רקע
אליעזר שטיינמן
השיר במשפט

 

א.    🔗


השיר התחנוני, החנני, הרינוּני, הנושא בחוּבו קנים, הגה והי, קל וחומר הזועם, הגוער והמוכיח, הבא בטענה ובתלונה, יושב כסא למשפט לדוּן את העולם. לכן זכותו של העולם להעמיד תמיד למשפט את שופטו ולבוא עמו בדין. השיר נתבע קודם כל להשיב על ג׳ השאלות, שכל בשר ודם חייב ליתן עליהן את הדין לעתיד לבוא. והן: מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

שיר, שיר, מאין באת? האם מגנזי הנפש יצאת או מגנזי הלשון צמחת? האם מחברך נתעבר מרוח הקודש או מרוח רעה של תאוות הכבוד וההתיהרות, היינו, מרעות־רוח? ולאן אתה הולך? האם אתה, שהיית גל נעול, מעין חתוּם פרצת מרשות היחיד על מנת להשתפך אל תוך הים האנושי הגדול, לעורר לבבות, לשובב נפשות, לעודד רוחות ולהצמיח חיים חדשים, להפרות ולהשפיע, או כי יצאת משער בת יחיד אל שער בת רבים כדי להתפאר במחלצות מליצותיך, בניביך הנאוים, ובלחן הערב לאוזן ובחרוז המעוטף? ובכן, דין וחשבון. תן חשבון, שיר, תכלית בריאתך מה היתה? האם באת לתקן דבר־מה? כן, לתקן. הרי לא לתוהו נבראת. מן הסתם נועדת לתת תיקון לאיזה קלקול. אל תיבוש, שיר, ואל תכלם. קרא בקול ואמור: אדיר חפצי לתקן את העולם. או לתקן… את הנפש שעשאתני. ואולי לתקן את מלאכת השיר. אף זה הוא תפקיד. אבל לתקן צריך. שיר שאינו מתכוון לשוּם תיקון, טוב לו שלא נברא משנברא. הריהו זמר סתם. פזמון. יפה־קול, יפה־ניב או יפה־רוח – היינו הך. לרזון ולא לשובע.

כיוון שהשיב השיר על ג׳ השאלות האמורות לעיל, עדיין לא יצא ידי חובתו עד שלא יתן לנו תירוץ מספיק על שאלה רביעית, והיא עיקרו של הענין: על שום מה השיר נכתב דווקא בצורת שיר ולא בשפת יום־יום, הקרוּיה פרוזה. אין אנו צריכים להסתייע בפסוק מטולסטוי ביומנו, בשביל להוכיח דבר שהוא מוּשכל ראשון, שאין בין פּרוזה ובין שירה אלא הבדלי צוּרה, קצב וחרוז, ולא הבדלות של תוך, נפש וחיות. וכשם שיש שגב השיר, כך יש נשגבות הפרוזה. פרוזה שאינה אומרת שירה, אף פרוזה טובה איננה. כל ימות החול יפים הם על־שום שהם נוהרים אל השבת. פסוקי־חוּלין חילוניים הם רק במידה שהם הפקירו את עצמם מן השבת. שור שנגח את הפרה היה ענין של חול, שנאמר בניגון של שבת. והכל הולך אחרי הניגון. ואם גם דרכי הפרוזה אינן אבלות מפיוּט, הרי הקושיה במקומה עומדת: שיר זה למה נכתב בצורת שיר דווקא? העולם מקשין – והשיר חייב לתת את התירוץ. אמת היא שהשיר הטוב נולד ותירוצו עמו. התירוץ מקופל בתוכו. על השיר הטוב אין מקשין כלל. הוא מדבר בעדו. הושובעא שר בעדו. הוא מרקיד את הלבבות בגיל וברעדה – ושוב אין הלב נפנה לשאלות. השיר הטוב הוא מובן מאיליו. אפילו הוא בן לגזע השירים הבלתי מובנים. אמנם, כל דבר שבכתב בא לשמש פה להרהורי־לבנו, ואין אנו מהרהרים בשירים מחורזים. דומה, אף המשוררים מהרהרים בלשון בלתי מחורזת, ואולי אף לא קצובה. הקיצוב והחידה באים לאחר כך. ואולי אין זה הנוהג שבעולם הפיוטי. לא באתי בסוד מלאכת הפייטנים ודרכי התהוותו של שיר לא נודע לי. ולואי אבין כהלכה את שפת הפרוזה הפשוטה. פת קיבר של פרוזה, בקצת מלח או תבלין של חכמה חריפה והגוּת וחלום מעט ורסיס של מסתורין, ערבה מאוד לחכי.

השיר נשאל: למה אתה שיר, קצוּב ומחורז, ספון בבתים, בית ליד בית, נחבא אל כלי השיר, מלך אסור ברהטים של קצבים וקשוּר בכבלים של יתדות ותנועות או של דלת וסוגר. למה אתה יוצא במחוך, למה אתה אומר שירה ואינך מדבר בלשון מן השורה? הוא משיב, ואין הוא משיב כלל, אלא תשובתו מוּכחת מאליה: אני כזה לפי שאיני יכול להיות שונה מזה. על כרחי הנני כזה. אנוס אני על פי הדיבור. רוח השירה מפעמתני. הציקתני רוח השירה. ואין לי ברירה.

השיר נולד ב“על כרחך” ובסימן של אין ברירה. אין־ברירה הוא מקור מחצבתו, תוכו, כוחו, יעוּדו. האשרה שלו. אשרו. אין לו ברירה אלא להתהלך מעדנות, או, להיפך, לדהור בדהרות אבירים; להתקשט, “בשלל צבעי רקמה, צבע רקמתיים”, או לעמוד כעני לבוּש בלוּאות בפתחי הלבבות; ליתן קול בכוח, קול בהדר ברוממות המליצה, או לדבר כאוב מארץ; להיות כנור או תנים, תחינה או תוכחה, שופר או פטיש, דמדום בין השמשות או לפיד. השיר שוכן דרך כלל על הקצוות. הוא יוצא־דופן, והוא נקלע בכף הקלע. הפייטן רואה את עצמו יקד באדם, גבור אדיר, יודע דעת עליון, והפייטן שופך צקון לחשו כצפור בודדה על גג. רשאים אתם לבוא עמו בדין, להטיל בו עוקצין של קושיות, כל זמן שלא נהממתם מקולו החזק או הרפה, מרינוּנו או מריגוּנו, מנכאיו או מרעמיו. כיוון שנהממתם – נאלמתם; ושוב אין אתם באים עמי בטרוניה. הוא שר באין ברירה. באין ברירה הוא כזה ולא אחר. באין ברירה הוא נותן קצבים ללהבים ועושה כאבים לניבים ערבים. באין ברירה הוא כה שונה. כה נבדל, כה חגיגי, כה מקוּשט יומטובית וכה סתוּם לפעמים, כה לא מובן עד להעליב לעתים. נוהגים אנו בפייטנים כיהודה בן טבאי בבעלי הדין. “כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניו יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין”. רשאים, אף חייבים, אנו, להרהר אחריהם, לפי שהם מדברים בלשון כה שונה מזו, שבה מתרחשים, כמדומה, החיים האמיתיים, כל מיני הרהורים טובים ורעים. הם מכל מקום עבריינים בעינינו. כיוון שפייטן קנה את לבנו והדליק בנו אש אהבה לשירתו ואמונה בצדקתה, אנו הולכים אחריו שבי, ולחדרי־חדריו אנו הולכים אחריו. מנהג היה בשנים קדמוניות, שהפייטנים לא רק כתבו בתים, אלא גם התבודדו בחדרי־חדרים, היו יושבי־אוהל, ספוּנים במגדל השן. אפילו פייטן, היושב במרתף, מראהו כאילו שם את משכנו בהיכל השן, מכל מקום הבריות רואים כל פייטן כמין מלך אביון.

מלך פורץ גדרים – והפייטן גודר גדרים ושם כבלים על לשונו. ומסתמא גם על רוחו; אבל חלילה לו להתכחש לרוחו. הוא, הנאמן לעצמו ולאמתו, לעולם הנהו הוא בכל מאודו. שורה אחת שלו היא הוא כולו, כלל כל שורותיו, כשם שחיוך אחד, דמעה אחת, מכילים בתוכם את האדם כולו. אולי אפשר לשים ריווח בין פרקי פרוזה לבתי השיר במובן זה, שהראשונים הם פרי־רוחו של אדם, שרגלו האחת עומדת ברשות היחיד ורגלו השניה ברשות הרבים, ואילו האחרונים יצאו מבית היוצר, שהוא כולו רשות היחיד, השירה נבדלת אולי מן הפרוזה רק מבחינה זו, שחותם תכניתה הוא האדם הפנימי. המשורר, סבורים אנו או כך היו סבורים במשך דורות רבים, אינו פועל כלל בשירתו בכוח האדם החיצון. אין הוא פועל אלא נפעל והוא כולו פנימי. כל הכללה היא הגזמה. אבל בלי כללות, הבאים לשבר את האוזן, אין לנו ידים להיאחז בהן לשום מדרש, לא למדרש־אגדה ולא למדרש־הלכה. ובכן, כלל גדול בפייטן, שהוא מונע את עצמו מן הכלליות. הוא כל עיקרו פרטי, נפשי, נשמתי, הלך־רוחי. אפילו ענין שבכלל הוא דורש כמין פרט. אין הוא נזקק לשום דבר ועצם אלא אם כן משלשלו תחילה לתוך בית החום שבנפשו. השיר הוא לעולם חם, אפילו קצבו קר מאוד; לעולם רך אפילו תוכו קשה כפלדה. הוא משי החזק מן הברזל. הוא אישי ואשי תמיד.


 

ב.    🔗


הרבה נושאים ונותנים בסוּגית השיר בסמוכין לשאלות הזמן ודורשים כמין בעיה חמורה את זיקת המשורר למדינה ולכל הענינים העומדים ברוּמו של העולם המדיני. חוקרים ממציאים בעיות ותלמידי חכמים, טירונים שבהם במיוחד, אוהבים לסבך סוּגיות. בינתיים מתנצחים בהלכה, ואם אין מגדילים תורה מגדילים מהומה ומבוכה. שאלה כיוון שנשאלה, שוב אין נפטרים ממנה על נקלה. כל תלמיד ותיק מביא פתרון משלו. והפתרון מבלבל ומאפיל יותר. ומה מאוד קשה להשיב תשובה כהלכה על שאלה שלא נתנסתה כענין. השאלה “אם פוליטיקה בשירה מוּתרת או אסורה” מבולבלת מעיקרה. לכאורה אין כל מקום להתגדר בה, אבל מתגדרים. כשפורצים לפתח פתוח שוברים בינתים חלון, או כלי־חרסינה יקר שבבית. כל המבקשים היתרים לחיים הצבוריים בתוך השירה ולמשורר בתוך הצבוריות פורצים לפתח פתוח. אין אנו צריכים לנוע על אחרוני האחרונים לחפש הכשר לתשואות עם באוהל תם של המשורר. השירה הראשונה בישראל נאמרה ב“אז ישיר” על “מרכבות פרעה וחילו ירה בים”, על “אלופי אדום” ו“אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען”. השירה השניה היא פרשת “האזינו”, הסובבת על נושא “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” ו“זכור ימות עולם, בינוּ שנות דור ודור”, וסיומה היא: “הרינינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום”. השירה השלישית נאמרה בפי דבורה וברק בן אבינועם “בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם”. כל שירת ישראל בספרי הנביאים היא שירת כלל־ישראל ועל עדת ישראל…. אביון שמוכרים אותו בעבור נעלים אף הוא נושא לשירה נשגבה, רגשית מאוד. ואפילו ספר התהלים, שהוא לכאורה ספרו של יחיד ולמען היחידים, כולו תפילה בלחש. משל כל העולם אומר שמונה עשרה, אוצר בדפיו שירות וזמירות לכל עם ישראל ולכל גויי הארץ, ובמקום שאתה מוצא בו כליוך־נפש לחיי־עולם ולמחזות־שדי אתה מוצא בו הדים ובבואות לכל פגעי בני אדם בעולם השפל הזה. זה הספר מלא דמעות. והדמעות הגדולות ניגרות על הרוב על הפכים הקטנים ועל התלאות הנמוכות של חיינו. היכן כאן הגבול בין יחיד לציבור, בין פרט לכלל, בין חיי עולם לחיי־שעה, בין אנקות־עניים לרינת הספירות, בין דמעות־עשוקים לדמעות גיל ותודה, השוקקות בפרקי הלל שבספר התהלים? מי זה עמד ומדד בחבל את ארץ הבחירה של הנפש לרשות היחיד מכאן ולרשות הרבים מכאן, לביתן האהבה מכאן ולעין במה צבורית מכאן. ירח ופרחים ושירת ברבורים כנגד המון שוקק והמון חוגג והמית חוצות? כל הדברים והמעשים נכתבים בספר הלב וכל דברי ימי העולם נוגעים אף לבודד הגמור.

יכול שרק ישראל, עם משפחתי, כתב שירה על דעת כל הקהל. ואינו כן. שירת כל העמים היא כל עיקרה דבר אל העם. שירי יון סובבים על נושא הגבור הנלחם עם איתנים. ספרו של דנטה תוכו רצוף פלגות מדיניות. וילהלם טל הוא המנון לחופש ענוי־ארץ ומחאה עזה כנגד “רשעי אונים קשים יתנגשו ומדנים בלבת איבה יפיח אף, עת כתי פלגות שטני־עם ירגשו והחרישו קול הצדק בקנאת שוא, בחצוף הפשעים זוּד, לא יתבוששו שים קודם חרפת המון, צחוק הטף, ונתוק כל עגני חוק, עוז עם ומדינה, מה תעז בת השיר אז מה נרנינה?”, ככתוב בהקדשה לספר בתרגומו הנמרץ של ש. בן ציון. אין שחר לחפש הכשר לשירה מדינית. השירה גופה היא מדינה ומצויים בה כל המדנים והפלגות. ומה שאלה היא אם מקום לשאלות הזמן בתוך השירה? כל שירה היא דוּ־שיח עם הזמן. היא שואלת לנתיבות עולם, והעולם הוא זמן. זמן ועולם חד הוא. שירה וחיים היינו הך.

אבל יש חיים שאין בהם אמת ולא עומק. יש חיים לראוה. עיקרם שצף; מראיהם מקסם; הם יותר צללית החיים מאשר ממשותם. חיים ראינועיים. הם מתרחשים על פני השטח ואינם נוגעים בשתין שבנפשנו. מכים גלים ומולידים זיקוקין, אבל חיות אמתית אין בהם ואינם מזעזעים אותנו. אך מולד השירה הוא מן הזעזוע. שר של שירה יושב במצולות, פועל במעמקים, יונק ממרחקים של ילדות הפרט או ילדות האומה, מן העתיק־יומין. כל שיר חייב להיות תמצית של מאורעות הרבה, בת־קול ממה שהיה־היה. כמו באגדה. השיר הוא האגדה של המציאות. האמת של הדמיון, שליחות הקרוב מטעם הרחוק. הוא משקע. משכנו הצנעה וחותמו האני הפנימי. שיר שאין בו טעם וריח של מסתרים אינו שיר. כל מה שהורה והוגה הלב ביום בהיר בשחקים ובימי־סגריר, בלילות נדודי־שינה, כל הצפיה והתקוה, החלום והאכזבה, הגעגועים וכליון הנפש, הסיוט והשגעון, פעמים מתקפלים בתוך שיר אחד.

הרבה מחקרים בבעיות השירה וזיקתה למוסדי החברה ולערכי־צבור הם פרי דמיון תורני־למדני. ממציאים בעיות ומסבכים סוגיות ויש שיוצרים סתירות מדומות יש מאין. הפייטן הוא אדם, גם אזרח, חבר, בעל בעמיו, פעמים בן־מפלגה, נצר לשבט, מעורה במעמד. במידה שהבעיות הלאומיות, המעמדיות, האזרחיות והמפלגתיות, מעסיקות אותו ונוגעות בנקודת נפשו, כמו דאגות הלחם, האשה, הכבוד האישי, השארת הנפש והבדידות, הריהו שר עליהן בזכות הצורך הנפשי ובחסד הכשרון. השיגרה מקהה את החוש הבוחן מלים. לדיוקו של דבר אין שום משמעות למלים שאלות הזמן. אין כלל שאלות הזמן. לא הזמן שואל אלא האדם. וכל מה שהאדם שואל יש לו בחינה של נצח, או, לשם צנע הביטוי, אל נאמר נצח, אלא תמיד. אין דבר שאין בו יסוד של תמיד. תמיד יש עם. תמיד עלול המושל להיות נוגש או רודן. תמיד האדם מצווה להילחם על חירותו האזרחית ועל כבודו האנושי. השירה עולה תמיד על הדוכן להגן על טוהר התמיד של חיי־אדם. מה שקוראים זמניות הוא באמת רק שיגרא דלישנא. או הכל זמני או הכל הוא בא כוח הנצח. הזמני הוא ענף מאילן הנצח. טול את כל הענפים אין כלל אילן. העלים הנושרים הם גוף האילן. הפירוש האמתי של שאלות הזמן הוא זה: הזמן שואל איה מקום כבודו של הנצח. ואילו ניתן פה לעלים הנדפים היו מסתמא שואלים “היכן האילן”, מבלי לדעת שהם גוף האילן. הזמן הוא הנצח. הפייטן, העומד בלב המאורעות של זמנו והעולם המדיני נתון בלבו, עומד בלב הענין הנצחי. הגלגל המנסר בעולם של זמנו עובר בין בתרי לבו, הוא נפעם, עתים נפגע עד שרשו נפשו, וכשהוא שר על המקרים בימיו אמת התמיד מדברת מתוך גרונו. המעורה בתוך זמנו אין לפניו כלל רשות הרבים. כל רשות הרבים נכנסה לתוכו ונהפכה לרשות היחיד שלו, מאורעות הכלל נעשו חלק מהויתו האישית. הפייטן לעולם על עצמו שר, כי העולם הוא עצמו. ואין כל סתירה בין שירה לאומית או שירה מעמדית לשיר היחוד פרטי. כל שיר חייב להיות שיר היחוד. פרק־שירה שאינו אפוף אוירה אינטימית ואינו חתום בגושפנקה אישית, אינו ראוי לשמו.


 

ג.    🔗


השירה היא גושפנקה, אבל שר השירה לא גילה לנו את החותמת שלו להכיר על פיה מהו שיר טוב, אמתי, מקורי, מזוקק בכור המצרף של הסבל, הלהט והרעד האישיים, ומהו שיר חורג, חורק, קלוקל מעשה־חיקוי וזיוף. אין בר־סמכא לפסוק הלכה בשירה ובכל הדברים התלויים בטעם, שאין עליו עוררין. אילו אפשר היה להוכיח באותות ובמופתים מעלת ערכו של שיר, לא היינו חיים בחושך מצרים מבחינה זו, והיינו נפטרים מהרבה פלפול למדני הפורח בקרית המבקרים. אנו יודעים רק דבר זה, שעשבים שוטים מרובים צומחים בשדה הפיוט; שהפרוץ בו מרובה על העומד; שתחליפי פיוט הם קשים מכל התחליפים שבעולם, שכל התחליפים אפשר יש להם איזה ערך מזין, ואילו תחליף של פיוט הוא כולו קלקול, חילול וניוון. ושוב אנו יודעים שאפילו משורר הוא בעל כשרון גדול יכול שפעולתו היא הרסנית. ושוב אנו יודעים שאף בשירה יש שתי רשויות: יש סיטרא דקדושה וסיטרא אחרא. יש פייטן שדברו חצוב אולי ממקורם, ואילו הוא עצמו שחצן וחצוף ודבריו שהם כגחלי אש הם בבחינת ספר תורה שכתבו מין, או זמירות מפתות של הסירנות, היינו ניגון מושך של חדל־אישים. אבל בכל פרק־שירה לעצמו קשה לנו להוכיח אם הוא לאל ואם לבעל. אין זאת אומרת שאין אמת, אבל האמת סתומה וגנוזה מאתנו. אנו מנחשים אותה, עמלים עליה. ועל הרוב גם את לחם השירה יכולים אנו לאכול רק בזיעת אפינו. לא רבים טורחים. דווקא בעניני־שירה מצויים השטחיים. לא כדאי לבריות לקמט את המצח על דברים נאצלים שכאלה. בכך רבים נוטים להיות מאמינים, נסחפים עם הזרם, מצטרפים אל האפנה. אפשר לשער שמתהלך בעולם מנין קטן של מטיבי־טעם, שדעתם מכרעת. אבל אין אנו יודעים מי הם. פשיטא שהם חיים וקיימים בעולם. כרם השירה יש, ונוטרים אין לו? היתכן? מה שלא תעשה דעת הקהל או דעת המבקרים בדור הזה יעשה הזמן בדורות הבאים. סוף הטם הטוב לנצח. והראיה, אוצר השירה של העבר מקובל ומוסכם על רוב חובבי הפיוט בהווה. קיימים פרקי־פיוט, אף ספרים טובים, תמונות ומנגינות, שהם בגדר נכסי צאן ברזל. הקלוקל נתפזר כמוץ בחלל הדורות. נשתייר המשובח. ביצירות ההווה אין לנו מוסכמות כאלה. העבר הוא גלוי־לב; ההווה צר־עין, שתקן, צופן בחובו את אמתו. הוא מצפה להיות עתיד. או אז הוא יצא מגדר פסל הרזים ויפתור לנו את החידות. לפי שעה אנו צריכים לחפור את השירה הטובה ממטמונים.

מבחינה זו, היינו, מבחינת האמת האישית, מתלווה בדין סימן השאלה לכל שירה, שעולה מתוכה משק מדיני. כיוון שפייטן נעשה שליח צבור הוא טעון בדיקה כפולה ולעמוד למשפט חמור של העולם. והפייטן מן המידה שיעמוד איתן, בכבוד וללא רוגזה. פשיטא שמהרהרים אחריו, כדרך שמהרהרים אחרי כל פייטן, ועוד רב מזה. שיר צולע על הלחם, על היין, על האהבה, על הירח, על הפרחים, על הבדידות. יכול שהוא חלש, אבל אין סורו רע. שיר מדיני נגוע בסיטרא אחרא תקלתו גדולה יותר. על שירה אישית עשוי הדיון להיות שקט ומתון יותר. אין נלחמים בסכינים על רגשות בעסקי פרחים וירח, אבל המנון לאומי מפיל חללים. בתחום המדיני גדולה הריתחה ומרובות הפניות, ויש מרחב־מחיה לחנופה ולגניבת דעת, לאחיזת עינים ולעזות־מצח על חשבון הצבור ועל דעת הקהל. בתחום הצבוריות רב השצף ומצויים רווחים קלים. אך השירה אינה מלאכה קלה להכניס רווחים מהירים. פייטנים רבים שלחו את קולמסיהם בגדוד המאורעות הסוערים בחברה מתוך להיטות אחרי פרסום. אין אנו מגלים כאן פנים חדשות. זהו סוד גלוי. אין זו כוונה חלילה לפסול מלכתחילה כל מי שרותם את המרכבה החברתית לצמות בת־שירתו והופך את כנורו הענוג למחרשה ואינו חושש מפני מקומות הטרשים שבשדה הציבוריות. יתכן שגבור־חיל הוא. נכבדהו, אבל נחשדהו. ואיני חושש לומר בכל זאת, כי קצת צנע וצניעות וביישנות ומן־הצדיות והעמקה לתוך מדור החשאין שבנפש הוא בגדר הכרח לשירה. שירה נשאבת מתוך באר עמוקה. כך הוא הענין.

העולם רשאי להגיד לכל פייטן במשפטו עליו דברים כמתלהמים: ממה נפשך, אם אתה פייטן, תן את החותמת האישית על כל היוצא מקולמוסך. יהיה תוכך כברך ושירך קרוב־משפחה להשקפת־עולמך. אי אתה יכול להיות פרוש בשיר ואיש החברה לפי ה“אני מאמין” הוגה נכאים בבתי השיר ושטוף במשתאות בקהל־עם; בודד במועדיך ועממי בזמירותיך; עצוב כמשורר ונשבע אמונים למפלגה, הגוזרת תליה על אנשים שלקו בעצבות; ליריקן בכתב ומחרף ומגדף את הליריקה בעל־פה; יפה־ניב בשיר ומנבל־פה מתוך עקרון מפלגתי. והרי נגע זה פשה במחנה האנשים, שנטלו לעצמם כתר מתקדמים, והם מתקדמים בלשון סגי־נהור, מתקדמים לפנים ומתקדמים לאחור, לפי הצו. הם לכאורה נותנים לפעמים עינם בכוס ללגימת שירה יינית, אבל מטיפים לשירה מימית, שוות־נפש ושווה לכל נפש. עדיין חם מורים היתר לעצמם לגנוח לירית, אבל בפומבי הם מודיעים שהליריקה היא זקנה בלה ואיסתניסיות מעילה בקופת הקהל והשתפכות הנפש מלאכה בזויה וצער ההויה הוא מצרך בעלביתי. הפייטן מן הדין שיהיה אני טהור; רוח השיר הוא מתנה ממרומים לאדם הפנימי. פייטן חיצוני הוא דבר והיפוכו. הפייטן הוא יוצא דופן על כרחו, אבל אסור לו להיות יצאן. ופשיטא שאין הוא רשאי לתפוס את החבל בשני ראשיו. איש הקצוות הנהו, ואין הוא מסוגל כלל לעמוד בשני הקצוות בבת אחת ולעבוד לשני אדונים, לדבר בשם רוח השיר ולהתעלס באהבים פומביים עם סיסמאות חמרניות. השירה גופה היא שוברה של כל חמרנות. אין צורך בשירים כדי לגרוס עצמות יבשות של ציוויים סרדיוטיים וסיסמאות נוקשות. השירה היא חיים; החיים הם התפתחות; ההתפתחות היא חופש; החופש הוא פנימי בהחלט.

וממה נפשך, נתינים לאדונים זרים אינם אנשי מתות ואין להם כושר המתן. השירה, היינו, היצירה, היא תרומה. ומי שנעשה מקבל בנשמה, ממה הוא תורם? ואם נכנעים להוראות של איזה מוח מלכותי־רודני הפוסק הלכות בהגיון ובמוסר ובדברי־טעם, הרי כבר כלו כל הקצין והמשיח גאון הרוח כבר בא, ועל מה ולמה ישירו הפייטנים? לכל היותר הם חוזרים ומשננים מה שכבר נאמר מפי הגבורה ונתפרט לאסימונים מהלכים, מובנים מאד. אם כך ידברו אף הפייטנים בלשון מובנת לגמרי. מכל מקום בוזי היחיד אינו דין שיכתבו שירים יחידיים. ושמא כל העונים אמן אחרי הרודנים, המוציאים להורג פייטנים; כל המסכימים לשיטות הסרדיוטיות ומסתופפים בצל אלה המבקשים את קרבתם של הסרדיוטים, אינם רשאים כלל לחבר שירים, ומה גם פיוטים מעורפלים.

מבחינה זו, ראוי לומר, קיימות בעית השירה ושאלות הזמן, הפייטן ברשות הרבים. בעית השירה והפוליטיקה סובבת כל עיקרה על נושא האמת והשקר, היושר והצביעות, הרגש הנכון והתכסיסנות. שאלה היא – ואף שאלה זו היא עתיקת־יומין – כיצד להבדיל בין תכלת לקלא אילן, בין כלב גדול שהוא מזל ברקיע, לכלב קטן על האדמה, בין פייטנים שלא על מנת לקבל פרס לאנשי־שרת, האורגים שירים כזמרי ומבקשים שכר של התקרבות לפנחס הרודני; כיצד להציל את השיר, היונק מן הפנימיות, מידי החיצונים; כיצד לטהר את השיר מן העובש של השיגרה ומן הניוון המופקר כאחד.

מדינת השיר חולה בימינו – ורבים מרופאיה הם מחליאיה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!