מיכה היה אחד מילדי העברים, אשר השקיעו המצרים בין נדבכי החומות בהִבָּנותן, להיות להם למלט; כי כן יסד פרעה מלך מצרים על עבדיו, למען המעיט את בני ישראל עד כלותם. אך ה' אשר היתה עינו על בני ישראל לטובה, עשה להם ככל נפלאותיו ויצל ממות נפשם. ויצא הילד מתוך החומה כל עוד נפשו בו, והוא מעוך וכתות; על כן נקרא שמו מיכה. ויגדל הנער ויהי רחום וחנון ונדיב־לב ויפק נפשו לרעב ולכושל ולכל קשה־יום; ויפתח את ידיו גם לבהמה ולחיה ולעוף אשר מסביב לאהלו ויחלק להם מִפִּתּוֹ מדי אכלו. בימים ההם ובני ישראל טרם ידעו את ה' ובכל העמל שעמל בהם משה איש האלהים לא יכול לתת תורתו בלבם כי אם ברב ימים ובמסות ובמאמצים גדולים. ויהי גם מיכה כאחד מהם ויעש לו פסל ומסכה – וגם מאת ידי משה, אך לא מלבו, היתה לו לחזק את ידיו במעשהו זה. כי השבע השביע יוסף את בני ישראל לפני מותו לאמר: “פקֹד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם.” והמצרים זממו להפר את מחשבתו ויורידו את ארונו אל תוך היאור, לבלתי שׂוּם שם וזכר לאיש ישראל אשר עבד את ארץ מגוריו בכל כחו וינהלה בימי רעבון ויצילה מרעה. וסרח בת אשר, אשר חיתה מן הדור ההוא, הודיעה זאת למשה, ויכתוב על ציץ נחשת “עלה שור, עלה שור” וישלח אל הנהר ויצף הארון והציץ על ידו. ויקח משה את ארון יוסף עמו להעלותו אל ארץ כנען, ומיכה מצא את הציץ ויַגע אותו אל עגל הזהב אשר עשה והנה היתה בו רוח חיים וינָער ויפער פיו ויִגעה כתבנית שור אוכל עשב. ויהי להתעות אחיו את בני ישראל ימים רבים.
ובני ישראל התהלכו במדבר כימים אשר התהלכו ויבאו עד הירדן לעבור אל ארץ כנען ומיכה בתוכם – והנה מתלאה.
בעת ההיא נועדו צבא המרום במרום להוָעץ ולגמור על הנעשה בארץ, כמשפטם. ויבאו בני האלהים ויתיצבו באולם המשפט אשר לפני כסא הכבוד לחרוץ משפט בני ישראל. ויהיו בהם “חובבי הכנענים” (הם צוררי ישראל מוּסַבֵּי שֵׁם…), הלא המה המלאכים אשר היו להם חשבונות ישנים עם האבות וישמרו עברתם לזרעם: המלאך אשר הכה את פרעה נגעים גדולים על “דבר” שרי אשת אברם, וחרפה שברה לבו על עמדו לפקודת אשה; המלאך אשר שֻׁלח לאַחֵר את עשו בשדה בצודו ציד לאביו למען הסב את הברכות אל יעקב – והוא אהב את עשו מיעקב; המלאך אשר נאבק עמו יעקב על יד נחל יבוק ויוכל לו; ועל כלם – השטן, אשר אך רע ולא טוב משוש דרכו. כל אלה היו על בני ישראל לשטנם, ויאמרו: הן המה גוי חוטא, עובדי אלילים, כמעשה ארץ מצרים – ומה יש להם צדקה לבא לנַשל את הכנענים מאדמתם? – והמלאכים הטובים אמרו לעֻמתם: הארץ הזאת לבני ישראל היא, אבותיהם ישבו בה לפנים והכנענים פשטו עליה בכח ומחזיקים בה בלא משפט. והארץ רחבת ידים ואנשים בה מעט ועוד תוכל להכיל כהם וכהם, ולישראל אין מקום אחר תחת השמש אשר ימצא שם מנוחה – היהיה הוא גוי אחד נע ונד תמיד בארץ? וחטאתָם, אשר אמרתם, לא כבדה מאד, כי עוד נער ישראל וכזה וכזה יחטאו נערים לא ברֶשע כי אם בכֶסל. – אך המלאכים השוטנים היו הרבים ודבריהם חזקו על המליצים. והשטן נתן את רוחו על שר ארץ כנען והוא שלח דברו אל הירדן: “הרק חנית – וסגור!”
ויגעש וירעש הירדן, הכה כים גלים, ומימיו עלו על כל גדותיו בשצף־קצף, השליכו אבנים גדולות אל מול מחנה ישראל כאשר יעשה הר געש בהתפרצו; גם הארץ רעשה בין הירדן ובין הים ותהי לחרדת אלהים. ומקול נהמת הנהר הזועף נשמע כקול תלונה מרה: היעברו עובדי פסל לבא לרשת את הארץ? האיש אשר נחלץ מבין החומות בארץ עָניוֹ יעביר את עצבי הגוים אל ארץ הקדש?
אך ה', השופט העליון אשר יגמר אֹמֶר לאחרונה, השקיף משמים על הירדן הסוער ויאמר: אני אל הטוב אביט ואל הרע לא אביט; במיכה יש דבר טוב: פתו תהיה מצויה לעוברי דרכים1 – ובני ישראל עָבֹר יעברו את הירדן אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם!
הירדן נכנע מפני דבַר ה', מימיו נסוגו אחור, האבנים אשר גלל אל מחנה ישראל אליו שבו (מני אז היתה למשל: “גולל אבן אליו תשוב”), ובני ישראל עברו בחרבה. ואת האבנים, שתים־עשרה במספר, הקימו ליד הירדן – אבני זכרון לבני ישראל לדורותם ואות לכנענים ולמגניהם, כי כל מעצור לא יעצור לבני ישראל בחפצם לשוב אל ארצם.
ומיכה עשה לו בית־אלהים בהר אפרים בטבור הארץ, שם הקים את פסלו ויַפקֵד כהן לשרת לפניו. ועל יד הבית כונן בית מלון־אורחים לעובר ולַשָׁב. ומן המעשר והתרמה, הזבחים והמנחות והנדרים והנדבות, אשר הרבה העם להביא אל בית האלהים יום יום, נתן מיכה חלק אחד לכהן די מִחיָתו ותשע הידות העביר אל בית המלון ויהי כל החֹסן הרב הזה לכלכל את העוברים, כל איש ישראל הבאים מקרוב ומרחוק דרך הר אפרים לשבת בארץ, חנם אין כסף.
וירבו הימים ובני ישראל התהלכו במדבר העמים עד אשר שָׂבעו נדוּדים ותלאה ויָחֵלו לשוב אל ארץ אבותיהם – וגם הפעם עצבי הגוים עוברים עמהם, נשוּאים לא על זרועותם כי אם בלבבם; וגם הפעם יושבים עליהם למשפט, מלאכים טובים מעטים מזה ומלאכים רעים רבים ועצומים, מזה. והשטן עומד על ימינם לשטנם והים ירעם לקראתם והאדמה תרגז תחתם ואבן מקיר תזעק ועץ מיער יענה: חטא ישראל – מבין החומות בארצות עניָם יצאו מעוכים ורצוצים ואת אלהי הנֵכר מעבירים הם עמהם אל ארץ הקֹדש לבלתי עזבם גם אחרי הציגם כף רגלם על אדמתה…
אך גם היום לא אלמן ישראל ממלאך מליץ מגיד לעם יָשרוֹ: מיכאל שר צבא ה' עומד למחזיק ולמעוז לעמו על פני כל שטן ושוטן והד קול דברו מתהלך במחנה ישראל, לאמר: נבחרה אהבת אחים מאהבת אלהים2; כי לא אל קנא ה‘, ואם קנא הוא – לעמו ולא לו יקנא. ועתה זה משפט העם: אם פונים הם איש לבצעו והיושבים בארץ מתמול שלשם לא ישימו לב לבאים אליה היום לקדם פניהם ברחמים וברצון ולתת להם עבודה ומיחה, או כי שום ישימו פניהם איש באחיו לרעה, לָמֹץ ולהתענג מיגיעו, לנצל אותו במבוכתו, לאכול איש את שלל אחיהו, לצרור את אשר לא ידגול עמהם, – לא יִכּוֹנו בארץ, כי רעתם תיַסרם ותהרסם. אך אם, כמיכה לפנים, פִּתּם מצויה לעוברי דרכים, אם דאֹג ידאגו לגר, לעולה, לאחים חדשים מקרוב באו לתמוך בהם לכונן אותם ולסעדם – אז היֹה תהיה להם הארץ וישבו לבטח עליה. אם יהיו אחים טובים לבני עמם, הארך יעריך ה’ להם עד אשר יהיו גם בנים טובים לאלהיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.