רקע
ש' בן־ציון
לקול הצרצר

לקול הצרצור / ש. בן-ציון


 

(משירת נפש אחת)    🔗

אחי בן-תאומי! העודך זוכר אותו בוקר של חג השבועות, אז, כאשר התגנבנו מפני אבא ואמא ונשׂם פעמינו הקטנות לדרך?

והדך ההיא הלא קרובה היתה, כדי טיוּל של קטנים, – כי הלא רק עד קצה-כפת-השמים חפצנו לבוא…

והשמים וכל צבאם הרי כל-כך קרובים היו אז לנו – הנה ההר והנה השמים, – ונצא לתור אותם ולחקרם, אותם וכל אשר עליהם מלמעלה.

ומי זה עצרנו אז בדרך ולא נתנָנוּ לעלות על ההר הירוק, עד ראש התכלת שלו, לתקוע שם את ראשינו בקצה הרקיע ולראות מה שם מעבר השני, ממעל לו?? –

לבדנו בשדה אנחנו, ההר עודהו רחוק, ואנחנו רודפים אחרי חרגולים מנתּרים וצפּריות מעופפות, – התעוּ אותנו פרפרים, הוגיעו אותנו חגבים, ונפול עיפים ויגעים בין פרחי-כרכום, המשתעשעים בחַמה עם רוח קלילה פושרת, ושם שכבנו עד כי נרדמנו…

הקיצונו – והנה צרצור קורא אל רעהו, מסביב צרצורים מלעיגים עלינו, מתגרים בנו ב“צִרצְרוּר” שלהם עד כדי להכעיס… כי מפני מה הם נסתרים כך, ואין למצוא אף אחד מהם, לדעת מה זה ועל מה זה ישרקו לנו ככה? – – –

ואנו הולכים הביתה, וחריקה-שריקה זרה וריקה אחרינו תקרא:

– צִרְר-צְרוּרְר-צרר-צרוּרר…

                                                                                                    ***

וזוכר אתה, אחי, את הימים שלאחר-כן?

עוד קטנים היינו גם אז, לנער “בר-מצוה” היינו קוראים עוד: “גדול” – והנה שוכבים אנו יחד במיטה אחת, אצל החלון הפתוח ולנוגה הירח.

מאהלו של הרקיע, הירח נשקף לנו, הוא והכוכבים המפוּזרים ומרוחקים איש מרעהו; דממת-אלהים מסביב, ואנחנו לבדנו מביטים בהיכל העליון, והכל שם גלוי לעינינו, גלוי וגם נעלם בתעלומות עולמים… קורצים הכוכבים מטה, אל מיטתנו ממש, אלינו שנינו ירמוזו: “הביטו – ותדעו מה”… ואיש לאחיו ישַׂקרו: “עדיין אין אלו מבינים כלום…” ולעינינו, בפנינו, מוסרים הם זה לזה ברמיזה כל רזי-עולם, וכל העולם מלא לחישה דקה ומקשיב ומשתאה בדממה דקה…

והנה גם אנחנו ככוכבים – מוסרים אנו סודות זה לזה בלחישה, סודות של גן-עדן… גן-עדן התחתון – זהו דבר המובן לנו מאליו, אבל גן-עדן העליון, הוא בעדניו מהו?

– בידוע לי – אמרת אז אתה בלחישה: – שנשמותיהם של קטנים, בגן-עדן העליון מנוחתן –

ופחד לב שנינו וחרד בגילה, כי עדיין קטנים אנו… נשמותינו כאילו התרוצצוּ בחוּבּן לעלות, לעלות שמה, לגן-עדן העליון, כל-זמן שלא נעשינו עדיין גדולים. וסבורים היינו כי עוד מעט, וירד אחד המלאכים השאננים והעלה מן המיטה אחד, – אותך או אותי?…

ואז נשבענו חרש בתקיעת-כף זה לזה, כי הנפטר משנינו תחילה, בו יבוא לאחר “שלושים” לספר לאחיו בפרוטרוט מכל אשר שם

ואנחנו שוכבים ומצפים לשם… במרום נתלו מבטינו – וכאן, מאחורי הגדר, איזה צרצור נסתר מצרצר עלינו מתוך פינתו:

– צרר-צרורר, – ישרוק ולא יחדל – – –

                                                                                                  ***

ואותם הימים, בעוד שחשבנו כי רק בשנינו הדבר תלוי – התזכור? –

שני אחים אנחנו, ומחר, והבאתי אני גרגר אחד של “זכות” והוספתי על המשקל – והשתַווּ הכפות של מאזני-השמים; ובאת גם אתה והבאת והטלת על הכף עוד “מצוה” אחת – והכרעת את הכל לזכות –

הוכרעה הכף… ובשופר גדול יתּקע, יריעת השמים תנָער ברעם, ונפלו כוכבים ומזלות, והנה – “דָרַך כוכב מיעקב”, לאור קרניו מלאכים יחפזוּ, ינשאו כנפיהם, נפרשו אברותיהם ונשאוּם לקצוי תבל, לעשות את אשר יש עוד לעשות שמה… ומכנף הארץ זמירות תשָמענה, כי הנה נגלה, הנה יעלה ויבוא ויגיע וירָאה – המלך המשיח! –

שמים וארץ ישתאו ליום… דממה – ובת-קול יוצאת – כרוח צח תזכּך שמים וּתשפּר ארץ… משוך תמשוך כנימת-כינור נעורה מקצה השמים ועד קצהם… וקולו של אליהו יוצא ומחיה נפשות, מושך בקריאה ואומר: “יחיוּ מתיך!” – – –

שהרי סוף-כל-סוף יבוא הסוף! ואם לא עכשיו ואם לא במהרה בימינו – אימתי?!

כי כלום אפשר כי גם אני גם אתה, אחי – כי גם אנחנו שנינו, האנחנו התאומים נמות ונקבר באדמה?? – למה?… המות – אין לך הוכחה גדולה הימנו ל“קץ הימין” כי בא ובילע המות לנצח!

ואפשר שאין הדבר תלוי אלא בשנינו, – ובכן, הרי “מצוה” ועוד “מצוה”, וסוף-סוף, נכריע את העולם לכף-זכות…

וזוכר אתה? במוצאי-יום-מנוחה עם חשיכה, אז יחד ישבנו, ועל כפת-השמים המזוככה, שכּפה הערב מסתור על כל היקום, עלו אז צללי-ענקים וצלמי-נכבדי-קדם… והנה גם הישיש הנכבד והאיום, שעל תלתלי-שיבתו עטרת שחורה גדולה המכספה בקצותיה – הוא, היושב נשען במרכבה המתנשאת מאליה, וגם התינוקות, כרוּבים קטנים הנשקפים מבין שוליו שנערמו בחיק-הרֶכב, וגם אותה הרבנית הענָוה והעצובה היושבת כפוּפה למולו וכמו רמוֹז תרמוז לכפיר הגדול, אריה דבי עילאה, שידחף בכפותיו את המרכבה למהר לכתה, – כל החבורה הדוממה ההיא נענעו בראשיהם על אבינו המזמר בתוך הבית בנעימת נחמה על אליהו הנביא, כי

“בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן-דָּוִד”…

מנענעים העליונים ראש וכמו ישתאו לדבר: רז זה מי גילה לתחתונים? הוא הרי באמת במהרה יבוא – והרי אנחנו עם על בני ביתנו נוסעים לקראתו לקדם פניו – – –

אך הצרצור – כאילו אין כל שינוי מוכן ומזומן לבוא בעולם – הריהו מצרצר לו ברינתו הנבערה:

– צרר-צרורר, צרר-צררורר! –

                                                                                                  ***

לשמים לא עלינו, גן-עדן העליון לא ראינו, ומשיח גם הוא לא בא – ואנחנו עודנו מבקשים פתרונים…

התזכור?

השׂפם אך החל צמח בשפתנו, והלב עורג ומתגעגע – ערגת-אהבה, כלוֹת-גוף-ונפש לפלגא נאה-חמוּדה וחיננית זו שבעולם, לפלג-הגוּף שביצירה, – אל ה“היא” שלעינינו הוא עורג בכל רגשותיו העזים והבּיישנים כאחד… אולם, המחשבה על הבלתי גלוי ונראה לעין, אותה המחשבה התבענית הנדחקת ומצטחצחת לצאת מן המיצר אל “אשר לא כאן” – היא מתגברת!

ואז דימינו, כי רק עוד מעט יש לנו לחשוב, עוד בספר אחד יש לנו לדרוש, עוד קצת עיון וחפּוּש – ומצאנו את המפתח… ואז נגש – ונשאו שערים ראשיהם, עוד צעד – והרימונו את המסך מעל הנעלם…

רק עוד ספר פלוני עלינו לקרוא, עוד עיון עמוק והתרכזות המחשבה של שנים שלושה ימים בספר אלמוני, עוד מקצת, עוד מעט – הן רבו הדברים אשר גילו לנו הספרים עד היום – ונגענו במסך… ואז, מבלי חת – להרים או לקרוע, אך לגלוֹת!

והנה יש ספרים, הרוצים להוכיח כי אי-אפשר לדעת… אבל… אבל אנחנו הלא נדע! – הן לא לעולם נתע, וכבר יש רמזים לידיעה זו; עוד הקדמה קטנה, עוד הנחה אחת – ואותה נבקש ונמצא באיזה ספר – ומזה והלאה עשה נעשה לנו דרך גם באין עוזר! –

פתח כמלוא מחט סדקית ביקשנו – ותעינו מיום ליום…

ואתה שוכב בערב אחד עיף, או קצת חולה – כ“רוחני” הייתי אז בעיני, אחי… פניך הדלים כמו רוּקמו תכלת זכּה אשר עור דק וחיור עליה יסוכך, עיניך הגדולות והכחולות נעצמות לישון, לפול בתוך השכחה, – ואני תפשתי אז בציצות ראשך הרכות והמזהיבות:

– האיך? לישון אתה אומר? ו“ידיעה ובחירה” – מה יהא עליהן?! –

– לבוקר משפט – ענית אתה החושב המתון: – נניח נא עוד לשאלה שתקָלט כולה ותתישב על האבנַים שבמוח, שתעוּבד שם מעט שלא מדעת, אולי תֵקל…

העששית שפכה אור אשה האחרון בתוך החשכה המתעבה בחדר, תימרת-עשן דקה עולה מן הזכוכית שגחלת דקה לוחשת בה, הנה עוּממה גם היא, חושך – וגם אני נפלתי על משכבי, כבשתי את מצחי הכואב בתוך הכר –

והצרצור עלי מצרצר בשירו החורק כפצירה-פים המנסרת בברזל. גם לחשוב גם לישון אין הוא נותן:

– צרר-צרוּרר, צרר-צרורר – מבלי הרף.

                                                                                                 ***

… ותאומים יתומים נשארנו על פרשת דרכים, מבלי “ידיעה” ומבלי “בחירה” בחיים… ולקחנו, דודנו לקנטורא (למשרד) שלו, לעשותנו “אנשים”.

בחדר אחד אנו יושבים, אני לשולחן ואתה לשולחן, פנקסים עבים ורחבים לפנינו, ואנו ממלאים את דפיהם בסיפראות; רק לפעמים מפסיק האחד ושואל בלחישה לאחיו:

– מה אתה חושב, היכן ארשום מספר זה?

וכי יפגשו מבטי עינינו זה בזה – ועברו איש על פני אחיו, כאילו פגשו בלוחו של שעון שעמד מלכת… כי מה נתבונן ומה נאמר עוד איש לאחיו?

והנה אמרת אתה – התזכור? ביום השלג והרוח היה זה, בלכתנו יחד מן הקנטורא, והרוח היה סוטר על כל פנים ההולכים נגדו, – אז פתחת אתה ותאמר:

– החיים – ערכם כאַין אם אין לך בהם דבר היקר מן החיים…

ושוב אמרת:

– החיים – כולם הם הבאַת קרבן לאל נערץ אשר בלבך, ואם זה אינו – הכל טפל וחסר טעם, משא שלא לצורך…

ועוד אמרת:

– כחש הדור באלהי-עולם ואינו מודה אלא באלהי-השעה, וגם אלו יושיעו לפי שעה. הדוד, למשל, עובד לאל-הזהב ולאל-המשפחה, ואנו – כל האלים הללו, או שאין אנו מודים בהם, או שהם אינם מודים בנו – ומה חיינו?…

ותוסף עוד ותאמר:

– גם האל הנהדר, אלוהי האמנות, אך לפי שעה הוא, אבל הוד לו ויפעה לו על החיים. אולם, אך כוהניו יעמדו לפניו ויעבדוהו, והזר, אך על סף היכלו ידרוך, לראות רגע בהדרו – אם יש לו לשלם מחיר “הבּילֶט…” ואני ואתה, הן גם כסף לעולם לא יהיה לנו…

– והאהבה?

– שנינו אהבנו את האחת, והיא – השלישי יוליכנה שולל. הן כוהן הוא לאלהי האמנות, וברק-הזהב ינוצץ לו מן העתיד…

ואנחנו הולכים ויורדים, במורד העיר נרד, והנהר הנעכר סוער לקראתנו, הרוח על פנינו מטפח, והשלג עלינו סובב ומערפל – לאסיפת-סתרים אנו הולכים – – –

… ונגלה עלינו אל חדש, אל קנוא ונוקם שפך אש בדמינו וידליקם, – קנאת עובדים אובדים, קנאת כל העבדים אכלתנו…

הימח מלבך, אחי, זֵכר החרי והקצף והשנאה הכבושים והקדושים אשר קדחו בקרבנו לכל הרע המתעלה, לכל אַלים הדורס, לכל יד תקיפה-מעיקה המחניקה את האדם בעניו?

זכור אזכור אותם הלילות, אסיפות-המחבואים ומגילות-הסתרים – עד אשר גילתה אותך יד השוטרים ותחביאך היא… ואני – בלעדיך נשארתי – – –

לבדי נשארתי, ואין בחדר, אלא אני והצרצור הנסתר… לילה-לילה אך הוא ישיחני ואיזה חשבון-עולם נבער וריק הוא עושה עלי… וצורם הוא בי את האוזן ומנקר בהברותיו אלו הקבועות לו לנצח:

– צרר-צרורר-צרר-צרורר!!…

                                                                                                 ***

… ופליטת “ההגנה העצמית”, סוף-סוף, בין הרי הגליל עמדתי.

ואתה, אחי, איכּה? היֶשך עוד בחיים? אם במבצר, אם בארץ-גזירה, או נע ונד מעבר לגבול אתה? או כי כבר נמתח לך קו הסך-הכל שלך בחבל התליה? – – –

מדממת הלילה מעל משמרתי תשחרך רוחי, על השממה בארץ ירדן וחרמונים אזכרך, אח אובד, ואתך אשיחה:

– אחי! – אני עוד יֶשני בחיים…

היש גם היקר לי מן החיים?

אמרתי: הכל יקר מן החיים: פרדת-אכּר, שור או עז או שה, ואפילו אשכול-ענבים אחד – יקר ערכו מן החיים! יען כי – החיים בזולי-הזול…

נזדלזלו החיים מאז, מימי ההריגה ההם, בנפול חברים בשפך-דמם על מרצפת אבן ועל שלג שוָקים… חוֹר אחד בבשר, ואזל לו אותו הנוזל האדום והתוסס, נקרש – ואין שמים ואין ארץ, אין משיח ואין אידיאות, אין חברה ואין רֶשע ואין צדק ואין חירות ואין חרי ואין קצף, – אין חיים ואין גם היקר מחיים! – –

ובהיות החיים, בעוד הדמים נעצרים בבשר וסובבים בעורקיו – אי אתה יודע מה לעשות בהם, ואין לך אלא להפקירם בלבד.

ואבוא הנה להפקיר… פה, ולא שם ליד השוטר והנוגש!

… ומה הוא הדבר אשר הוֹוה אתי פה?

– אחי! אַיכּה, תּאוֹם-נפשי, ואשאלך!

מה הוא הרגש המסתער בצהלתו עד כדי הפּל אותי ארצה, ולבי לבי אל חיק האדמה, אמא-אדמה?!

הן כל המלים הנשאות פה על שפה ולשון בשם “התקוה הנושנה” – הלא כולן כמוץ נחשבו לי. ומה הוא הגרעין, אותו הגרעין הפנימי אשר הלך ומילא ישותי, ועדיין הולך הוא וגדל עוד?

מה היא השירה המפעפעת בי לילה, בעמדי על המושבה הנרדמה? –

יָקרו החיים, אחי! יקרו, עזו עלי וגברו ומתוך לבי ישוררו – שירה וַתּרנית, שירת-הפקר צוהלה!

ותרן אני! את החיים, את היקר אני מפקיר עליך, אדמה!

– הפקר חיים הפקר!!

… ושמע נא, אחי, הן גם פה הצרצור נסתר…

מסתר קוץ וסלע הוא בהברותיו הקבועות נצח עלי יצרצר:

– צרר-צרורר, צרר-צרורר! – –

יצרצר לו! שירת לבי עזה היא, נצחית היא משירתו הנבערה! – – – – – – – – – – – – – – –

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!