א 🔗
אנוס על-פי חַסיה אשתו החדשה, שהיתה בוכה במסתרים ובחשאי כשהגיעה שעתה לילך מעירה ומבית-אביה, ומוטעה על-ידי חמיו, שהבטיח ר' רוּ"כ 1נדן במזומנים וחזר בו ואמר, שאינו יכול לסלק אלא בשוֶה כסף, בחצי דירה מדירתו, – יצא טיבֶל (טוביה) מעירו, מרַשקוֹב, להשתקע בעירה של זוגתו הצעירה, בדַבֶּשְתּא – “עיירה של פרנסה” העומדת בטבּורה של הקוֹדרא 2בּבֶּסֶרַבִּיה הברוכה.
אמר טיבל: ‘יאמרו הכרוך אחרי אשתו כרוך אחרי משפחתה’ או ‘חן אשה על בית-אביה’ – יאמרו! ועוד אמר: בין הוא, שאלמן חֲשׂוּך-בנים, המצפּה להבָּנות מאשתו החדשה, יהא הוא כפוּף לה ועושה רצונה, ומכל-שכן בילדה בת ט"ז כחסיה שלו, הטעונה רחמנות.
ובכוחה זה של “הרחמנות” הגדולה שבלבו, נתגבר טיבל וסילק את הבוּשה אל הצד, ולאחר שהיה כבר בעל-הבית לעצמו ברשקוֹב, נטל את מטלטליו בלילה אחד ויצא, ובבוקר לא עבות שבראש-חודש ניסן, בא לבית חמיו בדבשתא ונתישב בחצי דירה.
הדירה של שני חדרים היתה, שאחד מהם משַמש מטבח. עמדו הזקנים והעבירו מיטתם לקובה שמצד התנור, במטבח, ונתּן “חדר הכבוד” משכן לזוג הצעיר. וטיבל נוח לו ומרוּוָח לו בחצי ביתו, ולכאורה, לא איכפת לו שמא נראה הו בעיני הבריות כאברך הסמוך על שולחן חמיו, הכל כדאי לו, ובלבד שחסיה לא תהא עוד עצוּבה ובוכה במסתרים.
מסתכל טיבל בטַלְיָתא לבנה זו, שבשבילו גילחה את מקלעותיה הזהובות וכרכה ראשה במטלית, המהודקה לה על פדחתה החלקלקה – ונעוריו מתחדשים עליו, בן שבע ועשרים זה נראה אז בעיני עצמו כאברך בן שבע-עשרה. רואה הוא את עיניה, החבויות בצלן של עפעפים שחוּמים, ושהיא משפילה אותן בפניו מתוך בוּשה וסרוּב של ילדוּת – ודומה עליו, שנעשה אב: מן השמים ריחמו עליו, שלא ילך עוד ערירי, ונתנו לו בת, “יונה שתקנית” זו, ו“בריה נפלאה” ומהירה, שהכל נעשה אצלה כמו מאליו ובבל ירָאה. זו, אמנם עדין מצדדת פניה הימנו ואינה מספרת עמו, – אבל מה בכך? הוא – זקנו מגוּדל ומעוּבה, וזו – “ילדה” היא והריהי מתבישת…
תתבייש עד שתתרגל בדבר. “מרדכי ישראל הוא” – אומר טיבל ואינו דואג…
הוא – דאגה אחרת יש לו, וגם בלילה על מיטתו, ואפילו בשעה שהוא מישן בחשאי את בת תענוגיו, את חסיה, נוקפו פתאום לבו, והריהו מתאנח על כך: סוף סוף באיזה עסק יאחז כאן?… המקום החדש מעמיד לפניו עסקים, שאין הוא יודע ומכיר בהם מה טיבם. שם, ברשקוב, אצל הדְנְיֶסְטֶר, היה עוסק מעולם עם אביו במטעי טבק; אבל כאן, בסביבות דבשתא, לא ניסה בשותפות עדיין שום בן-אדם בנטיעות אלו. משמע, לא זה המקום ולא זו הקרקע הראויה לטבק, – ומה יבחר כאן למשלח ידו?
אומרים: “פרנסה ביתית” – זו, אף-על-פי שאינה עסק לגבר הרגיל בעבודה ממש אך, בכל אופן, הריהי “תריס בפני הדלות”; והחנות המחוברת לבית, הרי גם זו חציה שלו היא. אבל מה יעשה הוא, והזקנים מחזיקים בחנות זו “פרנסה-ביתית” שלהם?
נועצו על הדבר ומצאו עצה: שני תריסין נפתחים בחנות, משני עברי הפתח, – עכשיו יצמצמו הזקנים מקום סחורתם נגד אחד מהם, והצעירים, במחצית חנותם לצד תריסם שלהם, יכניסו סחורה שלהם; הזקנים מחזיקים מיני מכולת, ויהיו הצעירים מחזיקים מיני אריגין, – ונמצא, בן-כפר בא לחנות והריהו מוצא שם כל צרכי-ביתו במקום אחד, לוקח מזה ופונה ולוקח ממילא גם מזה – ואין אחד גורם לשני אלא “פדיון” בלבד!
עצה זו, הדוד ר' בֵּירוּשֶל בחכמתו מצא, וישרה בעיני כוּלם. ומיד הניח טיבל במחצית חנותו כשבעים רוּ"כ. הלך והביא שיוּרי אריגין של בד, “טִיסְטוֹמֶלִין” 3ואניצי כותנה, מסר את הסחורה לחסיה ואמר, עכשיו, משתתעסק “קטנה” זוֹ בפרנסה, גם דעתה תזוח עליה ולא תהא עוד ביישנית…
והוא גופו, לאחר שסידר את החנות ועשה את “התריס בפני הדלוּת” – נעשתה גם דעתו הוא זחוּחה עליו, ולא פקפק עוד “לנסות את המזל” והלך וקנה לעצמו סוּסה טלוּאה ועגלה רעוּעה ויצא “לעשות מסחר” בכפרים הסמוכים. ומעכשיו אם יתן הקב"ה ברכה והצלחה ובן של קיימא עוד בשנה זו, לשמח לב חסיה וישמח לבו – הו, כמה ישמח גם הוא!
*
והנה סובב טיבל וּמחזר על הכפרים, קונה קימעה קימעה מכל הבא בידו וצובר בעגלתו: גיזי-צמר ואניצי-פשתן, חריצי-חלב ושק של קטנית, מִקשה של חזירים ועור של בהמה דקה, וגם של גסה, – מנַסה הוא את המסחרים, לראות איזה מהם יצלח לו. וסוף סוף מצא, כי בקודרָא לא סגי לו לתגר בלי יי"ג (יין-גפן).
שנה שלמה היה טיבל מסתכל ונותן דעתו על עסק זה ומשתדל לקנות “מבינוּת” בדבר. – הוא מסתכל, וכל ימות השנה כאילו מתכַּונים לו לטוֹביה לפתותו ליין…
הקודרא – כמעט כל ישראל יש להם כאן עסק ביי"ג. יוצא אתה בעיר – שיחתן של בריות מה היא? על הגפן ועל פרי הגפן. תור האביב עודהו בארץ, עדיין לא נסעו ליריד של בַּלטָא עם עורות הטלאים, – וקול החַבְתָּנים במלאכתם הרי זה הולך ומתופף מן החצרות, כמזרז את הקהל על הבציר.
יוצא טיבל לדרך בעוד הקיץ גדול, – והטוֹמְנא (עונת הבציר) זו יוצאת כבר עם כליה אל הרי הכרמים: קרונו ארוכים טעוני חביות, חדשות גם ישנות, נוסעים, עוברים בתימרות אבק ומרעישים. הקרון – עשר חביות מגובבות עליו ומרותפות זו על גבי זוֹ, כולן פיטָסים גדולים וכרסתנים, ששים הין החבית, ועושות הן את הקרון כבנין נפוח ומשונה בגדלו, שהשוָרים בפניו כעגלים נדמו. קרון הולך וקרון בא, נודד עובר בשאונו על שדות קצר וגורן ומעורר הרהורים. מתעלם במשעול גנים מצִלים, וקול רעמו לרגעים שם בין הרים יֵצא, מהלך ומעורר את הרי-הגפן, שנרדמו בחַמה ובצרצור חגָבים מתוך המְתָּנה לבציר…
מבשילים גנים פירותיהם בזה אחר זה, והנה גם אשכלות בכּורים מן הכרמים נראו בארץ – ובא הבציר ויחן בכפרים ואת כל סביבותיהם הצהיל!
מן הגבעות, מבין שורות גפניהן, זמיר בוצרים ובוצרות יענה; ויהודים “דורכים” גלויי שוֹק נחפזים מכרם אל כרם, – ועסיס הרים יורד במסילה, בעגלות כבדות-משא הדוחקות בשוָרים. זו באה בגניחה, ממשא חבית נפוחה הרבוצה בתוכה ומקיאה מחור המגוּפה תירוש תוסס ונותן ריח; זו מטלטלת עביטים גדולים מלאי ענבים כתושים, שמתקם לדבורים יקרא; וזו, רפודת המחצלאות, באה אל החצר ומביאה חיק מלא וגדוש של אשכלות “ענבה שחורה” שהכחילוּה הטללים. דורכים גם בחצרות, בצל שיטות מכהות, שלפני הבתים הלבנום, ובצל תפוחה וחַבּוּשה ותחת נופה של אגוֹזה מרוּוָחה, שבגנים לאחורי הבתים, – ומתקו של עסיס והבלו של תירוש מפעפעים בחללו של הכפר.
הכל נראים כמבוסמים, וטיבל – ראשו סובב הולך… סוחרים ייג"נים סובבים הולכים ועושים עסקים עם יהודי פולין הנגררים אחריהם עם סרסוריהם הנושאים אמת-המידה – והוא, טיבל, כמה עלוב הוא לעצמו במסחרו… עני ועלוב הוא גם בעיני הגויים, בבואו לדרוש אחרי שיירי צמר ופשתים. תור היין, חביות התירוש יקחו כל לב – וזה עני, ג’יפּוני 4טיבל, תרמיל של קמחא דפּפּוּשוֹי 5ראה – והריהו עומד על המקח!…
אף החורף כולו משקה. צפּדה הקרה את הרפש, אשר סגר על דבשתא ויבדילה מן העולם, באו ימי הקרח העז אחרי ימי השלג הרב – ונפתחה “דרך של מגרָרה” לפני היהודים הפולנים! מדינת פולין – את החשובים שבסוחרי היי"ג היא שולחת כאת לדבשתא. יהודי ברדיטשוב ויהודי קאמיניץ וז’יטוֹמיר באו, והנה הם נראים בפרוות של שבת, בפאות דקות ומסולסלות ובכובעי סמיט, כנוסח פולין. יוצאים הם מן האכסניה, ופניהם מדושני עונג מסעודה שמנה על יין ואגוזים, כנוסח בסרביה, – ודבשתא מעין שמחת חול-המועד ומעין פרוס חתונה עשירה בתוכה… שמחה על הקרה – הוימוֹרוֹזיק 6נעשה יפה. חביות היין העומדות בחוץ, חצין נעשה קשקשי קרח; ואומרות הבריות: “ארבעים אחוז קנה כבר הבורא, ברוך הוא!”
הולכים אל הקרפף המשותף שמחוץ לעיר, לראות שם בהקזת יין-הקרח ולטעום משיוריו של הקב“ה. הקרפף – כאלפַים חביות ודַנָאות בו, רובצות לכנופיותיהן שרות שורות ומתכסות בכסתות שלג עבות. וייג”נים ומקיזיהם וחבתנים ונעריהם מזדרזים ביום הקרח הצח ומתעסקים, כשהקוּטשמאוֹת 7 משורבבות להם על אזניהם. חמה של סַנורים על ערבת השלג וגבעותיה סביב וכאבקת-זכוכית משחקת באויר עם רוח קל וחד, המתלהלה וצורב בראש החוטם ומעלה כפור על כל שפם, – וכל העומד על היין, גומע ומתחמם. כל גוף ממולח ומזורז בקור. וכל דעה בדיחה ומבודחה ביין… יזל יין מפי ברז בקילוח של בדולח מוּפז, זולף אל כדי-עץ ודליים שהגלידו קרח, נישא ונשפך מפי דלי אל פי מַשפּך ונבלע מתוך נעימה וגיהוק לכרֵסם של פיטסים וחביונות – גדולים וקטנים יסבאו מן המזוקק!… נפתחת חבית שהוּרק יינה, וגבישי קרח מצטחצחים נגרפים ונשפכים הימנה לגל גדול, – זה היין שקנה “הסוחר הגדול”, העליון, ברוך הוא, והפקירו לשלג! ועל השאר – בואו יהודי פולין ושלמו בכפלים!…
ופולנים סובבים על ייג"נים, הם וסרסוריהם טועמים לדוגמא מן הכוסות בעיון רב… ואצל מדורות-אש וגלי-קרח ותימרות-עשן דק ותכול, לקול חבתנים מתופפים וצעקות נַטָלים עומסי חביות על קרונות – קניות של מאות ושל אלפי רובל נעשים, מתוך לגימה של וימוֹרוֹזיק עם נקניקאות מפוטמות ופסטרוֹמה 8מפולפלת.
… ובחל טיבל בסוּסתו הטלוּאה ובעגלתו הרעועה ונעשה ייג"ן אף הוא.
ייג"ן כיצד?
קימעא קימעא התחיל אף הוא “מחַלק מעות לערלים” – קונה יין של ענבי הבציר שלעתיד ומשלם למפרע. קונה – ואת הקניות הריהו כותב לו על קורת ביתו, כל “ערל” מפורש בשמו ובשם כפרו ובסך המעות ובסכוּם היני היין, אם לבן ואם אדום – הכל כאשר לכל נכתב על קורה שופעת זו, עד שנתמלאה ולא הספיקה עוד לקניות. תפר לו טיבל פנקס של נייר חזק ומעובה והעתיק לתוכו פרשת הקניות כולן, ומשהוסיף עליהן עוד – כלו לו מעוֹתיו והתחיל מטפל בחביות.
חביות ישנות קנה בזול והעמיד חבתּן בתוך חצרו, והתקינן ורִתּפן שם בתוך הדיר הרחב, – ומעכשיו ממתין טיבל ל“טוֹמנא”.
ולאחר טרדת הבציר המרובה, לאחר נדידה וריצה בהרים והולכה והבאה מעשרים כרם מפוזרים ומרוחקים זה מזה – עמדו לו לטיבל לצד הרחוב שלפני ביתו, שתי שורות של ארבע עשרה חביות תירוש תוסס – והריהו רואה את עצמו ייג"ן, בשעה טובה של אסיף מוזהב ויפה-ימים.
תסס היין וזעף, עד שנח ונצטלל – והתחילה דעתו של טיבל תוססת עליו.
טועם הוא את יינותיו ובוחנם כל היום בפה, בעין ובחוטם ודומה, שאין יינו חסר כלום… טעם לו ומראה לו וגם ריח לו…
“ממש יין” – אומר טיבל.
וכל יותר שהוא טועם הוא מבחין יותר, ממש כ“מבין” מלידה, והיין עולה ומתעלה בטיבו: “יין כמו שנאמר”, “יין מן המובחר”, ויש שמתפעל טיבל ואומר: “גם מובחר מן המובחר!”…
ובאים סרסורים וטועמים – ומצמצמים חוטם… שתי חביות הם מוצאים שריחן עפוּש, על האדום הם אומרים: “מראה בּוֹרשט” 9ועל השאר הם עונים ואומרים: “בעד ‘מי-כבָשים’ של גויים סתם, מקח של ‘יין פריצים’ אתה מבקש?” –
דומה טוביה, שכולם נדברו להונותו, מכיון שטירון הוא בדבר – והריהו תוסס זועף ורוחו נעכרה…
ובינתים, גם הימים נעכרו והתחילו דולפים, עד שסגר הרפש על דבשתא, ונעלמו הפולנים – וטוביה על יינו הוא עומד, ואין נחת…
ה“פרנסה הביתית”, אף היא אך טעות היתה מתחילת יצירתה. חנויות של אריגין יותר חשובות סמוכות לחנותה של חסיה. וחסיה מה היא כי תבין בסחורה זו ובחפץ קוניה, ומי היא שתעמוד בשיורי מטליות אלו כנגד שליטי האמה?… בימים נאים הפרנסה לקויה, ובימי סגריר ורפש – לא כל-שכן… וטיבל על יינו מצפה וחסיה על חנותה תדום; היא – הדבּוּר אין בה, והוא – במה ישיחנה? אך “את ראשה כיסה”, נטל הימנה ששון נעוריה וכלום לא נתן לה; אף ילד אין לה שישעשענה, והפרנסה – דאבון-לב ובושת-פנים ואימת-דלות…
מחכים לשלג – והריהו יורד ומתמסמס בטחב וערפל שלמעלה ובבוץ שלמטה. מצפים לימי הקרח – ואפילו כפור כל שהוא אינו נראה. אומרים: “ר' שבתילי מרשקוב צריך לבוא” – וגם הוא אינו.
הרפש מעכב, ו“הוא” – אימתי יבוא?
ב 🔗
ור' שבתילי צדיקה של בסרביה הוא. לכאורה, אין צדיק זה במנהגו אלא כיהודי כשר סתם, אבל, אפילו הפולנים, שצדיקי מקומם “בעלי-דעה” הם ברקיע – גם הם מודים שמפתח הפרנסה לידו של ר' שבתילי נמסר; שכן, אינה דומה הפרנסה שבשאר מקומות לפרנסה שבבסרביה. ולא עוד, אלא שהכל רואים בחוש, כי מכיון שבא הצדיק לעיר – מיד שפע של פרנסה בא עמו. נוסעים ובאים לעיר זו כמו ליריד השנה – והפדיון מתרבה, סוחר בסוחר נפגש – ומסחרים נעשים בשמחה ובחדוָה.
והנה, מחכה היא דבשתא ומצפה בכליון עינים לביאתו של אותו צדיק, וטיבל – יותר מכולם.
מחכים, וכבר בא הרפש עד נפש ואין לדבר סוף…
סוף סוף זכו. הוּגלד הרפש ונתקשה, ובחמישי בשבת לסדר “ויחי” חיתה כל נפש, בראותם יחד את חשובי דבשתא יוצאים בעגלות, המרקדות על טרישי-הדרך ורצות אל הקריטשמאַ 10שבפרשת הדרכים, להקביל את פני ר' שבתילי בבואו.
וטיבל בעגלתו אף הוא נסרח אחרי טובי העיר. – הוא, הרי רשקובי הוא, בן עירו של הצדיק, ומעיד הוא, שכמה פעמים ראה בעיניו היאך ר' שבתילי יוצא בבוקר לחצרו ומאכיל שם את העופות מידו ממש כבעל-בית פשוט. – דומה טיבל ש“פני-העיר” מביטים בו בלגלוג, אך הוא דופק סוסו ונוסע. לבו מתנבא ואומר לו: אל תחמיץ את השעה!…
וטוב עשה שנסע. שם, בקריטשמא, הכל ראו – יהודי מרשקוב מה הוא.
כפוף ראש ומסתיר פנים בישניות שלח טיבל את ידו מאחורי גבם של אחרים ונתן שלום לרבי, – ומיד הרגיש בו הצדיק ואעפ"י שמיוגע היה מן הדרך, האיר לו פנים בחנינה ואמר: “טוביה בני, מה לקוּטשמא שלך שנתמרטטה?”
חִיֵך טיבל והחליק בכף-ידו על גבי הקוטשמא שלו שנשתּחמה ונתמעכה בשערותיה, התחיל מגמגם ואומר: “העסקים, רבי… היין רבי, עומד… ורפש, רבי”…
“כך”… אמר הצדיק בניעת ראש: “גם אביך ספּר לי עליך; אבל, אל תתבייש, רַשקובי, גם בקוטשמא זו!”
ומיד הרגיש טיבל שגם אחרים מרגישים, שסימן טוב היא לו שיחה זו – ונתבייש בחשיבותו… חמימות התחילה מפעפעת בכל גופו ומבלי להמתין לתפילת מנחה, יצא, שינס מתניו ודפק את סוסו והקדים וחזר אל העיר במרוצה.
ומשנכנס הצדיק לעיר, וקהל חסידיו נוסעים אחריו בזמירוֹת – יצא טיבל לקראתו בכת של כלי-הזמר שהזמין: אברהם ובניו בכינור ובחצוצרה ומצלתים מנגנים, וקוּקוּליאַן הצועני מריע ושוֹרק עליהם בחלילו המפורסם – ושמחה וששון בדבשתא כולה כמשוש מחותנים על חתן וכלה, ויותר מכולם טיבל שמח! מרקד טיבל ברחוב, מדלג על הטרישין, מוחא כפות וגועה בשיר שנתחבר אצלו בה בשעה:
"הָרַבִּי בָא! הָרַבִּי בָא!
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם! שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם!"
“מי הוא זה?” – שואלים מקורבים חשובים ותמהים זה לזה.
“חתנו של אייזיק חוה’ס” – משיב אחד שלא ברצון על שמחה “עם-ארצית” שעושה זה.
“טיבל הרשקוֹבי הוא” – אמר הצדיק בשׂחקה ובהטעמה על “רשקובי”.
נראה היה, שהוא, דוקא בדיחה דעתו בבן-עירו זה…
*
“טיבל הרשקובי”, “טיבל הרשקובי” נתפרסם שמו של טוביה בדבשתא!
ומשהגיעה שעתו של אדם – הריהו נעשה חכם גם בעיני אשתו… ואם פקפקה חסיה על בעלה זה, שהיה עדיין מוזר ללבה, – הנה באה שעת פקידתם לפני הצדיק, במוצאי שבת, וראתה חסיה, כי אמנם חכם טוביה ממנה! וברגע אחד נסתלקה המחיצה, והוא “נכנס לה בלבה”…
הרבה היו טוביה וחסיה מספרים אחר-כך, האיך עלה להם שיהיו נדחקים ונכנסים לעמוד לפני הרבי בו בערב הראשון שהתחיל “מפקד”, ומיד לאחר העשרה הראשונים, וכיצד עלתה להם שעת פקידתם זו שהכריעה בחייהם. מבקשים היו לספּר מעשה-נסים – ולא מצאו; שכן פקידתם היתה כאורח כל הפקידות של הצדיק הבסרבי: פשוטה, תמימה, קצרה ו“כרחם אב”.
כיצד? טיבל הגיש את הפתקא. סילק הצדיק את משקפיו עד לכפּה הלבנה שבמרום מצחו, נסתכל בה, בפתקא, בעיניו ממש, תמה לעצמו ואמר: “בן-אדם מניח משלח-ידו ומבקש לו עסקים חדשים”…
התחיל טיבל מצטדק בלב חרד ואמר: “ומה אעשה, רבי? ואין כאן המרום לנטיעת טוּטוּן”… 11
“אין כאן המקום, לאו דוקא” – השיב הצדיק: “ואדרבא, כדאי לעשות דוגמא, בעזר השם”.
“והיין, רבי?”
“בטחוני בהשם יתברך שיזמין לך קונים… קונים מרשקוב יבוא, אם ירצה השם; ואתה, אל תהא קשה לפדות. מכור, ותעשה דוגמא לשנה הבע”ל, בטוּטוּן, אי“ה. ואפילו רק במחצית פלטשי 12. מתוּן מתוּן – והקב”ה ישלח הצלחה".
הצהיבו פני טוביה ופתח בתחינה, גמגם ואמר: “הואיל וכך… אפשר, סבורני… שיואיל הרבי… רצוני לומר, שיהא רצון מלפניו… כלומר, מבקש אני! – שיעשה הרבי עמי בשוּתפוּת לעסק זה… רצוני לומר, בטוּטוּן, רבי!”
ומתוך בלבול הדעת הציץ טיבל בזוגתו כשואל עזרה – והרי זוֹ פניה מבהיקות ועיניה מביטות בו בזיו של חדות-הנפש; הבטה שלא פגע כמותה בעיני חסיה שלו מעת דעתו אותה… ובהרף-עין זה החליט טיבל ונתגבר עוד ואמר: “אתכם בשוּתפוּת, רבי, נעשה!”
נשתעשעה שחקה קלה תוך שפמו הלבן של הצדיק ואמר: “בעסק קטן כזה?”…
“הריני מוּכן ומזוּמן לנטוע גם פאלטשי שלמה, רבי, ובלבד שתעמוד לנו זכותו!”
“ברצון שניכם” – אמר הצדיק כשפתח חלט המשי שלו והביא ראשי אצבעות בכיסה של החזיה: “הריני שותף לך, ותעמוד לנו זכות אבותי. תשע הידות לך, טוביה, והעשירית לי, בריוח שיתן השי”ת בטוּטוּן שתטע, אי“ה, בשנה זו, בשעה טובה ומוצלחת”! –
“אמן! כן יהי רצון בזכותך, רבנו!” – ענה אחריו טיבל ולחשה אחריו חסיה גם היא בדחילו ורחימו.
הושיט הצדיק לטיבל את חלקוֹ שלו לשותפות – “זהוב” אחד כסף – והעסק הוחלט…
“יהודים ממתינים!” – אמר הגבאי ומשך את טיבל בכנפו; ואלמלא הציצה חסיה בבעלה (הצצה של עין-ענוָה רומזת ומתביישת) – היה טיבל יוצא מתוך דיצה ושוכח לבקש בקשה שניה שלו, הגדולה אצלו גם מן הראשונה, – בנים…
“ובנים, רבי?… בן זכר!” – גמגם טיבל בחרדת בהלה.
חייך הצדיק ונסתכל בחסיה, שהשפילה עיניה ונתאדמה, ואמר להם בזה הלשון: “בני, שלשה שותפים אתם בכך. אתה וזוגתך, ברוך השם, הרי עדיין צעירים אתם, והקב”ה – הרי נאמן גם הוא על חלקו… לך לשלום, רשקובי! ויהא נא שלום אמת ביניכם, בני, ויתן לכם השי“ת זרעא של קיימא”. – –
והרי הם בחוץ, בליל-כפוֹר המרמז בטחון ממרום בכל כוכביו הצוהלים משמחה…
רוצה טיבל לומר מה לחסיה, וגל תענוגים סוכר גרונו, – דבקה בו חסיה הפעם מרצון עצמה…
הוא נראה לה כל כך חכם באותה שעה (כלום היתה היא מבינה לדבּר כך עם הרבי?), – עכשיו הרגישה, כי כוח גבר אתה, והוא יסעדנה…
“לאט לך, חסיה-נא, על הטרישין!” – אומר טיבל ואחז זרועה ברחמים להוליך את זוגתו בדרך.
מוליכה – ונפשה נקשרה מאז בנפשו…
ג 🔗
וברכות הצדיק ונבואתו נתקיימו בזו אחר זוֹ.
היין – מכרוֹ טיבל לסוחרים מרשקוב ויצא כמעט בלי הפסד; הטוּטוּן שנטע – עלה יפה ונעשה יפה, וחסיה – חובקת בן וברילי שמו.
ולתקופת השנה נסע טיבל לרשקוב ובא ועמד לפני הרבי בקוטשמא חדשה – ומסר לו, לשותפו זה, את חלק הריוח המגיע לו כמדובר. שלשים וששה רובל נתן לו (ב' פעמים ח"י!) בצירוף חמש-עשרה קופיקות נחושת, שהן “זהוב” אחד, כנגד ה“קרן” שהניח הצדיק בּעסק, – מטבע של כסף זוֹ, שתפרה לו חסיה לטיבל בתוך כיסו להצלחה.
ומעשה טיבל זה עשה רושם בדבשתא. אמרו: טיבל הרשקובי – בגללו ברך ר' שבתילי את אדמת הסביבה, שתהא טובה גם לטבק.
ובא המופת לזה, שגם בשנה השניה נטע טיבל, והטבק שוב נעשה יפה.
טוביה – עסקים יותר נאים ודרושים הוא רואה כאן, אך הוא, כנראה, במזל של טוּטוּן נולד ובו יחיה. בתוך הקוֹדרא הברוכה הוא יושב, אך וֶסתו וסדרי שנתו עליו כימי קדם, כמו שהיו נהוגים אצלו על גדות הדניסטר – טוּטוּן מראשית השנה עד אחרית השנה.
הטבק – צמח זה גר הוא בארץ הזאת, עלול להלָקות ודורש זהירות. טפּוּל מרוּבה יש גם בכל קנה וקנה בשעת גידוּלו, ובכל עלה ועלה לחוד מלאחר לקיטה עד מכירה. זה נמכר – והנה תור החדש בא. נמצא אדם עסוק בו כל ימות השנה.
עוד החורף משליג שעה ומגשים שעה, מעלה ערפל – והיה לכפור לילה, ובוקר – ישלח רוחו וימִסוֹ; עוד לא שלח האביב כל בשורה בחוצות. – וטוביה זה נטפל בזרע, מזלפו ומטננו במים ומצניעו כהלכה. מתעסק גם בתוך האסם, שעשאו מן הדיר שבחצרו, – מזגג חלונות, כיסוּי לערוגות המשתּלה, ומתקין כלים לימות החמה.
הציצה חמה של אביב העולה וממוגגת את שיורי השלג שבהרים ומרַככת את האדמה הנקשה, ויהי אור ובוץ, חמימות רטובה ושמים חדשים, – והנה זה יצא טיבל להתעסק בתוך חצרו. מטפל הוא שם בערוגות משתלתו. עתים הוא מסתכל למרום, שואל בעבים הלבנות, אם יצא החורף ולא יארוב עוד לזרעו?…
“חסיה! חסיה! – הזוג שלנו בא!”
ויוצאת חסיה, כשהיא מנשאה את ברילי על ידיה, משׂחיקה פנים ומצמצמת עינים מזהרי חמה, ומורה היא לו, לבנה, על גג הסוּף של האדם, לקן שבראשו, ששם שני עופות נאים, “צפרי ארץ-ישראל” עמדו. שתי חסידות צחות, ושחור להן על גבי לבן, זקופות רגל ומאריכות-מַקוֹר דומם על סביבן יביטו… והנה קרקוש להן, שתיהן הפשילו על גבן ראש ומקור, וקול שאינו פוסק דופק ומשמח, מבשר ואומר לטיבל: עתה יעלה זרעך, טוביה, יצמח ולא יירא קרח!
חלפו ימי “המלוכה” של פסח. החסידות שם על גג האסם עוסקות עדיין בתיקוני קנן, וטיבל – שעת נדידה הגיעה לו ועזיבת קִנו – זה ביתו…
זיווֹ של אביב ישׂמח לב, וטוביה שׂשׂ לעבודה, אך רוחו במסתרים תעגם. עטפו הערוגות שבחצרו שטיחים של ירק רך ומפוּנק. שתיליוֹת דקות ומסולסלות – רוח עָדין מתעלס בהן, והן, בעצם שמחתן ותענוגן, הרי הן נשלפות בידים, נעקרות חיים מתוך יצוּען הרך והרטוב, ומתעלפות ונובלות הן מוּבלוֹת להקבר בתלמין של שדה רחוקה, – וטוביה אף הוא נשלף ונטרד ממעונו עמהן. עזוב יעזוב את האם על גוזליה בתוך קנו, את חסיה ואת ברילי ואת סֶרילי על ידיה – והוא לפעלו בשדה יצא. אם יבוא פעם לפקוד נוהו, אז, בטרם ינוח – ישוב ויצא אל עמלו, להתענות בחרבוני קיץ כערער בערבה.
מחוץ לעיר, הרחק, מופלג מן העיר, יומם בהמון נכרי יעבוד, מאכלו – פת חרֵבה, ומשתֵהו – מים מלוחים שנפשרו בחמה, ולילה – בסוכת-נצרים בודדה בחושך, במדבר-שדה ילין; ומן הישוב אין עמו אלא הבחור השַתָּל והסוּס הכבוּל שעמהם.
והמלאכות תכופות, בזו אחר זו הן באות, וטרדותיהן מרובות לכל ימות הקיץ. לאחר שתילה והשקאה, עידור ונכּוּש באים פעם אחר פעם, ואחריהם – מליקת הציצים ושוב נכּוּש. הרבה ידים עסקניות דורשת כל מלאכה בשעתה, כל אחת בעוֹנתה היא צריכה להעשות בבל יאחר, – ונערות מן הכפרים נקבצות לכל עונה על ידי השתּל המוּמחה לאותו דבר, והעסק – “עסק של שִקצוֹת” בהמונו לכל הימים…
אל ה“שקצוֹת” גם “שקצים” נספחים ובאים לעבודה – ובא גם השטן בתוכם. תחילה, עבודה ורננה בשדה, – והנה “הוא” יוצא לשחק, מין במין הוא מגרה ומסכסך. בין קני הטבק וסתר טרָפיו – בחורים עם בחורות יתגוששו, יצחקו ויתעללו בגלוי ובסתר… וטיבל נרגז ורוטן: “עֵשָׂו – דאגות יש לו? בוּשה יש לו?” – שדה ההפקר, והשקצות שבקודרא חצופות ביותר…
ומשמגיעים ימי הלקיטה והחריזה – שבע עינים אינן מספיקות להשגחה ביום ובלילה. הטבק – יצר-הרע משיא עליו, וכולם למגדולם ועד קטנם מתאוים לגנוב. וטוביה, ניחר וקודר משמש ונקשה מעמל, צפד עורו ודומה הוא עליו כקלפּה זרה ובשעה שכל גופו אל ביתו הוא שואף – דעתו פזורה ומפוזרה.
העבודה בעצם תקפה היא, והוא משתמט לראש השנה ובא על העיר להתפלל עם ישראל, – והריהו שם בעיני עצמו כבריה גסה ומגושמה. כלוּם יודע הוא טעם של תפילה? תקיעת שופר – והוא, דעתו על מחרוזות הטבק “שבשדה ההפקר”, על עמלו שעזבוֹ לשמירתם של אחרים.
אך הנה זה אסף את עמלו לתוך רשותו שלו, אל האסם שבתוך חצרו, ודומה טוביה כאילו קרם עור חדש ורך על בשרו, – ובשרו עליו ירנן. הרי חסיה, שתחיה, והרי ברילי וסרילי שיחיו, והרי כף של תבשיל על שולחנו, ובמסבּת ביתו הוא יושב ככל אדם מישראל. ברילי מפטפט בחכמה לסרילי, וסרילי בשתי שיניה לברילי משחקת. נחת לו לטוביה, ונוח לו גם בהעבודה שהוא עובד בתוך האסם. נערים ונערות מעניי ישראל עובדים אתו שם, ושקצות ושקצים אינם עוד עליו.
דולפים ימי הסתיו, והוא – נעים לו שבתו באפלוליתו של האסם עם פועלים קטנים אלו העוסקים עמו בבירור העלים, סידורם ואגידתם למיניהם. יושבים הם בעבודה כבמשפחה של תרנגולים הנסתרים בסגריר ומחטטים ומנקרים כל אחד בזוית שלו – והטבק נעשה “סחורה”.
פרי עמלו לפניו, ערוך בכל ומסודר, וחסיה חובקת ידים על חיקה בהנאה, מסתכלת ומתגאה במעשי בעלה, עונה לעומתו ואומרת: “כך כך, בעלי, מרור הטוּטוּן אך מתוּקה הפרנסה!”
*
הסחורה נחבשת ונמכרת ברובה לקישינוֹב, מיעוטה – לטבקנים, חותכי הטבק שבדבשתא, ופסולתה – “פרנסה ביתית” לחסיה בחנותה.
מחרוזת ואגודות של טבק וּמַחוֹרקא 13סדורות ותלויות לה לחסיה בחצי חנוּתה, ומאלה היא מוכרת, לא במידה ולא במשקל אלא באוֹמד. צרור והוספה של “עוד” – בפרוטה, שני צרורות והוספה של “עוד” “ועוד” – באגורה; והפדיון – זהוּב או גם שני זהובים ליום, והוא כולו ריוח. וברוך השם, הפרוטה מצויה.
אולם חסיה – הרי אשה היא ונעשתה להוטה לפרנסה; עמדה והוסיפה למכירתה גם טבק חתוך שלא מדעת בעלה. ראה טוביה – ומיחה. אמר: “מה שחתכת – מכרי. אך להבא אל תביאי לי עוד ‘חמץ’ זה לתוך ביתי!”
שחקה חסיה, וטעמה עמה: כלום אין מיאונו זה של טיבל מיחזי כיראה וחסידות של שטות? סחורה זו שקורין לה “טוּטוּן גלוּי” כלום איסור חל עליה בדבשתא? אדרבא, כאן חבּה יתירה נודעת לו לגלוי גם מצד הממשלה, גם “שרי” דבשתא כולם, מן ראש הווֹלוֹסט ועד הסוֹטסקי 14, יודעים שהטבק הלז “חבור הפסים” – בעלי הפבריקאות מרעילים אותו בצביעת סמים, כדי שיהא מראהו נאוה. מראה אתה להם מ“חבוש הפסים” – ובהרחת חוטם מכירים הם בסוּרוֹ הרע. אומרים: “הפבריקנים הללו, תפּח רוחם, את הבריות הם מרמים, ואיזו תועלת יש לה, ל”ממשלה" שבכאן, מפבריקאותיהם שבקישינוֹב? ‘משלוח מנות’ הם שולחים בפוּרים שלכם לשר? לגימא הם נותנים למשמשו?"… לא כן הטבקנים שבדבשתא, – פעם ליטרא של טבק נאה, ופעם גם רובל במזומנים הם נותנים – וחיתה “הממשלה” עמהם, וכדאי לה שתהא מגינה על נתיניה אלו הנאמנים. יבוא בולש, מלאך רע מפקידות המכס, ומיד מלאך טוב מקדימו, שליח מיוחד מן הוולוסט יוצא, קירילא הסוטסקי, והריהו מחזר על פתחי הטבקנים (וגם על פתחי מוזגים) ומודיע בזו הלשון: “אַלא בּוּרי חמץ”! – כלומר, “על ביעור חמץ” הוא מזהיר. ומיד הכל מזדרזים ומפַנים ומעלימים כל איסור; ויבוא מי שיבוא, יבלוש ויבדוק בחורין ובסדקין – כל “חמץ” אף במשהו לא ירָאה ולא ימָצא… עד צאתו לעזאזל!
כך נוהגים בדבשתא; וחסיה – מה היא כי תירא יותר מכל הבריות?
אבל טיבל בדעתו הוא עומד. אָפס הטבק החתוך, וטיבל אומר: “יותר לא תתני לחתּוּך. אי-אפשי בכך!”
עמדה חסיה בטענה כלפי בעלה ואמרה: “והרי בוּשה היא בפני הבריות; טיבל, אבי הטבק שבדבשתא, – והעיקר חסר בחנותו! באים ושואלים: טבק חתוּך, ואני: אין לי – ולמה זה אנכי?”
אמר לה טיבל: “שמעיני, חסיה, הוִי אם לילדיך ולא טבקנית”.
אמרה לו חסיה: “שמעני, טיבל, הוֵה חכם ולא שוטה! איני רוצה להיות עומדת ומצפה רק לבן-כפר עובר ובטל המקטיר טוּטוּן תחוח”.
אמר לה: “ואני איני רוצה בשעה אחת של בהלה, שלא תבוא עליך ועל ביתי”.
אמרה לו: “ואני רוצה שתהא הפרוטה מצוּיה בתוך ביתי”.
ראה טיבל שחזקו עליו דברי חסיה, ומה יעשה? לריב עמה אין מדרכו, ואף ר' שבתילי מצַוה על שלום-בית – סגולה לבנים – ומה יהיה טוען עוד? תקע את עצמו ואמר בגזירה: “או אני, או הטבק בבית!”
ומיד יצא ושכב לו בתוך האסם, – והיום יום של חורף היה…
באה אחריו חמותו והתחילה משחרתו מוּסר: “כלום מדעתך יצאת? ראה, היכן שכב! כך גבר עושה?”
נמלך טיבל וראה שבאמת לא התנהג הפעם כגבר, ומיד נכנס והכריז בפני חסיה: “אני הגבר, ואַת האשה! וזקן אני ממך!”…
ולאחר קריאת הגבר זו פסקה חסיה מקעקע עוד על בעלה כתרנגולת. כי מה תעשה? לריב עמו אין מדרכה, ואף ר' שבתילי מצוה על שלום-בית – סגולה לפרנסה.
ובדעה מיושבת נסע טיבל לקישינוב, מכר את הטבק והביא עמו ריוח ארבע מאות רו“כ, ב”ה ולחסיה – שני נזמי זהב, ולבית – “חצי תריסר כסף”, כלומר, שלוש כפות ושלושה מזלגות כסף.
ד 🔗
טיבל הרשקובי היה המתחיל, ואחריו החרו החזיקו במטעי טבק גם אחרים מישראל, בדבשתא ובכפרים הסמוכים לה.
רוצה יהודי לעשות טבק – והריהו מביא לו שתּל, בחור זקוף מבני-הדניסטר, הבקיאים בדבר, חוכר לו שדהו של גוי – ועושה.
תאמר: שדות גויים הרי חכירתם אסוּרה ליהודים; אבל הני מילי – על-פי ה“זַקוֹן” (החוק); אך כל גוי הרי יודע שאין הזַקוֹנים הללו באים כדי לשנות, חלילה, סדרי בראשית, אלא כדי ליתן מַרדוּת בלבם של הג’ידאנים 15ובקשיש 16בידם של הפקידים. וישיבת-כפרים תוכיח; כלום איכפּת להם “לבני אדם” אם גם ג’ידאן בא ומתישב בתוכם? אדרבא, יאה יהודי לכפר כברזא סומקא לסוסיא חיורא. וה“זקוֹן” על זה למה? כדי שיבוא הפקיד ויטיל אימה על “גיטוּל 17 ג’ידאן” ויקבל מידו כמגיע לו – והכל על מקומו בשלום.
והיהודים, – להם הרי הדברים קל-וחומר: ומה מזיגה אין “העולם” חושש לאיסורה, ואם רוצה יהודי להיות כשר לכל הדעות, לעשות פרנסתו ב“פּאטינט”, בהיתר ולא באיסור – הריהו כותב את בית-המזיגה על שמו של הגוי החוטב עצים ושואב מים בתוך ביתו – ומזיגתו כשרה; חכירת קרקעות, שהיא נעשית גם “בלי עט טבול” – לא כל שכן! כמה פּוֹסיסוֹרים – חוכרי-שדות – יש בישראל, ומי מהם בא על כך בפלילים? אף בנוטעי טבק כך. בא ישראל אצל גוי, משלם שכר שתי פַלטשיוֹת על שדהו, והריהו עושה בהן כל ימות החמה כחפצו, נוטע ומגדל טבק לבריאות, עד שהוא מאספו לתוך רשותו ומביאהו על מקומו בשלום. בא פקיד מבקש עלילות – אומרין לו: “השדה של גוי פלוני הוא, והטבק טבקו הוא, ואני איני אלא משרת הבא בשכרו”…
כך נמצא העולם כמנהגו נוהג לכל עסקיו, ונמצאות גם כמה מעניות שבשדות מגדלות טבק בסביבות דבשתא, וכולן של ישראל הן. וברוך השם! צמח חדש צץ בארץ, וליהודים – עסק חדש.
אך בעוד שאחרים עושים שנה שנתים בטבק ופוסקים – שלאו כל אחד יכול לעמוד בטרחתו – הנה טיבל טבעו בכך. שנה בשנה הוא שותל, אם כי לא שנה בשנה הוא משׂתכר. סוף סוף ברכת הצדיק עומדת לו, והטבק שהוא עושה – שם לו בארץ.
ועמדה לו לטיבל ברכת הצדיק עד שעמדו עליו היוָנים “העמלקים המחוּיים” ברשעתם.
ואירע הדבר בשנת פטירתו של ר' שבתילי.
היוָנים הללו מי הם? שני האחים פּאפּוּנדוֹפּוּלוֹ וקיריאק בנם המשותף…
האחים, שניהם רוָקים זקנים, שניהם בעלי-גוּף ומַלוי-ברבית לבני-הכפרים ושניהם משותפים בממון ובבן האחד שגידלו עמהם לתרבות רעה מִשִפחה אחת, “קיריאק הממזר”, הקורא לשניהם אבּא – ושלשתם לא יבושו.
ומשראו “המחוּיים” – יהודים עושים בטבק, נתקנאו ויצאו אף הם ונטעו ביד רחבה. שתים-עשרה פלטשיות נטעו בבת אחת, ובנם קיריאק הוא המנצח על המלאכה. וסמוך הוא שדה שלהם אצל שדהו של טיבל, שנטע באותה השנה ארבע פלטשיות והשקיע בהן כל ממונו.
וקיריאק בחור אַלים הוא ומקוּשר יפה, נמוך משאר בחורים, אך ראשו נשא בעזות-מצח ובהגבהת חוטם נגד כולם, וגופו החסון עשוי כבן-כרך בלבושו. כובע גריבַּלדי דק מצוּדד ושקוּע לו בבלורית תלתלים נפוּחה, שפמו וגבותיו כזפת שחורה, ועיניו הקטנות – זפת בוערה, שהשטן מרקד בתוכה… חמדת-נשים וקנאת-גברים הוא קיריאק, רֵעַ ואח לסופרי הווֹלוֹסט ואל פקידיו יתוַדֵע. כל הבחורים בני הנכר לו יתכחשו, ויהודים – אָלָה ומשל ושנינה הוא בפי כולם ובפי בניהם יחד.
על סוס אמוֹץ, אשר לו הרתמה המקושטת בכפתורי נחושת וציצות עור, הוא בא רכוּב אל הכפר ובידו פרגוּלו, מעשה גבלוּת וכסף קוקזי, מגפיו הבּוּטפוּרטים נוצצים על שוקיו, ואבירו תחתיו כופף צואר, מַקשה זנב ומכה פרסה כסוּס-פריצים. יעמוד – וקול הפּרש, קול חד כקריאת התרנגול, יוצא ברחוב הנרדם בחום היום, קורא ומושך: “הוֹ לטוּטוּן!” – ונעור אליו לב כל פנויה וכל נשואה שבכפר… משיכה עושה הוא הממזר בבנות. ולמחרת, לפנות בוקר, גדולות וקטנות רצות מאליהן ובאות אל שדה קיריאק, דוקא.
יעלה השמש – ועלה טיבל על הגבעה שלפאת שדהו, ישא עיניו אל שדה “המחוּי”; והנה כמאתים בחורות עם תערובת של בחורים נפוצו שם בעבודה, קיריאק עליהם בפרגול יִרדֶה, ומכּוֹשים על סביביו ירקודו. וכאן, בשדהו שלו, שבת שבתון באין פועל…
שעת הצהרים – והנה קול הילולים וצוָחה עולה; מזמוטין עושה שם “הממזר”, משתה להם ושמחה על יי"ש ועל דגים מיובשים וגבינה מתליעה, וצוענים לפניהם מנגנים בכינור, בזמזום ובחליל הצוענים – כמפוח על גחלים כן יציתו דמים בנגינתם, ומחול דולק סובב הולך שם באחו, בחורים על בחורות יתהוללו ועם כלי-הזמר פרצים יחד יצהלו:
“קִירִיאַק יָצָא מִבֵּיתוֹ – קִירִיאַק רְחִימָא!”
ופתאום, צעקו הנערות ותפוצינה, – בורחות, ושקצים אחריהן ירדופו, יתפשו ויכבושו, יתגוששו ויתגוללו בעשב, בחורות תחת בחורים צווחות וצוחקות, ובעל השדה גופו בכבודו ובעצמו כשור-פּר בתוך עדרו יתנגח, שתים שלוש כאחת תחתיו יפיל, גל אחד מפרכס – ולעיני השמש ילושן ובתוכן יתבוסס…
“תּוּף, חזירים!” – יורק טיבל בחמתו וסר אל סוכתו, ומצהלות פראים וזמיר צוענים מקנתרין אחריו, ולא ינוח.
יֵצא – והנה שוב נפוצה שם העבודה לכל מרחבי השדה ברננה, מכושים נוצצים יתנופפו ובעפר יתופפו, וקיריאק על סוּסו עובר, מאיץ בקול ומרתיח בפרגול את המלאכה על כל סביבותיו… וטיבל – מה לו כי ישגשג הטבק בשדהו, אם כל עשב רע עמו יעלה לבלעהו. עם מי יצא אל הנכּוּש בעוד מועד?
הנה שלח את ולויל שתּלוֹ אל הכפר, להודיע כי מעלה הוא את שכר העבודה ולדבּר על לב אבות, כי ישלחו את בניהם אליו – פגעו בו, בולויל, קיריאק וחבריו ושלחוהו משם בריסוק אברים ובפנים נפוחות וצרוּרות דם… ולך והוֵה קובל על “ממזר” זה שהווֹלוֹסט כולו שלו הוא!
ועומד טיבל צופה כל היום לשדה קיריאק, ובלילה סובב הולך הוא על שדהו שלו ביראה. הנה הוצתו מדורות-אש וכעיני זאבים ינוצצו משדה “המחוי” – שם שקצים ושקצות נשארו ללינת לילה; ואלה הלא גם יבואו בשליחותו של קיריאק להתעלל בשדה היהודי, להשחית את גידוּליו…
שחוק וקלסה עשהו קיריאק, אותו ואת שדהו, ומלאכתו אינה נעשית בזמנה. מעולם לא הרגיש עוד טיבל שנאה מרה כזו כמו לשכן רע זה, שנאת החלש לתקיף הקשה ממנו ורומסו כלאחר רגל…
*
והנה הֵנץ הטבק. פני השדה אודם ציצים, – תור המליקה הגיע. חום כבד רובץ, והטבק כולו כמתעלף, נתרשלו טרפיו והרי הם תלויים כמטליות על קניהם. נָדַם השדה. השתיק החום את הארץ סביב. רק על בצעי המים, שנשתיירו בנחל, עמוּדי יבחוּשין מרתתים בזמזום דק מן הדק. שבתון. חולדות יוצאות מחוֹריהן, על גלי עפרן ישבו – ואין מחריד. גם משדה קיריאק אין קול נשמע; אך יודע הוא טיבל, כי שם לא ישבותו…
עולה הוא על גבעתו והנה שם ראשי בנות נשקפים מבין גוֹבה הקנים. דוממות הן הולכות ומולקות ראשי הציצים – הכל בזמנו שם נעשה. ובשדהו אך המְתנה עיפה שרויה עליו, – ואימתי תבוא שעת פקידתו? חום הקיץ הקדים לבוא בשנה זו, וכלום יספיק בלקיטת הטבק, החרָזתו ויבּוּשוֹ בשעתו, לפני בוא ימות הגשמים להרקיב את הכל?… אם עכשיו אין פועלים לו בעטיוֹ של שכן רע זה, – ימות הקציר והבציר האיך ימצאו לו?
לבו של טיבל נבּא לו רעה, יגיעה וטרדה, חבּוּט של עמל ביום ובלילה, ולבסוף – טבק מעופש, דלוּת ולעג “המחוּיים”…
קרקרה צפרדע כמתוך בהלה, ונשבה רוח ועלעלה בין הטרפים, חבטה ותנד את השדה על גבעוליו ותעבור בשאון – ותעמוד נושמת בחום עיף… ושוב נפחה ותתאמץ, הרעישה ותעבור בערפל של אבק-דרכים, – ועב צצה מאחורי ההרים…
עב שחורה ואמוצה מתקשרת ומתאבכת, עולה וכבדה – והנה יִראָה לה וקרה לה בין כִּפלי אפלתה. היא מתנפחת, מתגבבת ומשתחמת, ושולֶיה עליה מלוּבּנים, והבל צונן תפריש בקרבתה, תקדיר שמים – והיא אחת תבוא…
שוֹאה כפולה ומכופלת גאה תגאה ובקרבתה תזעף, תפליט טפּה גסה ובטח תקרב; ובלכתה, תציץ לרגעים במצמוּץ עיני זיקות על צמחי השדה, המתחבטים בשאון בהלה, – תציץ באש, ובתוך בטנה תרגן… דָממה – זוג סנוניות עברו בטיסה ונעלמו – ונתפקעה בברק-רעם אדיר מפרק רקיעים – בָּרָד!
קוי ברד כבד מורה באלכסון מרחוק בערפל יבואו. ברד-קרח מקרקש באש מתלקחת, ופֶרק רעמים בא להכות ארץ ולהפיץ עמל אנוש – –
וטיבל אך ספק כפיו ויקרא: “אלוה! – בברד ולא במָחוּי!” – ויפול…
כבושות פניו בקרקע ובעשבים הטפוחים, והוא אינו רואה ואינו שומע, נתקע בחושך ובתוהו, ורק מלה אחת מכה על ראשו ומתפקעת בכדורי אשים, לאמור: “הכּה! הכּה! הכּה!” –
וכשקם, והוא כולו רטוב ומלוכלך ועיניו פקוחות בתמהון – והנה שדהו לפניו כולו ירקרק ומתרחץ בגשם דק עובר… טרפי הטבּק מתנדנדים לאטם על גבעוליהם, רטובים ודולפים – ואֵי הברד אשר הכה על גבו בשכבו? –
הנה הנהו!…
מעבר הגבעה – כשלג פרוש שם, ולוּזי קרח מתוכו מתנוצצים, ומעבר הגבעה מזה, – אפס קצה של קרן-זוית אחת משדהו הוכה; שם קנים שבורים וטרפים טרופים כקרעי סחבות, – ושאר כל שדהו, הנה הוא מתבהר ומנצנץ שלם בירקו הרטוב… האין זה חלום?…
אל שדה קיריאק ישא עיניו – והנה תבוסה, מבוסה ומדושה בתוך לובן הברד, והנערות על הפועלים כנופיה אחת דומם שם יעמודו – – –
נס! נס מן השמים!
והשמים מזריחים שמש-ערבּים מתחת לעבים, ומנגדה קשת רחבה מתבהרת ביפי-גונים… קרעי עננים מתבהרים ומזדהרים, מרחפים, סוככים כמלאכים בכנפיהם על שדה היהודי – – מראות אלהים לעיני טיבל… ודמות דיוקנו של ר' שבתילי ז"ל בזקנו הלבן ובכפּתו הלבנה – הנה היא באה ומתעלמת בסתר כנפי שנאן. –
“רבי! רבי! רבי!” – מצעק טיבל בפרישת כפים רועדות וטפּות גסות של דמעה נושרות מעיניו.
*
נעזב, נבל שדה-היונים שכתשו הברד, יבש – וקיריאק איננו עוד. ושדה טיבל – מן הכפרים מסביב באו לראות בנס שנעשה בו, אז יאמרו בגויים: “ברם, ברוך הוא טיבל, ש’הרבּין הזקן' ברכו לפני מותו”…
והכל נעשה אצלו יפה, כל מלאכה בזמנה נעשית ובכי טוב, הנה זה נלקטו הטרפים ונתכּמשוּ במצעות התבן, ובתוך הסככה הרחבה, שהקים טיבל בשדהו, נערים ונערות יושבים ומכריזים את הטבק ברננה. ובחַמה, לפני הסככה, נצבות ה“עריסות” על מחרוזותיהן, וטרפיהן מזדהבים ומִדמדמים בדמי-צהריו של בציר חם ומבהיק.
ימי הסליחות קרבו – ועוד הקיץ גדול. סימן לעתיד של ימים נאים וחמים הן נימי-עכביש אלו, הנמתחות ונוצצות על גבעולי-השדה שנתערטלו ועל רגבי הנחל שיבש ונבקע בקרקעו. אך טיבל נחפז לכלות מעשהו והריהו מרבה בפועלים, – עד ראש-השנה רוצה הוא לאסוף את הטבק ולהכניסו אל העיר לתוך אסמו – וגם בלילה לאור פנסים יעבדו עמו ועם וֶלויל הירשל-חזנס, השַתָּל שלו.
דוחק טיבל את השעה, שׂשׂ על הונו שנצטבר לפניו, ונחפז לקראת ימי החג המחכים לו בתוך ביתו: “הזדרז, ולויל! – הוא קורא – הזדרז והתקן ‘כלים’ שלך, ותהא מסייע לאבא במוּסָפים!” – ופתאום געגועי שדה תוקפים את הלב במסתריו, כאילו קשה עליו הפרידה ממקום זה שנעשה בו נס גדול כזה.
עוד יומים, או שלושה ימים ופינה טיבל את הסככה, ונשאו קרונות יבול-השדה אשר ברכו ה' – ושמַם ודמם השדה, כאילו לא היה כאן שום אדם ועמלו. רק צלילי עדר עובר יתבעבעו, יתפשטו ויגועו בדממת אוירו ובנוֹי זיווֹ של כלות-הקיץ… שׂשׂה הנפש, והעגמה משתיקתה… ופותח ולויל בן-החזן ביבבה טשאַבּאנית 18, המנוסחת על-ידי אבא שלו ל“ונתנה תּוקף”, מושך והוגה:
"כבקאארת רועה עדרו—אוי!…
מעביר צאאאנו תחת שבטו—אוי!…"
ותחינת ימים-נוראים מתגלגלת ומפרשת אותה חמלת-האהבה, עגמת-הפרידה והגעגועים הכמוסים שבנפש הבציר… ויורדת אמא-חמה נכמרה בנוגה של רחמים וכאילו היא מנחמת בחשאי בפיוסים ובשעשועים של אורה לשדות-הבציר המתיתמים, – ושכינת הלילה אחריה עולה… פורשת היא רוך כנפה ומכסה על הכל ומנשמת בהבל פושר על שדה והר, להנעים שנתם…
ינוחו נעזבים, ינוחו נשכחים, בעוד שלא באו עליהם הימים הקודרים וזעף לילותיהם…
גם בסככתו של טיבל כבר נחו נמו כולם שנתם. רק פנס אחד מאיר בצנעה מבין גבּוּבי הטבק. רוח מתחלפת נושבת ומתלחשת פעם כה ופעם כה כמנסה דבר בלאט מעבָרים שונים, ונעור טיבל מתוך שיעול וצעקה:
“וַי-וָי – הציתוני!!”
ובזעקה אחת זו נצרד קולו, והריהו מתחבט כנחנק, רץ לכאן ולכאן וקולו תוסס… לשונות-אור פוקעות ויוצאות מגלי המחרוזת ומלחכות קני הסככה בעשן משני עבריה…
ועד שהפועלים רצים כמטורפים, פרצה הלהבה ופרעה קווּצותיה, ועשן כבד ואדמדם צף וגולש כיסה על הסככה… להבות מתלקחות, למטה – לפידים ובנות-להבה מן החורים יגיחו, ונמלחו יחד בעשן המתיז זיקי-זיקים ומורה צפּרי-אש מתעופפים, – ושמים ושדות מסביב אדמו ונתערפלוּ בדליקה –
… וכשחזר טיבל לאור הבוקר ונתקרב לעיר, והוא כולו מפוּחם, כפוף-ראש ומדולדל ורש ודומה כאילו נפשח עורו ונקלף מעל בשרו – קרא אליו קול בשמו: “טיבל!” – קול שהצריב בבשרו כלהבה – –
זה קיריאק הרוכב על סוסו האמוץ ומקטר פפירוסה, אומר לו: “ציגרה טובה נתת הלילה קטורה לאלוהיך?” – ויעבור על פניו לאטו – – –
ה 🔗
הכול יודעים, כי קיריאק הוא הבעיר את הבערה, ולית דין – באין עֵד…
קיריאק – מי זה יעמוד בפניו? והרי גם הווֹלוֹסט שלו הוא, ומה יש לעשות?
חסיה – אשה היא ובוכה, וטיבל שותק…
גם לאחר שהכניסה חסיה טבק גלוי לחנותה, שתק טיבל ולא אמר כלום…
והכניסה חסיה את הגלוי דוקא בשעה שהכל היו נזהרים להסתירו, בולש בא מפקידות המכס, ולא לפי שעה, אלא להשתקע בדבשתא בא… אבל, מה תעשה, ועכשיו אין להם שיוּר אלא הפרנסה הביתית בלבד.
כארי, כנמר, כחזיר מיער – כן נראה הוא הבולש בעברו ברחוב. מראה כובעו חבוש האדום מטיל אימה וחרדה. עובר הוא טַרקנוֹב לתומו – ובהלה ומבוּכה חשאית מטאטאות בבתי-ישראל ובחנויותיהם, ממליטים ונמלטים דרך פתחים וחלונות, כעכברים מפני חתול. נכנס – וקפאון-אימה נופל, כאילו מלאך-המות בחרבו בא…
והוא, לכאורה, הרי רק אדם הוא, אדם צעיר שמראהו נאה, והיי"ש נודף הימנו ומשעשע פניו בשחקת-רצון – אבל הדם נקרש מפניו באיברים…
פשפש ומצא – והנה עשרים-וחמשה וגם חמישים רובל קנס בעד ליטרא של טבק או לוג של יי"ש, – קנס, או גם ישיבה בבית-הסוהר. יהודי בעל הבית ואב לבנים, בעצמו הוא קם ונוסע לעיר המחוז, ושם לוקחים אותו ומושיבים אותו עם הגנבים – הנשמע כזאת?
ומה לעשות? מערימין על הדבר, שלא ימצא.
אף חסיה כך, – מערימה היא על סחורתה כאילו נולדה טבקנית. טבק גלוי מוכן לה במסתרים, בבית ובעליה ובמרתף, וטרקנוב שלוש בדיקות בדק אצלה בחודש אחד וכלום לא מצא…
מתאנח טיבל מתוך שתיקה של יאוש, וחסיה מבקשת לעוררו והריהי עונה בנחמה לעומתו: “שוטה, שוטה! לא כלוּ, חלילה, כל הקצים, עוד האלהים חי. ולעת-עתה – מרור הטוטון אך מתוּקה הפרנסה”.
אף טרקנוב אומר מעֵין זה: “הג’ידַים – עם לא היה. גרש את הזבובים מעל הדבש, והם, הרף-עין – ושוב כל הקהל עליו שָכֵן. נאחז זבוב בתוך הדבש – והריהו מתחבט ומזמזם: ‘אוי, וי, טאטילי, מַאמילי!’ עד שהוא נמלט בעקירת רגל מתוך גופו – ושוב הוא חוזר אל המתוק!”. כך משתעי טרקנוב בפמליא של הוולוסט – וכולם שוחקים: “יפה הוא דורש ראש מלומד וסבוּא זה!”
ואמנם, גדול כוחה של פרנסה! יוצא יהודי מבית האסורים, בא לעירו ונכנס לבית-הכנסת ומברך ברכת “הגומל” – וחוזר אליה כבתחילה… כי בדרך סוד עדיין מגינה היא ממשלת הוולוסט על נתיניה, מצילה בכמה שאפשר – ויש תקומה.
ובוא וראה יצר-הרע של פרנסה מה הוא! אלמלי הוא, ודאי, שהיתה חסיה השכּוּלה יושבת עכשיו ובוכה כל הימים על שבר לבבה: היש מכאוב כמכאובה? –
והרי ברילי וסרילי שניהם תוך ג' ימים מתו…
יש ויש מכאובות – אך הפרנסה דוחקת, והקב"ה נותן כוח, ואוזר אפילו כל אשה מישראל בגבורה.
האסכרה באותו סתיו חנקה כמה וכמה תינוקות בדבשתא, ושעת צרה ושעת חירום כאחת באו על ישראל, – טרקנוב בעצם תאוַת הניצוח עמד, והיה בודק ובולש ביום ובלילה.
ובאותם הימים קמה חסיה מן ה“שבעה” – וחזרה ויצאה לפרנסה…
בלב דוֶה ובבטן הרה עומדת חסיה על המשמר וכל חושיה בה עֵרים להרגיש את טרקנוב בקָרבתו ולקדם פניו.
מסתכל טיבל בשתיקתו מבפנים, מבעד לחלון שלתוך החנות, רואה את חסיה ומתמיה: מרגישה היא עלובה זו באבידת בניה?
“עז צעירה…” הוא הוגה בקשי רוחו, נופל על הספסל ונרדם על אגרופו…
ואמנם, דומה חסיה לעז. עז מוּעֶדת זו שבשוק, שפרנסתה חטיפה מן האיסור. קופצת אותה עז לחנות שנפנה בעלה, פיה ברעבונה חוטף, מזדרז ולועס, ראשה בבהלתה מזדקף, צופה ותר בעינים מרוּוָחות, וגופה המופקר לפורענות מעמיד את עצמו במקום סכנה, לאכול כל זמן שאפשר, ומזדמן גם להזדקר בו ברגע, שהמקל והאבן יהיו נזרקים בו – ונמלטה!
אף חסיה על משמרתה, בתוך חנוּתה שלה, כך:
נכנס קונה, גוי שאין חסיה מכּירה בו, ודורש טבק, – אפשר מרגל, שליחו של טרקנוב הוא? הצָצה לרחוב והצצה לסימטא, פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, מחטטת במקום פלוני ונפנית למקום אלמוני – ואין הקונה מכיר מהיכן העלתה לו זו נייר אדום זה, כריכה של טבק… שוקלת במאזנים, ועיניה המבוהלות מתרחבות, דולקות ותרות ברחוב. רוצה הקונה בהכרעה, – הרי גם הכרעה – ונעלם הטבק, ופדיון של חמש פרוטות לידה בא!… צף ברחוב כובעו של טרקנוב ונצנץ בכפתורו: “לֵך-לֵך, חביבי, אל תעמוד! – הציגרה במקום אחר תעשה לך!”… ונכנס טרקנוב… –
חסיה – אורח זה כבר רגיל הוא לה, וכבר גסה דעתה בו, והריהי מאירה לו פנים ואומרת: “מה רום מעלתו מבקש עוד בחנוּתו של אבא?”… וטרקנוב, נהימה נדפת מחטמו בריח של יין, והריהו גוחן ומפשפש, מריח בכל פינה אפילה וזוית נסתרה… הלב דופק… והעביט המלא אורז או השק המלא בצלים, גלוי בראש החנות הוא עומד במסתורין שלו ושומר סוד הטבק בקרבּו בשתיקה…
יוצא הבולש, ואמה של חסיה משלחת אחריו לחש: “בדרך ישרה תלך ואת ראשך תשבור, תיכף-ומיד, אב הרחמן!” –
ומתוך לבה של חסיה אנחה נעקרת: “אוי, רבונו של עולם!…”
אנחה זו כמה פעמים ביום מאליה היא נפלטת מתוך הלב, המתמלא שלא מדעת עד כדי חניקה, – נפלטת גם מבלי דמעה… חסיה, רק בלילות – כשהיא מתעוררת מתוך החלום שהיא רואה בו דליקה, וברילי וסרילי מתחבטים בה ונחנקים – רק אז בוכה היא בדמעה, אך בלי קול…
בוכה – וחיים חדשים מפרכסים בקרבה…
וטיבל ישן ונוחר פחדים.
שנת מרמוטה נפלה עליו בחורף זה והריהו ישן גם ביום, יש ונוחר עד שפניו מתנפחות ומסמיקות… מקיץ – והריהו יושב ושותק, או מהלך ושותק. דומה, שום מחשבה אין לו בראשו הכבד… הוא, רק כמסמרות קבועים לו בתוך מוחו: קיריאק ונס מן השמים, דליקה ור' שבתילי וברכתו, – ושוב ברילי וסרילי וחוזר סרילי וברילי הטמונים שם תוך אדמת קרח נוקשה, ושלג על קבריהם יכסה…
מסמרות בתוך המוח ולא מחשבות…
חסיה היא המפרנסת, והוא – רוצה הוא לפעמים לזעזע את מחשבתו בשאלה: מה עליו לעשות? אך המוח אינו זע… אבן שאין לה הופכין בתוך הגולגולת…
רואה חסיה שטיבל עדיין “לבו מאוּבּן”, ואין היא מוצאת לומר אלה: “אוי, רבונו של עולם!”…
*
בוקר אחד, בשעה שעמד טיבל בטלית ותפילין, נכנסה חסיה, הזיזה את הארגז הירוק ממקומו והרימה משם את הכיסוּי מעל הבור, שעשו בבּית מטמונית לטבק, גחנה והוציאה כריכה של טבק, ונעקרה אנחה מלבה, ב“אוי רבש”ע", – והנה טיבל מדבר:
“ובָרי לך, חסיה, שיש אלהים?”…
חסיה קפאה, עמדה פתוחת-פה ומַרחבת עינים, נתאמצה ושאלה כאילו בשפה רפה:
"מה, טיבל?… מה אתה אומר?…
וטיבל משיב בניחותא:
“אומר אני: אַתּ אינך מתפללת, ואני – בטלית ותפילין אני עומד… ואומר אני… אין אלוה…”
– “אמא-אבא!” – צעקה חסיה צעקה בבכי של בהלה: “טבי… טיבל נשתגע!” –
קפצה אליו, אחזה ידיו ברעדה וקראה כמעוררת אותו מתוך השינה:
"טיבל! טיבל, מה לך?! מה אתה מדובב?… אמרת מה, טיבלי?…
וכשנכנסה הזקנה מצאה אותו יושב, פניו נופלות כב“תחנון”, וגבו רותת בגניחה של בכיה-געיה מטורפה…
“יבכה… יבכה” – אמרה הזקנה: “תתגלגל האבן מעל לבו”.
ומשעמדה עליו והתחילה מעוררת אותו ומדברת כלפי גבו, קם טיבל ואמר:
“כך! אסור לישב בּטל”…
*
ובמה התחיל טיבל עוסק?
התחיל מכין את עצמו לנטיעת טבק באביב הבא.
וכסף?
אברך נחמד לבריות, קורא בעתונים, “בעל תנ”ך" ומלוה-ברבית הוא יוסילי שפירא. אליו הלך טיבל עם חמיו, משכּנוּ אצלו את הדירה בחתימת שניהם, – והתחיל טיבל לוקח הימנו כסף בשעה טובה לכל מלאכתו.
ושכּוֹר מנוּוָל, סנדלר עצלן הוא קוּסטַקי בּרינְדְזי, להבדיל, והימנו חכר טיבל את חלקת שדהו, פאלטשי וחצי שיש לו אצל הכפר הסמוך לדבשתא, – והתחיל טיבל חורשו בשעה טובה.
בקיצור, טיבל הוא שוב טיבל, כדרכו בכל השנים. והחסידות אף הן כדרכן מקשקשות לו כבכל השנים, וטיבל בדעתו מעתיק קשקוּשן ללשון אדם כחפץ לבו:
“בטח, טיבל, ועשה! עסק זה – הרבי, ז”ל, ברכוֹ לך.
"יאבד קיריאק ואלף כמותו – ואתה לא תזוז! ממזר זה שותה שכור, משחק בקלפים בתוך הוולוסט, רודף שקצות – זה עסקו, ולא טבק! ואתה, – טיבל היית וטיבל הרשקובי תהיה!…
"ה' לקח וה' יתן… הלא למדת בחדר וזוכר אתה את איוֹב… לקח שנים וכבר השיב שנים כאחד – שבּתילי ושינהלי… תאומים – ושניהם, ברוך השם, חיים וקיימים, בלי עין הרע! –
“עתה קוּם, טיבל, שלוף שתיליותיך ונטעתן בשדה לך על המים, ונאמן לך השי”ת להשיב בכפלים!
ו 🔗
השדה – סכר עשה טיבל לאמת-המים העוברת על גבולו, הריהי כבריכה רחבה מצלמת שמים מעל וגנות מצד. נוטע טיבל ומשקה, ודי נערים ונערות למלאכתו. גם מן הכפר וגם מישראל שבעיר אליו יבואו לעבודה. קרוב השדה לעיר, תרנגול שבפרבר קורא – וקולו לטיבל נשמע, ודומה טיבל כאילו בתוך חצרו הוא עומד. הוא, כל אימת שירצה – הריהו בתוך ביתו. היום לו למלאכה, וערב, לביתו ישוב, ושם ינוח לו.
רצה ה' את מעשהו ונתן לו בשנה זו חלקת שדה נאה וטובה מכל הצדדים.
דבשתא העיר וּואדי-דבשתא הכפר – אין ביניהם אלא ערוץ-נחל יבש. נתחברו בגשר ונעשו שניהם דבוקים ומעוּרים זה בזו כישוב אחד, וקורין לואדי-דבשתא: “המַאהֲלָה” סתם – כלומר, פרברה של העיר זה. פרבר שאנן יורד מן הגבעה ומתפזר במישור משני עברי הגשר מזה ומזה – ובר וּכפר ועיר יחד שתו הודם על המקום הזה. מצד זה – מַשׂרפת-היין עם מעשנתה האדומה, מראה חנויות והמונו של המיידאן 19הרחב, גגות-גֵבים של העיר ועליהם כפּתו הירוקה של גג בית-הכנסת תתנשא. ומצד זה – גני-פירות, כרמי-גפן וניר של מדלעת, גגות-סוּף על משכנות לבנים מוּסבּי פריזבּאוֹת 20ומעוטרי ירק, ומבין אילנות גבוהים, עתיקי ימים ורחבי-נוף, ראש המצלבה, להבדיל, יזרח… אוזים מן הכפר ואוזים מן העיר עם גוזליהם אל בריכת טיבל יבואו לשיטה ולטבילה, והולכי דרכים לפניו כל היום יעבורו. יהודי בסוסו ואכּר בצמד שוָריו זה לקראת זה ישאו שלום, רואים את טיבל ומנענעים אף לו ראש-ברכה מרחוק. שמה נשים יוצאות, שוטחות לשמש אירוגי פשתן ששרו בבריכה; שמה הֵלך יסוּר, ישב, ינוח אחורי הגפה בצלו של גן ועם טיבל יספר מן הנשמע בעולם. אף המשכילים, בני הנעורים שבעיר, יוצאים לטייל שם לפנות ערב, סרים לשדהו של “אחד מאחב”י", ומקבלם טיבל בסבר פנים יפות, מתבדח ומלעיג ואומר: “ואפשר, בנים, נצטרף יחד למנין ונאמר ‘קדוּשה וברכו’?”…
כאן, סדר יומו של טיבל – “שעשועים ולא עמל”. בוקר, הוא משכים ונוטל את הצרור, מזון-יומו, פת ולִפתו שהכינה לו חסיה – ויוצא; ובהנץ החמה מהררי הפּפּוּשוֹיוֹת ממזרח – הריהו כבר על הניר שלו, ופועליו עמו. ערב, כשהחמה שוקעת ונופלת ברשתותיו של היער המדובלל, מדמדמת ומזהיבה תימרות האבק של העדרים השבים לכפר ולעיר, – הפועלים אף הם פורשים ושבים, זה לכפר וזה לעיר, וטיבל לובש את הקפוטה, חוזר אף הוא לביתו, ובדרך – רוצה הוא, והריהו סר לבית-המדרש לקדושה וברכו, ככל בעל-בית שבעיר.
יבוא שבת – ושבתון ותענוגים לטיבל: בבית-הכנסת הוא מתפלל עם כל ישראל, סועד על שולחנו ומקבל נחת, – שבתילי בזקנו הוא מורט, ושינה’לי את הכפות היא משליכה מעל השולחן, – ולאחר הסעודה, נוטל הוא את שבתילי, וחסיה – את שינה’לי, נושאים על זרועותיהם (ולואי שלא תשלוט בהם עינא בישא!) – ויוצאים. עוברים את הגשר, שעל גבי ערוץ-הנחל העמוק, המגדל שיחי-שיחים בכתליו, נוטים הצדה – והרי הם בנירו של הטבק שלהם. שם יושבים הם בצלה של הסוכה לרוח היום וללחש אילנות – והטבק בירקו משמח עין: נחת לראות – עשרים עלים בקנה אחד! ואומרת היא חסיה: “ולואי שגם לשנה הבאה, ירצה השם, תמצא כאן חלקת בּוּר לנטיעה, ולא תהא מנוּדה מן הבית”.
“והעיקר” – מוסיף טיבל על דבריה: “כאן, הרי לא הפקר, בתוך הישוב אני ועמלי. כאן, גם קיריאק, תפּח רוחו, קצרה ידו. הגויים מסביב ישברו עצמותיו – הכא לא התם!”…
“ישברהו אֵל וימַגרהו, ואל תזכיר עוד שמו!” – אומרת חסיה ומסיימת באנחה: “אוי, רבש”ע!"…
והנה קול השופר יוצא ונשמע מן העיר, וטיבל זה יצא לקטוף את הטבק.
היום יום ראשון לקטיפה, ובנים מן ה“תלמוד תורה” ובנות מן הכפר, אלו מצד זה ואלו מצד זה קוטפים, וכל כת בניגון שלה מנגנת, – ובא קיריאק בשעה טובה זו ועמד על השדה…
ראהו טיבל ונתבלבלה דעתו… עומד קיריאק בהגבהת חוטם ומצדד עין לועגת כלפי טיבל, – נראה שרוצה הוא להכּנס בדברים. אך טיבל פנה הלך לו ונתעסק בעבודתו, כאינו רואהו, משתדל ליַשב דעתו על עצמו ואומר: “יביט לו הממזר – ויצאו עיניו מחוריהן!” –
והנה גם ביום השני בא… עמד בפישוק רגלים מאוששות ובתמיכת ידים על מתנים, שוחק ומלבין שיניו, – עומד כאילו בעל-בית הוא כאן…
לא נתאפק וֶלויל הירשל חזנס ואמר לו בקנתור: “וכיצד, אדון, עלה הטבק אצלך?”…
מיד החציף קיריאק, הורה באצבע על השדה ואמר: “הרי רואה אתה – ברד לא הכהו”…
והלך לו…
מימרה זו ננעצה כקוץ בלבו של טיבל. עמד בתמהון, חזר ונתעורר, נתרעם על ולויל ואמר: “למה אתה מתגרה בכלב רע?”
“ומה, מתירא אתה מפניו?” – ענה ולויל: “הכא לא התם… מה הוא דוחק את עצמו לכאן כחזיר? – מה לו פה?!”
אבל למחרת הבוקר בא קיריאק שוב – ונעשה הוא בעל הטבק לעיני כל –
כיצד?
גם טיבל לא ידע. ניטשטש העולם – ונעשה הדבר, שכל מעשה הטבק וכל ימות הקיץ הללו כחלום מתעה היו…
בקיצור, כך היה:
“הסטאנוֹבוֹי בא!”
פטיש הכה בלב, והעולם נתבלבל…
הוא לא בגפו בא, אלא בכתבן ובשמש של הווֹלוֹסט בא – ועמהם גם קיריאק…
אמר לו הסטאנובוי לטיבל: “יהודי, מה אתה עושה בשדה זה? שלך הוא?”
אמר לו טיבל: “השדה, רום מעלתו, של קוסטאַקי בּרינדזי הוא… ואני אצלו משגיח”…
אמר לו: “ואתה, כיצד אתה דר כאן, בגבולו של הכפר?”
אמר לו: “אני, רום מעלתו, לן בעיר… רק ליום אני בא”.
אמר לו: “והתּר זה מי הורה לך? – לך מכאן! עבור את הגשר ולכאן אל תבוא עוד!”
התחיל טיבל מרתת ואומר: “רום מעלתו… השדה… זמן לקיטה… עבודה – ובעל הבית… אגמור ואלך”…
אמר לו: “לשדה ולעבודה אל תדאג. לך, אומרין לך! תבואת השדה וכל אשר בו קנה קיריאק פּאַפּוּנדוֹפּוּלוֹ מיד קוסטאקי ברינדזי, ואתה – קח את יהודוניך ולך!”
“הנה שטר הקנין, יהודי!” – קרא קיריאק וינף על עיני טיבל גליון של נייר: “קניתי! הכל כתוב וחתום – לֵך! איני צריך לך!”
טיבל משפשף בעיניו, מסמיק ומביט – והדבר אינו חלום…
העולם בעינו ובהוָיתו הוא עומד מסביב. זה – הכפר, וזאת העיר, וזה – השדה… הפועלים עומדים בטלים ותוהים, והכתבן כותב – – –
– – – - - - - - - -
ועכשיו מה? – יבוא יוסילי שפירא ויקח את הדירה בחובו?
חלילה! כזאת לא יֵעשה בישראל. יוסילי לא יעמיד תיכף על הדין להשליך יהודי מדירתו. מידה זו קבלה היא בידו מחמיו ר' שלום חיות, ז"ל. הוא הרי ודאי יהודי חכם ובעל נסיון היה! – הוא היה מסביר ליוסילי ואומר: “בני, אל תהא מן הבהולים לירד לנכסי ישראל. ישראל עם קדושים הם, ואם “משכון בבית” – הם בכל נפשם ומאודם רוצים לשלם. ולשאינו יכול, “פרעוני שבועות” תיקנו. הנח לו בנחלתו, ויהא משלם לך, אם ירצה השם, קימעא-קימעא. לסוף, ראית שכלוּ כל הקיצין חלילה – הרי האדרכתא לעולם זמנה, וממילא מובן, שבדליכא – שָאני… אבל כל זמן שאפשר, הוֵה מתגלגל עם ישראל – ולא תהיה, אם ירצה השם, מן המפסידין”.
אף טיבל הרשקובי – עכשיו פורענות באה עליו, רחמנא ליצלן, גזירה – וירד מנכסיו; אבל הרי פרנסה ביתית עדיין עמו היא, – פרנסה בצרות ובפחדים, אבל, סוף-סוף, הרי חיים עליה יהודים, משיאים, ברוך השם, בנים ובנות. ולפיכך, לא נתיאש יוסילי הימנו, התחיל מתגלגל עם טיבל ברחמים…
אמר: "עד כאן, ידידי, נתחייבת שלוש מאות, ואני איני דוחק בך, חלילה. הדירה במקומה עומדת, ואני – “והֶפְדה עמו” כתיב, ולא אהיה לך כנוגש. במשך השנה תהא פורע בעזרת השם את חובך עם העיסקא בפרעוני שבועות. כמה?… הנה נעשה “חילוק” לחמישים שבועות… ו… יעלה בסך הכל שבעה רובל וארבעים וארבע קופיקות לפרשה…
“רב ממך? לדידי, הריני מוכן ומזומן להאריך לך אפילו לשנתים – ומה לך עוד? ולא עוד, אלא ייטיב עמי השם-יתברך, כשם שאני רוצה להיטיב עמך! בדין, עיסקא דעיסקא אתה צריך לשלם בשנה שניה. שכן, אין חוב נתּן אלא לשנה. אבל, אני – “עזוב תעזוב עמו” כתיב – והחשבון כסדרו יהיה בינינו. במאה שבועות תשלם, אם ירצה-השם, כמה?… הנה נעשה “חילוק”… ו… ויעלה בסך הכל ארבעה רובל וארבעים קופיקות לכל פרשה. ואתה, טיבל! – “מקומך אל תנח” – אמר החכם מכל אדם, שב בדירתך ופעל ועשה, ויתן לך השי”ת פרנסה בכבוד!…
“עדיין אינך מרוצה? גם זה רב ממך? אבל ביותר אי-אפשר, ידידי. “לכל תכלה ראיתי קץ” – אמר המשורר האלוהי… הפרנסה לא תהא מַספקת? כלום יודע אתה כמה קצבו לך מן השמים? בטח ועשה – והשם-יתברך יעזור לך!… ושוב פירכא. שואל אני אותך, ר' טיבל הרשקובי: למה לך ליתן טבק שאחרים יחתכוהו לך ויחליפו וימרו ויחסירו בו כחפצם, והרי מוטב שבעצמך תלמוד את החתּוּך וכבר אמר חכם אחד: “אל תעשה ע”י אחרים מה שאתה בעצמך יכול לעשות”, ושלמה המלך – הרי ודאי חכם היה! – וגם הוא אמר: “תאחז בזה; – וגם מזה אל תנח ידך”. אתה תחתוך ואתה תמכרוֹ וּשכר שניהם בידך יהיה!… מתבייש אתה במלאכה זו? – אי, לא יפֶהֶה כך! ר' יוחנן סנדלר היה, ר' יצחק – נפחא. ומה לא יעשה יהודי בשביל הפרנסה? “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”. בקיצור – אין זה מעניני, ואתה חביבי, – דע את אשר לפניך "…
וטיבל, אוי ואבוי לו – יודע הוא ויודע מה שלפניו… צריך להציל את הדירה, ומה יעשה? הסכים וחתם על שטר של ארבע מאות וחמישים רו“כ. 450 לאו דוקא, – אלא כדי שיהא המספר “עגול”. גם השטר לאו דוקא הוא, שהרי הדירה ממושכנת לבטחון – ואך ורק ל”זכרון דברים" בא, כנהוג, ונכתב רק על נייר סתם, ובלשון הקודש – רק “שטר יהודי” בעלמא נתן וב“אימתי שירצה”, הכל כנהוג.
ובזה פנה טיבל אל הפרנסה הביתית ויהי גם הוא עם חסיה…
וראה פלא: הצרה האחרונה, הגירוש, לא העבירתהו חלילה על דעתו כצרה ראשונה, הדליקה, – והריהו מתגבר במלחמתה של הפרנסה ותכסיסיה. אפשר משום שנעשה כבר רגיל ביסורין, ואפשר דברי ההתעוררות ומאמרי החכמים של יוסילי שפירא פעלו עליו כך… או אפשר, מפני שצרתו זו צרת רבים היתה – אותו הסטאנובוי התחיל בפרק זה מגרש מן הכפרים יהודים חדשים לבקרים. – “בכל און” נתגבר טיבל ולמד גם את מלאכת החתוך ונעשה טבקן, לכל פרטיו.
ז 🔗
חצות לילה יקום טיבל, הולך ומביא ממקום הסתרים (מרפתה של גיטל המילדת) שק מלא, ובו המַחתֵּכה עם הסכינים וטרפי טבק (טרפים של טבק, גם הם נעשו כבר סחורה אסורה), יורד בחשאין אל המרתף וסוגר דלתו, – ולאור הנר, על המחתכה יכרע ובכוח ימינו יחתוך. טחב ואבקת טבק מחלחלים בבית-הנשימה, והוא חותך בכעס, חותך ברוח קשה, חותך כעושה נקמה בקיריאק ובטַרקַנוֹב, בכל צוררי ישראל יגזור… זולגין הימנו טפּין של זיעה קרה עד שכוּתנתו נטפלת לבשרו – והוא בארכובת שמאלו ידרוך ובכח ימינו יגזור…
ובשעה שטיבל למטה בתחתית אדמה יעבוד – לבל ישמע קול החתּוּך בחוץ – חסיה למעלה בתוך ביתה, אף היא תקום בעוד לילה ותעלה נרה. היא שוקלת את הטבק החתוך וכורכת אותו בניר לכריכות של ליטרא, וממלאה בהן את מטמוניתה, הבור הנסתר שמתחת לארגז.
מעל התנור מכעכע הזקן, משתעל וגונח ואומר: “הו, טוטון זה: לקצר שנותי בא, – ככע-ככע!” והזקנה ממיטתה בו נוזפת: “שתוק, זקן אשמאי! תן לצעירים ממך לחיות. שתוק! אקום ואעשה לך חמין בחלב”.
ועד שהזקנה מטפלת בהכנת חמין של שחרית, מספיקה חסיה לטמון את הכל, שיהא מוצנע במקומו ומוכן לידים, – ועם אור הבוקר, הרי זו על משמרתה עומדת.
ולא בגַפה היא שומרת צעדי טרקנוב, – עכשיו, גם טיבל על המשמר…
מוכרים הם ממה שהכינו גם לחנוָנים אחרים שבעיר ושבסביבה, בתוך הכפרים. וברוך השם, – השבועות נפרעים ליוסילי שפירא כסדרם.
*
ולא נתפסו? – היכא תמצא? סוף עסק של חשאין להתגלות וכנגד הזריזוּת והזהירוּת הרי “מסירוֹת” יש…
והיה המעשה בלילה, לאחר חצות, בשעה שטיבל למטה חותך וחסיה למעלה כורכת, – ורָעש פתאום כל הבית עד היסוד בו. רעם אחר רעם מטרטר עד לתחתית המרתף, וקול אדם אחריו קורא –
כך דפקו על הדלת ועל התריסין, דפקו באזהרה לפתוח “מיד” בשם הזַקוֹן…
חסיה – חלחלה אחזתה במתניה וכרעה, אבל מיד נעורה נחפזה, הסתערה לעשות עוד מה שאפשר לעשות ברגע הקל לפני הסכנה… ומשהתחילו דוחקין בדלת לשברה – פתחה הזקנה, ונכנס טרקנוב עם שני שמשיו.
מסתכל טרקנוב – ואין בבית אלא אבק וריח של טבק, נייר של כריכה ומאזנים מוטלים על השולחן, וחסיה מוטלת מכוסה במיטה ושני “גורי יהודים” עמה, אחד מוצץ ואחד בוכה, והיא רועדת ונאנחת… א! יודע הוא טרקנוב אנחות יהודיות אלו מה טיבן – והריהו עושה את שלו.
בבית, לכאורה, הכל נסתר, ואין טבק נראה; אבל, מזיזין את הארגז – ונגלה הבור וכל אשר בו…
אפס? אין עוד בבית כלום? אבל, מרתף יש, שיורדין לתוכו בסולם דרך החנות, – ומעלין משם את טיבל וחצי שׂק עם טבק חתוך עמו…
חסיה רועדת ונאנקת במיטה, וגם טיבל והזקנים רועדים בדממה – אבל הפרוטוקול הולך ונכתב בפניהם, נכתב ונחתם כהלכה, והטבק אף הוא נחתם. נחתם וניטל והוחרם כהלכה.
הכל נעשה כהלכה; אולם, המחתּכה לא נמצאה. – הקדים טיבל והשקיע אותה עם הטבק שבתוכה לתוך חבית של מלפפונין כבושין שבמרתף…
ניטל הטבק ונתבער מן הבית; אולם, שק הטבק, שחסיה שכבה עמו ועם הילדים מכוסים בתוך המיטה – גם כן לא נמצא…
יצא טרקנוב ואנשיו; אולם, חסיה לא ירדה עוד מן המיטה…
אורח נשים – נעקר הוָלד שבמעיה – – –
*
ועד שדינו של טיבל כסדרו הולך, סדרי הבית משתנים:
חסיה הפילה ביסורין, בשפיכת דמים וברופאים.
התאומים נגמלו בשעת חליה – ומתה שינה’לי בחולי-מעיים. ופרעוני השבועות – אוי ואבוי! – נפסקו, ואי-אפשר לחדשם… ומשהחלימה חסיה – צריך היה לחדש את הפרנסה…
התחיל טיבל חותך טבק לא בביתו ולא במרתפו, אלא ברפתו של שטיפון קוקושל שב“מהלא”, כלומר בכפר ואדי-דבשתא. אף חסיה לא בביתה היא מוכרת, אלא הזמנות היא מקבלת מקוניה ומביאה להם את הטבק מעליתו של דוד-ליב הסנדלר, לביתם ולמקומם. נושאת היא תחת מטפחתה, מה שאפשר ביום – ביום, ומה שאי-אפשר – הרי היא, או הוא, מביאים בלילה.
ופרעוני השבועות שוב נתחדשו…
נתחדשו – ובאופן אחר: זמן הסילוק – למאה וחמישים שבועות; ה“שטר היהודי” של “אימתי שירצה” – במספר מעוגל של 550 רו"כ… והפרעונים – רק בשלושה רובל וארבעים-ושבע קופיקות לשבוע… בקיצור – טובה גדולה היטיב עמם יוסילי שפירא, כמובן, עד כמה שידו מגעת.
ובזה יצא טיבל לבית-הסוהר, לרצות את עווֹנו.
*
אותה יציאה – קשה ומרה היתה על טיבל אפילו מן הביאה לבית-הסוהר בבגדי שעטנז ובחברתם של גונבי-סוסים אלו שהיו מלעיגין בו יומם ולילה.
לכאן, לסוהר, נכנס ובא בחשאי, אך משם, מן הבית – בקולי קולות יצא…
ואותם הקולות, כל לילה טיבל שומעם. בתוך הנחרה, הסרחון והטחב, דבּוּבי ישנים וצפצוף עכברים שבליל-בית-הסוהר, – אותם הקולות מיללים עליו, מושכים ומכנסים אותו לתוך ביתו ומראים לו את עצמו ואת כל סביבו באותה השעה שעורו היה נכמר עליו, לבו – מטומטם, מחשבתו – מטושטשה, ובעיניו – כגרגרי חול היו חוככים תוכן…
הוא רואה והוא גם מדובב אל עצמו בפירושים:
יום של אביב, החסידות על גג האדם מקשקשות – “ואתה, טיבל, לאן? לנטוע טבק אתה יוצא? לאו! למקום אחר אתה יוצר; ומכיון שקורין – הרי אתה מחויב לילך”… שכנים ושכנות נאספו כלהלוית המת. בעלי בתים מנידים ראש, נשים – אלו דמעותיהן זולגות על ראש חסיה, ואלו יחד מהגות ומנחמות. נערים מן החדר אף הם נקבצים, באים ונדחקים להביט בפני אותו מין אדם שנעשה “תפוס” – ועיניהם תוהות עליו ביראה… “כך, אדם הגון אתה, טיבל”… שבתילי נמשך מזרועותיה של אמא, מבין הנשים, אל אבא: “שבתילי” – אמר אז אבא בנשיקה ופרץ בכיו… יללה ומהומה קמה בבית – חסיה מתעלפת, זורקין מים – “וכשקורין, הרי אתה מחויב לילך”…
“שבתילי, שבתילי!” – אומר טיבל גם עכשיו, אומר ומתכוֵן גם לאמו…
“היי שלום, חסיה” – אמר לה אז… צריך היה לומר עוד דבר ולא זכר מה. מסתכל היה בה בחסיה שלו הכחושה והנדהמה, – כלום קטנה היא שישָקנה גם אותה בפני קהל עם ועדה?… “היי שלום” – אמר שוב – ויצא…
“הוי, חסיה!” – נאנק טיבל ומתהפך על יצועו הקשה, ודומה כאילו פלג-גוף נחתך ממנו… הוא יצא – ועל מי ועל מה עזב אותה שם? – על טרקנוב ועל “הפרנסה החטאה”…
… אם-ירצה-השם, לכשאצא בשלום" – כך כתב טיבל לחסיה מבית-הסוהר: “חוטב עצים אהיה, שואב מים אהיה, אך פרנסה טריפה זו לא נראה עוד ולא נדע”…
וקוראה חסיה את המכתב ומניעה ראש: “חוטב עצים אהיה – אוי, טיבל טיבל! חכם אתה ממני, אך עסק אינך מבין… פרעוני-השבועות מה יהא עליהם? – הנה שוב הפסקה, ושוב חשבון חדש יהיה, – יוסילי שלך הטוב והמיטיב כלום ישתוק לך?” – – –
*
וכשחזר טיבל לביתו, בשעה טובה חזר ובא.
ישועות ונחמות בדבשתא, – הטבקנים והמוזגים נתפשרו עם טרקנוב, ומעכשיו, גם הוא זה מקטיר טבק גלוי…
זה – כיצד?
טרקנוב מכיון שכבר קנה לעצמו שם טוב ברשות שלמעלה ממנו, שוב לא היה זקוק להחמיר ושלח וקרא לראש הקהלה ואמר לו בקצרה ובהטעמת מלים יהודיות, בזו הלשון: "כה תגיד לאחיך: גם הגוי צריך פּרנסה “… ומובן, שלא עמדו עמו הרבה על המקח: ארבעים רו”כ מכניסים הטבקנים והמוזגים שבעיר – “מס הבולש” – מדי חודש בחדשו, ותהי הרוָחה.
רק תנאי אחד התנה טרקנוֹב על הטבק, שלא יהא זה נחתך בדבשתא גופא, – וחותכין אותו בואדי-דבשתא.
ועתים, בשביל שלא תהא הרצועה מותרת מכל וכל, ושהטבק והיי"ש לא יהיו נעשים עסק של פרהסיה, – עושה הוא טרקנוב גם פרוטוקול, פעם לטבקן ופעם למוזג שלא נזהר; ברם, בעד עשרה או חמשה רובל הריהו ממתיקו לדין – וכלא היה.
ומכיון שחזר הטבק ונעשה פרנסה ככל הפרנסות, שוב אפשר לסלק פרעוני-שבועות ליוסילי, פעמים לסירוגין ופעמים גם בפרשה אחר פרשה – והשנים כתיקונן.
מן השמים ריחמו על דבשתא. גלות-הכפרים – דחק ולחץ ורבּוּי חנויות ותחרוּת עשתה בעיר; עתם קשות וגזירות קשות והוצאות מרובות “והמשׂתכר משׂתכר אל צרור נקוב”, – וברוך השם, שלבו של טרקנוב, לפחות, נהפך לטובה על ישראל! מחודש לחודש הוא הולך ונעשה יותר ויותר מקורב לישראל עד שהתחיל מספר בלשונם. נכנס הוא לבית טיבל ואומר: “גוּט-שבת, חסיניוּ! קוּגיל עם צימוקים עשית?”… מתרועעים אליו משכילי דבשתא ומאַמנים אצלו את לשונם בדבּוּר רוּסי. אוהב הוא לילך לחתונות של ישראל ויוצא ונכנס תדיר אצל "אַרון " החובש, ששתי בנות מלוּמדות אצלו. ולבסוף, נעשה כמעט אדם גמור מן הישוב, משעה שהביא לו אשה (אומרין: משומדת היא, אבל טובת לב). ובפוּרים, כמעט “חצי העיר”, “כל בעלי סירכא” שולחין לו משלוח-מנות… והשנים כתיקונן.
אמנם, יש שמבקר מיוחד בא לעיר מפקידות-המכס; ובכן, קירילא הסוֹטסקא מקדימו. יוצא הוא כבשנים קדמוניות, מחזיר על הפתחים ומודיע: “אַלא בּוּרי חמץ” – והבקורת עוברת על-פי-רוב רק בבהלה בלבד, כבכל השנים שכתיקונן.
שנים כתיקונן – אך יכולה היא חסיה לספר הרבה גם על שנים אלו.
טיבל, דרכו – שיכחה. אומר הוא: “עברה צרה – יאבד זכרה. על האחרונות אנו מצטערן, ואַתּ – מן הראשונות מוסיפה עליהן?” אבל חסיה אשה היא, שדרכה לספר ולהתאנח – ויכולה היא לספּר, למשל, כיצד נקטעה במחתּכה אגוּדלו של טיבל עם תפוח שלה בשעת בהלה של בקורת-פתאום; וכמה צרות עושה להם, למשל, מיכל-חיים-בּר’ס (יהודי קשה, אב לשבעה ילדים ועני כל ימיו, שנעשה טבקן אף הוא), כמה מסירות, גניבות, קטטות ומכות ממש גרם להם אותו בריון, – ו“הפרנסה החטאה” גורמת שאי-אפשר למסור דינו אלא לשמים…
יכולה חסיה לספר גם בנסים, שאירעו לטיבל בלילות שהיה מוביל בהם טבק אל הכפר ומן הכפר. – על מארבים ועל רודפים שניצל מידם. ומעשה רב יש לה לספר, מעשה בג’נדרמים שרדפו אחר טיבל בליל חושך, והוא השליך שקי הטבק מן העגלה להפקר, והם ירו אחריו, והוא – נס גדול נעשה לו, ונמלט חי…
יכולה היא לספר הרבה גם על פרעוני-השבעות וחשבונותיו של יוסילי. (“אי, יוסילי” – אומר טיבל: “הדא הוא יוסילי!”…) פורעים ופורעים, ובכל פעם חשבון חדש נעשה – ואין לדבר סוף…
הרבה היתה יכולה חסיה לספר בשבתה ביום מנוחה של שבת במסבּתן של השכנות – אבל, ענינים כגון אלו השתיקה יפה להם… ואין חסיה מספרת, אלא על מחלות, ר"ל, ועל מיתות אבות ובנים שלה. מספרת היא ונאנחת – ומתכוֶנת באנחותיה גם על מה שאסור לספר בצבור…
אבל, סוף-סוף, מכיון שהשנים כתיקונן – הנה יצאו טיבל וחסיה מידי יוסילי, ובשנה השביעית, קם להם הבית – חזר ונעשה שלהם כקדם!
אבל טיבל אינו טיבל כקדם. הוא כאילו אינו “בקו הבריאוּת”. שעוּלו טורדו, ובשנתו כקול מיחם, בנוחו מרתיחתו, יוצא מגרונו.
-
רו"כ – רובל כסף (מטבע רוסית). ↩
-
קודרא – חבל ארץ הכרמים. ↩
-
מטפחות–ראש של בד עשויות בציצי צבעונים. ↩
-
ג'יפוני – אדון נכרי, בעל בעמיו. ↩
-
פפושוי–מייס – תירס. ↩
-
וימורוזיק – יין שנקרש והוגלד בקרח, ושיורו המזוקק נעשה חריף ביותר. ↩
-
קוטשמא – כובע של עור טלה. ↩
-
פסטרומה –בשר מתובל ומיובש בעשן. ↩
-
בורשט – חמיצה של סלק. ↩
-
קריטשמא – בית יין ומלון אורחים. ↩
-
טוּטוּן – טבק. ↩
-
פאלטשי – מידת קרקע, ארבעת צמדי שדה, בקירוב, או כשנים עשר דונם. ↩
-
מחורקא – טבק שחור, גס ופחות–ערך. ↩
-
וולוסט – בית הרשות שלסביבה.סוטסקי – שוטר, שמש של בית הוולוסט. ↩
-
ג'ידאן – יהודים. ↩
-
בקשיש – מתנת–יד (שוחד). ↩
-
גיטוּל – עלוב. ↩
-
טשאבאן –רועה צאן. ↩
-
מיידאן – מגרש לממכר בקר וצאן. ↩
-
פריזבא – רובד, תיתורה של חומר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.