ישראל באנגליא. רבנו יעקב מאורלֵינש. רב בלונדון. המלך ריכארד לב האריה. געשי עם בכל הארץ. אחרית קהלת יורק. אכזריות המלך יוחנן־בלי־ארץ. מיני התרומות אשר ירימו היהודים למושלי גרמניא. נימוסי גרמניא שהחזיקו בהם היהודים. זיסקינד איש יהודי משורר בל' גרמניא. יסוד קהילת פרנקפורט. הצרות מתגברות וההרגות מתרבות. חיי היחידים והצבור בצרפת ואשכנז. שתי ארצות אלה הן המרכז לתורה בסוף אלף החמישי. ערך פיוטי שתי ארצות אלה. ר' אפרים מבונא פיטן והסתוריון. רבנו אליעזר ממיץ בעל ס' יראים. רבנו ברוך בעל ס' התרומה. ר' שמעון משאנץ ודרכו הרחבה בתלמוד התורה. רוָחה לישראל באיטליא ולחץ גדול במלכות בזנת. אמונות טפלות בארצות ההן. ראשית הֵרָאות סמני יהדות ותורה בוַלַכיא­ – ­­­­רומניא – ביהם בפולין ורוסיא.

4960־4931    🔗

הכוס אשר שתו בני ישראל מיד הגרמנים הלוך ושתה מימי מסעי הצלב והלאה, החלה לעבור בדור ההוא גם על אחיהם באנגליה אשר ישבו לבטח עד העת ההיא. בקצה המאה הארבעים וארבע עוד אהבו האנגלים את דרכי העברים, עד כי חגגו עמם את מועדי בני ישראל, לרע מאד בעיני הכמרים, עד אשר אסר עליהם ארכיבישוף אשר בגליל יורק את הדבר הזה ¹. וכארבע מאות ועשרים שנה אחרי כן, בימי היות ר' אברהם בן עזרא באנגליא, רבו העשירים והמשכילים מקרב ישראל בעיר לונדון ² ובתים רבים וטובים מאוד היו להם שם. ועשירים אדירים היו בתוכם, אשר נדמו בתיהם להיכלי מלך בתפארתם ³. וגם בימי שתי מלחמות הצלב הראשונות לא נגעה אליהם הרעה גם באנגליה גם באחוזותיה אשר היו לה בעת ההיא בצרפת. ורבנו יעקב מאורלינש תלמיד רבנו תם⁴ בא מעירו מצרפת, ויהי לרב ומורה לעדת לונדון⁵. וגם זולת הרב הגדול הזה היו בארץ אנגל חכמי תורה⁶. אך ביום עלות ריכרד לב האריה, אשר לבו היה כל ימיו טוב לישראל, על כסא הנריך אביו, אשר גם הוא היה נוח להם, נפתחה הרעה לאבותינו יושבי בריטניא, אשר סערה עליהם להפיצם ולאבדם, כמאה שנה עד אשר גורשו כלה משם. ביום ההוא (1189־4949) באו יוֹסֵיוּס⁷ ובנדיקט⁸ עשירי קהלת עיר יורק⁹ אל היכלי המלך בתוך מלאכי כל הערים, ומנחה בידם מֻגשת בשם כל ישראל יושבי אנגליא. ויהי כראות אותם בלדוין ארכיבישוף עיר קנטרבורי, איש צר ואויב, ויגער בהם באמרו כי אסור למלך נוצרי לקחת מתנות מיד היהודים ויצו לגרשם מן הבית, וישמע אליו ריכרד ולא קבל את המנחה. ויהי בצאתם ויבזו אותם הסריסים, והמון העם אשר נקהלו בחוף הוציאו קול קורא כי טוב בעיני המלך להֻמם ולאבדם. וקהל אנשי הצלב נלוה על האספסוף ויחלו לשלוח יד ביהודים ולבוז את שללם, וכאשר נסגרו העשירים בבתיהם המוצקים והבצורים הציתו המרעים את בתי ישראל באש ואת בתי הכנסת השמו, ויעבירו קול כי כל האיש בבני ישראל אשר לא יתנצר מות יומת. וישלחו בני ישראל יד בנפשם ובנפש נשיהם ובניהם וימותו על קדושת השם, וגם רבנו יעקב היה בתוך המומתים. ויהי כשמוע המלך את הדבר הרע הזה וישלח אחד משריו הגדולים, את רַנוּלְף לבית גרַנויל, להקים את הסערה לדממה, ולא שמע הערב רב לקולו. ואש יצאה בלילה ההוא מבתי ישראל המוצתים באש ותאכל שוקים ורחובות בלונדון. ומכל היהודים אשר בעיר לא המיר איש את דתו בלתי אם יוסיוס, אשר סחבו אותו הנוצרים לבית תפלתם וינצרוהו בחֹזק יד. ויהי ממחרת בהשמע למלך מעללי ההמונים המתגודדים על העברים ויתפוש את ראשיהם וימיתם. ויעבר קול בכל ממלכת בריטניא ובכל נחלותיו אשר בצרפת, אל כל שריו ועבדיו, להגן על היהודים, ואת יד יוסיוס האנוס מלא לשוב אל דתו מבלי שית לב אל בלדוין הארכיבישוף.

אך לא ארכו הימים ויצא ריכרד עם פיליפ אוגוסט מלך צרפת להתיצב בראש אנשי הצלב הנוסעים ירושלימה. ויהי אך עזוב עזב מלך בריטניא את ארצו ותפרוץ כאש קנאת הנוצרים, אשר צרה עינם מאז בעושר העברים, ויחלו לקצות בקהלות רבות אשר בארץ, ותהי ראשית משלח יד הצוררים בקהלת לין¹⁰. דלת העם אשר בעיר שתו את ידם עם אנשי הצלב אשר היו שם בעת ההיא, ויסגרו היהודים בבתיהם, ויפרצו שמה המרצחים ויהרגו את בעליהם ויבוזו את כל הנמצא שם. כאשר עשו ההוללים לקהלת לין כן עשו לקהלת נוֹרויך¹¹. (1190־4950). בעוד חדש ימים פשטו עם הארץ ואנשי הצלב על קהלת סטַנפוֹרד¹² ויהרגו אנשים אחדים והנשארים החישו להם מפלט אל מצודת המלך. ויהי כשמוע אנשי עיר לינקולן¹³את דבר הרעה הנשקפת גם להם וינוסו הם ויניסו עמם גם את רכושם אל מצודת המלך וימלטו.

ובעיר יורק מקום מושב שני העשירים הגדולים יוסיוס ובנדיקט, אשר בתיהם נדמו להיכלי מלך, התלקחה כאש קנאת עם הארץ יושבי העיר שבעתים מבכל יתר ערי אנגל. ויוסיוס אשר שב אל דת אבותיו, אחרי אשר אנסוהו האדוקים לעזוב אותה, חלה מאד מן המכות אשר הכוהו אנשי הדמים ההם. ועם הארץ ואנשי הצלב והשרים והכמרים קשרו יחד על היהודים האומללים אשר בעירם לקחת את נפשם ואת רכושם. ויהי הלילה ותצא אש מאחד המקומות ותאחז בבתים אשר מסביב, ויפרצו הקושרים אל בית בנדיקט אשר לא מצאו שם בלתי אם את אשתו ואת בתו, ויבוזו את כל היקר והחֹסן הנמצא שם ואת הבית שלחו באש. וימהרו כל בית יוסיוס ויתר אנשי העיר אל שר משמר המצודה ויבקשו לתת להם שם מחסה, וינתן להם. ועל המעטים הנשאים בעיר הכבידו דלת עם הארץ ממחרת את ידם להתנצר או למות בידם, ויצורו גם על המצודה, ויחזיקו על הנצורים את דבריהם לעזוב את דתם. ויהי בקרוב שר המשמר אל השער וייראו היהודים פן יבגוד בם והסגיר אותם ביד אויביהם, וינעלו מפניו את השער ולא נתנו לו לבוא אליהם. ויחר אפו מאד ויתאונן בפני שר הגליל אשר נחשב על שרי המלך. ויזעף שר הגליל וַיזעֵק את הגדודים אשר בערים מסביב ויצו להבקיע אל המצודה בחמת כח ולהנקם ביהודים. ויעמדו הנצורים על נפשם וילחמו בכל כחם ששה ימים ולא נתנום לפרוץ אל המצודה. עד כה וכה החל שר הגליל וגם שרי העיר להנחם, מיראתם פן ידרוש המלך את דם היהודים מידם. אז קם נזיר נוצרי לבוש בדים ויאסוף את האספסוף אל בית תפלתו ויכהן שם לעיניהם, ויעט אותם קנאה כאש, ויתיצב בראשם ויפשט ביתר עז אל המצודה. ויקלע איש יהודי אבן אשר פגעה בראש החנף הנבל הזה ויפול וימות. אך מעט מעט תם הלחם במצודה, וייראו פן לא יעמוד לבם ועיפה נפשם להעתר לשונאיהם מפחד החרב והרעב, וישמעו לקול רבם הרב ר' יום טוב וישרפו את כל מחמדיהם באש, וישימו אש על הדלתות, ואחרי כן עברו אחד אחד איש בחִרב רעהו לבלתי נפול ביד בני עולה. ויוסיוס המית את אשת נעוריו האהובה והוא מת ביד ר' יום טוב אשר שלח אחרי כן יד בנפשו. והנשארים אשר לא עצרו כוח למות מות גבורים על קדושת שם אלהיהם ויאמרו להפקיד את נפשם ביד אויביהם, אם לשבט אם לחסד, נהרגו כלם ביד אנשי הדמים. ויסופו כחמש מאות איש ולא נותרה עוד נפש אחת מקהלת ישראל בעיר יורק. ממחרת שבת הגדול, יום ההרגה בעיר יורק, מתו שבע וחמשים נפש מישראל בידי אנשי הדמים אנשי הצלב בעיר סנט־אדמונד. וגם בכל עיר ועיר באנגליא, אשר לא התנדבו אזרחי הנוצרים לעמוד לימין היהודים נפלו חללים. ואף המלך הישר ריכרד לב האריה חרה מאד, בשובו מן מסע הצלב, לשמע העלילות אשר השחיתו התעיבו בני עמו ליהודים, ויפקוד על השר המזכיר לבקר את הדבר ולעשות שפטים בפורעי הפרעות. וישמעו אנשי הצלב וינוסו על נפשם, והשרים והאזרחים אשר נגואלו כפיהם בדמי ישראל ברחו אל ארץ שקוט¹⁴ הקרובה. ורק שר הגליל נשא את עֲוֹנוֹ ויֵהָדף ממשמרתו¹⁵.

מעמד אבותינו באנגל בימים ההם נופל היה גם ממעמד אחיהם בארצות גרמניא, כי מעשי הקסרים הנריך הרביעי וכונרד השלישי, אשר עמדו למעוז ליהודים בימי מסעי הצלב הראשון והשני וישימו אותם לעבדי היכל המלך¹⁶, היו חומה עליהם בפני האספסוף בעתים רבות, אשר יראו לשלוח בהם יד באשר קנין הקיסר הם. אך בכנפי הרוחה הקטנה הזאת היתה צרורה גם רעה, כי ברבות הימים נחשבו בעיני המושלים כעבדים ילידי בית הנקנים והנמכרים מיד ליד. הקיסר פרידריך ברברוסא מלא את יד ליופולד נגיד אוסתריא להושיב יהודים בארצו, ולבישוף עיר רגנסבורג נתן את התרומות אשר ירימו יושבי העיר לאוצר המלכות¹⁷. ואם נחשבו היהודים יושבי אשכנז בדורות ההם כילידי בית, נחשבו אבותיהם בעיני העם כמקנת כסף, בהאמינם כי בנפול ירושלם ביד קסרי רומא תמה השלישית בחרב, השלישית ברעב והשלישית נמכרה לעבדים שלשים נפש בעד פרוטה אחת פסולה, וכי כל היהודים הנפוצים ברומי היו מאליהם לעבדים לקיסר אשר לו המשפט לעשות בהם כטוב בעיניו. אפס, יען כי יוסיפוס רפא את טיטוס ממחלת השגדון¹⁸ שלם הקיסר הרומי את שכרו בקבלו עליו להגן על אחיו היהודים הוא והמושלים הבאים אחריו, וכי את הקנין הזה ואת החובה הזאת קבל הקיסר קרל הגדול מקסרי רומי, וקסרי גרמניא קבלום מקרל הגדול¹⁹. ואלה התרומות אשר הרימו בני ישראל לקסרי גרמניא: בליל חנֻכת²⁰ הנוצרים ישקלו כל היהודים מבן שתים עשרה ומעלה על ידי עושי מלאכתו את «קרבן פרוטת הזהב» ²¹ במטבע גולדן אחד, זכר למחצית השקל אשר גזר אספסינוס לתתו להיכל הקפיטול ²². מלבד זה יעלו גם היהודים היושבים בנחלת השרים והאלופים אל אוצר הקיסר מחצית מן התרומות אשר ירימו לאדוניהם מושלי הארצות ההן. ביום עלות הקיסר על כסא אבותיו תנתן לו מיד היהודים השלישית מכספם בתורת מתנת הכתר²³, אשר נקראה בפיהם «הָעֶרְכְּךָ»²⁴ או «הפרוטה השלישית»²⁵.

בימים ההם היתה עוד דעת בני ישראל מעורבת עם עם הארץ בגרמניא עד אשר גם דעותיהם ומדותיהם יש אשר היו עולות ויורדות עמם²⁶. ויש אשר אהבו גם את שירת המינים²⁷, פרי רוח הגרמנים הקדמונים, הרחוקה מאד מרוח מוסר ישראל ומטעמו, עד כי קם איש יהודי משורר בשפת גרמניא, אשר עשה לו שם בין משוררי השירה הזאת, ושמו זיסקינד מעיר טרימברג²⁸. ולעומת זה היו אנשים אשר דבקו גם בהבלי הנכר ובאמונות הטפלות אשר נהגו בגוים. ויתאונן ר' יהודה החסיד לאמר: «צוָנו צורנו לא תנחשו, ובעונותינו שרבו [יש] כהיום מנחשים בישראל»²⁹. ויקנא ויקרא: «הרי זה מדרכי האמורי»³⁰, ומעשים אלה הלא אסרה תורה אסור חמור מאד, ו«זה [הוא] שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך»³¹. אך גם מעט מעין רוח הגבורה אשר תנוח על העם הגרמני היושב על אדמתו, נחה עוד בימים ההם על היהודים יושבי הארץ ההיא. ויהיו בתוכם גם חוגרי חרב באין מכלים דבר. ובבוא עיר ורמייזא³² במצור צבאו בני ישראל עם הנוצרים שכם אחד להגן על העיר בזרוע וגבורה, ורבני העדה התירו להם להלחם גם ביום השבת³³. ויש אשר העלו המושלים מתוכם אנשים לגדולה ולשררה. ככה הקים ליופולד נגיד אוסתריא איש יהודי ושמו שלמה לשר הממונות, ולא שעה הנגיד לאסורי האפיפיור, ויתר לשלמה לאסוף אל ביתו משרתים נוצרים. ובסביבות עיר ברֶסלו במדינת שלזיא היו ליהודים כפרים ועבדים העובדים את אדמתם³⁴. אך למן העת אשר חזקו בארץ גזרות הכמרים לבלתי השתמש איש יהודי באנשים נוצרים החלו היהודים למכור את שדותיהם ולמשוך את ידם מעבודת האדמה, ולהאסף אל הערים ולשלוח במסחר ידם. וקרוב הדבר כי הסוחרים היהודים ההם היו היוסדים הראשונים לקהלת פרנקפורט³⁵ אשר יצא לה אחרי כן שם בישראל. ובעת ההיא לא היה שם בלתי אם חצר אחד קנין איש נוצרי מושכר לסוחרי ישראל הבאים שמה ליריד³⁶. ונשי ישראל בנות החיל, אשר היו תמיד לעוזרות נאמנות לבעליהן בבית ובשדה, עמדו גם הפעם על ימינם בחייהם לשאת אתם במשאם³⁷ ולקום תחתם למחיה לביתן ולצאצאיהן בהפקד על אלופי נעוריהן פקודת כל האדם³⁸.

ושם «עבדי היכל המלך» אשר נקרא על יהודי אשכנז, יש אשר היה להם למחסה כזב בהתגעש עם הארץ למראה דמיון כוזב או לשמע קול בליעל. הדבה הנבלה והנתעבה, עלילת הדם, אשר בדו כהני האון, עשתה לה כנפים ותבא ארצה גרמניא ותמצא שם אזנים קשובות. ויהי היום ותלך אניה מלאה אנשים יהודים מעיר קולן³⁹ אל עיר בופַרד⁴⁰ ואניה מלאה אנשים נוצרים מהלכת אחריה. וימצאו הנוצרים הולכי האניה אשה נוצרית מתה אצל העיר בופרד, ויתגוללו על היהודים הולכי האניה הראשונה לאמר: אתם הרגתוה. ויטלו עליהם לבחור באחת משתי אלה: למות בידם או להתנצר. ויהי כי לא אבו לשמוע אליהם ויקומו עליהם וישליכום במצולות הרַיִן, ואת יעקב בן מנחם, אחד מאנשי האניה, סחבו עמם מעיר לעיר ויענוהו (1179־4949). ותהי מחִתת מות על כל היהודים יושבי הערים אשר מסביב, ויפדו את נפשם בכפר אשר שקלו על יד הקיסר פרידריך ברברוסא חמש מאות מרק כסף, ועל יד הארכיבישוף פיליף, הגרף לבית הֵימסברג, שתי מאות וארבעת אלפים מרק כסף⁴¹. ארכיבישוף זה צורר יהודים היה, אך הקיסר היה נוח להם. על כן קרא הקיסר לו בטרם צאתו ארצה קדם למסע הצלב וישביעהו לבלתי הכבד את ידו על היהודים ועל הסוחרים⁴², וגם על לב הכמרים והנזירים דבר הקיסר בעת ההיא לבלתי הסת בהם את האספסוף. אך תרומת כסף העריך הקיסר את היהודים להרים למסע הצלב⁴³.

וכשש שנים אחרי כן קרה אסון בגלילות הרין: איש משוגע מקרב היהודים בעתתהו רוח רעה ויהרוג נערה מעם הארץ (1194־4954)⁴⁴, ויפלו הנוצרים על המשוגע ויהרגוהו וימיתו גם ששה אנשים מנכבדי המקום ואת ר' שמואל בן נטרונאי מבעלי התוספות בתוכם, וימתחו את גויותיהם על הגלגל ויציגון לעין רואים. ואת אם המשוגע ואת אחותו ואת אחי אמו אסרו בכלא. ויהי כי לא שמעו לקול האספסוף להתנצר, וינגדו ויענו את אמו במכאובים נוראים ויקברוה חיים, ולאחיה עשו המרצחים כאשר עשו לששת ראשי העדה. רק בת האשה עיפה נפשה מאנשי הבליעל ותתנצר. ויד ארכיבישוף אדולף לבית אלטנוי⁴⁵ מושל המקום נכונה עמם, וישת ענש על היהודים הנשארים בעיר מאה וחמשים מרק, וגם את אחיהם היושבים בכל ארץ ממשלתו נגש למלא לו כסף רב. ואת החללים נתן לקבר אחרי חמשה שבועות בעד כסף מלא.

ובעוד שתי שנים נמצא בקרבת אשפירא איש נוצרי מת (1196־4956), ויתגודד האספסוף וינקום נקמת האיש הזה, אשר לא נודע מי הכהו, בגוף נערה עבריה, בת הרב ר' יצחק בן אשר הלוי נכד בעל התוספות, שנקרא גם הוא בשם זה, אשר מתה זה מעט, ויוציאוה מקברה, ויתעללו בה הטמאים הרשעים, ויוקיעוה ערומה ברחוב העיר, ורק בעד מתנות כסף עלתה ביד האב האומלל להשיב את הגוף הנקי אל מנוחתו. אך ממחרת פרצו הזדים אל בית הרב ויהרגו אותו ושמונה אנשים עמו, ויציתו אש בבתי הצבור, ויד הבישוף עמם. וישגבו הנשארים בעליות בית הכנסת וילחמו משם במתגודדים. וחזקיה בן ראובן מעיר בופרד, איש נשוא פנים, נמלט משם להחיש עזרה לאחיו. ויחר אף ההמון וישרפו את בית הכנסת באש, וישליכו את ספרי התורה אל הנהר ואת בתי ישראל בזזו. כשמוע אוטון מושל בורגנד, אחי הקיסר הנריך הששי, את המעשים הרעים האלה, סמך אל העיר ויהרוס את הכפרים הקרובים אשר לבישוף ולאזרחי העיר, ואת שדותיהם ויערותיהם הֵשַם וישחת. ויכבד את ידו על אנשי הדמים לשלם כֹּפר ליהודים ולבנות מכספם את בית הכנסת ואת הבתים אשר הרסו. בעוד ימים אחדים התנפלו יושבי עיר בופרד על היהודים אשר בקרבה וימיתו שמונה אנשים. וינקום אוטון את נקמתם וינקר את עיני המרצחים. ובעבור הקיסר הנריך הששי דרך העיר הזאת פקד על אזרחיה לשלם לחזקיה בן ראובן שלש מאות מרק דמי נזקו אשר הזיקו לו⁴⁶.

ובעיר וין בירת אוסתריא נלוה איש נוצרי, ממשרתי שלמה שר הממונות אשר לנגיד אוסתריא, על אנשי הצלב, ויגנוב מבית אדוניו, וישם אותו שלמה במשמר. ויקהלו אנשי הצלב, חברי הגנב, על שלמה וימיתו אותו וחמשה עשר איש ישראל עמו ואת חברם הגנב הוציאו לחפש. וינקום ליופולד נגיד אוסתריא את נקמת הדם הנקי וישפוט את שני ראשי מסִבֵּי הרעה משפט מות.

לרגל התלאות אשר שבעו אבותינו באשכנז ובצרפת⁴⁷ מיד צורריהם, כהתה רוחם מאד ולא הוסיפו עוד לשמוח כשמחת אבותיהם הקדמונים בארץ ישראל ובבבל⁴⁸, ויהיו נחפזים להשיא את בנותיהם כמעט בטרם בָּגָרו, אף כי חכמי התלמוד אסרו דבר זה⁴⁹, באמור כל איש מי יודע אם לא יהיה כל קניני לבז ולמשסה עד אשר תגדל בתי⁵⁰. אך בהיות ה' אלהי אבותיהם מעוזם, וחזון אחרית הימים מבטחם, לא הוביש כל ששון גם בימי האפלה ההם. ויהי המעט מאבותינו הישרים והתמימים, כי רוח נדיבה מאד סמכתם, ויאהבו אהבת נפש את בני עמם, ותהי גם רוח שמחה נסוכה על מעשה חסדם ונדבת לבם. הנה כה דברי תַיַָּר אשר כתב: «אַלְמַנְיָא שיש בהם קהלות מישראל וכלם נדיבים ־ ־ והמדינות האלו יש בהם תלמידי חכמים וקהלות אוהבים את אחיהם ודוברים שלום לכל הקרובים והרחוקים. ואם יבא אליהם אכסנאי שמחים [הם] בו ועושים לו משתה ויאמרו: שמחו אחינו, כי תשועת ה' כהרף עין»⁵¹. ועשיריהם היו תומכים ביד נדיבה בעניי אחיהם, כדבר רש"י «בעלי בתים גומלים חסד, ומחזיקים ידי עניים, ומפזרים למלכות בשביל אחיהם, ו[אחיהם] מתקימים על ידם»⁵². ויהי משפטם מאז, מטרם בא עוד רבנו גרשום ארצה אשכנז, להטות איש את לב חברו, בכל מקום אשר היה חֶבֶר־עיר, לשית את ידו עם יתר בני הקהלה ולקבל עליו בחרם להרים גם הוא כמוהם את המעשר ממשכֻּרתו למעשה הצדקה⁵³.

וארצות אשכנז וצרפת היו לכל דבר תורה כתאמי בטן חבוקות ודבקות אשר לא תפרדנה, למיום בוא רבנו גרשום הצרפתי לעיר מגנצא האשכנזית להורות שם תורה, כי עד העת ההיא היו אבותינו באשכנז מקבלים תורה מפי רבנו קלונימוס האיטלקי, אשר הושיב הקיסר קרל הגדול באשכנז, ותלמידיו. ואחיהם אשר בצרפת למדו מפי רבי מכיר אשר הביא הקיסר ההוא מבבל, ארץ הגאונים והמתיבות, לצרפת⁵⁴. אולם למיום בוא רבנו גרשם הביא עמו את תורת צרפת ושיטתה הברורה והמדויקת בידי הגאונים לאשכנז. ותהיינה שתי הארצות למן הימים ההם לאחדים. אך יש אשר נעתק המרכז מאשכנז לצרפת ומצרפת לאשכנז. אולם גם בהעתק המרכז הנה והנה לא היו תלמידי הארץ האחת נופלים בחכמתם מתלמידי הארץ השנית, ככל אשר לא היו נופלים, בימי חכמי התלמוד, חכמי סורא וחכמי פומבדיתא אלה מאלה, גם ימי היות מתיבה רק באחת משתי הערים ההן לבדה⁵⁵. כל ימי רבנו גרשם ותלמידו רבנו יעקב בן יקר היתה אשכנז המרכז אשר נהרו אליו גם תלמידי צרפת. ולמן היום אשר גדול תלמידי צרפת, הלא הוא רבנו שלמה יצחקי, שב לארצו ולעירו היתה צרפת המרכז הגדול לתורה כל ימי ראש החכמים הזה וימי בני בנותיו ותלמידיהם בעלי התוספות. אך גם בעת ההיא לא נגרע חלק חכמי אשכנז מחבריהם הצרפתים. אולם ארצות צרפת ואשכנז לא היו המקום האחד אשר ממנו יצאה תורה לכל ישראל, כי תורת ספרד אשר נאספה אליה רוח חכמי קירואן ואשר מוריה היו אנשים כרבנו משה בן חנוך ורבנו חנוך בנו, רבנו האלפסי ורבנו יוסף מגאש, היתה אדירה ורחבה כמוה ושמה הולך בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. אפס, כי למן היום אשר גזר העריץ המושלמני בן תמורת שמד על ישראל היושבים בארצות האשלם, אשר בספרד ובצפון אפריקא, כבתה גחלת התורה בספרד ולא שבה להתלקח עד עבור שנים רבות. ובימים הרבים ההם לא היתה פלטה לתורת ישראל כי אם בצרפת ואשכנז לבדן. החכמים והתלמידים בשתי הארצות האלה הבליגו על התלאות אשר מצאו אותם ואת עמם מיד עריצים ומיד כמריהם והאספסוף אשר ברגליהם, וירימו את דגל תלמוד התורה עד מרום קצה⁵⁶, עד כי יאָמר אליהם כי רק «הם הם העמידו תורה בישראל» בימים הרעים ההם. את מעמד התורה בימים ההם יעביר לפנינו ראש חכמי הגולה בדברים אשר כתב לאוהביו בארץ צרפת: «ואתם אלופי ומיודעי חזקו ויאמץ לבבכם, הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם, שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל מקמות האלה⁵⁷ אבדה תורה מבינם⁵⁸. ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם. אחינו אנשי גאולתנו, חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי אין הדבר תלוי אלא בכם»⁵⁹. וגם בדורות הקודמים, אשר יד תורת ספרד היתה עוד על העליונה היו חכמי צרפת ואשכנז לתהלה בפי ראשי הדורות בטוב טעמם ועֹמק בינתם, ושיטתם היתה לכבוד בעטרת יושנה. וכה אמר רש"י הצרפתי על חכמי אשכנז ועל תורתם, אשר באמת לא נבדלה במאומה מתורת חכמי צרפת: «וכל ארץ אלמניאה⁶⁰ המעמיקין להבין מצות סוד בוראנו בתורה שיש לה בית אב כמנהג אבות וקבלה מרב»⁶¹. ותורת התלמוד הזאת בטהרתה וכנתינתה, אשר מרבית ענינה היתה גופי הלכות, יצקה באגדתה הזכה והנקיה על תלמידיה הגדולים אשר בצרפת ובאשכנז רוח חכמה טהורה, תמימה ונכוחה, אשר לא עכרוה סיגי נכר. ויכירו כי הדעת את ה' היא הדעת את הטוב וכל מיטב פריה הוא רק המעשה הטוב כאשר הורו נביאי אלהי ישראל על פי תורתו התמימה⁶². ובהיות מוסר נעלה כזה נר לרגלי אבותינו הנעלים אשר רק תורתם לבדם היתה מקור חכמתם וצדקתם, היתה בעיניהם יתרון חטאת הפוגע בכבוד רעהו על כל החטאות אשר יחטא האדם, כדבר הלמד מאליו וכודאי גמור אשר אין לפקפק בו⁶³.

ככל אשר זַכּוּ דעותיהם ומדותיהם, היה גם טעמם טוב, ורוח חן היתה נסוכה גם על עבודת ה' אשר בבית הכנסת. הילדים, אשר חנן ה' את ישראל, היו תמיד חמדת שעשועיהם. על כן נתנו אבותינו בשתי הארצות, בצרפת ואשכנז, ליצורים הנאהבים והנעימים האלה, יד ושם גם בעבודת אלהיהם. ויהי ילד מפטיר בנביא⁶⁴ בבית הכנסת. וביום חג יעמידו אחד הילדים לפני הקורא, ותרגם הילד הזה את דבר הנפלאות הכתובות בתורה, אשר הפליא ה' לעמו בימי קדם, בשפת צרפת או אשכנז, למען יבינו גם האנשים והנשים אשר נבערו מדעת את שפת הקדש⁶⁵. כאשר כבדו הגדולים את הקטנים, ככה כבדו בבית ה' משנה כבוד, הקטנים את הגדולים. והיה מדי שוב איש מבמת הקורא, אשר שמה נקרא לספר התורה, אל מקומו, וכרעו בניו לפניו ונשקו את ברכיו⁶⁶. ובכלל הדבר כבדו אבותינו בשתי הארצות האלה את התורה ואת המצוה בכל לב ובכל נפש מדור דור הרבה יותר מכל אחיהם יושבי יתר הארצות. מעשה המצוה במו פיהם ובעצם ידם היה כל כבודם וכל שמחת גילם, ולא יכלו להעלות אף על לב איככה יאות איש ישראל להפקיד את מעשה המצוה, אשר היא לבדה משמחת ומכבדת את בעליה, ביד שליח נושא שכר עושה מצוה בעד בצע כסף⁶⁷.

ואת רוחם יצקו בחירי שתי הארצות האלה בפיוטיהם אשר יפרדו לשני ראשים. הראש האחד הוא פיוט הסליחה, אשר בו ישפכו בני ישראל למימי האמוראים ⁶⁸ והלאה את לבם לפני ה' בימי התשובה ובימי הצומות; והראש השני הוא פיוט הקרובות, אשר בו ישאו את נפשם אל אלהי אבותיהם מימי התנאים⁶⁹ במועדים ובשבתות ובכל יום חדות ה‘. ותהי הסליחה בחן תחנוניה ובהגיון נכאיה עצם מעצמת מזמורי דוד, הימן, אסף ובני קֹרח, והקרובות⁷⁰ היו רוח נאצלת מרוח חזון הנביאים⁷¹. ויהיו פיוטי ר’ אלעזר הקליר גם ליסוד לפיוטי התפלה בשתי הארצות ובנותיהן⁷², גם למופת לכל הפיטנים הבאים אחריו. ויבדלו הפיוטים האלה מפיוטי הספרדים גם בטבע לשונם גם בטבע ענינם, כי לשון פיוטי הספרדים היתה נוחה ומדוקדקת מלשון פיוטי שתי הארצות. אך לעומת זה היו פיוטי צרפת ואשכנז אוצר יקר לפרי רוח תורתנו ומולדתנו, כי אמרותיהם הקצובות והקצרות הן פנים חדשות לאגדה העתיקה והטהורה הנובעת מעֹמק מקור ישראל. אך גם בדרכי הגיונן נבדלו אלה מאלה. מרבית הגיון הסליחה הספרדית היתה תוכחה לנפש היחיד להזכיר את יום מותו, וכי עפר הוא גם בחייו, וקבר ורמה ורקבון הוא גורלו השמור לבן אדם תולעה. לא כן הסליחה העשויה בטעם הקליר וחבריו, כי כמעט כלה היא מערכי צרות הגוי כלו והמון געגועים לגאולתו ומוסר זכרון המות מעט מזער הוא שם. והקרובות מעשה ידי משוררי ספרד, גם לימי מועד מלאים תאניה ואניה על התלאות המוצאות את עם ישראל ועל גורל האדם וחטאותיו, עד אשר כמעט אין להבדיל בינן ובין הסליחה הספרדית וגם בין הקינה⁷³. לא כן פיוטי שתי הארצות, כי ככל אשר קוננו בנפש מרה ביום מר⁷⁴, ככה היתה חדות ה' מעוזם ביום חג ה' וכל מוצא שפתיהם היה ששון ושמחה, גילה ורנה להרנין כל לב, עד כי הקרובות ורנה וישועה נתכו בלבם להגיון אחד⁷⁵.

ופַּיְטָני שתי הארצות וחברותיהן, אף כי נראו בזמירותיהם גם יצירות חדשות בלשון אשר לא הצליחו, שמו להם למופת את שפת המקרא המטֹהרה אשר העמיקו מאד להתבונן בה' וידעו להבליע לפעמים בנעימותיה גם את מליצות התלמוד והמדרש עד כי היו למוצק אחד ולרקמת תפארה, אשר העטו בה גם את יצירי החמדה אשר יצרה רוח הנבואה והאגדה בכל דורותיהן⁷⁶.

את טיב השירה הזאת ואת ערכה הגדול בספרותנו ובתולדותינו, כבר הכירו חוקרי רוח עמנו, כי «שירי בית הכנסת אלה הם הם המלאכים הטובים המלַוים את עם ה' בכל דורותיו»⁷⁷; «השירה הזאת מצבת זכרון נהדרת בגאון היא, לנפתולי אלהים אשר נפתל ישראל, שנות אין מספר עם אלהים ואנשים ויוכל»⁷⁸; «מצבת זכרון, מזכרת מעשה אבות הוא לנו. ועבודת בית אלהינו, אשר השירה הזאת היתה לנשמה באפה, היא היא מפרש הדגל המתנופף ביד ישראל במלחמתו הארוכה זה אלפי שנה»⁷⁹.

ורב אחד היה בימים ההם ושמו ר' אפרים בן יעקב מבונא⁸⁰, אשר פיט גם הוא פיוטי תפלה⁸¹. הוא הרחיב את גבול ספרות הפיוט הצרפתית־האשכנזית בשומו למליץ לו גם את שפת ארם הקרובה מאד לשפתנו והשגורה, מעט או הרבה, כמעט בפי כל יודעי ספר בעמנו. סליחתו הארמית אשר תחלת דבריה, «תא שמע» היא: מערכת מליצות ארמיות שמרביתן משמשות בתלמוד לשם פסקי הלכות הרחוקים מאד מכל דבר חזיון והגיון לב, והוא השכיל לפחת בהן רוח שיר אשר הפכה אותן לאמרי נֹעם מלאי תחנונים ותנחומים לנפש עיפה. ובהיות גם מעשה יד הפיטנים האחרים יקרים מאד בעיניו כתב באורים לפיוטיהם. המשורר הזה היה גם סופר זכרונות ויעל על מגלות ספר את זכרון כל הצרות אשר מצאו את בני עמו במסע הצלב השני אשר ראו עיניו בהיותו בן ארבע עשרה שנה נחבא בתוך קרוביו, וגם את דברי הרעות אשר עברו בימיו על יושבי צרפת ואנגל הודיע בספרו לקהל עמו בסגנון צח ונאה ובאמנות סופרים רבה. ובתורה היה לו יד ושם כאחד הגדולים, ותהיינה אגרותיו, שאלות ותשובות בדבר דת ודין, הולכות ובאות בינו ובין גדולי דורו.

ושני בעלי תוספות היו בימים ההם באשכנז אשר היו לפוסקים, לאמר, אשר מלבד עבודת הבקור והברור בדברי התלמוד החלו לשום לב להכריע בין חלוקי דעות בדבר ההלכה, ולסדר את פסקי ההלכות, עפ"י תוצאות הכרעותיהם, סדרים סדרים למען ימצא כל איש את ההוראה אשר הוא מבקש במקומה. שם האחד הוא רבנו אליעזר מעיר מיץ, תלמיד רבנו תם, ושם ספר הוראותיו הוא «ספר יראים»⁸², אשר כלכל אותו בטעם הגאון הקדמוני רב יהודאי⁸³; ושם השני הוא רבנו ברוך בן יצחק מוַרמייזא תלמיד רבנו יצחק הזקן בן אחות רבנו תם, ושם ספרו הוא «ספר התרומה»⁸⁴ מלבד ספר ההוראה הזה נמצאו לרבנו ברוך תוספות למסכות מיוחדות.

חבר לרבנו ברוך, אשר עמד עמו כאחד לפני רבנו יצחק הזקן, היה רבנו שמשון בן אברהם בעיר שאנץ⁸⁵. ובמות רבו, קם רבנו שמשון למורה ראש בצרפת בשאנץ עירו. ויהי רבנו שמשון אחד מגדולי בעלי התוספות, ומלבד הדברים הרבים המובאים בתוספות אשר לפנינו⁸⁶, חבר תוספות מיוחדות אשר נקראו על שם עירו, «תוספות שאנץ»⁸⁷. מעשהו זה היה כמעשה כל חכמי ארצו בדורותיו, אך נבדֹּל נבדַל מבני ארצו ודורו, כי החל לפקוד את הסדרים ואת המסכתות בסדרי המשנה, ואת ספרי מדרש ההלכה אשר כימי המשנה ימיהם ודורש כמעט לא היה להם מרוב ימים עד ימי הרב הגדול הזה, בהיות עיני גדולי החכמים רק אל תלמוד בבלי אשר ממנו לבד תצא תורה בכל דבר דת ודין. ויקם רבנו שמשון ויבאר את סדר זרעים ואת סדר טהרות, אשר גמרא אין להם בלתי אם עצם המשנה לבדה. ויבאר אותם עפ“י המאמרים שנאמרו על אודות עניניהם בשאר הסדרים ועפ”י התלמוד הירושלמי ועפ"י מכילתא, ספרא וספרי ותוספתא⁸⁸. וגם מאת ארבעת סדרי המשנה שם לענין לו את מעט המסכות אשר גמרא אין להם: שקלים, עדויות, מדות וקנין⁸⁹. ובהיות כל מגמתו לפקוד את הסדרים והמסכות אשר אין להם גמרא, זכר גם את ספרי מדרש ההלכה העתיקים הקדמונים לבאר אותם באר היטב למען הקל את לימודם על החכמים, ויקם ויכתוב באור גם למדרש הנכבד מאד תורת כהנים אשר יקראו לו «ספרא»⁹⁰. בעבודתו היקרה והנכבדה החל רבנו הגדול הזה לפתוח שערים חדשים לתלמידים ולהתיך כמה מעינות בתורה, אשר ברבות הימים היו לקפאון, ולהפוך אותם לבאר מים חיים כבראשונה. אך לדאבון לב אבדו פירושי המסכות ואינם, וגם פירושי הסדרים ופירוש ספרא הקימים בידנו, לא עוררו כי אם מתי מעט מחכמי הדורות ליחד את לבם אל מעשי רבותינו התנאים אשר תלמוד בבלי אין עליהם עד הדורות האחרונים⁹¹.

לרבנו שמשון היה אח רב, אשר שם לו בבעלי התוספות ושמו רבנו יצחק⁹² מעיר דאמפירא⁹³. ורבי אברהם אבי שני החכמים האלה היה איש זך וטהור אשר חכמי דורו חשבוהו לאיש קדוש⁹⁴.

ואיטליא, אשר לפנים היתה מקור תורה לכל ארצות אירופא⁹⁵, לא השיגה בימים ההם את שכנותיה ארצות צרפת ואשכנז. לעומת זה היו לאבותינו בארץ ההיא שקט ורוחה בדור ההוא. עין האפיפיור אלכסנדר השלישי היתה עליהם לטובה עד כי פטר מאתים איש נשואי פנים בעיר רומי מכל מס⁹⁶. ויקם מבני ישראל פקידים בקרב ביתו⁹⁷, והגדול בהם הוא יחיאל, בחור וטוב, יפה תֹאר ואיש שכל, אותו הפקיד האפיפיור «על ביתו ועל כל אשר לו»⁹⁸. ויחיאל הוא נכד רבנו נתן בעל ספר הערוך⁹⁹. בימי אלכסנדר השלישי נועדו שלוש מאות בישופים מאיטליא מצרפת ומספרד עירה רומי, להתיעץ על דבר דתם וכהונתם (1179־4939), אל ועד לַטֶרַן¹⁰⁰. ויהיו ביניהם כמרים חורשים על ישראל רעה גדולה, ויחרד לב העם ויצומו שלשה ימים, ויהפוך האפיפיור את לב כהניו ולא גזרו על היהודים בלתי אם שני דברים: האחת, כי יהיה הנוצרי כשר לעדות במשפט, אשר בין יהודי לחברו, ככל אשר כשר היהודי לעדות במשפט אשר בין נוצרי לחברו, בתתם טעם הגון לדבריהם לאמר: למה יגרע הנוצרי מן היהודי במשפט העדות? והשנית, היא גזרת אסור לשכור להם משרתים נוצרים¹⁰¹, כאשר כבר גזרו הכמרים בועדיהם השכם וגזור. לעומת זה העמידו חוק לבלתי אנוס איש ישראל להתנצר על כרחו, לבלתי שלוח איש נוצרי ידו אל עצמם ובשרם ואל קנינים, ולבלתי הפרע אותם בעבודת אלהיהם¹⁰².

ורוגר¹⁰³ השני ווילהלם השני, מלכי נאפוליא, אשר בנגב איטליא ואי סיקיליא קימו ביד היהודים יושבי המקומות ההם את זכויותיהם המקובלות בידם להישפט בבתי דינם, ככל אשר מלאו את ידי היונים והערבים השוכנים להשפט במשפט עמם. ובעיר מסינא היה משפט אחד לנוצרים ולהם ויהיו כשרים לכל פקודה ומשמרת. ושר אחד ושמו פיליף, שר חיל הים ויועץ לאדוניו רוגר מלך סיקיליא, נטה מאד לדת ישראל ויהי מבקר בבתי הכנסת ומתנדב שמן למאור וכסף לצרכי הקהלה¹⁰⁴.

ובכל ארצות חוף הים ובמרבית ארצות הקדם היו בני ישראל מחזיקים מדור דור במלאכה הדקה והנקיה המעשרת את בעליה, מלאכת המשי ובמלאכת צבעיה הזכים אשר לא תצלח בלתי אם בידי אנשי טעם יודעי חן. וידע רוגר את הטוב הצפון לארץ במלאכה זאת, ויבא אנשים מישראל בעלי מלאכת מחשבת זאת מארץ ביזנת ויושיבם במקומות ממשלתו¹⁰⁵.

שבע עשרה קהלות נמנו בימים ההם באיטליא ובסיקיליא בפי בנימין בן יונה התיר מטודלא, אשר עבר בכולן. קרוב הוא, כי הן הן היו כל מושבות ישראל בארצות ההן. משפחות יושביהן לא הגיעו בלתי אם למספר שלשת אלפים. הקהלה הגדולה בכלן היתה שלירנא, אשר משפחותיה העבריות היו שש מאות¹⁰⁶, לבד מקהלת וֵנֵדיג, העיר הגדולה אשר בצפון הארץ, אשר מספר משפחותיה היו אלף ושלש מאוד וקהלת פַּלֶּרְמוּ בירת סיקיליא, אשר היו בת אלף וחמש מאות משפחה¹⁰⁷.

ורוח אחת וטעם אחד היו לאבותינו יושבי ארץ איטליא ולאחיהם יושבי ממלכת ביזנת, אך בגורלם נבדלו אבותינו האומללים יושבי קסרות יון זאת, מכל גלויות ישראל לרוע. כי עין הממלכה ההיא החנפה הרשעה העקֻבה מדם, היתה מעולם בישראל לרעה. מספר העברים יושבי ביזנת ומספר קהלותיהם היה רב ממספרם באיטליה, כי בשלשים, אשר עבר בהן התיר מטודלא בממלכה היונית הזאת, מצא כששת אלפי משפחה¹⁰⁸, לבד מן איי יון אשר לא נקבו בשמותם אשר רבו שם קהלות ישראל¹⁰⁹. וימררו היונים את חיי אבותינו מאד מאד¹¹⁰, וכמעט העבידו אותם בפרך ויתנו אותם למכה ולחרפה¹¹¹. ותהי הנקלה מהם לחשוך מאיש ישראל כל כבוד גבר ולא נתנום גם לרכוב על סוס¹¹², וישליכו עליהם שקוצים ויושיבום במקום הטנופת, במקום שפך מי המדמנה על יד בתי הבורסים, למען הבזותם ולתתם לגועל נפש בעיני כל רואיהם¹¹³. אולם ככל אשר קרא קול אלהים אלהי ישראל אל המצרים בימי קדם ככה קרא גם אל צוררי עמו היונים הפעם: אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה! – ויהי המעט מהם, כי היה מספרם לא מעט ויפרוץ גם קנינם בארץ. ואף כי כלאו היונים אותם בקושטא¹¹⁴ בגרות¹¹⁵ בפרור פירא¹¹⁶, מבלי תת להם מבוא אל תוך העיר ומבלי הותר להם בלתי אם מוצא אל חוף הים¹¹⁷, בכל זאת הצליחו מאד במלאכת המשי ויהיו בתוכם סוחרים רבים ועשירים גדולים¹¹⁸. ובעיר טֵיבֵּש¹¹⁹ ישבו כאלפים משפחות מבני ישראל «והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היונים¹²⁰. ובעיר סלוניקי, אשר חמש מאות משפחות עבריות היו לה, ואשר בכל היות פקיד ישראל מפקד עליהם להגן בעדם רב שם הלחץ, היו מרביתם או כלם מוצאים חית ידם במלאכה¹²¹. ובעיר קוריש¹²² היו כמאתים איש יהודי עובדי אדמתם בהר פרנש¹²³. ככה החזיקו היהודים האומללים הנתונים למרמס בטיט חוצות, בכל ענפי התרבות, אשר היו לברכה בקרב הארץ ולכבוד לכל אזרח, במרכֹּלת, בחרושת, בכל מלאכת עבודה וגם בעבודת האדמה.

וככל אשר לא עלתה ביד נוגשיהם להכשיל את כחם בכל דבר כשרון ומשלח יד, ככה קצרה יד העריצים ההם לדכא את רוחם הנדיבה המלאה אהבה ורחמים, או לקצר את נפשם בעמלה ובעניה ובספר התיר הנאמן את מצוקותיהם כלה את דבריו לאמר: «אבל היהודים הם עשירים ואנשים טובים, בעלי חסד ומצות וסובלים הגלות בעין יפה»¹²⁴. וקרוב הוא מאד, כי בדבר נדיבות עשירי אבותינו בביזנת בדור ההוא, מעשה אבותיהם היה בידיהם, כי נראים הדברים כי מאז ומקדם היו עשירי ישראל בארץ ההיא נדיבי רוח, עורכי שלחן לעניי אחיהם בפתחי שערי בתיהם¹²⁵.

גם בתורה היה יד ושם בממלכת ביזנת וכשבעים גדולי תורה נקראו בשמותם בדברי בנימין בן יונה מטודילא, אשר הגדולים בהם היו בקושטא עיר המלוכה, ובתוכם נמנו רבי אבטליון הרב ורבי אליקים הפרנס, וקרובים אליהם בדעת התורה היו בעיר טֵיבש¹²⁶ אשר נקראו בפי התיר «גדולי הדור»¹²⁷. מלבד אנשי התורה היה איש נכבד בעיר קושטא, אשר עשה לו שם במלאכת הרפואה, הלא הוא שלמה המצרי, רופא נפש הקיסר, אשר רק לו לבדו נתן רשיון לרכב על סוס, אף כי יהודי הוא. האיש היקר הזה שם את כל לבו להקל מעל צוארי אחיו העשוקים את עול גלותם הקשה, אשר כבדה עליהם מאד¹²⁸.

אולם בכל היות כל חכמי התורה בממלכת יון גדולים במקומם, לא השיגו לא את חכמי ספרד ולא את חכמי צרפת ואשכנז ולא את חכמי איטליא, הארץ הזאת אשר הקימה בדורות הראשונים כרבנו משה בן קלונימוס וכל חכמי לומברדיא ובֵאר. ושכנותיה, עד ימי נתן איש רומי ורבי קלונימוס איש רומי. אולם בקצה האלף החמישי היתה דעת התורה הלוך וחסור גם בה ולא רבה חכמתה מחכמת בזנת, עד כי בכרו אנשי איטליא את חכמי ארץ יון על חכמי ארץ ספרד¹²⁹. כי למן היום אשר החלו לגיוני ביזנת לפשוט על מדינות איטליא ואיטליא התחזקה להדוף אותם¹³⁰, נגשו שני העמים אחד באחד וגם קהלות ישראל אשר בהן התודעו, עד כי נתנו מרוחן אשה על רעותה גם במעשיהן הטובים גם בשבושי דעותיהם¹³¹, אשר עלו בהן סיגי דמיון, ותחזינה עיניהם רק נפלאות כל היום מעשי נסים ומעשי כשפים¹³². ויהיו שם אנשים, אשר התהוללו באימים ויתהללו, כי יודעים הם לכבוש בלחשיהם ובלהטיהם את השדים להיות להם לעבדים¹³³. ומיֵלדוֹת נבונות לחש, בארץ איטליא, התאמרו, כי יודעות הן ללחוש באזן היולדת והעולל יוצא בנחת מבלי הכאב את אמו¹³⁴. גם האמן האמינו אנשי איטליא, כי בקראם לבניהם שמות כשמות חיות היער ינצלו מכל מחלה¹³⁵. ומשם נפוצו השמות האלה: אריה, דוב, זאב, צבי וכו' לכל גליות האשכנזים והצרפתים¹³⁶. גם מעט דברי התורה שיצאו מפי חכמי ארץ יון, אשר נאספו אל התוספות, אל האוצר היקר הזה אשר לתורת ישראל, לא היו דבר חדוש, פתרון או בקורת, כי אם דברי רמז וחשבון האותיות¹³⁷.

נראים הדברים, כי מרוח ר' אברהם בן עזרא, אשר היה משוטט בימיו הרבה בארץ איטליא, לא נאצל על יושביה העברים מאומה. וגם תלמידו שלמה בן אברהם פרחון הספרדי, אשר בא שמה ויגר ימים רבים בעיר שלירנו¹³⁸, מקום מושב המדעים בארץ איטליא, ויכתוב להם את ספר מחברת הערוך¹³⁹ ללמדם את לשון עבר בטעם המדקדקים הספרדים, לא העלה מאומה. וקרוב הדבר כי לא נטה לבם אחריו ואחרי למודיו העברים, יען כי ראו כי בדבר אחד החשוב מאד, נעלו הם הרבה עליו. כי התמימים האלה, אשר לא התהללו בדעת הלשון כאשר התהלל הוא, מהירים היו לדבר בלשון אבותיהם בשפה ברורה ושגורה, והוא אף כי היה בקי בכל דקדוקיה, כבדה לשונו העבריה בפיו, עד כי מליצתו בה היתה קשה וגסה. והשנית, אף כי דקדוק הלשון היה המקצוע אשר לו הקדיש את כל רוחו, הודה במו פיו כי הסגנון המדוקדק והמזוקק הוא בעיניו כשרון אשר אין חפץ בו, ולא עוד כי אם מוקש הוא לעצם הענין, אשר אותו הוא בא להביע (?) ¹⁴⁰, בעיני חכם זה נחשבו מנהגי הערבים, אשר נהגו גם אנשי ספרד, כדתי התורה אשר כל העובר עליהם יאשם, ויוכח את אבותינו יושבי איטליא, צרפת ואשכנז על בלי היות ראשם מגֻלח בתער כמשפט הערבים ועל בלי היות פני אמותינו בארצות ההן מכוסות כמשפט הערביות היוצאות רעולות¹⁴¹.

מפי החכם הזה נודע לנו דבר יקר מאד, כי בפי אבותינו בשאר ארצות אירופא היתה הלשון העבריה חיה ושגורה הרבה יותר מאשר היתה בפי אחיהם בארצות אשר שפת ערב מהלכת בהן ואשר גם ארץ ספרד בכללן.

בדורות ההם החלה להראות רגשת חיי ישראל בארצות אשר היו אחרי כן מקום מושב לאלפיהם ולרבבותיהם. במדינת וַלַכְיָה, היא צפון הארץ, אשר תקרא היום רומניא, אשר נחשבה בימים ההם על מדינת ביזנת, לא רבתה עוד התרבות, אך בכל זאת המעט מיושביה החזקים «הקלים כצבאים על ההרים» כי לא הרעו לבני ישראל, כי אם קראו להם אחים ויקראו לבניהם שמות ישראל, ויש אשר התאמרו כי כלם צאצאי ישראל הם ¹⁴². וגם השודדים הרבים אשר היו בתוכם, מדי גזלם איש יהודי לא נגעו בנפשו לרעה. יען כי שתי כתי אויבינו, הלא הם כמרי הנוצרים ובני היונים, נקלו בעיניהם בהיות עוד הדת הנוצרית רפה בידם מאד¹⁴³ ובהיותם אויבים בנפש לבני יון ואורבים לדמם¹⁴⁴.

ובארץ ביהם בעיר הממלכה פראג, כבר קם בדורות ההם איש חכם, אשר יחד כבודו בין בעלי התוספות, ושמו ר' יצחק הלבן, אשר קרוב הוא כי יליד רֶגנסבורג הגרמנית היה, אשר שם היה משכן אחיו הרב ר' נחמן. ואח שלישי היה להם, ושמו רבי פתחיה¹⁴⁵ אשר עליו נדבר בפרק הבא. ועוד נזכרו בימים ההם שני חכמים בתורה, שם האחד ר' מרדכי מארץ פולין ושם השני ר' יצחק מארץ רוסיא¹⁴⁶.