אליהו הנביא נפרד במר נפשו מעיר וּמְתִים וילך המדברה ויבא עד הר האלהים חורב וילן שם בלילה ההוא במערה אשר בצלע ההר. והדומיה הקדושה המרחפת על פני המקום ההוא עוללה לנפשו ויתאוה לשום לו את ההר ואת מסבו מכון לשבתו עולמים. ויאמר בלבו: רב לי צאת ובוא בתוך העם לראות בהבליהם, להתגאל ברוח פיהם ולשבוע עמל וכעס כל היום; ומה אועיל כי אתהלֶך בקרב מחניהם או כי אחצוב בהם באמרי פי – הן לא אעלה אותם אלי, ומי יתן ולא ארד אני ברוב הימים עָדֵיהם… ועתה הנה משה איש האלהים ישב בהר הזה ארבעים יום וארבעים לילה – וַיְשֻקה רוחו מרוח אלהים ויאר אור חדש על ישראל ועל בני האדם. הבה, אעשה כן גם אני ורוחי יגדיל לעשות אף הוא – הן בנפשי אחוש כי שאר־רוח לי.

ויעש כן אליהו כאשר זמם. וישב בדד במערה; מן החרוב אשר לפתח המערה אכל ומן המעין היוצא בתחתית ההר שתה ועם רוחות המדבר שיחו, כי כל נפש חיה לא ראה, ויום יום יחכה לאלהים כי יֶאצל עליו מרוחו רוח חדשה וגִלה לו תעלומות חכמה. אך הנה עברו שבעת ימים ואין מחשבה ואין חזון ומאז דבקה לשונו לחִכּו כמו נבקה רוחו בקרבו. מה־זה היה לו? אי־זה דרך עבר הרוח מאתו? אנה הלך לבו אשר היה מקור מחשבות?…

עודנו מֵשִׂיח עם לבבו ומחפש ברוחו פשר דבר, וקול אלהים קורא אליו מקרבו, לאמר: – מה יעצת ללא חכמה, כי תבקש לך גדולות במנוחה, בבדידות, בהסתיר פנים מִדוֹר. כמשה חשבת לך שֶׁבת בהר הרחק מן המחנה, עלוֹת למרום, שְׁבוֹת שבי! הכמֹהו כאחד הנביאים? שמש אחת במרום תאיר לכל באי עולם, אך מה יפעל כוכב יחיד במרחבי רקיע? לא כן, הנביא, לא זה הדרך לאיש־הרוח להבּדל, להתבודד, להתעלם מיתר האדם, כי אשר יֵעלם – יֵאלם. אם שאר־רוח לך – אך בחברת בני האדם יתעורר, יתפתח, יוציא כל הטוב הטמון בצפוּניו. כי ינסה איש להביע את העולה על רוחו, פשׂה יִפשה הרעיון ורחב ונסב כמעין אשר כהוציאו מימיו החוצה כן יגדל וירחב, או כגחלת לוחשת, אשר אם יִפַּח איש עליה והיתה לאש מתלקחת. אך אם יתרפה להביע רוחו, או באין איש לפתוח שפתיו עמו – ישקע הרעיון תחתיו כאשר תשקע האש באפס רוח, או כמים הנִצְמָתים בתחתיות באין חופר ומוציאם לאור.

ועתה לֵך שוב ובוא באנשים אם טובים ואם רעים; פתח פיך דַּבּר הַטֵּף, הוכיח, והמה אם ישמעו ואם יחדלו – רוחך בקרבך יתחדש, ויוסיף תת כחו. התהלך בתוך הנביאים חבריך, המה יְשִׂיחוך, ילבישוך עוז, יעירו ויעוררו מחשבות בלבבך, כי ברזל בברזל יוּחַד וברזל בודד יעלה חלודה. בחברת חברים ישתוננו כליות ולב והבודד – נבול יבול הוא ורוחו עמו.