רקע
זאב יעבץ
גזרות ושמדות בכל ארצות הנוצרים.

ישראל באנגליא. רבנו יעקב מאורלֵינש. רב בלונדון. המלך ריכארד לב האריה. געשי עם בכל הארץ. אחרית קהלת יורק. אכזריות המלך יוחנן־בלי־ארץ. מיני התרומות אשר ירימו היהודים למושלי גרמניא. נימוסי גרמניא שהחזיקו בהם היהודים. זיסקינד איש יהודי משורר בל' גרמניא. יסוד קהילת פרנקפורט. הצרות מתגברות וההרגות מתרבות. חיי היחידים והצבור בצרפת ואשכנז. שתי ארצות אלה הן המרכז לתורה בסוף אלף החמישי. ערך פיוטי שתי ארצות אלה. ר' אפרים מבונא פיטן והסתוריון. רבנו אליעזר ממיץ בעל ס' יראים. רבנו ברוך בעל ס' התרומה. ר' שמעון משאנץ ודרכו הרחבה בתלמוד התורה. רוָחה לישראל באיטליא ולחץ גדול במלכות בזנת. אמונות טפלות בארצות ההן. ראשית הֵרָאות סמני יהדות ותורה בוַלַכיא­ – ­­­­רומניא – ביהם בפולין ורוסיא.


 

4960־4931    🔗

הכוס אשר שתו בני ישראל מיד הגרמנים הלוך ושתה מימי מסעי הצלב והלאה, החלה לעבור בדור ההוא גם על אחיהם באנגליה אשר ישבו לבטח עד העת ההיא. בקצה המאה הארבעים וארבע עוד אהבו האנגלים את דרכי העברים, עד כי חגגו עמם את מועדי בני ישראל, לרע מאד בעיני הכמרים, עד אשר אסר עליהם ארכיבישוף אשר בגליל יורק את הדבר הזה 1. וכארבע מאות ועשרים שנה אחרי כן, בימי היות ר' אברהם בן עזרא באנגליא, רבו העשירים והמשכילים מקרב ישראל בעיר לונדון 2 ובתים רבים וטובים מאוד היו להם שם. ועשירים אדירים היו בתוכם, אשר נדמו בתיהם להיכלי מלך בתפארתם 3. וגם בימי שתי מלחמות הצלב הראשונות לא נגעה אליהם הרעה גם באנגליה גם באחוזותיה אשר היו לה בעת ההיא בצרפת. ורבנו יעקב מאורלינש תלמיד רבנו תם4 בא מעירו מצרפת, ויהי לרב ומורה לעדת לונדון5. וגם זולת הרב הגדול הזה היו בארץ אנגל חכמי תורה6. אך ביום עלות ריכרד לב האריה, אשר לבו היה כל ימיו טוב לישראל, על כסא הנריך אביו, אשר גם הוא היה נוח להם, נפתחה הרעה לאבותינו יושבי בריטניא, אשר סערה עליהם להפיצם ולאבדם, כמאה שנה עד אשר גורשו כלה משם. ביום ההוא (1189־4949) באו יוֹסֵיוּס7 ובנדיקט8 עשירי קהלת עיר יורק9 אל היכלי המלך בתוך מלאכי כל הערים, ומנחה בידם מֻגשת בשם כל ישראל יושבי אנגליא. ויהי כראות אותם בלדוין ארכיבישוף עיר קנטרבורי, איש צר ואויב, ויגער בהם באמרו כי אסור למלך נוצרי לקחת מתנות מיד היהודים ויצו לגרשם מן הבית, וישמע אליו ריכרד ולא קבל את המנחה. ויהי בצאתם ויבזו אותם הסריסים, והמון העם אשר נקהלו בחוף הוציאו קול קורא כי טוב בעיני המלך להֻמם ולאבדם. וקהל אנשי הצלב נלוה על האספסוף ויחלו לשלוח יד ביהודים ולבוז את שללם, וכאשר נסגרו העשירים בבתיהם המוצקים והבצורים הציתו המרעים את בתי ישראל באש ואת בתי הכנסת השמו, ויעבירו קול כי כל האיש בבני ישראל אשר לא יתנצר מות יומת. וישלחו בני ישראל יד בנפשם ובנפש נשיהם ובניהם וימותו על קדושת השם, וגם רבנו יעקב היה בתוך המומתים. ויהי כשמוע המלך את הדבר הרע הזה וישלח אחד משריו הגדולים, את רַנוּלְף לבית גרַנויל, להקים את הסערה לדממה, ולא שמע הערב רב לקולו. ואש יצאה בלילה ההוא מבתי ישראל המוצתים באש ותאכל שוקים ורחובות בלונדון. ומכל היהודים אשר בעיר לא המיר איש את דתו בלתי אם יוסיוס, אשר סחבו אותו הנוצרים לבית תפלתם וינצרוהו בחֹזק יד. ויהי ממחרת בהשמע למלך מעללי ההמונים המתגודדים על העברים ויתפוש את ראשיהם וימיתם. ויעבר קול בכל ממלכת בריטניא ובכל נחלותיו אשר בצרפת, אל כל שריו ועבדיו, להגן על היהודים, ואת יד יוסיוס האנוס מלא לשוב אל דתו מבלי שית לב אל בלדוין הארכיבישוף.

אך לא ארכו הימים ויצא ריכרד עם פיליפ אוגוסט מלך צרפת להתיצב בראש אנשי הצלב הנוסעים ירושלימה. ויהי אך עזוב עזב מלך בריטניא את ארצו ותפרוץ כאש קנאת הנוצרים, אשר צרה עינם מאז בעושר העברים, ויחלו לקצות בקהלות רבות אשר בארץ, ותהי ראשית משלח יד הצוררים בקהלת לין10. דלת העם אשר בעיר שתו את ידם עם אנשי הצלב אשר היו שם בעת ההיא, ויסגרו היהודים בבתיהם, ויפרצו שמה המרצחים ויהרגו את בעליהם ויבוזו את כל הנמצא שם. כאשר עשו ההוללים לקהלת לין כן עשו לקהלת נוֹרויך11. (1190־4950). בעוד חדש ימים פשטו עם הארץ ואנשי הצלב על קהלת סטַנפוֹרד12 ויהרגו אנשים אחדים והנשארים החישו להם מפלט אל מצודת המלך. ויהי כשמוע אנשי עיר לינקולן13את דבר הרעה הנשקפת גם להם וינוסו הם ויניסו עמם גם את רכושם אל מצודת המלך וימלטו.

ובעיר יורק מקום מושב שני העשירים הגדולים יוסיוס ובנדיקט, אשר בתיהם נדמו להיכלי מלך, התלקחה כאש קנאת עם הארץ יושבי העיר שבעתים מבכל יתר ערי אנגל. ויוסיוס אשר שב אל דת אבותיו, אחרי אשר אנסוהו האדוקים לעזוב אותה, חלה מאד מן המכות אשר הכוהו אנשי הדמים ההם. ועם הארץ ואנשי הצלב והשרים והכמרים קשרו יחד על היהודים האומללים אשר בעירם לקחת את נפשם ואת רכושם. ויהי הלילה ותצא אש מאחד המקומות ותאחז בבתים אשר מסביב, ויפרצו הקושרים אל בית בנדיקט אשר לא מצאו שם בלתי אם את אשתו ואת בתו, ויבוזו את כל היקר והחֹסן הנמצא שם ואת הבית שלחו באש. וימהרו כל בית יוסיוס ויתר אנשי העיר אל שר משמר המצודה ויבקשו לתת להם שם מחסה, וינתן להם. ועל המעטים הנשאים בעיר הכבידו דלת עם הארץ ממחרת את ידם להתנצר או למות בידם, ויצורו גם על המצודה, ויחזיקו על הנצורים את דבריהם לעזוב את דתם. ויהי בקרוב שר המשמר אל השער וייראו היהודים פן יבגוד בם והסגיר אותם ביד אויביהם, וינעלו מפניו את השער ולא נתנו לו לבוא אליהם. ויחר אפו מאד ויתאונן בפני שר הגליל אשר נחשב על שרי המלך. ויזעף שר הגליל וַיזעֵק את הגדודים אשר בערים מסביב ויצו להבקיע אל המצודה בחמת כח ולהנקם ביהודים. ויעמדו הנצורים על נפשם וילחמו בכל כחם ששה ימים ולא נתנום לפרוץ אל המצודה. עד כה וכה החל שר הגליל וגם שרי העיר להנחם, מיראתם פן ידרוש המלך את דם היהודים מידם. אז קם נזיר נוצרי לבוש בדים ויאסוף את האספסוף אל בית תפלתו ויכהן שם לעיניהם, ויעט אותם קנאה כאש, ויתיצב בראשם ויפשט ביתר עז אל המצודה. ויקלע איש יהודי אבן אשר פגעה בראש החנף הנבל הזה ויפול וימות. אך מעט מעט תם הלחם במצודה, וייראו פן לא יעמוד לבם ועיפה נפשם להעתר לשונאיהם מפחד החרב והרעב, וישמעו לקול רבם הרב ר' יום טוב וישרפו את כל מחמדיהם באש, וישימו אש על הדלתות, ואחרי כן עברו אחד אחד איש בחִרב רעהו לבלתי נפול ביד בני עולה. ויוסיוס המית את אשת נעוריו האהובה והוא מת ביד ר' יום טוב אשר שלח אחרי כן יד בנפשו. והנשארים אשר לא עצרו כוח למות מות גבורים על קדושת שם אלהיהם ויאמרו להפקיד את נפשם ביד אויביהם, אם לשבט אם לחסד, נהרגו כלם ביד אנשי הדמים. ויסופו כחמש מאות איש ולא נותרה עוד נפש אחת מקהלת ישראל בעיר יורק. ממחרת שבת הגדול, יום ההרגה בעיר יורק, מתו שבע וחמשים נפש מישראל בידי אנשי הדמים אנשי הצלב בעיר סנט־אדמונד. וגם בכל עיר ועיר באנגליא, אשר לא התנדבו אזרחי הנוצרים לעמוד לימין היהודים נפלו חללים. ואף המלך הישר ריכרד לב האריה חרה מאד, בשובו מן מסע הצלב, לשמע העלילות אשר השחיתו התעיבו בני עמו ליהודים, ויפקוד על השר המזכיר לבקר את הדבר ולעשות שפטים בפורעי הפרעות. וישמעו אנשי הצלב וינוסו על נפשם, והשרים והאזרחים אשר נגואלו כפיהם בדמי ישראל ברחו אל ארץ שקוט14 הקרובה. ורק שר הגליל נשא את עֲוֹנוֹ ויֵהָדף ממשמרתו15.

מעמד אבותינו באנגל בימים ההם נופל היה גם ממעמד אחיהם בארצות גרמניא, כי מעשי הקסרים הנריך הרביעי וכונרד השלישי, אשר עמדו למעוז ליהודים בימי מסעי הצלב הראשון והשני וישימו אותם לעבדי היכל המלך16, היו חומה עליהם בפני האספסוף בעתים רבות, אשר יראו לשלוח בהם יד באשר קנין הקיסר הם. אך בכנפי הרוחה הקטנה הזאת היתה צרורה גם רעה, כי ברבות הימים נחשבו בעיני המושלים כעבדים ילידי בית הנקנים והנמכרים מיד ליד. הקיסר פרידריך ברברוסא מלא את יד ליופולד נגיד אוסתריא להושיב יהודים בארצו, ולבישוף עיר רגנסבורג נתן את התרומות אשר ירימו יושבי העיר לאוצר המלכות17. ואם נחשבו היהודים יושבי אשכנז בדורות ההם כילידי בית, נחשבו אבותיהם בעיני העם כמקנת כסף, בהאמינם כי בנפול ירושלם ביד קסרי רומא תמה השלישית בחרב, השלישית ברעב והשלישית נמכרה לעבדים שלשים נפש בעד פרוטה אחת פסולה, וכי כל היהודים הנפוצים ברומי היו מאליהם לעבדים לקיסר אשר לו המשפט לעשות בהם כטוב בעיניו. אפס, יען כי יוסיפוס רפא את טיטוס ממחלת השגדון18 שלם הקיסר הרומי את שכרו בקבלו עליו להגן על אחיו היהודים הוא והמושלים הבאים אחריו, וכי את הקנין הזה ואת החובה הזאת קבל הקיסר קרל הגדול מקסרי רומי, וקסרי גרמניא קבלום מקרל הגדול19. ואלה התרומות אשר הרימו בני ישראל לקסרי גרמניא: בליל חנֻכת20 הנוצרים ישקלו כל היהודים מבן שתים עשרה ומעלה על ידי עושי מלאכתו את «קרבן פרוטת הזהב» 21 במטבע גולדן אחד, זכר למחצית השקל אשר גזר אספסינוס לתתו להיכל הקפיטול 22. מלבד זה יעלו גם היהודים היושבים בנחלת השרים והאלופים אל אוצר הקיסר מחצית מן התרומות אשר ירימו לאדוניהם מושלי הארצות ההן. ביום עלות הקיסר על כסא אבותיו תנתן לו מיד היהודים השלישית מכספם בתורת מתנת הכתר23, אשר נקראה בפיהם «הָעֶרְכְּךָ»24 או «הפרוטה השלישית»25.

בימים ההם היתה עוד דעת בני ישראל מעורבת עם עם הארץ בגרמניא עד אשר גם דעותיהם ומדותיהם יש אשר היו עולות ויורדות עמם26. ויש אשר אהבו גם את שירת המינים27, פרי רוח הגרמנים הקדמונים, הרחוקה מאד מרוח מוסר ישראל ומטעמו, עד כי קם איש יהודי משורר בשפת גרמניא, אשר עשה לו שם בין משוררי השירה הזאת, ושמו זיסקינד מעיר טרימברג28. ולעומת זה היו אנשים אשר דבקו גם בהבלי הנכר ובאמונות הטפלות אשר נהגו בגוים. ויתאונן ר' יהודה החסיד לאמר: «צוָנו צורנו לא תנחשו, ובעונותינו שרבו [יש] כהיום מנחשים בישראל»29. ויקנא ויקרא: «הרי זה מדרכי האמורי»30, ומעשים אלה הלא אסרה תורה אסור חמור מאד, ו«זה [הוא] שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך»31. אך גם מעט מעין רוח הגבורה אשר תנוח על העם הגרמני היושב על אדמתו, נחה עוד בימים ההם על היהודים יושבי הארץ ההיא. ויהיו בתוכם גם חוגרי חרב באין מכלים דבר. ובבוא עיר ורמייזא32 במצור צבאו בני ישראל עם הנוצרים שכם אחד להגן על העיר בזרוע וגבורה, ורבני העדה התירו להם להלחם גם ביום השבת33. ויש אשר העלו המושלים מתוכם אנשים לגדולה ולשררה. ככה הקים ליופולד נגיד אוסתריא איש יהודי ושמו שלמה לשר הממונות, ולא שעה הנגיד לאסורי האפיפיור, ויתר לשלמה לאסוף אל ביתו משרתים נוצרים. ובסביבות עיר ברֶסלו במדינת שלזיא היו ליהודים כפרים ועבדים העובדים את אדמתם34. אך למן העת אשר חזקו בארץ גזרות הכמרים לבלתי השתמש איש יהודי באנשים נוצרים החלו היהודים למכור את שדותיהם ולמשוך את ידם מעבודת האדמה, ולהאסף אל הערים ולשלוח במסחר ידם. וקרוב הדבר כי הסוחרים היהודים ההם היו היוסדים הראשונים לקהלת פרנקפורט35 אשר יצא לה אחרי כן שם בישראל. ובעת ההיא לא היה שם בלתי אם חצר אחד קנין איש נוצרי מושכר לסוחרי ישראל הבאים שמה ליריד36. ונשי ישראל בנות החיל, אשר היו תמיד לעוזרות נאמנות לבעליהן בבית ובשדה, עמדו גם הפעם על ימינם בחייהם לשאת אתם במשאם37 ולקום תחתם למחיה לביתן ולצאצאיהן בהפקד על אלופי נעוריהן פקודת כל האדם38.

ושם «עבדי היכל המלך» אשר נקרא על יהודי אשכנז, יש אשר היה להם למחסה כזב בהתגעש עם הארץ למראה דמיון כוזב או לשמע קול בליעל. הדבה הנבלה והנתעבה, עלילת הדם, אשר בדו כהני האון, עשתה לה כנפים ותבא ארצה גרמניא ותמצא שם אזנים קשובות. ויהי היום ותלך אניה מלאה אנשים יהודים מעיר קולן39 אל עיר בופַרד40 ואניה מלאה אנשים נוצרים מהלכת אחריה. וימצאו הנוצרים הולכי האניה אשה נוצרית מתה אצל העיר בופרד, ויתגוללו על היהודים הולכי האניה הראשונה לאמר: אתם הרגתוה. ויטלו עליהם לבחור באחת משתי אלה: למות בידם או להתנצר. ויהי כי לא אבו לשמוע אליהם ויקומו עליהם וישליכום במצולות הרַיִן, ואת יעקב בן מנחם, אחד מאנשי האניה, סחבו עמם מעיר לעיר ויענוהו (1179־4949). ותהי מחִתת מות על כל היהודים יושבי הערים אשר מסביב, ויפדו את נפשם בכפר אשר שקלו על יד הקיסר פרידריך ברברוסא חמש מאות מרק כסף, ועל יד הארכיבישוף פיליף, הגרף לבית הֵימסברג, שתי מאות וארבעת אלפים מרק כסף41. ארכיבישוף זה צורר יהודים היה, אך הקיסר היה נוח להם. על כן קרא הקיסר לו בטרם צאתו ארצה קדם למסע הצלב וישביעהו לבלתי הכבד את ידו על היהודים ועל הסוחרים42, וגם על לב הכמרים והנזירים דבר הקיסר בעת ההיא לבלתי הסת בהם את האספסוף. אך תרומת כסף העריך הקיסר את היהודים להרים למסע הצלב43.

וכשש שנים אחרי כן קרה אסון בגלילות הרין: איש משוגע מקרב היהודים בעתתהו רוח רעה ויהרוג נערה מעם הארץ (1194־4954)44, ויפלו הנוצרים על המשוגע ויהרגוהו וימיתו גם ששה אנשים מנכבדי המקום ואת ר' שמואל בן נטרונאי מבעלי התוספות בתוכם, וימתחו את גויותיהם על הגלגל ויציגון לעין רואים. ואת אם המשוגע ואת אחותו ואת אחי אמו אסרו בכלא. ויהי כי לא שמעו לקול האספסוף להתנצר, וינגדו ויענו את אמו במכאובים נוראים ויקברוה חיים, ולאחיה עשו המרצחים כאשר עשו לששת ראשי העדה. רק בת האשה עיפה נפשה מאנשי הבליעל ותתנצר. ויד ארכיבישוף אדולף לבית אלטנוי45 מושל המקום נכונה עמם, וישת ענש על היהודים הנשארים בעיר מאה וחמשים מרק, וגם את אחיהם היושבים בכל ארץ ממשלתו נגש למלא לו כסף רב. ואת החללים נתן לקבר אחרי חמשה שבועות בעד כסף מלא.

ובעוד שתי שנים נמצא בקרבת אשפירא איש נוצרי מת (1196־4956), ויתגודד האספסוף וינקום נקמת האיש הזה, אשר לא נודע מי הכהו, בגוף נערה עבריה, בת הרב ר' יצחק בן אשר הלוי נכד בעל התוספות, שנקרא גם הוא בשם זה, אשר מתה זה מעט, ויוציאוה מקברה, ויתעללו בה הטמאים הרשעים, ויוקיעוה ערומה ברחוב העיר, ורק בעד מתנות כסף עלתה ביד האב האומלל להשיב את הגוף הנקי אל מנוחתו. אך ממחרת פרצו הזדים אל בית הרב ויהרגו אותו ושמונה אנשים עמו, ויציתו אש בבתי הצבור, ויד הבישוף עמם. וישגבו הנשארים בעליות בית הכנסת וילחמו משם במתגודדים. וחזקיה בן ראובן מעיר בופרד, איש נשוא פנים, נמלט משם להחיש עזרה לאחיו. ויחר אף ההמון וישרפו את בית הכנסת באש, וישליכו את ספרי התורה אל הנהר ואת בתי ישראל בזזו. כשמוע אוטון מושל בורגנד, אחי הקיסר הנריך הששי, את המעשים הרעים האלה, סמך אל העיר ויהרוס את הכפרים הקרובים אשר לבישוף ולאזרחי העיר, ואת שדותיהם ויערותיהם הֵשַם וישחת. ויכבד את ידו על אנשי הדמים לשלם כֹּפר ליהודים ולבנות מכספם את בית הכנסת ואת הבתים אשר הרסו. בעוד ימים אחדים התנפלו יושבי עיר בופרד על היהודים אשר בקרבה וימיתו שמונה אנשים. וינקום אוטון את נקמתם וינקר את עיני המרצחים. ובעבור הקיסר הנריך הששי דרך העיר הזאת פקד על אזרחיה לשלם לחזקיה בן ראובן שלש מאות מרק דמי נזקו אשר הזיקו לו46.

ובעיר וין בירת אוסתריא נלוה איש נוצרי, ממשרתי שלמה שר הממונות אשר לנגיד אוסתריא, על אנשי הצלב, ויגנוב מבית אדוניו, וישם אותו שלמה במשמר. ויקהלו אנשי הצלב, חברי הגנב, על שלמה וימיתו אותו וחמשה עשר איש ישראל עמו ואת חברם הגנב הוציאו לחפש. וינקום ליופולד נגיד אוסתריא את נקמת הדם הנקי וישפוט את שני ראשי מסִבֵּי הרעה משפט מות.

לרגל התלאות אשר שבעו אבותינו באשכנז ובצרפת47 מיד צורריהם, כהתה רוחם מאד ולא הוסיפו עוד לשמוח כשמחת אבותיהם הקדמונים בארץ ישראל ובבבל48, ויהיו נחפזים להשיא את בנותיהם כמעט בטרם בָּגָרו, אף כי חכמי התלמוד אסרו דבר זה49, באמור כל איש מי יודע אם לא יהיה כל קניני לבז ולמשסה עד אשר תגדל בתי50. אך בהיות ה' אלהי אבותיהם מעוזם, וחזון אחרית הימים מבטחם, לא הוביש כל ששון גם בימי האפלה ההם. ויהי המעט מאבותינו הישרים והתמימים, כי רוח נדיבה מאד סמכתם, ויאהבו אהבת נפש את בני עמם, ותהי גם רוח שמחה נסוכה על מעשה חסדם ונדבת לבם. הנה כה דברי תַיַָּר אשר כתב: «אַלְמַנְיָא שיש בהם קהלות מישראל וכלם נדיבים ־ ־ והמדינות האלו יש בהם תלמידי חכמים וקהלות אוהבים את אחיהם ודוברים שלום לכל הקרובים והרחוקים. ואם יבא אליהם אכסנאי שמחים [הם] בו ועושים לו משתה ויאמרו: שמחו אחינו, כי תשועת ה' כהרף עין»51. ועשיריהם היו תומכים ביד נדיבה בעניי אחיהם, כדבר רש"י «בעלי בתים גומלים חסד, ומחזיקים ידי עניים, ומפזרים למלכות בשביל אחיהם, ו[אחיהם] מתקימים על ידם»52. ויהי משפטם מאז, מטרם בא עוד רבנו גרשום ארצה אשכנז, להטות איש את לב חברו, בכל מקום אשר היה חֶבֶר־עיר, לשית את ידו עם יתר בני הקהלה ולקבל עליו בחרם להרים גם הוא כמוהם את המעשר ממשכֻּרתו למעשה הצדקה53.

וארצות אשכנז וצרפת היו לכל דבר תורה כתאמי בטן חבוקות ודבקות אשר לא תפרדנה, למיום בוא רבנו גרשום הצרפתי לעיר מגנצא האשכנזית להורות שם תורה, כי עד העת ההיא היו אבותינו באשכנז מקבלים תורה מפי רבנו קלונימוס האיטלקי, אשר הושיב הקיסר קרל הגדול באשכנז, ותלמידיו. ואחיהם אשר בצרפת למדו מפי רבי מכיר אשר הביא הקיסר ההוא מבבל, ארץ הגאונים והמתיבות, לצרפת54. אולם למיום בוא רבנו גרשם הביא עמו את תורת צרפת ושיטתה הברורה והמדויקת בידי הגאונים לאשכנז. ותהיינה שתי הארצות למן הימים ההם לאחדים. אך יש אשר נעתק המרכז מאשכנז לצרפת ומצרפת לאשכנז. אולם גם בהעתק המרכז הנה והנה לא היו תלמידי הארץ האחת נופלים בחכמתם מתלמידי הארץ השנית, ככל אשר לא היו נופלים, בימי חכמי התלמוד, חכמי סורא וחכמי פומבדיתא אלה מאלה, גם ימי היות מתיבה רק באחת משתי הערים ההן לבדה55. כל ימי רבנו גרשם ותלמידו רבנו יעקב בן יקר היתה אשכנז המרכז אשר נהרו אליו גם תלמידי צרפת. ולמן היום אשר גדול תלמידי צרפת, הלא הוא רבנו שלמה יצחקי, שב לארצו ולעירו היתה צרפת המרכז הגדול לתורה כל ימי ראש החכמים הזה וימי בני בנותיו ותלמידיהם בעלי התוספות. אך גם בעת ההיא לא נגרע חלק חכמי אשכנז מחבריהם הצרפתים. אולם ארצות צרפת ואשכנז לא היו המקום האחד אשר ממנו יצאה תורה לכל ישראל, כי תורת ספרד אשר נאספה אליה רוח חכמי קירואן ואשר מוריה היו אנשים כרבנו משה בן חנוך ורבנו חנוך בנו, רבנו האלפסי ורבנו יוסף מגאש, היתה אדירה ורחבה כמוה ושמה הולך בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. אפס, כי למן היום אשר גזר העריץ המושלמני בן תמורת שמד על ישראל היושבים בארצות האשלם, אשר בספרד ובצפון אפריקא, כבתה גחלת התורה בספרד ולא שבה להתלקח עד עבור שנים רבות. ובימים הרבים ההם לא היתה פלטה לתורת ישראל כי אם בצרפת ואשכנז לבדן. החכמים והתלמידים בשתי הארצות האלה הבליגו על התלאות אשר מצאו אותם ואת עמם מיד עריצים ומיד כמריהם והאספסוף אשר ברגליהם, וירימו את דגל תלמוד התורה עד מרום קצה56, עד כי יאָמר אליהם כי רק «הם הם העמידו תורה בישראל» בימים הרעים ההם. את מעמד התורה בימים ההם יעביר לפנינו ראש חכמי הגולה בדברים אשר כתב לאוהביו בארץ צרפת: «ואתם אלופי ומיודעי חזקו ויאמץ לבבכם, הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם, שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל מקמות האלה57 אבדה תורה מבינם58. ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם. אחינו אנשי גאולתנו, חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי אין הדבר תלוי אלא בכם»59. וגם בדורות הקודמים, אשר יד תורת ספרד היתה עוד על העליונה היו חכמי צרפת ואשכנז לתהלה בפי ראשי הדורות בטוב טעמם ועֹמק בינתם, ושיטתם היתה לכבוד בעטרת יושנה. וכה אמר רש"י הצרפתי על חכמי אשכנז ועל תורתם, אשר באמת לא נבדלה במאומה מתורת חכמי צרפת: «וכל ארץ אלמניאה60 המעמיקין להבין מצות סוד בוראנו בתורה שיש לה בית אב כמנהג אבות וקבלה מרב»61. ותורת התלמוד הזאת בטהרתה וכנתינתה, אשר מרבית ענינה היתה גופי הלכות, יצקה באגדתה הזכה והנקיה על תלמידיה הגדולים אשר בצרפת ובאשכנז רוח חכמה טהורה, תמימה ונכוחה, אשר לא עכרוה סיגי נכר. ויכירו כי הדעת את ה' היא הדעת את הטוב וכל מיטב פריה הוא רק המעשה הטוב כאשר הורו נביאי אלהי ישראל על פי תורתו התמימה62. ובהיות מוסר נעלה כזה נר לרגלי אבותינו הנעלים אשר רק תורתם לבדם היתה מקור חכמתם וצדקתם, היתה בעיניהם יתרון חטאת הפוגע בכבוד רעהו על כל החטאות אשר יחטא האדם, כדבר הלמד מאליו וכודאי גמור אשר אין לפקפק בו63.

ככל אשר זַכּוּ דעותיהם ומדותיהם, היה גם טעמם טוב, ורוח חן היתה נסוכה גם על עבודת ה' אשר בבית הכנסת. הילדים, אשר חנן ה' את ישראל, היו תמיד חמדת שעשועיהם. על כן נתנו אבותינו בשתי הארצות, בצרפת ואשכנז, ליצורים הנאהבים והנעימים האלה, יד ושם גם בעבודת אלהיהם. ויהי ילד מפטיר בנביא64 בבית הכנסת. וביום חג יעמידו אחד הילדים לפני הקורא, ותרגם הילד הזה את דבר הנפלאות הכתובות בתורה, אשר הפליא ה' לעמו בימי קדם, בשפת צרפת או אשכנז, למען יבינו גם האנשים והנשים אשר נבערו מדעת את שפת הקדש65. כאשר כבדו הגדולים את הקטנים, ככה כבדו בבית ה' משנה כבוד, הקטנים את הגדולים. והיה מדי שוב איש מבמת הקורא, אשר שמה נקרא לספר התורה, אל מקומו, וכרעו בניו לפניו ונשקו את ברכיו66. ובכלל הדבר כבדו אבותינו בשתי הארצות האלה את התורה ואת המצוה בכל לב ובכל נפש מדור דור הרבה יותר מכל אחיהם יושבי יתר הארצות. מעשה המצוה במו פיהם ובעצם ידם היה כל כבודם וכל שמחת גילם, ולא יכלו להעלות אף על לב איככה יאות איש ישראל להפקיד את מעשה המצוה, אשר היא לבדה משמחת ומכבדת את בעליה, ביד שליח נושא שכר עושה מצוה בעד בצע כסף67.

ואת רוחם יצקו בחירי שתי הארצות האלה בפיוטיהם אשר יפרדו לשני ראשים. הראש האחד הוא פיוט הסליחה, אשר בו ישפכו בני ישראל למימי האמוראים 68 והלאה את לבם לפני ה' בימי התשובה ובימי הצומות; והראש השני הוא פיוט הקרובות, אשר בו ישאו את נפשם אל אלהי אבותיהם מימי התנאים69 במועדים ובשבתות ובכל יום חדות ה‘. ותהי הסליחה בחן תחנוניה ובהגיון נכאיה עצם מעצמת מזמורי דוד, הימן, אסף ובני קֹרח, והקרובות70 היו רוח נאצלת מרוח חזון הנביאים71. ויהיו פיוטי ר’ אלעזר הקליר גם ליסוד לפיוטי התפלה בשתי הארצות ובנותיהן72, גם למופת לכל הפיטנים הבאים אחריו. ויבדלו הפיוטים האלה מפיוטי הספרדים גם בטבע לשונם גם בטבע ענינם, כי לשון פיוטי הספרדים היתה נוחה ומדוקדקת מלשון פיוטי שתי הארצות. אך לעומת זה היו פיוטי צרפת ואשכנז אוצר יקר לפרי רוח תורתנו ומולדתנו, כי אמרותיהם הקצובות והקצרות הן פנים חדשות לאגדה העתיקה והטהורה הנובעת מעֹמק מקור ישראל. אך גם בדרכי הגיונן נבדלו אלה מאלה. מרבית הגיון הסליחה הספרדית היתה תוכחה לנפש היחיד להזכיר את יום מותו, וכי עפר הוא גם בחייו, וקבר ורמה ורקבון הוא גורלו השמור לבן אדם תולעה. לא כן הסליחה העשויה בטעם הקליר וחבריו, כי כמעט כלה היא מערכי צרות הגוי כלו והמון געגועים לגאולתו ומוסר זכרון המות מעט מזער הוא שם. והקרובות מעשה ידי משוררי ספרד, גם לימי מועד מלאים תאניה ואניה על התלאות המוצאות את עם ישראל ועל גורל האדם וחטאותיו, עד אשר כמעט אין להבדיל בינן ובין הסליחה הספרדית וגם בין הקינה73. לא כן פיוטי שתי הארצות, כי ככל אשר קוננו בנפש מרה ביום מר74, ככה היתה חדות ה' מעוזם ביום חג ה' וכל מוצא שפתיהם היה ששון ושמחה, גילה ורנה להרנין כל לב, עד כי הקרובות ורנה וישועה נתכו בלבם להגיון אחד75.

ופַּיְטָני שתי הארצות וחברותיהן, אף כי נראו בזמירותיהם גם יצירות חדשות בלשון אשר לא הצליחו, שמו להם למופת את שפת המקרא המטֹהרה אשר העמיקו מאד להתבונן בה' וידעו להבליע לפעמים בנעימותיה גם את מליצות התלמוד והמדרש עד כי היו למוצק אחד ולרקמת תפארה, אשר העטו בה גם את יצירי החמדה אשר יצרה רוח הנבואה והאגדה בכל דורותיהן76.

את טיב השירה הזאת ואת ערכה הגדול בספרותנו ובתולדותינו, כבר הכירו חוקרי רוח עמנו, כי «שירי בית הכנסת אלה הם הם המלאכים הטובים המלַוים את עם ה' בכל דורותיו»77; «השירה הזאת מצבת זכרון נהדרת בגאון היא, לנפתולי אלהים אשר נפתל ישראל, שנות אין מספר עם אלהים ואנשים ויוכל»78; «מצבת זכרון, מזכרת מעשה אבות הוא לנו. ועבודת בית אלהינו, אשר השירה הזאת היתה לנשמה באפה, היא היא מפרש הדגל המתנופף ביד ישראל במלחמתו הארוכה זה אלפי שנה»79.

ורב אחד היה בימים ההם ושמו ר' אפרים בן יעקב מבונא80, אשר פיט גם הוא פיוטי תפלה81. הוא הרחיב את גבול ספרות הפיוט הצרפתית־האשכנזית בשומו למליץ לו גם את שפת ארם הקרובה מאד לשפתנו והשגורה, מעט או הרבה, כמעט בפי כל יודעי ספר בעמנו. סליחתו הארמית אשר תחלת דבריה, «תא שמע» היא: מערכת מליצות ארמיות שמרביתן משמשות בתלמוד לשם פסקי הלכות הרחוקים מאד מכל דבר חזיון והגיון לב, והוא השכיל לפחת בהן רוח שיר אשר הפכה אותן לאמרי נֹעם מלאי תחנונים ותנחומים לנפש עיפה. ובהיות גם מעשה יד הפיטנים האחרים יקרים מאד בעיניו כתב באורים לפיוטיהם. המשורר הזה היה גם סופר זכרונות ויעל על מגלות ספר את זכרון כל הצרות אשר מצאו את בני עמו במסע הצלב השני אשר ראו עיניו בהיותו בן ארבע עשרה שנה נחבא בתוך קרוביו, וגם את דברי הרעות אשר עברו בימיו על יושבי צרפת ואנגל הודיע בספרו לקהל עמו בסגנון צח ונאה ובאמנות סופרים רבה. ובתורה היה לו יד ושם כאחד הגדולים, ותהיינה אגרותיו, שאלות ותשובות בדבר דת ודין, הולכות ובאות בינו ובין גדולי דורו.

ושני בעלי תוספות היו בימים ההם באשכנז אשר היו לפוסקים, לאמר, אשר מלבד עבודת הבקור והברור בדברי התלמוד החלו לשום לב להכריע בין חלוקי דעות בדבר ההלכה, ולסדר את פסקי ההלכות, עפ"י תוצאות הכרעותיהם, סדרים סדרים למען ימצא כל איש את ההוראה אשר הוא מבקש במקומה. שם האחד הוא רבנו אליעזר מעיר מיץ, תלמיד רבנו תם, ושם ספר הוראותיו הוא «ספר יראים»82, אשר כלכל אותו בטעם הגאון הקדמוני רב יהודאי83; ושם השני הוא רבנו ברוך בן יצחק מוַרמייזא תלמיד רבנו יצחק הזקן בן אחות רבנו תם, ושם ספרו הוא «ספר התרומה»84 מלבד ספר ההוראה הזה נמצאו לרבנו ברוך תוספות למסכות מיוחדות.

חבר לרבנו ברוך, אשר עמד עמו כאחד לפני רבנו יצחק הזקן, היה רבנו שמשון בן אברהם בעיר שאנץ85. ובמות רבו, קם רבנו שמשון למורה ראש בצרפת בשאנץ עירו. ויהי רבנו שמשון אחד מגדולי בעלי התוספות, ומלבד הדברים הרבים המובאים בתוספות אשר לפנינו86, חבר תוספות מיוחדות אשר נקראו על שם עירו, «תוספות שאנץ»87. מעשהו זה היה כמעשה כל חכמי ארצו בדורותיו, אך נבדֹּל נבדַל מבני ארצו ודורו, כי החל לפקוד את הסדרים ואת המסכתות בסדרי המשנה, ואת ספרי מדרש ההלכה אשר כימי המשנה ימיהם ודורש כמעט לא היה להם מרוב ימים עד ימי הרב הגדול הזה, בהיות עיני גדולי החכמים רק אל תלמוד בבלי אשר ממנו לבד תצא תורה בכל דבר דת ודין. ויקם רבנו שמשון ויבאר את סדר זרעים ואת סדר טהרות, אשר גמרא אין להם בלתי אם עצם המשנה לבדה. ויבאר אותם עפ“י המאמרים שנאמרו על אודות עניניהם בשאר הסדרים ועפ”י התלמוד הירושלמי ועפ"י מכילתא, ספרא וספרי ותוספתא88. וגם מאת ארבעת סדרי המשנה שם לענין לו את מעט המסכות אשר גמרא אין להם: שקלים, עדויות, מדות וקנין89. ובהיות כל מגמתו לפקוד את הסדרים והמסכות אשר אין להם גמרא, זכר גם את ספרי מדרש ההלכה העתיקים הקדמונים לבאר אותם באר היטב למען הקל את לימודם על החכמים, ויקם ויכתוב באור גם למדרש הנכבד מאד תורת כהנים אשר יקראו לו «ספרא»90. בעבודתו היקרה והנכבדה החל רבנו הגדול הזה לפתוח שערים חדשים לתלמידים ולהתיך כמה מעינות בתורה, אשר ברבות הימים היו לקפאון, ולהפוך אותם לבאר מים חיים כבראשונה. אך לדאבון לב אבדו פירושי המסכות ואינם, וגם פירושי הסדרים ופירוש ספרא הקימים בידנו, לא עוררו כי אם מתי מעט מחכמי הדורות ליחד את לבם אל מעשי רבותינו התנאים אשר תלמוד בבלי אין עליהם עד הדורות האחרונים91.

לרבנו שמשון היה אח רב, אשר שם לו בבעלי התוספות ושמו רבנו יצחק92 מעיר דאמפירא93. ורבי אברהם אבי שני החכמים האלה היה איש זך וטהור אשר חכמי דורו חשבוהו לאיש קדוש94.

ואיטליא, אשר לפנים היתה מקור תורה לכל ארצות אירופא95, לא השיגה בימים ההם את שכנותיה ארצות צרפת ואשכנז. לעומת זה היו לאבותינו בארץ ההיא שקט ורוחה בדור ההוא. עין האפיפיור אלכסנדר השלישי היתה עליהם לטובה עד כי פטר מאתים איש נשואי פנים בעיר רומי מכל מס96. ויקם מבני ישראל פקידים בקרב ביתו97, והגדול בהם הוא יחיאל, בחור וטוב, יפה תֹאר ואיש שכל, אותו הפקיד האפיפיור «על ביתו ועל כל אשר לו»98. ויחיאל הוא נכד רבנו נתן בעל ספר הערוך99. בימי אלכסנדר השלישי נועדו שלוש מאות בישופים מאיטליא מצרפת ומספרד עירה רומי, להתיעץ על דבר דתם וכהונתם (1179־4939), אל ועד לַטֶרַן100. ויהיו ביניהם כמרים חורשים על ישראל רעה גדולה, ויחרד לב העם ויצומו שלשה ימים, ויהפוך האפיפיור את לב כהניו ולא גזרו על היהודים בלתי אם שני דברים: האחת, כי יהיה הנוצרי כשר לעדות במשפט, אשר בין יהודי לחברו, ככל אשר כשר היהודי לעדות במשפט אשר בין נוצרי לחברו, בתתם טעם הגון לדבריהם לאמר: למה יגרע הנוצרי מן היהודי במשפט העדות? והשנית, היא גזרת אסור לשכור להם משרתים נוצרים101, כאשר כבר גזרו הכמרים בועדיהם השכם וגזור. לעומת זה העמידו חוק לבלתי אנוס איש ישראל להתנצר על כרחו, לבלתי שלוח איש נוצרי ידו אל עצמם ובשרם ואל קנינים, ולבלתי הפרע אותם בעבודת אלהיהם102.

ורוגר103 השני ווילהלם השני, מלכי נאפוליא, אשר בנגב איטליא ואי סיקיליא קימו ביד היהודים יושבי המקומות ההם את זכויותיהם המקובלות בידם להישפט בבתי דינם, ככל אשר מלאו את ידי היונים והערבים השוכנים להשפט במשפט עמם. ובעיר מסינא היה משפט אחד לנוצרים ולהם ויהיו כשרים לכל פקודה ומשמרת. ושר אחד ושמו פיליף, שר חיל הים ויועץ לאדוניו רוגר מלך סיקיליא, נטה מאד לדת ישראל ויהי מבקר בבתי הכנסת ומתנדב שמן למאור וכסף לצרכי הקהלה104.

ובכל ארצות חוף הים ובמרבית ארצות הקדם היו בני ישראל מחזיקים מדור דור במלאכה הדקה והנקיה המעשרת את בעליה, מלאכת המשי ובמלאכת צבעיה הזכים אשר לא תצלח בלתי אם בידי אנשי טעם יודעי חן. וידע רוגר את הטוב הצפון לארץ במלאכה זאת, ויבא אנשים מישראל בעלי מלאכת מחשבת זאת מארץ ביזנת ויושיבם במקומות ממשלתו105.

שבע עשרה קהלות נמנו בימים ההם באיטליא ובסיקיליא בפי בנימין בן יונה התיר מטודלא, אשר עבר בכולן. קרוב הוא, כי הן הן היו כל מושבות ישראל בארצות ההן. משפחות יושביהן לא הגיעו בלתי אם למספר שלשת אלפים. הקהלה הגדולה בכלן היתה שלירנא, אשר משפחותיה העבריות היו שש מאות106, לבד מקהלת וֵנֵדיג, העיר הגדולה אשר בצפון הארץ, אשר מספר משפחותיה היו אלף ושלש מאוד וקהלת פַּלֶּרְמוּ בירת סיקיליא, אשר היו בת אלף וחמש מאות משפחה107.

ורוח אחת וטעם אחד היו לאבותינו יושבי ארץ איטליא ולאחיהם יושבי ממלכת ביזנת, אך בגורלם נבדלו אבותינו האומללים יושבי קסרות יון זאת, מכל גלויות ישראל לרוע. כי עין הממלכה ההיא החנפה הרשעה העקֻבה מדם, היתה מעולם בישראל לרעה. מספר העברים יושבי ביזנת ומספר קהלותיהם היה רב ממספרם באיטליה, כי בשלשים, אשר עבר בהן התיר מטודלא בממלכה היונית הזאת, מצא כששת אלפי משפחה108, לבד מן איי יון אשר לא נקבו בשמותם אשר רבו שם קהלות ישראל109. וימררו היונים את חיי אבותינו מאד מאד110, וכמעט העבידו אותם בפרך ויתנו אותם למכה ולחרפה111. ותהי הנקלה מהם לחשוך מאיש ישראל כל כבוד גבר ולא נתנום גם לרכוב על סוס112, וישליכו עליהם שקוצים ויושיבום במקום הטנופת, במקום שפך מי המדמנה על יד בתי הבורסים, למען הבזותם ולתתם לגועל נפש בעיני כל רואיהם113. אולם ככל אשר קרא קול אלהים אלהי ישראל אל המצרים בימי קדם ככה קרא גם אל צוררי עמו היונים הפעם: אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה! – ויהי המעט מהם, כי היה מספרם לא מעט ויפרוץ גם קנינם בארץ. ואף כי כלאו היונים אותם בקושטא114 בגרות115 בפרור פירא116, מבלי תת להם מבוא אל תוך העיר ומבלי הותר להם בלתי אם מוצא אל חוף הים117, בכל זאת הצליחו מאד במלאכת המשי ויהיו בתוכם סוחרים רבים ועשירים גדולים118. ובעיר טֵיבֵּש119 ישבו כאלפים משפחות מבני ישראל «והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היונים120. ובעיר סלוניקי, אשר חמש מאות משפחות עבריות היו לה, ואשר בכל היות פקיד ישראל מפקד עליהם להגן בעדם רב שם הלחץ, היו מרביתם או כלם מוצאים חית ידם במלאכה121. ובעיר קוריש122 היו כמאתים איש יהודי עובדי אדמתם בהר פרנש123. ככה החזיקו היהודים האומללים הנתונים למרמס בטיט חוצות, בכל ענפי התרבות, אשר היו לברכה בקרב הארץ ולכבוד לכל אזרח, במרכֹּלת, בחרושת, בכל מלאכת עבודה וגם בעבודת האדמה.

וככל אשר לא עלתה ביד נוגשיהם להכשיל את כחם בכל דבר כשרון ומשלח יד, ככה קצרה יד העריצים ההם לדכא את רוחם הנדיבה המלאה אהבה ורחמים, או לקצר את נפשם בעמלה ובעניה ובספר התיר הנאמן את מצוקותיהם כלה את דבריו לאמר: «אבל היהודים הם עשירים ואנשים טובים, בעלי חסד ומצות וסובלים הגלות בעין יפה»124. וקרוב הוא מאד, כי בדבר נדיבות עשירי אבותינו בביזנת בדור ההוא, מעשה אבותיהם היה בידיהם, כי נראים הדברים כי מאז ומקדם היו עשירי ישראל בארץ ההיא נדיבי רוח, עורכי שלחן לעניי אחיהם בפתחי שערי בתיהם125.

גם בתורה היה יד ושם בממלכת ביזנת וכשבעים גדולי תורה נקראו בשמותם בדברי בנימין בן יונה מטודילא, אשר הגדולים בהם היו בקושטא עיר המלוכה, ובתוכם נמנו רבי אבטליון הרב ורבי אליקים הפרנס, וקרובים אליהם בדעת התורה היו בעיר טֵיבש126 אשר נקראו בפי התיר «גדולי הדור»127. מלבד אנשי התורה היה איש נכבד בעיר קושטא, אשר עשה לו שם במלאכת הרפואה, הלא הוא שלמה המצרי, רופא נפש הקיסר, אשר רק לו לבדו נתן רשיון לרכב על סוס, אף כי יהודי הוא. האיש היקר הזה שם את כל לבו להקל מעל צוארי אחיו העשוקים את עול גלותם הקשה, אשר כבדה עליהם מאד128.

אולם בכל היות כל חכמי התורה בממלכת יון גדולים במקומם, לא השיגו לא את חכמי ספרד ולא את חכמי צרפת ואשכנז ולא את חכמי איטליא, הארץ הזאת אשר הקימה בדורות הראשונים כרבנו משה בן קלונימוס וכל חכמי לומברדיא ובֵאר. ושכנותיה, עד ימי נתן איש רומי ורבי קלונימוס איש רומי. אולם בקצה האלף החמישי היתה דעת התורה הלוך וחסור גם בה ולא רבה חכמתה מחכמת בזנת, עד כי בכרו אנשי איטליא את חכמי ארץ יון על חכמי ארץ ספרד129. כי למן היום אשר החלו לגיוני ביזנת לפשוט על מדינות איטליא ואיטליא התחזקה להדוף אותם130, נגשו שני העמים אחד באחד וגם קהלות ישראל אשר בהן התודעו, עד כי נתנו מרוחן אשה על רעותה גם במעשיהן הטובים גם בשבושי דעותיהם131, אשר עלו בהן סיגי דמיון, ותחזינה עיניהם רק נפלאות כל היום מעשי נסים ומעשי כשפים132. ויהיו שם אנשים, אשר התהוללו באימים ויתהללו, כי יודעים הם לכבוש בלחשיהם ובלהטיהם את השדים להיות להם לעבדים133. ומיֵלדוֹת נבונות לחש, בארץ איטליא, התאמרו, כי יודעות הן ללחוש באזן היולדת והעולל יוצא בנחת מבלי הכאב את אמו134. גם האמן האמינו אנשי איטליא, כי בקראם לבניהם שמות כשמות חיות היער ינצלו מכל מחלה135. ומשם נפוצו השמות האלה: אריה, דוב, זאב, צבי וכו' לכל גליות האשכנזים והצרפתים136. גם מעט דברי התורה שיצאו מפי חכמי ארץ יון, אשר נאספו אל התוספות, אל האוצר היקר הזה אשר לתורת ישראל, לא היו דבר חדוש, פתרון או בקורת, כי אם דברי רמז וחשבון האותיות137.

נראים הדברים, כי מרוח ר' אברהם בן עזרא, אשר היה משוטט בימיו הרבה בארץ איטליא, לא נאצל על יושביה העברים מאומה. וגם תלמידו שלמה בן אברהם פרחון הספרדי, אשר בא שמה ויגר ימים רבים בעיר שלירנו138, מקום מושב המדעים בארץ איטליא, ויכתוב להם את ספר מחברת הערוך139 ללמדם את לשון עבר בטעם המדקדקים הספרדים, לא העלה מאומה. וקרוב הדבר כי לא נטה לבם אחריו ואחרי למודיו העברים, יען כי ראו כי בדבר אחד החשוב מאד, נעלו הם הרבה עליו. כי התמימים האלה, אשר לא התהללו בדעת הלשון כאשר התהלל הוא, מהירים היו לדבר בלשון אבותיהם בשפה ברורה ושגורה, והוא אף כי היה בקי בכל דקדוקיה, כבדה לשונו העבריה בפיו, עד כי מליצתו בה היתה קשה וגסה. והשנית, אף כי דקדוק הלשון היה המקצוע אשר לו הקדיש את כל רוחו, הודה במו פיו כי הסגנון המדוקדק והמזוקק הוא בעיניו כשרון אשר אין חפץ בו, ולא עוד כי אם מוקש הוא לעצם הענין, אשר אותו הוא בא להביע (?) 140, בעיני חכם זה נחשבו מנהגי הערבים, אשר נהגו גם אנשי ספרד, כדתי התורה אשר כל העובר עליהם יאשם, ויוכח את אבותינו יושבי איטליא, צרפת ואשכנז על בלי היות ראשם מגֻלח בתער כמשפט הערבים ועל בלי היות פני אמותינו בארצות ההן מכוסות כמשפט הערביות היוצאות רעולות141.

מפי החכם הזה נודע לנו דבר יקר מאד, כי בפי אבותינו בשאר ארצות אירופא היתה הלשון העבריה חיה ושגורה הרבה יותר מאשר היתה בפי אחיהם בארצות אשר שפת ערב מהלכת בהן ואשר גם ארץ ספרד בכללן.

בדורות ההם החלה להראות רגשת חיי ישראל בארצות אשר היו אחרי כן מקום מושב לאלפיהם ולרבבותיהם. במדינת וַלַכְיָה, היא צפון הארץ, אשר תקרא היום רומניא, אשר נחשבה בימים ההם על מדינת ביזנת, לא רבתה עוד התרבות, אך בכל זאת המעט מיושביה החזקים «הקלים כצבאים על ההרים» כי לא הרעו לבני ישראל, כי אם קראו להם אחים ויקראו לבניהם שמות ישראל, ויש אשר התאמרו כי כלם צאצאי ישראל הם 142. וגם השודדים הרבים אשר היו בתוכם, מדי גזלם איש יהודי לא נגעו בנפשו לרעה. יען כי שתי כתי אויבינו, הלא הם כמרי הנוצרים ובני היונים, נקלו בעיניהם בהיות עוד הדת הנוצרית רפה בידם מאד143 ובהיותם אויבים בנפש לבני יון ואורבים לדמם144.

ובארץ ביהם בעיר הממלכה פראג, כבר קם בדורות ההם איש חכם, אשר יחד כבודו בין בעלי התוספות, ושמו ר' יצחק הלבן, אשר קרוב הוא כי יליד רֶגנסבורג הגרמנית היה, אשר שם היה משכן אחיו הרב ר' נחמן. ואח שלישי היה להם, ושמו רבי פתחיה145 אשר עליו נדבר בפרק הבא. ועוד נזכרו בימים ההם שני חכמים בתורה, שם האחד ר' מרדכי מארץ פולין ושם השני ר' יצחק מארץ רוסיא146.




  1. שם הארכיבישוף הוא Ecgbriht. ושנת האסור 740 למספרם. (אדוארד גאנז, צייטשר‘ פיר דיא וויסענש’ דעס יודענט, 107).  ↩

  2. “וזאת העיר שהי' זה המעשה של הראב”ע זלה“ה שמה לונדריש, והיו לה קרוב לנ' אלפים בתים, כלם אנשים בעלי חכמה ועושר” (לקוטי ר“י סמבּרי: סדה”ח א' 130). ושנת היות שם ראב"ע היא 1158 למספרם. ונראה כי רבוי הבתים שקרוב הוא להיות גוזמא, ותהלת החכמה והעושר חוזר על היהודים. ואפשר כי פירוש בתים הוא בעלי בתים. אך מתוך ההערה הבאה קרוב להחזיק כי פירושו כפשוטו.  ↩

  3. עי‘ מקור זה גד"י 259 V הערה 1 וע’ שם הערה שלפניה.  ↩

  4. “ואחרי ר‘ שמואל מלך רבנו תם. לפניו שמשו הרב ר’ יעקב (האולניז) [האורלנזי] ור‘ וכו’” (ת' רש“ל כ”ט).  ↩

  5. עי' אוצר ישראל בערכו.  ↩

  6. “וגם באנגליטירא היו רבנים גדולים” (קרית ספר לר“י לטאש: סדה”ח ב' 235). ודעתו של גרץ כי באנגליא לא עשו אבותינו חיל בתורה מפני הצרות שהתרגשו לבא עליהם (גד"י 267 VI), לאו דוקא היא, כי הצרות התחילו בשנת תתקמ“ט ועד העת הזאת הלא היה להם שקט, ובכן הלא אפשר כי עד העת ההיא היו להם רבנים חכמי תורה ככל שהיו בספרד ובצרפת עד העת ההיא מבחר גדוליהן של הארצות ההן. – פה מקום להזכיר בשמו של רב אחד אנגלי ושמו ר”י מלונדרש, שנזכר בתורת בר סמכא בפי הפוסקים (ש“ע א”ח תע"ג, ו' בהגהה).  ↩

  7. Joceus. ככה הוא נקרא בפי סופרי זכרונות הבריטים, ועקר השם הוא יוסף.  ↩

  8. תרגום לשם ברוך.  ↩

  9. York.  ↩

  10. Lynn.  ↩

  11. Norwich.  ↩

  12. Stanford.  ↩

  13. Lincoln.  ↩

  14. Schottland.  ↩

  15. את פרשת המוצאות את ישראל באנגליא הוצאנו מקונטרס ר' אפרים מבונא ומן המקורות המובאים בידי גרץ 259/6 V ובנאטע 9 שם.  ↩

  16. קאממער קנעכטע (עי' לעיל 186־7.  ↩

  17. עי‘ י’ ווערטהיימער, יודען אין אסטעררייך 34. געש' דער יודען אין באיערן 15.  ↩

  18. גיכט בל“א ועי' חולין נ”א.  ↩

  19. שוואבענשפיעגעל: גד"י 259 V.  ↩

  20. ווייהנאכטען.  ↩

  21. Der güldene Opferpfenning.  ↩

  22. עי' ח"ו 2 הערה 1.  ↩

  23. Kronungssteuer.  ↩

  24. Schatzung.  ↩

  25. דער דריטטע פפענניג.  ↩

  26. «כמו שמנהג הנכרים כן מנהגי היהודים ברוב המקומות, כגון אם הנכרים גדורים בעריות כך יהיו היהודים הנולדים באותה העיר» (ס' חסידים תתש"א).  ↩

  27. Minnen Gesang.  ↩

  28. גרץ גד"י 277/280 VI.  ↩

  29. ס‘ חסידים סי’ נ"ט.  ↩

  30. שם.  ↩

  31. שם סי‘ ר“ה, והפסוק: דברים י”ח, י“ב. וע”ש הפסוקים שלפניו ושלאחריו. ועי’ בס‘ חסידים במקומות הרשומים ובסי’ ת"ב.  ↩

  32. Worms.  ↩

  33. רוקח סי' קצ"ו (?).  ↩

  34. עי' גרץ גד"י 271 VI.  ↩

  35. »־ ־ כשאין שם חבר עיר כגון בורַנקבורט וכיו"ב, אבל יש שם חבר עיר שהלכו לעיר שיש בה יהודים וכו'» (אהע“ז ראב”ן דף ע"ט עמוד ג').  ↩

  36. »ישראל הבאים ליריד של גוים כמו בורנקבורט ומ[ת]אכסנין בחצר אחת בד‘ בתים או בה’ והגוי בעל החצר ־ ־ אע"פ ששכרו הבתים והחצר וכו'» (שם דף ע"א עמוד א').  ↩

  37. »מעשים בכל יום דנשים היושבות תחת בעליהן דנשבעות בדיני ממונות שיש להם עם אחרים» (שם ק"ז).  ↩

  38. »והני נשי דידן, כיון דנושאות ונותנות בנכסי בעליהן לאחר מיתת בעליהן וכו'» (שם).  ↩

  39. Koln.  ↩

  40. Bopard.  ↩

  41. קנטרס (?) ר' אפרים מבונא צד 9.  ↩

  42. .V. Raumer: Hohenstaufen II 412  ↩

  43. קנטרס ר"א מבונא 12.  ↩

  44. על בירור הזמן עי' גרץ גד"י 272 VI הערה 3.  ↩

  45. Altenow.  ↩

  46. קנטרס ר"א מבונא צד 14.  ↩

  47. לכל דבר טבע החיים הפנימיים וחיי התורה והמוסר נחשבו גלות אשכנז וגלות צרפת לגלות אחת, וכן נחשבו בדורות ההם גם בעיני חכמי ספרד ופרובינצא, עד שהרב המאירי קורא: «־ ־ לרבנו מאיר מרוטינבורק ראש ישיבת כל ארץ צרפת» (הקדמת המאירי למס‘ אבות: סדה"ח ב’ 229). ואין ספק כי ידע רבנו המאירי כי עיר ראטּהענבורג עיר גרמנית היא, אך גם זאת ידע כי חכמי שתי ארצות אלה חברים גמורים הם ותלמידים משותפים לכל דבר לגדולי הדור שבאחת משתי ארצות ההן.  ↩

  48. »והאידנא ערבה כל שמחה» (ש“ע אהע”ז הלכ' קדושין ס“ב, י”ג. ע"ש).  ↩

  49. »אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה» (קדושין מ"א).  ↩

  50. »ועכשיו שאנו נוהגים לקדש את בנותינו אפי' קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר, ואם יש ספוק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה ספוק בידו ותשב בתו עגונה לעולם» (תוס' קדושין שם). ונראים הדברים כי שדוכי חתן בכלה, שנהגו מאז בישראל «ש ה א י ש מדבר על א ש ה והיא מתרצית להנשא לו» (עי‘ ערוך ערך «שדך» ד’). התחילו אז לפסוק ולהבטל מעט מעט והשדכנות התחילה להיות לעסק, וכבר אנו מוצאים בדורות ההם שם «שדכן» (ס‘ חסידים סי’ ת"כ).  ↩

  51. מסעות בנימין צד ק"י.  ↩

  52. רש“י חולין צ”ב.  ↩

  53. »תקנה שלא לסרב ליכנס בחרם להרים מעשר, ואחד יכריח לכלם אם יש מנין בעיר ־ ־ וקודם רבנו גרשם מאור הגולה היתה תקנה, ורבנו גרשם מאור הגולה תקן לחדשה בכל שנה» (סוף תשובות ר"מ מרוטנבורג).  ↩

  54. עי‘ על אודות שני החכמים האלה בחלק י’ 130־127.  ↩

  55. עי‘ בתשובת רש"ל סי’ כ“ט ותראה כי מימות רגמ”ה והלאה היו משמשים חכמי צרפת באשכנז וחכמי אשכנז בצרפת.  ↩

  56. ר‘ בנימין מטודלא כותב על «פאריש המדינה הגדולה ־ ־ ושם תלמידי חכמים אין כמותם היום בכל הארץ עוסקים בתורה יומם ולילה» (מסער“ב צד קי”ב). ועל אשכנז הוא כותב: «ועוד יש אשתראן ­– Astramburg – וכו’ ורֶגֶנְשְבוּרְק קצה המלכות. ובאלו המדינות יש גם כן מישראל הרבה תלמידי חכמים» (קי"א).  ↩

  57. מצרים, שבה כתב הרמב"ם מכתבו, ויתר הארצות.  ↩

  58. את הדברים החשובים הכתובים בינתים נביא אי"ה איש איש במקומו.  ↩

  59. אגרת הרמב“ם לקהל לוניל: קתר”מ ח“ב מ”ד.  ↩

  60. Allemagne. והוא שם ארץ גרמניא בפי הצרפתים עד היום.  ↩

  61. פרדס לרש“י סי' קע”ד.  ↩

  62. סמ"ג עשין ו'.  ↩

  63. לאחר שדנו רבותינו בעלי התוספות על עון הלבנת פנים הַנה והנה, השלימו את משאם ומתּנם בדברים אלה: «ולכל הפירושים קשה, דאפילו בא על אשת איש ודאי טוב ממלבין [פני חברו], מדקאמר דוד: הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה“ב, אבל המלבין וכו‘» (תוספות ד“ה «נוח»: ב”מ נ"ט. ). ועי’ כעין זה ספר חסידים סי' מ”ט, שהבאנו בסוף פרק הקודם.  ↩

  64. «היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם: ונאמן אתה וכו‘, כשהי’ התינוק מגיע שם» (תוספות ברכות מ"ו:).  ↩

  65. «בז‘ של פסח קורין ויהי בשלח וכל השירה וכו’, וקטן מתרגם על כל פסוק ופסוק שהיום עברו ישראל את הים, ומתרגמינן הפרשה לפרסם הנס ללעוזי לשון ארמי ובכל לשון לאותם שאינם מבינים לה"ק, וידעו ויבינו שהוא אמת» (פרדס לרש"י ט').  ↩

  66. ס' חסידים תרל"ט.  ↩

  67. «מנהג ראשונים שהיו זריזין במצוה: כאו“א נוטל חלקו כדי לקבל שכר ־ ־ וכן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע [שופר בר”ח], כל מי שזריז בו יותר» (טא“ח תקפ”ה).  ↩

  68. חלק ט' 170/1.  ↩

  69. שם.  ↩

  70. בשם «קרובות» אנו כוללים את כל פיוטי התפלה למיניהם: יוצר, אופן, אהבה, זולת, גאולה, פיוטי טל וגשם, אזהרות וזמירות לשבת ולמוצ"ש, ואין אנו מוצאים מכלל קרובות אלא את הסליחות והקינות.  ↩

  71. «־ ־ דיא אין דען פזאלמען וואורצעלנדע סליחה אונד דער מיט דער פראפהעטע צוזאממען געוואכסענע קראבה» (הקדמת צונץ לגעשיכטע דער זינאג‘ פעאז’).  ↩

  72. «מנהג ראשונים ־ ־ שהנהיגו לומר קרובץ הקליר ואמר קרובץ אחרות – עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך – משלי כ“ב, כ”ח ־ » (ס‘ חסידים, סי’ קי"ד).  ↩

  73. עי‘ פיוטים לשלש רגלים ולר“ה וליה”כ לר’ יהודה הלוי שיצאו לאור ביד הר"ח בראדי, ותראה כי רבה מאד רוח העצבון השפוכה כמעט על כלם.  ↩

  74. עי' קינות צרפת ואשכנז הקורעות לב שיש בידנו.  ↩

  75. נפלא הדבר מאד כי הסבו אבותינו התמימים את השם העתיק «קרובות» לשם «קרובץ», שלעצמו איננו מלה כלל, אך רמז רמזו בו לרוח שמחתם בראשי אותיותיו: קול רנה וישועה באהלי צדיקים – תהל' קי“ח, ט”ו – (תשבי לר"א בחור ערך «קרבץ»).  ↩

  76. ואלה דברי החוקר לכל תכלית בטבע הפיוטים ריט"ל צונץ: דער פיוט «מוס מיט איינעם מאסארעטישען שפראכליך־עקזעגעטישען שטודיום דער היילגען שריפט אים צוזאממענ־האנג שטעהען, וועלכעס רוארטבילדונג אונד זין דער ביבלישען שפראכע צו ערקעננען בעמיהט וואר, אום דיא געגענשטענדע דעס מדרש אונד דער טלמודע אין איין פאעטישעס העברעאיש קליידען» (צונץ, געשיכטע דער זינאגאגאלען פאעזיא 25).  ↩

  77. »דיא זינאגאגאלע פאעזיא דארף מאן דיא בעגלייטערין דער געשיכטע דעס יודענטהומס נעננען» (הקדמה שם).  ↩

  78. «־ ־ דיעזעס גראסארטיגע מאנרמענט פיעל־הונדערטיאהריגען קאמפפעס ־ ־ ».  ↩

  79. «זיא – דיא פירטים – זינד דיא דענקמאֶלער דער פארפאהרען, אונד דער פאן איהנען ערפיללטע גאטטעס־דיענסט וואורדע דאס, אין טויזענדיאֶהריגען געפעכטען עמפארגעהאלטענע פאניער ישראל'ס» (שם).  ↩

  80. בונא היא עיר Bonn הגרמנית.  ↩

  81. צונץ מנה לו שלשה ועשרים פיוטים הנמצאים עוד ממנו.  ↩

  82. Metz.  ↩

  83. שה“ג מערג”ד ערך «ר“א ממיץ». וספר יראים נמצא לנו בשתי מהדורות, האחת קצרה והשנית ארוכה. ועד הזמן האחרון לא היתה בידינו רק הקצרה. ועכשיו נדפסה המהדורה השלמה עפ”י כ"י פריז (ווילנא תרס"ב).  ↩

  84. שם ערך «רבנו ברוך», ושם מערס"פ עי‘ «ס’ התרומה».  ↩

  85. ורבנו שמשון זה מובא לפעמים בתוספות בשם רשב“א: ר' שמעון בן אברהם. שניהם נמנים יחד בתוך תלמידי ר”י הזקן בתשובת רש“ל, ת' כ”ט. – ועיר שאנץ היא Sens הצרפתית.  ↩

  86. עי' שה“ג מערג”ד.  ↩

  87. שם.  ↩

  88. באורים לשני סדרים אלה, הנקראים בשם ר“ש, מודפסים בכל ש”ס אחרי מס‘ ברכות ואחרי מס’ נדה.  ↩

  89. עי‘ הקדמת ר’ יעקב עכסאי בהקדמת תרגומו העברי לפי המשניות לרמב"ם לסדר נשים.  ↩

  90. הודפס בורארשא שנת תרכ"ו.  ↩

  91. עד רבנו הגאון מווילנא ז“ל, אשר קם לגואל חזק גם לתלמוד ירושלמי גם לספרי דבי רב ומכילתא ותוספתא, היה הגאון ר' שלמה סיריליו, מגולי ספרד, כמעט האחד אשר החזיק בדרך ר”ש משאנץ ויחבר פירושים חשובים לסדר זרעים ולמס' שקלים ועדיות (עי‘ שה“ג מערג”ד אות ש’ סי' קע"ח).  ↩

  92. ומובא בתוספות בשם ריצב“א או ריב”א: רבנו יצחק בן אברהם.  ↩

  93. Dampierre.  ↩

  94. ככה נקרא בפי ר"מ בן טודרוס הלוי אבולעפיא.  ↩

  95. עי' חלק עשירי צד 7.  ↩

  96. «רומי רבתא ־ ־ כמו מאתים יהודים נכבדים ואין פירעון מס לשום אדם» (מסעות ר‘ בנימין ח’). ובכן מאתים חשובים מעיר רומי נפטרו מן המס ודבר זה מתקבל, אבל לא כל היהודים שבכל גבול איטליא זכו לפטור כזה, כאשר החליט גרץ.  ↩

  97. «רמהם משרתי הפפא אלכסנדירוש» (שם).  ↩

  98. »ור' יחיאל משרת של פפא, והוא בחור יפה, נבון וחכם, והוא יוצא ובא בבית הפפא, והוא פקיד ביתו ועל כל אשר לו» (שם).  ↩

  99. «רהוא נכדו של ר' נתן שעשה ספר הערוך ופירושיו» (שם).  ↩

  100. Lateran council. ככה נקרא ועד זה ע"ש בנין בית תפלתם שנועדו בו.  ↩

  101. 231־259 p. XXII T. Mansi Concilia. מובא גרץ גד"י 400 VI.  ↩

  102. על כלל המאורע יסופר בפי סופרי זכרונותינו: «בשנת [תת]קל"ט קבץ האפיפיור כל הגמוניו וכמריו מצרפת ומספרד. וכל הקהלות חרדו חרדה גדולה והתענו שלשה ימים רצופים (ויערב) [ויעתר?[ להם אלהיהם, כי לא דברו רק טוב» (בסוף ספר שבט יהודה).  ↩

  103. Roger.  ↩

  104. ע' מקור הדברים, גרץ גד"י שם 282, הערות 2, 3.  ↩

  105. Pertz Monum Germaniae V. p. 192 והדבר דומה כי מעסק זה נתעשרו אנשים כעדות זכרון זה: «־ ־ שהיו מתחלה עניים הולכים בכפרים – ואע"פ שנתעשרו» (מחברת הערוך לר"ש פרחון ע' «מנח»).  ↩

  106. עי‘ מסעות ר"ב ח’ – י"ד.  ↩

  107. ק"ח.  ↩

  108. מסער“ב ט”ו־כ"ז.  ↩

  109. אחרי מנות ר"ב מטודלא בתוך שאר המקומות את האיים הגדולים חיכא – Chios – רודוש וכּורפו (?), שמספר משפחות שלשתן עלה לאלף ומאה, הוסיף: «ושם באיים – לאמר באיים הקטנים שלא קרא בשם – קהלות רבות מישראל» (כ"ה). ועל אי אחד גדול, שהזכיר בשם, ואת מספר משפחותיו לא מנה, הלא הוא אי מיטלון – Metilene – כתב עליו: «מאיי הים ושם באי קהלות ישראל בעשרה מקומות» (שם).  ↩

  110. «ובארץ יון יש להם גלות גדול» (סבוב ר' פתחיה, בסוף). «בגלות גדול הם יושבים והשנאה רבה עליהם» (מסער“ב כ”ו).  ↩

  111. «ומשעבדים בגופם» (סבוב, שם). «מכבידים עולם עליהם ומכים אותם בחוצות, ומעבידים אותם בפרך» (מסער"ב שם).  ↩

  112. שם.  ↩

  113. «־ ־ ע"י הבורסקנין עובדי העורות שמשליכין המים המטונפין שלהם בחוצות לפני פתח ביתם ומלכלכין היהודים, ועל זה שונאים היונים את כל היהודים» (שם).  ↩

  114. Constantinopel.  ↩

  115. גהעטטא.  ↩

  116. Pera.  ↩

  117. »ואין היהודים בתוך המדינה – בינם בין היונים – כי העבירום אחרי זרוע המים וזרוע הים שופיא – Sophia – מקיף עליהם מצד אחד ואינם יכולים לצאת אלא דרך ים לסחורה עם בעלי המדינה (כ"ג).  ↩

  118. »וביניהם אומנים של בגדי משי וסוחרים הרבה ועשירים גדולים» (כ"ד).  ↩

  119. היא Theben, העיר היונית העתיקה.  ↩

  120. י"ז.  ↩

  121. «הרב ר‘ שמואל וכו’, והוא שם ממונה על היהודים תחת יד המלך» (י"ט), «ושם גלות גדול ליהודים והם מתעסקים במלאכות» (שם).  ↩

  122. Crissa.  ↩

  123. «ושם חונים כמאתים איש בהר פרנש והם זורעים וקוצרים בנחלתם וקרקעותיהם» (י"ז).  ↩

  124. כ"ד.  ↩

  125. והם הם לדעתנו «עתיריא דמסדרין פתורא קדם תרעיהון ומפרנסין מסכֵּנַיָא» (יונתן, שמות מ‘, ו’), ואנחנו כבר הוכחנו בחלק ט' במוצא דבר «תרגומי המקרא הארמים» כי בתרגום המכונה יונתן לתורה נוספו דברים בימי מלכות ביזנת.  ↩

  126. Theben.  ↩

  127. »טיבש – ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד, והם גדולי הדור וכו', ואין כמותם בכל ארץ יון חוץ ממדינת קושטנטינופלי» (י"ז).  ↩

  128. «ועל ידו מוצאים היהודים רוח גדול בגלותם» (כ"ד).  ↩

  129. כאשר התאונן ראב"ע: «ובאדום אין הדר, לכל חכם הוא דר, באדמת בן קדר», לאמר: ליושבי ספרד הערבית ־ «ואלו בא חגב יוני בם שֹֻגָּב, ורכב על כל גב ונחשב כענקים» (כרם חמד ד', 140).  ↩

  130. בתרגום יונתן מרומזת מלחמת Narses המורד באדוניו יוסטינינוס, קיסר ביזנת: «־ ־ ויפקון באוכלוסין סגיאין מן (למברניא) [למברדיא] ומארע איטליא, ויצטרפון בלגיונין דנפקין מן קוסטנטיני וכו‘» (יונתן, במדבר כ“ד, כ”ד). ועי’ מאורע זה: Welgesch. Weber I, S. 253.  ↩

  131. גם בפי רבנו האי, גם בפי רמב“ם מוצאים אנחנו את רומי – הנקראת ביחוד גם אדום, מוחזקת לארץ מולדת השבושים. בתשובת רב האי לשואליו: «וכל השבושים שחכמים הבאים מרומי משבשים אתכם» (אוצר הגאונים לראש־השנה צד 63); «כמה חכמי אדום וא”י מגידים…» (אוצה"ג למס' חגיגה צד 18); «כי הגידו לכם אנשים מרומי ומא“י בנוסחים – ע”ד השבעות» ־ (שם צד 20). וגם רמב“ם ז”ל, בראותו ספר שאיננו מתקבל על הדעת הצלולה, היה אומר: «אמנם הוא חבור אחד הדרשנים מארץ אדום» (לקוטי ר“י סמברי, סדה”ח 121).  ↩

  132. עי‘ שמועות מבהילות כאלה בס’ יוחסין של משפחת ר' אמתי (סדה"ח ב', 132־111).  ↩

  133. »ובארץ יון וכו', ויש בחורים בקיאים בשמות ומשביעים השדים שמשרתים להם כעבדים» (סבוב ר' פתחיה, בסוף).  ↩

  134. ערוך, ע‘ פע א’.  ↩

  135. »ובאיטליא קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו, כי בזה ינצלו מחלאים» (שה“ג מערג”ד ערך «וראלף» ג').  ↩

  136. גם בקרב הצרפתים, שהיו תמיד בני גיל אחד עם האשכנזים, אנו מוצאים שם ליאון או Cerf, שהם אריה או צבי, כשם שאנחנו מוצאים בקרב בני פולין, צאצאי האשכנזים, לֵיב או הִירש. אך באמת יש לדעת כי האשכנזים בני מקומם מתרגמים שם אריה בשם לאֶוו, כשם הגרמני לחיה זו – Löw, בו‘ ולא באות ב’, ואת שם יהודה קוראים לאֶב, לא בשם חיה על שם יהודה אריה, כי אם על שם ההודאה המרומזת: «יהודה אתה ירדוך», והודאה או שבח נקרא בגרמנית Lob.  ↩

  137. »והרב ר‘ מנחם יוני פירש: דאל יחסר המזג – שלא יחסֹרו חמשים מסנהדרין גדולה, דמזג בגימטריה חמשים וכו’» (תוספות ב"מ, ס'.). ודומה הדבר, כי ר‘ מנחם היוני הזה הוא «ר’ מנחם בר' עזריאל» המובא בתוספות ד“ה «מסוף» חגיגה י”ב. שגם שם הוא דורש גימטריאות. ובאורים כאלה אין דרכם להמצא בפי שאר בעלי התוספות.  ↩

  138. Salerno.  ↩

  139. הודפס ע“י ר' זלמן כוכב טוב בעיר פרֶסבורג, תר”ד.  ↩

  140. אלה הם דבריו: «ואם ידקדק אדם על לשון הפירוש, ישכח הענין המבקש דעתו ואין זה טוב. ואם ימחול על לשון הפירוש נמצאת דעתו מיוחדת ומכֻוֶּנֶת (?) לענין הנתבע להבינו יפה יפה. כי לא נעשה הדבור מתחלה אלא כדי שיבין האדם ויכיר מה שיש בלב חברו על ידי דבור, בין יהיה הדבור מעוקל, בין יהיה מיושר» (מחברת הערוך לר"ש פרחון, ה'). הנשמעה עוד תהפוכה כזאת? אם נכון הדבר כי «אם ידקדק אדם על לשון ־ ־ אין זה טוב», למה זה טרח חכם זה לחבר ספר דקדוק הלשון?  ↩

  141. מחברת הערוך לרש“פ, נ”ז:  ↩

  142. «קוראים שמות בניהם בשמות היהודים, ויש אומרים שהם יהודים היו, והיו קורים ליהודים אחים» (מסעות ר' בנימין, י"ט).  ↩

  143. «בַלָכַייִן וכו', ואינם חזקים בדת הנוצרים ־ ־ ואין להם שום דת» (שם).  ↩

  144. «והם קלים כצבאים, יורדים מן ההרים לשלול ולבוז אל ארץ יון ואין אדם יכול לעלות עליהם למלחמה, ואין מלך יכול לשלוט עליהם ־ ־ וכשימצאו אותם – את היהודים – בוזזים אותם ואינם הורגים אותם, כשם שהורגים ליונים» (שם).  ↩

  145. «תמו דברי ר‘ פתחיה, אחיו של הרב ר’ יצחק הלבן, בעל התוספות, ושל הרב ר‘ נחמן מרגינשפורק זצ"ל» (סבוב ר' פתחיה, בסוף). «הרב ר’ פתחיה ־ ־ הלך מפראג שבניהם לפולין» (שם, א').  ↩

  146. ע'י שד“ל, כרם חמד ח”ז, צד 69.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות