רקע
אליעזר שטיינמן
געגועים על יפי הרוח

מזמן שנתפשט בעולם נוסח הדבור החדש, עיקרו לשון הדיוטות עבה כשקים והולמנית כאגרופים, שחדרה לתוך כל רשויות המשא ומתן האנושי, התיאור, הציור והניגון, ואף לתוך שיח ושיג של חכמי־מדינות ומנהיגי מפלגות. שוב אין מבררים דעות, אלא בוררים גידופים ושימוצים, ואין מתווכחים עם יריבים, אלא מטילים גינויים וגורמים בזויים, ראוי לנו להעלות בגעגועים את זכרו של יפה הרוח, העובר ובטל, כנראה, מעולמנו.

אמנם, אין זו מידה להסיח בקול רם געגועים על דברים שהיו ואינם עוד. אבל יתכן שמותר אף מצוה לספר לרבים געגועים, האוצרים בחובם הרהורי תשובה וחרטה על דברים, שלא השכלנו להעריכם בשעתם כראוי להם, ועכשיו כשאינם עוד הננו מסתכלים בהם מרחוק בהמית־נפש וביגון הפרידה. פעמים הסתכלות זו אינה ברכה או אנחה לבטלה. היא מעוררת בנו חשק לפשפש במעשינו, ואולי גם לתקן כפי יכלתנו.

יפה הרוח היה בעבר הלא־רחוק טיפוס מצוי מאד בהוגי האמנים והסופרים, אף שימש נושא לשנינות ומטרה לחצי לעג וביטול. ומתוך כך טועים רבים בסברה, שמולדו חל בסוף המאה הקודמת, שהיתה כידוע ראשית ניוון ודרדור כלפי מטה בטעם ובמוסר. יש מייחדים את תאריך לידתו במולד האני של פיכטה או האדם העליון של ניצ׳שה. ויש נועצים את שרשיו בזרמים האמנותיים, שהיו נוטים כלפי שקיעה. אלו ואלו משבשים. יפה הרוח רב־לבושין ובן כל הדורות הוא. עיקר חטאו של סוקרטס בעיני שופטיו היה חוט של יפה־חן המשוך עליו. שאול מלך ישראל נדח מן המלכות משום רוך ועידון שבו. הוא לא יכול או לא רצה לנהוג ביד גסה ולשסף את אגג הצועד מעדנות. אגב, אף אגג זה היה, כנראה, יפה־הליכות וחכם הנימוסים. כיוון שראה אותו שאול בנועם מזגו הסתכל בו בהמיה וברחמים ולא אבה לדקרו בחניתו. על כך יצא עליו הקצף מעם שמואל אשר קרא עליו וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל. מלה “וימאסך” באה כאן במלוא סמליותה. כיוון שאתה שאול מפונק ורך הלב ויפה־רוח ומואס במעשים גסים, אף אתה מאוס מהיות מלך. שאול לקה על שום שהיה יפה יותר מדאי. ממה נפשך, אם אתה בתפארת אין אתה במלכות. שתי מדות אלו הן, משמע, תרתי דסתרי. ואם יפה־רוח אתה אי אפשר לנהוג בך הדרת כבוד. וכבר מצאנו מלעיגים על שאול, שאמרו עליו: הגם שאול בנביאים? חכמי ישראל בחושם הדק הרגישו בדבר ואמרו: לא חרבה מלכות שאול אלא על שום שלא היה בה דופי. היופי, סבורים הבריות, אינו חיוני; אין לו כוח הפועל, קל וחומר לא כוח השולט.

ובכן, כל האומר שיפה הרוח הוא ענף עץ אבות התרבות המודרנית של אירופה אינו אלא טועה. בן פורת יוסף הוא אב־טיפוס יפה הרוח. כתונת הפסים, שהלבישו אביו, היתה נאה לו והוא לה. חן ונועם הוצקו בכל שיחו והילוכו וחזות חלומותיו היא תפארת יותר ממלכות. אף ברוטוס היה יפה־רוח. אך לא נפליג לקדומים. נצמצם את סקירתנו בדורות האחרונים. אנו רואים בן־פורת זה מתהלך מעדנות על הבמות בתיאטראות, שופך את חזיזיו. בשיר ובספור, שולח את ברקיו בתמונות מצוחצחות למשעי ובנועם הזמר. הוא ישב בכותל המזרח של כל תרבות הזמן, ושל תרבות הנוי לא כל שכן, בכל ארצות העולם עד מלחמת העולם השניה בקירוב; הוא דבר צחצחות וחלקות בטרקלינים וטבע בשיחות את חותמו בדיונים בין לאומיים. ובשביל שלא להרחיב יותר מדי את המסגרת נסתפק ברשויות הרוח או בתחום האמנות בלבד. האמנויות היפות נוצרו על ידי אנשים יפים, כלומר, יפי־רוח. וראה פלא, יפה הרוח נתפרסם לגנאי, שם דבר ליפהפה מתחנחן או לטרזן, גנדרן והדרן, סלסלן ומלמלן, חטטן ופלפלן איש ההעויה והפוזה, הממשמש בפצעים, שלו ושל אחרים, כאברהם אבינו בשעת קבלת פני אורחיו המלאכים.

כלום חי בדורות האחרונים חכם־חרשים ואמן מעודן שלא תלו בו קלקול ההתיפיפות? גיטה הדרן בעיני היינה והיינה גנדרן, לפי דעת ברנה. כל המבקרים ירדו לחיי גוגול וטורגנייב על שום תפנוקים שבהם. טולסטוי וצ׳חוב הושבו מפעם לפעם על ספסל הנאשמים בעוון איסתניסיותם. צ׳ייקובסקי ספג שתין פולסין על חטא רכרוכיותו הרומנטית. איבסן היה רועה־רוח, לפי השגת בירנסון. נורדוי פסל את כל גאוני הדור בתחום האמנות היפה משום רדיפתם אחרי הוד שבהוד, הגורמת לפי דעתו, שיש בה גרעין של אמת, לסיטרא אחרא של יופי וניוון. הרבה הלעיזו על ספרות צרפת בשל תרבות הבטוי, שעלתה בה לשיא של עידון. ז׳ורז׳ זנד מייסרת במכתביה בדברים שנונים, אם כי אמהיים, את פלובר, שעלה לו למרום שבתו במגדל השן ושוגה שם בחזיונות שאינם מעלמא הדין. ואילו פלובר עצמו בספרו “בוברד ופקושה” מגלגל את לעגו השנון על כל האמנים בני דורו, הרוקדים כבגד ענני־מרום העוטפים ענני מסתורין ומתיפיפים בלשונם, שאין סוד שיחם מובן לרבים. הכל יודעים שאנטול פרנס היה אנין הדעת, מן המהדרים שבמהדרים בבטוי, אך צאו וראו באיזה היתול דק מן הדק הוא רומז בפתיחתו־המלצתו לספר “תענוגות ויגונות” של פרוסט, שזה המחבר הצעיר הוא בחור־חמד, אברך־משי. רך ומפונק, כולו בושם, היושב ודורש לפנינו בתוך חממה וכל ילדי־רוחו יצורי־חממה הם. אין צריך לומר שאותה פמליה גדולה של סופרים יפי־ניב ורבי־חן, משיבי־טעם, שהשתפכו בנגוהות זיו ונועם כאבנים יקרות, פאר ספרות רוסיה והדרה בשלהי המאה הקודמת ובמחצית היובל הראשונה של מאת העשרים, כגון אלכסנדר בלוק ואנדרי ביילי, רמיזוב וזייצב, שסטוב וגרשנזון, אננא אחמטובה ופסטרנק, אף יסנין, כל אלופי החן הדק ויפיפיותה של רוח, נידונו לגניזה ולדריסה בחמת שצפו של נוסח הדבור החדש. אף לשני צנתרא דדהבא משלנו, ברדיצ׳בסקי ופרישמן, הודבק הטלאי “יפי־רוח”.

כיוון שהזכרנו ריקוד כנגד ענני־מרום ראוי להגיד משהו על ענין הריקוד כנגד הלבנה. כל בעלי־חידודים לטשו את לשונם על מנהג קידוש הלבנה. עומדים יהודים ורוקדים כנגד הלבנה, ואין להם שום דאגה בעולמם אלא זו, שתתמלא פגימת הלבנה. שאורה יהיה גדול כאור שבעת הימים. יחיד החוזה בכוכבים ומתייחד עם הירח הוא יפה־רוח. וצבור הנוהג כך לא כל שכן. ובכן, היו היהודים יפי־רוח. עדת יהודים, רובם עניים מרודים, מוכים, השוקדת על תיקון הלבנה, ראויה למנוד ראש. אך נתרומם לשעה מעטה מעל לתפיסה המעשית, נעזוב את חומות השיגרה, נצא השדה נלינה בכפרים ונתבונן כבמחזה בעדה זו של אנשים מיושבים. כעת הם עומדים. עיניהם כלפי מעלה, אף כפיהם פרושות למרום, והם מסתכלים מתוך דביקות בירח החיוור, הצנוע, הפגום. מה נהדר המחזה. אין הם מתפללים על גשמים ואינם דורשים מזונות. אין הם חרדים אותה שעה לא לקערת האורז ולא לצפחת השמן, לא לכוסם ולא למנת כוסם וגורלם. נפשם הומיה לשלום הלבנה, לשלימותה, להגדלת אורה, שתאיר לארץ ולדרים עליה במלוא זיוה. יש להם רחמנות על הירח שהמעיט עצמו ברצונו הטוב ונעשה מאוד קטן. רוצים הם כי זה הקטן גדול יהיה, שיבוא על שכרו, שיהיו לו שילומים וניחומים עקב אשר כה הרעו לו. הלא יפה המחזה הזה, נהדק עד למאד. יהודים אלו, שהם על הרוב עניים מרודים, יש להם דאגות די והותר, אך הם נפנו מכל טרדותיהם היומיומיות להשתתף בצערו של הירח, לחלום את שבותו לכבודו אשר היה לו לפנים. עומדים הם באורו הקלוש של הירח כחולמים. אומרים ירח ומכוונים לעולם ומלואו. משא נפשם לתקן עולם כולו במלכות האמת והיושר. כל עוול טעון תיקון וכל מקופח מגיע לו פיצוי. קיפוחו של הירח אינו אלא סמל. יפי־רוח אוהבים שפת הסמלים ונפשם הרגשנית של יפי־רוח סולדת מעוולות. הווי אומר: מחזה קידוש הלבנה מלא חן. ובמידה שהליכות־חן מותחות חוט של חן על האדם כולו ומשפרות את מעשיו השפיעה גם מצוות קידוש הלבנה על היהודים לדורותיהם שיתעלו דרך כלל למעלה מעשרה טפחים של הגשמיות הגסה וירימו את עיניהם כלפי מעלה, שיהיו יפים יותר. וכאן מקום להעיר, ש“היהודים היפים” בתקופת ההשכלה נעשו תואר של גנאי וזלזול, משל יש בזה מה שיש ביפה הרוח.

מסתבר שלא כל היהודים היפים היו באמת יפים בדרכיהם ונאים במעשיהם, כשם שלא כל הרוקדים כנגד הלבנה התעלו מעל למצוות אנשים מלומדה להבנת הסמל ולעשותו גורם לחשבון הנפש. היו בוודאי מצויים בין היהודים היפים הרבה צבועים. וכשם שיש צבועים ליראת שמים, כך יש צבועים לחילול שם שמים; כשם שיש צבועים להדרת פנים, כך יש צבועים לעיוות הפנים ולעזות הפנים. הללו נוהגים דקדוקי הידור ודקות והללו נוהגים דקדוקי מיאוס וגסות ומחמירים על עצמם שלא להוציא מפיהם דבור נקי ומעודן, מנבלים ומשחצים לא לתיאבון, אלא להתהדר, להיות קלגס כהלכה, שלא לאחר חלילה את רכבת האפנה למלים של ניוול. מפני צבועים שקלקלו אין לגנות את כל הסוג והחוג. יהודים שפרשו כפיהם לירח זכרו מכל מקום אותה שעה, שמלבד עולם התחתון קיים גם עולם העליון ומעל לאדמה השחורה פרושים שמי־טוהר. אי אפשר היה להם לקדש את הירח מבלי להרהר קצת בפרשת קדשים. הם היו אותה שעה יפי־רוח, וכל שבא לכנותם “יהודים יפים” לגנאי, קלע אל המטרה לפי המושג המילולי ולא לפי הכוונה.

הרבה דרשות של דופי נתלו ביפה הרוח, וכמה מהן היה להן יסוד. כל מידה שמחזיקים בה על צד ההידור שבהידור עלולה לצאת לקלקול. אוכלים מצה, ניחא. אבל כשמחמירים במצה שמורה נופלים לתוך גיאות. הברכה על האתרוג הוא דבר נאה, שכן ברכת הנהנין היא צורך הנפש היפה. אבל כשמקפידים על אתרוג מהודר שבמהודר באים לידי זחיחות הדעת. קל וחומר אדם הנוהג בעצמו מעשה אתרוג, מתעטף במוך של צחצחות מלוּליות ולובש קפוטה של משי והוא עצמו נעשה אברך־משי, ירא וחרד לשלומו ולשלותו ולכבודו ולהדרת פניו ולמעמדו בחברה וחובש צילינדר לראשו וקושר עניבת־אמנים לצוארו ומתעטף באדרת תפארת ומדבר בלחש וברמזים ומפיו יוצא הבל חם המכסה על קור לבו ואין לו אלא שפת־חלקות, ושרשרת זהב בחזהו ומקל לנוי ואף נושא־כלים טופל הוא לעצמו – מכל הדברים האלה מצטרף מין יפהפה זיותן וטרזן, שאי אפשר לעמוד במחיצתו. ואם את כל ההידורים והעיטורים האלה הוא נוהג לא בגופו ובמקלו ובעניבתו ובכובעו, כי אם בפרקי ספרות, היוצאים מתחת קולמסו, למשל, שכולם עשויים למשעי, מעשה תכשיט, אנו אומרים שזהו הידור ריק.

אבל יפה־רוח זה, שעשו לו שם רע, לא היה כלל ריקא. אדרבה, הוא היה חכם או אמן, מדינאי אדיב או איש אשכולות מנעים שיח, אלא שהקפיד להתרחק מן הכיעוּר והדומה לו. ולפיכך היה מתקרב יותר מדי אל היפה והדומה לו. נאגל של המסון מטלטל לבנים מלוכלכים בתוך נרתיק של כנור כדי לתפוס בחורות תמימות בלבן, שהוא בן מעמד האמנים. אך נאגל הוא צלו העקום של יפה הרוח. ולא בו ושכיוצא בו נידון יפה הרוח, שאינו מעמיד פנים כלפי אחרים, כי אם כולו מופנה כלפי עצמו. הוא באמת אנין הדעת, איש הטעם המעודן, אם כי אף הוא עושה פעמים מעשי נאגל. אף הוא היה מדבר בלחש או בחצי־קול. חצאי־דברים, חצאי־קולות וחצאי־גוונים הנאוהו ביותר והדמדומים גרמו לו קורת־רוח יתירה. הוא חיבב את הערפליות, והיה נוטה להלך בצדי דרכים. אורי ניסן גנסין בספרותנו הנהו נציגו המובהק של יפה הרוח. מסע חייו עבר עליו ליד ואצל והצדה ובינתים ובטרם. כל חייו, אף כתיבתו, היו בטרם ארוך. יפה הרוח חושש להרוס אל הדברים, הוא על הרוב מעקיף ומקיף הקפות. הוא מצוי אצל אנחות. כן, הוא מגוחך פורתא, אבל יקר־תכונה לעולם. כל מידה טובה גוררת איזו לקותא. הרבה מומים היו ביפי הרוח, אבל רבים מהם, הטובים שבהם, היו נאמנים לטבעם וישרים עם עצמם. אף עם אחרים. הם נתפסו לפוזה, אבל לא נשאו מסוה. פעמים הם לובשים מסוה של ארעי להסתיר את הפוזה, או משוים לפרצופיהם פוזה כדי לקרוע מעליהם שארית המסוה. מכל מקום כוונתם היתה להגדיל נוי ולהרבות תפארת.

נומברג כתב בשעתו על גנסין שהיה מהלך בעולם בגרבים בלי נעלים. בין שדרש ענין זה לשבח בין לגנאי, מכל מקום נוח לחיות בעולם, שמצויים בו אנשים הצועדים בגרבים, מאשר בעולם, שהכל דורכים בסנדל מסומר ומקשקשים בדרבונות.

אחד מניצולי מחנה־השמדה סח מעשה, שעמד פעם בליל־ירח ליד גדר המחנה ושמע אסיר כמוהו מדקלם בקול שיר על הבעל שם טוב, שהגיע לאזניו פעם בלילה בכי תינוק מבחוץ. נכמרו רחמי הבעש״ט ויצא החוצה להציל את הנפש הבוכיה. ולא היה שם יצור אנושי בוכה. כוכב במרום געה בבכי על שום שנתכסה בענן. בכה הכוכב והתחנן לגילוי אורו בעולם. מיד אמר הבעש״ט לחש, נתפזר הענן ואורו של הכוכב הבהיק בעולם. תם הבכי. עד כאן השיר. המספר תמה ושאל: מה ראה המשורר לגלגל רחמי הבעש״ט על כוכב בוכה? כלום אין תינוקות בוכים עלי אדמות? איזו אומה משונה הם הפיטנים הללו – חזר וטען המספר מנהמת רוחו – שוקדים הם על תקנתם של דרי־מעלה ואינם חשים בצערם של דרי־מטה.

הדין בהחלט עם הטוען. תינוקות קודמים לרחמים מן הכוכבים. תינוקות חשובים במעלה מן הכוכבים. הם עצמם נוצצים לנו על האדמה ככוכבים. נוסף לכך, הם יצורים חיים, חביבים, רגישים, יפים. אך ניתן תודה: לבנו גם לכוכבים. אף עינינו להם. חנם עלינו. הם יפים תמיד. וכל זמן שיהיו אנשים בעולם יהיו ביניהם יפי־רוח, המתפתים לצבא השמים במרום, ההולכים שבי אחרי ילדי האל. ולא לשכוח: בעולם שיש בו אנשים כר' ישראל בעל שם טוב, השומעים בכי כוכבים, מצוייה יותר הרחמנות על הילדים. בני־עליה אפילו מעטים הם משמשים עמודי העולם וכשהם חיים יש על מי להישען. ישירו לנו הפיטנים על בכי כוכבים, ובלבד שלא נשכח את מציאותם בעולם. העולם מאיר לנו רק כל זמן שאנו זוכרים שיש שמים ובהם קבועים מאורות. אך אף השמש אינה מאירה לנו כשאנו משכיחים מלבנו את המאורות הגדולים שבשמים ומתבישים לשלב לתוך שפת שיחנו או שירנו שם כוכב, שם פרח, שם אבן טובה, שם מלאך, שם כל מה שהוא סמל לדברים היפים, שאינם ניתנים למאכל ואינם מועילים לכאורה בחיי החומר, ואף אינם משמשים מטבעות מתהלכים באפנה. בימינו הירח, הכוכבים, ציצים ופרחים, רגשי רוך ועידון, רוחניות יפה ויפיפות שברוח אינם באופנה. דינם בגרוטאות. ואנשים שנתברכו או נענשו בהם מתביישים בעומס הזה הרובץ על נשמותיהם ונחבאים אל כליהם. כמה שנאמר בישעיהו ב׳: “וישח אדם וישפל איש”, “בוא בצור והטמן בעפר”. מתבישים להביט למרום ולשלוח פריסות־שלום לכוכבים.

אני מתגעגע על יפה הרוח. הרבה מעלות טובות היו לו, אף הרבה חסרונות הכרוכים במעלות החן. יפה הרוח קרוב יותר מדאי אצל עצמו, משקיע יותר מדאי טיפול בעצמו, מתחבט ומתלבט בשל עצמו, לעולם הוא בוחן ובודק את מערכי־רוחו. סופר יפה־רוח משלנו, בן הדור הקודם, אמר פעם לחברו: ידידי, אל תבוא אצלי בשום יום מעשר עד שתים עשרה בצהרים. אותן השעות אני עורך התבודדות והוגה מחשבות. מימרה זו נעשתה נושא לשנינות רבות. אך לאור העונים על דאבדין ולא משתכחין אף מימרה זו עשויה להעלות חן. כלום קביעת עתים למחשבה היא באמת דבר מופרך? הרי קבעו ראשונים עתים לתפילה ואחרונים מקפידים לייחד שעות לתרגילים, לפגישות בבתי־ועד, למנוחה, לאספורט, לטיולים. ומה מוזר בדבר, שנקיי הדעת מייחדים להם שעות להתבוננות? ואף על פי שאפשר להיות אוכל ושותה כבן אדם ומתנהג בפשטות גמורה, ללא מצה שמורה של תרבות, כי אם רק פת קיבר, ולהיות נקי הדעת. ראוי שנחבב את המהדרים בקישוט רוחם ומחשבתם. טרזנים רוחניים מגוחכים קצת. אבל זהו גיחוך נלבב. אפילו מרגיז הנהו נלבב. ולפי שהוא פוחת והולך עד ללא שריד כמעט, הרי מקיומו שבזכרון בוודאי ניטל עוקצו המרגיז.

בואו ונציב מצבת־כבוד לטרזן הרוחני כראוי לו. בימינו שנתקלקלו מידות הנוי ונתרבו בעלי פסיעה גסה ונתפשטו הדיבור הגס והכתיבה הגסה והכל מורחים צבעים גסים, כל מנגינה שורקת כצליפות מגלבים, ראוי באמת לישא את עינינו בהמיה ובגעגועים אל אותם איסתניסים ויפי־רוח, שהיו מחמירים על עצמם בנימוס ובדרך ארץ ונוהגים הידור רב גם בעניבותיהם הרוחניות ומצחצחים לשון ולוטפים סגנון ובוחרים מלים יעלות־חן ויפות תואר ואינם חוששים אפילו להיכשל במליצה ואינם מונעים את לשונם מלהגיד חן־חן לבת המין החלש וקושרים לפלונית שאינה כלילת־נוי כתר של יופי. מי יתן ואמצאכם כהנים גדולים, מקדשי היופי, בחולין של ימינו. אחבקכם, אנשקכם, ואולי אתכם יחד אוריד בצנעה דמעה חמה על בן פורת יוסף, שלאחר שקרעו מעליו כתונת הפסים והלבישוהו בגדים עבים כשקים, גרשוהו מן החיים ואף מן האמנות, הוציאוהו מן השווקים ואף מן ההיכלות, ולבסוף עמדו וטרדוהו מן העולם.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!