lll. 11).  ↩

  16. כוזרי שם.  ↩

  17. עי' על אודותיו חלק עשירי, צד 172; 129.  ↩

  18. ג', ס"ז. מלבד יתרונות אלה מונח הוא בתוך שבחיה את «סדורה ומספר סדריה פרקיה והלכותיה» (שם).  ↩

  19. “ונתגלגל בה מצחות הלשון העברית, מה שאיננו נגזר מלשון המקרא הרבה” (שם), כלומר: נתגלגל הרבה מצחות לשון העברית מלות ומליצות עבריות, אשר לולא מסרה המשנה אותם לנו כי עתה לא יכולנו לגזור אותם מן המלות והמליצות שבמקרא כגון מלות “חזרה, טענה, מחילה, מתון, נכנס, אחריות, על מנת, כיוצא בזה, לא ראי זה כראי זה, כלל, פרט” שאינן לא ארמית ולא יונית. וכבר מנה ר‘ אליהו בחור תשי"ב מלות שאינן מן המקרא בספרו התשבי, אשר תשע הידות מהן הן ל’ המשנה.  ↩

  20. כגון “עולמית” (ד“ב ש”ק 36), “לערבב” (243), “כתות” (שם), “אלהותך” (229) “נצרכו” (288), וכיוצא בו.  ↩

  21. כגון “ערץ” (15), “תמור” (17), “אשש” (44), “כנזהר” ]: כאשר נזהר] (56), “טיכוס” (97), “זהר” (108) ועוד. ובכן לא יעמדו דברי צונץ, כי במלות שבתלמוד ובמדרש שנהג בהן גם רש“ב גבירול לא שמש בהן ריה”ל וחבריו (Synag. Poesie).  ↩

  22. שי"ה אחיאסף 130.  ↩

  23. לחתונת ר"י מגאש (140) ועוד כזה לרוב.  ↩

  24. ד"ב ₪ 189.  ↩

  25. כגון שירי כבוד לר"י מגאש (שי"ה 77, 79) ועוד  ↩

  26. מרבית שירי חול של ריה"ל הם לנכבדי רעיו.  ↩

  27. ע' הרבה שירי אבל ד“ב ש”ח…  ↩

  28. עי' חידותיו שם….  ↩

  29. שער השיר לר"ח בּראדי 127.  ↩

  30. ד"ב ₪ ספר א' 1.  ↩

  31. בלכתו לא“י כתב ”ולא אבכה עלי פרדס נטעתיו“ ד”ב ש"ח ב' 172/3.  ↩

  32. “תענוגי שבתותי והדר מועדי וכבוד פסחי” (שם).  ↩

  33. “ולא אדאג עלי קנין ובנין, ולא על הון ועל כל אבדה” (171).  ↩

  34. “בנים גדלתי, בם לא צהלתי, אך לריק עמלתי” (131).  ↩

  35. ג', מ"ט.  ↩

  36. לדברי ריה“ל על בתו (בהערה הקודמת) הוא סומך על דברים אלה: ”ואשכח את בנה פרי מעי ויליד שעשועי ואיך ישכח יהודה את יהודה“ (שם), כלומר: איך אשכח אני יהודה אבי בתי את יהודה בן בתי. ובכן היה שם בן בתו היחידה יהודה, ומקום אחר הוא מזכיר כדברים האלה: ”ולא אזכור יהודה ועזראל שני פרחי–יקר מבחר פרחי" (172/3). והטעם העולה ממליצה זאת המצרפת את עזראל ליהודה והמשתפת אותם בשבח אחד ובחבה אחת, מוכיח, כי שניהם בני אם אחת היו, בני בתו החביבה.  ↩

  37. על יד זכרון יהודה ועזראל בני בתו הוא מזכיר “ואת יצחק אשר כבן חשבתיו”, יבול שמשי ומגד ירחי“ (שם). והנה שבח זה לקוח מן המקרא ”ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים“ – דברים ל”ג, י“ד – שהם כנוי לפרי, וכאן בפי ריה”ל הוא כפל לשון והרחבה למליצת “פרי מעי” (עי' הערה 7 בעמוד הקודם), בא על נכדו בן בתו. אך דומה הדבר כי יצחק זה לא היה בן בתו כ“א בן בנו וע”כ אומר זקנו עליו “כבן חשבתיו”.  ↩

  38. כאב קורע לב יוצא מקינותיו אלה: “לא תוסיפו עוד ראות פני, אל בנותי ובני” (131). ומה עמוק מכאובו על בתו אשר נפש מנפשו היתה: “הה, בתי, השכחת משכנך, כי לשאול נסעו נושאי ארונך – – איך אתנה ומנפשי גזרתה” (136). כאב כזה עולה גם מתוך קינתו על בנו: “אהה מעי מעי ליוצא ממעי – – לכתם הנלקח וילד שעשועי – – להזכיר את עוֹני ולהמית את בני” (145).  ↩

  39. פיוטי ריה"ל עולים למספר שלש מאות (צונץ, געש‘ ד’ זינאג‘ פאעז’ 203).  ↩

  40. “כי תעבוד מלכי אנוש עבדי עבדים תעבוד” (ד“ב ש”ח 219).  ↩

  41. “ואיך אשרוהו בעבדות מלכים, אשר היא בעיניו עבודת אשרים – – ולעזוב רצון אל ולבגוד ביוצר ולעבוד יצורים” (שם ש "ח 185). ושרש דעה זו היא דעת רי"ב זכאי (ח"ו 5 הערות 6, 7)  ↩

  42. ועצם מקורה בתורתנו (ח"א 72).  ↩

  43. “וחדלת הלוך על אף ועל כף” (בתחלת בת יהודה 63).  ↩

  44. את אהבתו זאת, הידועה ברבים, שם בפי המלך הכוזרי האומר אל החבר – שהוא באמת ריה“ל בעצמו – ”לפנים היית בוחר בחֵרות" (כוזרי ה', כ"ד).  ↩

  45. “אבל אני מבקש חרות מעבדות רבים – – ואבקש עבדות אחד – – והוא רצון האלהים, ועבודתו היא החרות האמתית וההשפלה לו היא הכבוד על האמת” (כ"ה). והיא מעין דעת רבותינו “שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” (אבות ו‘ ג’).  ↩

  46. וכן התרעם ריה“ל בשיר כתוב אל אחד מאוהביו: ”ותברח מעבודת אלהים ותכסוף אל עבודת אנשים“ (ד”ב

    ש "ח 160).  ↩

  47. דיואן שד"ל שיר נ'.  ↩

  48. ע‘ כוזרי ה’, ט"ז.  ↩

  49. שי"ה, אחיאסף 131.  ↩

  50. “המחובר – כלומר המקצב – סומך ברוב במקום הנפרד ועומד במקום הסמוך” (כוזרי ב', ע"ב).  ↩

  51. “וזה מתעותנו ומִריֵנו – – שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו” (ע"ד).  ↩

  52. “אבל השיגנו – מה שהשיגו אבותינו במה שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם” – תהל' ק“ו, ל”ה – (ע"ח).  ↩

  53. “מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במעוטם” (ס"ח). ודומה מאמר זה למאמר שבהערה הקודמת.  ↩

  54. ע"ח.  ↩

  55. ע‘ חלק י’ 113.  ↩

  56. מרבית פיוטיו: מי כמוך, נשמת, זולת והנקראים מוסתאגיב, שבכללם הפיוטים הנאדרים עד מאד “ברכי אצולה, אל מי אמשילך, יונה נשאת” כלם פשוטים בלי מקצב הם.  ↩

  57. דברי הרב אזולאי ז“ל ”ר“י הלוי משורר עצום והי‘ אומר שירותיו לפני ה’ בדבקות גמור” (שה"ג מערכת גדולים). אמת הם כעדות חרוזיו אלה: “הט לעבדך בן אמתך חן בעמדו נגד עדתך – – ואספרה שמך לאחי” (ד“ב ש”ק 7), “ובעד עמך חשתי בשיר אותך לרַצה – – ענֵה: קולך שמעתי ונדבות פיך ארצה” (159), "היום אל תחדל – – לעמוד על מגדל – – ופתח יתגדל – –´50).  ↩

  58. קינת “ציון הלא תשאלי”.  ↩

  59. “הקילוני מתים לא ידעו כי קלוני על כבוד שמך כבודי” (שי"ה, אחיאסף, 56), “ויגערו בי בוזים לחוקותי, ויחרפוני – – ויגדפוני” (ד“ב ש”ק 89).  ↩

  60. ד“ב ש”ח 268. ופירוש “בך” על שם כבודך וכלפי מעלה כתב כך. ופי‘ "הטוב לעבוד א’ אשר אליו אלהיכם צריכים" כך הוא: הטוב שבכל הטובות הוא להדבק בדת ישראל, שהדתות האחרות נסמכות עליה והיא איננה נסמכת עליהן.  ↩

  61. רומז לר"י אבן מיגאש, עי' הערותי בסוף הספר  ↩

  62. כך הוא שמו בתרגומו העברי של ר‘ יהודה אבן תבון המצוי בידנו. ובגופו הערבי שם הספר הזה "כתאב אל תג’ה ואלדליל פי נצר אל דין אל ד‘ליל“, לאמר: ”ס’ תוכחה וראיה להגן על הדת הנעלבת“. ואת גופו הערבי הזה הוציא לאור בימינו החכם הנכבד מאד ר”ה הירשפעלד נ"י, לייפציג, 1887.  ↩

  63. סה“ק: סדה”ח ח"א 79.  ↩

  64. שם.  ↩

  65. ככה שער בדעת ישרה ר“ד קויפמן ז”ל (Kaufm J. Hl. 27).  ↩

  66. כגון רמב"ן וחבריו (עי' רמב“ן דברים י”א, כ"ב).  ↩

  67. כדבר רי“ץ דילטאש: ” – – ס' הכוזרי, והוא ספר יקר ונכבד מאד, לא נודעה מעלתו כ“א ליחידים” (קרית ספר סדה"ח ב' 236).  ↩

  68. כדברי הרב אזולאי: “והוא העתיק את ס' הכוזרי” (שה"ג מערכת גדולים). ובראות המדפיסים כי הי' המעתיק ר“י אבן תיבון, מנו בשערי הספר שלשה שותפים לאמר: יסדו רי”ץ סנגרי, חברו ר“י הלוי, העתיקו ר”י אבן תיבון. ואנחנו לא זכינו להבחין בין יסדו לחברו.  ↩

  69. ע‘ חלק י’ צד 189.  ↩

  70. ד“ב ש”ק 76. ודומים לזה חרוזיו: “נעלמת ונגלו מעשיך” (148), “ומפעליך יעידוך לנגד כל ברואיך” (75).  ↩

  71. צור קעננטניס, דוקעס 175. וכזה “שהדו זבולו וצבאו השמים” (ד"ב שם 124).  ↩

  72. קדושה לשחרית יה"כ.  ↩

  73. מאורה לפרשת יתרו. ובמליצה נמרצה מאד: “וכל דמות טבע חותמך” (קדושה לשחרית יה"כ).  ↩

  74. סליחה למוסף יום הכּפורים: ד“ב ש”ק 298.  ↩

  75. חיות יאמר בפי ריה“ל על כחות האיתנים השולטים בעולם, כגון המים, האש והרעש וכיו”ב. ועי‘ תרגום מלת חיות ת’ יונתן יחזקאל א‘, ה’.  ↩

  76. ד"ב שם 123.  ↩

  77. ע' “ארנן לבוקר חסדך” (יוצר לשבת ב' אחר הפסח)..  ↩

  78. פרשנדתא 20.  ↩

  79. 123. ומעין זה “אשר קדמון יכונה כי הכל תולדותיו” (181).  ↩

  80. סה"ק: שם  ↩

  81. “ורבנו שלמה הנקרא רש”י קבל מר‘ יעקב בר יקר ומר’ יצחק סגן לויה ומר‘ יצחק בר יהודה (ת' רש“ל כ”ט). “– – רבותיו של רש”י רי“ע בר יקר ור’ יצחק סגן לויה בר אשר” (יוחסין ד' קניגסברג קכ"ט.).  ↩

  82. שם.  ↩

  83. חיות יאמר בפי ריה“ל על כחות האיתנים השולטים בעולם, כגון המים, האש והרעש וכיו”ב. ועי‘ תרגום מלת חיות ת’ יונתן יחזקאל א‘, ה’.  ↩

  84. רעיוני הביאוני.  ↩

  85. “בנות מחוטבות משובצות בעדי עדיים” (קינת “אמרתי שעו מני”).  ↩

  86. “תצרני” שבסוף דלת הראשונה הוא מלשון יצירה; ו“תצרני” שבסוף החרוז כֻּלו הוא מלשון נצירה ושמירה.  ↩

  87. “וראיתי במחזור שיסד הרי”צ אבן גיאת ז“ל וכו'” (ת‘ רשב“ץ סי’ צ”ב).  ↩

  88. “כי בלב נְכָרָיו רוח ברה תִּכן” (124).  ↩

  89. שם סנהד' ק"א.  ↩

  90. כדברי רשב“ם הסמוכים ותכופים אל דברינו המובאים שהוסיף להעיד על דברי פתרונו רש”י לס' ויקרא “כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות והלשון ויש ללמוד כלם” (רשב"ם שם). ואת פירושו לשה“ש שפירש רש”י על פי האגדה העושה את כל המגלה לשיר ידידות שבין הקב“ה לכנסת ישראל הקדים בדבריו אלה: ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואע“פ שדברו הנביאים דבריהם לדוגמה יש לישב הדוגמה על אפניה ועל סדרה וכמו שהמקראות סדורים זה אחר זה” (הקדמ' רש“י לשה”ש)..  ↩

  91. ע‘ חלק ט’ 20 הערות 4 – 10  ↩

  92. “וע”י פסוק הטעמים הן נחלקים לב‘ לשונות וכו’ והטפחא נתונה וכו‘ “ (שם כ"ט, כ'), ”אלמלא שראיתי טעם זקף גדול נקוד על לפניהם לא הייתי יודע לפרשו, אבל הנקוד למדני להבדילם זו מזו וכו’ “ (שם יחזק‘ א’, י"א), ”לפסוקי טעמא: בנגינות אם תאמר ב‘ מינין צ’ אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו. ואם מין א‘ הוא, צ’ אתה לקרותו בא' משאר טעמים, שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע" (חגיג‘ ו’:).  ↩

  93. ברא‘ ל’, ח‘, י’; מ“ט, י”ט ועוד הרבה.  ↩

  94. כוזרי ב', כ"ו.  ↩

  95. ד‘, ג’.  ↩

  96. “א' הכוזרי: הוא כֹח מן הכחות על מה ששמענו בחכמות, ואין אנו יודעים מה הוא” (א', ע"ב).  ↩

  97. ע“ג – ע”ד.  ↩

  98. ע"ו.  ↩

  99. “יש ליסודות ולשמש ולירח ולכוכבים פעלים על דרך החמום והקרור וההרטבה ויובש והתלוים בהם. ומי שקורא אלה, שמתקנם את החֹמר בחמום ובקרור, טבע, לא יזיק כשמרחיק מהם את החכמה, כאשר ירחיק מהאיש והאשה יצירת הולד בהתחברם, אך הם עוזרים לחומר המקבל צורת האדם, והצורה היא מאת המציר החכם” (ע"ז).  ↩

  100. אבל הציור והשער וההזרעה, וכל אשר יש חכמה וכּונה לא יתיחס כי אם לחכם היכול והמשער". (שם).  ↩

  101. ע‘ מליצה זו שם סי’ ס"ט.  ↩

  102. ד“ב ש”ק 70.  ↩

  103. הנפש המדברת היא האדם באמת, כי אשר ידבר עמנו [מן האדם] איננו לשונו ולא לבו ולא מוחו. אך אלה כלים [לאדם, והאדם הוא] נפש מדברת מכרת, איננה גשם ואיננה נגבלת במקום” (כוזרי א', פ"ט); “גלויה ללב ונעלמת ממראה” (ד"ב שם 257).  ↩

  104. כוזרי ב', כ"ו.  ↩

  105. “ – – לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא ערבות שאר חייו כפילוסופים” (כוזרי ג', י"א).  ↩

  106. “ואלו היה הפילוסוף באומה שינחל מקובלות ומפורסמות… היה מתעסק… להחזיק החידוש וכו'” (א', ס"ה). “הפילוסופים אין להאשים אותם” (ס"ג). “ונתן להם שבח על מה שטענו ממופשט הקשיהם וכונו הטוב ועשו הנמוסים השכלים ומאסו העולם, והם עכ”פ מעולים, אחרי שלא יחויב להם קבול מה שאצלנו“ (ה', י"ד). ופי' ”שטענו ממופשט הקשיהם" הוא לדעתנו, כי התנשאו בחקירותיהם מן העולם הגשמי וכונו אל העולם העליון.  ↩

  107. “וכבר קבלו ב”א זה והתפתו לו עד שאמרו שהוא מופת, וזה טענה גרידא אין בה ספוק" ­(ד', כ“ה. וע”ש בקור שיטת חכמי יון).  ↩

  108. “כאשר יעשו הטבעים בכחות המופלאים מהם אשר הם רואים – – מתחכמים ושמים להם סבות – – ולא ידחו אותם” (א‘,ה’).  ↩

  109. י"ג.  ↩

  110. “ולא היתה החכמה הזאת כאן אלא מעת שגברו ונעתקה אליהם מפרס ואל פרס מכשדים” (ס"ג). ואמר דבר זה בכללו, כי בימי תגבורת יון באזיא הקטנה, קמו חכמיה הראשונים וכי אז נגעו בארצות התרבות העתיקה אשר לפי המסקנה האחרונה, שהעלו חוקרי זמננו, באה מארץ בבל.  ↩

  111. “וקמו בהם הפילוסופים המפורסמים בימים ההם לא קודם לכן ולא אחר מכן; ומעת ששבה המלכות לרומיים לא קם בהם פילוסוף מפורסם עד עתה” (שם).  ↩

  112. לוגיק, אשר תרגמו בני תיבון ללא אמת “הגיון”.  ↩

  113. ד“ב ש ”ח 166.  ↩

  114. “הנביאים אשר נפשותם זכות– – יש להם מוצא ומחצב מזרע אדם” (כוזרי ד' ט"ו).  ↩

  115. כלומר: מבלתי תנאי חיצון המזדמן ובא לעכב או למעט את השלמות.  ↩

  116. כוזרי א', צ"ה.  ↩

  117. “והוא אשר קבל הנפש על תומה” (שם).  ↩

  118. “והוא אשר קבל וכו' והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי והכח האלהי אחר השכל, ר”ל אשר בה ידבק באלהים וברוחניים, יודע האמת מבלי למוד אבל במחשבה קלה“(שם) = כלומר בהשגה נוחה מהירה ודאית וברורה מעין הרגשת החוש ”ושלמות האדם לא היה כי אם באדם [הראשון]" (ד', ט"ז).  ↩

  119. מלבד חומר הלשון, שהוא סדרי צרופי האותיות לתיבות, שהוא מיוחד לכל לשון ולשון לעצמה, הנה צורת בנינה – הלא הוא השם, הפעל והמלה, המין והמספר וחלוקי הזמנים משותפת לכל הלשונות בשוה.  ↩

  120. אנשי כינא שאין להם יום שבתון, יש גם להם שבוע של שבעה ימים. וככה הוא גם אצל אנשי פּרו Peruamer הקדמונים (ע' ביבעל אונד דאס איזראעליטישע רעליגיאנסוועזען 11 של. Barth).  ↩

  121. כוזרי א', נ“ז=נ”ט. ומספר “העשרה האחדים” המוסכם לכל העמים בכל למודיהם ותשמישיהם הוא לדעתו “עשר ספירות” (ד' כ"ז).  ↩

  122. כי כן כתוב בו “ויולד בנים ובנות” (ברא‘ ה’, ד', מלבד קין והבל ושת.  ↩

  123. “וזולתו כקליפות” (כוזרי א', צ"ה), “והשאר כקליפות אינם דומים לאבות, ולא התחבר בהם הענין האלהי” (מ"ז).  ↩

  124. צ"ה.  ↩

  125. מ"ז.  ↩

  126. יתרון א"י יבואר להלן.  ↩

  127. ודבבר זה מרומז בתורה העושה את שם לעקר באחיו שהם שלשת אבות משפחות הגוים (ברא' ט“ו, כ”ו–כ"ז) והמיחדת עליו שם שמים: “ה' אלהי שם” (כ"ו), והעושה את יפת, המתוקן גם הוא בדרכיו והנטפל אליו בדבר מצוה, רק לשכנו ולתלמידו של שם (כ"ז).  ↩

  128. כוזרי א', ס"ג.  ↩

  129. פסקה הקודמת, היא הקדמה לדברי החבר ע“ד קוצר ימי חכמת יון. ובאמת נפלא הדבר כי מימי האבות תלמידי בית מדרשם של שם ועבר עד היום הזה, לא פסקו מישראל חכמים עושי גדולות ונפלאות בחכמת התורה זה בחקר רוח התורה בכללה וזה בחקר מצותיה, זהבהלכה וזה באגדה, וזה בסתרי תורה וזה במדעי החול לכל מקצעותיהם, ושלשלת רצופה של עוין וחקירה שלא לשם שום הנאת הגוף, בלתי אם לשם שמים, לשם האמת והצדק, הנמשכת זה כארבעת אלפי שנה, אות ומופת היא על עם בני ישראל מבחר זרע שם, ועל התורה הנתונה לו כי אמנם ”החכמה המוחזקת בכח אלהים איננה כ“א בזרע שם” וכי “לא פסקה ולא תפסוק מן הסגולה ההיא”. ואת האת הגלויה הזאת לא הביע בדברים ברורים כאלה רק ריה,ל לבדו.  ↩

  130. כוזרי א', צ"ה.  ↩

  131. שם. "חסידי בני אדם היו יחידים מאדם עד יעקב (ג', י"ז).  ↩

  132. א', צ"ה.  ↩

  133. שם.  ↩

  134. ג', י"ז.  ↩

  135. “ואל יהי רחוק בעיניך הראות ענינים אלהיים נכבדים בעולם הזה התחתון כשיהיו החמרים ההם נכונים לקבל אותם” (א', ע"ד).  ↩

  136. “והענין האלהי צופה למי שראוי להדבק בו, ושיהי‘ לו לאלהים וכו’, וכמו שהטבע צופה למזג השוה באיכיותיו שיחול בו ויהי' צמח” (ב', י"ד).  ↩

  137. “הענין האלהי מטיב לכל רוצה הטוב” (כ"ו).  ↩

  138. “ונקרא אלהי אברהם וא‘ יצחק וכו’ מפני הראות אורו באלה בהראותו בשמים” (נ'); “וראה איך שם הענין האלהי באברהם ואח”כ בהמון סגולתו" (שם).  ↩

  139. הם: האבות.  ↩

  140. ד“ב ש”ק 51.  ↩

  141. שם ש"ח 144.  ↩

  142. כוזרי ד', י"ג.  ↩

  143. ט"ז.  ↩

  144. י“ז, והמקרא תהל' ל”ד, ט'. ואת מליצת “טעמו וראו” הפך החבר לשֵם להשגת האלהות שעם ישראל מתיחד בה, ושאינה פרי משא ומתן של פלפול, כי אם השגה מוטבעת ברוחו ונבלעת בדמו שא“א לו להכחישה, כשם שא”א לאדם להכחיש את מוחשי “הטעם והראיה” שחכו טועם ועיניו רואות. ודבר זה מביע הכוזרי “אברהם – ראה מן הענין האלהי טעם ולא הקשה” (כוזרי שם). והקשה הוא בסגנון הכוזרי דבר שאיננו מתודע לאדם מכח "אמתת עצמו, אלא שהוא נקנה על ידי היקש. ותרגום לשונות אירופא למלת הקשה הוא Speculative Demonstration. ובדבר זה של טעם וראיה המיֻחדת לישראל, כבר החל לדרוש רבנו נסים מקירואן (חלק י' 185).  ↩

  145. מאורה לפרשת יתרו.  ↩

  146. “ועד העת ההיא לא היו להם מצות כ”א מעט מורשה מן היחידים ההם מאדם ועד נח ולא בטלם משה אבל הוסיף עליהם“ (כוזרי א', פ"ג). וע' דברים כאלה לרס”ג (חלק י' צד 68).  ↩

  147. כוזרי א‘, פ’–פ"א.  ↩

  148. ובפי ר“י אבן תיבון המתרגם נקראו: ”החוקים המנהגים השכליים והאלהיים“ (ג‘, ז’), ואנחנו קוראים להם בלשון תורה: ”משפטים, תורות וחוקים".  ↩

  149. “המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים” (שם).  ↩

  150. טבע נעלם אנחנו קוראים לאשר קרא ריה“ל ”רשמי ענינים נכבדים בעולם הזה התחתון" (א' ע"ז).  ↩

  151. ב', מ"ח.  ↩

  152. שאין מתקרבים אל האלהים כ“א במצוות אלהים עצמה, בעבור שהוא יודע שעורם ומשקלם וזמנם ומקומם ומה שהוא תלוי באלה וכו', כי הצורה אר בה יהיה צמח מבלתי צמח וחי מבלתי חי, איננה מן הטבעים אך מאת האלהים יתברך, קוראים אותו החכמים טבע – – ושעור הערכים שראויה לחול בהם הצורה האנושית, אינה כ”א ליוצרה יתב‘. וכן האומה החיה הראויה לחול הענין האלהי איננה כ"א לא’ לבדו וצריך לשמוע אותו השעור והערך ממנו" (ג', כ"ז.).  ↩

  153. “הדברים אשר יִכונו לקבל הרשמים ההם האלהיים אינם ביכולת אדם, ולא יוכל לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם” (ע', ע"ט).  ↩

  154. שם.  ↩

  155. שם, וע' שם סוף ע"ז.  ↩

  156. כי מקצתם הם “ממה שאין השכל מחיבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות” (ב', מ"ה).  ↩

  157. “ – – החוקים השכליים והם הקדמות והצעות להתורה האלהית קודמות לה בטבע ובזמן וכו', כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות” (כוזרי שם).  ↩

  158. “ומי שלא החזיק באלה איך מחזיק בקרבנות ובשבת ובמילה וזולתם?” (שם).  ↩

  159. “המעשים המנהגיים והחוקים השכליים – – שאם נדעם בעצמם לא נדע שעורם – – אך הגבלת זה ושעורו כדי שיהא טוב לכל איננו כ”א לא‘ יתבר’“ (ג‘, ז’). ”ואלה הדברים לא הניחה אותם התו' מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות הנפש והגוף" (ב‘, ג’).  ↩

  160. נ"ו.  ↩

  161. “ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה” (ב', כ"ו). “כבר אמרתי שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עִלת אלה הגדולות והדומה לזה, אבל אני אומר אחרי בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן שאפשר וכו'” (ס'). וע‘ דברים כאלה לכוזרי ולחבר בסוף פתרונו לס’ יצירה (ד', כ“ו–כ”ז).  ↩

  162. “חלילה לאל מן השקר ושיבא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר” (א', פ"ט). "חלילה לאל שתבא בתורה במה שידחה ראיה או מופת, (א', ס"ז).  ↩

  163. “ – – אנחנו נפתים לשארית ההבלים מאצטגנינות ולחשים וקמיעות ונסיונות רחוקים מהטבע עם הרחקת התורה אותם” (ד', כ"ג).  ↩

  164. ב', כ"ו.  ↩

  165. “מה שאמר [לחמי} לאשי מישר כל קשה” (שם). “והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם” (שם ע"ש).  ↩

  166. עי‘ שיטה זו לפרטיה שם ב’, כ"ח.  ↩

  167. טומאת מת, נגעים, שרץ, נבלה וזוב.  ↩

  168. ש"ז, דמי וסתה ולידתה של אשה. ועי‘ חלק א’ 65 הערות 9–8.  ↩

  169. כוזרי שם ס'.  ↩

  170. כלומר אסור הטומאה ומצות הקדושה.  ↩

  171. ג', מ"ט.  ↩

  172. “היתה מועמדת להישיר כל העולם מעת הפרד הלשונות, כמו שנא‘ בהנחל עליון וגו’ – דבר' ל”ב, ג' –  ↩

  173. הכוזרי מונה מלמטה למעלה מדרגות כל הנמצאות: “היסודות, המוצאים, הצמח, החיים, האדם, סגולת האדם [: ישראל], סגולת הסגולה: הלא הם הנביאים והחסידים” (מ“ד. ועי‘ סדר מדרגות אלה ברחבה: א’, ל”א–מ"ג).  ↩

  174. … ואין ספק כי בסדר זה הי' לנגד עיני ריה“ל הציור הנחמד של רבותינו: ”העוה“ז דומה לגלגל עינו של אדם: לבן שבו – ים אוקינוס שמקיף את כל העולם, שחור שבו – זה העולם, קומט שבשחור – זה ירושלים, פרצוף שבקומט זה – ביהמ”ק" (ד"א זוטא, ט').  ↩

  175. “לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי מבלעדי המקום הזה” (כוזרי ב', י"ב) ו“המעלה המיוחדת הראשונה לעם שהוא סגולה ולב” (שם).  ↩

  176. “ויש לארץ עזר עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם” (שם).  ↩

  177. “המעלה הזאת אלהית מלאכותית” (א, מ"ב). וכן מצאנו בדברי רבותינו “שהנביאים קרויים מלאכים” (ויקרא רבא… ועי‘ חגי א’, י“ג ודבה”י ב', ל“ו, ט”ו–י"ז).  ↩

  178. “המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני האדם” (כוזרי א', מ"א).  ↩

  179. עי‘ ע"ד דרגות האור העליון ד’, ט"ו.  ↩

  180. ד‘, ז’.  ↩

  181. ג' כ"א.  ↩

  182. תענית ב'.  ↩

  183. ג', כ"א.  ↩

  184. “מועמדת להישיר כל העולם” (עי‘ בעמ’ הקודם הערה 1).  ↩

  185. ג', כ"א.  ↩

  186. “הפקח באור האלהי יש לו עתים ומקומות, בהם הוא רואה האור ההוא והעתים הם עתות התפלה כל שכן בימי התשובה והמקומות הם מקומות הנבואה” (ג‘ ז’).  ↩

  187. “תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות מה שאין כן בזולתה” (ב' ס"ג).  ↩

  188. “ – – לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית אשר קבלו” (ג' מ"א).  ↩

  189. ב', ס“ו. והדבר הזה מוסיף להתברר מיום ליום, כי ראשית חכמת האדם באה מן העברים ומשם נפוצה על כל הארצות (עי' מאמרנו החטיטות והחקיקות, 15 בסוף ח"ג). ורק ”ברוב הזמן וארך המצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים, אך מן היונים ומן הרומים" (כוזרי ב', ס"ו).  ↩

  190. “יש להם מהדיקות והדקדוק בפי‘ המשנה ובברייתא – – מן המחקר והבירור וכו’, מה שהוא למעלה מכל נצחון (ג‘, ס"ט–ע’) = ”בתכלית ההסכמה להקשה" (ע"ב).  ↩

  191. מ"א.  ↩

  192. ב', ס"ד.  ↩

  193. שם.  ↩

  194. שם.  ↩

  195. שם  ↩

  196. ד', ל"א.  ↩

  197. ב', ס“ד–ס”ה.  ↩

  198. “המוסיקה והמלאכה נכבדת אצל כל ב”א – – והעם מחשיבות השורש וזכות הטבע וכו'" (ס“ד ע”ש).  ↩

  199. ג', ל"ט.  ↩

  200. כאשר יתבאר לקמן.  ↩

  201. ב‘, ל’.  ↩

  202. “ענינם משתנה כפי רובם ומעטוטם, וחזקתם וחולשתם ומחלקותם וחבורם על דרך הטבע והמקרה” (ל"ב).  ↩

  203. ס"ד.  ↩

  204. “ – – איננה מורגשת בין האומות ממעוטה ודלותה וגלותה, ומחברת אותה התורה האלהית שהם בו אחד” (שם).  ↩

  205. ס"ב.  ↩

  206. “ – – בין שהני‘ רב או מעט ועל איזה ענין שנהי’, [הנה] מנהיגנו ומלכנו, המושל בנו והמחזיק אותנו בענין זה שאנחנו בו מהפזור והגלות, אל חי” (ל"ב).  ↩

  207. ל"ו.  ↩

  208. מ"ד. ודבר זה מתקיים ומתברר מכמה צדדים: בימי בית ראשון עמדו לנו נביאים ובימי בית שני בעלי האגדה ובגלותנו עמדו לנו מוכיחים ומדריכים בספרי מוסר, וכלם לא הניחו כל קטנה וגדולה שלא פקחו עליהן את עיני קהל עמם. גם מראה האסון היה תמיד לכלי חפץ לתקן את מוסר העם, כאשר ראינו כי גלות בבל החזירה אותם למוטב. גם תקון ימי התשובה מדי שנה בשנה סם מרפא הם למוסר קהל העם מעולם עד היום.  ↩

  209. “ – – כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזה שלא תשתנה לאומה אחרת כ”ש עם אורך הזמן הזה" (ל"ג), ואומה זו חיה וקימת.  ↩

  210. “וכאשר הלב משרשו ועצמו שוה ומיושר המזג להתדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם הענין האלהי” ­(מ"ד).  ↩

  211. ד“ב ש”ק 297.  ↩

  212. ג', ל"ט.  ↩

  213. “ומתנאי המילה וסבותיה שיזכור תמיד כי היא אות אלהי שמה הא' באבר התאוה הגוברת לגבור עליה ולא ישתמש בה אלא כראוי – – ובעת שראוי וכאשר ראוי” (א, קט"ו).  ↩

  214. “ – – אבל יש לנו התחברות בענין האלהי בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו במילה, שנא‘ בה והיתה בריתי וגו’, והשבת שנא' בה (כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם (?) ) [לדורותיכם ברית עולם!], מלבד ברית אבות וברית התורה” (ב', ל"ד].  ↩

  215. “שמירת שבת עצמה היא הודאה באלהות – – אבל היא כהודאה מעשית, כי מי שקבל מצות שבת – – כבר הודה בחדוש.. ומי שהודה בחדוש כבר הודה במחדש וכו'” (ב‘, ג’).  ↩

  216. “כי האומות היו מחלקות אתכם לעבדים וכו' [ועכשו] אין המלכים יכולים עליהם, מפני שנפשותם אינם מתישבות ביום מנוחתם” (ג‘, י’).  ↩

  217. “ולולא הם – השבתות וימים טובים – לא הי‘ אחד מכם לובש בגד נקי ולא הי’ לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם, ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד בארץ ימיכם” (שם).  ↩

  218. “וכבר היה לכם ששית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש” (שם). ובאמת יש בשנה פשוטה לא פחות מן נ“ב שבתות מלבד תשעה עד שנים עשר ימים טובים חלים בששת ימי המעשה הרי ס”א עד ס"ד ימי מנוחה בשנה.  ↩

  219. “ – – שארית בני ישראל – – שהם הראיה לכל בעל דת כי יש לבורא תורה בארץ” (א‘,י’).  ↩

  220. “וישמעאל ואדום – כלומר, המושלמים והנוצרים – טרחו להדמות אליכם ועלה בידם הצער מבלי ההנאה” (דברי הכוזרי אל החבר: ג‘, ח’).  ↩

  221. “כי האומות אשר חשבו להדמות לאומה החיה, לא יכלו להשיג אל יותר מן הדמיון הנראה” (ב‘, ל’).  ↩

  222. “כאשר נראה מאשר לומדים ממקצבי השיר ומדקדקים במשקלם ונשמע להם הֶמְיָה ודברים מבהילים בחכמתם ונראה המוטבע הוא טועם משקל השיר ולא יעבור עליו דבר” (ה', ט"ז) = כלומר: מי שהשיר הוטבע בטבעו טועם אותו בחושו המתוקן ואינו מתיגע ואינו מרבה דברים עליו.  ↩

  223. ג‘, ט’.  ↩

  224. זמירות לשבת לריה“ל ”יקר יום שבת הגדול" (דיואן שד“ל, מק”נ, ל"ה).  ↩

  225. ככה קורא ריה"ל לישראל על כוח רוחו הרב לחיות חיי עם גם בלי ארץ וממלכה (ע' לעיל הערה 5.).  ↩

  226. “ – – בדרך השוה ולתת לכל כח חלקו בצדק מבלי רבוי כי הרבוי בכח האחד הוא קצור בכח אחר” (כוזרי ב‘, ג’).  ↩

  227. ג‘, ה’.  ↩

  228. ג'.  ↩

  229. ד“ב ש”ח 82.  ↩

  230. כוזרי ג', ט“ו–ט”ז.  ↩

  231. “וממה שיוסיף לו ערבות על ערבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם” (י"ג). “ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופלת ההנאה, וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהן” (י"ז).  ↩

  232. “ומי שאינו אוחז הדרך הזה אל תחשוב כי הנאתו הנאה אנושית אך הנאה בהמית” (שם).  ↩

  233. מהמדות האהבה והיראה והשמחה” (ג', י"ט), כלומר: מבחר כל המדות הן האהבה וכו'.  ↩

  234. ב‘. נ’. ועי‘ חלק ט’ 37 הערה 4).  ↩

  235. התחשוב כי הקורבה היא השפלות והכניעה והדומה להם?” (כוזרי ב', כ"ו).  ↩

  236. עי‘ ישעיה נ"ח ה’.  ↩

  237. “מי שהכניס עצמו בפרישות [יתרה] כבר הכניס נפשו ביסורין וחולי נפשי וגשמי” (ג‘, א’.).  ↩

  238. “וישוב נאסר מואס בחייו מפני קוצתו במאסריו ומכאוביו” (שם).  ↩

  239. “הלא ישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהענין האלהי, אשר טרח להתקרב אליו” (שם).  ↩

  240. “אלה החדשות. אין להם ערבות כ”א ימים מעטים בעוד שהם חדשים" (שם).  ↩

  241. “ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות” (ב‘, נ’). ועל כרחנו אין הכונה על הפרישה מן האסורים שבתורה, שזו היא כל עצם חובתנו, וע“כ נקראנו אנחנו ואבותינו ”פרושים“, כ”א על הפרישות הטפלה בעלת הסגופים.  ↩

  242. “ואין רוב התענית עבודה למי שתאותיו חלושות” (שם).  ↩

  243. “ולא המעטת הממון עבודה כאשר יזדמן לו מן המותר” (שם).  ↩

  244. ג‘, א’.  ↩

  245. “ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל הא' משמחתך בימי השבתות והמועדים” (ב‘, נ’).  ↩

  246. שם.  ↩

  247. “ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעמד להדבק בענין האלהי ועבודתו, בשמחה ולא בכניעה” (ג‘, ה’).  ↩

  248. ב‘, נ’.  ↩

  249. “ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והריקוד היא עבודה ודבקה היא בענין האלהי”. (שם). ושרש דעה זו הוא הכתוב האומר: “ישמח ישראל בעושיו וגו', יהללו שמו במחול בתוף וכנור יזמרו לו” (תהל‘ קמ"ט, ב’, ג').  ↩

  250. כוזרי ג', י"א.  ↩

  251. כמאמרם “אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו‘ וכו’ אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' – מ”ב ג' ט"ו – (שבת ל'.).  ↩

  252. חבל נביאים – – ולפניהם נבל ותֹף וחליל וכנור והמה מתנבאים, וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם” (ש"א י‘, ה’–ו'), “ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבב” (ירמיה ט“ו, ט”ז).  ↩

  253. “ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם” (במדבר י“א, כ”ט).  ↩

  254. כוזרי א', ק"ד.  ↩

  255. ק"י.  ↩

  256. ק"ו  ↩

  257. “אבל יעודנו הדבקנו בענין האלהי בנבואה ומה שהוא קרוב לה” (ק"ט). והקרוב לנבואה בעיני ריה“ל היא תמיד החסידות הזכה העושה מאהבה” (ב', מ"ד ועוד).  ↩

  258. “ – – והתורה הזאת – – ויעודיה כלם כולל אותם שרש אחד והוא יחול קרבת אלהים ומלאכיו” (שם).  ↩

  259. “ – – בזכות הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההם, והדבקו בהם בענוה ובטהרה, זאת תהיה אצלם הגדולה הנראית והאור הבהיר בגמול העולם הבא” (ק"ג), כלומר: “הגדולה והאור” כבר הם בעה“ז חלק ותחלה מחיי העוה”ב. “ומי שהגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות” (ק"ט).  ↩

  260. “כי אין מותך כ”א כלות הגוף בלבד, אבל הנפש שהגיעה אל המעלה ההיא אין לה ירידה ממנה" (ג', נ"ג).  ↩

  261. “ע”כ איננו אומר בתורה כי אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות" (א', ק"ט).  ↩

  262. שם. והפסוקים ויקרא כ“ו, ג'–י”ב.  ↩

  263. כוזרי א', קי"א.  ↩

  264. "ולולא בני ישראל לא היתה התורה (ב', נ"ו).  ↩

  265. “כי לא היתה מעלתם בעבור משה אבל מעלת משה היתה בעבורם” (ב', נ"ו). ושרש דעה זו בדברי רבותינו: “לא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל אלא עם כל הנביאים כֻּלם לא דבר אלא בזכות ישראל” (מכילתא שמות י"ב, א').  ↩

  266. כוזרי שם. ע“כ החליט כי אין ראוי לנבואה כי אם הישראלי לבדו; וגרים או בני גרים אפשר להם לזכות לחכמה, לטהרה ולחסידות אבל לא לנבואה (א', קט"ו). על זה תפס החכם הגדול ר”י מוסקאטו כי דבר זה סותר לדעת רבותינו המחליטים כי עובדיה הנביא גר אדומי הוא – סנהד', – (קול יהודה שהוא פי' לכוזרי: שם). גם את דעת ריה“ל כי לא קרא משה לתורתו כ”א את ישראל לבדו (כוזרי א', נ"ג) מצא המפרש החכם הזה כי סותרת היא לדעת רבותינו האומרים כי בשביל זה נכתבה התורה על האבנים למען ילמדו הגוים אותה – סוטה – ושחזר הקב“ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה” (קול יהודה שם(?) ).  ↩

  267. שורש דעתו זאת הוא בדברי המקרא, כדברי הכוזרי שאמר לחבר “וכבר פרשת בהנה ישכיל עבדי – ישעי' נ”ב, י“ג = נ”ג, ט“ו” (כוזרי ג', כ"ב).  ↩

  268. ולדעתו זאת מביא גם ראיה מדרכי בעלי הדתות החולקות עלינו, הנוצרית והמושלמנית (שם וא' קי"ג).  ↩

  269. “והצרות המוצאות אותנו סבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו; ובבורנו ותקוננו ידבק הענין האלהי בעולם” (ב', מ"ד).  ↩

  270. “אין אנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים יהיה מאיזו אומה שיהי'” (א', קי"א).  ↩

  271. “והענין באלהים – כלומר בשם אלהים – לא יכחיש אותו מי שיש לו דעת אך תפול ההכחשה בה מפני שהנבואה מופלאה וכו'” (ד‘, ט“ו. ע”ש ועי’ ראב"ע שמות ו‘, ב’).  ↩

  272. ד“ב ש”ק 298.  ↩

  273. כוזרי י“ב, נ”ד (?).  ↩

  274. ג', י"ז.  ↩

  275. למראית עין.  ↩

  276. כלומר: הגרגר, ובטעות נכתב “היא בל, נקבה, וצ”ל “הוא” בל"ז.  ↩

  277. : לפי הנראה.  ↩

  278. ד', כ"ג (?).  ↩

  279. ד“ב ש”ק 14.  ↩

  280. קינת “ציון הלא תשאלי”.  ↩

  281. שם.  ↩

  282. שם.  ↩

  283. ד“ב ש”ק 86.  ↩

  284. ישעי' ל“ג, כ”ד. – “וכל שכן מי שקדמו לו עונות והוא מבקש כפרת אלהים” (כוזרי ה', כ"ג).  ↩

  285. עי' על אודות משורר זה בסוף הפרק הקודם.  ↩

  286. אף כי לפי מסקנות חוקרי מספר ימי חייו, לא האריך ימים, בכל זאת היה בעיניו בשנת החמשים כזקן, כמליצתו “התרדוף נערות אחר חמשים” (שי"ה 28). וכדרך כל אנשי הרוח טהרי הלב לפשפש במעשיהם קרא להגיוני לבו: “ראו מלאכי שיבה במוסר שחרו” (ד“ב ש”ק 226).  ↩

  287. כי זאת היא כל חטאתו שומעים אנחנו מדבריו על התשובה: “התשובה מזכרון מה ששמעה מזכרון ימי הנעורים משירים וחידות וזולתם” (כוזרי ג‘, ה’). ועי' רמזי תרעומותיו על עצמו ד“ב ש”ק 185, 228, 229, 267, ועוד.  ↩

  288. “והורני בעוד יש בי כח להתענות ואל הבזה עֱנותי” (266).  ↩

  289. “עוֹנך הליך ותעניתך צָריֵך” (178).  ↩

  290. עי‘ דבריו כוזרי ב’, ג' שהבאנו זה מעט.  ↩

  291. “ויסמוך על מה שאמרו גלות מכפרת עוון” (כוזרי ה', כ"ג).  ↩

  292. שי"ה אחיאסף 16.  ↩

  293. עי‘ דבריו: רש"י במדב’ כ“ח, י”ט.  ↩

  294. ע' על אודותם ואת שמותם לעיל בפרקנו זה.  ↩

  295. קרוב הדבר כי היו לו עוד קרובים ואולי גם אחים ואחיות כדברי שירת פרידתו: קראו עלי בנות ומשפחות, שלום אחים ואחות. (שי"ה שם 21. וע' חרוז המובא לקמן הערה 8). ובמלת “בנות” יכון לבתו היחידה (לעיל שם הערה 6), כי כן דרך משוררי ערב להחליף ל‘ רבים בל’ יחיד ול“י בל”ד.  ↩

  296. “וה' ברכנו ולא הצריכנו – – הבאתי בידי דיי והשארתי אחרי ברכה, והיה עם לבבי שאכבד ולא אכבד על אדם” (מכתבו מדמיאטה לנגיד ר' שמואל בן חנניה למצרים 161).  ↩

  297. הציקתני תשוקתי לאל חי – – עדי כי לא נטָשַתני לנשק את בני ביתי ואת רעי ואת אחי” (ד“ב ש”ח 172).  ↩

  298. “ – – לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא ערבות שאר חייו כפילוסופים” (כוזרי ג', י"א).  ↩

  299. שי"ה אחיאסף 105/6.  ↩

  300. שם ועי‘ חלק י’, 215 הערה 6.  ↩

  301. ראב“ד הלוי מספר על רי”צ גיאת לאמר: “ומתלמידיו הי‘ רי”צ בר‘ ברוך ור’ ברוך בנו“ (סה“ק: סדה”ח 75) ור’ יצ”ב ברוך אבי ר‘ ברוך אינו אלא רי"צ אלבאליה וסתם תלמיד, אפ’ תלמיד חבר, קטן בשנים מרבו.  ↩

  302. ע‘ מכתבו לר’ שמואל בן חנניה 162.  ↩

  303. ככה שוה ריה"ל את מעמדו בספינה 21/2.  ↩

  304. רמב“ן בסוף הקדמת פירושו לתורה. וכמעט כל המדרשות וביחוד סיומי פרשיותיהם וגם הרבה מפירושי המקרא כגון פי' רבנו בחיי והאלשיך הותקנו בטעם זה ותועלתם רבה מאד להרחיב ולהחיות לב נדכאים ע”כ דבק בהם רוב הצבור מאחינו התמימים והצנועים.  ↩

  305. ערוך ע‘ “נגד” ב’ ורש“י כתוב' ע”ה, ע“ב, ד”ה כהה.  ↩

  306. שם: דברים כ“א, י”ד.  ↩

  307. לדוגמה נביא פה פתרונים אחדים לרמב“ח הקולעים בטוב טעמם אל השערה מבלי החטֵא: ”לעובדי העיר – יחזקאל מ“ח, י”ח –: הם הגבעונים“ (רש"י שם) ”באו בֶעָבִים – ירמי‘ ד’, כ“ד – בעובי היער”. “חי אני וגו‘ כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא – ירמ’ מ”ו, י“ח –: אם תגביה עצמך כתבור וככרמל שהן גבוהין, בַּיָם תבא: תפול בעומק הים”. – “עד מתי תתגודדי – מ”ז, ה‘ –: עד מתי תאספי גדודי חיָלים“. – ”כי חזון אל כל המונה לא ישוב – יחזק’ ז', י“ג –: כי לא ישוב החזון לאחור”. (פתרונים אלה ויותר מהם מקובצים מתוך כ"י: פרשנדתא 19־18).  ↩

  308. עי‘ דרך הבאור הזה שנהג לחכמי עמנו בספרד ובכל ארצות “מלכות ישמעאלים” בתחלת הקדמת ראב“ע לתורה: ”הדרך האחת ארוכה וכו’ ".  ↩

  309. עי‘ שם: שם ז’, כ“נ. דברים כ”ז, כ"ד.  ↩

  310. “ודמיתי לעשות אלכסנדריא קפנדריא ולא נתתי לפעמי המרכבה עכָּבה” (מכתבו לר' שמואל בן חנניה: שי"ה 161). וקפנדריא (עי‘ ברכ’ נ“ד ס”ב.) היא דרך שהעוברים בה אין מתעכבין בה.  ↩

  311. דין קרא בימים ההם רב הקהלה.  ↩

  312. “דברתי אני עם לבי לאמר: אלכה לי אל הר המור [:ארץ המוריה] והא‘ אנה לידי מכתב שלוח וכו’” (מכתבו לר' אהרן: שי"ה 146). “לולא כתבך שעשועי” (148).  ↩

  313. “והקביל את – מֵאוּנִי בפִתוי ויפַתה ויוּכַל” (מכתבו לרש"ב חנניה 162).  ↩

  314. “ויבא לי ואכל אני ורעי וגואלי, וכל הנלוים עלי וכו'” (שם).  ↩

  315. “המצרים תבילני? ונפשי וזמותי להר ציון צנופות” (שי"ה 51).  ↩

  316. Damiette.  ↩

  317. “גבר עלי חסדו זה שנתים” (162. ועי‘ שם שד"ל הערה ב’).  ↩

  318. “ורץ גלגל והוא הולך לאטו ונצח בעצליו את זרזיו” (40), כלומר בעצלותו המדומה שהיא באמת מתינות הוא ניצח את הנחפזים.  ↩

  319. “ונפשו ידעה רמז לבבות ונלאו הלבבות מרמזיו” (שם); הוא מבין את סתרי מחשבותיהם והם אינם מבינים את סתרי מחשבותיו.  ↩

  320. “ולולא יצא למלחמת זמנו בחרב – נלחם במטה או בשבט” (שם).  ↩

  321. “גביר אחז לבבות לאחוזה – – וקנה כל יקר ביקר אהביו וכל רֵעַ בדודיו ולא בזוזיו” – מל' זוזים – (39).  ↩

  322. “ואף כי ישאלו גשם נדבות הימּנע? והוא עושה חזיזיו” (40) “כי אין ידי חלפון כבדים” (45).  ↩

  323. כי נטרד בעסק סחורה(?) (מכתב ריה“ל לרש”ב חנני' 163). ומלת “סחורה” זרה מאד. אפשר כי שגיאה היא, או מין מליצה נעלמה שלא נדע לעמוד עוד עליה, כי מה לריה"ל המשורר הרופא והממהר לדרכו ושאמר להתעכב רק זמן קצר מאד, ולעסקי סחורה? אתמהה!  ↩

  324. 122. ולפי דברי מקור מגומגם, היתה עליתו לגדולה עצמה תשועה לעדתו: “וחרפת עמו הסיר ועליהם שמואל הנגיד השיר” (מגלת מצרים: גנזי ירושלים).  ↩

  325. כך הוא עולה מחרוזי משוררנו “לשמואל גדולת חנניה מחזרת על אכסניא” (ד“ב ש”ח 110). “למי כל חמדה? רק לאבותיך יקרו מנחיליך לנוהליך” (111).  ↩

  326. ככה נקרא בשולי מכתב ריה“ל לרש”ב חנני' (שי"ה, אחיאסף 164).  ↩

  327. כי כתב עליו ריה“ל ”כבוד גדולת קדושת וכו' מרנו ורבנו" (שם).  ↩

  328. ע' שיר הכבוד אשר שר ריה"ל לו ואל שלשת בניו (123).  ↩

  329. “ור‘ חלפון הלוי הקורא בשמך וכו’ העומד בינינו לחבר את לבבינו, בשליחות מכתבינו ובמסירות אהבינו” (מכתב ריה“ל לר' נתן שי”ה 159/60).  ↩

  330. ככה רשום שמו בראש שיר ריה"ל אליו (41).  ↩

  331. ע‘ את השירים המחברים לכבודו ד“ב ש”ח: שירי ר’ יהודה הלוי, אחיאסף 45–37; 53–47; 125–111. ובכל ספרי מאספי שירי ריה"ל.  ↩

  332. שי"ה 108.  ↩

  333. 110. וע' הערת שד“ל כי שיר זה כתב ריה”ל בנסעו לא"י.  ↩

  334. “וראיתי במחזור שיסד הרי”צ אבן גיאת ז“ל וכו'” (ת‘ רשב“ץ סי’ צ”ב).  ↩

  335. מכתבו לר' חלפון 160.  ↩

  336. כלומר: שירה נא לנו בזקנתך כאשר שרת בנעוריך (שם).  ↩

  337. כלומר: לכתוב ולענג בם את בחירי עם סגולתו.  ↩

  338. מכתבו לר' נתן החבר 44.  ↩

  339. מכתבו אל ר' אהרן אלעמאני: ד“ב ש”ח 210.  ↩

  340. “וביסודו של רמה”ד“ (רש“י במדבר ז' י”ח ועוד ועוד) וגם ר' שמעון בר יצחק קרא לספרו ”יסוד" (ע' רש“י שבת פ”ה).  ↩

  341. הנה מצאנו להם תשובות “על נקור הצבי והאַיָל” (ס‘ האורה ח“ב סי’ ס”ח). ולאחד מרבותיו של רש“י ”נקרו לו אַיָל לצורך סעודת בתו" (שם). ולענין ברכה על מרקחת אגוז בדבש (קנ"ד).  ↩

  342. וע“כ קרא עליו ריה”ל: “חלפון מְקוֹרָא מחליה אנחה בהנחה” (שם).  ↩

  343. 62/3. דיואן שד“ל כ”ב. וכל איש אשר טעם בחכו טועם בחרוזים את מרירות תוחלת המשורר הנכזבה.  ↩

  344. שי"ה, אחיאסף 127.  ↩

  345. “אבכה זמני או נעורי או נדוד” (126).  ↩

  346. בשיר אשר הוצאנו ממנו את החרוזים שבצד זה (126), הוא כותב: “שלום עלי צור וחכמיה, אשר בלב כחותם את שמן קבעוּ” (128). ועי"ש עוד חרוזי אהבה להם (שם).  ↩

  347. 14–10. ועל שיר “ציון הלא תשאלי” זה נמצא רשום בכת“י כדברים האלה: ”ולו כשהגיע לדמשק אמר כנגד ציון וירושלים“ (גנזי אקספרד lX). ופתרון ”ולו“ הוא שהשיר הזה לו הוא והוא עשהו, ”ומלה זו היא תרגום מליצה ערבית".  ↩

  348. ואולי אחרי חבור זה תלה המשורר את כנורו לבלתי שמש בו עוד, כאשר ספר ר“ש פרחון – אשר אולי ידע את פרשת דברי ימי ריה”ל האחרונים – לאמר: “ועשה תשובה לפני מותו שלא יפייט לעולם” (ערוך פרחון ה' ע"ב). או אולי "לפני מותו לאו דוקא, וכל הספור חוזר על ימי היותו בספרד.  ↩

  349. שלשלת הקבלה.  ↩

  350. יוחסין 218 ע"א.  ↩

  351. גנזי אקספרד 27.  ↩

  352. שם.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות