כשהיינו צעירים, דומה, זה היה תמול שלשום, כשטעמנו קצת מיערות הדבש של השכלה בת השמים, והתחלנו להרהר אחרי מורשת האבות, הטחנו, זכורני, בקורת קשה ביותר על מעשי חכמינו הקדמונים, שבקשו לגנוז ספר שיר השירים, ספר איוב, ספר קוהלת, ואף גנזו ללא ספק ספרים הרבה, שנמצאו משום־מה פסולים בעיניהם או חשודים עליהם מטעמי מינות או מטעמים של קלות־ראש ושעשועים בטלים. סבורים היינו, שחכמי ישראל נתפסו לקנאות יתירה, ושלא בדין מנעו מן הדורות האחרונים את העונג, שהיה אולי מזומן להם מן הקריאה והעיון ביצירות חכמי־קדם. אולם אפילו רק סקירה מרפרפת על תולדות הספרות של כל הגויים וקורות הספרים לאין ספור, שנתחברו בכל הזמנים, עשויה לפקוח את עינינו, שהקטרוג על אבות הגניזה בישראל הוא אך מעשה ילדות. אכן, ילדות היתה בנו ולא ידענו, כי הגניזה היא לא רק חוק לישראל, כי אם גם משפט לכל העמים. יתר על כן, הגניזה היא לאו דווקא תוצאה של סוד חכמים ונבונים. הזמן הוא הגנזן. החיים עצמם חופרים קברים לספרים.

צאו וראו ספרות יון, למשל, שעלתה כפורחת בימי גדולתה של יון מה היה בסופה. לא מצאנו בשום מקום סיפור על מעשה שהיה בחכמי דבי אתונה, שנכנסו לעליה ושם נמנו וגמרו לעשות ביעור חמץ בארון הספרים של האומה. לא היה ביניהם מי שעסק בגניזה או דרש בשבחה ודרש לה. אבל הגניזה נעשתה מאליה בשיעורים העוברים כל גבולות השכל והדמיון גם יחד.

הפילוסוף אנאכסימנדרוס, חי במאה הששית לפני הספירה, שהניח את היסוד למדע הטבע היוני ונחשב לאבי מדע הטבע של כלל העמים, כתב חיבור גדול בשם “על הטבע”, שירד לטמיון. כזכר לחורבן נותרו ממנו רק שורות מספר ובהן אין אף משפט שלם אחד. לא היה גם דואג למורשתו הרוחנית של פיתגורוס הגדול, אבי תורת המסתורין, שדורות רבים ניזונו מן הפירורים שבעל פה מעל שולחנו הגדול. סברה היא שהוא לא טרח כלל להרצות את משנתו בכתב. אבל אם הוא לא טרח, כלום גם תלמידיו המרובים לא שקדו על מלאכת הכתיבה. אולם אין בידינו כלום בכלי ראשון ולא בכלי שני מתורת הכת האורפית, שרמזים ממנה פרנסה מוחות לאין שיעור. רבים מתלמידי פיתגורס, ואולי גם הוא עצמו נשרפו על קידוש תורתם, ומן הסתם שלחו אש גם בגוילי תורתם. חיבוריהם של הירודוטוס, המכונה אבי ההיסטוריונים, ושל תוקידידס, משנה למלך ההיסטוריונים, ושל כסינופונוס, שהיה אגב שר־צבא, היינו, לא רק ספרא אף סייפא, ניצלו בחלקם מיד הזמן המכלה הכל לא בשל ערכם הספרותי או המדעי, אלא משום סיפור העובדות המלחמתיות, שנמצא בהם צד מועיל לשמרן לדורות. ההסטוריון פוליביוס היה גם כן מחונן בבינה יתירה לתאר עובדות כהוויתן, אלא שנתברך גם בשאר־רוח של סופר והוגה־דעות. ולפי שהיה חשוד על פניות ספרותיות ונמצאו בו כל נקודות החן של מליץ בחסד עליון, כבר נהג בו המלאך הממונה על אלמות צרות־עין ולא הניח למשמרת לדורות הבאים מחיבורו רב הכרכים אלא את החלק הששי ממנו.

מידה כללית מהלכת על פני אוצר הספרים של כל הדורות אצל כל העמים: יצירה רוחנית במלואה או בחלקה ניצלת מן הנשיה רק כל כמה שיש לה זיקה לשבחי מלכים ולסיפורי עלילות הגבורים. יצירה המספרת מעללי המלך, השר או הדוכס, משתמרת – ואם לאו, לאו. היצירה הרוחנית מתקיימת לשעתה ומתנחלת לדורות מעטים או רבים רק בזכות תפילת “מי שברך” לאחד מתקיפי העולם. סופר וספר, שאינם נספחים למלך, הולכים לאבדון. תמצא לומר: יש מעטים יוצאים מן הכלל, מכל מקום אינם מערערים את הכלל. כל ההסטוריונים ביון, שלא נתחברו אל הרשות, נשתכחו חיש מהר או שלא נתבצרו אף בזמנם.

יכול שיאמרו לנו, כי ביון הקדומה היו רק שלושה הסטוריונים, תנינים, ששמותיהם זכו לאלמות וכל יתר המחברים במדע ההסטוריה, שאין שמותיהם ידועים לנו, נשתכחו בדין, לפי שהיו דגי־רקק. ואמנם, קשה לערער הנחה זו, מאחר שהחיבורים המרובים במדע זה לא הגיעו כלל לידינו, ורק שמות המחברים נודעו לנו מפי יורשיהם ויורשי־יורשיהם. אבל הרי רוב היצירות, בתחום השירה האפית, הלירית, והדרמתית, שביון, אבדו ללא שם וזכר. נשתמרו רק שירי הומירוס. זכות מיוחדת עמדה להם, כנראה, לקיימם בעולמנו הטוב לאורך זמנים והיא: הם לא היו כתובים כלל. בבחינת שירים שבעל פה מסורים היו בידי להקות זמרים דניידי, שעשו אותם מקור־פרנסה לעצמם. גדול כוחה של פרנסה. ולפעמים גדול אף מכוחו של פורה שר השכחה. ויש לשער גם כן, שאותם זמרים נוודים היו מעין כת נבדלה, כגון שבט לויים, שלא היה להם כל בסיס כלכלי ומעמדי אחר, מלבד. הפצת שירי־עם המתייחסים להומירוס. אנשים, שאין להם נחלה ורק כמה שירים הם חבל נחלתם, נתמנו ממילא שומרים על השירים. מכל מקום אי אפשר היה להשמיד יצירות אלו, שלא היו כלל כתובות בספר. הן היו כתובות במוחות וחקוקות בזכרון. המוח שבקדקוד ואוצר הזכרון שבלבבות אינם ניתנים לעקירה ולגניזה. לדידי עמדה לו להומירוס זכות סגינאוריותו, שהבריות גלגלו את רחמיהם על מעשי־ידיו ולא גזרו עליהם כרת. ואם נניח, כדעת יש אומרים, שהומירוס לא היה ולא נברא ושיריו הם יצירותיהם של אלמונים, הרי יש לנו הסבר מתקבל לגמרי על הדעת, למה הניחו חיים לאיליאס ולאודיסיאה. הגורל, המתאכזר על בעל השם המפורש, מגלגל, כנראה, את רחמיו על האלמוני ליתן שם ושארית לפעלי־רוחו. ובאמת נס גדול הוא, שפרקי הומירוס לא עברו ובטלו מן העולם. נס כפול שמונה היה הדבר, שבימי ישעיהו נמצאו פרקי תורת משה גנוזים במעבה הקיר. הלוחות הראשונים נשברו. השניים נגנזו. וכלל לא נמצא מי שטרח לספר לדורות את פרטי הנס בתגלית הגדולה בימי יאשיהו. במלכים ב' כ"ב, ח, מסופר בתכלית הקיצור: ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הסופר ספר התורה מצאתי בבית ה'. ויתן חלקיהו את הספר אל שפן ויקראהו. ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו. עד כאן. מה מאד משתוקקים אנו לדעת את הנסיבות, שבהן נגלה האוצר היקר הזה, כלי כל חמדה לדורי־דורות. מי, מה, היאך, כמה דפים הכילה המגילה. מעשה נורא. מעשה הרה עולם. ומסביבו השלך הס. לא די שהספר נגנז אי אז. גנזו מאתנו גם אופן גילויו.

מה עוללו לאסכילוס, לסופוקלוס, לאיריפידס, וליתר משוררי יון, בין האריות שבחבורה בין הבינונים והקטנים שבהם? על הרוב המכריע נגזרה שכחה גמורה ולא נותר לחיבוריהם כל זכר. בארזים נפלה אש, קל וחומר באיזובי הקיר. אלקיאס, פּייטן גדול, לפי עדותו של הורציוס, חיבר שירים לאלפים, אך אין שפתותיו של אותו פייטן דובבות בקבר. כל האותיות פרחו מתוך גויליו ואין שיוּר אף לשיר אחד שלו. רק גרגירים מעטים נותרו מפרי עץ הדר של שירת סאפפו, שנתייחד לה בשעתו מקום כבוד ליד הומירוס, שווה לו במעלה. מכל חיבוריו של סולון במקצוע הפיוט נותרו רק שלוש מאות שורה בקירוב. אילו הגיעו לידינו, סח בר הכי בתחום זה, כל הפיוטים המובחרים של יון הקדומה, היה אוצר השירה העולמית מתעשר בביתן גדול של עידית שבעידית. אבל דורות בני יון, וכן דורות כל העמים, שנעשו אפיטרופסים למורשת התרבותית של יון, נהגו קלות־ראש בתנובה הרוחנית הזאת. הם שמרו על אגדות גבורים מציאותיים ומדומים, הקימו מצבות־זכרון למלכים ולאבירי הקרבות ולכל אנשי השם בהויות העולם הזה. את המטען הספרותי השליכו למצולות הנשיה, בין שהיה ובין שלא היה להם ריווח באני השיט שלהם. הכי היה הנטל הזה דווקא כבד מדאי? הכי פעלו כך משום מיעוט האהבה לסופרים ולמחברים? מכל מקום גנזו מדעת ושלא מדעת. אפילו נתנו להם אחיזה כל שהיא בחיי־שעה, כסא כבוד בנצח חסכו מהם. הנצח תפוס לגבורים, למלכים, לשרים, למצביאים ולכל המחזיקים את מושכות ההנהגה בידם. צר המקום לשכן בו גם את המושכים בעט סופרים.

מפאת החשש לצפיפות בהיכל הנצח נצטוו שלושה הגדולים שבסופרי יון – כמוהם כשלוש מעצמות – הלא הם, אסכילוס, סופוקלס ואיריפידוס, להצטמצם כהוגן ולהקטין את מטענם ככל האפשר ועד לשיורת דלה ביותר. משבעים המחזות של אסכילס נותרו רק שבעה. ממחזותיו של סופוקלס, שמנינם היו למעלה ממאה, נשתיירו שבעה. שיחק לו מזלו של איריפידס ומתשעים מחזותיו ניצלו מן השמד שמונה עשר.

אם נבוא למנות את האבידות והשיכולים והזלזולים באוצר הספרות של יון, צריך יהיה לחבר על נושא זה ספרים, שיצטרפו גם כן למעין ספריה קטנה. טרגי ביותר היה מזלם של אלקבילידאס, שהיה פייטן גאון, ואף בדל אחד מחיבוריו לא ניצל. להוציא כמה קטעים משיר, שנמצאו בשולי המאה האחרונה, כתובים בפפירוס מצרי בלוי ושחוק, ובהם אודה לכבוד סוס, שזכה בתחרות המשחקים האולימפיים. עמדה לאותו פייטן זכות הסוס המנצח. מכאן ראיה, שפעמים אפילו פייטן גדול אינו יכול לעמוד במקום שסוס מצטיין עומד. אגב, אותו סוס לא היה סתם סוס בעל כשרונות. הוא היה גם רם־יחש. שליט אחד בעליו צרר את השיר על סוסו המוצלח בפאפירוס משמרת לדורות. וזה שדרשו חכמינו על הכתוב אדם ובהמה תושיע ה‘; ה’ יתברך מושיע לאדם בזכות הבהמה.

מכאן אולי מוסר השכל, שכל הרוצה לזכות במנת־נצח לפרי־רוחו צריך לקשור את גורלו אם בסוס ואם ברוכבו רב המוניטון, שר וגדול. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכור. לא די, כנראה, בשם השם, או בשם המפורש של חכמה וכשרון. חייבים לעשות כורך נשמה יתירה עם הרכב והסוסים. לא בכדי מונה תיאופיל גוטיה, פייטן שדגל בעקרון האמנות הצרופה, רק שלושה דברים המחזיקים אושר, ואלו הם: השירה, האשה והסוס. השירה והסוס או הגבור המנצח על הסוס ירדו, משמע, כרוכים לעולם. הפייטן מוחמד אבן מנסור היה פותח כל פרק־שירה שלו בשבח הסוס. ובאמת פיגסוס הסוס היה מקובל משכבר כפטרון המשוררים. הוא רב־מג ורב־מגן לכל המרחפים בעולמות העליונים של הפיוט. מרקוס אבריליוס, כידוע, חיבר את פיוטיו ההגיוניים ברכיבה על הסוס. פייטן עמקן בדורותינו, אנדריי ביילי הרוסי, בפירוש הצהיר, שאת כל שיריו כתב רכוב על סוסו. מכל מקום כל הסימנים מוכיחים, שאינו נשען על סייפא, אינו מקבל על נקלה אשרה לעבור לזבול הנצח.

רומא כבשה את יון בחומר, ותוך כדי כך נכבשה על ידי יון ברוח. מכל מקום זו היא דעה המהלכת אצל חוקרי התרבות של העולם העתיק. ובוודאי נכונה דעה זו בתחום הספרות. ספרות יון שימשה מופת לגדולי רומא לחקותה בתוכן ובצורה. ביקשו הרומאים להנחיל לחכמיהם אותה תהילה, שנפלה בחלקם של חכמי יון. לכאורה צריכים היו להסתכל במוצאות לקרית הספר ביון ולהימנע מן השגיאות של היונים קודמיהם, לפחות מצד החרדה לשמירתם של נכסי הספרות. אבל אין לומדים, כנראה, מן העבר, אלא מה שאינו טעון עוד למוד. הרומאים למדו מיון את סיפור המעשה, לא את מעשה הסיפור ולא את גורל הספר.

אניוס, פייטן רב־שפע, שקדם במאה שנה לורגיליוס, הניח בירושה בסך הכל כמה מאות שורה, ולא מפאת שלא הפיץ את מעינותיו, אלא משום שלא נמצאו שוחרים להם. הרומאים ענדו לאניוס כתר ההומירוס של רומא וספרו לכאורה בשבחו, שבחסד כשרונו הגדול נותר האיפוס הרומאי. אבל עם רומא לא טרח לשמר את האיפוס הלאומי שלו. יפה מזה היה חלקו של ורגיליוס. שירות הרועים שלו נעשו נכסי צאן ברזל. אבל גם הן ניצלו רק בדרך נס מן השמד האכזרי. וירגיליוס עצמו התאכזר לעצמו וביקש למצות חומר הדין ביצירותיו ולברך עליהן בורא מאורי האש, כדרך שביקש לעשות זאת דורות לאחר כך טאסו חולה הרוח, וכדרך שעשו זאת רימבו הצרפתי וגוגול הרוסי, ורבים מן השרפים האחרים שבין הסופרים. אך ורגיליוס לא הצליח לכלות את מעשי־ידיו. ושוב יד קיסר באמצע. אבגוסטוס קיסר עמד בפרץ ונתן צו לגונן ולהציל את יצירותיו של הפייטן.

כל פעם שאנו נותנים את דעתנו על תולדות הספרות בעולם העתיק, הננו מעלים בראש עיוננו את פרשיות הכתב של יון ורומא. אך העולם העתיק אינו חופף רק על יון ורומא. אין כמעט כל מושג על היצירה הספרותית של העמים האחרים בעולם העתיק, שקדמו לחכמת הכתב והלשון של יון ושימשו מבוע לה. אשור ובבל, פרס והודו, מצרים וטיבט וגויים רבים אחרים, לא הניחו אחריהם מורשה ספרותית אלא דלה ביותר. ובוודאי גם הגויים ההם לא היו אלמנים מסופרים ופייטנים וחכמי־הגות, אלא שעלה להם מה שעלתה לאטלנטידה: שקעו לתהום רבה של השכחה.

לאמתו של דבר שום אומה לא הודיעה חיבה יתירה, קל וחומר לא חרדה יתירה, ללשונה, לא לפרקי החכמה שנכתבו בה. עמנו לבדו שמר על לשונו למחצה ולשליש: לצרכי קודש ולא לכל צרכי החול; לכתב ולא לבעל־פה; לגברים ולא לנשים; לדברים שברוח ולא לדברים שבחומר; לשבתות ולא לששת ימי המעשה; לקידוש ולהבדלה ולא לקדיש; לתורה שבנגלה ולא לתורה שבנסתר. עמים אחרים בעולם העתיק, כשם שהחליפו את דתיהם, כך המירו את לשונותיהם. בארון־הספרים שלהם לא כל שכן שלא נהגו שמירה מעולה. הספרות לא נראתה להם בגדר מצרך ראשון במעלה, הראוי לאגירה, קל וחומר לא בחזקת פיקוח נפש. לא מצאנו עם מוסר נפשו על שירים, סיפורי מעשיות ופרקי עיון והגות. המציאו תרופות לחנוט מלכים לקיימם במלוא שיעור־קומתם כמו חיים, ולא ישבו על המדוכה להמצאת סגולה לספרים בעלי שיעור־קומה כנגד העש וכנגד כל מיני מרעין בישין. גנזו בתוך קברים ובבתי משכיות תתאדמתיים מטבעות, כדים, חרבות, סכינים, קרדומות, רתמות־סוסים, מלכים מעוטרים במדי־פאר, אבל לא גנזו במקומות טובים לשימור לא שירים ופואימות, לא סיפורים ומחזות ולא מסכתות של הגות ומחקר. מגילות גנוזות במעמקי האדמה נתגלו מעט מזעיר וכל הממצאים הפיוטיים הם כל עיקרם תעודות מדיניות במישרים או בעקיפין. לא שמרו על גחלת הפיוט; שמרו על אש המרד או על זיקוקין די נור של שבחי גבורים ומהללים לכתות מנצחות ולאישים בעלי יד חזקה.

שירים, מחזות, ופרקי־חקירה היו בכל העתים מאכולת לאש או לעש.

ורגיליוס ניצל משכחה בזכות הקיסר. ואכן, שבחי הקיסר תופסים מקום נכבד ביצירות של אותו פייטן. ואילו כל המחזות של סיניקה ירדו לטמיון. לכאורה היה גם סיניקה מקורב לקיסרים ואף שימש מורה ומחנך לנירון. אבל סיניקה לא חיפש לו מקלט מתחת לתגא של נירון קיסר. הוא ביקש להיות סופר בזכות עצמו ולא להיתלות באילן המלכות. לכן נענש. כיוון שסר חנו בעיני הקיסר, נצטווה לשלוח יד בנפשו. והיתה גם יד שנשתלחה בכתביו לאבדם ולבערם. פליאה יתירה: הכיצד לא עברה הכוס גם על אגרותיו ושיחותיו? תמה אני שהמבקרים הממונים על כתיבת תולדות הספרות, הדורשים לפעמים תלי־תלים על קוצים, לא נדרשו כלל לסוגיה זו. מי שמר על הפנינים של סיניקה? איזו עין טובה ונאמנה שמרה עליהם במשך דורות מפני המזיקים? חידה היא ותהי לחידה.

במאה האחרונה לפני הספירה חי פייטן אחד ביוון בשם מאלנור, שכינס באנתולוגיה – האנתולוגיה הראשונה בתולדות הספרות – רבים ממשוררי יון שהיו לפניו בדורות הקרובים והרחוקים. והוא היחידי שעשה גמילות חסד של אמת לקצת מפייטני יון להציל לפחות את שמותיהם מן הנשיה. רומא התרבותית, שחיקתה דרך כלל את יוון בשדה התרבות, לא למדה בפרט זה מן היוונים ולא טרחה להתקין לפחות קבר־אחים לסופריה. רומא הלכה, כנראה, לשיטת רבים בימינו, שהתקנת מצבות למהוללים היא אומנותם של הסופרים, ואילו אמני האנדרטות שבכתב אינם ראויים כלל שייעשו להם נפש. על רוב פייטני רומא, שהנעימו זמירות וארגו שירים במשך אלף שנות תרבותה הספרותית, אין אנו יודעים כמעט ולא כלום, להוציא ורגיליוס, הוראציוס, אובידיוס והסטיריקן יובנלוס, היושבים במזרח. מזרח קטן למדי. אף המזרח של רומא לא זכה להישארות הנפש.

העולם העתיק ערפל חתולתו ואין אנו מוצאים בו רישומי ספרות אלא במידה זעומה ביותר. הכל נעקר, נמחק, נשטף; אפילו לא נגנז, אלא פשוט נרמס. בין שנכון הוא סיפור המעשה על פלוני העבריין, שהעלה באש את בית עקד הספרים של אלכסנדריה, בין לאו, דקרו את הספר, עקרו אותו, השליכוהו מעל ספינת הדורות כמטען שאין חפץ בו. הזן הספרותי לא עמד בשום תקופה ברום המעלה. היצירות “המלט” ו“חלום ליל קיץ” לא נכתבו בעולם העתיק, אבל מחברן לא יצא מכלל אלמוני. בני־דורו לא טרחו כלל לתת לו יד ושם. הזנחה כזו. האם חי פעם איש בשם שקספיר, שחיבר מחזות? אין יודע. יתכן כי שכחת המחבר היא שעמדה לחיבוריו להצילם מן הנידוי. את הפיל שכספיר לא ראו בשעתו – ואילו ראו אותו וראו גם את טיב־מהותן של יצירותיו ומלוא־משקלן, לא היו אולי היצירות רואות אור העולם.

תמיהה רבתי בעיני על בוקציו האספן הגדול של כתבי יד עתיקים, שכלה את כל חמתו בנזירים על שום מעשה שהיה, שמצא במנזר אחד כתבי־יד קרועים ובלויים, תלושי־דפים, ששימשו סחורה בידי הנזירים למכרם בחזקת סגולות וקמיעות כנגד מחלות. כיוון שראה מעשה זה יצא והורה, שעדת הנזירים לבם גס בחכמת הסופרים והם חבלני־תרבות. יש מניחים, שאף עובדה זו השפיעה על מחבר ה“דיקמרון” לעשותו אוייב מושבע של כוהני הדת ולובשי האצטלות. דומה, בוקציו מתוך קנאתו לנכסי ספרות ומחמת כעסו על קבוצת אנשים שעברה על בל תשחית, בא לכלל הכללה של טעות. לפי המוסכם חייבים אנו להחזיק טובה למנזרים ששימשו דרך כלל גנזכים לחכמת הכתב והלשון. פרושים בכל העתים הגדילו תורה ונצרו גוילים, כמה שנאמר: שפתי כהן ישמרו דעת. המלכים לקחו תחת חסותם רק את פייטני החצר, שקשרו להם כתרים. אבל הנזירים והפרושים היו אוהבי חכמה לשמה. מכל מקום לא שפכו בוז על המגילות הכתובות, אדרבה, הם ראו בהן אוצר טוב וסברו לפי תומם, או לפי תומם של הלקוחות, שאפשר לרפא בהן מחלות. הבו גודל לנזירים, שמתוך קהלם יצאו טובי הסופרים והמעתיקים של כתבי יד עתיקים. הם היו נוטעי כרמים וגם נוטריהם.

ב.    🔗

אנו נמצאים למדים, שענין הגניזה אינו בעיה שנשנתה בבית־מדרשם של חכמי ישראל בלבד. מאידך גיסא אין גם לזקפה על חשבון הזלזול בחכמת הסופרים בלבד. הרבה גורמים לה, שהמעטת־דמותה של היצירה הרוחנית בעיני הבריות אינה האחרונה במעלה שבהם. אולם שורת האמת מחייבת לומר, שעילת העילת לגניזת חכמת ראשונים במגילות הכתב היא קוצר המצע בארון הספרים וצמצום כוח כושר הקליטה של המוח האנושי. אין חללו של עולם התרבות מסוגל כלל להכיל את כל החיבורים הרבים, שנעשוּ בימי קדם, על אחת כמה וכמה בדורות האחרונים לאחר המצאת מכבש הדפוס. כלום מסוגל מוח אנושי להכיל אפילו צרור קטן שבקטנים מכל ערימות הספרים, הנפלטות מתוך מכונות הדפוס במשך שבוע אחד? הספרות בעצם גונזת את עצמה. מעשי ספרות של היום אוכלים את פרקי הכתב של תמול. לויתן היצירה הרוחנית של מחר יבלע את היצירות הרוחניות של היום.

ארון הספרים הוא הגנזך הראשון… ספר, שהכניסו אותו לתוך ארון, יכול שלא יראה עוד משם לעולם אור העולם. ירעה שם עד שיצטהב ודפיו יתכסו שכבה עבה של אבק. אם ארון הספרים הפרטי הוא בית גנזים, הרי הספריה הצבורית, המכילה ספרים לאלפים ולרבבות, בית עלמין של הספר. בתי עקד הספרים הם קברים, כשם שהספרנים קברנים. ספר חי הוא רק אחד. הר של ספרים הוא עמק־רפאים. ספרים, המצופפים יחד על גבי האיצטבה, אוכלים זה את זה ובולעים זה מזה אבק ומוצצים זה את ליחו וריחו של זה. אי אפשר לאכול הרבה ענבים בתוך הכרם. קריאה בתוך ספריה אינה אפשרית כלל. לכאורה שורר שקט בספריות, אבל מורגש בהן רעש ומהומה של ספרים. על הכתוב ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה דרשו חכמינו: מהמה לשון מהומה, שכל המכניס לתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים מהומה הוא מכניס בביתו.

בעית הספר בדורות האחרונים היא חיפוש עצה ותחבולה להציל את הספר מצפרני הספרים. נמשלה בימינו קרית הספר לים גדול רחב ידים ובו רמש אין מספר; תנינים גדולים לאו דווקא. אבל קטנים ובינונים די והותר. לזיבורית אין שיעור. שפע עצום של חוסר שפע עליון וחוסר כשרון. מיעוט שבמיעוט נשמה יתירה. הדגים הגדולים בולעים את הקטנים. ועל הרוב דווקא להיפך: הדגים הקטנים בולעים את הגדולים. כולם נבלעים זה לתוך זה בתוך הספריות, שהן קסרקטין של ספרים. כל הנכנס לתוך הספריה מיד יורדת לתוכו חולשת הדעת: מה יהא על הפשתן הזה? בין כך וכך לא אספיק לקרוא אפילו שמינית שבשמינית מן השמינית, ויהא רק ברפרוף. שמא תאמר: אמשוך ואקרא. אבל הכיצד? מן הבא ביד? ואם לפי בחירה מי יתקנני בעצה טובה מה מוקדם ומה מאוחר, מה טוב ומה טוב פחות, מה דרוש לי למזוני הרוחני ומה לאו, מה עשוי להיות קרוב לרוחי ולהשפיע על התפתחותי ומה עלול להזיק לי. שמא אלקק קצת מכאן וקצת מכאן הרי אהיה רק לקקן ולא בן תרבות. הריני נבוך וחסר אונים. ניטלה ממני הבחירה, וממילא אין לי ידיעה.

וכך אנו רואים גם בתחום הספר אותו חזיון שכיח בכל מקצועות החיים, שמרבית התרופות למחלות נהפכות בעצמן למחלות, או מולידות מחלות חדשות. לא באה הספריה הציבורית, אלא למצוא תיקון לספר – ותיקון זה הוא גופו מהווה קלקול. אף לפני כן, הרי עצם המצאת הדפוס בישרה כאילו חיים טובים וארוכים לספר, אבל דווקא המצאה זו ערערה לחלוטין יסוד הספר וקצצה בנטיעותיו. הדפוס השביח את המערכה בשדה הספר ודלדל את הערכין שלו. הקורא דבר שבכתב, על אחת כמה וכמה דבר מועתק בכתב־ידו, סופג את האמור בו ללא מחיצה כמעט. משל הדבר האמור מכוון אליו ממש, כדבר איש אל רעהו; וכל שחותם של שיחה עליו מדבר אל הלב וקרוב יותר להיעשות קנין אישי. השיחה יוצרת בין המשוחחים רשות היחיד משותפת. דבר שבכתב, שהוא מעין שיחה, הוא מעין רשות היחיד. דבר שבדפוס חותם רשות הרבים עליו והשפעתו מועטת פחות. מכל מקום אין הוא נעשה קרוב וחביב כענין פרטי ממש. הדפוס הפקיע במידה מרובה את הזיקה הנפשית לספר. ואילו הספריה הצבורית הפשיטה מעל הספר את הוד היחוד שבו. יותר ממה שהספריה מצילה את הספר מן השכחה והכליון היא מצילה את השערים של הספרים, שלא ישתכחו מן הבקיאים בשערים ומן המצויים אצלם. בזמננו אי אפשר לאדם אחד לדעת אפילו את כל השערים. אמנם, הספרנים שוערים הם, אבל גם בפניהם שערים רבים הם בחזקת נעולים. ביקשה הספריה להקנות לספר מנת־נצח וקיפחה תחת זאת הרבה בחלקו לחיי שעה. ספר גנוז בארון, אף הוא נידון לגניזה. הוא חי בנס ופורח באויר כמם וסמך בלוחות. ובעצם אין הוא חי כלל. הוא אחד מרבבה או מאלפי רבבות. הוא מספר. הוא גרגיר חול. כלל החולות יחד מהווים שטח ראוי להתכבד, אבל גרגיר חול אחד במה נחשב הוא? ספריה היא משטח של תרבות. ספר אחד אינו כלום. היום הוא מהלך מיד ליד, למחרת הוא מונח על האצטבה כאבן שאין לה הופכין. הספר ראוי לשם זה רק במידה שהוא כוח פועל ומשפיע בחיים, או במידה שמנין אנשים מתייחדים עמו, מאמצים אותו אל לבם, מזינים בו את שכלם, חוזרים ומשננים את פסוקיו, מסגלים את דעותיו הלכה למעשה, קובעים לו עתים להשתעשע ברעיונותיו, עושים אותו ענין למשא ומתן רוחני, מטיילים בו ארוכות וקצרות. ספר שלא הגיע לדרגה זו הריהו בר־מינן חי או בר־מינן גמור. וכמה מרובים הספרים – מן הסתם צ"ט חלקים מכלל החיבורים הרואים אור עולם – שלא הגיעו אפילו לכלל בר מינן חי. מת רק מי שהיה חי. מי שלא היה כלל חי, מיתה מנין לו? רוב הספרים אינם אפילו בגדר קיקיונים, המשמשים בכל זאת לשעה קטנה מחסה וצל. הם פשוט נפלים וצללים שאינם נותנים צל. אפילו המובחרים שבספרות העולם, ספרי המופת, ואולי הם במיוחד, אינם טועמים כלל טעם חיים כהלכה. הגעו עצמכם, אילו הניחו את מבחר המנגינות על איצטבות לאורך דורות, מבלי להפיק מן התווים את צליליהם בידי כנרים ופסנתרנים, כלום לא היתה נקנסת מיתה על כל היצירות התופסות את המזרח בהיכל הנגינה? וזה מה שעלה לכל ספרי המופת של כל הדורות. אין מנגנים אותם; אין מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. כוח, שאינו יוצא את הפועל, אינו כוח כלל. הוא נהפך לנטל, לסרח העודף, לכוח העוצר ולנסוג אחור.

אין צריך כלל לגזור גניזה על ספרים. חרב הגניזה היתה מתהפכת תמיד על קרית הספר ואי אפשר היה כלל להצילה מן החורבן. שדה הספר הוא מאז ומעולם שדה־קטל. כל ספר חדש דוחק את רגלי הישן. כל ספר נבנה מחורבנו של חברו, בין הוא נוהג בו כבוד להעביר מתוכו חלקים על דרך עיין שם, ובין הוא לוקח ממנו ושם בכליו בלי הזכרת שמו. בימינו, שהספרים מופיעים בשפע מבהיל ונפוצים חיש מהר בטפסים מרובים, ולאו דווקא נקראים, נהפכת הופעתו של כל ספר חדש, הנישא על כנפי הפרסומת בלשון לא בא כבושם הזה, למעין לוויה לגבי הספר רב המוניטון שקדם לו. תפוצה גדולה היא לוויה רבת משתתפים. ומרובים האנשים, הן בקרב קהל הקוראים והן בתוך עדת המבקרים והמעריכים, הבהולים ונחפזים תמיד מלויה ללוויה. הם מוכרחים להספיק לכל מקום. ולצערם אינם יכולים. כיוון שאין פנאי לקרוא הכל, אין קוראים עוד כלום. מציצים, מרפרפים, עוברים בדהרה, לקוטי בתר לקוטי ולקוקי בתר לקוקי. אין עוד קוראים, יש מלקקים. אין עוד מבקרים, יש מפקחים וממונים על המכס, הבודקים לא את טיב הספרים, אלא את הכלים של המחברים. תעשית הספר אכלה את נשמתו.

יש רואים דרך הצלה לספר מן הגניזה והכליון במתן אות הצטיינות לספר הטוב ובהענקת פרס למחברו. האותות הללו שוא ידברו, ולא בפרס גנוזה התרופה כנגד הגניזה. נניח שאין מחוייבים בספרות לשמה כמו בתורה לשמה, ושאין טעם לפגם בעשיית רוח הקודש ונשמה יתירה ענין של כיבודים באותות הצטיינות ותשלומי ממון, עדיין לא תיקנו הדואגים לכבוד החכמה כלום. אילו היה פרס רק אחד לחד בדרא או לשנים בדור, היה בו אולי מן המועיל לפחות מצד הדגשת הספר הטוב והמעולה, אם כי לא מבחינת הטעם הטוב והאסתניסיות. אבל הפרסים הרי פרים ורבים כמעט כמו הספרים. אין עיר ואין מוסד ואין כת ואין מנין אנשים של מוקירי רבנן, על אחת כמה וכמה אין מדינה ועם, שאינם מגדלים פרסים משלהם. וכשם שספר אוכל ספר, כך פרס אוכל פרס. שוב חותכים חתיכות קטנטנות מלויתן התהילה – ולאן יכנס פשתן הפרסים? שוב אין איש בימינו מסוגל לזכור את כל נושאי הפרסים. ובוודאי שיצטרכו לבנות ספריות מיוחדות לשכן בהן את ספריהם המכובדים באותות הצטיינות, ויהיה לנו בית־עלמין חדש לבני־אל־מות. פשיטא שהפרסים אינם מרימים את קרן הסופר, אם כי לפעמים הם מטילים מלאי כל שהוא לתוך כיסו מקרן הספרות, הנתמכת על ידי אישים או מוסדות פרטיים וצבוריים. אותות ההצטיינות והפרסים מגלגלים את קרית הספר לזירה של תחרות, לשוק של בעלי חזקה, לבימת מתגוששים, לעיסקה מפלגתית ומדינית, שיש בה צדדים; למגרש של אספורט. מנצחים כאן לאו דווקא בעלי הכשרונות אלא בעלי יחוס, שיש להם מאחוריהם עורף מדיני או מפלגתי. הכיבודים והפרסים הם צלם בהיכל הספרות.

בענין הפרסים אנו מחזירים עטרה שחוקה ובלויה לישנה. כבר היה כדבר הזה לעולמים. הפרסים ביוון היו מכת מדינה. הפרס ביוון היה בגדר חד גדיא. תחילה זכה אסכילוס בפרס. סופוקלס הוציאו בתחרות מידו, ולאחר כך נאלץ לעמוד במשך יובל שלם בתחרות עם אוריפידס. הפרסים לא הצילו את היצירות של גדולי יון מן הכליון, ואין כל יסוד להניח, שיש בהם כדי לעצור אף במעט את השטף התעשייני של הספר הדוהר אל השכחה שבימינו.

הספרות היא ענין של התבוננות ולא של מירוץ ותחרות. אין הסופר לוקח, אלא נותן, פרסים, אם הוא תורם בנאמנות ממתנת כשרונו. הפרס הוא פרץ בגדר של יראת הכבוד בפני הכשרון. ובאותה מידה ניתן לומר, כי בית עקד הספרים הוא בעצם בית עקר הספר. בית עקד מכנס הכל ואינו מבחין. אסור לו להבחין. הוא הורס את המחיצה בין היפה למכוער ובין הטוב לקלוקל. הוא בית אסופות. כל אסופי וכל עזובי וכל יצירת־נפל תובעים לעצמם מקום על האצטבה וראויים להירשם בקטלוג כל־בו, קטן וגדול שם ינוחו כבוד. כל קונטרס, כל מגילה עפה, כל מעשה־קולמוס, שווים בזכויותיהם ליצירות המעולות מבחינת מקום על האצטבה. ארון הספרים הוא בזמננו המקום היחיד, שיש בו שוויון גמור.

לפי שעה לא נמצאה תחבולה טובה להבדיל בין יצירות מעולות למעשי־קולמוס פחותים מן ההבדלה בין קודש לחול, שעלתה במחשבתם של חכמי ישראל הקדמונים. אמנם, גם הבדלה זו היא אליה וקוץ בה. לפתח כל הבדלה והערכה רובצות שגיאות. אבל מוטב לעשות גדר מושגית מסביב לכרם, מאשר להניחו פרוץ לגמרי. אנו גם כן מניחים, שיש ספרים שנכתבו ברוח הקודש. ולפי שעה אין לנו לא גדר ולא הגדרה אחרת. ושוב פרשו חכמינו ואמרו: ספרים חצונים. אף הגדרה זו יש בה טעם והגיון. יש ספרים פנימיים, וכנגדם מצויים, והם הרוב המכריע, ספרים חצונים, שאינם נובעים ממקור הנפש, לא ממקור הדעת או האמונה. אינם נובעים משום מקור, אלא כל עיקרם שחיטת חוץ וסחיטת הזיעה. יש דברי מקור ודברי חיקוי. יש ספרים אישיים וספרים התלויים על בלימה ועל בלימי. אין רוח אנושית שפוכה בהם ואין אישיות עומדת מאחוריהם.

בעיה אחרת: מי יורה, מי ידון, מי בר־סמך לפסוק הלכה: כאן רוח הקודש וכאן סיטרא אחרא; כאן חתירה לאמת ולהכרה פנימית וכאן מלאכה תפלה; כאן אחדות הנפש או טלאי על גבי טלאי, ופשיטא שאין בעלי־סמך רבים בשום זמן. אבל בקשת הסמכות והחתירה אליה הן אויר לנשימתנו. בלי נעיצת חרב בבית המדרש של מחברי הספרים, כל עולם התרבות נעשה הפקר. איש הישר בעיניו יחבר. וקשה מזו: איש הלא־ישר בעיניו אותו יפיץ ברבים בצורת חיבור, כדי להפתיע ולהמם את דעת הקהל. משנתרבו בעלי הלהטים גלתה שכינת הספרות והיא מצפה לגאולה מן הגלות.

עד שאנו קוראים תגר על חכמי ישראל הקדמונים, שגרסו את הגניזה ושבקשו לגנוז, ואולי גם גנזו יתר על המידה ומנעו מאתנו בר, בואו ונחזיק טובה להללו, שחכמתם עמדה להם רב יתר מלחכמי גויים רבים לעשות בכל זאת סייג כל שהוא לתעשיית הספרים, שאף בזמנים העתיקים כבר הגיעה לכלל שטפון, חכמי ישראל יותר ממה שעיניהם היתה צרה בספרים החדשים שקדו לשמור על כבוד התורה ועל חיוניותם של הספרים, שנתקבלו על האומה. חכמינו בקשו בעצם לגנוז את הגניזה ולהינצל מפורענותו של שוט הזמן המכלה הכל. הם עשו והצליחו במידה מרובה. יוצאי־דופן בוודאי לא היו, מאחר שכל העמים גנזו. ברם, כל העמים גנזו ולא שמרו. חכמינו ידעו את סוד השמירה. ומי כעמך ישראל גוי אחד שומר אמונים לספרים, שנמצאו ראויים וקדושים בעיניו? כיוון שספר נתקדש, שוב נתנו לו את כל הטיפול הדרוש. ולא כאותם ספרנים, המשגיחים על השימור החיצוני של הספר, לנקות מעליו את האבק ולשבצו בתוך המחלקה שלו להיות כבודו במקומו מונח. הספר המשומר בישראל נעשה כוח חי ופועל, ענין אישי של כל אדם מישראל, להתייחד עמו ולעיין בו, ללמדו ביחידות ובצבור, לקרוא בו ולשנן אותו, להנחילו מדור לדור ואף להגות בו יומם ולילה, לזכרו על פה, לעשות כל פסוק ופסוק מטבע מהלכת מאיש לאיש.

עד כאן מצד היחס האיכותי לדברים שבכתב בישראל ל“שמות”, לגוילים, לקלף הקדוש. אבל מפליאה גם כמות הספרים, שנשתמרה ועברה בירושה מדור לדור, ולא כאבני־מצבות, כי אם כיצירות חיות. שמרנו על עשרים וארבעה ספרי הקודש. שמרנו על חלק מן הספרים החצונים, על התלמוד, עוג מלך הבשן של ספרות העולם, וכל מפרשיו. ושני תלמודים הם: בבלי וירושלמי. שמרנו על מדרשים ואגדות, על ספרי מוסר וקבלה. שמרנו על אוצר בלום של ספרים, ששמירתו היתה עשויה להיות נטל ללא נשוא גם לעמים שבגולה לא הלכו. עם נע ונד ועל שכמו תרמיל הספרים. ומה תרמיל הוא זה? ארון ספרים היה עמנו טעון על שכמו. ובין כתפיו שכן – על ארון הספרים של ישראל נאמר.

אלה תולדות הגניזה בישראל, ששימשה לנו בשנות נעורינו, שנות ראינו תמימות, מקור לרוגז ולבקורת קשה. לא היה מי שיאמר לפרחחים שכמותינו: עד שאתם מבקרים את עמכם בינו לקורות כל גוי וגוי; ועד שאתם רוצים לקשט את עמכם בכל המעלות הטובות, צאו וראו כיצד עמים אחרים מקשטים את ארונות ספריהם בתוהו ובוהו. מכאן ראיה, שלא בכל הנסיבות יש להחזיק בכלל קשוט עצמך תחילה ואחר כל קשוט אחרים. פעמים צריך להתחיל דווקא מקישוט אחרים, כלומר, מהתבוננות בדרכי הקישוט של אחרים, כדי לעמוד על טיב הקישוט של עצמנו. אין לנו להתבייש באבותינו. הם אהבו את הספר, שקדו על תקנתו, חיפשו דרכים לשמירתו, ובדין זכו לתואר עם הספר. לא נאמר עם הספרים. בספרים רבים אין נחת ויש רק מהומה. רק האוהב ספר על דרך הבחירה והיחוד, חובב ספרים הנהו.