רקע
זאב יעבץ
בארצות הקדם.

שלשת התירים. מושב ישראל בארם. קהלות מדולדלות בא"י בימי מלכי הנוצרים. קהלות גדולות בארצות המושלמנים. קהלת דמשק ויאשיה בן ישי כעין נשיא בתוכה. יהודים גבורי מלחמה בעיר תדמור. קהלת נציבין ובנותיה. משפחת ראשי גולה שהקים הכליף אל מכתפי. ראש הישיבה התקיף ר' שמואל בן עלי. קהלת בגדד וכבודה. קבר יחזקאל הנביא. אוכלוסי ישראל בארצות ערב. קבר עזרא על גבול פרס. קבר דניאל בעיר חוזיסתן. עין שולטני פרס צרה ביהודים. דוד אלרואי משיח שקר, אחריתו ותולדותיה.יהודים גבורי מלחמה בהרי נישבור. יהודים שחורים בארץ הודו. יהודים באי צילון. מעמד היהודים במצרים ודרכיהם. ערך מעשי תירים ר' בנימין בן יונה מעיר טודילה ור' פתחיה וספריהם.


למן הימים אשר מת רב האי, הגאון האחרון לבית ישראל, ושערי מתיבות בבל ננעלו, ומרכז התורה נעתק כלו לארצות המערב, עברו כמאה ושלושים שנה, ומעט מזער היו השמועות הבאות מארצות הקדם. אשר רק הן הן היו ארצות מכורתנו, ארצות המולדת לתורתנו ולנביאינו, למשנתנו ולתלמודנו. אולם במאה החמשים החלו לקום תירים אנשי חיל, אשר תרו כמעט את כל מושבות בני ישראל בארצות הקדם, הלא המה בנימין בן יונה מעיר טודלה1 ממדינת נבארה2, אשר בארץ אספמיה, “איש מבין ומשכיל בעל תורה – – ואיש אמת”3. והשני הוא הרב ר' פתחיה איש פראג מארץ ביהם4, והשלישי הוא המליץ יהודה אלחריזי מעיר טולדו. התיר בנימין יצא ממקומו (1165־4925 ויעבור את כל דרום אירופה ורחבי ארץ באסיה ובאפריקא, ורבי פתחיה יצא מעירו (1175־4935 ויעבור דרך פולין ויבוא עד קיוב בירת רוסיא, ומשם הלך באניה על נהר דנפר ששה ימים ויבא אל כזריא5, ויבקר את ארץ ישראל ואת ארמניא, את מדי, פרס ובבל. כשלשים שנה אחרי כן6 עזב יהודה אלחריזי את נוהו בטולדו ויסע גם הוא ארצה בני קדם, וַיָתָר רבים מן המקומות אשר תרו בנימין ופתחיה.

ארץ ישראל היתה הארץ הראשונה בארצות הקדם אשר אליה היו פני בנימין. אך בטרם דרכה כף רגלו על גבולה פגע באנטיוכיא, עיר מושב נוצרים מני אז. בעיר הגדולה הזאת היו בני ישראל מעט, ככל הערים והארצות אשר נוצרים היו מושליהן. רק עשר משפחות עבריות ישבו שם. ובעיר הגדולה בירות7 חמשים משפחה, בצידון עשר ובלודקיא מאתים ובעיר צור ארבע מאות משפחה. ויהיו אנשי אנטיוכיה ואנשי צור חָרשים עושי הזכוכית הטובה אשר בכל הארצות, ויוליכו העברים אנשי צור את סחורתם בספינות אשר היו להם, ואנשי צור וצידון היו באים אל שבטי הדרוזים, אשר שכנו סביבות הערים ההן ויהיו מוכרים להם את סחורתם ואת מלאכתם בזכוכית ובבגדי הצבעונין, ויהי שלום ביניהם ובין השבטים ההם, אשר לא למדו חמה וקנאה מן הנוצרים והמושלמנים באשר לא היו בני דתם. ובכל הקהלות האלה לא היו חכמי תורה בלתי אם בקהלה הגדולה בכלן, הלא היא קהלת צור, ושם הראש רבי אפרים מצרי הדין8 . עיר הגבול לא"י היא עכו ומספר משפחותיה העבריות מאתים, אף שלשה אנשי שם נקבו בקרבן, הלא הם ר' צדוק, רבי יפת ורבי יונה9 . אך קרוב, כי יתר יושביה נבערו מדעת התורה10 . ובעיר קיסרי לא ישבו בלתי אם עשר משפחות מבני ישראל בתוך משפחות כותים מאתים11.

ובירושלים עיר הקודש לא שכנו ממשפחות בניה בלתי אם מאתים, אשר מצאו את מחיתם במלאכת הצביעה, אשר חכרו מבית המלך מבלי היות רשות לכל איש זולתם לעסוק שם במלאכתם. ויהי מושבם על יד מגדל דוד12. ועל פי זכרון אחד, השמור בספרי הקראים, קרוב הדבר, כי על יד המקום הזה הסמוך לשער יפו אשר בירושלים, נסגרו לשבת זה מאות שנים. הזכרון הזה מספר, כי אחרי אשר מראשית ימי המושלמנים “היתה העיר פתוחה ימים רבים לכל איש ישראל, האשימו את היהודים, כי מעשיהם רעים, כי להוטים הם אחרי זמה ושכרון, וכי מריקים הם את בורות המים, ולא נתנו להם לשבת בלתי אם על שער אחד משערי העיר ויאסרו עליהם לעבור על יתר השערים”13 . מדברי הסופר הקראי הזה, אשר לשנאתו הכבושה לרבנים, לאמר: למחזיקים בדברי רבותינו, אין קץ, יש להחזיק, כי לא אבותינו,הנאמנים לדברי רבותינו, היו בעלי החטאים האלה, כי לוא היה כמה כי עתה לא חשך מהם אלות, קללות ונאצות כמשפטו תמיד גם בדברים אשר אין להם מקום לגדופים. ובכן קרוב הדבר, כי בגלל אנשים מקרב הקראים סֻגרו גם הם גם הרבנים לשבת במקום צר. אך בכל זאת קרוב הדבר מאד,כי ישבו שתי הכתות האלה לבטח, ולא עוד כי אם גם החל החלו הרבנים להחזיק בדרך אחת, אשר דרכו בה הקראים ואשר אחד מרבי רבותינו הזהיר את אבותינו מלכת בה: ברבות, אחרי החרבן, אנשים מחסרים את נפשם מכל טובה וללכת קדורנית כל היום לזכר החרבן, התיצב בפניהם ר' יהושע בן חנניה ויוכח להם, כי כשם “שלא להתאבל כל עקר אי אפשר”, כן “להתאבל יותר מדי אי אפשר”14. על כן נכונה רוח אבותינו בקרבם ויהי לבם ער לתלמוד תורה, למעשה הצדקה ולאהבת חסד. אך, הקראים אשר צום ויגון, שק ואפר היו להם למבחר העבודה והמצוה15, יסדו בימיהם הראשונים אגודה בת ששים איש שנקראו “אבלי ציון”, אשר מלבד אשר ענו את נפשם כל ימיהם היתה כל מלאכתם צום ובכי ומספד כל היום16. אך למורת רוח כל איש, אשר אור תורת רבותינו האומרת “אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה” תחיהו, נאצלה מן הרוח הקודרת הזאת גם על הרבנים יושבי ירושלים, ויקימו גם הם אגודת אבלים כאלה בירושלים “לובשי בגדים שחורים”17. ותקטן עוד זאת ותמצא דרך היגון הזאת – אשר לא לרצון היתה לגדולי רבותינו גם בדורות ההם18 – חן בעיני אבותינו התמימים באיטליא19 ובגרמניא20 ובתוך בני רֵכָב בתימן אשר בירכתי ארץ ערב21.

אך בכל היות גם רוח הקראים שלטת בירושלים, היתה עיר הקודש גם מקום תורה, אשר לחכמיה יצא שם גם בצרפת מרכז התורה בימים ההם, וגם בפי בעלי התורה היו נזכרים שמות גדוליה, הלא הם רבנו יוסף איש ירושלים22 ורבנו אלחנן הירושלמי23.

וירושלים, וכל ארץ ישראל, היתה בימים ההם ביד הנוצרים, ועד כמה היה מבטח ותקומה לאבותינו בימי המושלים ההם באדמת הקדש, יראה מתוך החליפות אשר עברו על אבותינו בירושלים בימי שלשלת התירים ההם. בימי בנימין היה מספר בני ישראל מאתים משפחה, אשר מרביתם או כלם היו צובעים כאשר כתבנו בזה. בימי היות שם ר' פתחיה, אשר יצא ממקומו כעשר שנים אחרי בנימין, לא נמצאה בעיר הקדש בלתי אם נפש אחת מישראל, הלא הוא אברהם הצבע, אשר הוא לבדו שכר את רשיון מעשה הצביעה בכסף רב מאד24. אין זאת, כי אם המלך המצורע בלדוין הרביעי, המושל בעת ההיא, גרש אותם מעיר הקדש25. ובהיות התיר השלישי יהודה אלחריזי כשלשים שנה אחרי כן מצא בירושלים שתי קהלות ישראל “מן האשקלונים קהל מעֻלה, ובראשם השר סעדיה איש ימיני, ושם מן המערבים קהלה חשובה”26. ובאשקלון, אשר נקראה בעת ההיא אשקלון החדשה, נמצאו בימי בנימין מאתים משפחה עבריות על יד ארבעים משפחה קראים ומאתים כותים27 . הקהלה הגדולה לישראל בארץ אבותינו היתה בעיר טורון28 החדשה, כי מספר משפחותיה היה שלוש מאות29. אך ביתר הערים היו בני ישראל מתי מספר, בבית לחם לא היו בלתי אם שנים עשר איש צבעים30, בעיר נוב שנים אנשים צבעים, ובעיר רמה שלשה, ובעיר יפו איש יהודי אחד צבע31, ובגוש חלב אשר בגליל עשרים משפחות, ובעיר טבריא חמשים32. ככה היתה הארץ הקדושה “חרבה שוממה ואבלה מבלי בניה” בכל ימי משול עליה הנוצרים, כדברי ר' פתחיה: “וגם בארץ ישראל יש קהלות אלא שאין מהן אלא כמאה או כמאתים או כשלש מאות נפשות”33.

לא כן ארצות ממלכות המושלמנים. שם היו משפחות קהלות ישראל לאלפים34. בדמשק, אשר היא היתה תחלת ממשלת נור אל דין מלך התורכים35, המושלמנים, היה מספרן שלשת אלפים, “וביניהם תלמידי חכמים ועשירים”, וישיבה מסודרת היתה להם, אשר בראשה עמדו גדולי תורה אנשי שם. בראשם עמד הרב ר' עזרא ראש ישיבה יליד ארץ ישראל36 , ואשר אחרי כן סמך רב שמואל בן עלי את ידיו עליו37 . וגם מאתים משפחה קראים וארבע מאות כותים היו שם. בכל זאת היה שלום ביניהם ובין ישראל, אף כי הלכו מנגד אלה לאלה ולא התחתנו אלה באלה38. ובימי בוא אלחריזי שמה מצא שם גם הוא אנשי חיל יראי אלהים ובראשם נשיא אשר הכין את כסאו שם, הלא הוא ר' יאשיהו בן ישי, אשר שוה את נפשו כראש גלות39. ובימי פתחיה היה מספר בני ישראל יושבי דמשק עשרת אלפים40. ובעיר תדמור – היא פלמירא – היו בימי בנימין בן יונה אלפים משפחה עבריות, אשר נבדלו מכל אחיהם אנשי המקומות הנקובים עד הנה, כי המעט מהם כי לא היו שַחֵי עינים ונדכאי רוח, כי אם היו גבורי מלחמה בעלי ברית לישמעאלים41 ואנשי ריב לנוצרים, אשר קרוב כי הניחו בם חמתם על ענותם את אחיהם. קרובה לתדמור עיר חמת, אשר ישבו בה אלף וחמש מאות נפש מבני ישראל42 . ובימי עבור שם אלחריזי היה שם השר הגדול עוזיאל משנה המלך, אשר בגלל חכמתו, צדקתו ובור לבבו היו כל השרים ועם הארץ מכבדם את היהודים43. מעיר חמת עבר בנימין את ארם צובא, אשר מצא בה אלף וחמש מאות נפש מישראל, ואת עיר קלע־גבר, אשר מספר נפשותיה העבריות הוא אלפים. אז החל לבוא אל בבל, ויהי מחנהו הראשון בעיר כלנה העתיקה, אשר קראו לה בעת ההיא רַקְיָא, אשר קהלתה העברית בת שבע מאות נפש היא44. ועל יד רקיא היתה קהלה קטנה בעיר חרן, אשר לא ישבו בה בלתי אם עשרים נפש מישראל ועיר חבור, אשר נקראה בעת ההיא כבור, אשר היו בה מאתים נפש עבריות. דומה הדבר, כי כל הקהלות האלה נחשבו לבנות לקהלה העתיקה, אשר לעיר האם בישראל עיר נציבין45, כי גם בעיר רקיא גם בעיר חרן היו בתי כנסת אשר שם עזרא הסופר נקרא עליהם46, ופתחיה התַּיר מחליט את שני בתי הכנסת האלה לעיר נציבין, מלבד בית הכנסת אשר שם ר' יהודה בן בתירא נקרא עליו47, אשר היה בנוי בעיר הקדמוניה הזאת שמספר יושביה מבני ישראל אלף. אך נראים הדברים כי חרותם היתה נופלת מחרות יתר אחיהם יושבי ארצות הקדם, באשר סרה נציבין למשמעת קיסר ביזנת48 .

גדולה ונכבדה בעת ההיא מקהלת נציבין היתה עיר מוֹצָל49, אשר יקראו לה ספרי הדורות נִינוֵה החדשה, אשר בה מלך המלך זַיִף אֶל־דין בן אחי נור אל־דין מלך דמשק50. כי המעט כי בנציבין הסרה למשמעת קסרות נוצרית, לא נמצאו בלתי אם אלף נפש מישראל, תחת אשר במוצל המושלמנית היו שבעת אלפים51, רבו מאד קהלות ישראל, אשר מעבר לעיר מוצל והלאה, עד כי לא נמצא כמעט עיר או כפר, אשר אין שם קהלה עברית52

והכליף אַלמוֹכְתָפי לבית עבס גדל בימיו53 את שלמה54 מעיר מוצל החוזה בכוכבים55, אשר עמד לפניו. ושלמה איש נשוא פנים המתיחש לבית דוד, וישיתהו הכליף לנשיא ראש גולה. וקרוב הדבר, כי היה גם חכם מורה תורה לתלמידים וחבר לרב גדול מומחה לרבים, ושמו ר' עלי, אשר קראו לו עלי גאון56. ובכן שבה למראית עין לבגדד תפארת ימי הקדם, ימי עמוד ראשי גלֻיות וגאונים בבבל, בנהרדעה, בסורא ובפומבדיתא. אך שערי ערי מרכז התורה הקדמוניות האלה היו שומֵמים, בתי הכנסת והמדרש העתיקים חרבים, קהלת נהרדעא קטנה היתה בעת ההיא ונעתקה ממקומה אל קצה העיר57. ובפומבדיתא אמנם היו שלשת אלפים נפש מישראל, אך דומה הדבר, כי בשלשת הערים האלה לא היו בעת ההיא אנשי שם58. ובמות שלמה קם דניאל בנו לראש גולה בבגדד. ותגדל תפארתו מאד בבגדי חמודותיו, במרכבתו ובפרשיו ובכבודו בבית המלך. ומדי עברו בעיר רוכב על סוסו וקמו לפניו גם היהודים גם הישמעאלים וקראו לפניו: פנו דרך לפני אדוננו בן דוד. ויהי משפט עם בני ישראל בארץ בבל לתת איש איש דינר זהב לשנה לראש הגולה, והיתה מחציתו לראש הגולה ומחציתו לכליף מלך בבל, וגם סוחרי הארץ ירימו לו תרומתם מדי שנה בשנה, גם מתנות תבאנה לו מידי עשירי ישראל. ויהי ראש הגולה לבדו הממנה את רבני הקהלות, את הדינים ואת חזני בתי הכנסת בכל גבול ממלכת הכליף הגדולה, מפרס עד כרסאן ומהרי קוקז עד תימן והודו. אך לא היו לדניאל בנים, כי אם בנות. ויהי במותו ותסוב גדולתו אל שני בני שני אחיו, אל דוד ואל שמואל, אשר ישבו בעיר מוצל, אשר שם היו להם שדות וכרמים ויגדילו גם הם את כבוד בתיהם, וכל התלמידים היו אוכלי שולחנם. אף ידם היתה תקיפה על עושי רשעה ליסרם כדי רעתם, כיהודי כישמעאלי. ויהיו שרי ישראל בבגדד נחלקים: יש אשר נטו אחרי דוד ויש אשר נטו אחרי שמואל, להקימו לנשיא תחת דניאל59.

ותחת ר' עַלִי ראש הישיבה בבגדד אשר מת, קם זה כמה ר' שמואל הלוי בנו לראש הישיבה60. ויהי שמואל איש גדול בתורה ויודע מדע בטעם חכמי הערבים אשר היו במקומו, ודורש בסתרי תורה61 ובאסתרולוגיה. ויהי מדי צאת התלמידים מאת פניו ובאו הזקנים ושאלו מפיו תורה בחכמת המזלות ובשאר מיני מדע כאלה62. וירחב לבו מאד ויתגאה בספר היחש אשר בידו, אשר בו התיחש אל שמואל הנביא63. ודומה הדבר כי גם הוא התהלל כי יודע הוא את הזמירות ואת הנגינות, אשר זמרו וינגנו הלויים בבית המקדש, כאשר התהלל ר' אלעזר בן צמח ראש הסדר בבגדד, אשר גם הוא התיחש אל שמואל הנביא64. וכל הימים אשר היה דניאל הנשיא חי סר בן עלי למשמעתו65 , אולם אחרי מות דניאל הנשיא בלי בנים הסב ר' שמואל בן עלי אליו את כל הגדולה, ויפרוש את ידו על כל ארץ אשור ודמשק וערי פרס ומדי וארץ בבל, וימלא את ידו להקים דיָנים ומורים בכל המקומות האלה “וחותמו הולך בכל הארצות” וגם בארץ ישראל66. ויגדל מאד את מספר התלמידים עד אלפים איש ממבחר הבחורים, וחמש מאות היו תמיד סביבותיו. ויושב עוד ישיבות קטנות מישיבתו ויפקד עליהן מורים חכמי לב, אשר יכשירו את התלמידים לישיבתו הגדולה והנהדרה67. ויהי הוא יושב על כסאו למעלה ותורגמנים עומדים לפניו להשמיע את דבריו אל התלמידים הרבים, כמשפט הגאונים הקדמונים במתיבותיהם. וכככל אשר לֻמד התלמוד ככה לֻמד שם המקרא. אולם נפלא הדבר מאד, כי המורה את המקרא לא היה ראש הישיבה, ולא איש אחר, כי אם אשה, הלא היא הבת היחידה לר' שמואל בן עלי, אשר רבה חכמתה גם במקרא גם בתלמוד. היא ישבה על יד חלון מכֻסה והתלמידים היו נאספים מעבר לחלון לשמוע את תורת פיה68. ובכן שקד ר' שמואל להרבות גבולו בתלמידים ולהרביץ תורה בישראל. בדבר הזה הלך בדרך הגאונים הצדיקים. אך במשפטו בקרב ביתו ובקרב עדתו הלך בדרך ראשי הגולה התקיפים, אשר רוח חכמי ישראל לא היתה נוחה מהם, כי מלבד אשר העדיף להרבות פאר ויקר בביתו בהיותו לובש בגדי זהב וארגמן וַיְחַף את קירות ביתו ביריעות משי כמשפט המלכים69, והיכל גדול לו70, וגנות ופרדסים רחבי ידים מאד71, העמיד לפניו ששים עבדים גבורים לרדות את העם במקלות להכות הרכה ופצוע כל איש אשר לא יעשה את רצונו כרגע72. על כן לא אהבוֹ העם כאשר יאהב ישראל את רבותיו הטהורים והתמימים, כי אם פחדו ממנו כאשר יפחד איש ערבי מפני כליף תקיף רודה באף73. דומה הדבר, כי לא בעיני כל העם היה הדבר טוב, אשר נשל בן עלי את יורשי דניאל מכסא ראש הגולה וישב הוא תחתם, ואולי על כן לקח איש חכם אחד ושמו ר' אלעזר, מן הרחוקים אשר במשפחת דניאל, ויקרא עליו שם ראש גולה, ובאמת שם אותו לשומע דברו ויסר אל משמעתו74. אך קרוב הדבר מאד, כי במות ר' שמואל בלא בנים נסבה הגדולה לדוד בן הודיה – אשר התעתד הוא או שמואל בן דודו להיות לנשיא תחת דניאל – ויהי הוא לראש גולה, וישם את כסאו בעיר מוצל ויַאֲרֵךְ ימים על כסאו, ויצא לו שם טוב בעמו. וחבר היה לראש גולה זה בן אחותו, אשר שמו הודיה כשם אבי דוד, ויהי גם הוא נדיב כדוד אחי אמו. ויהי בבוא שמה אלחריזי ויכתוב עליהם: “ושם ראיתי דוד ראש הגולה היהודיה, ובן אחותו הודיה, אין להם שני בבני זמניהם, ואין מי יעשה כמעשיהם, ותקצר נפשי לספר קצת מדותיהם”75.

והעיר הגדולה בגדד, גם לולא היתה משכן ראשי הגולה וראשי הישיבה בתפארתם, אשר נתנה להם מיד הכליפים מלכי החסד אשר מלכו בימים ההם, תחשב באמת ובמשפט כעיר המרכז לכל בני ישראל יושבי ארצות הקדם במאה האחרונה לאלף החמישי, אף כי מספר בני ישראל השוכנים בה לא היו בלתי אם אלף76. וגם בבל כלה נחשבה מאד בעיני כל איש ישראל הבא אליה מרחוק לעולם אחר, למקום אשר יושביו העברים נעלו על אחיהם, יושבי ארצות אחרות, בתורה וביראה, ואשר גם העברים גם הישמעאלים היושבים בה ישרי לב נאמני רוח הם77. ויהי המעט מבני ישראל יושבי בגדד, כי נכבדו מאד בעיני הכליפים לבית עַבָּס וכי הקימו מקרבם שרים ופקידים רבים78 , ויהי להם עוד יתרון אחד, כי שוקדים היו אנשי בגדד ובבל כלה על התורה מאד מאד, עד כי בבגדד לבדה היו עשר ישיבות79 . וגדולי הארץ שמו את לבם להפיץ בתוכם ובכל הקהל את דעת כתבי הקדש, עד כי לא נמצא “בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס [איש] שלא ידע כל העשרים והארבעה ספרים בנקוד ודיוק וחסרות ויתרות”80 . והפותר הנאמן לכתבי הקדש היה להם רבנו סעדיה, אשר את פתרוניו ואת תרגומיו לכל ספרי הקדש למדו כל יושבי בבל81. מלבד אשר שקדו על התורה השלמה, על המקרא ועל התלמוד, היתה גם עבודתם את ה' מלאה קדושה וטהרה, כבוד ומורא. איש לא בא אל בית הכנסת בלתי אם טבל במים82, ובבית הכנסת לא יפצה איש את פיו לדבר בדבר חול אל רעהו כי אם באימה וביראה יעמודו וחלוצי נעל יעמדו שם, כי אדמת קדש היא83. ואין ספק, כי נצרו מכל משמר את הזמירות העתיקות המקובלות ובאות בידם לאמר אותן בקול אחד ובנעימה אחת, וכי גם נכבדי גדולותיהם שמו אליהן לב לשמור אותן בעינן ובטהרתן84, ובימי חול המועד יזמרו את מזמוריהם בבית הכנסת בכלי שיר85. ובתי הכנסת היו מלאים הוד והדר כמקדש מעט. והכנסת הגדולה אשר לראש הגולה בבגדד86, היה בנין גדול ומפֹאר מאד נכון על עמודי שיש מצופים כסף וזהב ולפני ארון הקדש עשר מדרגות, ובמדרגה העליונה ישב ראש הגולה עם נשיאי בית אביו87. אך לעומת כל הסדרים הנאים האלה נראו שם גם דרכים נכריות, אשר נדחו ללכת בהן, כי סגרו את בתיהם בעד נשותיהם כמשפט הישמעאלים, עד כי לא נתן לכל איש מדרך כף רגל בבית אחיו העברי, כי בהציג גבר את כף רגלו על סף בית רעהו יקדמהו בעל הבית בחרפה ובנאצה ושלח אותו מעל פניו וקרא לו: “פריץ, למה באת?”. ואם יש לאיש דבר עסק אל בעל הבית יכה על הדלת ויצא בעל הבית החוצה ודבר עמו. אך הביתה לא יבא. ותשבנה נשי ישראל צרורות בבתיהן, עד כי ר' פתחיה התיר לא ראה פני אשה כל ימי היותו בבבל88. והמעט כי המנהג הנכרי הזה היה לחרפה מדור דור בעיני רבותינו ויקראו לו: “מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו”89: “שלא תדבר לכל אדם, ומדה שאינה הוגנת היא”90, הלא סגרה גם דלתות בית כל איש ישראל בפני רעהו, ותמעט את האחוה והרעות, אשר למען הרבות אותן הדריכו זקני חכמי ישראל להיות בתי בני עמם פתוחים לרוחה91.

דומה הדבר, כי בת לקהלת בגדד היתה קהלת “אלכורך אשר מעבר לנהר חדקל”, ועל פי מספר בתי הכנסת שלה יש לשער, כי מספר יושביה היה גדול ממספר יושבי בגדד פי כמה וכמה. כי בבגדד היו רק שלשה בתי כנסת מלבד בית כנסת ראש הגולה92 ובין בגדד ובין אלכורך היו שמונה ועשרים93. אך ברור הדבר כי גם קהלת אלכורך הגדולה נחשבה רק לסניף לקהלת בגדד הקטנה ממנה94.

ומספר בני ישראל היושבים בארץ בבל מקצה עד קצה רב ועצום מאד עד כי אמרו אז כי ששים רבוא הם95.

החניה הראשונה אחרי בגדד היתה לבנימין עיר נהיאגן, אשר יאמרו יושבי המקום, כי היא “רסן העיר הגדולה”, ובה קהלה ישראלית בעלת חמשת אלפי נפש96. וכמהלך שני ימים מבגדד יבואו אל גליל אשר יקראו לו בבל הישנה97, ושם קהלה בת עשרים אלף98. וישמח רב פתחיה התמים לראות את “ביתו של נבוכדנצר הרשע חרב כלו”, ואת הבית אשר יאמר עליו, כי הוא “ביתו של דניאל כאלו חדש”99.

ומטעם המושלמנים והנוצרים, המקדשים את קברי גדוליהם והבונים בית תפלה על גביהם או על ידם, נאצל גם על היהודים יושבי ארצות הקדם. ויהי להם בסביבות עיר קופה, בדרום ארץ בבל, אשר ישבו בה כשבעת אלפי איש מבני ישראל100, בית קבר, אשר נקרא עליו שם יחזקאל הנביא, אשר יועדו אליו מדי שנה בשנה כשבעים אלף או כשמונים אלף איש יהודי, וגם ראש הגולה וראשי הישיבות אשר בבגדד בתוכם. וישבו שם מראש השנה עד אחרי יום הכפורים להתפלל שם, או עד אחרי חג הסכות לשמוח ולהטיב את לבם. ועל הבית גֻלת ארזים גדולה מצֻפה בזהב ויריעות יקרות פרושות על קירותיו, ושלשים עששיות דולקות שם יומם ולילה. ועל יד בית הקבר היה בית כנסת נהדר מאד, אשר נאמר עליו כי יהויכין מלך יהודה הגולה בנה אותו. וספר תורה היה שם בארון הקדש, אשר אמרו עליו כי ידי משה כתבוהו, ואשר לא יקראו בו בלתי אם ביום הכפורים. וחומה גדולה בעלת מגדלים מקפת את בית הקבר ואת בית הכנסת, אשר בה יבנו הנקהלים שם את סכותיהם. גם המושלמנים ינהרו אף הם שמה להתפלל, וישיחו גם הם גם היהודים נפלאות על דבר הקבר. ומקץ שנים נבנתה שם עיר ויקבע בה יריד101. והרימו כל הבאים אל קבר יחזקאל נדבות רבות וגדולות, ויוציאו את הכסף לחזק את בדק בית הכנסת ובמותר הכסף השיאו יתומים ויתומות ויכלכלו בו גם את התלמידים בכל מחסוריהם102 .

וגם בארץ ערב, אשר הגלה הכליף עומר בימיו משם את כל היהודים היושבים, רבו מאד קהלות ישראל בימים ההם ולא מנעו את רגליהם בלתי אם מעיר מֶכָּא ומעיר מדינה. ותהי בארץ תימן על נהר חירה(? קהילה נכבדה בעלת שלשת אלפי איש103. ויהיו בקרבם ובקרב יתר הקהלות בתימן תלמידי חכמים104, אשר הנכבד בהם היה “מר ורב יעקב החכם בן נתנאל אלפיומי”105. ושמע נדבת לבם היה הולך גם בארצות הרחוקות106. רבים מהם היו היהודים השוכנים בצפון ערב, כי היה מספרם כשלש מאות אלף107. היהודים היושבים בארץ תימא התיחשו, לפי דבריהם, לבני יונדב בן רֵכָב108, ויהיו בני חורים ועול מלכות נכר לא עלה עליהם, ושלום היה ביניהם ובין הערבים, ויצאו עמם יחד לשלול שלל ולבוז בז. ובתים לא היו להם, כי אם ישבו באהלים כל ימיהם ואימתם היתה מוטלת על כל שכניהם. מלבד חברי המשוטטים האלה היו גם עובדי אדמה ואנשי מקנה. ועוד כת קטנה היתה בקרבם, אשר משכו את ידיהם מכל משלח יד ויהיו “יושבים תמיד בבית המדרש”109, אך לא תורת החיים “המשמחת לב ועינים מאירה”, כי אם תורת היגון עבודת “אבלי ציון” אשר יסדו הקראים היתה תורתם, והאכרים והרועים היו מרימים להם את המעשר מכל אשר להם110. בראש היהודים האלה יושבי מדינת תימא עמד איש מושל עליהם ושמו חנן הנשיא111. ובמדינת טלמס ישבו כמאת אלף איש מבני ישראל, אשר קרוב הוא כי נעלו בדרכיהם על אחיהם אנשי תימא, כי כן כתב עליהם התיר הנאמן בנימין בן יונה: "ושם אנשים חכמים ונבונים וביניהם עשירים112. ובמדינת חבר, אשר בארץ ערב, אשר הגלה משם הכליף עומר בימיו כל איש לבית יהודה, ישבו בימי בנימין חמשים אלף איש מבני ישראל אנשים גבורי חיל, ובתוכם נמצאו גם יודעי תורה, וסביבותם מדבר מהלך שמונה עשר יום, אשר היה עליהם כחומה ואין איש זר בא בגבולם113. ובעיר וַשְׁתְּ עשרת אלפים איש יהודי, בתוכם עשירים רבים וגם לומדי תורה114. ובעיר בוצרה על נהר חידקל אלפים איש. ועל יד נהר סמורה השוטף על גבול ארץ פרס היה בנוי בית קבר, אשר האמינו אנשי המקום אשר קבר עזרא הסופר הוא. ויבנו היהודים בית כנסת בצדו האחד והמושלמנים בנו מסגד בצדו האחד115, כי גם אלה גם אלה נהרו שמה להתפלל ולהרים את נדבותיהם לבדק הבית ולצדקה. וקרוב הדבר מאד כי אמונת קברים כאלה קרבה את לב המושלמנים אל היהודים, וכי על כן היו גם שם “הישמעאלים אוהבים את היהודים”116. ובעיר חוזיסתאן, אשר קראו לה התירים עילם המדינה, היתה קהלה בת שבעת אלפי איש וארבעה עשר בתי כנסת לה, אשר אחד מהם היה בנוי על יד קבר אשר האמינו כי קבר דניאל הוא. ונהר חדקל עובר בתוך העיר והיהודים שוכנים בשני עברי הנהר מזה ומזה, ויהיו אנשי העבר האחד עשירים ואנשי העבר האחד עניים, וילונו העניים על העשירים לאמר: רק על היות קבר דניאל בתוכם היתה ברכת ה' בכל אשר לכם, ותגדילו ותעשירו, ואנחנו רק על בלי היות קבר זה בתוכנו רֻששנו. – ויאותו העשירים להשכין את ארון דניאל שנה אחת במקומם ושנה אחת במקום אחיהם העניים ויעשה כן. ויהי היום ויעבור השולטן סינגר ויאמר: לא נכון לעשות כן להניע את עצמות הקדש מדי שנה בשנה. וישמעו היהודים לקולו וישימו את ארון דניאל בארון זכוכית, ויתלו את הארון בחבלי ברזל ממעל למי הנהר בין שני עברי העיר בתָּוֶך, והשולטון אסר על אנשי המקום לדוג דגים אורך מול זה ואורך מול זה117.

וגם ביתר ערי פרס היו קהלות רבות118 ומקצתן גדולות119, וכל יושביהן מדברים ארמית120 . ובכל דבר דת ודין סרים הם למשמעת ראש הגולה אשר בבגדד121, אף לא היה חלקם דל גם בתורה וגם בעֹשר122. אולם תחת אשר כליפי בית עבס הרחיבו לבני ישראל יושבי ארצותם, הציקו שולטני פרס ליהודים היושבים במדינת מלכותם123. אולם לא כל היהודים יושבי פרס התענו תחת ידי שרי פרס ופקידיהם, כי באלפיהם וברבבותיהם שכנו בראשי ההרים ומשם היו יורדים ויתגרו מלחמה באויביהם ביד רמה124. היהודים חפצי קרבות אלה, היו נלחמים עם שבטי העמים המתגוררים שם שבט בשבט כל ימיהם. ויבא יום ותלבש הרוח איש אחד מיושבי עֲמַדְיָה בארץ פרס ושמו דוד אלרואי, איש יפה תואר, גבור חיל, יודע מדע ומשכיל בספרות הערבית, אשר למד תורה מפי רבי חסדאי ראש הגולה ומפי ר' עלי. ויאסוף אליו את כל היהודים מלומדי מלחמה125 ויגד להם כי שלחו ה' לפדות את ישראל ולהשיב להם את ארצם ואת ירושלים עיר קדשם, וידבר על לבם לשום נפשם אל משמעתו. ומכתבים שלח אל בגדד ואל מוצל ואל כל ערי בבל ופרס, כי יועדו אליו, אל עמדיה, חגורים בכל כלי מלחמה מתחת לבגדיהם, ויעש אותות לעיני העם ויאמינו בו. כשמוע השולטן המולך בפרס את הדבר הועיד את דוד לבא לפניו, ויבא ויתיצב לפניו קוממיות ויגד לו כי מלך ישראל הוא. ויקצוף עליו המלך ויתנהו בבית האסורים בעיר דבריסטאן. אך עוד המלך מתיעץ בשריו מה לעשות לו ומזמת דוד עלתה בידו להמלט מבית הסהר ולאזר זיקות בלב היהודים לפרוק מעליהם עול רודיהם המושלמנים. ותצר מאד למלך פרס, כי הימים ההם ימי מלחמה היו. מלחמת אנשי הצלב בארץ ישראל וסביבותיה, בכל רפיון ידן וכשלון כחן, הכשל הכשילו גם את כל שלטני אסיא הקטנה ופרס. והמשנים126, אשר מלכו בארצות האלה, ושרי צבאותיהם היו כזוממים להתפרץ מפני אדוניהם. ואם על אוצר גפרית כזה יפול עוד ניצוץ מידי מתקוממים ומתפרצים בקרב הארץ והיתה לאש מתלקחת אוכלת את כל הממלכה. ומלך פרס הכיר את כל זאת וימהר וישלח אל הכליף אשר בבגדד, להזהיר את חסדאי ראש הגולה ואת ראשי הישיבות כי השמד ישמיד מלך פרס את כל היהודים אשר בכל גבול ממלכתו, אם לא יסגרו בידו את ראש דוד אלרואי. וישלחו אגרות לדוד לעזוב את דרכו ומחשבותיו לבלתי ראות ברעה אשר תמצא את עמו, וישחק וילעג עליהם ועל דבריהם. ויקם השר זין אלדין מושל עיר עמנדיה האוהב ישראל וידבר על לב חותן דוד להמית אותו בלילה בלט על מטתו. ויעש לו כן, ויכרות את ראש אלרואי, והמושל זין אלדין שלח אותו אל מלך פרס, ויסר השטן הזה מעל ישראל. בכל זאת לא שככה עוד חמת מלך פרס, ויהי קרוב לשלוח יד בישראל יושבי המקומות אשר נטו אחרי אלרואי, ותצלח ביד ראש הגולה להשיב את חמתו מהשחית, בשקלו על ידו כֹפר רב127 מאד128. אולם אם האיש הזה אבד ואיננו נשאו עוד זרע השקר, אשר זרע בלב המחזיקים בו, וזרע האיבה, אשר זרע בלב מלכי פרס, את פִּרים עוד ימים רבים. כי אנשיו המהבילים לא חדלו להאמין בו, כי משיח הוא גם אחרי מותו, על כן קראו את שמו מנחם129, כשם אשר יקראו בעלי האגדה למשיח העתיד לבא, וישיחו את נפלאותיו כי בהמלטו מבית האסורים בעיר דברסטאן בא אל המלך ושריו וידבר אליהם עזות, וכאשר אמרו לתפשו נעלם פתאם מראהו מעיניהם וישמעו רק את קולו ואת פניו לא ראו; וכי פרש את מטפחתו על פני המים ויתיצב עליה ויעבור את הנהר130. אך יותר הרבה מן האִוֶלת, אשר נקשרה בלב המהבילים ביד משיח השקר הזה, הֵרֵעָה לישראל האיבה אשר שת בלב מלכי פרס על ישראל, עד כי הלכה ידם הלך וקשה על היהודים יושבי ארצם משנה לשנה. ר' בנימין בן יונה בקר את פרס כעשר שנים אחרי מות אלרואי, ויתאונן על עֹל הגלות אשר יכבד שם על היהודים131 . והוא מצא עוד בעיר חמדן, אשר יאמרו עליה, כי היא שושן הבירה, וכי מרדכי ואסתר קבורים שם, חמשים אלף נפש מישראל132 . ור' פתחיה, אשר בא אל קצה ארץ פרס כעשר שנים אחרי כן, לאמר: עשרים שנה אחרי מות אלרואי, לא בא עוד בלתי אם אל עיר אחת בפרס, מיראתו לבוא אל תוך הארץ מפני האיבה הגדולה לישראל כי רבה133 . ומן ההמון הגדול, מחמשים אלף האיש, אשר היו עוד זה עשר שנים בחמדן, לא היו שם בימיו כי אם שני צבעים134. אין זאת, כי אם גלה גלו מעיר זאת בתגרת יד הממלכה, או כי ראה ראו כי אל עקרבים הם יושבים שם ויקומו ויצאו.

אולם רק את היהודים שוכני הערים או יושבי ארץ המישור השיגה יד האויב להצר להם ולדכא אותם, אך את היהודים היושבים באלפיהם וברבבותיהם בראשי הררי נִיַשבור, אשר במדינת כרסאן, אשר על ארצות ממלכת פרס תחשב, לא מצאה יד מושלי פרס, כי לא העלו עֹל מלכותה עליהם135 המה ואבותיהם זה מאות שנים136. ולא סרו בלתי אם למשמעת הנשיא "יוסף אמרכלא, אשר עמד בראשם בימי בנימין בן יונה137 . ויהיו להם ערים וכפרים ויעבדו את אדמתם וירעו את מקניהם, ויהיו גם בתוכם אנשים לומדי תורה ותלמוד ויהיו מתיחסים לשבטי דן, זבולון, נפתלי ואשר. וברית אהבה היתה כרותה ביניהם ובין שבט תורכי עז מאד, אשר כופר אל תורךְ היה להם ראש מחניהם. והתרכים ההם טרם באו בברית דת האישלם, ויצאו היהודים עמם יחדו למלחמה, כי גבורי חיל אנשי מלחמה היו היהודם יושבי נִיַשבור. ויהי כי חלו התורכים את מכותיהם בארץ פרס, וילכדו אחת ממדינותיה. וישמע ניגהר מלך פרס ויסע את חילו דרך שמונה ועשרים יום ויאמר להשיב מכה אל חיק התורכים ויפגע ביהודים, ויאמרו לערוך עליו מלחמה, ולא אבה להלחם בם ויאמר: אם תשלפו חרב והרגתי את כל אחיכם היהודים הנמצאים בארצותי. ויאספו היהודים את ידיהם וילחמו בו אנשי בריתם התורכים, וינס המלך מפניהם הוא וחילו אל ארצו. ויהי בבוא המלך אל עיר ממלכתו איספהן וירא והנה איש יהודי רומה קשת מיהודי נישבור קולע בקשתו אל השערה עד להפליא. וישאלהו לשמו ולמעשיו, ויספר למלך כי שמו משה וכי אחד מפרשיו פתהו בחלקת שפתיו ללכת ועתה הנה הוא מתעמר בו ומעבידו כאחד העבדים. וימצא משה חן בעיני המלך ויקרא לו דרור וילבישהו חמודות, וידבר על לבו לבא בברית האישלם ולא אבה האיש. וישלחהו המלך אל הרב שר שלום, אשר היה משנה לראש הגולה ורב לכל היהודים אשר בכל מדינות פרס138. מלבד עיר אספהן עיר הממלכה, אשר יושביה העברים היו חמשה עשר אלף, בקר ר' בנימין עוד שתי ערים גדולות בארץ פרס, הלא הן סְמָרַכַּנתְּ וקַתִּיפָה, אשר מספר בני ישראל יושבי שתיהן היו חמשים אלף חמשים אלף. ובראש עדת סמרכנת עמד “עובדיה הנשיא הממונה עליהם” מטעם המלך. גם היו “ביניהם חכמים ועשירים גדולים”. ובין שתי הערים הגדולות האלה היתה עיר ושמה איקש, אשר לא היו בה בלתי אם חמש מאות נפש מבני ישראל, אשר מצאו את מחיתם בשפע בהיותם “סרסרים לסחורת הודו המובאה שמה139. אין זאת, כי לא העירה עוד מלכות פרס את כל חמתה אל ישראל בימי בנימין.

ובנימין התיר הנאמן הרחיק ללכת הלוך ונסוע עד בואו אל ארץ הפלאות ארץ הודו. ויהי הוא המודיע הראשון כי יהודים שחורי עור נמצאים בארץ הודו. ותהי שעתו משחקת לבא אל תוך קהל העברים השחורים, שהם "יהודים טובים, בעלי מצות וביניהם תורת משה ונביאים ודבר מועט בתלמוד והלכה140 . אולם עוד בני ישראל היו במקומות אחרים בהודו, אשר שמע על אודותם רבנו משה בן מימון לאמר: “היהודים שבהודו אינם יודעים [אפילו] התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים ונמולים לשמונה”141 . אך בכלל הדבר לא היה מספר בני ישראל רב בארץ הודו142,אולם באי צילון, הקרוב לארץ הודו מפאת נגב, נמצא מהם שלשה ועשרים אלף143.

מקצה דרום ארץ הודו עבר בנימין את כל רוחב הים הערבי עד בואו אל עדן עיר החוף, אשר בקצה נגב ארץ ערב, וימצא “שם מבני ישראל הרבה שוכני ערים ואנשי מלחמה”, ככל אשר מצא בארצות פרס ובכל אשר עבר בהן. מחוף עיר עדן הלך באניה ויבא אל ארץ חבש144 ויפגע במקום וימצא שם שלש מאות איש מבני ישראל145. אך נראים הדברים כי לא יסף עוד לבקר את יהודי חבש ביתר המקומות. לעומת זה קרוב הוא כי היה מוסיף והולך ומשוטט מערבה עד כי מחה על כתף המדבר הגדול. מדבר סחרה, ומשם שב ויפן קדמה עד בואו מצרימה146.

על גבול ארץ מושב בני ישראל העתיקה הזאת מצא בנימין עוד עיר אשר קהלתה היתה בעלת שלשים אלף נפש147, כאחת הקהלות הגדולות אשר ראו עיניו בארצות בבל ופרס, אך משם והלאה לא גדלו הקהלות עוד ככה. ויש קהלות קדמוניות, אשר לא נותרו בהן בלתי אם מתי מספר. פַיוּם, אשר קראו לה הסופרים העברים פיתום, עיר מולדת רב סעדיה, לא היו בה בלתי אם עשרים נפש, ובעיר טָנס ארבעים נפש, ומספר מרביתן לא הגיע עד אלף.

וככל אשר עמד בימים ההם בבגדד ראש גולה בראש כל היהודים יושבי פרס ובבל וחברותיהן, ככה עמד בראש בני ישראל יושבי מצרים נגיד ושמו ר' נתנאל, איש נכבד מאד, וכבודו ומעשיו היו שוים לכבוד ראשי הגולה החדשים בבגדד ומעשיהם. ויאמר ויסֻפר עליו, כי הוא “שר השרים, ראש ישיבה וראש לכל קהלות מצרים, להקים רבנים וחזנין, והוא משרת פני המלך היושב בארמון צוען מצרים”. ובעיר מושב הנגיד, הלא היא קהירא, היו שני בתי כנסת, שם האחד בית כנסת דמשק148 ושם האחד כנסת הבבלים. באחד משניהם התפללו עוד בני ארץ ישראל, אשר אין זאת כי אם אבות אבותיהם באו שמה בטרם בוא עוד מר זוטרא, בן ראש הגולה המומת, לטבריא, אשר בעת ההיא החל התלמוד הבבלי להיות לספר החקים שם, וצאצאי אנשי ארץ ישראל, אשר ראה בנימין בימיו במצרים, החזיקו עוד במנהג אבותיהם הקדמונים וישלימו את קריאות התורה לא מקץ שנה אחת כי אם מקץ שלש שנים. אך בכל זאת כבדו את יתר אנשי הקהלה המשלימים את התורה בשנה אחת כמצות התלמוד הבבלי, ויהיו מתפללים ושמחים אלה ואלה ביום שמחת התורה וגם בחג השבועות.

ובבני ישראל היושבים במצרים היו עשירים רבים149 . אך משמרת תורתם היתה רפה בידם, כי התערבו בקראם וילמדו מעשיהם עד כי יש אשר הפרו חֻקים אשר הם גופי תורה150. וגם בגוים התערבו וילמדו את דרכי המושלמנים המצרים להתהולל בימי שמחה כמוהם במיני משחק, אשר למורת רוח הם למוסר תורתנו ורבותינו. במשתה החתונה תצא הכלה במחול חבושת כובע מלחמה ותופשת חרב לצחק בה לעיני האנשים והנשים, והחתן ילבש שמלת אשה151. ואת הנערים הקטנים יעדו בעדי נשים ויצבעו את ידיהם ואת צפרניהם כמשפט הנשים152. ודלת העם יוָעדו ביום שבת ומועד המונים המונים לשחק כל היום בכדור ולשתות יין רב, תחת אשר אחיהם בכל הארצות היו קובעים בימים ההם עתים גם לתורה ולעבודה. אך בעצם הדור ההוא בא איש למצרים, אשר שם אותה למרכז התורה לכל ישראל ואשר כל ימי חייו אצל מהודו עליה.

ושני האנשים הנכבדים אשר הוסיפו פרק שלם בספרי דברי הימים לישראל, שני התירים הנאמנים אשר הודיעו לאבותינו את פרשת דברי ימי חיי אחיהם בירכתי ארצות הקדם, הלא הם ר' בנימין בן יונה מטודילה אשר בספרד ור' פתחיה מפראג, אשר בארץ ביהם, שבו איש איש בעתו153 לארצו ולביתו לשלום. ויהי בשוב בנימין דרך איטליא, גרמניה וצרפת154 אל ארצו, ויעל את כל אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו על ספר אשר יקראו לו כיום: “מסעות רבי בנימין”. ויערוך לנגד עיני הקורא בשפה ברורה את תכונת הערים, המדינות והממלכות, אשר עבר בהן לגבולותיהן, את מרחקי המקומות, את טבע הארצות ותוצאותיהן, את תרבות יושביהן בכל דבר עסק ומסחר, מלאכה וחרשת. ויספר גם את הזכרונות, שיחות והשמועות, אשר ישיחו אנשי המקומות, ואת הדתות ואת העבודות הזרות אשר יחזקו בהן. אך כל אלה היו לו רק למסגרת למערכי המראות, אשר ראה בחיי בני ישראל הנפוצים בכל הארצות, ולגורלם בכל ארץ וממלכה, למעמד תורתם ומוסרם, ענים ועשרם, ולמספר יושביהן בכל קהלה קטנה וגדולה, ואוצר רב אצר לעמו בהודיעו את שמות אנשי השם אשר בדור ההוא, אשר יעלו למאות. ופתחיה, מרוב זקנה או מרפיון ידים, לא עצר כח לכתוב את דבריו, ויספרם באזני רעיו ויעלום הם על ספר “סבוב רבי פתחיה”. בדברים מפורשים אך באין סדר. בכל זאת יצליחו גם הם להאיר עין הקורא, כי יש דברים אשר ימלאו את דברי בנימין, ויש דברים אשר השתנו בעשר השנים אשר עברו למיום שוב התיר הטודֵלי מדרכו, עד בוא שמה פתחיה.

איזו רוח נוססה בשני אנשי החיל האלה להשליך את נפשותיהם מנגד ולהחזיק בדרך הגדולה והנוראה הזאת, בימים אשר הדרכים היו משובשות מאד מאד, והשודדים משוטטים, אין לדעת עוד אל נכון. אך בכל זאת קרוב הוא כי ברבי בנימין נצנצה מעין רוח תקוה לקרבת קץ הגאולה וימות המשיח. על כן הלך למרחקים, אולי ימצא שם עוזרים או יועצים להחיש את ישועת עמו155, וכי ימצא אזנים קשובות למערכי לבו ולמשא נפשו156.


 

מוצא דבר    🔗

הכהנים ובני הנשיאים בא“י ובמצרים במאה המ”ט.    🔗

זכרון אחד בן זמנו יספר לאמר: “ואחרי רב האי לא נתמנה ראש ישיבה בבבל כי אם ראש גלות ושמו ר' חזקיה, שהוא עתה ראש והוא מבית דוד, ובנו רב דוד י”צ [ישמרהו צורו], ורבי' שלמה בר יהודה ראש ישיבת ירושלם, עיר הקדש איעע“ס, והוא ראש ישיבה עתה בשנת ד' אלפים תת”ז ליצירה" (קצור סדר עולם זוטא וסדר תנאים ואמוראים: סה“ח ב' 178. אין לכחד כי כמה קושיות תוקפות על הקורא את הדברים האלה. הנה המקור הזה קובע זמן אחד לשררת ר' חזקיה בבבל בתורת ר”ג ולרש“ב יהודה בירושלים בתורת ראש ישיבה. ואת זמן ראשותו של רשב”י הוא פורט בשנת ה“א תת"ז. ובכן אם זמן שניהם שוה, הלא מגיע גם זמנו של ר' חזקיה לשנת תת”ז, והלא אנחנו יודעים כי לא אֵחֲרָה מיתתו למיתת רב האי כי אם כשתי שנים157. רה“ג מת בשנת תשצ”ח ובכן מת ר' חזקיה בשנת ת“ת ולא בשנת תת”ז (עי' סה“ק סדה”ח 67 . ועוד, הנה בסה“ק יסופר כי ברחו שני בני ר' חזקי' לספרד (שם ולא לירושלים. אולם אף כי סתם זכרון כזה אין אחריותו עלינו, בכל זאת יען כי מוצאים אנחנו בשיחה לפי תומה זו מפתח למאורע גדול, יש לנו להחזיק בו ולאמר כי אפשר כי מלת “עתה” הראשונה אינה אלא פלטת הקולמוס או כי האב או הרב רשם זכרונו של ר' חזקיה קודם לשנת ת”ת, ותלמידו או בנו הוסיף על דבריו ורשם את זכרונם של ר' דוד ושל ר' שלמה בן יהודה בשנת תת“ז שמונה שנים אחרי כן, ומאן דכתב עתה ברישא לא משתבש ומאן דכתב בסיפא לא משתבש. ודוד בנו של ר' יחזקיה אפשר לאמר כי הוא היה אח שלישי לשני בניו שהזכיר בעל סה”ק, אלא שהוא ברח לא“י והם ברחו לספרד, או אחד משניהם היה ובראשונה ברח הוא לבדו או הוא ואחיו לא”י ואח“כ הלכו שניהם לספרד, ודבר זה מסתבר מאד וכמעט מוכרע הוא להיות כך, כי כן כתוב “וברחו שני בניו לספרד אל ר' יהוסף הלוי הנגיד”. (סה”ק שם, ובריחה זו אי אפשר לה להיות רצופה, כי ר' חזקי' הלא נהרג בשנת ת“ת ור' יהוסף הנגיד הלא עלה לגדולה בשנת מות ר' שמואל אביו בשנת תתט”ו, ואנחנו יודעים כי יציאת בני חזקיה היתה תכף למיתת אביהם כלומר בשנת ת“ת (שם, ואם חלה ביאתם לספרד להיות חמש עשרה שנה אחרי כן, הלא התגוררו על כרחנו בכל השנים ההן במקומות אחרים, או במקום אחר, חוץ מבבל וחוץ מספרד. ובכן מתקבלים מאד דברי הזכרון המספר כי אחד מבני ר' חזקיה היה בשנת תת”ז, שהיא אחת מחמש עשרה השנים התיכונות ההן, בירושלם.

מתוך דברי הזכרון הזה יש ללמוד כי יד ר' דוד הנכבד בעיני הכותב, המוסיף על זכר שמו את ברכת “ישמרהו צורו”, נכונה היתה עם רבנו שלמה בן יהודה ואולי הוא היה המושיב אותו לראש ישיבה בעיר הקודש ברצונו וברצון כל אנשי בית אביו הנשיאים, למען העתק שמה את מרכז גאון יעקב ואת נשיאות בית דוד. ומתוך דבר זה יתבאר לנו מדוע התגלע הריב – אחר אשר נעלם רבי שלמה מגיא החזיון בבוא דניאל בן עזריה מבבל לא"י – בין משפחת הנשיאים ובין משפחת הכהנים אשר התנשאו להסב הגדולה אליהם, ככתוב במגלת אביתר (סעדיָנא 104־86 ושיורי מכתב דוד בן דניאל הנשיא (107־111.

והנה אופיו של רבי שלמה בן יהודה וצדקתו וטהר לבו מתבארים מתוך דברי מכתבו המודפס (שם 111 ועוד יותר מדברי מכתבו המודפס (RDEJ בחלק 10 46־44. אולם בין שני בעלי הדין אביתר הכהן ודוד הנשיא אין בידינו להכריע מי הוא החַיָב ומי הוא הזכאי בלתי אם נחקור ונבדוק היטב את יסודי טענות שני הנשפטים האלה. ששניהם אינם נראים כי אם באי כח שתי משפחות הנדונות, להוכיח למי היתרון בדבר השררה העליונה בישראל. לבן מאיר שהיה חולק על נשיאות משפחת ראש הגולה בימיו, היה יחוסו הנכון או הבדוי, שהתיחס למשפחת נשיאי בית הלל, לפתחון פה לקרוע אליו את השררה. לא כן אביתר ובית אבותיו, שמשפחתם כבר נתפרסמה מאד בקרב יודעיהם מאז כי משפחת כהנים היא ולכהנים אי אפשר עוד להתיחס לבית דוד, על כן לא היה לאביתר דרך אחרת כי אם להתהפך בתחבולותיו להגדיל את תפארת בית אהרן על תפארת בית דוד, ולשַוֹת את נפשו ואת בית אביו ביורשי הגדולה “להראות האות שעשה ה”א ישע עם בני אהרן בימי צאתם ממצרים – – להראות כי לו הגדולה והגבורה והתפארת – – ומסר הכהונה לאהרן – – (סעדינא 86 ולהטעים כי כל רְוָחָה שעמדה לו או לבני משפחתו היא יען כי “זכר ה' את דבר קדשו את אהרן קדושו ואת כל הכהנים המשרתים במקדשו” (91 “ויתעורר זכות כל משרתי מזבח וכל קרבן ריח ניחוח” (104 “לפרסומי ניסא דקודשא בריך הוא עם בני אהרן הכהנים” (שם. ויהי משפטו מדי דברו על הכהונה המסורה לאהרן לבלתי שכוח להזכיר גם זכרון דברים גם על אודות “עשרים וארבע מתנות כהונה, כי כֻלן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט” (106.86 וכל עצמו של שבח בני אהרן לא בא אלא לשם הקדמה לתהלת נפשו: פינחס היה “זקנו (104, עזרא זקנו (שם ור' אלעזר בן עזריה זקנו (89, ואת עצמו קרא “גאון בן גאון נין גאון” (105.86, “אשר נקרא שֵם ה' עליו” (86. ובכן מלבד אשר שם את כתר הכהונה בראשו שִמֵש גם בכתר התורה, בהכריזו על עצמו כי הוא גאון בן ונין לגאון. ועל הזהירות בכבוד שני כתרים אלה הקפיד מאד, ויהי זורק מרה בקהל עמו. על כבוד גאונותו המריץ את דברו: “וכל העושין – – צריכין הן במצות התורה, כאשר צוה ה' ביד משה איש האלקים לסמוך על דברי גאון החבורה ואין להימין ואין להשמיל ממנו” (102. ועל כבוד כהונתו וארבע ועשרים מתנותיה נתן לפני הקהל את החיים ואת המות, בהפחידו ובהבטיחו אותם כאחד לאמר: והנזהר בהן נזהר בשכינה עצמה ובחייו, והמחללן נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו לעקור אותו מן העולם” (126. ולמען הגדל את הרושם מדי דברו על נפשו ועל משפחתו יקרא את הקהל הקטן בני עירו או בני מדינתו בשם כל ישראל: אביו “אסף את כל ישראל במדינת צור – – – ויסמוך אותו לגאון – ברשות כל ישראל” (88, ובמות אביו בצור “וישאוהו כל ישראל במשא הכתף” (89. ולמען שים ענן וערפל סביביו ולהקדש בעיני המון העם הודיעו במגלתו כי משמש הוא בישיבתו בשעה שהוא מקדש את החדש בשם המפורש. בקדושה גדולה יותר מיום הכפורים בכהן גדול" (99. ובגלל כחו זה עומדים למשמעתו כל קדושי ישראל וכל צבא המרום במרום למשמעתו ולהצילו מרעתו. ובריבו עם הנשיא התפללו אנשיו “ויזכירו שם המפורש בקדושה ובטהרה, וַיֵעָזְרוּ בשלשה אבות העולם ושני אילי עולם, ויזכירו קנאת זקֵנם פינחס המקנא – – ויעמדו כל טפסרי שמים, ושרפים אשר מאש ומים, ויעמוד השר הגדול מטטרון שר הפנים, ויערוך שֶוַע ורון, וכל מליצי חבצלת השרון צעקו לפני מעביר את כל העולם כבני מרון, ויקדו כֻלם אפים וישאו לבב אל כפים, ויאמרו אנא ה' וכו‘, ותעל חמת האלקים וכו’, ויכנע גאות עריצים המתפרצים וכו'” (104.

עד הנה דברי השיר אשר שר אביתר לנפשו ולבית אביו. ועתה נבחנה מעט את סגנון דברי מליצתו על בעל דינו. על אנשיו כתב: “שלוחים – – פסולים ומשולחים (?, זבים ומצורעים ונאלחים” (91. ואת דוד בן דניאל קרא “בן עוננה” (92, ואת משפחתו “הפסילים” הפסולים (86. ובעברתו ובגאוָתו, אשר לא ידעה כל חֹק, ערב אדם זה “אשר קרא לעצמו גאון” את לבו למלא פיו נבלה ונאצה ולהשליך שקוצים על המשפחה המקודשת בפי נביאינו, רבותינו, יוסדי תפלותינו חכמינו, משוררינו, מקוננינו, את משפחת דוד בן ישי. משיח אלקי יעקב; ובזעפו על בני הנשיאים היה קורא להם “דוד בן אחז”, “דוד בן דניאל המיוחס לאחז ומנשה ואמון ויויכין וסיעתם” (89 . ועל כן זרע דוד מלך ישראל הוא כותב: “הרי כל הנשארים כלם פסלות בהם אחז ומנשה ואמון ויויכין ודומיהם” (86. והולך ומקטרג עד לגועל נפש, ודורש דרשות של דֹפי בלהג הרבה להוכיח כי מאס ה' בבית דוד ויבחר בזרע אהרן. ואנחנו אם נכוֵן את דברי אביתר אלה, את תהלותיו לנפשו ולמשפחתו וגדופיו וחרופיו על בית דוד, אל מכתב דוד בן דניאל הלא ענוה ואהבת חסד, יתבאר לנו מאליו למי משניהם המת והמשפט.




  1. ( Tudela  ↩

  2. Navara  ↩

  3. הקדמת ס‘ מסעות ר’ בנימין, הוצאת אשער.  ↩

  4. עי' סוף הפרק הקודם.  ↩

  5. סבוב ר‘ פתחיה ד’ אלטונא, צד א'.  ↩

  6. ( עי' חקירת גרץ, על בירור שנת יציאת אלחריזי למסעיו, גר"י VI 393, נאטע 1, הערה 1.  ↩

  7. Beirut  ↩

  8. מסער“ב, כ”ז־כ"ט.  ↩

  9. ל"א  ↩

  10. ( “ומשם באתי לעכו – – וכלם ריקים עמי הארץ” (תחכמוני, שער מ"ו.  ↩

  11. מסער“ב, ל”ג.  ↩

  12. ( ל"ד  ↩

  13. ( פירוש הערבי לתהלים מזמור ל‘ לסלימון בן ירוחים: עי’ אלטיידישע דענקמאָלע של הרכבי 79, ועי‘ ראשית דברי זכרון זה חלק ט’, 85, הערה ו‘ והשערים הם לפי דעתנו שער הכהן ושער חולדה, שהיו מקומות קדושים ומקומות תפלה בדורות הקודמים לגרוש זה (שם, 84, הערה 2. ומלבד זה כתב ר’ פתחיה: “ובירושלים יש שער וקורין לו שער רחמים, ואין שרפ יהודי רשאי לבא שם” (סר“פ, ט”ו.  ↩

  14. ( ב"ב ס':  ↩

  15. ( עי‘ חלק ו’ 38.  ↩

  16. ( עי' ביחוד שם 38, הערות 4־3.  ↩

  17. עי' בסמוך, הערה 7.  ↩

  18. יש לכון כנגד התפלה שהקראים מתהללים באבליהם: “ועל שבר ציון מתפלשים ונאבקים” (לקוטי קדמוניות נספחים 3ו1. את דברי רבותינו המלאים דומיה וענוה, ואת דברי רש“י עליהם”שהשביע הקב“ה את ישראל – –שלא ידחקו את הקץ” (כתובות קי“א. =”שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי“ (רש”י.  ↩

  19. ( ר‘ אחימעץ – – היתה נדבתו, פני צור ישועתו, להטיב לעוסקי בתורתו, ולאבלי זבול תפארתו" (ס’ יוחסין אחימעץ; סדה“ח ב‘, 113. ר’ פלטיאל הנגיד נדר ביוה”כ “אלף [דינרים] לאבלי בית העולמים – –והוליכו הזהובים – – לישיבות ולכנסיות ולאבלי ציון” (128.  ↩

  20. כשהיו בני ישראל בגרמניא מחזקים זה את זה היו אומרים: “התחזקו בדת משה, ואבלי ציון ואבלי ירושלים יבקשו רחמים מלפני ה', ויתחננו לובשי בגדים שחורים בזכותם” (מסער“ב קי”א.  ↩

  21. “ – – אַלְיֶמֶן – – ונותנים עשור מכל אשר להם וכו‘, לעניי ישראל ולפרושיהם, אבלי ציון ואבלי ירושלים וכו’”(ע' ע"ש .  ↩

  22. תו‘ מגל’ ד‘. ותו’ פסחים ט"ז  ↩

  23. ( ע“ז ע”ו;  ↩

  24. “והלך – ר‘ פתחיה – לירושלים, ואין שם אלא ר’ אברהם הצבע, והוא נותן מס הרבה למלך”(סר“פ צד ט”ו.  ↩

  25. ( אומדן הנכון של גרץ (נד"י V, 287.  ↩

  26. ( תחכמוני, שער מ"ו.  ↩

  27. ( מסער“ב צד מ”ב.  ↩

  28. אשר קראו לה הנוצרים Toron de los Caballeros.  ↩

  29. מסעות ר"ב, מ'.  ↩

  30. שם.  ↩

  31. מ"ב  ↩

  32. מ"ו.  ↩

  33. סר“פ, צד י”ב.  ↩

  34. באחת וחמשים הערים אשר עבר בנימין בארצות הקדם, מצא כשבע מאות וארבעים אלף נפשות – בדמשק והלאה וחוץ ממצרים – בתוכן היו ערים של עשרת אלפים כעוקברא (מסער“נ נ”ד, ועוד כמוה ושל חמשה עשר אלף – כאספאהן בפרס (פ“ח ושל חמשים אלף כחמדן (פ”א רכסַמַּרְכַּוְנתּ (פ“ח ושל מאה אלף כטילמאס (ע”ב. ויש לזכור, כי לא אל כל הערים אשר ישבו בהן בני ישראל באסיא הרחבה, בא התיר הזה.  ↩

  35. מסער“ב מ”ו.  ↩

  36. “ושם ראש ישיבה של ארץ ישראל ושמו רבי עזרא” (מסעות ר' בנימן מ"ח.  ↩

  37. “וראש ישיבה רבי עזרא מלא תורה, כי סמכו ר' שמואל, ראש ישיבה מבבל”(סבוב ר' פתחיה, י"ב.  ↩

  38. מסעות ר' בנימין, מ“ו־מ”ח.  ↩

  39. ( תחכמוני, שער מ“ו. ועליו רמז ר' פתחיה באמרו: ”ונשיא להם“ (סר”פ שם.  ↩

  40. סר"פ שם.  ↩

  41. מסער“ב מ”ט  ↩

  42. מסער"ב נ' (?.  ↩

  43. תחכמוני, שער מ"ו.  ↩

  44. ( נ'־נ“א. ”רקיא היא כלנה בתחלת ארץ שנער: (שם .  ↩

  45. על קדמות קהלת נציבין עי' ח"ה 102, הערה 8.  ↩

  46. ( מסער“ב נ”ב.  ↩

  47. בנציבין קהלה גדולה ובית הכנסת של רי“ב בתירה ושני בתי כנסת של עזרא” (סר"פ ב'.  ↩

  48. “ונותנין מס למלך יון”(שם.  ↩

  49. Mossul.  ↩

  50. מסער“ב נ”ב. ועי' גרץVI, 458.  ↩

  51. מסער“ב נ”ג.  ↩

  52. “ומנינוה ואילך קהלות בכל עיר ועיר ובכפר”(סר"פ ג'.  ↩

  53. 1160־1136.  ↩

  54. ( נראה הדבר כי שני שמות נקראו לו: שלמה וחסדאי.  ↩

  55. ועליו נאמר: “ובנינוה היה איש חוזה בכוכבים ושמו ר' שלמה, שאין כמוהו בקי במזלות” (סר“פ ג'. ”והמלך שהיה קודם בימי ר‘ שלמה, אביו של ר’ דניאל, היה אוהב את ר‘ שלמה, מפני שהמלך היה מזרע מחמט וראש גולה מדוד המלך“ (סר”פ ד’, כלומר: המיוחס הערבי אהב את המיוחס היהודי – אך נראה מתוך זכרון אחד, שיחוסו של שלמה זה לדוד המלך לא היה יחוס רצוף מבן לאב, כיחוס ראשי הגלה הקדמונים, כי אם מבן לאם כנשיאי א“י הקדמונים, כי בנוסח חרם נמצא דוד הנשיא, מבני בניו של שלמה זה, חתום: ”דוד בן הודיה ־ ־ בן רבן גמליאל בתראה ־ ־ בן הלל“ ((orient Litib. 1854. וכמו כן מצאנו את אלחריזי מזכיר בנשימה אחת את דוד ראש הגולה רבן אחותו הודיה (תחכמוני מ”ו. ומכאן אנו רואים, כי אמנם היה שם הודיה במשפחה זאת, וכי אין לחשוד ביחס הזה כאשר עשה גרץ (גד"י VI, 460 .  ↩

  56. “ולמד – – לפני ראש הגלה חסדא ולפני ראש הישיבה עליע גאון יעקב בבגדד”(מסער“ב ע”ז. ו“גאון יעקב” היה בארצות הקדם שם כבוד לגדוליהם, אשר התנשאו לעמוד במקום גאוני פומבדיתא הקדמונים.  ↩

  57. “נהרדצא – – והכל חרב ובקצה העיר יש קהלה – – והראו לו כי כנשתא דשף ויתב וכו', כי הכל חרב”(סר"פ ו'.  ↩

  58. ( שלש ערים אלה נזכרו בפי בנימין במסעיו “סורא היא מתא מחסיא, שף ויתיב אשר בנהאדעא, אלגובר היא פומבדיתא שעל נהר פרת” (מסער“ב ס”ט. ובכל הערים האלה לא נזכר אף שם איש אחד ראוי לזכרון.  ↩

  59. סבוב ר"פ.  ↩

  60. “וראש הישיבה בבגדד ר' שמואל בן עלי הלוי”(סר“פ ג'. ”וראש הישיבה הגדולה, הרב ר‘ שמואל בן עלי, ראש ישיבת גאון יעקב, סגן הלוים“ (מסער”ב ס’.  ↩

  61. “ומלא חכמה ות‘ שבכתב ות’ שבע”פ וכל חכמת מצרים. אין דבר נעלם ממנו ויודע שמות, וכל התלמוד יודע בגירסא“ (סר”פ ג' .  ↩

  62. “והזקנים, לאחר עמידת התלמידים, שואלין ממנו חכמת המזלות ושאר מיני חכמה”(שם.  ↩

  63. שם.  ↩

  64. תכף לספור ר‘ פתחיה על דבר התרבות הגדולה, הנוהגת בבתי הכנסת שבבבל, סומך הוא את דבריו אלה: “וכשלומדים וטועין בנגון, מראה להם ראש הישיבה באצבעו והם מבינים איך הוא הנגון” (י’. ואין ספק כי הרב הזה, אשר אהב את הנגון בלמוד, אהב את הנגון בתפלה עאכו“כ, ויתפאר בו, כאשר נראה עוד בקרוב, כי אהבו לשמש בנגון כלי שיר לתפלתם – ובנימין בן יונה מספר על ר' אלעזר בן צמח כי גם ”הוא מיוחס עד שמואל הנביא ע“ה, והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית המקדש קַים” (מסער"ב ס'. והדעת נותנת לתן את האמור של זה בזה.  ↩

  65. “ר' דניאל ראש הגולה והוא יותר שר מראש הישיבה” (סר"פ ד'.  ↩

  66. סר"פ ט'.  ↩

  67. ג‘. ור’ בנימין מונה עשר ישיבות וראשיהן בבגדד וסדן מונייהם כגון: “ראש הסדר” – עי‘ בעמוד הקודם, הערה 6 – ו“בעל הסיום”, כאר היו בימי האמוראים – עי’ ח“ז 96, הערה 3 – (מסער”ב, צד ע' .  ↩

  68. ( “ואין לו נים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה [כלו': במקרא] ובתלמוד, והיא מלמדת הקריאה לבחורים, והיא סגורה בבנין דרך חלון, והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה” (סר"פ ד'.  ↩

  69. ט'.  ↩

  70. “ובית גדול יש לראש הישיבה”(ג'.  ↩

  71. ( “ובא לגן אחד של ראש ישיבה, ובגן כל מיני פירות, והגן גדול מאד” (שם.  ↩

  72. “ויש לו כמה עבדים שרתים, שרודים את העם במקלות” (ד‘ ץ “וראש ישיבה יש לו כששים עבדים, ומי שלא יעשה מהרה הצִוֻי יכוהו” (ט’. ועי‘ מעשים מכוערים כאלה: חלק ט’ 91, הערה 6.  ↩

  73. ( “והכל יראים ממנו” (ד'. “והוליך ר”פ חותם של ראש ישיבה עמו, וכל שהיה מבקש היו עושין ויראים ממנו" (שם.  ↩

  74. כך הוא מתברר מתוך זכרון זה: “ור' אלעזר ראש הגולה תחת ראש הישיבה” (ג'.  ↩

  75. תחכמוני מ"ו.  ↩

  76. ( מסער“ב נ”ט וסר"פ ג'.  ↩

  77. “ובבל ממש עולם אחר, ועסקיהם בתורה וביראת שמים, ואף הישמעאלים נאמנים ־ ־ והכל בנאמנות”(סר"פ ט'.  ↩

  78. “ושם המלך הגדול אלעבעס אחמד, והוא אוהב ישראל מאד, ולפניו משרתים רבים מישראל”(סרע“ב נ”ה. “והם יושבים בשלוה ובהשקט ובכבוד גדול תחת יד המלך הגדול” (ס"א.  ↩

  79. ( “ושם עשר ישיבות” (ס'. “וביניהם חכמים גדולים וראשי ישיבות” (ס"א.  ↩

  80. “ואין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור וכו'”(סר"פ ד'.  ↩

  81. ובארץ בבל לומדים פי‘ רבנו סעדיה, שעשה מכל (הקרייה [הקריאה]" (ה’  ↩

  82. ( “וכאו”א יש לו מקרה בחצרו ולא יתפלל עד שיטבול" (ט'.  ↩

  83. “ולא ידבר אדם עם חברו בביה”כ, ועומדים בתרבות, הכל בלי מנעלים בביה“כ יחפים” (י'.  ↩

  84. ומרוב יָשְנָן וחִבָּתָן האמינו גם חכמיהם כי מימי שמואל הנביא הם ככל אשר יאמינו כיום בני העם בארצנו כי נגוני ר“ה ויה”כ מסיני הם.  ↩

  85. ( “נחולו של מועד אומרים מזמורים בכלי שיר” (סר"פ י'.  ↩

  86. ( קרוב הוא בעינינו, כי ביהכ"נ המפֹאר הזה עתיק היה מימי ראשי הגלויות הקדמונים, ושם היו מתחנכים בימי עלותם לגדולתם (עי‘ חלק ט’, 93.  ↩

  87. מסער“ב ס”ד.  ↩

  88. “ואין אדם רואה שום אשה ואין שום אדם הולך לבית חברו, שמא יראה אשת חברו ומיד היה אומר לו: פריץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו”(סר"פ ג'.  ↩

  89. ע‘ גטין צ’.  ↩

  90. ( רש"י שם.  ↩

  91. אבות א‘, ה’.  ↩

  92. סר"פ ה'.  ↩

  93. ( מסער“ב ס”ד.  ↩

  94. דבר זה מוכח מתוך דברי סבוב ר“פ. במקום אחד הוא אומר, כי בתי כנסת בגדד לא היו בלתי אם שלשה, לבד משל דניאל (סר”פ ה‘; ובמקום אחד הוא אומר: “ובבל יש שלשים בתי כנסיות, לבד משל דניאל” (ט’. והנה על ארץ בבל הגדולה והרחבה א“א למספר זה לחזור, כי אם על בגדד שהיא נקראת לפעמים בבל ביחוד, כאשר העירונו פעמים הרבה. ומאין נוספו על שלשה בכ”נ שבבגדד עד שלשים? אמור מעתה, יען כי אלכורך נחשבה על קהלת בגדד. צֵרֵף את שמונה ועשרים של אלכורך אל השלשה של בגדד ויצאו לו שלשים ואחד, ופורתא לא דק.  ↩

  95. “ובבבל יותר מששים רבוא יהודים”(סר"פ ד'.  ↩

  96. ( סר"פ שם.  ↩

  97. ( “והלך שני ימים מבבל החדשה עד בבל הישנה”. “והנה ביתו של נבוכדנאצר הרשע וכו'” (ט'.  ↩

  98. מסעות ר' בנימין מ"ה.  ↩

  99. סר"פ שם.  ↩

  100. ( מסעות ר“ב ס”ט.  ↩

  101. ס“ו –ס”ח. סר"פ ה‘, וס’ מסעות בנימין השני.  ↩

  102. סר"פ שם.  ↩

  103. מסער“ב ע”ב.  ↩

  104. כאשר הזכיר רמב“ם ז”ל באגרתו: “כל אלופינו אחינו תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן” (אגרת תימן: קתר“ם ח”ב, א'.  ↩

  105. ככה קראהו רמב“ם ז”ל באגרתו (שם.  ↩

  106. אגרת תימן שם.  ↩

  107. מסער“ב ע”א.  ↩

  108. עי‘ על אודותם" ירמ’ ל"ה, ו‘־י’.  ↩

  109. מסער"ב ע'.  ↩

  110. מסער“נ ע'־ע”א.  ↩

  111. ( ע'  ↩

  112. ע"ב.  ↩

  113. “כַיְבַּר – – ואין אדם יכול להכנס אליהם, י”ח יום הולכים במדברות בלא ישוב. ובה ת“ח ואנשים גבורים עורכי מלחמה” (שם .  ↩

  114. ( ע"ג.  ↩

  115. מסעות ר' בנימין.  ↩

  116. מסער“ב ע”ג.  ↩

  117. ע“ג־ע”ו.  ↩

  118. ( “ארץ מולח'את וביניהם ארבע קהלות” (ע“ו . ”עמדיה ושם יותר ממאה קהלות“ (ע”ח.  ↩

  119. ( “ברודובר עשרים אלף” (ע“ו. ”בעמַדיה עשרים אלף“ (ע”ז.  ↩

  120. ( “והם מדברים בלשון תרגום” (ע"ח.  ↩

  121. ע"ז  ↩

  122. ( “וביניהם ת”ח“ (ע”ז, ע“ח. ”וביניהם ת“ח ועשירים” (שם.  ↩

  123. “ובפרס שיעבוד גדול ליהודים וצער גדול”(סר“פ ד' . ”אבל בגלות הם יושבים“ (מסער”ב ע"ז.  ↩

  124. “ויוצאין למלחמה – – בהרים הגבורים הם דרים”(שם .  ↩

  125. ( ר“י סמברי קובע את זמבו ש' תתקכ”ג (1163־4923.  ↩

  126. ( גראָסוועזיערע.  ↩

  127. בנימין בן יונה אומר, כי עשרת אלפים ככרי זהב נתן לו (מסער“ב פ”ב, שהוא גוזמא מופלגת, וגרץ מעמידו על מאה ככרי זהב (גד"י VI, 293.  ↩

  128. עי‘ כל זה מסער“ב ע”ז פ“ב. לקוטי סמברי: סדה”ח א’, 124־123. גד"י VI, 293־290, ודברי המומר שמואל בן עבס, המובאים שם 459.  ↩

  129. ( דוד או מנחם.  ↩

  130. מסער“ב ע”ט, ולקוטי סמברי סדה"ח א' 123.  ↩

  131. ( עי‘ ע’ 231, הערה 1.  ↩

  132. מסער“ב פ”א־פ"ב.  ↩

  133. סר"פ ד'.  ↩

  134. ( ת'.  ↩

  135. “ואין עליהם עול גוים”(מסער“ב פ”ג.  ↩

  136. מסתבר הדבר מאד, כי אלדד הדני בימיו, כלומר לפני שנת 4640, שהיא מאתים וחמש ושמונים שנה לפני צאת ר‘ בנימין ממקומו, כבר ידע או ראה את מעשה אבותיהם של אלו ואת מקומם ואת דרכיהם. עי’ דברינו סוף מ“ד ”אלדד הדני", בחלק ט'.  ↩

  137. ( מסעת ר"ב שם.  ↩

  138. ( פ“ב־פ”ו.  ↩

  139. פ“ז־פ”ט.  ↩

  140. צ'.  ↩

  141. ( מכתב רמב“ם ז”ל לחכמי לוניל: תשובות רמב“ם ח”ג, מ"ד.  ↩

  142. ( ור‘ פתחיה, שכתב, כי נמצאו בארץ כוש “יותר מששים רבוא” (סר"פ ד’, אפשר, שהוא לא קרא להודו כוש, ואפשר ששמע וטעה, כי הוא לא בא עד ארץ הודו, ואפשר שהוא כִוֵּן במלת כוש למדינת חבש – עבעסיניען – אשר שמע את שמעה ואליה לא קרב, ור' בנימין לא בא כי אם אל קצה גבולה.  ↩

  143. ( צ‘ – צ"ו. ויש לדעת כי ר’ בנימין קורא לארץ הודו כוש, ולאי צילון הוא קורא כנדיג.  ↩

  144. ( היא אבעסיניען.  ↩

  145. צ“ז וכמעט ברור הוא כי הם הם מאבות אבותיהם של אלפי ישראל השחורים, שבקר אותם פרופ' הלוי זה כחמשים שנה, ואחריו ד”ר פייטעלאָוויטש בימינו אלה.  ↩

  146. שם.  ↩

  147. ( והיא “קוץ תחלת מצרים” (שם.  ↩

  148. “בית כנסת אלשאמין”(ק', ומלת “שאס” היא כנוי ערבי לדמשק, ו“אמשאמין” יאמרו הערבים על הדַמַּשְׁקִים.  ↩

  149. ( מסער“ב צ”ח־ק"ח.  ↩

  150. ( כאשר יתבאר אי"ה בפרק הבא.  ↩

  151. ( קבץ תשובות רמב“ם ד' ליפסיא ח”א, צד 52.  ↩

  152. ( שם.  ↩

  153. ( לפי אומדן גרץ חזר בנימין לביתו בשנת 4933 (גר"י VI, 231. ופתחיה בשנת 4950 (281 .  ↩

  154. מסער“ב ק”ח־קי"ג.  ↩

  155. ( לאבותינו התמימים בגרמניא, אשר שמחו לקראתו מאד והוא הלל אותם מאד, אמר ר' בנימין בחזקת היד: “– – וכל מי שיבטל שלא יתקבץ ישראל, אינו רואה סימן טוב, ולא יחיה עם ישראל. ובעת שהשם יפקוד על גלותנו וירום קרן משיחו, אז כל אחד ואחד אומר: אני אוליך את היהודים ואני אקבצם” (ק"י.  ↩

  156. ( והיהודים בגרמניא אמרו איש לאחיו באזניו: “שמחו, אחינו, כי ישועת ה' כהרף עין. ולולא שאנחנו מפחדים שלא בא הקץ ולא הגיע, אנחנו היינו מתקבצים. אבל לא נוכל עד שיגיע עת הזמיר וקול התור ויבאו המבשרים ויאמרו: יגדל השם” (שם.  ↩

  157. ( [אבל עכשיו נתגלו כבר מקורות ברורים, שמהם נראה בעליל שר‘ חזקיה חי אחרי מות רב האי שנים רבות, בכל אוזפן יתר מעשרים שנה – עי’ לאחרונה מאמרו של מאנן ע“ד ראשי הגולה בבבל בספר הזכרון לפוזננסקי צד כ”ב –]  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות