שבר על שבר נקרא על יהודה לעת בוא שמשהּ: ירושלם נפלה והעם יצא בגולה; השארית הנשארה בארץ נדדה הלכה מצרימה אחרי מות גדליהו בן אחיקם; ועוד מעט וַתִּתַּך הרעה גם עליה, ותמעט וַתִּדַל ותהי כשבלים אשר השיבו הקוצרים ידם עליהן פעם בפעם.
והאנשים הנואשים מִיֶשע, אשר יצאו מיהודה ללכת מצרימה, לקחו עמהם בחזקה, כזרם שוטף וסוחף, את ירמיהו הנביא ואת ברוך בן נריה חניכו. ויהי בעלות נבוכדנצר מלך בבל על מצרים למלחמה וירב בה תאניה ואניה ופליטי יהודה שתו מצו גם הם את כוס החֵמה, ותרפינה כל ידים וַתֵּכַה כל רוח. וירמיהו, אשר בימי נבואתו הרבים הזהיר את העם על כל רעה בטרם תבוא והעם לא נזהר וכל הרעות באו לעיניו ובימיו, התהלך קודר כל היום וכמו דבקה לשונו אל חכו וַיֵאָלם; כמהו כחברו יחזקאל הנביא בבבל, אשר נאלם גם הוא ימים רבים בראותו כי אין שומע ואין מאמין לו. גם התנחומים אשר שעשעו את נפש יחזקאל – כי יש יום ושבו הגולים מבבל אל ארצם – רחקו ממנו, כי ידע לבבו כי נדחי יהודה אשר במצרים לא ישובו. במר נפשו ישיח ויהמה יומם והגה בהקיצוֹ משנַת־נדוּדים בלילות, לאמר: אהה, למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה! ולוּ הואלתי ואלך בבלה בקרֹא לי נבוזראדן, כי אז היה לי מעשה אשר אעשה וַתּהי זאת תנחומותי: הכן הכינותי את לבב בני הגולה לתשובתם אל ארצם והגדתי להם כי עוד ישוב ה' את שבותם וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים ונוסעי בעדר. על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי (ואם לא תבא הגאולה בימי, הן ידעתי עם לבבי כי בוא תבא, וחזון־לב כמראה עינים לאיש הרוח). ועתה מה לי פה לראות בעיני פליטי יהודה נמקים ונמסים כדונג מפני אש, וברוחי – כי יתבוללו ברֹב הימים בעם הארץ וגם אז לא ירגיעו בגוים וצרה וצוקה ולחץ תמיד ושנאת עולם תהיה מנת חלקם…
ויהי היום ויאמר אליו ברוך בן נריה: אבי, איך נדמית בתוך עמך ואתה היית תמיד צופה לבית ישראל, מגיד לעם פשעם ולגדוליו חטאתם, אף הטף הטפת להם תנחומים בעת רצון. כהקיר באר מימיה כן הקֵרה רוחך תוכחות מוסר ולקח טוב. ועתה איכה נסתם חזון ונכרת מפיך… איך נדמית?
ויען ירמיהו ויאמר לו: רוח האדם איננו כמעין אשר לא יכזבו מימיו, כי אם כעץ אשר פריוֹ יתן בעתו; ועת מעת שוֹנה – עת לדבר ועת לחשות. הן בהיות ישראל ויהודה יושבים על אדמתם חצבו בהם הנביאים, עוררום באמרי פיהם, הוכיחו, הזהירו, יַרְאוּ, למען השב את העם ואת גדוליו אל הדרך הטובה ולמען יאריכון ימיו על האדמה, ועתה כי כלתה הרעה אל העם ויגל מארצו ויהי כמֹץ אשר תדפנו רוח – על מי נדברה ונעידה ומה נוסיף עוד להכותו בשבט פינו והוא מֻכּה אלהים ואדם. או האעשה בנפשי שקר להביע תנחומים לפליטי יהודה אלה, ואני רואה בחזון כי אין אחרית ואין תקוה ואין עתידות להם בגלות החל הזה, במצרים, אשר גלו אליה לרצונם ולא ביד חזקה.
ויאמר ברוך בן נריה: הנה זאת אחרית הארץ והעם – היהיו אפוא דברי הנביאים וכל משא נפשם לריק? האמנם לשוא צרף צורף?
ויען ירמיהו ויאמר: רוח ה' לא לאדם דרכה וקולות אלהים לא יִסכנו לאֹזן בני תמוּתה, הן גם הנביאים־המה לא יכלו כלכל את רוח ה' אשר היתה בלבם כאש בוערת, כסער הודף וכמלאך דוחה, ואף כי בני העם! רוח ה' כמהו כהר־געש: בעודנו גועש ורועש ויורק מקרבו נחלי אש וגפרית ופיח, נורא הוא על כל סביביו וכל שכניו ידודון ידודון, ואחרי שקטוֹ היֹה יהיו אלה לברכה ולמוֹצָא תנובה רבה. תוכחות הנביאים, בצאתן מפיהם בקול חוצב להבות אש, הממו, הרגיזו את השומעים ועוררו בהם מְרִי וְהַפְצֵר; אך בהיות הדברים נתונים לפני העם בכתב, מראה בלי קולות – ברק בלי רעם – יאירו אך לא יצרבו, ותחת אשר נשמעו לפנים במרירות יהיו נקראים מעתה בנחת ולקחו לבבות ועשו פרי תנובה, כזרע זרוּע אחרי בלוֹתו. על כן זה הדבר אשר תעשה מעתה אתה ורעיך ותלמידיכם אשר יקומו אחריכם לדורותם: כתבו לכם את כל דברי הנביאים, אף העתיקו את ספר תורת משה ביד סופרים רבים השכם והעתיק ככל אשר תוכלו לרֹב, ולָמדו אותם בני ישראל באשר הם שם, והיו להם מקור מוסר ולקח טוב ונר לרגליהם בכל נדודיהם, כמגדל־אור לעוברי ארחות יַמים, אליו ישאו עיניהם ונפשם עד עלותם לחוף מבטחים. ולולא נבאשתי בעם ואהי להם איש ריב ואיש מדון, יען לא נסיתי להחליק לשון בְהִנָבאי כמעשה נביאי השקר, ויען אשר, להַוָתִי, לא יכלתי לשכֹח ולסלוח לאשר רדפוני, כי עתה הייתי אני הראשון להמיר נבואה בתורה, כי עתה אספתי אלי חברים ותלמידים מקשיבים, נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ואולם אתה ורעיך הסופרים, אשר עוד אין בכם קנאה ושנאה ובעלי קרנים לנגח איש את רעהו לעיני הקהל לראוה בם (מי יתן והיה לבבכם זה לכם כל הימים!) ואשר על כן עוד לבב העם שלם עמכם ונפשו דְבֵקה אחריכם (מי יתן והיה לבבו זה לו כל הימים!), – בידכם נפקיד, אנחנו הנביאים היורדים מעל הבמה, את צאן מרעיתנו ורעִיתם אותם באהבה וברצון והוריתם אותם בדרך הטובה והישרה. כי אהה, עוד שָׁנים, עוד דורות רבים ילכו מרביתם במדבר העמים עד שובם אל ארץ אל ארץ אבותיהם, והיה כי ילכו לא ילכו ריקם, וכי ישובו – ישוב דבר ה' אִתָּם…
וַיִדֹם ירמיהו רגע אחד ויהי כמֵשִׂיח עם לבבו. וברוך בן נריה אמר: שָׂאֵני, אבי, ואשאלך… אך ירמיהו שסע אותו בדבריו ויוסף דַבּר אליו לאמר: הנה גליתי אליך גם את פצעי לבבי, כי כבן אתה לי, ותהי נא משוּגתי לך לֶקח טוב. אמנם כן, לא יכלתי לשכח, ואקלל את רודפי ואקלל את יומי – ואהי לאיש מר־נפש. מי האיש או העם החפץ חיים, זכור יזכור את הטוב, ואת הרע אשר נעשה לו יסיר מלבבו, אז יהיה לבו פתוח לרצון, לאהבה, לשמחה. ואשר יזכור תמיד כל דבר־עצב, כל עול וכל פגע רע אשר עבר עליו, תהי נפשו צרורה בצרור צרותיו ולבו יהיה סף רעל. הנה עם בני ישראל רבת צררוהו מנעוריו ועוד תקרינה אותו כאלה וכאלה מיד הגוים, אך השכחה, מתת אלהים לחלשים, תעמד לו אשר לא יִוָאש ולא יקוץ בחייו מפני רעת האדם; את רעתם ישכח ויסלח ואך את טובתם זכור יזכור להם (יש אשר אנשים מן הגוים יַראוהו גם טוב או ידברו עליו טובות) – ובדבר הזה יאריך ימים. – ועתה, בני, שאל את אשר תשאל.
ויאמר ברוך בן נריה: שָׂאֵני, אבי, ואשאלך, מה החזון הזה אשר אתה חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות ולמרבית העם, הן בעוד דור אחד ישובו מרביתם, בית ישראל ובית יהודה יחדו, מארץ בבל ומכל הארצות אשר נדחו שם אל ארצם ויירשוה וישבו בה עד עולם והיו לגוי גדול עצום ורב, נס לגוים, מופת לבני האדם, כאשר נבאת אתה וכאשר נבאו הנביאים אשר היו לפניך ברוח ה' עליהם, ודבר אלהינו הלא יקום לעולם?
ויאמר ירמיהו: אהה, כי לא כאשר תראה אתה – אראה. רואה אנכי בחזון כי לא ישוב כל העם ואף לא רֹב העם, כי יִדבקו בגוים ובארצות הגוים, והמעטים העולים – אך בגלל המסבות המתהפכות עליהם לרעה יתעוררו ויעלו אל ארצם, אחרי אשר נאחזו בה כה וכה זרים־צרים; כאשר נבא עליהם יחזקאל חברי כי “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה” יוציאם ה' מן העמים ויקבצם מן הארצות למלוך עליהם בציון. על כן לא יוכלו שָׁבֵי הגולה להתכונן בארץ עד עולם כיתד תקועה במקום נאמן אשר לא ידפנה כל רוח; ועוד נכונו להם ברֹב הימים גלות ונדוּדים ותפוצה וכל הפגעים הרעים הנלוים על אלה כצללים על ההֵלך. והארץ תחכה להם בשוממותה עד עת קץ. ולקץ הימים יתעוררו אנשי לבב וקראו לעם השכם וקרֹא, דור אחרי דור, להתנער מעפרות נֵכר ולשוב אל ארצו; אף טובי הגוים לעמתם יקראו וישמיעו על שיבת עם ישראל ציונה, אחרי אשר נלאו המוניהם וראשיהם בימי דורות רבים לרדפו ולדכאו ולא יכלו לכלותו. והיה אם שמוע ישמעו העם וגדוליו לקול הקריאה – ושבו בני ישראל אל ארצם והארץ והעם יחדשו יחד כנשר נעוריהם והיא תהיה לו למורשה אחוזת עולם, כדבר ה' ביד נביאיו. אך אם לא יחפוץ העם, אם המוניו ישאו ויסבלו בגולה כל עמל ותלאה ויחכו ברפיון ידים ובאפס מעשה לקץ הפלאות, וגדוליו יתאמצו בכל עוז לשכֹּח ולהשכיח את ציון ואף בהתנדב עמים וממלכות לחדש ימי ישראל בארצו כקדם יתקוממו להם לסַכּל את עצתם; אם באחרית הימים תתנדב ממלכה גדולה גברת ממלכות להשיב את ארץ ישראל לישראל ואצילי ישראל אשר בארצה ואשר בארצות אחרות יתגעשו ויתהוללו לשֵׁמע שיבת ציון ויהיו לה לשטן, כי אין חֵפץ להם בתחית העם כי עם בהִלָבטוֹ תמיד לרגלי הגוים כגלגל לפני רוח, ועד כה ועד כה יארכו הימים ועברה עת רצון וזרים יֵאָחזו בארץ וכבשו את אדמתה, – אז לא יקומו דברי הנביאים אשר נבאו בשם ה' על הגאולה ועל הישועה; כי כל אשר יבחר במות מחיים, אם איש או שבט או עם, אין ישועתה לו גם באלהים.
ואולם – הוסיף ירמיהו לדבר בהביטו אל ברוך בן נריה והנה קדרו פניו – קוה אקוה כי נצח ישראל לא יכזב ותקותו לא תִכָּרת. כמקרה בבל, אשר אנשים מבני הגולה ישובו ציונה על אף גדוליהם ואדיריהם האומרים “נהיה כגוים”, כן יהיה באחרית הימים: אנשים מבני העם יתעוררו וישובו ציונה כי אכף עליהם לחץ הגוים, וגדוליהם המואסים בגאולה ובוחרים בעבדות, יִשָׁארו כתֹרן על ראש ההר השָׁמֵם, כבודם יֵקל, כחם יִכלה וידם תָּמוּט והיו כעתודים עִוְרים הנחשלים אחרי הצאן; ובדור אחר ימח שמם. והעם, באין מנהל לו, יעמוד על נפשו, ילחם על תחיתו בתשובתו אל ארצו ובארצו. קשה תהיה המלחמה, כי אֵחרו לבא, כי קִדמום אחרים, כי גם הפַּחות והסגנים אשר יהיו עליהם בארץ יעשו עמהם בלב ולב. אך אם יחגרו שארית כחם ולא ישובו מפני כל שטן ומפריע, אם יהיו שפה אחת ולב אחד ועבדו שכם אחד לתחית הארץ והעם, אם לא יתפרדו ולא יתגודדו ולא יתעו אחרי הבלי הנכר אשר דבקו אחריהם מן הגולה כרוח משחית, כי אם על פי התורה והמוסר מורשת אבות מקדם יחדשו חייהם ואך את הטוב יקבלו מתרבות העמים לשיתו לִוְיַת־פאר על היכל ישראל, – עוד יעשו וגם יוכלו, שכניהם הזרים יָשלמו להם באחרונה וישראל יעשה חיל בארצו וישב לבטח עליה כקדם, ודבר אלהינו יקום לעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.