רקע
אליעזר שטיינמן
קשרי תרבות

ששה ישבו בחבורה והיו מסיחים מהי תרבות. פתח אחד ואמר:

– תרבות היא משא ומתן.

אמר השני:

– יפה דרשת. אלא שלא הכל פירשת. התרבות היא משא ומתן משולש: בין אדם לחברו, בין עם למשנהו ובין דור לדור.

ענה השלישי חלקו:

– הגדרה אחרונה מתקבלת על הדעת ואינה מתקבלת. תינח משא ומתן בין אדם לחברו ובין עם למשנהו, כי אלו ואלו לוקחים זה מזה ונותנים זה לזה, עושים חליפין הן בסחורות ומוצרים והן באמונות ודעות ומתוך כך גדלים בחכמה ומרבים נסיון, מפיצים תרבות ומאדירים אותה. אבל מה משא ומתן יש בין דור לדור? לוקחים מן העבר ואין נתינה חלה מן החיים בהווה לראשונים שהיו ואינם עוד. בין דור לדור אין השפעת־גומלין, אלא קיימת מורשה.

השיב הרביעי מניה וביה:

– היא הנותנת, הואיל וקיימת מורשה אין זו אלא חליפין דווקא. דור לדור יביע אומר, פירוש בדבר, שכנגד כל מתנת־מורשה מראשונים לאחרונים מהלכת מורשה כמין אור חוזר, מן האחרונים לראשונים. כל הישג אחרון הוא פירוש להשגה או לניחוש של אחד קדמון. כשם שמתוך הממצאים של החפירות בזמננו נזרע אור חדש על פסוק בתנ"ך או על חרוז בהומירוס, כך כל חידוש בתורת הנפש זורע אור חדש על הנושנות שבדברי חכמים וחידותם בזמנים הקדומים, בחינת ניבאו ולא ידעו מה ניבאו. אנו שנתעשרנו בנסיון יודעים ביתר בהירות מה הם ניבאו. נמצא, לא רק מעשה בנים סימן לאבות. אנו מעמיקים באבותינו את דעת עצמם. ואילו דרך נס היה קם, למשל, משה מקברו ורואה את עמו ישראל בדור זה היה אולי יורד יותר לסוף דעת עצמו בחוקיו ובמשפטיו, באזהרותיו ובתוכחותיו לעם קשה־עורף. מכלל שאף האחרונים מנחילים דבר־מה לקדמונים.

הוסיף החמישי נופך:

– קיצור הדבר, אין התרבות אלא משלוח מנות בין האנשים, העמים והדורות. וביתר קיצור: התרבות היא פרשנות.

הפטיר הששי:

– כל שאמרתם על דרך הקיצור להגדרת ענינה של התרבות אמת ויציב. תרבות היא משא ומתן, מורשה, משלוח־מנות, פרשנות. יכול אני להוסיף: שמירה על ההישגים, או, נגיד, כשמה כן היא: רביה, היינו צמיחה וגידול בלתי פוסקים של נכסים והרביית חידושים וערכין, מתוך שמירה, כמובן, על המיטב שבישן, אלא שלא כל קיצור הוא כלי מחזיק ברכה. הקיצור הוא על הרוב בריחה מן העיון, התחמקות מן העמקות, אונאה עצמית או גניבת דעת אחרים. פעמים הקיצור הוא טלאי על מקום הקרע, תחבושת על הפצע, החלפת נעלם אחד בנעלם שכיוצא בו. אין הקיצור מגדיר ומבהיר, אלא מטשטש וסותם, ראיה לדבר מאותה תרבות, שאנו דנים בה, כלום החכמנו הרבה על ידי שהדבקנו על התרבות שלט של משא ומתן או מורשה, פרשנות או שמירנות? עיקר הבעיה: מהי תרבות? כלומר, מהו הצד הטוב והמועיל שבה, שכדאי לקיימו ולשמרו, לקבלו ולהנחילו, לטפחו ולהפיצו? על כך לא שמענו. אף אנו ברגע זה עושים תרבות, שמחליפים זה עם זה הגדרות מחוכמות וסתומות ללא כל כוונה לפענחן. משל למה הדבר דומה, לפלוני השולח לחברו במתנה בקבוק סגור ובו יין המשומר בתנאי מפורש שלא לפתחו עולמית. מה מתנה היא זו? כשם שאין טעם לערות מן הריק אל הריקן, כך אין נכון להחזיק תמיד משהו סתום ומלא.

אותה שעה נכנס הראשון לדברי הנואם האחרון בגערה כמעט:

– מתוך גנותך לקיצור עברת לקוטב האריכות, אף נתבהלת על רוחך לחשוד בנו, שאנו מבקשים לפענח בהגדרה קצרה אחת את יסוד מהותה של התרבות. לדיוקו של דבר, אין ההגדרה הקצרה אלא מפתח קטן לפתוח בו את השער החיצון, ולאחריו כמה וכמה שערים, עד שבאים לבית־גנזיה של התרבות. עדיין צריכים אנו לכמה מפתחות עד שנוכל להיכנס לפני ולפנים של סוגיית התרבות, הרחבה והעמוקה מאד. אלא שבינתים השמעתי, כמדומה, דיבור ההולם את עניננו. התרבות היא בית־גנזים.

אמר השני:

– אל תאמר דיבור, אלא חצי־דיבור. מה שאמרת אינו אלא הגדרה למחצה. אילו התרבות רק בית־גנזים הריהי משכן הקפאון. אך היא בית־גנזים וגם גן־מטעים או משתלה. נכון יותר, היא שדה שגדלות בו תבואות שונות. שדה־שלחין ושדה־בעל. ובדומה לשדה טעונה עיבוד וטיפול, חרישה וזריעה, סיקול וזיבול, המצאת זנים חדשים ועקירת יבליות ועשבים שוטים, היינו, כל מיני משפטים קדומים ואמונות תפלות ודעות משובשות או שנשתבשו ונתיבשו, ישן וחדש חוברו בה ופועלים בתוכה פעמים בשלום ובריעות ופעמים בתחרות ובהתנצחות ובסערת־מלחמה.

סח השלישי:

– החבר שנשא את דברו לפני תנא ושייר. רואה אני, שכבר יצאנו מן השער החיצון של ההגדרה המילולית והננו נכנסים לדיון ראשון בעצם מהותה של התרבות. אם כך לא די לומר בית־גנזים וגן־מטעים. אף שדה התבואות אינו ממצה. התרבות היא גם בית־יציקה של מטבעות המושכלות וכור ההיתוך של ערכי מוסר ויופי, טעם ודרך־ארץ, נימוסים ויושר, חוק ומשפט. וכשם שהיא בית־גנזים של נכסי העבר, היא בית־נכות להישגי ההווה ותערוכת־מוצגים לניחושי הבאות. היא עבר, הווה ועתיד בהעלם ובהלם אחד, היא זימון של קפאון ותסיסה, שמירה וביטול, עקירה והנחה, הפועלים בכפיפה אחת. ואולי מותר לומר, שהיא מיקבץ של כמה כוחות, הסותרים זה את זה כאחד. כשם שהיא בקפיצות היא בתהליכים איטיים, וכדרך שהיא מי השילוח ההולכים לאט, היא אֶשד־איתנים. מפל־מים ומפל־אש שלובים זה בזה ואין המים מכבים את האש.

עוד זה מדבר והרביעי פתח את פיו בטענה:

-חוששני שהנואם שקדמני לא נהג סדר במשנתו ותחת לעבור מן השער החיצון אל השער הסמוך עשה לו כנף להמריא מעל לשערים נעולים רבים ולפרוץ בבת אחת לתוך השערים הפנימיים. אמנם, בתרבות מצויים גם מעופים כשם ששכיחים בה קפיצות ודילוגים לרוב, המהפכות, המלחמות והעקירות הגדולות, אבל אין היא כולה מעופים, קפיצות, דילוגים ועקירות. מלאי התרבות בא ברובו מן האגירה על־יד על־יד. אין מתעשרים ממהפכות וממלחמות, ואם מתעשרים אין ההון הבא משלל המהפכות והמלחמות מתקיים לאורך זמן. כדרך שהבריות אומרים כי ממון של נדוניה נידון לכליון מהיר. כך כל שבא בחטיפה צפוי לחטף. כיבוש של ימים סופו קיצור־ימים. קיימים ועומדים בחינת נכסי צאן ברזל של האנושות רק ערכים שבאו ממקור הצמיחה האטית, מתוך ישוב הדעת והתבוננות. חטפנים אינם יוצרים, כשם שגרגרנים אינם שבעים לעולם. ועדיין צריכים אנו להגדרה, הכוללת בתוכה את מהות התרבות ברוב בחינותיה, הן בחינת המשא והמתן, לקיחה ונתינה, שאילה והקפה, מחזור ותהליך, והן בחינת הצמיחה והטיפול, היגיעה וההשראה, הלימוד וההטפה, הגידול והניוון. איני יכול בעניות דעתי להציע לפניכם אותו סימן כל־בו, אבל חוש אומר לי, שאנו צריכים להסתכל בתרבות בחינת גלגל החוזר כדי להתקרב היאך שהוא לאורחא דמהימנותא.

תביעת הגדרה כל־בה היא תביעה חמורה, המטילה מבוכה של שתיקה בתוך כל חבורה. מבוכה קצרה זו שימשה שעת־כושר לחמישי השתקן לצרף לויכוח הכללי פירור משלו:

– כמדומה לי, שיש כאן מקום למשל למה הדבר דומה ברכבת, ההולכת ושבה, באה וחוזרת, מתקדמת ונעצרת, ואין בה משום גלגל החוזר לעצמו, אלא קרונות יש לה, פעמים מלאים ופעמים ריקים או ריקים למחצה. איני קובע מסמרות בדברי.

מיד נזדרז הששי וסח בבטחון:

–ואני אומר: מסמרות, מסמרות דווקא. ענין הרכבת הוא בנותן טעם לכאן, טעם לשבח ולהגיון. רבותי, בל תטעו בדברי. איני עומד על הדעה, שהתרבות היא רכבת, אילו אמרתי כך הייתי אומר שטות, כדרך שאיולת היא להניח כי חלון הראוה הוא החנות, או, נאמר כך: הקיבה היא כל האדם, וריד זה ועורק פלוני הם כל הבשר והדם. אף על פי כן לקה וריד אחד בגוף לוקה עמו כל הגוף. אף הרכבת מערכת ורידים. היא מסיעה מהכא להתם ומהתם להכא נכסים וערכים, מהלכת מתחנה לתחנה, ממדינה למדינה ומדור לדור. כן, התרבות היא רכבת, עתים מהירה ועתים מהירה פחות או אטית לגמרי. יש רכבת רבת־קרונות ומעוטת־קרונות… ויש…

מסתבר שהראשון, ראש המדברים, לא הניח לאחרון, למשוך ולקחת לעצמו הגדרה זו, שנזרקה לתוך החבורה כמעט בהיסח הדעת, ולדרשה כולה כמין חומר על כל הכוונות המפורשות המרומזות בה. כאילו הוא באמת המציאה מדעתו.

היטב ידע מנהג רבים שהם תרנגולים להם, וכדומה לאותו תרנגול המנקר באשפה ומוצא גרעין ומכריז עליו בקולי־קולות קוקוריקו, משל הוא לא רק מצא את הגרעין דרך מקרה, אלא גם עשאו, כלומר, זרעו, הצמיחו, גילה אותו במחשבה תחילה, כך הללו מקרקרים, על כל נצנוץ רעיון משל אחרים כאילו ממקורם יצא, ומיד הם בונים עליו תלי־תלים של השערות פורחות, כיד לאַחז עיני הבריות ולזכות בו מן ההפקר, משל הוא מעיקרו כולו שלהם. ואם גם נניח שהמנהג מכשיר הכל, אף כל מעשה אלימות וברבריות, הרי לא יתכן להחזיק במנהג ברברי זה אגב דיון בענינה של תרבות. לפיכך הטיח כנגדו דיבור פסקני, שהן תכנו והן נעימתו היוו ניגוד גמור לטוב־טעם תרבותי:

– הנח, בבקשה, למשל הרכבת. אף רכבת זו עלולה להסיע אותנו מעבר לענין.

כיוון שבעל־הרכבת, ששיחו נפסק באמצע, נפגע הן מן ההפסקה והן מנעימת הקול הנצחנית, השיב אף הוא בקפידה נצחנית:

– ואני אומר רכבת דווקא. אני עומד על שלי. משל הרכבת הולם לגמרי את הענין.

היה מקום לחשוש שהנעימה הפולמסנית, שנתגנבה לפתע לתוך דו־השיח, תקפח בבת־אחת את נועם החן שהיה שורה עד עכשיו על שיחת הרעים הקולחת באפיק תרבותי נעים ונחמד. לכן נזדרז השני ואמר בבדיחות קלה:

– מה לכם חולקים זה על זה ואתם תמימי־דעים לגמרי. שניכם ראויים לקבל שכר על משל הרכבת – בעל המשל עד הדרישה ובר־פלוגתא שלו כביכול על הפרישה.

גדולה בדיחותא, שמפיגה מתיחות. אף ניתנה שעת הכושר לבעל משל הרכבת להפיס את דעתו של ראשון המדברים על ידי הערה בשולי דבריו, שלא די שהמתיקה את חריפותם, אף סתרה אותם מעיקרם, כדרך אנשי־תרבות, שאין דיבור יוצא מפיהם בלי הערה של הסתייגות בצדו, ויש שהערה זו בונה תיל מסביב לדיבור ונוטלת ממנו את חיוניותו. וכך אמר:

– אמרתי רכבת דרך משל, אך לעולם המשל אינו אלא משל, ואילו כשמותחים אותו יותר מדאי עלול הוא להתפקע, ומה גם שהמשל אינו שלי. ברם, מוצא אני בו כמה סגולות נאות שיש בהן להבהיר ענינה של התרבות… מכל מקום לסבר את האוזן.

– אם ר ק דרך משל, היינו רק לסבר את האוזן… – מילא אחריו הראשון בנעימה מפוייסת ולא השלים, הואיל והשלישי נצטרף אליו כתנא דמסייע, משל אינו אלא מגביר־קול שלו. אך המגביר־קול תפס ממילא את מקום הקול. וכך אמר:

– משל הרכבת באמת נאה לעניננו. הרכבת עוברת בין פסים. אף הויכוח טוב שיהא מתנהל בין פסים מסוימים. כולנו יחד יכולים לעבור ברכבת זו כברת־דרך משותפת. ובכן, תהליך התרבות משול במידת־מה למהלך הרכבת…

מליו נעצרו כגרזן שנתקע לסיקוּס. אפשר משום שתחילה היתה לשונו שוטפת יותר מדאי, ולפי שביקש מטעמי־נימוס להאט אותה לא נשמעה לו עוד. הוא נמצא נפסד מצד התאמת המשל על כל הסתעפויותיו לסוגיה של תרבות, אבל הענין עצמו לא הפסיד על ידי הסיקוס. הרביעי פתח ואמר מניה וביה:

– אגב, רבותי, משל הרכבת נתברך בסגולה יתירה. יש בזו מעיקרי־סימניה של תרבות. אף הרכבת, עתים מפגרת ועתים מתקדמת, פעמים הילוכה אטי ופעמים מהיר ואף דוהר, מקפץ ומדלג על תחנות פחותות במעלה.

הוסיף החמישי נופך משלו:

– אף זו, שהרכבת טוענת ופורקת סחורות, ויש בה קרונות, מהם טעונים משאות במלואם ומהם ריקים למחצה או ריקים לגמרי, ועד שהמלאים מתרוקנים והולכים הריקנים הולכים ומתמלאים.

– והקטר. אל תסיחו דעת מן הקטר. אף בנקודה זו דומה המשל לנמשל בהחלט. תרבות מלאה וגדושה ערכים אינה בגדר תרבות, אלא אם כן יש לה כוחות חלוציים המושכים ומסיעים אותה במגמת הקידמה ומפיחים בה רוח חיים, כדרך שערימה של לבנים אינה בגדר בית, אלא אם כן יש לזו קירות, העושים פנים לבנין; לקירות חלונות, המשמשים עיני הבנין; לחלונות וילאות בחינת ריסים, המשווים לעינים הוד מסתורין. אך, סלחו לי, רבותי, הארכתי יותר מדאי. אין האריכות נאה במושב ששה, אם כי איני חסיד הקיצור – –

לחישות־הסכמה ניסרו בערבוביה. אלא שיש לחישות הנשמעות מפורש יותר מן הדיבור הרם. אף על פי שהכל דברו בצוותא, שמעו הכל מה שהכל אמרו. משל הרכבת באמת מאיר עינים. משום שיש:

– תרבות אטית

– ותרבות מהירה

– ותרבות שמרנית

– ותרבות מתקדמת

– ותרבות משאות כבדים

– ותרבות קלה

– ותרבות צומת־דרכים

– ותרבות מסילה צדדית

– ותרבות של סחורות ממש כגן נכסי דניידי.

– ותרבות מוצרים דקים ונאצלים, כגון האמנויות היפות.

– ויש תרבות…

אך כאן גער בהם ראש המדברים וכך אמר:

– רבותי, זו לא עוד כברת־דרך ברכבת, אלא נסיעה מהירה לאין קץ. אם ננהג כך סופנו לרדת מעל הפסים, וניתקע באין־סוף. מוטב נצטמצם…

סח השני:

– בחכמה דיברת, אלא שחכמה מחייבת מתינות ודיבור בנחת, ומה לך גוער בנו? בירור רעיוני הוא סוער ודוהר. אך מוטב שנצטמצם בשתים־שלוש נקודות של הבעיה. קודם כל נציין את הנקודה הראשית. רכבת התרבות, המסיעה קרונות, מה בעצם יש בקרונות האלו, המלאי שלהם מה טיבו?

ענה השלישי:

– נקודה זו, דומה מחוורת כל צרכה, אם כי איני בטוח, שאף יתר הנקודות מוחוורות כיוצא בה. מלאי קרונות התרבות מחזיק אמונות, דעות, מנהגות, ערכי נוי ומוסר, סמלים, כן, סמלים הרבה, שכן כל מה שהיה לשעבר אמונה או דעה, מנהג או ערך, עשוי במרוצת הזמן, כמעט שאמרתי במרוצת הרכבת, לעלות ואולי לרדת, לכלל סמל. מכל מקום הרבה קרונות מלאים סמלים.

נכנס הרביעי לתוך דבריו והעיר:

– שכח הנואם שקדמני לציין כי המטען בקרונות אינו מונח כאבן שאין לה הופכין, אלא טוענים ופורקים אותו חליפות. דור הולך ודור בא. זמנים משתנים ומושגים עמהם. לא כל האמונות והדעות המתישנות נהפכות לסמלים. יש הרבה משפטים נעשים משפטים־קדומים, המעכבים את ההתקדמות ומזיקים להתפתחות. הרבה עובש וחלודה יש. ומן הגרוטאות של העבר עולה אבק, המסנוור את הראיה ואוכל את הריאה. כללו של דבר, ענינה של התרבות טעינה ופריקה החוזרות חלילה. במקום המושגים הישנים המחלידים מתגבשים מושגים חדשים. אמנם, הם רק בגדר נצנוצים וניצנים. אך הרכבת מצווה לטעון הכל, כשם שחייבת היא לפרוק מזמן לזמן חלק מן המלאי.

החמישי נטל לו רשות הדבור, ונכון יותר, רשות קריאת־הבינים, וכך אמר:

– בעצם אין מלאי הערכים נמשך כסרט שאין־לו־סוף, אלא כמין גלגל החוזר על עצמו. הרבה ערכים הפסולים בדור זה חוזרים למעלת חשיבותם לאחר זמן. מה שהיה תחילה נידון לפריקה מתבקש שוב לטעינה. מכאן מסתבר, שמצויים אולי קרונות שמוטים לקרן־זוית לפי שעה – לפי שעה זה הוא פעמים יובל או למעלה מזה – שחוזרים ומרתקים אותם אל הרכבת בבוא שעתם. וזהו, כמדומה, ענינו של הרנסאנס, המחדש עטרות נושנות.

הפטיר הששי:

– מזהיר אני את הנואם הקודם, שלא יוסיף דברים בכיוון זה. שמא יגלוש לגמרי מן הנושא. מתוך רצון לקצר עלול הוא לבוא לידי אריכות ולהכניסנו לסוגיה חדשה מסובכת. יפה המיעוט המחזיק את המרובה רק לאחר שהמרובה כבר נתפרט לסעיפיו. ואילו אנו עדיין עומדים ב“מה טובו”, בעצם ההתחלה של הנושא. מוטב שנקצר על דרך האריכות מאשר שנאריך דרך הקיצור. לדידי אין צורך לנגוע כלל בכמה צדדים של הנושא. איני פטור מלהעיר דרך אגב, שכשם שיש ירידה צורך עליה, כך מצויה נסיגה צורך התקדמות, או נגיד כך: יש נסוגים קדימה ויש מתקדמים לאחור. ושוב ראיה לדבר תנועות הרנאסנס, המצויות אצל העמים, שכל עיקרן הן תשובה קדימה והתקדמות מתוך נסיגה, כדרך שיש תורה שביטולה היא קיומה וקיומה ביטולה.

קפץ הראשון לתוך דבריו בטענה ניצחת:

– הנואם הנכבד שקדמני בא ללמדנו פרק בהלכות מיעוט ומרובה, קיצור ואריכות ואנו מבולבלים עד שעלולים להיות מקצרים במקום שראוי להאריך ולהאריך במקום שראוי לקצר. לדידי טוב להיעגן בפרט אחד מכל סבך הבעיות של סוגית התרבות, כדי להחויר אותו לפחות ככל האפשר. אני מציע לתקוע את עצמנו לתוך נושא נפרד אחד מכלל נושאי התרבות, הוא יחסי הגומלין שבין שמרנות וקידמה במסכת תרבות. מהי, למשל, תרבות שמרנית ומהי תרבות מתקדמת.

סח השני:

– חושבני שאתה בעגלתי חרשת, ולכן מה שבלבי חשת. תרבות זו על שום שהיא כל־כוללת, היא גוף והיא נשמה, תוכן וצורה, קנקן ומה שיש בו, אין אנו יכולים לדרשה בכללותה, כשם שאיננו מסוגלים לתפוס את עצמנו בבלורית ראשנו, אם כי יכולים לקחת ביד כל שערה ושערה לחוד ולסלסלה או לתלשה. אף סוגית התרבות אינה ניתנת להיתפס במלוא בלוריתה, אלא אם כן נתלוש ממנה שערה אחת – וכאן אף בכל שערה קלה תלויים הרים – לדרשה כמין חומר. משום כך סבור אני, שאף הצעת הצמצום שלך רחבה מדאי. אם ניכנס לתוך עובי הבעיה של שמרנות לעומת קידמה הננו עלולים להיות תוהים ובוהים, מגששים ביער עבות. דעתי לצמצם את דיוננו בתחומי הבעיה קידמה מה היא, אף זו לא, כי אם בתחומי הנושא מאימתי קידמה אינה עוד בגדר קידמה, אלא בחזקת דהירה שגעונית של רכבת, לא זו אף זו, של רכבת, שנשמטה מבין הפסים.

אמר השלישי:

– דברי הנואם שקדמני הם אליה ועוקץ בה. אמנם, אם נקבל את דעתו נרכז את הנושא בנקודה אחת ונרויח משהו, שכן נוח יותר לטפל בנקודה בלבד. אף אנו מפסידים גם כן משהו. הבהרה יתירה עולה לנו רק על דרך העימות. עיקרה של תרבות ראיית שני הצדדים וכל בחינתה בחינת זה לעומת זה. חוששני שאם אנו מוציאים מתחום ראייתנו את השמרנות שכנגד הקידמה עלולים אנו להיכשל בסטיה, בראיה חד־צדדית. ומכל מקום נתרחק מן הקטביות בתפיסה, שהיא נשמת התרבות. אין התרבות אלא ריצה עם מעצורים.

אותו רגע נזרק מפי הרביעי דיבור־בזק:

– לא רק תרבות, אלא ההגיון האנושי והטבע בכללו הם ריצה עם מעצורים וסובבים על גלגל הקטביות: הן ולאו, טוב ורע, יש וחדלון, קושיה ותירוץ, יום ולילה, קיץ וחורף, זריחה ושקיעה, קפאון ותסיסה. אין התרבות אלא אסל ועליו שני דליים, דלי הסותר ודלי הבונה.

הרעים החמישי:

– פתחנו במשל הרכבת וממנו לא נזוז. ומה לך באסל ושני הדליים? נחזור לרכבת. מה שאמרת על הקטביות יפה אמרת. לדידי כדאי לבחור מתוך כלל הדברים הקטביים את הקפאון והתסיסה, ובלבד שניתנם ענין למהלך הרכבת.

הששי לשיטתו. לא דיון על עצם ומהות סתם, אלא מבחינת הטוב והמועיל. מה טוב ומועיל ממה? קפאון גמור או תסיסה יתירה? ביתר הבהרה: רכבת פגרנית או דהרנית? וזה היה ניסוחו הממצה:

– שמרנות ללא גבול וקידמה ללא מעצור, מי משתיהן עדיפה?

הרי זו שאלה של העדפת מה על מה או מי על מי, הגורמת מבוכה לא רק לילדים כשהם נשאלים מי משני ההורים תופס מקום־בכורה בלבם, אלא גם לפקחים שבבני־אדם. כאן הגיעו לנקודה שלא היה מקום לחילוקי־דעות ביניהם. הטבע עצמו דבר בעדם. הקפאון הוא שושבינו של מלאך המות; התסיסה שאינה פוסקת דרכה לחדלון. הקפאון הוא שיתוק; התסיסה לאין־קץ – מגמוג ההתאדות. שניהם נושאים כליה לחיים.

כיוון שלא נחלקו ביסודו של הענין לא נתקשו עוד למצוא לשון משותפת בניסוח יחסי הגומלין והמעברים שבין קפאון לתסיסה ואף בדרגות השונות שבזה ובזו. מעכשיו משל הרכבת שימש להם יתד בטוחה לתלות עליה דמויים וגזירות שוות, סברות והיקשים. כיון שסערת הרוחות שככה לא דיברו עוד בערבוביה ולא עשו שימוש לא בקריאות־בינים ולא בעקיצת־בינתים. אלא כל אחד פסק את פסוקו לפי איזה סדר שנקבע מעצמו לפי ההשתלשלות ההגיונית, משל במאי סמוי מן העין ערך אותם כנפשות הפועלות במחזה, שכל אחת מהן מצפה באורח־רוח למועד הופעתה.

פתח הראשון ואמר:

– איזוהי רכבת תרבות שמרנית, שיש לה קרונות מלאים וגדושים, מהם טעונים סחורות כאבנים שאין להן הופכין, גרוטאות הרבה, משפטים קדומים, דעות שאבד עליהן כלח, מנהגים עבושים, נימוסים מוחלדים, מצוות מעשיות שאין להן שחר, תלים של סל המערכת להיסטוריה;

הקטר המיושן, שכוח ההיסע שלו קטן, חורק ונושם בכבדות וצועד בעצלתים. אף על פי שרכבת־פגרה זו נעצרת ליד כל תחנת־נפל אין היא פורקת ממטענה אלא מעט. וכנגדה רכבת התרבות המתקדמת, אם כשמה כן היא, הדוהרת ללא מעצורים ומגמאה שטחים ופוסחת, משמע, על הרבה תחנות, ואין צריך לומר בנות־תחנות, מכלל שקרונותיה מועטים הם, או שהם ריקים. לא רק שאין בהם מים חיים ממקורות קדומים ולא פרי־הילולים של העבר והווה, אין בהם גם אבנים שאין להן הופכין של מושגים ונימוסים, שאף הן טובות מחוסר כל מושגים יציבים ונימוסי־חובה. רכבת זו עשוייה להיות תנועה ללא דבר המתנועע, דהירה קדימה אל אין־דבר ואין־מקום, היינו, מסע־סרק, והמשא שלה סרק. כלומר, ריצה במדרון והתקדמות אל התהום.

אמר השני:

– לעצם הענין ניגשת, אלא שעדיין לא הכל ניחשת. רכבת מעין זו יתכן אפילו, שאין לה כלל קרונות, אלא כולה קטר. ולכן דהירתה חזקה, רעשנית ביותר. זהו חוזק של המטען הקל ומהומה של סרק.

פירש השלישי:

– כיוצא בכך יש מידה של שמרנות פגרנית שהיא בבחינת קרונות ללא קטר כל עיקר.

סח הרביעי:

– ויש תרבות מתקדמת, שאפילו קטר אין לה, אלא יש לה פיח־פיח של קטר.

השיב החמשי:

ואילו ברכבת התרבות הפגרנית יתכן שאין בה לא קרונות ולא קטר, כלומר, אף לא אבנים שאין לה הופכין, אלא האבק המיתמר ועולה מעיי המפולת של העבר.

הפטיר הששי:

– דומה העשן ללא אש שבקדמה לאבק ללא אבני השדה שביושן.

סיכם הראשון, אף אחרון למדברים, ותקע דיבור כמסמר:

– שמרנות לאין קץ וקידמה ללא מעצור דומות זו לזו כשתי טיפות מים, לא, כשני גלידי־קרח. שתיהן מאבנות את הלבבות, מקפיאות את החיים. בין כבשן של אש בין כבשן של קרח מכלים את החיים ומשמרים את העובש. ותדעו לכם, שיש עובש של קידמה, או נכון יותר, שמרנות של קידמה. כשם שיש תמיסה של קפאון. גדולי השמרנים מקדמים אותנו לחדלון וגדולי הקדמנים סופם ריאקציונרים מובהקים.

לכאורה נשלם מעגל הויכוח, או, תם ונשלם הסיבוב הראשון של המעגל להגדרת הקטביות של התרבות מבחינת הזה־לעומת־זה של הקפאון והתסיסה, השמרנות והקידמה, וניתנה לבני החבורה זכות האתנחתא הארוכה. אולם, קפץ עליהם רוגזו של השני, שאף על פי שלא היה סתם מקשן, היה מעין תם עקשן, שדעתו אינה נוחה משום תירוץ וכאילו שבותה עליו נפשו בתיקו דווקא. והוא שהטיח בפניהם לאלתר דברי־כיבושים:

– לעולם איני מתירא מפני התמוהות או הסתומות. אין מנוס מפני הטמיר והנעלם. אולם סולד אני מן הטשטוש ומבלבול המוח, שמקורם בערבוב מלים ובהחלפת־מושגים. קשה מזה, במשחק־מלים. מה משמע בעלי־קידמה ריאקציונרים? רבותי, כלום אין כאן עשיית פלסתר של מלים קבועות כמסמרות? ממה נפשך, אם קידמה אין ריאקציה ואם ריאקציה אין קידמה. אנו הסכמנו בדעתנו שתרבות היא רכבת, שיש לה קרונות. ואם כך חוזרת הקושיה: ממה נפשך, אם הקרונות מלאים אינם ריקים ואם ריקים אינם מלאים. חוששני לומר, שאתם דרך כלל נקטתם לשון גוזמה בענין הריאקציה הקדמנית… תודו רבותי, שעיקרה של תרבות ההימנעות מן ההפרזה.

לאחר שתיקה מעטה אף השלישי נשא את דברו:

– רבותי, כסבור הייתי, שהגענו לאיזה סוף־פסוק, לנקודת־נעילה בויכוחנו. והנה רואה אני, שאנו סובבים והולכים ושבים לנקודה ראשונה. הרי לכם הגדרה חדשה של תרבות, שהיא מנועת־הפרזה. לזאת לא אחריש גם אני: לדידי, ההיפך הוא הנכון. ההפרזה היא בושם התרבות ורק דרך ההפרזה נכנסים להיכלה. כלום רוח באנוש אינה הפרזה? השכל אינו מותר באדם? אמנות, מלח התרבות, אינה פרי שאר־רוח, ונשמה יתירה? אמור מעתה: כל עיקרה של תרבות מותרות והפרזה. ולא על כך יצאתי מגדר השתיקה, זו סוגיה חדשה, שאין אנו יכולים להידרש לה. אבל פתחתי את פי כדי לחלוק על דברי הנואם הנכבד שקדמני, שהוכיח בבטחון־הגיון ראוי למטרה נעלה יותר, שלא תיתכן כלל סמיכות הפרשיות בין השמרנות והקידמה – ולסברה זו אין רגלים. ראשית, הקצוות נושקים זה את זה. שנית, מתוך כל הבירור שעסקנו בו ברור ומוחוור ש.. אלא שאיני רוצה לתפוס בפרשת הנעילה את כל הדוכן. אדרבה, שמא יפרש מי מכם, רבותי, מה שמפורש וברור, כמדומה, לכולנו, בענין הזהות של שמרנות קיצונית וקידמה מופלגה.

שוב ענה הרביעי מיניה וביה:

– אף דעתי כדעתך, אם כי פי לא כפיך. אני הייתי אומר פשוט: צד השוה בין השמרן לקדמן הקיצונים, ששניהם משליטים רכב אחד על כלי הרכב וסופם שעושים את הרוכב למנהיג, בין הוא עוצר בין מזרז וממריץ. הוא רודה ברכבת ומעביד את הקטר לבטלה.

– ואני, כדרכי, אוסיף נופם משלי – קרא החמישי בדיבור מהיר, – לבטלה, משום שבין רכבת מפגרת בין דוהרת ללא מעצור, סוחבת מהכרח קרונות מלאים אבנים.

– ואני אגיד ברורות – נכנס הששי לתוך דבריו – אף רכבת הקידמה על כרחה מטעינה רוב קרונות אבנים של עובש. אין הטבע סובל ריקניות. בדומה לאניה זו, שאם אין לה מטען רב־ערך מטעינים אותה חומר כבד־משקל כגון אבנים ותלי־חול, כדי שלא תשקע במצולות.

– כן, בהחלט – תפס הראשון קול ראשון, כדרכו – דווקא הרכבת הדוהרת למחר הרחוק טוענת לתוכה בבהלה ובחפזון כל מיני גרוטאות של משפטים קדומים חדשים, לאחר שפרקה מעליה בחפזון מבוהל ומהפכני את המשפטים הקדומים הישנים. כל מהפכה מגדלת לה, מעשה־בזק, אמונות טפלות והשקפות־כלח, תורות קדושות ומנהגים מקובלים ומצוות מעשיות ונימוסים וגינונים מקרוב באו ובשפע, כדי לתקן בתקופה קצרה כל שחבלה בחמת־זעמה ברכוש הדורות. מה שעשו ראשונים במשך יובלות באגדה ובהלכה, במיתוס ובדת, צריכה היא לעשות בשעה קצרה אחת. לא די לומר שהיא נסיגה וריאקציה, כי היא הישן במחץ חדש.

סיים ראשון המעוררים לשיחה ונאנח בהקלה, כמי שהשלים עבודה קשה באורך־רוח, ויש בה באנחה זו טעם של החזקת טובה לעצמו וגם מקצת חרדה ואימת הצבור, שמא בכל זאת לא עלה יפה. נאנח וידע מה נאנח. כי בו ברגע פתח ואמר: לא, סיים ואמר, השני דרך עקיצה קלה:

– כן, חברים, ערכנו את השולחן ברוב תכונה, הרבה קערות, כפות ומזלגות, אך לא היה בו אף כדי מזון סעודה אחת עדיין אנו זקוקים למעין קיצור שולחן ערוך. סוף־סוף מהי תרבות?

סח השלישי:

– על כרחי אוסיף אף אני נופך משלי. דומה, תרבות ענינה עדיין טעון לימוד.

פסק הרביעי:

– הפוך ואמור: עצם הלימוד הוא תרבות.

העיר החמישי:

– אף הדעת, כי התרבות תורה היא וללמוד צריכה היא מידה של תרבות.

הפטיר הששי:

– הוי אומר: כל המכריז ומודיע כי רק הוא, או רק הוא וחוגו הצר, רק הוא ודורו, מחזיקים בקרנות המזבח של התרבות, הם ראשית תבואתה של התרבות או גולת כותרתה, התכשיטים והמיוחסים שלה, מעיד על עצמו שאינו בן־תרבות.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!