רקע
זאב ז'בוטינסקי
אפנת הערבסקות

פורסם ב“היינט”, ווארשה, 1 ביולי 1927.


 

א    🔗

סוף כל סוף הוציא הקולונל האנגלי לוֹרנס את ספרו “Revolt in the Desert”: התרגום הנכון, לא המלולי, יהיה כמדומני, בקירוּב כך: “המדבר במרדו”. קורותיו של ספר זה רומנטיות, כמעט כקורות מחברו. כתב־היד הראשון שלו היה מוכן כבר לפני כשלוש שנים; באנגליה ציפו לו בהתענינוּת רבה, כי בו ניתן תיאור חוויות־המלחמה של לוֹרנס, שנתרקמו סביבו אגדות כה רבות; אבל כתב־היד אבד פתאום – יש אפילו אומרים כי נגנב. עכשיו חידש אותו לוֹרנס בעזרת ברנהארד שאוּ.

מאד רוצה אני לכתוב על אודות הספר, אבל הוא אינו רוצה זאת. טופס אחד מחירו 30 לירות שטרלינג והמהדורה האמריקנית (רק 40 טפסים) נמכרת, לפי השמועה, בכמה אלפי דולארים כל ספר: הרי זה עסק בשביל [הגבירים] השותפים ב“סוֹכנוּת היהודית” ולא בשביל בשר־ודם פשוט. אוכל איפוא רק לספר מה שנאמר על אודות הספר בעתונים, וזה פחות מדי. סוקרי הספרים שבפאריס מספרים רק כמה עוּבדות על מעשי המחבר – כיצד שכנע את אלנבי שיתן לו את ההיתר ואת האמצעים לעשות בקרב הערבים תעמולה נגד התוּרכים בשם חזון של ערב־רבתי תחת חסות בריטית, וכיצד הוציא את הדבר לפועל. מעשה זה ידוע מכבר ממקורות אחרים, ואני עצמי איני מתפעל ממנו. להכניס לראשו של אלנבי אפשר היה בכלל כל דבר, אולם העושה זאת היה מסתכן, שמחרתים יבוא אדם אחר ויכניס לראשו את ההיפך. אך מכיוון שלוֹרנס נסע תיכף אחרי שיחתו ונעלם במדבר, כשהוא לבוש בגדי בדואי, לא ניתן הדבר לשנוי. גם לשכנע את השייכים הערביים לא קשה היה לו, בשעה שהיו בכיסו נימוקים בסך 200.000 לירות. ואין להפריז בהערכת העזרה הצבאית שהדבר הביא: סוציאליסט צרפתי אחד הוכיח, כי צבאו של המלך חוסיין מנה בסך הכל חמשת אלפים נפש, ביניהם אלף וחמש מאות גינראלים ושאר קצינים. מה שנוגע להרפתקה גופה, הריהי מענינת, אולם לעומת העלילוֹת שתאר מפקד הצי הצרפתי פּול שאק בספרו “לוחמים בים” (בו הוא מתאר ללא משוא פנים את גבורתם של גרמנים ושל אנגלים) אינה אלא כמשחק־ילדים ולעומת מגילת יוסף תרומפלדור שלנו – בכלל אינה ולא כלום. הדבר המעניין הוא להכיר את השקפותיו של לורנס, באשר הוא אדם חושב ומשכיל, – אבל על כך אין מדברים הסוקרים שלפני. חושש אני, כי גם להם הניחו רק להציץ לתוך הספר היקר ובעליו עמד באותה שעה על גבם והשגיח שלא ילוֹקוּ את אצבעותיהם בהעבירם את הדפים.

ועל כך חבל. לורנס הוא המנהיג הרוחני לאסכולה שלמה של מעריצי־מזרח אנגליים ומן המועיל להכיר את דעותיו מכלי־ראשון. כך יודעים רק זאת, שהוא וחבריו לדעה אומרים לסייע בידי המזרח שישאר לעולמי־עולמים כמוֹת שהוא כיום הזה: מזרח. ציורי, שקוע בהרהורים, רחוק מן הזמן החדש, עשיר בגמלים ועני במסילות־ברזל (חוץ מאותן מסילות־ברזל החשובות מבחינה אסטרטגית – לאנגליה). פעם פרסם לורנס מאמר על הציונות: אין לו כלום נגדה, אבל בתנאי שהיהודים לא יהפכו את המזרח לאירופה ושהם עצמם יסתגלו לנוהג ולמחשבה, לאורח־החיים ולבגדים שבמזרח. בכלל, מבקשת אסכולתו לקיים את המזרח כמין בית־נכות, שבני־אדם אחרים יוכלו לבוא ולראות שם, מה היו פני העולם בימי הרון־אל־ראשיד. בת־קול מהשקפה זו יכולנו לשמוע בהודעתו של ידידנו סטוֹרס, שכל עוד יהיה הוא מושלה של ירושלים, לא תהיה בעירו הקדושה רכבת חשמלית.

כמובן, הוסיפה אסכולתו של לורנס לכך גם אידיאולוגיה בדבר נשמה תרבותית מיוחדת שישנה למזרח והיא לא רק נבדלת לחלוטין מן התרבות המערבית, אלא גם בעלת ערך רב וכדאי לכבשה בציר־מלח. ודווקא מחמת כך כה מעניין לשמוע, כיצד הוא מוכיח זאת. אבל, מקוצר־יד עלינו להסתפק במקורות אחרים: וברוך השם, אין מחסור בהם לא אצל הגויים ולא אצלנו, היהודים.


 

ב    🔗

אצל הרוסים כאן, בפאריס, ישנה תנועה רעיונית חזקה הקוראת לעצמה “אֵיראסיאניסם”, כלומר: למחצה אירופה ולמחצה אסיה; על מחצה־מחצה זה, אומרים הם, עומדת הנשמה הרוסית. אחרים מתרצים: לא אירופה ולא אסיה, אלא סוג־אדם מיוחד, בין שניהם. פעם הלכתי לאספתם: יש להם כמה מנהיגים מעניינים ובעלי השכלה עמוקה. קשה להבין על־פי ערב אחד את כל תכנה של תנועה כזאת, ובפרט כשכלולים בה, כפי הנראה, שני כיווּנים מדיניים שונים: הכיווּן האחד סבור, כי הבטוי ההולם ביותר את הנשמה ה“אֵיראסיאטית” זו מלוכה מוחלטת, אם גם, כמובן, בתוספת תיקונים; הכיווּן האחר אומר, כי הבטוי ההולם ביותר זו שיטת־הסוביטים, אם גם, כמובן, בתוספת תיקונים. בשעה שהקשבתי לתיקונים הללו, נשאר בי הרושם, כי דמותה של המלוכה המוחלטת המתוקנת הריהי בדיוק כדמוּת המלוכה האנגלית שבימינו, והסוביטים המתוקנים דומים בדיוק לשוויצריה – גם זה וגם זה במערב, ללא שום תקוה להגיע בזמן מן הזמנים ליפיפוּתו של המזרח. אבל, זהו רק פרט. העיקר הוא שגם רוּסים אלה מאמינים כי ה“מזרח” אינו סתם דרגה מסוימת בהתפתחות התרבותית, אלא סוג־תרבות בפני עצמו. בלשון אחרת: ההתפתחות התרבותית של אסיה ושל אפריקה בימינו מוליכה לא לכך, שהמזרח ילמד בהדרגה לחיות לפי שיטות־החיים המודרניות של מערב־אירופה בטכניקה, במדע, באמנות – לא, הוא יוכל להגיע, ואף הגיע, לתחומים של התקדמות חברתית, מדינית, מדעית, אמנוּתית, ואף־על־פי־כן יוסיף להיות נבדל מן המערב בדיוק כהיותו נבדל ממנו היום. יען – כך טוענים האיראסיאנים – מזרח ומערב אין להמשילם לשני עצים השייכים לזן אחד, שהתפתחו באקלימים שונים, ומשום כך גבוהה קומתו של העץ האחד מקומת חברו, ועכשיו על העץ הנחשל בצמיחתו להשיג את הראשון: אדרבא, אלה הם שני עצים מזנים שונים, ואף יותר מזה – האחד הוא עץ והאחד עוף.

וגם בינינו, בין הציונים, ישנם איראסיאנים. מושבם הראשי נמצא עכשיו – כמובן, לא בארץ־ישראל, אלא בברלין ובפארג. העיקר שלו הם מטיפים הוא אותו עיקר המצוי אצל הרוסים, אלא שהם משתמשים בו כלפי היהודים: יש שהם טוענים כי אנו, היהודים, הרינו תוצרת מחצה־למחצה של מזרח ומערב ותעודתנו היא לתווך בשביל האימפורט הרוחני והאכספורט הרוחני בין שניהם; ויש שהם מכריזים בנוסח ראדיקאלי, כי אנו מזרח במלוא מאַת האחוזים, כי המנהגים האירופיים והאמריקניים שלנו אינם אלא טעות והציונות היא שיבתו של גזע־היהודים המזרחי אל צורת־חייו המזרחית – “כמובן”, בתוספת תיקונים.


 

ג    🔗

חושש אני, שה“תיקונים” הללו מקלקלים את התורה כולה. אינני בקיא במזרח, רק מסתכל פשוט, שישב כמה שנים בקושטא, במצרים ובארץ־ישראל, וכן קורא עתונים ולפרקים גם ספר. אך הן רואה אני מה טיבם של התיקונים הללו, שבעזרתם משתדלים בזמן האחרון עמים מזרחיים שונים לשפר את קיומם. את חיי־המדינה שלהם משפרים הם על־ידי שהם מקימים בתי־נבחרים, ממשלות אחראיות, מבטלים את המלוכה, מפרידים בין הדת ובין המדינה, זאת אומרת, בכלל מחקים את המערב. הוא הדין בחייהם החברתיים: מסלקים הם את הצעיף מעל פני הנשים, מבטלים את ההרמונות, את שלטונו המוחלט של האב בבניו, את זכותו של בעל־המלאכה לקנוס את שוויליו – ומתחילים ללבוש מכנסים ולחבוש מגבעות בנוסח אירופה. והוא הדין בתחוּם התרבות במובן המצומצם: מקימים הם אוניברסיטאות כעין אותן שבאירופה, שבהן מרבים ללמוד קאנט ודארווין יותר משלומדים בּוּדה ותורת קוֹנפוּציוּס, קוראים תרגומים מכתבי שכּספיר וטולסטוי וזולא הרבה יותר מכתבי־המופת בלשונם; ובתערוכות שבפאריס נוכחתי, כי ציירים יפאניים כבר נשתחררו מן האמנוּת הלאומית הישנה שלהם לצייר ללא פרספקטיבה, כך שבית נראה מרחוק גדול בדיוק כפי שנראה בית מקרוב, וכים תמונת־נוף של צייר בטוֹקיוֹ דומה מאד למה שעשוּי לצייר באותו נוף צייר ספרדי מאותה מגמה מודרניסטית – זאת אומרת, אצל שניהם אין לדעת, מה רצונם בעצם. וכן הלאה. עד עתה לא שמעתי על שום נסיון מעשי “לפתח”, נאמר, צורת־מדינה או כיוון רפואי או שיטה ליציקת ביטון מזוין על יסוד תורותיהם של מוחמד או של לאו־טזֶה. איני רואה זאת אפילו אצל גאנדי. שיטות התעמולה שלו אינן שיטותינו; וזה מובן מאליו – הרי תועמלן חייב להתחשב בפסיכולוגיה של ההמון שאליו הוא פונה; וגם מבחינה זו נשמעת לעתים תורתו של גאנדי כמו תרגום מטולסטוי ותעניות־המחאה שלו נגד מעשי־הרג בין ההודים ובין המוסלמים אינן כה רחוקות מן הרעיוֹן של שביתת־רעב, השגור במערב. אבל, תביעותיו המעשיות, השינויים במוסדות המדינה והחברה שהוא רוצה לבצע, הריהם חזרות על הערוּבות לקידמה ולחופש המצויות באירופה, הן רק מנוּסחות במלים אחרות.

מבקש אני שיגלו בדברי פנים כהלכה: מאמין אני בנצחיותן של העצמיוֹת הלאומיוֹת ולכן גם בעצמיוּת המיוחדת ההודית, הערבית והסינית. אך, ראשית, עוד יש מקום לשאלה, אם ניתן לאחד את כולן בשם “מזרח”. ודאי סבור אכּר ווֹהליני כי כל הכושים פניהם שחורות – אך הן טעות בידו. איני רואה, במה דומה אכּר ערבי בטריפוליטניה לאכּר יפּאני יותר משהוא דומה לאירי מן החבלים “הפראיים” שבמערב אירלאנדיה; במזגו, בגישתו־לחיים, בדתו, בשיטות־עבודתו, מרוּחק הוא משניהם מרחק שווה פחות או יותר. אבל, שנית – וזה העיקר – כבר היתה שהות בידינו ללמוד את האמת, כי עצמיות לאומית מכילה כדי 99 למאה הבדלים בצורות התרבות, ואולי רק כדי אחד למאה הבדלים בתכנה. חוּקוֹת־מדינה, ספרי־חוקים, תקנות בתי־דין נראות כבר מזמן כהעתקים ממקור אחד – עם סטיות כדי אחד למאה. מזגם של סוציאליסטים איטלקיים שונה ממזגם של סוציאליסטים שבדיים, אבל תביעותיהם שוות והעקרונות של הגנת־עבודה שוים בשתי הארצות. מדברים הם לשונות שונות, אולי חושבים בפלפולים שונים, אבל התכלית תרבותית היא אצל שניהם. כי בתכלית לא יוכל להיות הבדל חשוּב. ואין בכך משום סתירה לגבי העובדה, שעם כל זה נשמרת העצמיוּת הלאומית והיא בולטת כמקודם.

וכך יהיה, לדעתי, אצל כל עמי־המזרח; עצמיוּתם הלאומית, ה“למינֵהו” הנצחי של כל אומה, ישמר; אך דווקא היסוד ה“מזרחי” שבהם מוכרח להעלם, וגם יעלם. וככל שימהר להעלם, כן מוטב – כן מוטב בשבילם.

כי האמת החשובה ביותר בויכוח הזה נעוצה בכך, שהיסודות המכוּנים מזרחיים בחייהם של אותם העמים המפגרים, כלל אינם צמח המיוחד למזרח. כל מה שחובבים לציין בשם “עצמיות מזרחית” – השלוונוּת, הפאטאליסם, הסבלנוּת שבה מקבלים יסורים באהבה ואין מעלים כלל על הדעת לתקן את העולם על־ידי התנערוּת מן המסורת; עריצוּתו של האב, של בעל־הבית, של השייך, של השלטון, אפילו היא לובשת לעתים צורות “אבהיות” רכות: היחס האָפיני אל האשה, המביא למוסד ההרמון; ההתנגדות לחקירה חפשית, לבקורת: – הרי כל זה אינו מונופול של המזרח. הן כל זה עבר על אירופה וכמעט באותה הצורה, לרבות אפילו ההרמון. מתי? – בימי הבינים. וכאן קבור הכלב. כמעט כל צורות־החיים המיחדות כיום את המזרח בתופעות־קיומו החשובות ביותר, כלל אינן שייכות לשום נשמה של עם, אלא שייכות הן בפשטות לדרגה מסוימת בהתפתחותם של כל העמים. מה שמכנים “מזרח” במובן התרבותי אינם אלא ימי־הבינים שנתאחרו. ואם מתחילים להשתחרר מימי־הבינים – מתרחש מה שעינינו רואות בתורכיה: משתחררים מן ה“מזרח”.

הערבּסקה נתהוותה מתוך שהקוראן אסר לצייר דברים הדומים למציאות – לא בלבד צורות־אדם, אלא אף חתול או שולחן. משום כך הסתפקו בכך שציירו רמזים, שאי אפשר להכיר בהם לא שולחן ולא חתול. זאת אומרת, שהערבּסקה כלל אינה תפישת־אמנות מיוחדת, עצמאית: אין זו אלא אמנות שפיגרה בהתפתחותה. יחסה אל האמנות כיחסו של עוּבּר בחודש השלישי לתּינוק שנולד. ואם יתחילו לפתחה, תהפך גם הערבּסקה לתמונה ככל התמונות, ריאליסטית או אֶכספרסיוניסטית או קוּבּיסטית – אבל לערבּסקה לא ישאר שריד.


 

ד    🔗

ואנו היהודים, אותם הנשארים באירופה ובאמריקה ואותם הנוסעים לארץ־ישראל, אין לנו שום קשר לאותו “מזרח”. אולי פחות מאשר להרבה עמים אחרים באירופה.

אין זה נימוק, כמובן, שמוצאנו מאסיה. כל אירופה התיכונית גדושה גזעים שגם הם באו מאסיה – ובאו זמן רב אחרינו. כל היהודים האשכנזים ובוודאי מחצה מן הספרדים כבר יושבים באירופה כמעט אלפים שנה. זמן מספיק למדי להתערות רוחנית.

ועוד יותר חשוב צד אחר בשאלה. לא זו בלבד שישבנו באירופה שורה כה ארוכה של דורות, לא זו בלבד שלמדנו מאירופה: אנו, היהודים, הרינו אחד מאותם העמים שיצרו את התרבות האירופית – ואחד החשובים שבהם. בכמה דרכים עזרנו ליצירת התרבות המערבית. ראשית, על־ידי המוסד הדתי שלנו, שממנו עשתה אירופה את יסוד הכרתה הדתית, ותמצית מהוּתו היא ההשקפה, כי המשטר החברתי הקיים הוא משטר עושק, אינו הכרחי, ולכן גם טעון בדק־בית, ותמיד יש לשאוף לתקונו של העולם זה. שנית, עזרנו ליצור את התרבות המודרנית על־ידי שמלאנו את תפקידנו הנודע ביצירת אותם קשרים עולמיים וחליפין עולמיים, שבלעדיהם היה העולם עד היום הזה כמו כפר. שלישית, במשך שמונה מאות השנים האחרונות, זאת אומרת, מהנץ אורה של התחיה באירופה אחרי תנומתה בימי הבינים, תרמנו כוחות יחידים אין־ספור בכל תחום של מדע, פילוסופיה, ספרוּת, טכניקה, אמנות, ומדיניות באירופה. קצתם היו מנהיגים, קצתם – יוזמים פורצי־נתיבות, אחרים – קצינים רגילים וחיילים. אבל, אם נמנה ונשקול את כולם, ספק אם רבות האומות באירופה, שהגיעו לשיעור כזה. האווירה הרוחנית באירופה שלנו היא, יש לנו זכויות בה בדיוק כמו שיש זכויות לגרמנים ולאנגלים ולאיטלקים ולצרפתים: זכויות מחבּרים. ובארץ ישראל נמשיך ביצירתנו זו – בצורות לאומיות עצמאיות שלנו, אבל באותו תוכן. היטיב פעם לבטא זאת נורדאוּ: “הולכים אנו לארץ־ישראל כדי להעתיק את גבולה המוסרי של אירופה עד לנהר פרת”.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות