רקע
אליעזר שטיינמן
המשפט על פלובר

 

א.    🔗

רושמי הרשומות הספרותיות לפי תאריכי־יובלות הסיחו, כמדומני, את דעתם מיובל המאה, אשר חל למשפט שנערך בשעתו על פלובר בגלל ספרו “הגברת בובאַרי”, שנמצא פסול מטעם הערכאות.

אמנם, אין שום פליאה בעצם התביעה המשפטית לגבי יצירות ספרותיות, שיש להן מהלכים בקרב הציבור הרחב ופעולתן עשויה להיות הרסנית לנשמות. אין הסופר בגדר אדם העליון, שהכל שרוי והכל מותר לו, ואף לא בחזקת צפור דרור, שאין עליה שום עול דרך־ארץ. אדם אחראי תמיד בין ער בין ישן, בין הוזה וחולם בהיכל היצירה. וכבר נאמר: “חכמים היזהרו בדבריכם”. פרקי־אמנות אף הם בכלל דברים, המחייבים זהירות, שלא יגלו בהם פנים שלא כהלכה. אבל כלום משום כך אסור לתאר את החיים כמות־שהם על מראות־נגעיהם, על תחלואיהם ופצעיהם? לתאר מותר, אבל רק לשמה, כלומר, לשם האמת ולתכלית הריפוי. אסור לרדוף אחרי הסנסציה ואחרי גרויים קלוקלים, אבל מותר וגם חובה לסייר את מחוזות הנפש כדי לחשוף תהליכים ולגלות צפונות הנשמה. הכל הולך אחרי הכוונה, ואף הכוונה הטובה טעונה זהירות בטיפול בה. פלובר היה אמן ישר־לב וטהור־כוונה, חכם זהיר.

וזו היא הפליאה, שדווקא הוא נתבע לדין על חטא קלקול המידות, ולא כל סופר אחר, הן מבין הקרובים אליו במעלה והראויים להיכנס למחיצתו והן מבין סופרי הזבוּרית, המוכרים בריש גלי סמי־פריצות בצורת סיפורי־אהבה נקלים.

ואולי אף תמיהה זו ניתנת להתיישב על הדעת: “בקרובי אקדש”. העין הצופיה יודעת לבחור לה את אישיה הראויים לעשות בהם שפטים. אין היא משגיחה בקוטלי־קנים ובאחרי־פרחי. עם צדיקים מדקדקים כחוּט השערה. נשיא כי יחטא מעורר קצף גדול יותר. קיימת תמיד מכת בכורות. פלובר היה הבכור לאחיו – ולכן עלה עליו הגורל.

אם לתירוץ נקבל אותו. אבל הרגש סולד לפעמים אף מן הנימוק המניח, לכאורה את השכל. נניח שכבר סברנו את האוזן, את הנפש לא סברנו. היא קוראת תגר: דווקא עליו, על שכמותו, יצא הקצף?!

 

ב.    🔗

פלובר היה לא רק בכור אחיו מבחינת כשרון היוצר, הוא היה גם נזיר אחיו. הספרות היתה לו מזבח, העבודה בהיכלה פולחן והוא כהן.

כל פולחן יש לו רק יחידים, העוסקים בו ככהנים גדולים, ופלובר היה יחיד מיוחד. הוא לא ביקש במלאכתו כל טובת־הנאה לעצמו; לא הקריב שלמים, כי אם עולות. הוא הסופר הגמור. הספרות לא שימשה לו גן־שעשועים. אף לא מקור־חיים, כי אם עצם החיים ובתוך כך היה ממית את עצמו באהלה של ספרות. ואין סתירה בדבר. אדם נותן את נפשו על הדבר האהוב לו כנפשו. טעם־חיים וטעם־גסיסה אינם שני הפכים. לכן קיים “והגית יומם ולילה”, כי היא חיינו ואורך ימינו. יום שהצליח להעלות על הגליון תיאור נכון ומשפט מלוטש כדבעי היה אצלו חג; וכשנכשל בפסוק, שנמצאה בו תיבה חסרה או מיותרת, היה מגיע לדכדוכה של נפש. הוא סופר, המונה את המלים פשוטן כמשמען; לוטש היושב על כל משפט שבעה נקיים. סבור היה, שבניבי השפה אפשר להתרומם עד לכוכבים, כפי שסח על וידוי האהבה של הגברת בובאַרי. כהן גדול של הספרות, הנהו גם המעונה שלה, המקריב והקרבן. הוא עצמו ניסח בבהירות ובמיצוי את זיקתו למלאכת הספרות בפסוקים אלו:

– אם יש אי־שם שני צעירים, העושים את שבתם בקריאת פרקי־שירה בצוותא, המשתפים זה את זה בניסוייהם, בתכניותיהם, בדימויים המנצנצים במחשבתם, באמרי־כנף, אין להם שום ענין בדעת הקהל, והם כובשים את יצר הכתיבה בביישנות של נערה תמימה, אשיא להם עצה זו: טיילו ארוכות וקצרות בשדות; דקלמו איש באזני רעהו שירים; ספגו לתוך חייכם הנפשיים לשד האילנות ונצחיות היצירות בנות־אל־מות; השתקעו בחזיונות של דברי־ימי־עולם; התמכרו לרשמים של המראות הגדולים – ואם תגיעו לידי כך, שבכל מקום ובכל מכל כל תראו רק תעתועי־חושים לתכלית התיאור, ועד לכך, ששום דבר ואף אתם עצמכם, לא יהיה נראה לכם ראוי לקיום אלא בשביל המגמה הזאת, רק אז תגשו אל עצם הענין ותחברו ספרים.

אנו למדים: אין חיבור עולה יפה אלא מתוך חיסוּר עצמו, חיסור חלבו ודמו, ואין הספרות נקנית אלא על ידי קידוש השם. אין היא טוטפת או תוספת, תבלין וטפל, אלא תוך ועיקר, כך הורה פלובר, כך חי, כך פעל, הוא ישב על האבניים, כדרך שיהודי ירא־שמים יושב על התורה ועל העבודה. לא היה מהלך אפילו דל"ת אמות של חיים בלי תפלין של ספרות, כי החיים אינם כדאים לו אלא על מנת לתארם. גם מפי חכמי ישראל שמענו שאלהים, כביכול, הסתכל בתורה וברא את עולמו. קדמה תורה לעולם; קדמה ספרות לחיים. אמת היא שלא כל העומד בהיכלה של הספרוּת ומשמש בה, גורס כך, אדרבה, רבים באים להיכל כאורחים והם באמת רק אורחים בו, אורחים־פורחים. אפילו כשרונותיהם עולים כפורחים והם מביאים לעולם יצירות מתוקנות, אין שורש נשמתם נעוץ בה. עיקרו של דבר: מה חקוק במחשבתו הקדומה של האדם: תורה או עולם, ספרות או חיים, אמנות או קיום, יצירה או יצר. פלובר גרס: ראשית חיים ספרות.

 

ג.    🔗

סימן לקדושה אמת; תנאי לאמת פרישות. פלובר היה פרוש למלאכתו והתרומם מעל להבלי העולם הזה, ואף מעל להבלים, שרבים כורכים אותם בחלק לעולם־הבא. התרחק מן השררה, הן משררה של “חצרות” והן משררה של פרהסיה המונית. לא הסתגל לטעם הקהל. אין לומר עליו כלל, שהוא עלה והשתכן במגדל השן. בן־מגדל היה מברייתו. כלום חטא הוא זה, שאדם קשור בטבורו למקום־מולדו? אהבת המולדת אינה חטא. או שמא חטא הוא זה, שהוא תיאר גופים? הוא תיאר אותם לא כנרתיקים לנשמות, כי אם כאספקלריות להן. כל הדברים נראו לו כבבואות. החולף עומד ומצווח כביכול: תפסני במחלפותי! הוא מתחנן: “תנו לי השארת־הנפש. אך אין השארה אלא במעשי־יצירה. האמנות היא העולם הבא של העולם הזה, הנשמה של הגוף, כפי ששר קרובו ברוח, ולא קרוב־לכוח הביטוי, תיאופיל גוטיה: הכל חולף – ורק שגב האמנות לא ימות; הפרוטומה נאדרה מעיר וחומה: אף האלים ימוגו כצל, אך השיר יעמוד באדיר, גם כאשר ימוג הברזל”.

יש ברוכי־מזג המסוגלים לעבוד לשני אדונים, ליתן מחילם למשכן־האמנות ולתרום את חלקם גם לעגל־הזהב של ילדי־יום וחיי־שעה. פלובר לא היה בן גזרת הכפולים. הוא הוציא כל עצמו בקריאת “אחד” ובכתיבת האחדות. הספרות היא מלוא עולמו. לא הגיע לשום מעמד בחברה; לא היו לו אשה ובנים, לא קיבל תארים וכיבודים, הוא ראה את האמנות כתל־תלפיות.

אך הבריות נהגו ברב־אמן זה כאילו הוא תל־שממה. לא חלקו לו כבוד; אף אי־כבוד לא חלקו לו. עברו עליו בשתיקה כמעט.

רק ספרו הראשון “הגברת בובאַרי”, שהופיע בשלהי 1856 זכה לתשומת לב הקהל, מתוך שעורר עליו תשומת הלב של חברי בית־הדין. הערכאות הם לעולם שער לפרסום. ולא נהיה כהולכי־רכיל אם נגלה סוד גלוי, שאמנים רבים מוכנים לברך בשם וּבמלכות על מציאה כשרה זו להגיע לפרסום שלילי לפחות. יהיה שם רע, אבל שם; אולם לא כל אחד רוצה ליטול את השם על ידי חילול־שהם. פלובר אנין הדעת נפגע ונתכווץ. נפשו סלדה מן הפרסומת, שצמחה מן הרקק של רכילות ולשון־הרע. שחק לו מזלו, כלומר, שחק לו אָפיו החזק, שרוחו לא נשברה מן הפרהסיה השמצנית. יש שההשגחה שומרת על בחיריה וּמזמנת גם לאיסתניסים קליפה קשה לשם הגנה על עושר רוחם ויציבותם הנפשית. פלובר ציית לפקודת מלאכו, שהיכה על ראשו לגדול. אך מכאן ואילך הוא גדל, כביכול, רק לעצמו, גדל לפני ולפנים. גדל בעקשנות מתמדת לתוך־תוכו. כשרונו הגדול הצמיח לו כנפיים, אך אָזניים לא הצמיח לו.

 

ד.    🔗

מאז ואילך אין קרניים מן הזרקור הציבורי גולשות עוד על תנובתו היצירתית של פלובר. הוא שמוּט לקרן־זוית. אין מזכירים אותו אלא כדי לגלות בו פגמים ולמתוח עליו ביקורת שלילית. הוא הביא לעולם עוד שבעה חיבורים משוּפרא דשוּפרי, כולם פרי שקידה למדנית ומאמץ נפשי לאין שיעור, כולן יצירות־מופת. לא היה סופר שקידש כמוהו את שם הספרות, ושהחמיר כמוהו עם עצמו להעמקת הנושא ולדיוק הביטוי. שבע שנים טרח על ספרו “סאַלאַמבו”, אוצר בלוּם של אַמנות וּמדע, חכמה ותרבות, שכל וחוּש הוזה ומגלה טמירין. עמל עשרים שנה השקיע בסיפורו “חינוך רגשות”, המאור הגדול במנורתו בת שבעת הקנים; ספרו “נסיונו של אנטוניוס הקדוש” הוא מלאכת מחשבת, שיש בה לבדה כדי לזכות את בעליה באלמות.

יש בה כדי לזכות – אבל לא היא ולא כל יתר יצירותיו לא זיכו את פלובר בקצת חיבה חמה של קהל הקוראים. הוא לא היה מכובד, לא אהוב, לא רצוי. “כמה עלובים אנו הסופרים, כתב באיגרתו לאשה אחת לפני מותו. מפני־מה אנו מקופחים בדברים הנופלים בחלקם של בני תמותה אחרים? כל אחד יש לו לב, ורק לנו אין הזכות לכך”. סתם ולא פירש, מה משמע אין לב? אין לב לשמוע אותו, אין לב להקשבה. פשיטא שלב מקשיב הוא קצת יותר מאָזניים שומעות, אף מקהל אָזניים שומעות. וּפלובר לא רכש לו אפילו אזניים.

בדקו ומצאו שבארבעים שנות עמלו בשדה הספרות לא קיבל שכר אפילו כדי שכרו של שומר־לילה בשנה אחת. מילא – ממון! יש דבר, שכל אוצרות הזהב לא ישווּ לו, והוא אהבת־העם. עם גדול זה, שרבים מבניו נושאי תרבות, לא אמר “יישר־כח” לאָמנו הדגוּל. אמנם, הוא ברצונו הטוב בחר את הבדידות כמנת־חלקו, אבל הקהל הכפיל ושילש לו מנה עד שנעשתה גדושה ביותר.

הוא מת ברואן, עיר שבה היה אביו רופא בעל־שם. אחרי מיטתו הלך חוּג ידידיו המצומצם, שבאו מפאריס, האחים גונקור ועוד. מלבדם לא השתתף איש מבני המקום בהלווייתו. רוב בני העיר לא ידעו כלל על מציאותו של אותו אמן רב־מג, שהיה כל ימיו תושב בעירם. המעטים שהכירוהו התיחסו אליו כאל תמהוני, יוצא־דופן ופורע־מוסר, לפי שזכרו את המשפט, שנחרץ על חיבור מחלל השם, שיצא אי אז מתחת ידו.

הלווייתו של פלובר היתה המשפט השני, שנחרץ מטעם הקהל על הסופר הגמור. ואולי יש למשפט זה סמוּכין לפרשת “אין אוהבים סופרים”.

בכל ענין צריך לדון לפי נקודת הפיסגה שלו. פלובר הוא נקודת הפיסגה של הסופר המכהן בקודש, שאינו מקבל מרות לא של דעת הקהל ולא של המבינים, המכוונים את דעת הקהל.

רצונך לדעת מה העם אומר, צא וראה מה הוא אומר על כל מי שהוא בחזקת גמור במקצועו. כשם שאין יד החוק מגעת על הרוב אלא לישרים, הנתפסים לדבר עבירה, כך אין מיצוי הדין של החוק, המכונה דעת־הקהל, נהוג אלא לגבי הנאמנים ביותר.

 

ה    🔗

יש בעל הבית בסמוקינג

ויש בעל הבית בחולצה – פלובר.

לא הלכתי לדרוש אל פלובר לשם מדרש־סופרים בלבד.

כל אישיות רמת־מעלה מהווה עמוד־אור ועמוד־ציון למוד בו את מרחקי הדרך, שעברנו ממנה.

צאו וראו כמה נשתנו פני הדברים, כלומר, פני הדור, מאז ועד עתה.

אז, בימי פלובר, עשוי היה ספר, שנכתב על טהרת האמנות, לעורר רוגז וסערת־מחאות ואף תביעה משפטית, משום שנמצאו בו, לפי דעת שומרי החומות, פגמים מבחינת מוסר הצניעות.

ואילו בדורנו, שתואר דור המבול הולם אותו על שום מבול התיפלות, הזורם עליו בצינורות לאין שיעור, אין עוד רוגז, לא סערה, לא מחאה, לא כל טענה ומענה.

פריה־ורביה מבהילה של ספרים פסלניים, כתבי־עת קלוקלים, הצגות וסרטים זולים, הניזונים בכוונת מכוון מפסולת היצרים, ואין פוצה פה ואין שואל: למה? למה צריך להשתכשך בתוך מדמנה זו?

לא. אין עוד משפטים. הומתקו כל הדינים, כשם שנפרצו כל הסכרים, פג הזעם, כשם שהוסרה הבושה. כל מה שהוא מחוץ לגדר הטעם הטוב ומחוץ לסדר החושים הנכונים נעשה סדר בעולם הבידור; וכאילו אין עוד כלום מלבד הבידור.

הכל יודעים למה רבים כל כך כותבים על מה שהכל יודעים במסכתא כלה, אלא שההגינות והכבוד האנושי מחייבים לבלי להציגו לראווה ריקנית וסקרנית – ולא כלום. הנפש, כנראה, אינה סולדת עוד.

אין זאת אומרת הסכמה לאשליה, שכל משפט, הדוגל בחרדה לטוהר המידות, הוא משפט צדק ומקורו טהור ועיקרו לשם שמים. אין אפיטרופסות לצביעות, בין של שומרי החומות ובין של פורצי כל הגדרים.

אבל כבר הגיע הזמן לומר: בואו ונמצא גם צד זכות לצבועים בדורות, שבהם נקרעית כל המסכות ומורמות כל העטרות.

הצביעות היא מס השקר לאמת, הכוח לצדק, הפריצות לצניעות. היא עלה־תאנה. טוב עלה מלא כלום. בשעה חצופה אף עלה הוא מידה.

מתוך געגועים על העלה הנידף ברוח הרעה של הזמן נכתב פרק זה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!